רקע
אילת נגב
בולגקוב, מיכאיל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

כמו תמיד, הסוכנים החשאיים הגיעו באישון לילה. פרצו פנימה, הדליקו את כל האורות, התפזרו בחדרים, מחטטים במגירות, מזיזים רהיטים. במסרגות ארוכות ודקות דקרו את הריפוד, לגלות אם הוטמן תחתיו חומר אסור. אבל מיכאיל בולגקוב לא הסתיר דבר. אחרי שהפכו את הבית ונברו בכל פיסת נייר, הגיעו לארון הספרים. שם, גלוי לעין כול, היה מונח הספר שעליו עבד.

“זה היה ב־1926, וכתב־היד שנלקח, לב של כלב, סאטירה עוקצנית ולגלגנית על המשטר, זכה לראות אור רק 47 שנה אחרי מות מחברו,” מספר המתרגם פטר קריקסונוב. “בולגקוב נלקח לחקירה, ויומניו הוחרמו. אחרי פניות רבות, היומנים הוחזרו לו תמורת התחייבות שישמיד אותם, ולא יכתוב נוספים. הוא שרף אותם, אך התחכם, ואת תפקיד התיעוד היומי מילאו הנשים שבחייו.” באותה תקופה החל בולגקוב בכתיבת פאר יצירתו, האמן ומרגריטה – יצירה ססגונית וממזרית, מלאת הומור ודמיון, ניגוד מוחלט לבית־הכלא הנפשי שנכפה עליו. הוא הקדיש לכך את כל ימיו, עד מותו בשנת 1940 ממחלת כליות קטלנית, והוא בן 49 בלבד.

כמו רוב יצירותיו של בולגקוב, הספר היה פסול־פרסום במשך עשרות שנים, וראה אור לראשונה בכתב־העת מוסקבה בשני המשכים, ב־1966 ו־1967. אלא שכ־23,000 מילים – חמישית מהספר – הושמטו. “חלק מההשמטות היו צנזוריאליות, עניינים שברוסיה הקומוניסטית של שנות השישים, עדיין היה אסור לדבר עליהם,” אומרת החוקרת ד"ר לידיה ינובסקה. “אלמנת הסופר שיתפה פעולה עם הצנזורה, ולו רק כדי שהטקסט יוכל לראות אור בסיטואציה הפוליטית דאז. בחלק השני, שהתפרסם בכתב־העת כעבור שנה, נוספו לטעמים הצנזוריאליים גם קטנוניות וקנאת סופרים: מישהו מחברי המערכת רצה לפרסם רומן משל עצמו, וכדי לפנות מקום בעיתון קוצרה יצירתו של בולגקוב, ובעיקר נגזרו החוצה אותם קטעים שהיו שנונים וטובים מדי. הרי השלטון הקומוניסטי אינו סובל כישרון. זה היה שלטון של זקנים, גרנטוקרטיה, והם רצו שיהיה שקט, ופחדו מכל דבר הומוריסטי וסאטירי. הם חתכו בלי היגיון, כדי להבטיח את עצמם על כל צרה שלא תבוא.” אבל ברוסיה כמו ברוסיה, ובמקביל לפרסום הרשמי, היו ליצירה חיים משל עצמה. ילנה בולגקובה, האלמנה, העבירה למכריה את הקטעים החסרים – אותם קטעים שהיא השמיטה, לפי דרישת השלטון – והם עברו מיד ליד, במחילות חשאיות ותת־קרקעיות. משם, הוברחו למערב.

“הדיסידנטיות שלנו התחילה לא בגלל זכויות האדם, אלא מתוך מרד אסתטי, נגד האפרוריות והברבריות של חוסר-הציוויליזציה הקומוניסטית,” אומרת הסופרת מיה קגנסקיה, שנולדה וגדלה בקייב, עירו של בולגקוב. "הרגשתי שאני חיה בתרבות פרימיטיבית, שטוחה ושנואה. אנחנו חיפשנו צבעים, צלילים, אקסטרווגנטיות, חיפשנו את הזקנים שעוד זוכרים את התרבות האחרת, האמיתית, וחיים אותה. שתינו בצמא את זכרונותיהם. וכשהופיע הרומן של בולגקוב, זה היה בשבילנו אוויר לנשימה. סוף־סוף יצירה גדולה ונועזת, ולא מניפסט שטוח ומשעמם. זו היתה ממש סנסציה, פיצוץ חברתי, אנשים חטפו את כל העותקים, העבירו מאחד לשני, קראו בלילות, דיברו בלי סוף. לא היו די עותקים, אז אנשים העתיקו את מאות העמודים בכתב־יד או במכונת כתיבה, ותפרו אותם זה לזה. ילנה בולגקובה, אלמנת הסופר, הפכה מוקד משיכה לאנשים שרצו לשמוע על החיים של פעם. זה היה כבוד לכל אחד מאיתנו לקנות עבורה במכולת, אפילו לעשות ניקיון בבית, העיקר להיות שם ולשמוע.

“היה ברור שהספר הזה הוא גם משל על השלטון הסובייטי, אבל הוא הרבה יותר מזה. ברומן אנשים נעלמים, יש מלשינים. וזו היתה מוסקבה, לא רק של שנות ה־30, שבולגקוב הכיר, אלא גם מוסקבה שלנו. היה ברומן הזה ריח של חירות, במובן מטפיזי, לא רק חופש פוליטי או אזרחי, אלא הוא פתח גם מימד אחר, שפורץ זמן ומקום, והעמיד אלטרנטיבה לחברה הזאת ולחיים האלה. היו יהודים שהתנצרו בגללו, והיו קומוניסטים ש’חזרו בתשובה' וקיימו בסתר את מצוות הנצרות.”

בישראל ראה הספר אור כבר ב־1969, ותורגם בידי אלמוני שחתם רק באותיות א.ר., והתגלה אחר־כך כיוסף סערוני. הכותרת היתה השטן במוסקבה, שם פשטני־יחסית לעושר הנושאים והעלילות שברומן, והוא נחטף מן המדפים. אלא שבולגקוב כתב שש טיוטות, ובנוסף לקיצוצים היה הטקסט שהתפרסם עד כה גם זרוע שגיאות. ד"ר לידיה ינובסקה הקדישה את כל חייה ליצירותיו של בולגקוב, וכתבה עליו ספרים: “בימי חייו, הוא פירסם מעט מאוד. כשהתחלתי לעבוד על כתבי־היד שלו ב־1962, הוא לא היה ממש ידוע, והוא התפרסם הרבה בזכותי, ובזכות אלמנתו, כמובן, שהיתה יפה, חזקה, ולא פחדה מאף אחד. בלעדיה, בולגקוב לא היה קיים.”

ינובסקה ישבה בדירתה של אלמנת הסופר, פיענחה מילים לא ברורות, וכשנפטרה האלמנה ב־1970, המשיכה ינובסקה לעבוד על החומר בארכיון שבו הופקד. ב־1990, כבר ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, פירסמה גרסה סופית ומוסמכת, ו־800,000 עותקים של האמן ומרגריטה נמכרו מייד. “הכתובות שבהן מתרחש הסיפור הפכו אתרי עלייה לרגל”, אומר פטר קריקסונוב. “זה ספר פולחן, ומאז נפילת הקומוניזם צעירים במוסקבה מקיימים תהלוכה שנתית עם תלבושות של השטן, האמן, מרגריטה ושאר הדמויות. שלא לדבר על אינספור הסרטים וההצגות, ואתרי האינטרנט, והמשפטים מתוך הספר, שהפכו לפתגמים, כמו ‘כתבי-יד לא נשרפים’.”

אך חרף תרומתה לרב־המכר ההיסטרי, נרמז לד"ר ינובסקה כי היא “אישיות לא רצויה”, אחרי שהעזה להתלונן על שיד נסתרת העלימה חלק ממסמכיו ויומניו של בולגקוב. כשהובהר לה כי איש לא יפרסם עוד את מאמריה ומחקריה, ותוחרם על-ידי הממסד הספרותי הרוסי, עלתה לארץ ב־1992, והיא מתגוררת עם בעלה בדירה קטנה בלוד.

האמן ומרגריטה תורגם לעברית בצורה מבריקה בידי קריקסונוב, שעבד על הספר שלוש שנים תמימות, לפי הנוסח החדש והעדכני של ינובסקה, וראה אור בסידרת “פרוזה”, בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות.

בפרק הראשון, שני אנשי רוח רוסים – העורך ברליוז, המנופח והנלעג, ומשורר צעיר ועני הנושא את השם הסימבולי “איוואן בלי-בית” – פוגשים תייר אלגנטי, שנראה להם כפרופסור גרמני, ואולי מרגל. התייר, שיושב לידם על הספסל, מצותת לשיחתם: מסתבר שהעורך הזמין אצל המשורר פואמה אנטי-דתית גדולה, והוא אינו מרוצה מדמותו המציאותית של ישו, העולה מן הפואמה.

“ישו? הוא מעולם לא היה קיים,” מכריז ברליוז, ואיוואן מסכים שישו הוא רק מיתוס. “אתם גם אינכם מאמינים באלוהים?!” לא יכול התייר להתאפק. “כמובן, אנחנו אתאיסטים, בארצנו האתאיזם אינו מפתיע אף אחד,” עונה ברליוז בחיוך. “רוב האוכלוסייה שלנו חדלה להאמין בסיפורי המעשיות על אלוהים כבר מזמן, ובמודעות מלאה.”

אבל התייר מקשה: אבל אם אין אלוהים, מי הוא זה ששולט בחיי האדם? האדם הוא ששולט בגורלו, משיב העורך. אבל לאדם אין שום שליטה, והוא אינו יודע אפילו מה יעשה באותו ערב, מתריס התייר. אני יודע בדיוק מה אני עושה בערב, אומר העורך: יש לי ישיבה, והיא תתקיים בכל תנאי, אלא אם כן לבנה תיפול על ראשי בדרך… לא נראה לי, אומר הזר. שום לבנה לא תיפול על ראשך, לך צפוי מוות אחר: אשה, חברת הקומסומול, תתיז את ראשך. וזה חייב לקרות, כי השמן כבר נשפך.

העורך אינו מבין מה פשר הקשקושים הללו: התזת ראש? שמן? הוא ואיוואן בטוחים שהאיש ברח ממוסד לחולי נפש, נפרדים ממנו לשלום, ובאנחת רווחה צועדים לחשמלית. אבל לא חולפים רגעים רבים, והעורך מחליק על בקבוק שמן שנשמט מידה של צעירה רשלנית. הוא מועף אל הפסים, וברגע האחרון, לפני שראשו ניתז מעליו תחת גלגלי החשמלית, הוא מספיק להבחין שנהגת הקטר היא אשה, חברת המפלגה, כמובן. נבואת המוות התממשה במלואה. לא לחינם העניק בולגקוב לפרק הראשון את השם האירוני, “בשום אופן אל תדברו עם זרים”.

וזו רק ראשית מסע השתוללויותיו של השטן במוסקבה. השתוללות שנראית יותר כמו קרקס עליז או מופע קסמים, שבמהלכם, בסגנון של ריאליזם פנטסטי, כבמין עליסה בארץ הפלאות, חתולים מתחילים לדבר, והחיות מעופפות. הכול צפוי, והרשות לא נתונה. השטן של בולגקוב הוא דווקא יצור סימפטי, שנוקם בעיקר ברשעים. אבל במוסקבה של שנות ה־30, מה לעשות, יש הרבה מרגלים מטעם השלטונות, ותמיד נדמה שעומד לידך מישהו שקורא את מחשבותיך… וכך משורטטת תמונה של החיים תחת הרודנות הקומוניסטית.

יש סיפור בתוך סיפור – קורותיו של ישו, ויחסיו עם פונטיוס פילטוס, השליט הרומי שנמשך אליו, אך הורה על הוצאתו להורג. מערכת היחסים הזו נראתה בעיני רבים כמרמזת על יחסיהם המורכבים של בולגקוב וסטלין. הרומן הוא גם סיפור אהבה רומנטי, בין האמן ומרגריטה, שנאלצה לשאת ולתת עם השטן שהגיע למוסקבה, כדי להציל את אהוב נפשה ואת הספר שהוא כותב. בולגקוב בנה את דמותה של מרגריטה על סמך התנסותו וציפיותיו מאשתו השלישית ילנה. ילנה תהיה זו שתישא ותיתן עם שטן אחר שחי במוסקבה – יוזף סטלין.

“ב־1934 פוצצו את כנסיית ‘ישו המשיח’, בהוראת סטלין, ובנו במקומה בריכת שחייה,” מספרת מיה קנסקיה. “בולגקוב לא היה נוצרי מאמין, אבל הוא ידע שהתרבות האירופית – המוזיקה, הציור, התיאטרון – מבוססת כולה על הנצרות, והבין שבגלל הקומוניזם, שהפכה לדת חדשה, הציוויליזציה המערבית הולכת לאבדון. הספר הוא ניסיון לבנות קתדרלה תרבותית, במקום זו שנהרסה. בעיניו, האמנות היא הדת הגדולה ביותר, והוא רצה להראות שחרף הדיכוי של השלטון נותר ערוץ אחד לחופש: הפנטזיה. את המציאות לא היה יכול לשנות, אבל הוא הצליח לעשות ממנה משהו מבריק, מעניין, קל, אלגנטי.”


* * *

מיכאיל בולגקוב נולד בקייב ב־1891, למשפחה אריסטוקרטית. שני סביו היו כמרים פרבוסלבים, ואביו פרופסור להיסטוריה ולמדע הדתות. החיים במשפחה המבוססת היו מלאי אושר. הילדים למדו לנגן, והבית הידהד תמיד משירה, נגינה וקולות צחוק. בחופשות נסעו לבית הקיץ בן חמשת החדרים ושתי המרפסות, התרוצצו יחפים ושתלו ערוגות פרחים. האידיליה נקטעה כשהאב מת בטרם עת ממחלת כליות קשה, שתתברר לימים כתורשתית.

בגיל 37 נשארה האם בגפה עם שבעה ילדים צעירים. הבכור, מיכאיל, היה בן 15. “איני יכולה לתת לכם דבר, מלבד השכלה משובחת,” אמרה להם, וזאת הצליחה לעשות בעזרת ידידיו של בעלה. הילדים ביקרו בתיאטרון ובאופרה, וקיימו הצגות בבית. מיכאיל שקל להיות שחקן, אך בגיל 18 הלך לבית־ספר לרפואה, בעקבות שני דודיו ובעלה החדש של אמו, שאליו היה קשור מאוד. אם סביו הכמרים ואביו חוקר הדת השפיעו עליו בכיוון המיסטי, הרי שהשיחות שניהל סביב השולחן עם איוואן פבלוביץ, בעלה של אמו, חיזק בו את היסוד הספקני והאתאיסטי. בולגקוב לא התעלם מעולם מהמין היפה, ואת בחינות שנה ב' בפקולטה לרפואה סיים בציון “נכשל” בגלל אשה צעירה ששמה טטיאנה לאפה. בזכרונותיה תיארה כיצד בילו אותה שנה את כל זמנם יחד, והלכו לשמוע את פאוסט לפחות עשר פעמים. עקבות האופרה הזאת חקוקים עמוק בהאמן ומרגריטה. כשמלאו לו 21 נשא בולגקוב את טטיאנה, למורת רוחה של אמו.

שנה אחר־כך הגיעו נעוריו ההוללים לסיומם, כשפרצה מלחמת העולם. הוא התגייס כדי לטפל בפצועים בבית־חולים צבאי, וכשקיבל את התואר עבר לנהל בית־חולים קטן, עובד לגמרי לבד, ונעזר רק באשתו טטיאנה, שהיתה במקורה תופרת כובעים, אך שימשה כאחות. “את חוויותיו תיאר בקובץ סיפורים ראשון, יומנו של רופא כפרי, שבו ביטא את סלידתו מהאיכרים הנחשלים, את הניתוחים שנאלץ לבצע אף שראה אותם רק בשיעורי הרפואה, ואת אי־יכולתו לגבור על מחלת העגבת, שהתפשטה ביניהם בגלל בערות ודעות קדומות,” מסבירה הביוגרפית, ג’ולי קרטיס בספרה כתבי־יד אינם נשרפים. “הוא גם דיווח כיצד התמכר למורפין כתוצאה מתאונה רפואית שאירעה לו, ונדרשה לו שנה שלמה כדי להיגמל, בעזרתה המסורה של טטיאנה.”

באוקטובר 1917 תפסו הבולשביקים, “האדומים”, את השלטון. פתאום, כל מי שהיה אריסטוקרט או משכיל נחשב למוקצה מחמת מיאוס. בולגקוב גויס כרופא צבאי בשורות “הלבנים”, תומכי הצאר, נלחם בעד רוסיה הישנה, נגד הקומוניסטים. הוא לקה בהלם קרב, ונשאר לו רעד בכתף. שני אחיו, שאף הם לחמו נגד המהפכה, הצליחו לברוח למערב והשתקעו בפריז. האחד מהם, ניקולאי, הפך לבקטריולוג מפורסם, ואילו השני, איוואן, הלך בדרכם המקובלת של מהגרים, ונעשה נהג מונית ונגן בלאלייקה. גם מיכאיל ניסה להימלט. ב־1921 נסע גרוזיה, ודרך נמל באטום שליד גבול תורכיה, חיפש כל דרך לערוק למערב. כשלא הצליח, נואש וחזר למוסקבה. עד סוף ימיו ינסה עוד פעמים רבות לקבל אישור לעזוב את ארצו, אך לשווא. הוא עבד כרופא למחלות מין, אבל החליט לנטוש את הרפואה ולעבור לספרות.

“המהפכה מתחה קו על הגוף החי של המדינה, התרבות וההיסטוריה הרוסית, וחילקה אותם לשני עולמות,” אומר פטר קריקסונוב. “כל מה שקרה לפניה נקרא העולם הישן, ואחריה, זה היה העולם החדש. בולגקוב היה בן העולם הישן, כי היה שייך לאינטליגנציה, שמרן בהשקפותיו, אליטיסט, בעל השקפות לאומיות.” “הוא גם היה אנטישמי, אבל אני תומכת בו, כי באותה תקופה זה היה מוצדק לגמרי,” מפתיעה מיה קגנסקיה. “מספרם של היהודים בצמרת המהפכה היה רב מעבר לכל פרופורציה. היהודים בנו את מכונת הטרור ואת השירותים החשאיים, ורצו למחוק את העולם הישן – עולמו של בולגקוב – כולל הספרות, המוזיקה, הדת, כל מה שנכלל במלה ‘תרבות’, כדי לבנות סדר חדש, שבו יהיה להם מעמד שווה.”

כשהגיע למוסקבה, סבל רעב נורא ונאלץ לגור בדירה משותפת עם עוד 12 איש, ומתוך חוויותיו כתב מערכונים סאטיריים זועמים על שיכורים, מכי נשים ואחרי פרחי למיניהם. הוא הסתובב במוסקבה בצווארון מעומלן, נעלי לכה שחורות ועניבת פרפר: מכף רגל ועד ראש, היה התגלמותו של “אויב המעמד”. הוא תיעב את המוני העם, וברומן הראשון שלו, הגוורדיה הלבנה, על אחים ואחות ממשפחה מהאינטליגנציה הרוסית, שיקע את חוויות האושר של נעוריו. הספר עוּבד למחזה, ימי משפחת טורבין, שהוצג מאות רבות של פעמים, והיה חביב מאוד על סטלין, שראה אותו 17 פעמים, אולי יותר. הוא היה נכנס לאולם התיאטרון לאחר תחילת ההצגה, מתיישב בחושך בתאו ומסתלק לפני הסוף. איש לא ראה את פניו, אך הכול ידעו שהוא שם.

“סטלין, שהתחנך בסמינר לכמרים, התגעגע אל העולם שבולגקוב, אויב המשטר, תיאר,” אומר קריקסונוב. “מכאן יחסיהם המורכבים. הוא שיחק בו כחתול בעכבר, החזיק אותו בגרון, הביא אותו עד פת לחם או אל סף התאבדות, ואז שיחרר את החבל ברגע האחרון. לפעמים התיר את הצגת מחזותיו אחרי שהצנזורה פסלה אותם, או עורר בו תקווה שספריו יראו אור, ובסופו של דבר לא אישר את פרסומם. התעלומה היא, על רקע תקופת הטרור ההיא, איך הצליח בולגקוב להישאר בחיים, בשעה שסטלין חיסל בלא ניד עפעף מיליוני אנשים על לא עוול בכפם. סטלין הכיר בכשרונו של בולגקוב, אך ניסה לכפות עליו נושאים סובייטים, ויצירותיו שלא היו לפי הקו לא התפרסמו. הוא השאיר אותו בחיים, אבל הוציא לו את הנשמה. מאז 1927 ועד מותו, לא הותר לו לפרסם שום רומן, וגם רוב המחזות שכתב לא הועלו על הבמה.”

מתוך 301 ביקורות שנכתבו עליו, 298 היו עוינות ועולבות, ורק שלוש חיוביות. בעיני הממסד הספרותי הקומוניסטי, ש-99 אחוז ממנו היו יהודים, בולגקוב נחשב ל“אחד מן הבורגנים החדשים, המפזרים רוק חומצי אך לא יעיל על מעמד העמלים והאידיאלים הקומוניסטים שלו”, כפי שנכתב בקומסומול פראוודה. ובעיתון אחר תואר כ“אוכל נבלות ספרותי”, “סופר מפשפש במזבלה”, ו“סובל מסניליות של כלב”.

בולגקוב היה במשבר, והסתובב עם אקדח בכיסו. “היתה לו בריאות נפשית אדירה, יחסית למה שעבר עליו,” אומרת ד“ר לידיה ינובסקה. “אבל בלחץ הסביבה שבה חי, נתקף אגורפוביה. הוא פחד לחצות כביש, חשש לצאת לבד מהבית. אך חרף המשברים הוא יצר יצירות נפלאות, מלאות אור. איזה אומץ דרוש לאדם להמשיך ליצור, בידיעה שהדברים לא יתפרסמו בימי חייו, ואולי לא יתפרסמו לעולם.” במכתב אמיץ-לב לסטלין ב־1930, סיפר בולגקוב ש”במו ידי השלכתי לתנור טיוטה של רומן על השטן, טיוטה של קומדיה, ותחילתו של רומן שני בשם התיאטרון, כיוון שאיש אינו מוכן להציגו או לפרסמו ברוסיה. אני פונה להומניות של השלטונות הסובייטיים ומבקש שהם יפגינו נדיבות-לב וירשו לי, סופר שאין בו תועלת בביתו ובמולדתו, לצאת לחופשי," ביקש.

ביום שהגיע מכתבו אל סטלין, התאבד המשורר מאיאקובסקי, וזה ריכך כנראה את הרודן, שלא רצה התאבדות נוספת. בולגקוב נח את מנוחת הצהריים, כשהטלפון בדירתו צילצל. “סטלין היה על הקו, במבטא גרוזיני בולט,”כתבה לובה בולגקובה, אשתו השנייה, שהרימה את הטלפון. “סטלין מדבר איתך. שלום לך, חבר בולגקוב. קיבלנו את המכתב שלך. קראנו אותו יחד עם החברים, תינתן לך עליו תשובה חיובית. ואולי אתה באמת מבקש לצאת לחוץ לארץ? מה, נמאסנו עליך כבר יותר מדי?”

בולגקוב התבלבל ואמר שבזמן האחרון אכן תהה האם סופר רוסי יכול לחיות מחוץ למולדתו, “ונדמה לי שהוא לא יכול.” “אתה צודק, גם אני חושב כך,” אישר סטלין, ושאל האם ירצה לעבוד בתיאטרון הלאומי. בולגקוב אמר שהם מסרבים להעסיק אותו. סטלין אמר, נסה שוב, הפעם אולי יסכימו. “ומאז הוא עבד בתיאטרון כעוזר במאי, או כתב טקסטים לאופרה,” אומרת מיה קגנסקיה. “זו היתה פרנסה. לא עבודה מלוכלכת, אבל לא הולמת את כשרונו. וכל אותה תקופה כתב את האמן ומרגריטה, שם שיקע את תסכוליו על יצירותיו שאינן מתפרסמות. האומץ האמיתי שלו היה שהוא פעל נגד ההיסטוריה. כל הזמן חיפש סימנים, אולי השלטון הזה סוף-סוף ייפול.”

עוד מכתבים רבים כתב בולגקוב לסטלין, אך שוב לא נענה. עד סוף ימיו הצטער על שהתבלבל בעת השיחה, והחמיץ את ההזדמנות לצאת מהארץ. ואולי, אילו השיב אחרת, היה משלם בחייו. בולגקוב, שנושא האמן והשלטון חוזר בכל יצירותיו, ביטא את רגשותיו האמביוולנטיים לסטלין, במחזה שכתב על מולייר ויחסיו עם המלך לואי ה־14.

“כל חיי ליקקתי לו את הדורבנות וחשבתי רק דבר אחד: אל תמחץ… והוא בכל זאת מחץ… אולי לא מספיק התחנפתי אליך? אולי לא מספיק זחלתי לפניך? הוד מלכותך, היכן תמצא עוד מלחך פנכה כמו מולייר?”

בולגקוב היה גבר של נשים, וחייו היו רצופי רעיות ואהובות. “אבל הוא לא ביזבז הרבה אנרגיה, והגברת האצילה היחידה ששבתה באמת את ליבו, היתה המוזה,” אומרת ד"ר לידיה ינובסקה. “הנשים אהבו אותו, יותר משהוא אהב אותן.” הוא היה עדיין נשוי לטטיאנה, כשב־1924 פגש את לובה בלוזרסקיה, שהיתה רקדנית קברט בברלין ובפריז. “הוא שיכנע את אשתו שעליהם להתגרש מסיבה פורמלית כלשהי, אך הבטיח לה שיחיו יחד כמקודם,” מסבירה הביוגרפית ג’ולי קרטיס. “היא לא ידעה שהוא מחפש דירה עם חברתו החדשה. לפתע הודיע שהוא עוזב אותה לצמיתות. טטיאנה נותרה לבדה, ומצפונו כה ייסר אותו – עד שב־1940, כשהיה על ערש דווי, ביקש שתבוא כדי לבקש את סליחתה. אלא שבאותה תקופה טטיאנה כבר היתה בסיביר, ולא ניתן היה לאתרה.”

לידיה ינובסקה הכירה אישית את שלוש נשותיו של הסופר. “פגשתי את טטיאנה כשהיתה כבר בת 90, ועדיין אהבה את בולגקוב, למרות שהתחתנה עוד פעמיים אחריו,” היא מספרת. “הוא עזב אותה משום שהיתה אדישה כלפי יצירתו. היא עד כדי כך לא הבינה בספרות, שעד סוף ימיה הצטערה שעזב את הרפואה. ‘אילו נשאר רופא, הוא לא היה עוזב אותי’, כך אמרה לי. הוא היה כל-כך פופולארי, שנשים, שחקניות יפות, נתלו עליו מכל עבר. והוא ניהל רומנים. לובה, אשתו השנייה, סבלה, אבל לא האשימה אותו, אלא את הנשים שפיתו אותו. יום אחד, כדי לעורר את קנאתו, לובה אמרה שיש לה מחזר, ונסעה. ואז, כשהמקום התפנה, הביא את השלישית.”

זו היתה ילנה, רעייתו של גנרל, ראש המטה הכללי במוסקבה. הם הכירו ב־1929, בבית ידידים. בולגקוב התאהב בה בשעה שאחד השרוכים בשמלת הנשף שלה הותר, והיא ביקשה שיקשור אותו. באותו רגע נקשר אליה לעולמים. הוא היה מסמר הערב, ניגן בפסנתר, שר, רקד והתבדח, עד שהכול התפקעו מצחוק. למחרת יצאו להחליק על הקרח, ואחר-כך יצאו יחד כל יום. באחד הלילות טילפן אליה בשלוש לפנות בוקר. אחותה, שגרה איתה כשבעלה נעדר מהבית לרגל שירותו, הרימה את האפרכסת ומסרה לה אותה באי-רצון. “קומי, בולגקוב שלך רוצה אותך בטלפון,” אמרה לה. בולגקוב ביקש מאהובתו להתלבש ולצאת החוצה. כשיצאה אל החשכה, הוא שילב את זרועו בזרועה והוביל אותה אל ספסל באתר במוסקבה, הקרוי “אגמי הפטריארך”. “כאן הם ראו אותו בפעם הראשונה,” אמר, והתכוון למקום שבו פגשו גיבוריו – ברליוז ואיוואן בלי־בית – את השטן שהגיע למוסקבה. זו היתה תחילתו של האמן ומרגריטה.

האושר התהומי שאותו מתאר בולגקוב בין האמן ומרגריטה, היה גם נחלתם, שלו ושל ילנה. “האהבה קפצה לפנינו כמו שקופץ רוצח בסמטה, כמתחת לאדמה, ופגעה בשנינו בבת-אחת”, הוא כותב. “שיחתנו זרמה כאילו נפרדנו אתמול, כאילו הכרנו שנים רבות”.

למעלה משנה נפגשו בולגקוב וילנה בחשאי. כשנסע לתקופת-מה לעבוד בחצי האי קרים, החל לשגר אליה מברקים, לשכנע אותה להצטרף אליו. כשלא ענתה מייד, דרש מאשתו, לובה, שידעה על הרומן שבעלה מנהל, לברר אם ילנה חולה. אלא שבעלה של ילנה, ששמע על הרומן של אשתו, ערך לה סצינות קנאה. “הוא איים על בולגקוב באקדח, ודרש שייפרדו,” אומרת ינובסקה. “ילנה, שחששה לשלום בניה, נכנעה לדרישתו. כשנה ורבע לא דיברו ולא התראו, ובולגקוב נכנס לדיכאון.” ביוני 1932 חידשה ילנה את הקשר עם בולגקוב, התגרשה מבעלה, ונישאה לו. מאז, לא נפרדו עוד. היא נאלצה לוותר על בנה הבכור, שנשאר אצל בעלה, אך הבן הצעיר נשאר ברשותה, ובולגקוב גידל אותו במסירות.

“ילנה היא מרגריטה,” אומרת ד"ר לידיה ינובסקה. “כל הזמן, בחלומותיו, חיפש דוגמנית לפורטרט עבור התמונה שהיתה בתוכו. הוא חיפש אשה שיכולה להציל. ילנה היתה מאוהבת בו עד כלות, ובגלל אהבתה אליו ואל הרומן שלו, החלה לאט לאט להיעשות דומה לדמות האידיאלית הזאת. היא לא פחדה מהעוני, מהמחלות שלו, וגם לא מהשלטונות. בתקופה ההיא היתה היחידה שהבינה שהוא סופר גדול. כשקרא לה פרקים שכתב, היתה אומרת, ‘מישה, אתה גאון.’ הוא שרף הרבה, כי אמר שהתנור הוא העורך הכי טוב, והיא רעדה על כל דף, על כל פיסת נייר. אלמלא היא, היה נשבר אלף פעמים.”

אלא שבמאמרים שהופיעו לאחרונה ברוסיה, מנסים לערער את דמותה של ילנה בולגקובה. אומרים שהיתה סוכנת השירות החשאי, ושהלשינה על בולגקוב ועל סביבתו. מיה קגנסקיה אינה מזדעזעת. “היא אהבה אותו אהבה מטורפת, והיתה נותנת את חייה, ואף את חיי ילדיה, למענו. ודאי שלא פעלה בעבור כסף, אבל כשזימנו אותה למשטרה החשאית, ואמרו, אנחנו רוצים שבולגקוב לא יצטרף לקבוצה הזו והזו, או שלא יכתוב לעיתון הזה והזה, עשתה זאת כדי שלא יסתכן. היא הציקה לו, עד שכמתנה ליום הולדתו ה־60 של סטלין החל לכתוב את באטום, מחזה על נעוריו בגרוזיה. מישהו רמז לה שזה ימצא חן בעיני סטלין, ואולי אז ירשה לפרסם יצירות נוספות של בולגקוב.”

שלוש שנים עבד בולגקוב על המחזה, אך כיוון שהכיל פרטים אישיים רבים מחיי השליט, וסטלין מיאן להיראות אנושי מדי בעיני עמו, ולו גם על במת התיאטרון, קיבל את המחזה בתודה, אך הטיל איסור על הצגתו. זה היה הקש האחרון. “סטלין חתם על גזר דין המוות שלי,” אמר בולגקוב לאשתו ב־1939. בריאותו, שאף פעם לא היתה טובה, החלה להידרדר. מחלת הכליות שהמיתה את אביו, אובחנה אצלו. בלילות לא נרדם. “קומי, עוד מעט אני אמות, אז בואי נדבר,” היה מנער את אשתו. בכוח קרע עצמו ממצבי חוסר הכרה, והכתיב לה תיקונים לספר. ילנה בכתה כשהגיעו לקטע שבו האמן ומרגריטה דוהרים על סוסי הקסם השחורים, אל מנוחתם הנצחית:

“מה עצובה אדמת הערב! מה מסתוריים ערפילי הביצות. מי שתעה בערפילים הללו, מי שסבל הרבה לפני מותו, מי שטס מעל לאדמה ההיא ועל כתפיו משא כבד מנשוא, הוא יודע זאת. יודע זאת אדם עייף. בלי צער הוא עוזב את ערפילי האדמה, את ביצותיה ונהרותיה, בלב קל הוא מתמסר לידי המוות…”.

כשעצם בולגקוב את עיניו, ב־10 במארס 1940, ידע שבקשתו האחרונה ממרגריטה שלו, “להראות להם, איזה סופר הם איבדו”, תתמלא. רק עם מותו של סטלין, ב־1953, החלה להיגאל מן השיכחה דמותו של מי שנחשב היום לסופר הרוסי הגדול ביותר של המאה העשרים.



המלצות קוראים
תגיות