רקע
אילת נגב
רביניאן, דורית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

על שולחן העץ הנמוך עומד אגרטל זכוכית גדוש נרקיסים לבנים, ובין ערימת ספרי קריאה עדכניים לבקבוקון של תמצית פרחי בך, בולט בזרותו סטֵתוסקופ. אני תוהה אם דורית רביניאן יוצאת עם רופא שהשאיר אצלה את מכשיריו, או שמא נתקפה היפוכונדריה פתאומית.

“קניתי את זה לעצמי לפני שנה וחצי,” היא מנדבת אך לא מפרשת. בלילות היא נועצת לתוך קונכיות אוזניה את קני השֵמע המצופים גומי, ומניחה את דיסקית המתכת הצוננת והכסופה על חזה החשוף או על בטנה העירומה. “אני אוהבת להאזין לפעימות הלב שלי, לגרגורי הבטן. זה עוזר לי להתנתק ולהתרכז בעצמי. צריך לנטרל את רעשי הסביבה, כדי לשמוע את קולות הלב. שימי את זה על עצמך ותקשיבי.” במיומנות קלינית היא מכוונת אותי אל הנקודה הנכונה, וחוקרת: “נו, איך זה?”

הסטתוסקופ הזה, הבוחן לב וכליות, מצא את דרכו אל ספרה, החתונות שלנו (עם עובד). וריאציה מתוחכמת של סיפור סינדרלה, על נערות החולמות להינשא לנסיך, מפזרות נעליים לכל עבר, ומוצאות את עצמן ריקות ומאוכזבות, אפילו בלי צפרדע. את ההורים ברומן, סולי ואירן עזיזיאן מגבעת אולגה, שנישאו צעירים, מלאי אהבה וערגה, בנתה לפי דגם נישואיהם המוצלחים של הוריה, “שלא היו להם זכרונות של מיטות אחרות, לא סודות של מיטות אחרות, לא ייסורים של מיטות אחרות.”

היא נולדה ב־1972 בכפר־סבא, בתם הבכורה של ציון ויפה רביניאן, בעלי מפעל לג’ינס בדרום תל־אביב. משפחה עתירת חום ואהבה. “גדלתי במין דבוקה אוהבת של הורים ואחים ודודות וסבתות, כאשר אמא היתה השמש הגדולה, ואנחנו, ארבעת הילדים, כמו ארבעה כוכבי לכת קטנים, חגנו סביבה. יש משהו כל־כך נפלא ומנחם ונעים באורגניזם של משפחה, ביצור מרובה זרועות וראשים, ונורא קשה לתלוש את עצמך מהגוף הגדול והחם הזה, אבל זה תנאי כדי לגדול. הייתי נורא רוצה לדבר ב’אני‘, אבל אני לא מסוגלת. לא במקרה עוד לא כתבתי אף סיפור בגוף ראשון, אלא רק ב’אנחנו’.”

היא זוכרת מטבח מלא נשים, המחליפות מתכוני בישול ואהבה. חמש דודות מצד האם, ודודה אחת מצד האב. כשהיתה אחת מהן כורעת ללדת בבית היולדות בכפר־סבא, היתה דורית מתלווה לסבתה, מטפסת על המרזבים, מציצה לחדרי הלידה ומנחמת, “מאמי, אל תבכי, יהיה בסדר, תיכף התינוק יבוא.” היא החניקה את קנאתה, כשראתה אמהות טריות נושקות את אבר המין של בניהן ואומרות, “אני כפרה על הבולבול היפה הזה שלך,” ואפילו בולעות את העורלה אחרי ברית המילה, כדי שכל ימיהן ירגישו איך הבן שלהן שט בתוך קרביהן. “החברה המסורתית הגדירה את הנקביות שלי כעוני, ואני הפכתי אותה לעושר,” היא אומרת. “כילדה, קינאתי ביחס העודף לבנים, הקנאה הפכה לכעס ולאכזבה, והעלבון הפך לעוצמה, שמוציאה ממני ספרות וכוח. אני חלק משרשרת של נשים מדהימות שיש במשפחה שלי. הדודות שלי הן פצצות אנרגיה מהממות ומתפקעות ונדיבות.”

סיפורי הערש החביבים בבית עזיזיאן, גיבורי ספרה, היו אלה שבהם נהגה אם המשפחה לתאר לילדיה את חתונותיהם העתידיות: שמלות לבנות, שובלי תחרה ארוכים, חליפת חתן שחורה, רסיסי שמפניה, מעדני מלכים. הלחש המהפנט של הסיפור חדר אל תוך חלומות הלילה של הילדים – הבן הבכור מוריס, והבנות סופיה, מרסל וליזי. כשהתבגרו, הפעיל הכישוף את כוחו, ואחז ברצונותיהם כמו אצבעות המתהדקות סביב גרון, והם קדחו כולם, מייחלים להתחתן. הבנות נסחפו אל הנישואין “כמו כפכפי אצבע שנשכחו על החוף והגלים לוקחים לעצמם. בשנה אחת נישאו כולן, בזו אחר זו, קודחות בקדחת החתונה כמו במחלה מידבקת,” כותבת רביניאן בלשונה היפהפייה. אלא שבאותה שנה גם נפלטו כולן הביתה, המומות מצער ומסריחות את הבית בריח השרוף של זכרונותיהן." והאב ראה בעצב, כיצד שלוש הבובות שלו, שהיו ילדות מתרפקות ומצחקקות, הפכו לנשים מרות ונכזבות.

– גם את גדלת על סיפורי חתונות?

“עד גיל 13–14 הייתי השושבינה המשפחתית,” אומרת דורית רביניאן, ומועכת סיגריות בשרשרת. “בכל חתונה הלבישו אותי ואת בנות הדודות שלי ככלות קטנות, וליווינו את שובל הכלה. יש בזה משהו מקסים, אבל גם עלול להכתיב לילדה לא מגובשת את היעד הנכסף. החתונה היתה כמו מגדלור שמנצנץ במרחקים. הכלה, שכל אותו יום מפנקים אותה ומנעימים לה, וכל אחד מתעניין ודואג לה לתסרוקת ואיפור ובגדים ונעליים, ובבגדים היפים שארזה לירח הדבש. ואנחנו, הילדות הקטנות, הכול אצלנו במיניאטורות, כי גם אנחנו היינו מולבשות ומצויצות ככלות. בלי כוונות רעות, עם המון טוב וחיבה, מועבר לך מסר שיום יבוא, ואת השובל שלך יישאו ילדות אחרות.” הרומן עוסק בהתניה החברתית הזאת. מוריס, הבכור, שאמו המעריצה לימדה אותו שלאשה צריך להיות ריח של שום מהאצבעות, ריח של חלב מהשדיים, וריח של מור בין רגליה, מעביר את ימיו במשחקי קלפים, בהליכה לזונות ובהתבוננות בנשים הערומות שתלויות על קיר חדרו, כי שום אשה מציאותית אינה די טובה עבורו. במיטתו הוא מפנטז על האשה שיישא, “שיהיה לה תחת כבד וגדול, באותו גודל של השדיים… והוא ישתה שמפניה מתוך הנעל שלה, כמו שראה פעם בסרט טורקי.”

אחותו סופיה, יפה ועייפה, שאוהבת כסף, הוכתרה בגיל 18 כמלכת היופי של רשת אורט, שם למדה במגמת לספריות, וזוכה בפסגת חלומותיה: בעל עשיר ופנטהאוז מפואר בבת ים, גבוה כל־כך שלא רואים ממנו כלום. אחותה הצעירה ליזי, ציידת גברים שמאז נעוריה למדה לנצל את עורמת המשקה כדי לצוד מחזרים ולפלח את ליבם, נישאת בגלל הריון שמתברר כמדומה. בלילות היא חוזרת מבילוייה, נוקשת על עקבי מחט, ומתחת לחלוק האחות הרחמנייה שלה, שמלות עמוקות מחשוף שבהן רקדה עם מאהביה, ועל גופה המכות הכחולות שהטביע בה בעלה הנבגד.

הבת האמצעית, מרסל, בעלת עיניים עצובות וגומות חייכניות, כדורית רביניאן עצמה, וכמוה גם קוראת ספרים כפייתית, ש“במקום דמעות שפכה שירים”, מאוהבת אהבה חד־צדדית ביואל חג’בי, הלומד מעליה בתיכון.

“כל השנים האלה בילבלה מרסל בין יואל לבין הגברים הדמיוניים שעיניה העצובות גזרו מתוך הרומנים הרומנטיים… כל השנים האלה היא רק טיילה במפת הכבישים של ארץ האהבה, ומעולם לא יצאה למסע עצמו.”

“בשביל זה לא מתגרשים, כפרה,” אומרת לה אמה המזועזעת, כשהיא חוזרת מירח הדבש ומודיעה שאינה אוהבת עוד את יואל. אבל פרשת נישואיה של מרסל תמה כל־כך מהר, שיום גירושיה היה ממשי יותר מיום חתונתה. ואני חושבת על מה שיכלו אמא והסבתות לומר לדורית עצמה, כשהודיעה, אחרי שתי שנות נישואים, שהאהבה הפרטית שלה נגמרה.

רביניאן מתייחסת בכבוד אל האם השבורה, “שהתפטרה ממשׂרת האמהות, ארזה את כל הצרות של הבית ויצאה לנפוש בחדר קטן, סגור ופרטי של צער,” משוטטת בין מגידות עתידות, קברי צדיקים וקוראות בקפה, כדי לנסות ולהבין איך זה שחיי ילדיה השתבשו כל־כך. זהו ספר על פרידה: על פרידת הילדים מילדותם, ועל הקושי של אמהות, שזהותן היחידה היתה בהורותן, לשמוט את האחריות על ילדיהן הבוגרים.

“בספר הקודם, סמטת השקדיות בעומריג’אן, היה צו חברתי מאוד כבד ונוכח, שעודד נישואין בגיל רך,” אומרת רביניאן. "בחתונות שלנו, הצו הזה הרבה יותר מתוחכם. אף אחד לא מצווה על סופיה, מרסל וליזי, להיענות לגבר הראשון שיציע להן נישואין, אבל זה מה שהן עושות. כי מאז שהיו ילדות, מישהו העלה אותן על רכבת שיש לה יעד אחד בלבד. הגוף מדבר ומתחנן וצועק ומסרב להתחתן, והן לא שומעות לו, כי מישהו כרת להן את הלשון של הרצון.

“מסממים אותנו ברומנים רומנטיים ובסרטים תורכיים ובאמירות כמו ‘עד החתונה זה יעבור’, ואנחנו רצות בבהילות לחופה, מתוך רעב, כמעט כמו מחלת ילדות שאי־אפשר להחלים ממנה עד שאנחנו לא אומרות ‘כן, אני מסכימה’. אנחנו יוצאים מתוך ‘אנחנו’ של משפחה, ועוברות ישר ל’אנחנו' של זוג, בלי שום ‘אני’ באמצע. אני חושבת שבדרך מ’אנחנו' ל’אנחנו' חייב להיות ‘אני’, כי אחרת אין כוח לחיות.”

בגיל 22 נישאה לדב אלבוים, אותו פגשה כששירתו יחד בעיתון במחנה. הדודניות הקטנות נשאו את שובל שמלתה של דורית, מטפחות את חלום הנישואין של עצמן. “בגיל ההתבגרות מותר לעשות טעויות, והנישואים היו אחת מהן. אבל כל עוד נפשי בי, כל עוד רוחי בי, התגרשתי,” היא אומרת.

– כמו אמא של מרסל, שאומרת ש“בגלל זה לא מתגרשים”, גם אותך ניסו להניא מסיום הנישואין?

“הם רצו בטובתי, וכשראו שטוב לי, קיבלו את החלטתי. לא היו קורבנות, לא היה מחיר. היה צריך רק למצוא את הנקודה שבה אשאל את הלב שלי מה הוא רוצה, והוא אמר, ללכת. זה לא היה מסובך, לא היו ילדים, לא היה רכוש, היה רק הקשר שלנו שאבד עליו הכלח. לא היתה שאלה אם עשיתי טוב או רע, וכשתיקנתי את הטעות, המשפחה ראתה מייד שאני פורחת.”

– הן ראו בכך כישלון החינוך שקיבלת?

“מגדלור הנישואין היה רק אור אחד משלל האורות שהיבהבו. בהחלטה הזו שידרתי לסבתותי ואמי ודודותי כי הבד שממנו הן תפרו לעצמן חיים והגדרה ושמחה, צר עלי. והיום הם רואים שאני באמת גוזרת לעצמי גזרות אחרות, מתוך הבּוּרדה של החיים, ושמחים בי.”

שפתה גבוהה, עשירה, ציורית, חושנית. היא גרה ברחוב שקט ליד שינקין, בדירה שכורה עם שותפה, כמו שתי סטודנטיות. נדמה כאילו רק עכשיו, אחרי שהתרחקה מהורים ונפרדה מבעל, היא מתחילה לנשום את נשימותיה העצמאיות.

“הגירושין היו הפעם הראשונה שאמרתי ‘אני’, והיה לזה כוח מסחרר ומהפנט,” היא אומרת. אולי אפילו התאהבתי בלהגיד ‘אני’ ולא להתמסר ל’אנחנו'. יחד עם כאב הפרידה, זו היתה תחילתה של איזו חגיגה, חגיגת האני, כל מה שגלום באני הזה, עצמאות וחדוות החיפוש. חיי נעים סביב מצבי הרוח שלי. אני עושה מה שטוב לי באותו רגע. אני כותבת רומנים, אבל האהבות הממשיות שלי כיום דומות לסיפורים קצרים. נוח לי להסתובב עם אוהל על הגב. בכל פעם למצוא מקום, לראות את הנוף, ולהמשיך הלאה. אל בית האבנים שלי אגיע, אבל אני עדיין לא להוטה אליו."

– אין עלייך לחץ ללדת ילדים?

“אני צריכה קודם להיות אשה שלמה, לפני שאוכל ללדת.”

על קיר פינת העבודה שלה צילום גדול של פני ילד, שערו קצוץ בתסרוקת פוני, עיניו נוצצות וממזריות. רק אחר מבט חודר, אתה מגלה שהילד הזה הוא דורית.

כשהיתה בת מעט יותר משנתיים, נולד לה אח. האושר על לידת הבן הזכר, היה עצום. אלא שהתינוק נולד חולה, כחול, משתעל. קשים וקצרים היו חייו. מותו, בן תשעה חודשים, הוא פצע מדמם, ש־24 שנים אחר־כך טרם הגליד. דורית בת השלוש וחצי, שבתקופת המחלה הורחקה ושהתה שבועות ארוכים בבתי דודותיה, חזרה אל בית כואב ודומם. היא הרגישה שעליה למלא את הכתלים בנוכחותה, להרעיש בשביל שניים, לשמח את הוריה בשביל שניים, ולמלא את מקומו של הנעדר. “רציתי למלא את החלל שנשאר אחריו, והייתי לדורית רעשנית, מצוינת, כפולה.”

בבית מלא מספריים וצבעי שיער וספריי וגלגלים – אמה ודודתה היו ספריות בטרם נישאו – היתה דורית נעמדת מול הראי ומקצצת את שערותיה, עד כדי קרחות בראש. אחר־כך היתה אמה לוקחת אותה אל הדודה הספרית, לנסות ולתקן את הנזק.

“אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים,” היא אומרת. “בוודאי היה לי רצון להכחיד את הנשיות ולדמות לאחי, ואולי להיות הילד שאיננו. עד גיל 14 הייתי ‘טומבוי’, שיער קצר, פצעים על הרגליים מטיפוס על עצים. המהפך הגיע כשהתחילו לצמוח לי ציצים.”

את אחיה התינוק מנציחה רביניאן בהחתונות שלנו. לא רק בתינוק הכחול והמשתעל של האחות הבכירה, סופיה, אלא בזוג תאומי־הזקונים, מתי ומוני, שנבטו ברחמה של אירן עזיזיאן אחרי שילדיה בגרו, והקשר שהרופא קשר את החצוצרות שלה נפרם.

תשעה חודשים שרויים התאומים בתוך גן עדן. “עצמו ופקחו עיניים בהתפעלות, נצמדו אל המחיצה המפרידה ביניהם ועשו פרצופים מצחיקים זה אל זה. לפעמים נרדמו בטן אל גב כמו כפיות, וגירדו או בעטו כשאמא אכלה משהו טעים”. אך ביום הלידה משהו השתבש, וגן העדן חרב: הבן מת בלידתו, והבת, מתי, נעשית ילדה היפראקטיבית, שנשלחת מן הבית למוסד. “אני מושקעת מאוד עמוק במתי,” אומרת דורית רביניאן. “מכל הדמויות, היא הכי דומה לי והכי קרובה אלי. כשכתבתי אותה בכיתי, והרגשתי ששורף לי באצבעות.”

– גם את היית ילדה היפראקטיבית, וקיבלת, כמוה, טיפול מסמם בכדורי רטאלין?

“למזלי לא, אבל היו ילדים בסביבתי, שקיבלו טיפול כזה. בעיקר בפריפריה, עם חוסר אונים וסבלנות כלפי ילדים עם שמחת חיים גועשת מדי, יותר מדי מהר נרשם הטיפול המסמם הזה, שמכניע את השונה ואת האחר.”

את הראיון קבענו לאחת בצהריים, אך עדיין זו שעה מוקדמת מדי מבחינתה: בלילות אינה ישנה, מתחילה לכתוב אחרי חצות, ועוצרת בשמונה בבוקר. אז היא מנתקת את הטלפון וישנה עד ארבע אחר־הצהריים. “יש בחושך, ובעובדה שכל העולם ישן, איזה שקט שהופך את הזמן לרך יותר, ומנטרל את הוויבראציות האנושיות החיוביות שניתזות ביום. אז קל לי יותר להשתכנע למשך כמה שעות שהלבד הזה, שהכרחי לי כדי לכתוב, הוא בלתי נמנע.”

– הניתוק מן העולם הוא קורבן מבחינתך?

“כן, כי העולם כל־כך פתייני וכל־כך מושך. אני נקרעת מהפיתוי של לחיות את החיים ולא לכתוב אותם. שלא להיות לבד, מצאתי דרכים ליצור לעצמי ‘אנחנו’ כזה. אנחנו שלוש: דורית הבּוֹסית, דורית הפקידה, ודורית התחקירנית. דורית הבוסית היא זו הכותבת. היא משאירה הוראות לדורית הפקידה, שעוסקת באדמיניסטרציה של היומיום, והבוסית גם שולחת את דורית התחקירנית לאסוף חומר, ללכת לרחרח, לאמת מידע. אנחנו משאירות אחת לשנייה פתקים, מכינות קפה, מרכלות. לפעמים אנחנו רבות כשאחת, בדרך־כלל אני, רוצה לסגור את הבאסטה וללכת החוצה. השתיים האחרות לוחצות עליה לעזוב שטויות ולכתוב.”

– מה פירוש “משאירות פתקים”?

“ממש פתקים. 'דורית שלום, מחר תעשי ככה וככה, תבדקי אם מה שכתבנו הוא נכון. ושיהיה לך יום נעים. על החתום, דורית.”

– לכל אחת משלוש ה’דורית’ות יש כתב־יד שונה? זה ממש פיצול אישיות?

“לא,” היא צוחקת, “כל הפתקים באותו כתב. הפיצול המשמעותי הוא לא זה, אלא ביני כאשה, לביני כסופרת. הרי זו עבודה מייגעת, שחורה, עמל של שנים, וכשהקורא מקבל את הספר, הוא צריך להרגיש הוקוס פוקוס, קסם. אסור לו לראות את הלב שהתכווץ, את הידיים המפויחות. זה קצת כמו סינדרלה ולכלוכית. לכלוכית עושה את העבודה, וסינדרלה חיה את הקסם, אבל בזמן שהיא רוקדת עם הנסיך, כל הזמן העיניים שלה על השעון, המסכנה. איזה לחץ. היא כל הזמן יודעת שזה יכול לפוג ברגע. כשאני יוצאת לבלות, אני מעדיפה להשאיר בבית את דורית הסופרת, כי היא כבדה, מעיקה, היא חושבת, היא מסתכלת, היא מהצד כל הזמן. דורית האשה היא קלה יותר, מין שטותניקית כזו.”

בפיצול הזה יכול היה להבחין מי שצפה בה ב“סוגרים שבוע” של אמנון לוי, שערה השחור גולש על כתפיה ומהווה מסגרת למחשוף נדיב ולשפתון ארגמני עז. היא נראתה פרובוקטיבית, משחקת במיניותה, שונה מאוד מילדת הפלא השקדנית שמתוך סיפורי סבתה הפרסייה יצרה את סמטת השקדיות בעומריג’אן, ספרה הראשון והמצליח שהפך אותה בגיל 22 לכוכבת שביט, נמכר ב 50,000 עותקים ותורגם לכמה שפות.

דורית הטלוויזיונית היתה קלה עד קלילת־דעת, או כפי שכתבה בספר שירי הנעורים שלה כן, כן, כן (הוצאת עקד, 1991):

“מתחת לשמלה אני רק פרחחית אסיאתית מיוזעת/ קלת דעת שמעבירה לשון על השפתיים כרמז מזמין./ נקבה ריקנית שבושׂמיה הזולים מתוקים כריח פח אשפה”.

כשאני מזכירה את ספר שיריה, היא נלחצת כאילו מדובר בקופה של שרצים. “זו אחת השטויות שעשיתי בגיל ההתבגרות,” היא אומרת. חרף איכותו היא משתדלת להתכחש לו, בטענה שהוא לא בשל, אבל נראה שהיא נבוכה מכמה שירים נועזים בחושפנותם.

– הרומנים שלך טבועים בחותם של אווירה פרסית, ואילו השירים, הם תל־אביביים, “שינקינאים” אפילו, ומאוד מאוד סקסיים.

“כתבתי אותם בין גיל 16 ל־18, בתקופה של חיפושים עצמיים ורצון להתנתק מן השבט שבאתי ממנו. כל העניין היה לדלג מדימוי לדימוי, להשתקף בכל מיני סוגים של מראות, ולהתרשם מהאני. בגיל 15 הייתי פנקיסטית, הלכתי למועדונים בתל־אביב, מזקירה את השיער בג’ל, לובשת בגדים שחורים, שומעת מוזיקה דיכאונית כמו של ניק קייב. כעבור חצי שנה השתנה אצלי הכול, נעשיתי פריקית, עם שמלות שקופות־שקפקפות משוק הפשפשים, שירי אהבה ושלום. זה היה צורך להתמסר ל’אנחנו' חדש, מנוגד ל’אנחנו' האחר. תמיד היה לי צורך להיות חלק מעדר, מכנופיה כלשהי.”

צעירים שולחים לה כתבי־יד כדי להתייעץ, והיא קוראת ועוזרת, “כי שפר מזלי, ואני רוצה להיות המזל של אחרים.” היא מתפרנסת מכתיבה, ויודעת לדרוש את ערכה בשקלים. היא מתכננת ללמוד באוניברסיטה, ומרבה לקרוא ספרות יפה: “אני כמו תלמידה חדשה בכיתה של גדולים, קוראת בשקיקה את עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, ומאוהבת עד כלות בטוני מוריסון. ברגע שאני גומרת ספר, אני מתחילה אותו מחדש, מנסה לבדוק איך הם עושים את הקסם, איפה הסתירו את השפן.”

היא אומרת שאם לא היתה כותבת, היתה מתפוצצת. “אני לא מכירה אף אחד, בטח לא אני, שיישב שמונה שעות ביממה כדי לכתוב, אלמלא חסר בו משהו, משהו שבור בו. זה לא מעודף או שפע, רק מעולמות שבורים אני יכולה ליצור. ההיסטוריה של האמנות מוכיחה שרק במקומות של כאוס רגשי או משבר ערכים, היה המתכון הבטוח ליצירה.”

– מה שבור כל־כך בחיים שלך? גדלת עם זוג הורים, עם שני אחים ואחות, דודות, סבתות, המון אהבה.

“היה סוג של חולשה, כשהבית יצא לרחוב. אילולא הייתי בת של מהגרים, אילולא ראיתי את הפער שבין איספהן לכפר־סבא, את המתח בין מה שציפו למצוא כאן לבין מה שמצאו, כנראה שלא הייתי סופרת. אני כותבת מתוך הבור הזה. הייתי עדה לגישוש, לתהייה, לחוסר הביטחון של אמהות שמסתובבות בין אנשים גבוהים ומילים מסובכות, ומחייכות את חיוך הלב השבור של המהגרים, פיהן מלא רוק ומבטא. היה כנראה רעד בקול, של היד שהחזיקה אותי, שקלטתי באותות גלויים וסמויים, ושבר את ליבי שלי, וטבע בי את הכבוד לחולשה, וגם את הרצון לחזק אותו, לקנות לו שייכות.”

– לכן דרשת מעצמך שליטה מדהימה כל־כך בעברית?

“התאמצתי לדעת את העברית על בוריה, לאלף אותה כדי להטוטים ולהפוך אותה ליופי, כי רק כך אפשר להתגבר על הכאב. הייתי ילדה שמוכרחה לקרוא הכול, גם את המילים שעל אריזות המזון, ובכיתה ז', כשהתחלתי להשתעמם בספרייה של הילדים, ולמבוגרים היה עדיין אסור לי להיכנס, אמא לקחה אותי ביד לספרניות, אמרה שהיא נרשמת, אבל הקטנה תיקח את הספרים בשבילה. הייתי גאה בכך שהיא רימתה את העירייה, את השלטונות, בשביל שאני אוכל להשביע איזה רעב שהתעורר בי.”

על המקרר שלה מגנטים עם תמונות של רבנים. זה רק בצחוק, היא אומרת, אבל חיה בין שני עולמות. “אני הולכת לפסיכולוג, שנותן לי את הטוב שהמערב יכול להציע, ובאותה מידה, מקבלת את זה שהדודה שלי מסירה ממני את עין הרע. אני פחות היסטרית מחברים אחרים שלי, שנרתעים מהמציאות החברתית והפוליטית של ש”ס והקמיעות והרבנים החיים והמתים, כי גם זה מהעולם שממנו אני באה, ואף שאינני הולכת בדרכים האלה, אני רחוקה מלזלזל באלה שנזקקים להן."

– את מסווגת את עצמך כיוצרת מזרחית?

"אני בתווך, לא פה ולא שם. אני גאה להיות חלק מקבוצה כל־כך חכמה וכשרונית של אנשים כמו סמי מיכאל ורונית מטלון, איתן נחמיאס־גלס, חנה אזולאי הספרי, אילן חצור וכל משפחת בנאי, ושבי גביזון ודוד אופק וקובי אוז, אנשים שהיה מבטא אחר בקול שחיבק אותם כשהיו תינוקות, וטעם אחר עמד להם על הלשון. אני רוצה להאמין שהעשייה הפרטית של כל אחד מאיתנו תחזק בנות כמו סופיה ומרסל וליזי, שלא יישארו במקום שבו האפשרויות מוגבלות והתעוזה נחנקת, וכוח הרצון מתגמד. “לאנשים צעירים יש תאווה ורצון גדול, אז איך זה שהם מסתפקים בכל־כך מעט, ולא רוצים לצעוק את האני שלהם? כשקו האופק מאוד צר, לשבטיות יש כוח מחזק. אבל היא גם מגבירה את הבורות. וכשלמישהו נפגעת המערכת החיסונית של הנפש, ואין לו כוח לצאת מתוך בית הגידול המוגבל שלו, ומתכחש לנטייה הטבעית של כל אדם להיטיב עם עצמו, זה מאוד עצוב.” לפעמים היא מדמיינת את הדמויות שלה, בבית עם שלושה מפלסים, עם אופציה לעוד קומות, יושבות בערב, מעשנות, מפצחות גרעינים, ומרכלות עליה. “הם מעבירים עלי קטעים: 'למה עצוב? ‘למה כל הזמן עצוב?’ אבל תמיד אני אכתוב על מהגרים, על תנועה. על הפער בין מה שרוצים למה שמוצאים.”


המלצות קוראים
תגיות