רקע
תקוה שריג
יללת תנים, צמרמורת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

חורף 1944. המלחמה בעולם ובישוב היהודי בארץ־ צמרמורת.

נחום אי־שם, בפלמ"ח.

אני הרה את יוסף, רן בן שבע, רות מתקרבת לגיל שלוש.

השנה מקוללת בכול, פרט לגשמים, ולתינוקות!

באירופה, היהודים נשחטים נשרפים גוועים, ובארץ – במעין אף־על פי־כן נחוש,

נולדים תינוקות, עוד ועוד.

וכך גם אצלנו, בבית־השיטה. יוסף בניהם.

רן וחברו הטוב עובד חלו בדפטריה, מכה משמים.

הרופא מזהיר אותי בחומרה, שאסור עלי להיפגש עם רן,

פן אדבק בדפטריה ואסכן את הילד שבתוכי

רן ועובד מוכנסים להסגר, ל“עמדה” בקצה־מערב של החצר, ביתן בודד,

כמאה מטר משם המגורים־אוהלים נוטפי מים,

צריפים מתמוססים ברטיבות. רות אם־עובד, מבלה עם שני הילדים מרבית שעותיה.

אחרי העבודה, אני ניגשת ומדברת איתם במרחק מה מן הפתח –

הבוץ עמוד בהרבה מנעלי־ העבודה אשר לרגלי,

בחדר הילדים מרטיט תנור נפט.

הילדים כואבים, הגרון נפוח החום גבוה.

הם לא מתאוננים. אינם מדברים – מדוכדכים, רועדים מקור ומפחד.

את ילדתי רות, אני מפקידה בערב אצל שרקה ואריה, עומדת לפני הפתח, רועדת מקור,

רטובה מגשם. התינוק, יוסף, דופק בבטני, בוטש בי בחוסר סבלנות.

בלילות הילדים לבדם, רק שומרת הלילה המסכנה ופנה הנפט בידה,

מגיעה פעמיים שלוש לביתן הנטוש, הילדים, כאמור, אינם מתאוננים.

רק עיניהם מתאוננות.

עד אותו ליל־הפחדים, ליל ילל־התנים. בבוקר שלאחריו, שוב אינם שותקים.

הם יושבים ומספרים על פחדי הלילה.

אחד נכנס לדברי חברו על התנים שייללו ממש על־יד החלון והפתח:

על זה שנכנסו למיטה אחת והתחבקו בכל כוח זה עם זה, על השמיכה שמשכו מעל ראשם,

מעל הצמרמורת.

לא עוד.

לקחנו, רות אם־עובד ואני, את הילדים לחדרינו ויהי מה.

ובלבד שלא ימותו מפחד.

יילל התנים לרן – זיכרון אימה, שאינו מחוויר.

לי – מקור רגשות־אשם לכל חיי, ולשנינו יחד –

אולי מקור כוח לעמוד בסבל האמיתי,

שיפקוד אותנו – בבאות.


המלצות קוראים
תגיות