¹

ראה ה' הורודצקי, שעוד העולם הישראלי עומד בקשיות-ערפו ואינו מקבל את החסידות הבעשטנית – ויכתוב לנו מאמר חדש, נוסף על מאמריו הראשונים בשבח החסידות בשם “שני מיני יהדות”².

תוכן מאמרו הוא, כי יש שני מיני יהדות: יהדות של תורת משה, התלמוד, הגאונים והרבנים, ויהדות של הנביאים, האגדה, הקבלה והחסידות. הראשונה היא תורת חקים בתערובות קצת דברי מוסר, והאחרונה – התנגדות להחקים ואהבה להטוב והחסד.

ובהחליטו, כי היהדות האחרונה היא האמתית השלמה והמשוכללת, מובן, כי בהיות לפי דבריו החסידות הבעשטנית יורשתה של היהדות האמתית עלינו כלנו להתהפך לחסידים ולנסוע אל הצדיקים.

לכאורה היה מקום לומר, שאם יש שני מיני יהדות אין עוד דוקא הנבואית והחסידית האמתית, אלא אחת מן השתים. ואם, למשל, חקי הקרבנות, השנואים ביותר לה' הורודצקי, היו חביבים על העם כל כך, עד שבכל זמן הבית הראשון הקריבו גם בבמות, בכל זמן הבית השני החזיקו בהם בכל תוקף ולא נמנעו גם מלשלם בימי המצור קופה של דינרים בכל יום ויום בעד קרבנות התמידים³, וגם יושבי מצרים בנו להם בית חוניו, כדי שיוכלו להקריב קרבנות במקום מושבם, ובתורת המוסר לא החזיקו כל כך, והנביאים היו צריכים לדבר אליהם השכם ודבר על תורת האדם – הלא יש להוציא מזה ההפך, שהיהדות האמתית, היינו אותה המתאמת יותר לחיי העם והתגלמה ביותר בחייו, היא דוקא החקית. אבל באמת אין להבדלה זו שחר. לכל עם יש מנהגים קבועים, נמוסים ידועים, זכרונות, משפטים, וגם שירים, מליצות, חזיונות וספרי מוסר, ואין שום נבון שיאמר, שיש בכל עם שני מינים ממנו. יכול אני לומר, שיש שני מיני הודצקי, האחד הרבה שבחים גדולים להפוסקים מהרש“ל וחבריו⁴, והשני רוצה לבטל את כל תורת בעלי ההלכה ואת המהרש”ל וחבריו עמם; אבל אין אני יכול לומר, שיש שני מיני ביאליק, האחד כתב את השירים “שירי קיץ, זהר, עיניה, קומי נא, הכניסיני” והשני כתב “המתמיד, על סף בית המדרש” ועוד.

ובהיות לכל עם גם מנהגים ונמוסים, גם שופטי משפט, גם משוררים ובעלי מוסר, אי אפשר לומר, שהיהדות של הנביאים אינה היהדות של תורת משה.

אין אנו יכולים לדעת איזו מן החקים הנמצאים בתורת מה היו ידועים להעם בזמן הנביאים, אבל כמעט ברור הוא, שהחקים שהיו ידועים להם נשמרו על-פי-רוב כראוי, ביחוד בזמן שלא עבדו עבודה זרה, כי בכלל אדם נזהר יותר במצוות שבין אדם למקום מאשר במצוות שבין אדם לחברו, ועל כן לא הרבו הנביאים להוכיח את העם בפרטות על חק פלוני ופלוני, כי אחת משתי אלה: בזמן שלא עבדו עבודה-זרה קימו אותם על פי רוב, ובזמן שעבדו עבודה-זרה אין מקום להוכיח על עבירות ידועות בודדות בעת פשיעה גדולה כזו, וכמאמר ההמון: “מי שכורתים את ראשו מעליו אין בוכים על שערותיו”. בכל אופן לא העלימו הנביאים את עיניהם מן החקים בכלל. עמוס, הנביא הראשון, שרבים רואים בו מתקן חדש, אומר: “על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו”⁵. ישעיה, המתנגד אל הקרבנות של בעלי-עבירה, אומר: “ועבדו זבח ומנחה וגדרו גדר לה' ושלמו”⁶, ואומר: "והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק "⁷ . הושע, שאמר “חסד חפצת ולא זבח”, אמר: “ובאשור טמא יאכלו”⁸. מיכה, שאמר “ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד” הוסיף תיכף: “והצנע לכת עם ה' אלהיך”⁹, אם כן דבר גם על המצוות שבין אדם למקום, ובחשבו פשעי יעקב אמר: “ומי במות יהודה הלא ירושלים”¹⁰, דבר על הבמות ולא על בית-המקדש. ירמיה, שלפי דברי הורודצקי אמר דבריו “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים… על דברי עולה וזבח” הפך מדברי תורת משה (במקום אחר¹¹ בררתי, שירמיה אמר דבריו רק על עולה וזבח שהם רשות, כמו שנאמר: “לרצוני, לרצונכם תזבחוהו” ולא על קרבנות חובה), אמר: “ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים”¹², ואמר עוד: “ולא שמעתם בקול ה' ובתורתו ובחקותיו ועדותיו לא הלכתם”¹³, וישעיה השני, הדורש לפתח חרצובות רשע וגו' אומר עם זה: הלא זה צום אבחרהו¹⁴, מזהיר על השבת¹⁵, אומר: עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי¹⁶ וכועס על “האוכלים בשר החזיר ומרק פגולים”¹⁷. אמת הוא, שדברי יחזקאל סותרים את דברי התורה, אבל מה בכך? הלא לא את שיטת התורה הוא סותר, אלא איזו פרטים, והוא מדקדק מאד בעניני הקרבנות, בנשואי הכהנים ובמאכלם, ואם לא כוון אל ההלכה כפי שהיא בתורת משה שבידנו – אולי היתה לפניו נוסחא אחרת, או יותר נכון, לא היה עמו בגולה הראשונה עם יהויכין, שהיו בה מעט מבני ישראל, שום ספר תורה ושכח את פרטי החקים. אמת הוא גם כן, שהנביאים לא יצרו חקים, אבל בעת ההיא לא יחידים יצרו חקים, והם התפתחו בחיי העם בהדרגה.

גם הסתירה שמצא הורודצקי בין המקרא בתורה “פוקד עון אבות על בנים” ובין המקרא ביחזקאל “בן לא ישא בעון האב” אינה כלום, כי גם בתורה נאמר: “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות”, ואם נזכור כי התורה “מגלות לגלות נתנה” נבין כי גם בתורה אין זה סתירה, כי באמת היה זמן שהמיתו בנים בעון אבות, כמו שהיה בבני עכן. אבל ה' הורודצקי שכח עוד דבר אחד והיא, כי ההיסטוריא פוקדת פעמים הרבה עון אבות על בנים בחטאת הצבור, ולא דור אחד בלבד יכול לומר: “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו”, אם גם הכל מודים שאין הבן בפרט צריך לסבול בעד חטאת אביו. אם כן כנים גם דברי התורה, שה' פוקד עון אבות (בלשון רבים) על בנים, אבל הבן (בלשון יחיד) לא ישא בעון האב.

מודה הוא ה' הורודצקי שאי אפשר לדת בלא חקים, אבל הוא מוסיף, שזה רק אם “החקים מביאים תועלת להעם ומתאימים לרוחו הפנימי של העם”. והנה הוא מדבר עתה לא על התלמוד והפוסקים, כי אם על תורת משה, וכאן הפליאה גדולה מאד: מאין הוא יודע בזמננו זה את רוח ישראל בזמן תורת משה לערוך על פיהו איזו חקים התאימו לרוח העם, ואיזו לא התאימו? ומאין הוא יודע בדקדוק גדול וברור כל כך את הרוח הלאומי של ישראל בכלל, שבלי ספק נשאר בו חלק גדול מאד גם עתה וגם ישאר עוד לימים הבאים, להחליט שאין חקי התורה המעטים ההם מתאימים לרוח הלאום עתה? אמרתי “המעטים”, כי אם נפריד מכל התרי“ג מצוות את כל המצוות שבין אדם לחברו, את כל החקים הנוגעים בעבודה זרה ובזכרונות הלאום, ומן השאר נחבר את הפרטים לסוגים, ונחשוב את כל החקים ע”ד המאכלות האסורות לחק אחד וכן הלאה, אז ישארו לנו בתורה רק חקים מעטים. ועד כמה אנו שליטים לשפוט על רוח הלאום בענין זה תהיה לנו למשל מצות מילה. המצווה הזו, לפי ההשקפה הראשונה, אין לה שום שייכות לרוח הלאום. אבל קדמונינו העידו לאמר: כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה¹⁸, ורואים אנו שמצוה זו נעשית גם עתה בשמחה.

ה' הורודצקי אומר, שבתורת משה ההשקפות המוסריות מעורבות במשפטים כמו “עין תחת עין”, “לא תחיה כל נשמה” ועוד, אבל "בספרי הנביאים אנו רואים אור גדול, ובלתי מעורב, אור מזוקק, רעיונות של מוסר וצדק מחלטים, קשורים ומדובקים באהבת החיים הכלליים".

כנראה לא קרא ה' הורודצקי כראוי את דברי הנביאים, אשר תוכחותיהם וקללותיהם נוקבות עד התהום. עמוס בראשית נבואתו שולח אש בבית חזאל, בחומת עזה, בחומת צור, בתימן, בעמון ומחריב ארמנותיהם, מכרית יושב מבקעת און (דמשק), מאשדוד ומאבד שארית פלשתים¹⁹, אומר: “הרגתי בחרב בחוריכם”²⁰, “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”²¹ ומשמיד את הממלכה החטאה מעל פני האדמה²² ועוד ועוד. ישעיה מסיר מירושלים ומיהודה כל משען לחם וכל משען מים²³, מקלל את בנות ציון בקללות שאינן גרועות מקללות התוכחה שבתורה²⁴, שלא מצאו חן בעיני הורודצקי, מנבא על החטר מגזע ישי, כי ברוח שפתיו ימית רשע²⁵, מנבא על בבל נוראות: כל הנמצא ידקר, עולליהם ירטשו, ודורש להכין מטבח לבנים בעון אבותם²⁶, אומר, “כי קצף לה' על כל הגוים… החרימם נתנם לטבח, וחלליהם ישלכו, ופגריהם יעלו באשם… חרב לה' מלאה דם… כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום… כי יום נקם לה'… מדור לדור תחרב”²⁷, ירמיה אומר: “וכשלו בם אבות ובנים יחדו²⁸, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה… כי אינני שומע אותך²⁹, והיתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים”³⁰, ומקלל בקללות נמרצות לא רק את שונאיו, כי אם גם את האיש אשר לא עשה לו רעה, רק בשר את אחיו כי יֻלד לו בן זכר³¹, מלא שמחה על מפלת בבל וקורא לכל דורכי קשת: ידו אליה, אל תחמולו אל חץ³². יחזקאל אומר: “שלישיתך בדבר ימותו… ןהשלישית בחרב יפלו סביבותיך והשלישית לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם… והניחותי חמתי בהם והנחמתי ³³, הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות”³⁴, ונוראות הן נבואותיו על עמון, מואב, אדום, צור, צידון ומצרים³⁵ ונבואתו על גוג³⁶ . הושע אומר: “כי אני כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה, אני אטרוף ואלך ואשא ואין מציל”³⁷, מיכה אומר: "והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אוביך יכרתו³⁸. לא טובו מזה נבואות נחום וחבקוק על נינוה, והראשון אמר: “אל קנא ונוקם ה'”. נוראות הן גם נבואות ישעיה השני על בבל³⁹ על אדום⁴⁰ והוא אומר: “ועמדו זרים ורעו צאנכם… חיל גוים תאכלו”⁴¹ ומסיים את נבואותיו בזה שתולעת פגרי הפושעים “לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר”⁴².

וכל הבקי בדברי הנביאים יותר מה' הורודצקי ואינו מאחז את העינים – יודע היטב, כי אם יקבצו כל דברי הנביאים שדברו בסגנון כזה יעלו לספר שלם.

וזוהי היהדות האמתית. היא לא רק אוהבת את הטוב, כי גם שונאת תכלית שנאה את הרע. היא יודעת שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו דורש מן האדם להכחיד את הרגש האנושי שבקרבו, ולפי מצב הרגש הטבעי הזה בכל דור איננה עומדת לשטנה לו. היא יודעת, כי התורה נתנה לבני-אדם ולא למלאכי-השרת ולא לתולעים זוחלי עפר כהאיסיים ותלמידיהם, אשר בדו מלבם מוסר, אשר לעולם לא התגשם במעשה גם במקצת אפילו ביד אלה הדוגלים בשמו תמיד ומגנים את תורתנו, שאינה דורשת לאהוב את השונאים, ואת אלהינו שהוא אל נקמות.

ושחוק הוא לראות את צערו הגדול של הורודצקי על שלא עמדו בזמן סוף הבית השני בראש היהדות אנשים שהיו מבינים את מהלך ההיסטוריא כראוי לכבוש את כל העולם כלו. אם הוא, הורודצקי, הוא קוסמופוליט גמור, וכפאול השליח בשעתו רוצה הוא שלא יהיה עוד “לא יהודי ולא יוני”, וכל העולם כלו יקבל את הנצרות בלי התוספות האליליות כדבריו, שהיא, לדעתו, היהדות האמתית או החסידות האהובה לו, – הנה בני ישראל, אולי בחושם הלאומי, לא יכלו להמית עצמם מיתה עולמית כדי לזכות בזה את אחרים, שהרי אז היו מתבוללים לגמרי בין העמים וזכר לא היה להם עוד. בעלילה הוא בא על הנביאים באמרו, שהם קראו לכל העולם לדגול בשם היהדות המזוקקת, שהרי הם לא הלכו לארצות לא להם להפיץ דעת אלהים, לא כתבו דבריהם בלשון העמים, רק ישבו בתוך עמם ודברו בשפת עמם. הם רק נבאו שיבא יום וכל העמים יכירו את אלהים אמת ויעזבו את אליליהם ולא יותר; זה היה רק רצון צנוע, שכמותו יש גם בתורה: “וימלא כבוד ה' את כל הארץ”⁴³, וגם הנבואה הנהדרה “והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב” וגו'⁴⁴ נאמרה רק לאחרית הימים, וגם אותה גומר מיכה בדבריו: “כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו”. גם ירמיה וישעיה השני שהתלוצצו בעבודה זרה כוונו רק להציל את בני ישראל יושבי הגולה מתעות אחריה.

ומהלך ההיסטוריא מוכיח לנו, כי הנסיון לכבוש את העולם תחת היהדות לא הצליח. למרות דברי הורודצקי, שאמר: “אבל אנשים כאלה לא היו אז”, ידוע לכל, כי השליח פאול נסה לעשות כן, אלא שהוא בא ללמד ונמצא למד, וה' הורודצקי בעצמו מודה שאי אפשר היה הדבר בלי “הוספות אליליות”. ובאופן אחר אי אפשר באמת. כל עם יש לו השקפתו שלו על המוסר, ובשעה שהרומאים עובדי-האלילים חשבו נשואי אח ואחות לדבר בלתי מוסרי, לא ראו היונים הקדמונים שום רע בזה, כמו שמעיד הסופר הרומי קורנליוס ניפוט. כן נחשבה השכרות לדבר בלתי מוסרי בישראל, ואין הכל מודים בזה. על כן אי אפשר היה שיקבלו העמים, לא רק את החקים הלאומיים של ישראל, כי אם גם את מוסרו הלאומי, שיצר הוא על פי רוחו הפנימי. עוד יותר – אי אפשר היה בימים ההם להפיץ מוסר היהדות לא בין העמים הקולטוריים, כהיונים והרומאים שהיו פרוצים בתכלית, ולא בין העמים הפראים כהגרמנים והגאללים. אם נמצאו בין הרומיים איזו “יראים” (metuentes) – הלא בטלו ביותר מאלף בין שאר הרומיים. ועינינו הרואות, כי סוף-סוף עד עתה נצחו לא היהדות ולא מוסרה, אלא ההוספות, ואם אלפי ציטטים יביא הורודצקי, כי “עם הנביאים נעשה על ידי נביאיו לנביא העמים” לא יוכלו להכחיש את ההיסטוריא ואת החיים, המוכיחים לנו על ידי מעשי יום-יום, כי לא לבד שלא הצליח לנו להוריש כלום לאחרים, אלא גם שחיי אותם האחרים המקיפים אותנו משפיעים עלינו בעל-כרחנו שלא כתביעות מוסרנו הלאומי.

ראוי להעיר עוד, כי גם הנצרות העברית לא בטלה לא את החקים⁴⁵, לא את הקרבנות⁴⁶ ולא את הצומות⁴⁷ ורק ההוספות בטלו אותם.

מן הנביאים עובר ה' הורודצקי אל בעלי המשנה והתלמוד ושופך עליהם כל חמתו. אבל בזה עבר על חק מוסרי אחד, שאם אמנם לא הנביאים ולא יורשי מוסרם, לפי דעתו, אמרוהו, אלא בעלי המשנה, בכל זאת חק מורי הוא, והוא “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו” , שהוא יותר מתאים לרוח היהדות וצרכי חיי החברה מן הפתגם “אל תשפוטו למען לא תשָפטו”⁴⁸. מזמן עזרא עד סוף זמן התלמוד והלאה היו חיינו אך שלשלת ארוכה של עבדות נוראה, בתחלה תחת עולם הקשה של הפרסיים והסוריים, ואחרי כן תחת עולם הקשה של הרומיים והפרסיים. ורק זמן קצר, בימי החשמונאים עד הורקנוס השני ולא עד בכלל, היו לנו חיי חרות. לא יפלא, אם אנשים משועבדים לעריצים ועם זה יושבים הם גם בין עמים הרחוקים מדעת, אינם יכולים על פי מצבם והסביבה שלהם לערוך את החיים כראוי והם מתמכרים לנזירות ולהזיות. לפנינו מעשה רב: כל זמן שישבו בני ישראל תחת ממשלת הפרסיים, היו האמוראים והגאונים רחוקים מכל מחקר פילוסופי, ומכיון שהתודעו אל הערביים נמצאו בהם בעלי מחקר, כר' סעדיה, ר' שמואל בן חפני ורב האי, והאחרון חבר גם ספר “מוסר השכל” בשיר. בספרד שרו חכמי ישראל בשירים, עסקו בדקדוק הלשון, בפילוסופיא ובשאר החכמות, ואחרי שרבו עליהם הצרות וביחוד אחרי גלות ספרד ורבים מהם נושבו בארצות-הקדם – שכחו את החכמה לגמרי ויתמכרו אך להזיות, עד שאיש לא יכירם שהם בני אותו הקבוץ הישראלי, שהביא אור לעמו ולגוים.

עם זה שכח הורודצקי, כי בהלכות רבות המתיקו המשנה והתלמוד את חומרות התורה.

ה' הורודצקי ברגז רחם יזכור ומוציא מכלל חכמי המשנה את הלל הזקן, שהוא רואה בו את יורשם של הנביאים, כלומר: מתנגדי החקים. אבל אין זנ אלא אחיזת-העינים, שהרי הלל הוא שהתאמץ להקריב קרבן פסח בערב פסח שחל להיות בשבת, כרך ביחד פסח, מצה ומרור ואכלם כאחת לקיים מה שנאמר, בעצמו הביא קרבנות⁴⁹ ודרש שבע מדות שהתורה נדרשת בהן. כן הוא מוכיח מאגדתו של ר' שמלאי “בא חבקוק והעמידן על אחת”, כאילו ר' שמלאי מעמיד את כל התורה רק על האמונה ואינו מוקיר את ההלכות, בעוד שר' שמלאי הקפיד על ר' מלכיא שטלטל בשבת נר שכבה, אף-על-פי שר' שמעון מתיר זאת⁵⁰. ראוי להעיר, כי גם על ר' עקיבא הוא בא בעקיפין, באמרו "במקום שאמר הלל: “ואהבת לרעך כמוך זוהי כל התורה כולה” – אומר ר' עקיבא: “זהו כלל גדול בתורה, כלומר אחד מן הכללים הגדולים שבתורה”. ובאמת הלל ענה על שאלת הבא להתגייר: “למדני את כל התורה כלה כשאני עומד על רגל אחת”, ומובן שהיה צריך להשיב לו גם כן כדבריו. ואם אמנם אין זה מתאים אל האמת, בטוח היה, שאחרי שילמד יבין, כי יש גם כללים אחרים גדולים, כן עשה גם עם אותו שבא להתגייר על מנת שיעשוהו לכהן-גדול. אבל ר' עקיבא, שלמד לתלמידיו בני-ישראל, לא היה יכול לומר אלא שהוא כלל גדול, שהרי גם יחוד האל כלל גדול בתורה.

לא אאריך דברים על ישיבות סירא והגאונים. דברי שאמרתי על זמן בעלי המשנה והתלמוד מספיקים גם לזמן הגאונים. ראיה לדבר, שבני ישראל יושבי ערב בזמן ההוא, שחיו חיי חרות, לא היו להם לא ישיבות ולא גאונים. אבל זה עצמו מוכיח עד כמה נחוצים היו ישיבות ולומדי תלמוד ושומריו בזמן ההוא. אילו היו בין בני ישראל בערב ישיבות וגאונים לא היו נטמעים לגמרי בין המחמדים, עד שאין להם כל זכר… ומה שנוגע לחמתו על הגאונים שלא עסקו באגדות וענשו עוברי עבירה, הנה מן הגאונים נשארו לנו רק תשובותיהם, ומובן שהשיבו על מה ששאלו אותם, ואם לא שאלו באגדה לא ענו בה, אבל אם שאלו באגדה לא נמנעו מלהשיב⁵¹. ועונשי עוברי עבירה נהגו בכל העולם כלו בזמן ההוא וגם ימים רבים אחריו.

ועוד הפעם אחז הורודצקי את העינים באמרו: “לא החקים שמבפנים הגינו על העם מטמיעה… אלא מפני שלא רצו בו”, בעל שכל דברי-ימינו בכל ימי-הבינים וגם אחריהם אינם אלא שלשלת אחת של התאמצות בלתי נפסקת מצד אלה “שלא רצו בנו” להביא אותנו תחת כנפי דתיהם בכל האמצעים: בהסתות, בויכוחים, בכפיה, ברדיפות, בגירושים וגם בהריגות, וכל מי שנרצה לזה נפדה מיד מכל צרותיו ונתקבל באהבה רבה, אם רק לא חשדוהו ביהדות. עוד יותר, “כאשר התחילו העמים לבקש את קרבתו של היהודי מעט”, גם מבלי שעזב את דתו, “והוא עזב מיד את החקים ששמר אותם שנים מרובות” – נעשה לו גם הצעד אל הטמיעה הגמורה יותר קל, כמו שמוכיחות ההמרות שהיו באשכנז אחרי מענדעלסאהן ועתה ברוסיא. והדבר מובן. חיים מעשיים והנהגה קבועה אי אפשר להמיר בנקל, ומי שהורגל להתפלל בכל יום בסדר ונוסח קבועים, לבלי לאכול בלי נטילת ידים, טרפות, חמץ בפסח וכו' אינו יכול לותר על כל אלה ולקבל דת אחרת ואפני חיים אחרים, וגם האנוסים בספרד השתדלו בחרף-נפש ובכל מאמצי-כח לשמור את דתם ואורח חייהם. אבל מי שבסדרי חייו אינו מובדל מן החיים הכלליים של אחרים ורק דברים שבלב, שאין אפוטרופוס להם, מפרידים בינו וביניהם, נקל לו יותר הרבה, אם אין אהבתו ללאומו או טהרת לבו מפותחה כראוי, לעשות פסיעה גסה, שלא תשנה את אפני חייו אפילו כמלא-נימא, שהרי בדברים שבלב עוד עתה חפשי הוא כבתחלה. וגם הרמב"ם הורה כבר, שכל זמן שאין מכריחים את היהודי לעבור על תורתו, ורק דורשים ממנו שיודה, שמחמד היה נביא, אין בזה משום “יהרג ואל יעבור”⁵².

ונפלאות גם ראיותיו ממשיחי השקר, שבטלו את החקים, ראשית. די להם שמם ההיסטורי “אנשי-שקר”. שנית, שריני לא בטל רק איזו מחקי התלמוד, כמו תפלה בנוסח קבוע, בדיקות הריאה, יין נסך, יום-טוב שני של גליות ונוסחי כתובות וגטין, ולא את כל התלמוד, וכל-שכן את חקי תורת משה, שלפי דברי הורודצקי אינם היהדות האמתית. שלישית, מזמן חתימת התלמוד עד שריני עברו כמאתיים שנה ובודאי לא הספיק עוד להתפשט לגמרי. ומה שנוגע לשבתי-צבי – תמה אני איך מביאים ראיה מאיש שנכנס לחופה עם ספר-תורה וארש אותה לו לאשתו, נשא על אשתו הקדושה הזו אשת-זנונים מפורסמת, אשר לא סרה מפריצותה גם תחת בעלה – ולבסוף המיר את דתו? האיש הזה, אף-על-פי שבחירו של הורודצקי, הבעש“ט, מצא בו “ניצוץ קדוש”, היה או נבל בתכלית, או, יותר נכון, משֻגע גמור, ומאנשים כאלה הוא מביא ראיה! שמא יאמר, כי לא ממנו הוא מביא ראיה, אך מן העם – אך העם, זולתי יחידים יותר אדוקים בשבתי-צבי, כאלה אשר אחרי כן המירו את דתם עמו, לא בטל את התורה ואפילו את התלמוד, ואם איזו מן העם בטלו אז את צומות האבל – עשו זאת כהלכה לפי טעותם, שהרי אין הצומות האלה נוהגים לימות המשיח, כאשר לא נהגו בזמן הבית השני על יסוד דברי הכתוב: “צום הרביעי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”⁵³. וכראיתו משבתי-צבי כן היא ראיתו מאברהם אבולפיא, אשר הרשב”א בן דורו קרא אותו בשם “נבל” וגראֶטץ אומר עליו, על יסוד כתביו וקורותיו, שהיה מתנהג בשגעון⁵⁴.

אם “הזהר” מזלזל בהתלמוד ובהלכות איסור והיתר (מובן, לא תמיד), כך היא חובתו וכך נאה לו, שהרי כפי שהוכיחו המבקרים, יד מתנצרים חלו בו, וידוע, שהתיאולוגים הנוצרים חבבו אותו הרבה, וגם זה לא כבר, בשעה שרצו לאסור את הדפסת הזהר ברוסיא, מפני שהוא מרבה הבלים בישראל, המליץ עליו הצנזור מקיוב, פיודורוב, שהיה שמו לפנים בישראל צבי גרינבוים, באמרו שהוא סעד להנצרות. וקרובים דברי האחרון לדברי ה' הורודצקי, שהרי “הנצרות לקחה אותם דברי הנביאים עצמם” ויהי גם בהוספות, “והנבואה האגדה, הרעיון המשיחי, הקבלה והחסידות… רוח אחד ויסוד אחד לכלן”.

ואם בעלי הקבלה האחרונים, שהיו קטני תורה, הרימו את מעלת בעלי הקבלה גם על מעלת בעלי מקרא גם על מעלת בעלי משנה – אין בזה כל פלא. כל הרודפים אחרי הכבוד, שיש להם ידיעה רחבה באיזה דבר שאינו חשוב כל כך ומתקנאים בכבודם של אחרים בעלי ידיעות יותר חשובות – משתדלים תמיד לרומם את מעלת ידיעותיהם הם על מעלת הידיעות האחרות, ובשביל כך השפיל גם הבעש“ט את מעלת למוד התורה, שהיתה ידיעתו בה מועטת. אבל מעולם לא שמענו, שהמקובלים שהיו גדולי תורה, כמו הר”י קארו, הרדב“ז, הגר”א, ואפילו הרש"ז מלאדי, ירימו את מעלת הקבלה על מעלת התורה.

ה' הורודצקי מסיים, שהחסידות, שהיא פרי הנבואה, האגדה והקבלה אויבי החקים, “הודיעה בגלוי ובעז, כי לא הלמוד הוא העקר, לא על פלפולי הרבנים וחקיהם היהדות עומדת, לא דקדוקי הדינים והמצוות מובילים את האדם אל המטרה הרצויה, אלא האמונה שבלב (וביחוד בהצדיקים…), הרגש הדתי, אהבת אלהים וישראל (חוץ מן המתנגדים?) וטהרת הכונה”. אבל דבריו אלה מתנגדים תכלית נגוד אל האמת. וכי ראיתם מימיכם חסיד לא למראה עינים וצבוע, אלא חסיד בכל לב, האוכל גבינה לפני שש שעות אחרי אכילת בשר, אינו הולך לתשליך, אינו מסבב כפרות, מבלי לדבר עוד על איסורי מוקצה ושאר דברי סופרים וקידוש לבנה בכלל, וכל-שכן שיעבור על איסור מאכלות אסורות, שעטנז, בטול ציצית וכל יתר החקים, התקנות, הגזרות וחומרות האחרונים? האם אין החסיד מדקדק בספירת העומר ודורש לדעת בדיוק את “ספירת” היום, אם היא “חסד שבתפארת” או “יסוד שבמלכות”? האם אינו אומר בכונה גדולה את “האשפוזין” בחג הסוכות? הבעש“ט אמר, שהאדם צריך לאהוב את אשתו כמו שהוא אוהב את תפיליו. מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול. אם כן גדולה מעלת התפילין ממעלת האשה. הזה הוא רוח הנביאים? מצות תפילין מרופה היתה ביד ישראל בזמן התלמוד⁵⁵, וגם זמן רב אחרי התלמוד היה בעל הסמ”ג נוסע מעיר לעיר להעיר את העם לקיים מצוה זו, ולדעת הרשב“ם אין עיקרה מן התורה. ובכל זאת אין החסידים מסתפקים בזוג אחד של תפילין ומניחים שני זוגות של תפילין, של רש”י ושל רבינו תם? אם כן, היכן היא מחאתם נגד החקים? אם גם נודה, שהם חושבים שהיהדות עומדת רק על “האמונה שבלב, הרגש הדתי, אהבת אלהים וישראל וטהרת הכונה” – מה לנו ולמחשבות לבם, אם במעשה אינם עוברים אפילו על מנהג קל, מלבד הדיוקים בזמן קריאת-שמע ומאסם באותם הפיוטים, שבכל אופן הם טובים מלהגו של הקלירי האהוב להם? הן גם בעלי התלמוד אמרו, שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מן המצוות שבין אדם למקום וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, ואף-על-פי-כן אין ה' הורודצקי יכול לסלוח להם על שעסקו גם בחקים!

לאחרונה אשאל אותו עוד שאלה אחת: מהו רוצה במאמריו על החסידות ועל שני מני היהדות? אם רוצה הוא לחדש עלינו את החסידות, או לחלץ את ישראל מעקת החקים? באופן הראשון כבר אחר את המועד; ובאופן השני – מלבד שאין בזה עתה צורך גדול, הלא הוא עצמו מודה שנחוצים לנו איזו חקים, אם כן למה לא יברר לנו איזו חקים עודם נחוצים לנו, בין שהם מן התורה, בין שהם מן הקבלה האהובה לו, ואיזו צריכים להבטל לגמרי? בשעה שדרשתי תקונים בדת, הצעתי לפני הרבנים שיתאספו הם בחברת משכילים ויעברו על הש"ע לנקות אותו מן הפסולת, ובמסרי את הדבר בידיהם נפטרתי מהיות המורה-הוראה לעמי. אבל הוא אינו עושה כן, גם לא יוכל לעשות כן, שהרי הרבנים מודים דוקא באותה היהדות שהוא מתנגד לה, ועל כן עליו בעצמו החובה להוציאנו מאפלה לאורה, שהרי תורה היא וללמוד אנו צריכים.