רקע
אילת נגב
צרויה שלו: אספנית של אסונות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1959


הרבה לפני שהתמוטטו נישואיה, פגשה צרויה שלו אשה אחת, שהחליטה ללכת אחרי אהובה. מכיוון שחשבה שחייה לא יהיו חיים בלעדיו, קנתה האשה את חירותה במחיר הקופה כולה: תמורת הגט המיוחל החתים אותה בעלה על כתב־ויתור על ילדיה, על ביתה ועל רכושה. היא מילאה אחר תנאי העִסקה. אבל לא חלף זמן רב ואהובה היכה אותה, אחר־כך נטש אותה, וכך מצאה עצמה עירומה מכל נכסיה: בלי ילדים, בלי בעל, בלי אהבה, בלי כלום.

צרויה שמעה את הסיפור, והפנימה. "אני אספנית של אסונות. כל סיפור מזעזע, מציאות של אחרים, הופך לסיוט האישי שלי. בלב התחלתי אט־אט להתאבל על מה שאני עלולה להשאיר מאחור. המשכתי בחיי נישואי, לגדל את בתי, לעבוד.

"בוקר אחד התעוררתי כשמשפט מזעזע מנקר לי בראש: ‘כשאת עוזבת את הילד שלך, את כל הזמן בהריון, כל הזמן מסתובבת איתו בתוכך’. הרי רק כשאת עומדת להיפרד מהילד שלך, את מרגישה עד כמה הוא קיים, אבל החיים אצלי בבית, עדיין המשיכו כרגיל.

"אותו בוקר נדברתי להיפגש בבית־קפה עם סופר, שאת כתב־היד שלו ערכתי. חיכיתי וחיכיתי, והוא לא בא, איחר בשעתיים. האיחור היה מזל גדול; אלמלא זה אולי שום דבר לא היה קורה. תוך כדי המתנה מצאתי את עצמי לוקחת מפית נייר, ותחת רישומה של המחשבה שזִעזעה אותי, התחלתי למלא את המפית. אחרי חצי שעה היו עשרה עמודים כתובים.

“זה היה מופלא, כי מעולם לא כתבתי פרוזה לפני־כן. לא ידעתי שאני מסוגלת, הייתי בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי. גם שירים אני כותבת כך, בדחף, בלי ביטחון אם יהיה אי־פעם שיר נוסף. זה היה מסע מרתק, שלא ידעתי את סופו. בכל פעם שהייתי מפסיקה, הייתי בטוחה שלא יהיה לזה שום המשך. חלפו כמה ימים, ופתאום צץ עוד משפט, וטראח. חלק מהקטעים נכתבו ממש בדמעות”.

– ומה קרה באותה עת בחיים הממשיים?

"המסגרת המשפחתית שלי הלכה והתפרקה, ואני התחלתי לבחון באופן יותר עמוק את מושג המשפחה בשבילי. הספר הקדים, בעצם, את הפרידה הממשית. תיארתי שם איך הבעל עזב את הבית, הרבה לפני שזה קרה באמת. הספר היה נבואה שהגשימה את עצמה. אבל הרי נישואין הם מצב, שכמעט אי־אפשר להצליח בו.

"היתה בי תמיד אמביוולנטיות, קונפליקט בין הצד המשפחתי לצד האינדיבידואליסטי. רציתי את המסגרת המשפחתית, אבל גם ראיתי בה פגיעה קשה בפרטיות שלי. את מתחתנת בגיל 20 עם מישהו, שבאותו רגע את מרגישה מאוד קרובה אליו, וכמה שנים אחר־כך, את לא מבינה מה את עושה עם הזר הזה. זה מירוץ שבו שניים יוצאים לדרך, אבל לא מגיעים יחד לקו־הסיום. לפעמים מצאתי את עצמי מקנאת בזוגות שעברו גלגולים, ובכל־זאת נשארו יחד, ולפעמים הייתי מצטערת על המחיר שהם ודאי משלמים.

“הפרידה שלנו היתה באמת אבידה, חורבן של משפחה. אני יכולה להגיד רק טובות על בעלי, ועד היום אנחנו בידידות, אבל כשאינך מרגישה ממש קרובה אל אדם, נגרם נזק מתמשך לשני הצדדים”.

“שכבתי במיטה. היה לי סדר יום מייאש. אמרתי לבעלי: ‘נראה אותך עם סדר יום מייאש כזה’. כשבעלי והילדה היו נוסעים לגן, האהוב היה מגיע. הוא היה רענן בבוקר, מריח כמו מאפה טרי, השערות שלו עוד חלקות מהמקלחת. ביד היו לו קרואסונים מתוקים. אני חושבת, שאז עוד אפשר היה להציל משהו ממנו. האהוב היה אומר, ‘אז לא נזדיין. תני לי רק לראות אותך עירומה. להריח את העור שלך, לשפשף לך את הברכיים’, אבל אני סירבתי. זיונים אהבתי, אבל מין שנאתי, ומין זה כל מה שנשאר לנו… להכניס להוציא להכניס להוציא, מה כבר יכול להיות. תמיד התפלאתי איך אנשים עושים מזה עניין. נניח הייתי מכניסה מוציאה מכניסה מוציאה את האצבע לכוס מים מינרליים, זה היה מרעיש מישהו? לכל היותר את הילדה. היא אהבה לשחק במים, וכל דבר נוזלי היה מלהיב אותה”. (“רקדתי עמדתי”, צרויה שלו, “הוצאת כתר”, 1993)

* * *

“רקדתי עמדתי”, הרומן הראשון של צרויה שלו, משוררת, מבקרת ועורכת ספרות, הוא רומן לא קל לקריאה, מלא הומור שחור, לפעמים אלים, עם מיניות בוטה.

“זהו סטאנד־אפ קומדי, או סטאנד־אפ טראג’די”, סבור ד"ר יגאל שוורץ, עורך הספר. “כעין מופע חשפנות וידויי, כאשר המספרת פורשת את הקרביים שלה, כדי שהקהל יעניק לה חום ואהבה, אך במקביל יורקת עליו. יש פה סגנון חדש, ספרות דיבורית עם מתח לשוני. הגיבורה מפרקת את המסגרות המקובלות של להיות בת, אם, אשה, מאהבת – ונשארת בלי כלום. הספר גם מתעמת עם הממסד הפסיכולוגי, וגם הולך איתו”.

כדי לנסות ולהציל את הנישואין, הולך הזוג שבספר לפסיכולוג:

" ‘הכל נוכל לפתור היום,’ הוא הבטיח. כשיצאנו משם, היה בעלי בהריון, ואני בלי רחם. ‘לא היתה ברירה,’ התנצל המרפא. 'כל זמן שאתם עוד נשואים, אתם יחידה אחת. מה שנתתי לו, לקחתי ממך."

צרויה שלו: “משפחה זה ביטחון, זו חביתה עם סלט, עם ריח של בצל מטוגן שבוקע מהחלונות, ויש אבא ואמא שקוראים לילד לעלות הביתה. אבל הספר מראה שגם זו אשליה. הגיבורים שלי גרים במחסן מפואר. היה לי חשוב לא לקרוא לזה בית. למדתי מניסיוני, שהביטחון שבמשפחה אינו ביטחון ממשי. את לכאורה מרגישה מוגנת, אבל אם הביטחון לא בא מתוכך, זה נופל מהר מאוד. לכן עשיתי פארודיה על הפסיכולוגים, שמבטיחים לפתור את כל הבעיות. אם לא נולדת עם גזע רחב, זה לא יעזור. לצערי, לי יש גבעול דק מאוד. כל רוח יכולה לטלטל אותי. כל מלה שמישהו אומר, כל מצב־רוח, משפיעים עלי. אין לי חומה, העור שלי שקוף ודק”.

נישואיה הרעועים של גיבורת הספר, שהיו מלווים בבגידות עם מאהב מאחורי גבו של הבעל, והחזיקו איכשהו, מתמוטטים כשנכנס לתמונה גבר שלישי, ‘האהוב’. הכול נהרס: בתה נעלמת, ולא ברור איך ולאן. דווקא אז היא מתחילה לגלות אהבת־אם: “רק כשאת יודעת, שבינך ובין הילדה שלך יש כמה עשרות קילומטרים לפחות, רק אז את מבינה, שהילדה היא באמת שלך, והיא אמיתית”.

גם שערותיה השחורות והארוכות של הגיבורה נושרות. בהומור מטורף כותבת צרויה שלו, “בכל רע יש טוב. מאז שנשרו השערות, אני תמיד מוכנה בזמן. פעם, כל הבוקר היה הולך לי על להסתרק, לעשות צמה של קוקו או קוקו של צמה. עכשיו אני שמה כובע גרב על הקרחת, קושרת את החלוק בחגורה, ואני מוכנה”. כשקוראים מהספר בקול רם, שומעים בצורה הטובה ביותר את המונולוג ההיסטרי שלה.

צרויה שלו מציתה סיגריית “ברודוויי” באצבעות ארוכות. שערה שחור וארוך, וכשהיא נבוכה, היא משתמשת בו לכסות את פניה כבווילון. “הספר הוא לא הסיפור שלי, אלא הסיוט שלי. חיי אינם שמחים ועליזים, אבל הם טובים לאין ערוך מהמציאות המתוארת בספר”.

– בספר יש תיאורי מין בוטים; מפורטים קשריה של הגיבורה עם גברים אחרים, ומוטחות האשמות כבדות באנשים קרובים לה, ובעיקר בהוריה. זה לא הרתיע אותך?

צרויה שלו: “הראיתי להורי את כתב־היד בחרדה גדולה. אבל שניהם אנשים יוצרים, והם מבינים שיצירה ספרותית היא לא מסמך ביוגרפי. אני שמחה שעמדו במבחן בכבוד”.

פניה ארוכות, יש בה יופי מיוסר. ציפור מבוהלה בתוך כף־יד, רועדת מהצל של עצמה, המעוררת דאגת הסובבים אותה וגורמת לך לרצות לומר לה, תלבשי סוודר שלא תצטנני, תיזהרי מהשמש שלא תישרפי.

“כל מי שמכיר אותי אומר לי, את צריכה לשוט בנהר, ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה”, כך כתבה בספרה. חרף כל רגישותה ופגיעותה, צרויה שלו מתמודדת באומץ עם הבעיות המוכרות לכל מי שמגדלת ילד לבדה. היא נמצאת לקראת סיומו של תהליך הגירושין מהבעל, שנישאה לו לפני עשר שנים, איש־חינוך הכותב דוקטורט. עובדת משׂרה מלאה, ומשלמת דמי־שכירות מופקעים לחלוטין עבור הדירה, שבה היא מתגוררת עם בתה מרווה, יפהפייה בת חמש, שמציירת להפליא. בראיון היא לובשת מכנסי לייקרה בוהקים שחורים כשל רקדנית וחולצת תחרה הדוקה. “במשפחה כועסים עלי, שאני מתלבשת כמו פרֵיחה”, היא אומרת בחיוך מבויש.

יש בה שילוב של אינטלקטואליות ופרובוקציה. אומרים שגברים נמשכים אליה כמו פרפרים אל האש. על הקיר ציורי־שמן גדולים מעשה ידי אמה של צרויה, הציירת ריקה שלו. באחד מהם שרועה צרויה, בבגד פרחוני, על ספה, בהריון. “היו שנים שהתפרנסתי כמודל ציור. פרנסה נעימה. פני מודליאני, כך אמרו עלי. ישבתי בפני קבוצות של ציירים, ולפעמים אמי היתה מצטרפת אליהם”.

אביה, מרדכי שלו, הוא מבקר והוגה־דעות, אחיו של הסופר יצחק שלו ז“ל. בן־דודה הוא הסופר מאיר שלו, בנו של יצחק. אחיה הוא ד”ר ענר שלו, סופר ומתימטיקאי, מחבר “אופוס 1”. מרדכי ויצחק, שניהם אנשים קשים ותובעניים, יצרו בתים ממושמעים וספוגי־תרבות, שמהם צמחו ילדיהם היצירתיים.

צרויה, ילידת קבוצת כינרת, ואחיה ענר, המבוגר ממנה בשנה, גדלו בסמינר למורים “בית ברל” שבצופית, ליד כפר־סבא, שם לימד אביהם. "זו היתה ילדות מאוד בודדה, כי ‘בית ברל’ הוא לא יישוב למגורים. זה קצת כמו לגדול ב’יד ושם'. בבוקר למדנו עם ילדי המושבים באזור, אבל שאר היום היינו לבד.

"היה לזה הקסם שלו, בניתוק המוחלט מהציוויליזציה. הייתי מטיילת המון וחולמת וממציאה לעצמי סיפורים. בלילות החורף הלכתי להתבונן בעננים הזזים, הם הקסימו אותי. כמו שאחרים צופים בסרט, אני צפיתי בעננים. הייתי צריכה למצוא עולם אלטרנטיבי. במקום חברים, שיחקתי עם חתולים. היו לנו המון, אולי עשרה, שגרו בחוץ והיו קופצים עלינו ברגע שפתחנו את הדלת.

“מאז שלמדתי לחבר אותיות למלים, בגיל 5 או 6, כבר התחלתי לכתוב שירים. לא מזמן מצאתי את המחברת הראשונה שלי: הכול על חתולים, והכול אסונות – חתולים שמתו, שנדרסו, גורים רועדים וחולים. בכלל, אני נמשכת לאסונות ולכאבים, זה ברור מהספר שלי. מה שמביא לי השראה זה הצד האפל של החיים. אני לא אדם שמח ואופטימי. יש בי תחושת קטסטרופה קיומית, אני תמיד מוכנה לגרוע מכול. אבל לא הביוגרפיה שלי היא שעשתה אותי פסימית. עם אותה בדידות ואותם חתולים, יכלה לצאת גברת אחרת לגמרי. זה שיצאתי ככה, אלה החומרים שמהם נוצרתי. הדכדוך שלי הוא בתוך הגֶנים”.

אביה, איש של כבוד ועקרונות, מאמרי הביקורת שלו נחשבים לפנינים, אך ברוב קפדנותו וביקורתיותו העצמית, הוא מפרסם אותם בתדירות נמוכה. אדם סגפן שאינו מבטל זמן על הבלים, ובורח מהתקשורת ומהפרסום. הציעו לו ללמד באוניברסיטה, והוא סירב. פניות של הוצאות ספרים לפרסם את מאמריו בספר, הושבו ריקם. אנשי־רוח עולים אליו לרגל, א.ב. יהושע ועמוס עוז מתייעצים איתו על כתיבתם. ניכר בצרויה שלו, שהיא נמצאת תחת מוראו. היא מסרבת בכל תוקף לדבר עליו, דבקה באיפוק שהוא גזר על עצמו.

בספר עורכת הגיבורה שלה משפט לאביה, על שליטף אותה על ראשה.

“העורך־דין שלי אמר, ‘את רוצה להגיד לי, שאת תובעת את אבא שלך למשפט על זה שהוא ליטף לך פעם אחת את השיער?’ אמרתי לו, ‘בוודאי, ולמשפט כפול. גם על זה שהוא ליטף לי את השיער רק פעם אחת בחיים, וגם על זה שהוא העז בכלל ללטף לי את השיער. אל תשכח שהייתי עוד קטינה. בת 12 וחצי בסך הכל’. ‘האם הוא השהה את ידו מעבר לזמן המקובל?’ שאל העורך־דין. ‘לא, הוא סילק את היד כאילו חטף כווייה’. ‘אז על מה את תובעת אותו?’ הוא שוב לא הבין. ‘אתה לא חושב שזה פשע, לסלק ככה את היד במהירות מעל ילדה בת שתים־עשרה וחצי?’…החלטתי לעמוד לבד מול הסוללה של אבא שלי, כמו שכל החיים שלי עמדתי”.

"אני עושה חשבון עם ההורות בכלל, ולא עם ההורים הספציפיים שלי. זה מאוד מייאש, אבל ההורות היא מצב של אין־מוצא. גם אנחנו לא מצליחות להיות אמהות טובות יותר מכפי שהורינו היו לנו. לא מלמדים אותנו להיות הורים, התפקיד היחיד שאנו לומדים זה להיות ילד במשפחה הגרעינית שלנו. והבעיה מתחזקת, כשאַת נעשית אם: הילדה שבך חייבת לחכות בפינה, עד שתצליחי לגדל את הילדה שלך. מעט מאוד נשים מודות בזה, יש איזו העמדת פנים קולקטיבית, שההורוּת היא חגיגה. נכון שאת נתת חיים למישהו, אבל תמורת זאת את צריכה לקבור בתוכך את עצמך.

“מהרגע שבתי נולדה, הרגשתי שזהו, מעכשיו הכול הולך לפי השעון שלה. וצריך לעמוד בכל הדרישות בפרפקציוניזם כזה, שאני מזניחה את עצמי. ואני אדם ששום דבר לא הולך לו בקלות. הכול כרוך בהמון ייסורי־מצפון ומאמץ. חברות שלי מכינות ארוחה לחברים בחצי שעה, כשאני צריכה להתכונן חודש מראש ולהתייעץ בטלפון עם 50 יועצים”.

הדברים שהיא אומרת, בביישנות, כשהיא מנסה להגן על הקרובים לה, שונים מאוד מהאישום החריף, הבוטה, שהספר מציג. “אם ההורים שלך דפקו אותך, אתה דפוק. אם הם גמרו אותך, אתה גמור. אם הם בישלו אותך, אתה מבושל. אם הם כיווצו אותך – אתה מכווץ. אם הם ניפחו אותך – אתה מנופח”, היא כותבת.

היא היתה תלמידה מצטיינת בבית, שבו כל ציון מתחת ל־9 נחשב לחצי כישלון. “אחי היה גאון עם אישורים, אבל הוא הצטיין בעיקר במדעי־הטבע, ואני במדעי־הרוח, כך שכל אחד מאיתנו מצא את מקומו. אצלנו, בניגוד לבית של מאיר שלו, לא נערכו חידוני תנ”ך ליד השולחן. אבל זיכרון הילדות הכי מלבב שלי הוא, אחי ואני בפיג’מות, בני 4 ו־5, ואבא קורא לנו מהתנ“ך או מעגנון. אני זוכרת שכשהסיפור היה נגמר, היינו צועקים במקהלה, עגנון! עג־נון! כמו שילדים אחרים מריעים במגרש הכדורגל, בי־ת”ר! ואז אבא היה קורא עוד סיפור. יותר מאוחר, אולי בגיל 8, הוא עבר לקרוא לנו סיפורים של קפקא. אני זוכרת את ‘המשפט’, ‘הגלגול’, ‘מול השער הרחוק’."

שמה היוצא־דופן עורר תמיד שאלות ולגלוגים. “פחדתי מהשאלה ‘איך קוראים לך’. כי כשאמרתי, ‘צרויה’, והסברתי שזו אמו של יואב, אמרו לי, 'אבל צרויה זה שם של גבר, בתנ”ך קוראים לבן בשם אביו', ונאלצתי להסביר, שצרויה היתה ממשפחת המלוכה, וכשהאם מיוחסת יותר מהאב, הבן נושא את שמה. רציתי שם רגיל, מיכל או רותי. אבל כשאת נושאת שם מיוחד, אין לך ברירה אלא להיות מיוחדת. לכן קראתי לבתי ‘מרווה’. דודי, יצחק שלו, הציע את השם, לפי גיבורת ספרו ‘מתחת לתות’."

בצבא היתה מש"קית תנאי־שירות בבית־ספר לשריון ובבית־ספר לקצינים. “בתוקף תפקידי, שוחחתי עם חיילים במצוקה נפשית, ביקרתי בבתיהם, ראיתי מחלות ובעיות. כל חודשיים־שלושה היו מגיעים מאה־מאתיים חיילים חדשים. ההזדהות שלי היתה מוגזמת, וכרעתי תחת הנטל הנפשי. עד הצבא תכננתי להיות פסיכולוגית, אבל הבנתי שאני פשוט אתמוטט, שלא על הדרך הזאת תהיה תפארתי”.

היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון ושני במקרא. התכוונה להמשיך במסלול אקדמי, אלא שלפני כחמש שנים, כשאחיה הוציא ב“כתר” את ספרו “אופוס 1”, שמעה שיגאל שוורץ מחפש לקטורים ל“כתר”, והציעה את עצמה. מאז היא קוראת ומנפה בכל חודש בין 30 ל־40 כתבי־יד. “מתוך כ־100 כתבי־יד שמגיעים אלינו, רק אחד הוא ברמה שתגיע לדפוס. בין הכותבים יש מורים, רופאים, עובדות סוציאליות, עקרות־בית. אני חושבת עליהם בעצב, כמה טרחו עד שהצליחו לכתוב את הספר שלהם, ואחר־כך הוא נדחה. מדהים איך כולם רוצים להיות סופרים, חושבים שזו מדרגה גבוהה יותר של קיום. אבל אחוז כל־כך גבוה הוא חסר־ערך. אני מחפשת את הספרים שדחיתי אצל הוצאות הספרים האחרות. הרי זה הפחד הגדול של כולנו, לדחות ספר שיש בו ערך אמיתי, אבל עוד לא קרה שעשיתי טעות של ממש”.

צרויה שלו עורכת יחד עם ד“ר יגאל שוורץ את כתב־העת “אפס שתיים”, והיא עורכת יחידה של סדרת “סיפורת עברית” ב”כתר". לזכותה אפשר לזקוף את עבודתה עם סביון ליברכט, יפתח ספקטור, יאיר לפיד. היא ערכה את “שתיקת השמיים” של עמוס עוז, את פרופ' גרשון שקד, את “יונה וולך” של יגאל סרנה. בהקדמה לספרו “מול האח השותק”, כתב פרופ' דן מירון, “השׂכליוּת החדה והרגישות של צרויה שלו הפכו את העבודה במחיצתה על עריכת הספר, מעמל לעונג, וגם לשיעור מאלף”.

בגיל 17 פרסמה שיר במוסף הספרותי של “הארץ”. במסורת האיפוק, שהטיל עליה אביה, דחתה את הוצאת ספרה הראשון. “מטרה נוחה לצלפים” (“הקיבוץ המאוחד”, 1988) זכה לביקורות נלהבות ולשלושה פרסים ספרותיים.

לפני כשנתיים כתבה ביקורת על אייל מגד, משורר. את המאמר על ספרו “קרפה” חתמה במלים, “כך מצליח ‘קרפה’, בעורמה בלתי מורגשת, בלא מאמץ לכאורה, במה שהרבה ספרי שירה מתקשים בו. מצליח לתקשר. להתקשר. לקשור קשר”. מגד, שלא הכיר אותה עד אז, יצר קשר. חיי הנישואין שלו, למודי־סערות, הסתיימו באותו זמן. במקביל, חל הקרע הסופי בחיי הנישואין שלה. הזיקה העזה ביניהם הסיטה את שניהם מהשירה אל הפרוזה. כמה שבועות אחרי “רקדתי עמדתי” ייצא לאור ב“כתר” הרומן של מגד, “ברברוסה”.

בחדר־העבודה שלה עומד מחשב. “אחי הביא לי כשהחליף למשוכלל יותר. הוא אמר לי, שאני צריכה רק לקנות חוט מאריך לחשמל, אבל אפילו זה מסובך מדי בשבילי. אני כותבת בשיטה הכי פרימיטיבית, בעיפרון על נייר”, היא מחייכת בהתנצלות. "אני זקוקה לכתיבה כמו אוויר לנשימה, סביבי יש רק אנשים כותבים, ועברו שנים עד שראיתי שלא כל אדם בעולם כותב. אם עברו כמה חודשים, שבהם לא צנח עלי שיר, הייתי אומרת, בשביל מה אני חיה בכלל.

“מסקנת הספר שלי מאוד פסימית, כי הגיבורה עוזבת את כל הדמויות המאוחרות בחייה ורוצה לחזור אל חיק הוריה ולהיות שוב תינוקת, להתחיל מחדש. יש בי ערגה מתמדת למצב של שלמות. מקומץ הזוגות שהצליחו בנישואיהם, נראה לי שהסוד הוא להנמיך את הציפיות, לקבוע סדר עדיפויות, להתעקש על מה שהכרחי ולוותר על מה שלא הכרחי. זה מה שאנשים שנולדים עם חוכמת חיים עושים, וזה מה שהגיבורה שלי לא מצליחה לעשות. אבל אולי אני בכל־זאת אצליח, במקום שהיא נכשלה”.

המלצות קוראים
תגיות