רקע
עבר הדני
גמל וטרקטור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

שניהם הובאו למשק שפיים ממחנה הצבא, ויסופחו גם הם אל בהמות־העבודה הקשורות אל אבוסיהן באורווה. אנשי שפיים ישרי־השכל ופשוטי־הלב לא דקדקו שפרדים מגודלים הם, שפרסתם כבדה במידה שאינה מצוייה ושרעמת שער צונחת על קרסוליהם, כאילו היו מצאצאיהם של “מוסטנגים” – בני הפרריות המפוארות… כל הסגולות האלה לא נחשבו בעיניהם של אנשי שפיים, ומשהובאו הפרדים למשק קשרו גם אותם זה בצד זה אל האבוס, כאילו היו אחים לזוג מקדמת דנא.

ולא אמרו די אנשי שפיים, כי גם שמות העניקו לכל אחד מהם – כינויי שמות כיד החריפות הטובה עליהם. אך ראו אותם אנשי שפיים ופסקו מיד: “פלוני ייקרא “גמל” ואלמוני “טרקטור” ייקרא” ־ ־ כה גזרו, חייכו בעיניהם לאות כי חריפותם עמדה להם, ויתפזרו שבעי־רצון וזחוחי־דעת, כאילו חרצו את גורלם של הפרדים החדשים לעולם ועד.

ואמנם נדמה כי קלעו אנשי שפיים ולא החטיאו גם הפעם בלשונם החריפה. כעבור ימים מספר אי־אפשר היה עוד להעלות על הדעת, שהיו ימים ושני הפרדים הללו לא היו אחים לזוג אחד, שהאחד ממנו נקרא “גמל” והשני “טרקטור”. כי “גמל” היה באמת גמל לכל דבר: פרד מגודל מאוד אך צר־הגרם, סר וזועף תמיד כאילו לקה מילדותו ליקוי פנימי שאינו נראה לעין, ושעיר מאוד – מכוסה פרוות שער דהוייה וחסרת־גון, מעין מעטה פשטה הנושר תמיד באניצים. לא כן “טרקטור”: הלה היה נמוך ממנו, אך רחב־הגרם. היה טרקטור רחב־גרם במידה כזאת, כאילו עשוי היה להזמין את כל אנשי שפיים לשבת על גבו. שערו האדמדם והנוצץ היה תמיד חלק, ראשו הנאה היה זקור תמיד, ועיניו הנבונות היו מיישירות להביט, כאומרות: “אם תעמיסו – נכון אני לשאת, אם תטילו ככל אשר תטילו – אני אמשוך”.

ואכן, משכו גם משכו שני הפרדים האלה. לעולם אי־אפשר היה לדעת אם המטען כבד או קל מכפי כוחם. כי בין ריקה היתה העגלה ובין עמוסה היתה, בין במחרשה משכו ובין במכונה אחרת – תמיד היו זעים מהמקום בשוויון־נפש, וכן עומדים במנוחת־לב, משהיו קוראים להם – “עמוד!”. רק לעתים רחוקות מאוד, כאשר שערות השוק והירך של הפרדים היו מתחילות להתלחלח – היה אפשר להכיר בעין, כי גם הם עשויים להתעיף כשאר בהמות העבודה, וכי גם גופותיהם המגודלים עלולים להעלות זיעה.

אז היה מרגיש הנוהג בהם מעין סיפוק, ושמחה עריצה, לאמור: “הא, פרדים מגודלים ־־ ־־ סוף־סוף גם לכם יכול השוט וגם אתם אינכם תפורים מגלד מת, ועור בהמה חיה ורגישה קורם גם על בשרכם –––”.


וכיוון שגמל וטרקטור קיבלו עליהם באהבה את הזיווג מן הרגע הראשון, וכיוון שמשכו, הזיעו ואכלו כשאר בהמות העבודה – חלו גם עליהם התקנות של האורווה והאבוס, שנתחייבו בהן שאר בהמות העבודה. שאר בהמות העבודה היו בני הסוג הידוע המקומי: פרדה קטנה וקצרת־גו, או סוסה חמת־מזג וארוכת־זנב. אמנם בתכונותיהן היו נבדלות גם הן האחת מחברתה, כאשר ידעו זאת אנשי שפיים וציינו זאת לדורות בחריפותם: אם רגילה היתה אותה פרדה קטנה ופרועת־שער לרטוט תמיד ולזרוק רגלים, לא נבוכו אנשי שפיים והכתירוה בתואר הפשוט “ושתי”; ושם זה בלבד היה אומר כי ב“ושתי” לעולם היה זהיר, לעולם אל תיגש אליה מאחור, ואין לזרוק עליה את רתמתה אלא בגניבה ובזריקה זריזה ופתאומית… תחת זאת ידעו אנשי שפיים לחלוק כבוד לפרדה חלושת־המזג, כאשר יחלקו כבוד לגברת וקראו לה “ליידי” לאות, כי ראו יפה להלך־רוחה העדין ולעולם לא העלו שוט על עצמותיה היבשות…

אבל אשר לאכילה ולשתיה לא הפלו אנשי שפיים בין הבהמות הללו. לאבוס היו כולן שוות. כולן קיבלו אותה סאת השעורה על נפת התבן, כולן אכלו שלוש פעמים ביום ונצטוו לעבודת בששת ימי החול ולנוח בשבת. באורח־חיים זה נצטוו מעתה גם גמל וטרקטור, אך אי־אפשר היה להכיר אם קיבלו עליהם באהבה את אורח־החיים של אורוות שפיים, או אולי בפנים לבם עוד התגעגעו על תפארת הצבא אשר משם לוקחו –––

ואולי היתה להם הזכות להתגעגע, כי סוף ־סוף לא אחר כבוד לוקחו לשפיים. משום־מה הוטלו עליהם העבודות הבזויות ביותר. כאשר ישבו אנשי שפיים ב“סידור־העבודה” והתחבטו מי מחר לעבודה פלונית ומי לאלמונית, מי לחריש ומי לזריעה, מי לקציר ומי לעבודות הבית, – לא הרבו להתחבט בנוגע לגבורינו אלה: משהגיעו לשמות “גמל” ו“טרקטור” פסקו פשוט ורשמו בעפרון: “להובלת המים”. ולא היה פוצה פה או מצפצף…

משום־מה הוחלט כי גמל וטרקטור יפים מאוד להובלת המים. ומשהוחלט הדבר ללא ערעור, העמידו אנשי שפיים חבית שלישית על עגלת המים ודרשו בדרך קל־וחומר – מה זוג בהמות רגיל מושך עגלה טעונה שתי חביות מים – מן הידין כי הזוג הזה ימשוך עגלה טעונה חבית שלישית נוספת… ואמנם זעו גמל וטרקטור בעגלה – בין בהיותה ריקה ובין בהשפך המים מעל גדות החביות, – באותה פסיעה שווה ומדודה עד שאי־אפשר היה להחליט בשום פנים אם כבד המשא מכפי כוחם, או אולי כדאי להוסיף רביעית על שלוש החביות…


מאז התנהלו גמל וטרקטור לאט לאט ובפרסה כבדה משפיים לבאר, ומהבאר חזרה לחצר שפיים – הם צועדים במתינות והעגלה חורקת אחריהם. בימים שבהמות אחרות שאפו רוח צח בשדות וחרשו בחבורה עליזה את הניר, בימים שהללו תוחחו בפרסותיהן הדקות את רגבי העפר הדקים, בימים ש“ליידי” לוקחה אל בין תירס ירוק למשוך אחריה קולטיבטור קטן, ונהנתה מזכויות של מנוחה ומרגוע ממש כסוסה ההרה, בימים שבהמות העבודה נהנו מחילופי עבודה, מנסיעה בדרך העירה, מחליפות ותמורות בחיים – משכו גמל וטרקטור את עגלת המים בלי שינוי, בלי חילוף ותמורה.


אף־על־פי־כן עבדו באמונה את העבודה הנמבזה. כי לא כל־כך פשוטה היתה עבודת המים, כאשר ידמה לכתחילה. אכן, רק אדם העומד מן הצד יכול לדמות, כי מילוי החביות הסמוכות למטבח ומילוי השוקת והחביות בחצר – עבודת שעשועים היא לאדם ולבהמה כאחד. אבל מה ידע אדם מן הצד, השופט רק לעין? האם ידע מה היתה הובלת מים בחורף, כאשר טבעה אדמת שפיים הכבדה במי גשם, והעגלה שקעה וחרצה חריצים עמוקים ביון, והחביות חגו על דוכנן כשכורות מתנודה, והגשם מצליף… והרוח המתה… – ומים היו מוכרחים לספק לבהמה ולאדם בשפיים?! או אולי ידע מה טעם המים בשלהי הקיץ, כאשר הבאר דללה, פח השואבה הקיש בתחתיתה של הבאר, והבאר לא הספיקה לנבוע מימיה בין חבית לחבית? ־־ ־־

אילו ידע זאת השופט מהצד, כי אז דן אחרת את חייהם הקלים של גמל וטרקטור, הפוסעים את פסיעתם המתונה־המדודה. כי בשלהי הקיץ בחום ובחורב היה מצליף השוט על עורם, והחביות הריקות היו משיקות זו בזו – והיתה הנקישה לאות, כי הובלת המים מסוג חדש לגמרי החלה. לא עוד לבאר ישתרכו מעתה הפרדים כבדי־הפרסה, כי נאלצו להרים את רגליהם, למולל ולרצד בפרסתם הגדולה כדרך הפרדה הקטנה, לשים עצמם זריזים ופזיזים כאחת מבהמות־העבודה הדקות. אמנם טרקטור שהיה פיקח גדול, הבין מיד שיש לציית ולהעמיד פנים עליזות, ואם נטל עליהם לרוץ עד למשק “פריון” במדרוני גאיות ובשיפולי הגבעות – השים עצמו רץ, הפשיל את אזניו והתראה כשמח בחלקו. לא כן גמל. הלה לא ידע להעמיד פנים כלל וכלל. הלה הראה בפירוש, כי דעתו לא נוחה, כי לא בשביל רגלו הכבדה הריצה המהירה ולא לגופו המגודל הפזיזות היתירה. אכן, נדמה אז, כי הוסיף לדהות שערו התלוי באניצים כפשתן, וירכיו נפלו ושקעו כמו התקצרה נשימתו ממרירות. זעף היה אז מראהו של גמל. ואולי אז גם אז החלה להצטבר בחובו המרירות, שפרצה לבסוף והדהימה אפילו את אנשי שפיים השנונים ––

כי לא רק במים נדונו השנים, אלא באו והוסיפו עליהם את התבן. ראו אנשי שפיים כי יכלו גמל וטרקטור למים, כי עד הצהרים החביות מתמלאות כהלכה והשוקת מלאה על גדותיה, ויחליטו כי אין לבטל את הבהמה החרוצה גם בשעות של אחרי־הצהרים. ומצאו פתרון יפה גם לכך: “יובילו נא תבן”… וכיוון שהתבן קל מן המים נמנו וגמרו להפריד בין השניים. כה פסקו והחליטו אנשי שפיים בלי לשאול את פיהם של השניים.


מילא. כל עוד נסעו לכנוס את הקש מן הגורן נעשתה העבודה כשורה. הגורן היתה בתחומה של שפיים, והפרדים משכו בשבילים הנהירים להם כל אחד לחוד את עגלתו עם התבן, כהיותם מושכים יחד את העגלה של המים. אבל הנה אזל התבן מן הגורן, ואנשי שפיים דאגו להכין תבן וקש לבהמתם גם לחורף, ולו גם מרחוק להביא את תבנם.

מה השתוממו אפוא אנשי שפיים, כאשר נתקלו לפתע־פתאום בהתקוממות נמרצה, בעקשנות שלא ראו דוגמתה. אמנם טרקטור הבליע את מחאתו גם הפעם ולא גילה לעין זר. תחת זאת הראה גמל מה כוחה של עקשנות אילמת, לא חת ולא זע. נדמה כי פתאום התעוררה וזעפה עצמותו הלקוייה והעיוורת של גמל. כאילו החליט שעכשיו, בהיותו לבדו, שלא בלווית בן־זוגו הפיקח, הגיעה השעה למחות על אשר עוללו לו האנשים משפיים: על סערות הגשם בחורף ועל טיט היון… על הריצה המהירה בשיפולי הגבעות… על העבודה האחת ללא חילופים ותמורות… התעקש גמל ולא רצה בשום אופן לצאת את תחומי שפיים לחפש להם תבן –––


ויצלף בו השוט, ופילס פילוסים חדים ויורדים חדרי־בטן בפרוות שערו הדהוי – אך גמל לא זע. זעף גמל, משך בראש עיקש כברזל את נהגו אל השבילים הדרוכים של הגורן, בדרך הסלולה אל הבאר, אבל לצאת מחוץ לתחומה של שפיים לא רצה!

– ג־מל! – צעק וקילל הנוהג בו.

מיאן גמל לשמוע.

– ג־מל! – משך הנוהג במושכות, מתח את רצועות העור, העיד שמים וארץ… גמל, ימח שם אביך ושם יולדתך, הלא תלך בדרך הישרה, ראש גמל!

לא ציית גמל ולא נענה.

“רצונך בדרך לבאר – ואלך –– רצונך אל הגורן מהיכי תיתי –– אבל מחוץ לתחומה של שפיים… לבדי… בלי בן־הזוג, לא אלך… ויעבור עלי מה ––” כה מלמל הראש הקודר של הדיוט, ששכלו הלקוי פועל בכוחה של תחושה עיוורת שאין לפקחה בשום אור בעולם.

ולא הלך גמל. ומשך עגלה ורוכבה סחור־סחור לגורן וסחור־סחור לבאר, וסחור־סחור לשפיים כולה, עד היותו למשל ושנינה בפי אנשי שפיים שתהו ואמרו:

– ראו נא ראו, כיצד מצחק בנו גמל!

ולא הועילו הדברים, הפיוסים והשוט עד שקם איש מאנשי שפיים, אחזו באפסר ובמתג ונהגו ביד עד מחוץ לתחומה של שפיים… משמצאו תחבולה זו לגמל, שבה וזחה דעתם של אנשי שפיים ויאמרו:

– ראו וקחו לקח: כן ייעשה לכל עקשן מטומטם, שאינו יודע לשם מה ובשל מה התעקש!

אכן, ידעו ללגלג אנשי שפיים, אך ידעו גם להכביד את לבם. משהחליטו לשבור את עקשנותו של גמל – לא זזו מהחלטתם אף כמלוא הנימה. לא רצו להבין שמא יש טעם בעקשנותו של הפרד, שמא הקשו את ידם על הבהמה שטופחה בנסיבות אחרות, או שמא הפלוה לרעה עד היום משאר בהמות־העבודה הדקות והפזיזות של שפיים – מיאנו אנשי שפיים להעמיק חקר… ובהיותם יושבים ורושמים את תפקידו של כל אחד ליום המחרת, הוסיפו ורשמו כדבר המובן מאליו ואין להרהר אחריו: “גמל וטרקטור עד הצהרים למים; אחר־הצהרים לתבן”


ושתו האדם והבהמה בשפיים את המים, והבהמה אכלה לתאבון את התבן, כאילו בטחו שגמל וטרקטור יספקו להם מים ותבן בכל יום תמיד.

המים היו אוזלים בשקתות יום ביומו, המחסנים והמרתפים הממולאים תבן דק היו מתרוקנים – ובשפיים אין דואג. אפילו בבוא החורף, ואדמת שפיים היתה טיט בוסס, וגשם ירד כאילו ארובות השמים נבקעו – גם אז בעטו בצהלה הפרדות בלוחות של כתלי האורווה, גם אז נשמו ושאפו באין דאגה הפרות ברפתים החמות, כמו סמכו ובטחו בגמל ובטרקטור.

– נו, גמל… – האיץ הנוהג בפרד הגמלוני־האילם.

– נו, טרקטור – נגש הנוהג בלי רחמים בבהמה הגסה.

ונעו הבהמות הכבדות, ושקעו באדמה המרוככה מרוב מים, ועברו בין המעונות הקטנים של שפיים, הסגורים וחתומים בימות גשם, ונסעו הלוך וירוד בדרך השחורה, הקודרת מרוב עננים בשמים. ולא משכו הפרדים עגלה אחריהם, – ריקם הלכו והנוהג רוכב עליהם. כי בדקו אנשי שפיים ומצאו שעגלה לא תצליח בדרכים שהשטופות, וכי למען התבן יפה גבה של הבהמה השקטה מעגלה שאופניה שוקעים. מאז הביאו את התבן על גבי הפרדים בשקים הגדולים הממולאים ותפוחים עד כדי התפקע, – והבהמה הבטלה ופרת־החלב לא ידעו מחסור במים ובתבן גם בימות הגשמים המרובים.

לא יכלו עוד השפיימים להתעלם מנאמנותם של השנים, ויש אשר יעמוד מי מהם וראה במשוך הפרדים את העגלה בשלהי הקיץ, או בהיותה נושאת על גבה את השק הממולא תבן ביום גשם, והתמלט מפיו לשבחה אפילו שלא ברצונו: “הא־הא, גמל וטרקטור! אכן מושכים וסוחבים הם השניים ––”


אף־על־פי־כן לא עמדה לשפיים גם סבלנותם הגדולה של טרקטור וגמל, ולא עמד לו למשק גם כוחם הרב של השנים. כי האם תהיה הבהמה כמוטור המעלה בלי הפסק ושואב מים די צרכי האדם והבהמה וגינת השקייה? לא. אפילו גמל וטרקטור לא יכלו להביא מהבאר הדלה יותר משלוש החביות הקבועות בעגלת המים. ואפילו היו מריצים את הבהמה הכבדה אל כל באר ומים בסביבה, גם אז לא היו מספיקים למשק שפיים מים די־צרכיו לקיום.

אמנם גמל וטרקטור משכו עוד את העגלה החורקת, שבלתה ורקבה מרוב מים, אבל השפיימים כבר פשקו ידיהם מספק וממחשבתם הזרה שהתגנבה ללבם. וככל שהקיש יותר פח השואבה בבאר שמימיה דללו, וככל ששהתה יותר עגלת המים בין עדרי הצאן שצבאו גם הם על הבאר הדלה על מנת לרוות את צמאונם – כן סרו וזעפו יותר השפיימים. אמנם לא יכלו הפרדים להבין מה המבוכה שהשתררה בשפיים, מה הספק התלוי בלשון אנשיה – אבל סרים וזועפים היו מושכים בעגלה החורקת, כאילו לבם ניבא להם רע –––

לימים, לא יכלו עוד אנשי שפיים לשאת את פסיעות הבהמה ואת חריקת העגלה שאינה משוחה בציריה, וקמו ואמרו בלשון שאינה משתמעת:

– בשפיים אין מים ––

ומשאמרו את הדברים הברורים והשמיעו לאזניהם מה שלבם הגה, שוב לא הרבו להתחבט בשאלה. כי ישרי־לב ופשוטי־שכל היו השפיימים ומשהחליטו מה שהחליטו לא הוסיפו לייגע את מוחם בספק, בתקווה ובהרהורים של שטות.

– אין לנו קיום בשפיים. – אמרו השפיימים ויביטו סביבם בעינים פקוחות ויבשות, כאילו נהרסו כבר הבתים הקטנים, ונמחה המטבח הכהה מעל פני הארץ והיה כלא־היה.

ודאי לא היו מרגישים גם עכשיו הפרדים במהפכה שהתחוללה בשפיים, אלמלא עברה והגיעה גם עד כתלי האורווה. כי ראו הפרדים בעינים תוהות שהלכה והתרוקנה האורווה. נעלמו הפרדות דקות־הפרסות בזו אחר זו ולא שבו. יצאה גם הסוסה ההרה את כתלי האורווה ולא חזרה עוד אליהם. אפילו “ושתי” בעטה בעיטה אחרונה בלוחות האורווה ולא הוסיפה להראות במקום. ו“ליידי” גם היא יצאה בפסיעתה החלושה כגברת היוצאת לטיול… אז הביטו גמל וטרקטור מבט אילם זה אל זה והחרישו… גמל תקע את ראשו הכהה בקרקע אשר ליד האבוס, וטרקטור הפשיל את אזניו הנבונות כמבקש להבין את הפשר…

־ את הבהמה הגסה יש למכור. – אמר לבסוף מי שאמר והשאר לא ערערו על דבריו.

ברי, הבהמה הדקה יפה לכל מקום ומקום. אפילו “ליידי” חלושת המזג תעשה במתינות גם מחוץ לשפיים את העבודה הקלה של המשק. אפילו הסוסה ההרה הנוטה להתקשט באפסר ובאוכף – תהיה לברכה לבעליה בכל מקום אחר. אבל למה תצלח הבהמה הגסה באין מים להוביל ובאין תבן להביא מרחוק? –– שאלו השפיימים ולא היה גם אחד שיאמר דבר לזכותה של הבהמה הגסה.


– את גמל וטרקטור נמכור. – פסקו השפיימים ולא הוסיפו לדון בענין. ומשהוציאום אנשי שפיים למכירה, לא דקדקו בפרדים כי מגודלים הם, כי פרסתם גסה וכבדה במידה שאינה מצוייה, כי רעמות שער נופלות על קרסוליהן, כאילו היו מצאצאיהם של מוסטנגים בני הערבה החפשית… וכן לא מנו את אניצי הפשתה שדהו ונשרו מפרוותו של גמל על אדמת שפיים במשך שנות עבודתו המסורה… אף על השאלה הכבודה של טרקטור לא טרחו להשיב.

– נמכור. – נמנו וגמרו השפיימים, ונתפזרו גם הם זה בכה וזה בכה.

––– אולי חזרו הפרדים למקום שממנו לוקחו, או אולי נקלעו משפיים לנסיבות אחרות… אין איש יודע. אבל אם תפגוש פה ושם איש מאנשי שפיים שעקרו למקומות אחרים ושוחחתם על הא ועל דא – לא מן הנמנע כי לפתע־פתאום יידלק בעיניו הגיחוך השפיימי ויאמר בשנינות:

– מדי אזכור את שפיים – אזכור מיד את המים. ואת גמ’לה וטרקטור אזכור…

––– ונדמה כי אמנם ישוב ויראה באותה שעה השפיימי לנגד עיניו את גבו הרחב של טרקטור ואת אניצי הפשתה הדהים שנשרו מפרוות שערו של גמל על אדמת שפיים הצמא להילמן החקלאי הוותיק



המלצות קוראים
תגיות