את דווידקה ירשנו ממשק עין־חרוד, שעלה להתיישבות,

לגבעת קומי, בעמק יזרעאל.

ירשנו אותו יחד עם כל הרכוש: עם צריף חדר־האכילה הענק,

והדקל המתנשא ברחבה שלפניו;

עם צריפי המגורים האפורים, שבורי השמשות ופעורי הפתחים;

עם הגלבוע, עם החורשה ועם מעיין־חרוד והנחל;

ועם כל אלה, את דווידקה!

הוא הופיע לקראתנו מבין עצים, פרוע רעמה,

צחור שיניים, רחב־לב, מחייך ומצייר!

דווידקה פשוט סירב לעזוב את המעיין ונשאר שם לבדו,

עד שבאנו, אנו ה“חוגיסטים”,

והיינו ל“קבוצת־החוגים” שעל־יד מעיין־חרוד.

דווידקה נתגלה עד מהרה כאופה אשף.

טעמו של לחם, שהיה דווידקה אופה לנו בלילות,

בתנור הענק שעל־יד המטבח המוסק ענפי־עץ מן החורשה,

עלה בטעמו על כל מיני הלחם שאכלנו בימי חיינו.

בשעות היום, היה דווידקה משוטט בחורשות, מטפס בהר,

צוֹוֵחַ כעוף מבין הסלעים והאילנות,

שואג כחיה רעה ושר כזמיר. תוך כדי כך, היה מצייר.

מעולם לא הראה לנו את ציוריו.

הוא לא הרשה לנו אפילו לגשת לצריף המגורים שלו,

אף לא לאיש מאיתנו.

לבסוף, אמנם נתן לנערה אחת, רק לאחת מכולנו,

ללאה’לה זהובת הצמות, להיכנס אל צריפו ואף לליבו פנימה…

אבל זה קרה מאוחר יותר.

מדי פעם היה דווידקה נעלם ונוסע לו.

כשחזר – סיפר סיפורים מרעישי לב על הרי שכם,

הרי נצרת, סימטאות ירושלים וצפת.

בקיצור, דווידקה התמהוני שבה את דמיוננו כליל.

לימים, כשעלינו להתיישבות לבית־השיטה, עבר דווידקה האחרון.

וגם כאן היה דווידקה, כמובן – אופה.

והילדים, שבינתיים נולדו, כבר גדלו והיגיעו לתורה,

היו רובצים במאפייה שעות ארוכות

ומתבוננים מוקסמים בלהבת הלהביור שזרחה פנימה,

לתוך דלת הברזל של התנור.

הם היו מסתכלים בדווידקה הלש את הבצק בעריבה

וּמעגֵל לאחר־מכן את ככרות־הלחם,

שהיה מְשַׁלְחן טורים טורים צחים כשמנת,

ומוציאן שחומות ופריכות כצפיחיות־בדבש.

דווידקה היה מקבל את פני הזאטוטים במאור פנים,

בשירים, שרק הוא ידע לשיר כמותם,

והעיקר, במאכלי גן־עדן: בפיתות עם שמן ובצל מטוגן,

מְחוּתך בפתיתים זהבהבים, בזרעוני חמניות ודלועים ממולחים,

בקלחי תירס, בשיחי חומצה על תרמיליהם,

שריח מדורות ספוג בהם – הכול לפי העונה.

בכל ערב שבת, היה דווידקה אופה חלות לילדים,

לחברים היה מכין "לחם־של “שבת”, שצימוקים חבויים בתוכם.

כן, פעם היו אופים מאפה שכזה לכל החברים, לארוחת־בוקר של שבת!

גם כאן צייר דווידקה.

הוא בנה לו מין חדר־ציור, שקרא לו “אַטַלְיֶיה”,

בדיוק מול משתלת הוורדים של לאה’לה.

היה זה צירוף של כמה צריפונים מטולאים,

דבוקים ולחוצים זה לצלע חברו,

ובהם קבועים חלונות, אשנבּים וחוָוחים משונים.

מבנה מוזר זה לא היה דומה לשום מבנה אחר, שראו הילדים בחייהם.

ובכל פעם שהזדמנו לסביבתו, צבט בהם בחזקה החשק להציץ פנימה

ולראות מה יש בתוכו.

מוזר. דווידקה הטוב והמיטיב, המאיר פניו וקולו לכל ילד,

אסר עליהם באיסור חמור להתקרב למקום זה.

אפילו לדרוך בשביל־הוורדים נאסר עליהם.

אם ניסה זאת מישהו, היה דווידקה מרעים בקולו,

כאילו היה איש אחר, רע וזעום.

דווידקה היה מחלק זמנו ביום ובלילה בין האפייה והציור.

מעולם לא הצליחו הילדים להתחקות על מועדיו.

ביום אחד מימי החופש־הגדול,

החליטו שלושה פרחחים בני שמונה – יוחנן, עמוס ורן –

להציץ לחדר הציור של דווידקה.

באותו יום אפה דווידקה לפנות בוקר דווקא.

הילדים, ששמרו צעדיו, ראו אותו מתקרב לצריפו,

כשהוא מזמרר לו בנחת, פניו שלוות וחייכניות.

הילדים כבר היו רבוצים שעה ארוכה, בתוך השיחים שבקצה המשתלה,

כשמתחת לגחונם עשב יבש וממעל, שמים רחבים אין קץ,

ציפורים ופרפרים.

איש בעולם כולו לא ידע היכן הם חבויים ומה הדברים שבדעתם לעשות.

הוריהם – בעבודה. והמטפלת?

מה טוב מזה, שהילדים עושים כל חובותיהם ומסתלקים להם למקום שמסתלקים.

דווידקה נכנס לו לצריפו והסתובב בתוכו,

בלא שידע כלל על שלושת האורבים ופעימות ליבותיהם הסקרניים:

הינה הוא שורק, הינה הוא דופק, הינה הוא מנסר, הינה הוא גורר.

לבסוף הכל נדם, והילדים חשבו שדווידקה פשוט נרדם.

היה זה עמוס שהתנדב להציץ בחלון.

מעולם לא קרבו כדי־כך למקום הזה.

מעולם לא נגעו בו אף בציפורנם הקטנה.

והוא, עמוס, זחל בין השיחים, שקט כנחש,

כששני חבריו מציצים בו ועוצרים נשימתם.

כשקרב לצריף, נאחז בקרש, הצמיד ברכיו לקורה שתמכה בגגון

(אוי אם יחרוק, אוי אם ישרוק)

והופ – הינה הוא למעלה ומצחו כבר נוגע בזגוגית האשנב.

רן ויוחנן דימו בנפשם שעמוס תלוי במרומים כבר שעה שלמה.

(שירד, שירד כבר ונחזור הביתה.

לא צריך את כל העסק המחורבן הזה. איזה פחד!

יה, איזה גיבור הוא עמוס).

ועוד פעם הופ! – והינה עמוס על ידם,

רבוץ על גחונו ופניו סמוקים וּמַפנינים פניני זיעה.

עוד בטרם רגעו עיניו הממצמצות משפע האור שהממן,

התבונן סביב סביב, נעץ עיניו היישר לעיניו של רן…

לא. הוא לא ראה מאומה.

הוא נכנס בחזרה לצריפו. איזה מזל!

עמוס גילה לחבריו בלחישה מה שראו עיניו:

– החדר, מלא דברים עצומים! נפלאים! תמונות על כל הקירות,

פסלים, אגרטלים, כדים, קערות עם פירות. יין וכל מיני…

הילדים, שעוד היו גחונים בשיחים, התלהטו מסיפוריו;

בלמו פיהם ועצרו נשימתם לקלוט קולות מעשי דווידקה בארמונו.

לבסוף – מקץ יובלות – חרקה הדלת

ודווידקה יצא וצעד לו בשביל הוורדים,

סובב את שער העץ התלוי על צירו הגידם.

די. הוא התרחק.

הראשון שזחל הפעם היה יוחנן ובעקבותיו השניים.

הם שלפו מכיסיהם כלי פריצה: אולרים, פלייר, וצבת.

רן חלץ במהירות את המסמרים שבהם חוזק במנעול בשגמיו.

יוחנן פתח את הדלת. הם בפנים.

ראשון היכה בהם הבושם. בושמם של ורדים ופירות.

רק כשהתרגלו עיניהם להבחין באפילה, החלו גם לראות:

אל אלוהי האלוהים! הרי זה ארמון־קסמים:

כדי נחושת, זכוכית וחרס; אגרטלים כבדים בפרחים;

פסלים גדולים וקטנים, שחורים חומים ואדומים;

בקבוקים אדירים, ירוקים; קערות־ענק ובהן

רימונים, תפוחים, אגוזי קוקוס ושקדים.

הקירות מכוסים בדים, מהם מצוירים ומהם נקיים.

מן החרכים ומן האשנבים הסתננו קרני אור שלמות ושבריריות,

שהתנפצו והדליקו בזכוכית קשתות־צבעים ושלהבות.

הילדים גיששו, מיששו, ריחרחו עד ש…

מכנסיו של עמוס נתפסו בזיזה של כוננית.

ו–לפני שהספיק לשחררם,

נשמטה הכוננית והכד שעל גבה התנפץ ברעם לרסיסים,

כשמימיו נכפשים לכל עבר וורדיו נטושים בתווך, כעופות שחוטים.

לימים, יהיו השלושה חיילים עשויים לבלי חת;

לימים, יפול יוחנן הטוב בקרב־גיבורים בסיני, במיתלה.

אבל אותה שעה, החווירו השלושה כסיד.

בבת־אחת קרעו על ברכיהם, ואספו את שברי הכד לתוך כיסיהם.

הם חיפשו ומצאו מטלית וספגו את המים הניגרים;

החזירו את הכוננית למקומה, אספו את הוורדים ותחבום לכיסיהם

ויצאו אל החמה הזוהרת בחוץ.

הם קבעו את המנעול במסמריו.

(חסל סדר סקרנות.

לעולם, וכאילו מעולם, לא רצינו ולא נרצה דבר במקום הזה.

מה לנו ומי לנו כאן? העיקר להסתלק ודי. לשכוח).

ימים רבים לא דרכו כפות רגליהם במאפייה של דווידקה.

דווידקה לא סיפר לאיש דבר מכל אשר אירע.

האם לא הרגיש?

לילדים נדמה היה שדווידקה כמו מרוחק מהם וקצת עצוב,

וכמו שוב אינו אוהב אותם כבראשונה.

פעם, בחג המשק, בכ"ה תשרי, ערך דווידקה תערוכה מתמונותיו.

הוא תלה בחדר־התרבות תמונות רבות ויפות.

ביניהן ראו הילדים תמונה אחת,

שבה היה מצוייר כד גדול וצרור ורדים בתוכו…

היה זה יוחנן, שהיציע לחבריו להדביק לתמונה הזו,

מצידה האחורי, פתק קטן ולכתוב בו כך:

"דווידקה, אנחנו שברנו לך את הכד הזה. לא בכוונה.

רק רצינו מאוד מאוד לראות את החדר שלך,

וזה קרה, כמו אסון. סליחה."

וחתמו ילד, ילד את שמו.

זמן רב לא אמר להם דווידקה דבר וחצי דבר.

רק לאחר שנים, בחגיגת הבר־מצווה המשותפת שלהם,

קרא לשלושתם יחד ואמר להם כזאת:

– הביטו, ילדים, ראוי שיהיה לכל אדם מחבוא.

אם מחבוא ממש, ואם מחבוא שבלב.

האחד אינו רשאי להיכנס למחבואו של השני.

בעיניים מושפלות הקשיבו השלושה לדבריו.

רק לאחר שנים, כשהיו כבר חיילים וחברים בקיבוץ,

היטיבו להבין כוונתו.