באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מקרדום. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כבתה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את ה“בור”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

־ ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידיים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיון. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… – מדוע לא יצליחו בסיקול בשיון? –––

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון שאשר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו איה מקומו? ־־ ־־ ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא־אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה־הקרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

־ “היידה” ––– קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל־הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלשה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה ־־ ־־ הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת־שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור –– אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם הראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

־ שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליה האם יעמדו גם בארץ הזאת? ––

־ הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? –– ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניוות יתרה:

־ שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות על השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן ־ ־ אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון ––

– אכן נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? –– אנה נבוא? ––

־ ניחא… נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור שמא יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של קרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה וחוזר – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדיה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

מילא… חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצידה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! – צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכב־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. פה תהיה קבורתו… בירכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזה אחר זה ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת־בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים ––

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות נייר המצחייה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה, מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים ־־ ־־

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי־געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי־געש? ־־ ־־

– מנין שירקו לועי־געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשים נבערים זה ודאי וודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל־כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עדית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון ־ ־ והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא מעולם אדמת־אבן ־ ־ ־