רקע
תקוה שריג
משק זעירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

ימים רבים היו רן ועובד חברים טובים.

בני גיל אחד היו, ויחדיו עברו משלב לשלב,

עד שהיגיעו לבית־הספר.

הם לנו בחדר־שינה אחד בבית־הילדים,

ישבו יחדיו לשולחן האכילה ושולחן־הכיתה

ולבסוף, כשהיו כבר בני עשר, אף בנו במשותף “משק” משלהם.

באותם הזמנים, עדיין הייתה הברווזיה שלנו קיימת.

אמא חרוצה הייתה להם לחמשת בני משפחת אלף,

שקראנו לה כולנו “אמא”, כמי שאומר:

אמא של כולנו היא, של הקיבוץ כולו.

אמא זו, שאשת־חיל הייתה, סירבה להטליא טלאים ולתקן גרביים

והתעקשה לעבוד דווקא בענף משקי, הוא הענף שהקימה במו ידיה,

עוד בימים שישבנו על־יד מעיין־חרוד, לרגלי הגלבוע.

שם שטו להם הברווזים של “אמא” במי המעיין הצלולים,

בצל עצי־התאנים והאקליפטוסים העבותים ונוצותיהם היו צחות כשלג.

אבל בימים שבהם קרו הדברים המסופרים כאן,

כבר היינו פה, בבית־השיטה, והברווזים שלה

שטו במי־אפסיים שמנוניים, שהידיפו סרחונם למרחוק.

אבל ענף הוא ענף. עובדה: ביצים הוטלו והודגרו,

אפרוחים זהבהבים בקעו וגדלו, כמה עשרות מדי עונה.

הם פוטמו ונמכרו בערבי־חגים בכסף מלא

לעירוניים הלהוטים אחרי בשרם ושומנם של ברווזים.

אמא זו, כבר לא יכלה לעשות בעצמה את כל המלאכות

שהיו כרוכות בגידול הברווזים, כגון, לחלק את התלתן הירוק בקלשון,

או להרחיק את ערימות הזבל מן הלולים,

ולפעמים היה גם צורך להעמיק ולנקות את התעלה,

שהוליכה את “מי־הבשמים” מן השקתות, שבהם בוססו הברווזים המסכנים.

כל הילדים שנאו את העבודה בברווזיה שנאת־מוות

וחשבוה לעונש מן השמים.

לא כן שני החברים הטובים. משנקבעו הם לעבודה זו,

שוב לא הסכימו לעבודה אחרת. הם חיבבו גם את הברווזים עצמם,

אך למעלה מהם – חיבבו את העצמאות ללא־גבול, שהעניקה להם אמא אלף.

הם גם לא סירבו לטעום מן המאכלים והמשקאות שהכינה להם לעיתים:

מין תרבוכת ביצים ממותקת, או משקה־שיכר הקרוי “קוואס”,

וכיוצא בהם מיני מעדנים, שלמדה להכינם עוד ברוסיה.

תוך כדי עבודה וטעימה, הייתה מספרת להם סיפורים, אוזן לא שמעה:

מימי מלחמות יפן־רוסיה, שבעלה, “אבא אלף”, לחם בהן,

או מימי גדוד־העבודה, שהיא ומשפחתה חברו לו בפלוגת ירושלים, בימים עברו.

מדי יום ביומו, משסיימו השניים לימודיהם ושאר חובותיהם,

קילוח, אכילה־חטופה, והכנת שיעורים,

הפליגו להם לקרן דרום־מזרח של המשק, מאחורי הדיר הישן,

ובילו שם עולם מלא של עניינים ועיסוקים, עד רדת הערב.


שם הייתה הברווזיה של “אמא אלף” משוכנת בצריף־עץ ישן ורעוע

וסמוכים אליו נבנו עוד כמה וכמה מחסנים ומחסנצ’יקים.

עצי תאנה, ערבות־בכוּת ועצי אקליפטוס צמחו שם, בתוך המדמנה,

והפינה כולה הייתה ירוקת־עד, מוצלת ועטופת סוד.

באותו זמן החליט נחמיה השומר, לבנות בקרבת מקום לברווזיה,

כלבייה ראויה לשמה, לכלבת־השמירה הגזעית שלו “הָארֶס”,

שאליה צורף כלב בולדוג בריא־גוף ואמיץ,

ש“סינר” מוטלא לו מתחת לסנטרו, לבן מנומר כוכבים,

הוא הכלב “רקס”, שהילך אימים על כל הגנבים.

היה זה עוד לפני מלחמת־השחרור, בימי המאבק עם הבריטים

והקטטות עם הערבים בשדות.

המלים “שמירה”, “שומר” וביחוד “שמירת־שדות”..

היו מלים קסומות שהכול היטו להן אוזניים להוטות.

והינה פתאום, לא פחות ולא יותר,

נתבקשו רן ועובד לעזור לנחמיה בהקמת הכלבייה!

מאז הגישו לו, במסירות־נפש, מסמרים, קרשים, סמיצ’יקים ומאחוטת’לאך

ועד מהרה התרוממה על תילה כלבייה לתפארת:

הכלבים, שכל ילדי המשק רעדו מאימתם, הכירו והתרועעו עם רן ועובד

ואלה לא פחדו כלל ללטף את עורם המרצד והמבריק בחיבה

ולקבל בחזרה ליקלולקים של אהבה.

אבל, הכלבים היו למרות הכול של נחמיה. לא שלהם….


ואז, ביום בהיר אחד, צץ רעיון:

להקים “משק”. משק שכולו שלהם!

“סבתא אלף” ונחמיה היו אנשי־סודם הראשונים,

ולאחר מכן, גם האבות שעזרו, קודם־כול, בעצה:

למשל, איזה בעלי־חיים כדאי לגדל במשק שלהם,

ואחר־כך עזרו גם בתבונה: –

למשל, איזה מין מיבנים ומתקנים יש להכין.

לבסוף, עזרו גם במעשה:

הם הקימו, כולם ביחד, דיר קטן ונאה במרכזה של חצר מרובעת

ומסביב לה גדר עשויה רשת־ברזל קוצנית.

גם איבוס הכינו בפנים ושוקת בחוץ, ווים תקועים בכותל

לתליית כלי־העבודה ושאר אביזרים, הכול הדת וכדין.

הדיירת הראשונה בארמון הייתה “זעירה”, שעל שמה אף נקרא המשק,

כל עוד עמד על תילו, כלומר: “משק־זעירה”.

הייתה זו חמורה־תינוקת, צחורה וחטובת־גוו.

פרנסתה הייתה פשוטה ובטוחה:

תלתן (של הברווזים), תערובת (כנ"ל) ומרעה?

הלא בכל מקום צומח עשב!

בשעות הפנאי היו מוליכים אותה בחוצות בית־השיטה

ושיירת זאטוטים גדילה והולכת משתרכת אחריה בכל אשר תלך.

הדיירת השנייה הייתה הגדייה “עופרה”, שלבנה הייתה ורכה,

וניתנה להם במתנה גמורה מידי דויד הרועה,

דויד אלף הצייר, הוא בנה הבכור של “סבתא אלף”.


ימים רבים, כימי שנה ומעלה, פרח “משק זעירה” ושיגשג, מאין כמוהו.

עד מהרה הייתה הגדייה לעז, שהיגיעה לפירקה והובא אליה תיש ­– חתן.

משהיו השניים לאבא ואמר, נולדו להם במזל־טוב תאומים,

גדי וגדייה, והמשפחה גדלה פלאים,

ובינתיים, בגרה גם “זעירה” ונעשתה אתון, בעלת אוזניים רכות וקטיפתיות,

אלא שלא כל־כך צייתנית הייתה ולפעמים עשתה צרות צרורות.

דבר ראשון, הייתה עקשנית, כמו חמור!

איפה, אתם חושבים, הייתה אוהבת לרבוץ כחום היום?

דווקא על־יד טאנק הדלק של הטרקטורים!

שם בצל, על הבוץ השמנוני שדבק בבטנה כמו ספחת,

דווקא שם הרגישה את עצמה הכי טוב…

רן ועובד, מזורזים מדי פעם על־ידי דוד שושני, מלך הפלחים,

היו מדברים אליה בטוב וברע, מושכים אותה בחגורה אשר לצווארה,

תוקעים לה בעיטות באחוריה ו– שום דבר!

היא רבצה לה בנחת והפריחה זבובים בזנבה, כאילו לא אליה מתכוונים.

יום אחד, נעלמה “זעירה” ואיננה.

הבנים השניים, ובני כיתתם וכיתות האחרות,

רצו דחופים ומבוהלים לגן־הירק, לבית־השיי’ח,

לכרם הזיתים, לחורשת־להבה, לוואדי־הרחוק ולוודאי־הקרוב,

ואפילו לאמפתיאטרון. לאן לא רצו?

איפה! לא “זעירה” ולא בטיח! איננה.

בעצם רב, ודמעות חונקות את גרונם, באו אל יוס,

הוא ה“מוכתר” שלנו באותם הימים, והעלו באוזניו סברה:

אולי ברחה “זעירה” למראסס?

הוא הכפר הערבי השכן לנו, על הגבעות בצפון־מזרח,

– זה רעיון, זה רעיון – השיב להם יוס – אולי ברחה לשם,

ואלי ערביי מראסס פשוט גנבו אותה?

אחרי ימים אחדים בחר לו יוס סוס באורווה.

אתם שואלים איזה סוס? מה איתכם? הסוס! “ציקלופ”!

הוא הסוס הצעיר, הערמוני, בעל המצח הלבן

והגרביות הלבנות המתוחות לו על כל ארבעותיו.

ציקלופ הגבוה, הדק והנחוש,

זה שהיה שייך פעם לקצין בריטי בחיל־הספָר.

אבל, למען האמת, היה לו, לציקלופ, גם מום כלשהו…

הוא היה, נו, איך להגיד, “מקרה־עין”.

בשרתו את אדוניו הבריטי, אבדה עינו במקרה רע ונפסל לשירות.

שלוש פעמים הזמין לו הקצין עין־תותבת מלונדון, ומעשה־שטן,

כל השלוש לא התאימו במידה, בצבע ובאופי.

הקצין ההוא מכר אותו ליוס ב־12 לא"י.

שימו לב, לא“י ולא ל”י ובוודאי לא שקל־ישן… יש הבדל!

ובכן, יום אחד, חבש יוס לגבו של ציקלופ את האוכף ההדור ביותר שבאורווה,

זה ששלם הנהג הביא פעם הביתה מיום־שוק בשכם.

נו, יוס עלה וישב על גבי האוכף,

נתן רגליו בארכובות המבריקות,

נגע קלות בצלעות ציקלופ והופ – למראסס.

שם הסב עם זקני־הכפר, כשהשבאב צובאים סביב להם,

ורק לאחר ששתה כמה וכמה ספלוני קפה שחור וריחני עם הֶל,

ורק לאחר שלחץ ידיהם ושאל לשלומם, שלום בניהם, צאנם ובקרם

והם שאלו לשלומו, שלום ביתו ושלום בניו וחבריו,

רק אחרי כל הדברים האלה, שאל אותם יוס בחצי־פה

האם ראו או שמעו, או הריחו, באתון שלנו,

שפתאום נשאה רגליים ונעלמה?

יוס סקר במבט חודר את כל מעגל העיניים השחורות והמבריקות של השבאב,

שניצבו עליו מסביב, ובבת־עין תפש מייד נצנוץ בוהק וחיוך מוצנע,

בזווית פיהם של אחדים מהם.

משחש שהאתון כבר “מונחת בקופסתו”, שמע מהם בסבלנות,

כיצד הם, הזקנים, תוהים ובוהים, מרימים כתפיהם ומנערים חצנם מכול וכול:

– לא, הם לא ראו ולא שמעו ולא הריחו דבר –

והניעו ראשיהם מצד לצד.

– בחיית־אללה וזקנו של מוחמד, בחיי אביהם ואבות אבותיו,

עד דור ראשון – אמת אנחנו מדברים!

– טוב, אמר יוס – בקומו מלוא קומתו, מדבר אליהם מלמעלה,

בעוד כולם יושבים רכונים: – מעאלש האתון….

נמסור למשטרה, שיחפשו השוטרים את הגנבים…

שוב לחץ ידיהם של זקן הכפר ובנו הבכור,

הפטיר ברכות קצרות וקרירות לעברם של יתר היושבים,

והתעלם כליל מן השבּאבּ.

יוס קפץ על גבי ציקלופ, שהמתין לו בקרבת מקום,

ייבב בשוטו באוויר, כשהוא יורה הפעם מבטים רבי משמעות

בשבּאבּ, שמיהרו והחמיקו עיניהם מפניו.


יוס חזר הביתה רק עם שקיעת החמה.

הילדים היו רבוצים על הדשא שלפני חדרו וציפו למוצא שפתיו.

– יהיה בסדר! –

ניחם יוס את רן ועובד בעלי ה“משק”, ואת חבריהם.

– “זעירה” תהיה פה, אם לא מחר, אז מחרתיים….

קטני אמונה ומנוחמים אך במעט,

הלכו הילדים למיטותיהם אותו לילה, הם וכל חבריהם.

עובד קם למחרת השכם בבוקר, ולפני הלימודים,

ואף לפני ארוחת־הבוקר, רץ למשק־הילדים

להחליף את המים בשוקת שבחצר הדיר הקטן ולראות: אולי?

כן! עוד בהיותו בדרך, שמע את נעירתה של זעירה,

זו המוכרת, והטובה והחמה כל־כך ללב…

היא עמדה לה, כאילו לא קרה כלום בינתיים –

ולעסה לה בניחותא את שרידי ערימת התלתן של יום אתמול,

חיככה את גבה ברשת הגדר ושלחה בעובד מבט ידידותי, חם ולח.


אגב, לתקופת השנה, המליטה זעירה את בנה הבכור, עייר לתפארת…


המלצות קוראים
תגיות