למעשיות, כמו במעשיות, יש גירסות רבות ושונות וזו אחת מהן.

מי גילה אותה באמת?

לפני שנים רבות ולפני קום המדינה, כשהייתה כיתת “להבה” כיתה א',

ושַבּו היה מחנכה, הירבו מאוד לטייל בסביבה, בגבעות ובגאיות,

לקטוף פרחים, שעטפו כמרבדים צבעוניים, את כל הסביבה כולה במלא־עין;

לגלות מערות נסתרות, חורים, ואולי עתיקות.

יום אחד, תוך שיטוטים של ילדי “להבה” ומורם שַבּו,

מצאו ראובן, או אהוד, או אולי דווקא עפרה,

משפחת שועלים שלימה בין סלעי ה“אמפיתיאטרון”,

שבמורד הדרומי של גבעת “היער”, שהיה אז מסכֵּן, לא פחות מכפי שהוא היום,

חרובים עלובים שאינם מתים, אבל לעומת זאת גם לא חיים.

משפחת השועלים כללה שועל ושועלה ומספר שעלולים,

כולם אדמדמים, מעוּבּי זנב, יפים־יפים.

מייד כשהרגישו בילד הצופה לעברם,

נשאו רגליים, נעלמו ואינם.

שַבּו הצמיד במילה אחת את כל הילדים,

דבוקים בגחונם לאדמה, עיניהם לטושות ואוזניהם זקופות.

דבר לא קרה. אין שועלים. כאילו היו חלום־נמוג.

הילדים שוטטו בין הסלעים שבצלע הגבעה – לשווא.

אחרי שהסתובבו שעה ארוכה, מצאו נקיק עמוק,

מתחת לסלע אפור, מתפורר, שחלקו היה גלוי וחלקו חסוי.

עוד באותו יום לפנות ערב, חזרו למקום והביאו מכּוש וטורייה

וחפרו מחילה, בהמשך לאותו נקיק, עד שנעשה למעין מערה זעירה.

דבר הימצא השועלים ודבר חפירת המערה,

פשט בחצר והיגיע כמובן גם לאוזני רן ועובד.

הם החליטו לצייד את “מערת־השועלים” בכל־טוב.

למשל שקיק חיטה קלוּיה, דוֹמים בשלים,

פנס־רוח מלא נפט וגפרורים וגם מעדר.

הם בילו שם בהיחבא שעות אחרי־צהריים רבים של קיץ.

כשהייתה השמש יוקדת בחוץ, שררה במערה צינה נעימה.

הילדים שכבו שם על בטנם, רק כך יכלו לשהות בה,

זללו מן החיטה ומן הדוֹמים המתוקים

וגם חפרו בשכיבה הַעַמֵק בתוכה.

הֵם גם הציבו שלט בפתח המערה ועליו כתוב לאמור:

"ילד, שלום! אל תהרוס ואל תקלקל. אכול מהחיטה ומהדוֹמים כרצונך,

אבל העיקר: חפור במערה ואת האדמה הוצא החוצה, תודה. רן ועובד.".

ילדים אחדים אכן עשו כדבר הכתוב על גבי השלט.

לאחר שנה־שנתיים, מצאו רן ועובד פגר של שועל זקן,

שבא כנראה למות במערה, שבה חי כנראה עם בת־זוגו השועלה ושעלוליהם,

עד שהובהלו על־ידי ילדי כיתת “להבה”.

וכאמור, יש עוד כמה וכמה גירסאות למעשייה זו.