את ספר שיריה כל השירים עד כה, חותמת דליה רביקוביץ באזהרה למשורר צעיר:

והרי כל הטוב שיצמח לְךָ מזה,

הטוב שבכל העולמות האפשריים,

הוא קבר אחד שיִכרוּ למענךָ,

לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר,

בבית הקברות שברחוב טרומפלדור

במרחק שישים מטר

מקברו של ביאליק.

לה עצמה, הגדולה במשוררות העבריות החיות כיום, אפילו אין אשליות לנוח שישים מטר מביאליק אלא בוודאי בבית העלמין במורשה, “כי אנחנו נקברים תמיד בחלקת הקברות החדשה והזולה ביותר. ערכו של משורר נחות מקליפת השום. בכל מקרה, פרוסת לחם בחמאה ובדבש על השעוונית של שולחן ארוחת הבוקר, מגרשים כל צער, הרבה יותר מן השיר החומק. מה שמוציא אותי מתקופות הדיכאון שבו אני שוקעת לעיתים, איננה השירה, אלא החיים. כאשר הם מחייכים אלי, אני מסוגלת לחייך בחזרה.”

כיוון שספריה הקודמים אזלו כבר מהשוק, וגם בספריות ציבוריות נגנבו עותקים בידי מעריציה, ואחרי שגם היא כבר שכחה איזה שיר התפרסם באיזה ספר, החליטה לכנס את כל שיריה שנדפסו אי־פעם, ולצרף שירים חדשים. כל השירים עד כה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. “הספר האחרון מאוד עזר לי לראות שאני משאירה אחרי איזו שריטה בעולם. אבל בעוד 50 שנה, לא איכפת לי אם איזכר כמשוררת. אני רוצה רק שהבן שלי, כשיביט לאחור, יחוש שהיו לו חיים טובים.”

דירה גדולה ומאווררת ברחוב שקט ליד הים. ריפוד בצבעים כהים, הרבה מנורות, (“זה השיגעון שלי”), דמות אשה של מאטיס, מדבקה של “תנו לחיות לחיות” על דלת האמבטיה. הטלוויזיה ממוקמת במקום של כבוד בלב הסלון: היא בת־השיח העיקרית של בעלת הבית, שנמצאת בגפה רוב שעות היממה.

אי־אפשר שלא להתפעם מיופיה. עיניים כחולות ירוקות, שיער כהה, שפתיים מחוטבות, עור לבן וחלק. קולה חרישי, היא עדינה מאוד ושברירית, נסיכה מהאגדות שהזמן לא נגס בה.

היא ציפור לילה. ערה כשכל העולם ישן. עד חמש או שש בבוקר היא כותבת, קוראת, שומעת מוזיקה, אחר־כך מנתקת טלפון וישנה עד הצהריים. עידו, בנה היחיד, מתגורר עם אביו, עו"ד חיים קליר, בשכונת נווה צדק, ומגיע לביקור שלוש פעמים בשבוע אחר־הצהריים. על הקיר כמה עבודות של גראפיקה ממוחשבת, מעשה ידיו. “במידה רבה, הוא עכשיו מקור הכוח שלי. קיומו הוא המיגוּן שלי, כשם שכשהיה תינוק, הצורך לקום ולטפל בו שמר עלי. הוא בחור גבוה, 1.83. העיניים שלו שחורות, ועורו קטיפה בצבע קפה. כשאני הולכת לידו, אני מרגישה גאווה. זה אומנם לא הגבר שלי, אבל זה הגבר שאני יצרתי. אני מאוד שמחה שאני לא דור ראשון לכתיבה במשפחתי, וגם לא האחרון: אבי כתב שירים, שגיליתי רק אחרי מותו, וגם עידו כבר הספיק לכתוב תסריט וסיפורים קצרים. אם יש מישהו שהייתי רוצה שיכתוב את הביוגרפיה שלי, זה בני.”

– ואילו כתבת אוטוביוגרפיה, איך היית קוראת לה? איך היית מסכמת את חייך בשורה אחת?

" ‘מה שצריך לשכוח’. את כל מה שקרה לי, מלבד השירים, צריך לשכוח." ומה שצריך לשכוח, הוא מה שדליה עצמה לא תוכל לשכוח לעולם. אותו דבר שגורם לה להוסיף ולנהל דיאלוג עם אביה המת, 50 שנה ויותר.

אין אהבה במקום הזה וגם לא תהיה,

אמר לי אבא מתוך תמונתו

התלויה על הקיר שנים על שנים…

ומי שקרע אותי מעלֶיךָ לא היתה יראת אלוהים בליבו

ולא תהיה.

לוי רביקוביץ היה מהנדס צעיר ויפה תואר, שעלה מסין ועבד בתחנת החשמל של נהריים ובהקמת הרשת בעמק יזרעאל. אשתו מיכל, מורה. בתם הבכורה, דליה, נולדה בתל־אביב בסוף 1936. “כעובד חברת החשמל, היתה לו משכורת מצוינת, והיו לנו בבית רדיו, תנור חימום, מקרר חשמלי, ולא ארגז קרח כמו לכולם. הייתי בעלת עור בהיר ומנומש ושיער חום, וחלמתי להיות בלונדינית. זה היה לפני ששמעתי על מרילין מונרו, אבל תמיד חשבתי שלהיות בלונדינית ומאופרת זה יפה, ונעצבתי שאמי אף פעם לא התאפרה. היא באה ממשפחה דתית מרובת ילדים, ומילדותה עבדה בפרך במחלבה של אביה. אחרי הלימודים היתה רצה לחלק חלב, והלקוחות הוציאו לה את הנשמה שתביא חלב טרי עם קצף. הצניעות והעוני דבקו בה, ולמרות שהיינו אמידים, לא היה מקובל אצלנו לתת הרבה מתנות ולחגוג ימי הולדת. שמלות היומיום שלי היו די סמרטוטיות, ורק לשבתות וחגים היו לי שמלות יפות, בהירות עם רקמת מעוינים בחזית. בשבתות לקח אותנו אבא לשוט בסירה על הירקון. הוא חתר, ואני ישבתי מולו על הדרגש. אחמד בן ה־11, בנו של משכיר הסירות, היה אהבתי הראשונה. בכל שבת הייתי רצה אליו ומחבקת אותו והוא לא ממש יכול להתנגד כי הייתי קליינטית. אולי בגללו נותרה בי משיכה לאנשים כהים, עם עיניים שחורות ועור קטיפתי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איפה אחמד עכשיו, והאם הוא חי.”

גן העדן היה קצר מאוד. שני אחיה התאומים אחיקם ועמירם עוד הספיקו להיוולד, ולוי כתב לשלושת ילדיו שירים: “יש לי בן והוא שמן/ יש גם כזה שהוא רזה/ ועוד אחת יש לי בת./ איך ביניהם אבחין / אם הרזה – השמין,/ השמן – רזה,/ והבת – כמו ילד גזוזה?” “אחי היו יפהפים מלידה, וחשתי הערצה אליהם,” אומרת דליה רביקוביץ. "כשהם הופיעו כבר לא נשאר לי מקום, כי הם היו שניים. בעיני עצמי נחשבתי לילדה מאוד לא יפה. ציער אותי איך מאבא כל־כך יפה נולדה בת כה מכוערת. עם זאת העדפתי תמיד להיות אשה, כי אשה נותנת חיים, ותמיד ריחמתי על בנים.

“בגיל ארבע, אבא לימד אותי לכתוב ולקרוא. הרגשתי שלמענו אני חייבת להיות ילדה חכמה. תמיד אמר לי, תחשבי בעצמך, את לא צריכה להיות כמו כולם. היו לו סטנדרטים מחמירים. פעם התארחנו אצל ידידים והתקוטטתי עם בתם הקטנה. אבא נזעק: היכית את הילדה המארחת?! באיזו יד עשית את זה? אמרתי, לא זוכרת, והוא היכה אותי על שתי כפות די. כתבתי על זה שיר, ‘היד הרשעה’. הרגשתי שהוא עשה לי בית־דין שדה. אבל הוא עודד אותי שהחלטותי יהיו אוטונומיות ולא כדי למצוא חן, ותמיד להאמין במשהו גדול מעצמי. בשבילו זה היה הציונות. עבורי, כיום, אלה זכויות האדם, ההזדהות העצומה עם סבלו של הזולת.”

באוקטובר 1942 נדרס לוי רביקוביץ בן ה־33 ממכוניתו של חייל יווני שיכור, ששירת בצבא הבריטי. לילדתו הבכורה אמרו רק שנפצע. ליום הולדתה השישי שחל כעבור שבועיים, קיבלה ילקוט וקלמר ונאמר לה שזו מתנה מאביה. רק כעבור שנתיים גילתה דליה בסוד לאחת מחברותיה, שיש לה הרגשה שאבא מת. “מה, לא ידעת?” תמהה החברה.

הטפטוף האיטי של אובדן האב היה לבאר הצער שלה. שיריה אליו חדורים רגש אשמה, ותחושה שאיש לא יוכל לנחם אותה על מותו, מלבד האב עצמו. היא נותרה תלויה על בלימה. כיוון שכתב, וגם השאיר לה אוסף של ספרי שירה, השירה נעשתה השפה המשותפת לשניהם – גם במותו. “והייתי צריכה להילחם על האוטונומיה שלי, להמשיך לחיות על־פי העקרונות של אבא שלי, להיות מה שהוא רצה שאהיה. הוא שלח אותי לדרך מצוידת, ככל שאפשר להספיק עד גיל שש, אבל לא הספיק לגדל אותי לנשיות. אילו נשאר בחיים, הייתי אשה הרבה יותר הרמונית ובטוחה בעצמי.”

"כאשר נדרסתי למוות בַּכביש השחור,

כהרף עין לבדי הוכֵּיתי לארץ מבוּזה ונבהל,

וידעתי בהרף עין

שבכל השנים שתבואנה כמוני תהיי נבהלת

ולא תישָׁמרי מאֵש

ולא מִנחשול בים,

וכמוני לא תֹאחז בךְ יד

למשוך אותָךְ לאחור

מפני סכנה.

(כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995)

– את מרגישה לפעמים שאביך קורא לך אליו, אל הפיתוי והמנוחה של המוות?

“להיפך, אני מרגישה שהוא קורא לי לסדר ואומר לי, קחי את עצמך בידיים. הוא לא הרס”ר שלי, אבל היו כמה החלטות בחיי, שהרגשתי שהוא מערער עליהן. אולי הוא קול פנימי בתוכי."

– היו לך כמה וכמה נסיונות התאבדות.

“להתאבד זה שקלול של הרצון לחיות, עם הרצון להשתחרר מהסבל. עובדה שאני חיה ובריאה.”

– יוצרים רבים – עמוס עוז, יונה וולך, יאיר הורוביץ, מאיר ויזלטיר – התייתמו, כמוך, בגיל רך. את מוצאת קשר בין פצע היתמות, לצורך בביטוי אמנותי?

“יש הרבה יתומים שלא הפכו לאמנים, אז אולי זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אבל אני מסכימה לתיאוריית הפצע. אולי הפצע משתמר אצלי ואינו מגליד עד שאני מרפאת אותו בכתיבה. כל אדם שהיתה לו ילדות לא טובה, החל את חייו כקורבן חסר ישע, וכשאני כותבת אני הופכת מצב מעיק של חוסר־אונים לתהליך אקטיבי. אבל בשלב מסוים, כמו שיש התיישנות על עבירות, יש התיישנות על טראומות. ואז אדם אחראי למעשיו, והטראומה לא יכולה לשמש תירוץ.”

מות אביה גרם להתפוררות המשפחה. תוך זמן לא רב תאבד דליה הכול: בית, אמא ואחים, ושני זוגות של סבים. “היום יודעים שאסור לעקור ילדים אחרי אסון, אבל אז, עם ילדה וצמד תינוקות בני חמישה חודשים, אמא חרדה מהמצוקה הכלכלית, ואמרו לה שקיבוץ זו משפחה גדולה. עוד בימי השבעה בא מנהל בית־הספר, שחיזר אחריה בנעוריה, והציע לה עבודה כמורה אצלו בקיבוץ גבע. היא הסכימה. רק אחרי עשר שנים נישאה לו, כי כמו אלמנה הודית, מיאנה להתנחם על מות אבא.” השנים בגבע היו עבורה סיוט. "הכול עמד בסתירה לאישיותו של אבא שלי. אבא טיפח את המיוחדות שלי, ובקיבוץ הטיפו להיות כמו כולם. הייתי חריגה, גם לא הייתי טובה בעבודות החקלאיות. כששלחתי שיר לבמעלה, עיתון הנוער העובד, וכדי להסתתר חתמתי ‘סמדר לשם, גבע’, כל הקיבוץ ליגלג עלי, כי ידעו שזו יכולה להיות רק אני. חייתי שם כמו אסירה. התחננתי לאמא לתת לי לעזוב, אבל היא לא רצתה לוותר עלי. בגיל 13, נכנעה לי ושלחה אותי למשפחה אומנת בחיפה, שלקחה אותי רק בגלל הכסף.

"בעיר בלטתי לרעה בהופעתי, כי הקיבוץ צייד אותי בביגוד מינימלי: חצאית אחת כחולה, אחת חאקי, ואחת פרחונית מבד של חלוקים. כשהתלוננתי, אמרו, ‘מאיתנו לא תקבלי בגדי משי כמו הבנות של הבורגנים.’ אבל מה לעשות שהשתוקקתי להתלבש כמו בנות הבורגנים, ולהיות יפה כמותן. עד סיום תיכון ‘חוגים’, החלפתי חמש משפחות אומנות. אני זוכרת איך אחת מבעלות הבית אמרה בארוחה, ‘עכשיו דליה תספר לנו איך אבא שלה מת.’ וכמו אידיוט לא הבנתי שמותר לי לסרב. גם באחרות היה נורא. רק במשפחה אחת מצאתי בית. רלה רכבי גיהצה לי את הבגדים, עשתה לי דיאטה כשאמרתי שאני שמנה מדי, והפיגה את בדידותי. שם חשתי לראשונה כמו בת משפחה רצויה. לבחינות הבגרות ניגשתי בלי פחד, כי ידעתי שאבא אהב בחינות, כי זו הזדמנות להראות מה שאתה יודע, ובאמת הצלחתי. “אמא התקשרה פעם בשבוע. פיזית, היינו רחוקות, אבל מעולם לא חשבתי שנטשה אותי ותמיד הכרתי לה טובה. היא דאגה לי יותר מכפי שדאגה לעצמה. אני גרה בדירה ששייכת לה, וכל חייה תמכה בי, בקצבה חודשית קטנה שמאפשרת לי לצוף.”

אחרי שירות צבאי קצר, פגשה בגיל 18 וחצי את הסופר יוסף בר יוסף. החברות איתו היתה מאושרת. “לא גרנו יחד, נפגשנו בשבתות, אבל זו היתה תקופה יחידה שהייתי טוחנת קרפיונים ובצל ומכינה גפילטע פיש. זו היתה האהבה הראשונה הממומשת שלי.” בין שנה ב' ו־ג' של ספרות אנגלית ולשון עברית, נישאו. שלושה חודשים אחר־כך, כבר היו גרושים.

“שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה/ והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת/…שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע/ את אדוות הנהר בחופזן וגבעול העשב השט”, כתבה בשיר אהבה נפלא, בתקופת נישואיה לבעלה השני, יצחק ליבני. הם התגרשו אחרי שלוש שנים וחצי, אבל הוא נותר ידיד קרוב ודואג. “32 שנים מאז שחדלנו להיות בעל ואשה, אבל הוא נותר כמו אח טוב,” היא אומרת. רבים משיריה, גם מאלה שנכתבו לאחרונה, מוקדשים לו. היא מנהלת איתו דיאלוגים, בחיי היומיום ומעל שורות השיר.

בשנים האחרונות, יעל דיין היא ידידה קרובה. “אמה, רות, ממש אימצה אותי, ובכל החגים, כולל סדר פסח, אני מסופחת למשפחת דיין. אם יהיה לי רק אסימון אחד ואזדקק לעזרה, אצלצל ליעל, ואם ארצה רק הקשבה, אשתמש באסימון הזה לצלצל ליצחק.” היא כואבת את העובדה שיחסיה עם אחיה התאומים אינם כפי שהיתה רוצה שיהיו. בסיפור שלה היא כותבת על אח בכור, בעל נטיות אמנותיות, ועל יחסיו הקשים עם שני אחיו התאומים. “הסיפורים שלי מאוד אוטוביוגרפיים, יכולתי להיבחן עליהם בפוליגרף.”

* * *

לאה גולדברג ראתה את שיריה והמליצה על פרסומם, ומייד התקבלה רביקוביץ כקול חזק ומיוחד בשירה העברית. שירתה בעלת חושניות מאגית, סגנון הנודף ניחוח מקראי וקצב מכשף, ועוצמה ארוטית עד כדי אלימות. “תפוח זהב/ אהב את אוכלהו/ אהב את מכהו/ בכל אבריו”, כתבה בשיר שנתן את שמו לספרה הראשון אהבת תפוח הזהב, שראה אור כשהיתה בת 23. היא זכתה בכמה פרסים ספרותיים, ובהם פרס ברנר ופרס ביאליק, ושיריה נלמדים בתיכון ובאוניברסיטאות. “אני רואה את היצירה כתהליך אי־רציונלי, שנשפט לפי התוצאות,” היא אומרת. “אני לא לגמרי מודעת למה שאני כותבת. הנושא המרכזי שלי הוא אהבה, בין שהיא קיימת או נעדרת.”

כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן

עמוס גשמים,

מגיר מטר.

כשאני מאוהבת

אני כל דבר

שיכול לעלות בדעת איש.

אהבת חייה היה סופר שבא מחו"ל. “כל מה שהוחלף בינינו היו משפטים משמעותיים. זו היתה אהבה מעצבת, ובמשך 11 יום, עד שנפרדנו שלא מרצוננו, הצליח לשנות לי את הדימוי העצמי, והעניק לי אישיות שהיתה מתפתחת אולי באופן טבעי אילו היתה לי ילדות נורמלית. הרגשתי בת אלמוות, שאני עשויה ממינרלים יציבים, בלתי מאויימת כאבן בזלת או אבן צור, אלקטרון שלא ניתן להכחדה. תמיד היתה לי הרגשה שהצלה שלמה היא בדרך של אהבה, ומכיוון שאני הטרוסקסואלית גמורה, גם בשירים שלי, המציל הוא תמיד גבר.”

רק מי שקרוב לה, יודע עד כמה שיריה חושפניים. “השירים שלי הם החיים שלי, אבל אני משתמשת בהסוואות כדי להגן על אחרים. התאריך, המקום, האנשים המעורבים, אינם חשובים. אלה הצדדים הנרקיסיסטיים, או הפוגעים בצנעת הפרט. כיוון שאני יודעת מה זו פגיעה, אני מנסה לא לפגוע.”

קריאה בכל השירים עד כה, מראה כיצד ב־20 שנות הכתיבה הראשונות, האהבה היתה חושנית, מתמסרת, טוטאלית. ב־20 השנים האחרונות נכנסת נימה אירונית, מרירה, של ויתור על אהבת גבר, ורוב שירי האהבה הם אהבת אם.

13 שנים חיו דליה רביקוביץ וחיים קלר – אבי בנה – יחד, עד שנפרדו ב־1990. בסיפור חושפני מאוד, שהתפרסם בחוברת הנה, בעריכת נתן זך, מספרת רביקוביץ על אשה ששמה רמה, שעזבה את הבית בגלל התאהבותה בגבר אחר, ומתמודדת מול בעלה באולם המשפט של השופט חי פורז, ומבקשת להחזיק בבתה ניצה. רביקוביץ אינה מכחישה שהיא מרמזת לשופט מסוים בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב, העוסק בדיני אישות והחזקת ילדים. כאשר הופיעה אצלו עם בן־זוגה לשעבר, העניק לו את חזקת הילד, וגילה כלפי רביקוביץ עוינות קשה שאת סיבתה היא מנסה לפענח עד היום.

“לפני שנה וחצי פסלו את רשיון האמהות שלי”, אמרה רמה לאחותה. “אני לא יכולה להירגע מזה”. “את יודעת שניצה אוהבת אותך. בעניין הזה את יכולה להיות רגועה לגמרי”, אמרה האחות. “אבל כל הזמן אני נאכלת מבפנים… למה היה צריך לפסול אותי? הרי לא הייתי לוקחת אותה בכוח”.

(“קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה”)

היום הפצעים הגלידו, ועידו מגיע לביקור כמעט יום יום. הוא הקורא הראשון של שיריה, מלווה את אמו בגאווה לאירועים, ויחד היו בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, שבסיומה נרצח יצחק רבין. אבל גזילת הבן באמצעות מערכת המשפט, חרצה בה צלקות והולידה שירים כואבים. אמא עם ילד, קראה לקובץ שירים שעוסק במצב של “אמא בלי ילד”.

והילד הלך למאה שנה

מאה שנה מתחילות בהווה

אולי יחזור עוד ליום או שעה

אבל לא יותר מזה.

בסיפור “היכונו לביאת המשיח”, תיארה רביקוביץ חוויה של אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית. לרות, הגיבורה שלה, באמת אין מה לעשות שם. שהייה מיותרת, סתמית, במקום שבו לרופאים אין זמן לחולים, ומלבד לתת להם כדורי הרגעה אינם עושים דבר.

“אני לא חולת נפש,” אומרת דליה רביקוביץ, “אבל כשאני חווה אובדן, כמו סיומה של אהבה, או אובדן הילד, אני יכולה להיכנס לדיכאון. יש לזה שורשים גנטיים, וזו גם מחלה מקצועית, משום שיוצר המביט פנימה ומופעל על־ידי תת־ההכרה שלו, חי בסיכון גבוה. כל הדיכאונות שלי הם תגובתיים, למרות שאדם חזק יותר, היה מגיב בצורה פחות הרסנית. כשאני בדיכאון, אני פחות מעלה נידף. לא עושה כלום, מתרחקת מאנשים, מנתקת טלפונים, ובעיקר מתנצלת שאין לי כוחות. לו גדלתי בילדות נורמלית, אולי זה לא היה קורה. אבל ילד בן שש שמאבד הורה, מרגיש שאם הוא היה ילד יותר טוב זה לא היה קורה. יש אנשים שזה נמשך אצלם גם בבגרות, וכל אובדן גורם להם לפיחוּת נורא בדימוי העצמי. בתקופות דיכאון אני מתרחקת מאנשים, לא עונה למכתבים ודוחה הזמנות, ועלול להיווצר רושם עוין מההתנהגות שלי. זו פשוט הזדמנות בשבילי להגיד לידידי שאין לי כוונות רעות.”

כשהאש אחזה בגופו זה לא קרה בהדרגה…

והוא הוסיף לבעור בכוח גופו

העשוי בשר וחלב וגידים.

והוא בער הרבה זמן.

ויצאו מגרונו קולות לא אנושיים

כי הרבה תפקודים אנושיים כבר פסקו אצלו,

להוציא את הכאב שמוליכים העצבים

בזרמים חשמליים למרכז הכאב במוח.

(“הסיפור על הערבי שמת בשריפה”, כל השירים עד כה)

“אלמלא ידעתי מהו דיכאון, לא הייתי מסוגלת להרגיש את דמעות העשוקים,” אומרת רביקוביץ. “כתבתי על הפועל הערבי, שיהודים מיסמרו את הדלת ומנעו ממנו להיחלץ כשהוצת המחסן שבו לן, כי אני מבינה את הפחד שחש לפני שהמוות גאל אותו.”

מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה הולידו אצלה שירי מחאה ידועים שעוררו סערה כמו “תינוק לא הורגים פעמיים”, והיא מרימה קול נגד כל מה שנראה לה כעוולה. "קו ריב עובר ביני לבין המימסד, כי המימסד שלנו, ולא חשוב אם שמאל או ימין, הוא מתנשא ודורסני מעבר למקובל במערב.

“כששר השיכון החליט להפקיע קרקעות מערבים בבית צפאפה, הרגשתי כאילו מישהו נכנס אלי להפקיע לי חלק מהדירה. הייתי באי־שקט, דיברתי עם כל מי שיכולתי, ואז העניין נפתר כשהמלך חוסיין הרים טלפון לרבין, ורבין ביטל את ההפקעה. ראיתי שהמלך חוסיין הוא גורם תרבותי הרבה יותר גדול ממני, כי גם בעניינים מוסריים טהורים לו יש כוח שאין לי. אין לי אשליות, מקבלי ההחלטות אף פעם לא יתחשבו בדעתי, אבל יכול להיות שאני משפיעה באמצעות השירים שלי על דעת הקהל, כדי שהקוראים ילחצו יותר.”

– הזמן לא נגע בך.

“יש לי פחד גדול מהגיל, כי זיקנה זה מחלות ואובדן סטטוס. התמוטטות היופי פחות מפחידה אותי. סבתי מצד אמי מתה בגיל 84, ובזיקנתה נעשתה יותר ויותר יפה. ככל שאני מתבגרת, אני נעשית דומה לה, גם בתכונות השליליות.” היא מרבה להתלונן על מצבה הכלכלי. "היחס של המדינה לסופרים ואמנים מחפיר. יש לנו יוקרה של נזקקי סעד. השלטון תופש אותנו כמספידיו הלא־רשמיים, ועושה בנו שימוש נצלני. מניחים שמשוררים חיים רק מאהבה, ולכולם די נוח עם המצב הזה. יש סופרים שמסוגלים ללמד באוניברסיטה, אבל היכולת שלי מאוד מוגדרת: לכתוב שירים. מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, לו היתה פרנסתי מובטחת, זה לעבוד בהתנדבות במוסדות שמטפלים בילדים חסרי משפחה. אני חושבת שאני מבינה אותם.

“תמיד חשבתי שתפקידה של אשה להיות אמא טובה ולגדל ילדים. חשבתי שהיצירה באה מאליה, שהיא פחות חשובה מהנשיות. היום ברור לי ששניהם חשובים, אבל לו נדרשתי לבחור באחד מהם, אין לי ספק שהייתי מוותרת על השירה ובוחרת באמהות ובאהבה.”