משורר החסידות, ה' הורודצקי, לא ייעף ולא ייגע. אחרי אשר התלהב במאמרו “החסידות” ¹ והחליט שהחסידות היא תורת הנביאים, חזר על דבריו אלה ביתר שאת ויתר עז במאמרו “מלחמת הרגש והשכל” ² ויצא לריב עמי במאמרו “החסידות” פרק ב' ³, על שהפכתי בזכות הגר"א ⁴ כנגד טענותיו הוא עליו ⁵.

אין את נפשי עתה להוכיח, כי ה' הורודצקי, כרוב תיאולוגי הנוצרים הרציונליסטים, מיחס להנביאים רעיונות שלא עלו על לבם מעולם, אחר אשר מאמרו “מלחמת הרגש והשכל” עוד לא נשלם. אבל על מאמרו השני רואה אני עלי חובה להשיב מבלי לפחד מקול קריאתו: “תחית המתים! ההתנגדות הישנה עם כל טענותיה ומענותיה קמה לתחיה”, אשר הוא עצמו אשם בזה. אלמלי היה הוא בא עתה לזמר רון, שיר ושבח להחסידות, ולהשפיל את כבוד הגר“א לעמת בחירו הבעש”ט בשביל המחלוקת שהיתה לפני מאה שנים וכבר נשכחה מלב ­– לא היה איש מתעורר עתה מחדש להפיח את הישן ולהראות על ערך הבעש“ט והחסידות כמו שהוא באמת. כן אינני מפחד מפני השמות הקדושים, שזכר בעל המאמר, שנאספו אל דגל החסידות, ומפני שאלתו: “איזה כח הסב את לב העם הזה ואת הגאונים ההם לעזוב את הרבנות וללכת אחרי החסידות?”. כי שאלות כאלה אין להן מקום כלל. ראשית, גם בין גאונים יש בעלי דמיון נלהב, שהדמיון חזקם אצלם יותר הרבה מן השכל וההגיון, ו”דיקדנטים" היו בעולם גם קודם שהמציא את השם הזה. שנית, אין ספק, שהרבה מן הגאונים האלה, כמו המפולפל בעל ההפלאה ואחיו ור' שניאור זלמן בעל השלחן ערוך לא עזבו את הרבנות, ודעתם בענין למוד התורה וגם המשא-ומתן בדברי המחברים הקודמים להם וכ“ש בענין קיום כל הדינים והמנהגים הטפלים היתה כדעת כל הרבנים ולא כדעת הבעש”ט, וגם הרבה מאד מבני העם בכלל לא עזבו את קיום המצוות. שלישית, אם נשאל שאלות כאלה אין לדבר סוף, שהרי יש בעולם כמה כתות דתיות, וביניהן גם כאלה המסרסים את עצמם לשם שמים וכיוצא בהם, שהרבה נמשכין אחריהן, ואי אפשר לומר שכלם שוטים ופתאים. על יש זה רק תשובה אחת: אין חקר לרוח האדם!

אבל נבא לעיקר דבריו.

הוא שואל: האם אפשר דלמודי הרבנים וחקיהם הרבים יהיו לקניני העם כלו? לא כן, לדעתו, תורת הבעש“ט, שרצה שהיהדות תהי נוחה לכל נפש ולא רק לנחלת יחידים. הבעש”ט לא יכול לסבול את הלמדנים המצפצפים ומהגים את הפלפולים בלי שום תועלת דתית וכו'.

משפט הפוך! למודי הרבנים וחקיהם, כפי שראינו עד השנים האחרונות, היו באמת לקניני העם בכללו, מלבד יחידים. העם עסק בלמודי התורה, איש כפי מדרגת ידיעותיו, זה בתלמוד ופוסקים, זה במשניות, אגדה קצורי ספרי ההלכות, ואפילו בהעתקות להלשון המדוברת, איש-איש כפי שהרשה לו זמנו. גם את החקים, מלבד יחידים, שמר העם, זה בחפץ-לב וזה כדי שלא לפרוש מן הצבור; אבל איך תהיה נוהה לכל נפש השמחה באלהים והמחשבה תמיד על אדותיו, שדרש הבעש“ט? האם אפשר לכל איש לשמוח בעצם שלא ראה אותו מימיו, שלא היה לו מעולם שום יחס מוחשי עמו ומבלי דעת “לשמחה מה זו עושה”? האם אפשר לרבבות אלפי אנשים, הטרודים בצרכי פרנסתם ובעסקי חייהם, להסיח דעתם ממשאם-ומתנם, מהשגחה על מלאכתם שתצא כהוגן וכו' וכו' ולחשוב תמיד על אדות האלהים? ואיזו תועלת דתית שאין בהפלפולים, יש בהשמחה באלהים? איש כהבעש”ט שהבטיח, כאילו היה עד-ראיה, שהשרפים והאופנים מזדעזעים בשעה שהאדם מתפלל מנחה אפילו אינו יודע מה שהוא מדבר⁶ צריך היה לחשוב, כי ע"י השמחה באלהים נעשים השרפים והאופנים שמנים ועברים ביותר, ­– אבל אנשים אחרים אינם חושבים כן…

אחרי שהוא מחפש תנואות על ההיתר להתפלל עם העברינים, שהם עוברים על דת ולא רק אנשים גסים, ועל הדברים על אדות “יושבי קרנות” שהם רצים באר שחת, בלי ספק לא מפני שהם עושים צדקה בכל עת ומפרנסים את בני ביתם ⁷אלא מפני שאינם נושאים-ונותנים באמונה, – הוא אומר שהרבנות חושבת את הלמדנים לבחירי האומה וכל העולם-הבא לא נברא אלא בשבילם, אבל החסידות באה אל בעלי-העגלה, נושאי סבל וכו' ואמרה להם: בנים אתם לה' אלהיכם, כמוכם כלמדנים שוים בעיני אלהים.

ומתוך כעסו על הרבנים בא ה' הורודצקי לא רק לכלל טעות אלא לכלל כזב. הרבנות אומרת: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ⁸; הרבנות צותה לחלל את השבת אפילו בשביל גסים וחוטאים, וגם “גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת (בעת בואו במחתרת) מפקחים עליו” את הגל. ⁹אם הרבנות כבדה תלמידי-חכמים יותר מעמי-הארץ, יסלח לי ה' הורודצקי, המכבד את הבעש”ט יותר מהגר“א, אם גם בריבי עמו הנני מכבד אותו יותר מאשר אני מכבד איזה בעל-עגלה גס, ויסלח גם לכל אלה, המכבדים את הפרופיסורים יותר משוערי האוניברסיטות. הבעש”ט, שהלמוד היה אצלו לחסרון, הלך בזה לשיטתו, אבל העולם כלו, מלבד אלה השותים בצמא את כל דברים הבעש"ט, לא פסק הלכה כמותו.

ה' הורודצקי אמר, שהבעש“ט התנגד רק לאלה תלמידי-החכמים, שעשו את הלמוד לעיקר בדת, שבלו את שנותיהם רק בלמודיהם והביטו בקלות-ראש על אלה, שאין להם חלק בכל אלה. ניתי ספר וניחזי: “מהראוי שלא להרבות בלמוד, כי בדורות הראשונים היה שכלם חזק וילמדו בקדושה עליונה וגדולה לא היו צריכים לטרחו עצמו על היראה וכו', אבל אנו ששכלנו מעט אם נתבטל מחשבותינו מן הדבקות בהשי”ת ונלמוד הרבה חס-ושלום נשכח יראת השם מאתנו והיראה היא-היא עיקרית יראת ה' היא אוצרו כמו שכתוב ב”ראשית חכמה" (אויטריטט נפלא!), לכן צריכים למעט בלמוד ולחשוב תמיד בגדולת הבורא יתברך כדי לאהוב אותו ולירא מפניו" ¹⁰. ומובן, כי כדי לחשוב תמיד בגדולת הבורא צריך לא רק למעט בלמוד, כי אם לבלי ללמוד כלל, מלבד ספרים כספרי הבעש"ט, כי העוסק בדיני מוקצה או חמץ בפסח וכל-שכן בדיני גיטין ונזיקין, אינו יכול לחשוב באותה שעה על גדולת הבורא.

ויותר ממה שאמר הבעש“ט אמר ה' הורודצקי עצמו בסתירה למה שאמר, שהבעש”ט התנגד רק לאלה שעשו את הלמוד לעיקר בדת. על דברי, שהסופרים מצטערים על שהתורה משתכחת מישראל, ששום איש לא יכניס בזה כונה לומר שהם מצטערים על שכחת פלפולי “פני יהושע, הפלאה” וכאלה, רק על שהתורה משתכחת, – הוא עונה בהתגלות לב נפלאה כי באמת אין להצטער על הלמודים היבשים, שמעולם לא היתה להם נגיעה אל העם (אל העם הגס של פודולריה וסביבותיה מזמן השמד של שנת ת"ה והלאה?; לא על תורה כזו ההולכת ומשתכחת צריכים אנו להצטער: צריכים אנו להצטער על אשר תורת הנביאים הולכת ומשתכחת מישראל, והוא מסיים שהרבנים השתדלו להחליש את השפעת הנביאים על העם, והחסידות היא אחת תנועותיה המתנגדות להשתדלות זו, כי בה נמצאים הרבה (?) מזרעוני הנביאים.

הדברים אינם צריכים באור. כל הספרות התלמודית והעיונית היא למותר לגמרי, וצריך רק לדאוג שישארו ספרי הנביאים, האגדות המוסריות וספרי החסידים. אבל כל דבריו אינם אלא בדותא. הנביאים לא הטיפו לשמחה באלהים, שגם לאלהים אין צורך בה. גם בשעה שהטיפו ליראת-ה' לא היתה כונתם ליראה של הסתכלות המחשבה, יראה חסידית, שגם בזה אין צורך כי אם במובן “אל האלהים ירא ואת מצותיו שמור”. הניביאים הטיפו לצדק ויושר ותורתם היא תורת האדם, אבל לאום ישראל, לתועלת קיומו והיותו, נבדל מעמים אחרים לבלי התבולל בהם, כמו שאמרה תורה כמה פעמים, צריך גם לתורת ישראל, ותורת הנביאים אינה מספקת לו כלל. שנית, האם הקראים והנוצרים, אשר דבר אין להם עם התלמוד ומחנה הרבנים ומכבדים גם כן את הנביאים, החזיקו יותר בתורת הנביאים והפיצו את השפעתה? שלישית, מה עשו החסידים לחזק את השפעת הנביאים? את תורת האדם? הלא לשמחה באלהים, לדבקות ויראת-ה' פלטונית לא הטיפו הנביאים, ורק לצדק ומוסר; האם בזה עולים החסידים על הרבנים? הרבנים הרימו את מעלת המצוות שבין אדם לחברו על המצוות שבין אדם למקום, ולא בהם וגם לא בהחסידים האשם, אם בדברים שבממון, שנאה וכיוצא בזה מורה האדם לעצמו היתר שלא כדין: “יצר לב האדם רע מנעוריו”.

אם הגר“א לא רצה לשמוע לקול איזו מנכבדי עירו להתוכח עם ראשי החסידים – אין זה מוכיח כלל, שעשה מה שעשה בריבו עם החסידות על פי התעוררותו מעצמו ולא על פי הצעת אחרים ¹¹, שהראו לו את ספרי החסידים (לא רק “בעבור שמועות מפלוני אלמוני”, כדברי ה' הורודצקי). עם זה הריני מוסיף, כי לדעתי טוב עשה הגר”א בהמנעו מווכוח פרטי. אני חושב, כי אם היה בא איזה מתבולל או בונדאי להתוכח עמי פה אל פה ע"ד הציוניות או ערך שפת-עבר, לא הייתי נרצה בשום אופן לוכוח פרטי כזה, כי וכוחים בין בעלי שיטות שונות לא הביאו מעולם שום תועלת, ותמיד נשאר כל אחד מן המתוכחים בדעתו. כן ברור לי, שלעולם לא אטה את דעת ה' הורודצקי לדעתי, לבלי לראות כל טוב בהחסידות, כאשר לעולם לא יטה הוא את דעתי לקשור לה כתרים. גם את דברי אלה הנני כותב לא בעדו, רק בעד הקוראים.

ה' הורודצקי שואל: “מה מצא הגר”א בתוך עדה גדולה כזו? האם בעבור זה שאלהיה הוא באמת אלהי האחדות האמתית, ואשר הגר“א ואחריו מר לילינבלום התנגד לזה כל כך?” על זה אענה: את האמת לאמתה לא ידעו לא שפינוזה ולא הבעש“ט בר-מזלו בשיטה זו, לא נדע לא אני ולא ה' הורודצקי ולא ידעו גם אלה שיבואו אחרינו. אבל איך שתהיה האמת, הנה לתורת ישראל אין מעמד על פי שיטת הבעש”ט הזו, כפי שאמרתי ב“השלח”, ושעל זה לא השיב ה' הורודצקי כלום. התורה אמרה: “ולא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה” ¹², ולשיטת הבעש“ט החרב גם כן קדושה כקדושת המזבח, שהרי גם בה שוכן היוצר המהוה אותה ופורש עליה את קדושתו. התורה אמרה: “כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך” ¹³, ולשיטת הבעש”ט אין לדבר זה שחר, שהרי האל שוכן גם באותו חלק הנמצא, שקראה התורה “ערות דבר”, פורש עליו קדושתו ואין לו ממה ועל מה לשוב. פנטיאיסטים היו בישראל גם לפני שפינוזה, אבל איש מהם עד הבעש"ט לא אמר, שקדושת האל מתפשטת גם על כל הנמצא כלו ועל כל המחשבות, יהיו איזו שהיהיו, שמזה יוצא בהכרח, שגם החזיר, השקץ והעכבר קדושים בקדושת יוצרם המחיה אותם והמהוה אותם, וכי כל מחשבה פסולה, כל פעולה אסורה וכל הנקרא בתורה בשם “תועבה” – קדושות בקדושת היוצר.

וכי אפשר לדון לחובה את הגר“א על שיצא כנגד הריסה כזו במחאה היותר עזה? ואיזו מחאה תקיפה היתה יכולה להיות בדורו אם לא החרם? לא נשכח, כי שרי רוסיה במאה האחרונה, שהיו יותר נאורים בהשכלה מן הרבנים שבדור הגר”א, התנהגו, עד צאת חק חירות האמנוה במדרגה ידועה, עם הכתות השונות שהיו ברוסיה בעונשים יותר קשים; אל נשכח, כי היתה השעה ההיא שעת חירום, סמוך בזמן לשעועיות כת פרנק, שהטיפה לקבלת “דת אדום”. והנה אך נחו מן הרגז הזה – ופתאום הריסה חדשה מבצבצת בישראל! האם יכלו הרבנים לעמוד מנגד ולראות בשויון-נפש את כל זה?

אמנם גם להרחקת הפרנקים מישראל הצטער הבעש“ט ואחריו ה' הורודצקי. “כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו רפואה וכשחותכין את האבר אין לו תקנה עולמית”, אמר הבעש”ט. אבל הוא, כנראה, הלך בזה לשיטתו, כי אם העיקר הוא לשמוח באלהים הלא גם בדת אדום אפשר לשמוח בו; אבל אין לדון לחובה את אלה שראו בהצדקת כל טמא, פסול ואסור – הריסות הדת לא פחות מאשר בהסתה לדת אדום, ואמרו, שהאבר המסוכן לגוף אין לו תקנה אלא חתיכה.

לא אכחד, כי מהלך החיים הוכיח כי החסידות לא הרסה את התורה, ופחד הגר“א וחבריו היה לשווא. אנשים בעלי נתוח פסיכולוגי עמוק היו יכולים להבין זאת מראש, שהרי החסידות איננה שיטת פילוסופית הגיונית המרחקת כל סתירות פנימיות מקרבה, אלא הזיה, הקולטת אל קרבה גם נגודים והפכים. אבל הרבנים ההם והגר”א בתוכם לא היו בעלי נתוח כזה, ובהיותם בראשית התנועה, קודם שהוכיח מהלך החיים את שגיאתם ובטרם ידעו כי תורת החסידות תתגלם במעשה רק באמונת צדיקים, בפדיונות ובהבלים, – ראו בה סכנה להיהדות. לחנם אומר ה' הורודצקי, כי החסידות ירדה עתה, כי גם בימים הראשונים לא היתה טובה ממה שהיתה אחרי כן. איזו אנשים יחידי-סגולה, כהרב ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אינם מוכיחים כלום. הם לא היו מתלמידי הבעש“ט, לא בזו את למוד התורה, לא ראו שום הבדל בין תורת הנביאים ולמודי התלמוד והרבנים, ומה שהיו נלהבים באהבת השם והיוצא בזה – בא להם על פי רוחניותם ומזגם, כמו שהיה גם בעל “יסוד ושרש העבודה”, ולא הבעש”ט היה הגורם הראשי לזה.

עלינו לדון את החסידות לא על פי איזו מאמרים בודדים נוצצים, אלא על פי התגשמותה במעשה, וכבר אמרתי במאמרי “על הגר”א ועל הבעש“ט”, שאין לך שיטה שלא היתה מטרתה להביא איזה שנוי לטובה. לפעמים בוראי שיטה דתית חדשה מתהדרים בכונה במאמרים נוצצים, כדי למשוך את הלבבות… גם הדת שקמה בזמן חורבן בית ישראל מלאה מאמרים נוצצים, אבל במעשה – לא זו הדרך… ביחוד שראינו זאת באותן השיטות הדתיות, שיוצריהן העלימו עין מן הכלל " לא נתנה תורה למלאכי-השרת" ¹⁴ ודרשו מן הצבור מה שאפשר לדרוש רק מיחידי-סגולה; הטוב שבהן לא נתקיים ונשאר רק הפסולת. גם החסידות עזבה את השמחה באלהים והמחשבה תמיד עליו ליחידים שאינם מן הישוב, ולהעם נתנה רק את הצדיקים, נפלאותיהם וגז-צאנם, הבלי-שוא, הוללות וחשך מצרים.

ישמחו בה ובהם משוררי החסידות וימצאו בזה סגולה לעצבות שאסר הבעש"ט.