א    🔗

ובדבר המטעמים – בלעג לשונךָ – אשר תפקוד עלי לעשות לאחיי בני-עמנו פיתיתני ואֱפת, רע יקר.כי לקחתי לי ספר, אשר תוכנו יקר לנו בני-ישראל מאד, ואעתיקו עברית, ובודאי ידעת גם אתה מה רב ערכו לאלה המבינים רק עברית. הספר הזה הוא “רומא וירושלים” מאת מ. הס. והנני שולח אליך בזה את הדפּים הראשונים, למען תשמיעֵני את משפטךָ ואדע אם להוסיף את המלאכה או לחדוֹל.

הנני מחכּה לדבריך. א.ב.

 

ב    🔗

מסיבוֹת שונוֹת לא יכלתי לענוֹת על מכתבך היקר במשך כל העת הרבּה, ובפרט אחרי שמעי כי עזבת את עיר מגוריךָ ולא ידעתי את אַדרסתךָ.הנני מוכרח איפוא לענות בגלוי, למען יבואוךָ דברי.

אל תהי עניו הרבה. הנה ידעתי היטב את עֵרך שׂפתךָ הצחה ומלאכת העתקתךָ הנפלאה,אשר תוכל להתחרות את מלאכת האמנים היותר מהוללים; ובכל אלה אל-נא יפּלא הדבר בעינך, ידיד יקר, אם אוֹמר לך לחדול ממלאכתך זאת, כי יראתי כי תחשב למעלה גרה. הספר רומא וירושלים כבר נעתק לשפתנו, ואם גם בצורה משונה מאוֹד, ואם גם אָטר מעתיקו את פיו לבלתי השמיע את המקור אשר ממנו לקח.אבל המעתיק איננו נער העומד מאחורי הפרגוד, כי-אם איש גדול, אשר כבר נחל לו שם עולם ואשר גם התיצב בראש ספרותנו,אחרי ידעו היטב כי שלחו אלהים למחיה לפנינו. החכם המעתיק הוא – פרץ סמולנסקין והספר המעתק הוא – “עם עולם”. פותה נכבד!האם עוד יערב לבך לגשת הלום ולהתחרות את איש אשר כמוהו? ובפרט כי במקום אשר כתב הס שורה אחת הראה המעתיק את כוֹחו לעשות ממנה דף שלם. הנני ירא מאד להוסיף לתת עצות, כי תפנה לך למלאכה אחרת בדרך ההעתקה, יען כי תוכל לפגוע על נקלה גם במקור אשר ממנו לקח המעתיק החכם את ספרו “עת לטעת”.

אקוה כי בקחתך את שני הספרים, של הס ושל סמולנסקין אחד מול רעהו, תמצא לך על הסדר פרק אחרי פרק, את אשר העתיק המעתיק ואיך עשה את מלאכתו.

הנני מברכך במזל ובהצלחה, כי תהיה בחירתך, בבחרך ספרים להעתיקם, יותר הגונה.

הדורש טובתך. ג.ד.

 

ג    🔗

אוהב מרחוק!

יום בשורה הוא היום! אותו ביפיו ראו עיני! הידד, הידד! בעיני בשר ראיתי אותו בעינים ופנים אל פנים! לא חרב מצומדת אל ירכו ולא מלאכים ענפים ממעל לו, גם כנפים אין לו אשר בהם ישתקשק, וגם באורים לא כבדוהו פה בבואו וגם זר פרחים לא הקיף את מצחו – אבל לי היה היום הזה יום אורה ושמחה ויקר! מרום ונישא, גדול ונורא מצאתי אותו יושב על כסא עץ, אשר אך יד אדם ילוד אשה עשתה אותו, וסביב לו ישבו המשכילים הצעירים, אשר התלקטו לרגליו, דוממים ומחרישים, ומפיו לא ברקים ולא פנינים הילכו, ורק דברים פשוטים, דברים שנמצאו כולם בספרי-מלים פשוטים, התלוננו על שפתיו, וגם בכלי-המבטא דיבר כאחד האדם!וכאשר נטה היום לערוב, אז הגם תדע, בן-אדם, את מי ראיתי? את פרץ בן משה סמילנסקין! את המוציא לאור את “השחר”; את בעל התקופה החדשה! את פּטר, אשר לולא יראתי את חמת-הבקורת, כי אז קראתיו בשם היסטורי “פטר הקטן”, אותו ראיתי! – על כסא עץ ישב וידבּר – ומדי הוסיפו לדבּר, כן הוֹסיפו קוי השמש לחדור, הלוך וחדור; ובדברו ובנשאו חזיונותיו ובהסתער רוחו, אז עצם מעט את עינו הימנית, ומדי הוסיפו לעצום כן הוסיפה השמש לעצום עיניה ולהיסתר הלוך והסתר; ובהסתער רוחו בו ובחרות אפו ובעצמו עינו, אז נשב רגע ברוחו הכביר, נשימה ארוכּה ורבת-ערך, ומדי הוסיפו לנשום, כך חגר הרוח בחוץ בכל אונו וכוחו ושב וייליל וישם את העיר כמהפכה.ואני שמעתי וראיתי את כל אלה, ואני זכיתי ושמעתיו ועמדתי ולא סרתי ממקומי, עד אשר הרעב בי חץ פתאום, ואז רק אז לא יכוֹלתי לקדש את השם בעונותי, כי-אם רצתי ובאתי עד בית הקסלמן ועד שולחן הריסטורציה…..

אבל לך, אומלל, מה אעשה? אתה נפלת בפח! לך אין עוד כל תקנה, ולעיני ולעיני כל יודעיך תלך ותאֵבּד מיום ליום ואיש לא יוכל הציל! – הן לא אחת ושתים הזהרתיך, כי לא תעמוד במקום גדולים ולא תתחרה באיש אשר כמוהו, השכם ודבּר דיברתי אליך לעזוב את תשוקתך הנואלת לבקר אחרי הגדול בענקים, ואתה לא שמעת בקולי – לכן, כי עשית זאת, קום לך אתה ואכול פרי מעלליך! בחוברת הרביעית של “השחר”, שנה זו, הואיל הוד חסדו לענות לאחד מקוראיו דבר ואתה לא תדע, והיה כי יקרך דברו זה פתאום, הנני ירא מאד לנפשך. לכן הכון-נא מעט מעט לקראתו ולא יחדרו הדברים לכליותיך.“הכותב – יאמר שם האדון סמולנסקין בהמשך דבריו בכונו אליך – לא ראה בלי ספק מעודו את הספר “רומא וירושלים” או את “עם-עולם”, כי, אם ראה את שני הספרים האלה, לא אבין איכה יעיז איש-מצח להשמיע כזבים כאלה בקהל”. התשמע? או לימי שכך עלתה לי! אתה הנך עז-מצח, אתה הנך מפיח-כזבים, והאדון סמולנסקין הן יצדק לעולם מסוף העולם ועד סופו! – המרוב חכמה נגעת בלויתן זה ואחזת בזנבו, למען היותו אחרי-כן למטה-זעם? אך הן אדע את מריך ואת קשי-ערפך ואת משובתך.הן אתה אם החילות לא תרף עד הפּל תּפל. הבכוֹחך הדבר הזה לעשותו?

אך ארף-נא מלחמוד לי לצון. הבכוחך הדבר הזה, לקחת עתה שני ספרים ולעבור עליהם מן הקצה אל הקצה להשוותם יחד? הבידך הדבר לחבּר עתה ספר אשר כמותו תכיל את ספרו של הס ואת ספרו של סמולנסקין גם יחד? היש לך כל האמצעים הדרושים לחפץ זה? היש לך הערוץ מארץ בריטניה, למען תוכל לטעון נגדו? או האם תדמה בנפשך כי אנחנו כלנו פה ביום ולא ידענו את האיש הזה ואת שיחו ולא ידענו את אשר תדע אתה? אבל אנחנו שמנו יד לפה ולא דברנו, ואני חפצתי להעתיק את ספרו של הס עברית, למען תת לקוראים העברים תמונה שלמה מספר המדבּר על התקונים ועל עתידות עמנו,אך אתה לא נתתני להיות כמעלה גרה – התאמין באמת כי אתה הנך ביחיד אשר קרא לך להכיר כל חותמת וחותמת ולדעת כל נוֹצה ונוצה אשר התקשט בה סופר זה?

אם אמת הדבר ההוא, אם באמת לא תהיה לך עבודה כזאת, שלא תתן ולא תוסיף לך דבר, לעוֹל ולמשא, אז עלה והצלח! ובפרט הן לא ברשותך עוד הדבר הזה, ואתה מוכרח עתה למצוא הצטדקות בעיני קהל הקוראים, לבלתי היות לדובר-שקרים; בעל-כרחך אתה עטוף בטלית, בעל-כרחך נקראת לעלות לעליה, ובכן עמוד, עמוד, עמוד!

הנני נותן לך רשות להדפיס גם מכתב זה והנני

נאמן בבריתך, א.ב.

 

ד    🔗

ידיד נאמן!

לכעסי ולמורת רוחי עוררתי עתה את השטן מרבצו בעת אשר עיתותי נתונות לדבר יותר טוב, וביחוד חרה אפי כי אהיה מוּכרח לגשת עתה רק אל חלק אחד מן המלאכה, תחת אשר חפצתי להעביר לעת מצוא לעיני הקוראים את תמונת הסופר סמולנסקין כלילה ושלמה, ולהראות אותם מה פעל זה ומה שכרו ועד כמה זכויותיו מגיעות בשדה ספרותנו, אך הנה ירט הדרך לנגדי, כי התמלטו מפי מלים על-דבר הספר “עם-עולם” ומקורו “רומא וירושלים” והזמן דוֹחק והקוראים אומרים כי נפלתי בפח. נראה-נא מה יהיו החלומות האלה!

הנקל לי היה עתה לטעון “ניתי ספר ונחזי” ולהציג את שני הסגנונים שני עמודים מול רעהו ולהשוותם – כן ידמה הקורא; אך לא כן הדבר אם איש כסמולנסקין הוא בעל הדברים.

הס הוא סופר אירופי, שכּל מלאכתו נעשתי במידה אירופית, ובהיותו כותב לפני קהל מבין-דבר, לכן כל משפטיו בריאים וחזקים, ברורים ומובנים, מושגיו קלים לאוזן ופסוקיו ופרקיו מסודרים ומשולבים כראוי.הולך הוא מן הקל אל הכבד, מן הראשון אל האחרון,ואין בו אותה מידה של אחיזת-עינים. לא יתגלה לעינינו בעב הענן, לא יתחיל בכד ויסיים בחבית, לא יאמר ידע על אשר לא ידע, לא יתפאר ולא יתגאה לעינינו, ולא יחשוב בעת כתבו, כי אנחנו הקוראים הננו פוערים פה ועומדים משתאים ומשתוממים לשמוע חכמתו הנעלה היוצאת משפתיו. מה שאין כן אצל סופר כסמולנסקין. סמולנסקין הוא בחור יוצא מן הישיבה, שכּל התגלותו היא במידה ישיבית באוֹפן שרק אפשר, ובהיותו שם בלי ספק בחור המכיר את ערכו ויודע בנפשו כי נעלה הוא על כל בני-גילו, ובחשבו תמיד כי הוא כותב “רק לפני קהל עברי”, לדעתו לפני בחורי ישיבות שקלוב, וווֹלוזין, מיר וכדומה, שלא מלפניהם משפטו יצא, לכן איננו זהיר במעשיו וכל מלאכתו היא מלאכת רמיה; משפטיו רעועים,מושגיו מטושטשים,וידיעותיו,שהן גם כן אינן ידיעות יסודיות, תיגלינה לעינינו באופן זר מאד,כי בהיותו נחפז לגלות לעיני בחוריו את כל סחורותיו ובחפצו להריק את כל אוצרו בבת אחת, לא נמצא לו מקום לתת לדבריו גם צורה הגונה, ואנחנו רואים אז רק ערבוב דברים, אין משטר וסדר, אין עומד על רגל בריאה, ולגודל תמהון לבנו נפגוש לא אחת ושתים, כי פתח בזה ושכח וסיים בדבר אחר. אמנם לוּ היה סמולנסקין יודע כי עין קהל אירופי צופיה עליו, כי אז לא לקח לו את הרשות לתת לפני קהל כזה רומן כספר “התועה”, אשר בהרבה הרבה פרקים בודדים נראה בו מלאכת-אמנים, מלאכת צייר המצייר צורות אדם, ואשר רק בהשתלבם יחד יאבדו דרך ויעירו זוועה בנפש הבוחנת, בגלותם את גודל אי-ידיעתו את כוחות הנפש ופעולותיהם.לו היה יודע כי עליון גם עליו, כי יש בקוראיו שופטים אשר למדו ויודעים משפט, כי אז לא ערב את לבו לתת לפניהם מושגים ישיביים על-אודות אהבה ותאווה, מושגים המעירים רק ניד ראש, ולא היה חפץ להתגאות לעיני בחוריו במלים ובשמות חדשים, שהם לא ידעו עוד, ולא היה מעתיק את סיפורו משפטי מבקרים נודעים על פוֹיסט והמלט וֵרטר ונתן, במקום שהם למותר לגמרי, במקום שהוא לא יכירם כלל, משפטים מחקריים בסיפורי אהבים, שעל-ידם יתן לסידורו פני קופים.לוּ היה יודע כי עליו ליתן חשבון לגדול ממנו, כי אז לא לקח חומר חשוב כחומר הספור “קבורת חמור” ויעשהו לקוי ומלא גבנונים. לוּ היה דואג לטעם מבינים, כי אז לא לקח קבוצת סיפורים אחדם ב“גאונו ושברו” (מקוריים ומעתקים העתקה חפשית), לתת בינתים מקום גם לסיפור נושא דברים על ספורו הראשון “התועה” ועל מחברו סמולנסקין, דבר המעיר רק גועל-נפש, ולתת כל אלה לפנינו בתור ספור משולב. לו היה בעצמו יודע ומבין, כי אז ידע והבין לשלוט ברוח, לבלתי הראות לעינינו את אהבתו היתירה לנפשות היוצאות חוץ לדרך הטבע וחיבּתו להפליאות והזרות. הנפשות אשר יאהב הן הנה: “אש זרה בעין, אודם נפלא על הלחי, אש צרבת על השפתים, הדיבּור רם ונשגב והעומדים סביב פוערים פה ואינם משיגים” (גדעון ודן). “שופט רמים, כביר כוח ולב, וחורץ משפט מבלי לשים לב אל משפטי חכמים אחרים” (שמעון). “בן ישיבה במלבוש ארוך מתייצב לפני אצילים פולנים, יודע פרק בוירגיל והוֹרץ, מתפלל מנחה ועורך-דין בעיר המלוכה” (ישעיה).אך לפצענו ולחבוּרתנו הוא כותב בבטיחות רבה, כי יודע הוא אל נכון אשר קהל אירופי איננו בעל ספרות עברית וכי אך לפני ישיבותיו הוא נאה דורש, והקטנים הללו הן לא ידעו בין ימינם לשמאלם ולא יעיזו מצח להשמיע במרום קולם, אם הוא, שהוא מורם ורבם, עשה כן ולא כן. הן יהיה איך שיהיה: לפני “בחוריו” הן הסופר הזה הרם והנישא, הגדול והנורא; אליהם הן הוא בא בעב הענן, לעיניהם הוא עושה פלאות, אשר לא שמעו ולא ידעו עוד, והקטנים הללו חייבים בעל-כרחם להביט אל מרום גבהו כמו אל בן אלים, כי בעת אשר הקורא הפשוט יצעק אליו: הבה לי חשבון, מדוע תגע בעטך בזה ובזה ללא צורך? מדוע תערבב את מוחי בסבך ענינים, ואתה הן פתחת בזה ובהיותך נמהר בדבריך סיימת בדבר אחר? בעת הזאת יאירו עיני הקוראים הבחורים, כי עולם חדש יראו, מלים חדשות, שמות חדשים, אלים חדשים, ארצות חדשות, לשונות חדשות – ורוח העיוועים הזה ינעם לאלה מאד מאד. כי לאסונו עוד השתמש ישתמש האדון הסופר, בעשותו את המעשים האלה, באמצעים נפלאים מאד.ראשית ירבה במילים ובשפות נכריות.למשל, אם יאמר: “בחפצם להצטדק הרבה ירשעו הרבה”, אז יוסיף בכתב רומי בשני חצאי לבנה Summum jus, summa in juria או: “כבר נגעתי בדבר הזה וכו' ועוד אדבר כו' חוקי נזירות התאווה לא לבני-ישראל המה, ורק היזואיטים יסדו עליהם תורת מוסרם כו‘. ועיין בהספר הנפלא History of Civilization in England by Buckle, vol. IV et vol. V. ועיין עוד History of the Church of Scotland, vol. II, and Colderwood’s History of the Kirk, VII. –. האם לא דייך עוד? אך הוא כאיש אשר אחזו השבץ המדבר ברוח עיוועים יקרא פתאם: ואיך השכיל פיהו התוכן רוחות הנעלה בשימו בפי אופאֶליה בהמלט (חאצקעל! חיה זו מה היא?) אלה הדברים: “אכן, אחי הטוב, אל תהי כהמוכיחים החנפים, המדריכים את המקשיבים בקולם בדרך השמים, אשר פניו כוסו חרולים, והמה עצתם ישכחו וכפריצים רודפי-תאוה בין שושני-חמד על דרך התענוגים ללכת יבחרו” (השחר שנה ב‘, דף 7’). מה זאת? המשוגע האיש הזה? האם אין מוח בקודקדו? מה ענין הדברים הארוכּים האלה אל הענין שהוא דן עתה בו? החפץ לעוור מעט את עיני בחוריו בלהטיו ובאחיזת-עינים ולהראות להם את רובּי ידיעותיו בספרות הבריטית? – כן גם יתפּאר – שם מעבר לדף – באיזו מלים צרפתיות במקום שאין הענין דורש אותן או יזכיר בשם קנט לשווא או יאמר (שם, דף 9): " ומה ישרים ונכוחים בדבר הזה דברי מירבּוֹ, באמרו במחברתו הנפלאה liberte de la presse la Sur, אשר בה הלך בעקבות הסופר המהולל הבריטי מילטון וכו’ “. הכאלה יעשה סופר ישׁר לב ודרך? – לפעמים נראה אותו עושה מעשים זרים גם מאלה, כי לעתים לא רחוקות יציין ויביא ראיות מספרים וסופרים, שהוא יודע אותם רק על-פי השמועה, או כפי מה שנזכרו והובאו לפניו בספר אחר.למשל: סמולנסקין קרא את ספרו של ל. גייגר “יוהאן רייכלין” וגייגר מביא שם את Bohmer, Leben und Briefe ומציין ממנו את המאמר המתחיל Bei allen Urteilen und Arbeiten, אז ראה סמולנסקין את המציאה הזאת ומביא גם הוא את הדברים האלה, כמובן בשם באֶהמר עצמו, ורק לבסוף יוסיף: “וגם כותב תולדות רייכלין, אשר הזכרתי לעיל, ידבר וכו' ומביא את הדברים האלה לעד” (השחר, שנה ג', דף 11). סמולנסקין קרא את גרטץ, וגרטץ מביא לא לעתים רחוקות את בּנז‘, היפּלא הדבר, אם גם הוא, בהזכירו את כותבי דברי ימי ישראל אשר יעידו לו, יביא גם אותו, למען יוכל להציג לעין רואים שתים-שלוש מלים צרפתיות? אמנם צחוק הוא, אם נראה, כי היודע הכל יפול בפח על בלתי ידעו כי בּנז’ (או כאשר יכתוב בוא: באסנאגע, Basnage ) כתב את ה”היסטואר” שלו רק מימות ישוע הנוצרי ואילך, כעין המשל לספרו של יוסיפוס, והוא, סמולנסקין, לא יבוש להזכיר בשמו גם בימי מעשים שנעשו לפני התקופה ההיא.סמולנסקין קרא את גרטץ, וגרטץ בדברו על שפינוזה מעיר שם, כי טעה שפינוזה בפשט הפסוק ( יחזקאל כ', כ"ה): וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם וכו' ואומר:

Das ganze Raisonnement Spinoza’s wie die Deklamationen christlicher Apologeten etc, dis sich an diesen Vers lehnen fallen damit in nichts zusammen (Graetz, X. S. 191, Anm. 4) אך סמולנסקין, בבואו לדבר בענין החוזה באמרו: וגם אני נתתי וגו‘, ולא כמו שחשב שפינוזה וטעה בכל המאמר, כאשר כבר העירותי על זאת (השחר ש"ב) בפתח דבר לאבן הראשה“. וגם שם נמצא את הדברים האלה יוצאים מפיו בבטיחות ובלשון מדברת גדולות, כמו רוחו יצרם. גרטץ בחלק העשירי, דף 8, ידבר על היהודים בהולנדיה ואומר: Siehe: Kuenen, Geschiedenes der Ioden, V. 152” “. וסמולנסקין ידבּר גם הוא על היהודים בהולנדיה ומציין גם הוא את גרטץ ח”י, דף 8. האם לא די בזה? אך הוא מציין גם: “קאֶענען, געשי-עדעניס דער יאדען.ז. 152”. הבאמת קרא סמולנסקין את קאֶנן, או אם חפץ רק להתפאר לפני בחוריו כי יודע הוא הולנדית? החפץ לתת לבחוריו מלים חדשות ולהיות בעיניהם ליודע הכל מעשה אותו לפעמים לצחוק בעיני הקורא.הוא יאמר: “האשכנזים יאהבו את כל האדם אך בדמיון”; האין די לנו בזה? אבל הוא יראה את עצמו מוכרח להוסיף: “כאהוב דון קישוט את אהובתו דולסינא” או במקום אחר יאמר: “הכסף הוא המגין הגדול על כל”.האם לא נבין לרעוֹ למדי? אך הוא יוסיף עוד: “כאשר הוכיח בחכמה החכם הגדול מאֶחיו בוקל”. האם באמת לחכמה בוקלית אנו צריכים פה לדעת את הכסף כי טוב הוא? – וכאלה רבות.אך יפה מכל אלה הוא, אם כבוד האדון ישפיל את עצמו לספּר לנו, בני-הישיבה, את כל כבודו ורב גדלו, כי דבּר דיבּר עם בארונים וגראפים, עם דוקטורים ופרופיסורים, כי התרועע והתרועע את ידידו המטיף ילינק ואל אהובו אלבּרט כהן בפריז ואל הד“ר גייגר ואל הד”ר שווארץ בקלן, כי לקוח לקח ה’ ווייס אותו למשען לו, בבנותו עליו את ספרו “דור דור ודורשיו”, כי שלוח שלחה אותו חברת כי“ח לרומיניה, כי בהיותו בבוקרשט בבית-התפלה באו בראטיאנו ויונסקו וישבו אתו בשורה אחת והוא תרגם לפניהם תפלות אחדות לשפת צרפת.או כי יספּר נפלאות על ספרו “התועה”, הנעתק לפי דבריו לכל לשונות אירופה והמהולל " מסינסינאטי באמריקה עד פטרבורג ברוסיה”, “כאשר לא עשו לשום סופר עברי עד היום הזה”, " ואני לא דברתי בזה דבר, יען כי לא זה דרכי לדבּר בנפשי ובפועל ידי“, (עיין כל אלה ב“השחר”, ש"ג, דך 712).או כי יחמול סמולנסקין עלינו ופותח לפנינו, בני-הכפרים, את אוצרו הטוב ומספּר את הנעשה ברומו של עולם בימי העבר וההוה, אם פוליטיקה ואם היסטוריה ואם חקירות פילוסופיות בעלמא, כמו " Macaulay ידבּר על שתי המפלגות וכו‘, מפלגת האצילים ( Tories ) ומפלגת העם בני החופש ( Whigs ) וכו’, והמפלגות בישראל ישוו אליהם בדברים רבים” (השחר, ש"ג, דף 146). השמעת, בן-ישיבה? והמפלגות המדיניות האלה ישוו אל מפלותינו אנחנו, מפלגות ביתיות, אל מפלגות המשכילים והחסידים! האם לא זאת? או: “באלכסנדריה לא יוכל איש ללבוש את הבגדים אשר לבש בקמטשאטקה,….כן לא יוכל איש לסבול חוקי ארץ הודו ב שבתו באירופה וכן ישנו גם חוקי הדת והאמונה” (שם, דף 76). משל דומה לנמשל: שתי מפלגות יש בדרכי הממשלה.אלה אשר אמרו לתיתה ביד אחד כי ימשול כאַות נפשו (מאָנארכיע) ומתנגדיהם אשר בכל מלוכה ומשפט מאסו ויתנהגו כצאן בלי רועה (אנאַרכיע) ( שם, דף 553). ידידי! איך אורו עיני בראותי את המושג החדש הזה, את המושג הברור אשר ערך לפנינו עתה מן המלה “אנרכיה”. האם לא תשכח? אנרכיה היא מפלגה בדרכי הממשלה! או: “לא כאשר דימו רבים, כי רק המחסור היה ראשית כל המעשים, כי-אם כדבריהם כן הוא, מדוע לא הכביד המחסור את אכפו גם על בהמות יער וחיות שדה להשתלם במדעים ובפועל כפים?” (מאמרו “הכסף והכבוד”).או: "חמדת הכסף לא תהיה ההפך מחמדת הכבוד, רק עוזרת לה וממנה יצאה כמו הגט אשר יתראה בהשקפה הראשונה ההפך מהנישואים ובאמת הוא ילוד הנישואים, גם יעזור לנישואים אחרים וכו' " (שם). או: “עד מתי יהיה הכסף המושל היחידי בכל הארץ? עד אשר יחדלו בני-האדם לבקש כבוד בכסף וכו'.יוכל היות אשר בימים הבאים תאבד חמדת הכסף לנצח כי יברא לו הכבוד בריאה חדשה” (שם). השמעת קול אשה המוכרת בצלים מספּרת עם בעלה.קול בחורי-ישיבה מדברים על-אודות נפוליון ואחשורוש? קול בטלנים התחככים אחורי תנור וכיריין ומתשעים בהדי הדדי במילי עלמא?….

אך כבר הארכתי בזה יותר מדי, ואתה כי יהיה דבר עם לבבך בליעל עוד תוכל לחשדני, כי אך מבלתי יכולתי לגעת בעיקר הענין הנני משתמט מתחת ידך ואדבּר על כל קוץ וקוץ ללא-צורך. הן ידעתיך בן-אדם ואת יצר לבך הרע! אך האמן לי, יקירי, כי לולא הקדמה כזאת, כי אז לא תוכל להבין את הדברים הבאים ולא תוכל לשים עין בוחנת בהאמצעים אשר על פיהם נבנה הספר “עם עולם”. כי הוא הדבר אשר מראש דיברתי במכתב הראשון אליך: “הספר “עם עולם” נעתק ואם גם בצורה משונה מאד”.ההעתקה איננה מלאכת נער, כי-אם מלאכת איש גדול, ובקחתך את שני הספרים להשוותם, אז תמצא “את אשר העתיק ואיך עשה את מלאכתו” ועוד ועוד… כי היש אופן לחשוב, כי נמצא גם אצל סופר אירופי כהם הגיונות סמולנסקין, ומיני פילוסופיות? היש גם להם בחורי-ישיבה, אשר לפניהם יחפוץ להתנאות ולהתגאות ולדבּר צרפתית ואנגלית ולהשמיע בינתיים תילי תילים של סברות-הכרס, שאין להן ולענין המדובר כל מגע ומשא כלל? – חייך, יקירי! אם לא מגועל-נפש השלכתי פעם את ספרו היקר מידי בואי לקרא את הדברים על-אודות תורתנו, דברים אשר כל תינוק של בית רבו כבר ידעם והגיונות יינק הילד העברי יחד עם חלב מינקתו: "תורתנו תורה קדושה, תורת אמת, תורת חיים, תורת עולם, תורת חסד, תורת חיים ". חיים ותורה, תורה וחיים, וחיים ותורה ותורה וחיים וכו' וכו‘. וכן ישנה וישלש וירביע ויחמש וכו’ דפים שלמים עד אשר כבר יצאו הדברים מאפנו, אך לסוף הדברים ידבר גם על הכהנים, על בני לוי, על הזבחים (במה שיבוא אנסה להראות נשמת מי יצאה פה ממנו ) ומסיים: “כי נבחר לה' לב טהור מזבח וצדקה ויושר מקטרת ונסך” (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 384) ומוסיף “המשך יבוא”, ומה נתפלא אם נתחיל את ההמשך (דף 433) בדברים האלה: “התורה אשר נתן המחוקק היתה תורת אמת, תורת חיים, תורה היתה, דת אמת, דת חיים, תורת חיים, תורה, תורה וכו' וכו'”, וימינו תוררני עתה נוראות באופן מבהיל מאד, והוא שכח את הכהנים ואת הלוים ואת הנסיכים ואת הזבחים! היבין איש המשכים אלה? הנקוה למצוא כאלה גם אצל הס? או איך תעורר את רוחנו התפלספותו של הפילוסוף הזה! “הרעיון הרע – יאמר (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 77) – לא ישחית את הטוב, למשל, אם ימצאו שני רעיונות בספר אחד, האחד טוב והשני רע, לא ירע הרע לטוב, אף כי בספר אחד המה.וכן אם שני רעיונות רע וטוב מצאו מסלות בלב אדם אחד לא ישחית הרע את הטוב, כי-אם יהיה הרע בפני עצמו ועוד יחזיק כוח הטוב”.איזה מושג יש לו לסופרנו על-דבר לב האדם? הבאמת יחשוב כי הוא מין קופסא והרעיונות המונחים בו הם כעין רצי-כסף? אל ספר כרוך בעור סאפיאן? ומי למדו את ההיגיון האמיתי והרע הזה על-דבר הרע והטוב, שהוא קורא עתה לפני תלמידיו כדבר שאין עוד להרהר אחריו? “הרע – יאמר שם, דף 145 – יעשׂה על נקלה, יען כי החפץ לעשותו לא יבחר בכלי מעשהו, כי-אם בבא ידו יחזיק, לא כן החפצים בטוב, המה יבחרו להם איך דרכים ישרים ואמצעים נכוחים, אשר על כן ירבה עמלם”. היגיון ישר! אבל מי הקים את המשפט החדש הזה, כי העושה רע לא יבקש גם הוא להעמיק חקר בכל כחו ולהוציא מזימתו, כאיש המבקש לעשות טוב בעשות את הטוב? ואם תקניטני אומר, כי העושה טוב יחזיק בבא בידו – או (שם, דף 561)

ידיד יקר! מליץ טוב קם על סמולנסקין לסוככו, והוא לא ידע! – האָמה אשר לנו בבית נגשה אל שלחן-הספרים שלי בשעה שלא הייתי בביתי ותיקח מכל

הבא בידה, וגם את סוף מכתבי זה, אשר החזיק לפי שעה יותר מבוגין שלם, לקחה לה להסיק את התנור, ואני לא קם בי עתה רוח עוד מעוצר-רוח ויגון רב, לכן סלח-נא לי אם אשים קץ למכתבי עתה. ישלם אלהים לי ניחומים וימלא את חסרוני במהרה.

בדאבון נפש ג.ד.

 

ה    🔗

ידיד נאמן!

המנוחה והשלוה כבר שבו אל נפשי – את האמה אשר בבית גרשתי מביתנו, בחשבי כי קנוּניה בינה ובין האדון פטר, ואת האפר אשר על הכיריים אספתי לי וספדתי עליו במליצה פרוזית ובשירים.ושלש פעמים ביום הודיתי לאלהי חסדי, כי השאיר לפני לכל הפחות את ראשית המכתב המצייר את תכנית רוח פּטרנו הקטן, ויהי לי לשלל.אך הנה כבר באה העת לפנות לי גם אל העיקר.האָמה אשר לנו כבר הלכה ואין, ועל שולחני, אתה מוצא עתה ספרים רבים ושונים, ספרו של הס וספריו של סמולנסקין, ספריו של גרטץ וספריו של שפינוזה וגגיגר ובוקל בלשונו הבריטית ועוד ועוד, ולשמאלי נכונה לפני כוס קהוה וגם הסיגארה עשׁנה.

ידיעת המחלה היא ראשית הרפואה – פתגם רגיל הוא על שפת סמולנסקין, אנסה איפה גם אני בזה ואראה.

רמז להספר “עם עולם” בא בראשונה ב“השחר” (שנה א', מאמר “אבן ישראל”, דף 85 בהערה). "אל יטעה איש בדברי – יאמר שם סמולנסקין – לחשוב, כי לבי הולך אחרי המתקנים בימינו, לא זאת; ידעתי נאמנה כי המה לא יצלחו במעשיהם מטעמים רבים, כאשר אֵראה במחברת אשר כתבתי על הדבר הזה וכו‘, כי רוב התקנות לא תקנות המה רק הריסות הדת, כמו התפלות על ביאת המשיח אשר יאמרו לבטל וכו’ ". ולהלן (דף91) יאמר: "עוֹד אתי בכתובים אחרית דבר את המאמר הזה, היא השקפה על דברי ימי ישראל וכו', בה ימצאו הקוראים יתר באור לדברים רבים הנאמרים פה בקצור, וחות דעתי עלי דבר המחדשים וקראתיו בשם:עם אמת, תורת אמת, אלהי אמת ". –

ובכן כבר אז בא הסופר סמולנסקין אל הספר “תיקונים ביהדות” לי"ל מאנדלשטם ואל הספר “רומא וירושלים” למ. הס וידע אותם וכבר אז עלתה במחשבתו לכתוב ספר על-דבר התיקונים, וכן ריחפה תמונת ספר כזה לעיניו, עד אשר לקת את הס ויצא בעקבותיו – וישת עליו נוספות פרקים אחדים מתולדות ישראל על-פי שפינוזה, כפי אשר הובאו אצל גרטץ, חלק ו', וגם לחברת “כל ישראל חברים” הקדיש פרקים אחדים.

מה חפץ הס בספרו? בעברנו בין שורותיו, נראה, כי יתאמץ לפתור שתי שאלות, אשר קמו או אשר הוקמו על אדמת ישראל: שאלת התיקונים, “רעפאָרמפראַגע” בלשונו, ושאלת הלאומיות, “נאֵציאֶנאליטאֶטספראַגע”. על שער הספר נמצא כתוב שנת הדפוס 1862. הספר “עם עולם” יצא ב“השחר” של שנת תרל“ב ובהוצאה מיוחדת תרל”ג. מה חפץ סמולנסקין בספרו?

במבוא הספר יכתוב: “על-דבר התיקונים והתחדשות אשר יעשו ואשר יחפצו לעשות בימינו”. ואם נשים לב לדבריו, אז נאמר, כי אָצל לו מהס את פתרון שאלת התיקונים, תחת אשר את פתרון שאלת הלאומיות חשך בעצמו לעת אחרת לבנות ממנו ספרים אחרים (כמו “עת לטעת” וכו'). ובאמת, אם נסיר עין מכל הענינים הבאים בספרו “עם עולם” זה רק “אגב אורחא” או מטעם “איידי דאתינא”, אז יש לנו הצדקה לשפוט כי באמנה חפץ לפתור את השאלה האחת. בחפץ לב נקח עתה את הספר בידינו ונקרא. אך מה נמצא? בפתח דבריו נמצא “הגיונות” (הוא מין דבר אשר לא לעתים רחוקות ימרר את רוחנו באופן המעיר זוועה ומעט מעט תמלא אז אזנינו משמוע ומעט מעט נראה פתאום, כי כבר קראנו יותר משני דפים, ורב הגיונותיו יחפוץ הסופר להשמיענו את אשר ישמיעו אנשים פשוטים כמונו בשנים שלשה פסוקים, והוא: “אל תשפוט על האחרית.כל ההתחלות קשות.אם ראשיתך מצער עוד יוכל אחריתך לשגוא”.זה הוא הדבר אשר חפץ להשמיענו, אבל דברים פשוטים כאלה יהיו אז בלי “הגיונות”, בלי “התפלספות”, וזאת לא יוכל האדון הסופר כי הוא מצדו מוכרח להתחיל: "לפי מעלליו יחולל איש ולפי התוצאות וכו‘, עם קטן ודל ולבש עוז ובאחירתו יהיה מנון וכו’, דברי ימי העולם יורונו וכו‘, ראשית האמונה השלטת כבראשית אמונת מוחמד כראשית הריפורם (הריפורמציה?) היו מצער וכו’, כהיש להראות מדברי ימי עם העולם, גם את ההפך, כי יש ראשית והוא לא מצער? ), ארץ פרייסין, ממלכה שפלה לפני חמישים שנה וכו' שברה בריחי דנימרק וכו‘, השפילה ארץ אסטרייך וכו’" וכל אלה למה? הבאמת לא יוכל להגיע אל המטרה, אשר אליה יחתור, ולו הדברים האלה, שהם למותר לגמרי? האם הוא בעצמו לא יתחיל בהמטיפים, יטיפו באזני שומעיהם על נפוליון וביסמארק “כמו לפניהם יעמדו וישמעו שיחם?” כי גם בחדשות והתיקונים בישראל עלינו לשים לב, שלא יגדלו וירעו אחר-כן. אם כי עתה בראשיתם פעולתם לא נכרתו האם לא יכול

להשמיענו הדברים הברורים האלה כדמותם פה, ואת פרייסין ואת מוחמד ואת ראשית הריפורם ואת ראשית האמונה השלטת יעזוב ולא ימלא בהם יותר משני

דפים? אך איך שיהיה, הקורא התּאֵב לדעת יכיר גם עתה תודה לו, כי לכל הפחות עזב עתה את הקדמתו והוא נושא סוף סוף את שם ישראל על שפתיו – וברוח חדשה יוסיף לקרוא.חוק הוא – יאמר עתה סמולנסקין (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 4) – אשר מאפס לא יצא דבר ואם כן כאשר נראה כי רוח החופש בא ודעות התיקונים מצאו מסילות בלב אנשים, ואם גם מעט מספרם, אות הוא כי זרעו בו למינו וכי בדרכי העבר שרשיו סבכו וכו‘“.ולעומתו יאמר הס (רומא וירושלים דף 52) בדברו על התיקונים: “כל יצירה – משהוא מונח ביסודה, מאֵין נוצר אֵין”. והיה אך ההבדל, כי הס יודע לבטא רעיונו בשתים-שלש מילים, המכוונות אל הענין וסמולנסקין יודע להאריך במליצות רמות, “בזרע למין”, ו”בשרשים מסוּבּכים“. אבל אחרי המליצות נראהו שב אל הענין המדובר (שם, דף 5): “ממאמרי ב”השחר” בשתי השנים אשר חלפו ראו הקוראים למדי כי רוחי לא נאמנת את המחדשים, אף כי לא בסתר אומר, כי תיקונים רבים דרושים במאד מאד לישראל וכו’ וכו' רוח התחדשות לא זר לי, רק דרך המחדשים לא ימצא חן בעיני". כמו שנמצא גם אצל הס (שם,דף 51): “…הנה כי כן גם אני (יש להעיר כי ספרו כתוב בצורת איגרות) איפוא הייתי נותן יד לריפורמות, אבל בוודאי לאחרות ושונות מאותם תיקונים, הבאים להפוך הכול למישור שטוח”.– סמולנסקין יאמר (שם שם): “על זאת התפלאו רבים בקֱראם את דברי, כי פעם יראוי מדבר ברוח-חופש, כאלה המבקשים חדשות, ופעם אשוב ואדבּר כאיש אשר כל חופש וחקר זר לרוחו” וכו'.והס יאמר (שם, דף 50): "כיוון שהרפורמה

אינה מניחה את דעתך ומחרחרי-הכּפירה בין אלה שבמחנה האדוקים ובין אלה שבמחנה הנוטים מדרך האדיקות, מעוררים בך שאט-נפש, שואלת את איזוהי העדה הדתית שאדם מישראל עוד ראוי לו להיספח עליה? " – סמולנסקין יוסיף (שם שם): “אלה אשר יאמרו: ישראל חדל מהיות עם מעת אשר שבתה ממלכה בארצו, אלה אשר יאמרוּ כזאת בוגדים הם לעמם” ואצל הס “היהודי החדש, היהודי המודרני, אשר מתכחש ללאומיותו, אינו רק כופר, בורח מעמו במובן הדתי, אלא גם בוגד בעמו, במוצאו ובמשפחתו”. אך אחרי הדברים המעטים האלה, ששייכו אל הענין, מתחיל סמולנסקין עתה לספּר מעט בשבח עצמו, מה שלא נמצא כדומה לו, כמובן, אצל הס.הגיונות ארוכים.מראה לדעת, כי הכותב דבריו, עליו לדבר אמת: איידי דאתי להכי, מזכיר, כי הוא דובר אמת, איידי דאתי להכי, משמיע, כי בהכחידנו דעתנו תחת לשוננו נחטא חטאה גדולה להאמת: איידי דאתי להכי, מודיע, כי הדיבּר הוא מותר האדם, וכו' וכו' (חי ראשי כי גם בפיוט כתוב כזה!) עד אשר ימצא לו מקום להשמיע בינתים, כי עתותיו לא היו בידיו עד כה, ועל-כן החריש, וכי באה עתה עיתו, העת לדבר – ובעוד הוא דובר כה וכה והנה פתח הדבר תם והפרק הראשון יעלה ויגיע לנגד עינינו.

הקורא התאב לדעת, אשר דבר עמו ותיקוניו נגעו עד לבו ואשר בכליון עינים יחל לקרוא, הוא יסוג רגע אחור בראותו כי בשלשת הפרקים הראשונים לא ימצא כל דיבור קל בנוגע לדבר עמו, והקורא המבין דבר לאשורו הוא יבין וימצא רק – אחיזת-עינים. הפרק הראשון נקוב: “התקונים והחדשות בכלל”, ובצדק נשאל: מה ראה הכותב על ככה לקרוא את הפרק הזה דוקא בשם הזה, בעת אשר מהתקונים והחדשות לא יראה ולא ימצא בו לא מהם ולא מקצתם? הלעג ילעג לנו? – ראשית דברו עתה היא: הגיונות, רעיונות, התפלספות, פילוסופיה ארוכּה ואיומה: “האדם הוא חלק מהבריאה וכו‘, קיבוץ הפכים וכו’, כוחות מחזיקים וכוחות מפריעים וכו‘, מלחמה נצחית וכו’, יצורי היבשה וכו' וכו'”. ופתאום יבוא לידי גמר רעיון מבלי אשר נבין איככה, כי תאות האדם היא "על-כן ללמוד וללמד וכו' ומי הוליד את החפץ הזה? ( כלומר: החפץ ללמוד וללמד! – אך זה היה רעיון נפלא! התאוה ללמוד הולידה את החפץ ללמוד – האים זאת? אך הפעל “למד” עוד טרם יחדל על-כן הם דבריו (עם עולם, השחר, ש"ג, דף 7): “ללמוד (1) וללמד (2) לא יתכן בלתי-אם וכו‘, ואחרי כי ירבה כבוד הלומד (3) מן הבלתי לומד (4) וכבוד המלמד (5) מהלוֹמד (6) לכן יקדש כל איש ללמוד (7), ואחרי אשר למד (8) או יאמין כי למד (9) יתחרה ללמד (10) וכו’”. האם לא קצת עוד בחייך מפני הלמוד ההוא? האם לא תאמין, כי חפץ הסופר לתתפה לתינוק של בית רב ענין להתרגל על ידיו לבטא את הפעל “למד” בעל פה? ידיד יקר! הן ידעת אותי ואת פחזותי, והנה עלה עתה על לבי זכרון טוב מימי ילדותי, ובכל חפצי הטוב לא אוכל לעבור הלאה מבלי להזכירו פה.

בהיותי נער ישבתי יום-יום לפני הילנה היפה והנחמדה, אשר לימדתני ראשית דעת שפת צרפת.ויהיה היום והלמוד התנהל לאטו ואני לא שמתי אליו לב ואשמע ולא אבין תורה פי מורתי האהובה, אשר התאמצה בכל כוחה להטעים בפי מבטא נכון, ובאחרונה ישבתי לפניה כגולם ואקרא רק בחרכי עיניה. בן גרני! – קראה הקטנה פתאום ותנף עלי את אגרופה הקטנה ותבט בי בעיניה הגדולות, עוד הפעם הנני מנסה את כוחי ואתה דע לך! התשנה בעל-פה את המלים אשר אקרא באזניך? הט אזנך ושמע: “Bonjour, Monsieur Sanssouci! Combien cou^tent ces six saucissons? Six Sous! c’est sic her!etc.” ואולם הקטנה לא קראה אז באזני, כמוני היום, בנקודות ובסימני קריאה ושאלה, כי-אם בזרם אחד דבּרה ותשנה ותשׁלש, עד אשר יכולתי גם אני לפצות פה וללגלג: סי, סוּ, סע וכו'.התצחק לי כי עלה הזיכרון הזה על לבי?

יוכל היות, ידיד יקר, כי אתה מצדך חפצת לשמוע דברים על-אודות הקטנה מלשוב אל הקטן, כי עינים היו לקטנה אשר על פיהן למדתי אחרי-כן להבין את שירי מיכ"ל; עינים! היו לי תמיד כעין ביאור רחב לכל דבר הקשה – אך הארץ היא פרוזית מאד, וסמולנסקין עוד עומד וחרבו שלופה בידו וחוצב “הגיונות”; הוא עוד ילמוד וילמד ויהגה ויתפלסף עד אין קץ: “כאיש פרטי בהתהליכותיו ודרכיו, כן גם עם כולו וכו', גם לעם כולו ימי ילדות ונוער וזיקנה” וכו' (אגב אורחא יש להעיר, כי גם פה נמצא לפעמים פּסוקים שלמים לקוחים מספרו של הס, והן פראזות ידועות, כמו ( R.u.J.s. 186 ): "האינדיבידיאום כך גם העמים יש להם ‘גילים’ מסויימים ומהלך ההתפתחות שלהם, וכו'. אך מהשויות כאלה אסיר את עיני ואחכה עד פרקי התיקונים), “עם מעם יפרד וכו‘, בני עם אחד יתנשאו על בני עם אחד וכו’, גם דור ודור ישים דופי בדור העבר וכו‘, היתרון לדורות האחרונים וכו’, הם ימשלו בחוקי-הטבע כאוות נפשם – עתה נבין למעשה את הטבע כולו – יחי הטבע – אפיריון נמטי ליה – עיני האדם נפקחו וכו' אחת היא לאלהים אם יקראו בשמו אלוה, יופיטר, צאוס, בראמה, או הטבע יכנוהו.(הבריות הללו מה טיבן?) חכמת הטבע היא חוסן ישועות וכו‘, הכל נודה לה’ וכו' וכו'”. ואחרי כלות שני דפים נבוא לידי גמר ההוכחה, כי “הימים האלה טובים מהראשונים” (שם, דף 9), ואחרי-כן תבוא חקירה קטנה, ואחרי החקירה הגיונות, ואחרי ההגיונות התפלספות: “אמנם לכל ניתן גבול, לים הושם חוק, לרוח מידה, אך לא לרוח האדם וכו' (יש רשעים בעמי אשר יוּכלו לומר, כי בן סירא העתיק ממנו ויכתוב: שמים לרום וכו'), מהקצה אל הקצה סובב הולך הרוח וכו‘, רוח חדש יתעורר וכו’, דעת המחדשים הראשונים כדעות ישנות תראינה בעיני הדור הבא” וכו' וכו'.קורא יקר! בלי ספק אתה חפץ לקרוא עתה גם דבר על “התיקונים והחדשות”, אך שים עיניך וראה: הנה הפרק הראשון הנקוב על-פי מקרה “התיקונים” כבר תם! התשמח עתה בחלקך? הכבר מצאת ידך? התדע עתה יותר מאשר ידעת לפני קראך?

לא אליכם, בחורי ישיבות ווולוזין, מיר וכדומה, אשר סמולנסקין הוא המצביא צבאותיכם, לא אליכם, בטלנים שלא בגרו עוד, אשר הוא האחד היוצא והבא לפניכם, לא אליכם, המתחככים אחורי התנור והכיריים, אשר כל מלה משפה זרה היא לכם כבאר חכמה ואשר לשמוע שמות חדשים כפויסט ושקספיר תקרעו סגור עינים ולבכם יתמלא תמהון, לא אליכם, מלחכי פינכא, אשר למקרא הלכה פסוקה, שסמולנסקין יחמם אותה ויתנה כחדש, תקראו הפלא ופלא, לא אליכם אנכי קורא את הקריאה הזאת, כי-אם אליכם, אליכם אנשי בינה, אליכם אשר לכם טעם וחיך, אליכם אשר כבר ידעתם טעם ספרות אירופית, אליכם יקרא קולי, קומו-נא אתם וענו בו; איזה טעם מצאתם בהגיונותיו ובהתפלספותו של הסופר הזה? מה חדש ואתם לא ידעתם? למה יתפאר סופר כזה ביהירותו, כי ממנו נפתחה תקופה חדשה בתולדות ישראל? כי גם אתם חיבים לכבדו? כי גם אתם שאבתם מבאר חפרה ידו? כי הוא היחיד והמיוחד והעליון עליו אין? האם באשר עזותו גדולה וגאוותו הטיחה את עיניו? הבאמת אין בכם הכח לדבּר דבר ברור, לפקוח את עינו בחוזק יד ולהחשותו בבת אחת?

שאני-נא, ידיד יקר, שאני-נא אם שכחתי רגע אל מי ואל מה אדבר ולא שמתי לב, כי אין לי צדקה לדבּר אל דעת הקהל במכתב ערוך אל איש פרטי, אם כי הוא מכתב גלוי, ובפרט כי זה דרכי על סף הספר המבוקר ובין הקוראים יש עוד רבים אשר עוד לא ידעו את אשר אני יודע, ולכן שא-נא לי, ואשוב חיש קל ואעבה אתך יחד גם את הפרק הבא, ואצג לפניך את ראשי הדברים ותדע ותשפוט. הפרק הזה, השני, נקוב בשם “מלחמת הדעות”, וכפי אשר תוכל להבין מעצמך לא תוכל לקוות למצוא בו דבר ממלחמת דעות הישנים והחדשים או כדומה.ראשית דברו היא: הגיונות. האדם הגדול מאחיו וכו‘, אחריו יחרו יחזיקו וכו’, תאוות הכבוד להתרומם וכו‘. “התאווה הזאת תפיח לא לעתים רחוקות רוח עוועים בלב רבים אשר לא לזאת נוצרו ולא להם קרא הזמן להיות מורים ומלמדים” (שם, דף 10).עמוד! ניקח-נא גם את ספרו של הס מעט בידנו ונקרא בו (דף 45): “לא עוד מצד המדע אף לא נולד החיים יקום לה אויב כיום, כי אם, לכל היותר מצד אלא המתיימרים להיות נציגיה ודבריה, בלי אשר נקראו לכך”. וסמולנסקין הולך ומוסיף: מה רחקו דברי השליח פּאול מדברי השליח פטר ויעקב ומה רחקו דרכי הכהנים והאפיפיורים מדרכי אבותיהם הראשונים (זה הוא באמת פלא שקשה להולמו!).איך הפך לוּתּר את הקערה על פיה ולא שעה ולא התבונן לדברי החכמים אשר היו לפניו (שים עין ולב!) וכו’, הומאניסטען וכו‘, סקאָלאסטיקער וכו’, תורת שוא ופלפול הבל וכו' (טוב לעיין פה בגרטץ, IX, דף 69, 153, 175 ועוד).זה האיש רייכלין הגדול וכו‘, אחריהם קם לוּתּר, מירבּו ורבים כמוהו אמרו לקרוא ישועה לעמו וכו’ את אשר פעלו בני הקומונה בפאריז באזנינו שמענו וכו‘, דעה זרה לאהוב רק את כל בני-האדם בכלל ולא (סיק!) את אנשים פרטיים וכו’. Bernardin de St. Pierre אומר:

Qui ne se subordonne pas (יוכל היות הקורא הפשוט לא יוכל להבין מה ענין המלים הצרפתיות האלה של ס' פיר לכאן, ויתן לי בלי ספק את תורתו אם אשמיעו, כי את ההערה הצרפתית הזאת מצא ערוכה אצל באֶרנה בתור מוטו למאמרו “מענצעל דער פראֵנצאֶזעפרעססער”, ששם נחוצה, והוא ביד חזקה לקחה משם וילחצנה הנה, בין המצרים). “נואלו אלה אשר יאמר להם לתת את הדעה הזאת כחוק ומשפט וכו' משפט הסוציואליסמוס: אם אמר נאמר כי נושיב שוטרים בכל עיר ועיר וכו'. אם גם נאמר כי כל בני-האדם יחיו ישרי-לב, אך איך יהיו לאל יד איש ואיש להיטיב לכל בני-האדם?” (ולפלא בעיני, כי רעיון עמוק כזה לא נעתק עוד לכל לשונות אירופה, וביחוד נראה בזה כי סמולנסקין קם להיות למשנה-קנצלר לביסמארק, בבקשו תחבולות גם הוא נגד הסוציאליסמוס). “ארצו ועמו הם וכו', האיש אשר לא יאהב נפשו הוא לא יאהב בני-ביתו ולא בני ארצו ועמו ולא יתר בני-האדם” וכו' (והס, בדברו על היהדות, ישמיע גם-כן את הרעיון הזה מצד החיוב ( R. u. J. s. 5 ): “היהדות לא הפרידה מעולם את הפרט מן המשפחה, את המשפחה מן הפרט”. “לוּא הטיפו המטיפים וכו‘, המה לא כן יעשו וכו’, לוּא בקשו דרך ישרה, אז התאחדו שתי הדעות (אהבה כללית ואהבה פרטית) וכו‘. המה יבקשו דרך רחוקה וכו’, על-כן תרחק הדעה הזאת מהדעה הראשונה” וכו' וכו'. – עוד הפעם, יקירי, עוד הפעם אוכל לבשרך, כי הפרק השני, פרק מלחמת הדעות, תם גם הוא ואם מצאת את מבוקשך, הבאמת היה כל חפצך למצוא אצל סמולנסקין אך את שם פאול ופטר ויעקב והאפיפיורים וההוּמניסטים והסכולסטיקים ורייכלין ולוּתר והפרוטסטנטיסמוס והקתוליציסמוס ומירבו כמוהו והקוֹמוּנה והסוציאליסמוס ועוד ועוד? או האם קווית למצוא גם שם ישראל נישא על שפתיו? – לבשתי ולחרפתי הנני נאלץ עתה להודות, כי כל אלה וגם להלאה כיוצא הזה לא נמצא כלל אצל הס, ופרקים כאלה כמעט כולם רוח איש כסמולנסקין הרם וגם ילדם, וגם יש בפרקים הבאים עוד ממין הזה, וממין הזה הוא גם הפרק השלישי, אשר פיו יקבנו “אהבת ארץ מולדת ואהבת בני-האדם”. כי מציאה מצא האיש בספרו של הס (במכתב התשיעי והעשירי) ששם נשאלה השאלה כלאחר יד: “הוּמאניטאֶטאָדער נאציאָנאליטאֶט”? לאמור: אהבת כלל “אנושיות או לאומיות”? לאמור: “אהבת כלל האדם או אהבת ארץ המולדת”? והוא בידו הנדיבה בא ויפתח לפנינו את אוצרו הטוב ויקם ויכתוב פרק שלם.

אם לא קצרה עוד רוחך בך, אז נעבור-נא אתו גם את המדבּר הנורא הזה. ואם לא תצחק בשמעך את פתרון השאלה הזאת לפי משפט איש כסמולנסקין? "שתי אלה הדעות אך אחת הנה – בני אהבת הכלל יחפצו לאחד לב כּל האדם, להשבית מלחמת עם בעם וארץ בארץ, להקל על העובר ממדינה אחת להשנית, להסיר הגבולים, להסיר סבל חיל הצבא – (נוקשית, סמולנסקין, מעט! הפוליטיקה והנעשה מאחרי פרגוד הנהגת המלוכה עוד זרים לך מעט וביום שידובר גם בחוריך

עוד יבושו ויכלמו בך!) ומטרת אוהבי ארץ המולדת: גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ (השמעתם?), יבקשו להסיר חיל הצבא (סיק), יבקשו להקל משא ומסים – ואם גם תכליתם ומטרתם – לדעתו – אך אחת היא! – יקירי! כי אין לי עתה כל טענה ברורה נגד דברים כאלה, תבין מעצמך, כי רוח הוא באנוש לחקור ולעשות משפטים הגיוניים כפי יכולתו, אך יאמר-נא כל קורא מבין המילות, היש אופן בו איש בעל מוח בריא יוציא דברי הבלים כאלה מנרתיקו? אוהבי-הכלל יחפצו להסיר הגבולים ועוד, ואוהבי-הארץ יחפצו להסיר הגבולים ועוד! האם לא יתעורר רוחֵנו בנו קצת לשמוע חקירות ישרות כאלה? האם לא ניסוג רגע אחור אם נשמע, כי ממציא החקירות הבריאות האלה, עוד יעיז להשמיע, כי לו אך לו יאתה הכבוד? – פתאום הוא מדלג בהמשך הפרק הזה עד פּריז והקומונה להשוות אותה ואת הנלחמים נגדה אל מלחמת נושאי שתי הדיעות של שתי האהבות, מבלי אשר נדע איככה בא אל השווי הזה ובמה נשתוו; אחרי-כן יעיר, כי יהיה איך שיהיה, גם המלחמות האלה טובות הנה, באשר כי מלחמות הן ובכנפיהן רוח מתרגשת, רוח נושבת, רוח בונה, ומהרס, רוח שהוא “רוח חיים”; ואך בעת אשר נתן צדק להמלחמות האלה – יוסיף ( שם, דף 19) – “חלילה לנו משכוח שני המשפטים האלה”. – האם לא יאמין הקורא, כי עתה יבואו שני המשפטים אשר “חלילה לנו משכוח אותם”, והם משפטים שעליהם עולם ייוסד? האם יוכל לעצור צחק מעל שפתיו בראותו את שני המשפטים " אסירי השכחה" האלה? – סמולנסקין אוזר עתה כגבר חלציו ועושה שני סעיפים, בסעיף הראשון יאמר: א) כי הנסיבה להמלחמות האלה היא גזל המשפט אשר שרר בארצות וכו‘, (אסור לשכוח!) ב), כי גם אחרי כל אלה, אף כי רק להינצל מעקת אלה אשר שררו ולר במשפט יצאה המלחמה. בכל-זאת גם היא לא כדרך טובה וישרה תחשב וכו’ (חלילה משכוח!). יאמר-נא סמולנסקין, החושב הוא באמת כי הוא משחק על הבמה והעם נאסף לרגליו להשתעשע אתו? המאמין הוא באמת כי בפטפוטי מלים בעלמא יצא ידי חובתו למלט עלים שלמים? מה המה המשפטים החדשים אשר הורה אותנו בשני סעיפיו? היחשוב כי לנצח לא נשים לב ולא נבקש ממנו חשבון מעשים ודברים בעלמא כאלה ופתרון אחיזת-העינים? ואחרי הסעיפים האלה יבוא להוכיח, כי “על-כן” אין לנו עתה עצה אחרת, כי-אם ליסד בתי-ספר לכל העם, ובהוכיחו את הדברים האלה, הוא בעינינו כאיש שטענו חיטים והודה בבתי-ספר וכמו נשבע לבלתי עזוב ענין מבלי געת בו בדרך העברה. אך רחי הסעיפים החזקים האלה יבואו מחדש – (שם, דף 73) – ארבעה סעיפים אחרים, הנולדים על ברכי הסעיפים הראשונים: א) כי רק אלה אשר נשאו עול הכהנים ומושלים יצדקו במלחמתם וכו‘, ב) כי החובה על כל חכם-לב לשבות מריב וכו’, ג) כי הדרך הטובה היא דרך הדעת וכו', ד) כי כל אלה אשר לא יבקשו לעשות כזאת לא טובים הם מהיזוּאיטים ולזה סעיפים יאָמר? דברים כאלה, אם צדקו ואם לא, ההם יבואו בסעיפים על פי א"ב, אם לא כי יחפוץ הכותב לעוור בם את עיני קוראיו, המעריכים ערך איש אך לפי רוב התפלספותו והגיונותיו וסעיפיו? ולא די לו בזה, כי-אם גם אחרי הסעיפים יחפוץ להיראות כמין יושב-ראש במדינה ובא לדבּר על פירוד הממשלה והאמונה. ואז אך אז נוכל לשאת כפינו אל שמים, כי לבסוף יקרב גם אל אדמת ישראל לשאת את שם ישראל על שפתיו.

אם לא אשגה, אראה על שפתיך כמו שחוק, בחשבך כי אך מעט מעט לי להראות את השתוות הספר “עם עולם” לספרו של הס, וגם המעט הזה איננו מן העיקר – ובכל-זאת, יקירי, גם אני רבות רבות הייתי נותן, לוּ מצאתי אצל סמולנסקין לא את עב הענן הזה, כי-אם את העיקר בלבד; ואולם הלא תבין, כי עבי-עננים כאלה לא נוכל לבקש אצל הס. והיה אם רק נבוא עד פרקי התיקונים, או אז אפתח את צרורי וראית ונהרת.

ובכן – הנה גם את שם ישראל זכינו לשמוע עתה מעל שפתיו! כי אחרי דברו על פחד האמונה והממשלה, יאמר, כי גם בבני-ישראל מצא החפץ הזה (החפץ להפריד בין האמונה והממשלה!?) מסילות. “בני ישראל – יוסיף (שם, דף 4) – יבחרו לצאת רק בעקבות העמים ויחזיקו לא לעתים רחוקות בדעותיהם ומנהגיהם וימהרו לטעת אותם על אדמת עמם כו‘, ואף אם זמורת זר היא וכו’”, ולא לעתים רחוקות נפגוש עתה את דבריו מקבילים לדברי הס! הס יאמר (רומא וירושלים עמ' 46 )…הם לא מצאו די להם את השאיפה להעלות את חכמת ישראל וכו‘… הם זממו ריפורמה דתית, שאין לה יסוד ושורש כלל ביהדות הלאומית". סמולנסקין יאמר (שם, דף 75 ): "…לא לעזר ולא להועיל יהיה לי לבחור בדרכי העמים ולהקדיש מלחמה על חוקי דת, לא לי לאמץ חיל להפריד בין הממשלה והאמונה וכו’ “והס יאמר ( Ebend s. X ) " הבקורת ההיסטורית מלמדת אותנו להפריד בין המדינה ובין הדת”. “העם הזה – יוסיף סמולנסקין (שם,שם) – עם עולם הוא. ימי חייו לא למאות, כי-אם לאלפים ימנו וכו'”.וגם את הפראזה הזאת נמצא אצל הס (שם, דף 5): “היהדות היא ראשית-כל חטיבה לאומית, שתולדות חייה מקפלים אלפי שנים…” וסמולנסקין רק זאת מוסיף עתה, כי טרם דיברו על הדרך האחד הטוב לישראל, עליו החובה לשום עין בתחילה על דברי ימיו, ובזה ישלים את פרקו השלישי.

היאמין הקורא כי בפרק הרביעי ה.א מתחיל בדבר הזה, בהשקפתו על דברי ימי ישראל? הפרק הרביעי נקרא בשם “חדשות ישראל”, ורק הוא מתחיל: “בטרם נחל להעביר לפנינו מעשה דור ודור בעם הזה וכו', עלינו לשום עין בתחילה על התיקונים, אם נחוצים הם” – ואף כי בעיני הקורא המשכיל יהיה הדבר הזה כמו זר, בראותו כי מתחיל בזה ומסיים בדבר אחר, מתחיל לתת לפנינו דברי הימים ומסיים בנחיצות התיקונים, בכל-זאת נראה עין בעין, כי הפרק הזה והפרק הבא אחריו הם מן היותר נוגעים אל הענין העיקרי, שאנחנו דנים עליו, והרבה הרבה יותר במקומם מההשקפה בכלל.

התיקונים באמונה – יתחיל עתה סמולנסקין, (שם, דף 75) – יפרדו לשני ראשים, תיקונים מצד הישנים, הדואגים לבל תיפּוֹל חומת האמונה ומוסיפים לזה גדר על גדר, ועל-כן יקראו בשם “מתקנים” (?) ותיקונים מצד החדשים, אשר על החוקים הרבים יעיק על שכמם והם חפצים להסיר הרבה מהם, להקל “ולתקן” הבית (הדברים המעטים האלה הם אך תמצית דבריו הרבים, המכילים דפים אחדים, ואשר ביניהם ימצאו גם הדברים המחוּכּמים על הלבושים הקמטשאטקונים והאלכסנדרונים ביחוּסם אל האמונה, ועל הרע והטוב ולב האדם הנמשל לספר וכו' וכו'). המתקנים בימינו הם מן המין השני, ואי תימא לא? הא לך ראיה מזה ומזה ומזה (פה ילחם המחבר כגבור משכיל בדברים רבים מאד, כמו נלחם את איש הבא להוכיח, כי המתקנים בימינו הם דוקא להוסיף גדר ולהחמיר). “…חוקי הדת והאמונה ישנו את פניהם לפי מצב העת”. “החוקים לא רע מוחלט המה, כי-אם לפי מצב העת והמקום ישונה ערכם”… וכמו שיאמר הס (רומא וירושלים עמ' 46), “… לגבי היהדות היוצרת כל המוסדות הללו המה זמניים, מתוך לחץ פנימי וחיצוני גם יחד – המה ישונו…” “אם כן – יוסיף סמולנסקין (שם, דף 77) – על הרבנים, אשר מורים המה לבני-ישראל, החובה רק להורות ולא בטל וכו‘, לכן לא נחכה כי המה יחלו להקל מהעול, כי-אם מאת העם תהיה שומה וכו’, ואם החוקים המכבידים עוּלם רעים הם באמת, אז יפלו מאליהם, כי העם יעלים עיניו מהם לאט לאט, וכה ילכו ויצערו וכו', ועל הרבנים רק להורות וכו'', וכן היו בימים שלפנינו, כי שמו מבטחם בהרבנים…” אבל גם הדעה הזאת, הדעה כי מאת העם יצא התיקון, לא חדשה היא בספרותנו! וכבר נשא ונתן בזה ה' פינס הרבה מאד, וגם אם נבקש אצל הס נמצא, כי בבואו לדבר בדבר הזה יאמר, ( (R.u.J.s. 30 “הצורות הקפואות של היהדות האדוקה… עד דור התחיה, תיפרצנה כך מבפנים, בדרך הטבע, אם עד היום הזה לא הצליח שום שוחר-תרבות, ואף לא-אישיות כמשה מנדלזון, להבקיע מבחוץ את הקליפה הקשה שהרבנות הלבישה בה את היהדות כבשיריון, על מנת להזריח אור לתוכה, בלי לקרקר ע”י כך את בית חייה…" הס לא יאמר כאשר יאמר סמולנסקין, כי המלאכה הנקראת אצלו תיקונים תעשה על-פי המון העם, כלומר, על-פי ברקי החיט ומוטקי הרצען, באופן שהם עושים את הבגדים, ואת הנעלים, הוא לא יאמר כאלה, כי לפי השקפתו באים תיקונים בחוקים מאליהם, ויש ארצות ששם נעשו כדברים האלה, מבלעדי בעלי-המלאכה הנקראים “מתקנים”…–

"האורתודוקסיה יאמר בהמשך הדברים בספרו, דף 53 – “… נגררת לחוק הזרם, בכל רחבי אירופה המודרנית, בלי כל תיקונים בדת;…צלל תהומה בתוך הזרם.בלי אשר הניד עפעף רומנטי.כל מפעלה של הריפורמה היה רק להעלות למדרגת עיקר את השלילה הגמורה…” ועל-כן יבוא גם הוא להוכיח, כי עלינו אך ללמוד, ואז אך אז – יאמר שם, דף 55 – “… אז תשוב יתעלה גם סמכותם של חכמינו בעיני עם ישראל תחת אשר בעצמם קיפחו אותה מהזמן שהתרחקו מרוח היהדות והתכחשו לה ואמרו “לתקן” את תורת-ישראל מתוך טעמים ונמוקים אחרים…” וכאשר סמולנסקין יודע, כי יש מנהגים קלים “שנחשבו ברבות הימים לעיקרים”, כן יודע גם הס לכתוב (דף 47): “ואשר לאדוקים הקופאים על שמריהם ולשמרנים נטולי חוש-הביקורת, הרואים גם את השטריימל כהלכה למשה מסיני, הרי אי אפשר אפילו לנסות להידבר עמהם”. – אחרי כן יבוא סמולנסקין לדבּר (שם, שם) על תעודת החוקים בימים עברו: "…. אז מצא (הס) חפץ בחוקים הרבים וכו' ובעת אשר גזלו ממנו כל חמדת התבל, מצא ניחומים לו אך במשפטי דתו וכו' ". ואיך שונים הם פה דברי הס מדבריו! גם הס יאמר, כי החוקים והתלמוד הם הם שעמדו לו להותירו לפליטה עד היום הזה, אך איך שונה רוח דבריו, איך אֵש מפיו תאכל בדברו את הדברים האלה! “…אתם, המהווים דעתכם לאמור כי תורת חכמינו ומצוותיהם אינן אלא סכלות, תנו דעתכם ואמרו מה היה גורלם של היהדות והיהודים לולא עטפו את עצמם, עד בוא יום התחיה הלאומית, בלימודי התורה ובחכמת התלמוד… כפרפר… בן-חורין זה, יחד עם שאר העמים המשוחררים. כלום יכולים היו להתקיים משך אלף ושמונה מאות שנה?..כלום לא היו נמחים זה כבר כאומה מלפני האדמה?..לאחר שגורשו מארץ הקודש?…” (שם עמוד 61) – “ועל-כן – חותם סמולנסקין את הפרק ההוא – כאשר יחפצו לבטל או לתקן, הרשות בידם, כי בבית-ישראל לא בידי הכהנים ניתנה התורה, כי-אם מורשה היא לקהילת יעקב”. וגם הס יאמר (דף 45): “… חכמים ומורים אלה – יש לראותם כיורשיהם של אותם גדולי התורה… ששימשו עמודי-תווך ליהדות במשך אלפיים שנות הגלות והפיזור, בלי שנעשו מעמד של כוהנים או כת מותקים מן העם…” ושם הלאה: “שהרי אהבת-ישראל ממילא חיה בלים מאז ומתמיד”. וכן מפוזרים מאַמרים כאלה על פני כל ספרו. אך איך שיהיה, הפרק הרביעי שלפי חשבוננו הוא הראשון, תם, ואנחנו אולי ניכּנס עתה לפרקים טובים, ארוכים, ולשלום.

הפרק החמישי קרוּא בשם: “למי הצדקה לתקן ומה ראוי לתקן”, ואם כי תוך כדי דיבור נוכל לטעון כי זה עתה, בפרק הקודם, שמענו שתי תשובות על שתי השאלות האלה לאמר: א) להם הצדקה לתקן, ב) והחוקים המחמירים ראויים לתקון – אך בכל אלה לא נתבעהוּ על זה לבית-דין, כי הוא הכל יכול והכל רשאי ולי אין עתה עצה אחרת כי-אם להעלות סיגארה שנית בעשן ולהוסיף ללכת בצעדי אפרוח אחרי התרנגולת ההולכת לפנינו.ראשית דבריו היא: “הנה גזרתי אומר (כלומר: אני פרץ בן משה סמולנסקי, נקוב פטר הקטן, הראשון והאחרון, היה הוה ויהיה, ראש לעילויים בישיבת שקלוב, מחבר ספר “עם עולם”, ציר שלוח לרומניה, נושא אותות הכבוד אשר יעשה במהרה בימינו, מושל יחידי בחסד אלהים על ספרות עלובה וכו' וכו' גזרתי אומר), כי ביד העם לעשות את חוקי דתו כחפצו וכו‘, אך תחת זאת עליו להיזהר ביותר וכו’, המחדשים בעמים אם ישגו, ירחצו בנקיון כפיהם, כי מלחמה להם ולא עת להם להביא כל מעשיהם במשפט, אך המחדשים בישראל, אשר יש לאל ידם לעשות מעשיהם בשובה ונחת, אם המה יהיו נמהרים וישחיתו בפעלם, המה עתידים לתת את הדין!” האם לא יאמר כל קורא, כי אלמלא נברא “עם עולם” אלא בשביל רעיון גדול כזה לבד דיינו?! – המפקד צבאותינו הוד האדון סמולנסקין ייטיב בטובו לצוות עתה אותנו (שם, דף 81), כי קודם שניגש אל המלאכה ההמונית, הנקראת “תיקון”, עלינו, לא לכבס את בגדינו, כי-אם לזכור שלשה דברים, שבלעדיהם פור יתפוררו ח“ו כל התיקונים, ואז ח”ו תהיה עבודת כבוד הודו לבהלה והספר “עם עולם” לא ישלים ח“ו את תעודתו והשחר ח”ו יחדל לצאת – ואשר על-כן יראה החכם את הנולד ויזכירנו כי עלינו לזכור שלשה דברים, ואלה המה: א) אחרי אשר הדת בישראל היא האגודה האחת אשר תאגד ותאחד לב בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם… וכו'. עמוד! עמוד! והס מה אומר? –

“… מוסדות הדת שחישקו עד עתה את הפזורים ועשאם אגודה אחת…” (שם, עמ' 44 ): “.. התפילות.. המשמשות עד היום הקשר המאחד את כל היהודים על פני תבל”. (שם, עמ' 47). “…כל הדינים והסייגים שהנם גם דת גם חוק-ומשפט כאחד שימשו מטרה אחת, לשמור על שלימותה ואחדותה של היהדות בגלות…” (שם, עמ' 60). “… לכן – יוסיף סמולנסקין – עלינו לחשוב אותה (את הדת) לא רק כדת האמונה, כי-אם כארץ וממלכה…” – “ועל-כן בחפצנו לתקן בה תיקוני, חלילה לנו מנגוע באחד מיסודותיה פן ערער יתערער כל הבנין…” – ואצל הס בעמוד 46:

“אין אני מתעלם מן הזכות שהיתה לה ריפורמה הדתית בעולם הנוצרי בימי לוּתר, ואף לא מזכותם של התיקונים… בזמנו של מנדלזון, ההם לא עלתה אפילו על דעתם לנגוֹע לרעה ביסוד ההיסטורי של הפולחן, ואילו “בעלי הריפורמה” שלנו היום אומרים “לתקן” את עצם היסוד עצמו”.– “ונהיה כבוגדים לא רק לאמונה כי אם לעם כולו”, כאשר יקרא הס גם הוא (עמ' 17): “…היהודי בן “האופנה החדשה”, המתכחש ללאומיות הישראלית, לא כופר בלבד הוא, פורש מבחינת הדת, אלא גם בוגד בעמו, במוצאו ובמשפחתו”.– וכן תם הדבר הראשון מן השלשה. ב) “אחרי אשר ניתן הכוח לעם לחדש וכו' הירושה הזאת לא לחלק נתנה, כי-אם לכל העם יחדיו כו' ואם לא יסכים כל העם או רובו, התיקונים לא תיקונים המה ולא יועילו מאומה והצדקה להעם לגרש את המחדשים וכו' “, ואחרי הדברים האלה יבואו הגיונות אחדים ומשלים סמולנסקיניים.הס בדברו על התיקונים הדרושים יאמר (דף 51): כי חלילה לנו מתיקונים אשר” ככל בוּר המכהן בקודש עורך לו אותם לפי ראות עיניו…” ושם (דף 63) יתן טעם להתיקונים, שלא יועילו, כי הסבה היא, “ההתפוררות האינדיבידואליסטית שלה, מתקני הדת ובעלי חרושת-הדת המודרנים הם אנשי כיתות ללא כת, כל אחד מן ה”פרוטסטאנטים" היהודים שלנו יש לו “שולחן ערוך” משלו". וההבדל רק, כי לפי דעת הס אין לנו לעשות ולתקן דבר והתיקונים הנצרכים יבואו “בזרם העת” מעצמם, ולפי דעת סמילנסקין החובה לעשות את התיקונים באצבע, לאסוף אספות ההמון, להעמיד הר סיני חדש, לחבר בהסכמת כל, “שולחן ערוך” נוסד על קולות ולשמוע מפי החייטים והרצענים את הנעשה ואת הנשמע, והכל על מקומו יבוא בשלום – מי יצדק ממי? – גם "אחרי כי התיקונים יעשו מאת העם ולא מאת יודעי (סיק!) התורה וכו‘, עלינו לנגוע רק בדברים המעיקים וכו’ וחלילה לנו מנגוע בחוקים התלויים בדעות וכו' – "ואם כי יש לטוען לטעון, כי כבר שמענו כזה בסעיף הראשון, אך בסעיף אחד ללא צורך בינינו ובין סמולנסקין מה הוא? –

(המאמר לא נגמר בדפוס ונפסק באמצע)

תרמ – מא.