ליהודה באהבה רבה

היצירה הספרותית היא בעיניי מפת־נפשו של היוצר. ככל שינסה להרחיק את עדותו, להיתלות ב“חירות הפואטית”, להמציא ולטוות עלילות, בכל־זאת יבקעו ויפרצו ממנה עורקיו האישיים, התת־קרקעיים, בעוצמה שאיננה ניתנת להכחשה.

רוב גיבוריו של עמוס עוז התייתמו מאִמם, שמתה מיתה חטופה ונוראה. לכאורה אפשר היה לטעון שמדובר בבדיון ספרותי, לו ניתן היה לשכוח את עובדת מותה הטראגי של אמו כאשר לבנה מלאו רק 12 וחצי. יתמותם המוקדמת של גיבורי עוז היא תמיד המנוע הפנימי של חייהם, לטוב ולרע.

יצחק אורפז הועף בגיל שבע ממִזחלת־שלג, רגלו הימנית רוסקה, וחוברה מחדש כשהיא קצרה בשני סנטימטרים. “אצלי הכול אוטוביוגרפיה”, אמר לי אורפז. “הוכחה? כמעט אין אצלי טקסט, שאין בו מישהו עם מום ברגל”.

“היי המשוררת של חייך. מישהו יבכה איתך בדפים האלה”, כתבה אמי, רחל נגב, באחד משיריה. ואמנם, ברגע חסד, היצירה הספרותית היא גם מפת־נפשם של הקוראים, החולמים והוזים עם דמות, אשר מצאו בה השתקפות של עצמם. בדקוּת ההבחנה שלו, מעניק היוצר מלים מדויקות ומפורשות לתחושות עמומות המלוות אותנו, ולא ידענו להגדירן. ומבחינה זו, “שיחות אינטימיות” אינן רק השיחות שניהלתי עם הסופרים והמשוררים לצורך שרטוט דיוקנם, אלא יותר מזה, אלה שיחות אינטימיות אשר כל אדם מנהל עם עצמו, כאשר הוא בוחן את חייו. כפי שקיווה מרסל פרוסט, ש“בעקבות הזמן האבוד” יהיה עבור כל קורא, זכוכית מגדלת לחייו־שלו.

היצירה היא העיקר, אבל אי־אפשר להפריד את אישיותו של הסופר מן העשייה הספרותית. טבעי שנרצה לדעת יותר על ילדותו, אהבותיו וחייו של אדם, שהצליח לרתק ולרגש אותנו. בתקופה אשר בה התקשורת מכתירה כוכבי קולנוע, דוגמניות ואפילו פושעים כ“גיבורי תרבות” המשתפים אותנו בהגיגיהם ובתפיסת־העולם שלהם, הגיע הזמן שהיוצר ישוב ויהיה גיבור התרבות האמיתי.

יש מקרים שבהם הביוגרפיה של היוצר עולה על ערך יצירתו. ספריה של זורז' סנד היו משמעותיים למאה ה־19, אך לא עמדו במבחן הזמן. למרות זאת, היא מוסיפה לרתק אותנו כדמות, פורצת דרך, שהיטיבה להשתמש באסטרטגיות הישרדוּת ‘גבריות’, בלי לוותר על זהותה הנשית. וירג’יניה וולף תרמה תרומה עצומה לרומן של המאה ה־20, ואולם תרומתה אינה פחותה בעיצוב הפמיניזם, באישור שהעניקה לנו, הנשים, כי אכן אנו זקוקות – וזכאיות – ל’חדר משלנו' ולהכנסה עצמאית וקבועה, כדי ליצור. זהותה המינית העמומה, או יחסי האהבה שלה עם נשים, אינם ניתנים להפרדה מתפיסתה הספרותית, שהיוצר אינו גבר בלבד או אשה בלבד, אלא אנדרוגינוס, בעל נפש דו־מינית.

50 הדיוקנאות הספרותיים המובאים כאן פורסמו ברובם במוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות”, בין השנים 1988 ל־1994, והם משקפים חלק גדול מהמתרחש בספרות בישראל באותן שנים.

בספר ארבעה שערים:

בראשון, דיוקנאותיהם של סופרים ומשוררים “קלאסיים”, מאבות הספרות העברית, שהחלו לפרסם במחצית הראשונה של המאה. מטבע הדברים, לא יכולתי לראיין אותם (מלבד ש. שלום בן ה־85, אשר נפטר שבועות אחדים לאחר הראיון). לפיכך דיברתי עם הקרובים להם ביותר: אלמנות, בנות וידידים.

בשער השני והשלישי, דיוקנאות של סופרים עבריים בני־זמננו. תחילה, דור הביניים, אנשים שהחלו לפרסם בשנות ה־50, ה־60 או ה־70, ואחריהם, יוצרים שספריהם יצאו לאור משנות ה־80 ואילך.

בשער הרביעי, סופרים קלאסיים מספרות העולם, שתורגמו באחרונה לעברית. לשרטוט דיוקנם, נעזרתי באנשי אקדמיה ובביוגרפיות. בכמה מקרים גם איתרתי וראיינתי מכרים אישיים, כגון אריה לבבי, שגריר ישראל בשוויץ, שהיה ידידו של ולדימיר נאבוקוב (“לוליטה”), או יהודה עמיחי, ידידם של המשורר האנגלי טד יוז ואהובתו אסיה גוטמן, שהיתה הצלע השלישית בנישואיהם של יוז והמשוררת סילביה פלאת.

אני מאמינה במלה הכתובה והמדוברת, והדיוקנאות מבוססים על קריאה קפדנית ביצירות, ועל שיחות ממושכות. אבל לא פחות חשובים בעיניי הם המסרים הלא־מילוליים שספגתי במהלך הראיונות. הספרים שראיתי בארון כשישבתי אצלם בסלון או בחדר העבודה, המוסיקה שנוגנה התמונות שעל הקיר, לפעמים אפילו כוס הקפה שקיבלתי (או לא קיבלתי). את אריה אקשטיין, למשל, ראיינתי בחצר החורבה שהוא מתגורר בה בראש פינה. כשהגיעה שעת צהריים, קטף בידיים מיוזעות חופן מחטי רוזמרין ועלי לענה מהשיחים שבחצר, הכניס אותם לפינג’ן שמנוני ובישל מהם תה, אותו יצק למעני לתוך ספל קרמיקה שבור־ידית. הוא עצמו שתה את התה המאולתר מתוך צנצנת ריקה של ריבת אוכמניות. נדמה היה שלא חלפו 55 שנה מהימים שבהם התגלגל אקשטיין הילד ביערות פולין בין ילדי רחוב, גנבים וזונות, וכך נשאר בחיים. אותו רקע, אשר עליו נסב ספרו “דודה אסתר”, שבגללו באתי לראיין אותו. רשמים מסוג זה הכללתי בכתבה, רק אם השתכנעתי שאינם שוליים ומקריים, אלא שיתרמו להבנת אישיותו של היוצר, ולגילוי המפתחות של כתיבתו.

מאז ומעולם הפריעה לי “נדיפותו” וארעיותו של נייר העיתון, אשר כותרותיו נשכחות עוד בטרם חלף היום. הקריאה הספרותית, לעומת זאת, היא בעיניי חיפוש משמעות, ניסיון להשליט סדר בתוהו של החיים, בעזרת רישומיו המדויקים והפרספקטיביים של היוצר המתבונן.

אני מודה לעורכיי ב“ידיעות אחרונות”, למשה ורדי, רם אורן, אילנה תורן ופנינה ולן שהיו מעורבים בפרסום הכתבות האלה, על האמון והנכונות לקבל נושאים ודרך טיפול, אשר בעיני, הם מהדברים המעטים ששווים את המאמץ.

אילת נגב ירושלים, 1995

שער ראשון: מאלישבע ועד שלונסקי

מאת

אילת נגב

---

אלישבע: לא היה זה אושר, אף לא חיים...

מאת

אילת נגב

1888–1949

מבית-ההחלמה לחולי־שחפת בצפת כתבה ב־22.8.25 רחל המשוררת לאחותה שושנה בלובשטיין: “להיות, כדברי טשרניחובסקי, בעלת כשרון, לא דבר גדול הוא (בלי צביעות יתרה), כי חוץ ממני, עוד שלוש נשים כותבות שירים בשפת הקודש. והן: אלישבע, בת־מרים, ואסתר ראב. לפי דעתי, אני הנני עולה על בת־מרים, משתווה עם אלישבע, ונופלת מאסתר ראב”.

24 שנים לאחר־מכן, חשה המשוררת אלישבע ביחובסקי ברע, ונסעה להתאושש בחמי טבריה. בבדיקות בבית־החולים של טבריה נתגלה סרטן בגופה. כשנפטרה ב־27.3.49, והגיעה לקבורה אל אנשי חברה קדישא, נודע מה שאלישבע עצמה לא טרחה במיוחד להסתיר: שהיא נוצרייה, ולא התגיירה. אחרי דיון סוער מה לעשות בנוכרייה, הוחלט להקצות לה מקום של כלימה בחלקת עניי הקהילה של טבריה.

“כשהגיעה הידיעה אלינו”, סיפר אברהם ברוידס, אז מזכיר אגודת הסופרים, “יצאתי באופן דחוף לטבריה, ובידי מכתב רשמי מטעם אגודת הסופרים בחתימתם של יעקב פיכמן, דוד שמעונוביץ ואשר ברש, המעידים שהנפטרת היתה משוררת עברייה חשובה, וחלילה לחברה קדישא לגרום לביזיון המת. מחובתה למנוע שערורייה ציבורית. שליחותי הצליחה, וההתערבות הועילה. ראשי חברה קדישא נסוגו ואמרו לי: אתם יכולים לקחת את הגופה ולהעביר אותה לכל בית־קברות”.

קבוצת כינרת התנדבה לשמש מקלט ופתחה את שערי בית־העלמין שלה לרוסייה הפרבוסלבית, שחיה בארץ־ישראל, היתה נשואה ליהודי וכתבה עברית.

* * *

מעברו של קו הטלפון בעיירה פנזאנס שבדרום־מערב אנגליה, מרימה את השפופרת מירה ליטל, בתה היחידה של אלישבע: “אני נורא מתגעגעת לשפה, אני חיה פה כבר 44 שנים ואין עם מי לדבר עברית”, היא מתרגשת, בראיון העיתונאי הראשון שלה על אמה.

את הלכות “מיהו יהודי”, שבגללן כמעט נקברה אלישבע מחוץ לגדר, למדה הבת מירה על בשרה. כשעמדה להינשא בחורף 1946 – אז תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה, שגדלה כצברית לכל דבר – ביררה בתמימות אצל הרב, אם צפוי קושי בנישואין עם חייל אנגלי. “ממילא את יכולה להינשא רק לנוצרי, אַת גויה, רק אביך יהודי”, נאמר לה. מירה ובחיר־לבה נישאו בנישואים אזרחיים, ועקרו לאנגליה.

רק מבטא אנגלי קל מעטר את העברית הצחה של מירה ליטל: “בעלי לא אהב את העבר הארצישראלי שלי והשפיע על שתי הבנות הגדולות לכיוון הזה. לא מעניין אותן מי היתה סבתן. לפני 10 שנים התגרשתי, והתחלתי לחזור אל עצמי. בתי הצעירה, הילארי, העוסקת קצת בעיתונות, כבר הרבה יותר קרובה אלי ויותר מעוניינת לשמוע על סבתה אלישבע, המשוררת העברייה. היום יש לי תלמידה פרטית אחת, שלומדת אצלי עברית. זו הדרך היחידה שלי לשמור קשר שוטף עם השפה. אני גם מתרגמת מעברית לאנגלית את שיריהם של אלישבע, רחל וביאליק. אבל מובן, שאהיה תמיד חצויה”.

* * *

אלישבע נולדה כייליזבטה ז’ירקובה ב־1888, ברוסיה. אביה, איוואן ז’ירקוב, פרבוסלבי בדתו, היה מורה וסוחר ספרים. אמה, אומנת אנגלייה שמשפחתה הגיעה לרוסיה, מתה כשמלאו לה שלוש. היא חונכה בבית דודתה האנגלייה במוסקבה, למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה, ונמשכה לצד האנגלי בביוגרפיה שלה.

ליהדות התקרבה באמצעות חברה ללימודים, שבביתה הרבתה לשהות. התפעלה מנרות השבת, מהמשפחתיות ההדוקה. בשירים שכתבה באותה תקופה, הביעה את געגועיה ליפה ולנאצל שביהדות.

מירה, הבת: “אמא התקרבה ליהדות דרך השפה העברית. זה נראה לה מאוד אקזוטי ומיסטי ששפה, שהיתה כמעט מתה במשך 2000 שנה, מתעוררת לחיים בזכות אליעזר בן־יהודה שכזה. היהדות נראתה לה ככת־סתרים. אחיה היה בלשן, שלמד ולימד את לשונות המזרח, ורק טבעי היה, שב־1913 הלכה ללמוד עברית בארגון שנשא את השם ‘אגודת חובבי לשון עבר’. שם פגשה את אבא”.

זמן קצר אחר־כך כבר תרגמה לרוסית את “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך” של יהודה הלוי וסיפורים של ברנר. התאהבותה בשפה העברית היתה מיידית. כמהופנטת, נטשה את התרבות הרוסית מאחוריה.

שמעון ביחובסקי, עסקן ספרותי ומו“ל, כבש את מקומו בלקסיקונים של הספרות העברית כבעלה של אלישבע, וכידידם של גנסין וברנר. “אח יקר, אח חביב, אחי היושב בקירות לבבי”, מכנה אותו י”ח ברנר במכתביו. צפרירה גנסין־ספקטור, בתו של מנחם גנסין, ממייסדי“הבימה”, זוכרת את ביחובסקי כאינטלקטואל רוסי חמור־סבר, עם משקפיים עגולים והבעה נמרצת.

“אהבתם ידעה תהפוכות”, אומרת המשוררת אורנה רב־הון, שכתבה עבודת מוסמך באוניברסיטת תל־אביב על שירתה של אלישבע, ושקועה בכתיבת רומן על חייה. “הם היו יחד ונפרדו לסירוגין, ושנים חלפו עד שנישאו בנישואים אזרחיים ב־1920. היא לא התגיירה. הדת לא מילאה תפקיד בחיי אף אחד משניהם. שיריה ומכתביה מגלים רמזים של אהבות אחרות. היא היתה מתאהבת בכל פעם, היו לה כל מיני רומנים, אבל בעלה השלים עם כך. היא היתה נפש מיוסרת, שלא השתלבה בשום מקום, גם לא במסגרת הנישואים”.

“אתה מקנא בי?” כתבה אלישבע לידיד, כשכבר היתה נשואה שבע שנים, ואם לבת. “הנאתי נמצאת תמיד בדברים שאינם ברשותי. מהאנשים שאני אוהבת – אחד יש במוסקבה, שלא אוכל לעולם לגעת בקצה ידו, והשני בפאריז, שראיתיו במשך יום וחצי אחרי הפסקה של 10 שנים, והשלישי… וכן הלאה”.

ב־1921 פרסמה שיר ראשון בעברית וחתמה עליו “אלישבע”. אחר־כך סיפורים קצרים ורומן סוער ומרתק מחיי הבוהמה הרוסית, “סמטאות”.

פרופסור הלל ברזל, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן: “‘סמטאות’ הוא הישג בלתי־מעורער של אלישבע, כמספרת בעלת שיעור קומה בלשון העברית. השליטה בשפה היא של סופרת עברייה לכל דבר. היא מתארת ללא מעצור גוונים וגוני־גוונים של רגשות והתלבטויות. ברומן, בסיפורים וגם בשירים, האהבה היא המוטיב המרכזי אצל אלישבע. אהבה המשאירה את האוהבת על הסף, ללא מילוי הכיסופים, תוך שהייה מתמדת בתחומי הכמיהה והחלום. הלב הוא מלת־המפתח בכל יצירתה”.

אלישבע, כמספרת, מזדהה עם הצעירות היהודיות, המושפלות בידי מאהבים רוסיים חסרי־מצפון, חרדה לגורל העם היהודי, ורואה בציונות את הפתרון. ברוב יצירותיה, הגיבורה הראשית היא יהודייה בחברה רוסית, שאיננה מצליחה למצוא את מקומה. חירות מינית גדולה מאפיינת את התנהגות הנשים.

הבת מרים (מירה) נולדה ב־1924. “והנה התקווה, שתגדל אצלי ילדה טובה ובריאה, ותהיה בת־ישראל כשרה”, כתבה אלישבע לאבי־בעלה, והוסיפה: “ועוד מקווה אני ומתפללת לה' מקרב לב”. מקץ שנה עלו לארץ־ישראל והתיישבו בתל־אביב.

הקהילה התרבותית בארץ התלהבה מהנוכרייה, שאימצה לעצמה את גורל העם היהודי. במחברת חומה של בית־ספר הדביק שמעון ביחובסקי, הבעל המעריץ, את כל גזירי העיתונות, שליוו את הקריירה של רעייתו האהובה.

“אף היא מן הנסים של תקופתנו האחרונה, תקופת האפשרויות הבלתי־מוגבלות, אלישבע בת הגזע הארי, אשר הלכה ודבקה בעם השמי העתיק ביותר ובאלוהיו ובלשונו”, התמוגג עיתונאי אחד. “היא גיורת־הצדק האמיתית בתקופת נושאי צלב־הקרס והקו־קלוקס־קלאן”. ובעיתון “הארץ”: “ברוך מחיֵה המתים! אלישבע, משוררת ענוגה זו, כלטיפתה של רוח אביב תעבור על פנינו מדי שירה, באה לחג הפסחא לא”י…".

כתב המבקר חיים תורן: “שירת אלישבע, כשירת רחל, השלימה משהו שהיה חסר בשירת משוררינו הגברים – הנגינה הקלה, החוש הדק לקליטת רשמים אינטימיים, צלילי הלך־רוח פשוטים, טהורים”.

אורנה רב־הון: "שבע שנים עברו עליהם בשמחה ובריקודים. שמעון ביחובסקי התמסר לחלוטין לקריירה של אשתו. נראה לי, שהוא היה הדמות הטראגית בסיפור. הוא ביטל את עצמו. היו לו כשרונות ספרותיים, אבל הוא לא פיתח אותם כלל. הוא היה טיפוס של מאחורי הקלעים, שמטפח אחרים, אך לא מעז להתמודד בעצמו עם יצירה. בשלבים הראשונים, הוא דִרבן אותה לכתוב, וייעץ לה לאיזה עיתון לשלוח את שיריה.

“כאשר התפרסמה, הפך לאמרגן שלה, וארגן לה ערבי־קריאה בארץ ובאירופה. אנשים קנו כרטיסים ל’נשף אלישבע' כדי לשמוע אותה קוראת משיריה. לביחובסקי היו מהלכים בחוגי הספרות, והוא הזמין נכבדים כטשרניחובסקי וקלויזנר להרצות בנשפים האלה על שירי רעייתו. בהוצאת הספרים שלו, ‘תומר’, הוציא לאור את שיריה ואת סיפוריה. שניהם התפרנסו רק מעבודתה הספרותית והיו תלויים מאוד זה בזה. היא היתה זקוקה לדחיפה שלו, והוא היה תלוי ביצירה שלה”.

בארכיון אלישבע במכון “גנזים” בתל־אביב נתקלתי בדף מצהיב, פיסת חיי יומיום של משפחת ביחובסקי.

“תזכיר למרים בת אלישבע, מאת אמא”, רשום בראש העמוד. באותיות של מכונת־כתיבה מדגם שאיננו עוד, הדפיסה האם הוראות לבתה בת השש. בטור א‘, רשימה ארוכה של איסורים: “אסור להתהלך בבוקר בכתונת־לילה; אסור לבקש כסף כדי לקנות סוכריות על מקל. אסור בדרך מבית־הספר לסור לאיזה מקום”. ובטור ב’, רשימה של “צריך”: “צריך להזכיר לאבא, שאת הראש רוחצים פעמיים בחודש. צריך להזכיר לאבא, שיגזוז לך את הציפורניים, אם הן גדולות מאוד”. ובטור ג', הקצר מכולם, “מותר”: “מותר לבקש את אבא שיילך אתך פעם לראינוע, אבל לא יותר מפעם אחת בחודש, ובתנאי שאבא בעצמו ירצה ללכת ויסכים שתראי את הסרט הזה. להתווכח עם אבא אסור!”

מירה ליטל צוחקת, כשאני קוראת לה מהדף שמצאתי בעיזבונה של אמה, וצחוקה סוגר פער של 60 שנות חיים. “אני זוכרת, איך אמא תקתקה את הרשימה הזו, אני שומרת אצלי בבית עותק מזה. אמא רצתה, שאהיה ילדה טובה ואקל על אבא, שנשאר אתי בתל־אביב,כשהיא נסעה להופעות באירופה. פעם־פעמיים הצטרפתי אליהם. הייתי קטנה, אבל אני זוכרת שורה אינסופית של חדרי מלון. כשהיו יוצאים בערב להופעה, היו משאירים אותי לבד במלון”.

מירה גדלה בבית, שיהדות ונצרות מעורבים בו בטבעיות. אלישבע, שהיתה כמעט אתאיסטית, הציבה בבית גם חנוכייה וגם עץ אשוח לחג המולד. הם גרו בדירה שכורה בת שלושה חדרים, בבית אבן ליד גימנסיה הרצליה. “למדתי בבית־ספר ‘לדוגמה’, ואחר־כך – בגימנסיה הרצליה, ולא הרגשתי הבדל ביני לבין שאר הילדים. לפעמים אני מהרהרת, מה היה קורה אילו נשארתי בישראל”.

הפופולריות של אלישבע היתה לצנינים בעיני רבים. “נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם!” התלונן מ. שלנגר מוהר בעיתון “כתובים” ב־1927. “הערכות עפות מכל עבר. דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום־מה כבשו את ביקורתם עד היום…”

המשורר אברהם שלונסקי פרסם ב־1930 שיר־פלסתר ששמו “נאום אלישבע”, ובו קטרג על הפרסומת המוגזמת, לדעתו, של אלישבע, ועל יחסי־הציבור מעוררי־הקנאה של בעלה. במתקפה בת שבעה בתים כתב בין השאר: “וזה הסוד: צריך ארגון!/ וריקלמיאל בעל!/ ואז ממילא ייארגון/ קורי פרסומת על כל שעל…”

אורנה רב־הון: "היתה כאן קנאת סופרים, עינם היתה צרה בפופולריות שלה. אבל נוסף לכך, אלישבע נקלעה לפולמוס, שהסעיר את העולם הספרותי של אותם ימים, בין אנשי ‘כתובים’ ובראשם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, ובין אנשי אגודת הסופרים, שביאליק עמד בראשם, ואלישבע נמנתה עם המחנה שלהם.

“את כל מה שלא העז שלונסקי להטיח בביאליק, הטיח ב’גרורי־ביאליק', כמו אלישבע. היא היתה מטרה קלה יותר. שלונסקי, כנציג הפוטוריזם, משורר שביטא את המהפכה, חשב שאין מקום בתקופה כזאת לשירה אישית ולירית כמו של אלישבע, וניהל נגדה מאבק שלבש אופי אישי. היא ספגה אש, שלא היתה מיועדת לה”.

באחד משיריה, תחת הכותרת “לכולכם”, תהתה אלישבע מה הסיבה:

כלפי חוץ, היא לא הגיבה, רק לקחה את הדברים עמוק ללב. לא הבינה מדוע זכתה קודם לאהבה שופעת, וכעת – להתנכרות מוחלטת.

* * *

מכה קשה ניחתה עליה ב־1932. באביב נסעה לאירופה עם בעלה ובתם להופעות בקהילות היהודיות. “ואז, כשהיינו בקישינב, לקה אבא בהתקף־לב ומת”, נזכרת מירה, אז בת שמונה. “אני זוכרת רק את הטקס בבית־הקברות, קברו אותו שם. אחרי זה, אמא התמוטטה”.

השתיים חזרו לתל־אביב. אלישבע, אז בת 44, חסרת גב כלכלי, לא יכלה עוד להחזיק בדירתה הקודמת. אחד מעשירי העיר, בעל בניין בשכונת מונטיפיורי, אִפשר לה להתגורר בצריף קטן ורעוע בחצר הבית. “מובן שאני מרגישה את עצמי בודדה מאוד כאן ובחיי בכלל”, כתבה לגרשון שופמן חודש אחרי מות בעלה, “אבל אם אתה רוצה לדעת את האמת, זה היה ככה גם קודם, כבר במשך כל השנים שגרנו כאן בארץ. ישנם אנשים, אשר ביום־הדין האחרון ודאי יצטרכו לתת דין וחשבון בעד כל זה”.

הפעם, היתה הצניחה מוחלטת ובלי כל ריכוך. “לא היו לה חברים, לא היה גבר בחייה אחרי מות אבא, בחייה המקצועיים היא הופקרה, וגם לא היו לה מקורות הכנסה”, אומרת מירה.

אלישבע ביקשה להיות ספרנית בספרייה העירונית “שער ציון”, אך משום־מה, הדבר לא ניתן לה. “לא היה לה מקצוע מוגדר, גם לא היו לה מרפקים, היא היתה אשה אוורירית כזו, לא מעשית”, אומרת אורנה רב־הון.

כששמע ביאליק על מצבה הכלכלי, המליץ שתקבל קצבה מ“קרןישראל מץ” בניו־יורק. אלישבע התקיימה מקצבה של 15 דולר לחודש, ואחת לחודש היה אברהם ברוידס מביא לה את ההמחאה.

“בהיכנסי אל אלישבע, קידמני נחיל זבובים”, תיאר ברוידס ביקור בקיץ 1933. “הנה עששית נפט, פרימוס וקומקום מפויח. מגבת על מסמר, פמוט ומחצית נר תקועה בו. באמצע החדר, הדומה לתיבה גדולה, עומד שולחן, שעליו צלחת ופרוסות לחם יבש, פירורי גבינה קשה ובקבוק חלב ריק. בפינה תלוי וילון־פרגוד, המסתיר מיטת ברזל מכוסה שמיכה, וסמוך לו ספת־עץ ואצטבה נמוכה. פה מגוּבּבות כמה מזוודות מרופטות. עיני מבחינות בספרים מאת אנה אחמטובה, אלכסנדר בלוק, קובץ סיפורי גנסין ושופמן”.

פעם באה אלישבע אל ידידתה, המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד, וזו התעקשה “לתחוב לידי שישה תפוחי־עץ גדולים ומצוינים, וגם קצה של לחם לבן. את התפוחים האלה אכלתי אחר־כך שבוע שלם, ועוד היום אני גומרת את המנה האחרונה שלהם. היא ודאי לא תיארה לעצמה, שבן־אדם יכול ‘למשוך’ כל כך את המתנה שלה ולהסתמך בעיקר עליה כמעט לאוכל של שבוע שלם, כמו שעשיתי אני”, כתבה אלישבע לבתה.

היא היתה חוסכת לחם מפיה כדי לבקר בקולנוע. בעיקר אהבה סרטים אנגליים. היא נשמה עם הגיבורות, התאהבה בגברי הצלולויד. כמו בסיפור קצר, החביב עליה מכל הסיפורים שכתבה, על רווקה זקנה ולא־יפה המתאהבת בשחקן קולנוע ומניחה לחייה לחלוף לריק:

גם אלישבע, כגיבורת סיפורה, חיה נתח גדול מחייה בתחום האשליה והחלום.

וכך כתבה בשיר “שארית”:

מירה ליטל: “היו אנשים, שניסו לעזור לאמא, אבל היא היתה אשה גאה וקשה, עם פרינציפים. למשל, סירבה לקבל ביצים, אם הן נקנו בשוק השחור. היא היתה ביקורתית מאד עם אחרים. הרגיז אותה, שיש שחיתות, וכל אדם דואג רק לעצמו. אין פלא, שהתרחקו ממנה. גם באהבה נעשתה צינית. כנערה מתבגרת, שאלתי אותה פעם על אהבה בין גבר לאשה, אם באמת זה נפלא כל־כך. והיא, שהיתה משוררת האהבה, הסתכלה עלי ואמרה: אהבה? זו הגזמה פראית”.

את שׂמלותיה תפרה אלישבע משׂקים ישנים. בצריף הדל שלה לא היה מקלט־רדיו, והיא היתה מצמידה את אוזניה אל הקירות הדקים ומנסה להאזין. במכתביה התלוננה, שהשכנים שומעים רק חדשות, ג’ז ופרקי חזנות, בשעה שהיא מתגעגעת לקונצרטים.

* * *

מירה סיימה ב־1942 את התיכון בהצטיינות, יצאה להכשרה בקיבוץ איילת־השחר (“משם יש לי המון זיכרונות יפים. עבדתי בלול ובכרם, בערב היינו יושבים על הדשא ליד חדר האוכל ושרים”). התגייסה לחיל־הנשים הבריטי, ושירתה במצרים. שם הכירה, כאמור, חייל אנגלי, נישאה לו ב־1946, והלכה אחריו לארצו. "אמא מאוד שמחה שאני עוזבת. תמיד הרגישה את עצמה אנגלייה־למחצה. כעת אמרה לי, ‘סוף סוף אַת חוזרת הביתה’ ".

מאז מות בעלה לא פרסמה אלישבע שום שיר. גם הנשפים הספרותיים תמו. ב־1938, אגודת הסופרים ערכה לה מסיבה, כשמלאו לה 50. הפרסומים היחידים שלה באותן 17 שנים היו מאמרי ביקורת ותרגומים. היא תרגמה את “בדד” מאת ר"א בירד, “מכתבים מבית הכלא” של נהרו ועוד. ניסתה להתפרנס. “לפי העדויות, אלישבע כתבה שירים באותן שנים”, אומרת אורנה רב־הון, “אך השירים האלה לא נתגלו בשום מקום”.

אכזבתה ומרירותה של אלישבע הרעילו אותה. “פעם אכתוב חיבור שלם”, כתבה לבתה מירה שבצבא, "על תולדות 20 שנות חיי ביישוב הזה, שדחפני השד להתמסר לרעיונו ולהתגלגל אליו ממש בכל הנאיביות הגויית שלי. ועל כמה ולמה ידעו ורצו כאן לנצל אותי לאיזה דבר שהוא, וכיצד נמצאת נחוצה למישהו כ’עוף כפרות‘, והתגלגלתי למעמד הקבוע, שאין לו תקנה, של ‘אנשים מיותרים’, ‘בטלנים’, ‘חסרי מרץ ויוזמה’, שאינם מתאימים לאופי ולטמפו של היישוב ‘החדש’ ההולך ונוצר. בקיצור, מה שהם מגדירים בביטחון כזה כ’אדם שאינו יודע לעזור לעצמו’ ".

אורנה רב־הון: “עם השנים, בגבור האכזבה, הדגישה אלישבע יותר את אי־שייכותה לעם היהודי. למשל, ביקשה לתקן ערך, שנכתב עליה באנציקלופדיה לספרות, שבו צוין שהתגיירה, ודרשה מהעורך, ברוך קרוא, להעמיד דברים על דיוקם”.

בין האחיות, שסעדו אותה על ערש־דווי, היתה אחות רוסייה. לפני שמתה, אומרות השמועות, ביקשה אלישבע מהאחות, שתדבר אתה לא עברית, אלא רוסית, כי רוצה היא למות, כששׂפת עמה ומולדתה בפיה. מירה לא הספיקה לראות את אמה לפני מותה. ב־1948 רצתה לבקרה, אך בעלה לא הרשה לה לשוב לארץ הנתונה במלחמה. להלוויה ב־1949 לא הגיעה.

*

שבעה ספרים פרסמה אלישבע: “כוס קטנה” (שירים, 1925), “חרוזים” (שירים, 1928), “מקרה טפל” (סיפורים, 1929), “משורר ואדם – על שירתו של אלכסנדר בלוק” (1929), “סמטאות” (רומן, 1929), “שירים” (1945).

יש הסבורים, כי שיריה לא נפלו ברמתם משירי רחל. ואולם, כאשר נפטרה רחל, ב־1931, עזובה ונשכחת, נתקפו ידידיה – ראשי תנועת העבודה דאז – רגשות־אשם, והם דאגו לפרסם את שיריה, לאמץ את דמותה כמשוררת לאומית ולהנציח את זכרה. לאלישבע הנוצרייה, שהיתה המשוררת והמתרגמת העברית הראשונה בתקופתנו, לא היה המזל הזה.

---

דבורה בארון: שכבה במיטה 33 שנה

מאת

אילת נגב

1887–1956

בקיץ 1956, הובהלה דבורה בארון לבית־החולים “תל־השומר” כשהיא קודחת מחום. רופאה, פרופ' חיים שיבא, כתב בגיליון הרפואי שלה: “בת 68, ידועת־שם, אשר כפתה עלעצמה הרגלי חיים בשכיבה במיטה, באפלה, וגרמה לניוון שרירים”. ב־20 באוגוסט נפטרה סופית הסופרת העברית הגדולה, כלת “פרס ביאליק”, “פרס רופין” ו“פרס ברנר”. לא רבים היו בהלווייתה.

“עד גיל 35 ניהלה דבורה בארון חיים פעילים ועצמאיים בצורה לא רגילה לאשה בזמנה”, אומרת הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, “והנה היא סובבה את הגלגל ובחרה להסתגר בביתה, להיעשות פסיבית ולהתנזר מכל הנאה חומרית. היא טענה שהיא חולה, מחלה שטיבה לא הוברר מעולם, ואולי היתה מדומה, ובוודאי פסיכוסומטית. אפשר לראות זאת כביטוי חריף למשבר אמצע חיים, אבל יותר מכך, לדעתי, זה קשור בהיותה אשה יוצרת. מידה מסוימת של התרחקות מן ההמון הסואן היא תנאי הכרחי לחשיבה יוצרת. אורח־חייה המסתגף־מתנזר של דבורה בארון, אפשר להבינו כבריחה מפני התפקיד הנשי או כמרד נגדו, משגברו דרישותיו של תפקיד זה בחייה. בארון השיגה בחולשתה הפיסית עוצמה בלתי־רגילה, וכפפה אליה את בתה, כמו רבים ממכריה, והם שירתו אותה לקיומה. היא היתה די נרקיסיסטית, אהבה אהבה מיוסרת את עצמה ואת הגיבורים המתים של ילדותה”.

מיום שנולדה דבורה בארון בעיירה קטנה ליד מינסק ב־1887, האמצעית בין חמישה ילדים, נחשבה למיוחדת. בגיל שבע כבר כתבה מחזה באידיש, מגיל 12 כתבה סיפורים בעברית. כאשר התפרסמו לראשונה, והיא רק בת 15, נעשתה סופרת מבוקשת ביותר. קוראים רבים רצו להתכתב איתה ולפוגשה פנים אל פנים, ועורכי עיתונים חזרו והפצירו בה לשלוח עוד ועוד חומר. “יודעת את לכתוב, אחותי”, החמיא לה יוסף חיים ברנר במכתב ששלח מלונדון ב־1906,שבו ביקש ממנה חומר לעיתונו “המעורר”: “ואם עוד יש תחת ידך מכיוצא בזה, אנא זכי את ‘המעורר’ בו, ותברכך נפשי”.

“אביה, הרב שבתאי־אליעזר בארון, הכיר מקטנותה בכשרונותיה, והעניק לה השכלה, אשר באותם ימים היתה שמורה רק לבנים”, אומרת פרופ' נורית גוברין מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, שספרה “המחצית הראשונה” על חייה ויצירתה של דבורה בארון יצא לאור ב“מוסד ביאליק”. “בארון לא חונכה להיות עקרת־בית, אלא לתורה ומצוות. למדה מדרשים ותלמוד והיתה בקיאה בשפה העברית”.

בכל־זאת, הרגישה את הנחיתות החברתית של היותה בת, והנציחה זאת בסיפורי נערותה. בסיפור מנוקד, שהקדישה לשתי אחיותיה הקטנות, סיפרה על ילדה, אשר סבא שלה מלמד אותה לומר עליו “קדיש”, כיוון שאין לו בן זכר.

אל בית אביה הרב היו מתנקזות כל בעיות העיירה: זוגות מסוכסכים, בקשות לשלום־בית, חשׂוכות פרי־בטן, שבעליהן ביקשו לגרשן, נשים שספגו את נחת־זרועם של בעליהן. ביום שלפני עריכת הגט, סיפרה דבורה בארון, לא היה אביה מכניס דבר מאכל לפיו, וכל הלילה לא היה עוצם עין.

לימים, כשהיתה כבר סופרת מפורסמת, ואחת מידידותיה באה בברית־הנישואין, הציע אחד ממכריה של דבורה בארון לשגר מברק ברכה לכלה הטרייה. “להיפך”, אמרה הסופרת בציניות, “עלינו לשלוח לה מכתב תנחומים, לאות השתתפות בצער”. ופעם אחרת, כאשר ראתה בארון מודעת פרסומת בעיתון לסרט קולנוע, ששמו “רצחתי את אשתי”, העירה בארסיות: “כל בעל יכול להגיד את הדברים האלה”.

פרופ' גוברין: “הפסימיות שלה לגבי הנישואין עוצבה אז, כשהיתה עדה לכל הסכסוכים שבינו לבינה. ילדים של רופא רואים חולים, וילדים של עורך־דין פוגשים עבריינים, ואם הם רגישים, כך מתעצבת תפיסת העולם שלהם. כך קרה לה, כבת של רב העיירה”.

כך נולד גם הנושא, שיעסיק אותה יותר מכול, כאשה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם. הזיווג שאינו מתאים, כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע־ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי־מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה, ולא מצליחה. הגירושים ממנו נדמים לה לשחרור עצום, ליום של חג. (בסיפור “בשחוק ההוויה”). או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו, והוא אינו יכול לעשות מאומה. (“על יד החלון”).

או סיפורה של סוניה, אשה צעירה הנשואה שלוש שנים בלבד לבעל תאוותן ואלים. כאשר נכנס הבעל הביתה: “הוא העביר את ידו המקושטה בטבעות על ראשה של סוניה, ובעיניו הכחולות והתאוותניות התחיל מסתכל בשערותיה… נו, מה? הנאכל, בובתי? שאל יקוב וישב על הספה ושילב את רגליו זו בזו והתחיל מסתכל בצפורן קוטנו המגודלת”. כאשר היא מגישה את המנה העיקרית, הוא נוהם וצורח" עוד פעם קציצות?! כאשר היא מזכירה לו, שאתמול אכל את הקציצות בתיאבון רב, הוא צורח עליה שהיא כפוית טובה, “איננה עובדת, איננה משתכרת, אינה עושה כלום, ועכשיו קשה לה להיות בעלת בית!”. היא מטיחה בפניו, שהוא “בעל תאווה מכוער”, והוויכוח מסתיים במטר הדדי של צלחות, מזלגות וסכינים. שתי זקנות יושבות בחוץ וסורגות. האחת מהן קמה ממקומה ומבקשת להתערב. עזבי, אומרת לה השנייה, זה רק זוג מתקוטט.

על סיפורה זה, “זוג מתקוטט”, חתמה בארון בת ה־17 וחצי בכינוי “אשה נביאה”. “יש כאן, כמובן, רמז לשמה הפרטי של הכותבת”, אומרת פרופ' גוברין, “אבל יותר מזה, זוהי רמיזה לגבי מה שצפוי, לדעת דבורה בארון, לכל אשה בחיי הנישואין שלה: אחרי שנים מעטות, גורלה יהיה עלבונות, השפלות, תסכול מיני”.

* * *

שני גברים היו בחייה: אביה, שאותו העריצה, ואשר נפטר משחפת כשמלאו לה 20, ואחיה בנימין. בהסכמת הוריה, אשר חשו כי אין לקצץ את כנפיה של הילדה הכשרונית, עזבה בגיל 15 את ביתם ונסעה עם בנימין לעיר הגדולה, למינסק. הם גרו יחד בחדר שכור. בנימין הכין את עצמו ללימודי רפואה, דבורה למדה בגימנסיה רוסית ורכשה בקיאות בספרות הרוסית והצרפתית, כשהיא מתפרנסת משיעורים פרטיים.

“אח היה לה; ויהי אחיה זה דומה לה בטבעו, באופיו, בתכונותיו”, כתבה דבורה על בנימין, המבוגר ממנה בארבע שנים, “רק עיניה היו יותר שחורות ויותר יפות מעיניו. ואת אחיה זה אהבה, ויאהבה אף הוא, ואל המקום אשר הלך הוא, הלכה גם היא”. פרופ' גוברין: “הם גרו יחד, כאשר הוא פורש חסותו עליה. בין השיטין, עולים יחסים מורכבים: הוא, שהיה בקי בספרות, ועודד אותה להצליח, גם קינא לה, וקינא בשמה ובפרסומה. קרא תחילה את המכתבים, שהיא כתבה, לפעמים ענה על מכתבים שכתבו לה. תקופה מסוימת חשבה ללמוד רפואה, בהשפעתו”.

המשורר והמבקר ישורון קשת ניתח את יחסיה של דבורה בארון עם אביה ואחיה: “דמות האב הנערץ, שנעשה לה אידיאל של הגבר, תיהפך לה לרועץ ולחיץ העומד אחר־כך בינה ובין עולם הגברים”. אחיה היה בשבילה, לדברי קשת, “כל מה שגברים אחרים לא יכלו להיות לה: הגבר הטהור, סמל הגברות הצרופה, בלא סייגי המיניות”.

פרופ' עמיה ליבליך, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, עשתה מסע אישי אל דבורה בארון. ספרה “רקמות” (הוצאת “שוקן”), הוא סדרת שיחות דמיוניות בינה לבין הסופרת המתה. “בארון”, אומרת ליבליך, “עשתה אידיאליזציה עצומה של בנימין, השוותה אליו כל גבר, שניסה להתקרב אליה, ומובן שאיש לא יכול היה להיכנס לנעליו. כסופרת צעירה, פיקחית, יפהפייה ומפורסמת, היתה מוקפת תמיד גברים, והיא נתנה להם להעריץ ולפלרטט איתה, כאשר השליטה נתונה בידיה. היה בה מתח בין הנזירי לאירוטי”.

על רקע כזה, אין פלא שפרשת אירוסיה הממושכים לסופר משה בן־אליעזר, הסתיימה בלא־כלום. הקשר ביניהם החל כאשר היתה דבורה בת 17, והוא בן 25, ונמשך חמש שנים. פרופ' גוברין: “זו היתה פרשת יחסים רבת־תהפוכות. מצב־רוחו של בן־אליעזר הנרגש נע מקיצוניות לקיצוניות: מאהבה לוהטת לתהייה קודרת על טיבה של אהבה זו ועל אמיתותה”.

על אף גילו היה בן־אליעזר חסר ניסיון עם נשים, והנשיקה הראשונה שלו, כפי שהעיד ביומנו, היתה לדבורה: “ובלי אומר נגעו שפתותיה בשפתותי, ונשיקה ארוכה צמדה את פיה אל פי… התפלאתי על עצמי מאין בא אלי, הצנוע, שלא נגע באשה, אומץ־רוח כזה”. שבוע אחר־כך הוא מתוודה ביומנו, שהפעם היא מיאנה להתנשק. למחרת היא מפתיעה אותו בהכרזה: “גמרתי אומר להישאר נזירה”.

אלא שרכילות, ששמע על אהובת־לבו, העכירה את רוחו. “אין כל ספק כי כבר ידעה איש”, אמר לו אחד ממכריו. וכאשר בן־אליעזר הנדהם אמר שהדבר לא ייתכן, הוסיף ידידו י.ד. ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם: “זה אות, כי אינך מבין בנשים”.

– פרופ' גוברין, מה יסוד הרכילות הזאת?

“אין לכך שום בסיס עובדתי. אבל מכיוון שבארון כתבה על חיי־מין ועל מתחים אירוטיים במשפחה, הניחו חבריה הסופרים, שהיא התנסתה בכגון אלה. ייתכן שזה היה חלק מהמחיר, שהיה על אשה צעירה ועצמאית לשלם בעד העזתה לחרוג מן המוסכמות ולפלוש לעולם הספרות העברית שעד כה היתה בו דריסת רגל לגברים בלבד. בן־אליעזר הִרבה לשמוע דברים לא מחמיאים על אהובתו, והתנודד דרך־קבע בין אלה שהוציאו את דיבתה רעה, לבין רצונו שלא להאמין בכך ולראות בה אשה טהורה ותמה. אבל אם בכלל הלך לשמוע רכילות, סימן שלא היה בטוח באהבתו. אדם אוהב לא מתחשב בכגון אלה”.

הם נפרדו ב־1909. בדצמבר 1910 עלתה דבורה בארון לארץ ישראל, והתקבלה בכבוד גדול. מיד החלה לעבוד בעיתון “הפועל הצעיר”. אחרי עשרה חודשים נישאה ליוסף אהרונוביץ‘, עורך העיתון, סופר ואיש־ציבור ידוע, אחד ממנהיגי המפלגה שתהפוך לימים למפא"י. “אדם מצפוני, אליטיסט, שלא פחד ללכת נגד הזרם”, אומרת נורית גוברין. הוא היה מבוגר מבארון בעשר שנים. "ייתכן שבזכות דמיונו של אהרונוביץ’, כטיפוס רבני ומוסרי, לאביה הרב, גם בחרה בו לבן־זוג לה", האמין המבקר ישורון קשת.

בארון ואהרונוביץ', זוג נשוי, עבדו יחד במערכת העיתון. בהיותה כבר מפורסמת, לא עלה על דעתה להחליף את שם משפחתה. היא ערכה את המדור הספרותי והוסיפה לכתוב ולתרגם. בתם ציפורה נולדה ב־1914, כשבארון היתה בת 27.

* * *

הסופר אשר ברש זכר את אהרונוביץ' עומד ומרתיח חלב לציפורה התינוקת. אחרים ציינו, שהיה עוזר לאשתו למזוג תה לאורחים. אבל היא הרגישה, שחובותיה כאם וכאשתו של פעיל־ציבור מכבידים עליה ומקשים עליה ליצור. באחד הסיפורים שכתבה (“הגולים”), שמה את תחושותיה בפי גיבורתה, חנה רבין, המסבירה לנערה צעירה, רוניה ברן, מדוע אסור לה להינשא לחיים ברמן, המתעתד להיות עסקן. דמיון כל האותיות לשם ‘בארון’ אינו מקרי:

“בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבלעד מהרה יפנה הוא לענייניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשניים, יפול כולו עלייך. או אז תדעי, כי את עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם יוולד לך יהיה כיתום”.

ב־1915, עם גזירות הגירוש של ג’מאל פחה על תושבי תל־אביב, נאלצו יוסף אהרונוביץ‘, דבורה בארון וציפורה בת השנה לנדוד לאלכסנדריה. עד מהרה נעשה אהרונוביץ’ פעיל בארגון חיי הפליטים שם, אך לדבורה בארון זה היה הלם. מעולם לא היתה חזקה בגופה, ותמיד נטתה לשכב במיטה, אבל עכשיו נשברה. כמעט לא כתבה ורק טיפלה בבתה.

הדפוס הזה, של צמידות האם ובתה, יישאר: ציפורה לא תישלח לעולם לבית־הספר. לא תבוא בחברת ילדים אחרים. כל אשר תלמד, יהיה מפי אמה, אשר היתה מורה פרטית מוכשרת. הסוד, שציפורה חולהבמחלת הנפילה, נשמר בקפדנות במשפחה: דבורה בארון פחדה שציפורה תקבל התקף כאשר היא מחוץ לבית.

ב־1919 שבו לתל־אביב. מאז היתה בריאותה של בארון מעורערת. זמן קצר אחר־כך, זועזעה לשמוע, שאחיה האהוב בנימין מת ברוסיה ממגיפת טיפוס הבהרות, כאשר טיפל בחולים. עד יומה האחרון לא התנחמה על מותו. פרופ' ליבליך: “גם כשהזדקנה, אמרה שאילו בנימין חי, היה מצליח לרפאה ממחלותיה”.

בדצמבר 1922 פרשו היא ובעלה מעריכת “הפועל הצעיר”. אהרונוביץ' התמנה כמנהל “בנק הפועלים”, ואילו בארון הסתגרה מאז בביתה עד סוף ימיה, כמעט 35 שנה אחר־כך, ולא יצאה משם אלא פעם אחת, לניתוח בעיניה, חודשיים לפני מותה. ביום שבו נפטר אהרונוביץ', בחודש מארס 1937, ניצבה האלמנה בת ה־49 בפתח ביתם, ירדה שלוש מדרגות ללוותו, ושבה אל חדרה.

רחוב אוליפנט 4, תל־אביב, אוגוסט 1991. בחצר דקל ועץ לימונים. לקומה השנייה מוליכות 25 מדרגות מצהיבות, המדרגות שרגליה של דבורה בארון לא עלו ולא ירדו בהן. בדירה שבה גרה פעם עם בתה, מתגוררת עכשיו משפחת זוסמן. בקומה שמעליהם מתגוררת לאה מרגלית. כאשר נכנסה מרגלית לגור בבית, לפני 50 שנה, כבר יצא שמעהּ של השכנה מלמטה, דבורה בארון, כסופרת הנודעת, המסוגרת בדירתה עם בתה היחידה.

לאה מרגלית היתה פעם שחקנית ב“הבימה” וקריינית שירה, וגם היום קולה נשמע דרמטי מאוד, כאשר היא מתארת את שתי הנשים: "דבורה היתה גבוהה, כהה, עם שיער ארוך. אשה יפה, מרתקת, עם עיניים בוערות, אשה מלאת־יצרים, רומנטית. מנין לי שהיתה מלאת־יצרים? כי היא היתה מבקשת ממני לשיר לה רומנסות צועניות. תמיד ראיתיה בחולצות רקומות ובשמלה כהה, ארוכה.

“וככל שהיתה צבעונית ודרמטית, כך היתה בתה ציפורה ההיפך ממנה, קטנה ועלובה, אפורה כמו עכברה. קיץ וחורף וכל ימות השנה היתה הולכת במטפחת ראש הדוקה, בנעליים גבוהות, ובאפודה חסרת צורה וצבע. ציפורה היתה אשה אינטליגנטית, אבל מאד אומללה ומפוחדת. היא דיברה עם אנשים בגוף שלישי – כל־כך היתה חסרת־ביטחון. בלילות הייתי שומעת תקתוק של מכונת כתיבה, ודאי הדפיסה משהו של דבורה”.

אף שדבורה בארון לא יצאה אל העולם, העולם בא אליה. הביקורים בביתה התקיימו בשעות אחר־הצהריים, לפי הזמנה מראש. כשהיא שוכבת לבושה במיטתה, מכוסה בשמיכה, היתה מקבלת את אורחיה: יעקב פיכמן, אשר ברש, אברהם ברוידס, נחום גוטמן ואחרים. בין הנשים היו חברות מדגניה: חיותה בוסל, רבקה גובר. ציפורה היתה פותחת את הדלת ומכניסה את האורחים. לפעמי ניכר היה בבת, שהיא מחכה שיילכו, כדי שתוכל לשוב ולקבל את אמה לעצמה.

“בארון לא היתה מנותקת מהחיים”, אומרת פרופ' נורית גוברין, "היא קראה עיתון יומי, האזינה לרדיו, היתה בקיאה בכל הרכילויות בקהיליה הספרותית הקטנה. ההתנתקות שלה היתה לצורך יצירה. כל אותן שנים, שלא יצאה מביתה, המשיכה לכתוב ללא־לאות, ואז כתבה את היצירות הטובות ביותר שלה. אז גם תרגמה את ‘מאדאם בובארי’ של פלובר, והיתה תחושה שלא במקרה בחרה לתרגם ספר על נישואין לא מאושרים. סגנונה הזדכך, נעשה תמציתי ורזה, לכן הוא מדבר אלינו עד היום: העברית שלה מדויקת ונקייה. היא הסופרת היחידה בחבורת גברים, אשר בישרו את הסיפור העברי המודרני: ברנר, שופמן,עגנון, אשר ברש, גנסין.

“היא סופרת בעלת תודעה פמיניסטית מובהקת, אך בסיפוריה המאוחרים, המסר פחות בוטה. אף שחיה בארץ ישראל, גיבוריה הוסיפו להיות אותם גברים ונשים מיוסרים מהעיירה, עם כל מה שקרה להם: אהבה, קנאה, שכול. היא לא כתבה על חלוצות. החיים המתחדשים בארץ לא העסיקו אותה. ייעודה כסופרת, כך אמרה, הוא להיות כמצלמה, ‘זכוכית נגאטיבית’, בלשונה, ‘שנשארה רק היא היחידה, לאחר שאבד העצם המצולם’. אחרי השואה התחזקה התחושה הזאת ביתר־שׂאת. כאילו אמרה למבקריה, שנזפו בה על שאינה כותבת על תקומת ישראל: אתם רואים שצדקתי? אלמלא אני, לא היה לעיירה זכר”.

* * *

הבת ציפורה היתה מבוגרת ורצינית שלא לפי גילה. היא היתה כשרונית מאוד, ידעה ערבית ואנגלית על בוריין, בגיל 20 תרגמה מאנגלית את הרומן בן שני הכרכים של סיגריד אונגסט “כריסטין בת לברנס”, ושירה ערבית. את החיים הכירה רק מתוך ספרים. מטולסטוי ומגורדון למדה, כי אכילת בשר היא שפיכות־דמים, והתנזרה מכך כל ימיה. היא מיעטה לאכול, במשך שנים סבלה מאנמיה ומסחרחורות בגלל תת־תזונה. כאשר נלקחה פעם לבית־החולים, והרופאים ביקשו להזריק לה זריקות כבד, סירבה, בהצהירה שהיא צמחונית.

בארון ובתה ציפורה אכלו לפי תפריט טבעוני, שלא קל היה להשיגו: ביצים טריות שהובאו מהכפר, אורז מלא, סולת בחלב, דייסת קוואקר, מיץ גזר. לאה מרגלית: “בכל בוקר היה תימני אחד משוק הכרמל מביא להן דלי מים, אשר שאב מאיזו באר מיוחדת. דבורה האמינה, שהמים בברז אינם נקיים מספיק, ושתתה רק את המים מהדלי. אני לא יכולה להישבע, שהוא לא מילא את הדלי באיזה ברז בחוץ”.

מאז מות יוסף אהרונוביץ', מנהלו הראשון של “בנק הפועלים”, לקח על עצמו הבנק לדאוג לאלמנתו ולבתו. על הפקידה רבקה פרויס הוטל להביא להן תלושי מזון נוספים על הקיצוב שהונהג, עבור המזון המיוחד שאכלו. כך החל קשר של עשרות שנים.

פרויס: “היו שני חדרים. דבורה גרה בחדר הפנימי. ידעתי שהיא רתוקה למיטתה, והבית הזה הוא טאבו לזרים. פעם נתבקשתי לנסוע לירושלים וללוות חזרה את ציפורה, שהיתה מאושפזת ב’הדסה הר־הצופים'. כשהגענו לדירה כמעט התעלפתי. את הדלת פתחה דבורה בארון בעצמה. גבוהה, מרשימה, שׂערה מסורק למשעי כתמיד, עיניה השחורות עטורות עיגולים כהים. עד אז לא ידעתי שהיא מסוגלת ללכת. סבה על עקביה, ונשכבה במיטה”.

לאחר שאמה נפטרה, נשארה ציפורה, יתומה בת 42, בודדה כעלה נידף. “בנק הפועלים” העביר אליה את הפנסיה של אביה, אבל היא סירבה לקחת כסף, שלא עבדה עבורו. “מצאנו לה עבודה בסניף המרכזי של הבנק”, נזכרת רבקה פרויס, “לא עם קהל, כי היא לא חשה בנוח בין אנשים, וגם פחדנו שתקבל התקף אפילפסיה; אלא בקומה השנייה, בהנהלת חשבונות”.

ציפורה לא החזיקה שם מעמד. אחר־כך לקחה אותה רבקה גובר, ידידת אמה, להיות ספרנית במושב נהורה, בחבל לכיש. אבל אחרי כחצי שנה שבה ציפורה לתל־אביב. רבקה גובר פנתה לפנינה ברזילי, שהעתיקה בהתנדבות ספרים לעיוורים, וביקשה שתלמד את ציפורה כתב ברייל. ואז עבדה בבית־הספר “הנרייטה סולד”, העתיקה ספרי לימוד לילדים עיוורים. את שכרה קיבלה, בלי ידיעתה, מ“בנק הפועלים”.

פנינה ברזילי: “כולנו עבדנו בהתנדבות, אבל ציפורה לא ידעה זאת. רצינו שתחשוב שהיא מרוויחה. בחופש הגדול פגשתי אותה. סיפרה שהיא מחפשת עבודה, כי עכשיו בית־הספר סגור, והיא לא תאכל לחם חסד. מיד מצאנו לה כמה ילדים עיוורים, שתלמד אותם תנ”ך בבתיהם. זו היתה הדרך היחידה לתת לה שכר בקיץ ולמנוע ממנה לגווע ברעב. אם היתה חולה יומיים, דרשה לנכות את הסכום משכרה. היא מכרה את דירת הוריה, בהכריזה שהיא גדולה מדי לאדם אחד, עברה בהתחלה לאיזה חורבה ישנה, ואחר־כך קנתה בדמי־מפתח חדר כביסה על הגג, ש־80 מדרגות מוליכות אליו. בהפרש הכספים השתמשה כדי להדפיס את כתבי אמה בכתב ברייל, כי רצתה שגם העיוורים יוכלו לקרוא את דבורה בארון".

– האם דבורה בארון סירסה את בתה והפכה אותה בלתי־כשירה לחברת אנשים?

פרופ' עמיה ליבליך: “יש תופעה נדירה ומרתקת בפסיכולוגיה, ‘שיגעון בשניים’. שני אנשים קרובים, המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת. כך היה, לדעתי, לדבורה ולציפורה. שתיהן היו סגפניות ומתנזרות, שסלדו מהבלי העולם הזה. הן חיו באופן סימביוטי: דבורה לא יכלה להתקיים בלי ציפורה, וציפורה לא רצתה לעשות דבר פרט לטיפול באמה. באמצעות הגנת־היתר יצרו לעצמן מין בית־משוגעים כזה, וחיזקו זו את שיגעונה של זו. ציפורה, שהיתה בפירוש א־מינית, ולא היתה מסוגלת ליצור קשר עם גבר, קיבלה חיזוק מאמה, שהכפישה עוד יותר את חיי הנישואין בעיניה”.

פרופ' נורית גוברין: “ציפורה השתעבדה לאמה מרצון. הרי הדלת היתה פתוחה, והיא יכלה לעזוב. אבל היה מעניין להיות במחיצתה של דבורה בארון. בחייה ובמותה היא העניקה משמעות לחיי בתה. ציפורה היתה מאושרת לעבוד עם אמה. ייתכן, שבלי ההשתעבדות הזאת חייה היו חסרי־משמעות”.

בכוך העלוב שלה על הגג ב־23.9.71, שלושה ימים אחרי ראש השנה, נמצאה גופתה של ציפורה אהרונוביץ' בת ה־57. ככל הנראה, מעדה בבית ונפלה. ימים אחדים היתה מוטלת שם, עד שנתגלתה.

---

לאה גולדברג: "עזר לך? הֶחיה את מתייך?"

מאת

אילת נגב

1911–1970

בבוקר, יום לפני שאיבדה את הכרתה ושקעה בתרדמה שממנה לא הקיצה עוד, פקחה לאה גולדברג זוג עיניים מבוהלות ושאלה בקול רפה: אבל אמא! מה יהיה על אמא? “לא יכולתי לומר לה שאנחנו נשמור על אמה. זה היה כמו להודות שהיא הולכת למות”, משחזרת מזכירתה וידידתה, יהודית פרייס. “כאשר הורתה לנו האחות לסיים את הביקור, הקפדתי להניח את ידי על כתף האם, ויחד יצאנו מהחדר. קיוויתי שלאה רואה אותנו ומאמינה, שאמה לא נשארת לבדה בעולם”.

עוד 12 שנים חיה צילה גולדברג אחרי ה־15 בינואר 1970, היום שבו נפטרה בתה. כאשר הלכה לעולמה, והיא בת למעלה מ־90, נקברה לידה מתחת לעצי האורן, ב“חלקת האוניברסיטה” שבהר המנוחות בירושלים. לבקשתה, נחקקה עלמצבתה הכתובת, “אמה של המשוררת לאה גולדברג”.

זה היה הקשר האחד, היציב והמשמעותי ביותר בחיי שתיהן. צילה גולדברג, אשר נפרדה מבעל חולה נפש, ובתה היחידה לאה, אשר לא נישאה מעולם. כל חייהן התגוררו השתיים בדירה אחת. יחסים עמוקים, סימביוטיים, קרובים מאוד. אפשר רק לתהות אם לא היה בנוכחותה המתמדת של האם בחדר הסמוך, גם כשמלאו לבת 30, 40 ו־50, מחסום בפני חיי נישואין ואימהות.

* * *

לאה גולדברג נולדה במאי 1911, בעיר קניגסברג, וגדלה בקובנה שבליטא. ימים סוערים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, עקרו את המשפחה ממקומה.

“אחרי מות לאה, היתה צילה גולדברג מרבה לספר לנו, חברותיה של לאה, על ילדותה”, נזכרת יהודית פרייס. "פעם, כאשר שטו בספינה על הוולגה, שמעה את לאה הפעוטה מדקלמת שורות שהמציאה, ברוסית רהוטה, ‘ציפורים ציפורים, אנה אתן עפות?’ האם נבהלה, חשה שזו שירה.

“זה מעיד על לאה, שהיתה ילדת פלא, אבל גם משהו על צילה גולדברג. כאשר באנו לנחמה באבלה על בתה, מצאנו אותה יושבת לבדה, קוראת את הרקוויאם של אנה אחמטובה, לאור מנורה. דמות קטנה בתוך החדר החשוך. האם המקוננת בדרך לא שגרתית על בתה המיוחדת”.

מינה לנדאו, חברת ילדות של לאה גולדברג: “עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גלתה המשפחה אל מעמקי רוסיה, שם נולד אחיה, עמנואל. טרם מלאו לו שנה, חלה בדלקת קרום המוח ונפטר. ‘הם חוזרים מלוויה. צעדי היגון מתונים, הדלת תחרוק מיד. על עיני הילדה שראו את המוות פנים אל פנים, האהילה היד’, כךתיעדה לאה גולדברג את התמונה שנטבעה בה”.

האח המת הוסיף ללוותה כל חייה, והיה שב ומופיע בצורות שונות. “עמנואל”, כך כינתה את אהוב לבה שהכזיב, בספר “מכתבים מנסיעה מדומה”.

כאשר שבו ברכבת מרוסיה, בתום המלחמה, אירעה הטרגדיה הגדולה של חייה. האב, שהיה מומחה כלכלי והקים את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, נעצר בגבול. בזיכרונותיה רשמה לאה גולדברג: “לרגליו היו נעליים צהבהבות אדמדמות. חיל הספר הליטאי הודיע, כי נעליים כאלה סימן מובהק הן להשתייכות למפלגה הקומוניסטית. אסרוהו. אמא הלכה להתחנן בפני הקצינים. אני נשארתי לשמור על המזוודות, לבדי בשדה. היה קר מאוד. ידי קפאו. איש לא היה בסביבה. שדות קירחים. עברו כמה שעות והיום החל להחשיך. קפאו גם הרגליים. פחד איום הגיח מן השדות, ולא בכיתי. לא פחדתי מחיות רעות. כבר מלאו לי שמונה שנים, וידעתי כי הרעה באה מן האדם”.

עשרה ימים רצופים היו החיילים מוציאים אותו מתא הכלא, קושרים את עיניו ומעמידים אותו אל הקיר, מול כיתת יורים. במאמצים גדולים הביאה צילה גולדברג לשחרורו של בעלה. הם שבו לבית שעזבו בקובנה. ואולם החוויה ערערה את עצביו והביאה להתפרצותה של מחלת רוח תורשתית. האב, אדם אוהב ומשכיל, שכיוון את צעדי בתו, הפך לאיש אחר. פרוע, משתולל, מאמין שהוא אלוהים או המשיח, עם תקופות ביניים של צלילות דעת.

“בהתחלה החזיקו אותו בבית”, נזכרת מינה לנדאו. “אחר־כך, נעשתה התנהגותו מסוכנת מדי, והוא עבר להתגורר בבית גדול על ההר הירוק של קובנה. לאה ואני היינו הולכות לבקר אצלו. כאשר היה רגוע, היה משוחח ומטייל איתנו”.

תמונת ילדות, המופיעה ברומן האוטוביוגרפי “והוא האור”: לאה, המכונה בספר “נורה”, על שם גיבורתו של איבסן, בכיתה ג'. בהפסקה מביא לה אביה את ארוחת העשר, ששכחה בבית.

בגיל ההתבגרות גילתה לאה במקרה, כי גם אחי האב היה חולה נפש, וכי המשפחה נגועה. הדבר החריד אותה. ביומנה רשמה הילדה בת ה־15:

“יראה אני מאוד, כי אבי מסר לי את מחלתו. אם ככה זה, אין צורך לרמות את עצמי. לחולי עצבים אסור לחשוב על אושר פרטי. אסור להם להתחתן, כי ממררים הם את חיי האשה או הבעל. אסור להם להוליד ילדים, כי מוסרים הם להם את מחלתם ועושים אותם לאומלללים”.

האם היה זה מקרה, שבסופו של דבר, לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם, או אולי רצון סמוי למנוע מאחרים את גורלה שלה וגורל אמה?

המשורר טוביה ריבנר, ידיד טוב במשך עשרות שנים, ועורך כתביה לאחר מותה: “זיכרון האב ופחד האב ליוו אותה גם כאשה מבוגרת. אני משער, שמשהו מן הפנייה שלה אל הצורות השיריות המחמירות דווקא, כמו סונטה, עם 14 שורות, חריזה קפדנית ומשקל קצוב, נובע מתוך צורך חזק לשלוט בעצמה. היא נשמרה מפני משקלים חופשיים מדי, ודבקה תמיד במסורת. בכל שיר שלה יש יסוד רציונאלי, ששומר על השיר ושומר עליה”.

בית־הספר של קובנה התנהל בשפה העברית. מינה לנדאו: “שתינו למדנו באותה כיתה. ללאה, אשר עד אז שהתה ברוסיה, זה היה סיוט. היא קראה רוסית, חלמה רוסית ודיברה רוסית. לא ידעה אות עברית, ואף לא מלה אחת ביידיש. הילדים התנכלו לה והיכו אותה, בטענה שהיא מסרבת לדבר יידיש מתוך התנשאות. כיוון שהיתה ילדה בכיינית, שלא ידעה לרוץ ולקפוץ, היתה טרף קל. כעבור זמן, למדה את השפה והדביקה את הפער, אבל מעולם לא התערתה בחברת הילדים”.

מגיל 10, ניהלה יומן נעורים. “ואם למשל פתאום היו מתקיימים כל חלומותי, הייתי מאושרת?” שאלה את יומנה. “מובן שלא, הייתי מוצאת לי צרות אחרות, ואילו לא היו צרות ריאליות, הייתי בודה מהנפש. אצלי כבר טבע כזה, לא להיות שבעת רצון. מאושר יכול להיות רק מי שנושא בתוך עצמו את האושר, וכל אדם שמחפש אותו מבחוץ, לא ימצאו לעולם. ואני שייכת לסוג האחרון”.

מחלת האב הורידה את המשפחה מנכסיה. צילה גולדברג התגרשה מבעלה, ועבדה בבנק. לאה עבדה כמטפלת ולימדה שיעורים פרטיים. בגיל 15 רשמה ביומנה: “אני רוצה להיות סופרת, בזה אני תולה את עתידי ואת חיי. זו מטרתי היחידה, ואם אני לא אגיע אליה, אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני”.

מינה לנדאו: “היינו קוראות את ניטשה, צ’כוב ודוסטויבסקי ומנהלות דיונים ספרותיים. ללאה היתה דעה עצמאית מאוד. באותה תקופה היתה סופרת אחת, צ’רסקאיה, אלילת הנערות. יום אחד,עמדה לאה מול הספרייה בביתי, העבירה אצבע על ספריה של צ’רסקאיה ואמרה: ‘כולה זיוף. נוציא אותה מהספרייה ולא נקרא אותה יותר’. דרוש היה הרבה אומץ לעשות זאת”.

את לימודיה באוניברסיטה מימנה בכוחות עצמה. היא הרחיקה מבית אמה לגרמניה, ושם, באוניברסיטה של ברלין, סיימה בהצטיינות לימודי בלשנות. אחר־כך נסעה לבון ובגיל 22 קיבלה תואר דוקטור. נושא עבודתה – “התרגום השומרוני: בדיקת המקורות הקיימים”.

פרופ' נתן רוטנשטרייך, לשעבר דיקן האוניברסיטה העברית, היה מיודד עם לאה גולדברג: “שנים אחר־כך, כאשר לאה כבר היתה משוררת ועיתונאית בארץ ישראל, ניסה המנחה שלה, פרופ' קאהלה, למשוך אותה חזרה לתחום הבלשנות, אשר בו, כך האמין, כישרונה האמיתי. אבל היא החליטה מכבר, שעיסוקה יהיה בספרות”.

את כישרונה לשפות ניצלה כעבור שנים, כשלמדה נורווגית, כדי לתרגם את “פר גינט”, ואיטלקית כדי לתרגם את הסונטות של פטררקה.

גולדברג נמנתה עם החבורה הספרותית “פתח”, ומאז 1932, התפרסמו שיריה בעיתונים עבריים. בעזרת סרטיפיקט ששלח לה שלונסקי, עלתה לארץ ישראל באביב 1935, עם בן־זוגה הפיקטיבי, הסופר שמעון גנס, לימים שמעון גן. דרכיהם נפרדו מיד עם עלותם ארצה, אך כאשר פתחו החברות את תעודת־הזהות של לאה אחרי מותה, ראו להפתעתן שבסעיף “מצב משפחתי” רשומה המלה “גרושה”. בעיניהן, זו הוכחה ליושר לבה של גולדברג: אף שהיו הנישואים מדומים, לא רצתה לשקר ולהצהיר שלא נישאה מעולם. ואולי, הן אומרות, הייתה בכך משאלת לב כמוסה להיות אשת איש.

כמתנת עלייה, הכין שלונסקי קובץ משירי גולדברג. לשם כך פנה אל אחד מעשירי תל־אביב, איש נבער בענייני רוח, וקיבל ממנו את ההון הדרוש להוצאת ספר. “הבאתי לפניה את הספר (‘טבעות עשן’) ואורו פניה, פשוטו כמשמעו. יצאתי למקום שיצאתי וכשאני חוזר, אני שומע התייפחות גדולה. לאה גולדברג בוכה. על מה הבכי? הספר מלא שגיאות דפוס”, סיפר שלונסקי.

היא חיה את חיי הבוהמה. בתי־קפה תל־אביביים, שירים במוספים הספרותיים. עם חבורת “יחדיו” – אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה – חיברה סיסמאות פרסומת, כדי לממן את הוצאת השירים הרציניים. בספטמבר 1938, כתבה הפרסומאית גולדברג את הג’ינגל הבא: “עקרת הבית איננה דואגת:/ מה קל הבישול אם בבית יש מגד!/ הבעל יטעם ויתמה על הטיב:/ זה שמן של’שמן', מיד הכרתיו!”

היא לימדה בשני בתי־ספר, וגרה ברחוב ארנון, בדירה אחת עם אמה, שעלתה שנה אחריה. “אלא שלפני תום שנת הלימודים הראשונה, חליתי בדלקת ריאות ונפלתי למשכב”, סיפרה, “ובשל חוצפתי לחלות יותר מהמותר, זרקו אותי מהעבודה”.

אחר־כך התפרנסה מכתיבה עיתונאית ב“דבר” וב“משמר”, והיתה עורכת ספרי הילדים ב“ספריית הפועלים”. תרגמה ספרים ממיטב הקלאסיקה העולמית, וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. כאשר הרגישה כעבור שנים אחדות, שביקורת התיאטרון הקטלנית עולה לה באובדן חברים, חדלה לכתוב ביקורת.

יחד עם יצחק יציב ערכה את “דבר לילדים”, וחיברה חרוזים לציוריו של הצייר אריה נבון, ידידה הקרוב. בילדותה, גילתה כישרון אמנותי ניכר, אך בחרה בקאריירה ספרותית. כאשר שבה לציור ולקולאג’ים בשנות ה־60, היה נבון אחד ממדריכיה העיקריים. “הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות אל עולם אחר, ממשי יותר”, אמרה. “התמונה מוחשית יותר מהמלה”.

המשורר ט. כרמי: “בתקופות של יובש בשירתה, פנתה לציור. לעתים קרובות היתה רושמת את הדמויות הספרותיות, שריהטו את חייה, כפי שהצטיירו בדמיונה”.

* * *

נערות רבות גדלו על אהבתה הכאובה. והיא, שוב ושוב חוותה קשרי אהבה אומללים, בלתי־אפשריים, חד־צדדיים, עם גברים שגילם כגיל אביה.

בגיל 14 וחצי התאהבה במשה פראנק, בן 35, המורה שלה להיסטוריה עברית, ובגיל 16 התייסרה שלוש שנים באהבתה למורה לספרות. ביומנה כתבה: “אינני מסוגלת לאהוב איש שיאהב גם אותי”.

כך פתחה את “שיר אהבה מספר עתיק”, שנכתב בתקופת אהבתה למשורר אברהם בן יצחק, ד"ר אברהם סונה, בשמו המלא.

היו לה אהבות נוספות, ואולם שמות הגברים האחרים נשמרים בסוד. “לא שאלנו והיא מעולם לא סיפרה”, אומרים ידידיה, והודפים כל מה שנראה להם כרכילות. כל ימיה שמרה לאה בקנאות על פרטיותה, הם אומרים, והעובדה שזה שנים היא שוכנת עפר, אינה מתירה את נדר השתיקה.

אהבתה לסונה נמשכה 11 שנים בהפסקות, עד מותו, ב־1950. הוא היה מבוגר ממנה ב־28 שנים. “הרעל של ס. בעצמותי”, כתבה ביומנה ב־4 בינואר 1941. “אני יודעת, כי בעצם אין האינטלקט שלי מגיע לתבונתו של ס., אבל נחוץ לי אדם כזה לצדי. אדם שמפחדים מפניו במקצת ומכבדים (מלה גימנזיסטית – מעריצים) אותו”.

המלחינה רבקה גווילי־ברוידא, ידידתה של לאה גולדברג: “יום אחד, ב־1941, אמרה לי לאה, ‘אכיר לך את סונה’. ידעתי שזה האיש שהיא מעריצה, אבל הודיתי שלא שמעתי עליו. ‘הוא משורר גדול’, אמרה, וקנתה לי ספר של שיריו. נדברנו בבית־קפה בתל־אביב. לאה ואני הופענו. הוא כבר ישב ליד שולחן בפינה, והמתין לה. אדם סגור, רציני, מסוגף, מרתק”.

ד"ר אברהם בן־יצחק סונה היה פקיד בכיר בסוכנות, איש אנין־דעת, אשר פרסם בימי חייו 11 שירים בלבד, הנחשבים למעולים. השפעתו הרוחנית עליה היתה רבה מאוד. לא היתה בחייו אשה אחרת, ובכל־זאת, הקשר ביניהם לא התממש. הסיבות לכך לא ידועות.

“מה שאינני יכולה לסלוח לו הוא זה, שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני־אדם אחרים, כי כולם נראים טיפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי מוח בלבד, אלא גם חסרי לב”, כתבה לאה גולדברג ביומנה. “הזכות הזאת, להכיר אדם זה, היתה גם לאסון… נכונה אני להיות על־ידו קטנה מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא רק משום שאני אשה ויש כאן משהו להתאהבות. אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד, כי יש גדולים הרבה ממני ונכונה להרכין ראש בפניהם…”

אחרי הפסקה ארוכה ביחסים, והוא כבר חולה מאוד, שבו ונפגשו מספר פעמים בשנה האחרונה לחייו. הוא בן 67, והיא בת 39.

“ביום הולדתי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת. המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב שאני שרויה בו רוב הזמן עתה. אחרי מותו קשה לי למצוא עניין באנשים, בכול חסר משהו שאין להשלימו עוד. אינני כותבת, כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר. אני עייפה מאוד”.

כעבור שנתיים, מצאה בנפשה כוח לתעד את הקשר ביניהם בספר “פגישה עם משורר”, אך לא חשפה את הסיבות לכישלון יחסיהם. לאחר מותו, הוסיף סונה לפקוד אותה בחלומותיה:

* * *

כל חייה ניהלה לאה גולדברג יומן, והיא ציוותה את יומניה ל“מכון גנזים”, יחד עם כתבי־היד שלה ומכתבים שקיבלה. רק מעטים מהמסמכים האישיים פורסמו, וגם זאת, אחרי צנזורה פוריטנית ונזירית. רוב היומנים גנוזים, ותוכנם ידוע רק לעורכי עיזבונה. טוביה ריבנר: "היום האופנה היא, שאם למישהו יש כאב בטן, הוא הולך לדיזנגוף וצועק – כואבת לי הבטן. לאה גולדברג גדלה בתרבות של איפוק, שלא מגלים את הכול. אין ספק שהיו לה אהבות ואכזבות. הרי כידוע, לא רוח השירה כותבת שירים, אלא בני־אדם. ובכל־זאת, אין אני קורא את שירתה של לאה גולדברג כיומן אישי.

"לכאורה, מה גלוי יותר מאשר מחזור שיריה, ‘אהבתה של תרזה די מון’. אשת אצולה מהמאה ה־16, שהתאהבה במורה של ילדיה, וכאשר עזב את ביתה, שרפה את השירים שכתבה לו ופרשה למנזר.

"לאה גולדברג כתבה:

“זה נשמע כמו וידוי, נכון, אבל השיר בנוי תוך 14 שורות של סונטה, ובכל שורה 10 או 11 הברות. המלט אמר, שאינו יכול לקצוב את אנקותיו. האם אדם שמתוודה, מתוודה בצורה כזו?”

* * *

ב־1952, עלתה לאה גולדברג לירושלים, להורות ספרות כללית באוניברסיטה העברית. ירושלים, עטורת זיכרונות העבר, דיברה ללבה יותר מ“קופסאות הקרטון הלבנות”, כהגדרתה, של תל־אביב.

“היתה לה השכלה רחבה ביותר, והיא, יותר מכל אדם אחר, עיצבה את החוג לספרות כללית”, אומר פרופ' נתן רוטנשטרייך. “רעייתי ואני נהגנו להיפגש איתה פעמים אחדות בשבוע. לצד הפעילות הספרותית שלה, נכנסה לעולם האקדמי והגיעה עד לפרופסור חבר, ואף לראשות החוג לספרות השוואתית. עם זאת, היתה במידה מסוימת נטע זר”.

במכתב מ־19.4.56, כתבה לאה גולדברג: “התחילו אצלי שוב צרות די רציניות עם האוניברסיטה. יש איזו אינטריגה נגדי בפאקולטה, בצורה שאין כלל לשער. דברים, שמוח נורמאלי לא היה ממציא אותם. אינני יכולה להתרכז בעבודה”.

אסתר תשבי, תלמידה וחברה: “לא פעם אמרה לי, ששותים את דמה באוניברסיטה. חשה רדופה. היתה אמנית ומשוררת אשה, והגברים מסביבה החליטו שהיא לא ממש איש מדע”.

טוביה ריבנר: “היא לא דיברה בסלנג האקדמי והיו לה דעות נחרצות לגבי אנשים מסוימים. אין פלא, שהיה לה מאבק קשה לקבל פרופסורה, כי ‘הפרופסורים הגמורים’, בלשונו של עגנון, לא ראו בה פרופסור גמור. גם בשירתה הוטחה ביקורת שכוּונה, למעשה, נגד הדור הקודם, שלונסקי ואלתרמן. היא אמרה לי, ‘מה רוצים ממני, הרי אף פעם לא עמדתי במרכז הבמה. למה מתנפלים דווקא עלי?’ מי שלא העז להתנפל על שלונסקי ואלתרמן, מצא בה מטרה נוחה יותר”.

ובכל זאת, המשׂרה האקדמית הקנתה לה ביטחון כלכלי ושקט נפשי, שחסרו לה בעבודת הכתיבה. היתה מרצה סוחפת, שאהבה לעמוד על הבמה ולקרוא שירה בקולה העמוק והמחוספס.

“להרצאות שלה נהרו המונים. היא נחשבה ליחידת סגולה בידע הרחב שלה בספרות אירופה, החל מדאנטה ופטרארקה, דרך דוסטויבסקי וטולסטוי, ועד לספרות העברית החדשה”, אומרת אסתר תשבי. “היא קיימה בביתה סמינריונים לתלמידים נבחרים, כל יום שלישי מ־8 עד 10 בערב. ישבנו בחדר הספרייה היפהפה שלה, עם תקרת עץ ותאורה מיוחדת ורהיטים עתיקים. היתה שם אווירה של סלון ספרותי אירופי. היינו קוראים יצירות בשפת המקור ודנים בהן. תמיד נתנה לטקסט לדבר בעד עצמו, וסלדה ממלים גדולות, מדעיות כביכול, של מה שמכונה מדע הספרות. החדר היה אפוף עשן מהסיגריות של לאה. כל חייה היתה מעשנת כבדה, ושילמה על כך, בסופו של דבר, בחייה. אמה היתה תמיד במטבח, מביאה כיבוד ונעלמת. אשה אצילית ויפה מאוד, אשר כל עוד לאה חיה, לא הרגשנו בגדולתה”.

הידידים מדגישים את הדיסקרטיות, וההצטנעות של האם, כדי להוכיח שהיא לא התערבה בחיי בתה. הם עומדים על המשמר והודפים כל מה שנדמה להם כביקורת על היחסים ההדוקים בין השתיים.

טוביה ריבנר: “בתחילה אני מניח ששתיהן גרו יחד בגלל אילוצים כלכליים. לאה לא הרוויחה הרבה, והדירות היו יקרות. במשך השנים, הדבר הפך להרגל. אמה היתה נקודת המשען של חייה. היא היתה הכוח המעשי, השכל הישר. לאה העריכה מאוד את טעמה הספרותי, ואם אמה אמרה, השורה הזו לא מוצאת חן בעיני, היא היתה מוכנה לשנות שורה בשיר”.

ביום הלוויתה של לאה גולדברג, נדהמו החברות לשמוע את אמה אומרת: “מזל שהיא הלכה לפני. אם אני הייתי הולכת קודם, לאה לא היתה מחזיקה אף יום אחד מעמד”.

אסתר תשבי: “אמה באמת שחררה אותה מכל הטרדות המעשיות, כדי שתוכל לכתוב ולעבוד. יוצר הוא אדם אגוצנטרי, וגב' גולדברג ויתרה על עצמה מרצונה ועמדה לשירות הבת, אשר היתה מרכז עולמה. אינני יודעת אם היתה מצליחה לקרוא, ללמוד ולכתוב, אם היתה צריכה גם לנהל בית”.

היו לה קשרים יוצאי דופן עם ילדים. “היו לה חתנים בני 6 או 7 וכשגדלו מעט, היתה מחליפה אותם”, מחייך המשורר ט. כרמי. בנו, גד, היה אחד ה’חתנים' האלה. על ספר שירים שלה רשמה לאה גולדברג: “לשושנה וכרמי, החותנים שלי, בידידות, לאה”.

“אני זוכר את הריח של הדירה שלה, ואת פניה וצליל קולה, מגובה עיניו של ילד בן חמש”, משחזר הבן, גד צ’רני, מעצב תעשייתי, מורה במדרשה בחולון, ואב לשני ילדים. “פעם גידפתי אותה, ‘חמורה’, ואחר־כך הסברתי שזה לא הייתי אני אלא ילד אחר שנמצא שם בפנים. בעקבות התקרית הזאת כתבה את השיר ‘הילד הרע’. יום אחד הגיע אלי דודן, וכשראה את ספר שיריה אמר, ‘שמעתי על המשוררת הזאת, היא בטח מתה מזמן’. אמרתי לו, ‘לא נכון, היא היתה אצלנו בשבת’. והוא אמר שאני שקרן. כדי להוכיח לו, לקחתי אותו אליה. דפקנו בדלת, כי לא הגענו לפעמון. כאשר פתחה, אמרתי לו, ‘אתה רואה? היא לא מתה’. לאה כיבדה אותנו בתה ובעוגיות. היא ידעה להקשיב והרגשתי תמיד רצוי אצלה”.

בספר “ניסים ונפלאות”, קראה לאה גולדברג לעצמה “הדודה של שומאיש”. אלפי מכתבי ילדים קיבלה בחייה, את כולם שמרה ועל כולם השיבה. "ילד אחד כתב לה, ‘אם את דודה של שומאיש, אני מציע לך להיות הדודה שלי’, " מספרת יהודית פרייס, מזכירתה ב־10 השנים האחרונות לחייה.

מנסיעותיה באירופה תמיד היתה מביאה נייר מכתבים צבעוני ומעוטר, שלא היה בנמצא בארץ, לשמח את הילדים. יהודית פרייס: "יום אחד, קיבלה לאה צרור מכתבים מילדים בקיבוץ. ילדה אחת לא כתבה דבר, רק שלחה תמונת גואש של קשת בענן, חתומה ‘מרים’. לאה ענתה לכל הילדים, ובסוף כתבה: ‘והתמונה של מרים כל־כך מצאה חן בעיני עד שתליתי אותה על הקיר’. כעבור שבוע התקבל מכתב מהילדה מרים: ‘לא סיפרתי לך שבהיותי בת שש, מתה אמא שלי’. ובמכתב אחר שאלה ילדה: ‘איך את יכולה לכתוב לילדים, ואת אינך ילדה?’ ולאה נאנחה – ‘באמת איך?’ "

“יכול להיות שאילו חיה בתקופה שלנו”, פולטת בכל־זאת אחת מחברותיה, “אולי היתה יולדת ילד גם מבלי להינשא”. ומיד היא נבהלת מדבריה ומבקשת לחזור בה.

מינה לנדאו: “ביקרתי אצלה ב־29 במאי 1969, יום הולדתה, ואז אמרה לי שהיא מרגישה משהו. דרשתי ממנה שתלך להיבדק. אמרה, לא, אמא צריכה לעבור ניתוח עיניים, ודחתה את הבדיקה עד לאחר הניתוח של אמה. כאשר נבדקה לבסוף, נתגלה אצלה גידול ממאיר בשד. בשלב כזה שכבר לא היה טעם לנתח. לאה לא רצתה להיות מודעת לחומרת המצב. היא הגיבה בשמחה, ואמרה שעכשיו תוכל להמשיך לצייר בלי הפרעה. אבל המצב היה קשה. הסיגריות שעישנה כל חייה, התנקמו בה. עד מהרה, נתגלה אצלה סרטן גם בריאות”.

רבקה גווילי: “חודשיים לפני מותה, ציירה כלי פריטה שבור, ושלושה אנשים עומדים סביבו כמו ליד קבר פתוח. היא שלחה לי את הציור וכתבה מאחור איחולים לשנה החדשה, והוסיפה, שהיא מקווה להוציא את השנה הזאת עד תומה”.

חרף הקאריירה האקדמית שלה ומעמדה בעולם הספרות, נזקקה למחיאות הכפיים של הקהל. שלוש פעמים שלחו היא ורבקה גווילי, שהלחינה את “פזמון ליקינטון”, שירים לפסטיבל הזמר, ובכל פעם נדחה השיר. הדבר כאב לה מאוד. “יום לפני מותה”, נזכרת גווילי, “אמרה לי לאה פתאום: ‘את יודעת, רבקה, סוף סוף זכינו בפרס הראשון’. היא טעתה, כנראה מתוך הזיות מחלתה, אבל לא העמדתי אותה על טעותה. אמרתי לה, אני שמחה מאוד, לאה. בבוקר צלצלו שהיא איננה”.

ליד מיטתה בבית־החולים נמצאו שני שיריה האחרונים.

---

אורי צבי גרינברג: אורי־צבי גרינברג אמר לי: אַת אשה מסוכנת

מאת

אילת נגב

1896–1981

כאשר ראתה עליזה בפעם הראשונה את האיש, שעתיד היה להפוך למרכז עולמה, לא יכלה שלא להבחין באדמומיות עיניו הירוקות. נדמה היה כאילו הוא נתון בהפוגה שבין בכי לבכי. זה היה ב־1949, ברחוב יהודה הלוי 131 בתל־אביב, בבית משפחת יהושע ייבין, ידיד קרוב של אצ“ג וחבר לאידיאולוגיה. עליזה, צעירה ירושלמית, חברת לח”י, נשואה טרייה, הגיעה אל המשורר הנערץ עליה יחד עם חברותיה, גאולה כהן ורחל ענבר. “קראתי את ‘ספר הקטרוג והאמונה’, והרגשתי שזוהי אמת צרופה. היה לי רצון להתוודע לנפש הגדולה הזאת, לכן ביקשתי שוב ושוב שיקחו אותי אליו. כאשר זה התאפשר, וראיתי אותו בראשונה, התרשמתי שהוא נראה מרוכז באופן בלתי־רגיל, אדם שעיניו מופנות אל תוכו”.

שנים רבות עמד אצ"ג ברווקותו, בסגפנותו, ולא התפנה לאהבת אשה. הוא חי בתוך עולמו הפנימי המסויט, הסדור בתוך השורות הארוכות שלו, בנות עשר ו־15 מלים כל אחת. “למה נתן אדונַי דעת בי. שיער זהוב עלי ראש, ועיניים חותרות עדי תהום ועד עומק אסון”, תיאר את עצמו באחת משורותיו בקובץ “אימה גדולה וירח”. מאז עזב את בית הוריו בפולין ועלה לארץ ישראל ב־1923, חש שאסון מרחף מעל האנשים שהותיר: אב, אם ושש אחיות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היה כבר בן 43. אולי היה מוכן, לפי קצב ההבשלה הפנימי שלו, לשאת אשה. אבל המלחמה ורגש האשם על שלא הצליח להציל את היקרים לו, שיתקו אותו. במשך שש שנות המלחמה, היה בהלם כזה, שלא פרסם אף שיר אחד.

כך כתב ב“כתר קינה לכל בית ישראל”, אחד השירים הראשונים שפרסם אחרי המלחמה. השנים הבאות והקמת המדינה היו עבורו בבחינת סף הגאולה. עליזה נכנסה לחייו ברגע, שהיה מבחינתו השעה ה־12 לבניית משפחה ולהקמת בית.

* * *

“כשנפגשנו, אמר לי בחיוך, את מסוכנת”, נזכרת עליזה. “ולא הבנתי במה אני מסוכנת. במשך השנים קלטתי, שגם כשאני אומרת דברים סתם, אני קולעת אל לב העניין באופן אינטואיטיבי”. כשיצאה מחדרו, אמר למארחיו, זוהי האשה! והוסיף שלא פגש מעולם באדם פגיע ובלתי־מוגן יותר ממנה. היא היתה צעירה ממנו ב־30 שנה בדיוק. ב־1959, כאשר מלאו לעליזה 24 ולאורי־צבי 54 שנים, נישאו, לאחר שהתגרשה מבעלה. לא יותר ממניין אנשים היו בחתונתם.

עליזה טור־מלכא גרינברג מדברת בקול רך. 65 שנותיה לא הצליחו למחוק את שאריות היופי הענוג, אבל היא ברזל יצוק, שלא מתכופף. גם אם נמשך אורי־צבי לפגיעות שלה, היא מוסווית היטב בקשיות של פלדה. כזו היתה כל חייו, נושאת בעול של החיים במחיצת אדם יוצר, איש קשה ובלתי מתפשר, ובנֵטל הנידוי וההחרמה, שהיו מנת חלקם בשל השקפותיו הלאומיות.

בערב יום העצמאות 1981, נותרה לבדה, עם אלפי ורבבות הדפים שמילא. בקשיות־הברזל של אופיה, ובעריכתו של פרופ' דן מירון, היא מביאה לידי גמר את הדפסת כל כתביו, מפעל שלא התפנה לו בחייו. שני הכרכים הראשונים, מתוך כעשרים שצפויים בעשר השנים הבאות, יצאו לאור בהוצאת “מוסד ביאליק”.

* * *

– מדוע המתין לגיל מאוחר כל־כך עד שנשא אשה?

עליזה גרינברג: "בשנות ה־30 הסתובב אורי הלוך ושוב בין ארץ ישראל לפולין, רעב ללחם, בלי מעיל, והתריע, ‘יהודים, הצילו את עצמכם’. ולא הועיל לו. הוריו, אחיותיו, בעליהן וילדיהן התחננו לבוא לארץ, אבל הוא לא היה יכול לקבל על עצמו התחייבות פרטית. באופיו היה אדם, שלא היה יכול להתמסר לשום דבר שאינו הוא עצמו או נמצא במרכז עולמו הרוחני. באחת הפעמים בא אחד מחבריו למלון בוורשה, ראה תריסים מוגפים, הסדין רטוב, ואורי שוכב. שאל, מה קרה? אמר, בכיתי כל הלילה. אני יודע, שכולם יושמדו.

"היו בו כוחות נבואה חזקים. הואנמלט מוורשה בספטמבר 1939, ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בעזרת תעודת עיתונאי ב’דער מאמענט', עיתון התנועה הרוויזיוניסטית בפולין, שבו כתב וערך. אחר־כך התייסר על שאהוביו נהרגו בלי שעשה דבר להצלתם.

כתב. כאשר שאלתי אותו, למה אינך מקדיש את ספרך ‘רחובות הנהר’ לאבא ולאמא, תמה עלי: ‘איך אני יכול להקדיש ספר לאבא ולאמא, כאשר לא רק הם, אלא העם היהודי כולו הושמד?!’ אחרי שכולם נספו, החליט להתחתן. חש חובה לחדש את המשפחה שנטבחה".

ואכן, בזה אחר זה, תוך שש שנים וחצי נולדו להם חמישה ילדים. לכל אחד העניק אצ“ג שני שמות, מקפיד שלא לפסוח על אף חלל מבני משפחתו. לבנו הבכור קרא חיים־אליעזר: חיים, כשם אביו, אליעזר כשם סבו. לבת השנייה קרא בת־שבע שלומציון, כשם אמו וכשם אחותו. הבת השלישית נושאת את השם רבקה־חבצלת לב־ציון, כשם שתי אחיות נוספות. הרביעית, יוכבד־רחל בת ציון: כשם שתי אחיות אחרות. והבן הצעיר, דוד־יהונתן, כשם אביה של עליזה. את השם דוד העניקה לבנה גם רות, אחותה הבכורה של עליזה, לימים אשת שמואל תמיר, שר המשפטים. הבן, סגן דוד תמיר ז”ל, נפל עם מסוקו בסיני ב־1971.

עליזה נולדה ב־1926 בירושלים בשכונת תלפיות. בזיכרונות הילדות שלה, כאשר פונתה מהשכונה המבודדת עם אמה ואחותה רות, מהדהדות צרחות בערבית: “עליהום!” “אטבח אל־יהוד!” למדה בגימנסיה רחביה ובבית־הספר לאמנות “בצלאל”. חברותיה קראו לה בכינוי הגנאי ‘פורשת’, אם כי לארגון הלח“י הצטרפה בפועל רק לאחר פטירת אביה, ד”ר דוד גורביץ', מנהל המחלקה לסטטיסטיקה בסוכנות היהודית, שהתנגד למחתרת.

“בנות כיתתי הסתייגו ממני, אם כי לא עשיתי רע לאף אחת מהן. תמיד הזדהיתי עם הנרדפים, לא עם הרודפים”, היא אומרת. וחייה עם אורי־צבי גרינברג נתנו לה שפע הזדמנויות להימנות עם הנרדפים.

כאשר עלה אצ"ג לארץ ישראל, העפיל לירושלים לטור־מלכא שבפסגת הר־הזיתים. “זה המקום שלפי האגדות, מזיתיו אספו את השמן למשוח את המלך”, אומרת עליזה גרינברג. את שם המקום הזה, הצופה אל העיר והמדבר, אימץ לו כשמו העברי, ועל מחזור שירים אחד חתם אורי־צבי טור־מלכא.

מגיל צעיר כתבה שירים. "חתמתי על שירַי בכינוי ‘בת־עין’.גם בגלל הען הפנימית, גם משום שאני אוהבת מים, ו’עין' הוא מעיין. אבל אורי אמר לי, למה בת־עין?קחי את השם ‘טור־מלכא’. אמרתי לו, 'אם אתה נותן שם כזה במתנה, אני מקבלת אותו בשמחה. והתחלתי לחתום על שירי ‘עין טור־מלכא’.יום אחד, כעס עלי מאוד, ואיים: ‘אני אקח לךאת השם בחזרה!’ "

– איך כתבת, לצד משורר ענק כמוהו?

“כתבתי לנפשי, לא לידו. היו זמנים, שהראיתי לו את שירי, אבל התביישתי מאוד, חרדה לפסק־הדין שלו. הוא היה מבקר קפדן. הוא אמר לי, ‘אילו אמי היתה כותבת שירים לא טובים, הייתי אומר לה’. וזה נכון. כשהיה מרוצה משירי, אהב מאוד להדפיס יחד איתי באותו גיליון. כשהיה מפרסם שירים שלו, היה מבקש שיפרסמו גם משלי. הוא אמר על עצמו, ‘אני סנדלר’. היה רגיש מאוד לזיופים, לגרפומניות. הרבה משוררים אומרים היום, שהוא שיבח אותם. זהו שקר וכזב, פרט למעטים שהכיר בניצוץ שבהם, כמו מירון איזקסון. הוא קרא שירה ישראלית מודרנית, אבל חשב שהיא לא עמוקה דייה. חשב שיוצר עברי בדור הזה חייב לגייס את כתיבתו לעם היהודי”.

החיים איתו לא היו קלים. חיים של בדידות, של עמידה על עקרונות. "מהרגע הראשון ידעתי, שלא אעשה לו את העוול הגדול, לאלץ אותו שידפיס נגד רצונו, בשביל פרנסה. לכן חיינו בצנעה רבה. לא בכל מקום הסכים לפרסם. רק אם עורך הקפיד על ההגהות ולא שינה מקוצו של יוד, אורי הוסיף לשלוח לו שירים. אם הדפיס בעיתון, ואחר־כך התפרסם באותו עיתון מאמר נגד מדינת ישראל, זה חרה לו מאוד, ויותר לא היה מפרסם שם.

“אי־אפשר היה לקנות אותו בעד שום הון. פעם מישהו רצה לתת לו מענק, ואורי כתב מכתב מעליב, איך בכלל העזו לחשוב על זה. היה הולך ברגל מתל־אביב לירושלים עם סוליות פעורות, קשורות בחבל. פעם עצר אוטו של ההנהלה הציונית, ובן־גוריון בתוכו. אמר לו בן־גוריון: ‘אורי־צבי, עלה’. הוא סירב. שאל אותו בן־גוריון: ‘כמה אתה רוצה?’ ענה: ‘אין לכם כל־כך הרבה כסף כדי לקנות אותי’. אמר לו בן־גוריון: ‘אנחנו הפסדנו אותך, אבל גם אתה הפסדת אותנו’. וזלמן ארן, כשהיה שר החינוך, רצה לתמך בו, אבל פחד אפילו להציע לו. אורי העדיף לחיות בעוני מאשר לשעבד את עצמו”.

בארכיון אצ“ג בבית־הספרים הלאומי מצוי שֶק מחשבונו הפרטי של בן־גוריון. אצ”ג לא פדה אותו מעולם.

אף שאהב את ירושלים בכל לבו, לא התגורר בה. "הוא היה נוסע לירושלים, ושוב חוזר. לא היה מסוגל לראות את הר־הבית בחורבנו. שעות ארוכות היו הוא ועגנון מטיילים בירושלים, כמו שני סהרורים, מתוך משיכה שאין מושלהּ לעיר. הוא כתב, ‘העמק – תפילין של יד, וירושלים – תפילין של ראש’.

“אחרי הכיבוש של 1967, אורי תיכף הלך להתפלל בהר־הבית. עמד שם קאדי ערבי, נפנף בידיו, וקצין מילואים אמר לי, ‘תגידי לו שזה מקום קדוש’. ואני שתקתי. ניגש הקצין לאורי ואמר לו, ‘דע לך שזה מקום קדוש לאסלאם’. אורי נדהם. אחר נפנה אלי ואמר, ‘עליזה, בזאת נפרדתי מהר־הבית’. והוא התכופף, לקח קומץ אדמה ואסף אותו במטפחת, וירד לכותל לסיים את התפילה”.

אורי־צבי גרינברג בנה את ביתו ברמת־גן, בית קטן וצנוע, בו גרה אלמנתו עד היום. רהיטים שלא הוחלפו עשרות שנים. דיוקן שלו על הקיר. כמה רישומים. אין טלוויזיה.

היא זוכרת לפרטי־פרטים כל מי שהיטיב אי־פעם עם בעלה. “הגדולים באמת, כמו ברנר, ביאליק, גרשון שופמן, פרופ' מגנס, נתן אלתרמן – העריכו אותו למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. רק הסופרים הקטנוניים, שרצו להידחף, היו השונאים הגדולים שלו”, היא אומרת. היא מונה במדוקדק את העוולות שעוללו לו. “הוא היה רגיל שרודפים אותו, שמחרימים אותו. כשכל מיני נבָלות נעשו, איש לא נלחם את מלחמתו. הוא לא רדף כבוד ולא רדף עמדה, מעולם לא הגיב כשפגעו בו אישית, אלא אם פגעו בכבוד ירושלים”. במשך שנים זעם עלשחותמת הדואר באנגלית נושאת את השם “ג’רוזלם”. היא לא הרפתה ממאבקו גם לאחר מותו, והצליחה להביא לכך שחותמת הדואר הרשמית בשפה האנגלית, נושאת את השם “ירושלים”, בהגייתה העברית, כפי שביקש.

היא מצטטת בדייקנות ביקורות קטלניות שנים אחרי שנכתבו, נוקמת ונוטרת על כל מלה רעה,לעולם לא תסלח לאדם שקרא לבעלה “רוצח”. היא כועסת, שאין חובה ללמוד את אצ"ג בתיכון. “זו עדות לעוצמה שלו, חוששים שהוא ישפיע, ההחרמה וההשתקה עוד נמשכים. אבל אין דבר, האמת שלשירתו הולכת ומנצחת, ותצא לאור”, היא אומרת.

* * *

עליזה, אז מטופלת בחמישה ילדים רכים,לא יכלה לעבוד, “אבל זה לא בגלל הילדים, אלא בגללו. הוא היה קשה לי יותר מחמישים ילד”, היא כמעט לוחשת. מפאת כבודו היא מסרבת לפרט כמה הִקשה עליה, "אבל תקראי את הביוגרפיה של טולסטוי, ותביני מה זה. אם אגיד לך שלא היה קל, זו מלה קלה. אני נמחצתי בין הפטיש והסדן. לשמור שהילדים לא ירעישו, לא יפריעו. הרי אדם כזה היה מרוכז סביב כתיבתו באופן חמור וקיצוני, וכל הפרעה היתה בשבילו אסון.

“לא כדאי לדבר על מה שהיה קורה, כשילד בא והפריע. הוא היה איש חרון, בכתיבתו כבחייו. שיריו לא נבדלו מהגורל שלו. זה התבטא במתח גדול ובעצבנות. הוא לא ידע להקדיש לילדים. רק בשעת סכנה גדולה היה מזנק כמו נמר. כשבתנו הקטנה רבקה בלעה גולה, הפך אותה במהירות הבזק והציל את חייה. לפעמים היה מבקש ממני, שאשיר להם שירי ערש, שאביו היה שר לו, פיוטים מהתפילה”.

– האם ידע להיות מאושר? למשל כשנולדו הילדים, בשמחות החיים הקטנות?

הוא לא ידע לשמוח. ודאי ששמח כשנולדו הילדים, אבל הכול היה ספוג בכאב גדול. כי איך יוכל לשמוח, אם הושמדה משפחתו וכל בית ישראל? הוא מיעט מאוד לצחוק. היה זמן שבכה הרבה.

“הוא אדם, שראה כל־כך הרבה אסונות, שחייו מלאים במתים, שהשקיע את כל כוחותיו בהצלה, ולא הצליח. הוא ניצב אל הקיר עם משפחתו בפוגרום בלבוב, וניצל איתם בנס ברגע האחרון. בפרעות תרפ”ט הסתנן לשער יפו וראה את הערבים מרקדים עם שברייה. לא יכול היה לשכוח את מראה גופתה הדקורה של אמו של מרדכי מקלף, במוצא. זה לא היה ספרותי, החיים אצלו עמדו לפני הספרות. הוא ראה בדמיונו את כל המיתות הנוראות, שבהן מתו אחיותיו. היה שוכב בלילה ועיניו פקוחות. שאלתי אותו, למה בעיניים פקוחות? אתה רוצה לראות את האימים בחושך, בלילה?"

לא היססת, אשה צעירה ויפה, להינשא לאדם מבוגר ממך ב־30 שנה, איש שספוג בכל־כך הרבה כאב?

“החיים לצדו היו גמול עמוק מאוד. מבחינה רוחנית ונפשית, זה היה גמול גדול. חייתי לצד לב ענק”.

ביום הראיון, בשעת ערביים, הגיעו לביקור שניים מילדיהם של אורי־צבי ועליזה גרינברג. הבת רבקה, אם לשלושה, חברת קיבוץ חמדיה, לומדת השנה באוניברסיטת בר־אילן ובאה ללון בבית אמה. שערה ארוך עד מותניה. היא מגישה לנו את הקפה בשתיקה, אוספת את הכוסות ויוצאת בדממה מהסלון. דוד, הצעיר, עורך־דין במקצועו, בא לדרוש בשלום אמו. הוא ואחותו וגם שלושת האחרים, מסרבים לדבר על אביהם מטוב ועד רע. איש מהם אינו עוסק בכתיבה. נדמה שמוראם של אביהם ואמם, עדיין עליהם.

עליזה גרינברג: “מעולם לא דחפתי אותם לקרוא את אורי. האמנתי, שזה צריך לבוא באופן טבעי. זה חומר עצום ורב ומדכא, גם לי כואב לראות את משא הסבל שלו. כשהתבגרו, ורציתי שהילדים יכירו את שירתו, הצעתי להם לעשות עבודה במקום בחינת בגרות. חיים, היום קופירייטר, כתב על ‘ספר הקטרוג והאמונה’. בת־שבע כתבה על ‘אב ואם בשירתו’. כשהתחלנו בשנים האחרונות לערוך את כל כתביו, רציתי שאחד הילדים ייכנס בעובי הקורה. בת־שבע, חברת קיבוץ בערבה, היתה המתאימה ביותר, כי היא שקדנית, חרוצה, יסודית, וגם למדה ספרות באוניברסיטה. היא עשתה עבודת עריכה עצומה”.

אורי־צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה וזכה למקום המכובד, מספר 2 ברשימת “חירות” אחרי מנחם בגין, מנהיג אצ“ל. עיון ב”דברי הכנסת" מראה, שהיה פרלמנטר פעיל: לוחם על מעמד ירושלים, מתנגד חריף לשילומים וליחסים עם גרמניה (“אין אנו מסוגלים, כיהודים, להקים כאן בשביל הגרמנים תאי־גז של אושוויץ ומיידאנק, אבל אנו רוצים שייעלמו מעינינו בארץ הזאת!”). אחרי קדנציה אחת פרש, נביא זעם, עטור פרסים ספרותיים, שדמותו הציבורית שנויה במחלוקת.

עליזה גרינברג: “כשהיה ח”כ, היה מרבה להיכנס אל ראש הממשלה בן־גוריון, וזה היה מקשיב לו בהערכה גדולה. לפני שנים אמר לו בן־גוריון, ‘אתה אוהב את ארץ־ישראל אהבת בשרים’, וזה מצא חן בעיני אורי. אנשים רצו לשמוע מה הוא אומר, כי היתה לו השגה שכלית חזקה. הוא כתב: ‘אם תיסוגו מסואץ מטר אחד, יאדים הדם בחרמון’. נהג לשוחח עם גנרלים. עם דיין, אריק שרון. דיין אמר לו פעם, בשביל מה לנו המטרד הזה שלסיני, של שארם א־שייח'.ואורי אמר: ‘אם תוותר על סיני, תצטרך לדון על ירושלים’. אלוף יוסף גבע נתן לו פעם תצלום אוויר של ירושלים השלמה, והוא שמח עליו מאוד. זלמן ארן בא אלינו הביתה, שאל איך לחנך את הנוער לתודעה יהודית. אורי לקח אותו אל החלון ואמר, מכאן אפשר להיכנס? לא. אתם אנשי מפא“י, ניסיתם להיכנס מהחלון, אבל צריך לחנך את העם להיכנס מהדלת: המקורות, המסורת, כל מה שנותקנו ממנו”.

אורי־צבי גרינברג, חתן פרס ביאליק, חתן פרס ישראל ועוד עשרות פרסים, לא רצה מעולם להיות מועמד לפרס נובל. “הוא סירב לשאת חן בעיני הגויים”. שמחתו על עליית הליכוד לשלטון הפכה עד מהרה לאכזבה, כאשר הוברר לו, שמנחם בגין מוכן לוותר על שטחים למען שלום עם מצרים. אלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר בראיון ל“מוניטין” שלאחר חתימת הסכמי קמפ דיוויד טייל עם אצ“ג ברובע היהודי בירושלים, וזה אמר לו “צריכים אנשים מעטים, שיסדירו את העניין ויצילו אותנו מן האסון הזה שנקרא בגין. ואז הוא ביקש ממני, שארצח את בגין”, מספר גבע. " ‘למה אני?’ שאלתי אותו, ‘כי בך לא יחשדו’, הוא אמר”.

עליזה גרינברג: “שטויות. לא כדאי אפילו לחזור על זה. אם אמר, זו היתה רק דרך ביטוי בעלמא”.

בצעירותו עישן שישים סיגריות ביום, אחר־כך עישן מקטרת. שעות ארוכות היה כותב, לפעמים הולך לטייל. “הוא אהב מאוד לראות אנשים, להביט בעורבים על חוטי החשמל, להתבונן בירקון. הוא שמר על עצמו מכל משמר מכל מיני סכנות, כי ידע שאדם אחר לא יוכל למלא את תפקידו, לחפש את באר הנבואה”. על אף ענוותו אהב מאוד להצטלם. בכל פעם שהגיע צלם לבית, היה נעמד מולו. היה לו עמוד קבוע במקומון של רמת־גן, והוא התייחס לבמה הזאת בשיא הרצינות, “כי שם יכול היה להביע את דעתו הפוליטית, אמונתו במלכות ישראל, בלי הסתייגות. אחר־כך היה תולש את הדף ושולח אותו לאנשי השלטון, שיקראו אותו”.

כשעבד, היו הפתקאות מפוזרות בכל הבית. הוא שִרבט שירים על פיסות נייר, על מעטפות משומשות, על כריכות ספרים. אסור היה לגעת בשום דבר. אם הזיזה אשתו את ספריו ממקומם, היה מתפרץ. “מעולם לא הצצתי בשיר על שולחנו, אלא רק כשהתפרסם בעיתון. זה לא אדם, ששואל מה דעתך. תמיד הלך לפי מצב־רוחו, לאיש לא היתה שליטה עליו. לעתים קרובות דרש, שאפסיק מיד את כל עיסוקי ואקשיב לקריאתו. כשרצה משהו, לא היה יכול להתאפק. הוא עבד הרבה על שיר, המון טיוטות. אמר לי, שהוא מלטש עד אין קץ, ולוּ רק למען קורא אלמוני אחד, חד־עין”.

בניגוד לכתיבה, שבאה לו במאמץ, צייר, בקלות, רישומים הומוריסטיים, קלילים, שלא נראו כאילו בקעו מאותו מוח מסויט. שלושת ספרי שיריה של אשתו מעוטרים ברישומיו. “כדי לכתוב את המלים היה צריך לחוש אותן לעומקן. פעם לקח חתיכת פלסטלינה של הילדים ופיסל בה את היטלר. זה היה משהו מפחיד. הוא היה מוסיקלימאוד, הוא כתב את ‘אימה גדולה וירח’, ולא ידע שיש לזה מקצב שירי, ואמר שלכתוב חרוז לבן קשה פי כמה. אהב את באך, אמר שזה מזכיר לו ניגון של בית־המקדש. אהב מוסיקה עתיקה של הכנסייה היוונית. אמר על ישו, ‘הוא חיכיהודי ומת כיהודי, הוא יהודי, מה אתם רוצים’. כל בוקר היה מתפלל ישר לאלוהים. בליל שבת ובימי חג ומועד היה עושה קידוש כהלכתו”.

אצ"ג חדל לכתוב ב־1978. שנותיו האחרונות היו שנות ערפול. “כשהיה כבר במוסד של ‘משען’ והיה מפוזר ותכוף־שכחה”, אומרת אלמנתו, “קראתי לו שיר שפרסמתי, והוא אמר: ‘זה יפה, היית בנשמת הנוף’. זה הפתיע אותי עד כמה השיר נטוע בו, אף ששכח כבר רבות מחייו”.

הוא נפטר בן 84, ערב יום העצמאות, 1981. היו שאמרו שיש סמל בזה שמת, כאשר סביבו מתנופפים דגלי תכלת־לבן.

* * *

כאשר עליזה גרינברג רוצה להבין את נשמת בעלה המת, היא קוראת פילוסופיה, “כי כל הנשמות הגדולות דומות הן”. העיסוק המתמיד בהוצאת כתביו, אשר לא התפרסמו בחייו, נדמה לה לפעמים כעול, “כי מי משאיר משימה כבדה כזאת על כתף של אשה. הוא אמר, שהוצאת ספר צריכה להיות חג, ומכיוון שהחרימו אותו, לא רצה להדפיס. הוא לא הרשה להוציא אפילו את הספרים, שכבר נדפסו ואזלו מהשוק. במידה מסוימת, אני המריתי את פיו. הוא רצה שאשרוף כתבים לא גמורים, כי זה נראה לו לא הוגן, אבל החלטתי שהדברים חייבים להתפרסם. זו הפעם היחידה שאני לא עושה את רצונו. במקומות שהשאיר כמה גרסאות, נביא את כולן”.

– מותו פתח אצלך איזה ברז, או אולי סגר?

“כל השנים ניסיתי להבין את נפשי, להבין את חיי, וזה לא פשוט. אדם שלאמקבל עצמו בפשטות, חייב ללמוד את עצמו כל הזמן. השירים שלי הם דרך להבין את עצמי. אני מבקשת את צד האמת”.

– האם, כמו שקרה לסופרת יהודית הנדל אחרי מות בעלה, גם כתיבתך השתחררה?

“אנשים אומרים לי, שהגעתי לשחרור גדול יותר מאשר כשאורי היה חי. אבל זה הרי תהליך. זה לא בגלל שהוא מת. פשוט, הגעתי לזיכוך פנימי. אבל לפני הכול יש לי חובה. אני צריכה להוציא את הדברים של האיש הזה, זו חובת חיי”.

---

חיים הזז: אדם שידע אהבה, חי אחרת

מאת

אילת נגב

1898–1973

בהפוגה הראשונה, כשהוּסר המצור מעל ירושלים, ירדה אביבה לתל־אביב. אחרי נפילת בעלה טוביה קושניר עם הל"ה בדרך לגוש־עציון, והיא אלמנה בת עשרים, בתום שנת נישואין אחת, לא מצאה שום טעם להישאר עוד לבדה בעיר. מורו, פרופ' אהרון קציר, ביקש ממנה להשלים את מחקריו של טוביה, ולשם כך גוּיסה לחיל־מדע. היא השתכנה בבית דודו של בעלה, ממיינת את העִשׂבּייה, את אוסף הפרפרים הנדיר, אשר צדה יחד איתו. מפעם לפעם היתה מגיעה להוצאת “עם עובד”, לערוך ולהגיה את “מחקרי טבע ומכתבים” אשר בו הובאו ביכורי מחקריו של טוביה.

שבועות ספורים קודם־לכן, ב־3 במאי 1948, נפל נחום (זוזיק) הזז, בנם של הסופר חיים הזז והמשוררת יוכבד בת־מרים, בקרב על אוגוסטה־ויקטוריה. הזז, איש בעל משמעת פנימית עצומה, נצר בלבו את מות בנו היחיד, בן ה־19. אחרי קורבן־העולה הזה, לא היה מסוגל להוסיף ולכתוב את ספרו על ישו, שפרקים ממנו כבר התפרסמו בעיתונים, אבל עדיין התייצב בדייקנות במערכת “עם עובד” בתל־אביב, נאחז בכל כוחו במסלול חייו, מתקין לדפוס את הכרך השני של ספרו “יעיש”. באותם ימים החל בכתיבתו מחדש של המחזה “בקץ הימים”, ובשער הספר כתב: “לנשמת בני נחום ז”ל".

“אותו בוקר באתי לעבור על ההגהות של הספר של טוביה”, נזכרת אביבה. ראיתי איש לא גבוה, בחליפה ועניבה, די רזה, פניו חזקות ומעוצבות. ידעתי מיהו הזז, קצת קראתי משלו, שמעתי גם שבנו נפל. הייתי בחורה צעירה, קצינה במדים, והוא היה מבוגר ממני ב־30 שנה. לא היתה לי שום תחושה מוקדמת לגבי מה שעתיד היה לקרות. אני סקרנית מטבעי, החיים מרתקים אותי, אבל כל אותה תקופה, מאז האסון, היתה בי קהות־חושים. גם הזז היה במצב קשה, אצלו המוות קרה ממש אז.

"אחרי כמה שיחות־אקראי במשרדי הוצאת הספרים, הזמין אותי לפגישה בבית־קפה, לשבת ולדבר. הוא ידע להקשיב, והיטיב לדובב. סיפרתי על טוביה, על עצמי. הוא לא דיבר על עצמו, רק בעקיפין. לאט־לאט התחלתי להבין את דרכי המחשבה שלו, דרכי ההתבוננות שלו. כוח החיים שלו התבטא בכך שהוא המשיך לכתוב, התנדב לצאת לכל מקום שבו היו חיילים, כדי להיות בקרבתם, לחזק אותם.

"את אבלו האישי ביטא בסיפור, שכתב באותה תקופה, ‘חופה וטבעת’, על אשה זקנה שאיבדה את כל משפחתה בשואה, וניסתה למצוא משמעות בחיים באמצעות התמסרות לזולת. לא במקרה בחר לספר על אסון בממדים איוביים כאלה – זו היתה דרך ההתמודדות שלו. יש עשרות מקומות בכתביו, שבהם אני יודעת שהוא מדבר על בנו, אבל הם לעולם לא מפורשים. נער שרוכב על חסקה, דמות שיֶשנה או איננה, משהו סובטילי, שאם אתה חושף אותו לשמש, שרפת את זה, כמו בסרט צילום. הוא מאוד לא אהב את ההתעסקות באֵבל, מעולם לא דיבר על כך באופן פומבי. בתוך מדינה שלמה, שכותבת על השכול ועוסקת בו בכל הזדמנות, הזז נמנע מזה.

“הקשר בינינו התפתח לאט. ודאי שלא חשבתי שאתאהב בו. חלפו קרוב לשלוש שנים מפגישתנו הראשונה עד שנישאנו. לא תמיד אנחנו מכוונים את גורלנו. אנו שולטים בו רק עד שלב מסוים. יש פגישות גורליות שמשנות הכול. מישהו אחר כתב את הסיפור שלי. אולי אַת הגיבורה של חייך, אבל את הזימונים עושה יד אחרת”.

* * *

קולה הרך וניסוחיה המתונים של אביבה הזז אינם צריכים להטעות. היא גברת של ברזל, נחושה מאד בדעתה, יודעת בדיוק לאן היא הולכת, גם כאשר היא בוחרת לתת לעצמה להיסחף. כשהיא מספרת, כבדרך אגב, שספת־העץ המגולפת שאנו יושבות עליה, נקנתה בחנות לריהוט עתיק, לאחר ששימשה תפאורה ל“מלחמה ושלום” בתאטרון “הבימה”, זה מתיישב היטב עם אופיה העז ופרשת חייה. פעמיים היתה נשואה לגברים בולטים בתחומם. כשהתאלמנה, קיבלה עליה להמשיך את מפעלי אהוביה, והקדישה לכך את כל שנותיה.

כשמינה את אשתו לאחראית הבלעדית לעיזבונו הספרותי, כתב חיים הזז בצוואתו: “את כתבי־היד שלי רובם להשמיד, ואת מיעוטם לברור ברירה מדוקדקת, לקצר ולהעמידם על עיקרם האמנותי. בדבר הזה אני סומך על טעמה של אשתי אביבה הזז. אם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בהם, אני מצווה שתשמידם מיד לאחר מותי, כולם עד אחד, בלי יוצא מן הכלל”.

והיא אכן עשתה זאת. פרט לכמה ניירות אישיים, אותם ציווה לשרוף, שימרה אביבה הכול. ב־20 השנים שחלפו מאז מותו, ערכה והוציאה לאור ארבעה מתוך 16 הכרכים של כתביו, ועוד כארבעה ייצאו בשנים הקרובות.

רבים ביקשו לראיין את אביבה הזז, ותמיד סירבה. לפעמים קבעה פגישות עם עיתונאים, אך נסוגה כאשר משהו לא הניח את דעתה. הפעם הלכה עד הסוף. המפגשים בינינו הפכו לשרשרת של שיחות, שהתפרשׂו על־פני חודשיים תמימים. אביבה קושניר, אביבה הזז, בפעם הראשונה.

לפני שנים כתבה בשיר:

– מי משניהם, טוביה קושניר או חיים הזז? מי מהם היית רוצה שייקח אותך? עם מי משניהם תלכי?

היא לא ממהרת להשיב, וגם לא עונה ישירות.

“השיר נכתב אחרי מות הזז, אבל הקשר לטוביה חי בי תמיד, גם כשהייתי נשואה להזז. איני יודעת למי מהם אני הולכת. אני מעדיפה לראות את הרקע הרחב יותר, האידיאה של האהבה, ולא סיפור אהבה מסוים. ידידתי, המשוררת זלדה, אמרה לי פעם, שכשהיא מסתכלת על אנשים, היא יכולה לראות אם ידעו אהבה או לא, ואפילו יום אחד בחייהם. אני מאמינה, שאדם שידע פעם אהבה, חי את חייו אחרת. אַת רואה לפעמים אשה זקנה מחייכת, ומהחיוך שלה ברור, שהיא ידעה את קסם האהבה, הרבה יותר ממישהי אחרת, שמתפארת ברומנים שהיו לה. עם אותה אשה, שסודה מתגלה בחיוכה, יש לי שפה משותפת. פעמיים אירע לי הנס הזה, של אהבה ושותפות, והוא יכול לקרות שוב. היו עוד אהבות, אבל מעולם לא בדרגת השותפות שהיתה לי עם טוביה והזז”.

* * *

אביבה לבית גינזבורג נולדה בעין־חרוד וגדלה בכפר יהושע, “ילדת־יער, עצמאית ומרדנית, עם אב שלמד אגרונומיה ואהב ספרות. כשהייתי בת 12, עזבו הורי את הכפר, ואני החלטתי להישאר לבדי, וללמוד אחר־כך בבית־ספר חקלאי בעיינות. בגיל 14 פגשתי את טוביה. העצמאות שלי היתה על רקע של ביטחון ובית איתן, בניגוד לו, שגדל במשפחה הרוסה. לאחר הפירוד של הוריו, הגיע טוביה לפנימייה ביגור, ובנה לו עולם מיוחד, הולך שבי אחר קסמי הטבע”.

אביו, שמעון קושניר, היה שקוע רוב הזמן בפעילות ציבורית. בצאתו לקונגרס הציוני בשוויץ, התאהב באשה אחרת. עשר שנים נמשך הקשר החשאי, וכאשר מלאו לטוביה 14, עזב האב את הבית ונשא לאשה את אהובתו. אסתר, האם, היתה מרת־נפש וחסרת שמחת־חיים עוד מהיותה נערה, כאשר בחור שחיזר אחריה התפרץ לביתה, אקדח שלוף בידו, ירה בה בחזה, והרג את אביה.

מגיל רך גילה טוביה קושניר התעניינות בטבע. כנער, קשר קשרים עם חוקרים באוניברסיטה העברית, והיה יוצא להרי הגליל, לאגם החולה, לשומרון, את חפירה בידו, מאתר את פריסתם של פקעות וזרעים, מגלה מיני צמחים חדשים, אוסף זחלים ופרפרים. שמו הלך לפניו, כתקווה החדשה של מחקר הטבע בישראל. בגיל 16 הוזמן לירושלים, ללמוד בתיכון בית־הכרם, והתגורר בבית הבוטנאי פרופ' מיכאל זהרי.

טוביה בן ה־18 פגש את אביבה גינזבורג, תלמידת כיתה ח', באפריל 1942.

"יצאתי עם שלושה בנים לטיול שבת, וראיתי אותו בתל אל קאדי, בתוך שִפעת הצמחייה הפראית. ממוצע־קומה, שיער גלי, עיניים ירוקות. כששמעתי שהוא מתכוון להעפיל לחרמון, נדלקתי. לא ידעתי עליו כלום, לא שמעתי את שמו, אבל היה בו קסם, התלהבות, אדם שבוער במשהו, עם יכולת של שכחה עצמית. לימים מצאתי אותן תכנות עצמן אצל הזז, עם כל השוני ביניהם. הטיול הזה היה רצוף הרפתקאות. חצינו את הגבול לסוריה, נאסרנו בחשד לריגול, הועמדנו למשפט בפני שלטונות המנדט, ושוחררנו בקנס כספי. כך החל הקשר בינינו.

“עבור מרסל פרוסט, החיפוש אחר הזמן האבוד החל בעוגיית ‘מדלן’. אצלי, הזיכרון של טוביה מעורב בריח של אירוסים. יום אחד טיילנו לבדנו על הגלבוע, ולפתע הופיעו רועים ערבים. לא היה לנו נשק, וחששנו שזה ייגמר רע. הוא לחש לי, תתחילי לרדת למטה, והורה בידו: כשתגיעי לקצה המדרון, תפתחי במרוצה. ובידו השנייה החל לשלוף לאט־לאט את המעדר הבוטני שלו, מקל שבקצהו ברזל. הרועים חשבו שזה אקדח, ונרתעו. ובאותה שנייה, לפני שיתעשתו, טוביה זינק בעקבותי במורד. האוויר היה מבושם בפריחת האירוסים, ומאז נטבע בתוכי הצירוף של ריח האירוסים, יחד עם תחושה של סכנה ויופי לאין קץ”.

חליפת המכתבים ביניהם נמשכה מ־1942, עד שנישאו בסוף 1946. מכתבי אהבה, שהם גם דו"חות של סיורי מסע, בעקבות צמחים ובעלי־חיים. אביבה כינסה אותם בספר, אחרי נפילתו. “אם תסעי בפורים לצפון, השתדלי נא לאסוף את כל הטחבים שיַנביגו מהבניאס והדן, וכן שימי לב לטחבים הגדלים על האדמה”, ביקש ממנה. במכתביו, הציב לה משימות בוטניות, יעץ לה לקרוא באנגלית את “למי צלצלו הפעמונים” (“יש בו אותה חוויה נפלאה של אושר־עולם ברגעים שעל סף המוות”). הביע בפניה את התפעמותו מצבעים, מריחות, ומאותם כוחות בראשית המתגלים בצופן הגנטי, ומקרבים אותנו להבנת סוד החיים.

אביבה הזז: “המשוררת זלדה אמרה לי, תדעי לך שתיאורי הטבע היפים ביותר בספרות העברית נכתבו אלייך. ורחל כצנלסון שזר אמרה, שצריך להודות לנערות האלה, שהנערים מהפלמ”ח אהבו וכתבו להן מכתבים. בלעדי זה לא היה נשאר מהם דבר".

טוביה קושניר סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בבוטניקה ובזואולוגיה. הוא קטף פרסי הצטיינות, וכבר דובּר על המשך לימודים למסלול ישיר בדוקטורט באנגליה, אצל הגנטיקאי הנודע פרופ' הולדיין. אביבה לימדה עברית ותנ"ך לילדי עולים.

אביבה הזז: “טוביה הצטרף למחלקת הפלמ”ח שבסיסה היה במעלה־החמישה, ותפקידה שמירת הדרך לירושלים. רציתי להצטרף אליהם כחובשת, אבל הוא ביקש שאשאר ואשלים אותו שלב בעבודתו המדעית, שהפסיק באמצע. תמיד היינו שותפים, היו לנו תוכניות לכתוב יחד ספר, שישלב את נופי הטבע, ואת סיפורםשל בניהמקום שחיו כאן והטביעו חותמם לדורות הבאים. ביום חמישי בבוקר, נכנס הביתה ובידו זר גדול של פרחי בר. הוא היה רצוץ, כי כל הלילה הקודם הלכו ברגל לכיוון גוש־עציון הנצור, שביקש תגבורת, לא הצליחו, וחזרו במטרה לצאת שוב. בינתיים עצרו לכמה שעות מנוחה בסמינר בית־הכרם.

“כשליוויתי את טוביה וחבריו לפנות ערב, עמד במורד הרחוב משוריין אנגלי, ויושביו עקבו וראו מי נאסף. היתה שעת שקיעה, השמש הסתננה בין האורנים. הם עלו למשאית, כיסו את הפתח בברזנט, ויותר לא ראיתי אותם”.

בליל ה־15 בינואר 1948, בהיותם בהרי חברון, נתגלתה המחלקה, בלא מכשיר קשר ובלא סיכוי להזעיק עזרה. הרכסים סביבם נתפסו על־ידי המוני ערבים חמושים, שסגרו עליהם כטבעת. הקרב תם רק לאחר נפילתו של אחרון הלוחמים. 35 איש. הגופות חוּללו.

אביבה הזז מאמינה, שהבריטים הם שגילו לערבים את דבר שיירת התגבורת לגוש־עציון. “בעיתונים למחרת דוּוח שהיתה בחורה בין הנופלים. אני מסיקה מכך שהיתה הלשנה של הבריטים. הבריטים שארבו ליד הסמינר, ראו אותי כשליוויתי את טוביה, ומנו גם אותי בין הלוחמים”.

– והסיפור על הרועה הערבי הזקן, שהם החליטו לא להורגו, והוא שהסגיר אותם?"

זמן־מה לפני האסון סיפר לי טוביה, שבאחד הסיורים בסביבות מעלה־החמישה, פגשו רועה ערבי. הם דנו ביניהם, והחליטו שלא להורגו. אולי הסיפור הזה הועתק אל קורות דרכם האחרונה, אבל את סודם לקחו אל הקבר".

ההלוויה התקיימה ביום שני, בכפר־עציון. "כולם היו מכוסים בסדינים. עובדת מותו של טוביה לא התקבלה על דעתי ולא רציתי לראות את פניו הדוממות. גם לא שאלתי מה קרה, רציתי לשמור בליבי את דיוקנו החי. אחרי ההלוויה הלכתי הצִדה, ומצאתי את עצמי בשדה־מוקשים. בן־ציון תומר, המחזאי, מילדי טהרן, סיכן את נפשו, פסע בתוך העקבות שהותרתי, וחילץ אותי. מבחינה מסוימת, זה היה יכול להיות סוף נהדר, הדרך הקלה ביותר לגמור, אפילו דרך רומנטית. הכלה הצעירה, בעקבות אהובה. אבל אני לא עשיתי זאת. אלוהים עדי, שנכנסתי לתוך שדה־המוקשים בשוגג. טוביה ואני עברנו כל מיני סכנות, ולא פעם התגרינו במוות, אבל זו היתה הרפתקנות של תאבי חיים, ולא להיפך. את הגבול למוות אסור לחצות. כתוב בספר דברים, ‘החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים’. ואני אכן מרגישה, שהמוות הוא טמא, מקולל, וגם אם הוא מפתה לעתים, אין להיגרר אחריו.

“כשאַת בקשר קרוב עם אדם, האיש ההוא שומר את דמותך, ואַת את דמותו. אם זו שותפוּת אמיתית, והיא נקטעת, הדבר הראשון שהולך לאיבוד זו את. העיסוק בעבודות המדעיות, בסיועם של מוריו של טוביה, נתן לי תחושה שאני ממשיכה אותו, אבל אני לא הייתי קיימת יותר, כי הדמות בראי, שהוא שיקף עבורי, נעלמה. אני המשכתי לנהל את השיחה איתו, אבל לא היה מי שינהל שיחה איתי. ואני נשארתי אילמת. זהרה של שמוליק ניסתה להמשיך את הדיאלוג הזה. אני ידעתי, שזה בלתי־אפשרי”.

ובקיץ 1948 הכירה את חיים הזז. לא השכוֹל המשותף, היא אומרת, קשר אותם. הזז, יליד 1898, חי בפאריז תשע שנים, ושם גם נולד, ב־1928, הבן נחום (זוזיק), לו ולמשוררת יוכבד בת־מרים. הם לא נישאו מעולם, גם לא חיו זמן רב תחת קורת־גג אחת. כעבור שנה עלתה בת־מרים עם בתה הבכורה, מרייסה, ועם נחום התינוק, והשתקעו בתל־אביב.

הזז עלה לארץ ב־1931, והוא כבר סופר עברי ידוע. הוא ביקש להכיר את בני העדות השונות, ולכן בחר להתגורר בחדרים שכורים הירושלים, בשכונת הכורדים, בנחלאות, בשכונת הפחים של יוצאי תימן. הוא חי ביניהם, קלט את דיבורם, וכתב עליהם. הרומן “יעיש”, עליו זכה בפרס ישראל ב־1953, ו“היושבת בגנים”, עוסקים בעדה התימנית, במצוקות נישואין, באכזבות. במקביל, כתב על המהפכה הרוסית, וגם על החיים המודרניים בפאריז ובארץ־ישראל. בסופי־השבוע היה נוסע לתל־אביב, לפגוש את בנו, שניחן בכשרון מיוחד לציור.

איטה קאליש, כיום תושבת תל־אביב, היתה ידידה קרובה של הזז בשנות ה־30. היו אלה עבורו שנים קשות של מצוקה כלכלית, ותחושה שאין קוראים ואין מבינים אותו. “חיטוטיו המתמידים בבעיות המוות ואפסות האדם החדירו בלבי רגש של חרדה, חשש שלא יזכה, חלילה, לאריכות־ימים”. משום כך החליטה להעלות על הכתב את שיחותיהם, ועשתה זאת בסודי־סודות. עד יומו האחרון לא ידע הזז על כך דבר. את ספרה “שיחות עם הזז” פרסמה ב“ספרית פועלים” ב־1976. "השיחה נסבה על חיי משפחה והזז אמר, זה מזויף. זה לא היה מעולם… על הערתי, שראיתי חיי משפחה מאושרים, שנמשכו זמן רב מאוד, ענה, ‘כן, זמנית, אך לא לאורך ימים…’ ".

כאשר פגש הזז את אביבה, השתנו כל חייו. לראשונה, בגיל 50, ידע אושר. “עכשיו לא היה חסר אלא בית משלו, משפחה, אשה שתהא מהלכת לפניו, שתמלא את ביתו אור וחום, אהבת עולם ואושר בלי סוף”, כתב בסיפור “הוא ציווה”.

הם נישאו בבית־הכנסת הגדול ברומא, ב־1.1.51. אביבה מחייכת, כשאני שואלת מי היה בחתונה. “מי צריך להיות? רק אני והזז, עדים מעטים, והרב הראשי של רומא, הרב פראטו, שהשיא אותנו”. להוריה, לאחיה ולאחותה נודע דבר הנישואין רק כשחזר הזוג הטרי לארץ.

“ההחלטה היתה שלי. לאנשים הקרובים לי ודאי היה קשה להשלים עם זה, כי הכול היה עוד קרוב לנפילתו של טוביה. אבל אני אדם לא קונבנציונלי. גם ההליכה אחרי טוביה היתה הליכה אל הבלתי־צפוי, כי כשאַת הולכת אחרי אדם מקורי, מערכת החיים שתהיה לך איתו, גם היא מקורית”.

– לא חששת להינשא לאדם מבוגר ממך כל־כך?

"לא הגיל חשוב. חשוב אם יש קשר, אם יש עולם משותף. להתייחס לכל גבר כאילו הוא עתיד למות? חס וחלילה. איזו צורה תהיה לנישואים כאלה? האמנתי אז, ואני דבקה בזה עד היום, שכולנו נמצאים במרחק שווה מן המוות. לכאורה, אדם זקן או חולה קרוב יותר למוות, אבל הניסיון מוכיח שזה לא כך.

“הזז אמר פעם, שלאדם מישראל אין ביוגרפיה משלו. בעם היהודי, השתייכותו של האדם קובעת את גורלו. המוני אנשים בעלי כשרונות וסגולות, שהיו אמורים להבטיח להם חיים טובים, גורלם נחרץ למוות, פעמים מאין ברירה, ופעמים מתוך בחירה, בשואה, במלחמות ישראל. הרי גם מותם של הל”ה נבע משרשרת של טעויות. אני לא אצדיק לעולם את הדין, תמיד אתקומם".

אחרי נישואיהם למדה באוניברסיטה העברית חמש שנים, וקיבלה תואר “מוסמך” בפילוסופיה ובמדע הדתות. הזז התמסר לכתיבה. "אף פעם לא עשה דבר מלבד לכתוב, אפילו לא עריכה או עבודות ספרותיות, גם אם פירוש הדבר היה דוחק כלכלי. רק ב־1961, בגיל 63, רכש דירה משלו. הוא אהב לשבת בבתי־קפה, ללכת לקולנוע. את ‘ילדי גן־העדן’ ראינו כמה וכמה פעמים. מאז שהותו בפאריז, הזז אהב מאוד אמנות. כשהיה לו מעצור בכתיבה, היה קם מהשולחן והולך למוזיאון או לגלריה, וכשראה ציור שדיבר אליו, משהו נפתח. הוא אהב ציור, והיה מאושר כשהתגלה כשרון ציור אצל בנו נחום. לעתים קרובות, כשמצא עצמו עומד בפני מחסום בכתיבה, היה אומר לי, אביבה, בואי לטייל. אפילו בחצות הלילה. מאוד אהבתי את הטיולים האלה. ההליכה ברגל, והשיחה בינינו, שִחררו את המעצור, והרגשתי כאילו המעיין מחדש את נביעתו.

“אני הייתי הקוראת הראשונה של כל מה שכתב. היה לו כתב קשה לפענוח, הוא כתב ביד, ובכל יום הייתי מדפיסה במכונת־כתיבה את מה שהספיק לכתוב. הגיבורים נעשו בני־בית אצלנו, היינו מדברים ומתלוצצים עליהם, כאילו הם אנשים חיים. פעם סיפרתי בזעזוע על בחור שהתאבד. אחרי זמן השתמש בזה בעקיפין, כגרעיון לסיפור”.

הזז, רודף שלמוּת, היה משכתֵב את ספריו שוב ושוב. גם כאשר ספר התפרסם, לא הניח לו, והיה מוסיף או משמיט לעתים עשרות דפים במהדורה הבאה. “לגיבוריו היתה זכות גדולה, הם הוסיפו לצמוח ולהתפתח כל זמן שנגע בהם. תמיד דרש לעבור על כל פסיק. את שם הסיפור לא נתן אלא ברגע האחרון, כדי שיהיו חייבים לשלוח לו את ההגהות”.

* * *

הזז מת ב־24.3.73, בן 75. רק כשנפתחה צוואתו, נודע לאביבה לראשונה שמינה אותה לסמכות המוחלטת לבי עיזבונו הספרותי. ידידתה, הפרופ' דורותיאה קרוק, אמרה לה שזה מקרה ראשון בתולדות הספרות, שסופר ממנה את אשתו לעורכת הבלעדית שלו.

– את לא מוצאת בכך טעם לפגם?

“מדוע? כשלמדתי ספרות, אהבתי מאוד את שירי יהודה הלוי. הרי יכולתי לכתוב דוקטורט ולהתמסר ליהודה הלוי כל חיי. מדוע זה נחשב מקובל, וכשמדובר ביוצר אחר, שהוא בעלי, יש טעם לפגם? בעיקר שיש לי יתרון מסוים. אהבתי את הזז, אהבתי את יצירותיו, הייתי שותפה לעבודתו בחייו. כאשר אני צריכה להחליט בין נוסחים של סיפור שלו, או לבחור שם לסיפור, אני מכירה את דרך החשיבה שלו. גולדה, שהיתה ידידה שלנו, סיפרה שהנשים בקיבוץ שלה מרדו, וסירבו לעבוד במטבח, רק ברפת. והיא אמרה, אני לא מבינה למה להאכיל פרות זה חופש, ולהאכיל אנשים זה שעבוד – והחלה לעבוד במטבח. כאן גילתה עצמאות ראשונה. שום דבר מהפמיניזם שלי לא נגרע, בכך שאני עובדת בהוצאת כתבי הזז, ולא בחוג לספרות באוניברסיטה זו או אחרת”.

– אבל פעמיים הקדשת את חייך לאדם אחר.

“זו זכות גדולה. את הסופר מקס ברוד זוכרים לא בזכות יצירותיו, אלא בכך שהקדיש את חייו לכתבי ידידו קפקא. אילו היה יותר אגואיסט, היינו מפסידים את קפקא. זו גדולתו של ברוד. כך נוצרת תרבות”.

כשהיא מספרת על בעלה הראשון, היא קוראת לו בשמו הפרטי, טוביה, ולשני, בשם משפחתו, הזז. אולי זה טבעי, כאשר האחד נקטע בגיל 24, על סף חייו, והאחר הגיע לבשלות ולמיצוי. כל ימיה כתבה שירים. לטוביה, הראתה אותם. הזז לא ראה אותם מעולם. יראתו של אדם, העומד מול יוצר גדול. רק אחרי מותו העזה לפרסם מעט במוספים הספרותיים. “לוּ היה לי יותר כוח, אולי הייתי גם עורכת את הזז, וגם כותבת בעצמי, אבל נאלצתי לבחור. אני לא חושבת שהקרבתי קורבן. אילו העבודה לא עניינה אותי, לא הייתי עושה אותה, בפירוש לא. אבל גם הזז וגם טוביה הפכו אותי לתלמידה ושותפה, והיתה בכך משום הבעת אמון, שאיני יכולה למעול בה”.

כדי לקיים את מפעל העריכה הקימה את “יד למורשת חיים הזז”, והיא עובדת שם כמה ימים בשבוע. בגאווה היא מראה לי את סיפורוהידוע של הזז “הדרשה”, שיצא אשתקד בסינית, וסיפור על רקע מהפכת 1917, שתורגם באחרונה לרוסית ויצא במוסקבה.

היא חיה לבדה בבית גדול. מטופחת, נאה מאוד, מלאת שמחת־חיים. “בנשמתי אין אפילו שׂערת שׂיבה אחת”, היא אומרת. “אני שמחה שהגיל לא רשם עלי את אותותיו בצורה כבדה. יש בי תחושה פנימית של רעננות וסקרנות, כמו גם התחושה הטראגית של דברים שלא מוצו. נשארתי בזינוק לעתיד לבוא, יש לי המון תוכניות. מעולם לא התמרמרתי על גורלי. האם מותר לקבל את הטוב ולא את הרע? אהבה, עניין, הזיכרונות השומרים צעדי, והבחירה בחיים מדי יום – על כל אלה אין למוות ממשלה. או שאתה מניח ליסוד המוות להשתלט עליך, או שאתה חי באינטנסיביות את הכול, גם את הכאב. תמיד, גם במצבים הקשים ביותר, הרגשתי שאני בת־מזל”.

---

ש"י עגנון: "מכאן ואילך, הייתי כמעיין שאינו פוסק..."

מאת

אילת נגב

1888–1970

כאשר נתבקש שמואל יוסף עגנון, צ’צ’קס, לציין את תאריך הולדתו, עם עלייתו לארץ־ישראל, בחר בתשעה־באב. “נולדתי בעיר בוצ’אץ' במזרח גליציה לאבי הרב שלום מרדכי צ’צ’קס הלוי זצ”ל, בתשעה־באב תרמ“ח, וסימנם: ת.ר.ח.ם. ציון, ולמספר העמים 8.8.88 וסימנם שמונה כפול ארבעה”, כתב במכתב לעיריית תל־אביב. תשעה־באב של אותה שנה חל ב־17.7.1888, שלושה שבועות לפני ה־8.8.88, כך שאחד התאריכים העגולים הללו, או שניהם, אינו נכון. אבל גם בתיקונים הקוסמטיים האלה יש משמעות, סבור פרופסור אברהם בנד מאוניברסיטת קליפורניה, מבכירי חוקרי עגנון בעולם. “תשעה־באב הוא מועד חורבן בית־ראשון ובית־שני, והוא גם היום שבו, על פי המסורת, ייוולד המשיח. האם חשב עגנון עצמו למשיח? מדוע לא? הרי לכל יהודי יש שאיפות משיחיות. אין ספק שהוא בחר ביום זה כדי לומר משהו. אצל סופר גדול, יש לבדוק גם את הסיפורים שהוא בודה על עצמו כדי לרדת לצפונות נפשו. אני חושב שעגנון, כפי שעיצב את תמונת העולם של גיבוריו, רצה לעצב גם את המציאות שלו עצמו. אותה שאיפה היא שהפכה אותו לסופר גדול, כאדם שאצלו העולם הדמיוני והעולם המציאותי שווים”.

סיפורים רבים סופרו על עגנון, ואת חלקם הפיץ הוא עצמו. פרופ' אברהם בנד נפגש עמו פעמים אחדות מדי שבוע, בשנתיים שבהן עסק בחיבור ספרו על חייו ויצירתו של עגנון, “נוסטלגיה וסיוט”. הספר יצא לאור באנגלית ב־1968, ועגנון עוד הספיק לקבלו לידיו. “בכל פגישה שלנו היה חוקר אותי מה עשיתי בימים שלא נפגשנו. תמיד היה פותח את השיחה ב’מה שלומך? ספר לי משהו'. טוב. סיפרתי לו. אחרי שבוע הוא היה מספר לי סיפור נפלא, על מעשה שאירע לו. וזה היה בדיוק אותו מקרה שעליו סיפרתי לו שבוע קודם. אמרתי לו, מר עגנון, זה לא קרה לך, זה קרה לי. והוא ענה: ‘לא נכון! מה אתה מדבר!’ בהתחלה כעסתי, איך הוא לוקח את הסיפור שלי ומשתמש בו. אחר־כך הבנתי, וכשהבנתי, מצאתי את המפתח לאישיותו של עגנון הסופר. הרי הסיפור אינו שלי. הוא רק אירע לי. ועגנון לקח את הסיפור הקטן והלא־חשוב, שקרה לי, והפך אותו לסיפור יותר יפה משהייתי יכול לכתוב אי־פעם. ואני בטוח שהוא האמין שהמקרה קרה לו”.

גם השם “עגנון” היה יציר־דמיונו של הסופר. שמואל יוסף צ’צ’קס היה הבכור בחמישה ילדים. אביו סחר בפרוות, והמשפחה היתה אמידה, מבוססת ומשכילה. מגיל שלוש עד תשע למד ב“חדר”. אחר־כך למד בעיקר אצל אביו, חופשי לנפשו לטייל ולעשות כראות עיניו. הוא הִרבה לקרוא. בגיל 11 רכש את ספרו הראשון, “שבחי האר”י“, וזמן קצר אחר־כך חזר הביתה עם “איתיאל הכושי”, תרגום ועיבוד, כמנהג אותם ימים, ל”אותלו" של שקספיר. עוד בילדותו קרא ספרים גרמניים וספרים סקנדינביים ובהם ספרי איבסן וקנוט המסון.

עגנון החל לכתוב בגיל צעיר. “בהיותי בן תשע שנים עשיתי בלדה על מעשה בבחור אחד שיצא להדליק נרות ביום ראשון לסליחות על הנהר, כאשר היה מנהג הבחורים בימי ילדותי, ותבוא אחת הנערות מנערות־המים ותיקחנו”, כתב במכתב למ"א ז’ק ב־1927. “זה היה השיר השני אחרי שיר הגעגועים אשר כתבתי בנסוע אבי למסעיו. מכאן ואילך הייתי כמעיין שאינו פוסק וכתבתי בכל יום שיר גדול ונורא. והיות והייתי טרוד לפלוט, לא בלעתי. ברוך ה' שלא נשתמר משירי ילדותי אפילו אות אחת”, הוסיף, בביקורת העצמית החריפה שלו.

פרופ' אברהם בנד: "ב־1908, כאשר ביקש עגנון להוציאאת ספרו ‘עגונות’, ניגש אל שמחה בן־ציון, הסופר והעורך, והביא לו את כתב־היד. בן־ציון קרא את הסיפור והסכים להוציאו לאור, אבל טען שצ’צ’קס הוא שם מגוחך, ודרש מהסופר להחליפו. כל ימיו כתב עגנון על נפשות עגונות, על אנשים שהם עגונים נפשית. הוא הבין שהאדם המודרני הוא חסר־חופש וחסר־בית. לכן בחר לו בשם הזה, שנגזר מסיפורו ‘עגונות’ ".

באותה שנה החליט עגנון לעלות לארץ־ישראל גם כדי להתחמק מהגיוס לצבא. דרכו כסופר עברי כבר היתה ברורה לו, ולא ראה כל טעם להישאר בבוצ’אץ'. הוא התיישב ביפו, וחי בה ובירושלים במשך חמש שנים. עבד בעבדות שונות, כפקיד בבית־משפט השלום ועוזר עורך. אחר־כך החליט להרחיב את השכלתו. ארתור רופין שכנע אותו לנסוע אתו לגרמניה, בראשית שנת 1913. תחילה חשב שיירשם לאוניברסיטה. אחר־כך פרצה המלחמה. בין ידידיו ומכריו הקרובים היו זלמן שוקן, אשר עגנון יעץ לו ברכישת ספרים לספרייתו, זלמן שזר, גרשום שלום ומרטין בובר. עם בובראסף סיפורי חסידים ואף עמד להוציאם לאור, אולם אלה אבדו בשריפה הגדולה שפרצה בביתו ב־1924. “אני פגשתי אותו בשנת 1913”, סיפרה פעם אסתר עגנון. “נפגשנו בברלין אצל אחי, היה להם עניין משותף בספרים. אני הייתי בת 24, ונהניתי מהסיפורים שהוא סיפר. אנחנו טיילנו והוא סיפר לי”.

“אלמלא היא, הייתי הולך לאיבוד”, אמר עגנון על אשתו בראיון לרדיו. “אמנם יש לי צרות, כל אדם יש לו צרות מאשתו. כשהקדוש־ברוך־הוא רצה להעניש חלק מהאנושות, נתן להם אשה”.

אמונה ירון: “אבא ואמא נפגשו בגרמניה, בשנות המלחמה. אבא נתן שיעורים פרטיים לאמא ולאחותה רבקה. אמא, אסתר מרכס, היתה המרדנית מבין עשרת אחיה ואחיותיה. בגיל מוקדם עזבה את הבית, ונסעה למינכן ללמוד באקדמיה לציור. אחר־כך ביקרה בארץ־ישראל אצל אחותה, וכשחזרה לגרמניה למדה אפילו ערבית. לא היה מקובל שנערה יהודייה מבית טוב בגרמינה תעשה דברים כאלה. ואמנם, כל השנים הוסיפה להילחם על עצמאותה, גם לאחר שנישאה לאבא ב־1920. וזה היה סלע־המחלוקת ביניהם ומוקד לחיכוכים, עד יומם האחרון”.

השריפה שפרצה בביתו וכילתה את כל כתביו, החישה את עלייתו ארצה. בנובמבר 1924 דרכו רגליו בשנית בירושלים. אסתר והילדים נשארו בגרמניה עוד שנה אחת. באותה שנה נשמר הקשר ביניהם באמצעות מכתבים.

“אסתרליין הטובה, היום יום ד' הולכת הפוסטא מכאן לחוץ־לארץ, על־כן אמרתי, אכתוב לך”, הוא מסביר לה, ומספר לה כיצד נכנס לבית אחד בירושלים, “וכיוון שאמרתי את שמי מיד קפצה אשה אחת, אם לשני ילדים, וביקשה ממני אוטוגרף על ספרי. וכשלא מצאה את ספרי כי השאילה אותו, לקחה את התנ”ך ואמרה: כתוב בזה! אמרתי לה: גבירתי, אני לא חיברתי את הספר הזה".

עוד מספר לה עגנון, שנכנס לארץ בחשאי, ואולם דבר בואו פורסם בעיתונות ברעש רב, וכל גדולי הארץ התרעמו עליו על שלא ביקר אצלם. אתמול סיפרו לו, הוא כותב, שביאליק התפלא מאוד שלא סר לבקרו. כמה ימים אחר־כך, הגיעו ביאליק ומאניה אשתו לירושלים, והוא, בלית־ברירה, הלך אליהם. היא הגישה לו את פיה לנשיקות, “אבל אני רק לחצתי את ידה. די לי שכבר עשו הגברים את פני ככברה מרוב נשיקות”. ביאליק ומאניה פיתו אותו לבוא איתם לתל־אביב, “…אוטו שכר ביאליק ומקום פנוי בשבילי, ואני לא נעניתי להם. ביאליק סחבני בכוח אל האוטו ואני באחת: לא! ונשארתי בירושלים, כי אוהב אני את ירושלים מכל ארץ־ישראל”.

הפופולריות הגדולה שלו עשתה את עגנון לחביב הנשים. הוא מספר לאשתו הרחוקה בגרמניה כי “הנשים בתיתן לי שלום הן משהות את ידי בידיהן. אבל איני שם לבי אליהן. אני חושב רק בך”. ובכל־זאת הוא מבקש ממנה לשמור על גזרתה: “בקשה לי אלייך חביבתי, שתעשי התעמלות כל יום, שלא תתעבי חס־ושלום”. הוא מעיר לה כי מכתבה האחרון “מלא שגיאות הן בסגנון והן באוטוגרפיה, עד כי קשה היה עלי להבין. אסתרליין, אני מכיר כי בפזיזות כתבת את המכתב. האומנם אין לך פנאי בשביל אישך היושב במרחקים וממתין כל השבוע למכתב ממך”. במכתב אחר כתבה לו אסתר, שחלמה בלילה שבגד בה עם בלונדינית. “החלום אשר חלמת כי מצאת אותי עם עלמה בלונדינית וכ’ו, אין לו שום יסוד”. אבל הוא מוכן לספר לה, “כי באמת נטפלה אלי איזו עלמה בלונדינית, והיא חולת־רוח וחולה בעוד מחלה מכוערת, וכפי שסיפרה לי הדסה קלורי, כתבו את שמה ברשימה השחורה, ובעורמה הוציאו אותה מן הארץ. היא ממשפחה טובה ואיני רוצה להזכיר את שמה. היא באה אלי פשוט ללוות ממני שני גרוש, זה בערך 40 פניג, ואני נתתי לה עשרה גרוש וגם תפוחי־זהב כי אמרה כי לא אכלה באותו היום כלום”.

“ועתה על אודות התכנית שלך ללמוד תורת ההתעמלות וללמדה בארץ־ישראל”, הוא כותב לה בפברואר 1925. “מה אומר לך ידידתי? עדיין לא נראה לי הדבר. אני מקווה שמצבנו בקרוב יהיה כך, שאת לא תצטרכי לעבוד לשם פרנסה. ואם באמת אעבוד, אז אצטרך אני איש מיוחד להעתיק לי הדברים על המכונה. לוא לעצתי תשמעי, היית לומדת את תורת ההתעמלות אך ורק בשביל עצמך ובשביל ילדינו יחיו. ואם תרצי עבודה תמצאי כאן אצלי. אילו ראית כמה מורות מהלכות כאן בלי שום עבודה. אחת ממכירותי אשת ה' הורביץ (הקוזין של ה' הורביץ שבווינא) היתה מורה לגיאוגרפיה בגימנסיה פולנית בחוץ־לארץ והיא יש לה תואר דוקטור והיא חרוצה מאוד ואין לה ילדים וכאן אינה משיגה שום משׂרה. היא יודעת ללמד עברית והיא מצוינת בידיעותיה. מה אעשה? אני איש מן הדור הישן. אני איני מחזיק בדעה זו, שהנשים צריכות להרוויח, די להן שהבעל מרוויח. הניחי המשׂרות להבחורות הזקנות המהלכות רחמנא־ליצלן רעבות ואינן משיגות עבודה”.

אמונה ירון: “אמא היתה אשה מצפונית, אחראית ומסודרת, אבל כל השנים נאלצה להילחם על עצמאותה. אבא ניסה להניא אותה מלהיות מורה להתעמלות, כי רצה אשה בשביל עצמו, אשה בבית. פרופסור מאייר הסכים להעסיק אותה בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל אבא התערב וסיכל את התכנית. על רקע זה התנהלו רוב המחלוקות ביניהם. בשבתות היה אבא מטייל איתנו. בלילות שבת היה לוקח אותנו לבית־הכנסת. בבית היתה עוזרת שטיפלה בנו, ואמא התעסקה איתנו רק ביום חופשתה של העוזרת, וזו היתה חגיגה. אמא הוסיפה ללמוד ערבית כלחייה, והשקיעה בכך שעות. הערבית היתה אויב משותף לאבא ולנו הילדים, כי שלושתנו רצינו אותה לעצמנו”.

אסתר היתה מעתיקה את כתביו של עגנון, מכתב־ידו למכונת־כתיבה. “העתקתי לפי כתב־ידו שהיה לא כל־כך קל לקרוא והמשכתי בזה עד לפני כשנתיים”, סיפרה בראיון ב־1966. “כשכבר לא הייתי מספיקה בטמפו שלי, קבלה בתי את העבודה הזאת, ומאז היא עובדת. כשהוא גומר את כתב־היד אני קוראה את זה ואם הוא שואל אותי אני אומרת לו מה יש לי להגיד”.

מי שמנסה להקיש מתיאור האהבה ברומנים של עגנון, אל חייו הפרטיים, ייתקל בחומה. האהבה בסיפוריו היא רגש מפותל ומסובך, רוב הגברים אינם מסוגלים לאהוב או להתקשר לאשה. הגברים פסיביים, והנשים פעלתניות. “שוב ושוב אתה מוצא גברים אשר רוצים להתקשר עם אשה, אך אהבתם לאמם מעכבת בעדם”, אומר פרופ' אברהם בנד. “אין לדעת עד כמה זה אוטוביוגרפי, אם כי אין ספק שהוא אהב מאוד את אמו, ואולי חש כלפיה רגשות־אשמה. כאשר עזב את הבית ונסע לארץ ישראל ב־1908, אמו היתה על ערש דווי, ועוד באותה שנה מתה. הסיפור ‘בדמי ימיה’, הנפתח במשפט ‘בדמי ימיה מתה אמי’, מכוון, אולי, אל אמו של עגנון. את המשפט הזה בסיפור אומרת תרצה, אשר שמה כשם אחותו הצעירה של עגנון. תרצה הספרותית נשואה לגבר שהיה החבר של אמה. לעתים תכופות חוזר בסיפורים המוטיב של קשרים אשר הם על סף האיסור וגילוי העריות”.

עגנון כתב במשמעת עצמית רבה. בביתו בתלפיות, שתוכנן על־ידי האדריכל פריץ קורנברג בשנת 1931, היה חדר עבודתו בקומה העליונה. הבית היה מרוהט בפשטות רבה. כאשר מסרו אמונה וחמדת עגנון את הבית לעיריית ירושלים לאחר מות הוריהם, כדי להקים שם את “בית עגנון”, נדהמו ועד־הנאמנים מהצניעות הסגפנית שהיתה בבית, אפילו וילונות לא היו על החלונות. “הם שאלו אותי, היכן הכורסאות?” נזכרת אמונה ירון. “אמרתי להם, מעולם לא היו כורסאות אלא רק כסאות מתקפלים”. חדרו היה עמוס ספרים, עם שולחן גדול ועמוד שעליו כתב בעמידה. שעות היה עומד על רגליו וכותב. סדר יומו היה קבוע. כתב משעות הבוקר, כשהוא מסוגר בחדרו, בצהריים יצא למנוחה, ולפעמים חזר ועבד שוב בערב. כאשר התעייף, נהג לעמוד על בקבוק, כפי שהִשׂיאה לו חיה שטראוס, מורה להתעמלות. אמונה וחמדת נדרשו לשמור על שקט מוחלט. “כילדים, היינו בוכים בשקט, אפילו מתקוטטים בשקט. היה ברור שאסור להפריע לו, כי אבא היה סופר ידוע ומבוקש כבר בשנות ה־20 וה־30. הכול בבית התנהל בשקט. גם אבא ואמא מעולם לא הרימו קול. שלא בשעות העבודה אהב ללגום קוניאק, ותמיד היה מונח במגירתו בקבוק. כאשר משהו הציק לי, הייתי הולכת לאמא, לא אליו. לה יכולתי להגיד הכול. אבא היה קשור אלי מאוד. הוא תמיד אמר לי, ‘אני רוצה שתקדישי לי כמה שנים ותעבדי איתי כמזכירה שלי, ואחר־כך תחיי את חייך’. הוא גם לא אהב את כל מי שאני אהבתי, וצינזר את החברים שלי. כאשר התחלתי לצאת עם בחורים, זה היה למורת־רוחו. הוא רצה שאתמסר לו ואעמוד לשירותו, ואני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. הרגשתי התמרמרות. אמנם עזרתי לו כשהיה צריך והעתקתי לו מכתב־ידו, אבל בהרבה מאוד התנגדות. רק אחרי מותו התחלתי להבין אותו יותר ולהתקרב אליו. יכול להיות שהיום אני יותר מדי מעורבת בחייו ובכתיבתו מהמידה הרצויה”.

מאז מותו של עגנון, העתיקה אמונה והביאה לדפוס יצירות שטרם ראו אור, והיתה ל“דוברת הרשמית” בכל הקשור לעגנון. אחיה חמדת, מהנדס, אינו מרבה להתבטא בציבור על אביו.

עגנון ניצל כל פיסת נייר. לעיתים היה לוקח מעטפות וגוזר אותן, ומשתמש בצִדן הריק כדי לכתוב. הוא כתב על הזמנות לחתונה, על כרטיסי תיאטרון. בין כל שתי שורות היה משאיר שורה ריקה, אך זה היה פונקציונלי, לתיקונים. אפילו את דפי ההגהות שקיבל מהוצאת “שוקן” היה הופך על גבן, חותך לפיסות ומשתמש בהן לכתיבה.

“כתב ידו של עגנון מיקרוסקופי, מופנם מאוד”, אומרת הגרפולוגית רומה אבישי. “למציאות אין שום כוח להשפיע עליו. בצעירתו, כתב ידו היה קטן, עגול וקריא. בגיל מבוגר יותר, האותיות נשברות, הוא ביטל את הקווים האופקיים והשאיר רק את האנכיים, כך שבסופו של דבר, נראה כתב ידו כמבוך בלתי קריא של קווים ונקודות. הוא עסק יותר ויותר במה שהיה לו למסור, וכמו חבל היה לו על הזמן להסביר את עצמו. עם השנים הלך והסתגר בעולמו הפנימי, הוא חדל להתאמץ להיות מובן ולנהוג לפי הכללים המקובלים. הוא דרש מאחרים שיילכו לקראתו ויפענחו אותו”.

ב־1966 זכה עגנון בפרס נובל לספרות. הוא חש שהפרס הגיע מאוחר מדי, ולא היה מרוצה מכך שנאלץ לחלוק אותו עם המשוררת נלי זק"ש. “בגילי עוד תולים לי פילגש”, אמר. באוזני כתב “קול ישראל” שבא לראיינו התלונן על ההטרדות הצפויות לו: “יבואו צלמים ויבואו מראיינים ואני לא אוכל לחזורלעבודתי. ואני אקבל המון טלגרמות והמון מכתבים וביקורים, שיגזלו ממני את כוח עבודתי”. ואולם, הפרסום החמיא לו מאוד, בכל תקופות חייו. כאשר עלה ארצה בפעם השנייה, ב־1925, כתב לאסתרליין כי על האונייה פגש זוג, והתוודע אליהם בשמו, “צ’צ’קס”. הם סיפרו לו כי גם עגנון נוסע באונייה הזאת, אבל ככל שחיפשו לא מצאוהו. “ביום השני והנה צעיר רץ, וכשפניתי אליו, ענה כאילו כפאו שד: הוא רץ כי אמרו לו כי עגנון מתהלך כאן! ראיתי כי אין לו פנאי בשביל איש פשוט כמוני והנחתיו. אבל אחרי רגעים אחדים שב במפח־נפש כי לא מצא את עגנון, והביע את צערו לג’נטלמן אחר, אנגלי יהודי, איש לא חשוב אבל פיקח גדול, ואמר לו האיש, הלא מיסטר עגנון יושב עמך בזה! גם אני נרתעתי לאחור ושאלתי את האנגלי איך יודע הוא כי אני עגנון, ואמר, ראשית כי הכיר בפני כי משורר אני, ושנית, כי ראה הרבה עבריים רצים ומבקשים את עגנון ואתה, היינו אני, אינו מבקש”.

כאשר היה עגנון ילד ולמד הלכות שחיטה, לקח אותו אביו לבית־המטבחיים. מאותו יום לא שב לאכול בשר. הוא בא ממשפחה שומרת מצוות, אך יחסו לדת היה אמביוולנטי. לבית־הכנסת נהג ללכת, אבל ניהל מאבק פנימי. לעתים היו בני־ביתו שומעים אותו מתפלל תפילת שחרית בכוונה רבה, במשך שעה תמימה. נדמה היה כאילו הוא מתמודד עם האמונה, ושואף בכל לבו להאמין באמונה שלמה.

באמצע 1969, תשעה חודשים לפני פטירתו, חלה עגנון ונשאר משותק בצד שמאל. כוח הדיבור ניטל ממנו, אך דעתו נשארה צלולה. אמונה הביאה לו מכונת־כתיבה, אך הוא לא היה יכול לכתוב עוד. הבין הכול, אך לא הצליח להביע את עצמו. באותם ימים עסקה אמונה ברומן “שירה”. כאשר היתה בספק לגבי גרסה סופית של מלה או משפט, היתה מביאה לפניו שתיים או שלוש מהאפשרויות שכתב, והוא היה מורה בידו על מה שחשב לנכון. את פרשת־השבוע הוסיף לקרוא בכל שבת, גם כשהיה מאושפז בבית־החולים “הרצפלד” בגדרה. לקראת סוף ספר “בראשית” הראה לבתו שהוא עתיד לסיימו, וביקש ממנה להביא לו את ספר “שמות”.

חודש לפני פטירתו לקחו אותו ילדיו, אמונה וחמדת, לטייל במכונית. חודשים רבים עד אז לא יצא מפתח בית־החולים. כאשר הגיעו ליַמהּ של אשדוד, ראה עגנון את הים, פתח את פיו ובירך על הים בקול גדול, ברור וצלול, כפי שלא עשה ימים רבים מאז נפל למשכב.

בלילה האחרון לחייו הובהל לבית־החולים “קפלן” ברחובות. שמו נרשם על לוח קבלת החולים בתחנת האחיות, והכול נהרו אל מיטתו, לראות את הסופר הגדול, בן ה־82. כאשר חבורת רופאים ואחיות עומדת סביבו, הֶחווה עגנון בידו על ראשו, לאות שהוא מבקש את הכיפה שלו. “ירמולקה”, כך קרא לה. הוא הניח אותה על ראשו, ובקול גדול קרא: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. כך, בי“א אדר א', תש”ל, 17 בפברואר 1970, נפטר. אשתו אסתר אושפזה אף היא בבית־החולים “הרצפלד”. שלוש שנים אחריו הלכה אף היא לעולמה.

---

אלכסנדר פן: כל חייו היו אגדה

מאת

אילת נגב

1906 – 1972

מכל האגדות שסופרו על אלכסנדר פן, וחלקן כנראה יצר בעצמו, הילדוּת היא ‘חור שחור’. אהבת הנוודות, האהבהבים, הנידוי החברתי, רגש הבדידות העמוק והחיפוש המתמיד אחר דמות האם, האשה הבלתי־מושגת, כולם תוצר של ילדות כאובה ומעורפלת.

הצעירה משלוש בנותיו, סינילגה (כל אחת מבנותיו נולדה לאם אחרת), שמעה מאביה סיפור ילדות רומנטי, סוחט דמעות, שיכול היה להיות רב־מכר כרומן עלילה לבני הנעורים. פן, כך סיפר לה, היה בן שביעי לאב שהיה רב ולאם סטודנטית יפהפייה, לא יהודייה. היו אלה נישואיו השניים של האב. כשהיתה אימו בהריון, נסעה לבקר את אביה הרוזן, אוקיאנוגרף וצייד־דובים, שחי לבד בניז’ניקולימסק שבסיביר. שם גם תקפו אותה צירי־לידה, ובחודש השביעי להריונה, ב־1906, ילדה הסטודנטית היפהפייה בן. הסב קבע, שהילד שנולד בביתו יגדל איתו, והאם הסכימה. השנים הראשונות של פן בחברת סבו, נשארו חרוטות בו לאורך חייו. כך, לדוגמה, פן נהג לספר, שכאשר היה בן שנה, לקח אותו סבו לציד, והניח אותו בבקתה ביער, כשכלב סן־ברנרד שומר עליו. כשחזר הסבא, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פן התינוק. “אולי בסיפור הדרמטי הזה נעוצים השורשים למיסטיפיקציה, לפשר הדובים בשיריו ולדרך החיים שאימץ לעצמו בבגרותו”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

“פן סיפר, שאינו זוכר דבר מאמו, מלבד שיר הערש שנהגה לשיר לו. כל חייו, בכל אשה שפגש, הוסיף לחפש את הדמות החלומית. כשמלאו לו שנתיים, מתה אימו ממחלת ריאות. אלכסנדר נותר בבית סבו, וגר איתו באיגלו של שלג. הוא גדל בין דובים וכלבים, למד קרוא וכתוב מסבו. כשהיה בן שבע, התנפל דוב על הסב ופצע אותו אנושות. בימים המעטים שחלפו עד מותו, שִרבט כתובת, מסר לאלכסנדר ואמר לו: ‘אביך יהודי. תתחיל לצעוד’. שבע שנים, עד גיל 14, נדד פן בדרכים, לאורך 6,000 ק”מ שהפרידו בינו לבית אביו".

סינילגה פן־אייזנשרייבר, הבת: “הוא נעל נעליים מבד, וכדי להתחמם פרש בתוכן פיסות עיתון. עד יומו האחרון כאן בארץ, נהג לשים עיתונים בנעליים, מתוך הרגל. כשאכל לחם, היה תמיד מניח את הקרום בצד, זכר לימים בהם חיטט בפחי־הזבל, ואכל מהיד אל הפה. רק בדצמבר 1920, כשמלאו לו 14, הגיע לכתובת שרשם סבו”.

פן הצעיר הקיש על דלת הבית, שלא היה בו מימיו, ואחותו פתחה לו. אביו ישב עם גבו לדלת וכתב. "בלי לראות את הנכנס, אמר ‘נו, סנקה, תיכנס פנימה’ ", מספרת סינילגה. “הם החלו לגעת זה בזה, ללטף זה את זה, למשש, בלי דיבור. היו כמה רגעים ארוכים של שתיקה, ואז אמר האב, ‘נו, בוא נשתה’. כעבור זמן־מה, עשו לו ברית”.

הגרסה הזו, שסיפר פן על עצמו, מוטלת בספק לאור ספרה של ד"ר חגית הלפרין, “שלכת כוכבים”, ביוגרפיה מקיפה על פן, בה מועלות סברות נוספות על ילדותו המסתורית. כך, לדגמה, מביאה חגית הלפרין את עדותן של בלה, אשתו הראשונה של אלכסנדר פן, ושל הבת זרובבלה. הן טוענות כי אשתו הראשונה של האב חלתה והיתה מאושפזת תקופה ממושכת, ופן ואחותו לנה נולדו לאב מיחסיו עם אומנת גויה, שנשכרה לטפל בילדים.

ד"ר חגית הלפרין: “ייתכן מאוד שאלכסנדר הנער אמנם ברח מהבית והצטרף לחבורת ילדי רחוב, אך עשה זאת מרצונו. החיים הבורגניים, השקטים, לא התאימו לאופיו הדינאמי, והוא מאס בהם. הגורם הישיר לבריחה לא ידוע. הוא נקלע לחיים קשים של רעב והפקרות, החל להתגעגע לבית, אבל גם כשהיתה לו הזדמנות, לא חזר”.

הגרסה הרומנטית על הדובים, הסב הבודד ויערות סיביר, שסיפר פן על עצמו, אינה בהכרח אמת. ד“ר חגית הלפרין: “יש בסיפור חייו חזרה מדויקת על פרטים שלוקטו מספרים, או מחייהם של אנשים שהכיר והעריץ, כמו המשוררים לרמונטוב או יסנין, ידידו של פן, שגדל בבית סבו והיה לנער־רחוב. יש גם פרטים מהביוגרפיה האישית של חברו הטוב, אלכסנדר זייד, שנולד לאשה לא יהודיה שנישאה לאלמן ואב ל־7 ילדים. זה נראה דומה להפליא לסיפור שנהג פן לספר על ילדותו בחו”ל”.

דבר אחד ברור: בילדותו של אלכסנדר פן היו ארועים, שהניחו את היסודות לדמותו המסתורית, לשירתו, ולמיתוס שהונצח במותו. אחותו החורגת, ריקה, סיפרה לבתו סינילגה במוסקבה, ב־59': “דעי לך שכל מה שאביך סיפר, זו רק טיפה בים. כל חייו הם אגדה. אגדה אחת גדולה”. במכתב ששלחה לו אחותו, בנובמבר 1960, כתבה:

“למה צריך לפחד מהעבר האישי? לדעתי, להיפך, העבר עושה אותנו טובים יותר, רגשיים יותר וסובלניים יותר”. ריקה לאפירטה מהו בדיוק אותו עבר מפחיד. “הוא לא ידע מה זה חיים ומה זה בית”, אומרת בתו סינילגה, “היו לו חרדות, כי לא ידע להתמודד עם החיים. הוא לא הבין מהם חיים, לכן יצר לו חיים משל עצמו. הוא לא הרע לאיש ב’בלופים' שלו. היה לו תסביך ברור אחד: העובדה שלא הכיר את אמו, שליוותה אותו לאורך כל חייו. אני חושבת שאמא שלי היתה בשבילו יותר אמא מאשר אשה. ביתנו לא היה בית־משפחה, במובן המקובל של המלה, אלא ביתו של איש כותב, שלגמרי במקרה היתה לו גם בת. הוא לא הבין את המשמעות של ילד בבית, מפני שהיה ילד עד יום מותו. תמיד היה עצוב מאוד ולא מאושר. קסמו האישי היה הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים. אנשים לא יכלו להגיד לו ‘לא’, כי היה יפה־תואר, משהו משגע. אסור להיות יפה כל־כך”. על אמה, רחל, אשתו השנייה של פן, אומרת סינילגה: “היא אהבה אותו אהבה עזה. אסור לאהוב גבר בצורה כזו. היא ביטלה את עצמה בפניו, עד שהיא עצמה לא היתה קיימת עוד”.

ביתה שבצפון תל־אביב הוא שמורת־טבע שבה מוסיף פן להתקיים. הקירות עמוסים ציורים שצייר אביה ופורטרטים שלו ושל אשתו רחל, פרי מכחולם של אחרים.

את נקודת־מבטה של אשתו רחל, תיאר פן בשירו “וידוי”:

סינילגה פן־אייזנשרייבר: “אבא תמיד אמר, ‘מה היא עושה איתי? היא כמו קיר לבן, ואני הנקודה השחורה היחידה שעל הקיר הזה’. הוא נאחז בה ונשאר נשוי לה 36 שנים, למרות הרומנים שלו. היא עבדה בפרך כאחות, ופירנסה את המשפחה. הפלירטים שלו לא מצאו חן בעיניה, אבל היא ידעה להתעלות על עצמה. לא היו סצנות, אולי רק פעם אחת, אבל היא לא רצתה לאבד אותו וסלחה לו על הכול. הנשים הן שקִלקלו אותו”.

בשיריו, פן מבטא יחס דו־ערכי לנשים. געגועים לאשה האידיאלית, הלא מושגת, ולצִדם האכזבה, הנטישה, הכאב.

סינילגה: “אני בת, וראיתי נשים שמנסות לחזר אחריו. הוא נורא נרתע מהדברים האלה. לא אהב את זה. איני יודעת אם אי־פעם אהב אשה. הוא לא ידע מהזה לאהוב. אמרו עליו הרבה דברים. אמרו, פן מתגולל ברחובות שיכור. אבל זה לא נכון: אבי מעולם לא היה שיכור. לא כמו אלתרמן, שצילה בינדר היתה גוררת אותו בלילה הביתה. אבא נפל פעם ברחוב, אבל לא מתוך שכרוּת, אלא בגלל התקפת סוּכרת. הוא שתה הרבה קוניאק, אבל מעולם לא היה לא־נעים. להיפך, כששתה, נעשה כל־כך מתוק, היה לוקח את הבקבוק, ופורט עליו כמו על גיטרה ושר. ואלה היו לילות נפלאים”.

לצד אביה, התבגרה סינילגה טרם־זמנה: “הייתי ילדה־זקנה, שמטפלת באביה כשאמא לא בבית. מגיל שלוש הדלקתי לבד את הפתילייה, וחיממתי לו אוכל. כשנולדתי, כבר היה חולה בסוּכרת קשה, ובהתקפי המחלה טיפסתי עליו עם כוס מים מהולים בסוכר, כי לא ידעתי להזריק לו גלוקוזה לתוך הווריד. אני זוכרת הרבה התקפי־סוּכרת לא נעימים, בהם צעק ושבר חפצים. בלילה, כשחזר מבתי־המרזח, הייתי מעירה את אמא. לפי הצעדים ידעתי אם יש לו שוֹק של סוכר. חברים לא יכולתי להביא הביתה, כי לא ידעתי איך הוא מרגיש. אסור היה להפריע לו בשעה שהוא חשב, או כתב, או ישן. כשהיו שואלים אותי ‘מה אבא שלך עושה’, הייתי עונה: ‘הוא שוכב במיטה, ומסתכל על התקרה’. כל שיר היה כרוך אצלו בחבלי־לידה נוראיים. וזה היה גיהינום. הייתי שכנה של תרצה אתר, רותי שלונסקי, ולאף אחת מאיתנו, בנות המשוררים, לא היה קל. הקונפליקטים ביני ובין אבא הרקיעו שחקים. עם אילנה, בתו מחנה רובינא, הייתי ממש חברה. אמא דאגה לשמור על יחסים מאוד קורקטיים איתן. הן ביקרו בביתנו, ואנחנו ביקרנו אצלן. במחלתה הקשה, רובינא רצתה לידה רק את אמי. קראתי לה ‘דודה חנה’. היו גם הרבה אי־נעימויות בקשר איתה. אנשים לא יודעים היום שהרומן בין אבי לבין חנה רובינא נמשך 3 שנים בלבד, עד להולדת אילנה. לא תמיד רובינא רצתה שאבא יבוא לבקר, ולא תמיד הם אמרו זה לזה שלום ברחוב, אלה לא היו יחסים רגילים, כי ברור שאלה אנשים שהיו להם ג’וקים בראש. אחרת הם לא היו חנה רובינא ואלכסנדר פן”.

למפלגת החוגים המרקסיסטיים הצטרף פן ב־1935 וכשהוקמה מק"י ב־47' עבר אליה. את שירי המולדת משנים קודמות, שיפץ ועיבד מחדש ברוח דעותיו החדשות. אך כתמיד, היה מורד, גם בתוך המפלגה. כשערך את מדור הספרות של “קול העם”, דחה ניסיונות להתערב בשיריו. את מחיר מרידותיו וחוסר נכונותו להישמע לתכתיבים, שילם פן ונדחק בעטיים אל שולי הממסד הספרותי. “אגודת הסופרים העבריים” הוציאה אותו מבין שורותיה בגלל דעותיו. אלתרמן, שהיה אז לקונסנזוס, אמר ביום הולדתו ה־50 של פן, שאילו היה משתייך למחנה אחר, היה יובל ה־50 שלו חג לכל השירה העברית. בתו, סינילגה: “הוא נפגע מאוד מהנידוי והחרם. כשהתקיים כנס משוררים עם בן־גוריון, בא אליו אלתרמן ואמר לו: אותך, פן, אנחנו לא מזמינים, כי אתה קומוניסט. כשחגגו יובל לעיתון ‘דבר’, יצא ספר ובו הוזכר כל מי שהשתתף אי־פעם בעיתון. והוא, שהיה לו טור קבוע במשך תקופה ארוכה – לפני שהצטרף למפלגה – שמו הושמט. הוא כאב מאוד את היחס הזה”.

בשאלון לאגודת הסופרים, על השאלה “האם קיבלת פרסים?” השיב פן: “לא”, והוסיף: “שאלה תמימה: מי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר קומוניסט?!” שיריו הושמעו ברדיו, ואולם הקרדיט והתמלוגים ניתנו למשוררים אחרים. “התכתבתי עם משה חובב ומחיתי ש’הבו לבנים' רשוםעלשם אורלנד”, מספרת סינילגה, “וקיבלתי תשובה: ‘אחרי בירור, המלים הן אכן של אורלנד’. פניתי לאקו”ם, ורק אז התחילו לשלם לנו תמלוגים".

פן, שלא ידע להיות בעל ואב, היה סבא למופת לנכדתו אלכסנדרה, בתה של סינילגה. "אלתרמן בא לבקר אותו, והוא אמר לו שהחלום הגדול שלו הוא ששניהם ילכו ל’קפה ורד', ויישבו עם נכדותיהם: אלתרמן עם יעל, בתה של תרצה, ופן עם נכדתו אלכסנדר. הוא ראה בה לא נכדה, אלא פלא. משהו שיצא ממנו. היה אומר לי, ‘תביטי בעיניים שלה, כל הילדוּת שלי נשקפת מהעיניים שלה’ ".

שנותיו האחרונות של פן נחתמו בחותם הידרדרות מחלת הסוּכרת. הוא חלה בגנגרנה, נֶמק. תחילה כרתו את רגלו האחת וכעבור שלוש שנים, את השנייה. בבית־החולים דידה על קביים, מסתיר בקבוק משקה, גם כשהרופאים אסרו עליו לשתות. “אני רוצה להיקבר מלוא קומתי”, נהג לומר. סינילגה: “תמיד שאל, ‘עשיתי עוולות כאלה גדולות למישהו, שאני חייב לסבול כך?’ הוא הפסיק לסבול ביום העצמאות 1972.כרגיל, אמא היתה ליד מיטתו, ואחותי זרובבלה ואני באנו לבקרו. פתאום, אבא הרים את היד ואמר, ‘שלום!’ הוריד את הראש וזהו זה, ואמא עוד הסתכלה אחורה, לראות למי הוא אומר שלום. עד שהֵסבה את ראשה, הוא כבר לא היה”.

על מצבתו של פן חרוטה שורה משירו: “אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי”. אשתו רחל, שסבלה לצדו בשתיקה, מתה שבע שנים אחריו. על קברה נחקק: “הרחומה מכל, והשתוקה אין־קול”.

---

א. א. קבק: אמא קראה לו "בעל הרומנים"

מאת

אילת נגב

1883 – 1944

* * *

“שלמה מולכו”, הרומן ההיסטורי של א.א. קבק, שמתוכו לקוחות שורות אלה, הוקבל בשעתו ל“הגדה לבית פורסייט”. הרבה לפני עידן הטלוויזיה, היו תקוות לעשות ממנו סרט קולנוע. “שלמה מולכו” מתאר את פרשת חייו של דון דיאגו פירס, יהודי מאנוסי פורטוגל. הוא גדל במאה ה־16, כנוצרי בחצר המלוכה בליסבון, שובר לבבות, מאהבה של הנסיכה ג’וליה הנקרעת בתשוקתה אליו, ומחליטה ללכת למנזר כדי לגבור על יצרה. כאשר מתבהרים לפירס שורשיו היהודיים, הוא זונח את הנסיכה, ושב אל זהותו ואל שמו המקורי, שלמה מולכו.

אחר־כך הוא עולה לארץ־ישראל, חי בן המקובלים בצפת, שב לאירופה ללכד את עמו ונשרף על מוקד האינקוויזיציה. רומן בן שלושה חלקים – אהבה, אמונה, קורבן – מיזוג סוער של אהבת בשרים ויראת אלוהים. ספר ששקע בתהום הנשייה, ויצא שוב לאור ב“עם עובד”, 40 שנה לאחר שנדפס לראשונה ונשכח על המדפים. רומן היסטורי של סופר נשכח, אשר רק “במשעול הצר”, ספר חובה בבחינות הבגרות, מציל אותו משכחה מוחלטת.

תורים של קוראים השתרכו לפתחי הספריות בשנות ה־30 וה־40, עם צאת כל ספר חדש של קבק. אך הפופולריות שלו היתה לצנינים בעיני סופרים בני דורו, והביקורת קטלה אותו. הסופר דוד פרישמן כתב עליו: “מחבר ספרי אהבים להדיוטות, סופר קל ושטחי… איש החיים והתשוקות, סופר הנשיקות”. אחייניתו, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר, סבורה, ש“הדביקו לספריו תו של רומנים למשרתות, כי הספרות העברית לא היתה רגילה לסיפורי אהבה”.

כמי שהאהבה היתה אחד הנושאים המרכזיים עבורו, נשבּה קבק בקסמי היופי הנשי. “אשה היא יצור יפה, ואני אוהב כל דבר שיש בו יופי”, אמר קבק לאחת מידידותיו, הסופרת אלה אמיתן. “כשם שאני אוהב פרחים יפים, כך אני נמשך לנשים יפות”.

בתו, בת־עמי קבק, למדה בגימנסיה העברית, שם לימד אף הוא: "היתה נערה בשמינית שתמיד פינקה אותי ונהגה לחקור מה אבא אוהב, מה אמא שלי לובשת, מה היחסים ביניהם. רק אחר־כך התברר לי, שהיתה מאוהבת בו. אני מתארת לעצמי שהיו לו רומנים, אבל אני לא יודעת בבירור מה ועם מי. זכורה לי אשה אחת, שלא הרשיתי לה להיכנס הביתה, כדי להגן על אמא.

"האירוטיות של אבא היתה מורגשת מאוד. אמא קראה לו ‘רומנצ’יק’, בעל הרומנים, ולא ברור אם התכוונה לרומנים בספרות או בחיים. היא עצמה היתה אשה מרשימה, יודעת ספר, ואבא אהב אותה והעריך אותה. תמיד ביקש לדעת מה דעתה על פרק שכתב או הרצאה שנשא.

“אני זוכרת שלבשה טוניקה על טוניקה, וקלעה צמות דקות בשׂערה. פעם, כאשר אבא ואמא למדו בשווייץ, הוזמנו לנשף מסכות. אבא התחפש לתורכי אשר לו הרמון ובו אלף נשים. אמא התחמקה מללכת, בתואנה שראשה כואב. לאחר שאבא יצא, מיהרה אמא ועם שתי חברות שלה לבשו מסכות, מתחו סרט לרוחב החזה, וכתבו עליו ‘אנחנו מחפשות את הבעלים שלנו’. ביד החזיקו נר וכך הופיעו לנשף. אחת הידידות ניגשה אל אבא, וכיוון שלא זיהה אותה, שיחק את תפקידו וסיפר על מעלליו עם אלף הנשים שלו. ואז שאלה הידידה, ‘ומה שלום אשתך שרה פייגה?’ אבא נדהם ונאלם דום”.

* * *

אהרון אברהם קבק נולד ב־1883, בפלך וילנה. בן מתפקר למשפחת רבנים, נשמה לוהטת ורומנטית, היה הוא כמו גיבור אחד הרומנים שלו. דרך ארוכה ומפותלת עשה אל אלוהים וממנו, עד שבסוף ימיו חזר בתשובה והיה ליהודי שומר מצוות.

“בעט סופרים משך גם אבי, ששימש בכהונת רב בעיר הפלך סובאלק”, כתב בקורות חייו. “אבי אהב אהבה גדולה את הספרות, והגה בסתר בספרות הרוסית, וכמה משירי לרמונטוב תרגם לעברית. זכורני, ב’שבת הגדול' דרש אבא לפני הקהל והביא פסוק מפואמת לרמונטוב, ואיש לא עמד על זה. הוא, שהשפעתו עלי היתה גדולה מאוד, נטע בי אהבה לספרות”.

ראשית דרכו הספרותית לא היתה מעודדת. “החילותי בשירים, ואת שירי הראשון, שהקדשתי לנערה שלמדה איתי בחדר המעורב, שלחתי ל’הצפירה'. ברם, העורך השיא לי עצה, למסור את כתב־היד לנערה שלמענה נכתב”. המאהב הצעיר הבין היטב את הרמז. “מאז, חדלתי לכתוב שירים, ובן 17 הדפסתי את סיפורי הראשון”.

מגיל 13, נדד לבדו באירופה. “צעיר גלוי פנים ורחב כתפיים, נושם בריאות, שופע מרץ ואוהב את החיים אהבה ישרה וטבעית, בלי חשבונות והתפלספויות־סרק”. כך זכר אותו ידידו יוסף אובסי, שהיה שותף יחד איתו להתארגנות ההגנה העצמית בעיר גרודנו, שם התגוררו ב־1906. אספו אלות ומגלבים והתארגנו בקבוצות, כדי לקדם פני פורעים אפשריים. “אם אפצע”, אמר קבק, “אני מתפלל שתישאר לי לפחות ידי הימנית, כדי שאוכל לכתוב”.

באותה תקופה, כבר פרסם את סיפוריו הראשונים וכתב מאמרים בעיתונים, אך הפרנסה היתה ממנו והלאה. קבק עלה ב־1911 לארץ־ישראל ולימד ספרות בגימנסיה הרצליה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, יצא לאירופה ללימודים עם אשתו, שרה פייגה טשרנוביץ.

שבע שנים חיו בעיר לוזאן שבשווייץ, וקבק קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. שם גם נולדה בתם בת־עמי, היום חברת קיבוץ גן־שמואל: “אני זוכרת בית קטן עם שני חדרים, ומרפסת גדולה שנשקפת אל הרי האלפים. גרנו ליד יער ערמונים, ואבי סידר לי בית בובות בתוך עץ חלול והיה משחק איתי שעות”.

כשחזרה בת־עמי מכיתה א', וסיפרה שחברתה הטובה מאשימה אותה שהיא רצחה את ישוע, החליטו הוריה שהכתובת על הקיר ברורה די הצורך, והגיעה העת לעזוב. “ערב הנסיעה קיבלתי חום גבוה. אני זוכרת שהכניסו אותי לאמבט קרח להוריד את החום. אבי סיפר לי, שאנחנו נוסעים לארץ שבה יש תפוחים מזהב ובתים עם גגות אדומים. כשבאתי לארץ, נגרמה לי אכזבה, אך התפעלתי מכך שאפילו שַמש בית־הספר מדבר עברית. גרנו בשכונת בית הכרם שבירושלים, שנוסדה בידי מורים וסופרים. השנה היתה 1921, וביתנו היה השלישי של שכונה שכולה סלעים”.

קבק התפרנס מעבודתו כמורה לספרות, אך רוב שעות היום היה כותב. היה קם בשעה 4 בבוקר ויוצא לשוטט בשדות, סופג את רשמי הנוף, כותב במוחו עמודים שלמים ותמונות מפורטות. פעם, כאשר עמדו לכרות עץ עבות ליד בית־המדרש למורים בבית הכרם, דיבר באסיפה השכונתית והביע את התנגדותו. שהרי בצל אותו עץ ישב והגה את דבר תלייתה של הגיבורה מיה על אחד מענפיו. סיפר על הפינה מאחורי החורשה, שם חי את חוויות מרים מגדלנה, הפרוצה שהיתה לקדושה ב“במשעול הצר”.

“בין הסלעים של בית הכרם, מתחת לכבישים המכסים אותם היום, ספונים גיבורי קבק”, מחייכת ימימה טשרנוביץ־אבידר. אביה, הסופר שמואל טשרנוביץ, היה אחיה של שרה פייגה קבק. "הוא היה מטייל, נשען על מקלו, וכותב בראש את הדברים. כאשר התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, היו השורות מתפרצות מאליהן בשטף, כאילו הוכתבו לו מגבוה, ואנו ידענו שאסור להפריע לו. כשהייתי מדברת איתו, היה אומר – מה את שחה! בפיזור נפש, כשהיה ברור שלא שמע אף מלה כי היה שבוי בעולם שלו.

“הדוד קבק לימד אותי לעבוד. הוא אמר לי, אל תחכי למוזה, כי אין דבר כזה. תיצרי לך מסגרת מוגדרת של שעות עבודה. כמו שפקיד קם בבוקר והולך למשרד, סופר צריך לשבת ליד שולחן הכתיבה שלו. את יכולה לכתוב בראש כשאת מבשלת או מנקה, אבל שעות הכתיבה, קדושות. ודבר שני, אל תקשיבי למה שאחרים רוצים לתקן לך. אם את כתבת את הדברים והם יצאו מלבך, הם שלך, כפי שאי־אפשר להחליף עיניים כחולות בשחורות”.

את הלקח הזה של הדוד קבק, אומרת ימימה בת ה־85, ניסתה לשאת עימה לאורך 45 הספרים שכתבה. "הוא היה אומר לי, ‘אני כמו נוסע ברכבת. יש עולים לרכבת, ויש יורדים. אם גיבור שלי לא מוצא חן בעיני, אני מוריד אותו, ולפעמים אני מעלה גיבור חדש ומושיב אותו בקרון שלידי’ ".

בת־עמי קבק: “אבא היה חוזר משיטוטיו בשבע בבוקר, רושם רעיונות בפנקס, ורץ ללמד בגימניה. כשחזר בצהריים, אכלנו, הוא היה נח, וב־4 מתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו וכותב באותיות זעירות ורהוטות על רצועות צרות וארוכות של נייר טיוטה, כמעט בלי לתקן. המחשבות היו מנוסחות אצלו כמעט בשלמותן. כשבאו חברים, היה קם משולחנו, ולא אחת מתלונן ששיחת־החולין של אורחיו גוזלת מזמנו ומרחיקה אותו מעבודתו, אבל מעולם לא ידע לעמוד בפיתוי. בלילה היה חוזר לעבוד, ישן כמה שעות, קם ב־4, וחוזר חלילה”.

הוא היה איש מלא־חיים, עם צחוק רועם. ביתם היה מקום התכנסות לסופרים. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “עגנון, חיים הזז, אורי צבי גרינברג, רבי בנימין, אהרון ראובני, רובם תושבי בית הכרם, היו מבאי ביתו. אם עברו ליד הבית וראו אור, היו נכנסים. תמיד היה דג מלוח על השולחן, וכוסות תה. אני ואחַי, יעקב צור ואלכסנדר טשרנוביץ, התייתמנו מהורינו בגיל הנעורים, וביתם של הדודה והדוד קבק היה ביתנו השני”.

בת־עמי זוכרת טיולים עם גבר אדמוני שקרא לה שירים, והיא בת 12. זה היה אורי צבי גרינברג. "יחיעם וייץ, שהיה שכן שלנו, שאל אותי מה אני עושה עם הזקן הזה. אני לא יודעת, אמרתי ליחיעם, הוא מתעקש לקרוא לי מהשירים שלו. מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי בין סופרים. ההיכרות הקרובה איתם ניפצה לי מיתוסים ואת ההילה שאנחנו נוטים לקשור לראשם של אנשי רוח.

"כך, למשל, התוודעתי לקמצנותו של עגנון, שכאשר היה בא לבקר בבית אבא, נהג להתלונן ששכח את ארנקו בבית, ואחד החברים נאלץ תמיד להלוות לו דמי נסיעה חזרה לביתו שבתלפיות. או שאול טשרניחובסקי, גנדרן יפהפה, שהיה מתיישב מול המזנון שבביתנו, מציץ בראי ומסרק בלי הרף את בלוריתו. בחנוכה שלחו אותי לתל־אביב,להתארח אצל ביאליק. מניה לא ידעה עברית, וביקשה ממני שאכתוב לה פתקים לכובסת. באחד הימים בא חייט למדוד למניה מעיל פרווה, והיא צעקה: ‘חיים נחמן, קום ובוא לראות!’ אבל ביאליק היה שקוע בכתיבה ולא בא. שלחה אותי לחדרו, לקרוא לו. אמר לי ‘בשביל מה היא צריכה פרוות בתל־אביב?’

“כל הסופרים חבריו של אבא, חוץ מביאליק שידע להסתדר, התקיימו בדוחק מעבודתם כמורים או פקידים. עמלו בפרך כדי להתקיים”.

לפרנסתו, עסק קבק בהוראה ובתרגום. לצד יצירות המופת של ואסרמן וסטנדאל, תרגם גם את “השאלה המינית” של אוגוסט פורל. כאשר יצא הספר לאור, ב־1929, היה אולי הראשון בעברית על חינוך מיני. במונחים של היום, ספר תמים למדי.

בהקדמה לתרגום העברי כתב קבק: “אין כמדומני איש אשר לא יזהה, כי טוב להסביר לנוער שלנו את השאלה המינית, כדי שלא יהיה שואב את ידיעותיו על השאלה המעסיקה אותו ממקורות דלוחים, או שלא יהיה מגשש בחשכת הבערות והספקות”. בכל־זאת לא העז לחתום עליו בשמו, והתרגום הופיע תחת “ד”ר א. בר־נתן", על שם אביו, נתן קלונימוס קבק.

“לא היה לו נוח שתלמידיו יידעו שהוא המתרגם, זו היתה תקופה אחרת”, מסבירה בתו שלמדה באותה גימנסיה. קבק חשש שילעגו לו. גם כך התקשה להשליט משמעת בכיתה.

“הוא היה מפוזר, ריחף בעולמות אחרים”, אומרת אחייניתו ימימה טשרנוביץ. “גם בשעות הלימודים היה שקוע בגיבורים שלו וברומנים שלו”.

בת־עמי: “אני זוכרת איך אמא בכתה יום אחד כשאבא אמר לה ‘אני לא יכול לראות איך את עובדת קשה, קחי עוזרת’. והיא התלוננה אצלי בדמעות: ‘עוזרת? הוא כמו ילד, הוא לא מבין שבקושי יש לנו מה לאכול’. לא היה לו שמץ של מושג בכסף, ואמא ניהלה במקומו את המשא־ומתן עם הוצאות הספרים. היה לה חוש כלכלי טוב. היתה מייעצת לו כמה כסף לבקש, לוחצת עליו שיכתוב להזכיר שחייבים לו עבור דברים שכתב. כמובן,זה לא עזר כי לאף אחד לא היה כסף לשלם, ואת אבא תמיד סידרו”.

ימימה טשרנוביץ־אבידר: “הדודה שרה פייגה היתה טיפוס מיוחד, אחת הפמיניסטיות הראשונות, אלופת ירושלים בשח, שנאה את המטבח ואת עבודות הבית וברחה מהן לישיבות של ליגת הנשים המקומית. היה לה הומור ציני. אני זוכרת אותה חרושת קמטים קטנים, עם משקפי־מצבטיים על חוטמה, וכובע על מצחה. כשהיתה יוצאת בערב לעיר היו מזהירים אותה, ‘שרה פייגה, מסוכן להסתובב בחושך’. והיא היתה משיבה, ‘בעיר יש פנסים. לאור הפנסים רואים אותי כפי שאני נראית, אז אין סיכוי שיעוללו לי משהו’. היו לה הרבה חוכמות כאלה. במהותה היתה סופרת, אבל אף פעם לא כתבה. היא התבזבזה, כמו רוב הנשים בתקופה ההיא”.

בת־עמי קבק: "כששאלו את אמא למה יש לה שני שמות, היא היתה משיבה, ‘מה יש, למארי־אנטואנט מותר ולשרה־פייגה אסור?’ היא היתה נחלצת לעזרת עוזרות בית שבעליהן מתעמרים בהן, ומסיתה אותן לעמוד על זכויותיהן. בעיריית ירושלים שנאו אותה, כי היתה עושה צרות. נלחמת על תנאים ושכר לנשים ומבלה הרבה זמן באסיפות. אבא היה מתלונן בצחוק, שעליו להקים איגוד לגברים מקופחים, כי אין בבית מה לאכול.

“אמא סיפרה לי מאגדות יוון, ואבא היה מספר מסיפורי התנ”ך. בגיל 14, הייתי נוסעת כל יום שישי לחיים ארלוזורוב, שהתגורר ברחביה. היה מחזיק ביד ספר שירה בגרמנית, פואמה ארוכה, וקורא לי אותה בחרוזים, מתרגם לעברית מושלמת בו במקום. סימה היתה מכינה לי כוס קקאו, ולפנות ערב היו מלווים אותי לבית הכרם".

כשנרצח ארלוזורוב, ב־1933, כתב קבק לגיסו את דעתו על החשודים במעשה: “הסקריקין… אינם מופקרים, מושחתי־המידות, חלאת המין האנושי וכדומה, כמו שאנשי השמאל משתדלים לתארם. הם אומללים, פרי חיינו האומללים. ההסתדרות הציונית נתרוקנה מתוכנה, נעשתה מקור פרנסה לפקידים, גבאים דרשנים, ובתנועה הלאומית השתלטו עמי הארצות והבורים… צעיר זה, אם לא יילך אל בתי הבושת, יילך אל הקומוניסטים ויטיף בין הערבים לפרעות ביהודים, או יילך אחרי אבא אחימאיר להיות חבר בקבוצת הבריונים שלו, להביא את הישועה לעם ישראל ובעיקר לנפשו הוא העלובה והריקה, במעשי טרור. על ספסל הנאשמים יושבים לא שני הבחורים המסכנים, כי אם כולנו, שלא ידענו ליצור אידיאלים חדשים לנוער שלנו”.

* * *

בת־עמי עובדת בספרייה של גן שמואל, אשה גדולת גוף, שכבר מזמן אינה בקו הבריאות. אבל כשהיא מדברת על הוריה, היא משילה מעליה את משא החולי ו־80 שנותיה. יש משהו במלים “אבא” ו“אמא” שחוזר והופך אותך לילד, גם אם הוריך כבר שוכני עפר שנים רבות, ואתה בעצמך סב לנכדים.

אחותה היחידה של בת־עמי, עדנה, צעירה ממנה ב־10 שנים, מתה לפני שנים אחדות ממחלה קשה. (בת־עמי: “עדנה ירשה את הכישרון הספרותי של אבא, אבל גם היא התבזבזה. את כל הספרותיות שלה השקיעה בכתיבת מכתבים נפלאים, ומכתבים למערכת”).

בן־ציון גרינבוים, בעלה של בת־עמי, היה בנו של יצחק גרינבוים, חבר הסוכנות היהודית ושר הפנים בממשלת ישראל בשנות ה־50. בן־ציון היה אגרונום ומחנך, וקלט לתוך גן שמואל, ול“שומר הצעיר”, עשרות רבות של ילדים יתומי שואה. בת־עמי התאלמנה לפני 17 שנים. בתם היחידה נורית חיה בארצות־הברית כבר 16 שנים, עובדת בחברת “בל”. בת־עמי מתחמקת מהמלה “יורדת”. אומרת שנורית מתכוונת לחזור בשנה הבאה. שני ילדיה של נורית, הנינים של א.א. קבק ושל יצחק גרינבוים, חיו כל ימיהם בניכר. ספק אם קראו את “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”, אפילו בתרגום האנגלי, אומרת בת־עמי בצער.

בחדרה שבקיבוץ גן־שמואל שני מדפים גדולים עמוסים בספרי אביה: למעלה מ־4,000 דף ב־18 כרכים, לא כולל תרגומים לשפות אחרות. בת־עמי קבק גרינבוים היא שומרת הגחלת היחידה. זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת.

כפי שהעיד קבק על עצמו, הושפע בכתיבתו מהספרות הצרפתית והרוסית: הרומנים ההיסטוריים והפסיכולוגיים רחבי היריעה של טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזק ואמיל זולא. הרומן שלו “לבדה” (1905), על צעירה שבוחרת בציונות ונידונה לחיי בדידות, היה הרומן העברי המודרני הראשון שהתמקד במצוקות הפרט ולא באידיאלים נשגבים.

במכתב לאחד מעורכיו, הגדיר קבק את ה“אני מאמין” הספרותי שלו: “ראשית, שאפתי לעורר אינטרס אצל קוראי. שנית, רציתי ליצור אצל הקורא את האילוזיה, או יותר נכון האמונה, שכל מה שאני מספר הוא אמת. ושלישית, שיהיה ערך לפרטים, כדי שיהיה ערך לסינתזה הכללית שתיווצר מאליה”.

יעקב צור, אחיינו של קבק, בעבר שגריר ישראל בפאריז ויו"ר הדירקטוריון של הקרן הקיימת, העלה על הכתב לפני שנים אחדות את זיכרונותיו על דודו הסופר.

“כאשר יצא ‘שלמה מולכו’ לאור, כמעט שלא הגיע לידי הקוראים”, כתב צור. “הוא חיזר על פתחי כל המו”לים שהיו אז בארץ ולא נמצא לכתב־היד תקנה, אם משום שהספר היה גדול מדי, או שהמו"לים היו דלים ולא יכלו להתחייב על תשלום שכר סופרים. לבסוף, הסכים משה קליינמן, עורך ‘העולם’, שבועון ההסתדרות הציונית שנדפס בפאריז, לפרסם את הספר בהמשכים, ואחר־כך להדפיס את שלושת הכרכים ולהעבירם להפצה בארץ ישראל.

“אותן שנים, סטודנט הייתי בפאריז, ולפרנסתי עבדתי במערכת ‘העולם’ כמביא לבית־הדפוס. חודשים ושנים עברו, וכאשר הגיעה סוף־סוף שעתם, חס הגיזבר על הפרוטה, והספרים נדפסו על נייר עיתונים כהה ונכרכו בכריכת נייר. עדיין זוכר אני את הבעת פניו של קבק, שעה שאחז בידו את הטפסים הראשונים שציפה להם בכיליון־עיניים כל אותן שנים ארוכות, והוא כאדם שחרב עליו עולמו. רוב הסחורה נשארה כאבן שאין לה הופכין. גורלה של היצירה הזאת, שהיתה קרובה ללבו במיוחד, השאיר צלקת של דיכאון בנפשו של קבק”.

הוא לא זכה לראות, כמובן, את ההדפסה הנוספת והטובה יותר, ב־1950, שש שנים לאחר מותו. רק לאחרונה, עשתה הוצאת “עם עובד”, שהחזיקה בידיה את הזכויות, את החסד הראוי עם “שלמה מולכו”, ופרסמה את הטרילוגיה במהדורה יפה ומחודשת, בת 560 עמודים.

כשיצא “שלמה מולכו” לאור, האשימו אותו שחטא לאמת ההיסטורית, כשהפך אותו לסיפור עגבים. “המבקרים אינם מייחדים אותו בין היושבים ראשונה, או שאינם מזכירים את שמו כלל. יש בסיפוריו טעם של חיים שאובים”.

וקבק התגונן: “קראתי כל מה שנחוץ לקרוא כדי לדעת את התקופה ואת אנשיה”, השיב למבקריו. “לא הנחתי שום ספר מהמאה הט”ז לספירתם אשר לא קראתי ולא ניצלתי אותו. ואני מאמין שאנשי צפת או יהודי גרמניה במאה ה־16 חיו, דיברו, האמינו, אהבו וסבלו, כפי שאני ראיתים ושמעתים בתוך לבי, בשבתי לפני שולחן עבודתי, וזוהי ההיסטוריה כולה!"

בת־עמי גרינבוים: “הוא סבל מאוד מהביקורת. היה קורא הכול ושותק. הוא לא דיבר על הנושא, אבל הרגשתי שזה גומר אותו. גם אמי קראה כל מלה, ולא ישנה לילות שלמים. הוא, שהיה אדם חם, אבא שמחבק תמיד, טיפוס אקסטרוברטי שמספר בדיחות והוא מסמר החברה, היה בעצם אדם עצוב. לפעמים, בחברה בין אנשים, הייתי תופסת את מבטו וקולטת שהוא לא נמצא שם. היה בו עצב פנימי. גם הוא תמיד חשב על הכתיבה שלו שזה עוד לא זה, שצריך ללטש יותר, להעמיק יותר. אבל הוא הרגיש שנעשה לו עוול, שטורחים להבליט את חסרונותיו, ולא סולחים לו אפילו את מקצת הפגמים שהתעלמו מהם אצל אחרים”.

במכתב לגיסו שבניו־יורק, שממנו ביקש לברר אם אפשר לתרגם את “שלמה מולכו” לאנגלית, שפך קבק את לבו: "בנוגע לפרסום ולכבוד, אין אני משלה את נפשי. אני יודע את ערך הפרסום הספרותי. מי שהוא היום שיחה ליושבי קרנות, ושהעיתונים עוסקים בו אולי לא פחות מאשר בפילגשם של אחד הטייסים, מחר הוא נשכח מלב, ואין איש מוצא עניין בכל מה שכתב ויצר. תופעה שכיחה בתולדות הספרות.

“ואני מטבעי איני להוט אחר הפרסום. מעודי לא השתדלתי להשתמש במרפקי ולטפס בשלבי החברה. אולם מעט השכר שיביא לי התרגום האנגלי, לא יקטן בעיני בימים האלה. על־ידי התרגום האנגלי אוכל להגיע גם לתרגום צרפתי, ומי יודע, אולי אפשר יהיה אחר־כך למצוא חברת קינו (קולנוע) שתאבה לטפל בזה”.

בת־עמי: "אמא היתה מאוד מתוסכלת. כתבה עבורו מכתבים לאולפני הסרטה, לעניין אותם בעשיית סרט. דיברה עם רובינא, והציעה להפוך את ‘מולכו’ למחזה. שום דבר לא יצא מזה.

“בקהילה הספרותית העברית בניו־יורק, לעומת זאת, זכה להערכה גדולה יותר. היו שם המשורר גבריאל פרייל, פרופ' סטיבן וייז. מישהו כתב דוקטורט על יצירתו. אני לא יודעת למה בארץ־ישראל דחו אותו. אולי הביצה הספרותית כאן, עם ביאליק, עגנון, הזז, טשרניחובסקי וכל האחרים, היתה סמיכה מדי”.

יום אחד, ב־1935, יצא לטיול בשכונתו. פתאום חש ברע. ילדים מצאו אותו שוכב על ספסל בגן ציבורי. צעקו “הנה שיכור!” והתחילו להתעלל בו. למזלו של קבק, עבר במקום אחד ממכריו וזיהה אותו. הוא הובהל לבית־החולים, שם התברר שלקה בשבץ במוח.

בת־עמי: “ד”ר פרוז’ינין, שהיה ידיד טוב של אבא, התעקש לקחת אותו אליו הביתה. שלושה חודשים גר אבא בביתו. בבוקר, כשהיה הרופא יוצא לעבודה, היה מצווה על אבא שיסתדר בכוחות עצמו. אבא התלונן, אמר לו שהוא מתנהג באכזריות איתו, אבל לא היתה לו ברירה. בזחילה, היה נגרר לשירותים. אחר־כך הסביר ד“ר פרוז’ינין לאמא, שאילו הניח לה לטפל באבא, היתה מרחמת עליו ועושה הכול במקומו. ד”ר פרוז’ינין עשה לו פיזיותרפיה, רק שאז עוד לא הכירו את המושג. לאבא נשארה צליעה קטנה למזכרת".

המזכרת המשמעותית יותר היתה התפנית שעשה קבק באורח חייו. מאותו יום, הפך ליהודי שומר מצוות. יעקב צור: “יום אחד, כאשר נתחזק בגופו, נטל מקלו וירד העירה לקנות זוג תפילין, שהיה מניח ביד לא אמונה, כשהוא פורש ומתפלל בפינת חדרו. בשבתות היה משכים לבית־הכנסת, טליתו החדשה תחת זרועו”.

הסובבים אותו לא הבינו מה קפץ עליו. לאשתו הפמיניסטית היה קשה לבלוע את השינוי. ימימה טשרנוביץ־אבידר: “היא ראתה שהיה על סף המוות, ולכן קיבלה את החלטתו באי־רצון אבל בגבורה. בהומור הדק והלגלגני שלה היתה סונטת בו, אך עשתה כרצונו ובישלה אוכל כשר. היא מצִדה המשיכה את חייה כמו קודם”.

ואז, דווקא כשחזר בתשובה, החל לכתוב את “במשעול הצר”, על ישוע הנוצרי. היו שחשבו שהאיש יצא מדעתו. הוא עזב את ביתו ועבר לגור במנזר בנצרת. נאמן לדרכו, לערוך תחקיר מקיף לפני כתיבת כל ספר, ביקר במשך חודשים רבים בכנסיות ונשם את אווירת הנצרות. אחר־כך התיישב לכתוב את הגדולה ביצירותיו.

כעבור זמן, הסביר את מה שאירע לו. “לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה”, סיפר בהרצאה בפני תלמידים בגימנסיה. "חודשים שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת, או, אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר. לבדי אצא מכאן, כמו שלבדי באתי. ואימה גדולה נפלה עלי. אימה מפני האפילה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי־אדמות.

"ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: "‘והוא…? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. לא לבדך באת לעולם ולא לבדך תצא ממנו…’ פתאום נודע לי שלא הייתי בודד אף שעה אחת, אף הרף־עין אחד מימי חיי. ובלבי נפתח מבוע אור ואושר.

“ואז, בפעם הראשונה במשך כל ימי מחלתי, פרצתי בבכי. בכיתי מרוב שמחה ואושר. ואז גם נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני, שאין הוא יתום ועזוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והוא אינו אבק פורח. מי שנושא בקרבו את האיקונין של השכינה, אינו אבק פורח. והנה, כתבתי את הספר, את בר־נדרי זה”.

“במשעול הצר” הִקנה לו מעט מההערכה שביקש כל ימי חייו. “לא הקשבנו לקבק. ואולי לא הקשיב הוא עצמו זמן רב לדופק שבמעמקי שׂרעפּיו”, היכה אליעזר שטיינמן על חטא. “קבק היה גם מראשית דרכו, בעל ייסורים מתחת למסווה של רודף חיים. שני כיוונים התאבקו בקרבו עד שהגיעה שעתו להזדככוּת. הספר בלי ספק היה פלא גם למחברו, שנגה עליו אור חדש ואף האיש נעשה חדש וסגנונו נתחדש”.

קבק ניסה לא להקשות על בני משפחתו. כאשר היה מתארח אצל בתו בגן־שמואל, קיבוץ של השומר הצעיר, אכל רק דברי חלב וירקות, בכלים מיוחדים שבת־עמי שמרה לו. “בתוך תוכו, הוא לא השתנה”, היא אומרת. “הוסיף להיות פתוח לאנשים. חברות הקיבוץ אהבו להיוועץ בו ולשפוך את לִבן לפניו. הייתי מסתלקת מהחדר ומשאירה אותו לבדו לשוחח עם הנשים. חברה אחת, שהשאירה חבר בצ’כיה, התייעצה איתו אם לחכות לחבר, או לגמור איתו. הוא ידע לדובב בני־אדם”.

בשלהי חייו, שקד על “תולדות משפחה אחת”, מחזור רומנים שהיה אמור להקיף את מאה השנים האחרונות, מהחיים היהודיים בגלות אירופה ועד לקיבוץ בארץ ישראל. הראשון בהם, “בחלל הריק” (תש"ג), זכה בפרס ביאליק. נסעו לתל־אביב לקבל את הפרס, “אבל היו כל־כך עניים”, נזכרת בת־עמי, “שלא היה להם כסף לקחת מונית. כשעמדו בתור לאוטובוס, זיהה הנהג את אבא ואמר, אדון קבק, קיבלת פרס ביאליק, היום אתה עולה בלי תור”.

* * *

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 44', ישבו בבית קבק בבית הכרם חבורה של אנשים. הם שיחקו שחמט והתווכחו על “הספר הלבן”. בת־עמי: “היו צעקות, ואחד הנוכחים, הרופא ד”ר ברכיהו, טרק את הדלת ויצא בזעם. אמא רצה אחריו, אבל כשחזרה לחדר, אבא כבר לא היה בחיים. הוא קיבל שבץ ומת, והוא בן 61 שנה".

יום לפני מותו, הוחלט במכון לחכמת ישראל בניו־יורק, להעניק לו תואר דוקטור של כבוד. הבשורה הגיעה לביתו מאוחר מדי. את תעודת הכבוד קיבל במקומו גיסו, “רב צעיר”, הוא הפרופ' חיים טשרנוביץ.

“המאורע הכמעט פלאי הזה, שבית־המדרש שלנו קיבל החלטתו לכבד את המנוח בתואר ד”ר לספרות העברית, בה בשעה שהיה מרחף בין החיים והמוות ועמד לעזוב את העולם העובר הזה לעולם הנצח, כאילו רמז הוא שקבק היה חי בשני עולמות, שחיי העולם הבא היו חייו גם בעולם הזה", אמר פרופ' טשרנוביץ בטקס קבלת התואר.

“כל ימיו חי במתיחות, דריכות, כמעט בחרדה. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול”, ספד אותו ידידו, הסופר ר' בנימין. “לאחר מותו, נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי ‘עם עובד’, ונמצאו גם מתרגמים ומו”לים להוצאת ספריו באנגלית. אילו נמצאו אותם גואלים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה מתיחות ודאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל חייו".

---

דב קמחי: יצרים

מאת

אילת נגב

1889—1961

האיש השמנמן־והגוץ, חנוט בחליפת שלושה חלקים, נעליו מצוחצחות כראי, ישב על הבמה באולם הכינוסים של “הגימנסיה העברית” בשכונת רחביה שבירושלים ושמע, בעיניים מצועפות, את שבחיו בפניו. זמן רב התכוננה הגימנסיה לקראת יום הולדתו ה־60 של דב קמחי — מורה, סופר, מתרגם ועורך. המורה לספרות גדליה אלקושי ניתח את סיפוריו של קמחי ושיבח אותם.

“קמחי קם על רגליו”, נזכר שלמה סנה, לשעבר עיתונאי ותלמיד בגימנסיה, “הודה על השבחים ואמר: ‘כדי שיצמח עץ יפה, או פרח, או אפילו עשב, דרוש שהאדמה תהיה מדושנת, מלאת רקבובית וזבל. הוא הדין בספרות. טולסטוי, דוסטויבסקי או שקספיר, צומחים על מצע הרקבובית של סופרים קטנים שקדמו להם. אני הוא הזבל לסופר הגדול שיבוא. האמינו לי, שבאמת לא יותר מזבל’. לבי נצבט. הוא נהג בענווה מופרזת, בהתבטלות שלא לצורך. הוא היה סופר טוב, ולא מוצדק שלא זכה לתהודה”.

על הביטוי “זבל לסופר גדול שיבוא” חזר במשך שנים גם במכתביו. הוא חשב בכאב־לב על סיפוריו, על הנובלות שלו, ובמיוחד על הרומן “בית חפץ”, פאר־יצירותיו, אשר הושלם ב־1939, נדחה שוב ושוב על־ידי מו"לים, ורק אחרי 12 שנה יצא סוף־סוף לאור. “אבל בראשית שנות ה־50, החברה הישראלית לא היתה מוכנה לקבל רומן, שעיסוקו בשקיעה דקאדנטית של משפחה ארצישראלית ובאהבה בלתי־אפשרית, על סף גילוי־עריות, והספר נדחה”, אומר ז’יל אמויאל, מנהל “בית הסופר” בירושלים, הכותב דוקטורט על דב קמחי. “שום סופר עברי לא תיאר כמוהו את ההרס, שגורמות האהבה והתשוקה, עד כדי כמיהה אל האבדון”.

גיבור “בית חפץ”, המשורר אלכסנדר גיל, נשוי לחוה, הבכורה בארבע בנות משפחת חפץ. לאחר שילדה לו את בתם גילה, חדלה חוה להתעניין בבעלה והִטתה את חסדיה ואת לבה אל גברים אחרים. “והאדם לא ידע את חוה אשתו”, כתב קמחי, הסופר והמורה לתנ"ך, בווריאציה אירונית על הפסוק מבראשית. אלכסנדר, מטורף מקנאה ומערגה לאשתו, מתמוטט. דבורה, אחותה הצעירה של האשה המורדת, מרחמת על גיסה הזנוח ובאה לגור בביתו ולטפל בו. בסערת היצרים קורה הבלתי־נמנע.

* * *

“קמחי כתב ספר כמו־פמיניסטי, על נשים חזקות וגברים סמרטוטיים”, אומר פרופ' מנחם פרי, שערך את הספר בגרסתו החדשה. "הנשים מנהלות את העולם, בעיקר אם המשפחה, נחמה חפץ, המתכננת נישואין וגירושין עבור בנותיה בשיטה של ‘כיסאות מוסיקליים’, או מוטב לומר, ‘מיטות מוסיקליות’, כדי לצבור כמה שיותר ייחוס משפחתי, השפעה וכסף. מובן, שכל התכנונים המפוארים מסתיימים באסון ובמפח־נפש.

“זהו רומן אירופאי מאוד, צרפתי קלאסי, כאילו בלזק התיישב בארץ וחיבר ‘רומן רונמטי’ על הקשר בין אהבה וכסף. רומן חתרני, המתאר את שקיעתם של כל המיתוסים: המיתוס של הגבריות, החלוציות, המיזוג בין אשכנזים וספרדים, וגם התנפצות המיתוס הציוני. אין פלא שלא התקבל בתקופתו, בעת האופוריה של תקומת מדינת ישראל. החלטתי להוציא את ‘בית חפץ’ שוב, בעריכה מחודשת, כי אני מאמין שזה רומן מצוין, והיום, אחרי 40 שנה, אנו בוגרים ומפוכחים די הצורך להקשיב גם לקול כזה”.

“זהו רומן שמעבר לזמן”, סבור הפרופ' גרשון שקד. "יש בו עוצמה אמיתית, אווירה של ‘בית ברנדה¹ אלבה’, סודות נסתרים ופרוורסיה. אולי יִשפר גורלו של קמחי הפעם, וכמו ש’חיי נישואין' של פוגל ניצל מהשִכחה והפך לבסט־סלר עולמי, כך יקרה גם ל’בית חפץ' ".

“בית חפץ”, סיפורם של נחמה ונחמן חפץ וארבע בנותיהם, מתרחש על רקע ירושלים של 1914. נחמן חפץ “היה אדם יפה קומה, צאצא ממשפחת ספרדים בירושלים, נצר לרבנים ולמקבלי חלוקה מדורי דורות, שלא היו רגילים לעבודה ולא נתבקשו כלל לעבוד”, ונחמה, אשתו האשכנזייה, המעשנת סיגריות חריפות, מגלגלת כספים ולוקחת הלוואות בלי ידיעת בעלה הבטלן. בתככים ומניפולציות היא מקימה בית יפה בירושלים החדשה, עם כלים מפוארים ואווירה טובה, הגורמים לכך ש“כל דוקטור, מהנדס, מורה וסופר שבא לקריה זו, הובא אל הבית הזה, ואם עבר את סף האבן בבחינה מוצלחת, נשתייר בחיקן של הבנות”.

אחד החתנים המיועדים הוא ד"ר חיים ספיר, רופא צעיר ומבטיח, המתאהב בדבורה, אהובתו של אלכסנדר גיל, בעלה של אחותה. האם, המודאגת מהידרדרות בתה, מחליטה לעשות כל שביכולתה כדי לחלץ את דבורה מזרועות הגיס ולשדך אותה לדוקטור האטרקטיבי.

* * *

כשכתב קמחי רומן, שבמרכזו עומד מתח רגשי ואירוטי של זוג מעורב, ספרדי־אשכנזי, כבר היו לו כמה דוגמאות מהחיים, כולל הוא עצמו. קמחי נולד בדצמבר 1889 בעיר יאסלו שבגאליציה, למשפחה אמידה. בוקר אחד שלח אותו אביו לבנק להפקיד סכום כסף. דב — אז עדיין קראו לו ברל — שתִכנן מזמן לעלות לארץ ישראל, אך לא ידע כיצד יגיבו ההורים על הפרידה, ניצל את ההזדמנות, לקח את הכסף, נשא את רגליו ועלה לרכבת לקראקוב. בדרך קצץ את פאותיו וקנה בגדים אירופיים, עצר בווינה, השתטח על קבר הרצל והמשיך לאיטליה, שם הפליג בספינה לארץ ישראל. רק כשהגיע ליפו, שבועיים אחרי בריחתו, גילה בן ה־18 להוריו את מקום הימצאו. השנה היתה 1908.

ז’יל אמויאל: “ברל מלר עִברת את שמו לדב קמחי, עלה לירושלים והחל ללמוד בסמינר למורים ‘עזרה’, שהתנהל בשפה הגרמנית, השגורה על פיו. במהלך חמש שנות לימודיו שם, הכיר את הסופר יהודה בורלא, שיישאר ידיד קרוב כל חייו, ואת המורה שלו, דוד ילין. בפעם הראשונה התוודע לבני עדות המזרח, והנערות היפות הקסימו אותו מאוד. אז החליט להתחתן עם ריינה לבית לוי”.

ב־1914 נישאו, וכעבור שנה נולד בנם יגאל. אני יושבת כעת בסלון ביתו של יגאל קמחי, בתל־אביב. אדית, אשתו, מגישה לי, לצד הקפה השחור, כעכי שומשום מזרחיים ועוגיות תמרים, “מעמול”. יגאל קמחי צוחק, כשאני מעירה על כך. “נכון, יש בי געגועים לעורק הספרדי של המשפחה. גרנו כמה שנים אצל סבתא, בשכונת ‘זכרון משה’, מאחורי בית־ספר ‘למל’, שם לימד אבא. כל ה’שמנה וסולתה' של העיר גרו שם. זה לא נמדד בכסף, אלא במוצא, ידע, השכלה, מעמד חברתי. ברחוב שלנו גר הסופר א”א קבק. גדלתי עם בתו. יחד איתה תפסה אותנו אמא יום אחד מגלים את הבדלי המינים. בן־גוריון ובן־צבי היו עוברים יום־יום בשכונה. בימי חום היינו יושבים על המדרגות, בכניסה לבית, ואני זוכר את בן־גוריון שואל את אבא: נו, קמחי, פה אתה כותב את הרומנים שלך? ואבי אמר לי, זה ראש הפועלים, אם תהיה לנו פעם ממשלה, הוא יהיה הראש".

"פעם שאלתי את דב קמחי: “אתה, בתור גאליצאי, למה התחתנת עם ספרדייה דווקא?” נזכר משה יערי, שכן וידיד. “הוא אמר בחצי־צחוק: כל החיים השתוקקתי לקחת לי ‘שיקסה’. ספרדייה זה כמו גויה. כאן התחילה הטרגדיה”.

ב־1929 נסעו דב וריינה קמחי לביקור ביאסלו, עיר הולדתו. בגאווה הציג קמחי את אשתו הירושלמית, השחרחורת היפה. “הוא הודיע שהיא ‘לא משלנו’, אלא משהו כמו שיקסה”, נזכר ידיד. “למחרת הלכה אמו, איטה מלר, והטביעה את עצמה בנהר”.

ריינה היפה היתה אשה יצרית ומושכת, שאהבה לרקוד ולבלות ונהנתה מתשומת־לבם של גברים. “בירושלים היו שמועות עליה, שהיה לה מאהב ארמני, ושניהלה רומן עם בעל הצינקוגרפיה ברחביה, ושהיו אחרים”, אומר אחד ממכריהם.

שוב ושוב חוזר קמחי לנושא בגידת האשה. אצלו, הבעל לעולם אינו האחרון שיודע — הוא יודע לפני כולם. את סיפורו הקצר “שתי מנגינות” פתח במלים:

מאז הוא מנגן, אחוז־קנאה, מוּדע לכך שבאותה שעה אשתו נמצאת עם המאהב ושומעת את הקונצרט ברדיו, מובטחת שכל עוד הנגינה נמשכת, בעלה לא יוכל להפתיעה.

פעם, מספרים תלמידים בגימנסיה, חיפשו את קמחי באמצע הלימודים, ולא מצאו אותו. התברר שהוא רץ הביתה לבדוק מה המצב. ירושלים היתה קטנה, וידעו הכול. הבן, יגאל קמחי: "אבא קינא לאמא מאוד, הוא העריץ אותה, את יופיה, את המוצא הספרדי שלה, שנראה לו רחוק מהעיירה הפולנית, שהוא שנא.

“פעם פרץ משבר גדול ביניהם. ברחוב שלנו גר משפחה, משפחת אסטרוק, עם בן יפה־תואר, שהיה פקיד בבנק. אבא נגעל מהבית שלהם, הוא אמר שזה בית וולגארי. אני לא יודע מה אמא עשתה, אולי כל פשעה היה שיצאה לרקוד עם אותו פקיד בנק, או נסעה איתו במכוניתו. זה היה כשאבא היה בביקור בחו”ל. הורי עמדו לפני גירושין. אמא עברה לגור בבית סבתא, ואבא חשב להגר לאמריקה. ואז יום אחד אני זוכר שאמר רק שתי מלים: אני נשאר".

“ראיתי פעם את ריינה ודב קמחי הולכים ברחוב, הוא פוסע כמה צעדים לפניה כשידיו משוכלות, והיא מאחוריו. נדמה היה שיש ניתוק מוחלט, ויחד עם זה, אזיקים כובלים אותם זה לזה. אזיקים של זרוּת, אולי של שנאה, ובכל־זאת קשר. על הקשר הזה קשה היה לו לוותר”, אומר תלמידו, המשורר פרופ' אבנר טריינין.

דב קמחי התפרנס מהוראה. במקביל, עסק בתרגום של ספרות סקנדינבית, גרמנית ואנגלית. בין השאר, תרגם את סטפן צוויג (“מרי סטיוארט” ו“24 שעות בחיי אשה”), ארתור שניצלר, יעקב וסרמן, ויקי באום, סומרסט מוהם, ה.ג'. וולס ואנדרסן, וכן את האחים גרים ו“אלטנוילנד” של הרצל. הוא ערך את “הד החינוך”, שבועון ששמו “שולמית”, עיתון הרדיו “הגלגל”. היה לו טור ב“הארץ”, אשר נשא את השם הסמלי “מן הצד”. הוא גם כינס וערך קבצים של פניני ספרות וכתב ספרים בתחום ההוראה שלו. “הוא הרגיש שהוא מבטל את זמנו על זוטות, בשעה שעליו להתמסר למשימה האמיתית: להיות סופר”, אומר ז’יל אמויאל.

באחד מכתביו כתב קמחי בן ה־40 (כל המרכאות במקור): “ואני יושב ועובד עבודות ‘שחורות’ שונות, מתרפק על ‘זונות’, מפני שאני מחפש את ‘האהובה’ ואיני מוצאה… וה’כושיות' הללו הן עיתונות, ותיקון מאמרים נואלים, הדיוטיים, של אנשים נואלים והדיוטות, ותרגום ספרים שאין לי יחס אליהם, וכו'. וכך נוקפים הימים ונוקפות השנים, ואני מלא שיעמום בנפשי, ואיני יכול למצוא בשום פנים ולשם מה צריך להסתובב עוד כאן בערך 20־30־40־50 שנים. איני מבין”.

ב־1930 החל לתכנן כתיבת ספר על קורות משפחה אחת, בית חפץ. “הוא התחיל לכתוב, אך אחרי כמה פרקים עצר”, מספר אמויאל. “הוא הרגיש שהוא חוזר על נושאים שעסק בהם בעבר, כמו סודות אפלים, יחסי משפחה, אהבה בלתי־אפשרית. הוא נתקע באמצע הכתיבה. אחד הדברים שהבהילו אותו היתה העובדה, שהוא שאב את הפרטים מן המשפחות הירושלמיות שהוא היה בן־בית אצלן: משפחת דוד ילין, משפחת מיוחס, משפחת לוי. הוא הרגיש לא נוח שהוא כותב על אנשים חיים, חשש שיראו בזה רומן־מפתח, ופחד מתגובת אנשים, שיזהו את עצמם”.

דבורה מ“בית חפץ” מבוססת על דמותה של רחל מיוחס, והד“ר חיים ספיר, שבסיפור נושא אותה לאישה, היה במציאות ד”ר אריה פייגנבוים, רופא עיניים.

“קמחי היה ידיד קרוב של המשפחה. משפחת מיוחס, כמו משפחת חפץ הדמיונית, היתה משפחה מרובת־בנות”, מספר פרופ' אורן בינדר, מנהל מחלקה בבית־חולים רמב"ם, נכדם של רחל מיוחס ואריה פייגנבוים. “רחל, סבתי, היתה יפהפייה, ושמעתי שאפילו קמחי היה מאוהב בה. היא היתה גננת, ואת המקצוע הזה בחר קמחי לגיבורה שלו, דבורה חפץ. אבל הרומן עם הגיס הוא המצאה ספרותית – סבתא רחל מיוחס היא הראשונה מכל אחיותיה שהתחתנה, ובוודאי לא היה לה רומן עם בעלה של אחותה”.

יש נקודות דמיון גם בין נחמה חפץ, שמנווטת את חיי בנותיה, לבין מרגלית מיוחס, אמה של רחל. “מרגלית היתה עסקנית ציבורית, יסדה את בית־החולים לחולי־נפש ‘עזרת נשים’ וניהלה אותו”, מוסיף ד"ר דוד זינדר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. “חמש בנותיה, ביניהן סבתי רחל, נישאו כולן לאשכנזים, מתוך אידיאולוגיה של קיבוץ־גלויות”.

יגאל קמחי: "הוא חשש שיפרשו את הספר כרכילות, ולא יראו את הצד הספרותי. הוא היה אדם מאוד רגיש, עם מצבי־רוח קשים. בקלות רבה היה פורץ בבכי. הוא ראה את עצמו כנשמה, שמסתובבת בעולם הזה ואינה יודעת מה היא עושה בו. כתב בעינוי, היה קם בבוקר השכם לכתוב. הוא אמר לי בתסכול: כל הלילה אתה חושב איך להמשיך את העלילה, ובבוקר אתה רואה שזה לא מתחבר בכלל.

“מצד שני, הוא היה מלא הומור. כשהלכתי לסרט, היה שואל, נו, יש רגליים לדבר? כלומר, האם יש שם רקדניות. שאלתי, אתה אוהב את זה? והוא ענה, כן, אני מרבה רגליים. הוא אהב מאוד לראות נשים יפות. גרטה גארבו, ריטה היוורת. יותר מכל אהב ‘מיוזיקלס’. בקולנוע ‘ציון’ במוצאי־שבת נשמרו כיסאות קבועים להורי ולד”ר פייגנבוים ואשתו. הם הלכו לכל סרט חדש, לא חשוב מה. אבא אהב סינמה, כי כל דבר שהיה ההיפך מהמציאות, עשה לו טוב".

הם חיו ברווחה כלכלית: דירה יפה באזור היקר בעיר, רהיטי עץ כבדים, טלפון. בית שלא מתיישבים בו לאכול בלי מפת תחרה מגוהצת. ריינה תפרה בגדים אצל גברת פולני, הלולה־בר של ירושלים.

רחוב אבן־עזרא 26 ברחביה. בית־אבן יפהפה בן שתי קומות. ארבע דירות גדולות. דקל בחצר, ערוגות של נרקיסים. למטה מימין התגוררה פעם משפחת פרופ' יוסף ריבלין וילדיה: אתי, אבי, לייזי ורובי. משמאל, משפחת קמחי. כאשר נכנסו לגור כאן, יגאל כבר היה חייל בצבא הבריטי, ובשלושת החדרים המרוּוחים גרו רק ריינה ודב.

“הוא אהב ילדים, אבל לא יכול היה לסבול אותם”, אומרת אתי הרלינג לבית ריבלין. “אני זוכרת את עצמי נלחמת עם קמחי שדורש שקט מוחלט”.

“קמחי היה ידיד טוב של אבי”, מספר הח"כ לשעבר רובי ריבלין. “לא היה ניגוד גדול משניהם: אצלנו, בית מלא ילדים והמולה, ואצל קמחי, שקט ודממה. ריינה היתה בעלת־בית פדנטית. קמחי היה בא אלינו, להתבשם קצת מהבלגאן. הוא שמר על הרגלי חיים, אכל בשעה קבועה, אם היה רעב ואם לא. שמר על מנוחת הצהריים, ואמר לאנשים, שאם יש להם מה למסור לו בין אחת לארבע, שיטלפנו לריבלין. קמחי, שהיה אדוק בנעוריו, קרע את עצמו מהדת. אני זוכר אותו ביום כיפור, יושב על המרפסת הפתוחה ואוכל בפרהסיה תפוח־עץ”.

בנו, יגאל קמחי: “מיגרנות היו תוקפות אותו בשבתות ובחגים, ואני הייתי צריך ללכת לבית־מרקחת של גויים כדי לקנות לו כדור מיוחד מגרמניה. עד היום אני זוכר את השם, ‘קלמין’. זה היה פסיכולוגי. אמרתי לו, למה אתה יושב בבית ביום כיפור ואומר את כל התפילות בעל־פה? לך לבית־כנסת. אז הוא ענה, לאן אלך, ל’ישורון'? זה נראה לו חילוני כזה. ‘אם ללכת, אז למאה־שערים, וממאה־שערים אני ברחתי’. והוא היה מתפלל בלב, ואוכל”.

“אהבנו אותו מאוד, הוא היה מורה בחסד עליון”, נזכר תלמידו, פרופ' אבנר טריינין. “הוא לא נתן שיעורי־בית ולא בחינות, לא האמין בגינוני משמעת, ובכל־זאת איש לא פצה פה אצלו. במבטא ספרדי, עם חי”ת ועי“ן, היה מדקלם פרקים שלמים בתנ”ך".

אם הותז רסיס של גיר על בגדיו, היה מוחה אותו בקפדנות. בחדר השרת של בית־הספר היתה מטלית מיוחדת, שבה ניגב את נעליו המבהיקות. “המוטו שלו היה, תלמיד חכם שיש בו רבב, נבלה טובה ממנו”, אומר בנו. “אחת לשנה היה תופר חליפה חדשה, תמיד באפור. הרגלי הניקיון שלו דבקו בי — גם בצבא הבריטי הייתי מניח את המדים שלי בין שני קרשים, מתחת למזרן, ומסתובב מגוהץ ומצוחצח כמו אבא”.

לימים, יהפוך יגאל קמחי למזכירו האישי של הנשיא חיים וייצמן. אחר־כך פרש לעסקים פרטיים, וניהל את “קרן ההתנדבות לביטחון ישראל”. לפני שנים אחדות כתב ספר, “מעבר לקווים” המבוסס על שירותו בש“י, שירות הידיעות של ה”הגנה".

* * *

לאחר שנדחה פעמיים בידי הוצאת “עם עובד” והתדפק על הדלתות והשתדל אצל ידידיו, יצא “בית חפץ” לאור ב־1951. אלא שגם אז לא היתה לו גאולה. “מעטים קראו את הספר, והביקורת כמעט ולא התייחסה אליו”, אומר ז’יל אמויאל. “למרות שהיו לקמחי ידידים סופרים, ועגנון היה מבאי־ביתו, איש לא פירגן לו. לא היו לו מרפקים, הוא לא היה שייך לקליקה. מביחנה פוליטית, לא היה איש מפא”י ולא נהנה מהחסות שקיבלו סופרים אחרים. הוא התנדנד בין תחושת חוסר ערך, לראיית ספריו בין ‘היותר טובים שנכתבו בעברית בעשרים השנים האחרונות’. באחד ממכתביו כתב, ש’בית חפץ' הוא רק חלק ראשון בטרילוגיה. חוסר ההצלחה של הספר מנע את ההמשך".

רובי ריבלין: “קמחי היה בטוח שהוא עולה על כל חבורת הסופרים בני זמנו, בורלא, ברש, קבק, אולי חוץ מעגנון. רצה להיות ראש לאריות, ולא היה מוכן להשלים עם היותו אולי ראש לשועלים. הוא אמר לי, נכון שאינך יודע מי היה סגנו של בר־כוכבא? תמיד צריך לשאוף להיות בר־כוכבא, ולא סגנו. היום אני מאמין שהוא מת בידיעה שהיה השליש של בר־כוכבא, אפילו לא סגנו”.

ב־1950 יצא קמחי לגמלאות והקדיש את זמנו לפירושי התנ"ך. ריינה נפטרה ב־1958. “כשישבנו ‘שבעה’, השולחן היה מלא כוסות” נזכרת נעמי סקורצקי, אחייניתו של קמחי. “אחותו של דב רצתה לפנות את הכוסות והוא, שחי תמיד בבית סטרילי ופדאנטי, אמר, תעזבי, שפעם אחת יהיה קצת אי־סדר בבית הזה”.

במותה איבד טעם לחייו, אף־על־פי שכעבור זמן היתה לו ידידה. “הוא היה בא לביתי לערבים ספרותיים”, נזכר הסופר והמשורר ישראל אלירז. “כולנו קראנו את ‘בית חפץ’ והחמאנו לו, אבל קמחי כבר היה בייאוש מוחלט. הוא אמר לי, יש לי אותן בעיות של טולסטוי, שנאה ואהבה ואובדן דת, אבל אין לי יותר כוח להביע את זה. הוא היה כבר מאוד מיוסר ולא רצה לדבר יותר על ספרות. הוא קרא לעצמו בצחוק ‘דבק’, ראשי־תיבות של שמו, דב קמחי. גם בזמנים הכי קשים שלו, היה לו הומור. כשאיש מצחיק הופך להיות מיואש, זה קורע את הלב”.

ב־11.5.61 בבוקר מצאה אותו אחותו ישן שנת־נצחים. אחדים אמרו, התקף־לב. אחרים אמרו, אולי נמאס לו לחיות.

---

רחל: הכינרתית

מאת

אילת נגב

1890—1931

שירת־רחל לא הרשימה מעולם את חוקרי הספרות המחפשים יוצרים יותר מתוחכמים, ובאוניברסיטאות כמעט ואין מלמדים אותה.

רוב שנותיה עברו עליה בין קירות בטון של חדרים חשוכים בירושלים ובתל־אביב. ליד חופי הכינרת האהובה עליה חייתה רק ארבע שנים, אך כמשאלתה האחרונה, שם היא נחה מנוחת עולמים.

רחל למשפחת בלובשטיין נולדה ברוסיה ב־1890. אביה היה סוחר עשיר בפרוות ויהלומים, אמה אשה משכילה ומיוחדת, בת הרב הראשי של ריגה.

משפחתה נעה בין גאוניות לטירוף, ואחדים מבניה אושפזו לפרקי־זמן קצרים או ארוכים בבתי־חולים לחולי־נפש. סבתה התאבדה לאחר שבנה, אביה של רחל, נחטף לשירות צבאי.

בתיה, אחותה של רחל, היתה אשה מוכה ומעורערת בנפשה: “בגיל צעיר”, אומר ד"ר אורי מילשטיין, נכדה, “חלתה בדלקת קרום־המוח, וכשריה השכליים נפגמו, אף שכלפי חוץ זה לא ניכר, והיא נראתה טוב והפליאה לנגן בפסנתר. תמורת נדוניה הגונה הצליח אביה להשיאה לסוחר קלמן מלרוביץ, ונולדו להם ארבעה ילדים. היא נענתה לכל גבר שביקש את חסדיה, ובעלה ובנה נאלצו להכותה באכזריות, כדי שלא תשרך את דרכיה, אך ללא הועיל”.

בארבעת ילדיה של בתיה טיפלה אחותה ליזה. “סוד גלוי במשפחה היה, שליזה היא פילגשו של הגיס, קלמן, והקשרים הרומנטיים ביניהם נמשכו גם לאחר שליזה נישאה לסטודנט לרפואה”, אומר מילשטיין. “רחל לא הזדעזעה מהרומן, שמתנהל בין אחותה לבעל של אחותה האחרת, ולא דנה את קלמן לכף חובה על כך שהוא מכה את אשתו”.

בת־דודתה של רחל, רוזה מנדלשטם, נאנסה בידי איכר רוסי והרתה לו. בשל האונס הגיעה שנאת הדודנית למשטר הצארי לדרגת טירוף, והיא השתתפה ברצח הצאר אלכסנדר השני ב־1881, אותו רצח אשר הוליד את פרעות “סופות שבנגב”, שהתחוללו ברוסיה. את התינוק, פרי האונס, הפקידה אצל משפחת איכרים. נכדו בוריס קארפוב, עלה לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. רחל העריצה את דודניתה הטרוריסטית, שדרשה וקיימה חיי שוויון עם גברים, ולא השלימה עם גורל של יצור משני וכנוע.

מילשטיין מספר שסופיה, אמה של רחל, ניחנה בכוחות מאגיים ובראיית העתיד. כשהלכה פעם ברחוב, קרא אחריה פועל בניין רוסי מעל הפיגום “יהודייה מלוכלכת”. סופיה פרצה בבכי. כשנשאלה מדוע היא בוכה, השיבה שהיא מבכה את הפועל, כיוון שידוע לה שכעבור שעתיים ייפול מו הפיגום וימות. כעבור שעתיים אכן צנח ונהרג. האם נפטרה משחפת, כשרחל היתה בת 16, והלם היתמות המוקדמת לא מש ממנה.

לימים כתבה בשיר “חיץ”:

כישרונותיה של רחל נטו בצעירותה לא לכתיבה אלא דווקא לאמנות הפלסטית. כמו לשאר אחיה, אשר למדו באוניברסיטאות המעולות של אירופה, הסכים אביה לממן גם לה לימודי־ציור באיטליה. ב־1909 הפליגה עם אחותה שושנה לארץ־ישראל, היה בדעתן לבקר בארץ ומשם להמשיך לאיטליה ללימודים, אך הן נכבשו בקסמי הארץ והחליטו להישאר. שכרו בית ברחובות ואביהן שלח להן כסף לקנות פסנתר.

הן ביקשו מהגננת חיה וייסמן רשות לשבת בגן וללמוד עברית מפי הילדים. “לבנת־פנים, גבוהה, שותקת וזועפת, מפליטה הערות־ביטול קצרות”, כך זכרה אותה וייסמן. אורי מילשטיין: “זה היה הדור הראשון של הצברים, ואז עוצבה העברית הבסיסית שאנו מדברים עד היום. אני לא שמעתי על מקרה כזה, שאדם הגיע לארץ חדשה בגיל 20 ולמד את שפתה כמו שלומדים שפת־אם, יחד עם ילדים קטנים שבקושי יודעים לדבר. לכן, בניגוד למשוררים אחרים בני זמנה שלמדו עברית ב’חדר', השפה של רחל היא עברית מודרנית”.

מקץ אותה שנה עלתה רחל לגליל, לחוות הפועלות של חנה מייזל בכינרת. רחל שהגיעה לארץ במקרה, בדרך לקריירה אמנותית, חשה שדווקא על האדמה הזאת מצאה את מקומה. כאשר הציעה לה מורתה לנסוע לטולוז שבצרפת וללמוד שם אגרונומיה, סירבה. היא לא רצתה להינתק מן הארץ ומבני העלייה השנייה ששבו את לבה. רק בלחץ חבריה, שטענו כי הארץ זקוקה לאנשים בעלי ידע, ושעליה לתרום את תרומתה לחיים החדשים הנרקמים כאן, הסכימה. על קיר חדרה בטולוז תלתה תמונה של הכינרת. על ציור שציירה את ביאליק חתמה: “רחל הכינרתית”. אחרי שנתיים, והיא כבר אגרונומית, התעורר בה החלום הישן. היא כתבה לאחיה שהתגורר באיטליה וביקשה לבוא אליו וללמוד פיסול. מלחמת־העולם הראשונה קטעה את תוכניותיה. כנתינה רוסית לא יכלה להישאר באירופה וגם קשר האוניות לארץ־ישראל נותק. לפיכך החליטה לנסוע אל משפחתה ברוסיה ולשהות שם עד יעבור זעם. היא נתקעה לחמש וחצי שנים, עד תום המלחמה. רק ב־1919 הצליחה סוף־סוף לעלות לאונייה “רוסלאן”, הראשונה שהפליגה מאודסה לארץ־ישראל אחרי המלחמה, ושבה אל הכינרת ואל קבוצת דגניה.

ילדים היו אהבתה הגדולה של רחל, וגם אסונה. באותן שנים ברוסיה טיפלה בילדים פליטים ומהם נדבקה בשחפת, המחלה שממנה מתה אמה. כאשר שבה ארצה בגיל 29, כבר היתה חולה. בדגניה עבדה תחילה בחקלאות, אבל כוחותיה עזבו אותה. היא הועברה לעבודה קלה יותר, גננת בגן. אחד הילדים היה משה, בנם של דבורה ושמואל דיין. אבל המחלה החלה לתת את אותותיה. במכתב לאחותה שושנה, כתבה: “מצב בריאותי הולך ורע משום־מה. הרופא אמר שאם הנני אדם אינטליגנטי, כי אז עלי לאכול בכלים לחוד, כי רבה האחריות. אבל הלא תביני, שושנה’לה, שזה בלתי־אפשרי בקבוצה”.

מצבה החמיר. עתה גם ירקה דם. רופא הוזמן מטבריה וקבע כי יש לה שחפת פתוחה. כששמע שהיא מטפלת בילדים נחרד. החברים החליטו שעליה לעזוב את הקבוצה. אחת הטענות היתה שהיא מלטפת ומגפפת את הילדים שבטיפולה. לימים הודתה דבורה דיין בגילוי־לב שחברי דגניה חטאו בכך שגירשו את רחל. את תפקיד המבשר, הטילו על דוד שמטרלינק, שהיה מקורב לה. את הלילה הנורא ההוא בשנת 1921 לא שכחה כל ימי חייה. “ענן כבד ושחור ירד עלי, חנק אותי”, כתבה רחל. “רציתי לצעוק ולא יכולתי”. מבחינתה זה היה השלב הראשון בדרך למוות.

ד"ר אורי מילשטיין: “הכינרת סימלה בעיני רחל את האהבה הראשונה לארץ ואת חלומותיה להקים חברה חדשה. זה היה חלום שנכזב, כי היא לארץ המובטחת לא הגיעה. הגורל ומחלת השחפת הכניעו אותה, ובמקום להשתתף בבניין הארץ עם חבריה החלוצים ולהביא יחד איתם את הגאולה, נאלצה לחיות ערירית בעיר. הכינרת נשארה בעיניה תמיד טהורה ושלמה, סמל לאידיאל שלא הושג, לחלומות שסוכלו ביד גורל אכזר”.

הגירוש מדגניה היה ראשיתן של עשר שנות נדודים, מחדר שכור אחד למשנהו. איסר בלובשטיין, אביה הישיש של רחל, עלה אז מרוסיה עם אשתו השלישית. את רוב הונו איבד במהפכה, אבל גם את העזרה שהיה יכול להושיט לבתו, מנעה האם החורגת. רחל נסעה לירושלים. חודש ימים גרה בגן־ילדים שנתרוקן מילדיו. אחר־כך בבית דוד ילין, שדייריו עזבוהו בזמן שנעשה בו שיפוץ. “השבוע האחרון עבר עלי בנדודי־דירה נוראים”, כתבה לאחותה שושנה. “מבית ילין עברתי ליחנוביץ, משם שנית לראובני, אך מחר או מחרתיים אהיה סוף־סוף לבעלת חדר, בפעם הראשונה אחרי כמה חודשי־שבתי בירושלים. זהו מחסן של עצים ופחמים. אבל אני מתכוונת להופכו לחדר יפה ונוח”. היא התפרנסה בדוחק משיעורים פרטיים ומתרגומים. מאוחר יותר החלה לפרסם את שיריה בעיתון. חלקם כתבה רוסית ותרגמה לעברית.

ממכתב אחר: “אלוהים ראה בעוניי וישלח לי עבודה: שלוש שעות עבודת תרגום ביום, ובשׂכרהּ חדר ואוכל”. כך עברו עליה ארבע שנים. אחר־כך בשנת 1925, שהתה כמה חודשים בבית־החולים לחולי־ריאות בצפת ומשם עברה לגור בתל־אביב. פרשת הנדודים מחדר לחדר חזרה על עצמה, וגם מצבה הבריאותי הידרדר. עתה לא יכלה להוסיף לעבוד. ד"ר אורי מילשטיין: “אין ספק שרחל חטאה בחטא הגאווה. ידידיה היו בעלי התפקידים ביישוב. הם שלטו בבנק־הפועלים ובקופת־חולים. ודאי יכלו לעזור לה אילו רצו. אבל רחל אסרה על מישהו מבני משפחתה לפנות אליהם בבקשה כלשהי. ברור שאילו היתה מבקשת במפורש: תנו לי כסף, תשכרו לי דירה, שילחו אותי לסנאטוריום בשווייץ, היו עוזרים לה. אבל היא לא הרשתה לבוא איתם בדברים, והם לא ניסו למצוא דרך עקיפה לעזור לה, כמו לתת לה משׂרה קבועה בעיתון או לשלם לה יותר בעבור שיריה. היא קיבלה שכר סופרים כמו כולם, 20 גרוש לשורה, והשירים היו קצרים והתשלום מועט. היא גם לא הרשתה לשאול אותה לשלומה ובוודאי שלא לדבר על מחלתה. בכל יום היתה מסדרת את מיטתה, ושוכבת עליה, לבושה בשמלתה היחידה, וסירבה להיראות חולה”.

ממכתביה מצטיירת רחל כבעלת הומור אנין, שכלתנית, בעלת ביקורת עצמית חריפה. כשיצא לאור ספרה “מנגד” (1930) כתבה לאחייניתה: “פתאום נראים לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם ולשכוח על קיומם”.

צל של התנשאות יחד עם ריחוק אינטלקטואלי, ייתכן שעשו אותה קשה ולא־נעימה במגעיה עם בני־אדם, והרחיקו ממנה ידידים דווקא כשנזקקה להם:

מילשטיין: “נכון, רחל היתה סנובית. ‘מיכל אחות רחוקה, אני עצובה כמוך, כמוך נדונותי לבוז לאשר אוהב’, כך כתבה בשיר על מיכל בת־שאול. השיר הזה מוקדש לאורי, כך כונה ברל כצנלסון. רחל השוותה אותו לדוד המלך, הרוקד עם ההמון לפני הארון. היא ידעה שימיה קצרים ולא רצתה לבזבז אותם על ריקים ופוחזים. היא הסכימה שיבואו אליה רק אנשים ששווה להיות בחברתם, וכאשר זלזלה במישהו, היא זלזלה בו עד הסוף”.

מתוך מכתב של רחל לאחייניתה שרה מילשטיין (1929):

“מצב הבריאות — לא רע, מצב ה’קופה' — מחריד, ויום מחר לוטה בערפל. משלושת ידידי (הערת העורך: ברל, רובשוב ובילינסון) אני (כמו תמיד, לשם שיווי המשקל) בשלום עם שניים וברוגז עם אחד. נחשי עם מי?” ואולם אהבתה הגדולה היתה נתונה אף לא לאחד מן השלושה.

בין 1913 ל־1915, כאשר למדה רחל אגרונומיה בטולוז, הכירה שם את מיכאל ברנשטיין, אלא שעם עלייתה לארץ נותק הקשר ביניהם. שני שירים שפרסמה נשאו את ההקדשה “למ.ב.”. רחל עצמה לא דיברה על כך מעולם, ורק לפני שנים אחדות התגלה קובץ מכתבים שברנשטיין שלח לרחל. “כשביקש ממני הנשיא שזר להוציא את כתבי רחל”, מספר אורי מילשטיין, “הוא לא נתן לי את מכתביו של ברנשטיין. החומר היה מונח אצלו במשך עשרות שנים מבלי שאיש ידע על כך. אופייני לשזר ולדור ההוא להעלים דברים, להכחיש דברים. אחרי מותו של שזר הועבר העיזבון ל’גנזים' של אגודת הסופרים ואז התגלו המכתבים, ובנימין חכלילי, איש נען, תרגם אותם מרוסית ופרסם אותם. שזר החביא את ברנשטיין במשך 50 שנה. הוא לא יכול לסבול שמישהו יתחרה על לבה של רחל”.

את זלמן רובשוב (שזר) פגשה רחל לראשונה בהיותה בת 22, בחוות כינרת, כאשר הגיע לשם כעסקן המפלגה. הם יצאו לטייל בהרי הגולן, קראו בקול, ונשמע הד. על הפגישה ההיא כתבה רחל: “ברית ההד הכרותה בינינו, לא יכלו לה צבאות הימים”. אורי מילשטיין: “הוא נראה לה כאידיאל. גם אינטלקטואל, גם איש תנועת העבודה, גם חלוץ, אבל הרבה פגישות לא היו להם אז. היא נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה והוא נסע לגרמניה. אני מניח שציפתה שהקשר יימשך כאשר ישובו ארצה, אבל כאשר חזר כבר היה נשוי. זו היתה האכזבה הראשונה בקשר ביניהם. העובדה שהוא לא חיכה לה”.

אבל הקשר נמשך, קשר אסור ומיוסר. רחל תיעדה אותו בשיר “אשתו”, וכשנולדה לשזר בת, כתבה את השיר “בתו”. מתוך צנעת הקשר ביניהם שמרה את השיר לעצמה והוא פורסם רק אחרי מותה:

בערוב ימיו, כאשר שזר היה משוחח על רחל, היה מזיל דמעות. אבל אשתו, רחל שזר, לא סלחה לה מעולם. בנוכחותה נאסר להזכיר את שמה של המשוררת המתה.

ד"ר אורי מילשטיין: “מאז מות אמה ליוותה אותה תחושה של אסון מתקרב, אשר דחפה אותה לנסות ולשתות את האושר הזמני לרוויה, כי מחר תמות. לכן התאהבה לא באחד, כי אם בכולם, אהבה אינטלקטואלית, נפשית ומינית. היא היתה חלק מהחבורה האוונגרדית של מתקני־עולם, אשר חיו בחוות כינרת ובדגניה: א”ד גורדון, ברל כצנלסון, בן־ציון ישראלי.

“היא היתה המצפון של תנועת העבודה. מתוך שיריה שאבו סיסמאות: ‘לגוֹל את האבן מפי הבאר’. ‘זו הדרך אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום’. בשבילה הדברים הללו היו אמת, אבל הם הפכו אותם לסיסמאות. היו מבקרים אצלה כדי לשמוע את דעתה ולהשתמש ברעיונותיה כאילו הם הגו אותם. רחל, בשׂכלה החריף, היתה יועצת־הסתרים שלהם”.

רחל קנתה את עולמה במחלתה. בשש השנים האחרונות לחייה, בהיותה רתוקה למיטתה, נכתבו שיריה היפים ביותר.

ד"ר אורי מילשטיין: “סרן קירקגור כתב כי זעקותיו המיוסרות של המשורר נשמעות לנו כמוסיקה ערבה. כאשר השלימה רחל עם הסבל ועם המוות, נולדה מחדש בכתיבה, והשנים הללו היו אינטנסיביות מאוד. בת־השיר איחרה לבוא, כי רחל רצתה לצייר במגרפה ולכתוב במעדר. כשהתברר לה שלא תוכל לעשות זאת, החלה לכתוב”.

באביב 1931 החמיר מאד מצבה ומשה בילינסון שלח אותה לסנאטוריום לחולי ריאות בגדרה. משם שלחה לידידתה ברכה חבס פתקים נואשים: “אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד כשבועיים אבל אין לי כוח לזה. אנא, ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי!”

רחל מתה ב־16 באפריל 1931. רק כעת שבה לכנרת שסימלה בעיניה את האהבה הראשונה לארץ, האידאל שלא הושג, החלומות שסוכלו ביד גורל אכזר.

הלוויתה היתה ניגוד משווע לבדידות חייה, ואלפים הלכו אחר ארונה. זלמן שזר, שאִרגן את ההלווייה, ישב ליד הארון ודקלם:

"ככה, באורח־חייו עובר האדם גלמוד,

ככה, בבוא־יומו הוא מוטל ערירי, ערירי".

---

גרשון שופמן: שלכת

מאת

אילת נגב

1880—1972

כאשר ראה גרשון שופמן בן ה־36 את אנני פלאנק, נערה בכובע־קש אדום ורחב־שוליים, נעתקה נשימתו מפיו. מי שכבר אז נודע כ“אירוטיקן של הספרות העברית”, אהב אותן תמיד צעירות ככל האפשר, ועשרים השנים שהפרידו בינו לבינה, האדירו את קסמה. מוקד משיכה נוסף היתה העובדה שהיא נוצרייה, בתו של נפח אוסטרי. “בנות גזע מעולה, שיופיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס… בוקע וחולף כברק את טלטול ופיזור הנפש”, כתב שופמן.

וינה 1916. מלחמת־העולם הראשונה בעיצומה. אנני בת ה־16 עבדה כפקידה במכבסה שבעליה יהודים. שופמן, נמוך־קומה, גנדרן ומכוער, היה עוקב אחריה, אורב לה ליד מקום עבודתה, “וכשהִקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר”. פעם אחת רץ אחריה ונגע בה בחטף. הוא לא ידע עליה דבר, ובמחשבותיו, חשש מפני אביה, שעלול לחבל בחיזוריו. ודאי יש לה “אב חזק, אב ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני הפלדה שלה”. לבסוף העז לטלפן אליה לעבודתה. “והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו, לשיחות חולין של עסקי מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי הקפה את הקול הרועד של חולה האהבה”.

“מבחינה נפשית, הוא היה פדופיל”, אומר הסופר חיים באר, אשר ליקט את “שלכת”, קובץ סיפורי שופמן (הוצאת “עם עובד”), וכתב אחרית דבר. “הוא נמשך לבוסר, ליכולת שלו לשלוט בילדות ובנערות, שלטון ללא מצרים. באחד הסיפורים בקובץ, מתוארת התאהבותו בילדה בת 11. זה מאוד מזכיר את פטר אלטנברג, סופר אוסטרי נערץ עליו, מהדמויות הבולטות של הדקאדנס, השקיעה. אווירה של בתי־קפה, ניאופים, זונות־ילדות מול גברים קשוחים ואדנותיים. שופמן נמשך לזה, הוא שיחק את זה, הוא רצה להיות מאצ’ו. הרעיון לקחת בחורה נוכרייה קסם לו”.

אנני הקטנה נענתה לחיזוריו, ואולם את מפגשיהם הלוהטים הסתירו מפני אביה השתלטן והקנאי, שהודיע שיכֶּה את שניהם אם יתפוס אותם יחד. “הקשר ביניהם הלך והתהדק, מדלג מעל הבדלי הגיל, התרבות, הדת והלאום”, אומר חיים באר. “המלחמה מסייעת לזוג הצעיר, האב נשלח לשדה הקרב, ובינתיים הם יכולים לעשות כחפצם: ריקודים, ראינוע, החלקה על הקרח. כאשר חוזר האב, קטוע רגל, שבור ומוכה מכדי שיעמוד בהתנגדותו, הוא מתיר לבתו להינשא לסופר היהודי”.

היא רצתה להינשא בכנסייה. שופמן סירב, ודרש נישואים אזרחיים. המחלוקת איימה להפריד בין השניים. “הנה עכשיו הכול נגמר בינינו”, כתב לה ב־2.2.20. ואחרי שלושה ימים שב וכתב, “יש עכשיו רק הצלה אחת, לשכוח אותך כליל, כאילו לא הכרתי אותך מעולם”.

לימים סיפר בנם משה, מדוע לא הצליח אביו להינתק ממנה: בגלל תצלום שראה, אנני כילדה קטנה בת חודשים אחדים, היושבת על כיסא גבוה וכלבלב לצִדה. “נגע ביותר אל לבו אותו תום ילדותי שלה, שהתבטא בעיקר בכיפוף אחת מאצבעות רגליה היחפות כלפי מטה”. באפריל 1920, נישאו בנישואים אזרחיים. בשל מחסור בדיור ואמצעים כספיים, נאלצו לעקור לכפר, לגור בחדר צר אצל דודתה של אנני. שופמן, מנותק מסביבתו, מתפרנס מכתיבת סיפורים בעברית. אנני עבדה בחווה, וכשנתיים אחר־כך, ילדה את בנם הבכור. “נער יפה מאוד. מאִשה יהודית אי־אפשר בשום אופן שיהא נער כזה!”, התגאה שופמן בפני ידידיו.

“חווית היסוד של שופמן היתה הפחד”, אומרת פרופ' נורית גוברין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. “הוא נולד ב־1880 ברוסיה, בבית עני, בן של אם חולנית, ואב שלא מצא עבודה כמלמד בעיירתו, ונאלץ לנדוד ואף ללמד בנות, מה שנחשב אז לפחיתות כבוד. שופמן עבר לבית סבו וסבתו האוהבים. לרגע נדמה שמצא חסות והגנה מפני רפיפות הקיום והמחסור באב, אבל כשהיה בן תשע, מת הסב לפתע משחפת, והוא הוצא מן הבית, נשלח ללמוד ב’חדר' ואף הושכר כשוליה לעושה חבלים. כתוצאה מחוסר הביטחון של ילדותו, נמשך כל חייו לאנשים חזקים. גם בכתיבה שלו, הוא מזדהה עם החזק, מתאווה להיות במחיצתו, לגעת בו, לחוש אותו, אולי משהו ידבק בו. לדעתי, משיכתו לנשים נוכריות נובעת מאותו מקור: בנישואין לנוצרייה, הוא מקבל כוח, אשר יהדותו אינה מקנה לו. הפחד ימשיך להיות גורם מרכזי אצלו: הוא דחה את עלייתו לארץ עד כמעט הרגע האחרון, כי פחד מהערבים. זה היה אבסורד, כי הוא ישב באוסטריה, ערש הנאציזם, המקום המסוכן ביותר ליהודים”.

תשעים ושתיים שנים חי גרשון שופמן, סופר פורה מאוד, ורוב שנותיו כתב. הוא נחשב לאמן הסיפור הקצר. “מופסאן העברי”, קרא לו אורי צבי גרינברג. שופמן עצמו העדיף להידמות לצ’כוב. בכמה משפטים, ידע לשרטט מצבים וטיפוסים מחיי היומיום. “כל סיפוריו הם אוטוביוגרפיים”, אומרת פרופ' גוברין. “כולם מבוססים על חייו וחיי ידידים שלו, כמו הסופרים ברנר ודוד פוגל. שופמן מתאר מה קורה לבני־אדם במצב של רעב, אימה, חוסר ביטחון, איך כל טיפוס בגלריה האנושית, מגיב על המצוקה החיצונית, ועד כמה יש לו חוט־שדרה לשמור על צלם אנוש. שופמן לוקח סיטואציה חד־פעמית, והופך אותה לכלל־אנושית. גיבורי הסיפורים שלו נתונים במצב שבו היה שופמן הסופר בכל תקופה מחייו: כשהוא מתגייס, הוא כותב על הטמטום והחוקים והמשטר, והחוויה של להיות יהודי בצבא זר ואנטישמי. כשהוא מתאהב, הוא כותב על אהבה. כשהוא נמצא במשולש רומנטי, וגונב את ארוסתו של חברו י.ח. ברנר, הוא כותב על כך. כשהוא הופך לאב, הוא כותב על אבהות. הוא מתאר את וינה של ימי המלחמה: הנשים שהופכות לזונות, נכי המלחמה, נפגעי הלם הקרב, המשוגעים. הוא מתעד את התפכחותו מנישואיו, כאשר האשה שהצליח להשיג, אינה מסעירה אותו עוד, והוא מחפש נשים אחרות. והוא כותב זאת כמצב פסיכולוגי המשותף לרבים. כל שלב בחייו הוא שלב בביוגרפיה הטיפוסית של הדור. זהו מעין יומן אישי וקולקטיבי, ומפני ששופמן האריך ימים, סיפוריו הם מגילת דורות, ומשקפים את מה שעבר היחיד ועם ישראל ב־70 השנים שבין 1902, כאשר הופיע ספרו הראשון “סיפורים וציורים”, ועד מותו ב־1972. הוא היה ציניקן גדול, חסר כל אשליות, לא ניסה לרכך שום דבר. מכאן הכוח והחיוניות של היצירה שלו. ומכיוון שהעברית שהוא כתב בה היתה ‘רזה’, לא מליצית, סיפוריו עמדו במבחן הזמן”.

שופמן היה הסופר העברי הראשון בתקופתנו, שהעז לכתוב על החוויה ההומוסקסואלית. בסיפוריו הראשונים, הוא מתאר את הימשכותו לגברים.

“שופמן נמשך לחומרים אסורים”, אומר חיים באר. “הוא מרד בחברה היהודית. הוא אדם שבועט, שאין לו מחויבות. בגלל הסיפורים ההומוסקסואליים והאירוטיים שלו, הורים אסרו על בניהם לקרוא אותו. הוא תיאר את הסטייה בקור של חוקר. פירק את תנועות הגוף, את הריח. הוא אדם בעל יצרים אירוטיים מאוד חזקים. בתקופת הנעורים, כאשר היה בחברה גברית, כמו בישיבה או בצבא הרוסי, זה התבטא במשיכה הומוסקסואלית, אבל הוא לא נמשך לבנים דווקא, אלא לכל דבר שמתנועע. כדי לספק את הצרכים שלו, נזקק לגירוי בלתי־פוסק. בהתחלה אלה גברים, ואחר־כך נשים. לפעמים, הוא לא נותן להן שם, אלא קורא להן הבלונדינית, האדמונית וכו'. גישה שוביניסטית, מצ’ואיסטית. הוא השתמש בנשים כדי להיות מאוהב בהן, וכשהפסיק להיות מאוהב בהן, העיף אותן. המלה מצפון היתה זרה לו לחלוטין. ברנר ידידו חש מחויבות וחובה ואשמה עוד לפני שעשה משהו. שופמן, גם אחרי שעשה, לא חש דבר”.

“לפי השקפתו, העולם נשלט על־ידי האכזריות והכוחניות, וכל דאלים גבר, גם ביחסים בין גבר ואשה”, אומרת פרופ' נורית גוברין. “אצלו, אחרי הכיבוש, תמיד יש אכזבה. המין והאירוטיקה הם חלק מתופעות החיים, ושופמן, שהיה ריאליסט לא עצם את עיניו, והסתכל גם על הזוהמה והכיעור. לאדם יש יצרים, והוא משתוקק לאשה, ואם אינו יכול למצוא אהובה, הוא ימצא ניחומים אצל זונות. הוא כתב זאת לא כדי לגרות, אלא כדי לתאר את האדם ללא כחל ושׂרק. זו השקפת־עולם מפוכחת, חסרת אשליות, אכזרית, שמסתכלת ישר אל לב הדברים. הוא הלך לבתי־זונות לא רק כדי לבוא על סיפוקו, אלא גם כתחקיר, כדי להתנסות. הוא לא האמין שסופר יכול לכתוב על דבר שלא קרה לו”.

באביב 1904, לאחר שערק מן הצבא הרוסי, התיישב שופמן בלבוב. הוא כתב סיפורים בעברית, ופרסם אותם בכתבי־עת. ב־1908 הגיע לשם ידידו ברנר, ויחד ערכו קובץ ספרותי. באותה תקופה, שופמן היה המפורסם ביניהם.

פרופ' נורית גוברין: “בכמה מסיפוריו של שופמן, ישנו משולש רומנטי. שני גברים המתחרים על אהבת אשה אחת, ובעיקר זוג הנשוי באושר, עד אשר מופיע חברו של הבעל, ולוקח את לב האשה. יש בכך הד לפרשה שהיתה בין ברנר ושופמן. השניים היו הפכים שנמשכו זה לזה. שופמן היה חביב הנשים, קליל, עובר מפרח לפרח, ואילו ברנר איש כבד, לוקח כל דבר ברצינות תהומית. בסיפוריו, תיאר שופמן את ברנר כצעיר המתייסר ביחסים עם נשים, מתלבט ומיואש, אך גם שופע אהבה וחום. ברנר היה מאורס לנערה ששמה אסתר למפרט. שופמן ניסה לשכנע את ברנר, שהנערה אינה ראויה להיות לו לכלה. 'זוהי סמל הכיעור, נערה־מפלצת, אמר עליה”.

חוות־הדעת השלילית הזאת לא מנעה משופמן לצאת איתה, ואחר־כך להשליכה מעל פניו. אחרי הבגידה, לא רצה עוד ברנר בארוסתו. מאוכזב, עלה בגפו לארץ ישראל ב־1909. ואולם, היחסים בינו לבין שופמן נמשכו, בידידות מתוחה. את הפרשייה הזו תיאר שופמן, בשמות בדויים, בכמה מסיפוריו. שופמן עצמו הפך לדמות בסיפוריהם של כמה מידידיו. כעבור שנים אחדות, ינציח חברו דוד פוגל קווים מאישיותו של שופמן, בדמות גיבור הרומן שלו, “חיי נישואים”.

פרופ' נורית גוברין: “אפשר להניח שאכזבתו של ברנר מארץ ישראל, נגרמה גם בגלל מצבו הנפשי, כאוהב נכזב ונעזב. כשנרצח ברנר ביפו בידי פורעים ערבים, ב־1921, הזדעזע שופמן עד עומקי נשמתו. הוא לא הרגיש אשם במות חברו, אשר עלה ארצה בגלל מריבתם, אבל האירוע חיזק את חששותיו מפני הערבים, ועודד אותו להישאר באוסטריה”.

ב־1911 התפרסמה ב“הפועל הצעיר” מודעה המכריזה על אירוסיהם של גרשון שופמן בן ה־31, ושפרה פליגלמן. “זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש־עשרה שהכרתי לא מכבר”, כתב שופמן לברנר. וברנר, אשר רק שלוש שנים קודם איבד את ארוסתו בגלל שופמן, החזיר לו בציניות מכתב: “אם תצטלם איתה, שלח לי את התמונה. רוצה הייתי שאוהב אותה גם אני”.

שפרה היתה בתו של אופה מלבוב. חיים באר: “במכתבים נוספים, הודה שופמן לידידיו שההכרזה על אירוסיו נעשתה בלחץ אביה של הנערה. שזו היתה ‘לחיצה אל הקיר ולא יותר’. כעבור זמן קצר, ביטל את האירוסין ונפרד ממנה, לשמחתו”.

כעבור זמן לא רב, פגשה הכלה המאוכזבת יוצר עברי גדול אחר: אורי צבי גרינברג. “אולם אמו של צבי, מטעמים של ייחוס, קטעה את האהבה הזאת, ואילצה את בנה להיפרד מהנערה”, כתבה עליזה גרינברג, אלמנת המשורר הנודע, ברשימה ב“הארץ”. האם לא רצתה שבנה יינשא גם לארוסתו הדחויה של שופמן, נערה שכבודה הועם. “לא רצה אלוהים, לא רצתה גם אמי / שאֶל שם הנערה יחובר פעם שמי / כגוף חם לגוף חם בחותם אלוהי”, כך כתב אורי צבי גרינברג הכועס והנעלב. שנים ספורות אחר־כך, עמדה שפרה להינשא לאדם שלישי. גם הפעם לא יצאו הנישואים אל הפועל. בעצם יום כלולותיה, מתה מדלקת ריאות. אורי צבי גרינברג לא שכח מעולם את אהובתו המתה. רק בגיל 50, נשא אשה. לאחר פטירתו, מצאה אשתו בין ניירותיו את תצלומה של שפרה.

* * *

כאשר התחתן אפוא גרשון שופמן ב־1920 עם אנני פלאנק הקטנה, כבר היה הגבר בן ה־40 שׂבע אהבות, והיה מוכן אולי לנוח מעט. הוריה קיבלו אותו עתה בעין יפה, והתגאו שסופר כה ידוע הוא חתנם. הזוג הטרי עקר לווצלסדורף, כפר הולדתה של אנני, ליד העיר גראץ. בנם ובתם נולדו בזה אחר זה. הם היו המשפחה היהודייה בכפר. “יום יום טיילתי שם עם אבא. פה ושם ניהל שיחה עם אחד האיכרים, אולם בדרך־כלל היה בודד”, סיפרה בתו אסתר. “מדי פעם באו סופרים עבריים מחוץ לארץ או מווינה לבקר אצלנו”. מהארץ, היו שולחים לו בקביעות את עיתון “דבר”.

שופמן חי מכתיבה. “הוא היה מלא הכרת ערך עצמו, וחשב שהעם צריך לפרנס את סופריו, ולכן לא רק שלא התבייש לקבל מלגות ומענקים, אלא גם דרש אותם”, מספרת נורית גוברין. “הוא לא עשה פשרות, ולא הסכים להיות מורה או עורך. הוא חי על עטו. הוא השתתף בקביעות בכתב־העת ‘התקופה’, וקיבל שכר גבוה: מאתיים דולר הגיליון”.

בקובץ “שלכת”, ליקט חיים באר 82 סיפורים קצרים של שופמן, מהתקופה הפורייה ביותר של חייו. כאשר קוראים אותם ברצף, מתקבל סיפור אוטוביוגרפי אחד: חייו כיהודי בווינה עם חבריו הסופרים, החיזור אחרי אנני, נישואיהם, התפכחותו, וחייו איתה ועם ילדיהם בכפר. יותר ויותר, מופיעים בסיפוריו צלבי־קרס, מעשי אלימות, וכו'. “האזור שבו גר, שטיירמארק, היה ערש הנאציזם”, מספר באר. “שופמן ראה את הכתובת על הקיר, אבל הוא, עם עיניו הפקוחות ומבטו הציני, בכל־זאת לא קלט מה הוא רואה. של אותה תקופה, מ־1920 ועד 1938, חבריו בארץ ישראל ובארה”ב כותבים לו ומתחננים שיברח. ב־1935 אפילו השיגו לו סרטיפיקט לעלייה, אבל הוא התמהמה, ובסוף, מישהו אחר עלה בסרטיפיקט שלו".

“את רוב הסופרים והכתבנים התל־אביביים איני סובל מרחוק, ואיך אוכל לחיות בתחומם?” כתב לסופר יעקב פיכמן. ובנו משה כתב בזכרונותיו שאביו נהג לומר, “בהיותי רחוק יבחינו יותר בייחודי כסופר; אך אילו ישבתי יחד עמם — כי אז הייתי כאחד הסופרים”.

פרופ' נורית גוברין: “הוא חיפש בנרות כל גילוי שלילי מארץ ישראל, כדי להצדיק את הישארותו באוסטריה. הוא הזדעזע מכך שהנשים בא”י שותפות לגברים בכל עבודה קשה: סלילת כבישים, שמירה, חקלאות, הוא חשב שהן עדינות מדי. מאז עליית היטלר לשלטון ב־1933, במשך חמש שנים, צריך היה לדבר על לבו, עד שניאות סוף סוף לעלות. חבריו אף הסכימו לפרוע את חובותיו ולשלם לו את הוצאות הנסיעה".

“אני מוכרח להודות שגם אליכם אני הולך בלב ולב”, כתב להם. “הארץ ארץ תחלואים ידועים, ואני ירא מאוד לילדיי. סיוט הערבים, ושוב: הילדים. חוץ מכל אלה: יוקר הדירות אצלכם”.

בקיץ 1938, כמעט ברגע האחרון, עלתה משפחת שופמן לארץ, באונייה “גליליה”. שופמן התקבל בכבוד־מלכים. 16 שנים גר בתל־אביב, ואחר־כך עוד 18 שנים בחיפה, בדירה שנתן לו אבא חושי. עם אשתו, שלא למדה עברית מעולם, ולא יכלה לקרוא את סיפוריו, דיבר גרמנית. בנה שמע אותה אומרת פעם, “צר לי שאיני מאותן נשות סופרים, שדִרבנו והִפרו את יצירותיהם”. “אולי הריחוק הזה התאים לו”, אומרת נורית גוברין.

“אבא היה תמיד מאוהב”, כתבה בתו אסתר בזיכרונותיה. “הקשבתי בסתר לשיחותיו הטלפוניות ומיד הבנתי: שוב פלירט. אהב נשים יפות ובכלל אנשים יפים. גם החברות שלי היו צריכות להיות יפות. מטבעו היה אדם לא קל, קנאי וחשדן”. כעבור שנים, אחרי נישואי הבת, באה פעם לשהות בבית הוריה. “כאשר הלך לישון ואני כיסיתי אותו היטב, אמר לי: ‘אני מקנא ביולק (זה בעלי), כמה טוב לו’. הוא היה מאושר כאשר הייתי על־ידו והיה אומלל כאשר יצאתי את הבית לכמה שעות”. אסתר נישאה, התגרשה ונישאה שוב ליהודי תושב מינכן. בעלה וילדיה חיים בגרמניה. היא מתה ב־1992.

באחד הסיפורים המופיעים ב“שלכת”, כתב שופמן כיצד הביט בעד החלון וראה את בנו הקטן מנסה לאסוף אגוזים שנשרו מהעץ, ובכל פעם, מקדים אותו נער אחר וחוטף את האגוז. “סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד”, כתב האב על בנו. ואכן משה בן־גרשון, כך קרא לעצמו, גדל להיות תמהוני, איש ערירי שלא התחתן מעולם, התפרנס מעבודתו כפקיד ב“כרמלית”, הרכבת התחתית של חיפה, והעריץ את אביו הסופר. לפני שנים אחדות נפטר.

נורית גוברין היתה חוקרת ספרות צעירה, כאשר החלה לחקור, לפני כמעט 30 שנה, את יצירת שופמן. “הוא שמע עלי, והתעניין אם אני צעירה, יפה ורווקה. ואז קיבל את התשובות, בין השאר, שאני לא רווקה. כבר היו לי, מה לעשות, שלושה בנים קטנים. הוא רצה להיפגש איתי, אבל ביקש שקודם אשלח תמונה, שיידע אם כדאי לו. שלחתי, וכנראה עברתי את הביקורת. הוא הזמין אותי אליו. אמרתי, אני לא נוהגת, אני יכולה לבוא רק בשבת, עם בעלי והילדים. הוא אמר, אוי, בעל זה לא טוב. ואז חשב ואמר, את יודעת מה, אנחנו נתייחד לנו, ובעלך והילדים יילכו לטייל ויבואו אחר־כך לקחת אותך. וכך היה. הוא גם סילק את אשתו מן הבית. הוא היה בן 84, חתן פרס ישראל לספרות. ישב והביט בי, במבט חודר ומביך. אחר־כך, היה מדי פעם מטלפן אלי ואומר, ‘נורית’, ואני הייתי אומרת, ‘כן’, וזה היה סוף השיחה. היה חשוב לו שמאחורי קו הטלפון תהיה מישהי שעונה לו. הוא צריך היה להיות כל הזמן במצב של התאהבות, אחרת לא היה מסוגל לכתוב”. את תצלומה של נורית גוברין טמן בארנקו, והיה מסתובב אתו.

ד"ר הרצל רוזנבלום הציע לו לכתוב טור שבועי במדור הספרותי של “ידיעות אחרונות”. הטור הזה, “נצנוצים”, התקיים 12 שנים, עד שמלאו לשופמן 80 שנה.

“חלומותיו הרעים של שופמן התגשמו”, אומר חיים באר. “העלייה לארץ היתה מכת מוות ספרותית. הוא ידע מה האנשים רוצים, ונתן להם את זה, וכולם חיכו לקטע השבועי של שופמן: התבוננות על החיים דרך איזו טיפה. גברה אצלו תשוקה לא נעימה לכסף. שכבת שומן הולכת ועוטפת את הלב השופמני, בסקלרוזה רגשית. מבחינה ספרותית אולי עדיף היה לו להישאר באוסטריה, אבל אילו נשאר שם, אין ספק שהיה נספה”.

גם מותו של שופמן היה אופייני לו. כשרצה לתת את אחד מספריו, מתנה לשכנה הצעירה והיפה שגרה מתחתיו, ירד במדרגות, לראות בדיוק איך היא כותבת את שמה על הדלת, כדי לרשום הקדשה, נפל, ושבר את הירך. הוא אושפז במוסד בגדרה. גם שם, נשאר אשמאי זקן. רק לאחות יפה אחת הרשה לטפל בו. “שאל אם מותר לו לנשקה, והיא נתנה לו”, נזכרה בתו. ב־12.6.72 נפטר, בן 92. אשתו אנני־רות, אשר היתה נטע זר בארץ הזו, נפטרה חצי שנה אחריו.

---

ש.שלום: אני מן הפצועים שאינם זועקים

מאת

אילת נגב

1904—1990

טטט מה נותר מאהבה אסורה, בלתי־אפשרית, 55 שנים אחרי פרידתם הכפויה של האוהבים? אני מביטה אל תוך עיניו של המשורר ש.שלום. הוא מאבד את רהיטותו וקולו בוגד בו כאשר אני שואלת, אחרי הרבה שעות שיחה, על האהובה ההיא, שאת שמה אינו מוכן לגלות.

הוא כתב עליה:

הוא פגש אותה בראשית שנות ה־30. שניהם היו נשואים. חיים טובים, שלווים. בלילות היה יושב וכותב, בבקרים מאחר לישון, “אשתי מנגנה בכינור, ועצב טמיר לה בטון”. אהובתו, יפהפייה כחולת־עין, בעלה איכר, תמיר וחסון, “מאמין ביִשרת האדם, ביושרך וביושרו אל נכון”.

והבעל התמים נסע לענייניו, והפקיד את אשתו כאורחת אצל מאהבה השיכור משמחה:

האהבה נמשכה, סוערת, מטורפת, מול הרעיה המחרישה, הבעל המרומה, העוצם את עיניו. יום אחד בישרה לו רעייתו שהיא הרה. בשורה זו חוללה סערה בנפשו, ביודעו שהילד שייוולד הוא פרי תשוקתו לאשה אחרת.

בעקבות ההריון נפרד מאהובתו, אך הוא דמיין כאילו שתי אמהות לוולד הזה, אהובתו ואשתו, שאת שתיהן אהב. והתגעגע אליה, אל זו שאת בשרה ואת נפשה אי־אפשר לשכוח.

ש.שלום: “כתבתי את מחזור הסונטות שממנו ציטטת, אחרי שנפרדנו. כבר אמרתי לך שכל חיי הם מתח גדול אחד, והכתיבה משחררת אותי ממתחים. יש פסוק, ‘כי לא יראני אלוהים וחי’. הכתיבה מאפשרת לי לראות אלוהים ולחיות, ולשאת את המשא של חיים בעוצמה מוגברת בתהומות אדם עלי־אדמות. לשם כך צריך מיתרים רגישים, ובו־בזמן גם עשויים מפלדה. קשה לשאת צירוף כזה של רגישות עליונה, ושל כוח לסבול. אילו לא היתה לי השירה, הייתי שולח יד בנפשי מזמן”.

— ולא התחרטת על הפרידה מאהובתך? אפשר לעמוד בכאב כזה?

ש.שלום: “הכאב עוזר לך להרגיש שאתה חי. בחיי היו לי כמה אהבות שהסתיימו. סבלתי מהפרידות, אבל נדמה לי שהפרידה היתה נטועה כבר במפגש הראשון. רציתי למצות את חווית האהבה והפרידה והצער, כדי להפליג מהן אל תוך יצירה אמנותית. מהאשה ההיא נפרדתי כי הגענו לפרשת דרכים: לעזוב אותה, או להיפרד מאשתי ולשאת את האחרת לאשה. זאת לא יכולתי. פחדתי מנישואים שכובלים את אפשרות היצירה. עם אשתי, היצירה היתה תמיד קיימת, ואני ביכרתי את היצירה על פני החיים”.

כשאני שואלת האם ההריון אכן היה, וכיצד נפסק — לזוג שלום אין ילדים — הוא בוחר שלא לתת תשובה ברורה.

“מתוך האהבה הגדולה ההיא נולד ילד שאיננו בשר ודם, אלא יצירה גדולה. בשיר, אני קורא לאותו ילד ‘חנינא בני’. אבל די לדבר על זה. גם בשירה וידויית, לא הכול הוא העתק מדויק של המציאות. ואם נדבר על פרטים כמו הילד, הדבר ייצא מתחום האמנות וזאת איני רוצה”.

בתום קשר האהבה, סיכם אותו ש.שלום ב־43 סונטות. “בחרתי בצורה הספרותית של הסונטה, עם מספר שורות קבוע ומשקל מדוקדק”, הוא אומר, “כי חומר דליק, מתלקח, ניתן לשמור רק במכלים של מתכת מוצקה. הייתי חייב לכלוא את הרגשות ההם בשורות סדורות שלא יתפוצצו”.

זה היה בשנת 1934. באותם ימים בא אליו ש"י עגנון וביקש ממנו חומר לספר שהוצאת “שוקן” ביקשה להוציא. ש.שלום מסר לעגנון את הסונטות. “עגנון החזיק אצלו את הסונטות שישה חודשים, ואז החזירן לי ואמר שהוא בלע אותן כמגילה, ואולם ההוצאה נמלכה בדעתה והספר לא יצא”, משחזֵר ש.שלום. יש מבקרים הטוענים שעגנון אכן בלע את הסונטות, ואחר־כך כתב על פיהן את הרומן “שירה”.

פרופסור אמריקאי כתב ספר שבו הוכיח כי הרומן “שירה” של עגנון מבוסס על הסונטות של ש.שלום. המשפט “בשר כבשרך איננו דבר שניתן להישכח”, מופיע ברומן “שירה” 17 פעמים. אבל ש.שלום אינו נוטר טינה. “חלילה לי להרהר אפילו שיש בזה פלגיאט. להיפך, זה תיקון גדול לשירתי שיוצר גדול כמו עגנון, שהיה בשבילי דמות אב, ידיד כאח לי, הביע בהרחבה ובפרוזה מה שאני אמרתי ב־43 סונטות”.

* * *

כשנולד בדצמבר 1904, למשפחת אדמו"רים ידועה, היה שמו שלום־יוסף שפירא. בעת מחלת ילדות קשה, הוסיפו הוריו, אברהם־יעקב ואסתר שפירא, את האות ש': “שיחיה לנצח”. בבגרותו הפך זאת לשמו הספרותי.

“הציפיות ממני, כילד הבכור, היו שגם אני אהיה אדמו”ר", אומר ש.שלום, “אבל כשהייתי בן 4 או 5, הלכתי לטייל בקרפטים עם אומנתי. לרגע נשארתי לבד, ניגשתי אל שורש של עץ וראיתי מעיין בוקע ממנו. לפתע חשתי שאני הוא המעיין הבוקע מלב האדמה, ושאני חייב לספר את מה שנאמר לי מלב העולם. עם תחושת הפליאה הזאת התהלכתי מאז, כותב שירים בלבי”

הוא גדל בתחושה של כפילוּת: רוחניות של מי שייעד עצמו להיות משורר, ומצד שני, קולות הגוף שהסעירו את דמו והפחידו אותו. “היתה לי משיכה גדולה לחיי גוף”, הוא מסביר, “ואמא שמרה עלי מפניהם. רק על ידי יצירה הצלחתי לדכא את המשיכה הזאת. משום כך, כל שיר שלי הוא סיפור של אהבה”.

ברומן “יומן בגליל”, מנה את זיכרונות הגוף הראשונים שלו: ילדה בת שלוש שנחבאה עמו, בן שלוש אף הוא, בארון הבגדים, אומנת נוצרייה שנצמדה אליו במיטתו בשעת ה“סליחות”, שתי בנות השוער בביתם בווינה, עם “השומה השחורה” שליד פּטמת שדהּ של האחת. השנייה אוהבת היתה לנבור בשפתיה בין רגלי הילד…" כל חוויה שחווה, חש שמטרתה להעשיר אותו בעתיד, כשיתחיל לכתוב.

ש.שלום: "יום אחד בא חסיד אחד אל אמא, וסיפר לה על עוונותי: שאני מתהלך עם נערות ורוכב על סוסים. ואמא ענתה לו, ‘מה שאתה מספר על בני, אלה הם אפסים. אילו לא ידעתי כי לפני האפסים יש לו מספר חיובי, הייתי סובלת מהסיפורים שלך. אבל אני יודעת את המספר החיובי שלו, לכן כל אפס שאתה מוסיף, מגדיל את הסכום’ ".

כמו לא חלפו עשרות שנים ממות אמו, והוא עבר את שנותיה מזמן, הוא נסער מאוד בדברו עליה. כאשר מתה, מיאן אביו להתנחם, ומצא פורקן בציור. האב זכה לכינוי “האדמו”ר המצייר" ואף נערכו לו תערוכות. ש.שלום עוטף את קירות ביתו בדיוקנאות האלה. בגיל 85, קרוב כל־כך אל אלוהים, הוא הולך ומתקרב גם אל הוריו.

ארץ ישראל נראתה בעיניו מרחוק כמקום שבו בדואים רוכבים על סוסיהם ומניפים חרבות, וכדי להכין את עצמו, למד רכיבה על סוסים. הם גרו בווינה, בקומה שלישית, מעל הנהר. “לילה אחד שמעתי קול אשה זועק בגרמנית, ‘אדם, מה עשית?!’ מסתבר שגבר השליך את פילגשו מן הגשר. הצעקה נקבה בי עד תהום. רצתי החוצה. כבן 15 הייתי, שחיין טוב ככל הנערים הגרים על חוף הנהר. תפסתי את הגוף השוקע בשערות ראשו”.

הוא משה את הטובעת, אלא שהיא כבר היתה מתה. אותו רגע חש את אוזלת־ידו מול המוות, והבין כי הדרך היחידה להעניק לאירוע כלשהו חיי נצח, היא בהפקעתו מתחום החולף ובהעתקתו לאמנות. מאותו יום, החל לכתוב.

* * *

סב המשפחה, האדמו"ר מדרוהוביץ, עם בניו ונכדיו, 30 נפש בסך־הכל, עלה בשנת 1922 לארץ, וכולם התיישבו בירושלים. ב־1926 עקרה המשפחה לכפר חסידים, שהוקם בידי חסידי הסב. שלום הכשיר עצמו להוראה, והוא ואחיו יצחק, לימים מנהל בית ספר הריאלי, הפכו מורים בכפר.

ש.שלום לימד ספרות ושירה בבית־ספר לבנות. קראו לו “המורה שפירא” ולא ידעו כי הוא משורר. “השתמשתי בשם ש.שלום כפי שיעץ לי הסופר ‘רבי בנימין’, שלא להביך את משפחתי”, הוא אומר. “ליל שבת אחד, ישבו חברים והתווכחו על שיר של ש.שלום. ואחד אמר, הנה המורה שפירא, הוא יכריע בינינו מה הפירוש הנכון. אמרתי, אני חושב שאתם מבינים את השיר טוב ממני, אבל אם אתם מתעקשים, אז הפירוש של החבר פלוני נראה לי קרוב יותר לאמת. ולא הסגרתי את זהותי”.

הוא צוחק בהנאה. “תמיד רציתי להיות אלמוני. כשנדמה לי שמזהים אותי, אני בורח. יש סיפור כל כליף שהיה לובש בגדים פשוטים ומתערב בעם. להבדיל אלף הבדלות, כך מכיר גם אני את העם. כאלמוני אני בא בתוכו”.

* * *

ב־1928, עבר ללמד במושבה ראש־פינה. בן 24, היה משאת־לב בנות המקום. אלא שהוא התאהב בנערה ערבייה מכפר סמוך שעבדה כעוזרת ומטפלת אל אחת המשפחות היהודיות.

יום אחד, באמצע שנות ה־70, עלעל ד"ר מנחם זהרי בחנות לספרים משומשים בתל־אביב, ונתקל בספר שחור ודק, “יומן בגליל”, מאת ש.שלום. “פתאום ראיתי את סיפור חיי”, הוא אומר לי בהתרגשות. “באמצע שנות ה־20, למד אבי באוניברסיטה בירושלים ואמי ניהלה את בית־ההארחה בראש־פינה. לא היה לה פנאי לטפל בי ובאחותי, לכן אבא לקח לה משרתת ערבייה. היא החלה לעבוד אצלנו כילדה בת 13. בתקופה שש.שלום פגש אותה, היא היתה כבת 19. בספרו קרא לה לינה, אך שמה האמיתי היה זיינה”.

“היה לה שיער כהה ופנים לבנים, והיא לבשה גלימה רקומה”, נזכר ש.שלום. “היא ידעה עברית. יום יום היינו נפגשים. סיפרה לי שבהיותה בת 4, אביה רצח את אמה כי חשד שבגדה בו עם גבר זר. נמשכתי לתום ולטוהר וליופי שלה. הקִרבה הגופנית לא מילאה אצלי שום תפקיד, כך יכולנו להיות כאח וכאחות”.

הוא משתמט מתשובה לגבי מהות יחסיהם, ושולח אותי לספרו “יומן בגליל”:

הם תכננו לברוח ולהינשא “כדת משה וישמעאל”, אלא שעם חלוף הזמן החל ש.שלום להכיר בתהום הפעורה ביניהם. “רשת טמונה בין עמך לעמי”, אמר לה. הימים היו ימי קיץ 1929, לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. העוזרות הערביות חזרו לכפריהן. השניים נפגשו בסתר עוד פעם אחת.

ערב המאורעות התדפקה לינה על דלת אחד הבתים בראש־פינה. בקול מהוסה לחשה לבעלת הבית שעל כולם לברוח, כי הבדואים יתקיפו הלילה. “ולמורה, אל תשכחי את המורה”, הוסיפה, ונעלמה מחייו.

לפני כמה שנים הוזמן סייד ערבי לצבוע את דירתו של ש.שלום ברחוב חנה סנש בחיפה. “שוחחנו שיחת חולין, ונודע לי שהוא מהכפר שלה. שאלתי אם הוא מכיר אותה. אמר, מכיר ויודע, היא סבתא ויש לה נכדים ונינים. היא צריכה להיות בת למעלה מ־80. שמעתי שהיא כועסת על שנתתי פומבי לרגשות אהבתנו, בעוד שהיתה תמה וטהורה”.

* * *

ב־1930 נסע ש.שלום ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ארלנגן שבגרמניה. כמי שמעיד על עצמו שבראשו מתנגנת מוסיקה, ביקר בקונצרט בעיר נירנברג, שם ניגנה הסולנית, הכנרת קלרה פריד. “היא היתה בשבילי רוח שנתלבש בבשר, מוסיקה שנהפכה לאדם. התאהבתי בה והתאהבתי בנגינתה”, הוא אומר על אהבה עזה שהחזיקה מעמד 60 שנה, חר כל תהפוכות חייו. אחרי הקונצרט ביקש ללוותה לביתה. כשהגיעו לשם, בעיירה סמוכה, אמרה לו שלא תוכל להניח לו לשוב לבדו וליוותה אותו חזרה. כל הלילה דיברו ובבוקר החליטו להתחתן.

אחר־כך שבו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים. כאן הוסב שמה ל“אורה”. הוא עבד בהוראה שנים ספורות, ואז התגלתה אצלו מחלת לב, ממנה הוא סובל עד היום.

“בלילות הייתי ער, כותב שירה, ובימים מלמד בבית־הספר, והרופא אמר, או הוראה או שירה, כך לא תחזיק מעמד”, נזכר ש.שלום. "כמורה הייתי מבוסס, כסופר הייתי תלוי על בלימה. לזכות רעייתי, שנתנה לי לבחור כרצוני, ובכך דנה את עצמה לחיי עוני וצער. היו תקופות שכאשר רצינו לשתות תה עם עוגה, הייתי נאלץ למכור את אחד הספרים שבספרייתי.

"חיינו משכר סופרים עבור שירים שפרסמתי בעיתון ומשיעורי נגינה שלה. נדדנו בארץ מחדר שכור אחד למשנהו, בתנאים נוראים, וכך היא לא יכלה להתקשר לתזמורת קבועה אחת. היא היתה כנרת נפלאה, וניגנה בקונצרטים רבים ברדיו. לעתים היה בינינו מתח, בייחוד כאשר היתה מתכוננת לקונצרט, או כשאני הייתי כותב יצירה שדרשה את כל נפשי ולא יכולתי אפילו לענות מלה.

“ויתרנו על כל חיי העולם הזה. יש סיפור של קרייזלר, הנגן המפורסם. גברת אחת מהחברה הגבוהה אמרה לו, הייתי נותנת את חיי כדי לנגן את הקונצ’רטו של בטהובן כפי שניגנת הלילה. והוא השיב, כן גבירתי, אבל אני נתתי”.

בספרו “הנר לא כבה” כתב ש.שלום על צעירה בירושלים שאהבה אותו וניסתה להפרידו מאשתו. “איש ואשה נוצרו להיות לגוף אחד, ואתם חיים חיי נשמות בלבד… אל תחשוב כי אשה יכולה לעמוד בסיוט הזה”, טענה כלפיו.

חמישים שנים אחר־כך, הוא מודה: “כן, זה מעשה שהיה. היא היתה רופאה צעירה, נפש עשירה מאוד. היא חשבה שהקשר שלי עם אשתי, אשר כולו רוח וכולו שירה, כובל אותי. היא התאהבה בי, ודרשה שאפרד מאשתי. זאת לא הייתי מוכן לעשות, וניתקתי את הקשר. כשנפרדנו אמרה לי: ‘אני נותנת לך שלושה חודשים לחזור בך’. כחלוף המועד שלחה לי פתק, ‘לא רצית לבוא אלי בחיי, תבוא אל קברי’. היא לקחה ציאנקלי ומתה. החוויה הזאת רובצת מאוד על חיי”.

* * *

– האם לא התחרטתם כשבחרתם שלא להביא ילד לעולם?

ש.שלום: "הפלא, האלוהים אם תרצי, העדיף שאקדיש את חיי לו. היתה תקופה ששכנות וקרובות בלבלו לאשתי את המוח שאנו צריכים ילדים, וזמן־מה היא נלכדה מהן. אחר־כך היא הסתגלה, והיתה מאושרת שנשארה נאמנה למוסיקה שלה וליצירה שלי. אשתי תרגמה להפליא משירי לגרמנית. שני ספרים כבר יצאו תחת שמה, אורה פריד.

“בחשבון סופי, שנינו מרגישים שנס נעשה לנו שלא היו לנו ילדים. אנחנו קרובים היום זה לזו כמו לפני 60 שנה. כל אחד הוא כפיל של השני. פעם, לפני שנים רבות, ניסינו לנתק את הקשר הזה, אבל ראינו שאין לנו חיים זה בלעדי זו. היא התמסרה לחלוטין ליצירה שלי. הנפלא הוא שהיא קיבלה שהיו נשים אחרות בחיי, ועמדה מן הצד, כי הבינה שאני זקוק להתנסויות מסוימות. לה עצמה לא היו צרכים כאלה. הנגינה איננה אמנות מוחשית כמו הכתיבה, שצריכה גם חושניות. שם באמת אפשר לחיות בעולם הרוח”.

ש.שלום כתב בקביעות ב“דבר”, ופרסם ספרים רבים בשירה ובפרוזה: כתביו מונים כיום 18 כרכים. הוא נחשב למי שפתח אסכולה חדשה בשירה העברית, אך לא היה שייך מעולם לשום קליקה ספרותית.

למרות נטייתו לתנועת העבודה, לא היה חבר מפלגה מעולם. עצמאותו עלתה לו בכך שנאלץ תמיד לממן את ספריו מכיסו, או מקרנות שגייס בכוחות עצמו. הוא תרגם לעברית את הסונטות של שקספיר, את היינה ורילקה. הוא ידוע מאוד בשיריו הלאומיים. בין אלה שהולחנו, “בוא ואשק לך, בני האדם”, “העמק הוא חלום”, “אדם כי ימות בעמק יזרעאל”, “חמישה יצאו מולדת לבנות”.

ש.שלום היה ידיד קרוב של ביאליק, “עד שחשתי שכל־כך נעשינו לאחד, שאחד נעשה מיותר. שמתי לו מכתב מתחת לדלת ובו כתבתי, ‘חטאתי לבדידות שלי בידידות שלי איתך. אני מוכרח לשוב אליה. לא אפגש איתך עוד בחיים’. ביאליק חי עוד כשנה, ניסה ליצור קשר, אבל אנחנו לא נפגשנו עוד”. בין ידידי־הנפש האחרים, פרופסור אנדרה נהר, והסופר מקס ברוד, ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, והאיש שהציל את כתביו משריפה.

ב־1952, נענה ש.שלום להזמנת אבא חושי, ראש עיריית חיפה, שהציע דירות בעירו לאנשי רוח. “בחרתי בדירה הגבוהה ביותר, 52 מדרגות' וכיום אני משלם את המחיר”, הוא מחייך. הוא זכה בפרס ביאליק, פרס טשרניחוסקי, פרס ברנר ופרס אוניברסיטת ניו־יורק. ב־1973 הוענק לו פרס ישראל לשירה. ספריו תורגמו לשפות רבות. ב־1985 היה מועמד לפרס נובל לספרות. הוא נבחר לנשיא אגודת הסופרים לכל ימי חייו.

* * *

מה מרכיב את יומם של זוג ישישים עריריים, בני 85? אורה, אשתו של ש.שלום, חולה מאוד. לפני כעשרים שנה התעוורה כמעט לגמרי. “הכינור היה נופל מידה, אז החלטנו לקנות פסנתר”, אומר ש.שלום. כשבא מוכר הפסנתרים, התברר שהכסף שבידם רחוק מלהספיק. הוא ראה על הקיר דיוקן של ש.שלום, פרי מכחולו של מאנה כץ, וביקש אותו במקום תשלום. ש.שלום לא היסס, והסיר את הציור מהקיר. מאז אורה מנגנת, אך הגורל תעתע בה והיא איבדה גם את שמיעתה.

“היא אשה גאונית. מנגנת מהזיכרון. בלי לראות ובלי לשמוע, קונצרטים שלמים”, אומר ש.שלום. לפני שנתיים וחצי, בעקבות התקף־לב קשה שעבר, אסרו עליו רופאיו לטפס לקומה השלישית. היה בידו סכום כסף, ירושה של דוד. “תכננתי להשתמש בכסף לעבור לבית־אבות”, הוא אומר, “אבל בגלל התקף־הלב נאלצתי לגור במלון, בגלל המעלית”.

שנה וחצי גר ב“דן פנורמה”. כאשר ראיתי שהכסף עומד להיגמר, חזרתי הביתה", הוא אומר. שלוש מתנדבות מופיעות בתורנות בביתו ומסיעות אותו לסידורים. עוזרת באה פעמיים בשבוע. “אנחנו לא אוכלים הרבה, רק פירות וירקות, והיא מקלפת ומרסקת. בשבילי היא מבשלת חזה עוף, וזה מספיק לכל השבוע. אני עושה הזמנה בטלפון מהסופרמרקט, והם שולחים לנו. יש לנו חיים פשוטים. אין לנו הרבה דרישות”.

הוא מוסיף לכתוב כאחוז־בולמוס, רוצה להספיק. בשנים האחרונות כתב את הספרים “אלגביש”, “מאלגביש ומעלה” וספר הזקונים שלו, “ספר השמחה”. הוא מרבה לכתוב על אלוהים, יצירה, זקנה, חיים ומוות. בלילות אינו ישן. הרופא רשם לי ‘נומבון’, אבל זה מרדים אותי רק לשעתיים. שאר השעות אני ער, ומחבר בראש שירים, ורק כשאני מרגיש שהשיר מתוקן, אני מעלה אותו על הכתב".

ביומן משרדי משנת 1986 הוא מעתיק אותם, בכתב־יד גדול, רועד. משאיר שני עותקים מכל דבר, להקל על מי שיצטרך להעתיק את עיזבונו. הוא צלול מאוד. מתקיים בלי תלונות מביטוח לאומי ועוד תוספות קטנות. קורא עיתון בוקר וצופה ב“מבט”.

כל ספר שהוציא בעשר השנים האחרונות, נדמה היה לו שזה ספרו האחרון. כעת הוא שוקד על ספר חדש. כתב כבר 130 שירים. הוא בוחר בשבילנו את שיר 116 שבו הוא אומר:

לפני חודשיים, לקתה אשתו בהתקף־לב חמור. במסירות אין־קץ ישב ליד מיטתה במחלקת טיפול נמרץ, ומאז לא הצליח לכתוב. אחרי כל השנים שבהן הקריבה אשתו למענו בלי גבול, הוא דוחק למענה את הדבר החשוב לו מכול, הכתיבה. “אני מאושר ומופתע מהמסיבות שעשו לי כעת, במלאת לי 85 שנה”, הוא אומר, “אבל הייתי ממיר הכול לו יכולתי לכתוב עוד חמש שורות של שיר”.

אני מן הפצועים שאינם זועקים", מחייך ש.שלום, ומוסיף: “יש משפט תלמודי שעשה עלי רושם מילדות: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. תמיד הרגשתי שאין שירתי מתקיימת אלא אם אמית עצמי עליה ואתן לה את כל חיי וגופי ונפשי. ואני נתתי. ויתרתי על הכול. האם הקורבן היה כדאי? בלי ספק. יש לי רגעים שאילו לא חרדתי לאשתי שתישאר לבדה, הייתי מסוגל להתאבד מרוב אושר, שאני אחד עם אלוהים ועם היקום. מן המוות אינני ירא. אני רואה שדופקים כבר בדלת, אני שומע כבר את הפעימות, הולכות ומתחזקות. הייתי רוצה רק להשלים את מה שעוד יש לי לכתוב, ואז אעבור בחיוך לעולם הבא. לא אעשה מהמוות עניין גדול”.

כעבור ארבעה שבועות, בראשית מרס 1990, הלך ש.שלום לעולמו. רעייתו נפטרה כשנה אחריו.

---

אברהם שלונסקי: רק אחרי מותה כתב לה שירי אהבה

מאת

אילת נגב

1900—1973

מותה של אשתו האהובה מירה, ב־1970, היה תחילת הסוף. אברהם שלונסקי חי עוד שלוש שנים אחריה, אבל מאז הערב שבו הלכה לישון ולא קמה, שקע. רצה להיכנס למיטה, להינעל בין כותלי הבית. בתו רותי היתה אז שבועות ספורים אחרי לידת אורן, צעיר ילדיה. היא לקחה את התינוק, עזבה מיד את קיבוץ שער הגולן, שבו היא מתגוררת עד היום, ומיהרה לבית ילדותה, ברחוב גורדון 50 בתל אביב. חודשים אחדים שהתה שם עם אביה. “ערב אחד, זו היתה שעת בין־ערביים וישבנו בחדר האפלולי ולא הדלקנו את האור ודיברנו בינינו”, היא מתרפקת על שעה רחוקה של קרבה. “ואז אבא אמר לי, ‘תראי, רותי, זה לא יכול להימשך כך. לך יש בקיבוץ בעל ובית, את צריכה לנהל את חייך, ואני צריך ללמוד להתיידד עם הבדידות’. המשפט הזה, כנראה, נחרט בו, כי זמן קצר אחר־כך כתב שיר על המעמד ההוא”.

רותי שבה לקיבוץ עם בנה התינוק אל בעלה ואל ילדיה, סיגל ודגן. “אבא ניסה בכוח לצאת מבדידותו. כל השנים עבד כעורך ב’ספריית פועלים'. כאשר אמא היתה בחיים, השתדל לעשות את עבודות העריכה והתרגום בבית, בחדר העבודה שלו. עכשיו אמר לי, ‘אני מכריח את עצמי ללכת למשרד בכל בוקר. מה שהייתי רוצה, זה בעצם, להסתגר מהעולם ולברוח מהחיים’. אז גם התקרב מאוד אל המשורר אברהם חלפי. היו משוחחים ערבים שלמים. אני לא זוכרת מי משניהם, אבא או חלפי, סיפר לי, שהיו יושבים יחד, והבדידות היתה חובקת כמו אדרת ומקרבת אותם זה לזה”.

רותי אשל־שלונסקי, בתו היחידה של המשורר, מתהלכת עטופה בשמותיו: שלונסקי, וגם אשל, ראשי תיבות שמו, הכינוי שבו חתם לעתים על יצירותיו. זמן רב היתה קיבוצניקית מן השורה ונמנעה מכל עיסוק בספרות. הכביד עליה הנטל של להיות ‘בתו של’.

“הרתיעה הזאת התחילה אצלי מוקדם מאוד”, היא אומרת, "הייתי בכיתה ג' או ד'. כתבתי בבית חיבור. המורה ביקשה, שאקרא אותו באוזני כל הכיתה, והרעיפה עליו שבחים. הילדים שמעו וגיחכו: נו, בטח שזה חיבור טוב, אבא שלה כתב לה אותו. התגובה הצוננת הזאת ריפתה את ידי. רדף אותי העניין הזה, שלא מעריכים אותך או פוסלים אותך בגלל מה שאתה, אלא בגלל אבא שלך. לכן ניתקתי כל מגע עם הספרות.

“בבית המשכתי לקרוא, אבל כלפי חוץ השתדלתי לא להפגין כל התעניינות בנושא. ב’תיכון חדש', שבו למדתי, פשוט לא נכנסתי לשיעורי ספרות. כאשר נשמע צלצול להיכנס לכיתה, נשארתי בחוץ. המורים, כנראה, הבינו אותי. לא הטרידו אותי יותר מדי”. אבל הזרעים, שנזרעו בה בבית, נבטו. “כאשר בגרתי ויכולתי להשתחרר מהתסביכים ומההפרעות, הרשיתי לעצמי להתחבר אל הדברים שבאמת מעניינים אותי”.

היום, רותי אשל היא מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים. עבודת המוסמך שלה עוסקת בשירתו של שלונסקי. השנים שחלפו והאפשרות להביט באביה בעיניים מפוכחות של חוקרת, קירבו אותה אליו. אולי משום כך הסכימה לראשונה לדבר על בית הוריה.

* * *

אברהם שלונסקי נולד באוקראינה ב־1900. שנת לידתו, חש, פתחה את “המאה הנפלאה והארורה הזאת”, כפי שהגדיר את המאה ה־20. בעיניו היתה זו אחת ההוכחות לכך, שמוטל עליו להיות יוצר מהפכני ומרדן.

נראה לו סמלי, שנולד בין שני עולמות מנוגדים: אביו, טוביה שלונסקי, היה בורגני, דתי, חסיד חב"ד ומקורב לרבי מלובאביץ'. שלונסקי־האב היה מוסיקלי מאוד, והלחין את “שחקי שחקי” של שאול טשרניחובסקי. האם ציפורה היתה מהפכנית רוסייה, והשתתפה בפעולות מרי. בצל קורת ביתה מצאו מסתור נרדפי משטרת הצאר.

ארבע בנות, שני בנים. לימים, הקימה כל המשפחה את ביתה בארץ ישראל. “אני זוכרת, ששאלתי את סבתא ציפורה”, נזכרת רותי, "איך כאם לשישה ילדים הצליחה להתפנות ללכת להפגנות, לחלק כרוזים ולהסתיר נשק. והיא השיבה, ‘מה הבעיה? המבשלת בישלה, העוזרת ניקתה את הבית, הגנן דאג לכל השאר, וכך יכולתי להתמסר לפוליטיקה’ ".

המעורבות הפוליטית היתה גם נחלתו של הבן אברהם. כאשר בגר, השתייך המשורר למחנה השמאל בארץ־ישראל, השתתף בכינוסים ובקונגרסים וביקר בבריה“מ. שמו קישט את המקום ה־120 ברשימת מפ”ם לכנסת.

במחזור השירים “ויהי” תיאר שלונסקי את בית הוריו, חידד והדגיש את עולמותיהם המנוגדים של אביו ושל אמו:

שלונסקי תיאר את סבו מצד אימו כשיכור, מנודה ונרדף, שנקבר מאחורי הגדר. “לא מצאתי שום עדות חיצונית לדמות הזאת של הסב”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, המופקדת על ארכיונו של שלונסקי באוניברסיטת תל־אביב. “העובדה, ששינה פרטים בביוגרפיה שלו, מוכיחה, ששאף ליצור מיתוס מחייו, כמו שעשו משוררים נוספים. הוא רצה להיות סמל למשורר המודרני: בעל דמות היגון, הנושא על מצחו את אות קין. אדם שנעזב על־ידי אלוהיו, אך שואף לאלוהות”.

רותי אשל: “בארון הספרים של אבא היו ספרי קודש, והוא גילה בהם בקיאות רבה, אבל הבית היה חילוני במופגן. אף פעם לא לקחו אותי לבית־כנסת, וכאשר ביום הכיפורים רציתי לשמוע תפילת ‘כל נדרי’, הלכתי עם הורים של חברה שלי. כאשר בגרתי, התלוננתי בפני אבא, שהוא גרם לי עוול בעניין הזה. הבית היה ליבראלי עד זוועה, ואבא לא חשב, שצריך לכוון אותי. כאשר הודעתי בגיל תיכון, שאני הולכת לקיבוץ, וקיבוצניקית לא צריכה לעשות תעודת בגרות, ההורים לא התרגשו ולא הכריחו אותי ללמוד”.

אחָיו של שלונסקי בורכו כולם בכישרונות מוסיקליים. אחותו ורדינה היתה למלחינה מחוננת וחיברה לחנים לאחדים משיריו. אחות אחרת, אידה, הפכה לזמרת אופרה מפורסמת, ישבה בפאריז ונודעה בשם הבמה שלה — נינה ואלרי. האח דב היה מתימטיקאי וכנר.

“אבא דווקא היה הבן הפחות מוצלח. לא היה לו כישרון למוסיקה, הוא לא ניגן, היה שובב גדול, והתמחותו העיקרית היתה בכדורגל”, מספרת רותי. “לכן, כאשר מלאו לו 13, שלחו אותו הוריו לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה הרצליה, בתקווה שכך יהפוך לאדם מיושב בדעתו”.

התעודה השמורה בארכיון הגימנסיה מעידה, ששלונסקי היה תלמיד חלש עד בינוני. אנשים שהכירו אותו סיפרו, שאצבעותיו היו מוכתמות בדיו מכתיבת שירים. כאשר פרצה מלחמת־העולם חזר לרוסיה, אבל בינתיים הצליח לקלוט את השפה העברית בהברה הספרדית, המודרנית. כך כתב גם את שיריו. שלונסקי הוא המשורר הראשון, שהעביר את השירה העברית מההברה האשכנזית, המלעילית, שבה כתב ביאליק, להברה הספרדית, המלרעית.

כאשר שב לארץ ישראל ב־1921, כבר היה נשוי לאשתו לוסיה. כמעט שנתיים עבד בגדוד העבודה כסולל בכביש עפולה־נצרת, וחי בעין־חרוד. “פייטן־סולל בישראל”, קרא לעצמו שלונסקי, איש העלייה השלישית, וכתב שירים בסתר. ב־1922 התפרסם שירו הראשון. מאז 1925, ובמשך רוב חייו, עבד לפרנסתו כעורך ספרותי, כמשכתב וכמתרגם בעיתונים “דבר”, “הארץ” ו“על המשמר”.

לאברהם וללוסיה שלונסקי לא היו ילדים. “לוסיה היתה אשה יפה מאוד, כפי שמעידות התמונות שראיתי בבית”, אומרת רותי אשל. “היא שיחקה ב’אוהל', אבל נשארה זרה לחלוטין להוויה הארצישראלית. היתה אשת התרבות הרוסית ולא הצליחה להתחבר לרעיון הציוני, לחלוציות, לשליחות, שאבא לקח על עצמו בתחום הלשון, הספרות והתרבות העברית. לוסיה שלונסקי היתה מנוכרת לכל הדברים האלה”.

שלונסקי היה תמיד משורר מרדן, עירוני, מודרני, תיאר את מצבו של האדם בן־זמננו. בכל זרם ספרותי שהשתייך אליו היה החדשן, הבועט. הבלורית הסבוכה שלו והכובע המשונה, רחב השוליים והקרוע מלמעלה, היו סמלו המסחרי.

ב־1926 הצטרף לכתב־העת הספרותי “כתובים”, ועם דור הצעירים נאבק בסמכותו הספרותית של ביאליק. הוא שאף לבטא את רוח ארץ ישראל הנבנית. יחד איתו היו אליעזר שטיינמן, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ.

ב־1932 התפרקה החבורה. שלונסקי, הורוביץ ואחרים יסדו את חבורת “יחדיו”, אליה הצטרפו נתן אלתרמן, רפאל אליעז, לאה גולדברג ואלכסנדר פן. כולם עבדו לפרנסתם בעיתונות או בהוראה, היו נפגשים בערב, בתום יום העבודה, בבתי־קפה, ופרסמו את יצירותיהם בכתב־העת החדש שהקימו, “טורים”. כדי לממן את הוצאות ההדפסה, היו מחברים פרסומות לחברות מסחריות. הקופירייטר שלונסקי הוא האחראי לסיסמאות כמו “אפשר לרמות את בני־האדם, אך לא את בני המעיים”, “אל תפתח פה לסרטן”, ו“אותה הגברת באדרת אחרת”.

היו שקראו לו ‘לשונסקי’. ובאמת, הלשון היתה המרכיב העיקרי של שירתו. רותי זוכרת את אביה יושב בחדר העבודה שלו המוקף ספרים משלושת עבריו, ערימות עצומות של ניירות על השולחן, והוא מחפש מלים. "בעזרת הידיים היה מנסה לברוא את המילה המדויקת, שהיה זקוק לה. למשל, היה צריך להביע מלה, שתבטא תנועה גלית מסוימת. אפשר היה לראות אותו מנופף בידיו, חוזר על התנועה הגלית שוב ושוב, עד שהתנועה היתה מדליקה במאגרי המלים שבמוחו את המלה הנכונה.

"הוא הרכיב משקפיים, והמציא להם שם חדש, ‘משכחיים’, כי תמיד היה שוכח איפה הניח אותם. אני זוכרת, איך היה שוכב על בטנו ומתענג על מילונים. הוא קרא מילונים, כמו שאנשים אחרים קראו רומנים, והיה מתגלגל מצחוק, כאשר נתקל במלה משונה. אין מילון או לקסיקון בשפה העברית, שלא נמצא בביתנו. ליד שולחן האוכל היינו מדברים על מלים. וכאשר היה פקפוק, אם צריך לומר כך או אחרת, אם יש או אין מלה כזאת, היה מכריז, ‘רגע! אין מה להתווכח, יש מילון!’. והיה ניגש לחדר העבודה שלו ובודק. תמיד היו ארבעה־חמישה ספרים פתוחים בחדרו, והוא נהג לקרוא בהם לחלופין: עשר דקות בספר אחד, חמש דקות בספר אחר, רבע שעה בספר שלישי.

“הוא לא היה אבא רגיל. מעולם לא הלך איתי לים או לגן־החיות או למגרש המשחקים לשחק בכדור. השפה היתה מגרש המשחקים שלו, והוא אהב לשחק איתי במגרש שלו. למשל, היה אומר לי מלה — ואני הגשתי לו חרוז, או מלה נרדפת. לפעמים היה מדקלם לי שורה, ואני הייתי צריכה לחרוז אותה. או שהיינו רושמים מלה ארוכה וממציאים ממנה מלים רבות ככל האפשר. את האהבה ללשון העברתי לילדים שלי”.

* * *

מאז ומעולם הִרבה שלונסקי לתרגם. הוא שלט ברוסית, בגרמנית, בצרפתית וביידיש, ותרגם להפליא את פושקין, טולסטוי, גוגול, צ’כוב ואחרים. אף שלא היה מסוגל לנהל אפילו שיחת חולין באנגלית, תרגם כמה מחזות של שקספיר, כולל “המלך ליר”, כאשר הוא נעזר בתרגום מילולי ובהשוואה של התרגומים הקיימים בשפות שבהן שלט. כל תרגומיו, אגב, נחשבים למעולים עד היום, אם כי יש שקובלים, על שהם כתובים ‘שלונסקאית’.

“אבא, וגם לאה גולדברג, רפאל אליעז והאחרים, ראו בתרגום שליחות. הם חשו מחויבות להעביר לתרבות העברית המתחדשת את פאר הספרות והשירה הקלאסית. היתה להם אמביציה להוכיח למפקפקים כי גם בעברית אפשר, וכי זו לשון חיה ועשירה ככל לשון אחרת”, אומרת בתו.

שלונסקי היה פרפקציוניסט. את ספריו שלו היה משכתב שוב ושוב, גם כאשר נדפסו במהדורה הרביעית והחמישית. “אמרו עליו”, נזכרת בתו רותי, “שאין דבר, ששלונסקי עובר עליו בלי לתקן אותו, חוץ מהכביש. אפילו כשהיה קורא יצירות מופת של סופרים אחרים, היה שוכב עם עיפרון ביד, ועורך את העמודים המודפסים”.

בתי־הקפה של תל־אביב הישנה היו אז זירה להרבה מאבקים ספרותיים, שנלווה אליהם רעש וקצף. ידידו, יעקב הורוביץ, סופר, מבקר ועיתונאי, השתתף לצדו בכל הפולמוסים. רק טבעי היה ששלונסקי יתוודע אל מירה, שחקנית ב“מטאטא” ובלהקת “כל הרוחות”, רעייתו של הורוביץ ואם בתו, דנה.

הרומן התחולל מעל ראשי בני־הזוג החוקיים. “נכון, זו היתה אהבה גדולה מאוד, אבל אין מה להרחיב עליה את הדיבור”, מסמיקה הבת, "מאז כבר צצו שערוריות אחרות, שסיפקו לרכילאים שמחה להתעסק בה. בסופו של דבר, נפרדה מירה מיעקב הורוביץ, ושלונסקי נפרד מלוסיה, ושניהם, יחד עם דנה, הפכו למשפחה.

“אני נולדתי כמה שנים אחר־כך, כאשר זו כבר היתה עובדה ישנה, שלא הסעירה איש. אני זוכרת את יעקב הורוביץ, אביה של דנה. באירועים משפחתיים, אבא והורוביץ היו נפגשים, והיחסים ביניהם היו קורקטיים לחלוטין. מה יעקב הורוביץ הרגיש בתוך תוכו, הרי אינני יכולה לדעת”.

יעקב הורוביץ, ד“ר לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, נישא בשנית. כלפי חוץ שיקם את חייו. במשך 22 שנים היה העורך הספרותי של “הארץ”, ורבים שיחרו לפתחו. מעולם לא גילה איבה לשלונסקי ולא הביע בפומבי את כאב האשה הנגזלת, את צער הבת שאיננה חיה איתו. “חג לספרות העברית”, כתב הורוביץ ב־1959 בביקורת מתמוגגת לתרגומו של שלונסקי ל”הדון השקט" של שולוחוב. “זוהי לשון פרוזה עברית, שטובה ממנה אין להעלות על הדעת”.

רותי אשל: “אנחנו היינו בית, שיש בו שתי ילדות. לא הרגשתי אף פעם, שיש משהו מיוחד בעניין הזה. אני קראתי לאבא ‘אבא’, ודנה קראה לו ‘אברהם’, אבל זו היתה המשפחה וזהו, גם אם לאחותי דנה היה אבא אחר. אף־על־פי שלא היה ספק בעיניו שהבת זו אני, דנה גרה בבית, והוא הכיר אותה מקודם ואהב אותה מאוד”.

דנה נישאה לשחקן נתן כוגן, היתה מראשוני הטלוויזיה הישראלית, מפיקה בכירה ומנהלת מחלקת הדרמה. בתה טלי היא נושא ספר הילדים “אני וטלי בארץ הלמה”, שכתב לה “סבא אברם”, הוא אברהם שלונסקי. את המחזמר “עוץ לי גוץ לי” הקדיש שלונסקי לנכדתו הבכורה סיגל, בתה של רותי. שיריה של סיגל אשל, סטודנטית בתל־אביב, כבר התפרסמו באחד המוספים הספרותיים.

לוסיה שלונסקי נשארה לבדה. אחר־כך חיה עם שחקן מ“האוהל”. “סופה היה מר”, אומרת רותי אשל, “היא היתה אלכוהוליסטית עוד מהבית, ומצבה הלך והידרדר. משך שנים היתה מאושפזת בכל מיני מוסדות ובתי־מרפא. זמן רב אחרי שהיא ואבא נפרדו, שלחה יד בנפשה”.

נישואיהם של מירה ואברהם שלונסקי היו חמים ומלאי שמחה וסיפוק, ושלונסקי חש, שסוף־סוף מצא את תיקונו. “בניגוד ללוסיה, אמא היתה מעורה היטב בעולם הספרותי, שהיה כל־כך חשוב לאבא, והבינה את המשימות החברתיות והתרבותיות שהוא לקח על עצמו”, מתארת בתם. “היא היתה קוראת ספרים כפייתית וידעה היטב שפות רבות. היתה מביאה לו ספרים ואומרת: ‘תשמע, זה ספר חשוב, אתה מוכרח לתרגם אותו’. השותפות העיקרית שלהם היתה בעבודת התרגום. הוא לא היה נותן תרגום לדפוס, בלי שהיה בודק אותו עם אמא. היא היתה יושבת מולו ומחזיקה את המקור, אבא היה קורא לה שורה־שורה של התרגום שלו. כך היו יושבים שעות, והיא היתה מעירה, אם הגיע לדרגת הדיוק הרצויה. היתה אחווה מאוד גדולה ביניהם, הם חילקו אותו עולם”.

מירה שלונסקי, צעירה מבעלה בשבע שנים, עבדה בתחילה כשחקנית, ורותי זוכרת את עצמה נגררת לחזרות אחרי אמה, משתעממת ומפריעה. “אבל לחם מזה לא היה, ולכן אמא למדה להיות אחות ועבדה במרפאת השיניים של בתי־הספר בתל־אביב, עד שיצאה לפנסיה”.

אברהם שלונסקי לא העלה מעולם על הכתב את הסערות הרגשיות שהתחוללו בחייו. “איזה אסון, איזו קללה היא לי, שאיני מסוגל לדבר על הכמוס עמי, על הפרטי, עם שום אדם, יהיה אשר יהיה”, רשם ביומנו, “והרי מרגיש אני, כי הנני זקוק לפתחון־פה, להתפרקות. איני יכול, איני יכול עוד לצבור הכול בתחתיות האני הפרטי שלי, בסוד, בסוד כמוס עמי… סוד, שאינו בא לידי גילוי, הוא משקע מסוכן לנפש, הוא סתימת הצינורות. האם לא זה שורש השתיקה שלי בזמן האחרון, שתיקת השיר שלי?”

רותי אשל: “אצל אבא זו היתה גם נטייה שבקו אופי, וגם השפעה פואטית. הוא האמין, ששירה אסור שתהיה תיעוד של אירועים ביוגרפיים. אמרו עליו, שלא כתב שירי אהבה. הוא אמר, ‘אינני רוצה, שכאשר אני כותב שיר, ישאלו אותי מה שמה של הבחורה, והיכן היא גרה’. הוא האמין, שכמו שהדבורים מייצרות דבש לא מפרח אחד, אלא מצוף שנאסף ממאה פרחים, כן המשורר מלקט חוויות, ורק אחרי עיבוד והתכה, מגבש את החוויה לשירה, הנושאת את ניחוחו הרחוק של האירוע”.

התקופה הסוערת ההיא לא השאירה איפוא סימנים גלויים בשירתו של שלונסקי. המחפש בשיריו מאותם זמנים, שבהם אירעו הדברים, לא ימצא לא את לוסיה, ולא את מירה, לא אהבה, לא כאב ולא בגידה. רק בשנותיו האחרונות, כאשר מירה האהובה עליו כבר לא היתה עוד בבית ברחוב גורדון 50, חיבר אברהם שלונסקי, מתוך געגועיו, מחזור נפלא של שירי אהבה לאשתו המתה. הוא לא קרא לה “מירה”, ולעצמו לא קרא “אברהם”, אלא “חו־א־לו” ו“אברי”. אבל הוא לא התאפק, ורשם, “חו־א־לו של גורדון 50”.

והוא קורא לה בגעגועיו כי עזים:

רותי אשל: “ביום שבו ירדו השירים האלה לדפוס, עוד טלפן אבא להוצאת ספריית פועלים וביקש להוסיף שתי שורות לשירו האחרון: ‘עצום עפעפי ערב,/ עצום עפעפיי’. בערב יצא לבלות עם ידידים, אחר־כך ליוו אותו הביתה, נכנסו ושתו איתו כוס תה. ואז הידידים עזבו אותו, ואבא הלך לישון, ונרדם לעולמים”.

ימים ספורים אחרי מותו, כתב יעקב הורוביץ, הבעל הנגזל, רשימה ב“הארץ” לזכרו של שלונסקי. “מי שהכירו, מי שראהו בסדנתו, מי שארח עמו לשולחן אחד — נתברר לו במוקדם או במאוחר, כי לעולם ובלי שינוי כמעט, בוקע מפיו קול המהפכה… אכן, נסיך שירתנו החדשה היה, ולוחם נלהב למען ערכיה, וכבד האבל בהסתלקותו”.

שער שני: מאורפז ועד שדה

מאת

אילת נגב

---

יצחק אוורבוך־אורפז: נח האינסטלטור ונטע היפה

מאת

אילת נגב

נו' 1923

טטט לאחר שעזבה אותו אשתו השלישית רותי ולקחה איתה את ילדתם בת הארבע, היה יצחק אורפז שב מעבודתו כעורך־לילה ב“על המשמר” ומסתובב בחדרים הריקים. “הייתי נכנס לחדר של הילדה, נתקל בגלגלים שנעקרו מעגלה, בזרועות שנתלשו מבובה, בבגדים זעירים, בארון צעצועים שדלתותיו פתוחות, בכתמים הלבנים שנותרו על הקיר, במקום שהיו תלויות תמונות שלה. ריחה של בתי היכה בי מכל פינה. בחיים ראיתי את המוות כבר כמה וכמה פעמים, אבל הפעם זה היה ממשי יותר. הרגשתי כאילו הקירות מתרחקים, הרצפה נושרת לי מתחת לרגליים, ואני תלוי בחלל ריק. הלכתי למיטתי ושכבתי עליה, גופי רועד כולו ברעדה פנימית. ניגשתי לחלון, אני גר בקומה הרביעית. לא שאלתי שאלות, כמו מה יגידו הילדים שלי, ואיך אני יכול לעשות דבר כזה לאנשים שאני אוהב, ואל תזלזלי בשאלות האלה, כי הן מחזיקות בחיים הרבה מאוד אנשים. כל העולם נעלם, נמחק, נשכח; לפני היה רק חלל חסר צבע. כבר הבטתי למטה, כולי מסוחרר, מתכונן לקפוץ, כאשר ראיתי בזווית העין על המדף משמאל את התנ”ך, עבה ושחור כמו זה שעל כריכתו הפנימית כתב אבי בדיו ירוקה, את ימי ההולדת ותאריכי המשפחה. גררתי את עצמי למיטה וקראתי תהילים בקול.

“אני אדם חילוני, והנה אני קורא תהילים וחושב, זה מגוחך מה שאתה עושה. הרי אתה לא מאמין בזה, אבל אני ממשיך וקורא, במין זמזום שהזכיר לי את קולו של סבי בתפילת שחרית, ופתאום הרגשתי שאני כבר לא לבד. בעצם עשיתי רק מה שאבותי ואבות־אבותי עשו במשך דורות רבים בעת צרה: קראו תהילים. לא שראיתי מישהו בחדר, אבל החדר הריק כאילו התמלא במין נוכחות, והתחלתי להתחזק. שוב חשתי את גופי נח על המזרן, וקירות החדר התיישרו ועמדו על עומדם. דמעות של מתיקות התחילו לבעבע לי בבטן. בימים הקרובים כבר הנחתי את התנ”ך לידי והתחלתי לקרוא בקול, בכל פעם שמחשבות המוות עלו בי".

קולו שקט, כמדבר אל עצמו, ואני לא מעיזה להישיר אליו מבט. אורפז בוחש בחומרים הקשים והמסוכנים ביותר, מהמר שמוכן לשים את כל חייו על הכף. בפעם האחת ההיא, ב־1980, היה קרוב ביותר לעבור את הגבול. הדים לאירוע הזה נמצאים בסיפור הקצר “הקפיצה”, וזרועים בעוד כמה מקומות בספרו “אהבות קטנות, טירופים קטנים”, (בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד).

לספר הזה קדמו כמה שנים של יובש. “סיימתי ב־1987 את ‘הכלה הנצחית’, ספר שאני רואה את בו את הדרכון שלי אל האלף הבא. הלכתי בו עד הקצוות, עד הגבולות האחרונים שלי, הוצאתי את העולמות הכי דמוניים שנמצאים בי, והרחקתי איתם בצורה הכי נועזת. אם לא הגעתי לאשפוז, זה מקרה בלבד. אבל אחרי זה לא יכולתי לכתוב במשך שלוש שנים. חשבתי שהתייבשתי. ניסיתי לכתוב, חיברתי נובלה חדשה, 80 עמודים, אבל הרגשתי שזה לא זה. בוקר אחד הנחתי אותה על ערימת העיתונים שליד הדלת וזרקתי הכול לזבל. ובמקום להיות עצוב, הרגשתי משוחרר, אדם חופשי. ואז, באלול תשנ”א, התעוררתי מתוך חלום זוועה לקול תפילות התימנים מבית־הכנסת ‘הגורל’ שממול דירתי הירושלמית. התיישבתי ליד השולחן, והבנתי שאני חייב לשבור הכל, להתנתק מהסימבוליקה הכבדה ולהשליך את עצמי חזרה אל הדברים הפשוטים, הבסיסיים, הברורים, ואולי להחזיר את המוני הקוראים, שהיו לי ב’מסע דניאל', והתרחקו ממני בספרים הקשים יותר".

40 יום נמשכה כתיבת הספר. את “מות ליסאנדה”, “נמלים”, “ציד הצביה” — נוכלות ששברו מוסכמות ספרותיות בשנות ה־60 וסללו את הדרך לכמה מן המספרים המוכשרים של שנות ה־80 — כתב אורפז מתוך טראנס אקסטאטי, כמו מטורף או נביא. היה יושב עירום כביום היוולדו, זורק סדין על הכיסא כדי שלא יידבק אל מושב העץ, שותה כוסות של תה רותח בשיא הקיץ התל־אביבי, וכותב וכותב.

כאן הכול היה אחרת, רוגע יותר. “כתבתי מתוך מצב של שמחה, שהוא מאוד נדיר אצלי”.

אורפז ניזון ממצבים זוגיים בחיי היומיום: נוח האינסטלטור הנשוי לנטע היפה, המתעלם מבגידותיה ומחכה בחוץ ככלב מושפל, עד שתסיים להתעלס על מיטתם עם המשורר שלה (“סיפור רגיל”). נתן, עורך־לילה שמודיע לחברתו מקץ רומן של שנה, שהוא עוזב אותה, והיא בולעת 30 כדורי שינה (“אי הבנה”); יוחנן הקשיש, הגרוש פעמיים, שמתאהב אהבה שלא תתממש לעולם, בבתו הצעירה של חבר (“טליתא קומי”); ענת, השוכבת עם חמישה מאהבים שונים ומשכנעת את הששי, איש תם וישר, להעניק את שמו ואת כספו לתינוק שאינו שלו, המתהווה בה (“חוויה מיסטית”); מיכאל, שמחליט להיפרד מחברתו, ובמקום זאת מציע לה נישואים, לאחר שצנחה ועיקמה את הקרסול. (“הצעת נישואים”):

* * *

אורפז, פנים נעריות, בלורית, משקפיים בעלי עדשות ורדרדות, הוא איש למוד־אהבות, יודע את האומללות הקטנה, המוכרת, הבנאלית, ההחלטות שכשעשׂיתָ אותן, עדיין לא יכולת לנחש עד כמה תחרוצנה גורלות. את המחיר משלמים לאט־לאט, כבעינוי סיני עתיק, כמו גיבורי “הצעת נישואים”, שנידונו לארבעים שנות חיים מלאי משטמה ותיעוב, רק בגלל רגע של חולשת־הדעת, כשמיכאל לא היה חזק דיו לעמוד על דעתו ולהתעקש על פרידה.

יצחק אורפז: "יש שתי קידומות לשוניות בשפה העברית, שכאשר אני שומע אותן בדיאלוגים בין בני־זוג, אני תיכף קולט מה קורה ביניהם: האחת, ‘לו לפחות’, והשנייה, ‘אפילו לא’. ‘לו לפחות היית קונה גבינה. לו לפחות הבאת הביתה משכורת נורמלית. לו לפחות היית דואג, שהילד לא ייצא החוצה ויתלכלך בבוץ’. או: ' אפילו לא הורדת את הפח. אפילו לא עלה על דעתך להביא לי פרח'. ואלה משפטים תקניים לגמרי, תשמעי אותם בכל בית.

“אני לא מאמין בהרמוניה שבין איש ואשה. תמיד אתה נמצא בדרך אל הקשר, או בדרך ממנו, והדבר היחיד שנולד שם, הוא הרוע. יש גם משהו חיובי ברוע, כי לפעמים זה הקפיץ שמזיז דברים. גברים ונשים נמצאים במלחמה הארוכה והאכזרית וגם המפרה ביותר בתולדות ההיסטוריה. כל המלחמות נגמרות בשלום זמני, אבל כאן אין שום שלום. לכל היותר תקופות קצרות של הפוגה, שבהן שותים קפה יחד וצוחקים ומעלים זיכרונות, אבל כבר בפנים מחשלים את כלי־הנשק ומכינים אותם לסיבוב הבא”.

לא מזמן קטע אורפז קשר אהבה עמוק ומורכב. "גמרתי את זה בצורה מכוערת, גועלית. זה היה קשר נהדר, מבטיח, אבל למרבה הפלא, לא הרגשתי שום צער כאשר הרסתי אותו. יש לי בירושלים חבר טוב, יוחנן. באתי אליו ואמרתי לו, ‘תראה איזה דבר נורא עשיתי, פגעתי בעצמי, פגעתי בה, אבל חפש אצלי דמעה ולא תמצא, חפש אצלי כאב ולא תמצא. להיפך, אני מרגיש אופוריה’. הוא מזג לי קפה בספל חרסינה דקיק. שתה קצת ושאל, ‘אתה רואה את הספל הזה? הוא יפה דווקא משום שהוא שביר. הדברים נמצאים בשיא יופיים כשהם על סף כליה’.

“באותו רגע קלטתי, שכל חיי הם חיפוש אחר הדברים השבירים, הליכה אל הגבול המסוכן, אל גבול הטירוף, אל גבול פיצוץ האהבות. ועם אשה זה לא קשה, כי בקלות רבה אתה יכול להביא אותה למצב, שבו את דקירת הכידון האחרונה היא תעשה, ואת הארס היא כבר תמזוג בעצמה. אפילו בשעה הכי טובה של אהבה, היא כבר מתחילה לנהל חשבונות: פה אמרת משהו שפגע בה, פה עשית תנועה לא יפה. ויבוא יום, שכל הרשימה הזאת תיפול לך על הראש, והיא תשלוף אותה. הרי אדם בוחר לו בן־זוג, שיסכים לספוג את העלבונות ואת ההשפלות, ויידע להחזיר לו בצורה, שרק תלבה את אש הגיהנום”.

אורפז התחתן לראשונה ב־1948 והתגרש כעבור שנה. זאב, בנו מנישואיו אלה, כלכלן ואגרונום, ואב לשלוש בנות, הוא הקורא הראשון של יצירותיו והמבקר הראשון שלו. על נישואיו הראשונים כתב אורפז ב“עיר שאין בה מסתור”. ב־1955 התחתן בשנית והביא לעולם את התאומות אורנה וטלילה, שאותן הנציח ב“מות ליסאנדה”, בדמות התאומות נילי ולילי. כיום אורנה עובדת בבנק בתל־אביב, טלילה נשואה ואם לשני ילדים. ב־1975 התחתן שוב, ואז נולדה גי עתליה. שמה המיוחד, גי, הוא הד של כינוי ילדוּת, שקרא יצחק לאחותו הקטנה, שנספתה בשואה. הבת שזורה בדמותה של הילדה פפה ב“הכלה הנצחית”, והנערה החלומית גי מ“מסע דניאל”.

יצחק אורפז: “להתגרש שלוש פעמים, זה להיכשל שלוש פעמים, ואינך נעשה חכם יותר מנישואים קצרים לשלוש נשים, מאשר מנישואים ממושכים לאחת. את ההתמודדות הפשוטה של גבר אחד מול אשה אחת, לא ידעתי לעשות. החלטתי שלא להינשא עוד. כדי למות שוטה, די לי בשלושה ניסיונות”.

ב“מות ליסאנדה” (1964) סיפר אורפז על נפתלי נוי, הנקרע בין שתי נשים: בתיה הגדולה, הגסה, עבת־הירכיים, וליסאנדה החלומית, הקיימת בדמיונו, רזה, שברירית, נערית. כל חייו ולאורך 17 ספריו, נשאר אורפז רדוף על־ידי אותו ניגוד נשי.; "מהר מאוד האשה החלומית מתנפצת אל סלע המציאות. מניסיוני ראיתי שאפילו בת 20 שנמצאת בקשר עם בן 40, תוך כמה חודשים היא מקבלת ראש של בת 40, ומפעילה את כל הטריקים שיעזרו לה לשלוט בו. גבר מחזר אחר אשה, מדבר איתה במתיקות, נשיקה ראשונה, מזמוז ראשון. ביום השני לנישואים, או בחודש השני או בשנה השנייה, זה מתהפך, והיא מראה לו מי הבוס.

“אני מקשיב לפעמים לשיחות של נערות צעירות. הן תכליתיות, קונקרטיות ושימושיות לגמרי בכל מה שנוגע לגברים. הן מודדות כמה הוא שווה, ומה הוא מוכן להוציא עליהן כשיוצאים לבית־קפה, ואיך הוא במיטה ואיך הוא יהיה כמפרנס. הנשים עושות בגברים שימוש אינסטרומנטלי, שימוש ויבראטורי. כמעט אפשר לדרג את הגבר לפי סולם ריכטר, אם מגיע לו ציון 2 או 4. המהפכה הזאת הולכת ומתרחשת לנגד עינינו. שלטון הגברים היה אפיזודה חולפת, טעות של הטבע, והקרב הולך ומוכרע לטובת הנשים”.

גיבורי “אהבות קטנות” מנסים לרמות את עצמם, להפוך את חייהם למיתולוגיה, אבל עליבותם מתגלה בפרטים הזעירים ביותר: למשל, הגיבור של “טליתא קומי”, המשכיר דירות לעולים מרוסיה כדי לשלם דמי מזונות לגרושתו, מקבל טלפון מידיד המחפש חדר עבור דנה בתו הסטודנטית, שהתקבלה ל“בצלאל”. עוד לפני שפגש את דנה, הוא מתאהב בה עמוקות. המחשבה עליה מזכירה לו תלמידת תיכון, שכמעט קפץ ממגדל שלום בגללה. כשנדמה לו, שגם את דנה הוא עומד לאבד, הוא חש כ“גיבור של טרגדיה וקורבן של אהבה גדולה, והחליט לנהוג בהתאם”, והאירוניה בין המלים הנשגבות בפתיחת המשפט, לנפילה בסיומו, אינה מקרית.

הוא משכפל מפתח עבור דנה, ומתלבט בין שני מחזיקי מפתחות: נעל הולנדית בארבעה שקלים בלבד, ומדונה — לא אמו של ישו, אלא הזמרת — במחיר כפול. בפרץ של נדיבות, הוא מתעלה על עצמו ובוחר למען אהובתו הנצחית את היקר מבין השניים, כשאינו שוכח לרשום בפנקס ההוצאות שלו, “שכפול מפתח, 3 שקלים, מחזיק מפתחות 8 שקלים”, ולצרף לחשבון גם את מחיר הנקניקייה, שאכל בשעה שהמתין לה, והאסימונים שבזבז כשטִלפן לאביה. ההתעסקות הקטנונית בכסף מעלה הרהורים על אופי האהבה הזאת ועל סיכויי מימושה.

יצחק אורפז: “לכל גבר יש דנה כזאת בדמיונו. האיש שמטפס על האוורסט, חושב ששם מחכה לו דנה שלו. גם אלה שיוצאים ליערות ברזיל, עם כל המשמעויות הפסיכואנליטיות של יערות ברזיל, מחפשים את דנה. דנה זו לא רק אשה, דנה זה מקום נקי, טהור. מטבעם, הגברים הם קודם־כול מחזרים. התפקיד שלהם בחיים זה להיות השרתים, מנהלי משק הבית של האשה, לספק אותה במזון ובגוף, להחדיר לה את הזרע ולתת לה ילדים. אבל בגלל שלא קל להם בתפקיד הזה, הם הופכים את האשה לאלילה, לליסאנדה, לדנה, למיזוג של שתיים־שלוש נשים יחד, גדולה ונפלאה יותר ממה שכל אשה יכולה להיות. לפי דעתי, הזכרים האומללים רוצים להרות וללדת, ולכן הם מחזרים נצחיים. הצורה המטאפורית שיכולה לבטא אותם, הוא הקוקסינל. פעם הייתי מסתכל על קוקסינל ונגעל, היום אני מסתכל עליו כעל תופעה מיסטית, שבאה להציג בפני האנושות את פרצופה האמיתי: גברים ששואפים להיות נשים”.

הוא לא מושיב את עצמו לכתוב, לפני שעולה לו דמות מול העיניים. “תמיד זו אשה, אם אין אשה, אני לא מתחיל את הסיפור. אני רואה אותה בסיטואציה דמונית, כשהשדים יוצאים מתוכה, ויש בה חומר מגרה ומושך ולא מתפענח. אשתי השלישית היתה אומרת, שכאשר אני מזמזם בשעת הכתיבה, היא יודעת שהשדים הופיעו”.

האשימו את אורפז שהוא שונא נשים: אחרת לא היה הופך אותן לקדושות או לקדֵשות, זנותיות, קנטרניות, דוחות. “אולי זה נכון, אבל עובדה שאני גם אוהב גדול של נשים, עובדה שאני מתחתן איתן. ואני נע בין שני הקטבים, הפלוס והמינוס, כמו בשדה חשמלי”.

— הקשרים שאתה מתאר הם תמיד גרוטסקיים או אומללים. אין אפשרות לדיאלוג? אין אהבות שמחות?

"לדעתי, הדו־קיום אפשרי רק בשני תנאים. האחד לגור בדירות נפרדות, עם כל מיני סימנים מוסכמים, שלפיהם יידעו מתי הצד השני מוכן להיפגש. תנאי שני הוא, מין לא פולשני. בלי חדירה. אפשר לשמח גוף בגוף, בלטיפה, בנשיקה. 99 אחוז מהבעיות בין גבר לאישה, סבות סביב השאלה הקריטית, האם הגבר הצליח או לא להביא אותה לאורגזמה, והאם זו חצי או רבע אורגזמה. וזוג שלא עומד בתקן, רץ לפסיכולוגים ולסקסולוגים והורס לעצמו את החיים. כסף או חינוך ילדים ושאר הדברים שזוגות רבים עליהם, הם רק כיסוי לגורם האמיתי של המלחמה.

“החרדים והכלבים הם הכי קרובים לטבע: יש עונות, והמין בנוי לתכלית מסוימת. אצל כלבים לפחות יש חיבה ואהבה ולקיקות, ואת החדירה הם עושים רק בעונה, לצורך רבייה, וזהו. מין לא פולשני מחיה את הדמיון היצירתי, מגביר את הגעגוע שלנו. אולי אז אפשר ליצור מערכת של תקשורת ותנועת־גומלין של רעיונות, רגשות, אנרגיות, ידידי־נפש שמשמחים זה את זה, עם בגדים ובלי בגדים”.

— לך היתה התנסות כזאת?

“לא. אני עדיין מחפש את האשה המתאימה”.

* * *

יצחק אוורבוך נולד בבריה“מ ב־1923, דור תשיעי לבעש”ט, ילד אמצעי במשפחה עשירה, בעלת יערות שעסקה במסחר. “היה שבר גדול במשפחה, שעד היום אינני מסוגל להתמודד איתו בצורה ישירה של אחד לאחד, אלא רק בצורה שבה הפכתי ילדות נוראה ואיומה לילדות מיתולוגית, בספר ‘רחוב הטומוז’נה’. כשאני מדבר על אמא, כל דמויות הנשים שלי בעולם גזורות על פי דמות הממזגת את האם האמיתית, עם זו שבניתי מעל לאם האמיתית. האם הנשאפת והמאיימת והרודפת והמכה והחובקת, והנותנת רגע אחד של אושר, בתוך עשר שנים של ייסורים”.

כשהיה בן 7, הוטח ממזחלת ושבר את רגל ימין. לקחו אותו לפרופסור בעיר הגדולה, שניסר את הרגל, אך חיבר אותה מחדש, כשהיא קצרה בשני ס"מ. “אצלי הכל אוטוביוגרפיה”, אומר אורפז. “הוכחה? כמעט אין אצלי טקסט בפרוזה, שאין שם מישהו עם מום ברגל”.

הוא עלה לארץ ישראל ב־1938 במסגרת עליית הנוער. “אני שייך לאותו דור של ילדים ונערים, שההיסטוריה הקיאה אותם. לא למדתי בצורה מסודרת, מעולם לא השתייכתי לחבורה, תמיד הייתי האָאוטסיידֶר, עד היום”.

הוא למד בכפר־הנוער שפיה, יתום בין יתומים. שנה אחר־כך, באחד במאי, גורש משם, לאחר שאִרגן שירה בציבור של “האינטרנציונל” באמצע קבלת שבת. התגלגל בכמה מקומות, עד שאחיו הגדול מנדל, אשר עלה אחריו והצטרף לגרעין בקיבוץ שמיר, אסף אותו אליו לקיבוץ. “בילדותנו היינו בריב בלתי־פוסק. עדיין יש לו על המצח סימן של אולר שזרקתי עליו, והוא חתך לי חתיכת אצבע בדלת. אבל יש בינינו ברית־דמים, ברית של כאב”. שניהם קראו לבניהם הבכורים זאב, כשם אביהם. יחד החליפו את שם משפחתם לאורפז. אחרי מלחמת יום הכיפורים החזיר אורפז את השם אוורבוך לשמו, לא מעט בגלל נפילת בן־אחיו בחווה הסינית בסיני.

יצחק אורפז: “מעט החפצים שהבאתי איתי אבדו. משהו בתוכי דאג לאבד אותם כדי להינתק מזיכרון כבד, שאיים כל הזמן לגרור אותי אחורנית. את הכינור שלי שברתי על ראשו של סרג’נט בריטי. תוך זמן קצר אמרו לי, חשבנו שאתה מכאן. זו היתה בשבילי מחמאה גדולה. דיברתי בחיתוך דיבור צברי, קצר, חותך, משפטים בני שתי מלים. הדיבור העברי שלי היום, מבחינת הדיקציה והמוסיקליות שלו, מסגיר היום את ילדותי בשפת היידיש, הרבה יותר מאשר אז”.

הוא התגייס לבריגדה ושירת באירופה. שם, בגיל 20, נודע לו שהוריו ואחותו אינם עוד. “ההרגשה, שבכך שמחקתי מזיכרוני את ילדותי הגלותית בעלותי ארצה, אני אשם ברצח אם, הלכה והעמיקה במרוצת השנים. העובדה, שבעודי חוגג את גאולתי כאן, היא נספתה שם, בשואה, לא יכלה אלא לחדד את רגש־האשמה, ורק כתיבתי עזרה לי להתמודד איתו”.

הוא התגייס לצה“ל, נפצע בלטרון, שירת כקצין בקבע והיה סמג”ד מרגמות כבדות. אחרי 13 שנים בצבא הפך רס“ן (מיל') אורפז לעורך־לילה ב”על המשמר" במשך 22 שנים. כיום הוא פנסיונר של העיתון.

ב־1959 יצא ספרו הראשון, “עשב פרא”. שנה אחר־כך החל ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. הספרים שלו רדפו זה את זה: “מות ליסאנדה”, “ציד הצביה”, “נמלים”, “מסע דניאל”. ספריו תורגמו לכמה שפות. ב־1986 זכה בפרס ביאליק.

“מדאיג אותי, שלחלק ניכר מהכותבים היום אין מה לומר, אם כי הם אומרים את זה יפה להפליא. אנחנו מתקרבים לדור בלי זיכרון: זיכרון של תרבות, של אהבות, של חגים, של מלים טעונות. אמרתי פעם לבתי גי, כשהיתה קטנה, עוד מעט יבוא המלאך גבריאל ויגרש את המפלצות. והיא הביטה עלי בתמיהה, מי זה המלאך גבריאל. הייתי צריך לומר ‘איש־העכביש’ או ‘סופרמן’. זהו דור של משחקי־מחשב וטלוויזיה, עם זיכרון של עתיד ולא של עבר. התופעה הזו עלולה לשטח את הספרות”.

ב“הצליין החילוני” (1982) הציע אורפז תיאוריה ספרותית, שנועדה לפרש זרם שלם בספרות המודרנית, יצירות של המינגווי, קאמי ואחרים. הגיבור המודרני הוא צליין חילוני, דמות טרגית בעולם חסר־אל. “עולה־הרגל שאין לו מקום קדוש. צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי־שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה”.

אורפז עצמו איש חסר מנוחה, הנמשך אל האין־סוף, אל ההיעדר. לא במקרה יש לו שתי דירות, בתל־אביב ובירושלים, וכך הוא נמצא תמיד בדרך. כאשר הוא בצרה גדולה, הוא יורד לים, ויושב בכיסא־נוח על החוף. "אני ממלמל שאלות, והים עונה לי. אני קובע את עיני על קצף התחרה בראש הגלים, שומע את האוושה, כאוושת הערסול הראשונית של העובּר ברחם האם והתינוק בעריסה. זה יותר טוב מכל מדיטציה שבעולם.

“יש לי מזל גדול עם הילדים שלי, אני לא יודע אם מגיעה לי האהבה, שאני זוכה לה מהם. הייתי אב גרוע, עם כל התסבוכות של גירושין, מזונות, כעסים. עם הבן והתאומות חייתי זמן קצר עד שערורייה, רק את גי הספקתי לגדל כמה שנים. ובכל־זאת, כולם זוכרים לי רק את הטוב ולא את הרע. הורות היא אחד הכוחות, שמוליכים אותי מיום ליום. ארבעה ילדים, חמישה נכדים, כלה וחתן, ורק לחשוב על אחת־עשרה מתנות שונות לימי הולדת, או כשאני נוסע לחו”ל, זהו אושר שלא יתואר.

“חיי כל הזוגות הם וריאציה על מלחמות, על רוע, על גיהנום, אבל יש כמה רגעים טובים, עשרה רגעים של חסד, שממתיקים קצת את עמק־הבכא הזה. היום כל האמביציה שלי היא לגמור נכון את היום הזה, באופן שאיזה כוח מסתורי ייתן לי את הזכות לחיות רק עוד יום אחד”.

---

שולמית הראבן: המדינה היא חלטורה

מאת

אילת נגב

נו' 1931

לשולמית הראבן יש רשיון נהיגה ומכונית פז’ו, אבל היא מעדיפה לנסוע באוטובוס, לכרות אוזן לשיחות הנוסעים, לקלוט את שפת הגוף שלהם, את נימת קולם. אולי קצת כמו הגיבורה שלה, דולי יעקבוס מהסיפור “בדידות”, גברת במיטב שנותיה, “שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה”, השולפת פנקס מתיקה ורושמת לעצמה התבוננויות קטנות על החיים. כמו למשל: “הגבר הגרוש — חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדות)”. אלא שהראבן, להבדיל מדולי, מתייקת את הדברים בתוכה, בלי עט ונייר. “נתברכתי, או נתקללתי, בזיכרון של מכונת הקלטה”, היא אומרת, “אני יכולה לחזור במדויק על שיחות מלפני שנים”.

היא מרבה לצאת לרחוב, לדבר עם אנשים. רק לפני שבועיים־שלושה פתחה בשיחה עם עולים מרוסיה במדרחוב הירושלמי ונוכחה לדעת, שהם רעבים ללחם. “לאחר שדברים מקפיצים אותי לשמיים, ואני מוודאת דרך המקורות שלי את אמיתותם, אני מתיישבת אל מכונת הכתיבה וכותבת מאמר לעיתון. העובדה, שאני מסוגלת לכתוב ספרות, עוזרת לי לכתוב פובליציסטיקה יותר טובה. הפובליציסטיקה היא שירות המילואים שלי. אני לא רואה את עצמי כעיתונאית, אלא כאזרחית שיש לה הרבה סקרנות, מכשיר טלפון וקשרים טובים”.

כבר 25 שנה שהיא עושה את ‘שירות המילואים האזרחי’ שלה בעיתונות. מאז 78' הבמה שלה היא “ידיעות אחרונות”: “בארץ מתנהלת 'שיחת קיבוץ/ מתמדת, ואני משתתפת בה בדרך זו. העובדה, שאני כותבת למיליון ומשהו איש, לא גורמת לי לפשט את הלשון שלי. בשום אופן לא אנסה להתאים את עצמי לקהל. קרה שהשתמשתי בביטוי ארמי, והעורך לא היה מאושר, אבל חשבתי שאין שום סיבה, שאנשים לא יחפשו מלה במילון”.

יש לה צורך אדיר לא רק לשמוע על האירועים, אלא לחוות אותם. "בראשית האינתיפאדה נסעתי לשלושה ימים למחנה הפליטים ג’באליה, ואחר־כך גם לקלנדיה. הייתי בחברת אדם, אשר בגיל 17 פעל נגד כוחותינו וישב 14 שנים בכלא ישראלי, עד ששוחרר בעסקת ג’יבריל. הוא היה כרטיס הכניסה שלי לכל מקום.

"כשאת חיה שם, אוכלת וישנה איתם, את רואה מקרוב את הטרטורים הקטנים וההשפלות, שומעת את הצעקות של החיילים ‘תעאל, יא־חמאר’ (בוא הנה, חמור), לאדם שהולך ברחוב. את רואה את דאגתם, כאשר בן לא חוזר הביתה עד שעת העוצר. כאשר את עומדת וחותכת תרמילי שעועית ופותחת אפונה עם הנשים, במטבח במחנה פליטים, את שומעת דברים, שהם לפעמים הפוכים מהדברים, שאותם אנשים עצמם יאמרו לעיתונאי בבר של ה’אמריקן קולוני'.

“בשיחות שלי שם, ואני דוברת ערבית פחות או יותר, שמעתי תלונות על ערפאת ועל כל הנהגת אש”ף בתוניס, שמהמרים בקאזינו וחיים חיי שחיתות ופאר. אשה בג’בליה שיתפה אותי בתסכוליה: יומיים־שלושה קודם־לכן פרצה עם עוד 200 נשים לבניין בית־הספר המקומי, והן מנעו מצה“ל להיכנס לשם. הנשים חזרו הביתה פגועות כדורי־גומי ומשתעלות מגז, גיבורות המחנה, אבל תיכף נאלצו לבשל ולכבס ולהדיח כלים, כי הבעל רצה לאכול. אולי משום שאני אשה, הנוכחות שלי פחות איימה עליהן, והן יכלו לשתף אותי ברגשות ובאכזבות”.

— האם הצלחת אי־פעם להזיז משהו? האם עולה אחד נעשה פחות רעב בזכות מאמר שלך?

“לא מיד. אבל כל החוכמה של חיים בארץ קטנה, זה שאזרחים יכולים להשפיע. ברגע שמתהווה דעת־קהל מוצקה בנושא מסוים, למערכת הפוליטית אין ברירה אלא לטפל בו. אין לי ספק שדעת־הקהל הביאה ליציאת צה”ל מלבנון".

— אפשר לומר, שהשפעתך דומה לטפטוף עקשני של מים על סלע?

“לא תמיד. לעתים קרובות, זה יותר כמו מכת פטיש על פודינג — הרבה יותר פשוט משאפשר היה לצפות”.

כדי להיות סופרת, אמרה וירג’יניה וולף, אשה זקוקה לחדר משלה ולעצמאות כספית. בבית הראבן חדר העבודה, החדר שאפשר להסתגר בו מפני העולם, הוא חדרו של הבעל, אלוף הראבן, מזרחן, מומחה לנושאי ביטחון, בעבר מנהל מכון שילוח באוניברסיטת תל־אביב, וכיום מנהל יחד עם פאיז אל־עזאיזה את עמותת “סיכוי”, לשוויון הזדמנויות בין ערבים ובין יהודים אזרחי ישראל.

שולמית הראבן אומרת, שדווקא נוח לה מאוד לכתוב על השולחן בפינת הסלון ולהדפיס את ספריה ואת מאמריה במכונת הכתיבה הישנה שלה, שאת כל שגיונותיה היא מכירה. היא אוהבת את רחשי הבית, את הטלפון המצלצל, את ריחות התבשילים העולים ממטבחה. “לעתים קרובות”, היא אומרת, “כשאני מתבקשת לציין את מקצועי, אני כותבת ‘עקרת־בית’.”

מכשיר הפקסימיליה שבחדר העבודה מצפצף, ופולט דוגמה של עטיפת ספרה ה־13 במספר: “עיוורים בעזה” (“זמורה ביתן”): מאמרים על פוליטיקה, מוסר וחברה, והרצאות על ספרות יפה וביקורת את השם לקחה מספרו של אלדוס האקסלי, “עיוור בעזה”. “גם האקסלי גנב את הכותרת מפואמה של מילטון על שמשון, וגם מילטון הלך בעקבות התנ”ך, ולכן הרגשתי שהגונב משני גנבים — פטור", היא אומרת. “במונח “עיוורים בעזה” אני מדברת, כמובן, על המצב הפוליטי, אבל גם על תחומים אחרים, כמו ספרות ומוסר, שבהם אנשים דבקים במיתוסים ואינם רואים את המציאות המשתנה. כל מי שמתחנך על סטריאוטיפים, הוא עיוור — בעזה או בכל מקום אחר”.

מיום שהיא זוכרת את עצמה, כתבה. כשהיתה בת שש, התפרסמו שירים שלה בעיתון ילדים פולני. היא נולדה בוורשה לנטליה ואברהם ריפתין. “גרנו בבית גדול, עם סבא וסבתא, הורי אמא. סבא היה אב בית־דין תורה, ואני זוכרת קולות בכי של גברים ונשים, שבאו לשטוח בפניו את מצוקותיהם. בצד השני של הבית היה משרד עורכי־הדין של אבי. שם קלטתי את חשיבות החוק והמשפט. אין לי ספק, שהיסוד הכי חשוב ביהדות ובמבנה כל חברה מתוקנת, הוא העיקרון המשפטי: מידה של שוויוניות בין גברים ונשים, שוויון כל אדם בפני החוק ודאגה לילדים”.

במלחמה סייעו שׂערות הפשתן הבהירות של שולמית הקטנה וגינוניה האריסטוקרטיים, להבריח אותה דרך מחצית אירופה בתעודות מזויפות. ב־1940 כבר היו בני המשפחה בארץ־ישראל. “ילדות המלחמה שלי”, אומרת הראבן, “הבהירה לי, שאנשים חייבים להגן על עצמם. כאשר קיבלתי בפעם הראשונה נשק ביד, ב’הגנה', הרגשתי שאני מזדקפת”.

ב־1951 היתה בין מקימי גלי־צה“ל, אך בעקבות גלי העלייה ההמונית, נעשתה קצינת מעברות בפיקוד דרום. בגיל 20, היו באחריותה 11 מעברות. לאחר שחרורה מצה”ל, נישאה לאלוף הראבן. תוך זמן לא רב ילדה את איתי ואת גיל. איתי הבכור הוא כיום מתמטיקאי ופיסיקאי, מלמד ילדים ובני נוער מחוננים, נשוי ואב לתינוק. הבת גיל, מחזאית ועיתונאית, נשואה לעיתונאי אמנון לורד ואם לשתי בנות.

שולמית הראבן: “כשהילדים היו קטנים, עבדתי בבית, עסקתי הרבה בתרגום. את יכולה לגדל ילדים על טלוויזיה, אבל זו גם התוצאה שתקבלי. כאשר גדלו, יכולתי להתמסר יותר לכתיבה. סיפרה לי חברה ציירת, שבמשך 16 שנים, עד שילדיה גדלו, לא ציירה. אנחנו הנשים מעדיפות את החיים על האמנות, וזה יופי. אבא של ד’יזרעאלי אמר: ‘מיהו אינטלקטואל? אינטלקטואל הוא אותו אדם, שאם נותנים בידו ברירה ללכת לגן־עדן, או לקרוא ספר על גן־עדן, יעדיף לקרוא את הספר’. אני, כנראה, לא אינטלקטואלית. תמיד אעדיף את החיים עצמם”.

במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור יצאה הראבן לשטח, אל החיילים, וכתבה את רשמיה לעיתונים שונים: “הלכתי מתוך רגשי־אשמה נוראים כלפי הדור הזה, שהדור שלי היה אמור לספק להם את המודיעין ואמצעי הלחימה, ולא עשה זאת. היתה לי הרגשה, שאם לא אראה את הדברים, אאבד את הקשר עם אנשים במשפחה שלי, שהשתתפו בלחימה. אני יודעת בדיוק איך נראה טנק שנשרף עם גוויות בתוכו”.

במלחמת יום כיפור, ישבה בתוך מכוניתו של הכתב האמריקני ניקולס טומלין, בדרך לרמת הגולן. “ממש לפני שיצאנו, הגיע נציג של דובר צה”ל, ושאל אם אני רוצה לנסוע לבסיס חיל־אוויר — זובין מהטה עושה קונצרט מיוחד לטייסים שיוצאים לקרב. אמרתי ‘בטח’ וקפצתי מהמכונית. כשהגעתי, זה היה מחזה סוריאליסטי. התזמורת ניגנה, נדמה לי שזה היה דבוז’אק, והטייסים עמדו בסרבלי טיסה והקשיבו. מדי פעם היו אחדים מהם ניתקים מהחבורה, קופצים למטוסים, יוצאים לגיחה, וכעבור זמן חוזרים, או לא חוזרים.

"עמדתי ליד ידיד, טייס, והוא סיפר לי שבאותו יום הפיל שלושה מטוסי ‘סוחוי’. כעבור כמה דקות בא מישהו וסיפר לו על טייס שחטף טיל, כי עשה איזו שטות, במקום זיגזג שמאלה, לקח ימינה, או להיפך. והידיד שלי אמר, בהומור השחור של הטייסים: “טוב נסלח לו, יותר הוא לא יעשה את זה', ושוב יצא לגיחה. וכל זה, תוך כדי קונצרט. כשחזרתי לתל־אביב, התברר לי שניקולס טומלין, שבמכוניתו עמדתי לנסוע, עלה על מוקש ברמה ונהרג”.

— זה גורם לך להאמין ביד־הגורל?

“בכלל לא. יכול להיות, שאילו הייתי עם ניקולס, הייתי רואה שנכנסים לשדה מוקשים ומזהירה, מי יודע”.

הראבן לא תסגיר את מקורות המידע שלה, אבל לעתים קרובות פונים אליה אנשי צבא, מספרים לה על עיוותים בצה“ל, שמטרידים את מנוחתם. טלפנו אליה מבסיסים בלבנון וממחנות צה”ל בערי האינתיפאדה. היא בודקת את המידע עם גורמי ביטחון: במקרים חמורים במיוחד העדיפה לדרוש חקירה, על־פני פרסום מאמר בעיתון.

היא אינה מסתפקת בהעלאת דברים על הכתב, אלא משתתפת גם בהפגנות ובמשמרות מחאה. ממפלגות אחדות ניסו לגייס אותה לפעילות פוליטית. את כולן דחתה. בעבר היתה בצוות דוברי “שלום עכשיו”, כיום מיתנה את פעילותה, אך היא חברה בולטת במחנה השלום. עד היום היא מרגישה לעתים כאב במקום הבעיטה בברך, שספגה בהפגנה, שבה נזרק הרימון שהרג את אמיל גרינצוויג.

בבוקר שלמחרת הטבח בסברה ושתילה טִלפן אליה פרופ' מיכאל ברונו, לשעבר נגיד בנק ישראל, ידיד טוב, ושאל אם גם היא לא עצמה עין כל הלילה. הראבן, אשר בשלוש לפנות בוקר קיבלה טלפון מחייל בלבנון, קבעה להיפגש עם פרופ' ברונו ליד ביתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. "ציירתי לי שלט, ‘דמם יידרש מידי הרוצחים, ומידי השותקים גם יחד’, בידיעה ברורה, שמר בגין לא יזהה את הציטטה מאלתרמן. לא זוכרת מה מיכאל כתב על השלט שלו.

“עמדנו, שניים יחידים, ליד ביתו של בגין ברחוב בלפור. יצא קצין משטרה וביקש את השמות שלנו. מיכאל אמר: ‘ראש הממשלה מכיר את שמותינו’. הקצין נכנס לבית ויצא שוב: ‘אנחנו יודעים, שאתם פועלים במסגרת החוק, כי שני אנשים עם שלט לא זקוקים לאישור מהמשטרה כדי להפגין, אבל ראש הממשלה מבקש, שתתחשבו בכך שזה ביתו הפרטי’. אמרתי לקצין: ‘תגיד לראש הממשלה, שברגע שיחזור להיות אזרח פרטי, אנחנו נשמור על פרטיותו בקנאות’. הקצין נכנס — ולא חזר יותר”.

“המקצועיות היא לדעת לכתוב הכול”, אומרת שולמית הראבן, שפרסמה כבר שלושה ספרי שירה, ספר שירי ילדים, שלושה קובצי סיפורים, רומן אחד, רומן ריגול, שני ספרי מסות, וההישג הספרותי הגדול שלה, שתי נובלות: “שונא הנסים” (1983) ו“נביא” (1988). ספריה תורגמו ל־12 שפות, בתוכן: סינית, שוודית, הולנדית, נורווגית, ספרדית וערבית. כמה מהספרים תורגמו לאנגלית וזכו לביקורות נלהבות בארה“ב. המבקר האמריקני אלן קאופמן השווה את איכות סגנונה של הראבן לסגנונם של גוסטב פלובר, של אוסקר ווילד באגדותיו ושל תומאס מאן ב”הברבור השחור".

שולמית הראבן: “ספרות איני כותבת לאף אחד. אני לא עובדת כדי לקבל מחיאות כפיים, אלא למען הכתיבה — לעשות משהו, שנראה לי טוב. לו היתה היום ברירה, לכתוב רב־מכר גרוע, שיכניס לי מליונים — ובהחלט יכולתי לעשות זאת, עובדה שכתבתי ספר ריגול שהיה לרב־מכר — או לכתוב ספר, שיש לו רק כמה מאות קוראים, אך הוא טוב באמת, אבחר בלי היסוס באפשרות השנייה. אין לי שום קנאה במי שמוכר 100,000 עותקים. ספרות אף פעם לא היתה דבר דמוקרטי, לא דעת הרוב קובעת”.

הספרים מבשילים בתוכה זמן רב, אך שלב הכתיבה הממשי קצר: “נביא” ו“שונא הנסים” נכתבו בעשרה עד 12 יום כל אחד. סגנונה של הראבן מתומצת, קצר, חד, מקראי. לדוגמה, גילוי־העריות בספרה “נביא” מובא במאופק, במובלע, אך הדרמה נמצאת ברווח שבין המשפטים:

שולמית הראבן: “בספרות, האסתטיקה טמונה בכך שאין מלה מיותרת. רומן קצר, נובלה, זו הצורה הספרותית, שבה הכי קשה לרמות. הלאקוניות הגבישית של נובלה מכתיבה יושר של כתיבה. הלוואי שיכולתי לכתוב ספרות יפה כל הזמן, אבל זה קורה רק בשעות־חסד. רוב ימות השנה אינם ימי כתיבה. הבעיה שלי היא, שיש המון דברים אחרים חוץ מהספרות שמעניינים אותי, ואני לא מוותרת עליהם”.

שולמית הראבן שיש לה רק תעודת בגרות, ולא למדה באוניברסיטה מעולם, גאה בכך שהוזמנה להיות מרצה אורחת (או כפי שזה נקרא: ‘סופרת־תושבת’) באוניברסיטה העברית למשך שנת 1990. הרצאות אחדות, שנשאה שם, מובאות בספרה “עיוורים בעזה”. “ותאמיני לי”, היא אומרת, “שלעמוד באוניברסיטה ולדבר כנגד כל מה שמקובל שם בחוגים לספרות, דרש יותר אומץ מאשר להיפגש בלילה עם אנשים לא מוכרים בעזה”.

היא חברה באקדמיה ללשון העברית, ולא שוכחת להדגיש, שבמשך 12 שנה היתה האשה היחידה שם. “אני פמיניסטית סלקטיבית”, היא אומרת ומוסיפה, שאינה מאמינה שיש קיפוח של נשים בספרות ובאמנות. בשעות שאני נמצאת בביתה לצורך הראיון, אני שומעת אותה יותר מפעם אחת פולטת בחביבות “כוס אמק” לתוך שפופרת הטלפון, אבל גם מקפידה לומר “משיבון” במקום “מזכירה אלקטרונית”.

“משנה לשנה נראית ישראל פחות כמדינה ויותר כחלטורה”, כותבת שולמית הראבן. “נהרגים לנו אלפי אנשים בכבישים בגלל נהגים חלטוריסטים. שרברב חלטוריסט ‘משחרר’ סתימה על ידי דחיפת הפקק אל השכנים, פקיד חלטוריסט מגלגל מצוקה של אזרח מרשות לרשות במקום לפתור אותה על פי סמכותו… ההחלטות הקובעות ביותר את חיינו מתקבלות לא פעם ברמה של חלטורה. חנות מכולת שכונתית, המנוהלת באותה מידה של מידע, הערכת מחיר ושיקול־דעת, היתה מתמוטטת תוך חודשיים”.

שולמית הראבן: “אין ספק, שהמדינה היא חלטורה. רק חלטורה מסוגלת לקלוט עלייה, כמו שאנו עושים בימים אלה. בחברה חלטוריסטית יש כל הזמן תחושה של אכזבה ותסכול ופסימיות, כי הכול הוא לא כמו שהיה צריך להיות. הרי כל אדם היה רוצה, שמלצר יהיה מלצר, ושירות יהיה שירות, ושר יהיה שר. אנשים, בעצם, מחפשים את הנורמה הגבוהה, ולא את הנמוכה. המדינה שלנו היא חלטורה, כי אין דרישה מתמדת לנורמות של מצוינות, בפוליטיקה ובתחומים האחרים. והממשלה בוודאי שאינה קובעת נורמות של מצוינות”.

---

אריה זקס: בחלומות שלי, אני עף

מאת

אילת נגב

1932—1992

“אין לי שום חרטות. אני מברך על כל אשה ששכבתי איתה, על כל זוג שפתיים שנשקתי, על כל צדפה שפיצחתי ועל כל סרטן, שאת בשרו הנפלא נגסתי במסעדת פרי־הים האלוהית שלי בפאריז. אני מקדש ביחד ובנפרד כל בקבוק בירה, ששתיתי על שפת הים אצל רפי נלסון, כל בקבוק וודקה שרוקנתי, כל נרגילה שעישנתי. אתם שעדיין בריאים, תשמחו הרבה, תיהנו הרבה, תאהבו הרבה. אי־אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך, חבל לעבור את החיים ללא הנאות”.

אריה זקס, פרופסור אריה זקס, לשעבר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, מחזאי, משורר ומתרגם, הדוניסט מושבע, אנין־טעם ואיש שידע נשים רבות, מוטל משותק למחצה. כמו צב, שנער אכזר הפך אותו על גבו, ואינו יכול לנוע. כגיבורו של פרנץ קפקא, גרגור סמסא, שהקיץ בוקר אחד וגילה שהפך לתיקן, כבול בקליפתו. כשאני מציעה את הדימוי הקפקאי לאריה זקס, זה מוצא חן בעיניו. “באמת נכון”, הוא אומר, “גם אני כלוא על גבי, שרוי בתוך מצב של ג’וקיות, ומחפש דרכים להיחלץ מזה”.

אחת הדרכים שלו לברוח היא להתבונן בתמר, ילדתו בת הארבע, עורה שחום, דקה וגמישה כמו קפיץ, המתרוצצת בחדר עירומה כביום היוולדה, וניגשת בהיסוס אל מיטת אביה; לשמוע את בנו חנן בן התשע, משחק במחשב. “אם יקרה נס, אני עוד אחיה לראות אותו תלמיד שלי באוניברסיטה”, הוא לוחש. לקבל מרחל, אשתו הצעירה, היפה והמותשת, כוס קולה, שקוביות קרח נוקשות בתוכה. לעבוד על האנתולוגיה של שירה דתית, שהוא מכין. לתרגם דברי־הלל או כפירה, ולהטיחם באלוהים.

“אני לא מאמין בשכר ועונש. לא מאמין שנענשתי, כביכול, על חטאים שחטאתי. זה היה יותר מדי מוסרי מצדו של הריבונו של עולם, אם היה פועל בצורה כזו. אני כועס מאוד על אלוהים, שגורם לי כאב כל־כך מיותר. כאב שלא לימד אותי כלום, רק הוכיח לי שיש סבל שרירותי בעולם”.

באמצע פברואר 1990 עמד פרופ' זקס לצאת לטקס הפתיחה החגיגי של פסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים. הוא ניסה ללבוש את הז’קט, התקשה להכניס את ידו השמאלית, ירד במדרגות ביתו, ונפל שלוש מדרגות. טלפן לרופא. “הוא אמר לי, אל תשים לב, זה שום דבר, אתה יכול לצאת. צלצלתי לרופא המשפחה שלנו שאמר: 'יש לנו שתי ידיים ושתי רגליים ושתי אוזניים, אבל מוח יש לנו רק אחד, אני אתן לך שם של נוירולוג מומחה”.

זקס יצא לנשף, קרא משיריו. למחרת שוב חש חולשה בכל צד שמאל. "הלכתי לפרופסור ב’הדסה', שהרופא שלי המליץ עליו. עשו לי בדיקת סי.טי, והתברר שעברתי סי.וי.איי קל — שבץ במוח, מה שקוראים אירוע מוחי. אני מעדיף את המלה שבץ. היא יותר בוטה, אבל יותר מדויקת. לא מייפה את המציאות המכוערת.

“הפרופסור שאל אם אני רוצה להתאשפז. אמרתי שלא. זו היתה טעות. עכשיו ברור לי, שהוא חייב היה לצוות עלי להתאשפז, ולא להשאיר את הדבר לבחירתי. מנוחה מוחלטת היתה עשויה למנוע את מה שאירע אחר־כך”.

זקס המשיך כמקודם בקצב חייו הנמרץ, אך הרגיש מתח מתמשך. כדרכו בשעת לחץ, החליט להימלט אל גן־העדן האבוד שלו, מחוז ילדותו — ביתם הגדול והנעול של הוריו שנפטרו, בגן־חיים שבשרון. אלף דונם של פרדסים מקיפים את הבית, בריכה פרטית בחצר לימות הקיץ, ואח מבוערת בחורף. הוא שהה בבית מספר ימים, אבל הטלפון התקלקל, והוא נסע למושב הסמוך, שדה־ורבורג, כדי להתקשר ל“בזק”.

במכולת, שם נכנס לקנות מצרכים לשבת, התמוטט. אנשים הזמינו אמבולנס, והוא הובהל לבית־החולים “מאיר” בכפר־סבא. בגלל ריח האלכוהול שנדף מפיו, חשבו בתחילה, גם הוא וגם הרופאים, שהוא שיכור. הבדיקה העלתה שלקה בשבץ באונה הימנית של המוח, והצד השמאלי של גופו שותק.

כך החלה דרך הייסורים הפרטית של אריה זקס, על תחנותיה השונות: בית־חולים “מאיר”, “הדסה” הר־הצופים, בית־זקנים סיעודי בקריית־מנחם בירושלים, וחמישה חודשי שיקום ב“בית לוינשטיין”. כאבי גוף ונפש, ומעמסה כלכלית כבדה. כיוון שלא היה חבר קופת־חולים, אלא מבוטח בחברת־ביטוח פרטית, התברר לו, לתדהמתו, שהביטוח הרפואי שלו מכסה רק חודש אחד של טיפול שיקומי. את מחיר הטיפול ב“בית לוינשטיין”, 14 אלף שקלים בחודש, מימן זקס בכספי קרן ההשתלמות שלו, שהאוניברסיטה העברית ניאותה להפשיר עבורו.

אחת לשבוע, היתה רחל זקס מעמיסה את ילדיה הקטנים אל תוך מכוניתה, ונוהגת את כל הדרך לרעננה. תמר וחנן היו מתגלגלים על הדשא, מחליקים על השיש שבמסדרונות הארוכים של בית החולים השיקומי, רוצים ולא רוצים לעלות אל הקומה החמישית לראות את אביהם, במצבו הקשה. את כל החגים בילו שם בחברתו.

במארס 1991, שנה אחרי שקריש־הדם הזעיר התמקם לראשונה במוחו ועשה בו שמות, שוחרר לביתו, ישוב בכיסא־גלגלים, ידו ורגלו השמאלית משותקות. במאמץ רב הועלה במדרגות התלולות, המוליכות אל הבית הפרטי הגדול בן שלוש הקומות, בשכונת אבו־טור, מול נופה המרהיב של ירושלים העתיקה.

מיטתו דומה למרכז הפיקוד של ספינת־חלל משונה. לצדו, טלפון, שהוא מרים בדריכות עם הישמע קצה הצלצול הראשון, רעב לקשר חיצוני. לידו מערכת סטריאופונית וערימת תקליטורים של הסונטות של מוצרט, שקיבל מחבר מסור, סיגריות “טיים” ומאפרה עמוקה.

הוא מעשן בשרשרת, ירד לשתי חפיסות, משש או שבע שעישן בעבר. אשתו רחל אילצה אותו להפחית כמויות, כשם שאילצה אותו לוותר על בקבוק המשקה היומי. “כמה אני מתגעגע לוויסקי ולוודקה, אבל רחל לא נותנת לי”, הוא מתלונן. “אם אתה כל־כך רוצה, תעלה למעלה ותיקח בעצמך”, הוא סונטת בו. “יש משקאות בבית, בקומה העליונה”? הוא משתומם. “לא בבית, במכולת שבמעלה הגבעה”, היא צוחקת צחוק מריר. אין לה ספק, שאת הנזק לבריאותו גולל על עצמו, בשתיינונו, בזלילותיו, באורח־חייו.

זקס שוכב באולם גדול ואפלולי. פעם זה היה הסלון, בבית שבו התהוללו ותיקי הבוהמה הירושלמית. “איזה חינגות הלכו כאן בשנות ה־60 וה־70, כשהייתי נשוי לגבי אלדור”. הוא נזכר בגעגועים. כיום בגלל גודלו, נקבע כאן חדר החולה. נבנו שיפועים שיוליכו את כיסא־הגלגלים מהמיטה אל השירותים הצמודים, המשקופים הורחבו. תריסי הברזל המאפילים על החלונות כמעט אינם נפתחים; האור מכאיב לעיניו.

מיום שובו הביתה, לפני ארבעה חודשים וחצי, לא ביקר בשום חדר אחר בבית. לא יצא, ולו גם פעם אחת, לגינה, שבימים טובים יותר לִבלבו בה שיחי יסמין וערוגת סחלבים. מדרגות האבן הגבוהות אינן מאפשרות לרדת. הבית הערבי, שקנה ב־1963, ועליו גאוותו, התאים יותר לאדם הצעיר והבריא שהיה.

רוב היום הוא במיטה. מיטת עץ גדולה, כפולה, שהיתה מיטת הוריו. ידית הותקנה מעל המיטה כדי שיוכל להכניס לתוכה את ידו הבריאה, ולהיתלות עליה, כאשר רודולפו דומינגו, המטפל הפיליפיני, מעביר אותו לכיסא־הגלגלים לקחתו לשירותים. חתלתולה ג’ינג’ית, המסתובבת בחדר, סוחטת ממנו חיוך. בגלל מחלתו הוא מזיע בלא הרף, זקוק למגבות בלי סוף. כשאני מציעה לו להפעיל מאוורר, הוא אומר, “כל משב אוויר קר, שאצל אדם רגיל מביא הקלה, גורם לי כאב חד”.

הוא כחש מאוד, השיל מעצמו עשרות קילוגרמים, את זקנו היפה גילח. את ארוחותיו הוא עושה בחברת בני־משפחתו, סביב שולחן האוכל הסמוך לחדר המשכב שלו. חדרי השינה של אשתו ושל ילדיו נמצאים בקומה גבוהה יותר, באגף אחר של הבית הגדול, בן 11 החדרים.

רחל יושבת בקצה מיטתו. חולצת טריקו לבנה על מכנסי טריקו צמודים. אשה דקיקה, שיער שחור קצר, עיניים חומות. בת 38, צעירה ממנו ב־20 שנה. אשתו השלישית. רק לפני כמה שנים כתב עליה:

במצב הנוכחי הזיכרון הזה מועך את הלב. אם גופו הכבד והמשותק של אריה זקס הוא עכשיו עבורו בית־כלא, זהו גם הכלא של רחל. לפני עשר שנים נישאה לגבר חלומותיה. כיום היא מטפלת בשני ילדיה הקטנים ובבעל, שהפך לפתע מבוגר ונכה. גם אם שׂכלו לא בגד בו.

כאשר נפגשו לראשונה ב־1975 היתה סטודנטית לצרפתית ותיאטרון, ולמדה אצלו. "אבל אז לא היה בינינו קשר. תמיד הקפדתי בכל שנות עבודתי באוניברסיטה, שלא להתעסק עם תלמידות שלי. ברגע שתלמידה גומרת ומקבלת בי.איי, רק אז היא מותרת לכל אדם, וגם לי. נפגשנו שוב אחרי סיום לימודיה, התאהבנו ונישאנו. סמואל ג’ונסון אמר על הנישואין, שזה מין מוסד כזה, שמי שבפנים, רוצה החוצה, ומי שבחוץ, רוצה פנימה. לגבי רחל, מעולם לא הרגשתי כך. מבחינתי זה היה מהרגע הראשון ‘וירא כי טוב’. רחל היא האשה הראשונה בחיי שהייתי נאמן לה, נאמן במובן המסורתי. עשר שנים תמימות, שלא היה לי שום רומן עם אף אשה אחרת. וזה אחרי שתי מערכות נישואין, שבהן תמיד היתה לי אחת קבועה מהצד, ועוד כמה מתחלפות.

"אני זוכר שנה אחת, כשעוד הייתי נשוי לגבי אלדור, שהיה לי רומן מטורף עם אשה נשואה אחת. אהבה גדולה ועמוקה. הקשר הזה גמר אותי, נקרעתי בין שתי הנשים. שכרנו לנו דירת חדר ברחוב המלך ג’ורג', יהודה עמיחי היה ערב לשכירות. אני חושב, שכל העיר ידעה עלינו, כולל גבי.

“נסעתי עם אהובתי לפאריז, לקחתי אותה לבית־המלון הקטן ברובע הלטיני, שאני תמיד שוהה בו. בבוקר, אחרי לילה נורא, שבו אומרים הכול ואחר־כך כבר לא רוצים יותר להיות יחד, הסתכלתי בה, ובלי לחשוב הרבה אמרתי לה, אני הולך לאכול ארוחת בוקר. ירדתי לקפה, הזמנתי קפה בחלב וקרואסון, שילמתי את החשבון במלון, והשארתי לה פתק: ‘אהובתי, אני נוסע, לא יודע לאן. אולי צפונה, אולי דרומה, אולי הביתה. אני משאיר את בקבוק הקלוודס בחדר, ואת כרטיס הטיסה’. והלכתי לי לז’רדן דה לוקסמבורג, וישבתי על ספסל בגן, וידעתי שזה נגמר”.

וכמו במחזה גרוטסקי, מתוך מיטת חוליו, עוצם אריה זקס את עיניו, ובקולו העמוק הוא מדקלם מזיכרונו המדויק, אשר קריש־הדם חמל עליו, את השיר שכתב, בתום פרשיית האהבה ההיא:

אריה זקס: “כשאני מנתח עכשיו את כל הבגידות שלי, בשושנה ובגבי, נראה לי, שזה נבע מחוסר ביטחון. הייתי צריך לאשר לעצמי, שאני המאהב הגדול של המאה. עכשיו, כשאני נזכר בכך, הכול נראה לי כל־כך רחוק. כי מפרידים ביני לבין זה, אשתי רחל ושנות חיינו המשותפות, וגם המצב המטופש הזה, שאני מוטל על הגב, מתייסר, דוחה, מזיע, חסר־אונים”.

— מה נותר מאריה זקס אוהב האירוטיקה, אוהב החיים? נשארת אותו אדם?

“אני מאוד מקווה שאני אותו אדם, אם כי זה זמן רב לא היתה לי הזדמנות לעסוק במין, וזה מצער אותי מאוד. רק היום אמרתי לרחל, כמה היה נחמד לקפוץ לבריכה. שמתי לב שלא אמרתי, כמה היה נחמד לקפוץ למיטה, ולא למיטת החולי”.

— לו התבקשת לצייר את עצמך, כמו שאתה מרגיש בתוכך, היית מצייר אדם פוסע על רגליו, או על כיסא־גלגלים?

“ודאי שעל הרגליים”.

— בחלומות שלך אתה הולך? יורד במדרגות?

“בחלומות אני עף. בצבא, הייתי צנחן. בלילות, אני נזכר בצניחה הראשונה שלי, כשמעליך הפטרייה הגדולה והנפלאה הזו, ואתה מרחף”.

— המחלה שינתה את יחסיך עם רחל?

“אני אדם מאוד עצמאי, ופתאום נעשיתי תלוי בה בכל דבר קטן. כואב לי להכביד עליה, וכואב לי שאני תלוי בה. היא מקבלת בסבלנות את מר־גורלה, אין ספק שזהו גורל מר. אני אסיר־תודה על כל מה שהיא עושה למעני. יחסי־המין חסרים לי, אבל בעצם, מה שבאמת הייתי רוצה לעשות כדי לשמח את לבה, זה לקום מהמיטה ולבשל לה ארוחה טובה, כמו שאהבתי לעשות. אני מבשל טוב מאוד. סטייקים, למשל, עם פלפל וברנדי. אני גם עושה ספגטי בולונייז חלומי, אפילו בבולוניה לא עושים ספגטי כזה. שנה וחצי לא בישלתי, וגם לא אכלתי אוכל בהתאם. משונה לי לחשוב, שנעשיתי אדם שאוהב בעיקר מרק עוף”.

— איך קידמו אותך ילדיך, כשחזרת הביתה?

“קשה להם. בבית החולים ראו אותי פעם בשבוע, וקל יותר היה להדחיק את המצוקה. אבא הוא דמות, שאמורה להקרין כוח, עוצמה, ביטחון. כשחוסר־האונים המוחלט הוא עניין יומיומי, זה הרבה יותר מוחשי. אבל תדברי איתם. תמר, את שמחה שאבא חזר הביתה?”

בת הארבע מטלטלת את ראשה מצד לצד. “לא, ואת רוצה שאני אגיד לך למה?” היא ממשיכה בנשימה אחת. “בגלל שהוא חולה. אני לא רוצה אבא חולה”.

— אבל גם בבית־החולים הוא היה חולה. כשהוא היה שם, היה לך יותר טוב?

תמר: “לא. הכי טוב היה שאבא היה לא־חולה. אהבתי לשחק איתו. אני רוצה שהוא יעשה לי את הביצות־עין, שאני הכי אוהבת לאכול”.

— אבל גם אמא עושה לך ביצת־עין.

“כן, אבל זה לא אותו דבר כמו שהוא עושה, עם לבן וצהוב, שנשפכים כמו חביתה”.

אריה זקס משתנק במיטתו. “ילדה יפה, ילדה חכמה, ילדה נהדרת”. הוא ממלמל מתוך דמעותיו אל בתו.

פרופ' אריה זקס: "כשחנן ותמר נולדו, וכבר הייתי בן 50 פלוס, התלוצצתי שלא סמכתי על הצעירים, שיעשו לי נכדים, ולכן עשיתי נכדים לעצמי. זה היה מין דיבור כזה. הרי יש לי בת בכורה, דינה, היום בת 21, מגרושתי גבי אלדור. אחר־כך, כשקרה לי האסון, ומצאתי את עצמי נכה ולקוי כמו סבא, ההלצה הפכה לבדיחה שחורה. אני רוצה להיות אבא שלהם, להתרוצץ איתם ולשחק איתם כמו קודם. לא רוצה להיות בשבילם סבא. כשאני נוסע אחורה על כיסא־הגלגלים, כבד כמו טנק, אני ממש מפחד, שאדרוס את הקטנה. אני נורא רוצה לתת כמה שאפשר ולחבק אותם ולשחק איתם, אבל זה קשה. אני מנסה לפצות אותם, לדבר איתם ולהיות להם אבא בצורה אחרת.

“אני גדלתי כילד בודד, ואני אדם בודד. העובדה שהייתי תמיד מוקף אנשים, היא טעות אופטית. אני גם אוהב אנשים בודדים, אנשים לעצמם. אני מאושר, שאני לא במוסד, כי יש לי משהו באישיות, שפשוט לא מסתדר עם מוסדות. לא אוניברסיטה ולא בית לוינשטיין, שום מוסד שהוא. לא בתור חבר ולא בתור פציינט ולא כלום. אני החלטתי, שאף אחד לא יוציא אותי מהבית הזה”.

על הקיר ליד מיטתו, תמונה של האפוקליפסה, יום־הדין האחרון, עם ישו והקדושים הנוצרים, תמונה ששבתה את לבו יום אחד, כשטייל בעיר העתיקה. לזקס, אשר שוטט תמיד בספרות אירופה, שהדוקטורט שלו עוסק בייאוש הנוצרי, והוא בקי בדתות המזרח והמערב, התמונה הזאת מתאימה לגמרי. הוא קורא לעצמו אדם בעל רגש דתי, אבל לדת שלו אין הגדרה ממוסדת. אין אדם, ששונא יותר ממנו כפייה דתית מכל סוג. כמו שמעטים מתענגים כמוהו על מזונות אסורים.

לכן מפתיע אותי לגלות למראשותיו תמונה גדולה, שורות שורות של רבנים. רש"י, הבעל שם טוב, רבי יוסף קארו, ורבים אחרים. “התמונה היתה תלויה בחדר הקטן ביותר בבית”, אומר זקס, “שם אני מתפלל ‘נקבים נקבים, חלולים חלולים’. לבן־אדם יש קרביים, ואם הקרביים האלה דפוקים, זה רע מאוד. הפילוסופים הפרה־סוקרטיים ניסו למצוא את החומר שממנו בנוי העולם. אחד אמר שעולם עשוי אש, ואחד קבע שהעולם עשוי אוויר, ושלישי גילה שהעולם עשוי אדמה. אבל אם מישהו מהם היה יושב פעם בבית־שימוש עם שלשול כרוני או עצירות כרונית, היה מגלה שהעולם עשוי, בעצם, חרא. זהו”.

“אמרו לנו שזה מזל רע להחזיק שם תמונה כזאת, ושאולי לכן נחתה עלינו המכה”. מסבירה רחל, “לכן העברתי אותה לחדר של אריה. גם שמתי מזוזה על הדלת, דבר שלא היה בבית הזה אף פעם.”

אריה זקס: “זו עוד תכונה של האלוהים הזה, שלנו כביכול, שהוא רוצה מזוזות ותפילין. הפיזיותרפיסט שלי, אדם דתי, אמר לי שאם אעטוף את היד המשותקת בתפילין, זה עשוי לעזור. אבל חס וחלילה שאני אעשה כך. אין לך מושג כמה אנשים ניסו להחזיר אותי בתשובה עכשיו. אבל אני אקח צלב מהמטפל הפיליפיני שלי, אנופף אותו לפני כל מי שינסה להחזיר אותי בתשובה, ואגיד לו, ‘בשם האב, הבן ורוח־הקודש’.”

— בלילות הארוכים במוסד, בבית לוינשטיין, מצאת את עצמך עושה הסכמים עם אלוהים? נודר נדרים, כדי שיבריא אותך?

“איזה אלוהים? של מי? הוא צוחק עלי. וגם אם אדור נדר, אין לי במה לשלם לו, אני פושט־רגל”.

— אתה כועס עליו?

“אני לא מבין אותו. אני מרגיש זנוח, קצת כמו איוב. לא מבין מה יוצא לו מהסבל שלי”.

— איך אתה מפרש את מה שקרה לך? תוצאה של אורח־חיים הדוניסטי מדי?

"בכלל לא. אני עוד קורבן של האינתיפאדה. הבית שלנו שוכן ממש בתוך כפר ערבי. לפני 67', זה היה ממש בשטח ההפקר. אבנים בגודל של הראש של הילד שלי נזרקות מבית־הספר הסמוך, נוחתות ליד הראשים של הילדים, ואני כמו אידיוט מתקשר למשטרה, והם לא עושים כלום. רק אומרים לי, תבוא להגיש תלונה במגרש הרוסים. ובמקום למכור את הבית ולברוח משם כבר בהתחלה, המשכתי לשפץ ולבנות ולתקן את הזגוגיות השבורות. המתח המתמשך פגע בעצבי, וכך קיבלתי שבץ.

כשחזרתי מבית־החולים אפילו הגיעה לכאן משלחת מן הכפר, לבקר את השכן היהודי. בתוך כל מטר־האבנים הזה, זה ריגש אותי נורא. הרי מטבעי אני בעד דו־קיום. אבל גם אם מתאים לך לחיות בתוך שטח הפקר, אל תגור שם עם ילדים".

שעות ארוכות הוא שוכב ער. ממעט לקרוא עיתונים או לצפות בטלוויזיה. מאזיני קול ישראל כבר שמעו את קולו מאז חזר הביתה, קורא שירים שתרגם או כתב: כיוון שהוא מרותק למיטתו, הגיע אולפן ההקלטות אליו. הוא מתגעגע לשולחן, שישב אליו בקפה “טעמון”. אדון קופ ואשתו, בעלי “טעמון”, באו לביתו עם מבחר מעוגותיהם, כפי שבאו גם לבית־החולים.

עוד בהיותו ב“בית לוינשטיין”, החל לעבוד על עריכת אנתולוגיה של שירה דתית, אשר התחייב עליה עוד לפני מחלתו. בארבעת החודשים שהוא בבית עשה כבר שלושה רבעים מן הספר. שירה עברית, ומתורגמת משפות זרות. חלק, הוא מתרגם בעצמו. כיוון שאינו מסוגל לכתוב, הוא משנן, מלטש ומשמר במוחו בכל ימות השבוע את קטעי התרגום.

פעם בשבוע, ביום שישי, מתייצבת אצלו השחקנית עליזה רוזן, מעלה את השורות על הנייר, אוספת חומר, עוזרת לו בעריכה. “עליזה עוזרת לי בצורה נוגעת ללב, הרי לא יוצא לה מזה שום דבר. היא אומרת, שזה עוזר גם לה, שהיא לומדת מזה. שטויות כאלה, כדי שלא ארגיש שהיא עושה לי טובה. היא מוכשרת להפליא ונדיבה להפליא. יש לה הצגה חדשה על הראש בתיאטרון החאן, ובכל זאת היא מוצאת זמן בשבילי. אם יש משהו שממש מחזיק אותי, זו העבודה הזאת. היא הפכה אצלי לאובססיה”.

(ג’ון דון, “סונטות קודש”. עברית: אריה זקס)

— יש לך תחושה כזו? ייאוש מאחור, מוות מלפנים?

“תלוי, זה משתנה. כשאני רואה את ילדַי, הלב מתחמם לי, ואני שמח לחיות. אבל כשכואב לי, אני באמת שואל את נפשי למות. אני נע בין תקווה, שאחזור להיות מה שהייתי, לבין קבלת הדין. בלבי אני מקווה, שעוד אחזור ללמד באוניברסיטה, שעוד אנהג במכונית, הרי אני לא הנכה הראשון במדינת ישראל. אני חייב לחזור ולשתות ולאהוב ולשבת בגן ולהשקות אותו ולנסוע לבית הורי בגן־חיים. אחרת אין לחיים טעם”.

ממיטתו תרגם זקס את שירו של דילן תומס, “ולמוות לא יהיה שום שלטון”:

— המחלה העניקה לך תובנה לגבי החיים והמוות? נעשית חכם יותר?

“לא להיפך. נעשיתי טיפש יותר. אני מכיר עוד יותר באפסותי. הדבר היחיד שלמדתי בשנה האחרונה, זה שהגוף הרבה יותר חזק מהנשמה. הכאב הפיזי גדול יותר מהאדם. הרוח, ותהיה חזקה ככל שתהיה, כורעת תחת הכאב הפיזי”.

לפעמים בלילה, במיטתו, באוגוסט 1991, באבו־טור, יושב אריה זקס ושותה אפריטיף ב“קפה סלקט” בפאריז. אחר־כך הוא חוצה את הבולוואר, במו רגליו הבריאות, וצועד אל מסעדת פרי־הים של ה“דום”. “שם יש שולחן, שלידו ישבתי תמיד, בכל הביקורים שלי בפאריז, ומלצר שאחראי עלי ויודע מה אני אוהב. למנה ראשונה הוא מביא לי את הצדפות, ומנה שנייה לנגוסטין, הסרטנונים הקטנים האלה, ומנה שלישית טורטו, שזה סרטן ענק. ובכל מנה אני מחליף את היין, תמיד יינות לבנים עם דגים. ומה שבא לי אחרי פירות־ים זה פירות ממש. תותי־יער, למשל, ופטל, ואני מוצץ ונוגס כל פרי ופרי לחוד, ובלילה, בחושך, יש להם טעם גן־עדן”.

* * *

עוד שנה התייסר פרופ' אריה זקס, עד שנפטר ב־16.12.1992.

---

נורית זרחי: נערה ושמה יוסף

מאת

אילת נגב

נו' 1941

רק כאשר הביטה בעגורים ארוכי־הרגליים, המסתתרים בין קני־הסוף, חשה לפתע תקווה, “כאילו החיים שהרפו ממנה, חוזרים ובאים אחריה לאחוז בה”.

עלמה, גרושה בשנות ה־40 לחייה, בסיפורה של נורית זרחי, “מיסיס רובינזון קרייזי”, עורכת את חשבון נפשה: כמו רובינזון קרוזו, גם עלמה חיה למעשה על אי בודד. לבדה באכסניה מול הכינרת, היא חושבת על ילדותה, על גירושיה, על בניה שגדלו בלי אב.

אותו לילה, כאשר מגיע “ששת”, גבר צעיר ש“חשף את שיניו הקצובות הלבנות כשל חיה צעירה, וחייך בכל האכזריות והחופש של הנעורים”, היא מתמסרת לו. מתוך בדידותה היא שוכחת “כמה עלינו להיזהר מלגעת זה בזה, כמה האנשים פגיעים בכל אחד ממשושיהם, החדים הרבה יותר מחידודי כוכב”. במהלך מעשה האהבה היא חושפת בפני הגבר המזדמן את חולשותיה, ובלי משים, מסגירה לו את סוד העגורים, המקננים על החוף. למחרת היא שומעת יריות: לאחר שעזב אותה – “והיא נתנה לעצמה להיעזב, כמי שמתאמן שוב בפזמון מוכר וישן, שמעורר געגוע לצער, יותר מהצער שבגעגועים” – הוא גם הורג את העגורים שלה.

צווארה של נורית זרחי ארוך כצוואר עגור, עיניה האפורות־ירוקות פעורות לרווחה. היא לובשת שמלה רפויה, תלתליה גולשים באי־סדר, כמו ילדת־פרחים, שלא עִדכנה את עצמה עם חלוף השנים. יותר משמץ של קווים ביוגרפיים מצטלבים לחייה שלה, זרועים בתוך קובץ הסיפורים “אמן המסיכות” (הוצאת “זמורה ביתן”). לא רק עובדות חיצוניות – כמו ילדותה בקיבוץ, יתמותה מאביה, גירושיה – אלא גם נימים דקים הרבה יותר של הלכי־נפש כלפי עצמה, כלפי האנשים שהיא אוהבת. זרחי פורשׂת את עצמה בין הדפים, רוצה ולא רוצה לחשוף את סודותיה. חרדה מן השיחה שלנו, היא מנסה לגונן על עצמה. אולי גם אני עלולה לירות, במזיד או בשוגג, בעגורים שלה.

“קראתי לספר ‘אמן המסיכות’ על שם אחד הסיפורים שבו”, היא אומרת, "כל ימי אני במאבק, בין לחשוף ובין להסתיר. הספר הזה מאוד גלוי למי שיידע לפענח אותו, כל־כך גלוי, עד שזה ממש מבהיל אותי. האמת היא, שהעזתי להיחשף גם משום שאמרתי, את מספיק מבוגרת, אם לא תעשי את זה עכשיו, כבר לא תעשי את זה לעולם – וגם משום שאני כותבת לא על הגרעין שלי, אלא על המסיכות שלי.

“איזאק דינסן, הסופרת הנערצת עלי, אמרה משפט שנראה לי נכון לגמרי: המסיכה היא הפנים האמיתיות שלנו, כי את הפנים קיבלנו מהטבע, אבל את המסיכות שלנו בחרנו בעצמנו, כדי שהן תהיינה לנו לפנים. יש לי הרגשה, שאלוהים הכניס לנו בנפש קופסאות סיניות, ותהליכי החיים שלנו זה לפרוץ אותן לרווחה ולחשוף את הסודות. לא צריך לפענח אותם, מספיק רק לפתוח את הקופסאות”.

נורית זרחי, סופרת ומשוררת, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. כ־45 ספרים פרי־עטה עומדים על המדף בארון הספרים בביתה שבתל־אביב. מגיל צעיר זכתה בהכרה, פונקה בפרסים רבים: “פרס יציב”, “פרס זאב”, פעמיים “פרס ראש הממשלה”, שלוש פעמים “עיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים”. היא היתה מהראשונים בארץ, שכתבו ספרי ילדים על נושאים קשים כגירושין ויתמות, כמו “לא לגרש את נני”. לעתים קרובות הילדים בספריה מצילים את נפשם בעזרת דמיונם המפותח.

ספר סיפוריה למבוגרים, לוקח מוטיבים מוכרים מספרות העולם, מעניק להם פרשנות פסיכולוגית אישית, ומושך אותם לכיוונים של הזרם הפנטסטי בספרות, עם גלגולים מוזרים, דוגמת אשה ההופכת לציפור, או גבר שנעשה לאשה. בכולם הנושא הוא הזהות העצמית, האהבה, הכתיבה. “החיים, נפש האדם, הם ההמצאה הכי אינטנסיבית ופנטסטית שיכולה להיות”, אומרת זרחי, “אני לא מסכימה שהסיפורים שלי דמיוניים. הנפש היא השחרזדה הכי גדולה שמספרת לנו, מאז הילדות, את עצמנו”.

כך, בסיפור “מעבר לתהילים”, מתארת זרחי את אבישג השונמית, אשר הובאה מכפרה כדי לשכב בחיקו של דוד, המלך הבא בימים. גם בנורית זרחי, טבע המוות את אצבעו השחורה, כשאביה, הסופר ישראל זרחי, מת מסרטן בגיל 37. “לאבד הורה בגיל חמש, זו חוויה מאוד קריטית”, היא אומרת, “אני זוכרת מעט מאוד את הנוכחות שלו. אני יודעת עליו מאמא ומדברים שקראתי אחר־כך. הוא כתב 13 רומנים, תרגם לעברית את ג’וזף קונרד ואת סומרסט מוהם. ביתנו היה בית מוסיקלי, שמנגנים בו פסנתר, עם ספרייה גדולה של קלאסיקה מספרות העולם ושל כל הסופרים העבריים, החברים והמכרים של אבא, כמו ביאליק, עגנון, ש. בן־ציון, דבורה בארון. גרנו בירושלים, אבא, אמא, אחותי, שהיום היא מורה למוסיקה, ואני. החוויה החזקה ביותר שנותרה לי מאבא היא חוויית האובדן. היעדרותו השפיעה עלי יותר מנוכחותו. כאשר מגיל צעיר את חווה את הארעיות ואת הסכנה שבלאהוב, את כבר מפחדת להפקיד את נשמתך בידי מישהו אחר. הרבה שנים לא הבנתי את זה, חשבתי שזו האישיות שלי. כולנו מכירים את פחד החלוף. הפחד שהאהבה תיעלם הוא ממילא כל־כך גדול, אבל אצלי קיבל הפחד הזה ממדים עוד יותר גדולים”.

וזרחי ניגשת לשולחן הכתיבה, מביאה משם שיר שכתבה לאחרונה, וקוראת שורה:

– שילמת בחייך למען האהבה?

“לפעמים אני מרגישה כך. לפעמים, כשאתה עושה משהו למען האהבה ולמען עצמך, שנתפס כאילו הוא נגד החברה, אתה עלול לשלם מחיר כבד. לא קל לעמוד בזה”.

מות האב השאיר את אמה של נורית על סף פת־לחם. האם שמעה שבקיבוץ גבע מחפשים מורה, לקחה את שתי בנותיה הקטנות ועקרה לשם. “זה היה קונטרסט, לעבור מבית עירוני ומשכיל לעולם של קיבוץ, לערכים לגמרי אחרים. הייתי צריכה להפוך את עורי. מילדה אינדיווידואליסטית נדרשתי להפוך ל’ילדת יחד', ואני ממש סבלתי. נוסף לכך, ילדות צריכות אבות. לא שאינן זקוקות לאמהות, אבל כל ילד זקוק גם לגבר וגם לאשה שיאהבו אותו, כדי לבנות את זהותו. והנה כל זה נמנע ממני”.

זמן לא רב אחרי מות האב, נישאה האם בשנית, ומנישואים אלה נולד בן, שהיום כותב דוקטורט על נחשים. המשפחה לא נקלטה היטב בקיבוץ, וכשמלאו לנורית 11, עברו לפתח־תקווה. “חיינו בעוני רב. בעלה של אמי לקה בשבץ מוחי והוסיף להתייסר שנים עד מותו, כאשר אמא מטפלת בשלושת הילדים ומפרנסת משפחה. גרנו בדירה קטנה ומתפרקת, עם חובות כבדים. הרגשתי שהיה אי־צדק בכך שנפלנו כך. לאנשים נקיים, אינטליגנטיים, צווארון לבן, שעובדים קשה, לא קורים דברים כאלה. אחותי ואני היינו תלמידות מצטיינות, מרכזיות בחברה, כאלה שמוקפצות כיתה, אז איך זה שלילדות כאלה אין כסף להשתתף בטיול שנתי? זה היה מאוד מבזה, ואני הפניתי זאת כלפי עצמי. כשאַת ילדה, את חושבת שהסבל שלך הוא, כנראה, עונש על משהו, שמשהו אצלך פגום, שמגיע לך לסבול”.

האם, לפי עדות בתה, מאותו גזע נשים חזקות, שהצילו את ילדיהן בציפורניים מן הדלות וההשפלה, לא יכלה לעמוד בכך עוד, ומקץ שנתיים של התמודדות כלכלית קשה, חזרה המשפחה לקיבוץ. כשנורית, הבכורה, התגייסה לצה"ל, עזבו שוב, והפעם לצמיתות. “שוחררתי מהצבא באמצע השירות, כדי שאוכל לעבוד בהוראה, ולעזור לפרנסת הבית. מאז התקופה ההיא מלווה אותי הפחד מהעוני, וההרגשה שהמציאות יכולה ללעוג לך פתאום ולשים לאל את כל מאמציך”.

בגיל 20, נישאה לפזמונאי יורם טהר־לב. “הייתי נערה שלא ערה לכוחות האדירים של נעוריה. גופך הוא כפרח ברגע פריחתו, אבל השנאה העצמית וחוסר־הביטחון הופכים אותך לכתם אחד גדול”. תוך זמן קצר היתה לאם והאמינה, שכאן מצאה את אושרה. יש לה שתי בנות. רוני ורדי, 28, ציירת ואם לשניים. אראלה בן־שחר, 26, עושה מאסטר בפילוסופיה. הקשרים בין שלושתן הדוקים מאוד.

נורית זרחי: "נורא אהבתי שהיו קטנות. מבחינתי, הן היו ילדות מושלמות. הנס הכי גדול בחיי הוא הקיום שלהן. הדבר הנפלא באמהות, שאת יולדת ילדים, והם ממשיכים בעצמם, כדבר שהוא גדול ומוצלח יותר ממך. בנותי היו אנשי־הקשר שלי לחיים, וכל הזמן גם כתבתי, אבל תוך רגשי־אשמה. היה לי ברור, שיותר חשוב לטפל בבנות, לנקות, לבשל, ולא לעשות מעשה אגוצנטרי ונרקיסיסטי כמו לכתוב. בערמומיות שלי, כדי לשרוד, אמרתי לעצמי שאני רעה בדברים אחרים, ואולי אם אמשיך לכתוב אציל את כבודי, מתוך סיכוי שמישהו יגיד עלי מלה טובה. למשל, שאני יותר טובה בכתיבה מאשר בכל דבר אחר. אנשים שאתה אוהב, לא בדיוק מעוניינים שאתה תשקיע את מירב מאמציך כדי להתבטא. הם מעדיפים שתאהב אותם. המשוררת סילביה פלאת השתתפה בתחרויות בישול, סריגה ואפייה, רק כדי להוכיח לעצמה ולאחרים, שהיא בסדר בתור אשה.

“תמיד היה לי רגש־נחיתות מול אנשי־מעשה. אם כי לפעמים אני אומרת לעצמי, ‘תארי לעצמך, נורית, שכולם היו רק רופאים ופועלים, ונוהגים לפי הצו המוסרי שלך, בלי ספרים, בלי שירה, הרי החיים היו נוראים!’ אבל כשאת מביאה תועלת, את הרבה יותר מוגנת מאשר כשאת מבקשת אהבה. מי יוותר על אדם שמביא תועלת? וכל אחד יסכים לוותר על זה שמבקש אהבה. לקח לי הרבה שנים להבין, שהצורך שלי לכתוב אינו בהכרח נגד הנשיות שלי, ונגד היכולת שלי לאהוב”.

אחרי 12 שנים התגרשה, נישאה בשנית והתגרשה שוב. כיום היא לבדה. “להיות אמן זה לבקש אהבה, מעשה האמנות הוא חיזור אחרי אבא או אמא, אחרי אלוהים או העולם, הרי את מחפשת מישהו שיקשיב לך וינהל איתך דיאלוג. אפילו כדי לחיות, סתם לחיות, אדם זקוק לאהבה, ואדם שכותב זקוק עוד יותר שיתמכו בו, שיגידו לו שהוא בסדר. כשאת כותבת, יש לך תחושה שאת עוד יותר ריקה מאחרים, אז בטח שאת צריכה מישהו שיגיד לך: זה טוב, תמשיכי כך”.

דיוקנה המצויר של סאפפו מלסבוס שעל גבי העטיפה, מתוך ציור־קיר שנתגלה בפומפיי, הדומה מאוד לזרחי עצמה, מדגים את האופי החלומי ואת הזהות המינית המעורפלת, שיש לחלק מהדמויות. הזכרים אינם לגמרי זכרים, הנקבות אינן לגמרי נקבות. “הנושא האנדרוגני מסקרן אותי”, אומרת נורית זרחי. "הרי אדם אינו חש את עצמו כזכר או נקבה, אלא כהוא עצמו, ויש בו תכונות משל שני המינים. אני אשה קונבנציונלית לגמרי, לא נוהגת, לא יודעת מתמטיקה, לא יודעת שום דבר גברי. הלוואי והייתי יותר גברית בתפקודי היומיום, לא משום שאני מעריכה גבר יותר מאשה, אלא משום שאת יותר חזקה, כאשר את כוללת בתוכך יותר מאשר זהות אחת בלבד. קראתי על סופר אנגלי, ג’יימס מוריס, שהיה נשוי ואב לילדים, ועבר ניתוח לשינוי מין, וכיום הוא סופרת, ששמה ג’אן מוריס. הספר שכתב על עצמו ריתק אותי.

"אני חיה בארץ סטריאוטיפית, סגורה, ושייכת לתנועה אידיאולוגית שהולכת בתלם ודורשת התיישרות לפי הקו, ואני דווקא אוהבת להיות איפה שאנשים נחשפים ומעיזים לגעת ברבגוניות שלהם. אני מרגישה את הכפילות שלי כל הזמן. בני־אדם הם לא רק כפולים, אלא משולשים ומרובעים. כביכול, אנחנו מובטחים מתוקף היותנו אנחנו, שכל אחד יוכל לממש את אישיותו ולהיות הוא עצמו. אבל מה עושה כל אחד עם הייחודיות שלו? הוא מקפל אותה פנימה כדי לשרוד. רק כאשר אתה מעז לפרוש את כולך, יש סיכוי לפגישה אמיתית עם מישהו, אבל אז אתה גם עלול להיפגע.

“כאשר קראתי את פרשת יוסף התנ”כי, היה ברור לי, שיוסף היה בעצם נערה, שהולבשה בכתונת־פסים בידי אמה רחל, כדי שלא לאכזב את יעקב, אשר רצה בן. זה נרמז בסיפור התנ“כי עצמו: בנרקיסיזם של יוסף, בחלומות שלו. כדי לשרוד קיפל יוסף את הנשיות שלו, את החלומות שלו, את האמן שבו. היתה לו אפשרות אחרת, אבל החיים לקחו אותו למקום אחר. זו הנקודה שבה אני מתחברת עם יוסף, בנושא האגוצנטריות של האמן. יוסף גויסה לתפקיד גברי, ציבורי, של משנה למלך מצרים. אני כתבתי על הרוח הנוספת, הנשית, החולמנית, האמנותית, שהחיים לא נתנו לה ביטוי”.

– הסיפורים כתובים מזווית־ראייה פמיניסטית?

“אני אוהבת משפחה, ולא מעלה בדעתי, שאשה יכולה לוותר על ילדים או על אהבה. אני גם לא רואה את עצמי כשווה לגברים, או זהה לגברים. הרי מדובר ביצורים אחרים לגמרי. אבל כשהתחילו התנועות הפמיניסטיות, הן דיברו אלי לא במישור המעשי, כמו במישור האישי. עד אז הרגשתי נחותה, ולא ידעתי אם מה שנחות בי הוא האשה שבתוכי, או האדם שבתוכי, או העובדה שאני עוסקת בעבודה שאין בה פרנסה. הפמיניזם נתן לי חיזוק, שמותר לי להיות מה שאני, בלי נקיפות־מצפון, והעניק לי שמחת חיים. אני אוהבת את המורכבות האנושית, את הרב־פנים. המורכבות שנמצאת בתוכנו היא הסיכוי שלנו להתפתח, להשתנות. כי אם דבר אחד יאכזב, יהיה לאן ללכת. מה שלא יכולת לעשות בנעורייך, כשהיית חסרת־ביטחון, ואולי עסוקה בדברים אחרים, תוכלי לממש בתקופה אחרת של החיים”.

– כמעט בכל סיפורי הקובץ לקחת מוטיב ספרותי ידוע, והפכת אותו על פיו: יוסף, אבישג, רובינזון קרוזו, מאדאם בובארי, מגדל בבל. מדוע לא המצאת סיפורים משל עצמך?

נורית זרחי: "לא צריך סיפורים חדשים. העולם צפוף, מאוכלס בסיפורים יתר על המידה. אנחנו כבר עייפים, מעדיפים שיסבירו לנו את עצמנו, מאשר לשמוע סיפור חדש. אני רוצה סיפור, שיהיה הסבר לסיפורים שאני כבר מכירה.

“אני מנסה להסביר את החיים שלי לעצמי, כי אני גם הקורא וגם המספר. ואני מקווה, שההסברים שאני נותנת לחיי עונים על שאלותיהם של אנשים אחרים על חייהם. השתמשתי במוטיבים קיימים בדרך של פירוק והעצמה. אני מגדילה פרט מסוים בזכוכית מגדלת ומשחררת אותו מכבלי הסיפור המקורי. הכנסתי את הפרטיות של הראש שלי, של הראייה שלי. יש ציור של ואן אייק, ‘חתונת הזוג ארנולפיני’, והצייר חתם – ‘אני הייתי שם’. גם אני רוצה להגיד, ‘אני הייתי שם’. הסיפורים האלה הם וריאציות של עצמי: בדמות גבר, בדמות אשה, בסיטואציות שונות. רציתי שהחיים שחייתי, יילקחו על־ידי בחשבון”.

– רוב הגיבורים הראשיים שלך הם אנשים, אשר בסיפור המקורי עמדו בשוליים: אחותו של מוצרט, הצד הנשי של יוסף. מדוע?

“כי אני עצמי היא הדמות שבשוליים. אני אחותו של מוצרט, הנגנית הטובה, שלעולם לא תהיה בעלת הכשרון הגאוני ממש. למרות שאני מרגישה, שבסך־הכול החיים נטו לי חסד. כסופרת, אני בוחרת מישהו שקודם עמד בצד, כדי לתת לו הזדמנות נוספת ולהפוך אותו לדמות המרכזית בסיפור. מציקה לי הדמות המשנית, שמבחינתה החיים תמיד מתרחשים במקום אחר. כל הסיפורים שלי הם על תחושת הנחיתות והעליונות”.

– הסיפורים לא ממש מעוגנים במציאות ישראלית.

“כשהייתי קטנה, הייתי חותמת: נורית זרחי, קבוצת גבע, עמק יזרעאל, ארץ ישראל, אסיה, העולם. אני מנסה להאמין, שבאמת נורית זרחי מעמק יזרעאל, נמצאת בעולם. אני מנסה לגעת בנקודה, שבה הדברים שייכים לכולם, ביופי ובעומק שלהם, במקום שהמציאות בו רחבה יותר. אני מרגישה את הזמן עלי, כל הזמן, כמו עצים ברוח”.

היא כותבת בבתי־קפה, הרגל שנותר בה מאז שהיתה אם לילדות קטנות, ונאלצה להימלט אל השקט. “אני צריכה את הבדידות המאוכלסת, הבדידות בבית קשה לי”. היא מלמדת שירה וספרות ילדים בסמינר לוינסקי, סדנאות כתיבה ב“בית אריאלה”. “הכתיבה היא בשבילי המקל, שמאפשר לי ללכת על החבל הדק של החיים”, היא אומרת, "זו מתנה מאוד קשה, הכתיבה. זה כמו לגדל אריה בבית. את נמצאת במשמעת פנימית חמורה, כל הזמן בתהליך של חיפוש מתמיד, ואת תלויה במישהו שנותן לך את זה, אַת רק צינור. אני מרגישה כמו כלי למשהו שעובר בי. למי יש כוח להיות אינסטלציה כל הזמן?

“את יודעת”, מהרהרת נורית זרחי, “בספר ‘זיכרונות מאפריקה’ של איזאק דינסן, יש צבוע, שהוא כידוע חיה בעלת איברי־מין של זכר ונקבה גם יחד. ושומר גן־החיות, שהוא הפילוסוף של הסיפור, אומר: ‘יש כאלה שחושבים, כמה טוב לו לצבוע, שהצד הזכרי שבו משׂביע את הצד הנקבי. אבל תארו לעצמכם שיש לו געגועים כפולים!’ גם אצלי, אני מרגישה את שני הצדדים: גבר ואשה, איש המעשה ואיש החלום, קורא ומספר, אקטיבי ופסיבי, נאהב ומאוהב. ויש לי געגועים כפולים. אני הצבוע בעל הגעגועים הכפולים, לא זה שמשׂביע את עצמו. החלקים שלי מתגעגעים זה אל זה, ואין שלמות”.

---

א.ב. יהושע: מסתורין, אהבה וזוגיוּת

מאת

אילת נגב

נו' 1936

קיבוצניק מבוגר בבגדי בית־חולים כחולים, ישב במסדרון והתווכח עם אשתו. לפתע ניגש אליו גבר ממוצע קומה, בעל רעמת תלתלים אפורים ומבט נבוך.

“ראיתי את ניתוח הלב הפתוח שלך לפני שבוע, ורציתי לדעת איך אתה מרגיש עכשיו”, אמר לו. החולה פנה בהתרסה אל אשתו. “אמרתי לך שהסופר א.ב. יהושע השתתף בניתוח שלי ולא האמנת. חשבת שאני הוזה בגלל הנרקוזה”.

רבים ראו בשנתיים האחרונות בבית־החולים רמב“ם את עיניו, ניבטות בסקרנות מתוך המסיכה הסטרילית. אלה שזיהו אותו במעגל הכירורגים, לא העזו לשאול מה לסופר בחדר הניתוחים. “יש שני מקצועות שאני נמשך אליהם: עורך־דין ורופא. המקצועות שאמי יעדה לי, ולא הייתי, ועד היום היא לא משלימה עם זה”, אומר א.ב. יהושע. גיבור ספרו ה־14, שיצא ב־1994 ב”ספריה החדשה“, של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, הוא רופא. “השיבה מהודו” – פרפרזה על שם ספרו של א.מ. פורסטר, “מַעבר להודו” – מספר על ד”ר בנג’י רובין, 29, מתמחה במחלקה כירורגית בבית־חולים תל־אביבי, הנקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית־החולים, ואת אשתו המושכת, כדי לטפל בעינת, בתם בת ה־24, החולה בצהבת קשה, ולהטיסה לארץ. כדי שעולמו המקצועי של בנג’י יהיה אמין, עשה יהושע תחקיר מקיף. “בכל רומן אני עושה זאת, אבל כאן היתה ממש עבודת שדה. הימים שבהם הפרופסורים הודיעו לי, מחר יש ניתוח, אתה יכול לבוא, היו בשבילי חגיגה. ללמוד איך מנסרים עצם, איך פותחים גולגולת, איך מנתקים את הלב ומחברים את המנותח למכונת לב ריאה. הזהירו אותי שאתעלף כשאראה מוח פתוח של אדם, או לב של פג בשעת ניתוח, אבל בגלל העניין המקצועי, גיליתי אומץ פונקציונלי ועמדתי במבחן. לא שאשמח כל־כך לטפל בך אם תיפצעי כאן פתאום, אבל בהחלט לא אתמוטט למראה דם ועצמות מנוסרות. אם כי אין לי מה שנדרש מרופא: היכולת להכאיב לאחר, כדי לרפא אותו. תקופה ארוכה הייתי מתייצב ברמב”ם, מקיש את הקוד לפתיחת דלתות אגף הניתוחים, לובש חלוק סטרילי, מסיכה, כיסוי נעליים. סוללה שלמה של רופאים התנדבה להדריך אותי. עמדתי שם עם פנקס ורשמתי. בשלב מסוים כל־כך השתכללתי, שהייתי בא רק לקטעים מסוימים של הניתוח, כי את האחרים, כמו ההרדמה, כבר ידעתי על־פה. אני מלא הערצה לצוותי חדר הניתוח. הגוף פעור לגמרי, והם נכנסים ויוצאים ושומעים מוסיקה, בלי חרדת־קודש, אבל באחריות עליונה. התערובת הזו של נונשלנטיות עם אכפתיות וקשב עליון, מרתקת. הם עושים עבודה נפלאה, אבל אנונימית, כחיילים אלמונים, והם כל־כך שמחו על העיניים הנוספות שמסתכלות, ועל הצורך להסביר לי את עבודתם לפרטי פרטים".

הרופא הצעיר והרווק מהסס לנסוע. הוא חושש, ובצדק, שבתקן הנכסף במחלקה יזכה, בעת היעדרו, המתמחה השני – אבל נכנע למנהל. אמו השתלטנית והקרירה (יהושע מודה באי־נוחות שהיא דומה לאמו שלו, המתגוררת בבית־אבות בחיפה) ודורי, אמה של עינת, מקוות בסתר לִבן ששני הצעירים יתאהבו ויהיה ‘שידוך’. אלא שבנג’י מוצא עצמו מתאהב אהבה חסרת סיכוי, באם ולא בבת.

המפגש עם התופעות הקשות של הודו – הקבצנים המתגלגלים ברחובות, שריפת המתים, העוני המחפיר – מקומֵם את בנג’י. אבל המסתורין של הודו, והתפיסות המיסטיות שלה, כמו האמונה בגלגול נשמות, חודרים לתוך עצמותיו. גם לאחר שזוג ההורים, הרופא והבת, שבים לארץ, הודו נשארת בתוכם, כמו נגיף שאינו מרפה. בנג’י מתחיל לנהל רומן עם דורי, שיכלה כמעט להיות אמו.

הספר מוקדש לגדעון, בנו של יהושע, שיצא להודו בתום שירותו בסיירת צנחנים. “באותה עת כבר התחלתי את הספר, וביקשתי ממנו שיברר לי פרטים, שיבקר בבוד־גאיה, שם מתרחש החלק ההודי של הרומן, ושיביא משם תצלומים. במוחי ניקר מותה של המשוררת רינה שני בהודו, ומחלת הצהבת הקשה של בן של חברים שהיה שם. לבי נכמר לפעמים על הצעירים שלנו. אבי נולד בארץ, אבל אמי באה ממרוקו בשנות ה־30, והורים מהגרים הם חלשים יותר, כי הם חסרים שפה וקודים תרבותיים. הבתים של הורינו היו יחסית דלים ועצובים, ולכן היה לנו קל להינתק מהם. לעומת זאת, הבתים שלנו שופעים ועליזים ושמחים, אנחנו הורים חזקים, בעלי אמצעים, עם מכוניות ומחשבים ודעות פוליטיות זהות לשל הבנים שלנו. אנחנו אפילו שומעים את המוסיקה שלהם, כך שלא נשארים להם שוליים למרוד. עינת אינה מצליחה לחוות גם את ההרפתקה ההודית שלה, בלי שהוריה הדאוגים יקחו אותה הביתה. יש אצל הצעירים עצבות מסוימת, הם נמשכים אל החום והחוזק והמעורבות שלנו, והילדוּת שלהם נמשכת עד גיל 30. כדי להיחלץ מהקונכייה של הבית הם צריכים פתחי מילוט, ומסע להודו הוא פתח מילוט כזה”.

בני משפחתו של יהושע התרגלו למצוא שביבי סיפורים שקרו להם, בתוך ספריו. “לפעמים אתה חושש מה יגידו כשיקראו פרט זה או אחר, ויראו שהסגרת סודות משפחתיים, או שדמות של חבר שלהם, או שיחה שהיתה בבית, נכנסה לספר. אני לא מקנא בהם. אני מרגיש לפעמים שאני צריך לפצות אותם, לא רק בגלל הפרסום, שהוא צרה כשלעצמה, אבל גם משום שהם נאלצים לקרוא יצירות שלי, שחושפות פנטזיות ותכנים קשים, כמו גילוי עריות, או התיאור של אסי השוכב עם זונה ב’גירושים מאוחרים‘, או כמה תיאורים ארוטיים ב’השיבה מהודו’, המראים פעילויות מיניות שאולי לא נוח להם לחשוב שאביהם מכיר. יש ילדים שלא קוראים את היצירות של ההורים שלהם. את ילדַי, הכריחו בבית־הספר, בגיל ההתבגרות, ללמוד כמה מהסיפורים שלי. כשבאו ושאלו אותי, תגיד, למה התכוונת במלה הזו, הייתי עונה, לא יודע, תשאלו את המורה שלכם. היום, הגענו לשלב שהם מבינים שיש כאן עבודת דמיון, והספרות היא תרכובת כימית, ולא תערובת. אתה משנה את מבנה המולקולה של החומר, כאשר אתה מפקיע אותו מהחיים ומכניס אותו ליצירה”.

יהושע, איש רעים, מעורב בפעילות פוליטית של השמאל, נושא את קולו כמצפון הלאומי, האוראקל מהר הכרמל. “אנחנו היינו טפטפת השמן שעזרה לכך שתהליך השלום יהיה רך יותר ויעורר פחות התנגדות”, הוא אומר, מתכוון לעמוס עוז, ולקבוצת אנשי־רוח. “גם כשרוב הציבור התנגד לדעותינו, גם כש־90% לא רצו לשמוע את המלה 'אש”ף', הרגשתי שמקשיבים לי. מעולם לא הרגשתי נרדף או שנוא“. הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, בחוג לספרות עברית וכללית. חמישה סרטי קולנוע נעשו לפי ספריו, בהם “המאהב” ו”שלושה ימים וילד". הוא כתב מחזות, סיפורים, מאמרים, תורגם ל־13 שפות, נמכר במאות אלפי עותקים.

הוא חרוץ מאוד, בעל משמעת עבודה תובענית. בכל בוקר ב־7:30 מתיישב ליד המחשב, ומתחיל לעבד את הקטע שכתב ביום הקודם. “אני לש אותו שוב, לנקות אותו, להגמיש אותו”. אשתו, ד"ר רבקה יהושע, היא הפסיכולוגית הראשית של בית־חולים “כרמל”, ועובדת בקליניקה שבביתה כפסיכואנליטיקנית. “יותר מדי סופרים מודרניים משתמשים בכלים פסיכולוגיים ויוצרים מניעים ופרשנויות פשטניות: למשל, אם אמו של הגיבור היתה קרה, הוא נמשך לנשים חמות. אבל לדעתי, גם אם נדע הכול על עברו של הגיבור, לעולם לא נוכל להסביר את כל עולמו באמצעות נבכי הנפש. אנשי מדעי הטבע, לעומת זאת, מאמינים שהכול חומר: אפילו אהבה נגרמת לדעתם מתהליכים חשמליים במוח. וכמובן, גם זו לא כל האמת. בספר הזה אני מנסה להראות שמעבר לגוף ולנפש, יש גורם שלישי, אני קורא לו ‘מסתורין’, ורק המיזוג של שלושתם הוא הפתרון לתעלומת הקיום”.

בנג’י, הגיבור שלו, נפלט מהכירורגיה והופך לרופא מרדים: “תחשוב על עצמך כאילו אתה טייס של הנשמה, שצריך לדאוג לה שתרחף בלי כאב בחלל השינה, ותשייט בלי זעזוע, בלי נפילה ובלי מכה. אבל גם להרגיש שלא תמריא גבוה מדי ותתחמק לה בטעות אל העולם הבא”. הוא נשאר ליד שולחן הניתוחים, אך עובר מהגוף אל הנפש. “זו אחת משאלות הספר: מה אנחנו, חומר או רוח? זו שאלת היסוד של החיים”, אומר יהושע. “אני לא מתיימר לפתור אותה, אבל הסיפור זורק עוד אלומת אור על הנושא הבלתי־ממוצה הזה”.

בסיום כל פרק, הוא נותן אותו לקריאה לאשתו, ולכמה אנשים קרובים, בראשם עמוס עוז. “עמוס הוא קורא חד עין באופן נדיר, גם יהושע קנז נעזר בו. ואני קורא את כתבי־היד של עמוס”.

– ואתה מוכן לקבל הערות ותיקונים? אתה לא חושש מהשפעה על סגנונך?

“רומן זו עבודה של שלוש שנים. אתה חייב לקבל פידבק בתחנות בדרך, אחרת אתה עלול לעשות טעויות רציניות. חייבים לומר לך איפה החולשות של הטקסט שלך, ואיפה זה עובד טוב. נעשו תיקונים ברמה של פסקה, אבל לא שינויים עלילתיים”.

אברהם יהושע נולד בירושלים ב־1936, דור חמישי בארץ למשפחה ספרדית מצד אביו, שהיה מזרחן, מנהל המחלקה לדרוזים ומוסלמים במשרד הדתות. “כשהיה צריך לדפוק מסמרים, אני הייתי מצטרף לאמא בתור עוזר, והוא היה יושב בצד, לא מועמד אפילו להחזיק את הפטיש או המברג”. “בולי”, זה כינויו בפי כול, ואחותו הגדולה צילה, היום מזכירת כפר הנוער בן־שמן, גדלו להיות ישראלים־חדשים, משכילים וחילוניים: תנועת נוער, תיכון יוקרתי, נח“ל מוצנח. מאז ספרו הראשון ב־1962 (“מות הזקן” – סיפורים), תיאר יהושע את ההוויה הישראלית החדשה, “האשכנזית”, המדושנת, שהוא חלק ממנה: “חתונתה של גליה”, “מול היערות”, “שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר”. אותה שעה, כתב אביו, יעקב יהושע, על הווי החיים הספרדיים בירושלים הישנה, ופרסם 13 ספרים. רק אחרי מות האב, ב־1982, החל הבן לכתוב על העבר הספרדי שלו: הרומנים “מולכו” (1987) ו”מר מאני" (1990). “כל עוד אבי היה חי, זו היתה הטריטוריה שלו”, אומר א.ב. יהושע. “הוא אמר לי, 'את הדברים היותר חשובים שלך, תכתוב אחרי מותי. אני לא הבנתי זאת אז, אבל הוא הבין שמותו פותח לי כמה קופסאות. היה לו יחס מאוד חם אלי, וזה לא קל, כשהבן עובר אותך, ונעשה מפורסם. אתה גם גאה, אבל יש תחרות אדיפלית, גם בכיוון ההפוך. התחרות האדיפלית הזו היתה סטימולציה יצירתית, גם לו וגם לי. הדיאלוג בינינו התעשר אחרי מותו. דרך יחסיו של בנג’י, הגיבור הראשי שלי, עם אמו, קלטתי דברים מסוימים על אמי: התקיפות שבה היתה מחזיקה אותי, העמדה הקרה, המוסרית שלה, דברים שניטשטשו לגמרי בשנים האחרונות, בגלל זקנתה”.

הנושא המרכזי של “השיבה מהודו” הוא המסתורין של האהבה והזוגיות. מה מושך בני־אדם זה לזה, ומה מחזיק אותם. הקשרים הבלתי־מתקבלים על הדעת קונים לעתים את אחיזתם, בשעה שהצפויים וההגיוניים, אינם מתממשים. “הזוגיות היא הנושא המרתק אותי בכל כתיבתי”, אומר יהושע. “אלה היחסים האינטימיים ביותר, ומצד שני, גם החופשיים ביותר. ביחס שלך אל בנך או אל הוריך, אין חופש: זה בנך, ואתה חייב בו. בעוד שביחסי זוגיות, כל הזמן צריך לבחור בהם ולקיים אותם, הרי אפשר לשבור אותם בכל רגע. אני מכיר זוגות שהביאו לעולם שלושה ילדים מבלי להינשא, כי רצו לשמור את האופציה של החופש, והם יותר דבוקים זה לזו מהרבה זוגות נשואים שאני מכיר. בספר הזה, תיארתי כמה דפוסי זוגיות. הוריו של בנג’י, שמיטותיהם מסודרות בצורת ‘ריש’, יחסים קורקטיים, של ידידות, אבל ריחוק. ‘מעולם לא ראיתי אותם מתנשקים או מתחבקים בנוכחותי או בנוכחות אחרים, עד שלפעמים הייתי תוהה איך הולידו אותי בכלל’, הוא אומר. לעומת זאת, זוג ההורים האחר, לזר ודורי, חיים בצמידות גדולה כל־כך, עד שדורי פשוט אינה מסוגלת להישאר לבד. יחסים סימביוטיים, קרובים, חמים, השואבים את בנג’י לתוכם. הוא שוכב עם דורי, גם כדי להשלים את מה שחסר לו אצל הוריו. הוא מאוהב לא רק בה, אלא גם בבעלה, מנהל בית־החולים, ונכנס למיטתם כי הוא משתוקק להיות חלק מהזוגיות החמה שלהם”.

– לאיזה דפוס מבין השניים דמו ההורים שלך?

יהושע מחייך במבוכה. “נעזוב את הורי. זה סיפור אחר. כל מה שקורה בספר הוא חיתוך והדבקה של כל־כך הרבה מודלים של זוגיות שאני מכיר, שלא קשורים רק להורים שלי או להורי אשתי, או לנישואים שלי”.

– בין שני הדפוסים, המרוחק והצמוד, מה מושך אותך יותר?

“ודאי שהצמוד. יש בו קסם גדול, בחמימות, בסימביוזה. אם כבר ללכת לנישואים, אז ללכת עד הסוף. אם המודל הזה עובד, אז הוא הנשאף ביותר”.

– והוא אפשרי?

“ודאי שהוא אפשרי. בהחלט”.

הם נשואים 33 שנים, והשפעתה, והעולם שבו היא עוסקת, ניכרים ביצירותיו. (“שבועיים אחרי שנפגשנו, החלטתי שאתחתן איתה. כעבור חצי שנה, היינו נשואים”). בתם סיוון, 27, לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה, ריפוי באמנות. גדעון, 23, שנה שנייה פסיכולוגיה בחיפה. נחום, 19, צנחן בלבנון. “אני יותר דאגן מכל אמא”, אומר א.ב. יהושע. “ביום שישי בלילה, בני הצעיר מודיע שיחזור ב־4. ב־3 אני כבר מתעורר ומתחיל לחכות. והוא מתלונן, אני מסתובב בלבנון, ואתה דואג לי כשאני בא מהפאב? ואני אומר לו, מה לעשות, הדמיון המפותח שלי מפרנס אותך ונותן לך כסף, אז אתה צריך להשלים עם כך שבגללו, אני יושב בין 3 ל־4 לפנות בוקר, ומפנטז כל מיני דברים נוראים”.

הוא איש בית. “אני אסיר תודה לתנועה הפמיניסטית. בזכותה, אנחנו, הגברים, זכינו למגע עם החומר, במטבח, בחיתולים, בטיפול בילדים. כל מיני דברים שבהתחלה הכריחו אותנו לעשותם, ופתאום גילינו שיש בהם הרבה תענוגות”.

במפגש עם הודו, הגיבורים נעוֹרים לתופעות רוחניות. בקנאתו ובמשיכתו לקשר הזוגי של לזר ודורי, הולך בנג’י ומאמץ קווים מזהותם. “המזרח קורא לזה גלגול נשמות, אבל הפסיכולוגיה מכירה בתופעות כאלה, ורק קוראת להם ‘העברה’, ‘הזדהות’, וכו'. כולנו מאמצים תכונות של אנשים שאהבנו, חיים או מתים. אתה יכול לראות לפי אופן הדיבור של קציני צה”ל, מי הרמטכ“ל הנוכחי. את הסגנון וחיתוך הדיבור של בגין מחקים לא רק בנו, אלא אפילו ח”כים צעירים כמו עוזי לנדאו. ובגין עצמו הלך ונעשה דומה לז’בוטינסקי. רציתי להראות בספר, איך דברים שחשבת שאין לך שום קשר אליהם, נטבעים בתוכך. בחדר של הלא מודע, נפתח קיר אל העולם, ולעולם לא נוכל לפרק את כל ההשפעות האינסופיות, שבונות את אישיותנו. תמיד יישאר מסתורין".

מקץ 35 שנות כתיבה, החרדות הולכות וגוברות. “כל מה שעשית בעבר, לא מגן עליך. אתה תמיד מתחיל מנקודת האפס. יצירות של סופרים לא משביחות עם הזמן. הסופר היחיד שהשתכלל מספר לספר היה דוסטויבסקי, אבל פוקנר הנערץ עלי, וטולסטוי, וג’ויס וגם עגנון, אצל כולם חלה ירידה. עגנון כתב את מיטב יצירותיו בגיל 50, ואת אלה שבאו אחר־כך הוא עצמו כבר לא רצה לפרסם, וטמן במגירה, וכשהן מתפרסמות היום, רואים שהוא צדק כשגנז אותן. המיומנות והניסיון לא שומרים לך אפילו על הרמה שהגעת אליה. אני מפחד מזה, ולכן צריך להיות כל הזמן ער, ולהחזיק את כל נורות האזהרה דלוקות. משום כך אני מראה את עבודותי לאחרים, ומוטב היה אילו הרחבתי עוד את מעגל הביקורת”.

ובכל־זאת, הגיע אל מנוחה מסוימת. “עשו עלי חגיגה של סמלים ופירושים ודימויים, 12 עבודות דוקטורט נכתבו על היצירות שלי. ניתחו מטפורות, סמלים, העולם שמאחורי הסיפור הפשוט. בחלק אני אשם, כי הסמלים אכן היו בטקסט, אבל הרומן הזה, יותר מכל מה שכתבתי, עומד על רגליו מבלי לבקש את צידוקו במשמעויות אחרות. זה לא משל על עם ישראל וארץ ישראל. די, אני בן 57, כמה נשאר לי לחיות, עשר? חמש־עשרה שנה? יש בעולם גם אנשים ומוסיקה ויחסי אנוש, אני לא יכול להיות עסוק כל הזמן בשאלות הלאומיות. אני את חובתי מילאתי, איש לא יאשים אותי בהשתמטות. כמו צופה מסור, הייתי נכון לדגל, חזק ואמץ. הסכמתי לכתוב את המאמר הזה, וללכת להפגנה הזו, ואף פעם לא הפניתי עורף כשאמרו, איך אתה יכול לעזוב אותנו עכשיו, כשהעם היהודי במצוקה והבעיה הפלסטינית בוערת. לא שאני מתנתק מזה לגמרי, אבל אולי השלום יבוא מתוך מאיסה בבעיות הגדולות. אנחנו לא יכולים לחיות תמיד, כאשר הכול מונח בין השואה לבין התקומה. זה הספר של תקופת השלום, והוא מתרחש בתל־אביב עכשיו”.

---

שולמית לפיד: מי רצח את ג'ודי ביסמוט

מאת

אילת נגב

נו' 1934

כך מספרת שולמית לפיד במותחן “התכשיט”, (הוצאת “כתר”, 1992) על מגדה, אשתו של ד"ר שוורץ, בעל הפנסיון היוקרתי “גזונדהייט” בבאר־שבע. הדוקטור היה גבר עדין, ממוצא הונגרי: “כבן חמישים וחמש, בעל לחיים ורודות ושיער שטני דליל, מסוג הרופאים, שבאבהותם ובסמכותם מעוררים אמון נרצע בחוליהם. מלבד הפנסיון הזה, היתה לו תאווה אחת ויחידה: הויולה שלו. הוא היה חבר בשלישייה וברביעייה, וניגן כמעט כל ערב. אשתו היתה זמרת בצעירותה, והרכילות ב’גזונדהייט' סיפרה, שאחרי שבנם יחידם נהרג בגיל תשע־עשרה בתאונה בצבא, הפסיקה לשיר. כל אחד מהם חי בעולמו שלו. היא בתוך כאב אילם, והוא בתוך המוסיקה והרפואה.”

מות הבן שיבש את תוכניותיו של הרופא: לפני כן חשב להיפרד מאשתו ולשאת את ג’ודי ביסמוט, אחות סקסית ותאבת־חיים מבית־חולים “סורוקה”, שטיפלה בו לאחר שלקה באוטם שריר הלב בעת בילוי עם זונה. אחרי שהחלים, ניהלו רומן ממושך, וג’ודי, הרווקה הסוערת, הרתה וילדה בת, אולי לד"ר שוורץ, ואולי לגבר אחר.

הספר נפתח ברציחתה של ג’ודי: למי היה אינטרס לסלקה מהדרך?

* * *

כשסיימה שולמית לפיד את כתיבת המותחן, השלישי בסדרת הרפתקאותיה של העיתונאית ליזי בדיחי, כוכבת “מקומון” (1989) ו“פתיון” (1991), וקראה אותו על צג המחשב מתחילתו ועד סופו, נדהמה. בלי שהתכוונה לכך, נוכחה לדעת, שמתחת לקווי המִתאר של הסיפור הבלשי, מסתתר נושא התמודדותם של הורים עם מות ילדיהם. המניע הסמוי, הדוחף את הדמויות במותחן הזה, הוא האובדן, החל בד“ר שוורץ ובאשתו מגדה, הורים שכולים של חלל צה”ל, וכלה במיליונר בנימין בלומס בן ה־90, מיוצאי ארגון ניל“י, אשר היגר לאוסטרליה והתעשר בעסקאות מפוקפקות, ושב לבאר־שבע כדי לתרום ל”סורוקה" מיליון דולר לרכישת טומוגראף על שם בנו הטייס, שנעלם עם מטוסו מעל לים, במלחמת־העולם השנייה. סביב הרצון להנציח את הבן האבוד מתרחשת שרשרת של מעשי פשע, שהם עלילת “התכשיט”.

“כשקראתי את כתב־היד, מאוד נבהלתי”, אומרת שולמית לפיד. “כשכתבתי את הסיפור, התמסרתי לעלילה הבלשית, לתיאור הדמויות, להומור המיוחד, לרקע ההיסטורי של פרשת ניל”י, ולא שמתי לב שזרועים בתוכו עורקים תת־קרקעיים, אישיים. בכל ששת חודשי הכתיבה, לא ידעתי שזה מה שאני כותבת. אילו הייתי מודעת לכך, לא הייתי עושה זאת בשום פנים ואופן".

שולמית לפיד היא אשה מאופקת, דמעותיה נעצרות על סף העיניים. השם המפורש אינו נזכר בשיחה אפילו פעם אחת, ואף על פי כן, הוא קיים כל העת. ביתם של בני־הזוג לפיד, מדיף חיים. על ארון העץ העתיק והמגולף שבסלון יש רק תמונות עכשוויות, אופטימיות: טומי, בחתונת בתו מירב ובעלה איתי. יאיר ואשתו (השנייה) ליהיא, בחתונתם. אבל הבכורה האבודה מרחפת בחלל החדר, גם אם תצלומיה מוסתרים במקום אחר, הרחק מעין זרים.

אני מנסה ללקט רמזים של מה שאינו נאמר מפורשות. על הקיר, מול ספות העור החומות בהירות, תלוי ציור גדול של אשה הרה, בטן ענקית ושתי ידיים ריקות, פרושות לצדדים, מבקשות את הילד שאיננו. נפתלי בזם צייר את הציור. ב־4 ביולי 1975, ביום שישי בצהריים, ניגש בנו בכורו יצחק לקנות מכשיר בחנות לחומרי־בניין בכיכר ציון בירושלים, כדי לעזור לו להרכיב פסל. ליד החנות ניצב מקרר ישן, מלא חומר־נפץ, שאיש לא שם לב אליו. עוד 14 בני־אדם, בנוסף על יצחק בזם, נהרגו בפיצוץ.

“טומי ואני ראינו את הציור של בזם בתערוכה, לפני כשבע שנים”, אומרת שולמית לפיד. “משהו בו דיבר אל לבנו, וקנינו אותו”.

כשנה קודם־לכן, ב־15 בנובמבר 1984, בתשע וחצי בערב, נהגה מיכל דורבן־לפיד, 24, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, בפז’ו 304 שלה, ממועדון לחולי־נפש בחולון, שם עבדה, דרך רחוב המסגר. במכוניתה היו ארבעה חברים, מדריכים באותו מועדון. באותה שעה, דוּוח למשטרה על שוד במלטשת יהלומים, ליד רחוב המסגר. ניידות משטרה יצאו למקום. מהמסלול הנגדי, הגיע טנדר מסוג פז’ו 404, אשר בו נהג יוסף מזרחי מבת־ים. לפתע, אולי למראה אורות המשטרה המהבהבים שהבהילו אותו, סטה מזרחי ממסלולו, עלה על אי־ההפרדה, והטנדר התהפך על מכוניתה של מיכל. היא נפצעה אנושות. בבית־החולים נקבע מותה.

– ואחרי ששמת לב שהנושא הסמוי של “התכשיט” הוא בעצם, מות ילדים, שינית משהו בספר? טִשטשת את הרמזים? ניסית למתן אמירות כמו “גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא”?

“לא. כל מה שפרץ מתוכי אל הספר, נשאר שם. לא שיניתי דבר. אגב, את המשפט ‘גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא’, אומרת אחת הדמויות, שמתאים לה לחשוב בדפוסים כאלה. כתבתי זאת, אך זו אינה דעתי שלי. לפי ניסיוני האישי, ההבדל בתגובה נקבע לפי האופי, ולא המין. אנשים שקרה להם אסון כזה בגיל מבוגר, כשכבר הם מעוצבים, נשארים בדיוק כפי שהיו לפני־כן. הרשע ימשיך להיות רשע, הנדיב ימשיך להיות נדיב, הטוב ימשיך להיות טוב. רק שבתוך הדבר השלם, יש סדק גדול, אולי עצבים קטועים. אין כללים, וגם לא צריכים להיות כללים. כל אחד נוהג לפי איך שהוא מסוגל”.

משפחת לפיד, משפחה סגורה ומלוכדת, לא דיברה בפומבי על האסון. שולמית היתה אז אחרי שנים מאומצות, שבהן הסתגרה בחדר, מנותקת מהחיים, שקועה בכתיבת “גיא אוני” (1982) ואחריו “כחרס הנשבר” (1984). לא היה לה כוח להסתגרות נוספת. היא קיבלה עליה את תפקיד יו"ר אגודת הסופרים, תפקיד שמילאה עד אפריל 1987. היציאה מהבית, העיסוק באנשים, בספרים, בכספים, היטיב איתה. ליזי בדיחי, העיתונאית־בלשית, עדיין לא נולדה אז.

– עד שאירע האסון, לא כתבת מעולם ספרי מתח. האם יש קשר בין הדברים? המקריות הנוראה של התאונה, שלא היתה קשורה בכלל בנהיגתה הזהירה של בתך, ערערה לך את תחושת הביטחון והסדר בחיים?

שולמית לפיד: “לא חשבתי על כך מעולם בצורה כזו עד לרגע זה, אבל זה נכון. אנחנו חיים בעולם כאוטי, מפחיד, שבו אין לנו שליטה על האירועים. יש משהו מאוד מרגיע בספרות הבלשית. אנחנו מלכתחילה יודעים שיש פתרון, ושאם הבלש, או הבלשית, יעשו את מלאכתם נאמנה, התעלומה תיפתר. זה נראה אבסורדי, כי המותחן עוסק בפשע ובמוות, ובכל־זאת הוא מחזק את הצד השפוי והמאורגן של החיים. הרי הבלש מתקן משהו שבור, ומשיב את הסדר החברתי על כנו. מוזר. כתבתי שלושה בלשים, ועד לרגע זה חשבתי שאני עושה זאת, רק משום שזה משעשע ונחמד, ויש בו בריחה מסוימת”.

מאז ומתמיד אהבה לקרוא ספרות בלשית: רוס מקדונלד, אד מקביין, פ"ד ג’יימס, רות רנדל, אגתה כריסטי, שכיום כבר משעממת אותה. “מלבד התעלומה הבלשית עצמה, יש בז’אנר הזה הרבה קסם. דווקא משום שזו כביכול ספרות ‘לא רצינית’, לא הרת־גורל, היא משקפת את דופק החיים”, אומרת שולמית לפיד. "בספרם של זוהר ויעקב שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, יש אוסף של סיפורי בלש משנות ה־30 בארץ. חלקם, סיפורים גרועים, שחבל על מאמץ הקריאה בהם, אבל גם מהם לומדים על מציאות החיים בארץ באותה תקופה: מה לבשו, אילו בתי־קפה היו אז, איזה אוטובוס נסע אל הירקון. היומיום בא לידי ביטוי בספרות הבלשית, בצורה יותר מיידית מאשר בספרות התקנית, וזה מצא חן בעיני.

"אני נהנית לתאר, בשרטוטים סאטיריים קטנים, את ישראל של היום: המוסיקה, האמנות, התקשורת. לפי מסורת הז’אנר הבלשי, הבלשיות החובבות הן מהמעמד הבינוני, עם שפע של פנאי, שעוסקות בחקירת פשעים ‘נקיים’ כמו סחיטה וזיוף. בעיצוב דמותה של ליזי בדיחי הלכתי נגד הז’אנר. בחרתי גיבורה מרקע פועלי: אביה של ליזי נפטר, ואמה, בת־שבע בדיחי, היא פועלת פשוטה בבית־חרושת לסריגים בבאר־שבע. שתי אחיותיה, חבצלת וז’ורז’ט, נשואות לאנשי משטרה ועובדות כאחיות ב’סורוקה'.

"בחרתי במקום כמו באר־שבע, כי מבחינת העלילה הייתי זקוקה לעיר, שיש בה שני מקומונים לפחות, והיא די גדולה כדי ללכת בה לאיבוד. במכוון הוצאתי את הגיבורה שלי החוצה, שלא תהיה עסוקה לא בבישול ולא בכביסה ולא בשום תפקיד נשי אחר. הלכתי בדרכן של סו גרפטן ומרשיה מילר, סופרות מתח, שהגיבורות שלהן הן בלשיות, נשים פוסט־משוחררות, אחרי עידן ההגשמה העצמית והחיפוש העצמי. כמו ליזי, אלה נשים שמקבלות את שחרורן כדבר טבעי ומובן מאליו.

“ליזי, רווקה בת 30 פלוס, היא מאוד חרוצה, עובדת, מתפרנסת, ממש סוס־עבודה, ולא נראה לה בכלל שיכול או צריך להיות אחרת. היא נושאת את כל המקומון על כתפיה. בעיני, היא הישראלי החדש, ומלבד השם ‘בדיחי’, אין לה שום אפיונים עדתיים”.

* * *

פרופ' דן מירון השתלח בדמותה של ליזי בדיחי בספר המסות “נוגע בדבר” (הוצאת “זמורה־ביתן”, 1991): “‘מקומון’ – על פני השטח סיפור בידורי קל – הוא, למעשה, כתב פלסתר של שנאת העילית האשכנזית המסורתית של ישראל; שנאה פשטנית אך עזה, גסה אך חזקה, המביאה את שולמית לפיד עד אל סף ההסתה האנטישמית ואף אל מעבר לו… אצל שולמית לפיד ניצבת בת ‘ישראל השנייה’ כגילום אלטרנטיווי של חפות. ליזי בדיחי תתקן את החברה הישראלית בעמלנותה ובצניעותה; תתוה דרך לתרבות בשׂכלה הישר, באי נכונותה לסבול זיבולי שכל… כך תחזיר עטרה ליושנה ותרפא את החברה מחולייה… החומרים המסוכנים, הזרויים על פני השטח של הסיפור, הוארו כבר דיים: פופוליזם גס וחנפני, מלווה בהסתה כמעט אנטישמית, אנטי אינטלקטואליזם ארסי, שנאת זרים…”

שולמית לפיד: “דן מירון מדבר מהרהורי לבו. הנושא העדתי בכלל לא עלה בדעתי, ולהאשים אותי שאני מטיפה לשנאת אשכנזים ואינטלקטואלים, זה פשוט מגוחך. אבל הוויכוח לא מתחיל עם דן מירון, אלא בכלל: אם ספרות צריכה לשרת מטרות לאומיות, או שמותר לכתוב, כפי שעשיתי, ספרות פופולרית ומבדרת. אי־אפשר להלביש אידיאולוגיה לאומית או לאומנית על ספרות בלשית. עצם הבחירה לכתוב בלש היתה הכרזה: אני מחוץ למשחק, אני לא רוצה לבוא בקהלכם, אני לא מחפשת מסרים חברתיים־פוליטיים, אלא הולכת אל השוליים. והשוליים הם הספרות הבלשית, שבה יש עלילה ודמויות, והיא גם גורמת הנאה. מרכיב ההנאה, לדעתי, הוא חלק בלתי־נפרד מהספרות, אבל היא הפכה כמעט ללא־לגיטימית. כשהחלטתי לכתוב סיפור בלשי, רציתי במכוון להתרחק מהעריצות של הביקורת”.

– בספרים ה’תקניים' שלך – “גיא אוני” ו“כחרס הנשבר”, הביקורת דווקא פינקה אותך.

“נכון, אבל אני רוצה להמשיך ולעשות ניסיונות, ואולי להיכשל. אני רוצה חופש, ושלא ינשפו בעורפי. הדרך שלי אל החופש היתה לצאת מחוץ לגדר ולהגיד, ‘אותי לא תמצאו’. אז לדאבוני הרב, דן מירון מצא אותי גם מחוץ לגדר. מה אני יכולה לעשות? ברור לי שזה שירת אצלו מטרה כלשהי. הוא הלביש עלי תיאוריה שהוא רצה למכור, זו היתה מקפצה בשבילו, כדי להעביר רעיונות שהיו לו, מתוך שתלטנות תרבותית”.

הקוראים אהבו את ליזי בדיחי, האנטי־גיבורה, ואת ההומור המטורף של לפיד. “מקומון” נמכר ב־22 אלף עותקים, “פתיון” ב־15 אלף, אם כי ליזי עודנה מפגרת, מבחינת הפופולריות שלה, אחרי מיכאל אוחיון, קצין המשטרה השרמאנטי של הסופרת בתיה גור. “אני נהנית מאוד מספריה של גור”, אומרת לפיד, “אוחיון יותר מודע לעצמו ויותר משכיל מליזי שלי, אבל אני מאוד מעריכה את ליזי, המשתרכת כבר לאורך שלושה ספרים במכונית ה’ג’סטי' החבוטה שלה וסובלת מעריצותו של אריאלי, העורך הראשי שלה, שיושב בתל־אביב. אני מאוד מקווה, שהיא תקבל איזה בונוס מהעיתון, ותוכל להחליף את האוטו”.

ליזי בדיחי, בעלת עגילי הפלסטיק הענקיים והרגליים הגדולות, ‘אנדרדוג’ נצחי, היא בחזקת חשודה, כיוון שגם היא נמצאת בפנסיון “גזונדהייט” בשעת הרצח, כשבאה לבקר את אמה, ששוהה שם.

– בת־שבע בדיחי, אמה של ליזי, מחלימה ב“גזונדהייט”, לאחר ששברה שלוש צלעות כשהתכופפה להוציא קרפיון מהאמבטיה בביתה. למה בחרת פציעה כל־כך מגוחכת ובלתי־אפשרית?

שולמית לפיד צוחקת. “כי זה נראה לי משהו אנכרוניסטי. הנשים העובדות מהסוג של אמה של ליזי, עושות המון דברים מיותרים. לא די לה שהיא עובדת משרה מלאה, היא גם מארחת כל הזמן את בנותיה וחתניה, והיא גם תקנה קרפיון חי, תחזיק אותו באמבטיה ותהרוג אותו בעצמה. אף פעם לא הייתי חרוצה כל־כך. אם כי הנשים הצעירות כיום מאוד ראויות להערכה. כלתי ליהיא, אשתו של יאיר, צלמת עיתונות, היא בשבילי סמל של האשה המודרנית. אומרים לה, סעי לעזה ותצלמי – והיא נכנסת לאוטו בלי מלה, ונוסעת לעזה או לעכו או לאן ששולחים אותה, מצלמת ולא עושה מזה עניין. גם יאיר וגם מירב מאוד חרוצים, למרות שאני לא חינכתי אותם לעבודה קשה. כשהיו ילדים, והתחשק להם להישאר בבית, תמיד הרשיתי להם. כל כאב בטן התקבל אצלי בברכה. אם לא רוצים ללכת לבית־הספר, לא נורא. העיקר לאכול טוב ולישון טוב”.

בחדר העבודה של יוסף לפיד, עיתונאי ויו“ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים, ולשעבר מנכ”ל רשות השידור, ממוסגרות על הקיר תעודות הבי.איי. של מיכל ומירב. שתיהן סיימו בהצטיינות את לימודיהן בפסיכולוגיה ובמדעי־הרוח, באוניברסיטת תל־אביב. מירב, נשואה, לומדת למוסמך בפסיכולוגיה קלינית, ועובדת במרפאה לבריאות הנפש ברמת־חן. יאיר, סופר (המותחן “הראש הכפול”), עיתונאי, עורך וכוכב טלוויזיה, נשוי לליהיא. מנישואיו הראשונים יש לו ילד, יואב, גר עם אמו, ונע, כמקובל בגירושין, בין שני הבתים.

שוקי דורבן, שהתאלמן ממיכל אחרי תשעה חודשי נישואין, הוא בן־בית במשפחת לפיד. שולמית קוראת לו “חתני־לשעבר”, ומספרת שהוא התחתן שוב, ויש לו ילד. “הוא פסיכולוג, וגם אשתו פסיכולוגית. אם אזדקק פעם לטיפול לא תהיה לי בעיה, אני מוקפת באנשי מקצוע מכל הכיוונים”, היא מחייכת בעצב.

את עולם העיתונות מכירה שולמית לפיד מהבית. אביה, דוד גלעדי, עיתונאי ותיק. את בעלה פגשה כשעבדה כילדה בחופשת הקיץ, בארכיון של “מעריב”. “נישאתי לטומי בגיל 24, כשהורי כבר היו לאחר ייאוש”, היא צוחקת. “הוא גאל אותי מגורל מר ממוות של רווקה זקנה. כולם אמרו, הנישואין לא יחזיקו מעמד אפילו שנה, כי אנחנו כל־כך שונים בטמפרמנט: אני שקטה ומופנמת, הוא פתוח ומוחצן. טומי צוחק עלי, שלקח לי עשר שנים לפתוח את הפה. והנה אנחנו, אחרי 34 שנות נישואין, כשאחרים כבר התגרשו פעם ופעמיים. כשחיפשתי גיבורה שאכיר אותה, היה לי ברור שהיא תהיה עיתונאית: אבי עיתונאי, אביו של טומי היה עורך עיתון ועו”ד, כמו טומי, יאיר עיתונאי, אשתו צלמת עיתונות".

שולמית לפיד, צרכנית תקשורת כפייתית, קוראת ארבעה עיתונים ביום. “כמה שאני מלגלגת לעתים על הנעשה במקומון הבאר־שבעי של ליזי, אני מכורה לסם הזה”. היא צופה בקנאות ב“פופוליטיקה” בטלוויזיה הכללית, שם מופיע מדי שבוע בעלה, ובתכנית האירוח בכיכובו של בנה. אם יש לה מלה של ביקורת, היא לא תגיד אותה כאן. “אני אוהבת את יאיר, אז מה יש לי לומר על התכנית? אני מסתכלת אם הוא לבוש בסדר, אם הוא יפה, אם הוא טוב אל המרואיינים שלו. אני לא שמעתי ביקורות לא טובות, ובכל מקרה, הסקרים מראים שהצפייה בתכנית גוברת”.

* * *

ליזי בדיחי, כתבת המקומון, מגיעה לפנסיון לסעוד את אמה ונתקלת בפרשת הרצח של ג’ודי ביסמוט. עד מהרה מתברר לה, שהמניעים לרצח נובעים ממשהו שאירע בעבר, ומתקשרים לארגון ניל“י, אשר בנימין בלומס, המיליונר הישיש, שתרם מיליון דולר ל”סורוקה" כדי להנציח את בנו, היה חבר בו.

“כבר 25 שנה אני עוקבת אחר פרשת ניל”י, וחיפשתי דרך לכתוב עליה בצורה כלשהי“, אומרת לפיד. “בספרייתי יש כל הספרים על ניל”י, אבל לא ידעתי איך לגשת לנושא, שהוא כל־כך רומנטי ודרמטי, ועולה על כל יצירה ספרותית שיכולה להיכתב עליו. תמיד קורה לי שמשפט שולי לגמרי בסיפור המרכזי, קופץ לי מול העיניים כאפשרות לגשת לסיפור הגדול. הפעם המשפט הזה היה, ‘כשיוסף לישנסקי ברח ממטולה, הוא הגיע לפתח־תקוה ומצא שם מקלט אצל משפחת פסקל, אמא, סבתא ושלוש בנות’. ואז התחבר לי הסיפור של ניל”י, עם הנטייה שלי לעסוק בנשים, שלוקחות על עצמן אחריות והולכות נגד הזרם. הרי לישנסקי נרדף על־ידי היישוב כולו, והנה, אשה בודדה אוספת אותו אל ביתה. התחלתי לחפש במדריכי טלפון ישנים, טלפנתי לכל ה’פסקלים', והתברר שבבית־אבות בפתח־תקוה גרה אשה זקנה, בטי פסקל, אשר היתה בת 15 כאשר יוסף לישנסקי מצא מקלט בביתם, ב־1917".

ושולמית לפיד מביאה מחדר העבודה שלה שעל הגג מחברת שחורה, ובה הראיון שערכה ב־1987 עם בטי פסקל. “התיאור שנתתי ב’התכשיט', של השיחה שמקיימת ליזי בדיחי עם בטי פסקל, מדויק לגמרי”, אומרת לפיד. “בטי, בשמה האמיתי והמלא, הפכה לדמות מרכזית בספר שלי. מסתבר, שאחותה הבכורה, לורט, התאהבה בלישנסקי, והוא פיתה אותה. כעבור שנים, התאבדה. מכיוון שגרעין העלילה נמצא בניל”י, ואת בטי פגשתי בבית־זקנים, זה הכתיב לי את מסגרת המותחן. שנתיים אחר־כך, ראיתי מודעה בעיתון. בטי לוי־פסקל, מוותיקות היישוב, איננה".

רק לאחר שהיא מסיימת כל ספר, היא נוסעת לבאר־שבע, לבדוק אם התיאורים הסביבתיים מדויקים. לכתיבת “התכשיט”, קיבלה ייעוץ בחנות נשק על אקדחים עתיקים מימי הטורקים, שעוד מסוגלים לירות, וגם ניגשה לרוקח השכונתי, כדי לברר אילו כדורים יכולים לגרום מוות בלי סימנים. “הרשיתי לעצמי להשתעשע בהיסטוריה. ברגע שליזי שמה אצבע על העובדות ההיסטוריות, התעלומה נפתרת. פשר החידה נמצא בעבר. בלי ללכת אל העבר, לא תבין את ההווה”.

– למה אין הפעם כמעט שום סקס?

“כשהבאתי את כתב־היד ל’כתר', אחד העורכים קרא ואמר, למה שלא תארגני לליזי רומן עם העיתונאי הצעיר מתל־אביב? חבל עליה, את לא יכולה לעשות משהו? אז קראתי שוב וחשבתי, איך לקרב אותם? היא כל־כך מסכנה לבד, והוא כל־כך נחמד, אז למה שלא יהיה לה חבר? אבל זה לא הלך. אולי בגלל שגיל כוכבי הספר הוא 80 או 90, זה שינה לי את זווית הראייה. בכלל, קשה לי לתאר תשמישי־מיטה. בספר הראשון, כשליזי איבדה את בתוליה, עליתי שבע קומות בבחירת הלשון, והגעתי לתיאורים בנוסח שיר השירים. אולי לסופרים הצעירים זה קל יותר”.

– מה יקרה בספר הבא? ליזי תתחתן פעם?

“בלש לא יכול להיות אלא בודד. אם היא תתחתן, היא גם תתגרש. אבל מה אני אגיד לך, נקווה בשבילה שהיא תמצא מישהו. למה שלא יהיה לה מישהו שיאהב אותה, והיא תאהב אותו? באמת מגיע לה. היא בחורה כלבבי, ליזי בדיחי”.

---

אריה סיון: החוקר הפרטי בן־חורין

מאת

אילת נגב

נו' 1929

* * *

אל סנ“צ מיכאל אוחיון של בתיה גור ואל ליזי בדיחי של שולמית לפיד, מצרף אריה סיון אל המדף את החוקר הפרטי אבנר בן־חורין. וכפי שמעידה ההתייחסות לבלש בחיים ולבלש בספרות, זה אינו ספר מתח רגיל. נקודת המוצא קונבנציונלית: בן־חורין נאלץ להתפטר מתפקידו כקצין במשטרת המנדט הבריטית, לאחר שיצא להדוף כנופיית ערבים מאבו־כביר, שביקשו לפרוע פרעות ביהודי העיר, בקיץ 1929, ונטש את התחנה בניגוד להוראות. כמו המפקח דלגליש של הסופרת פ”ד ג’יימס, ולפי מיטב הקלסיקה הבלשית, גם בן־חורין הוא גבר נאה וערירי, שאשת־חיקו הצעירה והאהובה מתה בלידתה, עם התינוק. כעמיתיו הספרותיים, גם הוא רודף ונרדף על־ידי נשים, אדם בעל יומרות אינטלקטואליות, הנהנה להתחכך באמנים וכמשוררים סביב שולחנות בתי־הקפה.

אלא שיוצרו של בן־חורין גובר עליו ושובר את מוסכמות הז’אנר הבלשי: בספר, אשר נושאו אמת והטעיה וכל כולו הטעיה, ספר משעשע, גדוש אירוניה, שוזר סיון התבוננויות על החיים והמוות, ספרות ומציאות, אהבה, נישואין ומין. “אדוניס” הוא ספר פרוזה ראשון של משורר חשוב, שחיבר שמונה ספרי שירה. אבנר, כך קרא סיון לבלש שלו, כשם אחיו הקטן, שמת ממחלת הטיפוס.

סיון: "על חטאַי אני מודה, תמיד אהבתי ספרי בלש. כשהייתי ילד, התלהבתי מהחוברות הדקות של ‘סדרת הבלש העברי’. המורים אסרו עלינו לקרוא ספרות קלוקלת כזו. אני זוכר אחד מהם, ‘פרשת העטלף המסתורי’. עד היום אני קורא ספרי מתח בכל פעם שאני מחפש הפוגה מהספרים המדכדכים. את ידיעת האנגלית שלי אני חב לאגתה כריסטי. כל השנים בקושי קיבלתי ‘מספיק’, עד שבסוף התיכון התאהבתי במפקח פוארו. בעזרת מילון אנגלי־עברי פענחתי את המלים, וכך עליתי לציון 8. זו, לדעתי, הדרך ללמוד שפה, כך למדתי גם צרפתית.

“הז’אנר החביב עלי הוא הבלש הקליפורני, מה שקרוי ‘העין הפרטית’, של הסופרים דשיאל האמט, רוס מקדונלד, ריימונד צ’נדלר. הבלש נשכר למלא משימה מסוימת, אך במהלכה הוא צולל בסודות משפחה אפלים ובענייני ממון ומין, שלא אותם התבקש לגלות. תיבות פנדורה נפתחות, ושלדים בוקעים מהארון. פתרון התעלומה משני לעומת הרבדים הפסיכולוגיים והחברתיים שנחשפים. הבלש שלי, אבנר בן־חורין, יונק מהז’אנר הזה”.

שנים בטרם חשב לכתוב רומן בלשי כבר הנציח סיון את הבלש במעיל־הגשם בשירו “אמריקה אמריקה”.

במגבעת ובמעיל נוסח המפרי בוגרט משוטט בן־חורין ברחובות ובמיטות של תל־אביב הקטנה. “בז’אנר הקליפורני יש הרבה מאוד מתח אירוטי לא מסופק”, אומר אריה סיון, "הנשים הנחקרות מנסות לשחד בגופן את הבלש ולהסיט אותו מהחקירה. הוא מסרב לכולן, ובזכות נזירותו פותר את התעלומה. הגיבור שלי, לעומת זאת, הרבה יותר להוט, ים־תיכוני, חם־מזג. הוא נגרר בשמחה אל בין הסדינים. וראה זה פלא, הוא מתקדם בפתרון התעלומה הודות לדברים, שנלחשים באוזניו ממשגל אחד למשנהו.

“לדעתי, האירוטיקה מחזיקה את שיווי־המשקל השפוי של החיים, היא יסוד החיים עצמם. אין התייחסות אמיתית של אדם אל אדם, שאין בה אלמנט אירוטי, אני מתכוון לחום ומשמעות ותחושת נגיעה, ולא רק בין גברים לנשים, אלא בכלל. בלי הנגיעה הזאת, החיים כל־כך דלים וריקים וקרים, שספק אם יש טעם לחיות אותם. כמורה ותיק אני מעיד, שאם אין יחס אירוטי בין מורה ותלמידיו, לא יתרחש בכיתה תהליך של למידה אמיתית”.

שם הרומן, “אדוניס”, מרמז למיתוס יווני קדום. שתי אלות התאהבו באדוניס היפהפה: אפרודיטה, אלת האהבה, ופרספונה, אלת ארץ המתים. בלית־ברירה נאלצו לחלוק בו: שליש מכל שנה היה אצל אפרודיטה, שליש אצל פרספונה, ובשליש הנותר החליף כוח, כדי לספק את שתי אהובותיו התובעניות. המיתוס הזה, תחרות בין צמד נשים קנאיות, סקס, מוות והתחדשות, הוא אחד המפתחות לפתרון תעלומת היעלמו והופעתו מחדש של הנוכל המקסים זכריה יולין, איש המפלגה הקומוניסטית פ.ק.פ., בראשית שנת 1930.

* * *

באמצע מלחמת המפרץ, ביום חורף אביבי של פברואר 1991, תלה אריה סיון את ערכת־המגן שלו על כתפו, נכנס למכוניתו ונסע מהקוטג' ברמת־השרון אל מחוזות ילדותו בתל־אביב. ניגש לגן־הילדים שהיה פעם שלו, נזכר איך ליד בית בן־גוריון, “ניצבה פולה בן־גוריון בחלון ביתה, וברגע שעברתי לפניו קראה לי לבוא אליה, הושיטה לי מטבע של שני גרוש ותבעה, שאגש אל החנות הסמוכה למכשירי כתיבה ואביא לה משם מחברת עבה”.

העיר הריקה, שתושביה נטשוּה מאימת הסקאדים, עוררה בו מחשבות על גורל ערים בתהפוכות ההיסטוריה. “ב־1917, כשהגלו התורכים את יושבי תל־אביב, הכול חשבו שהעיר תגווע. והנה התמלאה שוב, וקמה לתחייה. ב־1940 שוב ריחף איום מעל העיר, כשטייסת איטלקית הגיחה מן הים וזרעה מוות והרס לאורך ציר הרחובות מנדלי ובוגרשוב. ידעתי, שגם הסקאדים זו תקופה חולפת. ערים יכולות למות, כמו עוף החול, ולחיות מחדש”.

משהו התעורר בו. הוא מיהר לביתו, ובין “שרב כבד” ל“נחש צפע”, החל לכתוב רומן בלשי, אשר תל־אביב ואנשיה בשנות ה־30, הם גיבוריו.

"פעם שוחחתי עם בנימין תמוז על שירה ופרוזה, ואמרתי לו, אין שום בעיה לכתוב פרוזה; אני אמנם משורר, אבל עובדה שבשנות ה־50 כתבתי כמה סיפורים. תמוז אמר לי, רומן זה משהו אחר. אם לא מדגדג לך באצבעות, אין טעם שתתחיל בכלל. וכך לא כתבתי פרוזה שנים רבות. ופתאום חשתי את הדגדוג באצבעות.

“למרות שכביכול זה ספר בלשי, כתבתי אותו כמו שאני כותב שיר, בלי שום תכנון. בראשיתו של כל פרק, לא ידעתי איך יסתיים. ודאי שלא ידעתי, אם יאתר בן־חורין את יולין בסופו של דבר. אין לי שום עניין לתכנן לפרטי־פרטים את שלד העלילה, כמו שסופרים אחרים אולי עושים, וכאשר הכול ידוע ומחוּור להם, לשבת ולמלא את התמונה מהסוף להתחלה. אני חייב לסקרן את עצמי. הייתי מתעורר לפנות בוקר, חסר מנוחה, בתחושת דגדוג באצבעות, ובשמחה גדולה נדבק אל המחשב עד הצהריים. סיפרתי לעצמי את הסיפור ונהניתי מההסתעפויות ומהאפשרויות. תוך שלושה חודשים הספר כתב את עצמו. זו היתה חוויה הרבה יותר מסעירה מכתיבת שירה, כי כל שיר הוא כמה שורות, עוצמה אורגזמית קצרה ומרוכזת. פה זה היה עינוג מתמשך”.

אריה סיון מכיר היטב את הבית ברחוב טרומפלדור פינת רחוב הירקון, אשר בו מיקם את משרד החקירות של גיבורו הספרותי. הבית אינו רחוק מהמקום שבו נולד סיון עצמו, אז בומשטיין, במאורעות תרפ"ט, 1929, התקופה שבה מתחיל גיבורו בקריירה הפרטית שלו. "אבא היה חלוץ, איש גדוד העבודה, שעלה עם שני אחים ושלוש אחיות בקיץ 1920. כל המשפחה עבדה בכביש טבריה־צפת. כשבגרתי, נודע לי שלאחות הצעירה והיפה בכולן היה ארוס קומוניסט, אשר גורש מהארץ ונעלם. היא נשארה נאמנה לו, ולא נעתרה לאיש, מאמינה שישוב. כאשר חזר לפתע, ב־1945, כבר לא היתה מסוגלת ללדת.

“סודות המשפחה שלנו הם חלק מהעלילה. מעט לפני הכתיבה התפוצצה ‘פרשת לוקאצ’ר’: החלוץ איש המפלגה הקומוניסטית, שנטש את הארץ ב־1931, חזר לבריה”מ ונפל בקרב סטאלינגרד, ושב כביכול מהמתים בגל העלייה האחרון. סיפורו מצוי בספר, בצורה מוסווה. כתחקיר, נסעתי לטבעון לראיין את ריבה, אלמנתו של לוקאצ’ר. היא הכירה את אחיות אבי, שהיו איתה בגדוד העבודה, ובין השאר סיפרה לי, שלדודתי מרים, שעד היום חשבתי שהיתה בתולה זקנה, היה אהוב, כנר, אשר צעד עם כינורו אל תוך הכינרת והתאבד".

ילדותו של סיון עברה עליו כבצמר־גפן, לאחר מות אחיו אבנר. אריה היה ילד חולמני, רגיש, לא חברותי במיוחד. אביו היה מנהל חשבונות, אשר רוב הזמן היה מובטל. “קרוב של אמא, איש רב־השפעה שעלה מפולין, סידר לאבא עבודה בקרן־היסוד. באמצעות הפרוטקציה הזאת השתפר מצבנו. אבא עלה לגדולה, פתאום נוכחו בערכו. כך נתקלתי לראשונה ב’שיטת הפתקים', שהיתה נהוגה במפא”י. הם חשו כ’אדוני הארץ‘, ‘אני ואפסי עוד’; ולדעתי, זה מה שהמיט עליהם את אובדן השלטון ב־1977. העולם היה מחולק ל’לנו’ ו’לצרינו', ואם לא הזדהית עם המפלגה, מותר היה להפעיל נגדך כל סנקציה. התככים המפלגתיים, הפרוטקציה, ההעדפות, הקידומים, כל התופעות שראיתי ותיעבתי, הם נושא מרכזי בספר".

תמיד היה רחוק משירה, עד שבסוף התיכון למד את שירי וורדסוורת' ושֶלי. “פתאום הרגשתי את עוצמת החוויה שמפעימה אותך, שגורמת כלות־נפש, תחושה של יופי שאין כמוהו. עדיין חייתי בבערות מוחלטת לגבי הצורך שלי לכתוב שירים. כתיבת שירה נחשבה למשהו שיאֶה לבנות. אחר־כך שירתי בפלמ”ח. רק באוניברסיטה בירושלים, ב־1950, שם למדתי לשון וספרות עברית, נתקלתי לראשונה במשוררים, אנשים שהכינו עצמם מגיל 15 לעסוק בשירה".

יחד עם נתן זך, משה דור ובנימין הרושובסקי יצר את קבוצת “לקראת”, שיהודה עמיחי הסתפח אליה אחר־כך. “היינו הגרעין, שממנו התפתחה שירה עברית חדשה. בדיעבד, התברר שחוללנו מהפכה בשירה העברית, לכיוון האנגלוסקסי, של כתיבה בלשון מדוברת, רזה, הבורחת ממליצות. זו היתה התקופה היחידה בחיי, שהשתייכתי לחבורה ספרותית כלשהי”.

מאוד מתאים לסיון, זאב בודד מטבעו, איש שמתרחק מעסקנות ספרותית, ללגלג בספרו על קליקות ולרמוז גם לנעשה בימינו. הוא עצמו נפגע פעם משתלטנותו האידיאולוגית של שלונסקי: “ב־1952 שלחתי שיר ל’על המשמר‘, כששלונסקי ערך את מדור הספרות. בשיר שלי אמרה אשה צעירה, ‘עייפתי למחר’. שלונסקי הזדעזע. מי שמע שבחורה צעירה תתייאש מהמחר, מהעתיד, כשברור שהעתיד הוא סטאלין, והוא לא יכזיב? והוא שינה לי את המשפט ל’עייפתי בדרך’. זה היה חלק מהז’דנוביזם שלו. יותר לא שלחתי לו שירים”.

באמצעות גיבורו הבלש, הנודד בין שולחנות המשוררים ועסקני מפלגות השמאל בבתי־הקפה של תל־אביב, משגר סיון חִצים ציניים קטנים, כמו “גם סופרים ומשוררים, למדתי לדעת במשך השנים, אינם נביאי אלוה זכים, ולא פעם ישקרו או ירמו”. או: “אולי באמת המשוררים הם המבינים האמיתיים, אם לא בשיריהם, הרי בשירי חבריהם, כדרך שהחייטים מבינים במעשי־ידיהם של חייטים אחרים יותר מסתם בני תמותה”. סיון מציג את היוצרים בעליבותם ובניאופיהם, ומי שמכיר את עלילות שלונסקי, יזהה מי היה הסופר האומלל, אשר “פורש לבית־קפה בכל פעם שאשתו מבקשת להתייחד עם מאהבה, משורר עברי ידוע”.

סיון טוען, שזה אינו רומן־מפתח במובן המקובל, אלא משחק של בָּבוּאות. חלק מהאנשים, כמו שלונסקי, ביאליק או בן־גוריון, מוזכרים בשמם. א"פ, משורר ומאהב יפה כאליל, שהיה מתאגרף ברוסיה, הוא, כמובן, אלכסנדר פן. לגבי אחרים יש רמיזות: למשל, גולדה מאיר. סיון: “הסיפורים הרומנטיים עליה, כמזכירת מועצת הפועלות, היו ידועים. סיפרו שפעם יצא מחדרה דוד רמז ונתקל בגבר, שעמד להיכנס אחריו. מכאן נולדה אימרת הכנף, שגולדה אינה מסתפקת ברמז. אני לא מכחיש שיש כאן משחק של כיסוי וגילוי. בכוונה דייקתי דיוק מופרז בחלק מהפרטים, ובאחרים לא. השתמשתי בעיתונים של התקופה, במודעות פרסומת של מופעים והצגות, ציטטתי מתוך כתבים פוליטיים. קראתי את עלילות דוד תדהר, הבלש העברי הראשון, ושוחחתי עם בנו. הקפדתי על התאמה ללשון התקופה, בדקתי במילון ולא השתמשתי בשום מלה שנוצרה אחרי 1935”.

סיון, משורר מצוין, ידוע פחות מאחרים בני־דורו. "פעם, בשנות ה־50, כשהייתי ב’לקראת‘, ניגשנו אל אבות ישורון ב’כסית’. אמרנו, אנחנו ‘קבוצת לקראת’. שאל, מי זה? אמרתי, אני אריה סיון. אמר, את שמך אני מכיר. על משה דור שמע מעט, ועל נתן זך בכלל לא. מאז התהפך הגלגל, ואני נדחקתי הצידה. אמנם כתבתי משנות ה־50, אך לא כינסתי אז את שירי בספר, כי לא הרגשתי שזה הקול האותנטי שלי. רק ב־1963 פרסמתי ספר ראשון, ועד אז כבר נתמקדה תשומת לבם של קוראי השירה בנציגים אחרים של ‘לקראת’, כמו יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, משה דור. וכאשר יצא סוף־סוף ‘שירי שריון’ לאור לא ידעו איפה ואיך לשבץ אותי.

“אולי נכון היה יותר להסתפח אל חבורות ולהתנהג ‘התנהגות משוררית’, אולי עשיתי טעות, אבל לא יכולתי אחרת. לא הפרסום בער בעצמותי, אלא הכתיבה עצמה. עד לשנה האחרונה, כשיצאתי לפנסיה מוקדמת, הייתי מורה לספרות, לשון ותנ”ך בכיתות הגבוהות של התיכון, ואהבתי זאת מאוד. העיסוק בהוראה היה כל־כך כובש וטוטאלי, וייתכן שגזל חלק מהאנרגיות שהכתיבה קשורה בהן".

הרמז לתעלומת היעלמו של יולין מצוי בשיר, שאותו מנסה הבלש לפענח, כמו כתב־חידה. הוא פונה למשוררים ולמבקרים, שיעזרו לו לפענח את הנסתר, אבל הרמז מתגלה לו באמצעות מלה שמצויה בשיר, צעקת פורקן שפלטה אהובתו של יולין, בשעה שהתנחמה במיטת גבר אחר.

אריה סיון: “אבנר מנסה לפתור תעלומה קונקרטית, באמצעות השירה, והוא נכשל כי אינו יודע למתוח קו בין החיים ובין האמנות. מתי האמנות הופכת למכשיר שניתן להסתייע בו כדי להבין את המציאות? רק כאשר היא מכילה מלה, שהיא לא בדויה מהלב, אלא צעקה אמיתית, קיומית, הלקוחה מהחיים עצמם”.

בקרוב ייצא לאור “אדוניס” בגרמנית, וגם התרגום לאנגלית בדרך. “הספר הוא משחק, תחפושת”, אומר סיון. “זה בהחלט לא ספר בלש רגיל, כי לא פתרון התעלומה הוא העיקר, אלא הדרך האישית שנעשית כדי להגיע לשם. למעשה, בניגוד לז’אנר הבלשי הרגיל, התעלומה לא ממש נפתרת. יש פתרון, אבל לא ברור אם הוא ההסבר הנכון. הבלש הציץ אל תוך קרביהן המסואבים של הפוליטיקה והעסקנות הספרותית, ומרגיש שמישהו ניצל אותו לצרכיו, כדי להחשיד אדם אחר. הספר הוא תהליך של התפכחות”.

בסוף הספר מתמסר הבלש המתוסכל לציירת פרידה, התאוותנית והמשוחררת, ונעתר לה שתצייר אותו, אחרי המשגל, בדמות סיזיפוס. “מי שחומל על סיזיפוס, שנגזר עליו לעשות עבודה שאין לה קץ ותִכלה, טעות בידו, סיזיפוס למד להפיק הנאה מעצם העשייה”, מנחם הבלש את עצמו. אריה סיון: “אני בהחלט רואה את עצמי כסיזיפוס. כמו במין, גם בספרות ובחיים העיקר היא הדרך ולא המטרה. אם אתה מתרכז במה שאתה עושה, ולא חושב כל הזמן, אוי, אני לא מספיק ואני לא משיג, אז המיתוס של סיזיפוס הוא בכלל לא טראגי. כאדם שהמעשה העיקרי שלו הוא כתיבה, סיזיפוס זה אני”.

---

עמוס עוז: אני כמו מרגל או סוכן־חרש

מאת

אילת נגב

נו' 1939

שלוש שנים כתב עמוס עוז את “אל תגידי לילה” (הוצאת “כתר”, 1994). “הוא עשוי מחומרים פשוטים: אהבה, ילדים, מוות, פרובינציאליות, געגועים, קצת אמביציה. אף אחד שם לא חולם להיות ראש ממשלה או משהו”, מסכם עוז. “זה סיפור על זוג, תיאו ונועה, הוא בן 60, היא בת 45, שני אנשים לא צעירים, שהולכים יד ביד לתוך השקיעה. סיפור על המתח שבין אהבה לידידות, על קשר מהודק עד כדי מחנק”. ואני נזכרת איך סיפרה אשתו נילי לעיתונאית ענת מידן, שאחרי 35 שנות נישואין היא ובעלה עדיין מלקקים גלידה, והולכים חבוקים על שפת הים.

אמירות כאלה מביכות את עוז. קל לו לדבר על גיבוריו הספרותיים, אך לעולם לא היה מסגיר מידע אישי כזה על עצמו. הפרטיות הפכה אצלו כמעט לאידיאולוגיה, משימה מסובכת, כשמדובר באדם שהוא הסופר הישראלי הידוע ביותר בעולם; ששמו נלחש כבר בהקשר לפרס נובל, שתורגם ל־30 שפות ושספריו יצאו ב־235 הוצאות, ונמכרו הרבה מעל מיליון וחצי עותקים. כבר בטלפון מירושלים לערד, הבהיר לי, לאכזבתי, שאין ולא תהיה דריסת רגל בביתו, וקבע איתנו בקפה “עוגית”, במרכז המסחרי של העיירה.

הוא הגיע לשם בסוזוקי קטנה, המכונית השנייה של המשפחה. באותו בוקר יצא כהרגלו בחמש וחצי לטיול היומי ברגל, בגאיות ובהרים המקיפים את העיירה המדברית, שבה הוא גר שבע שנים, עם אשתו ועם בנו דניאל בן ה־16. כשהרעש בבית־הקפה גדול מדי, ובחוץ אי־אפשר לשבת בגלל הרוח, אנו עוברים לקפיטריה במתנ"ס. רק לא בבית. כאדם המודע היטב לתקשורת, הוא נעתר לצלמת, המודיעה לו שבגדיו הבהירים לא ייראו היטב על רקע המדבר הצהוב, ונוסע איתנו לביתו לכמה דקות להחליף בגדים. “אחרי ההופעות שלי בטלוויזיה, אנשים לא זוכרים מה אמרתי, רק זוכרים את הסוודר, או שאומרים, ‘הִכנסת לו באבי־אביו’, ולא זוכרים בדיוק מי ומה”.

המיצובישי הלבנה עומדת בחנייה המקורה (“השארתי אותה לנילי, היא צריכה לנסוע לבאר־שבע היום”). הוא מבקש סליחה ומציץ במכשיר הפקסימיליה, לראות אם יש הודעות חשובות. עד שיתלבש, הוא מכניס אותנו לחדר־העבודה היפה והגדול, בקומת־הקרקע של הבית הדו־קומתי, לא לפני שהוא מודיע לי, שאסור לתאר את הבית. “טעות רווחת היא לחשוב, שאם נדע הכול על חייהם של גוסטב ואלמה מאהלר, נבין את המוסיקה של מאהלר. זה לא נכון. הדיאלוג הנכון הוא בינך לבין היצירה. ספרים טובים הם אלה שאחרי שקראתי אותם, אני יודע יותר על עצמי. לא מעניין אותי אם הסופר התאכזב, בגד, התפרפר. אני רוצה להימנע מלערבב את התחתונים של הגיבור עם התחתונים שלי. אני מודה, שיש קרבה בין הספרות והרכילות, אבל אלה שתי קרובות־משפחה שלא אומרות זו לזו שלום כשהן נפגשות, כי הספרות מתביישת, שיש לה בת־דודה שירדה לרחוב. היצר שמושך אדם לקרוא ספרות, והיצר שמושך לקרוא רכילות הוא זהה. אבל אני מתנגד לזה שגם הספרות תרד לזנות”.

* * *

ספרו החדש של עוז מדבר בשלושה קולות: קולה של נועה, קולו של תיאו וקולו של המספר, המביע את מה שמתרחש ביישוב: רכילויות, בגידות, עסקים, פטירות. נועה ותיאו אינם נשואים, ילד אין להם, והם מחפשים תחליפים: באנשים אחרים, בעבודה, זה בזה. “אני בהחלט מאמין, שהילד חוצץ בינך ובין המוות. יש בשביל מה לחיות. העובדה שהם חשׂוכי־ילדים, הופכת את אהבתם לרכושנית וטוטאלית”.

נועה אשה יפה, מסך של שיער בלונדי מסתיר את מחצית פניה, מורה לספרות בתיכון של היישוב הדרומי תל־קידר. כשהיתה ילדה בת ארבע, התאהבה אמה בחייל ניו־זילנדי, עזבה את הבית, ואז קרה אסון: האם והמאהב נטרפו בידי נמרה זועמת. היתמות היא גם אסונו של עמנואל, תלמיד של נועה, שאמו נהרגה במטוס החטוף של אולימפיק. מות אמו והבדידות שבעקבותיה רודפים את הנער, מביאים להתאבדותו ומניעים את עלילת הסיפור.

ואני נזכרת באמו של עוז, אשה עצובה ויפה, שנהגה לקרוא שירה או להביט שעות ארוכות בעד החלון, עד אשר ב־1952 מתה מבליעת מנת־יתר של כדורי־שינה, והותירה את עמוס בן ה־12 וחצי, מיותם. זמן לא רב אחר־כך עזב הילד את בית אביו בירושלים וברח לקיבוץ. את הטראומה האישית של מות האם והחיים הבלתי־אפשריים עם האב, מוסיף עוז לטעת בגיבורים רבים שלו, כנקודת מוצא להשתבשות חייהם. לא במקרה, רבים מגיבוריו איבדו את אִמם במיתות משונות, טראגיות ופתאומיות. כאילו לא יכול היה עוז הסוֹפר להניח לגיבוריו ליהנות מן האהבה, אשר נשללה ממנו־עצמו.

אביה של נועה נופל לבאר נטושה, שובר את עמוד־השדרה, ומרותק לכיסא־גלגלים. מגיל 15 ועד 32 נאלצת נועה לטפל באב רודני ושתלטן ולהתנזר מהחיים. אלא שגם אחרי השחרור שבא בעקבות מותו, מתברר לה שחוויות הילדות חיבלו בחיי האהבה שלה. הפלה לא מוצלחת גם מחסלת את יכולתה להרות.

כשהיא פוגשת את תיאו, המבוגר ממנה ב־15 שנים, גבר כבד, סבלן, סמכותי, הוא מטפל בה כבילדה קטנה, מלטף אותה, קונה לה בגדים, וכביכול, נותן לה יד חופשית. אין סערות רבות, אבל לאור עברה של נועה, האהבה הזאת – וזו לבטח אהבה – היא הרע במיעוטו. היא ותיאו ישנים בחדרים נפרדים בגלל נדודי־השינה שלו, אבל העין פקוחה, כאילו קיר של זכוכית חוצץ ביניהם. הוא מרגל אחריה, והיא מרגלת אחריו. ככל שנועה מתחזקת יותר ופורשת כנף, כך תיאו חרד שמא לא תזדקק לו עוד. בשקט, כביכול בלי להפריע, הוא מצליח לטרפד לה את הפרויקט שהיה הבייבי שלה: הקמת מוסד לנערים שהידרדרו לסמים, על שם הנער שהתאבד. תיאו דוחק את רגליה של נועה החוצה. ככל שהוא מתחזק, כך היא נחלשת.

נדמה, כאילו המציא עוז גרסה עברית ל“בית הבובות” של איבסן, והמשיך את הסיפור הרבה אחרי שעזבה נורה של איבסן את הבית. בניגוד לנורה הנורווגית, אשר אולי תצליח לבנות לעצמה חיים עצמאיים, תמשיך נועה הישראלית עם בן־זוגה עוד הרבה שנים: בייאוש, בתסכול, בשיממון, יחד עם קרעי אהבה, שתאיר מדי פעם דרך מסך העננים.

– גברים חוששים מנשים עצמאיות?

עמוס עוז: “אני לא יכול לדבר על כל המין הגברי. אני מספר סיפור על תיאו ונועה. יש סיפורים אחרים בעוֹלם, זו אינה האמירה האולטימטיבית על גברים ונשים. במקרה של הזוג הזה, הוא חושש מעצמאותה, כי באהבתם יש דבר אינטנסיבי, טוטאלי. יחסיהם הם גם יחסים של אבא ובת, אם וילד, אח ואחות, זוג נאהבים. הקשר מהודק, לפעמים עד כדי מחנק. מחיר השתלטנות הוא אובדן הקשר”.

עוז מאופק מאוד בתיאורים של יחסי־מין. הנקודה שלפנֵי מתחברת מיד לנקודה שאחרֵי.

– האם זהו ביטוי למעצור? למבוכה?

עוז: “אינני נבהל מתיאורי מין, אבל הטעם שלי אינו כולל גרפיקה של תנוחות. אני לא עושה שיעורי אנטומיה ולא קטלוגים של שום דבר: גם לא תיאורי אכילה או זריחה ושקיעה. תיאורי המין בספר הזה נעשים בשניים־שלושה משפטים, כמו שאני מתאר כל דבר אחר. אני יוצא מהנחה, שהקורא הוא שותף שלי, והוא משקיע. דולר מול דולר. אם אני מתאר יחסי־מין או ליל חורף, הקורא אמור להשקיע בהפקה המשותפת את החוויות שהוא מכיר. לחסוך לקורא את ההשקעה ולהגיד, אני אעשה עבורך את כל העבודה – לא נראה לי. אני שולח טריגרים ומזמין שותפים ושותפות לקרוא יחד איתי את הספר שלי. גם כקורא, או כצופה בתיאורי מין, אני רוצה שישאירו לי חלק מהעבודה. אחרת זה מעליב אותי”.

“אל תגידי לילה” מתרחש בתל־קידר, עיירה קטנה בנגב, המתנהלת תחת שרביט הפיקוד של ראש העיר, בת־שבע דינור. “אילו הייתי תושב תל־קידר, ובת־שבע היתה מועמדת בבחירות, הייתי מצביע בעדה”, אומר עוז. “יש משהו בארכיטיפ של עקרת־בית מפוכחת, שמושך את לבי לגבי מי שיהיה על־יד ההגה. אשה שיודעת מה זה סל־קניות, תור, שכר מינימום, בן שמשרת בעזה. אישיות של עקרת־בית מפוכחת יכולה להיות גם לגבר. זה לא דבר הורמונאלי, זה דבר מנטאלי. אשכול היה שייך לקטגוריה הזו”.

– ויצחק רבין?

הוא אינו עונה ישירות. “לא הצבעתי מערך, הצבעתי מרצ, אבל זו פעם ראשונה שאני מרגיש שזו הממשלה שלי, והיא עושה דברים שאני מאמין בהם, וכבר אין לי צורך למחות. סוף־סוף קיבלנו את ההנחה הקשה לשנינו, לנו ולפלשתינאים, שבארץ הזו חיים שני עמים, ואף אחד לא הולך מפה. גם אם יש קיפאון, לא יהיה צורך לעבור שוב את לחיצת היד הראשונה. אם הכול יצליח, אז נחיה בבית דו־משפחתי. אני מאמין גדול בפשרות. גם הספר הזה הוא על חיים מתוך פשרה. פשרה היא מלה אחרת לחיים עצמם. רק במוות אין פשרות”.

* * *

– מאשימים אותך ואת א.ב יהושע, שאתם מבטאים דעות פוליטיות מיופייפות ורדודות בשירות המערך והשמאל.

“אינני מומחה לפוליטיקה או לעניינים ערביים. יש לי עמדה מוסרית, ואני מביע אותה כשאני חש שאיני יכול לשתוק”.

עוז הוא אולי הסופר היחיד במדינת ישראל, המקבל משכורת חודשית (מכובדת מאוד) מהוצאת ספרים, כדי שיישב ויכתוב. “זה נותן לי חופש לא להיות תלוי במקדמה. לא נעשיתי עשיר. אני לא מכיר בישראל אדם, שהכתיבה עשתה אותו עשיר, אולי פרט לאפרים קישון, אבל לא בדקתי את תיק מס הכנסה שלו”.

הוא מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. פעמיים־שלוש בשנה הוא מוזמן למפגש עם קוראים בחו"ל, “אבל אינני נוסע לכל ארץ, שבה מתפרסם תרגום שלי. אחרת הייתי גר במטוס. מתמיה אותי שגם בשפה זרה כמו יפנית או סלובקית, קוראים את ספרי. הייתי רוצה לדעת באיזו צורה הם נתפסים שם, איך התזמורת של הקורא שם מנגנת את התווים שלי”.

בכל בוקר, אחרי שהוא חוזר מטיול במדבר, הוא מתיישב לכתוב. “אני קם בבוקר, שותה קפה, ושם את עצמי בנעליים של אחרים. לפעמים בערב, אני מוחק את כל מה שכתבתי בבוקר. מעולם לא הייתי אשה בת 45, או גבר זקן ובודד, או זוג חשוך־ילדים, אבל אני מנסה לנחש מה הייתי מרגיש. אני הייתי נותן שנה מחיי בשביל להיות אשה למשך שבוע אחד, חודש אחד. לחוות את הווסת, את ההנקה, ההתעברות, הלידה. נשללה ממני כגבר שורה שלמה של חוויות, שהייתי רוצה לחוות. בכל הכתיבה יש הרחבה של מה שהייתי, אילו הייתי הוא, או היא. לא כדי להפסיק להיות אני, אלא כדי להכיל יותר. פחד מהתייבשות יש כל הזמן. לעולם איני יודע אם אצליח להשלים את הספר. היות ואני לא יודע מנין זה בא, אני גם לא יודע אם לא יקחו לי את זה”.

הוא מסתובב בעולם כמרגל או כסוכן־חרש. "כשאני מחכה למישהו בבית־קפה, לעולם לא אקרא עיתון. אני מעדיף לשבת ולצותת לאנשים. אני שומע שבריר משפט ומחבר לו התחלה וסוף. יושבות שתי בחורות בשולחן סמוך, והאחת אומרת לשנייה, ‘מאז שצבעתי את השערות, הוא לא חזר. אבל אני יודעת שלא זה מה שמפריע לו. כשהיה עם שרה, בכלל לא הפריע לו שגם היא צובעת שערות’. מי היא, מי הוא, מי זו שרה, את כל אלה אני רוצה לדעת. ואם איני יודע, אני מפנטז.

“אני משחק בזה מאז שהייתי קטן, כשהורי היו לוקחים אותי איתם לבית־קפה, ואמא היתה אומרת, שב בשקט ואל תפריע. הייתי מקשיב למה שמדברים בשולחנות האחרים, והיה לי משחק: אני מסתכל על מישהו, ומנחש מאין הוא בא, איך נראה החדר שבו ישן הלילה, האם שניים אלה הם אח ואחות, או איש ואשה. אני סקרן בלי גבול. אני יכול לשבת שעות ולשמוע רכילות על אנשים שאני לא מכיר. מזה אני חי, ולא רק במובן זה שאני כותב ספרים ומקבל תמלוגים”.

* * *

כמו “מילק ווד” של דילן תומס, גם תל־קידר היא גיבורה בסיפור, וקולות ישראליים עדכניים מהדהדים בחללה. נטליה, העוזרת הרוסייה, אשה־ילדה בת 17, גרה בקרוואנים עם בעלה הקנאי, המאיים עליה בגרזן. תיקי הקלדנית, שילדה תינוק מונגולואיד לשחקן כדורסל מבאר־שבע, שלא רוצה לשמוע ממנה. פיני בוזו, בעל חנות הנעליים, המקשט את חנותו בתמונות הרבי מלובביץ' והבאבא ברוך, וגם בתמונת אשתו ובנו התינוק, שנרצחו בהתקפת טירוף של חייל, שסבל מאהבה נכזבת והשתולל עם התת־מקלע שלו.

הספר משעשע, בעיקר בדמויות־המשנה. באירוניה דקה, הוא מספר על מוקי פלג, הקזנובה של העיר, שמשכיב את כולן, ובעצם היה רוצה לקבל תעודת פטור מהמין או ציון־מגן. “הרבה אנשים בספר הזה שקועים בניסיון לעשות רושם על אנשים אחרים, שגם הם מנסים לעשות רושם, כשבעצם, כולם רוצים הביתה, במובן של חום ואינטימיות. וכשהם בבית, הם רוצים את העולם. גם אני כזה, נע בין שני הקטבים. כבר בגיל 5 החלטתי להיות סופר, כי רציתי לעשות רושם על הבנות. הרצון הזה – לעשות רושם, ליצור קשר – הוא שמנחה אותי עד היום”.

זה ספרו ה־16 של עוז, מאז פרסם את “ארצות התן” ב־1965. “זה נעשה קשה יותר עם השנים”, הוא אומר. “כשהייתי צעיר, לחצתי על הגז בכל הכוח. היום, הרגל על הבלמים כבדה יותר”.

עוז פופולרי מאוד בקרב הקוראים, אך הביקורת לא מלטפת אותו. “אני מכין את עצמי לאפשרות, שזה יקרה גם הפעם. זה תפקידו של המבקר, ישר יותר או פחות, לתת ציונים לספר שלי, ואני לא אצעק ‘השופט בן זונה’, גם אם אחשוב שלא הבינו אותי, או שעשו לי עוול נורא. הקורא הוא אינסטנציה גבוהה יותר מהמבקר, והזמן הוא אינסטנציה גדולה יותר משניהם.”

“אל תגידי לילה” הוא סיפור על חלומות גדולים של אנשים קטנים במקום קטן. תל־קידר חולמת להיות תל־אביב, או אולי ניו־יורק. לבית־הקפה קוראים “קליפורניה”, לקולנוע – “פאריז”, לבוטיק קוראים “לב דיזנגוף דרום”. “הם מרגישים שהחגיגה האמיתית נמצאת במקום אחר”, אומר עוז. “אני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, זה דבר שמלווה אותי מאז שהייתי קטן. כשהייתי ילד, ועברתי ליד בית שבוקעת ממנו מוסיקה, היה נדמה לי שהחיים הם שם, ורק אני בחוץ. עד היום, כשאני עובר ליד בית שיש בו מוסיקה, מתעוררת בי סקרנות עצומה, וגעגועים להיות בפנים. לכולנו יש תחושת החמצה, כאילו יש משהו אמיתי שמתרחש בעיר אחרת, במיטה אחרת, על הדשא של השכן, ולנו אין כרטיסים להופעה הזאת”.

תל־קידר היא קהילה קטנה ואינטימית. שיבוש לשוני של פקיד בעירייה, שאומר “בבואת עין” במקום “בבת־עין”, מאומץ על־ידי אנשים אחרים בעיר. משפט שאמר הנער שהתאבד, “דיבורים הם מלכודת”, חוזר שוב ושוב בתוך הספר. “רציתי ליצור חלל מהדהד, שבו יש קשר בין דברים. הדמויות משתקפות זו בזו. למשל, נטליה הרוסייה ובעלה הקנאי הם השתקפות של נועה ותיאו”, אומר עוז. גם המתים הם חלק מהעיר. רשימת הדמויות והגדרת תפקידיהן שבסוף הספר כוללות לא רק את לופו המרכזן העיוור ואת ויולט ומדלן הספּריות, אלא גם את אלברט ישועה, החייל שהרג את אשתו ואת תינוקו של בעל חנות הנעליים, ונורה למוות, או את אביה של נועה, שמת מזמן.

עמוס עוז: "הספר הזה מדבר על נוכחותם של המתים בחיינו. בחיי בוודאי שיש נוכחות של מתים. לא נוכחות תמידית, אלא צפירות עולות ויורדות. יש מתח בין כוחות החיים לפיתוי של המוות. אני חי מתוך התבוננות במוות. אילו המלה ‘דתי’ לא היתה כבר תפוסה, ותפוסה בדברים לא טובים בעיני, שמתקשרים בפולחן מאובן ואוטומטי, או שיש להם ריח של פוליטיקה כוחנית ואגואיזם לאומי – הייתי אומר, שיש בספרים שלי חיפוש דתי. וזה קשור בשאלה, מה מעבר לחיים. כי העובדה שאדם יודע שהוא ימות, שלא תמיד הוא יהיה, צובעת את החיים עצמם: או בייאוש גמור, או בפחד מתמיד, או בהתבוננות, או בפעלתנות קדחתנית, או בלהרעיש, כדי לא לשמוע את הדממה.

“אם ישאלו אותי, כשהחיים ייגמרו ואגיע לבקו”ם של הסופרים, למקום שבו ממיינים אותם, ‘מה עשית בחייך, על מה כתבת’, הייתי משיב, ‘על משפחות’. זו התופעה שהכי מסקרנת אותי. המון שנים מנבאים את היעלמות המשפחה, אבל זה מוסד שמכלה אידיאולוגיות ומשטרים ושינויים, ועומד בכול. תיאו ונועה לא נשואים, אבל הם משפחה. גם הקשרים האחרים בספר הזה הם קשרי משפחה.

“רציתי לצייר חלל של בבואות: תא משפחתי, עיירה קטנה. לא רציתי לתאר סתם עיירה בנגב או את ישראל 93', אלא את האופן שבו מתקשרים הדברים שאינם מתקשרים, את הקשרים הסמויים בין אדם לאדם. המשחק הפנימי של השתקפויות והדהודים, בתוך קבוצות של בני־אדם, קרובים או זרים. איך ילד אמר פעם משפט, והמשפט הזה ממשיך להדהד, גם כאשר הילד הזה איננו. אני לא יודע לכתוב מוסיקה, אבל מבחינתי, הספר הזה הוא הכי קרוב למה שיכולתי להגיע, כיצירה מוסיקלית”.

---

עמלה עינת: דיבה שאין בה קלון

מאת

אילת נגב

נו' 1939

לפני ארבע שנים, באמצע הצגת “גטו” מאת יהושע סובול, קם מכיסאו איש חרוץ־קמטים, והחל לצעוק, “כולם משקרים, אני רוצה לספר סוף סוף את האמת”. אנשים סביבו החלו להסות אותו, אבל הוא לא נרגע. ההצגה הופסקה, והבמאי ירד אליו לאולם. “הוא אמר לו, זה לא המקום, אבל יש עיתון שבו יקשיבו לך ויעזרו לך”, משחזרת עמלה עינת. "הוא שלח אותו ל’עיתון 77', שערכתי אז יחד עם יעקב בסר. למחרת הגיע האיש, סנדלר במקצועו, מלוּוה בבנו. הוא היה נרגש עד דמעות, והחל לספר לנו שהוא היה חבר במחתרת היהודית בגטו וילנה, הפ.פ.או. האיש טען כי המחתרת היתה מוכנה למרד נגד הנאצים, אך משום־מה, ביום המתוכנן לא קרה דבר. הוא אמר, ‘הם מכרו אותנו כדי להציל את עצמם’. האיש הביא אתו מחברת, יומן שהוא ניהל, הראה לנו דברים שכתב: ‘הבגידה העיקרית, הנוראה, שבגד בנו מטה הפ.פ.או, כאשר סיכם עם משטרת הגטו שאל מחבואם של חברי מטה המחתרת לא יפרצו, ושבחברי ההנהגה המתחבאים שם, לא יפגעו. הם, ואבא קובנר בראשם, חיכו רק לרגע בו יוכלו להסתלק מהגטו. וזה, במקום להילחם – על־פי הצהרותיו והשבעותיו של קובנר, אלא שעבור חברי ההנהגה, היה, כנראה, הכול כדאי, ובלבד להישאר – אישית – בחיים. וכשהכול כדאי על־מנת להישאר בחיים, מותר, כמובן, גם לבגוד’.

"רשמנו את הדברים מפיו ופרסמנו אותם עם שמו המלא ותצלומו, בגיליון אפריל 1990. ימים אחדים אחרי הפרסום, צלצל האיש, מבוהל כולו, אמר ש’הם' הזמינו אותו לבירור – הוא לא אמר במפורש מי – וביקש שנבוא איתו. סירבתי. כעבור כמה ימים, צלצל שוב ואמר שהוא חוזר בו מכל מה שהתפרסם בשמו, והוא יכחיש שנפגשנו בכלל. הייתי המומה. אדם ישב מולך, סיפר ובכה, וכעבור כמה ימים מתכחש לכך.

“המערכת הוצפה בטלפונים של אנשים שהיו בגטו. האחד אמר, הוא צודק, יש לי חומר שמוכיח זאת, והאחר אמר, האיש הזה שקרן. לפחות חודש נמשכו הטלפונים. עלתה בי סקרנות עצומה לדעת מה קרה באמת – הרי יש כמה וכמה גרסאות. חשבתי איך אנשים חיים במשך עשרות שנים עם אירוע שהאמת לגביו אינה ברורה, ולכן הוא רודף אותם. התחלתי לנסוע לקצווי ארץ, אל המטלפנים, וגם אל היסטוריונים וחוקרי שואה, וכל מי שהיה קשור בדרך זו או אחרת לתנועות ההתנגדות בגטאות. פגשתי אנשים שעשרות שנים אוספים מסמכים על הנהגת הגטו. אנשים שניסו לעשות הכול כדי לשכוח ולבנות חיים, אבל הפרשה הזו חיה כמו גחלת לוחשת בתוכם. וברגע שמישהו פתח סדק ואמר, לא כך היה, הכול התפרץ, וניעורה תחושת הביזיון על המרד שלא היה. הם הרגישו שהחמיצו את חייהם. במיוחד הקשתה עליהם המחשבה שמישהו בהנהגה אולי בגד בהם, כדי להציל את חייו”.

המחקר הוביל את עמלה עינת לשאלות ה“רשומון”, של מהי האמת, והאם היא נמצאת בפי עדי התקופה, או שמא רק ההיסטוריונים, שאינם מעורבים אישית ורגשית, יכולים לגלותה. היא ניסתה לתמרן בין העדויות השונות והסותרות שאספה, ונוכחה לדעת שקשה להרכיב מהן תמונה שלמה. בספרה “דיבה שאין בה קלון” (ידיעות אחרונות – ספרי חמד), לא נקבה בשמות או תאריכים, ומודגש בו שכל קשר בין הגיבורים לדמויות מציאותיות הוא מקרי בהחלט. “לאורך כל התחקיר על הספר, זכיתי ל’ליווי' צמוד”, אומרת עמלה עינת. “בכל פעם שהייתי קובעת פגישה עם מישהו, תוך שעות היה מגיע טלפון – לא כדאי לך לדבר עם האיש ההוא, הוא לא שפוי בדעתו, או שהוא כל־כך רגיש, שעלול להתמוטט, חבל עליו, וכולי. התפלאתי מאין לאותם גורמים מסתוריים, בקיאות גדולה כל־כך ביומן הפגישות שלי. והתברר לי שהמרואיינים עצמם היו כל־כך חרדים מהשיחה אתי, שביקשו אישור לדבר אתי, ממפקדיהם לשעבר. קיבלתי גם קלטות, אבל בכל מקום שנאמרו דברים בעלי משמעות – למשל, הקשר של המחתרת עם ה’יודנראט' – הסרט היה מחוק, מצונזר. דווקא זה עורר בי סקרנות עיתונאית, לחקור הכול, בלי פניות”.

“דיבה שאין בה קלון” הוא מעין ספר מתח על רקע השואה, והחיים עם תוצאותיה. אנשים אחדים מנסים בו לבלוש, לאסוף עדויות ולגלות את האמת: בראשם, רבקה באומל, גיבורת הסיפור, ניצולת שואה שהיתה קַשרית בגטו. עשרות שנים ייסרה את עצמה, מה קרה ביום המרד. מטרידה אותה שתיקתו של משה לרמן, איש רוח סגפני, “פנים כמו אוויר, עיניים בוערות, שחורות”. לרמן לא לחם מעולם, רוב הזמן היה במחבוא, אלא שהוא ניסח, עבור הנהגת הגטו, את ה“אני מאמין”, והוקיע את מי שהלכו כצאן לטבח. לאחר שהגיע לארץ, טען לרמן כי המרד לא יצא אל הפועל, בגלל פחדם של יושבי הגטו. רבקה פונה ל“יד ושם” ומבקשת למסור עדות סותרת, אלא שהם אינם מעוניינים בעדותה. ברור לה שיש כאן השתקה, בגלל המנהיג ואנשים המקורבים לו, הבוחשים מאחורי הקלעים. רבקה, אשר נותר בה יחס של משיכה־דחייה אל המנהיג, מתראיינת למקומון על חשדותיה, ורומזת על קנוניה בינו לבין משטרת הגטו: שליחת היהודים להשמדה תמורת הצלת ההנהגה. “מדוע לא הגיע הנשק לידי הלוחמים שבחצר? מי לחש את ההוראה שנמסרה מהמפקדה למפקד הגרמני? מדוע נורתה רק ירייה אחת במרד שלא פרץ?” שואלות הכותרות המלוות את הראיון. הפרסום מעורר גל של תגובות ואיומים על רבקה, אך דווקא זה ממריץ אותה שלא להרפות. בלשית אחרת היא נעמה לוי, כתבת המקומון, ממוצא מזרחי, אשר אין לה, כמובן, כל קשר אל השואה, אך הסיפור והאיומים שבעקבותיו, לא נותנים לה מנוח, והיא מוסיפה לחקור באופן עצמאי. בלש שלישי הוא גרשון, בנה של רבקה, סטודנט למשפטים, אשר חי כל ימיו עם שתיקותיהם של הוריו, ושמח שעכשיו משהו ייפרץ. במהלך הספר, נבעים סדקים בחומת ההגנות שכל המעורבים בפרשה בנו סביבם. נישואים מתמוטטים, אנשים מתערערים.

עמלה עינת: “נולדתי בכפר סבא ב־1939, דור שני בארץ, איש מבני משפחתי לא נספה בשואה, אבל הרגשתי כאן שאני מתחברת לכמה דברים שאינם קשורים ישירות לשואה. כאשר ראיתי את האיש שבא אלי למערכת העיתון להתוודות, שאלתי את עצמי, ממה הוא מפחד? מה אפשר לעשות לו? הרי הוא סנדלר, יש לו פרנסה, הוא לא מבקש תפקיד ציבורי באותה תנועה חלוצית, אשר ראשי המרד באו משם. איך הצליחו להפחיד אותו? אנשים תרבותיים, אנשי רוח, לא אנשים שינהגו באלימות. אבל יש הרגשה של ‘מאפיה’, של אנשים אשר שמו עצמם שליטים בזיכרון הלאומי, ומחקו את כל העובדות שאינן נוחות להם. יש כאן שאלה, מי מספר את ההיסטוריה, וגרסתו של מי מתקבלת. ומה קורה לכל אותם אנשים, אשר הגרסה שלהם מושתקת. הייתי תלמידה מצוינת, גם לא מכוערת, ואף פעם לא הרגשתי דחויה אישית, אבל שמתי לב שבכתיבה שלי, גם לילדים וגם למבוגרים, אני לוחמת את מלחמתם של הדחויים. אני קול דובר של אלה שלא מיצו את עצמם, אבל לא מוכנים לוותר”.

– התיאור החיצוני של משה לרמן, איש הרוח בעל העיניים הבוערות, והאירועים שהתרחשו בגטו שבסיפור שלך, מזכירים מאוד את אבא קובנר, ואת אירועי גטו וילנה.

עמלה עינת אינה מאשרת. “זה לא ספר היסטוריה, אלא פרי הדמיון, גם אם הוא מבוסס על תחקיר מקיף. לא היה ספר בנושא, עבודת דוקטורט, או עדות כלשהי, מוקלטת, מוסרטת או כתובה, שלא קראתי. אבל זה בהחלט לא סיפורו של גטו מסוים או אדם מסוים. לא נקבתי בשום שם. אותי לא עניינו האירועים עצמם, אלא זֵכר האירועים האלה, המוביל את הגיבורים 50 שנה מאוחר יותר. הרי האמת יחסית, ואם יש ‘אני מאשים’ בספר הזה, זה על שלא נתנו מקום גם לאמיתות אחרות. כלומר, מחקו אמיתות שהן נכונות לפחות כמו האמת האחת שהתקבלה. אנשים העידו בפני, שגם בבריחה מהגטו היתה סלקציה. ליד פתח הביוב, שדרכו אפשר היה לברוח אל החופש עמד מישהו מההנהגה, וקבע מי יעבור, ומי לא. לתושבי הגטו, שלא היו שייכים למחתרת, לא נתנו להיכנס לתוך הביוב”.

“יש הסבר הגיוני לשאלה, מדוע לא פרץ המרד בגטו וילנה”, אומרת ד“ר דינה פורת, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, הכותבת את הביוגרפיה של אבא קובנר. “המחתרת היתה מאורגנת היטב, היו בה 150–200 איש חמושים, מכל התנועות החלוציות, באווירה טובה של שיתוף פעולה. באביב–קיץ 1943, היה ברור שחיסול הגטו קרוב. הגרמנים, שחששו מהישנות מרד גטו ורשה, עשו ‘הפרד ומשול’, ותקעו טריז בין יהודי הגטו להנהגת המחתרת. מפקד המחתרת היה יהודי קומוניסט, איציק ויטנברג, ומתחתיו היו אבא קובנר ויוסף גלזמן. יעקב גנץ, יו”ר היודנראט ו’האיש החזק' של הגטו, קומם את הציבור נגד המחתרת, ושכנע אותם שהדרך היחידה להינצל, היא לא להרגיז את הגרמנים. כדי שלא יבולע ליהודים, הסגיר ויטנברג, המפקד, את עצמו לגסטפו ב־16 ביולי, ונרצח שם. אחריו התמנה למפקד אבא קובנר. מסוף יולי החלו לצאת קבוצות קבוצות, של חברי המחתרת, בחשאי, להצטרף לפרטיזנים שביערות. אבל עדיין נשארו עשרות רבות. ב־26 בספטמבר 1943, כאשר באו הגרמנים לחסל סופית את הגטו, עדיין היו בין אנשי המחתרת שניסו לגרור את התושבים למרד, אבל זה לא הלך. מנהיגי המחתרת ברחו דרך פתחי הביוב אל היער. זה היה ‘המרד שלא היה’. האשמות לגבי קנוניות שונות של הנהגת המחתרת יחד עם היודנראט, הוטחו באבא קובנר מספר פעמים, ותמיד הכחיש אותן בתוקף. היה מי שרמז שהנהגת המחתרת עשתה יד אחת עם גנץ, כדי שקבוצה מאנשיהם תוכל לברוח בשקט ליערות. קובנר התראיין על כך ואמר, ‘לא היה ולא נברא, שקר הדבר, הקבוצה ידעה על החלטת המטה, כשאני המפקד, רק אני יכולתי לקיים מגע בעניין זה עם גנץ’. הוא אמר שלאחר שגנץ אילץ את ויטנברג, מפקד המחתרת, להסגיר את עצמו לגרמנים, נותק הקשר עם היודנראט, והפך לעוינות מוחלטת. קובנר נדרש שוב לתגובה, כאשר ח”כ הלל זיידל חיבר ספר שבו האשים את קובנר שבשעת המנוסה מן הגטו, לקח רק אנשים השייכים לתנועתו. בראיון שנתן קובנר בביתו ב־1984, ומצוי בידי, אמר: ‘יש כמה תיאורים מדהימים שאינני מודה בהם, ומצוצים מהאצבע. הם רציונליזציה לאיזה תסכולים אישיים, אני כבר לא מדבר על תיאור מרושע’. החשדות שהועלו נגדו, רבצו עליו. אלמנתו אמרה לי שהוא לא ענה על חלק מהטיעונים, כיוון שהיה נפש עדינה ולא רצה להיכנס לוויכוחים".

המחלוקות לא נשארו רק בליטא. גם לאחר שעלו הניצולים לארץ, התחדשו כאן במלוא עוצמתן. בסיפורה של עמלה עינת, היא מתארת איך כמה מיוצאי הגטו מתיישבים ב“שורשים”, שליד הגבול הסורי. במלחמת העצמאות מתנהל קרב, הם נכנעים ונופלים בשבי. משה לרמן, הגיבור המסתורי של “דיבה שאין בה קלון”, מגנה את הנכנעים, אשר לא השתייכו לאותו פלג תנועתי כמוהו. הדברים הם יותר מהד לפרשה האמיתית של “ניצנים”, הקיבוץ הדרומי אשר נכבש בידי המצרים בקרב עקוב מדם שבו לחמו גם חיילים מחטיבת גבעתי. כאשר עמדו המצרים בחצר המשק, הרימו המעטים שנותרו ידיים, והלכו בשבי. בעקבות זאת פרסמה חטיבת גבעתי דף קרבי, ובו גינוי חריף לנכנעים: “טוב למות בחפירות הבית, מלהיכנע לפולש רצחני… להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!”

“בארבעים השנים הבאות, נאבקו בני ניצנים על ‘טיהורם’ הציבורי, אך האתוס הישראלי סירב לסלוח להם”, כותב תום שגב בספרו “המיליון השביעי” (הוצאת “כתר”, 1991). “כמו על קורבנות השואה, אמרו גם על אנשי ניצנים שהלכו ‘כצאן לטבח’. זה לא היה מקרה: האיש אשר כפה על אנשי ניצנים את חרפתם היה אבא קובנר, שנתן בזמנו את מירב התהודה להשוואה בין קורבנות השואה לבני צאן המובלים לשחיטה. במלחמת העצמאות שירת קובנר, מעסקני השומר הצעיר ואיש נערץ בחוגיו, כקצין חינוך בחטיבת גבעתי. ברוח הצבא האדום נהגו לתארו כ’פוליטרוק'. הוא שחיבר גם את ‘הדף הקרבי’ ההוא. אנשי ניצנים לא השתייכו אל השומר הצעיר, כי אם לתנועה פוליטית מתחרה, ‘העובד הציוני’. כמה מוותיקי הקיבוץ באו כמו קובנר מווילנה. ‘הדף הקרבי’ שלו בא כנראה גם כהמשך לאי־אלה סכסוכים מימי השואה”.

עמלה עינת שוב אינה מוכנה להפנות אצבע אל אדם מסוים. “אני שואלת את עצמי, במציאות ובספר, מה מחיר החיים והכבוד. בסיפור עולים סימני שאלה גדולים לגבי גבורתם של הגיבורים. עד כמה דבריו הנלהבים של משה לרמן, אשר הודיע שהם לא יילכו ככבשים לשחיטה – היו מלים ותו לא. אני לא באה לשפוט איש, אבל אני תוהה איך אדם כזה, שבוודאי ידע בסתר לבו מהי האמת, הסכים לשאת את נס הגבורה ולהעמיד פנים במשך עשרות שנים. בנושא הזה של שואה וגבורה, הגבורה חסרה לנו מאוד, ולכן נולדו המיתוסים”.

במהלך הספר, נפרדת נעמה לוי, העיתונאית, מהחבר שאיתו היא מתגוררת. זו הקונבנציה הספרותית של “הבלש הבודד”. “נעמה מאבדת את החבר שלה בגלל שהיא שוקעת מדי לתוך התעלומה. דחפי היצירה שלה עולים לה באובדן חיי הרגש”, אומרת עמלה עינת, גרושה זה 11 שנים, ואם לשלושה בנים. “אני חושבת שזה מבטא פחד שיש לי, לאבד את אהבתו של בן־זוג, בגלל הדחף היצירתי שלי. אני תמיד חוששת שמא הוא ייבהל, ואני אפסיד את הקשר. זה מה שקורה לנעמה, וקרה לי כאשר התגרשתי, זמן לא רב אחרי שהתחלתי לכתוב. ברור לי שדחפי היצירה שלי הפחידו את בעלי. בכתיבה יש ניתוק מן המציאות, ואת מתמסרת לעצמך ולעולם שלך, באגואיזם מוחלט. שמתי לב שאני נוטה להפחית מערך הכתיבה שלי ומנסה להצניע אותה. אין לי עוז לומר, לאדם בכלל, ולגבר בפרט, אני שווה, ואני רוצה להקדיש זמן לעולם הדמיוני שלי. אני גונבת זמן לכתיבה, כדי שזה לא יהיה מורגש יותר מדי. שמא הגבר הזה, שחשוב לי, יבוא ויגיד, תשמעי, נשבר לי מהספרים שאת כותבת, מאוד רציתי להיות איתך אבל אני מצטער, אני רוצה אשה נורמלית”.

זה ספרה ה־15 של עינת, פסיכולוגית במקצועה, ועורכת ראשית של ספרי ידיעות אחרונות. היא מומחית לליקויי למידה אצל ילדים. רוב ספריה עוסקים בהיבט כלשהו של מצוקה נפשית: פיגור, חריגות, אובדן, מוות. סיפוריה למבוגרים מציגים נישואין אומללים ואנשים מתוסכלים. “אחד הנושאים שעניינו אותי בספר הזה, הוא מה אנחנו בעצם יודעים על האנשים הקרובים לנו. במהלך התחקיר, ראיינתי אדם אשר אשתו היתה אישיות חשובה בתנועת המרי. והאיש הזה, אשר חי עמה לטוב ולרע חמישים שנה, לא ידע להשיב על שאלות פשוטות, כמו מה היא אהבה, לאכול או לקרוא. האוטיזם הזה, כאשר כל אדם חי לעצמו, מזעזע אותי, אבל אולי רוב האנשים חיים כך”.

הכתיבה על השואה – בפעם הראשונה בחייה – פערה אצלה תהום אפלה. “הכתיבה הוציאה אצלי אל האור חרדות קיומיות אדירות, שיש לי. חוסר מוצא, חוסר אונים, עולם שמתהפך בשנייה אחת, ומכניס אותך לתוהו של חוסר שליטה. בחיים הרגילים שלי, אני אופטימית, שלווה ונינוחה, החרדה שיש בי מתנקזת אל הסיפורים. בכתיבה מתגלים לי דברים, ששום טיפול פסיכולוגי לא היה מוציא. בניתי את הספר כמעין ספר דוקומנטרי, עם הערות שוליים ורקע היסטורי. החומרים שמפעילים אותי בכתיבה, כל־כך דרמטיים וקשים לי, שהייבוש שלהם, ההפיכה שלהם לחומר תיעודי, מגינים עלי. כאילו זה לא אני, לא החרדות שלי, אלא אינפורמציה מדעית יבשה. הכותבים של ספרי השואה יתעניינו, לדעתי, יותר בשורשים הפסיכולוגיים של ההתנהגויות מאשר בעובדות. כאשר העדים הולכים ונעלמים מן העולם, מגיע תור הבדיה הספרותית”.

---

יהודה עמיחי: אני נביא עני שחוזר בצהריים הביתה

מאת

אילת נגב

נו' 1924

כשפתח יהודה עמיחי את הטלוויזיה לצפות במהדורת החדשות, ראה תמונות מלוויה צבאית אחת. לא היו שם אנשי חברה קדישא ולא חזן, רק אשה ארוכת־שיער, שעמדה על קבר בנה החייל, וקראה מתוך דף. “אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו”, צעקה יהודית הראל־רבינוביץ בגרון ניחר אל מול פני שמיים ואל מול פני בנה, עודד, שנספּה בתאונת־דרכים נוראה. עמיחי השתנק, אבל לא התפלא. מזמן התרגל לכך ששיריו חדרו לתוך רקמת חיי היומיום, והפכו לדתם של החילוניים, תחליף למלות תפילה, למי שמרגיש שסידור התפילה אינו מבטא אותו. “יש מאות מקרים כאלה, בכל שבוע אני שומע דברים דומים, גם בהלוויות וגם בחתונות”, אומר עמיחי. "לפני חודש טלפנו אלי הורים. בנם נהרג בצבא לפני שנים אחדות, אבל רק עכשיו העזו לפתוח את החדר של הילד. על שולחן הכתיבה שלו מצאו ספר שירים שלי, ‘שלווה גדולה, שאלות ותשובות’, הספר האחרון שהוא קרא בו לפני שיצא מהבית. האמא התייעצה איזה שיר, מתוך הספר הזה, לקרוא באזכרה שלו. אמרתי לה, ‘אהבת הארץ’.

יהודה עמיחי: “גם אני חי עם מתים. אני זוכר את דיקי, שהיה המ”פ שלי בגדוד 7 של הפלמ“ח. הוא היה ממוצא ייקי כמוני, חבר גבעת ברנר, מבוגר ממני ב־4 שנים, והיה לי כדמות אב. באחת ההפוגות נולדה לו בת. הנגב היה מנותק, חלפו חודשים ודיקי לא הצליח לראות את בתו. איכשהו, הגיע לקיבוץ ליום אחד. בשלוש בבוקר חזר, זורח מאושר, העיר אותי, וסיפר נפלאות על התינוקת שלו. למחרת יצאנו לפעולה בחוליקאת, ודיקי ועוד 23 חבר’ה נהרגו. מאז, אין אצלי ספר שאין בו לפחות שיר אחד עליו. לפני שלושה חודשים צלצלה אלי מישהי ואמרה, אני התינוקת של דיקי. היא בת 45. מאז 1948, כשבאתי לנחם את אמה, לא ראיתי אותה, ובכל־זאת, אני חי כל השנים עם אביה. הוא חדר למים הטריטוריאליים שלי, כמו שחדרו לשם מתים אחרים במלחמה, תלמידי לשעבר יונתן יחיל, או סרן חובי בוכמן, שלא הכרתיו, שנפל ב־1967 ליד ‘גת שמנים’. בחגור של חובי מצאו ספר שירים שלי מגואל בדם, וכשזה נודע לי, ביקשתי להיפגש עם אלמנתו. בחדר השני ישן ילדו בן ה־3. היא סיפרה לי על בעלה, שהיה סטודנט לרפואה, אלוף הארץ בהיאבקות חופשית, כותב מכתבים נפלאים, ספרא וסייפא ממש. בעקבות זאת, כתבתי עליו שיר בספר ‘מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול’, והזכרתי את רחש נשימת ילדו הישן. לפני כמה שנים ניגש אלי בחור באוניברסיטה ואמר, ‘אני הילד’.”

יהודה עמיחי, משורר חיי היומיום, האהבה, המוות, המשורר הישראלי הידוע ביותר בעולם. חתן “פרס ישראל” ל־1982, 17 ספריו תורגמו למעלה מ־20 שפות, כולל סינית ויפנית. לציון יום הולדתו ה־70, ב־3 במאי 1994, תוכננו בעולם כמה אירועים. באוקספורד נערך כנס של שלושה ימים, המוקדש ליצירתו. בניו־יורק, יצא ספר ובו 600 שירים שלו, מתורגמים לאנגלית. הוצאת “שוקן” פרסמה קובץ דו־לשוני, בעברית ובאנגלית, של שירי אהבה ידועים שלו. “אני שמח להיות נביא בעירי, וגם לא בעירי. יש סופרים ישראלים שידועים בחוץ יותר מאשר בארץ, ויש סופרים ידועים כאן, שקשה לתרגם אותם לשפות זרות. לי יש המזל ליהנות משני העולמות. רק אתמול צלצל לי המו”ל שלי מניו־יורק, וסיפר ששיר שלי נתלה לאחרונה ככרזה ברכבות התחתיות בארצות־הברית. כאשר אנשים משתעממים בנסיעה הממושכת, הם יכולים לקרוא, בין פרסומת לטחורים ולבנק, את המלים, ‘לאהובתי, בהסתרקה בלי מראה מול פני,/ מזמור: רחצת את שערך בשמפון,/ יער אורנים שלם מתגעגע על ראשך/…האדמה רועדת מתחתינו, אהובה./ נשכב צמודים יחדיו, בריח כפול’. זה גורם לי עונג עצום. אני מאמין שהשירה נועדה לבני־אדם. אני לא קורא לעצמי ‘משורר מקצועי’, המלה ‘חובבנות’ היא אחת המלים האהובות עלי ביותר. אני כותב על מצבים שאני מכיר. רק כשנולדו לי ילדים, כתבתי שירים על ילדים, וכשמתה אמי, כתבתי שירים על מותה. אני שונא אמנות אבסטרקטית, ולא מסכים עם הדעה שאמנות המובנת מיד, בלי פירושים, פחות טובה מאמנות קשה ומסובכת. אם אתה רוצה להביע מה שיש לך, ספר זאת בפשטות ובטבעיות. אני תולה את עצמי באילן הגדול שבכולם, במוצרט. המוסיקה שלו היתה ברורה ומובנת לכול, מוסיקה לבני זמנו ולא כזו שהיא כל־כך מתוחכמת, שרק בעוד 300 שנה יבינו אותה. את המעמקים שלה אתה קולט בשמיעה שנייה ושלישית, אבל גם בראשונה אתה נהנה. אני אוהב שאנשים משתמשים בי, בשִׂמחותיהם ובצערם. אנשים אומרים, לגנאי, אתה משתמש בי, את משתמשת בי. אבל אני חושב שהאהבה הכי גדולה זה להשתמש זה בזה כמרפא לכאבים, למרוח האחד את השני על הפצעים הקיומיים".

אני מספרת לעמיחי שלפני 12 שנים בדיוק, למחרת ליל הסדר של 1982, ישבתי במחלקה האונקולוגית של בית־החולים ליד מיטת אמי הדועכת אל מותה, וקראתי, אל האוזניים אשר כבר אולי לא שמעו, את השורות שלו. “המתים, געגועיהם הם בלי גבול./ מי שנוסע לבדו יודע על כך…” כך, עשרות שירים, כמעט בלחש, במשך שעות, עד שהגיע הקץ. עמיחי מתרגש מאוד. "שיר חייב לתת תרופה, לעזור, כמו שזה עזר לי. הרי זו כל המטרה בכתיבה. מעבר לאמת הפנימית והחיצונית צריכה להיות בשיר גם תרופה ממש. אני כותב על עצמי, על חיי הפרטיים, על אהבותי, על ילדי, על כאבי, על געגועי להורי, ואנשים אחרים מוצאים בזה את עצמם. איש אחד סיפר לי, שהוא קרא את השיר שלי, ‘עצות האהבה הטובה: אל תאהב / הרחוקות, קח לך מן הקרובות,/ כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום / שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו’. בהשפעת השיר, עזב את חברתו האמריקנית, אשר עמד להינשא לה, חזר לארץ, ונשא לאשה את חברתו הישראלית. אני מניח שהיו לו ספקות לגבי האמריקנית, והשיר עזר לו לפתור את הספק. ‘קח לך מן הקרובות’ זו עצה שמתאימה לי: רק אדם שדומה לך, יכול לחלוק איתך עולם משותף, אבל אולי במקרה שלו הוא יקלל אותי בסופו של דבר, הרי אינני יכול לדעת אם נישואיו יעלו יפה.

“אשה צעירה אחת סיפרה לי שהחליטה להתגרש מבעלה ולקשור את חייה עם הגבר שהיא אוהבת, אחרי שקראה כמה משירי האהבה והפרידה שלי, כי הבינה שאם תיאלץ להיפרד מאהובה, היא תחיה כל ימיה קטועה, לא שלמה. ‘פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים,/ והחלק הראשון ממשיך לפרפר / במקום אחר, כנחש קטוע’. קצת מפחיד אותי שאדם שינה את חייו בגללי, ומצד שני, אני חש גאווה מסוימת כשאנשים אומרים, ‘השפעת עלי’. הרי בכל משורר יש תכונה של מטיף או רב. עצם מעשה האמנות הוא רצון להשפיע: להביא לידי דמעות, לידי צחוק. וזה נותץ לך תחושה של כוח המלה, אבל אני מרגיש שיש לי אחריות. איש אחד קנה את ספר שירי לחברתו, וכתב לה הקדשה: ‘ידבר המשורר במקומי’. כאילו אני מין סירנו דה־ברז’רק כזה, המשמש פה לאהבתו של אדם אחר. במקרה הזה זה לא הצליח, הם התגרשו, והוא התחתן כבר פעם שלישית. המסכן כבר ודאי קנה שלושה ספרים שלי, אחד לכל אשה”.

* * *

השנים, הזמן החולף ועובדת המוות האורב לכל אדם, היו תמיד הנושא המרכזי בכתיבת עמיחי. אבל דווקא עכשיו, חודש לפני 70, זה נראה רחוק ממנו יותר מתמיד. “אני מרגיש כמו אדם שהקדים קינה למוות, כדי שיהיה מוכן”, הוא אומר. “את השיר ‘1924’, ושירים אחרים באותה רוח, כתבתי לפני שנים רבות. כל אדם חושב את הכי גרוע, ומופתע לטובה כשזה לא מתגשם”.

בשעת הבוקר המאוחרת שבה אנו נפגשים בביתו, כבר הספיק לשחות בבריכת מלון “לרום” הסמוך, לטייל ברגל, לבשל מרק. הוא אוהב מאוד לעשות קניות בשוק מחנה יהודה. על כל צעד ושעל, אנשים מזהים אותו, ומברכים אותו לשלום. “לא בגלל שאני משורר”, הוא מצטנע. “רובם מכירים אותי כמורה, אנשים שהיו תלמידים שלי במשך השנים. אולי בגלל שיש לי ילדה בכיתה י' ואני נשוי לאשה שצעירה ממני ב־15 שנה, אני חי חיים מאוד מעשיים, כמו איש בן 40 שדואג לבת, כשהיא חוזרת מהדיסקוטק בשלוש לפנות בוקר”.

עמנואלה, 15 וחצי, תלמידת התיכון של האקדמיה למוסיקה, רוקדת בלהקת “צברים”, וכבר כיכבה בסרט סטודנטים. דדי בן ה־21, משרת בשטחים. “בחור גבוה, 1.85. עם זוג הורים ממוצעי־קומה כמונו, אני לא יודע איך תפס גובה כזה. הוא מצייר נפלא, מנגן בגיטרה ושר”. רון, 33, מאשתו הראשונה תמר, כלכלן בכיר ברשות לניירות ערך. “כשהיה בכיתה י”א, התבקש לכתוב עבודה על ‘מלחמה ואהבה בשירי עמיחי’. הוא קיבל ‘מספיק’. כנראה המורה הקשתה עליו, כדי שלא יגידו שזו פרוטקציה. דווקא הוא, שהלך לכיוון ריאלי, כותב שירים מאוד יפים“. כעקרת־בית מיומנת, עמיחי מכין לי קפה פילטר ומגיש עוגת שמרים. הוא נראה טוב. “בשנה האחרונה ירדתי 10 ק”ג, פשוט החלטתי לאכול חצי מכל דבר. במקום ארבע פרוסות לחם לארוחת בוקר, רק שתיים”, הוא מספר בגאווה.

מבקריו מאשימים אותו שהוא חוזר על עצמו, שאינו מתפתח. “אני כותב על דברים שקורים לי, לא על מה שנחשב ‘פוליטיקלי קורקט’. אני לא נוהג להראות את שירי לאיש, לא לאשתי וגם לא לידידים, זה עניין פרטי מדי. אני לא זקוק לחוות־דעת של אנשים אחרים, הזמן הוא הבודק של השירים שלי. אני מניח אותם בצד, ואם אחרי שנתיים הם עדיין שומרים על הלחלוחיות של הראשוניוּת, אני מפרסם. יש דברים שהזמן משמר, ויש דברים שהוא מכלה. לעולם איני מפרסם מיד. אני ביקורתי, יש לי מנגנון כזה, כמו מחשב בראש, שאומר לי, זה לא זה, את זה כבר אמרת. בכלל לא אכפת לי לא לפרסם. תסלחי לי על ההשוואה, יש ילדים שלא רוצים לעשות קקי, ורוצים לשמור אותו אצלם בבטן. גם אני נמצא במצב כזה עכשיו. אני מוזמן הרבה לחו”ל, כל מקום שיוצא תרגום חדש, אבל אני לא אוהב לנסוע לארצות שאני לא מבין את שפתן. אני צריך לנסוע בקרוב להודו, וממש לא מתחשק לי. אירופה וארצות־הברית, זה המרחב הרוחני שלי. אני ההיפך ממגלה יבשות: אני רוצה להיות קרוב לעצמי, לא רוצה להרחיב את האופק, אלא לצמצם אותו, כדי להתבונן לתוך עצמי".

יהודה פפויפר נולד בווירצבורג שבגרמניה ב־3.5.24, למשפחה דתית מאוד. “בית של תרבות וספרים ותיאטרון, בלי צנזורה. אותי שלחו לגן הראשון שפעל בשיטת מונטסורי. למדתי עברית מכיתה א'. הדת טובה לילדים, כי יש בה עולם דמיוני שלם של אגדות ופנטסיה, אבל בגיל 15 הפסקתי להאמין. היום אני חילוני לגמרי, לא נותר בי דבר מהדתיות של ילדותי. עסקני הדת כאן בארץ הצליחו להשניא אותה, כשהוציאו ממנה כל דבר אנושי, עקרו את היופי האסתטי, והחליפו את אהבת האדם ברדיפת בצע ומימון ישיבות. האמנות יכולה וצריכה למלא את החלל שגרמה פשיטת הרגל של הדת הממוסדת”.

ההורים עלו לארץ ב־1935 עם יהודה ואחותו. “אנחנו בין המשפחות הייקיות הבודדות שלא נפגעו כלל בשואה. לאבי ואמי היו 8 אחים לכל אחד, וכולם עלו ארצה. היום המשפחה מונה למעלה מאלף איש”. יהודה למד ב“מעלה”. “היינו משפחת איכרים וסוחרים, מבוססים כלכלית, איש לא היה קרוב לאמנות. הייתי ילד נורמלי עם עולם פנימי עשיר. בגיל 14, היה לנו מורה לטבע, ד”ר ברנט, מאותם אנשי רוח שנאלצו ללמד בתיכון כדי להתפרנס. שיעור שלם, במקום ללמד טבע, דיבר בהתלהבות על אפוס לאומי, על האיליאדה, ואמר, ‘עדיין לא נכתב האפוס הלאומי של שיבת ציון’. כשנתן שיעורי בית, רציתי ללגלג עליו. הרמתי יד ושאלתי, ‘במקום זה, מותר לי לכתוב את האפוס הלאומי שלנו?’ הילדים התגלגלו מצחוק מהבדיחה שלי. הוא הסתכל עלי בזעם וקילל אותי: ‘אתה שם, מוקיון היית, ומוקיון תישאר כל ימי חייך’. אחרי הרבה שנים, כאשר הוא כבר היה מנהל בי“ח ‘ביקור חולים’, נפגשנו וצחקנו על זה. אני חושב שהוא צדק. יש בי משהו מן המוקיון. אני אדם שלא חי כמשורר ולא נראה כמשורר, ומכיל בתוכו את הילד. משורר איטלקי שאני מאוד אוהב, אומברטו סאבא, יהודי למחצה, אמר, משורר זה אחד שכל הזמן שואל את עצמו, מה קורה לילד שבתוכי. גם אני מרגיש כך. תמיד נשארה אצלי פתוחה, דרך הנסיגה אל הילדות”.

ב־1942, בן 18, התנדב לצבא הבריטי, שירת במצרים. ב־1944 קרה מקרה ששינה את חייו. “לבריטים היו ספריות ניידות, ובאחת מסופות־החול, התהפך הקרון והספרים נבלעו. התחלתי לחפור, ונתקלתי באנתולוגיה של שירה אנגלית בהוצאת ‘פאבר’: אליוט, אודן, הופקינס, דילן תומס. עד אז, לא כתבתי מעולם שירה. כשקראתי בספר, היתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב, אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם”.

כל זה יכול היה להישמע כחוסר צניעות, אלמלא ניגש עמיחי לארון הספרים ושולף משם כמה ספרים באנגלית. אנתולוגיות שיצאו בשנים האחרונות, ובהן קובצו שירים שלו, עם שיריהם של אותם משוררים נודעים שאת שמותיהם מנה זה עתה. אוסף שירי אהבה שהוא מראה לי, מכיל סונטות של שקספיר לצד שירים של יהודה עמיחי. זה שנים לא מעטות, מדברים בו נכבדות בהקשר לפרס נובל. הוא אחד מחמשת המשוררים שנבחרו לפתוח את הסדרה “שירה עולמית מודרנית”, בהוצאת “פינגווין”. שלושה מארבעת האחרים כבר זכו בפרס היוקרתי ביותר בעולם. “אני יודע שאני מועמד רציני לנובל, אבל הבחירה היא גם עניין פוליטי. ההצלחה לא כל־כך מסעירה אותי, כמו שאמר ידידי דן עומר ז”ל, ‘השתן לא עלה לי לראש’. הכסף הוא כסף – קרוב למיליון דולר – וגם הכבוד הוא דבר לא מבוטל, אבל אילו רדיפת הכבוד היתה הכוח המניע אותי, הייתי מפסיק להרגיש ולכתוב".

ספר שיריו הראשון, “עכשיו ובימים האחרים”, פורסם ב־1955. “מבחינת הגיל אני שייך בעצם לדור הפלמ”ח, גורי ואני לחמנו באותו גדוד בחטיבת הנגב, אבל עדיין לא כתבתי אז, ומבחינה ספרותית אני שייך לדור המדינה, נתן זך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ. אני לא שייך לשום קליקה ספרותית. זך וגורי ניסו למשוך אותי, שאבוא פעם לתל־אביב, שאשב בבית־קפה, אבל לא נדלקתי על החיים הבוהמיים האלה. זה פשוט שעמם אותי". לא במקרה, אין לו חברים משוררים, מלבד המשורר האנגלי הנודע טד יוז (בעלה של סילביה פלאת), המשורר הגרמני כריסטוף מקל, המשורר והמחזאי אלן סיליטו. “אני לא חיה קבוצתית. שני הידידים הקרובים שלי בירושלים הם גנטיקאי וגאולוג. המדע קוסם לי בגלל דייקנותו. השירה, שהיא המדויקת באמנויות, נובעת מאותו מקום”.

הוא תומך ביצחק רבין. מצדד בנסיגה חלקית, זהירה. “אני לא מאמין בשלום של נשיקות וחיבוקים. שלום שעושים עורכי־דין ממולחים ופקידים קשוחים משני הצדדים, יחזיק מעמד”.

עמיחי למד ספרות ותנ"ך באוניברסיטה, ועבד בהוראה. “לו הייתי צריך לתת עצה למשורר צעיר, הייתי אומר לו, קודם כול תעבוד במשהו, כדי שלא תצטרך להתפרנס מכתיבה”. ב־1963, כשלימד עמיחי בן ה־39 בתיכון ערב, התאהב בחנה סוקולוב, סטודנטית בת 24, שמילאה מקום. “המקריות הפכה לגורל שקבע את כל חיינו”. מקץ חודשים אחדים עזב את אשתו ואת בנו הפעוט, ועבר לחיות איתה.

“זה היה קשה, בעיקר כשהיה לי ילד קטן, אבל לרגע לא היה לי ספק בהחלטה לעזוב. השארתי הכול לאשתי. כשהתאהבתי בחנה, היה ברור ש’זהו זה', אהבה טוטאלית. המאבק על השחרור לא היה קל. חלפו קרוב לעשר שנים עד שקיבלתי גט”.

– באחד משירי האהבה לאשתך תמר, כתבת, “ירכייך שני ימי אתמול מתוקים./ אני בא אלייך./ כל מאה וחמישים התהילים/ שואגים בבת אחת”. אתה חש נבוך לנוכח תשוקה שדעכה, ורגש שאיננו עוד?

יהודה עמיחי: “בכלל לא. השירים עומדים בפני עצמם, ולא חשוב בגלל מי הם נכתבו. זו התועלת בכתיבת שיר. הוא מקבע לך רגש בנקודה מסוימת בזמן. הוא סופג את מה שאתה חש באותו רגע”.

את ראשית אהבתם של עמיחי וחנה, מתעדים “שירי אכזיב”. “אכזיב היה המקום שלנו, לשם, לכפר של אלי אביבי, היינו נוסעים כדי להתבודד. אני ממשיך לכתוב לה שירי אהבה עד היום. השירה עוזרת לי לשמור את הלהט הראשוני הזה. הייתי מרגיש החמצה גדולה, אילו אהבתנו היתה הופכת לידידות. מהרגע הראשון זו היתה אהבה ענקית, אידיאלית, רומנטית, דווקא משום שלא היתה בשמיים, אלא על הארץ”.

– כתבת שירים כדי לעזור לך להתנווט בסערות הרגשיות?

“לא. כאשר אתה בתוך הסערה, אתה לא כותב שירים. רק לאחר שהדברים מסתיימים, אני יכול לכתוב עליהם, ואז אני משתחרר. הכתיבה משמשת כמו גירוש שדים, או השבעת מלאכים, כדי שהאושר יישאר. אני אדם מאושר, מבחינה זו שהקשר שלי לעולם הוא קשר של אהבה. שימי לב, שכאשר טוב לך, את מתקשה לתאר במלים את הרגשתך. את אומרת ‘נהדר’, ‘נפלא’, את הרע קל לתאר הרבה יותר. תסתכלי בקופת־חולים. גם אנלפביתים, כשמתבקשים לתאר את הכאב, משתמשים במלים מדויקות: כאב חותך, וכאב קורע. חוכמת השיר שלי, היא להשתמש בשפה המדויקת של הכאב, כדי לתאר את הטוב שבחיים”.

יהודה עמיחי: “אני לא חושב על המוות, ולא מפחד מפניו. להיפך. כשהייתי צעיר, פחדתי יותר. כמבוגר, אני משלים עם זה שלכל דבר יש סוף. הסופיות היא שמעניקה ערך לדברים. אבי נפטר ב־1951 מאוטם שריר הלב. לו חי היום, בקלות היו עושים לו ניתוח מעקפים ומצילים אותו. אמי מתה ב־1983, בת 88. אני מקווה שירשתי את הגֶנים שלה. כשהיינו ילדים, היו ספרי חשבון מכוערים כאלה, בלי ציורים, ובעמוד האחרון, היו פתרונות לתרגילים שבספר. אבל זה לא עזר, סתם להעתיק את התוצאה, כי היית צריך להראות איך הגעת לפתרון. כל ימי חיי הייתי עסוק בפתרון הבעיות, ועכשיו הגעתי לעמוד האחרון, שבו נמצאות כל התשובות. וזה נפלא”.

---

דן צלקה: דוקטור ברקל ומיסטר צלקה

מאת

אילת נגב

נו' 1936

“אושר? קשה לדבר על אושר”, אומר דן צלקה, מוזג יין לבן לכוסיות גבוהות ומקרב אלי את צלחת הסלטים, את המג’דרה, תפוחי־האדמה השלוקים ואת צמד האומצות הלבנות, הזרועות מלח גס ופלפל גרוס, שהניחה על השולחן אשתו אביבה, בשלנית ידועה. "סופר אנגלי אחד אמר, שעד גיל חמש, מי שלא רכש את היכולת להיות מאושר ומבטא צרפתי טוב, לא ירכוש אותם לעולם. זה עשה עלי רושם.

“היכולת להיות מאושר היא, לדעתי, באמת עניין של טמפרמנט, ולאו־דווקא תוצאה ישירה של האירועים שעברו עליך. מגיל צעיר אני זוכר את עצמי במצב של ‘היי’. איזו אופוריה שקטה, שאין לה סיבה חיצונית. היתה תקופה שעישנתי מריחואנה, עם חבר’ה בתל־אביב, כשזה היה באופנה, והובהר לי שאפשר לקבל את ה’היי' הזה בצורה מלאכותית, אבל לא היה לי צורך בכך. הכתיבה נותנת איזו תחושה – אולי לא של אושר, אני לא מאמין שסופר יכול להיות אדם מאושר ממש – אבל סוג מסוים של סבלנות, של ריכוז, נעורים נצחיים, שדומים לאושר”.

בשנה האחרונה ערך צלקה מחדש את “דוקטור בַּרְקֶל”, הרומן הראשון שלו, שהיה כרטיס הכניסה שלו לספרות העברית לפני 26 שנים. “החלקתי סגנון, ‘רחצתי’ את הספר ותיקנתי שגיאות. בעת עריכתו הסופית, במלחמת ששת־הימים, שירתי כשריונר ברמת־הגולן ולא יכולתי לטפל בספר. שמחתי לחזור אליו ולבחון איך הצטיירה פולין בעיני אחרי שיצאתי ממנה, כאיגרת פרידה, סטנוגרמה אמנותית של פרק חיים”.

כשעלה לארץ מפולין, בגיל 21, לא ידע דן צלקה מלה בעברית. הוא למד מהר. שמונה שנים אחרי, כתב את “דוקטור ברקל” בעברית – ראשיתה של קריירה ספרותית מרשימה ועטורת־פרסים. סיפור קורותיו של ד“ר ברקל, מרצה יהודי לתרבויות הקלאסיות בוורשה של אחרי המלחמה, המגדל לבדו את בנו המתבגר מיכאל, אחרי שאשתו עזבה אותו. ד”ר ברקל מאבד את משׂרתו באוניברסיטה, לאחר שלעג לעמית סובייטי, נשלף מכל המערכות החברתיות, ונשאר עירום ועריה.

“במין פריזמה מוזרה, שבר הקומוניזם את הקרניים שהגיעו אליו”, אומר צלקה. “הקומוניסטים לא נגעו בצד האידיאי, אבל את הצד המעשי שברו לחתיכות קטנות. הרסו את בתי־הקפה והחנויות, את הספריות ואת כל המוסדות הקטנים, שהן הצורות הלא פוליטיות של דבר חברתי. פירקו את ספר הטלפונים של העיר המודרנית, שיש בו אלף אגודות, שהן נפש החברה”.

ד"ר ברקל, אשר התעלם כל חייו מיהדותו, מחליט, לאחר שהוא מאבד הכול, לנסוע לירושלים. “אני מרגיש את אבותי העומדים לידי ומזכירים לי את זהותי, שהתכחשתי לה”, הוא אומר לבנו מיכאל.

– קריסת מסך־הברזל לא הוציאה את העוקץ מהסיפור?

“הלבוש ההיסטורי אינו משנה את המערכות הנפשיות הפנימיות. אחרת, מה היה הטעם לקרוא ספר מלפני מאה שנה? ד”ר ברקל חי בתוך התרבות, האמנות, הספרות, השפה היוונית והלטינית, חיי נפש טהורים שאין להם אחיזה במציאות. הספר תוהה, עד כמה אפשר להמשיך עם חיים פנימיים בלבד, והתשובה היא – לא עד הסוף. רק כל עוד יש לך די חומר מעשי ואשלייתי כדי לגונן על העולם שיצרת לעצמך.

“הניגוד הזה, שהוא נושא קלאסי בספרות, מעניין אותי גם משום ששתי התכונות קיימות בי בצורה קיצונית. כמו דוקטור ברקל, יש בתוכי מין תיאטרון של רעיונות ודימויים. מין עולם מקביל, שכל הזמן אני הולך איתו. ומצד שני, יש בי רגש אנטי־תרבותי חזק, שהוא אולי ההיפוך, התשליל של אותו עיסוק תרבותי שלי כסופר. בעבר עבדתי בבית־חרושת לשימורים ‘פרי־זה’ בחדרה, קטפתי פרי־הדר בפרדסים, הייתי פועל־בניין. רבים מן הבתים של יבנה, בניתי במו ידי. נשאר בי געגוע למשהו ניהיליסטי, להיות בעולם שאינו של מלים”.

צלקה גר בתל־אביב עם אשתו אביבה, מורה לחליל, ועם שני בניהם. הוא כותב במרפסת סגורה מול הים. זה שנים הוא עושה ג’וגינג, רץ בכל ערב על החוף, לכיוון יפו, אוזניות של מוסיקה קלאסית – בעיקר מוצרט – מנתקות אותו מהסביבה. בשעת הראיון, בביתו, הוא לובש חולצת ספורט תכולה, לרגליו נעלי “ניו באלאנס”. איש חזק, שרירי, עיניו כחולות. יש בו משהו נערי, תמים. כנער, היה מתאגרף, נושא שהוא חוזר אליו שוב ושוב בספריו. הרומן שלו “כפפות” (1982), העוסק בטולק, מתאגרף צעיר שעלה מפולין ונלחם על האליפות ועל לבה של נאוה, נערתו, עובּד לסרט קולנוע. "ולצערי, אחרי שבועיים־שלושה הסרט ירד מהאקרנים. מובן שהייתי מאוכזב. הרי כל סופר חושב שסרט יציל אותו.

“אני זוכר שהבמאי רפי אדר הציג בפני את שרון הכהן, בחורה יפה מאוד, שגילמה את נאוה, ואמר, תסתכל עליה, אתה יצרת אותה. היה לי מוזר לפגוש את פרי־דמיוני, והיא בעלת פנים מסוימות וגוף ושפתיים ושיער בצבע מוגדר. כסופר, איני נוטה לתאר תיאורים חיצוניים מדויקים. לכל אדם יש דימוי חלומי של אשה, של זו שיכול היה לאהוב, המשפיע על הבחירה שהוא עושה בהמשך חייו. הנושא הזה העסיק אותי ב’ד”ר ברקל'. יש שם אשה, מגדה, אשר גם האב וגם בנו נמשכים אליה, כל אחד מסיבה פנימית אחרת".

– מי היא האשה החלומית שלך, החוזרת בכל הנשים שאהבת מימיך?

צלקה: “אם אענה לך, ניכנס לתחום הווידוי. ואני לא מאמין בווידוי. לדעתי, זה סוג של אשליות ושקרים. כשפציינט בא לאנליטיקאי ומספר לו על אבא שלו ועל אמא שלו ועל כל מה שעשו או לא עשו לו, רוב הדברים האלה בכלל לא נכונים. זהו סיפור שהוא המציא, כדי לספר לעצמו. כשאני קורא, למשל, את הווידויים של אסי דיין, שנראה לי בחור נחמד וגם לא טיפש, יש לי תחושה שאלה תחליפי אמת. ואם כבר שקר, אז אני מעדיף, כמו ניטשה, שלפחות זו תהיה אמנות”.

דן צלקה נולד בוורשה ב־1936, לאב נהג מונית ולאם ממשפחה זעיר־בורגנית. כשפרצה מלחמת־העולם השנייה, ברחו הוריו עם בנם בן השלוש, נדדו ברחבי רוסיה, הוגלו לסיביר, חיו בקזחסטן. “שם נולדה אחותי, הצעירה ממני בשבע שנים. אבא עבד בבית־חרושת לסוכר, ונכלא על שלא מילא את הנורמה. אף שהייתי ילד, אני זוכר היטב את השלגים בסיביר, את הקור, את הצריפים הארוכים שגרנו בהם. וגם את ההשתחררות שיש באביב, כאשר השלג נמס, והמים מתחילים לזרום בכל כוחם, והעצים הכרותים צפים עליהם, קשורים לרפסודות”.

ב־1946 חזרו לפולין החרבה והשתקעו בוורצלב. "יום אחד נסעתי עם אבי לוורשה. העיר היתה הרוסה לגמרי, אבל איכשהו, המוזיאון לאמנות נשאר. היה שם ציור של ורשה, פרי־מכחולו של צייר איטלקי מהמאה ה־18. הבטתי, וראיתי את העיר עומדת על תִלה, כאשר במציאות היתה העיר עיי־חורבות. ואז, האמנות הפכה לדבר האמיתי. היא היתה ורשה האמיתית, השלמה, ולא ערימות האבנים שבחוץ. מאז, מגיל 13־14, המציאות האמנותית היא שנעשתה מכרעת עבורי.

“במקביל, התפתחה בי אהבה לספרים. קראתי המון ורחשתי תודה עצומה לסופרים, שאת ספריהם אהבתי, כמו לידידי סתר. חשבתי שגם אני רוצה להיות סופר פעם, להיות ידידם החשאי של קוראים אלמונים, להעניק להם טעם מיוחד של העולם. השתוקקתי להימנות עם מסדר האמנים, כת של אנשים שאינם חייבים לקבל עליהם את כורח המציאות, את החורבות, את העליבות החברתית, והם חופשיים לברוא מתוך ראשם את ה’אופרה הפנטסטית' שלהם”.

הוא למד פילוסופיה וספרות בוורשה, וב־1957 עלה לארץ עם הוריו ואחותו. “עברית למדתי באולפן, ואחר־כך בצבא”, הוא אומר. "התאהבתי בה מהרגע הראשון, דווקא משום שנראתה לי כשפה לא מודרנית. למדתי בעל־פה שירים של נתן זך, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי, ישראל פנקס, וב־1961 כבר הוצאתי אנתולוגיה שלהם.

“פעם הופעתי בסימפוזיון על המפגש של העולה החדש עם הצבר בשנות ה־50. הסופר אלי עמיר סיפר על אכזבתו מיחסם המתנשא והמנוכר של הצברים. אני לא חוויתי דבר כזה. להיפך, הכול נראה לי מעניין ואקזוטי. בגדי העבודה, הטיולים בארץ, הכאפיות שהבחורות לבשו. אהבתי את הרבגוניות, ובמשך שנים חשבתי שבישראל קיימת חברה פוליפונית, בעלת קולות רבים. רק אחר־כך ראיתי שהחברה כאן הולכת ואוטמת את עצמה”.

מהמעברה של יבנה עברו לחדרה, שם עבד האב במאפייה. הוריו הישישים של צלקה מתגוררים בחדרה עד היום. “הם לא קראו את הספרים שלי, כי אינם קוראים עברית. אני לא בטוח שהייתי הופך לסופר, אילו נשארתי בפולין. טוב שהיתה לי העברית, שיש בה לגבי זרות מסוימת. מבחינה אמנותית, זה כמו מסכה בקרנבל. אתה מרגיש יותר חופשי, אתה יכול להרשות לעצמך לעשות דברים, שעם הפרצוף שלך, הגלוי, לא היית עושה”.

רוב גיבוריו של צלקה הם מהגרים, אנשים שנמצאים תמיד בתנועה, בחיפוש. גם צלקה מכור למסעות, ותקופות ארוכות בחייו נעדר מהארץ: ב־62' יצא לאוניברסיטת גרנובל שבצרפת, במילגה שקיבל כדי לחקור את כתבי־היד של הסופר סטנדאל. זו היתה הפעם היחידה, שמישהו מימן את שהותו בחו"ל. “עמדתי אז לפני קריירה אקדמית, אבל פתאום, כמו באהבה שנגמרה, סטנדאל חדל לעניין אותי. אחרי שנת לימודים עברתי לפאריז והתחלתי לכתוב סיפורים. ישבתי בבתי־קפה, בחיקוי ברור להמינגוויי, שותה יין לבן וכותב בכל יום כמה עמודים. נהניתי מהדימוי החיצוני של סופר”.

הוא חי בצמצום ושהה שלוש שנים בצרפת, שנה בהולנד, שנה באיטליה, שנתיים באנגליה, טייל במזרח הרחוק, “ואילו היה לי כסף, הייתי נוסע הרבה יותר. נסיעה היא כלי־עבודה חשוב לסופר, יותר מעט נובע, ממכונת־כתיבה או מעבד־תמלילים. כי נסיעה היא קודם־כול התרחקות מהמקום שלך, אפשרות לקבל פרספקטיבה על חייך, לראות מקום חדש, שלפחות בימים הראשונים, בולט בשונותו. נסיעה היא כמו תיאטרון גדול, שממלא מחדש את הנפש והעיניים”.

חרף תאוות המסעות שלו, בפולין לא ביקר. “משהו בי לא רוצה את הנסיעה הזאת. אולי המאמץ, שהייתי צריך לעשות כדי להיות סופר עברי, והניתוק המוחלט מכל מה שהוא פולני, גרמו לכך”.

צלקה עבד כעורך רבעון וגם תרגם ספרים לפרנסתו. “אבל הפסקתי כי אתה לא יכול גם לעבוד וגם לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, שהיה חמש וחצי שנים של התמסרות נוראית. מוכרחים לעשות סדר עדיפויות”.

– אז ממה אתה חי?

“שכר־סופרים, הרצאות, מאמרים”.

“אלף לבבות” הוא סאגת־מהגרים ענקית ורחבת־היקף (837 עמ') הנפתחת ב־1919, עם האדריכל מרינסקי, העולה מרוסיה כדי לבנות את תל־אביב, ומסתיימת ב־1969, כאשר מאדי, בת האדריכל, יורדת מהארץ בעקבות אהובהּ ומאמצת מרצון את גורל “היהודי הנודד”, שאביה ביקש לברוח ממנו. “רומן היסטורי ענק, מן המורכבים ביותר שקורא הספרות עשוי לפגוש, כש’מלחמה ושלום' ו’זיכרונות אדריאנוס' נלקחים בחשבון”, התלהב המבקר אריאל הירשפלד.

צלקה כותב בייסורים, מוחק הרבה. מושיב את עצמו מדי בוקר לשש שעות עבודה, ואחר־כך קורא, מטייל, יושב עם חברים. “יש סופרים שנהנים מעצם הכתיבה, מתקתוק המקשים. אני, לעומת זאת, חייב להכריח את עצמי לעבוד. לפעמים אני כותב בבתי־קפה. הרעש מסביב לא מפריע לי. להיפך, זה עוזר להתגבר על סוג מסוים של בדידות שיש בכתיבה”.

– אתה נחשב לסופר קשה לקריאה. ספריך זרועים אזכורים רבים מהספרות הקלאסית. צריך להיות אדם מאוד משכיל, כדי להבין אותך.

דן צלקה צוחק. "זה קושי מדומה, כל המפתחות להבנה נמצאים בתוך הטקסט, ואם אדם לא מזהה שם מסוים, זה באמת לא חשוב. פעם היו מתלוננים על עגנון שהוא קשה. היום אומרים, כמה טוב שהוא מורכב. ההחלטה, אם סופר מסובך או לא, היא חברתית. אם יום אחד החברה תחליט, ש’אלף לבבות' נחוץ לה, 840 העמודים ייראו רק כ־540 לכל היותר.

“אני משתדל לא לכתוב דברים לעוסים או דידקטיים, וגם מתחשב במורכבות של העולם. האהבה, האושר, תחושת הסבל, קצת יותר מורכבים אצלי. אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל יש לפעמים שברירים של התנסות אישית שלי. למשל, ראית פעם מישהו שאת אוהבת עם מישהי אחרת? תיארתי את זה ב’כפפות'. ודאי שזו חוויה שעברתי ותיארתי. או סצינה של עשיית אהבה על חוף הים, חושך, המון זוגות – מאין הסופר יכול לשאוב את זה, אם לא מעצמו?”

הכתיבה שלו אינטליגנטית מאוד, אסתטית מאוד. יש בו משהו זהיר, מאופק. לכן אני מופתעת, כשהוא מספר כמה הוא אוהב הצגות יומיות, ובעיקר סרטי־פעולה כמו “רוקי 1” או סרטיו של קלינט איסטווד, “ואני מעדיף אותם על־פני הסרטים הצרפתיים האינטלקטואליים־כביכול, כמו ‘דוגמנית עירום’ או ‘הנאהבים מפאריז’. בסרטי־פעולה יש כוח גדול, כי אין בהם שום יומרה או מחשבה שנייה. בעיני, הקולנוע האמריקני נפלא, ואפילו האינפנטיליות לא מפריעה לי. אני מעדיף את הקרקסיות האמריקנית על הדיכאוניות שבסרטיו של קישלובסקי, למשל. לי אין שום נטייה לדיכאון. בילדותי הלכתי המון לקולנוע, אני אוהב את המאגיה של חושך, אלומת אור שמפלחת את האולם. אני מעדיף הצגה יומית, כי זה נראה לי זמן גנוב, שיש אחריו חיים. בערב, אם סרט לא טוב, אתה יוצא מדוכא. בהצגה יומית, עדיין היום פתוח”.

מלבד רומנים, סיפורים ומחזה, כתב גם ספרי ילדים: “מלחמת בני ארץ בבני שחת”, ו“פרחיה בין שודדי־הים”. הוא לא שייך לחבורות ספרותיות, לא לגופים פוליטיים. “אני לא מעוניין בזה. באופן כללי אני שייך לשמאל, מצביע מרצ, חתמתי על עצומה או שתיים, אבל בניגוד לעמוס עוז ולא.ב. יהושע, מעולם לא ידעתי לעוץ עצות לראשי ממשלה. בפעמים המעטות שרציתי לקום ולנאום באיזו אסיפה, נוכחתי לדעת שמישהו כבר אמר לפני את מה שרציתי לומר. זה גם נראה לי קצת מצחיק, איך פוליטיקאים מסתופפים עם סופרים ועם נשות־חברה. הדברים האלה לא עושים עלי רושם. אני רוצה לחיות, לעשות ג’וגינג, ללכת ליומיות, זה נראה לי הרבה יותר מעניין”.

למרות כל הפרסים שקיבל והביקורות הנלהבות, האקדמיה טרם הכירה בו. “פרופ' גרשון שקד לא כתב עלי מעולם, אבל אין לי טענות. זה עניין של טעם, וזכותו להתייחס למי שהוא רוצה”. צלקה לא זכה להצלחה הבינלאומית של עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו.

“אני מעריץ את מי שיודעים לדאוג לעצמם ליחסי־ציבור. אני משולל היכולת הזו. לא היה לי אף פעם המזל, שמתרגם טוב יתעניין בי ויסכים להתמסר לתקופה ארוכה כל־כך. אולי זה הדימוי האליטיסטי שלי שמפריע. העובדה שאין בי כשרון לעממיות, שאני לא יודע למצוא חן. אז נכון, יש לי דאגות כלכליות, אין לי פנסיה, העתיד לא מובטח לי, אבל כשאני עושה חשבון־נפש, אני די מרוצה. בכל־זאת, לכתוב ספר כמו ‘אלף לבבות’, זה הישג. מה הרווח שלי כאדם מהכתיבה שלי? – אדם שאוהב לקרוא ומסוגל לקרוא אותי, מכיר את ההירוגליף שלי, את טביעת־האצבע שלי על העולם”.

---

פנחס שדה: אני מוכן לשלם לאלוהים כדי לחזור על חיי שוב ושוב

מאת

אילת נגב

1929–1994

זה כמה חודשים הבחין פנחס שדה, ששיעול טורדני מלווה אותו כמו צל: צרורות יבשים של שיעול קשה, קצר, החולף לאחר שתיית קצת מים וכמה נשימות עמוקות. “מובן שלא חשבתי על סרטן. איזה אדם, שהוא לא היפוכונדר או סתם יפה־נפש, הולך לקופת־חולים בגלל שיעול? גבר פונה לקופת־חולים, כשהוא משתעל? וכמו שקורה תמיד לבני־אדם, זה בא לפתע פתאום, בהפתעה, בלי שציפיתי לו או חלמתי עליו. כל ימי, חוץ משלוש־ארבע השנים האחרונות, כשהיה לי התקף־לב, שהחלמתי ממנו לחלוטין, הייתי בריא. והנה, שיעול, וכדרך שגרה, רופא המשפחה מבקש צילום רנטגן, ורואים צללית, ואז שולחים אותך ל־CT ומוצאים גוש, והחשש מתגבר ומה־CT שולחים אותך לברונכוסקופיה, ומשם לביופסיה, לבדוק דגימה מהגוש החשוד, ופתאום, בלי שהרגשת בכלל, משיעול קצר שאפשר להתעלם ממנו, שבכלל לא חשבת שיש פה מה לבדוק, אתה מוצא עצמך יושב מול רופא בבית־חולים המבשר לך, ‘אני מצטער, יש לך גידול ממאיר בריאות’. עברו עלי ימים של חרדה עמוקה. לא חוויתי הלם־קרב, כששירתי כמפקד בצה”ל, אבל אני מניח שמה שהרגשתי עכשיו, דומה להלם־קרב".

כאשר כתב פנחס שדה את השורות האלה, ב־1986, מדובר היה במחלה חולפת. נגיף כלשהו, מיחוש שאתה מתייסר בו כך וכך ימים, בולע תרופות אלה או אחרות, ושב לקדמותך. דווקא אז, במחלה לא מסוכנת, מוכן היה לבצע את קפיצת הדמיון והזמן ממחלתו הפשוטה, ולשכב בערש־הדווי של אמו. רק בתנאים ההם, כאשר חייו לא היו נתונים בסכנה, מסוגל היה להעז ולהמית את עצמו במחשבתו. הפעם, כאשר גידול ממאיר וממשי מאיים לקצר את ימיו, הוא לקוני, קמצן במלים.

– אמרו לך באיזה שלב נתגלה אצלך הגידול?

“לא, וגם לא שאלתי”.

– תצטרך לעבור הקרנות או טיפולים כימיים?

“נאמר לי שהמצב יציב, וברגע זה, אני לא מקבל טיפולים. לגבי העתיד, איש לא יכול להבטיח לי דבר. יש לי אמון טוטאלי ברופאה האונקולוגית שמטפלת בי, ד”ר תמר פרץ. המקצוע שלה הוא לרפא, ושלי לכתוב שירים, וזו עבודה, לכתוב שירים, זה לא להסתכל על הירח ולחכות למוזה. מעבר לזה אנחנו גם בני־אדם. והעובדה, שלדבריה קראה את ספרי, מגלה לי משהו עליה כאדם. הייתי אצלה בשתי פגישות, ויצאתי שמח. תארי לעצמך, לשמוח מפגישה עם אונקולוג. אני מאמין, שיש בכך משמעות. הרי המלחמה במחלה היא בראש ובראשונה מלחמה רוחנית. שמעתי אפילו על אנשים, שנכנסו לעניין הזה ויצאו ממנו בריאים, בלי שום טיפול".

שדה הסעיר את צופי הטלוויזיה, כאשר אישר באוזני ירון לונדון כי הוא חולה בסרטן ריאות.

פנחס שדה: “דיברנו על כך, שחיי על כף המאזניים, ובלבי חשבתי: הרי כולנו הולכים אל המוות. אף לא אחד מאותם אנשים שראו אותי, לא יהיה בחיים בעוד, נניח, מאה שנה. ואני אומר ‘מאה שנה’ רק לשם הנימוס. הרי כל אחד ואחד, בבוא היום או השעה היעודה לו, יוכנס לארון או יונח על אלונקה ויוטמן בעפר”.

אחרי השידור הפכה מחלתו של שדה לשיחת־היום. קטעים מהראיון התפרסמו בעיתונים. עשרות שיחות טלפון הגיעו לביתו. אנשים זרים לו לחלוטין, מודעים לחומרת המצב אולי יותר מכפי שפנחס שדה העז להודות, שלחו לו ספרים של רפואה אלטרנטיבית, סיפורי הצלחה וניצחון על הסרטן. “אימנתי את מיכל, הידידה שלי שגרה איתי, שתהיה החוצץ ביני לבין העולם, לכן לא עניתי לטלפונים, אבל היא העבירה לי את פרטי השיחות”, אומר שדה. “בחור שגר בסביבה הציע לעשות שירותים, ללכת עבורנו למכולת, להביא דברים. אדם זר. איש אחר, מפתח־תקוה, מחסידי ברסלב, ביקש שארשה לו לבוא לדירה שלי, להתפלל למעני”.

– הסכמת?

“כמובן. אדם שרוצה להתפלל, אני אעז לדחות אותו?!”

וטלפנה יהודית, אשתו השנייה. “געגועים אל יהודית, שנים רבות לאחר הפרידה”, כתב לה בשיר, בספרו האחרון. “היא מאוד יקרה לי עד היום, מה עוד שהיא אחות במקצועה”, אומר פנחס שדה. “יהודית טרחה להתקשר, למרות שלא מזמן התחתנה עם איש יקר, העוסק בענייני ביטחון, ובוודאי יש לה עניינים אחרים בראש. ואַת יכולה לתאר לעצמך, שכמובן טלפנו כל מיני בחורות”.

מיכל בחרה להיעדר מהבית בשעת הראיון, אבל ספר התהילים הקטן, שהיא נוהגת להתפלל ממנו, מונח על השולחן. שנותיה של מיכל, מחצית משנותיו של הגבר קטן־הקומה בן ה־63. בעל עיניים חודרות הוא מהלך קסם מוזר על נערות ונשים השוהות במחיצתו, בהעניקו להן את התחושה, שהוא יודע את סודות החיים, והן שותפות איתו לפענוח אותם סודות. אף לא אחת מהנשים הרבות שחלפו בחייו ליוותה אותו לאורך כל הדרך. נתחים גדולים הוא לבדו, אבל את מיכל הכיר לפני 15 שנים. “הוזמנתי להצגה לפי ספרי ‘מות אבימלך’ בתיאטרון ‘הקומה השלישית’. מיכל, שהיתה אחת השחקניות, ניגשה אלי וביקשה, שאחתום על העותק שלה של ‘מות אבימלך’. חתמתי ואמרתי לה, אם יתחשק לך פעם, תני לי צלצול. והיא, ילדה טובה ומתוקה, צלצלה אלי”.

מפעם לפעם היו נפגשים בביתו, או בדירתה, בנאות־אפקה. “היו גם נשים אחרות”, מטעים שדה. "אבל לפני חודשיים מיכל עברה לגור איתי, וזה עוזר לי נפשית יותר מכפי שאני מסוגל לתפוס. יש בינינו קרבה גדולה, היא יודעת מתי אני רוצה תה או מים, אני לעולם לא צריך להגיד או לבקש, היא יודעת מה אני חושב, ואני יודע מה היא חושבת. הייתי אומר, שה' שלח אותה אלי, כי אחרת, אם הייתי מוסיף לחיות באורח־החיים הקשוח והבודד שלי גם עכשיו, במחלה, הייתי עלול להרגיש חרדה, להיקלע למצבי יגון עמוקים.

“הכרתי כמה בחורות בימי חיי, כמו שאפשר להניח, ואני לא יכול לדמיין לי אף אחת אחרת מכל אלה שהכרתי יושבת כך, כמו ילדה טובה, וקוראת תהילים לטובתי, יום־יום. מיכל היא כמו ילדה שלי, ואדם בדרך־כלל לא מרגיש עצוב וקודר, כשהוא נמצא עם ילדתו. אני יכול להצחיק אותה בקלות מוחלטת, כי יש בה משהו ילדותי מאוד. ואם בחורה כזו, יצור יקר כזה, נמצאת איתי, אולי זה רק מוכיח, שאני לא כזה נבלה כמו שאנשים חושבים”.

בספרו “שירים 1985–1988” (הוצאת “שוקן”), כתב לה:

* * *

כל ימיו עסק פנחס שדה בחידה של החיים והחידלון. הוא האיש, שידע לשאול “על מצבו של האדם”, הפליא לשרטט את “החיים כמשל”, וכתב מאות שירים על המוות. נפגשנו לראשונה זמן קצר לאחר שלקה בהתקף־הלב, בסוף ינואר 1989. הוא גר אז עדיין בקומה השמינית של בית־דירות ביד־אליהו. באתי לראיין אותו. ברהיטות רבה ניסח אז את מצבו. “במחלה אין לך לאן לברוח”, אמר, “זה משהו שנמצא בתוכך, קמאי לגמרי. האימה הבסיסית של חיית־יער, שחץ פגע בה. שכבתי בבית־החולים כאדם חסר־ישע, כאדם בלי שם, כאדם סתם. אפילו לא זכרתי מי אני. היה ברור לי, שגם אם אדם כתב את הספרים הכי מהוללים, גם אם כתב את ‘פאוסט’ או את ‘הקומדיה האלוהית’, זה לא יציל אותו. כאשר ישכב בחדר־מיון, לא יזכור אם יש לו בית־חרושת, או שכתב ספר על תולדות תל־אביב. וכל מה שעשה בחייו, לא יחלץ אותו משם. זה לא הציל את שקספיר ולא הציל את הומרוס ולא הציל אף אחד”.

פנחס שדה, בראשית נובמבר 92', נאלם דום. דיבורו אמנם קולח כתמיד, השיחה שלנו נמשכת ארבע שעות ובסיומה הוא אומר, שהוא מוכן להתחיל אותה מהתחלה. ובכל־זאת, נדמה שהוא מנסה להטביע בנהרות של מלים את המבוכה שלו.

יש משהו בסרטן, שמחייב אותך לעמוד בעיניים פקוחות מול הרס עצמך. התאים המשתוללים, שצומחים בלי בקרה, צועקים לך, שגופך בגד בך. התקף־לב הוא משהו אחר. קל יותר לראותו כתקלה מכנית בצנרת של הגוף, תאונה חיצונית, שאחרי תיקון המערכות, האדם שב להיות כשהיה. השיבוש בסרטן, עמוק ויסודי יותר. אולי לכן נדמה לי, שהסרטן מנמיך את רוחו של פנחס שדה, יותר משעשה התקף־הלב.

פנחס שדה: “ברור לי שאפשר להניח, שסרטן נובע ממצוקות מסוימות, אבל לא היתה לי בתקופה הנוכחית שום מצוקה מיוחדת. בעבר עישנתי, אבל הפסקתי בגלל בעיות הלב. אני גם אוכל בעיקר ירקות ופירות. מעולם לא נכנסתי לסטקייה. אינני יודע מה קרה אצלי, אולי זו תגובה מאוחרת על דברים קודמים. היתה לי ילדות מאוד לא סימפטית. בית הורי היה לפעמים גיהנום, אבל זו כניסה לפסיכולוגיה, מקצוע שאני לא מחשיב. העניין שלי הוא בתיאולוגיה, ולא בפסיכולוגיה. מקובל עלי יותר שמה שקרה – זה אמנם נשמע יותר מיסטי ויותר קשה להסכמה – מה שקרה הוא ניסיון, שמישהו מנסה להעמיד אותי בו. המהות שלי, העבודה שלי, זה לבחון מצבים שבין אדם לבוראו. במצבים מסוימים אנחנו מקבלים הארה, תזכורת. בתנ”ך כתוב, ‘וידבר ה’ אל אברהם‘. מי אנחנו, שה’ ידבר אלינו, מי אני, הקטן והאפסי, שה' ידבר אלי, אבל לפעמים הדיבור מגיע באמצעות החיים. קורה משהו, באמצעות המחלה, החיים מבקשים להראות לי משהו".

– מה מטרת הניסיון? מה הוא אמור להוכיח?

"לא שואלים שאלות כאלה. אינני יודע. אולי הניסיון הזה נועד לאמירה חדשה. אולי אני אמור – לא למען עצמי, אני לא חשוב בכלל – אבל אולי אני אמור לבוא במגע עם הוויה יותר גבוהה ולבטא משהו שיכול לעזור לבני־האדם, כמו שמזמורי התהילים של דוד, שאני קורא עכשיו ומוצא בהם נחמה, עוזרים לי. אם לא זה, מה הייתי קורא עכשיו, גתה? שפינוזה? הם לא יכולים לעזור, הם נמצאים באותו ייאוש. אז אולי יתאפשר לי לכתוב משהו שאוכל לתרום לדורות הבאים של העם היהודי, כמו מזמורי התהילים.

“אני חושב, שהשירים שלי אין להם מה להתבייש בפני השירה היהודית בכל הדורות, כולל תפילות, ואני יודע שהספרות העברית לא היתה מה שהיא, אלמלא ‘החיים כמשל’, אבל אולי מכינים אותי לאמירה חדשה. ולצורך זה אני נדרש לסבול. את הצד הרפואי אני משאיר לד”ר תמר פרץ. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום, זה ברור לי באופן מוחלט. ועצת ה' פועלת דרך בני־אדם, גם דרך הרופאים. כולם שליחיו".

– נדרת נדרים? ניסית לשחד את אלוהים שירפא אותך? לעשות איתו עסקאות?

“מובן שהצעתי הצעות, וגם עשיתי כמה דברים שאני לא מוכן לגלות. אני חושב על יעקב, שנדר שאם ישיב אותו בשלום אל בית אביו, יהיה ה' לו לאלוהים. צדיק אחר המליץ לי לקרוא את י”ג מזמורי תהילים שחיבר דוד, ובירך אותו שאיוושע, ואני הרגשתי כאילו סבי, שנספה בשואה, מברך אותי.

“המזמורים, שאני קורא לאחרונה בכל יום, כל־כך ממוקדים במציאות האמיתית, שאני מזועזע. דוד מבקש מה', שיושיע אותו מכף אויביו, ממוות, מבור־שחת. והוא לא אומר, אם תציל אותי, אני אתרום לליב”י, אעביר זקנות את הכביש, או מבטיח שבעתיד אתנהג יפה ולא אשכיב כל מיני בחורות על הגג. לא. הוא פשוט מרגיש, שלא ייתכן אחרת, אלא שהשם יעזור לו. ואני מרשה לעצמי להרגיש כמוהו. אני גם מרשה לעצמי לעמוד באמצע השדה, אדם בסתיו חייו, להיזכר בשדות עמק יזרעאל, כשהייתי שם נער בן 12, בקיבוץ שריד, ולבכות. גם דוד מלכנו היה בכיין גדול, ובכל הזדמנות שניתנה לו, היה נושא את קולו וייבך".

עם כל הצטנעותו של שדה והאמירות התכופות, שהוא מפזר בנוסח “אני אפס מוחלט, עפר ואפר, אני עצמי לא חשוב”, קבוצת ההתייחסות הרגשית שלו למצוקתו העכשווית, היא, במודע או שלא במודע, אילנות גבוהים: דוד המלך, יעקב אבינו. כמו שמבחינת ההבעה האמנותית, השמות שתמיד נתלה בהם כמוריו ורבותיו היו סזאן, ואן גוך, הלדרליין. “ריבונו של עולם, מה רוצים מהחיים שלי כשאומרים, שוב פעם שדה מתחיל עם סזאן, למי הוא חושב את עצמו”, הוא אומר. “אני רוצה להיות זנב לאריות, למה שלא תפרגנו לי את זה, אני לא רוצה להיות ראש לשועלים של הספרות העברית. כל חיי השתדלתי להתרחק מזה. את חושבת שאני לא מספיק מתוחכם כדי לדעת איך הולכים בראש אחד עם הציבור? אני לא יכולתי להיכנס למשחק המלוכלך הזה של להחניף לציבור? אבל האידיאל שלי היה תמיד סזאן, שישב בודד ועני ונידח בעיירה וצייר, והוא זה שבעקשנות שלו פתח את אמנות המאה ה־20. והלדרליין, שמת נידח ואלמוני. אלה הגיבורים שלי! הספרות העברית לא עניינה אותי, לכן ההתנהגות שלי כל־כך מסויגת ומנוכרת. אני חושב שמישהו אחר במקומי, עם כל ההשמצות שספג, היה מוצא עצמו בבית־קברות או בבית־משוגעים”.

תמיד היה משורר וידויי. השירים שלו, כך הוא אומר, הם לעיתים קרובות סטנוגרמה של המציאות, דיווח כמעט עיתונאי של עובדות. “מאשימים אותי, שאני אגוצנטרי. איזו שטות. אני אדם סגור לחלוטין, הכי בלתי־אישי שיכול להיות. השירים שלי הם לא וידויים אישיים, רכילות לשכנים, אלא ניסיון לפתור את תעלומת הקיום, שאני חלק ממנה”.

כיום הוא גר בירושלים. דירה ספרטנית בת שני חדרים והול, בלי טלוויזיה. תמונות בעל הבית, פרי־מכחולם של ציירים שונים, על הקירות. גם ציורים ששדה צייר: הוא נהנה לספר, שמרדכי ארדון הסכים לקבל אותו ל“בצלאל”, בלי תשלום, בזכות כשרונו. אביו, פועל בניין, היה מובטל רוב הזמן, והבית ידע מריבות קשות. בסוף כיתה ח' יצא פנחס מהבית ונשלח לקיבוץ. תמיד נאלץ לעמוד ברשות עצמו. הוריו התגרשו כאשר היה כבר אדם בוגר.

פנחס שדה: “ירון לונדון הציג אותי בטלוויזיה כאיש עני. את יודעת כמה עלתה לי הדירה הזאת, שנמצאת על גבול רחביה, מול מנזר רטיסבון? יכולתי לקנות באותו מחיר דירת חמישה חדרים באחת השכונות. מי שגר בקוטג' של שתי קומות, חושב שאדם שגר בשני חדרים, הוא עני. אבל למה לי, אדם שחי לבדו, קוטג' של שתי קומות? לעלות ולרדת במדרגות כל היום? מעולם לא קינאתי במי שגר בבית מרווח, עם ספות עור. הסתדרתי יפה מאוד בכורסה הזו שאת יושבת בה. אפשר לקרוא ולכתוב ולאכול, ותתפלאי לשמוע מה עוד אפשר לעשות בה. נכון, היו זמנים שפיזית, חסר לי לחם לאכול, וזה לא משעשע. חייתי בחדרון קטן על גג, תקרת פח, בלי חשמל, והדבר המוזר הוא שמעולם לא עלה בדעתי שאני עני. החיים היו תמיד איפה שאני נמצא. שם היה המרכז”.

שדה מראה לי קלסר, ובו שירים שכתב בשנתיים האחרונות. “יכולתי עכשיו להחזיקה בזרועותי, עירומה, אך היא בקבר./ מזה שנים, אולי כבר יותר מעשר שנים, היא בקבר”, כתב לשרי, אהובתו המתה, אשר הפילה עצמה, שנים אחרי שנפרדו, מגג מגדל. “היו לה בעיות נפשיות קשות, שנודעו לי רק אחרי מותה. לפני כמה חודשים הלכתי לעיר העתיקה וראיתי את המקום שקפצה ממנו, ממגדל של כנסייה, ליד קבר ישו”. יש שם שירים לאמו, חיה לבית קרוכמל, אשר נפטרה, כבת 90, לפני שבע שנים.

על השולחן בינינו מונח ספרו על הרבי מנחם־מנדל מקוצק, “איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה”, שיצא לאור בהוצאת “שוקן”. לאחר משבר אמונתי קשה הסתגר הרבי מקוצק בחדר במשך עשרים שנות חייו האחרונות, וסירב לראות פני איש. תלמידיו רשמו את אמרותיו. שדה שִׂרטט את חייו של הרבי והביא את אמרותיו, כשהוא מסיים במלים, “בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה”.

פנחס שדה: “הדברים הם של הרבי מקוצק, לא שלי. הוא, שחייו היו עגומים וקשים, ראה את המיתה כדבר היפה בחיים. זו בהחלט לא דעתי. כתבתי הרבה על המוות, אבל כהעצמה של החיים, לגעת בחיים עד מוות. אני אוהב מאוד את החיים, את המצוקות, האהבות, הניסיונות”.

– בשיר אהבה לנערה, לפני כמה שנים, כתבת: “יופי כיופייך לא ראיתי מימי. מי את? אולי אקראך בשם מוות./ לו באת ואמרת לי, ‘אני המוות’, הייתי הולך עמך בשמחה”. היום אתה חושב אחרת?

פנחס שדה צוחק. “יש הבדל אם אתה כותב דבר כזה לפני צילומי הרנטגן, או אחריהם. אני מודה, שאני כבר לא עומד מאחורי השיר. לא אמות בשביל אף אשה, ותהיה יפה ככל שתהיה. אגב, הבחורה ההיא באה לבקר אותי לפני שלוש שנים. דפקה על הדלת, והמדהים הוא שלא זיהיתי אותה. ולחשוב שבזמנו, חשבתי למות למענה. אבל השיר נשאר, וזה העיקר”.

– לפני שנים כתבת: “לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך./ הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ,/ אל כל אשר אהבת, אשר חיית”. המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?

“בהחלט. אני מוכן לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל־25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה”ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".

* * *

כעבור 15 חודשים, ב־29.1.94, נפטר פנחס שדה ממחלת הסרטן.

שער שלישי: מאיני ועד שלו

מאת

אילת נגב

---

לאה איני: לחיות עם בעל מת

מאת

אילת נגב

לאה איני, נו' 1962

מירי בהתה במסך הירוק שלפניה. בלי שהרגישה, הקלידה לתוך מאגר החתנים הפוטנציאליים את שמו ופרטיו של האיש, שעד לפני חודש היתה נשואה לו. ישי כץ, בן שלושים וחצי. בזיכרון של המחשב היו אגורות תקוותיהם וציפיותיהם של פנויים ופנויות, לבבות בודדים, אשר באו אל משרד השידוכים הממוחשב “נוגה” כדי ליצור קשר רומנטי, באופן הכי סטרילי ומדויק. ומירי, אשר עבדה כפקידה במשרד השידוכים, תקתקה את תאריך הלידה והמזל של בעלה, ציינה את עיניו החומות, פירטה את מקסמי גופו, תחביביו, תחומי העניין שלו, ספרים, סרטים. סטודנט לגיאוגרפיה, תואר שני, בקי בידיעת־הארץ, יודע היטב את העמקים והגאיות והנחלים, וירכיים של אשה.

כשסיימה, העלתה על המסך את מאגר הפנויות בגיל המתאים, שלפה החוצה את הנשים הראויות, והחלה לשדך לו. האם יעדיף אהובהּ לשעבר לקשור את חייו עם גננת אדמונית ואוהבת חיים? אולי איתה יזכה להיות אב, ואחר־כך סב? היא לחצה על הכפתור. מסך המחשב, “כמו צלוחית תקווה בבית־התמחוי הזה של האהבה, הראה את הציון ‘התאמה בינונית מינוס’”.

ומירי הולכת הביתה, ממאנת להשלים עם אובדן אהבתו של ישי. היא משאירה לו פתקים על שולחן המטבח, כאשר היא יוצאת בבוקר לעבודה, מוסיפה לנעול את נעלי־הבית המשובצות שלו, לישון בצד שלו של המיטה, להתכרבל בחולצת הטריקו שלו – “זאת שישנת בה ביומיים חופש, שקיבלת מן המילואים, וכל הזיעה של ריחות השינה והאהבה שעשינו עוד נותרו בה כמו עקבות”. בשירותים היא מביטה במערומיה ושמה לב לשערה לבנה אחת שצצה בערוותה. “כבר חודש שאתה לא מבקר שם. הייתכן, ישי, שמאז התאונה הטיפשית הזו במילואים, הזמן שלי נעצר, ודווקא הגוף הוא שתפס תאוצה? ואולי זה בגלל החרדה של הפות להיעזב ככה. מה יש, גם הוא מתאבל, לא?”

אהבה, זוגיות, געגועים, חרדת־נטישה, מוות, החירות להרגיש ולהגיב כרצונך בלי להתחשב במוסכמות, הם נושאי הרומן הראשון של לאה איני, “גאות החול” (“הספריה החדשה”, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי “סימן קריאה”, 1992). מירי כץ, בת 24, נשואה שנתיים, סטודנטית לספרות באוניברסיטת תל־אביב, היא אלמנת־צה"ל טרייה. ישי בעלה עלה על מוקש, כשיצא ל־28 ימי מילואים בצפון. מירי מסרבת להשלים עם מותו ומוצאת בינתיים, עד שיחזור אליה, עבודה בחצי משרה במשרד שידוכים.

כשהיא קולטת את סופיות המצב, מחליטה מירי, שאם אינה יכולה לחיות עם ישי החי, תחיה עם ישי המת. הספר כתוב כולו בגוף שני, כדיווח של מירי לישי בעלה על הנעשה בהיעדרו. כאלמנת־צה"ל היא מורדת בתהליך האבל המקובל ומסרבת לקחת חלק בפולחן, שהחברה קובעת לה, כתחליף לאיש שהיא אוהבת. היא לא מתכחשת לעובדת המוות, אבל דורשת לחיות עם בעלה גם במצבו הנוכחי של חוסר חיים. לדעתה, מותו של אדם אהוב אינו סיבה מספקת לניתוק קשר של אמת.

וכך עוברת מירי לגור באוהל, שהקימה מעל מצבתו בבית־הקברות הצבאי בקרית־שאול.

כל זמן שהדברים נשארים בגדר מחשבות, איש לא מפריע למירי. אך כשהיא קמה ועושה מעשה, התנהגותה מקוממת את הוריו השכולים של ישי ואת הסביבה, הדוגלת בהשלמה עם המציאות: להיפרד מן המת ולקבע את העבר באמצעות טקסי זיכרון וספרי הנצחה. “הנוף היפה בבית־העלמין, הטיפוח, הצמחים, מנסים לשכך את הכאב”, אומרת לאה איני, “לא לרפא – כי לא נרפאים לעולם – אבל לנחם ולחמם. מירי מסרבת לקבל את השקר המוסכם הזה”.

לאה איני מודעת לכך, שכתיבה על המוות בסגנון מורכב, שכולל גם קלילות והומור, תוך שבירה של טאבו ספרותי, עלולה להיות קשה לעיכול. “בישראל, כשכותבים על שכול או אלמנות, זה תמיד כבד ורציני”, היא אומרת, “אבל היות והרומן שלי עוסק בחירות האנושית והנשית, בזכותה של מירי להתאבל כרצונה, גם בדרך שנחשבת חריגה, אני נוטלת גם לעצמי חירות ספרותית. הומור הוא סוג של חופש, וההומור שלי שחור, כי הוא עוסק במוות. כל מוות הוא שערורייה, ופחות מדי אנו משתדלים למנוע אותו. הספר הזה, מבחינתי, הוא קידוש של החיים, אשר צחוק הוא מהמרכיבים העיקריים שלהם”.

* * *

עגלת־ילדים חוסמת את הכניסה לדירה בבית המשותף ברמת־גן, שבה גרה לאה איני עם בעלה ובתם התינוקת. שני ספרי השירה שכתבה, “דיוקן” (1988) ו“קיסרית הפריון המדומה” (1990), וספר הסיפורים הקצרים “גיבורי קיץ” (1991), תיארו אנשי־שוליים, עלובי־חיים, נכים ומפגרים, אשר כל חייהם הם ניסיון להישרד.

ספריה גרפו ביקורות נלהבות בנוסח “קול גדול וחזק בספרות העברית”, ו“שילוב של פיוטיות ואינטלקט”. שלושת ספריה הקודמים זיכו אותה בכמה פרסים ספרותיים, וגם חשפו קטעים לא נעימים מהביוגרפיה הפרטית שלה: ילדות של דלות רגשית בצל אם תופרת ואב בעל חנות מספוא, ששיתף את לאה, הצעירה בשלושת ילדיו, בסיוטי השואה שלו. האדם היחיד בכל ילדותה שידע לחבק, לפנק ולתמוך, היתה סבתה מצד אמה. מותה של הסבתא, בגיל 85, הפגיש את איני לראשונה עם אובדן של אהבה, והיה, אולי, אחד הגורמים הרגשיים לכך שהרומן הראשון שלה עוסק במוות ובזיכרון.

“כמו מירי כץ”, היא אומרת, “גם אני דבקה בסבתי המתה. כשסבתא מתה, הייתי ממש על הקרשים. שמרתי כל פירור של חפץ, שקיבלתי ממנה. שוב ושוב אני משַחזֶרת אותה, את ריח הבגדים שלה, פריכות היד, חמימות הגוף, ומשמרת את הזיכרון על אש קטנה”.

בבית הוריה, שהיו בו שני ספרים בלבד – הגדה של פסח וחוברת לימוד נהיגה – היתה לאה עוף מוזר ונדיר, ילדה בעלת צימאון רוחני אדיר, אשר לימדה את עצמה קרוא וכתוב. מגיל שש כתבה שירים וסיפורים: "לא היה לי למי להראות אותם, כי הורי לא קוראים ספרים. גם היום, אני יודעת שהם לא קראו אף שורה שלי. הם לא יכולים להבין. אנשים מאוד פשוטים, שחוו דברים נוראים. היו להם חיים קשים יחד. להיות קשה־יום זה לא רק עניין כלכלי, זה בהחלט מצב נפשי, שלא משתנה גם כשהדירה מתרחבת.

“אף פעם לא דיברו בבית על שום דבר שברוח. השיחות היחידות היו על פרנסה ובריאות, ומה נקנה מחר בשוק וכמה עולה כל דבר. מפלס הציפיות שלהם נמוך מאוד. רואים טלוויזיה, אוכלים, ישנים, מתלוננים, וזהו. לא היתה בכלל פרטיות בבית. ההורים לא ידעו לדפוק על דלת לפני שנכנסים. אני אילפתי אותם ממש בכוח, וזה הצריך מהפכה, כמו ללמוד שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, ולא להיפך. אם היתה בבית הזה רוח, זו היתה רוח־פרצים”, היא מפטירה באירוניה.

היא ברחה אל הזלילה. בגיל תשע היה משקלה 60 ק"ג והיתה הילדה השמנה ביותר בכיתה. "כששיחקו מחבואים, הבן הכי רזה בכיתה היה רץ ומתחבא מאחורי גבי – עד כדי כך שמנה הייתי. הייתי ילדה מופנמת, מהילדים שלא מוזמנים למסיבות של יום שישי. התבודדתי מרצון ומאי־רצון גם יחד. מכיוון שהבית היה כל־כך נורא, ואת הבית אתה לא יכול לנטרל, השתדלתי שלפחות כלפי חוץ אהיה מוגנת. עטפתי את עצמי בקליפה קשה כלפי החברה, כדי לשרוד, אבל שילמתי בבריאותי. בגיל צעיר קיבלתי אולקוס, ויש לי מיגרנות קשות.

“כלפי חוץ הייתי קשוחה, אבל בראשי טחנתי את מה שקרה בבית. הבעיה שלי, שאני לא יכולה לשכוח, הדברים נסחבים אחרַי כל הזמן. אם אתה חי את החיים בלי הרבה מסכות, אתה משלם מחיר. הנטייה לא להתכחש לשום דבר, לחטט ולפשפש ולגרד בפצע, טובה כדי ליצור, אבל מקשה מאוד את החיים. כדי ליצור מחומרים כאלה, אתה מבעיר תחתם אש ועושה מהם מדורה. בחרתי בכתיבה כדי לעשות את עצמי אדם חדש”.

בביתה שלה שוררת נינוחות חמימה. פרחים, מפות תחרה. “הבורגנות היא הצמר־גפן הבסיסי, שמרפד לי היום את החיים”, היא אומרת. הדירה מצוחצחת, אין גרגיר אבק על הווידאו והטלוויזיה. “יש לי אובססיה לניקיון. אמא שלי מאוד אהבה לאגור דברים, והגבבה הזו נראתה לי עלובה, דוחה, לא אסתטית. עד היום אני שונאת קופסאות ומגירות. אני כל הזמן מנקה החוצה ומאווררת ולא סוגרת ולא חונקת דברים”.

עירד, בעלה הפסיכולוג, הקדים הפעם לחזור מעבודתו בבית־החולים, כדי להשגיח על יעלה, תינוקת יפה ותובענית, כדי שלאה תוכל להתפנות לראיון. הם זוג קרוב מאוד, בעלי־ברית בעולם, שאינו תמיד מסביר פנים. היא לא מודה בכך, אבל כשאני מתבוננת בה ובעירד, אני שמה לב למאפיינים דומים ליחסי הזוגיות של מירי וישי כץ, גיבורי הספר. לא במקרה בחרה איני לתאר את מירי כיתומה מהוריה, שגדלה אצל סבה עד שמצאה את ישי – “וכל החלומות שלה התנקזו באדם אחד, שהחזיר לה אהבה וביטחון”.

היא חרדה מאוד לפרטיותה. אוסרת לציין בכתבה את שם המשפחה, שרשום על תיבת הדואר. “איני” הוא שם־נעוריה, ובו תחתום תמיד על ספריה. בשם נישואיה היא משתמשת בבנק, בעירייה, במגעים עם הרשויות. כשתגדל הילדה, זה יהיה השם, שבו תרשום פתקים לבית־הספר.

לו נתבקשה לתאר את עצמה במודעת שידוכים, היתה כותבת: “מופנמת, ביישנית, רגישה ובעלת חוש־הומור”. ודאי לא ‘ספונטנית’. לאה ועירד הכירו לפני שבע שנים. “פגישה עיוורת”, היא מספרת, “הוא קיבל טלפון שלי, וצלצל. אחר־כך ישבנו שעות ודיברנו בלי להרגיש שהזמן עובר, וזה היה הסימן הטוב הראשון”.

החברות והנישואין היו בשבילה תיקון, תפנית של 180 מעלות מכל מה שידעה בבית. “העמדתי אותו במבחנים. רציתי לבדוק אם הוא קמצן, אם הוא יכול לדבר איתי על דברים שחשובים לי, ובעיקר, איך הוא מתייחס לעובדה שאני כותבת. זה היה תנאי בל יעבור, היו מחזרים שסירבתי להם בגלל זה. בשום אופן לא רציתי בן־זוג, שיחיה בנתק מן הכתיבה שלי, כמו הורי. ורק אחרי שעמד בהצלחה בכל המבחנים, הסכמתי להתחתן. זה נשמע מאוד מתחשבן וענייני, לא רומנטי, אבל אם אתה רוצה ללכת על משהו שיחזיק לך לכל החיים, אתה חייב להיות מאוד מפוכח. כמו בשידוך”.

– לא מפחיד אותך לחיות עם אותו אדם 50 שנה?

"בכלל לא. אהבה שבנויה טוב, לא נגמרת, כי כל הזמן מזינים אותה. רק בפני אדם, שאת מכירה ובוטחת בו, את יכולה להתפשט נפשית ולדעת שלא יפגע בך ולא ינצל את זה נגדך. אבל דווקא משום שהצלחתי, אני חוששת מאובדן. כמו שאומרת מירי: אני מרגישה, שהעובדה שזכיתי בפיס פעם אחת, לא מבטיחה לי שאזכה בו שוב. הדברים נורא שבירים. רציתי אהבה, פינה שקטה, ויש לי, אבל ברגע אחד הכול יכול להתפורר. אני מאוד חרדה לאיש שלי. כשהוא מאחר איחור משמעותי, אני כבר מדמיינת את האסון, ומחכה לטלפון, ורק תוהה מי יצלצל קודם: המשטרה או בית־החולים, שבו הוא עובד.

“אני חושבת לפעמים בזעזוע, מה יהיה אם אשאר לבד, גם אם זה יקרה בעוד שנים רבות. כאשר האיש שלך איננו, נופל מסך על כל־כך הרבה דברים שעשיתם יחד, ואין לך עם מי לדבר עליהם יותר, גם אם יש לך ילדים ונכדים. אף אחד, בעצם, לא מכיר אותך כמו שהוא הכיר אותך, ואת צריכה לסגור חלק גדול כל־כך מההתנסות האינטימית שלך, לעצמך. זו בדידות איומה יותר מכל בדידות”.

את הפן הקומי של הספר מבטאת חמדה, גננת ג’ינג’ית שמנה ואוהבת חיים, רווקה בת 30, הרשומה בכל משרד שידוכים בעיר ויוצאת עם כל זוג מכנסיים. חמדה מנסה להניא את מירי משקיעה בתוך ההתמסרות לישי המת, ולשכנע אותה לבחור בחיים, ובמסגרת זו גם מעניקה לה שפע הצעות מגוונות איך לאונן. ישי איננו, היא אומרת לה, והוא לא ישכב איתך לעולם. מה שנותר לך הן האצבעות שלך, ידית של מברשת שיער, או מלפפון ישר ושטוף. גם לחמדה, כמו למירי, אין בן־זוג, וסביר שגם לא יהיה לה – היא אומרת שהגברים נרתעים מאהבת החיים שלה – אבל היא מוכנה להשתמש בתחליפים, ובלבד שלא להחמיץ את מה שהחיים מסוגלים לתת.

איני: “חמדה ממשיכה לחפש אהבה, אבל אינה עוצמת את עיניה לכל ההנאות הקטנות שבדרך: אוכל, מין, אסתטיקה, ידידות. בניגוד למירי, שתלויה מאוד בישי, ואין לה זהות בלעדיו, חמדה היא דמות אוטונומית, בעלת חיים עצמאיים. אני מאוד מנסה להיות חמדה, ולא מירי. להשתחרר מתלות ולמצוא בתוך החיים הקשים והדפוקים האלה את נקודות האור”.

איני כותבת מהר מאוד, בעט על נייר, בלי תיקונים ובלי טיוטות: “אני רואה תמונה, ממש בפועל, ומתארת אותה, על הצבעים והריחות והטעמים. כשנולד הספר, פתאום חדרה לי לראש תמונה שמישהי, שבעלה נהרג בתאונת אימונים, יושבת על אסלה ומוצאת שערות לבנות בערווה שלה. זה ביטוי לטראומה, כמו שהשיער מלבין בראש, רק שכאן זה מתקשר לזוגיות ולמיניות. ואז, כמו סליל־חוטים שמתגלגל, המלים זורמות, מאות מלים בלי מחיקה אחת, בשטף ובפיכחון. אני מנסה להעמיד עולם שלם על הרגליים, כמו סייח, שנולד שלם ומיד עומד על רגליו. כתבתי את הספר בחמישה חודשים”.

מלבד מספר ביקורים בבית־העלמין הצבאי בקריית־שאול, לא עשתה תחקיר, לא שוחחה עם אלמנות או עם הורים שכולים. הכול שאבה מתוך תחושותיה. חוויית האובדן שלה עצמה – הריון שלא הגיע לסיומו, לפני שנתיים וחצי – היא עדיין פצע פתוח, שלא נפרש עליו שום קרום־מגן. “כשזה קרה, אנשים מסביב אמרו לי: לא נורא, את צעירה, יהיו לך ילדים, קחי את עצמך בידיים. מצפים ממך לחזור מהר למסלול, ולא לטבוע ביגון שלך. זה נורא מרגיז, כי מי יכול לשפוט אבל של אדם אחר? אז באמת הריתי שוב וילדתי תינוקת, אבל אני לא שוכחת את הילד שאיננו. וכשמישהו אומר: יופי, יש לך בת ראשונה, אני שותקת וחושבת בלב, ‘היא לא הראשונה, היא השנייה שלי’”.

מאז לידת בתה סדר־יומה איננו בידה. טיולים בגן הציבורי ורסק פירות דוחים כל כתיבה רצינית. “קשה להיכנס לעולם שלם של רומן, כשאתה צריך לקום כל שנייה ולהסתכל, אם הבקבוק התחמם או לא, אז בלית־ברירה התחלתי לכתוב דברים יותר קצרים, שנגמרים תוך כמה שעות, כשהילדה ישנה”. לא במקרה, כל אלה סיפורים על ילדים העומדים מן הצד: ספר ילדים על ילד נמוך המדבר עם מפלצת, שתעזור לו לצמוח, וסיפור בהמשכים שמתפרסם בשבועון־הילדים “כולנו”, על נער שאביו מובטל.

– בספר שלך יש מוטיבים משירי “שמחת עניים” של אלתרמן. הרעיה הנאמנה לבעלה המת. הזר המקנא לחן רעייתו, וצופה בה, מארץ המתים, בלכתה אל משכב עם גבר אחר. “כי אין בית בלי מת על כפיים, ואין מת שישכח את ביתו”.

"לא חשבתי על זה במפורש, אבל זה נכון. בתור אדם מת, לישי יש נוכחות מאוד חזקה בחייה של מירי. היא עושה הכול מלבד לשכב איתו, כי זה אי־אפשר, אבל היא מצפה לו וכועסת עליו ומיידעת אותו ועושה הכול איתו. אז נכון, שכדי שאהבה תימשך, צריך להזין אותה, ונחוצים שניים, רצוי חיים. אבל אני ומירי שואלות, אולי אפשר להזין את האהבה הזו, גם כשאחד הצדדים מת.

“אני יודעת שהדרך של מירי לא תוביל לשום מקום, הרעיון לחיות עם המת אבסורדי, מאייד את עצמו וחסר סיכוי. אם, חלילה, היה קורה לי אסון כזה, סביר שהייתי מתאבלת בדרך המקובלת של תמונות וטקסי זיכרון. אבל אני נלחמת על זכותה לעשות מעשה, אבסורדי ככל שיהיה. מעשה של מורדים, מהפכנים, אנשים שיודעים להסתכל לתוך החושך ולמצוא בו דברים חדשים. רק כך האנושות מתקדמת. אם אנשים יילכו רק בדרך הסלולה, שום דבר לא ישתנה”.

---

אריה אקשטיין: כשאגדל, אתחתן עם זונה

מאת

אילת נגב

נו' 1930

על עטיפת ספרו “דודה אסתר”, עיצב אריה אקשטיין בגבס צבוע את דודתו האהובה, אחות אביו, כפי שזכר אותה: שיער גולש ושפתיים ארגמניות, צמידים על פרקי־הידיים, יריעת־בד שקופה פרושה על הכתף, בלי שתנסה אפילו לכסות את זוג הפטמות האדומות, התפוחות כתות־שדה. ירכיים לבנות ובשרניות, פסוקות סביב משולש השיער השחור, הענקי, המודגש, על ערוותה. כשנזרק אל הרחוב, לאחר שאמו עזבה אותו והלכה להיות עוזרת־בית בעיר הגדולה, אספה אותו הדודה אסתר אל החדר, שבו היתה מקבלת את לקוחותיה. ואריה, אשר אז עדיין קראו לו אברום־לייב, היה עומד ליד ביתה ומשדל את הגברים העוברים־והשבים בתיאורים מפורטים, ובהצעות שלא משאירות מקום רב לדמיון. “והם היו נותנים לי מטבע, דמי־סרסור, ונכנסים פנימה. הטקסט הקבוע שלי היה, ‘אתה יכול לדפוק את הדודה שלי מלפנים או מאחור’. כילד בן שמונה, לא הבנתי מה אני אומר, אבל הייתי מאוד מרוצה, שבזכותה אני חי כמו לורד”.

בתקופה ההיא החליט אברום לייב, שכשיהיה גדול, יתחתן עם זונה. רק לזונה, כך התרשם מניסיונו האישי, יש שמלות פרחוניות יפות, כרים רכים על המיטה, נקניקים תלויים בשורה על הקיר ובעיקר כמויות לא מוגבלות של שוקולד.

אריה אקשטיין, אמן – בן 60 פלוס, את גילו המדויק אינו יודע – נהנה להתריס, שהוא בוגר כיתה ג', ומתגאה שהוא בקושי יודע לחתום את שמו. ערימות הספרים ליד מיטתו, בגרמנית ובפולנית, הן הישג של לימוד עצמי. “אף פעם לפני־כן לא כתבתי, אבל גם בציורים ובפסלים שלי היה יסוד סיפורי חזק. בזמן האחרון הרגשתי שזה לא מספיק, ואמרתי לעצמי, אם ככה, תכתוב סיפור. יש לי זיכרון ויזואלי חזק. אני עוצם את העיניים ורואה בתמונות, כמו בסרט או בטלוויזיה, איך הייתי ילד בעיירה שלנו. אני נושם ריחות, טועם מאכלים ומתאר בדיוק. הכול אמת, אנשים מהעיירה שלי, טיפוסים שהכרתי, כאלה דברים אתה לא יכול להמציא. אבל בגלל שאני לא מסתדר עם האותיות, אני כותב את העברית בפולנית”.

וכבר הוא קם, כאחוז־תזזית, ורץ להביא מאי־שם מחברת של בית־ספר עממי, ומראה שורות משורבטות: KAMA PAMIM KASHER PAGASHTI.OTO, KEN BERACHTI OTO LESHALOM. כשקוראים זאת בקול רם, מתקבל המשפט המשובש, “כמה פעמים כאשר פגשתי אותו, כן בירכתי אותו לשלום”.

בבוקר הוא קורא, מסגנן ומדפיס במכונת־כתיבה את מה ששִרבט בלילה באותיות לטיניות, “כי הכתב שלי כל־כך מבולגן שאלוהים ישמור, ואם יעבור עוד יום, בעצמי לא אבין מה כתבתי. יש אשה נחמדה אחת בראש־פינה, שאני קורא לה אחר־כך את המשפטים בקול, והיא מתקתקת לי אותם בעברית”.

בדרך הכמעט אנלפביתית הזו, כתב אקשטיין סיפור קצר על דודתו הזונה אסתר, ושמר אותו בצד. הוא אוהב לספר איך יום אחד “גִלגלתי לי, כרגיל, צינגלה, סיגריית חשיש קטנה, על חתיכת עיתון וראיתי מודעה על תחרות סיפורים קצרים של עיתון ‘הארץ’. אמרתי לעצמי, יאללה, נשלח. מאוד התפלאתי, שהסיפור זכה בפרס ראשון בתחרות. יגאל שוורץ מ’כתר' פנה אלי ודחף אותי להמשיך לכתוב, ומזה צץ הספר ‘דודה אסתר’. אני כתבתי סתם, מהפופיק. זה שאני סופר עכשיו, נראה לי כאילו השטן עושה ממני בדיחה. כאילו מישהו אמר לי, שמע, הוועדה ישבה והחליטה, שמהיום אתה האפיפיור”.

אני מתעניינת בנימוס, אם הזכייה במחשב אישי, פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר, שינתה את דרך עבודתו.

“השתגעתי? היה איזה מישהו שנורא היה צריך מחשב, קפצתי על ההזדמנות ואמרתי, קח את זה, אני לא רוצה לראות את המפלצת הזו. אני לא מסתדר עם מכשירים. אפילו לא פתחתי את האריזה”.

– מכרת את המחשב שקיבלת כפרס?

“חס וחלילה למכור. נתתי במתנה, העיקר שייצא מהר מהבית. אם היו נותנים לי חבילת שוקולד, הייתי יותר מרוצה”.

* * *

לא במקרה בוחר אריה אקשטיין בשוקולד, כדוגמה לפרס הנשאף. הרי רק בגלל אהבתו לשוקולד נשבע להתחתן עם זונה. גן־עדן לפי אקשטיין מכיל נרגילה ובה חשיש, קקאו חם, שוקולד בכל הטעמים, ונשים, הרבה נשים. “כשהייתי בן שמונה חודשים נטש אבי אותי ואת אמי בעיירה שלנו, דיסנה”, הוא אומר. “אמא שנאה אותו בגלל זה, והשביעה אותי, שארצח אותו אפילו אם היא כבר לא תהיה בחיים. גדלתי על השנאה לאבא. הצרה של ילד, שסופג הכול ואין לו כוח להתגונן, אין לו אנטיביוטיקה נגד הרעל. הוא גדל בלי אמון באהבה, אף פעם לא יאמין לאשתו, כי העולם בגד בו”.

אחרי המלחמה ראה ברחוב בגרמניה שלט של חנות, ועליו השם “מנשה אקשטיין”, כשם אביו. בזוכרו את הבטחתו לאמו, נכנס לחנות. בעל־הבית לא היה. כעבור שלושה ימים חזר כשגרזן מוסתר מתחת למעילו, ועמד מול האיש, שלא הכיר מעולם. רק בבדיקת תעודת־הזהות, שבעזרתה הוכיח האיש שהוא אקשטיין אחר, נמנע הרצח.

“היום אני רואה את זה באור סלחני יותר. אמא צדקה כששנאה אותו, והוא צדק כשברח ממנה. מי כמוני יודע, כמה מהר אשה יכולה להפוך בית לבית־סוהר. הדרך כל־כך קצרה, שאלוהים ישמור. הכי גרוע זה כשצד אחד צודק, והשני לא אשם. אני מבין את אבא, גם לי יש זונות בראש. זה משפחתי אצלנו”.

– זונות יש לך בראש, או נשים?

"נשים, זונות, זה אותו דבר. לאשה יש רכוש בין הרגליים, והיא יושבת עליו. מה ההבדל בין אשה הגונה לזונה? האחת לוקחת כסף, והשנייה לא. הזונות היהודיות שהכרתי בלודז' היו הגונות ותמימות יותר מהרבה גברות מכובדות בתל־אביב, ששוכבות רק עם הבעל שלהן אבל הן זונות בנשמה. מה אנחנו יודעים מה יש בנשמה של אדם אחר? איזו זכות יש לנו לשפוט?

"אני כותב על נערה אחת שהכרתי, אסתרק’ה, בת 13 או 14, שחרחורת כמו צוענייה. הייתי ילד בן 8, אבל התאהבתי בה, כי היתה מרדנית. כשאמרתי לה כמה היא יפה, הורידה לי סטירה ואמרה, שלפעמים יופי הוא קללה ולא ברכה. הסתובבנו יחד בפולין, בחבורה של ילדים עזובים. בכל פעם שהיו לנו צרות עם השלטונות, כשמישהו רצה להסגיר אותנו, אסתרק’ה היתה נעלמת לאן־שהוא עם מפקד המשטרה או ראש הכפר, חוזרת אחר־כך עם שמלה קרועה, אבל כך קנתה לנו את השקט. בסופו של דבר תלתה את עצמה. אולי היתה בת 15. אשה מבוגרת עוד איכשהו מסתדרת עם זה, אבל ילדה, מה היא מבינה? היתה לה ברירה?

“אף אשה לא רוצה להיות זונה. כל אחת היתה רוצה בית וילדים, אבל מה לעשות כשהילדים רעבים ללחם? אפשר להביא כל גבר לגבול שבו יהפוך לרוצח, ואפשר להביא כל אשה למצב שתהפוך לזונה”.

אקשטיין היה נשוי פעם, והתגרש אחרי זמן קצר. אחר־כך, במשך כמה שנים, היתה בחייו אשה שילדה לו ילד, בן 18 היום, שהוא אוהב יותר מאשר את נפשו. “אבל הנישואים הם חלודה לנשמה, פיחות זוחל. קחי זוג, היא בת 16, הוא בן 18, מתהלכים חבוקים ברחוב, והיא נורא מתרגשת ואומרת, תראה איזו שקדייה לבנה על רקע של כחול־שמיים. והם מתחבקים ומתנשקים. אבל השטן הרי לא ישן אף פעם. הם מתחתנים, אחרי כמה שנים הולכים ברחוב, והיא שוב רואה את השקדייה, אבל הפעם אומרת, חיים, אתה ידעת, שקילו שקדים עולה ארבע לירות ועשרים?!”

לפני 15 שנים קמה האשה ועזבה, עם הילד. “הטעם שלה השתפר, לכן ברחה ממני”, הוא מנסה לחייך. "אני אומר את זה בצחוק, כהגנה עצמית. מובן שזה כאב. כל פרידה עצובה, כי אתה חייב להרוג גם זיכרונות טובים כדי לשרוד. אולי אם הייתי עובד ב’תנובה', היה לה יותר קל לחיות איתי. אבל אפילו לי, לא קל לחיות עם אריה אקשטיין. הוא מעייף אותי, הבנזונה.

“אני חושב שהעובדה שהתגלגלתי בלי משפחה, עשתה אותי למי שאני היום. ילד שגדל עם אבא ואמא ואחים ואחיות, לומד לחיות עם אחרים. אני לא יודע מה זה משפחה. בין הגלגולים שלי, הייתי איזה זמן בבית־יתומים בלודז'. המנהלת שלנו היתה חניכה של יאנוש קורצ’אק, והוא בא מפעם לפעם לבקר. פעם, אחרי ששיחקתי את ‘המלך מתיא הראשון’ במחזה שלו, אמר לי, 'עם כל מה שאתה עברת, אני עוד יכול ללמד אותך משהו על החיים?”'

אנחנו בראש־פינה, בחצר החורבה, שאקשטיין קורא לה ארמון. 23 שנים הוא גר פה, בדמי־שכירות של ארבע אגורות לחודש, לדבריו. הבית בנוי כוכים־כוכים: כדי להדליק אור, הוא מסובב את נורת החשמל ומצמיד אותה אל בית־המנורה, כי המפסק לא פועל, ואולי בכלל אין מפסק. על קירות החדר שבו הוא מצייר, שמות ומספרי טלפון של אורחים, שהיו כאן והלכו, רובן נשים. מתוך דלי בפינה מבצבצת חלת־שבת שלמה ומעופשת, עטופה שכבת ירוקת עבה. אני נזכרת, שסיפר ב“דודה אסתר” איך גר עם הסוס באורווה, ואכל איתו “לחם יבש עם ירוקת, אבל מאוד טעים. צריך רק להרטיב אותו לכמה שעות עם מים ולהוסיף קצת מלח, ואז זה ממש סעודת־מלכים”.

שורת מדרגות־אבן מוליכות לחדר השינה: חפצים שנאספו מפה ומשם, שתי מיטות יחיד, מדפי ספרים, ערימות של ניירות וסמרטוטים, טלוויזיה שחור־לבן זעירה. מקלט זמני של פליט, ולא בית שאדם גר בו שנים. במסדרון אפלולי, מקרר חשמלי מיושן. השירותים בחצר. האסלה שבורה, קורי־עכביש סמיכים משתלשלים מן הקירות.

* * *

באחת התמונות הראשונות בספר נוסע הילד עם דודתו בכרכרה, וכאשר מגיעה העת לשלם, אומרת הדודה לעגלון, “אני אשלם לך עם התחת. תבוא מתי שאתה רוצה”.

מתוך “דודה אסתר”:

בקריאת “שמע ישראל” זינק אקשטיין הצעיר ממחבואו, נעץ את שיניו באחוריו של העגלון, ונגס בו עד זוב־דם. להפתעתו, בעטו בו העגלון והדודה, וזרקו אותו מכל המדרגות. כך החלו גלגוליו ברחבי פולין.

כדי לשמור על נפשו במצבים הנוראים, המציא משחק של דמיון: זה לא אני, ואני לא כאן. את הזוועות האמיתיות, הוא אומר, לא יכתוב לעולם. המספר הכחול שעל זרועו, נחקק בו באושוויץ, כשהיה נער צעיר. הוא לא מוכן לרמוז אפילו במלה על מה שעבר עליו, אבל הוא שרד.

אריה אקשטיין: "אחרי המלחמה, כשהתברר לי שנשארתי לבד בעולם, החלטתי להתנצר. מספיק סבלתי. מה יש, לא מגיע לי ניכוי שליש על התנהגות טובה? חייתי עם חברה פולנייה, סטאשה, קתולית אדוקה, ענדתי צלב גדול והלכתי איתה לכנסייה. יום אחד אמרה לי, ניסע לוורשה לקנות נעליים. כשאשה עסוקה בקניות, אפשר לקבל אקזמה מהנדנודים שלה. אמרתי לה, סטאשקה, תקני מה שאת רוצה, אבל לבד, אני הולך לטייל. הסתובבתי ברחובות ועמדתי ליד חלון־ראווה.

“פתאום ראיתי את בורך האורג, מהעיירה שלי, משתקף בזכוכית החלון. הוא היה איש זקן כבר כשנשלח למחנות, ולא האמנתי שנשאר בחיים. הסתובבתי, והוא הביט בצלב שלי, בכובע המיוחד שלבשתי כמנהג הפולנים, סקר את כל התחפושת ואמר, ‘פורים שמח, אברום־לייב’. נשכבנו על המדרכה וצחקנו כמשוגעים. על המקום זרקתי את הצלב וחזרתי ליהדות”.

אקשטיין עלה לארץ ב־1948 ועוד הספיק להתגייס לפלמ"ח. אחר־כך היה בוקר־סוסים בקיבוץ עמיעד, מלח בספינת דיג, עוזר לגיאולוג בקידוחי נפט בערד. הציור עזר לו לעבד את הצלקות שבתוכו. “אני מצייר נוף, כי בניגוד לבני־האדם, הטבע הוא לא טוב ולא רע, אלא נייטרלי”.

הוא פיסל פסלים קטנים של בני העיירה שלו, כל הטיפוסים שעליהם כתב: השוחט, המלמד, הגנבים ושואב־המים. “הפסלים נמצאים למכירה בגלריה בתל־אביב, כי רציתי להעביר אל הצברים את הדמויות האלה, שכבר אינן קיימות. אבל אצלכם כל מה שגלותי הוא רע. כל בהמה ציונית או קוף הסתדרותי מרשה לעצמו להרים את האף ולהגיד ‘שטעטל־שמעטל’. באיזו זכות מחקתם את התרבות ההיא? אין דבר אנטי־תרבותי יותר מאשר לקחת פרופסור ולהפוך אותו לרפתן. הציונות יצרה עם של רס”רים וטרקטוריסטים. הרי זו שנאה לאינטלקטואל, לאמן! תנו קצת כבוד. על מה יש לכם כל־כך להתגאות? בעיירה, בניגוד למדינת ישראל, לא שדדו זקנים, לא אנסו נשים ולא רצחו בשביל כסף!''

ב“דודה אסתר”, המתאר את החיים היהודיים בפולין מהזווית שנוח להתעלם ממנה, הגנבים והזונות הם בני־האדם האמיתיים. “מי שעזר לי בחיים היו הגנבים, הם יודעים להתחלק בפרוסת לחם, כי עברו עוני וסבל. כשיש לך רק פרוסת לחם אחת, ואתה מתחלק בה, זה המבחן האמיתי. בעוני הזה, להישאר בני־אדם, צריך כוח אדיר. מה אתם יודעים על עוני? עושים הפגנות נגד המשכנתא. זונות עובדות בשביל שיכון, לא בשביל לחם לילדים. החיים שלי היו לא כל־כך נעימים, אבל קיבלתי פיצוי בזה שפגשתי את כל האנשים האלה. למשל, חיים הגיבן, שאני כותב עליו. הוא אמר לי – כשירביצו לך, תעמוד ישר ואל תתכופף, אחרת תקבל גיבנת. מאז, יכלו לשחוט אותי, ואני לא הייתי מתכופף. בהתחלה לקחתי את זה בצורה מעשית, אחר־כך הבנתי את המשמעות הסמלית של לא להתכופף”.

מהרגע הראשון שביקר בראש־פינה, הרגיש שבאיזה גלגול אחר, כבר היה כאן. “רק אחר־כך התגלה לי שהשם ‘אקשטיין’ פירושו ‘ראש פינה’. כאילו מה שקרה, צריך היה לקרות. ראש־פינה בנויה לשלושה סוגי אנשים: לאוהבים, לפילוסופים ולאמנים, והיתה תקופה קצרה ומאושרת, שבה הייתי כל שלושת הדברים האלה יחד. אני קם בבוקר ויוצא לצייר בנוף. פוגש אנשים, מדבר קצת. קשה לחיות בחברה, אבל קשה עוד יותר לחיות לבד. בשביל מי תצייר, בשביל מי תכתוב, את מי תאהב, אם אין לך אנשים מסביב?”

הראיון מתקיים בחצר, כי בבית ההפוך אי־אפשר לשבת. בוסתן ענק ופרוע של עצי תאנה, גפנים, תות. במטבחון אין תנור או כיריים, ואקשטיין מביא כירת־גז ניידת של פיקניקים, ומרתיח בפינג’אן שמנוני כמה עלי נענע וחופן של מחטי רוזמרין, שקטף ביד מזיעה מהשיח שבגינה. הוא מוזג לי את התערובת לתוך ספל קרמיקה, שעליו ציורי 12 המזלות. התאומים, הקשת, הבתולה, ובני המזלות האחרים, נתונים בתנוחות פורנוגרפיות, המצריכות כישורים אקרובטיים ראויים לציון. לעצמו הוא מוזג את תה־העשבים לתוך צנצנת ריקה של ריבת אוכמניות. בכף מרק הוא חופר מתוך שקית הניילון מעט סוכר חום, שכבר החל להירטב. “תיזהרי לא לשבור לי את הסרוויס הטוב”, הוא צוחק. חבוש כובע קסקט שחור, להצל על עיניו מהאור הבוהק. נמוך־קומה, לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש. אניצי־זקנו הלבן פזורים על החולצה, שרידים לתספורת בוקר חטופה שהעניק לעצמו.

פעם נהג לנסוע לאי היווני לסבוס ולצייר שם. “עכשיו אין לי זמן”, הוא צוחק, וממולל באצבעותיו בתנועה של “אין כסף”. תמונות כמעט אינו מוכר, והוא מתקיים מרנטה קטנה. “יום אחד הייתי ממש רעב, אפילו לחם לא היה לי, כשפתאום נכנסה לכאן אשה, וקנתה תמונה. כל־כך התרגשתי, שברחתי דרך הפתח האחורי, שלא תתחרט. אבל אני מעדיף לחיות על לחם ותה, מאשר להיות עבד של הקהל. לא רוצה להיות תלוי באיזו גברת זילברדרעק או זילברשמוק, שתקנה ציור שלי, רק בגלל שזה מתאים לה לווילון של הסלון. אני כבר זרקתי מכאן כמה לקוחות, שלא מצאו חן בעיני. כשאני מוכר תמונה, הקונה חושב שגם קנה חלק ממני, וזה אני בשום אופן לא מוכן”.

בבית הזה מצאו אצלו השוטרים לפני כמה שנים שתי אצבעות חשיש. “הביאו אותי לפני שופט, והשביעו אותי לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. ואדם מסטול לוקח דברים כאלה ברצינות. כששאלו אותי איפה קניתי את החשיש, אמרתי, אם אגלה, אז איפה אוכל לקנות בפעם הבאה? השופט התעצבן עלי, כבר שלוש פעמים הייתי אצלו וקיבלתי על־תנאי, אז שלח אותי לשלושה חודשים בכלא דמון. זה היה גיהנום, שעורר בי את האסוציאציות הנוראות ביותר מהמחנות”.

את סיפורי הכלא – התעללויות, השפלה, התאבדות – העלה אקשטיין על הכתב בשמונה עמודים מצמררים, שהתפרסמו במארס 1989 ב“מוניטין”. זו היתה הפעם הראשונה שכתב משהו. "ראיתי בכלא תמונות נוראות. עשרה אסירים גברתנים אנסו נער, שנעצר על החזקת חשיש. אמרו לו, אבא שלך הפרופסור, בטח דופק את העוזרת הספרדייה שלכם, אז עכשיו אנחנו נעשה את זה לך. רק נאצים יכולים להגיע לשנאה כזו. אבל אני מאשים את התנאים בכלא. בלתי־אנושי לכלוא אנשים בצורה כזו – 20 איש בחדר של 3 על 4 מטר, עם בית־שימוש באמצע. אין פלא שנעשים מעשים נוראים כאלה.

“אני בכלל חושב, שצריך לעשות ליגאליזציה של חשיש, בטח שלא לכלוא. בית־סוהר רוצח את הנשמה. מחר האיש הזה צריך להיות אזרח, חייל, למה אתם גורמים לו לשנוא את המדינה? קחו ממנו את החופש, אבל אל תשפילו אותו. שיעשו כמו ביפן. שם שכרו בית ענק, לכל אסיר חדר, אתה משלם עבור החדר, האוכל והבגדים בעבודה שלך, ויש לך פרטיות. בעדר, אתה נהפך לבהמה”.

– ועכשיו בעקבות הספר, ודאי יזמינו אותך לראיונות ולהרצאות, יידעו מי אתה ומה אתה, ותאבד את הפרטיות.

“יש בדיחה על יהודי, שהלך ברחוב הראשי של העיירה ביום רביעי, עם טלית ותפילין. ‘יענקל’, שואל אותו חברו, ‘לאן אתה הולך?’ ‘לבית־זונות’, עונה יענקל. ‘לבית־זונות עם טלית ותפילין?!’ ‘כן’, אומר יענקל. ‘אם זה ימצא חן בעיני, אשאר עד יום שבת’. גם אני. אם ימצא חן בעיני, אז אפגש עם הקוראים שלי. אם לא, אז שיקפצו לי. נימוס זה הדבר האחרון, שאפשר ללמוד ממני”.

“אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תישאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשיו. כל מי שהכרת עד עכשיו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין”, אומר לעצמו הילד אברום־לייב. אריה אקשטיין חי כך. “דודה אסתר” הוא הנצחה של העבר ההוא, גירוש שדים, הסתכלות אירונית, הפיכה של החיים לסיפור, כדי שאולי בדיעבד, חמישים שנה אחר־כך, יימצא בהם היגיון כלשהו.

---

חנה בת שחר: חייה הכפולים של אשת הרב

מאת

אילת נגב

היה ברור לי, שלא נוכל להיפגש בביתה, להציץ אל חייה, לקרוא את שמה האמיתי על הדלת. כשאנחנו מגששות בטלפון אחרי מקום מפגש אפשרי, אני מחניקה את פליאתי, כשהיא נוקבת בשמם של שני בתי־קפה ירושלמיים אופנתיים, המקובלים על חוגי הבוהמה, ושואלת אותי באיזה אני בוחרת. לא קבענו סימני־זיהוי. ידעתי שהיא תבלוט שם בזרותה. היא ישבה על גדר האבן, ממתינה בחוץ. חצאית ארוכה, סוודר עם כריות בכתפיים. אשה עדינה, נאה מאוד, בשנות ה־40 לחייה.

אחרי כמה שעות של שיחה, כאשר ירד הערב, וצינה קלה חדרה דרך חלון האבן המקומר של בית־הקפה הנשקף אל מול האורות המהבהבים מהר־ציון, נגעה חנה בת־שחר בפאה הנוכרית, הזיזה את קווצת השערות הבהירות שעל המצח, ואמרה: “אני מרגישה כמו מסכה מהלכת. הפאה הזו היא מסכה, הבגדים הבורגניים האלה הם תחפושת, ואני מסתתרת מאחורי שם בדוי. אפילו אני לא תמיד יודעת מי אני. חיים ממוסגרים ובורגניים מכסים על רגשות, על תשוקות ועל כמיהות. בעולם החרדי אני מוכרת כאשתו של אדם בעל מעמד, נערץ ומכובד מאוד. מקבלים אותי כאדם טוב, אני מנסה לעזור לאנשים, למרות שיש בי גם פן הרסני. העזרה לזולת היא מסכה חיצונית. מסביב, איש אינו יודע שאני סופרת. אפילו החברות שלי לא שמעו מעודן את השם ‘בת־שחר’, לא קראו סיפור שלי. אילו היו הדברים מתגלים, החברה שבה אני חיה היתה מנדה ומחרימה את ילדי, בנותי היו מתקשות למצוא שידוך טוב, כי איך הן יכולות להיות הגונות, אם אמא כזאת חינכה אותן. אנשים היו מצביעים על בעלי באצבע, ומלחשים מאחורי גבו, מסכן, יש לו אשה משוגעת”.

מאז החלה להיות מוכרת בחוגים החילוניים, לפני כחמש שנים, אינה מחמיצה שום הרצאה או מפגש ספרותי עם יוצר או עם מבקר שמעניין אותה. מכאן בקיאותה במקומות הבילוי. לא, היא לא חוששת שיגלו אותה כאן. אנשים שמכירים אותה מהרחוב החרדי, אינם מגיעים למעוזי האינטליגנציה הירושלמית. ואולי, כמו הגיבורות שלה, גם היא נמשכת אל הסכנה.

חנה בת־שחר החלה לכתוב בסדנה לכתיבה יוצרת ב“בית־הסופר”, באותה קבוצה שבה למד גם דן בניה־סרי. ב־1985 קיבלה את “פרס ניומן” לספר־ ביכורים, אבל פרסומה בא לה ב־1989, כאשר יצא “לקרוא לעטלפים”, שישה סיפורים, שבמרכזם כמיהה עזה לאהבה, הנגועה בחותם של טאבו. הביקורת יצאה מגדרה. אשה חרדית עלומת־שם, אשת רב ואם לילדים, הכותבת על אהבות־נעורים, המונחות כאבן בתוך הזיכרון, על ערגות שעל סף גילוי־עריות. נושאים אסורים בעולם שממנו באה.

למרות היותה חרדית אינה מייחדת לגיבוריה רקע דתי דווקא: כמעט אין אצלה תיאורים בהם הגיבור חובש כיפה, או הגיבורה מדליקה נרות שבת. אך רוב השמות הם מסורתיים – לאה, ריבה, מניה. “אלה השמות שאני מכירה ומקיפים אותי”, היא אומרת.

מוקד ההתרחשות של כל הסיפורים הוא המשפחה. “בניגוד לסופרים ישראליים אחרים, אני מתעלמת ממלחמות ומפוליטיקה. האלגוריה של היחיד מול העם לא קיימת אצלי. הפלונטר המשפחתי וההזדקקות של אשה לאשה, אשה לגבר וכל ההצטלבויות האלה הם הנושא שלי”. בת־שחר מחילה את תפיסת השכר והעונש גם על חטאים, שאינם באים לידי ביטוי במישור המעשי.

ספרה “ריקוד הפרפר” (הוצאת “כתר”, 1993) הוא אוסף של ארבע נובלות, ואותם קווים חוזרים בהן: אהבה מוקדמת שלא התממשה ומוסיפה לתת את אותותיה בחייהם של גיבורי הסיפור. נישואים אומללים, אמהות שאינן אוהבות את בנותיהן, אנשים נכים, חולים ופגומים.

בסיפור הראשון “איל נזיר”, הגיבורה אהבה בילדותה את אחיה החורג, וגם הוא הודה באהבתו אליה. היא שמרה בלבה את הבטחת האהבה, גם כשנישאה לאיש מבוגר ממנה בשנים, וילדה לו בת. החיים מרחיקים אותם, הוא עוזב את הארץ, מתחתן ומתאלמן בגיל צעיר. כאשר הוא מצלצל ומבקש שתארח בביתה את בנו, היא מפנטזת שזה ניסיון לחדש את הקשר הרומנטי שלא הושלם. המפגש עם הבן, שיכול היה להיות שלה, מוכיח לה, בלי כחל וסרק, את כישלון חייה המוחמצים.

כאשר כתבה את הסיפור, חיה בת־שחר מחדש את זיכרון אהבתה לבן־דודה, שנהגה לפגוש בחופשות הקיץ, כאשר גרו שני בני־העשרה בבית סבתם. “הלכנו יחד לים, ואני הייתי מסוחררת ממנו. הוא לא יודע עד היום שהייתי מאוהבת בו, וּודאי שלא היה ראוי לאפס־קצותיהן של רגשותי, אבל הרי את מתאהבת ביציר שהדמיון שלך בונה, ולא באדם עצמו. למרות שלא נעשה כלום, זה היה קשר שעל סף גילוי־עריות. הרהורי עבירה גרועים מהעבירה. כל חיי נצרתי את אהבת נעורי שלא נענתה, ונשארו געגועים. הם תמיד נשארים. כל הגיבורות שלי מוּנעות על־ידי חֶסר ורצון בפיצוי. הפיצוי שלי הוא הכתיבה. הייתי צריכה אולי לומר, הפיצוי שלי הוא בעלי, אבל לכל אחד מאיתנו, לי ולבעלי, חיים משלו”.

ניכר בה שהיא מכבדת ואוהבת את בעלה, אבל נפשה מרחפת בעולמות אחרים. היא נישאה לו בשידוך, כשהיתה בת 20. “אמרתי לו כמה פעמים, מגיעה לך אשה יותר טובה ממני. היית צריך אשה חרדית פשוטה, חמה, לא פרובלמטית, שיודעת לתת אהבה, לא אשה אנוכיית כמוני, ששקועה בתוך עצמה. כתיבה היא דבר מאוד נרקיסיסטי. הרי אני, כסופרת, מביטה בבבואה של עצמי כל הזמן. מסכן בעלי. אמרתי לו פעם, שחבל שאנחנו לא חיים בימי אברהם אבינו, כשלכל גבר היו שתיים־שלוש נשים. הן היו מטפלות בו ומשמשות לו כמו שבת־זוג אמיתית צריכה להיות, ואני הייתי יכולה להיות רגועה, ולהתמסר בלי רגשות־אשמה לדבר היחיד שמעניין אותי באמת, לכתיבה”.

גם גיצי, גיבורת הסיפור “מסע חורפי”, היתה מאוהבת בנעוריה במאיר, בן־דודתה. “מעולם לא דיברו על אהבת ילדותם. על ההבטחות על הספה בבית סבתא. דודנים, צאצאיהם פגומים. אמו לא היתה מרשה. אולי לכן, ממושמע תמיד, נזהר ביחסיהם”. שניהם נישאו לאחרים, וגיצי נצרה את אהבתה לו. גם הסיפור הזה מפגיש את האוהבים כעבור שנים: הוא רופא שירד לארה"ב, נשוי ואב לבת. גיצי היא אלמנה, שמותו של בעלה רובץ על מצפונה: בשעה שהיו בנופש בכינרת, התפתח ביניהם ריב, הוא חשד שהיא בוגדת, ויצא, אחוז־כעס, בסירה אל האגם, התהפך וטבע. גיצי מחדשת את הקשר עם דודנה, ונוסעת לבית־החולים, שבו הוא מנתח את בתה הבוגרת, הנכה. בבית־החולים נחשפים רגשותיה הקרים של האם, המשבשת כל סיכוי שהיה אי־פעם לבת, להקים משפחה ולמצוא אושר. “אהבה ראשונה לרוב לא מתממשת, שכחי אותו”, היא משננת באוזניה דברים, שאמרה לה אמה בילדותה.

אמהות חסרות רגש הן מוטיב חוזר בכתיבתה של בת־שחר. סבה של חנה היה אישיות ידועה בעולם החרדי. אמה היתה ילדת־תפנוקים של הורים עשירים, שהורגלה לבגדים יפים, למשחקי קלפים, לקריאה בשבועוני נשים. “עד היום היא מאוד חלשה וילדותית, והיא תישאר ילדה עד סוף ימיה: אשה תלותית המבטלת את זמנה על הבלים, ואין לה יחס לכסף”, אומרת בת־שחר. "כשאני מתארת בספרַי אמהות קרות, שאינן יודעות להעניק אהבה, זה שאוב מהילדות שלי. מעולם לא היתה לי אמא, וכאשר אני מתארת בסיפורים שלי נשים שאִמן מתה או איננה מתפקדת, אני מדברת על עצמי. אני מרגישה חשׂוכת־אם, למרות שאמי חיה וקיימת. כשילדי באים אלי בטענות, שאני אנוכיית וביקורתית, אשה שלא מסוגלת לחבק ולהעניק חמימות אני אומרת להם, אתם צודקים, אבל ברגע שלאדם אין דוגמה של אמהוּת, הוא יהיה פגום. אשה שלא היתה לה אם של ממש, לא יכולה להיות אמא בעצמה.

“אני בהחלט חושבת, שאני חסרת ידע באהבה, וזה ניכר מאוד בסיפורים. לפני שבועיים שמעתי חברה שלי אומרת, ‘כל מה שילדים זקוקים לו הוא אהבה, זה הדבר היחיד שצריך לתת להם, הם גדלים על זה’. הרגשתי קנאה עזה, איך אצלה זה נובע בקלות כזאת, ואצלי הכל מאולץ וקשה כל־כך. תמיד הרגשתי עקרות רגשית. גם המגע הגופני קשה לי. ילדי היו רוצים אמא, שאפשר לבכות על צווארה, ואני לא כזאת. כשהמצפון מציק לי, אני שולחת לבתי הנשואה ‘גפילטע פיש’ שהכנתי, לפצות אותה על כך שאיני יכולה לתת לה את התמיכה שהיא מבקשת, או לשמור על ילדיה הקטנים. יש לי עיסוקים משלי: לימודים, קריאה, כתיבה, והם חשובים לי יותר. אני ביקורתית כלפי ילדַי, כי קשה לי לקבל גילויים של חולשה, ובעיקר אצל בת. אני פמיניסטית, ואני חושבת שאשה חייבת להיות מאוד חזקה”.

בת־שחר מעריצה את אביה. איש חכם, סמכותי. באחדים מסיפוריה מתייצבת דמות האב, בעלת גוון אירוטי בולט, ומונעת מן הבת להתאהב בגבר אחר. משהו אוסר על גיבורותיה לחיות חיים מלאים, לשמוח, לפרוץ את המעגל הפסיבי שבו נעים חייהן. “הסיפורים שלי שאובים מחלומות בהקיץ”, היא אומרת. “פרויד היה יכול לכתוב עלי מחקרים שלמים. אני חולמת חלומות רומנטיים: הרפתקאות, נסיעות, אהבות. הצטערתי שנולדתי בת, כי הרגשתי שאילו הייתי בן, אבי היה מרוצה ממני יותר. בת לא רשאית לעלות לתורה, ואינה יכולה לקבל את מה שהעולם החרדי מעניק לבנים. כל־כך רציתי להידמות לבן, ששברתי מפתחות בדפיקת אגרוף, כדי להראות שיש לי כוח. אבי הוא האיש, שהכי הבין אותי בחיים, אבל אני לא יודעת אם הייתי מעיזה לפרסם ספר, אילו היה חי”.

כל ימיה ישבה בבית, כתבה לעצמה וגידלה את ילדיה, אבל לפני כמה שנים, מוּנעת בצורך לא ברור, מצאה לה עבודה כמטפלת בבית־אבות. במשך שנתיים טיפלה האשה המעודנת הזאת בזקנים, האכילה אותם, רחצה אותם, החליפה את בגדיהם הצואים, רוקנה סירי־לילה. “רק אחר־כך הבנתי, שחיפשתי קשר עם זקנים, כי חיפשתי אב ואם. בכך שהעבדתי את עצמי בפרך אצל אנשים זרים, רציתי לפצות את הורי על האהבה שלא נתתי להם, ואת עצמי על האהבה שלא קיבלתי מהם. ברור שזה לא הצליח”. מתוך התנסותה שם כתבה את הסיפור “ריקוד הפרפר”, אשר הקובץ נושא את שמו.

היא מפתיעה אותי, כשהיא שואלת פתאום: “ראית את הסרט ‘המדבר האדום’ של אנטוניוני? הגיבורה שם רצה עם ילד בזרועותיה, ורואה פועל אוכל משהו, איזו פיתה. היא שואלת אותו, איפה קנית? והוא מצביע לכיוון המזנון. תמכור לי את הפיתה שלך, היא מתחננת ונותנת לו כסף, למרות שהפיתה נגוסה. והיא רצה למקום מסתור ובולעת את האוכל באובססיה. ברור שלא הרעב ללחם מניע אותה, אלא החסך, החסר העמוק עד כאב: הבעל שלא אוהב אותה, והמאהב שלא נותן לה מספיק רגש, וחוסר המשמעות של חייה. כשראיתי את זה, ידעתי שגם אם צורת החיים שלי שונה, בכל־זאת זו אני. גם אני מונעת על־ידי חֶסר”.

– את רואה סרטים?!

“הציבור שלי לא הולך לקולנוע, ובביתי אין טלוויזיה, אבל לקחתי קורס באוניברסיטה על ספרות וקולנוע, ושם אני רואה סרטי־מופת: קורסאווה, פליני. לפעמים אני הולכת לסינמטק, לבד. אין שום סיכוי, שאפגוש שם מישהו מהאנשים שאני מכירה”.

את “לקרוא לעטלפים”, ספרה הקודם, כתבה בת־שחר עדיין לגמרי במחתרת. בעלה, אשר ראה אותה ממלאת דפים על־גבי דפים, פטר את עצמו בתירוץ, שאשתו משרבטת לעצמה. גם ילדיה לא ידעו במה עוסקת אמם כל אותן שעות רבות. כשמישהו היה מתקרב, היתה מכסה בתנועה אינסטינקטיבית את הדף. רק חברה קרובה אחת היתה שותפה לסוד. “כשהתלבטתי איך לחתום על הספר, החברה שלי, שיש לה חוש פונטי, הציעה, בת־שחר. היום, הייתי מעדיפה להיקרא רק חנה, כמו שעשתה המשוררת זלדה. ל’בת־שחר' יש צלצול כנעני, שלא מתאים לי. העולם שאני מתארת, הרבה יותר אידישיסטי”.

כשיצא הספר לאור, יצאה מעט מההסגר הכפוי. “נאלצתי לגלות למשפחה, שפרסמתי ספר, בגלל סיבה פרוזאית מאוד”, היא אומרת. “הרי קיבלתי תמלוגים מ’כתר', ומכיוון שלא הייתי אשה עובדת, הייתי חייבת לתת הסבר להכנסות המסתוריות האלה. אבל עדיין זה נשאר סוד כמוס בפני הסביבה. חלילה שאנשים בקהילה, או המחותנים של ילדי הנשואים, יידעו על כך, כי זה יהיה פגם חמור שיוטל בכולנו. משפחתה של זלדה סבלה קשות, כשכתיבתה התפרסמה בציבור החילוני. שיר שלה, מלא אמונה דתית, שהתפרסם בקובץ של סמינר בית־יעקב, הוצא משם. לי אין סיכוי. שום דבר שכתבתי לא היה נכנס לעולם למקראה דתית”.

עותקים של ספריה נמצאים בבית, מוסתרים עמוק בתוך ארון־הספרים, ואיש אינו יכול לגלותם. בעלה לא קרא אותם, ולא יקרא את ספרה החדש. גם לא את הראיון הזה, כי עיתון חילוני אינו נכנס אל ביתם. “רק משום שאני יודעת, שהוא לא יקרא אף שורה שלי, אני יכולה להיות גלוית־לב בכתיבה. אני לא רוצה לפגוע בו. הוא אדם נהדר, טוב־לב. לוּ קרא את סיפורי, היו מתגלים לו דברים מאוד לא נעימים על אשתו: הגיבורות שלי חולמות על גבר אחר, מאוכזבות מחיי הנישואין שלהן, ואני חוששת שהוא היה מוצא אותי בכל אחת מהן. מזלי שהוא לא מתעניין בספרות ולא דורש לראות את הדברים. מצד שני, אילו קרא אותי והכיר את עולמי הפנימי, יכולנו להיות קרובים יותר אבל אז, אם שנינו היינו כמוני, אולי היה לנו קשה להישאר במסגרת חרדית, וזה מאוד חשוב לי. אני אדם מאמין, ומקיימת בדקדקנות את כל המצוות. אין לי שום הרהורי כפירה. אני מאמינה בכל לבי, שיש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. לא הייתי מסוגלת לחיות בעולם חסר משמעות. אלמלא כתבתי, ואלמלא האמנתי באלוהים, הייתי מתאבדת”.

תמיד היתה חריגה, לא חברותית, בעלת כשרונות ותחומי עניין מיוחדים. מגיל 13 השקיעה את כיסופיה בכתיבת רומנים רומנטיים, שבהם נישאות הנערות לאהוב־לבן. "הייתי טובה בחיבור, אבל הרגשתי שהמורה מסתייגת מהדעות העצמאיות שלי. אבי לא הגביל אותי בקריאה: בגיל 14 קראתי את ‘מלחמה ושלום’, בגיל 16 את ‘החטא ועונשו’, בגיל 18 את ‘מאדאם בובארי’. החלפתי ספרים בספריית ‘בני־ברית’ וב’בית־העם‘. אילו נחשפה זהותי, היו אומרים בחוגים שלנו, שבכל אשמים הורי. שלא מנעו ממני לקרוא ספרות אסורה. אמרתי לבעלי, שאם הייתי נהנית לקרוא את ה’חזון־איש’, הייתי אדם מושלם, אבל דוסטויבסקי וקפקא הרבה יותר מעניינים אותי.

"אני מחזיקה את ספרי הקריאה שלי בקמטר קטן בחדר־השינה, שאיש לא נוגע בו. אני חולת־ספרות. אדם שאוהב ספרים הוא בעיני משהו מיוחד. למזלי, יש לי בן, שלמרות היותו תלמיד ישיבה, הוא אוהב אותם ספרים כמוני, ואיתו יש לי שפה משותפת. הוא ושתיים מבנותי אפילו קראו את סיפורַי וניחמו אותי, שהדוב אינו נורא כל־כך.

“אני מאוד מקווה, שלא ידונו אותי להיצלות בגיהנום כעונש על מעשַי. אני כותבת על דברים, שכל העולם החרדי יודע שהם קיימים, אבל שומר אותם בסוד. אבל אני חטאתי, כשהוצאתי אותם החוצה. שמעתי על בחורה, שבעלה התעלל בה, והיא עלתה על מגדל וקפצה. הוא, כמובן, התחתן שוב, אבל היא, המסכנה, קיפחה את חייה. אני חצויה ביחס לנושאים האלה. גם לי יש דעות קדומות נגד אשה נשואה, שמצאה אהבה אצל גבר אחר. אבל מה המוצא? עדיף לחיות עם אדם שלא אוהבים? וילד שלא רואה אהבה בבית, איזה חיי משפחה יהיו לו בבגרותו?”

– את מצטערת שנולדת היכן שנולדת? שאינך חילונית?

בת־שחר: “לא. הייתי צריכה להיוולד היכן שנולדתי ולחיות את כל הלבטים שלי. לא טוב שהכול פשוט בחיים. אני לא יכולה למחוק את העולם החרדי מהתודעה שלי, כי אני מאמינה בו, וגם לא יכולה למחוק את הספרות ואת מה שהעניקה לי. אני חייבת לחיות את כל הקונפליקט שיש בשניהם. זו אני. גם מי שחי חיים חופשיים, לא קל לו. אני בטוחה שהייתי נופלת לאיזו תסבוכת אחרת. המאבק הוא דבר מאוד חיובי. אני לא כותבת אוטוביוגרפיה, אלא ממחיזה את עצמי על הדמויות. זה מין תיאטרון פנימי, שאני מביימת, ונותנת לדמויות להתחכך ולשחק ביניהן. החיכוך הוא שיוצר את הסיפור. אחרי ששלד העלילה מונח על הדף, אני מתחילה לפתח אותו ולחשוב מה הדמויות יעשו”.

נשים עומדות תמיד במרכז סיפוריה, רדופות רגשי־אשם, נאבקות עם יצריהן, אשר פורצים לבסוף. “ניסיתי פעם לכתוב מעיניו של גבר, ויצא לי גבר מאוד נשי”, היא אומרת. היא כותבת בבולמוס, לפחות שבע טיוטות לכל סיפור. “הרעיונות הכי טובים באים לי בזמן הספונג’ה והבישול. לכן אני לא רוצה עוזרת, כדי שהיא לא תפריע לי, כשאני חייבת לכתוב. כשהשורות באות אלי, אני יכולה לעזוב את הבצל המיטגן על האש ולרוץ אל הנייר. הכי גרוע זה בשבתות, כשצצים במוחי משפטים, שאסור לי לשכוח, אך אסור לי לכתוב. אני משננת אותם בעל־פה וסופרת את המלים, כדי שאוכל לשחזר אחר־כך את המשפט כולו. אני מחכה שהכוכבים ייצאו במוצאי־שבת, כדי להעלות את הכול על הכתב”.

– רוב הגיבורות שלך גרושות או אלמנות, וגם אלה הנשואות אינן חיות באושר.

“אני לא מאמינה, שיש הרמוניה בחיי נישואין. היו נישואין שחשבתי שהם מאושרים, והתברר לי שלא. יותר ויותר אני רואה קשרים לא מוצלחים, ושבירוּת. בציבור שלי זה הרבה יותר חסוי, אבל לי יש קרני מישוש להרגיש את זה. אני תמיד מחפשת את הדבר השבור, התת־קרקעי, ואני מגלה אותו, לצערי, כך שהמסכות מתחילות לזוע על הפנים ולהתמסמס מהר”.

לעתים קרובות נרמזת בסיפוריה משיכה בין נשים. “אני לא חושבת, שאירוטיקה זה דבר שאני חזקה בו. אהבה אצלי מתחילה בראש, ולא למטה. אני לא לסבית, למרות ששנים חשבתי שאולי כן. היתה לי משיכה אל נשים יותר מאשר אל גברים. גם משום שאשה מאיימת פחות, וגם בגלל רוך מסוים שאשה יכולה להעניק, קרבה בלי בקשת תמורה. בידידות בין אשה לאשה אין איסור דתי. לגבי, גבר זר מהווה איום הרבה יותר גדול, של התפוררות הקן המשפחתי. זה טאבו שאני צריכה לשמור עליו, וזה לא קל. לגמרי לא קל”.

– בכל סיפורייך יש מצבור של דמויות חולניות, נכות ומעוותות. המחלה היא כמעט המצב הטבעי. מדוע?

“בנות לאמהות כמו שאני מתארת, חייבות להיות נכות. כשאין הרמוניה, וזה המצב הבסיסי, אז יש חֶסר, וחיפוש מתמיד אחר משהו שימלא אותו. חוסר הרמוניה מצמיח דמויות חולניות. מעבר לזה, אני מרגישה שהכתיבה שלי היא משהו נכה, מעוות, חסר שלמות, ואני מתפללת, שהספר הזה הוא התקדמות, ואפילו של רבע צעד. כי אם זו נסיגה או דריכה במקום, אז רע מאוד. אני שואפת לכך, שהיא תהיה טבעית ובריאה, אבל עם השאיפה שלי לשלמות, אני יודעת שהדבר לא יתגשם. הייתי צריכה להיות אשה רגילה, שלווה, שמסתפקת בחיי המשפחה. אבל אם אהיה ישרה עם עצמי אודה ואומר – שום דבר, כולל הילדים ובעלי, לא גורמים לי אושר כמו הכתיבה. אני ממשיכה לכתוב, כי איני יכולה אחרת. הצידוק היחיד שלי הוא, שאלמלא כתבתי, הייתי פשוט מתה. זה הסיפוק היחיד שלי בחיים. אני לא יכולה להפסיק לכתוב, כמו שאני לא יכולה לקצוץ לעצמי יד או לנקר לעצמי עין, ולהמשיך לחיות עם האיבר החסר. מוטב לכרות ישר את הראש כולו, וגמרנו”.

---

בתיה גור: הבלש אוחיון עובר לקיבוץ

מאת

אילת נגב

נו' 1947

* * *

מיכאל אוחיון, הבלש שובה־הלב, יציר כפיה של הסופרת בתיה גור, חוזר אלינו בשלישית. אוחיון, שעלה ממרוקו עם הוריו כשהיה בן שלוש וגדל בעיירת פיתוח, חולם להפוך בן־הארץ הזאת. כשרונותיו והאמביציה שלו דחפו אותו מתוך העיירה הדרומית לתיכון ירושלמי עם פנימייה. הוא בוגר האוניברסיטה בהיסטוריה כללית, בקי בשירת ימי־הביניים. התחתן עם נירה האשכנזייה, בת ליהלומן עשיר. התגרש, ונאלץ להיפרד מבנו יובל. כדי שלא להתרחק מהילד, ויתר על המשך לימודים בקיימברידג', והתגייס למשטרת ישראל.

לקצין המשטרה אוחיון יצאו מוניטין של רודף־שמלות. מאז התגרש, סגרו כל הבעלים בירושלים את נשותיהם בבית, אבל

איש אינו יודע את צער הפרידה של אוחיון מאהובתו הנשואה מאיה, שעזבה אותו כדי לא לפגוע בבעלה הרופא, החולה בטרשת נפוצה.

“בלשים צריכים להיות עצובים”, אומרת בתיה גור, “כי הם יודעים יותר מדי ומסתובבים עם אמת טראגית. הפתרון שימצאו לא יביא נחת לאף אחד, מקסימום יחזיר את הסדר החברתי על כנו. לא במקרה, כל הבלשים בודדים. המפקח מגרה של ז’ורד סימנון אמנם נשוי, אבל בלי ילדים, וקשר הנישואין שלו אינו חם מדי. המפקח דלגליש של הסופרת האנגליה פ”ד ג’יימס, הוא אלמן וגם אב שכול – אשתו ובנו הפעוט נהרגו בתאונת דרכים. גם מיכאל אוחיון חי בגפו, הבדידות היא המחיר שמשלם אדם ששואל שאלות על החיים. אני אוהבת את סדר העדיפויות שלו: הדחף לדעת את האמת, התייחסות לפגיעותם של אנשים וגישה ספקנית, אם כי מתוך עמדה של הערכה, לגבי כל אידיאולוגיה".

הפופולריות הרבה של ספריה – “רצח בשבת בבוקר” (הוצאת “כתר” 1988) נמכר ב־15 מהדורות והפך לסרט, “מוות בחוג לספרות” נמכר ב־11 מהדורות – דִרבנה קוראים רבים לנדב הצעות לעלילות חדשות ולבקש מבתיה גור, שתשלח את אוחיון שלה לחשוף תעלומות רצח במוזיאון ישראל, בחוג לריקודי־עם, בבית־החולים הדסה, ואם אפשר, גם בהוצאת ספרים.

גור: "הפשעים שעליהם אני כותבת מתרחשים בחברות מהוגנות, כי אלה הם המקומות שבהם כאילו מסתירים יותר, ולכן מעניין יותר להציץ לתוכם ולקרוע מעליהם את המסווה. חיפשתי חברה סגורה, אליטיסטית, כמו המכון הפסיכואנליטי או החוג לספרות, שאת הנורמות האמיתיות שלהם יכול מיכאל אוחיון לבחון.

“כשאני מתקרבת לרבע האחרון של כל ספר שאני כותבת, אני בפאניקה: מה יהיה איתי כשזה ייגמר. אני מפחדת מהחלל הריק, מוכרחה במקביל להכין לעצמי את הספר הבא. לקראת סיום הכתיבה של ‘מוות בחוג לספרות’ ראיתי ביומן השבוע בטלוויזיה כתבה על קיבוץ בית אורן. הוותיקים התלוננו שהבנים החליטו לפזר אותם בבתי־אבות בקיבוצי הסביבה, כיוון שאינם תורמים ככוח עבודה, והם נטל כלכלי כבד. הזקנים דיברו בהתרגשות רבה, שזִעזעה אותי. נדמה היה שבסוף עוד יהרגו אותם או יגרשו אותם בכוח, ותהיה סמטוכה שלמה. באותו רגע החלטתי, זהו: הרצח הבא שלי יתרחש בקיבוץ”.

* * *

הקיבוץ לא היה פרק בביוגרפיה האישית של בתיה גור. היא נולדה ברמת־גן, ב־1947, כבתיה מן, להורים ניצולי שואה. אביה היה גרפיקאי, אמה עקרת־בית. אחיה, הצעיר ממנה בשש שנים, רופא באיכילוב. בהיותה שונאת מסגרות מובהקת, הקיבוץ כדרך חיים אינו בא בחשבון עבורה – “אבל תמיד, כשאני מבקרת בקיבוצים, יש לי איזו קנאה במראית־העין הזו, בשלווה, בירק, בחגים. אני יודעת, שמתחת לאושר החיצוני הזה יש צביעות וצרות־עין, בדידות וניכור, לבה רותחת של יצרים, מאבקי כוח וסכסוכים”.

לפני הכתיבה ערכה תחקיר בכמה קיבוצים, שאת זהותם היא מסרבת לחשוף, וכדרכה, התייעצה עם אנשי הקשר שלה במשטרה ובמכון הפתולוגי. בספר מצוטטים מחקרים וניתוחים סוציולוגיים, למשל, על הפאסיביות של בני הקיבוצים, על החומרנות שלהם. גור הסתייעה בקטעי עיתונות על הסתבכותם הכספית של הקיבוצים בבורסה וליקטה מידע על מעשי רצח בתנועה הקיבוצית.

המחלוקת על דמותו העתידית של הקיבוץ בספר היא הסיבה לשני מקרי מוות בלתי־טבעיים שקורים בו. הקיבוץ הזה הוא המעוז האחרון של הלינה המשותפת, והנושא מפלג את חבריו: הצעירים נגד, הוותיקים בעד. הנושא האחר שמסעיר את הרוחות שם הוא גורלם של הזקנים. גור לא העניקה שם לקיבוץ שלה, אבל ניתן לזהות שמדובר בקיבוץ של “השומר הצעיר” בדרום הארץ. פרנסתו לא על חקלאות, אלא על מפעל לקוסמטיקה, שבו מייצרים את קרם הפלאים “טל עלומים”, המיישר כל קמט.

גור: “אף פעם לא היו לי אשליות לגבי מהות הקיבוץ. זה שיגע אותי, איך אנשים ממש הרגו את עצמם על האידיאולוגיה הזאת. היו מוכנים לפגוש את הילדים שלהם רק חצי שעה ביום למען האידיאל של לינה משותפת. הם קרעו משפחות בגלל שאלת הפילוג. היום, לאחר שהקומוניזם פשוט התמוסס, צר לי על אנשים שהרסו את חייהם וחיי משפחותיהם בגלל הפנאטיות הזאת, ואני שואלת את עצמי איך הם מצדיקים כיום את הקורבנות שהעלו. מה שמקסים ומרתק אותי בחיים, זו היחסיות של הדברים. איך משהו שהיה פעם קדוש, יורד מגדולתו ומוצג ככלי ריק. אדם שעושה חשבון נפש, חייב להתמודד עם הסטירה המצלצלת שחטף, כאשר נוכח לדעת שהקדיש את כל חייו לרעיון־שווא. לכן אני מתעבת פנאטיות מכל סוג, ולא חשוב אם זו הפנאטיות של הקיבוץ או של גוש אמונים או של הפמיניזם. דבקות ברעיון כלשהו מעוררת בי חלחלה, אין דבר יותר מפחיד מזה. אני אדם לגמרי לא גמיש, אבל לא תתפסי אותי דבקה ברעיון, בלי לבדוק אותו כל הזמן”.

החיוך, האירוניה, הביטחון העצמי המופגן של בתיה גור, מכסים על סגירות גדולה. את הראיונות הספורים שהעניקה בעבר ניווטה תמיד לבתי־קפה או למקומות ציבוריים. עכשיו, לראשונה בחייה, הניחה לעיתונאי להיכנס לדירה, שבה היא חיה עם בעלה הפסיכואנליטיקן ועם שלושת ילדיהם, שני בנים ובת, לא לפני שהיא דורשת ממני הבטחה מפורשת, שלא לתאר את הבית אף לא במלה אחת.

עיניה כחולות־אפורות כפלדה, שערה הבלונדי גזור ב’קארה' קצר. היא מעשנת “טיים”, למעלה מקופסה ליום. הגיבור שלה, מיכאל אוחיון, מעשן “נובלס”. כשאני מעירה לה, היא צוחקת: “דווקא רציתי לעשן ‘נובלס’, אבל זה חריף לי מדי. למיכאל זה התאים. המון דמויות שלי מעשנות, בגלל שאני מעשנת. נדמה לי שכל העולם מעשן, ואני כל פעם צריכה לדלל קצת את המעשנים”. היא מודעת מאוד להופעתה החיצונית. בפגישתנו, היא לובשת חולצה שחורה גדולה מבד נוזל עם מכנסיים תואמים, שקנתה אצל האופנאית דורין פרנקפורט, ועונדת מחרוזת פנינים לבנה.

ארבעה ספרים לבתיה גור על המדף (כולל “מכביש הרעב שמאלה”, ספר דוקומנטרי, שכתבה במהלך הכתיבה של “לינה משותפת”), עשרות אלפי עותקים. אנשי המכירות של “כתר” מרוצים ממנה, ובכל־זאת היא מתקשה לקרוא לעצמה סופרת. כשאחזה את העותק הראשון הטרי־מהדפוס של “לינה משותפת”, ליטפה את נייר הכריכה הלבן, המבהיק, דפדפה ב־283 העמודים, הביטה בציורו של יוחנן סימון, “בקיבוץ, שנות החמישים”, המתנוסס על העטיפה – “ביקשתי מהנוכחים שיציינו לעצמם, שביום זה וזה בשעה זו וזו, כאשר החזקתי ביד את הספר, היה לי רגע נדיר של שמחה. אבל דקה אחר־כך, כבר חזרו להטריד אותי כל השדים הישנים: יופי, נו, אז כתבת עוד ספר. ביג דיל. אבל מי אומר לך שזה טוב? ואת מי זה מעניין בכלל? ומי מבטיח לך שתוכלי לכתוב עוד מלה אחת, עוד פרק אחד, עוד ספר אחד?”

כילדה בלעה ספרים, והיתה רשומה בשתי ספריות במקביל. “מאלה שקוראים בהליכה או על מדרגות הספרייה. גמרתי את הספר עוד לפני שהגעתי הביתה, הייתי חוזרת ומתחננת לספרן שיחליף לי שוב. הוא מעולם לא האמין שכבר קראתי, והיה בוחן אותי. חיבורים דווקא שנאתי לכתוב. לא תמצאי אף חיבור שלי בעלון בית־הספר”.

בתום הלימודים היתה מורה־חיילת באופקים, “כי רציתי להיות עצמאית. ידעתי שאם אשרת בצבא אמיתי, עם משמעת ומסגרת, אני, עם הפה הגדול שלי, אסתבך כהוגן”. אחרי השחרור למדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, וקיבלה תעודת הוראה. נישאה ונסעה עם בעלה לשלוש שנים לארה“ב, שם עשה דוקטורט. כשחזרו, לימדה שנה אחת ב”בויאר", בית־הספר הפנימייתי בירושלים, שלימים תמקם בו את גיבורה, מיכאל אוחיון. משם עברה להורות ספרות בבית־הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

"דווקא משום שכתלמידה לא הופעתי לשיעורים, זה היה הג’וק שלי בתור מורה. התלמידים שלי לא יכלו להיעדר, בלי שטיפסתי עליהם מלפנים ומאחור. אם מישהו היה חולה, היה צריך לדבר איתי אישית בטלפון הביתה. לא הסכמתי לקבל פתק מההורים. זה נתן לי תחושה של שליטה וצמצם פלאים את ההיעדרויות ואת האסטרונאוטיות.

“כמורה, הגישה שלי היתה ‘אבסולוטיזם־נאור’, בלתי־דמוקרטי לחלוטין. הסברתי להם שכיתה זו לא דמוקרטיה. הגבולות ביני ובינם היו חדים מאוד, הציפיות מאוד ברורות. למשל, תלמיד לא נכנס אצלי בלי ספר לשיעור. לא רציתי אפילו לשמוע את התירוצים, ‘אמא שלי, סבתא שלי, גנבו לי’. אמרתי להם: אל תספרו לי בכלל, אני רוצה שתרוצו מוכי־אמוק במסדרונות בית־הספר ותחפשו ספר. היו לי קטעים מאוד אכזריים בנושא. היו גם הרבה צעקות והתעצבנויות בכיתה”.

– מתי הרגשת שההוראה קטנה עלייך?

“אני דוגמה לדור של נשים, שלא גדלו עם מחשבה על קריירה מזהירה, בולטת. האנרגיות שלי היו מכוונות לכיוון של המשפחה. ההורים שלי דווקא חשבו שאני אהיה משהו מיוחד. אמא שלי הרגישה שהחיים שלי מפוספסים. היתה אומרת במין אכזבה כזו: ‘אז את מורה וזהו?’. גם תלמידים שלי אמרו לי שאני בזבוז. הייתי עונה: ‘למה, אני לא מורה מספיק טובה? מה אתם רוצים שאעשה?’. הדיבורים האלה הלחיצו אותי נורא, כי לא היה לי כיוון בכלל, לא חשבתי שאני מוכשרת למשהו. עם הזמן, ההוראה הפסיקה להיות כיף. הייתי אומללה ביותר, רציתי משהו אחר ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. אפילו לא עלה על דעתי לכתוב”.

הכתיבה החלה לגמרי במקרה. ב־1985, אחרי לידת בתה, החליטה גור ללמוד משפטים. משלא התקבלה, הובהר לה שאם תסיים את עבודת המוסמך בספרות, שאותה זנחה 13 שנים קודם־לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לפקולטה למשפטים. היא חזרה לעבודת המוסמך על שירי נתן זך. “הייתי בוכה מרוב ייסורים, שהעבודה שכתבתי לא מעניינת אותי, אבל רציתי ללמוד משפטים. ואז, כדי להסיח את דעתי מהעבודה, התחלתי לכתוב בלש. לא סיפרתי לאיש חוץ מבעלי. שכרתי מכונת־כתיבה והתחלתי לכתוב את ‘רצח בשבת בבוקר’. כל זה במקביל להוראה, לטיפול בתינוקת שרק נולדה, בשני ילדים, בבית. הכתיבה נועדה להיות רק תראפיה, להמתיק את עבודת המוסמך. ודאי שלא חשבתי שייצא מזה ספר. אחרי 50 עמודים הראיתי אותם למשורר והמתרגם ד”ר דוד ויינפלד, ידיד שלי, והוא קרא ואמר, תמשיכי. ואז קניתי מעבד תמלילים, סיימתי את עבודת המוסמך, סיימתי גם את הספר, ולא פניתי עוד למשפטים. כשגיליתי את הכתיבה, היה ברור לי שזהו זה, וכבר לא רציתי שום דבר אחר. אני מתחלחלת לחשוב כמה גברים ונשים, שיש להם פוטנציאל, לא מגיעים לעשות את מה שהיו צריכים לעשות".

– למה דווקא ספר בלשי?

“בלש זה פחות יומרני. יש שלד בטוח, עלילתי, שמארגן לך את העולם. כשאני מתחילה לכתוב, אני יודעת מראש איזה אדם ירצח, למה, איך, ובסוף אני שואלת איך יעלו עליו. תמיד נראה לי שדברים אינם כפי שהם נראים. לכל איש יש סוד, שהוא מוכן למות ובלבד שלא יגלו אותו. בספרים שלי לא רק הרוצח משקר, כולם משקרים כדי לשמור על הסוד שלהם. אני מחפשת אצל כל אדם את הסוד שלו. אני מניחה מראש את קיום הסוד הזה”.

– גם לך יש סוד כזה?

“כמובן, אבל לא אגלה לך”.

– את אומרת שבכל אדם חבוי רוצח. האם את עצמך היית מסוגלת לרצוח?

“כן, אבל לא בשביל כסף, ולא בשביל אהבה. לא הייתי מחזיקה גבר בכוח. אולי הייתי מסוגלת לרצוח בגלל השפלה קיצונית, ודאי כדי להגן על ילדַי”.

הצלחתו המפתיעה של “רצח בשבת בבוקר” שינתה את חייה של בתיה גור. היא שכרה לעצמה סטודיו, שבו היא כותבת. היא בשבתון מההוראה, ואינה יודעת אם תשוב אי־פעם ללמד. היא מתפרנסת מביקורת הספרים שלה ב“הארץ”. בוחנת כ־20 ספרים בשבוע, קוראת וכותבת על חמישה־שישה מהם. כבר הצליחה לבצר את מעמדה כמבקרת קפדנית מאוד, חסרת רחמים. סופרים, שנפגעו מהעט החד של גור, טוענים שהקנאה דיברה מגרונה, כאשר קטלה ספר זה או אחר. אומרים, שאת אמות־המידה של מבקרת, היא מפעילה בעיקר לגבי ספרים של אחרים, שהדמויות שלה סכמטיות, והתפרים בכתיבה גסים.

גור: “אני אדם שלא עושה חשבון לאיש. שום דבר לא מעניין אותי חוץ מהספר. כבר יצא לי לכתוב ביקורות לא טובות על אנשים שאני מכירה. זה לא נעים. בעבר זה גרם לי בעיות, כיום התחסנתי. באים אלי בטענות כל הזמן, אבל זה לא מזיז לי. אני מוכנה שיגידו על הספרים שאני כותבת, מה שרוצים”.

– העובדה שאת עצמך כותבת, לא הפכה אותך לסלחנית יותר כלפי הספרים שאת מבקרת?

“אני יודעת שהכתיבה כרוכה בייסורים, אבל את הקורא זה לא צריך לעניין, הספר הוא הקובע. רחמים זה עניין לא רלוונטי. כשכותבים ביקורת מהוססת, היא יוצאת מעורפלת, חמקמקה, ואין דבר גרוע מזה. עדיף לא לכתוב בכלל. אז נניח שיכולתי להימנע מלכתוב על ספר גרוע במיוחד. אבל היום, כשאני בוחרת שלא לכתוב על ספר מסוים, גם זו אמירה. מה שמדהים אותי זו החוצפה של אנשים. לא מבינה איך תופסים אומץ לצלצל אלי, לבקש שאכתוב או שאכתוב אחרת”.

– את יכולה לבקר את “לינה משותפת”?

“זהו ספר שהוא קצת יצור־כלאיים, לא החליט אם הוא רוצה להיות רומן, או בלש. נדמה לי שבקטעים שהוא טוב כבלש, הוא פחות טוב כרומן, ולהיפך. אז שיחליט בבקשה מה הוא רוצה להיות! הפרק הראשון אטי מדי בשביל ספר בלשי, אבל לא יכולתי לוותר על החזרות שהיו חשובות לי”.

אחת הדמויות ברומן החדש היא ח"כ אהרון מרוז, לשעבר חבר הקיבוץ שבו מתרחש הרצח.

– הדמות הזאת תפתח מסע ניחושים לגבי זהותה האמיתית, כמו שקרה עם גיבורי ספרייך הקודמים?

בתיה גור קופצת: “זה לא רומן־מפתח, כאן אפילו עם זכוכית מגדלת לא יגלו את הכוונה. את רוצה לדעת למה הכנסתי ח”כ לסיפור? רציתי שאוחיון יחקור בקיבוץ, אבל הוא שייך למשטרת ירושלים. אז שאלתי את המקורות שלי במשטרה, שעוזרים לי בתחקיר, איך אביא את אוחיון לחקירה בקיבוץ. אמרו: אם הוא יהיה ביח“פ, היחידה לחקירת פשעים חמורים, ובחקירה תהיה מעורבת אישיות ציבורית, חבר כנסת למשל או שר – יוכל אוחיון להיכנס לתמונה. זו כל הסיבה לח”כ מרוז. שכה יהיה לי טוב, שלא חשבתי על שום ח“כ ספציפי”.

– את נהנית לפזר רמזים ולעורר שמועות?

“אם אני נהנית?! אני סובלת מזה ומתעצבנת עד מוות! זה עושה רדוקציה של כל העניין. הצחיק אותי כשקראתי שפרופ' מנחם פרי אמר, שהדמות של שאול תירוש, המשורר והפרופסור שנרצח ב’מוות בחוג לספרות', היא מיזוג של דמותו שלו, של בנימין הרושובסקי, דן מירון ונתן זך. אני שואלת אותך, איזו שטות זו? מה הקשר בין כולם? מה יש, הספר לא מספיק מעניין כשלעצמו, שמוכרחים שהוא יהיה גם רכילות?! זה משגע אותי!”

כשמיכאל אוחיון חקר במכון הפסיכואנליטי, הוא נשא עדיין דרגת פקד ונסע ב“רנו” משטרתית. מספר לספר התקדם בדרגה – ובמכונית. לקיבוץ הדרומי הגיע בגיל 44, נוהג ב“פורד סיירה”, ועל כתפיו דרגות סגן־ניצב. גור יצרה לו בפרשה הנוכחית בת־זוג אפשרית בדמות אביגיל, שוטרת רווקה, יפה אך עצורה נפשית, שלמדה קרימינולוגיה. “נראה לי שמיכאל אוחיון מיצה את מערכת יחסיו הבלתי־אפשרית עם אהובתו הנשואה מאיה”, אומרת גור בקריצה, “הוא מוכרח איזה רומן חדש, הגיע הזמן. כמה זמן יהיה הבנאדם לבד? אני לא אומרת שיתחתן, אבל…”.

את “לינה משותפת” כתבה במשך שנתיים. יש קבוצה מצומצמת של כמה ידידים קרובים, שרואים את החומר מדי כמה פרקים ומעירים את הערותיהם. גור מקבלת את ההצעות בברכה, מוכנה לתקן, לשנות. כשלוחצים אותה לקיר, היא מודה שאינה ממש מרוצה מהרומנים הבלשיים שלה: “הספר היחיד שלא משעמם ולא מביך אותי, כשאני קוראת אותו בדיעבד, הוא דווקא ‘מכביש הרעב שמאלה’, על עיירת הפיתוח אופקים”. היא נמצאת כרגע באמצע כתיבתו של רומן אחר, הפעם לא בלשי. את תוכנו אינה מוכנה להסגיר.

“אני לא חושבת שיש לי כשרון, אני פשוט עובדת נורא קשה, משכתבת שוב ושוב, ובכל פעם שמשהו עולה יפה, זה יוצא במקרה, ממש לא בשליטתי. אני מתייסרת נוראות. אין לי הרבה שמחות. וגם אם לרגע יש לי שמחה, מול המחשב, תיכף חוזרים השדים ואומרים: מי אומר לך שזה שווה משהו. גם אם זה היה משהו ממש בעל ערך, אני בטוחה שלא הייתי מרוצה. מצד שני, אם האלטרנטיבה היא להיות זחוחת־דעת, אני מוותרת. אדם לא נולד להיות שבע־רצון מעצמו. החיים הם עניין קשה ביותר, זה ברור. מה יש לשמוח. גם אוכל טוב, ים, מוסיקה, אהבה, הם דברים שקיימים לרגע, ותיכף לא יהיו. מפתיע אותי שלא כולם מתאבדים. איך כולם מחזיקים מעמד? החיים בעיני זה סבל קשה מאוד, מלכוד מתמיד, בעצם העובדה שאת חיה בשביל למות בסוף. לכן יש לי גישה קצת אירונית לחיים. אני לא ממש מחשיבה אותם. כשאני מצליחה לשכוח את זה, אז יותר טוב לי”.

גור מסרבת לקבל פרוטה מהוצאת־הספרים לפני שהספר גמור: “אני לא רוצה לבנות על הספרים מבחינה כלכלית, כי זה נס בעיני, ולא בונים על נסים”. כששואלים אותה למקצועה, היא אומרת במבוכה: “אני כותבת”. לא קוראת לעצמה סופרת. “להיות אשה עם ילדים ובית וחיים, ולהיות סופרת, זה מיזוג שהוא כמעט בלתי־אפשרי. אני קודם כול אמא של הילדים שלי. סופר חייב להתמסר באופן מוחלט, להסתגר בעליית־גג ולרתום את עצמו לגמרי לכתיבתו. אם במקרה, כששואלים אותי מה אני עושה, יוצאות לי מהפה המלים ‘אני סופרת’, משהו בי עומד בצד וצוחק עד מוות – כי סופר זה דבר מאוד רציני”. 

---

דויד גרוסמן: אני חי כאילו מחר אמות

מאת

אילת נגב

נו' 1954

אחרי שלוש שנות חיים בתוך ילדותו המסויטת של אהרון, גיבור הרומן הקודם שלו, “ספר הדקדוק הפנימי”, הרגיש דויד גרוסמן שאינו יכול עוד. "כשאתה כותב רומן, אתה צריך לפרק את עצמך. אין הנחות. פירקת פחות – הרומן פחות טוב. מכתיבה לכתיבה, קרומי המגן שעל הרגש נעלמים. אתה נעשה יותר חשוף ופגיע. אתה חייב לפרז את עצמך מכל מנגנוני המגן שבנית בעמל רב הרבה מאוד שנים. בניגוד לאמונה המקובלת, שבכתיבת ספר אתה מגרש שדים ופותר את בעיותיך, הספרים שכתבתי, רק ניסחו לי בחריפות רבה יותר את בעיותי.

"היתה לי ילדות מאושרת, אמי צעירה ויפה, עובדת במשרד הבריאות. טיפוס אימפולסיבי ורגשי מאוד. היא היתה רק בת 20 כשילדה אותי, כך שאין בינינו אפילו פער דורות. אבי, מתווך דירות ב’אנגלו־סקסון', איש עדין נפש, רציונלי ואנליטי. יחסי איתם בלתי־רגילים לאדם בגילי. קיבלתי מהם המון אהבה ותמיכה, והם קוראים כל מה שאני כותב. ובכל־זאת, כשהגעתי לכתוב את ‘ספר הדקדוק הפנימי’ והתמודדתי עם תיאורי ילדוּת, התחברתי לכמה צדדים כואבים שלי: הילד הבודד, שמחפש שיכירו בו. הצורך להילחם כדי לשמוע את הקול שלך, בתוך כל מערכות ההגברה המשפחתיות והלאומיות. מהרגע שאתה מתוודע לשבירות של החיים, אתה צריך קצת לרמות את עצמך כדי להאמין שהכול יהיה בסדר, ושהכול יהיה. הספר הביא אותי למקומות שהרגשתי שאני מאבד את היכולת לחיות חיים נסבלים.

“החלטתי לקחת שנה חופש מכתיבה, כדי לראות מהם החיים האלה, שכולם חיים. אז בהתחלה בקע מתוכי ‘נוכחים־נפקדים’, ספר תיעודי על ערביי ישראל, אבל אחר־כך באמת לא כתבתי, והיה כיף. הלכתי המון לקולנוע עם אשתי, אירחנו, טיילתי בעולם. ובתום השנה, התחלתי לנשום אחרת, וליצור עולם של הזיה מתוקה, שגם הכותב וגם הקורא לא רוצים להתעורר ממנה. אחרי האכזריות של ספרי הקודמים, הייתי זקוק לספר עם סוף טוב ואהבה ומשאלות שמתגשמות, שתהיה בו הנחמה של הפנטזיה. רציתי להתחבר לחלקים היותר שמחים ובני־החורין שבי. הגיבור החדש שלי, נונו, הוא הצד האחר שלי: האופטימי, הפעלתן, הפרוע. הילד השחקן, המתחלף, שכל פעם הוא דמות אחרת, ורוצה מאוד להקסים, ויש בו אפילו מן הנוכל ומן השרלטן. כי הייתי גם ילד כזה”.

וכך נולד “יש ילדים זיגזג” (“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה), רומן בן 300 עמודים. על פניו, ספר לבני 14־15. בצורה עמוקה יותר, אגדה למבוגרים, המזכירה במשהו את “שושנת קהיר הסגולה” של וודי אלן, על אשליה ודמיון, ואירועים גדולים מהחיים. גרוסמן משתעשע כאן בכמה מוטיבים ספרותיים וקולנועיים מוכרים: הנוכל המקסים, הנסיך־צפרדע, האלמן המתחתן עם האומנת של ילדיו, הנסיכה שנולדה עצובה, שירת הברבור, היתום המאושר, הנוקם הבודד, השד של אלאדין. סיפורו של אמנון (נונו) פיירברג בן ה־13, אשר אמו הצעירה והסוערת, זוהרה, מתה בנסיבות מסתוריות בטרם מלאה לו שנה. הוא גדל עם אביו יעקב, קצין משטרה יבשושי ושתקן, אשר מאז מות אשתו, מקדיש את עצמו למלחמת חורמה בפשע. דמות האם בסיפור היא גבי, רווקה בת 40, פיקחית ומקסימה, שלדאבון הלב, כמו הנסיך שהפך לצפרדע, קוללה בפנים מכוערות ובגוף שמן וחסר צורה, אשר רק האהבה עשויה לגאול אותה מהם. כמזכירתו האישית של האב בתחנת המשטרה, היא מאוהבת בו, ומגדלת את בנו במסירות ב־12 השנים האחרונות. אלא שהוא טרם התאושש ממות אשתו, ומסרב לדרישות הנישואים התכופות שלה. נונו, האוהב את גבי, משמש שדכן לעת מצוא. “האהבה היא הכוח המניע של הסיפור, נורא כיף לכתוב על אהבה שמצליחה לבסוף, הרי בחיים זה כמעט ולא קורה”.

הקוראה הראשונה שלו היא אשתו מיכל, 38, פסיכולוגית, נעימה וחייכנית. הם הכירו בצבא, בחיל מודיעין. הם נשואים 18 שנה. “אנחנו עוסקים בתחומים קרובים: פסיכולוגיה וספרות משיקים זה לזה. בשניהם אתה מנסה לפענח אנשים והתנהגויות”.

בשעת הערב שבה אנו נפגשים, בביתם היפה בן שלוש הקומות במבשרת ירושלים, גרוסמן הוא עדיין אב במשרה מלאה. על רצפת הסלון מקרטעת רותי בת השנה וחצי, פעוטה בלונדינית ומלאת אנרגיות, מנופפת בגאווה בשעון המעורר אשר הצליחה להרוס, השלישי לאותו שבוע. יונתן, 12, ילד ג’ינג’י חקרני, ואורי הבהיר והממושקף בן ה־9, לומדים ב“בית הספר הניסויי” בירושלים. העברית של שניהם עשירה ומדויקת. “אדם מתבונן בילדיו, ורואה את עצמו”, אומר גרוסמן. “שניהם דומים מאוד לילד שהייתי. זה מקור השמחה והצער. קשה להיות ילד. היום, אני יודע לגונן על עצמי מפני הרבה דברים, שכילד, הייתי חסר אונים בפניהם”.

גרוסמן, שחקן רדיו מגיל עשר, אמון על קריאה בקול של הטקסט, כל טקסט, כדי לבדוק אותו. "האושר הגדול ביותר בספר הזה, היו חמשת השבועות שבהם היו באים אלינו למיטה בכל ערב, ואני קראתי להם את ‘יש ילדים זיגזג’. בחיים לא קיבלתי ביקורת ישירה כל־כך. בזכותם, הספר התקצר בדי הרבה פרקים. כשראיתי שהם מתחילים להתקוטט, או לקפוץ עלי ולחנוק אותי, או סתם להתנועע בחוסר סבלנות, השמטתי את הקטע. הפלא היה, שתמיד שאלו את השאלה הנכונה, שנייה לפני שנתתי את הפתרון. לפי תגובות הגוף שלהם, ראיתי מתי סצינה אכזרית מדי או כואבת מדי, ושיניתי דברים. לאחת הדמויות היה כתם לידה מכוער על הלחי, והילדים שלי מחו, אז הורדתי אותו. הם גדלים בדור האם.טי.וי., עולם רועש ודיגיטאלי, ודווקא לכן יש צורך בקסם ובפלא של האגדה, בספרים כמו ‘מחניים’ ו’השד מכיתה ז', שקראתי בילדותי. לפני שנה קראתי להם בהמשכים את ‘ספר בראשית’. כל המיתוסים הגדולים נמצאים שם. הם כעסו עלי שעצרתי בנקודות המושכות.

"בניגוד לרוב הסופרים, אני אוהב שעורכים אותי. אני צריך יד סופית, ‘רגל מסיימת’, כמו שאומרים בכדורגל. המריבה הגדולה שלי עם מנחם פרי, העורך שלי, היא שהוא לא מקצץ כמה שהייתי רוצה.

“אני כותב כל ספר ב־10 עד 12 גרסאות. בכל פעם מאות עמודים מחדש. אני חייב להדפיס בידיים כל מלה מהתחלה עד הסוף. הגרסה הסופית היא תמיד הטובה ביותר. אני מבשיל יותר, מוּדע לדברים שכתבתי בלי להבין, יחסים הולכים ומתבהרים לי, היחסים בין הגיבורים נעשים יותר מגובשים, הסגנון האישי של כל דמות מתחדד. אני כותב, נדמה לי שזה גמור, ואחרי כמה ימים מנקר בי משהו, ואני מתיישב ליד שולחן הכתיבה ומתחיל לכתוב אותו מהתחלה, עבודה של עוד חודש־חודשיים. לעולם איני יודע את העלילה עד הסוף, הספר חייב להפתיע אותי, אחרת אני מאבד עניין. יש קטעים שאני בוכה בהם תוך כתיבה, כי הסיפור מרגש אותי או גורם לי צביטות של צער. אני כותב 17 שעות ביום, ובכלל לא צריך להושיב את עצמי אל שולחן הכתיבה. להיפך, יש לי קושי לקום ממנו, להגיד לעצמי, כבר לילה, לך לישון ותמשיך מחר. אני משתדל לעצור בנקודה מותחת, כי בלילה אני ממשיך לחלום על מה שקרה בספר באותו יום. כדי להשקיע עצמך שלוש שנים בצורה כל־כך מוחלטת, אתה חייב שיום יום זה יפתיע אותך, יום יום זה יגרום לך לצחוק ולבכות. אני צריך דלק של סקרנות, אחרת אני לא יכול לכתוב. הדבר הנפלא, וגם המפחיד ביותר, הוא שזה הסיפור שלך, בלעדיך הוא לא יהיה, שום אדם אחר בעולם לא יוכל לספר אותו”.

הוא נולד בירושלים ב־1954. אחיו הצעיר ניר גרוסמן, 35, הוא כתב ספורט ב“כל העיר”. "היתה לנו במרפסת כורסא ישנה, עם רגליים גבוהות. אני הייתי מתחבא מתחתיה, ומספר לעצמי סיפורים, דברים שהלוואי ויקרו לי. אם לפני 30 שנה, היתה פֵיה טובה באה לילד הקטן, הרזה והממושקף שמתחת לכורסא, ואומרת לו, הדיבורים האלה שאתה מספר לעצמך, יבוא יום שאנשים יקראו אותם, ויתרגמו אותם לשפות זרות, הוא היה חושב שהפיה השתגעה. אבל אם אתה מספיק נואש, בסוף אתה משכנע גם אחרים. בהחלט הייתי נואש. היה בי ייאוש מהעולם, תחושה שלא מבינים מה אני אומר, שלא מוכנים לשמוע אותי, שאין מקום למישהו כמוני בעולם. ופתאום ראיתי שיש לי מקום. ההצלחה שלי בהחלט אינה מובנת מאליה. קיבלתי יותר ממה שחשבתי שאפשר.

“הייתי ילד עם שבע תועבות בלבי, ופרצוף של ‘ילד טוב ירושלים’. בגבעות של בית הכרם, היתה מערה, בה ניהלנו חיי זוגות מאושרים מגיל צעיר, 12־13. למדורים של היום בעיתוני הנוער לא היו מכניסים אותנו, מפאת תמימות־יתר, הם נראים היום כמו פרסומת למועדונים בהמבורג, אבל חשנו גירוי של סקרנות אל האהבה ואל המיניות. כל מיני דברים עשינו, כמבחני אומץ להוכחת אהבתנו. קראתי פעם ברומן של רומן גארי, שאכל נעל למען אהבתו. אני אכלתי חיפושית, בגועל נפש גדול, למען אהובתי. זה חיסן אותי לתמיד, היום אני יכול לאכול הכול. הרבה ממעשי הקונדס המטורפים שנונו עושה בספר, אני עשיתי. הלכתי על קצה גג של שלוש קומות, זחלתי בתעלות ביוב, טיפסתי על מנופים באתרי בנייה. דברים שאני מהסס לספר, כדי שילדי לא ילמדו ממני”.

שלושה ימים לפני בר־המצווה שלו, נשלח נונו ברכבת מירושלים לחיפה, אל דודו. אביו וגבי, שתכננו לו את הנסיעה, מכינים לו שם שרשרת של הפתעות. במכתב שהוא מוצא על המושב ברכבת, הם מורים לו למצוא אדם באחד הקרונות – הם לא מסבירים איפה – לשאול אותו את השאלה החשובה האחת: “מי אני?”

זו ראשיתה של הרפתקה, שבה פוסח נונו בטעות על האיש שממתין לו, ומוצא את פליקס, קשיש מקסים, המדבר עברית משובשת במבטא רומני. נונו, שחושב שזה האיש שאביו וגבי שלחו אליו, מגלה, בחוש הבלשי שלו, שפליקס, החם, הדואג והמרתק, היה בנעוריו נוכל צמרת: “הוא היה מיליונר ובזבז מיליונים. הוא שדד בנקים בכל העולם. הוא רימה ממשלות. הוא השפיל משטרות. היתה לו יאכטה פרטית. היו לו אלף אהובות. ואבא שלי היה זה שתפס אותו”. פליקס, שנמצא בהופעת פרידה מן העולם, מכניס את נונו אל עולם המבוגרים. בימים שנותרו לו עד בר־המצווה, מפענח נונו את הסוד שכרוך במות אמו, ומתוודע אל דמויות משפחתיות, שחסרו בעברו.

דויד גרוסמן: “בניגוד לכל ספרי, שבהם אמו של הגיבור יושבת עליו חזק, בפעם הראשונה, יש לי גיבור יתום. אפשר לחשוב שיהיה חופשי, אבל מסתבר שדבר שאיננו, יכול להעיק עליך יותר ממה שישנו. אני מאמין שכדי להכיר את עצמנו, אנחנו חייבים לדעת את הורינו. אני זוכר את עצמי שואל ‘מי אני’, ‘מה מהורי נמצא בי’. וכיום, ‘מה ממני נמצא בילדַי’. זו השאלה שנשאלת בכל ספרי. הרי כל אדם מנסה להבין את ה’אני' הזה, שמישהו נטע בתוכו. אנחנו זירת הקרב של הניגודים של הורינו. כשאורי בני היה בן חמש, ולימדתי אותו לקשור שרוכים, ראיתי שאשתי מיכל נוהגת לקשור שרוכים בצורה אחרת לגמרי. זו דוגמה קטנה, אבל אנחנו מורכבים מכל הפרטים הקטנים שעברו בדם ובחינוך. לפעמים, כל חייך הם מאבק כדי להסתגל לתכונות אופי מסוימות, שאתה סובל בגללן. ואתה מתאמץ להשלים עם ה’אני' הזה, או לשנות אותו”.

נונו הוא ילד בלש, ידידי אביו במרחב ירושלים והדרום קוראים לו “הקמיע של המרחב”.

דויד גרוסמן: “גם אני בלש. אין לי תענוג גדול מלשבת במקום שאני יכול לראות את הקטלוג האנושי, התערוכה הזו שעוברת לפני. אני מנסה לבדוק סיפורים של אנשים: אם הוא נשוי לה, מה הוא מספר, מה הוא מסתיר. כל דבר הוא טקסט. ופתאום צץ משפט ששמעתי באוטובוס לפני 15 שנה, וסביבו יכולה להתרקם דמות, או מראה, או ריח. אין דמות שכתבתי, ולא חשוב אם היא אשה או קצין נאצי, שאין בה תכונות שלי עצמי”.

גרוסמן, ילד פלא, החל ללמוד בכיתה א' בגיל חמש. ב־1963, כשהיה בן תשע, ביקש להשתתף בחידון למבוגרים, על הסופר שלום עליכם, שהתקיים ברדיו. הפרס לזוכה, היה 1110 לירות. “ניגשו דוקטורים, וכל מיני מומחים לשלום עליכם. עמדתי בכל הבחינות, אבל מנהל הרדיו דאז, משה חובב, אמר שלא מוסרי שילד כל־כך קטן יזכה בכל־כך הרבה כסף. אז עשו פשרה, והרשו לי להיות באולפן בזמן ההקלטה, ואם מישהו מהמתמודדים לא יידע להשיב, רק אז מותר לי לענות. ועניתי, ושמעו אותי ברדיו. ואז הציע לי דניאל פאר לעבוד בתוכנית נוער, ‘מן הכבד אל הקל’. נסעתי בארץ, ראיינתי אנשים, הנשיא יצחק בן צבי, המשורר אברהם שלונסקי”. “לידידי החדש והנחמד, דויד גרוסמן, זיכרון לשיחתנו הראשונה, א. שלונסקי”, כתב לו המשורר. את ספרו הראשון, “גיל בורח לקרקס”, כתב בגיל עשר על מכונת הכתיבה שבה היתה אמו מדפיסה עבודות לסטודנטים, להשלמת הכנסה. “לפני זמן־מה, מצאה אמי ספר זיכרונות מכיתה ד'. ברובם כתבו לי, ‘כשתגדל, תהיה סופר’. מילאתי את דין התנועה”.

הוא נעשה בן־טיפוחיו של א.א. וולף, שניהל את תיאטרון הילדים של הרדיו. “הוא השפיע על חיי בצורה בלתי־רגילה, ויידע אותי למכמני תרבות המערב. איש תם כמו ילד וטוב כמו ילד. הוא בחר בי לבנו, וכשמֵת, הוריש לי את שעונו והמקטרת שלו. כדי לתפקד בחברת המבוגרים, למדתי לדבר איתם בלשונם, ובלשון אחרת, כשאני עם ילדים. כשהכרתי את השחקנים, הטקסט של חייהם נפרש לפני בכל מורכבותו. עולם המבוגרים הקסים אותי”.

באוניברסיטה, למד פילוסופיה ותיאטרון. ספרו הראשון לנוער, “דו קרב”, יצא בסוף 1982, וביום הראשון של 1983 יצא הרומן למבוגרים, “רץ”. מאז, נמצא גרוסמן במירוץ בלתי־פוסק. “עיין ערך אהבה”, “הזמן הצהוב” ו“ספר הדקדוק הפנימי” תורגמו ל־20 שפות ונמכרו במאות אלפי עותקים. הוא חי ברווחה, לפני חמש שנים התפטר סופית מ“קול ישראל”, לאחר ששׂבע הרבה מרורים, ועבר לכתיבה במשרה מלאה. "מדי פעם, אני מגיב פוליטית. אנחנו מפספסים את השלום. מה שהתחיל כתקווה וסיכוי גדולים, מתמסמס בגלל ההססנות של רבין. הוא היה צריך לעשות צעדים נחרצים ומהירים: להגיד לאסד, בוא, תקבל את כל רמת הגולן תמורת שלום מלא. שיגיד לערפאת, תוך שנה תוכל לקבל מדינה עצמאית. הרי זה מה שניתן בעוד חמש או עשר שנים, אבל אז נשלם מחיר עצום. אם תהיה שותפות אינטרסים, יהיה שלום. אלה שבחרו ברבין נתנו לו מנדט מלא, אבל הוא, מרוב הססנות, מייצג את אלה שלא בחרו בו. שיחליט מה הוא, שרון ב‘, או רבין א’ ".

הוא חילוני במוצהר, “אין אלוהים בעולם שלי. אם יש בעולם משהו קדוש, הוא נובע מבני־אדם”, אבל לומד תלמוד אצל ספי אלון, בחברותא של אנשים שרובם חילוניים. “התלמוד זו הספרות המרתקת ביותר שיכולה להיות. המון סגנונות, ודיאלוגים בין אנשים. אם אתה מפצח את הקודים, דרכי המחשבה שלך מתעשרות”. ב־12 שנים בלבד, כבש לו מקום של כבוד בספרות. צוות של הבי.בי.סי. בא לארץ במיוחד, לעשות עליו סרט תיעודי בן 50 דקות. הם ליוו את גרוסמן אל מחוזות ילדותו. הפגישו אותו עם דניאל דסה, ילד אתיופי. “כשהגיע, עם כל 13,000 העולים של ‘מבצע שלמה’, ראיתי אותו, ילד בן תשע, שזז הצדה וחילל בחליל־רועים. ובתוך כל הקקופוניה של הנאומים והפוליטיקאים, הוא הזכיר לנו את הצליל הנכון. הילד הזה העז להגיד, ‘אני’. כמו יוסף שעמד מול אחיו, הוא ידע לומר, ‘אני יכול לפתור חלומות’. תעוזה כזו, ונכונות לשלם את מחיר הבדידות, נוגעת ללבי. גם אני הייתי ילד כזה, תמיד היה חוט דק שבודד אותי מהאחרים. אחרי שכתבתי על דניאל, והכתבה תורגמה והתפרסמה בחו”ל, כתבה אלי יהודייה מארצות־הברית, שהיא רוצה לממן לילד חינוך מוסיקלי. גם שלמה גרוניך גילה אותו, וצירף אותו למקהלה.

“אני חי בחוסר נחת גדול מאוד. אני קשה מאוד עם עצמי, מאוד לא מרוצה מהכתיבה שלי. יש רגעים ספורים בכל ספר, כשאני חושב שזה הדבר שרציתי להביע. אבל אני אף פעם לא פותח ספר שלי. בחיים לא”.

כשהיה בן ארבע, נוכח פתאום לדעת בצורה חריפה וקונקרטית, שכל בני־האדם ימותו. “זה הפחיד אותי נורא. מאז, אני חי בתודעת מוות חריפה מאוד. אני חי, כאילו מחר אמות. וכל יום חייב להיות הכי מעניין והכי דחוס והכי משמעותי והכי מהנה. אני לא דוחה דברים, ולא מבזבז זמן. רוב האנשים, מתוך טעות, קמצנים על הכסף שלהם. אני קמצן על הזמן שלי, זה מה שעושה אותי קצת לא נסבל לגבי הרבה מאוד אנשים. השנה, הרחתי את הפריחה החזקה של ראשית האביב, ואמרתי לעצמי, אני בן 40. נניח שאחיה עד גיל 70. כמה פעמים עוד אריח את הריח הזה? עוד 30 פעם? זה ממש כלום. כמה זמן נמשכים החיים שלנו? אנחנו באים מתוך חושך של מיליון שנה, אחר כך יש הבזק אור לפרק זמן קצר, ושוב אנחנו חוזרים לחושך אינסופי. אני מאוד נגד גלגול נשמות, כי אני צריך לדעת שאין מועד ב' לחיים. מה שיש כאן, זו ההתחלה והסוף. מה שלא תספיק, לא יהיה. הסופיות היא דלק עשיר מאוד. ואם יש משהו משותף לכל מה שאני עושה, זה הדחף לגאול את היומיום מהאפרוריות שלו. לשבץ יהלום בפרוזאיות של החיים, באמצעות סיפור טוב”.

---

יצחק לאור: אורח במלון זר

מאת

אילת נגב

נו' 1948

בבוקר יום הולדתה ה־25, ביום שיהיה האחרון בחייה, הרגישה איריס קצת יותר טוב, וביקשה שיאפו לה עוגת שוקולד. אמרה שרוצה לבחור לה שם אחר, לפתוח דף חדש ולהתחיל הכול מהתחלה. החברים ארגנו לה את יום ההולדת בחדרה שבמחלקה האונקולוגית בבית־החולים איכילוב. איריס צחקה, אכלה מהעוגה, ביקשה שישירו לה שירים שהיא אוהבת, ואחד החברים ניגן בגיטרה. אמבולנס פרטי הוזמן לשש לפנות ערב, כדי לקחת אותה בכיסא־גלגלים לשפת הים, כפי שרצתה, כדי לראות את השמש נמוגה לתוך המים. אבל בשעה ארבע אחר הצהריים, התיישבה פתאום איריס במיטתה, הצביעה על החלון, ידה רועדת כמו ענף. “ככה חלף על־פנינו המוות לא נראה, לא נשמע ונכנס בך, דיֵק, חָנק…”

קולו של המשורר יצחק לאור מתפורר, כשהוא מספר עליה. את איריס הכיר לפני שנים אחדות באוניברסיטת תל־אביב, כשהיתה סטודנטית שלו בחוג לתיאטרון. בהירת־שיער, עיניים כחולות, עגלגלה, נסיכית, פעילה ב’קמפוס', תנועת השמאל של הסטודנטים, עבדה עם ילדים משכונות מצוקה. התפתח ביניהם קשר קרוב. “אהבתי אותה מאוד”, הוא אומר. לפני כארבע שנים חלתה איריס בסרטן עצמות. היא נותחה, הוצא קטע עצם מהרגל, הלכה על קביים. קרוב לשנה היטלטלה הלוך ושוב מהבית לבית־החולים.

יצחק לאור ליווה אותה במחלתה. “הייתי איתה יותר ממה שמקובל, אבל הרבה פחות ממה שהייתי צריך. בשלב מסוים, אחרי שהכימותרפיה לא הועילה, החליטה לנסות טיפול טבעוני. ששת החודשים האחרונים שלה היו בריאים. הסרטן אמנם לא נעצר, אבל הטיפול הטבעוני נתן לה הרגשה טובה, והיא עסקה בציור וביוגה. מדי פעם היתה מתאשפזת. היה לי קשה לראות אותה בבית־החולים. פעם אמרתי לה, אחרי כל ביקור אצלך יש לי חלומות זוועה, אתמול חלמתי שאני מת. היא צחקה ואמרה, אתה היפוכונדר. היא היתה אישיות כובשת, עם כוח נפשי, ותמכה באנשים, שהיו סביבה וכאבו איתה את מחלתה”.

איריס נפטרה ב־13.5.90, ביום שמלאו לה 25. את השירים עליה כתב לאור במרוצת החודשים הבאים. “שירים על מות נערה”, כך קרא למחזור השירים, החותם את ספרו “לילה במלון זר” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 1992), אחת הקינות המדויקות ביותר והנוגעות ללב בשירה העברית המודרנית.

יצחק לאור: "אם יש למתים עיניים, אני רוצה שאיריס תדע, שהשירים עליה הם בשום אופן לא עשיית קריירה, או התפרנסות מהמת. אילו השירים היו אך ורק על איריס, לא הייתי מפרסם אותם, זה לא ספר זיכרון. את השירים האישיים והחשופים מדי גנזתי, ממש מחקתי מהמחשב, ופרסמתי רק את אלה שבהם לא היא הנושא, אלא המוות, מוות מסרטן. רציתי להבין את המוות הזה.

"אם יש ביטוי מודרני למיתוס של התופת, זו בוודאי מחלת הסרטן, בין אם מדובר בהתמודדות איתה והתגברות עליה, ובין אם מדובר בכניעה לה. המניע לכתיבת מחזור השירים הזה היה לא רק התשוקה העזה לזכור את הבחורה שאהבתי כל־כך, אלא יותר מזה, ניסיון אינטלקטואלי להבין את הדבר שנקרא ‘מוות בגלוי’. אפילו מלחמה מחביאים מתחת לארגומנטים מוסריים. כשאתה הורג או נהרג, עוטפים את זה באצטלה של מוסר. כשמדובר בסרטן, המוות, שהוא בדרך־כלל יצור חשאי מאוד, פועל בגלוי, ואת המעשה השפל הזה, של להמית, הוא עושה ברוב חוצפתו השנואה, וגומר לאט־לאט את האדם, לעין כול.

“רציתי לאתר את הנקודה, שבה החמצן מתחלף בחנקן, והחיים מתחלפים במוות. רציתי לגעת ברגע שבו אתה יודע שמלאך המוות, לא, לא מלאך, אלא האוויר הזה שנקרא מוות, החור הגדול הזה שהוא אין, חודר לבית־החולים, נכנס לחדר, עובר על־פני החיים ולא נוגע בהם, ומגיע למתים, ואותם הוא לוקח, אותם הוא הופך לאין. והחיים מוסיפים לחיות, אבל אם קודם ראית את העולם בשתי עיניך, וגם עיני אמך, אביך, חבריך, נשים שאהבת, הרי שכל מוות של אדם קרוב הוא אור אחד פחות, עוד זוג עיניים שכבו בתוכך”.

* * *

את ספרו הקדיש לאביו, יוסף לאור, שמת מטיפול רפואי שהתאחר. “וכשקיבל סוף־סוף את האנטיביוטיקה, זה היה חמש דקות לפני התקף־הלב, כשהיה ברור שהכול אבוד. ואבא שלנו, שהיה מאוד קרוב לנו, נמוג לנו כמו סבון מהידיים, כמו סבון שבורח לתוך המים. אבי עלה מגרמניה ב־1934 והחל את דרכו בארץ כפועל חקלאי בפרדס־חנה, ולבסוף ניהל סניף בנק. נעוריו בגרמניה של ויימאר השפיעו על המודעות הפוליטית שלי. השנאה העזה שלו לגזענות. הוא לא היה איש פוליטי, אבל עזב את מפא”י ופנה שמאלה לשל“י, אחרי פרשת אשר ידלין, כי פגע בו שאדם, שניתן בו אמון, עשה שימוש בכספי ציבור. במשך הזמן, כשהשתדלתי ללכת בחוט־שדרה זקוף, אולי קשיח יותר מכפי שהיה בריא עבורי, אבי היה המקור לכך. דרכו למדתי להסתכל על העולם, כי אבא הוא האיש, שנותן לך יד ומלמד אותך ללכת, להבדיל טוב מרע, להפריד אומץ מחוסר אומץ”.

מינה, אמו, היתה אחות, ואחר־כך עובדת סוציאלית, “ואני, וגם אחותי ואחי, למרות הנובורישיות והיאפיות, שכל אחד מאיתנו חי בהן כיום בצורה זו או אחרת, לא התנתקנו מהרגישות הסוציאלית”.

לאור יליד 1948, שירת בנח“ל, בגרעין שעליו חיברה נעמי שמר את “בהיאחזות הנח”ל בסיני”, מקרה חסר חשיבות כמעט, שאירע שם בעת סיור לילי באל־עריש, חידד את מודעותו הפוליטית.

יצחק לאור: “מה את רוצה שאגיד? כל מה שקרה שם, כתוב בשיר. החבר שלי, ש”ל, השתולל, לא נתן לערבי אחד לזוז, והאיש עשה במכנסיים. הקצין נזף בחייל ואמר לו, שהוא מגזים. זה קרה בסוף 77', כשעדיין לא השחיתו את הנערים. עשינו את החיפושים והמעצרים, אבל עם רגשי־אשמה. אני הבנתי אז את ההשפלה של האיש, והחלטתי שלא אשרת בשטחים, גם אם אשב בכלא".

לאחותו גילה, הצעירה ממנו בשנה וחצי, יכתוב לאור כעבור שנים את “בתשובה לשאלתך, אם עברייה”, שיר שיחולל שערורייה:

ולאחיו אלי, הצעיר ממנו בשש שנים, יכתוב:

* * *

– אחיך נעשה פציפיסט או חיבל בגופו, כפי שהצעת לו, כדי שלא יצטרך להיות חייל קרבי?

יצחק לאור צוחק. “מה פתאום. אחי הלך לסיירת, וכיום הוא מורה לחינוך גופני. אחותי עובדת סוציאלית, פקידה בכירה בקופת־חולים מכבי”.

פניו של לאור מוכרים היטב לשירותי הביטחון. באלבום התמונות שלו, צילומי שחור־לבן של פרצופו הנפוח ממכות, שהנחיתו עליו אנשי “כך”. תצלומים בשיער ארוך מהפגנות סוערות של שנות ה־70. הוא ישב בכלא בגלל סירובו לשרת בשטחים, וגם כשלמד ספרות כללית ותיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, הוקדש חלק לא מבוטל מזמנו לפעילות פוליטית. “הדיקן היה אז פרופ' דוד ליבאי, ובכל פעם שצוירה סיסמא בקמפוס, היה שולח את המשטרה לחקור אותי. הוא לא הכיר אותי אישית, רק ידע שאני השמאלני ההוא עם השיער הארוך, שעושה צרות. הוא ודאי לא זוכר אותי. היום יש לי רספקט עצום אליו, כשר המשפטים”.

נון־קונפורמיסט נצחי, אנארכיסט, לא ידע לאור ללכת בתלם, ולא הסתדר מעולם עם ממסדים. גם ב“דבר”, עיתון מפלגת העבודה, נחשב שמאלני מדי, ולטענתו, סירבו לתת לו קביעות בעבודה כמשכתב ועורך לילה, בגלל דעותיו השמאלניות הקיצוניות. לפני שבע שנים עבר ל“הארץ”, אבל גם שם לא ידע שקט. הוא פוטר מעבודתו והוחזר בלחץ ועד העובדים, ורק עם בוא ההנהלה החדשה, הוא אומר, נגמרה פרשת ייסוריו.

“שנים אתה מפחד מפני פיטורים בעבודה, במקום להגיד, קיבינימאט, שיפטרו כשירצו. שנים אתה משלם ביוקר על הפחד הזה, כי אתה מפתח יראה מפני רשויות, שאסור לך להיות ירא מפניהן. אתה מפתח געגוע למקום קבוע, אבל מקום קבוע זה כמעט מוות. אין מקום הדומה יותר לקבר, מהמקום הקבוע שאתה גר בו. ואני אומר משפט כזה, כשמסתובבים פה עשרות אלפי עולים בלי בתים, ולכן אני אומר את זה בעירבון מוגבל. אני לא מזלזל ברצון למקום קבוע, להניח בו את הראש, וחרף הכול אני אומר, הקבוע הוא נורא. אם משפט כזה משרת את הבוס, שמפטר את העובד שלו, אז לא אמרתי שום דבר חוץ משחיתות, אבל אם זה משרת מישהו שאומר, לעזאזל, אני אצא החוצה ואמצא לי משהו יותר טוב, אז קלעתי”.

שוב ושוב הגיש את מועמדותו ל“פרס ראש הממשלה”, מלגה הניתנת לשנה, כדי לאפשר ליוצר להתפנות לכתיבה. בכל פעם נדחה, מתוסכל לגלות שאנשים אלמונים זכו בפרס. אין לו ספק שהסיבה נעוצה בנטיותיו הפוליטיות. כשקיבל, אחרי חמישה ניסיונות, את הפרס ב־1990, לא עבר הדבר בלי שערורייה, כי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, סירב לחתום על התעודה.

יצחק לאור שוקד לטפח את תדמית ‘הילד הרע’ שדבקה בו: “האגרסיביות שלי היא חלק מדיאלקטיקה שלמה שנכנסתי אליה, ורק פיתחתי אותה והבאתי אותה להיות מרכז העשייה. נוצר לי דימוי של תוקפן, מפחיד, שצריך להיזהר מלגשת אליו. המלה ‘נרדף’ היא קצת חזקה, כשמשווים את זה לרדיפתו של סלמאן רושדי, או המשוררים הפלשתינאים בבתי־הסוהר, אבל כמעט עשר שנים חייתי במצב של פסילה, בדה־לגיטימציה יומיומית”.

והיתה פרשת השיר “נערת הרוק”, שהלחין מתי כספי ושרה ריקי גל, למלים של לאור. השיר נפסל להשמעה ברדיו בגלל שורות כמו “היא מזדיינת בקלות…” רעש רב עוררה פסילת הצנזורה את המחזה “אפרים חוזר לצבא”. “מה לא אמרו עלי? מאנטישמי ועד מאניאק. יש במחזה אזכור של סקס אוראלי, אז אמרו שהמחזה מלא סטיות מיניות. איפה הצנזורה חיה? אם כל האנשים, שעניינם בסקס אוראלי היו נתפסים כסוטים מיניים, בתי־הסוהר היו מלאים לגמרי. אבל אני נאבקתי לבד. תיאטרון חיפה, שקנה את המחזה, לא נאבק יחד איתי”. לאור הגיש עתירה לבג"ץ נגד הצנזורה, וזכה. הפסילה התבטלה, “אבל היא עלתה לי בחמש שנים מחיי, וגמרה לי את הקריירה בעולם התיאטרון”.

* * *

יצחק לאור: “אמא מתה לפני 16 שנים, אבא בשנה שעברה, ועכשיו אין בעולם אף לא אדם אחד, שמכיר אותי מראשיתי. אדם בא לעולם מוקף אוהבים, והוא מאבד אותם לאיטו, אחד לאחד. ואתה זוכר ומתגעגע. למרות התה הטוב שאני שותה, אני לא מצליח לאתר את הטעם המיוחד של ‘תה ויסוצקי’ מהקופסה האדומה, שהיתה אמא מכינה בקומקום הקטן. ואני בטוח, שלא אצליח למצוא את התה הזה, לא בגלל שלא מייצרים אותו, אלא בגלל שהוא לא קיים. אני כבר לא קיים כדי לשתות אותו, ואמא איננה, והקומקום איננו. ואתה נידון להתגעגע ולזכור, שאין לך סיכוי לסתום את הגעגוע. רציתי שאנשים ימצאו בשיר נחמה, או נקמה, או יחמה. והשיר יהיה הפצע, או התחבושת על הפצע, או המלח על הפצע. רציתי לצרוף את הדברים עד למקום שממנו אין דיבור, וללכת, כמו שכל משורר צריך לדעתי ללכת, על גבול השתיקה. כי אין לך מדיום הקרוב לשתיקה יותר מהשירה”.

לאור, גבר אהוב־נשים. “גופי הנע ונד בעולם הרחב, ממשכב למשכב”, כתב על עצמו. ב־1978 התחתן עם רונית דברת, ציירת.

כאשר ביקשה להיפרד, אחרי ארבע שנים וחצי של נישואים, היה המום וקרוע. “לא היה לה טוב בנישואים האלה, אבל אני לא רציתי להרפות”.

– הפרידה קשורה לכך שהיו לך קשרים עם נשים אחרות?

“אני מניח. נכון, יצא לי שם של נואף. מונוגמיה היא דבר אכזרי. רוב האנשים חיים במונוגמיה, אבל החיים שלהם מתפוררים. הפוליגמיה היא פנטזיה, והיא חותרנית ופוגעת בהרבה אנשים, כי היא חותרת תחת חוקים, העתיקים יותר מהתרבות עצמה. לחיות במקום אחד זה דבר נורא. לא לעבור ממיטה למיטה, זה דבר נורא. חבל, החיים קצרים, אנחנו כל הזמן חיים את ההיפך ממה שהיינו צריכים”.

שנה אחרי גירושיהם עוד הוסיפו לגור יחד. “היא רצתה להתגרש, אבל גם לה קשה היה להיפרד”. ספרו “רק הגוף זוכר” (הוצאת “אדם”, 1985), המכיל אסופה של שירים אירוטיים, הוא ניסיון לתעד את האהבה ולעקור אותה מתוכו, כמו גירוש שדים. היום דברת חיה באיטליה, נשואה ואם. “פחות ופחות אני יודע על חייה. היום אני כבר לא זוכר את הכאב, נותר רק הספר”. בכל־זאת, על עטיפת ספרו החדש, מתנוסס ציור שציירה.

* * *

על תיבת־הדואר בחדר המדרגות, ברחוב הקטן המשיק לשינקין, מוצמד פתק שעליו כתוב “יצחק לאור ואלינה קורן”. אלינה, בת 33, חולפת בבית, חרישית, שזופה, יפה, שיער שחור ארוך, שקט פנימי של נערות האיים של גוגן. לפני שש שנים וחצי נפגשו בהפגנה של “שלום עכשיו” בחברון. גזורים מאותו אריג פוליטי, שמח לאור לשמוע, שהיא כותבת עבודת מוסמך על סיקורי אירועי יום האדמה בתקשורת. כיום היא כותבת דוקטורט בקרימינולוגיה על “פשיעה ואכיפת־חוק בקרב המיעוט הערבי בישראל, בתקופת הממשל הצבאי”.

“אלינה היא באופייה אדם מתון”, אומר לאור, “אבל היא יותר רדיקאלית ממני בראיית העולם שלה. אני בשר מבשר האנשים כאן, ומתפתה לשמוח ולהאמין שיהיה יותר טוב, ורק אחר־כך רואה שטעיתי. אלינה חשדנית יותר לגבי הממסד בארץ, אולי משום שהיא חצי מרוקאית, מצד אמה, ויותר אאוטסיידרית ממני”.

הוא קיבל תואר מ"א בהצטיינות יתרה בחוג לתיאטרון. למרות ההצעות להמשיך לדוקטורט, החליט שאינו מוכן להתמסר לקריירה אקדמית. “ככל שהשירה נחשבת שולית בחברה הקפיטליסטית שלנו”, הוא אומר, “היא הדבר החשוב לי. מגיל צעיר מאוד ידעתי, שאני רוצה להיות משורר”. בכל־זאת לא ויתר על הוראת תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. רוב שעות היום עוברות עליו בכתיבה קדחתנית אל תוך המחשב בבית, של רומן, שהוא מסרב לדבר עליו מטעמי עין־הרע.

הם לא נשואים, ילדים אין להם. “אני מאוד רוצה שיהיה לי ילד, אבל זה היה מפריע לאלינה עכשיו. היא צריכה לגמור את הדוקטורט, ולא אעצור אותה. יכול להיות שהרצון לילד, זה דבר שאדם צריך לעבור תוך התאפקות, כל החיים, ואז מתגברים על הרצון הזה ועוברים הלאה. כי זה גם מפחיד אותי. איפה אני אשים כאן תינוק? איך אוכל לכתוב? מצד שני, כשאני רואה את השכן שלי מטייל עם הילד שלו, הלב שלי יוצא. אלמלא כל הגרידות שבוצעו בעטיי, יכולתי להיות משפחה מרובת ילדים. הגדול כבר היה עומד להתגייס”.

בכל בוקר יוצאת אלינה לאוניברסיטה וחוזרת זמן קצר לפני שיוצא בן־זוגה ל“הארץ”, לעבוד כעורך־לילה. כשהוא חוזר באחת וחצי, היא ישנה מזמן. “אבל יש לנו צורך גדול להיות יחד. אנחנו בעלי־ברית מאוד קרובים, חיים בסולידריות מאוד גדולה. ב’לילה במלון זר' ניסיתי לברר את גבולות ה’אני' והזוג. איך שני אנשים, בקרבה הגדולה ביותר, יישארו תמיד רחוקים. אנחנו עוברים את העולם, אין לנו מנוחה, אין לנו גאולה, רבים, אוהבים, עוזבים”.

ובכל זאת, בגיל 44, הדם פחות סוער. יש סימני שלווה, שלא לומר התברגנות. בפינת האוכל, מתקן גדול של מים מינרליים. צנצנת זכוכית עם מכסה פלסטיק אדום, בתוכה שיני שום, גבעולי שמיר, מלפפונים שהוחמצו בבית. מכשיר קומפקט ושני מדפים ארוכים, עמוסים בתקליטורים. לאור אוהב מוסיקה קלאסית, בילדותו ניגן ארבע שנים בכינור. אני מופתעת לגלות ספרי תפילה ומדרשים על המדף. “למה? זה חלק מהסטריאוטיפ. חושבים שאם אדם הוא שמאלני, אז הוא שלושת רבעי אנטישמי. מדי פעם אני נוסע לבני־ברק, לקנות ספרי מדרשים. אצלם, נשים קוראות את זה, אבל בעיני זו שירה”.

ההתמתנות ניכרת בשיריו. פחות שירים פוליטיים. הוא מוסיף לחתום על עצומות, אבל מאז האינתיפאדה, הוא ממעט לקרוא עיתונים ולצפות בחדשות, אינו מסוגל להכיל את הייסורים ואת ההשפלות. המהפך הפוליטי לא גרם לו אופוריה. “15 שנות הליכוד הן סיוט שנגמר, אבל מה, הכיבוש הסתיים? ההתעללויות נפסקו?”

– אתה דומה לקיפוד, שמצטנף ומחדד את קוציו, כשניגשים אליו.

“אני יותר דרבן מאשר קיפוד. קיפוד הוא פסיבי, דרבן יורה חצים. ואל תשכחי, שבשרו של הדרבן טעים למאכל, והוא צריך להיזהר שלא יצודו אותו. יש לי עבר ארוך מדי של התגוששות מכדי שאהפוך בבת־אחת לאיש מתוק־הליכות”.

---

עירית לינור: החיים עם ציפוי כרומו

מאת

אילת נגב

נו' 1961

למודי־ניסיון מ־26 אלף עותקי “שירת הסירנה”, שהגיחו בזה אחר זה מתחת מכבש הדפוס ונחטפו כלחמניות חמות, החליטו בהוצאת “זמורה ביתן” ללוות את הרומן השני של עירית לינור, “שתי שלגיות”, הצלחה בטוחה לדעתם, בפוסטר ענק עם תמונת המחברת. שלא כדרכה, הטילה לינור וטו. לא שנעשתה, חלילה, ביישנית או משהו, אלא שהחרידה אותה המחשבה, שהפוסטר הזה יחמם את לילותיהם של המוני גברים מזילי־ריר, אשר מזהים את לינור עם גיבורתה טלילה, הפרסומאית הפמיניסטית גיבורת “שירת הסירנה”, שמשכיבה כל גבר שהיא חושקת בו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ויהפכו גם אותה למושא־חלומותיהם הרטובים.

“נכון, אני נרקיסיסטית ומגאלומנית, וברור לי שכל הערצה שאקבל, היא אפס־קצה של מה שמגיע לי”, היא אומרת בלי שמץ של מבוכה, או אפילו ניסיון להעמיד פנים של הצנוע־הידוע. "סופר זה לא אדם שנחבא אל הכלים. אני לא מאמינה, שמישהו יישב 8 שעות ביום ויקרקש על המחשב ויגיד, לא אכפת לי בכמה עותקים זה יימכר, העיקר ששלושת חברי הטובים יאהבו אותו.

“עוד לפני שכתבתי מלה אחת, חיכיתי שהעולם יכיר בגדולתי. אני קמה בבוקר וחושבת, אני עירית לינור, בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. אבל לא רציתי פוסטר, כי חשבתי שאז הדברים יעברו את הגבול. נהניתי ליצור גיבורה, שעושה מה שהיא רוצה ולא משלמת מחיר על זה שהיא מופקרת. מאוד חסרות בספרות העברית גיבורות מופקרות. אבל המחשבה, שמישהו קורא על הזיונים של הגיבורות שלי וחושב שמדובר בניסיוני המיני, גורמת לי חלחלה. תארי לעצמך, שמישהו דוחה במיוחד מספר לך שהשתתפת אצלו בחלום אירוטי. פיכס, זה מגעיל. אז נכון, מצד אחד, אני רוצה לבדר אתכם וגם לגרום לכם ריגוש מיני, אבל הרעיון, שאם אתם חושבים שדרך הספר אתם נוגעים בי, מקומם אותי. אז אני רוצה להגיד לכם: אתם לא מכירים אותי, אתם לא נוגעים בי, אתם לא מתקרבים אלי דרך הספר ולא רק שאתם לא תשכבו איתי, אפילו לא תיפגשו איתי”.

לינור קוראת בעיני, שהפראנויה שלה נראית לי קצת מוגזמת, שלא לדבר על שיגעון־הגדלות. וכדי להעיד שאמת דיברה, היא מביאה מהחדר הסמוך שקית של מכתבים, ושופכת אותה על השולחן. “תשמעי מה כותב לי הטיפוס הזה”, היא אומרת, ומתחילה לקרוא, מעוותת את קולה בבוז. “…לא ברור מה מביא אדם להניח את הקישקעס שלו על השולחן הלאומי, בלי להתחשב מה יאמרו השכנים של אמא. איך זה שילדה מוכשרת כזו עוד לא מצאה חתן… תחליטי אם את מחפשת איזה משה־חיים רוזנבלום, ממשפחת חסרי־החוליות, או משהו ממשפחת החולייתנים, שתוכלי להישען עליו”.

– והמעריץ שלך הציע את עצמו כמשענת?

“משהו כזה. כתבתי לו, ‘תודה על העצות, אתה מת להיפגש איתי, נכון? רואים. אבל אני לא מעוניינת’. המוני גברים פונים אלי. כל העולם הגברי נותן לי תחושה, שהוא בעקבותי”.

– מה רוצים ממך? שתדרכי עליהם קצת?

“לא, הם רוצים לדרוך עלי. אולי נדמה להם, שמאחורי החזות שלי מסתתרת נפש רכה ופיוטית. אבל האמת”, (והיא מנמיכה את קולה, ולוחשת כממתיקה סוד), “האמת היא שאני בכלל לא רכה ופיוטית”.

– לרגע לא חשדתי בך שאת כזאת.

“כי את אשה, ואת יכולה לראות את זה. הם לא. הם רוצים לתת לי סטירת־לחי. הם חושבים, שברגע שיוכיחו לי, שהם יותר חכמים ממני, אז אני אפול לרגליהם. יום אחד בא מישהו למערכת והשאיר לי מפית ממסעדה, ועליה כתוב, ‘עירית, הייתי פה בין השעה הזאת והזאת, ולא הופעת’. לא הבנתי מה זה. כמה ימים אחר־כך, הגיע מכתב ממישהו שקבע איתי פגישה במסעדת ‘הספריה’, ביום ובשעה מסוימים, שכבר חלפו. זה היה הגבר שהגיע למערכת. תארי לעצמך, הוא החליט בשבילי שאני אצא איתו, וגם קבע לי איפה ומתי. הוא בטח חשב, או־קיי, זו בחורה חזקה וקשה, היא צריכה גבר חזק וקשה עוד יותר. היה לו ברור, שאם מדברים אלי מספיק בתקיפות, אז אני אקפוץ לדום”.

– ומה אחר־כך? תתחתני איתו, תשבי בבית, תבשלי לו ותגדלי לו את הילדים?

“זה מה שהם מקווים, זו הפנטזיה של הרבה אנשים. אבל אין שום סיכוי. עוד לא נולד הגבר, שאבשל עבורו. נקודה. באשר לילדים, כשאני רואה ילדים אצל אנשים אחרים, לפעמים אני מתאפקת שלא להקיא עליהם, כי זה לא מנומס, בעיקר לא יפה לעשות את זה ליד האמא. כמעט כל חברותי התרבו לנגד עיני, והילדים שלהן גזלו אותן ממני. אבל לא נורא, עוד עשר־עשרים שנה הילדים יגדלו, וחברותי תחזורנה אלי. אנשים מתעצבנים מזה שיותר מדי טוב לי. יודעים שאני לא מתה על ילדים, אז אומרים לי, חכי חכי, את עוד יהיו לך ארבעה ילדים. ויש להם בעיניים ברק של שמחה לאיד. כמו שאמרתי, שבחיים לא אתעסק עם גבר נשוי, אז החברות התגרו ב’חכי חכי, יהיה לך שלוש שנים רומן עם גבר נשוי”'.

– נו, והיה לך?

“מה פתאום!”

– את מפסידה אוכלוסייה מאוד מעניינת.

“גם לעשות רולר־סקייטינג על שדה של מסמרים זו חוויה מעניינת, אבל לא בשבילי. את באמת חושבת שאסתפק בלהיות מספר שתיים ולהתחבא בארון? וגם אם הוא יתגרש בגללי, אין לי כוח לכל הסידורים עם הילדים שיבואו בשבת, והוא עוד ישלם להם מזונות”.

* * *

“שתי שלגיות” הוא ניסיון להפוך את ז’אנר הרומן הרומנטי על פניו. “יש לי תכנית, לעשות סדרת רומנים לפי אגדות ילדים”, היא אומרת. “הסיפור של שלגייה מגרה אותי כבר הרבה זמן. ‘שירת הסירנה’ היה פרפרזה על ‘היפהפייה הנרדמת’, ובעתיד, אעשה גם את סינדרלה. הסיפורים כל־כך פשוטים, ויש בהם משהו כל־כך בסיסי ונכון, שנורא בא לך להתעלל בהם קצת. אני נהנית לבלבל את היוצרות ולכתוב על גברים כעל אובייקט מיני. הם הופכים את הנשים לאובייקט מיני, אז אני עושה להם אותו דבר. שירגישו”.

“שתי שלגיות” מתרחש בסביבה הגיאוגרפית של לינור: נאות־אפקה, הרצליה־פיתוח, תל־אביב – ומאפשר לה לחסל חשבונות עם המצליחנים למיניהם, העשירים והיפים. כמי שקינאה בהם תמיד, נעים לה לחשוב, שזוהרם מכסה על סודות אפלים. סביב אחת ה“שלגיות” – הפקידה הפלוגתית היפהפייה, אהובתו של המ“פ – התאספה חבורה של גברים, “שבעת הגמדים”, ששירתו איתה בבסיס ומוסיפים ליהנות מחסדיה גם לאחר השירות הצבאי. “מי שמזיין את נערת המ”פ, כאילו זיין את המ”פ", אומרת לינור, “אני בטוחה שגברים עסוקים במחשבות כאלה”.

נסיך החלומות, שצריך להעיר את שלגייה, מתגלה כגבר אשר מיניותו מפוקפקת. שום דבר, כמובן, לא ברצינות רבה מדי, גם כשהיא משחררת בספר את דעותיה על הנישואין, על אחוות הגברים הצה"לית הדביקה, על רווקותה המתמשכת, על חברות, שנישאות לתוך כלוב של זהב ושיממון וכו'.

עלילת הספר פשוטה: אוסנת שטיבל, צלמת רווקה בת 32, שהיתה תמיד נערה מכוערת, כחושה ושטוחת־חזה, מוזמנת לצלם משפחת תעשיינים, המתגוררת באפקה, לשער של מוסף העיתון. בניגוד להרגלה, היא נכנסת למיטה עם אחד הבנים. אחרי מגע מיני מאכזב היא נדהמת לגלות, שיש לו תחביב: צילום קלטות־סקס בווידאו, בלי ידיעת הקורבן. נזעמת, היא חוטפת את הקלטת, שבה היא מככבת, וקלטות אחרות שמצאה בחדרו. זמן קצר אחר־כך, יירצח אחד האנשים הנוגעים לקלטות הלוהטות, ואוסנת תגלה, שבידיה חומר מסוכן. כך מתחיל סיפור קריא מאוד ומלא שנינות על סקס, שקרים וּוידיאוטייפ, שיסתיים 300 עמודים אחר־כך בסוף טוב, על סף חתונה. העונג הבלתי־מעורער שבקריאה נפסק ברגע שהִנחת את הספר. כל שנותר במוח, הוא זיכרון של צמר־גפן מוקצף ומתוק.

לינור כותבת במהירות: שני שלישים של הספר סיימה בשלושה חודשים, ואת השליש האחרון בשבוע אחד (“אם לא היה מחשב, לא הייתי כותבת שורה. כל־כך קל לכתוב ספר על מחשב”). במקביל, היא כותבת תסריט לסרט קולנוע, שיפיק יונתן ארוך (“שורו”), ויביים איתן פוקס (“אפטר”), לפי “שירת הסירנה”. בימים אלה היא מחברת פזמונים עבור ריטה. “שירים על אהבה, אלא על מה אכתוב, על מכוניות?”

– בשני הספרים שלך יש גברים, שהגיבורה בוחרת בהם בסופו של דבר. ב“שירת הסירנה” קראת לו נוח, וב“שתי שלגיות”, נועם. זה בעינייך הגבר האידיאלי? שיהיה נעים ונוח?

“לא הייתי מודעת לזה. כנראה, הצלחת ללכוד קטע מהתת־מודע שלי. אחרי שיצא ‘שירת הסירנה’, המון בחורות כתבו לי וביקשו להכיר את נוח. היה לי קצת לא נעים לאכזב אותן ולומר שאינו קיים. אני רוצה לומר לכן, בנות, במקום שתדאגו איך לגרום לגבר שלא יעזוב אתכן, תנו לו לרוץ אחריכן. שזו תהיה הבעיה שלו, לדאוג שיהיה לכן טוב. כבר שנים אני לא מטרידה את עצמי בשאלה, איך להחזיק גבר. להיפך, אני יוצאת מנקודת מוצא, שאני בחורה נפלאה ונהדרת, ואם מישהו רוצה שאשאר, הוא צריך לעבוד קשה כדי שלא אתעצבן. אחרת, אראה לו את הדלת”.

סביבהּ יש קבוצת חברות טובות, נשים משכילות ועצמאיות בגילה. מבחינתה, אלה הקשרים העמידים ביותר, בניגוד ליחסים המתסכלים עם גברים. בצער רב היא מלווה אותן לחופה, אך כטיפוס רומנטי, שבעצם אוהב חתונות, היא טורחת להכין נאום רומנטי ושטוף־דמעות, שאותו היא נושאת קבל עם ועדה.

– היית קרובה פעם לנישואין?

“חס וחלילה. ב’שתי שלגיות', החברה של הגיבורה בורחת כמעט מתחת לחופה. זו הסיטואציה הכי חביבה עלי, המצב הכי רומנטי, כשכלה בורחת מחופתה. באופן שבו אני חיה, אני שומרת על מרחק בטוח מהחופה”.

– את חושבת שתישארי רווקה זקנה?

“בחיי יש נושאים יותר סוחפים מאשר השאלה, אם אתחתן או לא. הכתיבה חשובה לי הרבה יותר, ולא אתן לשום גבר לפגוע בה. לא אכניס מישהו הביתה רק משום שהוא יודע לתקוע מסמרים. בניגוד למה שסבורים, גברים דווקא כן רוצים להתחתן, כי גבר, ברגע שיש לו חברה, רמת־החיים שלו עולה. המקרר מלא, הבית מסודר, מישהו מכבס את הסדינים שלו. לעומת זאת, אצל נשים רמת־החיים יורדת, כי עליהן לטפל בבלאגן של מישהו אחר. הן מדחיקות את זה, כי חוששות שהוא יעזוב, ולא רוצות להיכנס לעימותים”.

לינור, שאוהבת מאוד להיות עם עצמה, מעידה שהיא נהנית לבזבז זמן, לבהות בקיר במשך שעות במבט זגוגי. “אני לא מאלה שכשמשעמם להם, ינקו את הבית. בחיים שלי עוד לא הייתי כל־כך מיואשת, שאעשה ספונג’ה. אפילו כשהייתי מלצרית ענייה, החזקתי עוזרת, כי אני שונאת לנקות”.

שעות רבות היא מדברת בטלפון עם חברותיה. היא יוצאת מעט מאוד, קצת למסעדות, כיוון שאינה מבשלת (“אני דווקא יודעת לעשות שניצלים וכאלה”). ביום שישי היא יושבת בקונדיטוריה השכונתית. לנוכח חייה חסרי האירועים המיוחדים, אפשר להבין, מדוע היא מעדיפה את עולם הפנטזיה שהיא יוצרת.

“אני אוהבת אנשים, שחיים עם ציפוי כרומו”, היא אומרת. "עם עוד קצת כסף, שאקבל מהספרים שלי, אצליח לצפות את החיים שלי בשכבת לכּה. החיים יכולים להיות די מזיעים ומרושלים, וזה לא בדיוק מוצא חן בעיני. אני אוהבת אנשים, שגדולים מהחיים בסנטימטר. זה גם סוג הספרים שאני כותבת: סיפורים על אנשים שגדולים מהחיים.

"בעצם, אני אדם מאוד רומנטי. יש לי תיאוריה, שהחיים הם לא כל־כך מה שקורה לך, אלא איזה סיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. אנחנו חיים בתקופה עלובה. הספר הנפוץ הוא ה’מניואל', ספר ההדרכה. אתה לא מדבר על אהבה, אלא על קשר, ואתה לא מדבר על רומנטיקה, אלא על ‘לעבוד על הקשר’.

"אני לא חיה בספר הזה. בספר שלי, אתה לא עובד על קשר אלא מתאהב, וכשאת קוראת בעיתונים, שאחרי שנתיים צריך לצפות לכך שהלהט המיני יירד, אז אני אומרת, אני נורא מצטערת, אבל אם את חיה עם מישהו ומגלה, שרק פעם בשלוש שנים את רוצה לגעת בו, אז את צריכה ללכת. אני בעד TRUE LOVE.

“רק בגלל שזה עידן עלוב כזה, אנשים רואים נישואים כתרופה לפחד הנוראי להיות לבד. כשאני מסתכלת על זוגות מסביב, אז לא מתחשק לי להסתפח אל קהלם. זה כמו החוזרים בתשובה. את רואה אותם מחייכים ומאושרים כאלה, אבל אומרת, תודה רבה, תשמרו את האושר שלכם לעצמכם”.

– ומה כן יתאים לך?

“פנוי, אם הוא גרוש אז שלא יהיו לו ילדים, אמביציוזי, מבוסס, שלא משאיר גרביים בסלון. גרביים בסלון זו בעיני עילה מוצדקת לגירושין”.

יש לה חתולה, “ושתי”. “יצור מגעיל. שבע שנים היא אצלי, ועדיין לא מרשה שאלטף אותה. אני שונאת אותה. גם את תשנאי אותה, כשתקומי מהכורסה ותראי את השערות שלה על השמלה שלך”. היא שונאת תמונות, והקירות הלבנים בדירתה ריקים לגמרי. מובַּיילים אחדים מתנועעים ברוח, ועל הטלוויזיה עומדים בשורה דינוזאורים פעוטים מפלסטיק, שקנתה לעצמה בחנות צעצועים. “אני דלוקה עליהם”, היא אומרת. "אחד הספרים שקראתי בזמן האחרון היה ‘אטלס הדינוזאורים’ ". באמבטיה עומדים במסדר עוד דינוזאורים קטנים, ועשרות בקבוקי שמפו מכל הסוגים. “ברוך בואך למוזיאון השמפו על־שם עירית לינור”, היא עונה בתגובה על תמיהתי.

במהלך הדו־קרב המילולי, שמתעופף בינינו בארבע שעות הראיון, היא מתנועעת על הציר שבין שתי הדמויות: ילדה תמהונית שמשחקת בדינוזאורים מפלסטיק ומסרבת להתבגר, והרווקה למודת־הגברים, שכבר ראתה הכול והחליטה שמה שהיא רואה, אינו בדיוק לטעמה, והיא מעדיפה להישאר בינתיים לבדה, תודה רבה.

לינור גדלה בתל־אביב. אמה יועצת חינוכית, אביה איש־מחשבים, אחיה הוא אייל לינור מלהקת “טרנזיסטור”, ולשעבר “ויסקוזה” ו“פופלקס”.

בתיכון על־שם ליידי דייויס היתה ברווזון שטוח־חזה, רזה, על גבול האנורקסיה. “זה שחשבו שאני בת 11, מילא. אבל חשבו שאני ילד בן 11, כי לא היו לי ציצים בכלל”. אותן תכונות היא מצמידה גם לאוסנת שטיבל, גיבורת ספרה, מאותן בנות גבוהות־קומה, ששיחקו כדורסל עם הבנים, ולא רק שלא נחשבו מעולם למלכת הכיתה, אפילו לא היו סגנית עשירית שלה.

“היה לי רושם שנועדתי לדברים גדולים, ולא נראה לי בסדר, שהעולם עוד לא גילה אותי”, אומרת לינור. “הייתי עושה סיבובים בדיזנגוף, משוכנעת במאה אחוזים שיבוא מישהו ויגלה אותי”.

– בתור מה?

“מה זה חשוב? מדענית חלל, שחקנית קולנוע, דוגמנית־צמרת. מגיל שש גלגלתי סיפורים בראש, אבל לא עלה על דעתי שכדי להיות סופרת מפורסמת, אני צריכה להתברג לכיסא ולכתוב משהו. בגיל 17 חלמתי להיות זמרת, ולמדתי פיתוח קול עם ריטה, הייתי סטטיסטית בסרטים”.

בצבא שירתה בבסיס בשבטה כקצינה בתותחנים. “כל שבועיים התאהבתי – תמיד בקצינים – וכתבתי שירים קורעי־לב”. היא למדה באוניברסיטה פילוסופיה ופסיכולוגיה. לעיתונות הגיעה בגיל 25: חברתה הצלמת רלי אברהמי, גייסה אותה ליום צילומים, כאשר לינור מדגמנת, לבושה חליפת־רכיבה מצמר, פוסעת ליד סוס. “ואז הסוס הרים את הרגל ודרך עלי. פתחתי עליו כזאת ג’ורה וקיללתי אותו, שאבנר, החבר של רלי, שעבד ב’כותרת ראשית', אמר לי, ‘אם את כותבת כמו שאת מדברת, מקומך בעיתונות מובטח’.”

ב“כותרת ראשית” גיבשה את הסגנון הנשכני האופייני לה, ופרחה ככשרון צעיר ומבטיח. כשנסגר העיתון כעבור שנתיים, הופתעה למצוא את עצמה מחזרת ריקם על פתחי העיתונים. ספרה “שירת הסירנה” שיפר את מעמדה והכניס אותה למוסף השבועי של “חדשות”, עם טור אישי המתפרס על־פני עמוד שלם, ועם מדור ביקורת סרטים וטלוויזיה.

“אולי אין זיון ששווה מיליון דולר, אבל מצד שני, גם אין הרבה נישואין ששווים את זה, בעיקר אם את אשה”, כך חתמה בטור שלה את סוגיית הסרט “הצעה מגונה”. שבוע אחר, חילקה עצות איך לסלק גבר טרדן. “את הולכת איתו למיטה, אומרת לו שאת לא משתמשת בכלום, והיום יום הביוץ שלך”. או, “בשביל זה נותרנו ברווקותנו, כדי להימנע מהצורך לקיים חיי־מין סדירים”.

לינור: "אנשים בטוחים שאני כותבת על חיי, אבל למעשה, זו הקצנה של חמישה אחוז מהאישיות שלי. אני הרבה יותר מרובעת מהדמות שאני מציגה. אם אתה בעל טור, אתה חייב לשקר הרבה, אחרת תישאר בלי נושאים. השתגעתי לכתוב בעיתון את החיים שלי, בתפוצה של 10,000 עותקים? גם כך אני מגנט לפסיכים, שמשוכנעים שאני אושיט יד לחבק אותם אל חיי. וזה בניגוד מפורש לנבואותיה של אמי, שאחרי שקראה את הטור שלי אמרה, שבחיים אף אחד לא ירצה יותר לצאת איתי, כי אני אגרסיבית ומושחתת, ואיזה פה גדול יש לי.

“לא אכפת לי. אני לא חיה את חיי לפי מה שיגידו הגברים. מאמא שלי קצת לא נעים לי, בעיקר בתיאורי המין שבספרים שלי. היא חשבה שלפרסם ספר כזה, זו פאדיחה אמיתית. אני לא מרגישה נוח בתיאורי מין בגוף ראשון, כי היא בטח חושבת, שזה מה שהבת שלה עושה. אבל למה לא נותנים לסופר קרדיט, שיש לו דמיון, ומותר לו להמציא דברים?”

נשים כותבות לה, שהיא נתנה ביטוי לרחשי לִבן. “מסתבר שנשים מאוד שמחות, שמישהו יורד עבורן על הבעל או החבר שלהן. כשאַת רואה את הגברים, את נכנסת לדיכאון מבחינת הסיכוי למצוא גבר, שבאמת אפשר ליצור איתו קשר. אמונתי הדתית העמוקה היא, שגברים ונשים הם לא שני סוגים של בני־אדם, אלא אחד זה כלב, והשני לטאה. הגברים הם הלטאות, כמובן. לטאות זה יותר מגעיל, לא?”

יש לה טונות של אירוניה עצמית. נדמה שהיא מעדיפה להקדים וללגלג על עצמה, ובלבד שלא יצחקו עליה. "זה מנגנון הגנה מאוד מחוכם. אני מאוד פגיעה, ושומרת על עצמי.

“אחרי ‘שירת הסירנה’ היה לי נורא חשוב לכתוב מהר עוד ספר, שלא יחשבו שאני סופרת של ספר אחד, או שאני בעצם טלילה כץ, וכתבתי את הספר כתראפיה, כי לחץ לי משהו על הבטן. רציתי להיות סופרת, סופרת מקצועית, ואמרתי לעצמי, עד שלא אוציא ספר שני, לא יאמינו לי. עכשיו עם הספר השני, אין לכם ברירה. ויהיה גם ספר חמישי ושישי, אני מבטיחה”.

– בחורה מוכשרת כמוך לא יכלה להתאמץ ולכתוב משהו, שיש לו קצת יותר עומק ספרותי?

לינור נעלבת. “כתבתי ספר מהסוג שאני אוהבת לקרוא. אני מאוד אוהבת רומנים רומנטיים”.

– אני לא מאמינה, שבאמת יש לך ספרים כאלה בבית.

לינור נכנסת לחדר־השינה ומביאה שלושה ספרונים מהוהים באנגלית.

– את קוראת גם ספרים רציניים?

“בטח. קראתי את כל ספרי ג’יין אוסטין, ואת רוב הרומנים של צ’רלס דיקנס. ואת ‘משפחת פאליסר’. קראתי מלא ספרים. אלפי ספרים”.

– עם כל הכבוד, זו לא בדיוק ספרות גדולה. גם ג’יין אוסטין זה סוג של רומן רומנטי. שלא לדבר על צ’רלס דיקנס.

עכשיו היא מתעצבנת באמת. “רגע. כאן אנחנו הולכות להסתכסך. ג’יין אוסטין היא גדולת הסופרים מאז ומעולם. היא שווה לשייקספיר בכשרונה. אף אחד לא יישב אצלי בבית ויגיד, שג’יין אוסטין זה לא ספרות נעלה. הרומן הוא יצירת הספרות הנעלה ביותר, הנצחית ביותר, זו שאף פעם לא תיעלם”.

היא גאה בלגיטימציה שנתנה לחומר קליל ונדיף, שאין בו אפילו ניסיון לספרותיות. כן, היא היתה שמחה מאוד, אילו פרופ' דן מירון או פרופ' גרשון שקד היו טורחים לכתוב עליה ביקורת. “אני רוצה קאנוניזציה, אני רוצה שזה יהיה ספר־חובה. אני חושבת על עשרות אלפי הסטודנטים, שיחויבו לקנות את הספרים שלי. גם לא אכפת לי לקבל פרס נובל לספרות. זה הרבה כסף, שלא לדבר על הכבוד. אנחנו המגאלומנים, כמה שיותר אישורים, ככה אנחנו יותר מאושרים”.

– בואי נודה, זה לא ספר שכתבת בדם לבך.

“כתבתי ספר שהיה לי כיף וקל לכתוב אותו. כל אחד עושה מה שקל לו. אני לא מאמינה לסופרים הדיכאוניים, שמסתגרים שנתיים בחדר. אם הם כתבו בדם לבם, אז גם אני כתבתי בדם לבי. יש משהו נורא הירואי בזה, שאתה מסתגר עם הספר שלך כמה שנים ואחר־כך יוצא ומוחה את אגלי־הזיעה מעל מצחך ואומר, קשה להיות סופר, כואב להיות סופר. אולי זה מישהו שרצה להיות לבד, וזו היתה הדרך שלו להשיג פרטיות ולהוריד את הילדים שלו מהראש? אני אשמה שאני בחורה קלילה, עם ביטחון עצמי, שטוב לי עם עצמי, והחיים שלי מאוד מאושרים? אם הייתי כותבת משהו טראגי וכבד, זו היתה פוזה. את יודעת מה” – והיא אומרת את זה בעליזות גדולה – “אז אולי אני אתחתן ואלד ילדים, ואז יהיה לי מספיק רע, כדי שאכתוב משהו דיכאוני באמת”.

---

איריס לעאל: ידעתי שאם לא אכתוב את הספר הזה, אמות

מאת

אילת נגב

נו' 1960

כשסיימה איריס לעאל את ספרה “חוות־מרפא”, חשה שחייה מתפוררים. שש שנים, בוקר־בוקר, היתה מתיישבת בחדר־עבודתה במרומי הבית הלונדוני הגדול והיפה, שבו גרה עם בעלה ובתה, ורוקמת את ייסוריהם ותשוקותיהם ועליבותם וגאוותם ואהבתם ושנאתם של גיבוריה שנבראו בצלמה. דרי חוות־המרפא, הסובלים בגופם ובנפשם ממחלות החיים: איה, אשר נישאה מסיבות טפלות של מעמד חברתי לבעל, אשר לא ממש היה אהוב עליה, וגילתה, לאחר הולדת בתם ובשוך ההתלהבות הראשונית, שבעלה הפך ללא־כלום בעיניה. או יוסי, “המלט” מודרני, אשר מרגע לידתו מייחל למותו, נרתע ממנו ועורג אליו. והשלישית, כרמל, בעלת השם האנדרוגני, נרקיסיסטית ויפה כשטן, נשואה והרה, אשר איבדה את התשוקה לבעלה, וכאשר היא מתאהבת התאהבות הרסנית באדריכל צרפתי המגיע לחוות־המרפא, היא מפסיקה את הריונה, כדי שדבר לא יחצוץ ביניהם.

שש שנים סובבה, שבויה עם גיבוריה, בתוך האווירה הסהרורית והחושנית שיצרה. “היו דברים שלא ידעתי שנמצאים בי וגיליתי רק כשכתבתי אותם, כמו היכולת כמעט לגווע מתוך צער או להרגיש כיצד את נשרפת בבעירה הפנימית של חייך”, היא אומרת. "הרי זה טירוף לכתוב ספר, שאינו ‘מלחמה ושלום’, במשך כל־כך הרבה שנים. כל הזמן הזה התנהלו חיי רק בין הדפים: קראתי בקדחתנות את כתביהם של הפילוסופים הנוצריים, קירקגור, אוגוסטינוס הקדוש, את ניטשה ורילקה ותומאס מאן, ובמקביל כתבתי את הספר שלי. החיים בחוץ הכאיבו לי. המגע עם האנשים, כשנאלצתי לעשות פעולות יומיומיות פשוטות כמו לצאת למכולת, היה כמו ליטוף של נייר־זכוכית מחוספס על עורי. אפילו קרני־האור, שחדרו בעד החלון, עינו אותי. חיי היו רק רקע לעולם הדמיוני שבניתי. אי־אפשר לחיות באינטנסיביות בו־זמנית בשני מישורים. ובכל מה שקשור לחיים הממשיים, הייתי מתה־חיה. צריך הרבה אומץ לוותר על החיים, כאשר בכל התקופה הזו את נראית לאחרים כמו תמהונית, טפילה, עוסקת בדבר שאיש, וגם לא את עצמך, אינו יודע אם יש לו ערך.

“מעולם לא כתבתי ספר, ולא ידעתי אם ייצא משהו מכל הדפים האלה, המשורבטים בכתב־יד. לפעמים הייתי אומרת לעצמי, למה שלא תלכי לטייל ברחוב, או תבקרי במוזיאון, תחיי, תיהני קצת. ובכל־זאת, בעמלנות מטומטמת, הייתי מתיישבת וכותבת, יושבת ומוחקת, מגלגלת בכל יום את האבן הכבדה אל ראש ההר, כמו סיזיפוס. הרגשתי כאילו בא מישהו ולוקח את נשמתי, ואני מאיידת את עצמי כדי לאפשר לו גישה ולכתוב מתוכי. הייתי קוראת כמה עמודים, שכתבתי מתוך טראנס, ולפעמים חושבת – מי האידיוט שכתב אותם, או להיפך, מי כתב את הדבר הנפלא הזה. חששתי שאני מטפסת על אילנות גבוהים מדי, אבל בתוכי ידעתי, שאם לא אכתוב את הספר הזה, אמות”.

כאשר תם הספר, פקעו הרצועות, שהידקו את נישואיה. היא התגרשה, עזבה את לונדון ושבה עם בתה לתל־אביב. האשה הצעירה שפותחת לי את הדלת, עיניה פלדה כחולה, עורה בוהק, שערותיה האדמוניות ארוכות ומסולסלות. מראה עדין, כמו בציוריהם של דנטה, גבריאל רוזטי או ג’ון מיליי, הקרובים ללבה. פעם עמדה בגלריה “טייט”, ליד תמונתה של אופליה הטבועה, ארוכת־התלתלים, וטבעת אנשים סגרה עליה, נושאים עיניהם מהתמונה אליה, נדהמים מהדמיון.

במהלך שש השעות, שבהן אשב בסלון הלבן של דירתה, ייסדק המראה השברירי, והאשה שתגיח מתוך הקלסתר החיוור, היפהפה, תהיה לפעמים קרה, מלותיה אכזריות כסכין החותכת בקרח, התבטאויותיה אלימות, לפעמים תהיה ילדותית, רכה או מתחנחנת. מסתתרת מאחורי שבעה צעיפים, ואינך יודע לבודד את הפנים האמיתיות מהפרסונה שהיא עוטה באותו רגע על עצמה.

איריס אומרת, שאנשים פוחדים מפניה. לי נדמה, שהיא רואה את הקיום כמלחמה מתמדת, שבה יש רק חירות או מוות, ולכן היא מעדיפה לרדוף, ובלבד שלא תהיה הנרדפת. היא חשה את החיים בעוצמה גדולה, בלי שום גוֹני אפור, רק שחור ולבן. את פניה המכופלות ואת פרטי חייה, אזהה, לפעמים בניגוד לרצונה, בתוך אישיותם וקורותיהם של גיבורי “חוות־מרפא”.

איריס פרומרמן נולדה באשדות־יעקב ב־1960. “אבי פולני, אמי מקזבלנקה. גדלתי בין חרדים, וגם בקיבוץ של ‘השומר הצעיר’. זה עושה אותי ישראלית לעילא”, היא צוחקת. ספרה, אף שהוא יונק ממסורת אירופית רבת־שנים, שבו בית־המרפא הוא משל לעולם, כמו “הר הקסמים” של תומס מאן, זרוע סממני קיבוץ: בית־ילדים וחדר־אוכל, פרדסים ובריכת מים.

“בשום אופן אין זה ספר על קיבוץ”, היא אומרת, "הקיבוץ הוא חברה הרבה יותר חולה מהחברה שאני יצרתי. כמו בחוות־מרפא לפגועי־נפש, החברה הקיבוצית צריכה לחטוף שוק חשמלי קולקטיבי, ואז או שזה יהרוג אותה, או שתשרוד ותהיה בריאה יותר. בכל חברה יש זכות קיום לכל מיני טיפוסים: איש החזון ואיש המעשה, והאמן, הצרצר שחי על חשבונם, אבל מנעים להם. לא בקיבוץ. שם, היצרים חבויים בתוך מין תת־הכרה קולקטיבי כזה, שמדי פעם מתחוללת בו התפרצות פסיכוטית. כביכול, הם מאוד מודעים לעצמם ומשקיעים בתחנות־ייעוץ ובטיפול נפשי, אך למעשה, הכול נועד כדי ליישר את כולם לכלל אב־טיפוס מסוים אחד. אם לילד יש דמיון, או שהוא חס וחלילה אינטליגנטי מדי, רצים איתו לייעוץ, כדי ליישר אותו, שיוכל לעבוד במטעים וברפת או אם ירצה השם, להפוך למזכיר קיבוץ.

“חוות־המרפא שלי הרבה יותר מודעת לחוליִים שלה. יש בה יחס של כבוד לחיים, לחולי, יש בה תקווה, אמונה, חתירה לקראת מוות באופן קבוע. יש בה אופקים לנפש. אנשים נאבקים ומפסידים, ומוסיפים להיאבק”.

כשהיתה בת שנתיים, התגרשו הוריה, והיא נשארה בחזקת אביה. “אמי היתה בת 17 כשנולדתי, ואני מבינה בהחלט שכנערה כה צעירה, חסרת מקצוע ואמצעי־קיום, לא יכלה לגדל אותי”. כיום חיה אמה בתל־אביב, נשואה שוב ואם לשלושה ילדים נוספים. הקשר רופף. איריס קרובה הרבה יותר לאחיה ולאחותה, מצד אביה.

לאחר הגירושין יצא האב לעבוד בחו"ל, והיא גודלה בבני־ברק אצל סבה וסבתה. “אם יש לי איזושהי מיתולוגיה, היא נבנתה בטקסים של בית סבתא. שעות הייתי מתבוננת כמהופנטת בידיה, הבוררות אפונים או אורז. השאלות התיאולוגיות שלי נולדו שם. פירוש השם ‘פרומרמן’ הוא ‘איש מאמין’. גם השם ‘לעאל’, שנותר לי מנישואי הראשונים, פירושו בלאדינו ‘נאמן לאל’. כך קראו לעצמם האנוסים. שני השמות הולמים אותי במדויק. איך שלא התגלגלתי, אני אדם מאמין, עם בעירה פנימית הנושאת אותי מעל לדברים”.

ב“חוות־מרפא” משוקעים זיכרונות ילדות ונעורים: טיול לחנות ספרים ישנים, שבה מצאה הילדה הערמומית את הספר “101 תנוחות אהבה”, ושכנעה את סבתה, שלא קראה עברית, לקנות לה. קריאה לילית בספר האסור והסתרתו מתחת למזרן, עד שנתגלה החטא, והספר נקרע לקרעים קטנים. זמן קצר אחר־כך רואה הילדה את סבה וסבתה, עירומים בחדר־השינה, ואחר־כך, נבוכים ומכחישים. “בחופשה הזאת הוסר נטל כבד מעל לבי. ראיתי אנשים מבוגרים בקלקלתם, ועוד יותר מכך, ראיתי אותם חוטאים לעצמם בחסות אלוהים. ואחרי כל זה, לא ניתן היה למצוא בתוכי שארית של כבוד אל מה שהיה קרוי ערכים. מאז בטחתי רק במצפון שלי”.

כשמלאו לה 7, התחתן אביה שנית, איריס נלקחה מבית סבתה והמשפחה עברה לקיבוץ כפר־מנחם. "הייתי ילדה איומה וחצופה, אימת כל המטפלות בקיבוץ. חייתי חיים כפולים: לחופשות בבית סבתא לבשתי מדים של ילדה דתייה, אבל מלמלתי את התפילות מהשפה אל החוץ; ובכפר־מנחם, שהוא קיבוץ של ‘השומר הצעיר’, הייתי נוטלת ידיים, להכעיס, כאשר כל הילדים משתרכים אחרי בתור לאוכל, ולוטשים בי עיניים. בשנות הנעורים, בחופשות הקיץ, הייתי מסתובבת בבני־ברק בחולצה קצרה, בלי חזייה, וכל אלה שנהגו ללטף אותי על ראשי, כשגרתי שם כשהייתי קטנה, היו עתה יורקים.

"עזר לי מאוד שהייתי טיפוס בעטני, כי מראש לא היו ציפיות ממני. ילדים אחרים שגדלו איתי בקיבוץ, ושיחקו על הגבול הבלתי־אפשרי שבין להתקבל ובין לשמור על העצמיות שלהם, שילמו מחיר אישי יקר. אני חיפשתי מלחמות, ולכן יכולתי להתפתח בלי הפרעה. כשעשינו בכיתה משפטים ציבוריים, חיכיתי כדי לראות את מי כולם מצדיקים, כדי להיות ההיפך באופן אוטומטי. לא מצאתי הנאה גדולה יותר מאשר להגן על מישהו, שאי־אפשר להגן עליו.

“הקו הזה נותר בי. עם כל היותי פמיניסטית, אני נהנית לשמוע גברים טוענים בצורה מבריקה נגד נשים. אני אוהבת את הפרובוקציה, אני זקוקה לה כדי להגדיר את עצמי על דרך השלילה. כדי לשמר את זהותי, לא היתה לי ברירה אלא להיות מרדנית. אולי אני, בעצם, אדם שזהותו חלשה, שחייב לשמור עליה בכל מחיר בצורה זו. סילביה פלאת כתבה, ‘כל אשה מעריצה פאשיסט/ המגף בפרצוף’. אני מזדהה עם זה. כאשר מוטח בך מגף בפרצוף, את חייבת להתנגד, וכך את מעצבת את זהותך. אני זקוקה לשנאה, היא כוח יוצר חזק יותר מן האהבה. שנאה היא כוח שמפלס דרך, מאפשר לך להפנות עורף לעבר, להתדיין איתו, ואז לזנק קדימה”.

את כוחה המהפנט של המלה גילתה במלחמת ששת הימים, כאשר ילדי כיתה ב' בכפר־מנחם כתבו מכתבים לחיילים. "נוכחתי באלכימיה של היצירה, ביכולת שלי לעשות מניפולציה של מלים ולבטא כל דבר שרציתי. הייתי כמו אשה, החווה את האורגזמה הראשונה שלה: את לא מאמינה שגופך מסוגל לתחושות כאלה. המורה אספה את המכתבים, ואני חיכיתי לראות אם יכירו בי. היא עיינה, התרגשה, ושלחה אותו ל’ידיעות אחרונות'. המכתב הזה, לפני 26 שנים, היה פרסומי הראשון.

“מאז שגיליתי את העונג הזה לא פסקתי לכתוב, תמיד על עצמי. אבי מאוד טיפח את הכתיבה שלי. התכתבתי עם סופרים, והיה אפילו מישהו שעשה דוקטורט על כתיבתם של ילדים, וחלק גדול מהחומר היו סיפורים ושירים שלי, שאבי שלח לו”. את אביה, שנפטר בגיל צעיר, לפני 12 שנים, אחרי פציעה אנושה וממושכת בתאונת דרכים, היא מבכה עד היום.

“לעאל בוחנת שאלות קיומיות כמו מהו הגיהנום, ואם יש אהבה בעולם, והאם האהבה משמעותית לקיום”, אומר העורך, ד"ר יגאל שוורץ. “מבחינה פילוסופית, היא נעה על הציר שבין קירקגור לסארטר וקאמי. אולי יש בה התרסה לעבר סופרים ישראליים צעירים אחרים, אשר כותבים על מה שמתרחש לא הרחק ממרכז העיר, או שתי אצבעות מרחוב שיינקין, או שני צעדים מאצבעם השמאלית של קסטל־בלום או גדי טאוב, שאני אגב מחבב מאוד. אבל יש בה התרסה, ‘אני לא מכאן, אני לא שייכת אליכם’. אין בספרה זכר לסכסוך היהודי־ערבי או לכל דבר שמתרחש דווקא בארץ”.

עושרה התרבותי מדהים, בעיקר אם יודעים שהפסיקה ללמוד, מרצונה, בכיתה ט', ואין לה תעודת בגרות. כאוטודידקטית אמיתית, למדה הכול בעצמה. כשחברותיה התגייסו לצה“ל, היא נישאה “לאחד מבחורינו המצוינים, בן הקיבוץ, לוחם בסיירת מטכ”ל. אולי זו היתה הפנמה של המסר שקיבלתי, שאנשים כמוני הם מהחולים והמעורערים והמוזרים, יבלת על אפה של החברה הקיבוצית, וביקשתי לתקן זאת דרך נישואים למיטב הנוער”, היא אומרת בלעג.

הנישואים לא החזיקו מעמד, ובגיל 20 עזבה את הקיבוץ עם בתה התינוקת. אחר־כך נישאה שוב, לאיש־עסקים ישראלי. שבע שנים חיה איתו בלונדון, למדה פילוסופיה עם מורה פרטי שלוש פעמים בשבוע וכתבה את ספרה. לפני שנתיים התגרשה ושבה לארץ עם בתה, ילדה יפה ומוכשרת בת 13.

“כסופרת, מעסיקים אותי יחסים של אשה אינטלקטואלית עם גבר שאיננו כזה”, היא אומרת. "זה מצב שהרבה נשים חיות בו: הגבר שלצִדן הוא הקרקע המוצקה, הדבר הקבוע והלא משתנה, בשעה שאת הרפתקאותיהן הרוחניות הן מוצאות מחוץ לבית. לא במקרה לא הענקתי שמות לבעלים של איה וכרמל, אלא קראתי להם ‘הבעל’. לא מגיע להם שם, לבעלים אנמיים כאלה. מעניין אותי מה מאפשר לזוגות להמשיך בנישואיהם בלי תשוקה, בלי התאמה: זו הדרמה האמיתית.

“שתי הגיבורות שלי נשואות נישואים לא מספקים, אלא שכרמל מחליטה להפנות את גבה לטעות שעשתה ולחיות באופן טוטאלי עם המאהב ונגדו. ואילו איה, אחרי שמצאה אהבה אחרת, מחליטה שלא לקחת את ההזדמנות, שניתנת לה להציל את חייה, ומקריבה את אהבתה למען הנישואים. ואז היא מגלה, שבכך איבדה את טעם החיים ואת החיים עצמם”.

על קיר הסלון בדירתה השכורה, ציורו של ון אייק, “חתונת הזוג ארנולפיני”. הכלה, בשמלה ירוקה, הריונה ניכר בה, באה בברית הנישואין עם בחיר־לבה. לאיריס לעאל יש בטן קטנה, חודש חמישי להריון, וגם לאחר שייוולד ילדם, לא בטוח שתינשא לגבר שאיתו היא חולקת את חייה זה שנים אחדות.

“חיים בחטא?” היא חוזרת על שאלתי וצוחקת. “לחיות בחטא אלה הנישואים הרגילים. מה שאיה וכרמל עושות עם בעליהן, אלה חיי חטא: נישואים בורגניים, משעממים, מעיקים, בגיהנום משותף. מי שחי כך נענש על־ידי החיים עצמם. את ואני לא חיות בחטא. זוג שמקדש את אהבתו יום־יום, האם אפשר לומר עליו שהוא חי בחטא?”

הם קוראים זה לזה שירה, חיים יחד בצמידות גדולה. זו הפעם הראשונה, היא אומרת, שעומד מולה אדם בעל אישיות חזקה, שמסרב להתקפל. הראשון בין הגברים שהיו לה, שאינו מפחד ממנה. "אני מעדיפה להילחם על נפשי מאשר לשקוע בתוך שלווה. אני ניטחת מסלע אל סלע, עד תהום. גברים פחדו ממני, כי יש בי כוח, ששועט קדימה ומסמן שהוא לא יודע גבולות. בעצם, חיכיתי לאחד שיעז לעמוד מולי. רציתי קרבה טוטאלית לבן־הזוג, אבל עד היום הצלחתי להשיג את זה רק בדרך אחת, כשהם נטמעו בזהות שלי.

“האתגר הוא להיות עם אדם בעל זהות משלו, שנאבק בי ולא נכנע לי. אני לא שוכחת את התמונה ב’מרד הנעורים', שבו הם נוסעים במכוניות זה מול זה, ולא ידוע מי ייבהל ויעצור ראשון. בעומקי לבי רציתי מישהו, שיעצור רגע אחרי”.

מוסיקת ג’ז ממלאת את חלל הדירה, וג’ז הוא גם שמה של הכלבה האדמונית הקטנה. איריס מתלבשת בסגנון אקסטרווגאנטי, צבעוני, מחשופים עמוקים, נראית כמו צמח־נוי אקזוטי. “במקום לספור כבשים, כשאיני יכולה להירדם, אני מתכננת לעצמי בגדים. זה נותר בי מבני־ברק, כשנהגתי לבחור בד וללכת לתופרת עם סבתא”.

היא שואפת לשלמות. “זו מכה נוראית, רודנות פנימית שמכריחה אותי לשכתב שוב ושוב, ואותו דיבוק חל עלי בכל תחומי החיים. כל ערב אני מבשלת בהקפדה רבה ארוחה, שאנשים אחרים מבשלים רק פעם בשנה, וגם אז גומרים בהתמוטטות עצבים קלה”. היא אדם פוליטי, בעלת מעורבות חברתית ודעות נחרצות.

אין לה מקצוע, מלבד הכתיבה, ובביטחון רב היא קוראת לעצמה סופרת, אף שספרה הראשון מתפרסם רק עכשיו. היא כותבת שלד עלילה, תיאור דמויות, היחסים בין הדמויות, ואז מתחילה לבנות את הסיפור, בטראנס קר־מזג.

“שואלים אותי, למה הבית שלי כל־כך נקי. התשובה היא חוסר השראה. אני מטאטאת את הבית לפעמים ארבע פעמים, עד שהמשפט הנכון בא אלי. הסופרת קולט היתה שולה פשפשים מהחתול שלה במשך שעות רצופות. אני מסוגלת להבריק חלונות, לטאטא שוב ושוב, כשאני נתקעת. אני כותבת ביד, על נייר, שכבה על־גבי שכבה. אני מבינה למה קפקא ביקש, שישרפו את הדברים שלו: גם אני לא הייתי רוצה שהגרסאות הלא־מושלמות שלי תיפולנה לידיים זרות”.

כתיבתה חגה סביב האהבה והמוות. “המוות הוא הקיר, שאני מטיחה את ראשי כנגדו. הדמיון שלי זקוק גם לערכים הנגזרים מהמוות, כמו סופי ומוגבל ומרקיב ומתפורר, כדי שערכים אחרים, הגזורים מהחיים, יתקיימו בי. לא המוות מפחיד אותי, אלא ייסורי הגוף. משמע, אני מפחדת מהחיים. הרי אנשים מפחדים מהייסורים, מהגסיסה, מהכאבים, ולא מהאין שהוא המוות”.

בכתב־העת הספרותי “אפס שתיים”, משכה איריס לעאל תשומת־לב, כשפרסמה מאמר מבריק ושיר מבריק לא פחות, תחת הכותרת “מוות – עשי זאת בעצמך”, על שירתן של אן סקסטון וסילביה פלאת, אשר כמהו אל המוות, עד שבחרו לרוץ אל זרועותיו ופירקו את זהותן הנשית “לכלל שברים חסרי צורה מינית, שמתוכם מזנקת זהות מרהיבה, שנבחרה מרצון, בעלת איכות מיתולוגית”. ב“חוות־מרפא” היא מדלגת בין תודעתן של הדמויות הגבריות והנשיות, לפעמים אפילו באמצע משפט המתחלף מנקבה לזכר, כיוון שלדעתה, הנפש אינה מבחינה בחלוקות סטנדרטיות של זהות מינית. "לוקחים אותי, את אורלי קסטל־בלום, את יואל הופמן, דוד שיץ, הופכים אותנו על הגב, פותחים לנו את הרגלים וממיינים, זכר־נקבה, זכר־נקבה. זה בכלל לא רלוונטי. נפש האמן היא תמיד אנדרוגנית.

“אלווארז כתב בספרו ‘האל הפראי’, שרוב הסופרים כותבים כדי לגרש שדים. ואני, כמו אידיוטית, נפלתי לתוך המלכודת הזו. הייתי משוכנעת, שהכתיבה של הספר הזה תגרש ממני את השדים. כשסיימתי, גיליתי שהשדים שהיו איתי תמיד, חיים איתי לנצח. אבל כתיבה ספרותית היא לא רק תראפיה, כפי שאינה רק אמירה אינטלקטואלית וסידור עולם ובנייה אסתטית. כתיבה ספרותית היא כל הדברים האלה, בתוספת משהו נוסף, שעושה את זה לעולם שלם”.

בסופו של “חוות־מרפא”, כל מי שלא מת, חוזר אל הגיהנום הפרטי שלו. האהבה לא הצילה שם איש. “מסקנת הספר היא, שעדיף שאהבה תהיה כל־כך טראגית, עד שהיא תביא למותך, מאשר שהיא לא תהיה בכלל. אבל כשסיימתי את הספר, במסקנה די פסימית, משהו בי השתחרר. הזהויות שחשבתי שלא יכולות לחיות יחד, כמו האשה היוצרת, האם, המאהבת, הרכה, האכזרית, וכל הדברים שהם אני – פתאום קלטתי שאני יכולה לממש את כולם יחד. הפחד מלידת ילד נוסף נעלם. הספר היה זירת מאבק בין חיים ומוות, בריאות וחולי, נשיות ואמהות ומיניות. אני לא יודעת אם הכתיבה היא שגירשה ממני את השדים, אבל החיים הם שפתרו את עצמם. רק לאחרונה אני חשה, שהתחלתי לחיות במין חיוּת חריפה כזו, בחדות של רגש”.

---

דן בניה סרי: התפיחה המוזרה של מישאל בביוף

מאת

אילת נגב

נו' 1935

דן בניה סרי שוטט כהרגלו באתר גבעת התחמושת הסמוך לביתו, ופתאום ניקר בו המשפט הזה. “אמרתי לעצמי, לעזאזל, מי זה מישאל, ולמה הוא צריך לחזור דווקא מקבורת אשתו? איזו נפש מעוותת יש לך, שאתה מחפש טרגדיות? למה לא תיקח אותו לעשות משהו עליז יותר, למשל לשׂוּחַ עם אשתו בין עצי החורש? אבל בית־הקברות הוא המקום הטבעי שלי. כשאני הולך לבקר את קבר אבא או את קבר אמא בסנהדריה, אני עובר כמעט את מחצית הקברים וקורא את כל המצבות, מחפש שמות מתאימים לדמויות שלי, כשם שאני שואב שמות מתוך מודעות האבל בשכונת הבוכרים. כל השמות בספרי החדש הם שמות של מתים. כמו מכונית שלא מצליחה לנוע בימי השלג, ומדרדרים אותה במורד, כדי שתתניע את עצמה, כך אני פשוט מוכרח כל כמה עמודים איזה שניים־שלושה מתים או גוססים, כדי שהסיפור יימשך. כמות המתים אצלי בטיוטה ראשונה מבהילה ממש, וככל שהטיוטות מתקדמות, אני מתחיל להיפטר מהם”.

וכך, משני משפטים קצרים, החל להתגלגל סיפורו של מישאל בביוף, אלמן בן חמישים, חשוך־ילדים, אשר הולכי־הרכיל בשכונתו ריננו, שבגלל אשכיו המרוקנים לא הרתה אשתו. “בשלב ההוא התפיחה בבטנו יכלה להיות גם הרעלת קיבה, כיב בתריסריון או התחלה של סרטן, ואז היה הספר אחר לגמרי”, אומר סרי. “אמרתי, נמשיך ונראה מה קורה. כתבתי עוד כמה עשרות עמודים, לקחתי את מישאל לרופא, ופתאום נעץ הרופא את שתי אצבעותיו בפי־הטבעת של מישאל, וגילה מה שגילה. נראה שהשדים שבתוכי הכתיבו חוקיות, שדרכה קיבל הסיפור את הממדים הגרוטסקיים והפנטסטיים שלו. אני לא סופר, שמתכנן מראש את העלילה, אלא נסחף איתה. בכלל לא ידעתי, שאני כותב על גבר שנכנס להריון, וכשקראתי את הטקסט שלי, הופתעתי מאבחנת הרופא לא פחות משהופתע מישאל. השורות נכתבות לא מרצוני. לא אני מוליך את ידי הכותבת, אלא עריץ שיושב מעלי הוא שמכוון אותה”.

מישאל שמח ונבוך בעדנה הפתאומית שהיתה לו, ואינו מודע לקנאתם ולמשטמתם של אנשי שכונתו, לנוכח כרסו התופחת ושדיו המבשילים. המעשה מתפתח, דרך הרבה מצבים קומיים, מפגשים עם נשים וניסיונות למצוא שידוך, עד לסוף הטרגי.

“מישאל” (הוצאת “כתר”, 1992) הוא רומן ראשון של דן בניה סרי, אחרי שני קובצי סיפורים: “עוגיות המלח של סבתא סולטנה” (1981) ו“ציפורי צל” (1988). זהו משל על אדם, המבקש לממש את עצמו, ונדרש לשלם את מלוא המחיר. הריונו אינו אסונו שלו, אלא אסונה של חברה, שאינה מסוגלת להתעלות ולראות אדם באושרו המצומצם, כי אושרו מושג בדרך שקוראת תיגר על חוקי הביולוגיה ועל חוקי החברה.

“הריונו של מישאל הוא סימפטום, שמדגיש את תחושת החריגות שלי”, אומר דן בניה סרי. “אם כתיבת אמת היא ניסיון שלנו לשרטט באיור גס את הפרופיל הנפשי של עצמנו, אז נדמה לי, שהעובדה שהייתי ילד בודד העומד מרחוק ומציץ בשמחת הקהל, רוצה להתמזג ולא מצליח, והציבור נראה לו כמפלצת טורפת בעלת הרבה זרועות, אשר אם אגיע אי־פעם לבקש את קרבתה, אצא כולי חבול מציפורניה – התחושה הזו היא שהולידה את הריונו החריג של מישאל”.

– דימית את עצמך אי־פעם בהריון?

"אני מודה, שאם היו משתנים חוקי הטבע והייתי מוצא את עצמי מקיא, ולאחר־מכן מגלה שאני תופח, ולא משום האוכל, הייתי בהחלט מברך, ‘ברוך שעשני אשה’. בשנותיה האחרונות היתה אמי רוטנת כלפיי וכלפי ששת אחי, מדוע הסתפקנו כל אחד בשניים־שלושה ילדים ולא יותר. ‘לולא מת אביכם בצעירותו’, אמרה, ‘הייתי יולדת עשרים ילדים, ולא שבעה’. שאלתי אותה, מה החן שיש בילדים רבים? הרי זו טרחה עצומה. אמרה לי, ‘קודם כול, ההריון. אביך, שלא נהג לפנק אותי כל ימות השנה, היה משנה מנוהגו, ומביא לי מיני פירות ודגנים, בצנעה, בערב, אחרי שהלכתם לישון, שלא תשמעו איך אני גורסת את המעדנים היקרים בשיני. אתה יודע מה זה לצאת מהמצוקה למשך תשעה חודשים ולהידמות כאחת המטרוניתות האשכנזיות? והלידה אמנם כואבת, אבל הרופאים והאחיות יושבים כמלצרים סביב מיטתי במשך שלושה־ארבעה ימים ומלטפים את מצחי, ועל כל פעייה קטנה שלי מכנסים קונסיליום רפואי. איפה אני זוכה לזה מכם?’ "

הריון ולידה יחזרו כמה וכמה פעמים בשיחה שלנו, גם בהקשרים פחות צפויים. כשסרי מבשל לי קפה שחור בפינג’אן קטן (הוא עצמו שותה רק מים רתוחים, בגלל דלקת הפרקים הכרונית שלו), הוא מצביע על מסננת גדולה על השיש במטבח, שבתוכה הוא מגדל נבטי אלפאלפה. "אין לי למי לתת את האהבה. אשתי בעבודה, בני הסטודנט נועם, שגר איתנו בבית, גדול מכדי שאוכל לנשק אותו, וכשאני מלטף את ראש בתי יוספה, מיד בא בעלה ואומר, אתה לא חושב, שאתה עובר את הגבול? אז מה נשאר לי? לגדל בעלי־חיים, שאני סולד מהם, או נבטים. למי שכבר עבר את גיל הלידה, גידול נבטים מעניק תחושת אבהות שאין כמותה. פה יוצאת זרוע ראשונה, וכאן גרעין מתקלף מהקליפה, ופתאום הירקרקות של כתר הנבט. וכשאני גורס אותו בשיניים, לעתים יש לי תחושה, שאני שומע פעייה רחוק של תינוק: ‘אוי, כואב!’ "

הבית זרוע בתצלומי צבע גדולים של נכדו בן השנה ורבע, בנה של יוספה, שתקבל בקרוב תואר אקדמי של גננת במכללה ע"ש דוד ילין, “ואני, שלא למדתי מעולם באוניברסיטה, אוכל להניח את ראשי מתחת לידיה של בתי ולהגיד, זכיתי בשמה בכתר”. שמו של הנכד, לירן, נבחר למורת־רוחו של סבו. “אם היו שואלים אותי, הייתי קורא לו מתניה או אחזיה, שם בעל עבר ומטען תרבותי. עם שם כמו לירן, דרושים שלושה מוהלים כדי לשכנע אותי, שהוא בכלל יהודי. אבל מה אלין ומה אתלונן, אצילות של חום הילד הזה מפגין כלפי. יש בי כמיהה לתינוקות. תמיד אהבתי לחבק תינוקות קטנים, כי הם היחידים שהיו חסרי־אונים להתנגד לי, ולא סלדו ממראי החיצוני. עד גיל ארבע הייתי מפונק בצורה מחרידה, וכשאמי הניחה אותי מזרועותיה, כשנולד אחי הקטן, לא נתנה לי כלים חלופיים להתמודד עם אובדן האהבה. שכנעתי את עצמי, שהיא דחתה אותי בגלל כיעורי. ואם אמא דוחה אותי, מדוע אקבל חמימות אצל זרים, שבוודאי לא חייבים לי?”

מאז יצא לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות בגיל 48, דן בניה סרי הוא עקרת־בית במשרה מלאה, ולפי התוצאות, עקרת־בית קפדנית ומיומנת. בכל יום הוא נהנה לטאטא את חדרי הדירה, לנגב אבק עד לגרגיר האחרון ולשטוף את רצפת המטבח. יום חמישי מוקדש אצלו לניקיון יסודי, כולל צחצוח החלונות והדלתות, “כדי שאשתי לבנה, כשתחזור מעבודתה כמזכירה ראשית בבית־ספר תיכון ‘דנמרק’, תמצא בית מסודר שאפשר להיכנס אליו, ותאמר, עכשיו אתה רשאי לקבל ממני נשיקה. לאשה הזאת אני חייב הרבה, חולשתה היא מעלתה. את כל כוחה היא מקדישה לאחרים, אבל כשמגיעה שעתה לעשות לעצמה, אין בה כוח אפילו להרים יד וללטף את מצחה”.

מהימים שהיה פקיד במשרד החקלאות, התרגל לכתוב בין 4 ל־6 לפנות בוקר, “בשעות האלוהים שבהן נדמה לי שהמלאכים מקפלים את הכנפיים, ואפשר לראות אותם מלטפים פניו של זקן אומלל שזקוק לרחמים, או להאזין לנשיקה האחרונה, שהם נותנים לתינוק בעריסה, ואז, בנינוחות הזו, גם השורות הפשוטות ביותר שלי נדמות בעיני כשירת מלאכים. בשעה שש אני קוטע ברשעות את השורה או המשפט שכתבתי, ופונה לעיסוקַי כאב וכבעל, סוחט כוסות מיץ, מכין כריכים. לא רציתי ליצור מצב, שמישהו ירגיש שהוא עֶבד לעבודת הכוהנים של אביו בכתיבה”.

– הכתיבה לא די חשובה לך, כדי שתפנה לעצמך שעות ותדרוש שקט והתחשבות מבני־ביתך?

“הייתי מתבייש בפני עצמי, לו ילדי היו צריכים לדפוק על הדלת לפני שנכנסים. אני כותב בדלת פתוחה, ותמיד, גם כשהיו קטנים, היו רשאים לבוא ולהפריע בכל שאלה, מבלי שיעלו על הדעת, שהם טורדים אותי באותו רגע מהשראה של בניין־קסם של משפט שעמד ממש מולי, ולא יחזור לעולם. מהו קסם המשפט הזה, מול ההרגשה שבני יכול להיכנס אלי בכל עת ולמצוא פרטנר לשיחה? אם אדם לא נזהר במהלך כתיבתו, הוא עלול לגלות, שאיבד במהלך השנים את אשתו, את ילדיו, את ידידיו”.

“מישאל” הוא ביוגרפיה רוחנית של דן בניה סרי. הוא מיקם את ההתרחשויות בשכונת הבוכרים ובשכונות הסמוכות לה, והגיבורים, כמו מישאל בביוף עצמו, הם ברובם בוכרים. “לו עשיתי אותם תימנים, כמוני, זה היה קרוב מדי אלי”, אומר סרי.

הוא נולד ב־1935 בשכונת “בית ישראל החדשה”, אך המכולת של אביו יוסף עמדה בשכונת הבוכרים. ילד אמצעי מתוך שבעה. “בשכונת שמואל הנביא הסמוכה גרו כמה משפחות אשכנזיות אמידות, ואני הייתי נושא עבורם את הסלים מחנות המכולת של אבי. קיבלתי את החלוקה הזו בין עשיר ועני כחוק טבע, אך אז גם למדתי את הקנאה. כשלבשנו פעם בגד יפה, נדמה היה לנו, שאנו מערימים על אותם חוקי טבע, ובאותו רגע אין עוד לאשכנזים שום יתרון עלינו. כשהייתי לאב, ובני נועם ביקש נעלי ‘אדידס’, הבנתי מה הוא רוצה: לא זוג נעליים, אלא לכווץ את המרחק בינו לבין הילדים האחרים. כאב לי, שכפקיד ממשלתי לא יכולתי להעניק לבני את מה שהוא זכאי לו מבחינת הצדק הטבעי”.

תמיד חש כברווזון מכוער. “אני לא מוצר אסתטי. כנער, היופי החיצוני היה בעיני עיקר, ומתוך שלא התברכתי ביופי הזה, הרגשתי כבעל־מום, עד שלא מצאתי שום הבדל ביני לבין הגיבן מנוטרדאם. כמי שמאס בעצמו, הייתי צריך לחפש חיזוק לעיוות המומי הזה שהענקתי לי, והשתכנעתי שהסביבה כולה חושבת עלי, את שאני חושב על עצמי. ניסיתי למצוא את מקומי ולהתחבב על בנות כיתתי בבית־ספר ‘סוקולוב’, באמצעות הלשון הגבוהה וההומור שלי. פנייתי לספרות, בגיל 40, היתה ניסיון לחפור אל תוכי ולנסות לפענח את הקודים המורסתיים, שיצרו את תדמיתי השלילית בעיני עצמי”.

קטעים מתוך ילדותו ריקע לתוך “מישאל”. אביו של מישאל בביוף הוא מוכר גפרורים, “איש מתון היה, כמעט עני, שפעמים אפילו לחתיכה של גבינה לא הספיקו לו מעותיו”, החולם לפתוח חנות צעצועים מפוארת. את מעט רכושו הוא ממשכן, כדי לרכוש צעצועים לחנותו.

בדומה לגיבורו מישאל, גם דן בניה סרי התייתם בגיל 13. כדור של צלף ערבי השיג את אביו, כאשר יצא לפתוח את חנות המכולת הקטנה שלו. נדמה שסרי כותב על יתמותו שלו, כאשר הוא מתאר את אמו של מישאל:

דן בניה סרי: “לפני זמן־מה השתתפתי בערב ספרותי בפרדס־חנה, והמבקר אריאל הירשפלד הציג את סיפורַי והעיר על האבלות המזרחית המאופקת, ששורה עליהם. נדהמתי, שהוא קלט את זעקות־האמת, שהיו בתוכי בזמן הכתיבה, ולא ידעתי על קיומן. אבי נהרג ערב פסח תש”ח. ישבנו על אבא שעתיים בלבד אחרי הקבורה, ואז ציווה סבא לקום מה’שבעה', ללבוש בגדי לבן, ללכת לבית־הכנסת ולקיים סדר־פסח כהלכתו, בשירה ובזמרה, כאילו אבא נמצא בקרבּנו. סבא ישב בראש השולחן, ואנחנו, שבעת היתומים, חנקנו את הדמעות, שמא סבא יגער בנו, מול הגדול בחגי ישראל. אמא העמידה פנים שנתקפה בהרעלת קיבה, והלכה שוב ושוב להטיל את מימיה בשירותים, ובכל פעם חזרה ועיניה אדומות. שבעה ימים לא הורשינו לבכות על אבא.

“את מחנק הדמעות שלא בשלו בעיניים, אני מבטא בכתיבה. אני לא נותן לאיש להיגרר ולהיסחף, האבלים כולם מתאבלים אצלי באמירות מאופקות, ואיש לא מלווה את הדברים בבכי או בקינה. כמי שחווה את סבלות הוריו, ולא יסיים לעולם את הדיאלוג האבוד שלו איתם – המעמדים האלה, שבתמונות הילדות של מישאל עם אביו ואמו, הם אולי המדויקים ביותר, כי בהם נגעתי – קרוב מכל תמונה אחרת – בדמעותיו של אותו ילד, שלא בגד בי מעולם”.

לבתו יוספה קרא על שם אביו, לבנו נועם, על שם הסבתא נעמי. את אמו בתיה, אשר אחרי מות אביו היתה לפועלת מרודה, שבורת־גו, שניקתה משרדים במשרד ממשלתי, הנציח בשם הפרטי בֶּנְיָה, שהוסיף לעצמו אחרי פטירתה ב־1982.

* * *

אותה מיניות חוטאת, חשאית, השוררת בכל כתיבתו של סרי, נמצאת גם ברומן “מישאל”. מישאל נזכר בסבו:

– מדוע מישאל אינו יכול להסתפק בתינוק המתרקם בו, והוא מתעקש לחפש לו כלה, ולהתאכזב בכל פעם שהשידוך לא יוצא לפועל?

“בימינו אולי היה נשאר לבדו, אבל בחוקיות השכונתית של ימי ילדותי, שבה מתרחש הסיפור, המושג של ‘משפחה חד־הורית’ לא היה מקובל. מישאל רוצה לחיות לפי מוסכמות החברה, כדי שהבן שהוא נושא בבטנו, יזכה לחמימות משפחתית ממוסדת”.

אחת המועמדות היא יוכבד, בחורה מבוגרת החיה בבית הוריה ומטפלת באמה המרותקת לכיסא־גלגלים. מישאל, כחתן עתידי, מוזמן לארוחת ערב, אך צלחתו נשארת כמעט ריקה, בשעה שהבת עורמת הררי־ירקות ובשר על צלחתו של אביה. אחרי הארוחה מצווה האב על בתו להוציא את שמיכתו מחדר השינה המשותף לו ולאם, ומודיע, שהוא יישן הלילה על הספה בסלון. למשמע הדברים, הבת המבוהלת שומטת מידה את הצלחות. האב זורק את שברי החרס לאשתו ומהמהם בקול מאיים, “רק אתמול קניתי”, והאם, שותפה למערך היחסים הסוטה, מצווה על יוכבד לנקות את השברים, ומעיני מישאל “לא נעלם המבט האפל שנתנה בספה”. בלילה שומע מישאל מהחדר השני “קול צווחה נואשת, ואחריה קולות כבדים של רגליים יחפות”. בבוקר, “יוכבד ניצבה בגבה אליו, גופה שמוט משהו, וידיה קיפלו באימה את שמיכת הצמר שעל הספה. מששמעה את צעדיו, השליכה בבהלה את השמיכה מידה ובעטה בחפץ כלשהו אל מתחת לספה… היו אלה, כפי שחשש, תחתוניו המגואלים של אביה. הריח הדביק לא הותיר בלבו ספק”.

– המלים ‘גילוי־עריות’ אינן נזכרות, ובכל־זאת, נוצרת תחושה של חטא לגבי המתרחש בבית הזה. נדמה שזה עורק, שחוזר בכל סיפוריך: מיניות אפלה, נרמזת אך לא מפורשת.

דן בניה סרי: "נכון. האב שוכב עם בתו, וכדי לא לאבד אותה, יטרפד את השידוך. יוכבד, שרצתה להינשא למישאל ולהיחלץ מתהום הטומאה, שהיתה שרויה בה כל הימים תחת משא־הבשרים של אביה, תטביע את עצמה בים ברגע שנשבר בה חלום הנישואין, ומותה יעניק מניע רגשי לדודתה המיילדת, לפצוע בסכין, כנקמה, את תינוקו של מישאל בשעת הלידה.

"זו ההצדקה העלילתית. אבל יש לזה הסבר במישור הפנימי יותר. חיי־האישות והמין נדמו לי כמשאת־נפש שלא אוכל להגיע אליה. בחלומותי, אנסתי את אלה שאהבתי, הייתי הברוטאלי, הכופה את עצמו, כי לא שיערתי, שיהיו מסוגלות לאהוב מרצונן יצור מעוות שכמוני. אחרי מעשה האהבה איתי הן בוודאי לא צעקו ‘הללויה’. לא הכרתי את המימוש האמיתי והטבעי של מעשה אהבה נכון. גם בגלל החינוך הדתי שלי – והרי ‘מישאל’ אינו ביוגרפיה אישית שלי, אלא גם ביוגרפיה שכונתית – המיניות היתה אצלי בחזקת חטא. אשתי, שנשאתי בגיל 30, אחרי ארבע שנות חיזור, היא המימוש הראשון של חיזור לשמו, שיצאתי בו מהקליפה המגעילה, שבה כלאתי את עצמי.

“אני אדם, שחייו מוחמצים. לא יכולתי לחוות ילדות בצורה חופשית, להשתעשע עם חברים, לשוב הביתה עייף, לחבק את אמא ולומר: אמא, כמה נפלא היה היום. לא זכיתי לחזר אחרי בנות כדרך שהטבע מצווה עלינו ולזכות במעט צוף, לא זכיתי לבקש לעצמי מסלול לימודים ועבודה, שיתאים ליכולתי. העולם משתקף למולי תמיד בעד משקפיים שחורים, ואם לא די לי בזה, גם הם מפויחים. נישואי הם סוף־סוף גלגל אחד בעגלה המרוטשת הזו, שקוראים לה אני עצמי, שמתהלך כהלכה מלא אוויר, ולא חסר לו דבר”.

סרי אומר, שבלי היסוס היה מוותר על הכתיבה, תמורת היכולת לחיות את החיים הפשוטים: “ללכת עם ילדַי לגן משחקים, לאהוב את אשתי, ללכת לעבודה ולא להתיירא מאנשים ומגערות ולצחוק מכל בדיחה בקלילות רבה. לדאוג לכך, שמחזור הדם שלי יהיה מלא רק בחמצן ובמרכיבי מזון חיוניים, ולא בכל מיני הפסולת שאני מלא בה, בכמות שיכולה לקטול שלושה אנשים בריאים. אדם מאושר חווה את אושרו. רק מי שלא מסוגל לחוות אושר, כותב את הסיפור העצוב על האיש האומלל, שלא זכה מעולם להחזיק באושר”.

– אתה רואה את עצמך כותב ספר, שמתרחש בשנות ה־90?

“כשאגיע לכתוב על 1990, סימן שנגמלתי מהפצעים שלי, ואז הייתי בועט בספרות, בועט בכל רמז של כתיבה. כדי לחיות את המציאות, אני לא צריך לכתוב עליה”.

הביקורות הנלהבות על ספריו, העובדה ש“אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב” ו“עוגיות המלח של סבתא סולטנה” נלמדים בתיכון, התארים “עגנון התימני” או “מארקֶס הישראלי” שהוצמדו לו, הרווחה הכלכלית, שהוא זוכה לה בעקבות כתיבתו, לא הצליחו לרפאו מרגש הנחיתות הבסיסי שלו. "נס הכתיבה ונס ההכרה בכתיבתי קרו לי בגיל, שצלקות הילדות היו כל־כך קשות ויבשות, ששום נס לא יכול למוחקן. אפשר שההכרה הספרותית, שאני מקבל בשנים האחרונות מהקוראים, יכולה להוות מעין מייק־אפ, שבעזרתו אשה מחפה על צלקות ועל חטטים, שמכערים את דמותה. אבל לחזור לפנים חלקות, הכתיבה שוב לא תחזיר אותי. ואולי זאת הסיבה, שמישאל לא זוכה להחזיק בתינוק.

“היום אני יודע, שהכתיבה אינה בדיוק התהליך התראפי המוחלט. הריונו של מישאל היה מנחת־תודה לחברה, שאמורה היתה לאמץ אותו בזכות הנס שהוא חולל. אלא מתברר שהנס, המנחה, הקטורת, הם בעצם המוט המשחית שהיכה על ראשו. כי החברה מתנקמת נקמה נוראה בכל מי שמנסה להפר את חוקיה. אני מרגיש, שיש פער גדול בין ההתכוונות הפנימית שלי – בין נהמות־הפרא ששמעתי בתַת־ההכרה, מתוך העולם האפל שממנו נובעים חומרי־הגלם שלי – לבין התוצאה הסופית. מסעו של מישאל הוא מסע הכישלון שלי אל החברה, ושובי ממנה בבושת־פנים”.

---

אורלי קסטל־בלום: בין אמהוּת לטירוף

מאת

אילת נגב

נו' 1960

זה הפתרון המקורי לבעיית האחריות האמהית, המעיקה לעתים יותר מכל שק הרובץ על הגב, שמצאה לעצמה דולי, גיבורת ספרה של אורלי קסטל־בלום “דולי סיטי” (“זמורה ביתן”). וזה, אחרי שהתקינה סורגים לא רק על חלונות דירתה שבקומה ה־37, אלא אפילו על פתחי הכיורים והאמבטיה, כדי שהילד לא יישטף, חלילה, לתוך הביוב. ועוד אלף תכסיסים אחרים להתחכם לגזר־דין המוות, המרחף מעל ראש כל ילד מרגע היוולדו.

אל החרדה האמהית התוודעה אורלי קסטל־בלום לראשונה באופן אישי, כשילדה את בתה. "אחרי שלושה ימים בבית־החולים נותנים לך את התינוק ביד, שתיקחי הביתה, ומצפים שתיכף תדעי מה לעשות איתו. יש כאלה שפותחות את החזייה, ותיק־תק – הכול בא להן בטבעיות. אבל מאיפה אני צריכה לדעת לטפל בתינוק, תסבירי לי? זה כל הקטע. ובסך־הכול הייתי אמא רגילה, קצת לחוצה, צעירה, בת 25, אולי צעירה מדי.

"אני זוכרת, שאסנת היתה בת שלושה חודשים: היא שכבה על הספה לצדי, כך שאת לא יכולה להגיד שהיה כאן מקרה של הזנחה, והיא פלטה דייסה, ונשמה אותה פנימה. גם כשהתחילה להעלות קצף, לא קלטתי. לקחתי אותה על הידיים ואמרתי לעצמי, מעניין מה קורה לה. עוברות דקות, והמוח לא קולט. בחורה דפוקה בראש. הסתובבתי איתה בבית, והיא ממשיכה להעלות קצף, עד שאמרתי, זה לא עסק. דפקתי אצל השכנה, והיא אומרת לי, את נורמלית? הילדה תמות! רצתי לרחוב עם התינוקת בידיים, פרצתי למישהו לתוך המכונית, ודרשתי שייקח אותי לבית־חולים. תוך שנייה הכניסו לה שם צינורית לגרון, הכול פרץ החוצה, הילדה בוכה, והכול בסדר. זה היה נגמר נורא לא טוב, אלמלא דפקתי אצל השכנה ושאלתי את עצמי שאלות קיומיות, כמו למה הילדה מעלה קצף.

“אחר־כך חשבתי שלא הייתי מספיק אחראית, אז אימנתי את עצמי. על כל שיעול הייתי בודקת אותה. מדמיינת לי מחלות ומומים. סבלתי מדאגת־יתר. בפסיכולוגיה אומרים, שזה סוג של תוקפנות מודחקת, שאני מפחדת מהאלימות שלי. אמא אחת מכניסה לילד שלה מכות רצח, והאחרת חושבת שהוא הולך להיחנק. אבל מה את יכולה לעשות? שיגידו לנו מה זו דאגה נורמלית? אם הכול עניין של כמות, אז שימדדו ויגידו לנו, מאה סמ”ק זו דאגה נכונה; מעל זה – צריך ללכת לטיפול, עוד מעל זה, להרחיק את הילד מהבית, מתחת לזה, להוציא אותו למשפחה אומנת".

לגיבורת ספרה קראה אמנם “דולי”, ולא אורלי, אך הדמיון בצליל הוא רק אחד הרמזים לכך, שקסטל־בלום לא טרחה לפרוש צעיפים עבים מדי שיחצצו בינה לבין המציאות, ושב“דולי סיטי”, הכתוב בגוף ראשון, היא מדברת במידה רבה על עצמה. את הספר הקדישה לבתה אסנת.

* * *

לעתים נדירות זוכה יוצר צעיר למבול הסופרלטיבים, שהונחתו על אורלי קסטל־בלום, מרגע שהחלה לפרסם. “בסיפוריה שוררת אינטגרליות אמנותית מושלמת, כשם ששליט בהם יושר אמנותי חסר־פשרות”, הכריז פרופ' דן מירון על שני ספריה הראשונים, “לא רחוק ממרכז העיר” ו“סביבה עוינת”. “יש כאן שלמות של ייאוש”, התמוגג ס. יזהר מספרה השלישי, “היכן אני נמצאת”. ד“ר יגאל שוורץ השווה את קטע הפתיחה של ספר זה לפתיחה הנפלאה של “ארץ הישימון” של ט”ס אליוט, ופרופ' גרשון שקד קבע, כי קסטל־בלום שינתה את פני הספרות העברית המודרנית, ו“הצליחה לעצב את הייאוש הנורא של האדם המטרופוליטני, שכל מגע שלו עם העולם הוא מדומה”. מעטים לא אהבו את כתיבתה המיוחדת, המערערת את שלוות־הנפש. “תמהוניות סתומה”, פסקה המבקרת הדה בושס ב“הארץ”. ספריה של קסטל־בלום תורגמו לאנגלית, לצרפתית ולהולנדית. היא רואיינה למוסף הספרותי של ה“טיימס”, כנציגה מסקרנת של הספרות העברית החדשה.

אורלי קסטל־בלום: "כל הזמן התייחסתי לעצמי בספקנות. אמרתי לעצמי, את אמא, אבל את לא כותבת בכלל על אמהוּת. בשום ספר שלך לא נגעת בנושא. ב’היכן אני נמצאת' הגיבורה גרושה פעמיים, בלי ילדים, אפשר לחשוב שאת רווקה. את רחוקה מעצמך, ואת לא מצליחה להגיע למשהו שחשוב לך. וזה מאוד הטריד אותי. כאשר סוף־סוף הרגשתי, שאני יכולה לגעת בזה, אמרתי לעצמי, גברת, הפעם את מוציאה את החרא עד הסוף. את כל החרדות האפלות, את כל הסטיות. את האחריות הארורה הזאת, שיכולה להוציא מהדעת.

"את הספר הזה כתבתי בבקרים, כשלא היה אף אחד בבית. הייתי פותחת את המחברות שלי, כותבת ורועדת מרוב העוצמה. כתיבה מרוכזת, של שעה־שעתיים ביום לכל היותר. יותר מזה אי־אפשר. כשאת קוראת ספר כמו ‘דולי סיטי’ את אומרת, טוב לבן־אדם שלא מחזיק ספר כזה בתוכו, טוב שהספר יצא החוצה, כי אלה חומרים מסוכנים, מרעילים, אסור להחזיק אותם בפנים.

"כתבתי ביד, בעט על נייר, כי אחרי שחצי ספר קודם שלי נמחק לי במחשב, לא לקחתי סיכון שאאבד גם את הספר הזה. לפני שיצאתי מהבית, הייתי בודקת שוב ושוב, שבאמת כיביתי את הגז, פחדתי שתפרוץ בבית שריפה ותאכל את הדפים. הרגשתי, שהפעם אני בתוך הקרביים, שאני שוחטת פרות קדושות.

“זהו רומן, הספר הראשון הקוהרנטי שאני כותבת, והפעם, מדובר בדם. דיו, דיו אדומה, אבל זה דם. בהחלט דם. זה ספר יותר כסאחיסטי מהספרים הקודמים שלי, יותר חריף. החוויות נעשו יותר אימתניות. המציאות הקשה השתלטה עלי כמו איזה סקס־מניאק, שחדר לתוכי ועשה בי שמות. סוג של אונס”.

אורלי קסטל נולדה בתל־אביב ב־1960. הוריה עלו ממצרים ב־1949, ובבית דיברו צרפתית. “אמא עבדה בבנק, אשה קשת־יום, שכל החיים שלה עבדה קשה. אני ואחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים, כיום עובדת סוציאלית, היינו ילדות־מפתח”. אביה עבד ב“אל־על”, כראש מדור משכורות. ב־1986 מת מסרטן ריאות נדיר וקטלני. את כל הפרטים האוטוביוגרפיים האלה – כולל מצרים, אל־על, סרטן ריאות, אחות עובדת סוציאלית – הצמידה אורלי קסטל־בלום גם לגיבורה הספרותית שלה, דולי. “לא בכדי בחרנו לעצמנו – אחותי ואני – מקצועות שהעבודה בהם דורשת הקרבה והתמסרות טוטאלית. אצלה זה היה מתוך אלטרואיזם, אצלי – מתוך שיגעון”, כותבת קסטל־בלום, מפיה של דולי.

דולי היא רופאה, שלמדה לטענתה שמונה שנים באוניברסיטה של קטמנדו, וגרה בדולי סיטי, עיר מטורפת, בלי עבר ובלי תשתית, המזכירה מאוד את תל־אביב. “היא רופאה כמו שאני סופרת”, צוחקת קסטל־בלום. “אני משחקת עם הביוגרפיה שלי, כשאני כותבת. אני נהנית להראות את עצמי לרגע, כמו שאני, ואז אני משנה כמה פרטים והופכת לבן־אדם אחר, ואז זה כבר לא אני”.

כיוון שאינה רשאית לעבוד כרופאה בישראל בלי השתלמות ממושכת ב“שיבא”, פורקת דולי את דחפיה היצירתיים על חיפוש תרופה לסרטן, אשר היא בטוחה שהחברה כולה חולה בו, ועל בנה, שאת אביו אינה מכירה, ואף באִמהותה עליו אינה בטוחה. חרדתה לו מעבירה אותה על דעתה. על כל שריטה היא מכניסה אותו לאמבטיות של יוד, ובכל שני וחמישי פותחת אותו באזמל של מנתחים, לוודא שכל איבריו תקינים. כשנדמה לה שחסרה לו כליה, היא טסה איתו לגרמניה.

כשאנחנו נפגשות, זיכרון האם מכרמיאל, שהטביעה רק יומיים קודם־לכן, את שתי ילדותיה הקטנות, מרחף בחלל. העיתונים באותו שבוע סיפרו גם על אם אחת בהודו, שערפה בסכין את ראשי ילדיה. זוג בצרפת קשר והידק את איבר־המין של בנם בן השלוש, שלא ירטיב במכנסיים, עד שהילד מת. גבר אמריקני בן 50 הדביק במזיד מאות נערים באיידס. בברזיל פועלת כנופיה של חוטפי ילדים, כדי לספק איברים להשתלה. נדמה שאורלי יונקת את הזוועות, שהיא זורעת בספריה, לא מדמיונה הקודח, אלא מהמציאות.

אורלי קסטל־בלום: "הביטוי הזה, ‘איך היא יכלה לעשות את זה, הרי היא אמא’, מצחיק אותי. כאילו שהאמהוּת הקדושה מגינה מפני משהו. היה לי גם עניין פילוסופי – מה זה שמטילים הכול על האמא בחברה שלנו. אני בודקת את גבולות הרוע האנושי, ועד לאן מסוגל הרוע האמהי להגיע. זהו סיפור התפתחות של שיגעון, הליכה על הגבול בין שפיות לטירוף. מרוב אחריות, שעלתה לה לראש, דולי מתעללת בילד שלה.

“הרגשתי רע מאוד כששמעתי על האמא מכרמיאל, כי גם אצלי בספר יש סצינת הטבעה באמבטיה, אם כי זה נגמר אחרת. למזלי, אין שום סיכוי, שהאשה ההיא קראה את הספר, הוא עוד לא התפרסם אז, אחרת זה היה על מצפוני. אני גם מבינה, שהיא היתה ממש חולה, תכננה את כל העניין והשאירה את הבנות בבית בבוקר. אני מנסה להיות בסדר ולנקות את המצפון שלי מכמה שיותר דברים, כי אני לא מסוגלת לסבול רגשות־אשם”.

אורלי שירתה בצבא כמש“קית תנאי־שירות בסיני, למדה שנה קולנוע באוניברסיטת ת”א, ועוד שנה ב“בית צבי”. “סיפרו לי שאחד המנהלים אמר, כשהוחלט לזרוק אותי מ”בית צבי" בגלל אי־התאמה: ‘השמש לא זורחת מהתחת של אורלי קסטל’. המשפט הזה כל־כך שעשע אותי, שהכנסתי אותו לספר ‘היכן אני נמצאת’, כשמסלקים את הגיבורה מבית־הספר לתיאטרון. אני בהחלט לא מרכז העולם. אוי ואבוי היה אם השמש היתה זורחת ממני, איזו צורה היתה לעולם".

ב“בית צבי” הכירה את גדי בלום, עיתונאי ב“העיר”, ונישאה לו. “שנינו קורצנו מאותו חומר, חיים באותם עולמות. לא יכול להיות דבר טוב יותר בעולם ממה שיש לי איתו”, היא אומרת. קירות דירתם ריקים מתמונות, שניהם עובדים בסלון, אורלי כותבת בתוך כוך קטן.

“מבחינה נפשית, עוד לא הגעתי לשלב, שאני אלך לחנות, אבחר תמונה ואתלה אותה. כשבן־אדם הולך וקונה תמונה, זה מעיד על כך שהוא אדם רציני, מבוסס, עם שקט פנימי. אני עוד לא הגעתי לכזאת שלווה בחיים”. היא כמעט לא יוצאת מהבית. “אני לא ממש מתלוננת, כי אני מנסה להישמר, לא למהול את עצמי, כדי להישאר עם רגישויות לכתיבה. אבל לפעמים אני מוכרחה לצאת לראות את המפלים”.

– לראות מה?

“לראות את המפלים. טבע, חיים, אני מתכוונת. לצאת החוצה, לחתוך את היום”.

מלים מאוד חשובות לה, יש להן קיום משל עצמן, והיא מייחסת להן כוח כמעט מאגי. “הפסקתי לעשן, כי חשבתי שאני מרעילה את הסביבה. נדרתי נדר, תארי לך. דבר מאוד מסוכן ולא מומלץ. אל תשאלי מה, הבטחתי דבר בלתי־הפיך. נורא מתחשק לי לעשן, ושמעתי שיש אפשרות של התרת נדרים בכותל, ביום כיפור, וכבר שלוש־ארבע שנים שלקראת יום כיפור אני אומרת, אולי הפעם אסע לירושלים ואתיר את הנדר, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מאמינה בהתרת נדרים”.

– את מפחדת מהנדר? לא מעיזה לעשן?

“בטח. שמתי לעצמי נדר כסחני ביותר, שלא תדעי. בחיים אני לא אדליק עוד סיגרייה. טוב, לא נורא”.

היא רזה, שקופה, חמשת חודשי ההריון השני שלה ניכרים בה אך בקושי. “ודאי שהיו לי היסוסים להביא ילד נוסף לעולם כזה. בהתחלה חשבתי, שאסנת תישאר בת יחידה, שאני לא אוכל להתמודד שוב עם האי־ודאות שבחיים. אז אני מנסה לשלוט במקסימום. עשיתי את כל בדיקות ההריון האפשריות. הבעיה שלי היא מה שאני קוראת בספר ‘מחלת האפשרויות האינסופיות’. המוח שלי עובד ובודק אפשרויות כל הזמן. מבחינה מטאפורית, די לי באפשרות שהבית בוער, כדי שאזמין מכבי־אש. אולי יש מציאות אחת, אבל יש עוד הרבה מציאויות מקבילות, שכל אחת מהן אפשרית בעת ובעונה אחת, והאי־ודאות הזאת מטרידה מאוד”.

אנחנו יושבות בבית־קפה של מלון תל־אביבי מפואר, הנשקף אל הים. פתאום אורלי מביטה דרך החלון האפרפר, המסנן את קרני השמש, ואומרת, “תגידי לי, הספינה הזאת, שם על קו האופק, הולכת לטבוע?”

– מה פתאום?!

“תסתכלי על הזווית, החרטום נוטה לתוך המים, אני מאוד מקווה, שזו רק אשליה אופטית, ושהיא לא טובעת. בדיוק חשבתי על המלחים המצריים, שטבעו כאן מול חוף תל־אביב לפני איזה זמן. את מבינה? אפשר לחשוב שהספינה שטה, ואפשר לחשוב גם שהיא טובעת, ויש עוד מאה אפשרויות”.

הכתיבה שלה דומה לפעמים לווידיאו־קליפ: תמונה מתחלפת בתמונה, בקצב אימתני, תזזיתי. אלף האפשרויות ממומשות בעת ובעונה אחת. הפנטסיה חוגגת, הילד המנותח נפתח ונסגר כמו ריצ’־רץ'. אנשים זורקים את עצמם דרך החלון או מושלכים החוצה, אבל לא תמיד מתים. כמו בסרטים מצוירים, כאשר מכבש עולה על הדמות המצוירת ומועך אותה, אבל ברגע שאחרי, היא מתנפחת וחוזרת לחיים. מוות הוא לא מוות, וחיים הם לא חיים. הרבה מעשים ומחשבות, ומעט הבעת רגש.

קסטל־בלום מפתיעה אותי כשהיא מגלה שחומר הקריאה האהוב עליה הוא ספרי היסטוריה. דווקא היא, עם הכתיבה ההיפר־אקטיבית, אשר המבקרים אמרו עליה שמאפיינת יותר מכול את הניכור של החברה המודרנית. “אני אוהבת לקרוא על העולם הקדום, על ארץ ישראל בתקופות קדומות יותר מיוון ורומי. אני קוראת היסטוריה, כי שם לפחות אני יודעת איך זה נגמר, זה המקום היחיד שבו יש ודאות, סיפור עם התחלה ואמצע וסוף. אולי ההיסטוריה תכניס לי לראש את תחושת הוודאות, שההווה לא מעניק לי”.

* * *

דמות מרכזית בספר הוא אביה המת של דולי, שעבד בחברת התעופה הלאומית “בי־עף”, שמשרדיה הראשיים שוכנים ברחוב בן־יהודה בדולי סיטי. בנוסף לנושאי האמהוּת, הטירוף, החולי, הספר הוא חיפוש אחר האב. אורלי כותבת בכאב רב ובזעם עצור על אביה, סלבו קסטל, ששנים רבות מחייו עברו עליו בחברת “אל־על”, עד שחלה בסרטן.

אורלי קסטל־בלום: "כשכתבתי את השורה האחרונה הזאת אמרתי לעצמי, תראי איך את מתייסרת, אבל מדי פעם יש מלה או משפט, שהם תמורה אדירה על המאמץ, שבגללם שווה כל הסבל. עם כל מלה אני ממצה את הדין עד הסוף, ובמשפט הזה הרגשתי שפגעתי באמת.

“בכתיבה על אבי, ניסיתי לבדוק את משמעות חייו ומותו. אני מרגישה שהיתה לי החמצה, למרות שאני דומה לו, שום מסר לא עבר מצד לצד, הוא לא הכיר אותי מספיק, ואני לא הכרתי אותו. אבי החמיץ את חייו. אני חבה לו חוב, שלעולם לא אוכל לפרוע, ואני מקווה שהצלחתי, בכתיבה, להעלות על נס את עצם קיומו. אבא לא ראה אותי כותבת, התחלתי לכתוב רק אחרי שמת. אילו היה חי, לא הייתי מעיזה לעשות שום דבר. היה בו משהו ויקטוריאני. לידו לא הייתי מעיזה להגיד את המלה ‘תחת’, והרי בכתיבה אני משתמשת במלים גרועות יותר”.

– ומאמך אין לך מעצורים?

“אמי לא קראה את הספרים שלי”.

–??

“היא לא קוראת עברית כל־כך טוב. וחוץ מזה, היא די מסויגת ממה שאני עושה. היא היתה רוצה שאכתוב את ‘הציפורים מתות בסתר’, את זה היתה קוראת. כל הקטע הזה של הכתיבה שלי לא אומר לה הרבה. היא אומרת לי, תשמעי, זה לא כסף, זה סתם חלומות, תפסיקי לחלום ותתחילי לעבוד. היא אשה קשת־יום, 38 שנה עבדה בבנק, והיא חושבת שאני מתפנקת. היא אומרת לי, כל מצבי־הרוח האלה שיש לך, זה רק בגלל שאת משועממת, שאת חושבת יותר מדי. תיכנסי לאיזו עבודה, תהיי עסוקה כל היום, ולא תחשבי על כלום. קצת כואב לי, שהיא לא מכירה בי, אבל אולי זה מה שמחזיק אותי, כי אני יכולה להיות חופשייה. אחותי קוראת את הספרים שלי, אבל אין הערצה אצלנו במשפחה. זורקים מלה פה, מלה שם. אנחנו אנשים נורא סטרייטים”.

– גם את מרגישה, שאת לא עושה שום דבר חשוב?

"אני דואלית בעניין הזה. מצד אחד, אני מרגישה שכל מה שאני עושה מוכפל באפס. אף פעם לא עבדתי במקום מסודר, מלבד שלושה חודשים, ב־1988, כששִכתבתי מאמרים ב’הארץ'. יש לי רגשות־אשם, שבעלי מפרנס אותי. רק באחרונה התחלתי לקבל איזו הכנסה חודשית קטנה מהכתיבה, וקצת התחלתי להרים את הראש. אני מניחה את הספרים שלי על המדף, שאראה אותם, ולא אגיד לעצמי, שאני לא עושה כלום.

"כשאני לא כותבת, אני מרגישה נודניקית, קצרת־רוח, לא שלמה. אז אולי זה פינוק לשבת ולכתוב, אבל דבר אחד אי־אפשר להגיד על הכתיבה שלי, וזה שהיא פחדנית. צריך כוח ליפול לתהומות שאני נופלת, ולצאת מהם בחיים, ועוד עם ספר ביד. זה לא פשוט. גם הכתיבה היא ניסיון לחפש תרופה לסרטן, כמו שדולי עושה.

“יש לי עוד ספר בראש, אבל אני לא ממהרת לכתוב אותו, כי אני נזהרת, בגלל שאני בהריון. כדי לשמור על המתח שלי, אני לא קוראת לעצמי סופרת. אני מנסה לחשוב עצמי כעל אשה, שמדי פעם כותבת איזה ספר, ואולי הוא האחרון. זה נראה לי די חלומי. מה יכול אדם לרצות יותר מאשר לכתוב מדי פעם איזה ספר לא עבה, שהוא שלם איתו לפחות לפרק־זמן מסוים, והספר הזה מסכם את הרגשות שלו והדעות שלו ואת עולמו הפנימי, עד שהוא משתנה לגמרי, וצריך לכתוב ספר חדש?”

---

יהודית קציר: ביקור ב"דיסניאל"

מאת

אילת נגב

נו' 1964

בזמן האחרון פוקד אותה חלום חדש: היא עוברת בדיזגוף סנטר בתל־אביב, ופתאום רואה בחלון־ראווה את הספר שלה. והעטיפה הכחולה כהה עם הציור שנבחר בקפדנות, נראים לה כעת מכוערים להחריד, ואותיות שמה נבלעות בתוך הצבעים המרוחים, ואי־אפשר לפענח שכותרת הספר היא “סוגרים את הים” מאת יהודית קציר.

וזו רק תוספת לחלום הקודם שפלש אל לילותיה, שבו היא צופה, מתחלחלת, בגדוד טרקטורים העולה על כיכר מלכי ישראל, מגלח את המשטח המרוצף, והופך אותו למינחת מטוסים, כיוון שהוחלט לבטל את שבוע הספר.

ויהודית (דיתי) קציר צוחקת כשהיא מספרת לי את ההזיות האלה, בתחושת הביטחון שנוסך בה האור הנשפך בעד החלון, כאשר אנחנו נפגשות לראיון הראשון שלה. אבל הסיוטים האלה מובנים, בהתחשב בעובדה שעד 1987 לא כתבה מעולם, וב־1990 יוצא ספרה הראשון.

מתוך “דיסניאל”:

בסיפור הזה יושבת בת ליד מיטת אמה בבית־החולים, מחכה שתתעורר מניתוח קשה. בינתיים היא משחזרת את ילדותה, שבה ונזכרת בעולם המסודר והבטוח שבו חיה, עד שקרס. מבינה לראשונה את מהותו ההרסנית של מיכאל, גבר זר, מקסים ומסתורי, שנהג לבקר בבית. הוא חלם להקים בגליל מודל ישראלי של דיסנילנד. מכאן שם הסיפור. רכבת השדים והגלגל הענק נשארו על הנייר. במציאות, היו רק בגידה וגירושין.

קציר כתבה את “דיסניאל” בגיל 24, גיל שבו אפשר להתחיל להבין את ההורים, ואולי גם לסלוח. היא גדלה, כמו הגיבורה, בחיפה. ילדוּת על הכרמל, מוגנת ומרופדת לכאורה. שני ההורים עורכי־דין, שני אחים צעירים ממנה. יהודית זוכרת מועקה סתומה במשך שנים, מריבות מאחורי דלת סגורה.

כשמלאו לה 12, התגרשו ההורים. הילדים נשארו לגור עם האם. האב עזב את העיר, הקים משפחה חדשה. מאז ראתה אותו רק לעתים רחוקות. יש הרבה כאב וגעגועים בקולה, כשהיא מדברת עליו. בסיפוריה אפשר לגלות שוב ושוב את הדפוס החוזר של אהבה גדולה ואמון מוחלט, שנכזבים פתאום. באמצעות הדמויות הנשיות שלה, היא שבה וחיה את ההיסטוריה הקצרה שלה.

כשהיא שוכבת במיטתה, היא שומעת מהסלון רעש, צעקות, זכוכית מתנפצת. ובבוקר הבית כבר מסודר, ואמה מביטה בה בעיניים קשות ויבשות ואומרת: מיכאל לא יבוא אלינו יותר. “וצעקתי, זה לא נכון את משקרת, ורצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת והתחבאתי מתחת לשמיכה”.

אחרי הפרידה הכפויה ממיכאל החלה אמה לדעוך, ובמקום שמלות הקטיפה והמשי שאהבה, התעטפה בחלוק פלאנל ישן. אביה הִרבה להיעדר מהבית וכשהיה מגיע, אכל לבדו במטבח. עד שיום אחד באה מבית־הספר, ואמה אמרה לה שאבא לא ישוב עוד, “והתאומים של השכנים מלמטה עלו כדי לדעת איך נראית ילדה שההורים שלה התגרשו היום.”

לבד מגירושי הוריה, דיתי קציר מתארת את התבגרותה כשגרתית למדי: “צופים”, בנים, תיכון “חוגים”. בגיל 9, כאשר הבית עוד היה שלם, נסעה פעם עם הוריה לנופש ושכחה לקחת לעצמה ספר. אביה הציע לה את “מסעותי עם דודתי”, של גרהם גרין. זו היתה הפגישה הראשונה שלה עם הספרות היפה, ודודה אוגוסטה השאירה עליה רושם עז.

מגיל 8 כתבה שירים. גרועים, היא אומרת. המורה לספרות בתיכון עודד אותה והמליץ שתקרא את דוסטויבסקי, את תומאס מאן, וירג’יניה וולף ואת קפקא. היא סיימה את בחינות הבגרות בציונים מעולים, שירתה בחיל־הים, והתקבלה לחוג לפסיכולוגיה. “אבל הרגשתי שאם אני רוצה להיות סופרת, העיסוק בפסיכולוגיה יהרוס לי את ההבנה הטבעית שלי לגבי בני־אדם, ולכן ויתרתי. אולי חבל, כי מבחינה כלכלית זה בוודאי היה עדיף”.

חיפה חנקה אותה. היא עזבה את בית אמה, עברה לתל־אביב, ונרשמה לחוג לספרות כללית, ולחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטה.

"‘דיסניאל’ שכב לי בבטן הרבה זמן, בגושים, וביקש לצאת. לפני שנתיים וחצי נפטר סבא, ואמא עברה ניתוח סרטן. אולי התחושה שאני עלולה לאבד את האנשים הקרובים לי, את כל מי שהיה קשור לילדותי, גרמה לי להתחיל לכתוב. הרגשתי שאני חייבת לפענח לעצמי את זיכרונות הילדות שלי, לנסות להשליט בהם סדר, כדי להבין אותם ולהעניק להם משמעות. אני זוכרת שישבתי עם ידיד, וממש בכיתי לו, שאני מוכרחה לכתוב סיפור על מה שקרה לי, אבל אין לי זמן. עבדתי אז כתחקירנית בטלוויזיה.

“למחרת אותו יום הודיעו לי, שמפסיקים להעסיק אותי בגלל בעיות תקציב ברשות השידור. שמחתי על צירוף המקרים. זה היה ראש השנה, ואני נסעתי לסעודת־החג בבית בחיפה, אצל אמא והסבא השני שלי. וסבא אמר משפט סתמי וחסר חשיבות כביכול: שאחותו לא אוכלת מאכלים שצבעם צהוב, כי הצהוב מביא מזל רע. אני לא יודעת מה במלים האלה הצית אותי, אבל עובדה שמיד רצתי לחדר השני, והתחלתי לרשום שברי משפטים. ב’דיסניאל', שבו מתמוטט העולם הבטוח, זרועים כל מיני מזונות צהובים”.

לא בלב קל מוכנה קציר להסגיר את הדמיון בין הסיפור לחיים, בין אמה לבין האם ב“דיסניאל”. באמת היה מיכאל, שהיה בא לבקר, אבל יחסיו עם אמה הם, לדבריה, פנטזיה ספרותית בלבד. “הוספתי לאמא מאהב, כדי לחדד את הסיפור”, היא אומרת, “אבל זה לא היה ולא נברא. ולבקשתה של אמא אני מודיעה בזאת, שהרומן עם מיכאל הוא פרי דמיוני הפרוע. מצד שני, עכשיו מיכאל מקבל יותר משקל משהיה לו אי־פעם במציאות. אחרי שאני כותבת את הדברים, אני מתחילה להאמין בהם”.

חודש ימים כתבה בקדחתנות: “ריחפתי עשרה סנטימטרים מעל לאדמה. הכתיבה גרמה לי אושר. הרגשתי שלקחתי את הילדות שלי, שמתי אותה בוויטרינה בסלון, נעלתי את הדלת, ועכשיו היא לא תברח לי לעולם”.

לאחר שסיימה ראתה מודעה בעיתון על תחרות שמקיים “עיתון 77” במלאות לו 10 שנים. היא שלחה את “דיסניאל”.

חיים באר היה אחד השופטים: "קיבלתי לידי עבודות של מיטב הסופרים והמשוררים בישראל: דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ועוד. חשבתי שאין הצדקה לתת פרס ליוצר מוכר וידוע, מפונק בפרסים, שכבר צועד במסלול הבטוח של קריירה ספרותית. החלטתי שאנסה לחפש בין השירים והסיפורים שנשלחו לתחרות, משהו חדש ומפתיע, שיש בו הבטחה, אחר־כך התברר שגם שני השופטים האחרים, יצחק אורפז וזיוה שמיר, החליטו ברוח דומה.

"התחלתי לקרוא את ‘דיסניאל’ ונדהמתי. כתוב היה, שזה סיפור ראשון של דיתי קציר. לא שמעתי מעולם את השם הזה. היתה לי הרגשה שמישהו מסתתר מאחורי השם, מישהו שרוצה לבחון את חבר השופטים. מבחינת הלשון וההעמדה, היתה שם בגרות לא־רגילה. כתיבה של אדם שיש לו עולם תרבותי מלא, והוא יונק ממקורות השראה. רואים בעליל, למשל, שהכתיבה הזו היא ‘פוסט יעקב שבתאי’ מבחינת מבנה הזמנים. זה מאוד יפה, כי מהי תרבות, אם לא דו־שיח בין יוצרים מדורות שונים?

“כשבאתי לישיבה של חבר השופטים והצגתי את המועמדים שלי, היתה ההפתעה: הבחירות שלנו היו זהות – קציר ויצחק בר־יוסף זכו בפרס לפרוזה, לאה איילון וצבי עצמון זכו בפרס לשירה”.

קציר, שהספיקה עד אז להיות מלצרית במלון “הילטון”, תחקירנית בטלוויזיה ועיתונאית פרילאנס, די נבהלה כשהודיעו לה שזכתה בפרס. בבת־אחת הפכה לכמעט סופרת. “כל יום התקשרו מהוצאה אחרת: נירה הראל מ’עם עובד‘, יגאל שוורץ מ’כתר’ וחיים פסח מ’זמורה ביתן'. כולם הציעו לי לכתוב למענם ספר. זה היה די מפחיד בשלב ההוא. אמרתי לעצמי, סיפור אחד יש לכל אדם. בכלל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב עוד משהו”.

פרופ' מנחם פרי, עורך “הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, קרא את “דיסניאל” ב“עיתון 77”: "לא יכולתי להיזכר בסיפור ביכורים ברמה כזאת, גם לא של אף אחד מהמאייסטרים הגדולים שלנו כמו א.ב. יהושע או דויד גרוסמן. זה סיפור תפור עד אחרון הפרטים, עולם ילדות קסום ומפונטז, המכיל בתוכו את כל האלמנטים של התפכחות. חיפשנו את קציר ולא הצלחנו לאתר אותה, עד שיום אחד באתי לשעת קבלה באוניברסיטה, והיא הופיעה, למסור לי עבודה על חנוך לוין.

“התברר שבמשך שנתיים היתה תלמידה שלי בקורס המוני בחוג לספרות, אבל בגלל ריבוי התלמידים לא ידעתי. באותו יום כבר לא דיברנו על חנוך לוין. הצענו לה לפרסם אצלנו את ספרה, לכשייכתב, והענקנו לה מקדמה של 7000 שקל. נדיר להמר על סופר בשלב התחלתי כזה. לפי תנאי החוזה, אילו לא היתה מצליחה לכתוב, הכסף היה נשאר אצלה והנזק היה שלנו. אבל החלטנו להסתכן”.

קציר התחייבה לכתוב עוד שלושה סיפורים, שייצאו יחד עם “דיסניאל” בספר אחד. זו היתה גם ראשיתו של קשר אישי עמוק עם מנחם פרי. כמו הילדה הקטנה שהיתה מאוהבת במיכאל בלי לדעת, גם גיבורות אחרות של קציר נקשרות לגברים מבוגרים. למשל אילנה, מורה חיפאית רווקה וממושקפת, ברווזונת מכוערת, הנוסעת לבקר את חברתה הנערצת תמי בתל־אביב (בסיפור “סוגרים את הים”), נזכרת ברומן שלה עם שמואל, מרצה לספרות עברית ששנותיו כשנות אביה:

לפני מנחם פרי, אהבה גבר אחר, נשוי ואב לילדים. “שניהם עודדו אותי מאוד לכתוב, והחזיקו לי את היד”, היא אומרת, “אבל הקשרים האלה הסתיימו. בין השאר, גם בגלל הבדלי הגיל ומשום שלגברים האלה יש ילדים. אולי בגלל שלאבא שלי יש ילדים מנישואיו השניים, קשה לי לקבל את זה שלאבא של ילדַי יהיו ילדים קודמים. אני מתייחסת לקשרים שהיו לי עד עכשיו כאל פרקים בחיים. הפרקים האלה היו נפלאים והעשירו אותי, אבל הם לא התאימו לבניית חיים משותפים. עכשיו הייתי רוצה פרק ארוך יותר, שבו גם אלד ילדים. אם זה יהיה פרק סופי ואחרון – אז יופי. אבל עם ההיסטוריה שלי, אני די ספקנית לגבי מוסד הנישואין”.

בסיפור “הנעליים של פליני”, מילי היא מלצרית צעירה במלון פאר, הפוגשת את יהושע שפילמן, במאי סרטים בן 60. הוא בוחר בה להיות השחקנית הראשית בסרט שלו, שולף אותה מתוך העולם בו היא תקועה, הסובב סביב דמויות עלובות נפש: בעל המלון הגידם, שוטף הכלים הערבי ומאיר הבארמן, שאחרי העבודה נוהג לקחת את מילי לחוף מבודד, “וימזמז לי את השדיים, ויוריד לי את התחתונים, ויכניס ויגמור אפילו בלי לנשק. אחר־כך יסיע אותי הביתה, ובדרך יבטיח לי שוב שהשבוע ישיג את המפתח לסוויטה 1601, זו ממש לא בעיה בשבילו עם כל הקשרים שיש לו בקבלה”.

שפילמן הופך את מילי לסינדרלה: לוקח אותה למספרה, מלביש אותה בבגדים חדשים ונוטע בה את החלום להיות שחקנית. בסופו של דבר מתברר, ששפילמן אינו מה שהוא מתיימר להיות והוא עצמו לא יגשים את חלומו לעולם. ואולם מילי כבר תמשיך הלאה, בלי שפילמן, אבל עם עצמאות שתאפשר לה לממש את החלומות שתטווה בעצמה.

קציר כותבת קשה. מתיישבת כל בוקר מול מעבד התמלילים, מסתגרת מהחוץ. לפעמים היא משוכנעת שכתבה את הסיפור הגרוע ביותר בעולם. במקרה כזה תוציא תדפיס מהמחשב, ותיתן לקרוא לכמה ידידים טובים שהיא סומכת עליהם. תקבל, או לא, את הערותיהם, ואז תוכל להמשיך הלאה, להוסיף פרטים, להמציא סצינות חדשות, לשלב חלומות שחלמה.

לפני חודשיים כתבה את “שלאף שטונדה”, שבו היא מספרת על התבגרותה המינית, על סבה וסבתה, ובעדינות מרומזת גם כותבת על דוד רחוק, קשיש, הומוסקסואל, חובב בנים צעירים. כתיבת הסיפור הזה היתה סיוט. קציר כתבה ובכתה, כתבה ובכתה. אחד הקטעים הקשים בשבילה היה תיאור מקרה שקרה, כשהגיעה לבית־האבות בו גר סבה, והאחיות שלפו את ‘ספר המתים’, לבדוק אם הוא כבר מת או לא. במהלך הכתיבה מת גם הסב השני שלה. קציר כבר התחילה לחשוב שניבאה את מותו.

ידיד אחר סיפר לה, שכאשר היה מאונן באמבטיה בגיל ההתבגרות, חשש שהזרע שלו יעבור בתוך מי הביוב ויעבר את כל הנשים והילדות בעולם. ברעיון דומה השתמשה בסיפור. הדמויות של קציר חיות בשני מישורים, המציאותי והפנטסטי. שוטף הכלים הוא גם צייר, המורה לבאלט היא גם מרגלת, הפקידה בדואר חוטפת ילדים בזמנה הפנוי.

הכתיבה שלה עכשווית מאוד, תל־אביבית מאוד: הגיבורות שלה רואות את “ליידי איב” בקולנוע "פאריז', או קונות שמלה בדיזנגוף סנטר. קציר, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה, מרבה לבקר בהצגות יומיות. מקבלת השראה מהיצ’קוק, מפליני, מוודי אלן. דמויות הזקנים שלה, שמדברים יידיש, מושפעות מכתיבתו של יוסל בירשטיין. היא מודה בהשפעה של יעקב שבתאי על הדרך שבה היא גולשת בין הזמנים.

קציר בונה תחושה של זמן ומקום באופן מתוחכם: היא לא תכתוב שהוריה התגרשו ב־1973, אלא תציין שזה קרה כאשר “בן גוריון מת, ובכיתה דיברו כל השבוע רק עליו”. או, “ובאחד הלילות האלה, כשאלכסיס העיפה את קריסטל מהסוס, ובלייק לא ידע את נפשו מרוב דאגה, איבדת את ההכרה”. וכך אתה מנחש שאמה חלתה בערך ב־1987, כשהוקרנו פרקים אלה מ“שושלת”. נקודות האחיזה האלה, שזרועות בספר, יוצרות תחושה של זיכרון משותף. וכך, גם אם הסיפור עוסק באנשים זרים, עולם המושגים שלהם נראה מוכר.

היא מפזרת רמיזות ספרותיות, מכפילה משפטים חשובים. כאשר אילנה (“סוגרים את הים”) הולכת לבקר את חברתה תמי, היא מופתעת לגלות במקום חנות הפרחים שזכרה, חנות לבגדי הריון. בפגישתן, מתברר לה שתמי, אהובת לבה, בהריון. הרמזים האלה יוצרים תחושה של עולם קוהרנטי, ששום דבר בו אינו מקרי.

קציר מחכה בלב הולם לראות איך יתקבל הספר. אם יצליח, היא מקווה להתחיל בכתיבת רומן. גם לה יש ‘רומן רוסי’ משל עצמה: רב־סבתה, צילה מרגולין, אשה נשואה ואם לילדים, חיה בבית אחד עם מאהב צמחוני ומיסטיקן, צעיר ממנה ב־11 שנה. בבית סמוך גר בעלה, אליעזר מרגולין, עם ילדיהם. המשפחה המורכבת עלתה יחד לארץ ישראל לפני כ־70 שנה וגם בארץ הוסיפו לחיות בשכנות, וצילה עברה בין שני הבתים. כאשר נפטר בעלה, התחתנה צילה עם המאהב, חנן רמברג, ויחד גידלו את הילדים. חנן וצילה אהבו זה את זה אהבה עזה. וכאשר נפטרה צילה, מת חנן כעבור 10 ימים. החומרים האלה יהיו הבסיס לרומן הראשון שלה.

בשנתיים האחרונות התמסרה רק לכתיבה, והתפרנסה מהמקדמה על הספר ומפרסים שקיבלה עבור שלושה מארבעת הסיפורים: פרס “עיתון 77”, פרס היצירה של קרן תל־אביב, ופרס אקו"ם.

קציר: “כאשר אני קונה חולצה, אני חושבת על אלה שלא קניתי, על החוויות שלא חוויתי. אלה החמצות קטנות. אני כותבת על ההחמצות הגדולות, על חלומות שלא מתגשמים. על הילד שניבאו שיהיה מדען גדול, ובסוף הוא עובד במפעל. על הבלרינה הגדולה, שנעשית מורה למחול. אילו לא פרצתי את מסגרת חיי, אולי הייתי נשארת מורה חיפאית כמו אילנה או מלצרית כמו מילי. הכתיבה היא בשבילי גירוש שדים, להיאבק בפחד מפני החמצה”.

פרופ' מנחם פרי: “כשקראתי את סיפוריה של יהודית, ראיתי את הדפוס החוזר. הם עוסקים בדמויות שלא יכולות לפנטז לבד, אלא חיות פנטזיה של מישהו אחר. מילי מאמצת לה את החלום של הבימאי. אילנה חיה את העולם של חברתה תמי, ומפתחת כלפיה כמעט אהבה לסבית. הילדה ב’דיסניאל' מתאהבת באיש שאמה אוהבת. אלה דמויות פסיביות שחיות כיסופים מתוך אמפתיה עם דמות אחרת. הדמות הנערצת היא חלולה, קצת נוכלת, אבל הגיבורה המספרת, שמעריצה אותה, לא מודעת לזה. בסוף, הדמות הנערצת נחשפת בריקנותה, והגיבורה מתנתקת ממנה, לומדת עצמאות ומפתחת לה חלום משל עצמה. הפעם, במקום לחיות חיים של מישהו אחר, היא מתחילה לחיות את חייה. אני חושד שזה גם מה שקורה ליהודית עצמה. אתה מסתער על החיים בהגנה של מישהו אחר, ולומד לפתח כוחות משל עצמך”.

---

רבקה קרן: סוד אפל

מאת

אילת נגב

נו' 1946

אולי רבע שעה מתחילת הראיון, בטרם הספקנו לדבר על דמותו המסתורית של הגיבור שלה, אברם פרייהייט, הסוכן החשאי הישראלי שיושב בפירנצה, שולפת רבקה קרן קופסת קרטון לבנה ומרובעת, חבוקה בשתי גומיות. ואני מצטמררת ביום החמסין התל־אביבי, כאשר מתוך הקופסה הקטנה היא מרימה בשתי אצבעות זהירות תליון־עץ חלול, מגולף כמו תחרה, אשר מצדו האחד חרוטה האות M והתאריך 23.2.43, ומצדו האחר מגן דויד. התליון הזה, אפוף סוד אפל שהתרחש בבית־בושת של אסירות יהודיות, ששירתו את תאוותיהם של חיילים נאציים – הוא לבו של הספר. פליקס, המשורר הגאוני, גילף אותו בעזרת מחט, מגלעין של מישמש במחנה ריכוז, טמן בו תפילה ונתן אותו לידידו פרייהייט, כדי שיהיה לו מה להעניק ליום הנישואים לאשתו יוליה, שהופרדה ממנו. בזכות שירות ששירת פרייהייט את הנאצים, הובטחו חיים ליוליה אשתו ולילדיהם. הבטחה, שכמובן לא קוימה. והתפילה, שהייתה טמונה בגלעין הכזיבה, כדרכן של תפילות. ואשר נגזר להיות, היה, ומי שמת, מת, ומי ששרד, שרד.

ואני רועדת, כי אני יודעת שאמה של רבקה קרן היושבת מולי, לא הייתה במחנה־ריכוז, וכף רגלה לא דרכה בבית־בושת גרמני, וגם אביה לא היה מעודו סוכן חשאי לא של המוסד ולא של שום גוף אחר, אלא איש קטן וקשה־יום, אשר החיים כבדו עליו, והוא לא האריך ימים. ובכל זאת, התליון הזה קם והיה, והוא מונח בינינו על שולחן בין שני ספלים של קפה פילטר, בחללו של מלון תל־אביבי, באוגוסט 1990.

“גרעין האמת שברומן הוא, שחבר של אבא גילף עבורו את התליון מגלעין של מישמש, בברגן בלזן, שם היו שניהם כלואים, והתאריך הוא אכן יום נישואי הורי”, מאשרת רבקה קרן. “כאשר חזר אבא מהמחנה בתום המלחמה, הלך לחפש את אמא בגטו של בודפסט, והביא לה את התליון הזה. הוא מצא אותה כמעט גוססת, תשושה מרעב וממחלות, ובלי התינוק שלהם גאבור, אחי הבכור שלא הכרתי, שגווע מרעב ומטיפוס, עוד בטרם מלאה לו שנה”.

ואף־על־פי שהרומן הוא לא ממש אוטוביוגרפי, הפרטים הממשיים מטלטלים את הסיפור לרוחב הקו הלא־ברור שבין מציאות לבדיה. וזהו, אומרת רבקה קרן, אחד החוטים העיקריים השזורים ברומן שלה “טעם הדבש” (‘עם עובד’). רומן ראשון למבוגרים, אחרי עשרה ספרי ילדים ונוער.

רדוף שדים פרטיים, אלמן ושכול, עולה אברם פרייהייט, גיבור הספר, לארץ. בקיאות בשפות רבות, חוסר שקט פנימי וכושר הישרדות הופכים אותו מועמד אידיאלי לגיוס ל’מוסד'. בעיקר לאחר שחברתו אלה, שאיתה ניסה לשקם את חייו, חותכת את ורידיה למוות. פרייהייט נשלח לפירנצה, במסווה של מנהל מפעל תעשייתי, ואת נסיעותיו באירופה לצורכי המפעל הוא מנצל למילוי משימתו האמיתית: גאולת תשמישי קדושה וכתבי־יד יהודיים עתיקים, שהוחרמו והוסתרו על־ידי הנאצים בארצות שמעבר למסך הברזל. באחת הפעמים, איש הקשר המקומי שיושב בהונגריה מתנה איתו תנאי: יחד עם הכתבים יקרי־הערך, יצטרך פרייהייט להבריח לישראל את נלי, נכדתו של איש־הקשר. השליחות הזאת מטילה מהומה בחייו של הסוכן הישראלי, המתאהב אהבה מטורפת ואחוזת־דיבוק בנערה, הצעירה ממנו בעשרות שנים. “ההיסטוריה עושה בי שימוש חוזר, שהנה, לאחר שנכתשתי עד־עפר, קמתי לתחייה כעוף החול, למלא את ייעודי הנסתר עלי־אדמות”.

* * *

עשרים שנה המתין הסיפור הזה בתוכה. ב־1971 טיילה רבקה קרן עם בעלה באירופה. כשהגיעו לווינה, ועברו ליד השגרירות ההונגרית, הרגישה שהיא חייבת לשוב לרגע אל העולם שהשאירה. נכנסו לשגרירות והציגו את הדרכון הישראלי, ביקשו אשרת כניסה להונגריה, ונזרקו החוצה בבושת־פנים. "טלפנתי לקרובת־משפחה בבודפשט ובכיתי, שלא נותנים לי להיכנס. היא אמרה, ‘דברי עם דז’ו, הוא במקרה נמצא לידי’.

"דז’ו היה בן־דוד של אבי, איש עסקים, שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שהיו בעלי כישרון יוצא־דופן למתימטיקה. אחרי המלחמה עקר למילאנו, שם היה במשך שנים רבות האמרגן של קבוצת ‘אינטר מילאנו’, ודילג מאיטליה להונגריה לרגל עסקיו. את געגועיו לאשתו המתה היה מטביע בדון־ז’ואניות שלא ידעה גבול, ברדיפת־נשים חולנית. נוסף על כך, היה מעורב בכל מיני עניינים, שהשתיקה יפה להם, והיו לו קשרים בחוגי השלטון. פעמים רבות נעצר בגבול, ותמיד מצא את דרכו החוצה.

“בעקבות הטלפון שלי הלך למשרדו של יאנוש קדר, שליט הונגריה, והשיג לי ולבעלי אשרה לארבעה ימים יקרים מפז. ערב אחד הוא אירח אותנו במסעדת פאר במלון שבו התאכסן. היה קריר, והוא ביקש שאעלה לחדרו ואביא לו את מעילו. עליתי לחדר. על השולחן היה מונח צרור תמונות עירום של נערה יפהפייה, בת 17 לכל היותר, עם שיער אדמוני מתולתל עד למותניים, וחמוקים מדהימים. אחד התחביבים שלו היה לצלם בעירום את אהובותיו הרבות. לידן, היה פתק בכתב־יד ילדותי, שהיא השאירה לו: ‘אהובי, נשימתך כמו פרפרים באוזניי’. בסמוך, היה פתוח הארנק שלו, וממנו בצבץ תצלום בשחור לבן של אשתו ושני ילדיו המתים. באותו רגע ידעתי, שהוא יהיה גיבור הספר שלי. נמשכתי אל הצירוף הזה של ספורטאי ואספן, איש־ספר ומסתורין, שועל ורודף קטינות, אשר מנהל חיים על כמה מישורים. מתעלס עם אהובותיו, אך נשבר בכל פעם שעולה באפו ריח הערמונים, שנדף משער אשתו המתה”.

רבקה קרן: "לא במקרה בחרתי סוכן חשאי כגיבור של הרומן הראשון שלי. גם אני חשה כמי שיש לו כמה זהויות, וחייו מתנהלים על יותר ממישור אחד. אני אדם רב־מפלסי. תמיד הייתי צריכה להסתיר דברים. הורי ניצולי שואה, אבל בבית לא הרשו לי לקרוא ספרי שואה. הייתי בולעת אותם בהיחבא. תמיד ידעתי ולא־ידעתי, והכול היה מאוד מיסטי ואפוף רגשות־אשם.

“רק לפני שבוע ישבתי עם אמי, והיא סיפרה לי לראשונה את כל פרטי הסיוטים שלה. לעומת זאת, בגיל רך מאוד נודע לי על אחי התינוק שמת בגטו. אני זוכרת את הלילה ההוא בחדר־השינה של הורי, ואני בת חמש, בוכה ומתפללת שוב ושוב, ‘מי ייתן, שאחי יקום לתחייה’. זו הייתה חשיבה מאגית, לנסות לכשף את המציאות בעזרת המלה. אולי אז התחיל אצלי הצורך לכתוב, כדי להעניק חיי־נצח לרגע החולף ולהשיב את האובדן”.

* * *

רבקה קרן נולדה בעיר דברצן שבהונגריה ב־1946 ושמה היה אז קטלין פרידלנדר. את חוויותיה מעשר השנים הראשונות לחייה, עד עלייתה לארץ, הנציחה בספר “קטי, יומנה של נערה”, שיצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ ב־1973, וזיכה אותה ב’פרס רמת־גן' וב’פרס נורדאו'.

“חייתי בסביבה מאוד אנטישמית”, היא נזכרת. "בבית־הספר נאלצתי לטשטש את יהדותי, למרות שזה לא עזר הרבה. כולם ידעו, וסבלתי רדיפות. גם בבית לבשתי מסכות. הוריי היו דתיים, ואני התאמצתי להסתיר מהם, למשל, שאני משתתפת בהצגת חג־המולד בתפקיד שדון. וכך הייתי תמיד זרה, רבת־פנים, כמעט מפוצלת, ילדה מוזרה, חולמת בהקיץ כל הזמן, מציירת וכותבת בלי הפסקה.

מהורי קלטתי, שזה לא כל־כך בסדר להיות שמחה ועליזה, כי החיים מאוד מסובכים וכבדים. אני הייתי ילדה אימפולסיבית וספונטאנית, עם שאיפות גדולות, אבל ההורים הבהירו לי, שכל אדם צריך לדעת את מקומו בחיים ולא לשאוף יותר מדי, לא להתבלט, לא לנסות דברים, שמועדים לכישלון. עלי זה פעל בצורה הפוכה. נעשיתי אמביציוזית בצורה לא רגילה".

ההורים הביטו בעין עקומה על הבת, שמנסה להביע את עולמה הפנימי. “אני זוכרת איך כתבתי את סיפורי הראשון”, היא משחזרת. “הייתי בת שמונה או תשע, ילדה סקרנית וחושנית, שנוטה להתאהב, והמין והאהבה מאוד מסעירים אותה. קיץ אחד, היה לי אהוב־ילדות, פטר. נער בוגר ממני, גבוה, עיניים ירוקות, שלימד אותי נגינה”.

מתוך “קטי, יומנה של נערה”:

רבקה קרן: "לקחתי מחברת ריקה ועבה וקופסת עפרונות, והסתגרתי בבית־השימוש, שלא יפריעו לי. ידעתי, שהורי יכעסו, אם יידעו שאני כותבת. גם כשבגרתי, העדיפו שאהיה מזכירה או אחות, משהו פראקטי, לא סופרת. אבא שלי היה היפוכונדר והוא מאוד נבהל – מה זה הילדה מבלה שעות בשירותים, אולי היא חולה. מדי פעם, כדי להרגיע אותו, הייתי מסתירה את המחברת מתחת לחולצתי, מורידה את המים ויוצאת מהשירותים לכמה דקות. הוא היה מניח יד על מצחי בדאגה.

“במשך ימים כתבתי את הסיפור. תיארתי בו את האהבה על כל גווניה ואת הכאב העצום שבאובדן. כשסיימתי, הייתי מרוצה מאוד. המלים הראשונות של הסיפור היו, ‘תחת כיפת שמיים כחולים חי לו ילד עם חליל…’. אני חושבת, שאז חשתי לראשונה את העונג העילאי שבכתיבה. מאז, הכתיבה הייתה עבורי תמיד גירוש שדים, וגם נחמה”.

משפחת פרידלנדר, ובה קטי־רבקה ואחיה הצעיר ממנה, עלתה ארצה ב־1957 אחרי המהפכה בהונגריה, והשתקעה בפתח־תקווה. רבקה נקלטה מיד בבית־הספר, בולטת בכשרונותיה המיוחדים לכתיבה ולציור, נותנת שיעורים פרטיים לילדים, שהתקשו בלימודים, מתפרנסת מציור פלקטים לחנויות ספרים ולבתי־ספר. “אבל שוב הייתי מפוצלת”, היא אומרת. “אף־על־פי שלמדתי עברית מהר מאוד, הרגשתי שאני לא מצליחה להפנים את השפה, לחוש את הקונוטציות של המלים. המלים היו חלולות, סמל חסר־משמעות. כאשר רציתי ליהנות מספר, הייתי לוקחת איזה דוסטויבסקי או טולסטוי, מתורגם להונגרית, וקוראת. בגיל 12 קראתי את ‘המשפט’ של קאפקא. הייתי מנויה בכל הספריות ההונגריות באזור. זה תסכל אותי, כי ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, והבנתי שרק כאשר יהיה לי נוח עם העברית, רק כשאוכל לחוש מטבע־לשון כמו ‘איבד את עשתונותיו’ או ‘פניו התכרכמו’, אגיע לשליטה של ממש בשפה”.

אחרי בריחה קצרה לטבריה בגיל 15, החליטה שמוטב לה להתנתק מהמתחים שבבית, ולעבור לפנימייה. שנתיים למדה ב’חוות הנוער הציוני' בירושלים, ובמקביל עשתה קורסים בקרמיקה ב’בצלאל'. חזרה לפתח־תקווה וסיימה בגרות אקסטרנית. התייצבה בלשכת הגיוס, אך שוחררה בגלל בעיה רפואית. בת 18 ומשהו, נסעה לניו־יורק ללמוד ציור. בגיל 20 נישאה לשמואל קרן, מלונאי. כיום היא אם לבן ובת.

אמה של רבקה קרן גרה עד היום באותה דירת שיכון קטנה, אשר בה החלו את צעדיהם בארץ. “חיינו במצוקה כלכלית קשה. אמא, שהייתה לה נשמה של אמן, נאלצה להסתפק בתפירת ארנקי־בד יפהפיים, שלאיש לא היה כסף לקנות. אבא, שהיה אדם עדין, הכיר שותף הונגרי, ויחד קנו מכונה למריטת עופות, והעמידו אותה בשוק של פתח־תקווה. השותף ברח והשאיר את אבא עם החובות. אבא עישן הרבה מרוב ייאוש ודיכאון, הוא נשם את נוצות הפלומה של העופות, וחלה. הוא מת בטרם עת ב־1974”.

* * *

מגיל 17 עד 42 פרסמה עשרה ספרים לילדים ולנוער. הראשון, “רותי שמוטי” (‘מסדה’, 1970), מספר על ייסוריה של ילדה עולה מרוסיה. האחרון, “קיץ עצוב, קיץ מאושר” (הוצאת שוקן, 1986), מספר על התבגרות של בת־מהגרים בפתח־תקווה של שנות ה־50, וזכה ב’פרס זאב'.

למדה פסיכולוגיה קלינית, ובמשך שנים עבדה כפסיכולוגית, במרכז לבריאות הנפש “אברבנאל” בבת־ים, בשירותי בריאות הנפש לסטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, ולבסוף כפסיכולוגית של היחידה להפריות מבחנה בבית־החולים “בילינסון”, מטפלת בצד הנפשי של העקרות. הדמויות, שיוצאות מתחת ידה, מורכבות מאוד, על גבול התסבוכת הנפשית.

הגיבורה הראשית, נלי, אשר אותה צריך פרייהייט להבריח לישראל, היא ילדה מופרעת, גאונית־מפגרת, שהחלה לצייר עוד לפני שהחלה לדבר.

בבגרותה, נעשית נלי נערה מופקרת וחסרת־רסן, שנכנסת להריון בגיל 15, מסתובבת עם שלד־אדם מפורק בתוך נרתיק של צ’לו, כמו אדם הנושא את מתיו. השראת התיקים הרפואיים הרבים, שרבקה קרן כתבה במסגרת עבודתה, פזורה בין הדמויות השונות של ספרה.

* * *

לפני ארבע שנים נסעה עם בעלה ועם שני ילדיהם לאיי־הבתולה, שם ניהל הבעל פרויקט תיירותי גדול. הריחוק ממקצועה, מהארץ ומהשפה העברית, עורר בה פתאום את הצורך לכתוב את הרומן הראשון למבוגרים. “התנתקתי מאיזה קיבעון. משהו פקע בי. פתאום הרגשתי, שאני מסוגלת להפנים את דקויות השפה, וגם לכתוב על נושאים שהיו קשים לי, כמו מין ואלימות. אולי זו הסיבה, שבמשך שנים כתבתי רק ספרי ילדים. רק בגיל 40 הרגשתי, שהתבגרתי. עדיין יש בספר כמה קטעים, שהייתי צריכה לקחת ואליום כדי לכתוב אותם. למשל, הסצינה שבה מפתה הילדה נלי בת ה־10 את צ’אבה, אחיה של חברתה”.

* * *

בעקבות “טעם הדבש” החליטה רבקה קרן לעזוב את עבודתה כפסיכולוגית ולהתמסר לכתיבה. "מכריי לא מבינים את זה. אומרים, תארי לעצמך כמה חומרים תוכלי לשאוב מחיי הפציינטים שלך. אבל מבחינת האתיקה המקצועית שלי, לא אוכל להעתיק פציינט שלי אל תוך דפי הרומן, ולהפוך אותו לגיבור ספרותי. להיפך. אני מרגישה, שהטיפול מרוקן אותי מהכוחות הנפשיים, שדרושים לי לכתיבה. ההתקשרות הזאת, לפעמים לשנים, עם אותו אדם, דורשת את כל האנרגיה הנפשית. את לא יכולה לשבת מול אדם, שמספר לך את צרותיו, ובאותו זמן נודדות מחשבותייך אל הפלונטר בעלילה, הממתין לך במכונת־הכתיבה, או כיצד תתפתח הסצינה הבאה בין אברם פרייהייט לנלי.

"כאשר אני כותבת, אני כמו אוטיסטית, שום דבר לא מעניין אותי, אלא עולמם של הגיבורים שלי. פסיכולוג לא יכול להרשות לעצמו להיות אגוצנטרי או אוטיסט. הוא חייב לקפל לתוך עצמו כל־כך הרבה גורלות של אנשים בשר־ודם, להתעניין, להשתתף, לעזור. החיים יותר אקוטיים מהספרות. כאשר את יושבת מול אדם סובל, הספרות מאבדת את ערכה. הצירוף הזה משתק אותי.

“זו הפעם הראשונה, שלא הצלחתי לנהל את חיי בשני מישורים בעת ובעונה אחת. ראיתי, שאני לא מטפלת באנשים כמו שהייתי רוצה, ולא כותבת כמו שהייתי יכולה. לכן החלטתי לפרוש, וזה סופי. לפני זמן מה הייתי צריכה למלא טופס. וזו הפעם הראשונה, שכתבתי בסעיף ‘מקצוע’ – ‘סופרת’. זה לא היה קל. המחיר, שאני משלמת הוא, שבפעם הראשונה בחיי, אני לא מרוויחה פרוטה, ואני תלויה כלכלית בבעלי. בגיל שלי, זה מגוחך, וזה מקומם אותי כשאומרים, לא נורא, שבעלה יפרנס אותה. אבל זהו מחיר זעום לעומת התענוג של בריאת עולמות”.

את “טעם הדבש” סיימה בבולמוס, תוך שמונה חודשים. ספרי־ילדים, היא מאמינה, לא תכתוב עוד. כעת היא נמצאת כבר בסוף הרומן הבא שלה: סיפור אהבה בין אשה נשואה בירושלים לבין נזיר יווני־אורתודוקסי. אחת הדמויות היא ציירת פרנואידית, המקיימת יחסים עם אביה. “גם שם יש חוט של שואה, וזרות. הגעתי למסקנה, שיש בי נשמה של מהגרת, למרות שעליתי לארץ בגיל עשר. כמו אברם פרייהייט, אני מריחה פרחי־הדר ביום, וחולמת על ערמונים בלילה. כך אני היום, וכך זה יישאר. וזה כל־כך בסדר, עד שברומן החדש שלי, אני מביאה משפטים שלמים בהונגרית, בלי לפרש ובלי להתנצל. השלמתי סופית עם כך, שאני מפוצלת”.

---

מאיר שלו: יעקב ועשָו

מאת

אילת נגב

נו' 1948

לאחר שיצא “רומן רוסי” לאור, נשאל מאיר שלו מה יהיה אם יתברר, שהוא סופר של ספר אחד. “מה שהיה חשוב לי לדעת זה, שרומן אחד אני יכול”, הוא השיב, “ואם גם עוד אחד – יופי. לא הייתי נכנס ללחץ בגלל דבר כזה”. אבל בכיסו כבר היה מונח פנקס התחקירים שלו, והוא הסתובב חסר מנוחה, מחפש רעיונות לספר הבא. בינתיים היכה “רומן רוסי” גלים ושבר שיאי מכירות. תוך שלוש שנים נמכרו מאה אלף עותקים בעברית ועוד 120 אלף בגרמנית, בצרפתית, בהולנדית, באיטלקית ובאנגלית. תפוצה לא רגילה לסופר בלתי־מוכר מארץ קטנה. שלו גילה את טעמה המשכר של הכתיבה הספרותית, וכמו שהוא אומר על ירושלים, “הנישאת בדם־נגועיה באשר יילכו”, נעשה אף הוא נגוע ללא מרפא.

כשאני באה לדבר איתו על “עשו” (הוצאת “עם עובד”), הוא אומר ביובש: “שני ספרי הקודמים נכתבו בגוף ראשון, ויש לשער שגם הבאים יהיו כך”. כל־כך בבירור, בביטחון, כמעט באדישות, כאילו לא חיכה עד גיל 40 לפרסום ספרו הראשון.

אם “רומן רוסי” היה סיפור של נקמה על רקע נהלל והמאבק בין דור המייסדים לדור הבנים והנכדים, הרי “עשו” עוסק באהבה ובכאב. סיפורם של מספר זוגות, בני משפחה אחת, מ־1920 ועד היום, בווריאציות על חיי נישואין.

עשו הוא סופר ישראלי, רווק מושבע ודון ז’ואן, שאמו ממשפחת גרים רוסיים מהגליל, ואביו האופה בן למשפחה ספרדית שורשית. יעקב, אחיו התאום, גזל ממנו את אהובתו לאה, ונשאה לאשה. עשו ויתר על המאפייה לאחיו, וירד מהארץ. אלא שמיד אחרי הנישואין השתבשו יחסי יעקב ולאה. עם נפילת בנם הבכור, בנימין, בתקרית בבקעת הירדן ב־1967, קבעה לאה את משכבה במיטת בנה המת, ושקעה בשינה בלתי־פוסקת. כאשר גברו געגועי יעקב לבנו, שכב עם אשתו הנמה, בלי ידיעתה, עיבר אותה, ובניתוח קיסרי נולד לו בן־זקונים כנחמה.

אחיו התאום, הסופר עשו, זכה בינתיים להצלחה גדולה בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. “ספר הלחם” שכתב, הפך לבסט־סלר. “כאבי וכאחי גם אני מתפרנס מלחם, אבל שוב איני אופה אותו, אני כותב עליו”, התפאר עשו. “פרקתי מעלי את מסורת הסבל המשפחתי, את תופת התנור ואת להט התבניות”. מצעד בלתי־פוסק של יפהפיות הדומות לאמו נכנס ויוצא ממיטתו. “כמו אפרוח אווזים, ההולך אחרי היצור הראשון שראה עם בקיעתו, כך אני מבקש את האשה שראיתי אז, עת נבקעו בתולי עיני”. לאחר 30 שנות גלות הוזעק עשו ארצה לטפל באביו האלמן, החולה, לאחר מות האם בסרטן. זו, בקצרה, עלילת הרומן.

על אף המודרניות של הסביבה והלשון, עולים מהסיפור ניחוחות תנ“כיים: ראשית, השמות – אברהם ושרה, יעקב ולאה ובנם בנימין. “אני קורא את התנ”ך כמו שאחרים קוראים ספרי פסיכולוגיה או ספרות”, אומר מאיר שלו, "הושפעתי ממנו גם ב’רומן רוסי' וגם ב’עשו'. הגורל מנענע את המשפחות שאני כותב עליהן, בחוזקה: אהבות, מחלות, שכול.

"מכל הדמויות המקראיות אני אוהב את יעקב. תולדות חייו הן בשבילי כ’תמונות מחיי נישואין'. הבעיות שלו עם נשותיו והיחסים ביניהן. ההתאבלות שלו על רחל שמתה בדמי־ימיה. הוא מתעסק בדברים האמיתיים: שוכב עם נשותיו, מרבה את כבשיו, מוליד ילדים. במובן זה, הוא האבא האמיתי של עם ישראל. יעקב המקראי מסיים את חייו באמרה נוראה: ‘מעטים ורעים היו ימי שני־חיי’. הוא מגדיר את חייו ככישלון. הוא גנב את הבכורה מעשו, אבל לא בטוח בסופו של דבר, מי יצא נשכר.

“יעקב שלי הוא אופה בן אופה, עושה לחם, המזון הכי בסיסי והכי חיוני. הוא איש פשוט, שנשאר עם האשה והלחם והצרות. למרות ששם הספר ‘עשו’, יעקב הוא הגיבור האמיתי, שסיפורו מסופר דרך עיני אחיו התאום. השם עשו מופיע רק על הכריכה, ולא בגוף הספר. כמעט ברור שזה כינוי ספרותי ולא שם אמיתי, איזה יהודי יקרא לבנו בשם כזה. השאלה היא מי משני התאומים יודע יותר על החיים. זה שמנסח אותם בצורה בהירה וקרא עליהם ושכב עם המון נשים, או מי שחווה אותם בצורה הכי פשוטה ומיוסרת, ולא יודע להביע את זה במלים”.

– ב“רומן רוסי” דמות האם לא קיימת כמעט. כאן, ב“עשו”, היא נוכחת בכל מקום. כל אהובות בנה הן העתק שלה. היא דומה אפילו לאמך.

מאיר שלו: “אני לא מכחיש. למרות שהיופי שלהן שונה. שרה מתוארת כבלונדית גברתנית, ואמא שלי היתה קטנה ועדינה, חומת־שיער ועיניים. ובניגוד לשרה האיכרית, אמא היתה אשה משכילה מאוד ועסקה בספרות ובתנ”ך. אבל את צודקת, ששתיהן נשים חזקות, בעלות יושר רב וקשר קרוב לבנן. אמא קראה את הטיוטות הראשונות של הספר, ומאוד התרגשה מדמותה של שרה. מובן שהבחינה בדמיון.

"פורמלית, ‘רומן רוסי’ כאילו עוסק יותר במשפחה של אמי, משפחת בן־ברק מנהלל, והספר הזה יותר רחוק: אנחנו לא אופי־לחם, לא ספרדים ולא גרים רוסיים. ובכל־זאת, מבחינתי הספר הזה הרבה יותר אישי ואוטוביוגרפי. יש הרבה מאוד זהות בין שרה ואמא. אבל רק אמא עצמה, אחי, אחותי ואני יכולים לזהות את הפרטים. וחלק מהפרטים, רק אני ואמא ידענו, אפילו אחי ואחותי לא.

"כשכתבתי ששרה מתה מ’סרטן קטלני ואלים', לא היה לי שמץ של מושג, שזה יהיה גורלה של אמא שלי. פשוט התאים לאשה חזקה כמו שרה, שלא ידעה כאב מימיה, שהדבר היחיד שיכול להרוג אותה זו מחלה, שצומחת מתוך הרקמות שלה עצמה. בניגוד לאברהם לוי, אבא שלי בספר, שהוא היפוכונדר וסובל מכאבים חסרי־שחר.

"אחותי רפאלה, עורכת לשונית ב’כתר', ואמא, שנהגה לקרוא ולהעיר הערות, היו כמובן מעורבות בחומר. בספטמבר 1990, כאשר אוּבחן הסרטן אצל אמא, דיברנו על זה. אחותי נבהלה, ביקשה שאשמיט מכתב־היד את מחלת הסרטן של הגיבורה. אבל אמא, ביושר הפנימי שלה, ביקשה שלא אשנה דבר. היא לא חשבה בכלל, שהיא הולכת למות, המשיכה לעבוד כמורה וכמחנכת בתיכון ליד האוניברסיטה.

“את מאה העמודים האחרונים של הספר כתבתי במירוץ נגד הזמן. רציתי, שאמא תוכל להחזיק בו ביד. זו היתה משימה משותפת שלי ושלה. ולא הצלחנו”.

בתיה שלו נפטרה במאי 1991, בת 64. הספר “עשו” מוקדש לה, “לאמא”.

* * *

“תכונות האדם אינן מסתפקות בנתיבים השגורים, שסוללת להם התורשה”, כותב מאיר שלו. “הן עוברות גם בחלב, בסיפורים, במגע ראשי־האצבעות וברוק הניגר של הנשיקה”.

בחלב וברוק הניגר של הנשיקה עברו אל מאיר הילד הסיפורים, שסיפרו לו הוריו, יצחק ובתיה. בגיל שלוש וחצי כבר לימדו אותו לקרוא, בן חמש קרא את הספר הראשון בחייו, “דון קישוט” לסרוונטס, בתרגום של ביאליק. “ולפני־כן עוד חרשתי את המילון העברי של אבן־שושן. מינקותי, אני איש של מלים”.

אביו, המשורר והסופר יצחק שלו, לקח אותו מדי שבת לטיולים רגליים, בין 20 ל־40 קילומטרים בכל פעם, כאשר התנ"ך הוא ספר הגיאוגרפיה. מאז מלאו לו 13, היה מאיר נוסע בכל חופש גדול לנהלל, אל דודיו מצד אמו, לעבוד בשדה. “קוצר הראייה דחף אותי אל זרועות הזיכרון והקריאה. שם, בין הדפים, גיליתי את האנשים הברורים, את הנפתולים המוסברים, את האופק שאינו מיטשטש לעולם”. היה מאותם ילדים, שמקבלים רשות מיוחדת מהספרן להחליף שני ספרים ביום. “אם כל ילד היה מתיידד עם ספרן, מורה לטבע ואשה גבוהה וסלחנית, העולם היה נראה אחרת לגמרי”, אומר יחיאל אברמסון, ספרן הכפר, לעשו, הילד הממושקף. מאיר שלו התיידד עם ספרן. את המורה לטבע אמוץ כהן הוא זוכר לטובה עד היום, “אם כי לי באופן אישי לא היתה שום אשה גבוהה וסלחנית, אולי משום שאני לא מספיק גבוה”.

הוא נולד בנהלל ב־1948, אבל את רוב שנותיו עשה בירושלים. "עיר בלתי־נסבלת, כל־כך הרבה אלימות וטירוף וטיפשות. זו עיר שאפשר לבקר בה ולהתגעגע אליה, אבל לא לחיות בה. היא ההוכחה הגדולה, שאסור לממש את האהבה. שזה גורם לניוול ולהשחתה ולבהמיות. הייתי עוזב אותה, לולא התנגדות אשתי והילדים.

"אבא שלי פותח את ספרו ‘פרשת גבריאל תירוש’ במלים: ‘אצלי, עצבי הזיכרון מרוקמים ביחד עם עצבי הריח’. גם אצלי. אני ממש מאבחן את עונות השנה לפי ריח האוויר, האדמה, מידת הקלייה של גרגירי האבק. ריח של עשב רמוס, של תלתן קצור. יש כמה בשׂמים הקשורים לעברי, שאני אזכור כל החיים. אני מריח בקהל ריח בושם מלפני 20 שנה, ואני אאתר את מקורו.

“כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה, עבדתי כנהג אמבולנס של מד”א. בשלוש בלילה היו ריחות הלחם ממאפיית ‘אנג’ל’ מכסים את העיר. זה הריח הכי שובה שישנו. אני זוכר את ההליכה למאפייה לראות את פליטי הלילה, שהתקבצו כמונו, איש ומכאובו, ישבו בחדר ולעסו את לחמם. כשהייתי בקורס סיור בסיירת גולני, היה ציר מאוד קשה ומבותר, מסאסא עד אליפלט, בליל חורף אחד בגליל, באפס מעלות. כל־כך קפוא, שלא יכולתי לפתוח את החנות כדי להשתין. חבר שלי עם כפפות עור פתח לי את המכנסיים, ואחר־כך רכס בחזרה. ופתאום, כשהתקרבנו לעבר צפת, הרחנו ריח לחם, והיינו מכושפים. הלכנו בעקבות הריח, עד למאפייה, בשתיים בבוקר. דפקנו לאופה על הזגוגית. הוא ניקה את ההבל, ראה שלושה חיילים מסכנים, קפואים, הכניס אותנו פנימה, נתן לכל אחד חלה מהתבנית וכוס קפה, ושלח אותנו לדרכנו. אני לא זוכר אושר גדול מזה, הלחם הזה היה הבית, הדאגה, החיים עצמם.

“היה לי ברור, שגיבור ספרי יהיה אדם כזה, שעובד בעבודות בסיסיות. אולי משום שאני לא כזה. לא מעניין אותי לכתוב על סוכני ביטוח ורואי־חשבון ומתַכנתי מחשבים. אני מעדיף איכרים, מוסכניקים, אופים. בעיני, לחם רגיל, אחיד, עם חמאה ומלפפון חמוץ, זה המעדן הנפלא ביותר בעולם”.

שלו, שהיה פעם תחקירן בטלוויזיה, אומר היום, שאילו היה מתחיל את חייו מחדש, היה מעדיף לא להיות סופר אלא איש מדע, חוקר רציני במדעי הטבע. הוא עשה כאן תחקיר מדוקדק ביותר, בכל התחומים. 400 עמודים מילא במחברת התחקירים שלו. במשך חצי שנה שוחח עם זקני ירושלים על החיים בעיר בתקופת המנדט, גבה עדויות על רעש האדמה, שאכן זעזע את העיר ב־12 ביולי 1927, היום שבו תיקח שרה את בניה התאומים ואת בעלה במרכבת הפטריארך ותברח אל המושבה בשרון.

נושאי הצילום והראייה בולטים מאוד בספר, ובתו של יעקב היא צלמת. כדי לבנות את דמותה, שוחח עם הצלמות עליזה אורבך ומיכל היימן. ישב לילות שלמים במאפיות, דיבר עם אופים ועם בניהם. גם פגש כעשרה הורים שכולים, כדי לעצב נאמנה את אבלם של יעקב ולאה על בנם בנימין, “למרות שכאן יש לי קצת ידע אישי. בני־דודים שלי נפלו במלחמות. הקפדתי, שכל אמירה שאני מביא בספר בנושא הזה, תהיה דבר ששמעתי במו אוזני. למשל, ההאשמות ההדדיות בין יעקב ללאה, מדוע הלך בנימין ליחידה קרבית. או התמונה ליד הקבר, בעת ההלוויה, כאשר יעקב מביט בבטנן השטוחה של הנערות, שהיו אהובות בנו, ומחליט שיעשה לעצמו עוד ילד. בניגוד לנושאים אחרים, שלקחתי בסיס מציאותי והמראתי ממנו, כאן הייתי דוקומנטרי לגמרי, כי חשתי אחריות ספרותית וחברתית”.

– בנימין נפגע מאש כוחותינו בבקעה ב־1967. זו גם ההתנסות הפרטית שלך.

מאיר שלו: “נכון. שתי חוליות של אותה יחידת צה”ל ירו זו על זו בנובמבר 1967, קצת לפני שהיינו אמורים לחדור לירדן. אחדים נהרגו, אני נפצעתי קשה. בתחקיר במיטת בית־החולים באו אלי קצינים גבוהים והִתרו בי, שלא אגלה לאיש את נסיבות המחדל. שאלתי מה יהיה אם יבואו מהמשפחות השכולות? אמרו לי, לא, זה סוד. אמרתי, להם אני אספר. כמה ימים אחר־כך הגיע אלי אבא אחד, מקיבוץ בעמק. בנו היה קצין, ונהרג. הוא ישב ליד מיטתי, בכה ודרש שאספר לו מה קרה שם. עשיתי את זה והוא הודה לי. כמה שנים אחר־כך מת מצער. עכשיו, לפני כתיבת הספר, שוחחתי עם אשתו. כאבי הפציעה שלי היו פחות טראומטיים מאשר המפגש עם האב השכול ליד מיטתי".

הכאבים עוברים בספר כחוט־השני. “מהפציעה כבר ידעתי מה זה כאב, אבל ההתעניינות האמיתית באה לי כשדיברתי עם גיסי, ד”ר יורם שיר, רופא במרפאת כאבים בהדסה. ישבתי בצד בהסכמת החולים שלו, ורשמתי פרוטוקולים. הכאב, כמו האהבה, הוא הנושא המשותף והמפריד ביותר. גניחת־כאב אצל אסקימואי תישמע בדיוק כמו גניחת כאב אצל אוסטרלי, אבל אם תצטרכי להסביר למישהו, שמדבר את שפתך, איך כואב לך, תראי שלא תצליחי. שמתי לב, שהדבר הראשון שהחולה עושה, כשהוא מתבקש לתאר מילולית, זה למצוא דימוי לכאב: כואב כמו פטיש בתוך הבטן, כמו עשן לבן שעולה מבשר, כמו כשעושים אהבה, אבל בגב. כמו שאומר רופא הכאבים בספר שלי, ‘הכאב הופך אותם למשוררים’".

שנתיים וחצי ישב מאיר שלו וכתב. 11 שעות ביום. כותב בשכבות, לא לפי הסדר, אפיזודות שונות שמצטרפות לסיפור אחד. “כשאני כותב, אני חי עם שתי משפחות: עם המשפחה שלי בספר, ועם אשתי רינה, דיילת ב’אל־על', והילדים זוהר, בת 15, ומיכאל, 7 וחצי. אני קם ב־7 בבוקר, ואם רינה נמצאת בחו”ל, אני מארגן את הבית ואת הילדים, ואז הולך למשרד לכתוב. ב־1 בצהריים, כמו שפועל מדומם את המחרטה, אני שם נקודה בסוף המשפט, סוגר את המחשב והולך הביתה להכין צהריים.

"אני עקרת־בית לא רעה. יודע לבשל ולכבס. אני אוהב אוכל פשוט, לא מורכב: מרק עוף, פירה, סטייקים. גם אוהב ספרים פשוטים, שלא מתחכמים לשם התחכמות. בשתיים וחצי אני חוזר לכתוב עד הערב. כשאני כותב, אני לא רוצה לקרוא ספרים, כי הם מסיחים את דעתי, אבל אני לא מסוגל להירדם בלי לקרוא כמה דפים. לכן אני קורא ספרים ישנים, שאני כבר מכיר.

"בזמן האחרון התחלתי לקום ב־4 בבוקר. גיליתי, ששעות השחר הן הפוריות ביותר. הכתיבה יוצרת אצלי המון אדרנלין. אני כל־כך נסער, שלא מסוגל לישון. אני הולך הרבה ברגל כדי להירגע. לפעמים עולה על הג’יפ שלי, לוקח את מיכאל לטיולים. יש לנו כל מיני מקומות סודיים ליד ירושלים, שצומחים שם גפנים ותאנים. הוא עולה לכיתה ב', אבל הוא ילד שמאוד נעים לטייל איתו, לא מפחד משום דבר.

“אני די מיזנתרופ, ואני לא פוגש הרבה אנשים. החיים החברתיים שלי מסתכמים בישיבה בבית־קפה ‘בסוגריים’ ביום שישי בצהריים, עם חבורה קבועה: כרמית גיא ובעלה ד”ר אלי שאלתיאל, אפרים סידון, ב' מיכאל, יוסי אבולעפיה". קורא זהיר יגלה בספר אחדים מחבריו, כדמויות בשולי הרומן: החכם אפרים סעדון, למשל, או רבי יוסף אבולעפיה.

לקריירה הטלוויזיונית שלו ול“כתוב בעיתון”, אינו מתגעגע. “זו היתה אורגזמה שבועית ושטחית. אני אינדיבידואליסט, אוהב לעבוד לבד ולהיות אחראי בלעדית לתוצרת שלי. לא רוצה ששום מפיק, בימאי או מנהל מחלקה יתערב במה שאני עושה. עזבתי ב־1986 לסדרת חופשות ללא תשלום, ולפני חצי שנה התפטרתי סופית מרשות השידור, בלי חרטה וצער. גם להצעות, שהיו לי מהערוץ השני, השבתי בשלילה. שום מעמד טלוויזיוני לא יכול לשוות לעומק ולסיפוק, שאני משיג מהכתיבה. מביך אותי, כשמישהו אומר שהוא זוכר אותי מהטלוויזיה, כי זו טעות אופטית. אני נראה לו מוכר, אבל הוא לא יודע ממה ובגלל מה. לעומת זאת, את הטור השבועי שלי ב’ידיעות אחרונות' אני מאוד אוהב. אני אוהב להגיב תגובה מיידית, קצת סאטירית, על האירועים, אבל כעיתונאי, לא כסופר. אין שום יתרון לסופרים על־פני קרדיולוגים או סנדלרים, אין להם הבנה פוליטית ותחושות חברתיות יותר עזות. הם בסך־הכול אנשים, שיודעים לשים מלים זו ליד זו טוב יותר מאנשים אחרים”.

– ספרי הילדים שלך, כמו “הכּינה נחמה” או “גומות החן של זוהר”, הם ממש שִחזור של סצינות, שקרו אצלכם בבית. ברומנים שלך למבוגרים, לעומת זאת, יש רק פירורי מציאות.

מאיר שלו: "כי באופן בסיסי החיים שלי מאוד בנאליים וחסרי אירועים. אין לי חיים כמו של פרימו לוי, המינגווי או ג’ק לונדון, שמספיק להם לדפדף ביומנם הפרטי כדי להוציא משם רומן. כבר אמרו, שהילדות העשוקה היא מכרה־הזהב של הסופר. לי לא היתה שום ילדות עשוקה. אבל מכיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא חיים.

“הקושי העיקרי הוא לתאר כל דמות מתוך התודעה של עצמה, ולא מתוך התודעה שלי. למשל, שהאמירות של יעקב על החיים יהיו כאלה שמתאימות לאיש פשוט, עם ההתנסות שלו ועם חוכמת־החיים שלו, לא עמוקות מדי ולא רדודות מדי. למרות שעשָׂו הוא סופר במקצועו, ויש בינינו שמץ דמיון, אנו מתנהגים וחושבים אחרת. אחת מחברותיו, בעלת מעדנייה, שוכבת איתו מתוך טקס קבוע, ואומרת, מי שיודע מה טוב, לא צריך לעשות אקספרימנטים. לעשו, רווק מושבע, הפיקסציות האלה מתאימות. בניגוד לו, אני דווקא כן אוהב אקספרימנטים. עשו לא מופיע להלוויית אמו. לא היה עולה על דעתי לעשות דבר כזה”.

– זהו ספר אהבה. מצאת את עצמך בורא דמויות או סיטואציות, כדי להבין טוב יותר את חיי הרגש שלך עצמך?

“הדבר הכי נורא באהבה הוא שכמה שמדברים עליה, לא מבינים אותה יותר טוב. הרי כל מה שהיה לומר על האהבה, כבר נאמר בתנ”ך או במיתולוגיה היוונית. כל אמירה הופכת לקלישאה, למדריך אמריקני בינוני לשימור הנישואין. מטרתי לכתוב סיפור, ולא להגיד היגדים. אני מבין לא רע את הגיבורים שיצרתי, הרבה יותר טוב משאני מבין את עצמי, אבל אני לא יכול להקיש מהאהבות ומההחמצות שלהם על החיים הפרטיים שלי. לא רק שאני לא יכול ללמוד ממך ואת לא יכולה ללמוד ממני, גם אני לא יכול ללמוד מעצמי".

אחרי הרעש בארמניה קרא מאיר שלו ידיעה בעיתון על אשה, שהיתה קבורה עם תינוקה כמה ימים בין ההריסות, דקרה את אצבעה והשקתה אותו בדמה. כעבור כמה ימים נתגלו תשושים, אך חיים.

"גזרתי לעצמי את הידיעה, לשימוש ספרותי בעתיד. זו מסוג הסצינות, שלא הייתי ממציא בעצמי כי היא נשמעת יותר מדי דמיונית. בכלל, החיים נסלחים יותר מהספרות. אם תקראי בספר על אדם, שהלך ברחוב ונפלה עליו בחורה מקומה שנייה והם התאהבו והתחתנו, תגידי שאין דבר כזה, והסופר מטומטם. כשאת קוראת את זה בעיתון, את אומרת ‘נורא נחמד’. כי אנשים דורשים מהספרות, שתתנהל לפי חוקים יותר הגיוניים משהם דורשים מהמציאות.

"בסיפור שלי יש היגיון פנימי, שלא כל אחד עומד עליו בהתחלה. זה מין פאזל, מפה תת־קרקעית, שצריך לחשוף אותה. אני מדבר בספר הרבה על אמת ושקר: לא כל מה שנראה כאן מציאותי הוא כזה, ולהיפך. דבר כזה קיים ב’לוליטה' וב’מובי דיק'. לא שחלילה אני משווה את עצמי לנבוקוב או למלוויל, אבל זו נטיית־לב שלי, לראות את השכבות שבכל דבר.

“יש דימוי של סופר, שיושב בחדר אפל עם בקבוקי יין ריקים וכוסות קפה, והמוזות מרפרפות מעל ראשו. אלה שטויות. בכתיבה יש הרבה צדדים טכניים, ואני לא מתבייש בהם. אני רואה את עצמי כבעל־מלאכה, שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש. אני לא כותב למגירה ולא למבקרים ולא לפקולטה לספרות, אלא לקהל של אנשים, שאוהבים לקרוא ספרים. רק להם אני מרגיש מחויבות”.

---

צרויה שלו: אספנית של אסונות

מאת

אילת נגב

נו' 1959

הרבה לפני שהתמוטטו נישואיה, פגשה צרויה שלו אשה אחת, שהחליטה ללכת אחרי אהובה. מכיוון שחשבה שחייה לא יהיו חיים בלעדיו, קנתה האשה את חירותה במחיר הקופה כולה: תמורת הגט המיוחל החתים אותה בעלה על כתב־ויתור על ילדיה, על ביתה ועל רכושה. היא מילאה אחר תנאי העִסקה. אבל לא חלף זמן רב ואהובה היכה אותה, אחר־כך נטש אותה, וכך מצאה עצמה עירומה מכל נכסיה: בלי ילדים, בלי בעל, בלי אהבה, בלי כלום.

צרויה שמעה את הסיפור, והפנימה. "אני אספנית של אסונות. כל סיפור מזעזע, מציאות של אחרים, הופך לסיוט האישי שלי. בלב התחלתי אט־אט להתאבל על מה שאני עלולה להשאיר מאחור. המשכתי בחיי נישואי, לגדל את בתי, לעבוד.

"בוקר אחד התעוררתי כשמשפט מזעזע מנקר לי בראש: ‘כשאת עוזבת את הילד שלך, את כל הזמן בהריון, כל הזמן מסתובבת איתו בתוכך’. הרי רק כשאת עומדת להיפרד מהילד שלך, את מרגישה עד כמה הוא קיים, אבל החיים אצלי בבית, עדיין המשיכו כרגיל.

"אותו בוקר נדברתי להיפגש בבית־קפה עם סופר, שאת כתב־היד שלו ערכתי. חיכיתי וחיכיתי, והוא לא בא, איחר בשעתיים. האיחור היה מזל גדול; אלמלא זה אולי שום דבר לא היה קורה. תוך כדי המתנה מצאתי את עצמי לוקחת מפית נייר, ותחת רישומה של המחשבה שזִעזעה אותי, התחלתי למלא את המפית. אחרי חצי שעה היו עשרה עמודים כתובים.

“זה היה מופלא, כי מעולם לא כתבתי פרוזה לפני־כן. לא ידעתי שאני מסוגלת, הייתי בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי. גם שירים אני כותבת כך, בדחף, בלי ביטחון אם יהיה אי־פעם שיר נוסף. זה היה מסע מרתק, שלא ידעתי את סופו. בכל פעם שהייתי מפסיקה, הייתי בטוחה שלא יהיה לזה שום המשך. חלפו כמה ימים, ופתאום צץ עוד משפט, וטראח. חלק מהקטעים נכתבו ממש בדמעות”.

– ומה קרה באותה עת בחיים הממשיים?

"המסגרת המשפחתית שלי הלכה והתפרקה, ואני התחלתי לבחון באופן יותר עמוק את מושג המשפחה בשבילי. הספר הקדים, בעצם, את הפרידה הממשית. תיארתי שם איך הבעל עזב את הבית, הרבה לפני שזה קרה באמת. הספר היה נבואה שהגשימה את עצמה. אבל הרי נישואין הם מצב, שכמעט אי־אפשר להצליח בו.

"היתה בי תמיד אמביוולנטיות, קונפליקט בין הצד המשפחתי לצד האינדיבידואליסטי. רציתי את המסגרת המשפחתית, אבל גם ראיתי בה פגיעה קשה בפרטיות שלי. את מתחתנת בגיל 20 עם מישהו, שבאותו רגע את מרגישה מאוד קרובה אליו, וכמה שנים אחר־כך, את לא מבינה מה את עושה עם הזר הזה. זה מירוץ שבו שניים יוצאים לדרך, אבל לא מגיעים יחד לקו־הסיום. לפעמים מצאתי את עצמי מקנאת בזוגות שעברו גלגולים, ובכל־זאת נשארו יחד, ולפעמים הייתי מצטערת על המחיר שהם ודאי משלמים.

“הפרידה שלנו היתה באמת אבידה, חורבן של משפחה. אני יכולה להגיד רק טובות על בעלי, ועד היום אנחנו בידידות, אבל כשאינך מרגישה ממש קרובה אל אדם, נגרם נזק מתמשך לשני הצדדים”.

* * *

“רקדתי עמדתי”, הרומן הראשון של צרויה שלו, משוררת, מבקרת ועורכת ספרות, הוא רומן לא קל לקריאה, מלא הומור שחור, לפעמים אלים, עם מיניות בוטה.

“זהו סטאנד־אפ קומדי, או סטאנד־אפ טראג’די”, סבור ד"ר יגאל שוורץ, עורך הספר. “כעין מופע חשפנות וידויי, כאשר המספרת פורשת את הקרביים שלה, כדי שהקהל יעניק לה חום ואהבה, אך במקביל יורקת עליו. יש פה סגנון חדש, ספרות דיבורית עם מתח לשוני. הגיבורה מפרקת את המסגרות המקובלות של להיות בת, אם, אשה, מאהבת – ונשארת בלי כלום. הספר גם מתעמת עם הממסד הפסיכולוגי, וגם הולך איתו”.

כדי לנסות ולהציל את הנישואין, הולך הזוג שבספר לפסיכולוג:

צרויה שלו: “משפחה זה ביטחון, זו חביתה עם סלט, עם ריח של בצל מטוגן שבוקע מהחלונות, ויש אבא ואמא שקוראים לילד לעלות הביתה. אבל הספר מראה שגם זו אשליה. הגיבורים שלי גרים במחסן מפואר. היה לי חשוב לא לקרוא לזה בית. למדתי מניסיוני, שהביטחון שבמשפחה אינו ביטחון ממשי. את לכאורה מרגישה מוגנת, אבל אם הביטחון לא בא מתוכך, זה נופל מהר מאוד. לכן עשיתי פארודיה על הפסיכולוגים, שמבטיחים לפתור את כל הבעיות. אם לא נולדת עם גזע רחב, זה לא יעזור. לצערי, לי יש גבעול דק מאוד. כל רוח יכולה לטלטל אותי. כל מלה שמישהו אומר, כל מצב־רוח, משפיעים עלי. אין לי חומה, העור שלי שקוף ודק”.

נישואיה הרעועים של גיבורת הספר, שהיו מלווים בבגידות עם מאהב מאחורי גבו של הבעל, והחזיקו איכשהו, מתמוטטים כשנכנס לתמונה גבר שלישי, ‘האהוב’. הכול נהרס: בתה נעלמת, ולא ברור איך ולאן. דווקא אז היא מתחילה לגלות אהבת־אם: “רק כשאת יודעת, שבינך ובין הילדה שלך יש כמה עשרות קילומטרים לפחות, רק אז את מבינה, שהילדה היא באמת שלך, והיא אמיתית”.

גם שערותיה השחורות והארוכות של הגיבורה נושרות. בהומור מטורף כותבת צרויה שלו, “בכל רע יש טוב. מאז שנשרו השערות, אני תמיד מוכנה בזמן. פעם, כל הבוקר היה הולך לי על להסתרק, לעשות צמה של קוקו או קוקו של צמה. עכשיו אני שמה כובע גרב על הקרחת, קושרת את החלוק בחגורה, ואני מוכנה”. כשקוראים מהספר בקול רם, שומעים בצורה הטובה ביותר את המונולוג ההיסטרי שלה.

צרויה שלו מציתה סיגריית “ברודוויי” באצבעות ארוכות. שערה שחור וארוך, וכשהיא נבוכה, היא משתמשת בו לכסות את פניה כבווילון. “הספר הוא לא הסיפור שלי, אלא הסיוט שלי. חיי אינם שמחים ועליזים, אבל הם טובים לאין ערוך מהמציאות המתוארת בספר”.

– בספר יש תיאורי מין בוטים; מפורטים קשריה של הגיבורה עם גברים אחרים, ומוטחות האשמות כבדות באנשים קרובים לה, ובעיקר בהוריה. זה לא הרתיע אותך?

צרויה שלו: “הראיתי להורי את כתב־היד בחרדה גדולה. אבל שניהם אנשים יוצרים, והם מבינים שיצירה ספרותית היא לא מסמך ביוגרפי. אני שמחה שעמדו במבחן בכבוד”.

פניה ארוכות, יש בה יופי מיוסר. ציפור מבוהלה בתוך כף־יד, רועדת מהצל של עצמה, המעוררת דאגת הסובבים אותה וגורמת לך לרצות לומר לה, תלבשי סוודר שלא תצטנני, תיזהרי מהשמש שלא תישרפי.

“כל מי שמכיר אותי אומר לי, את צריכה לשוט בנהר, ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה”, כך כתבה בספרה. חרף כל רגישותה ופגיעותה, צרויה שלו מתמודדת באומץ עם הבעיות המוכרות לכל מי שמגדלת ילד לבדה. היא נמצאת לקראת סיומו של תהליך הגירושין מהבעל, שנישאה לו לפני עשר שנים, איש־חינוך הכותב דוקטורט. עובדת משׂרה מלאה, ומשלמת דמי־שכירות מופקעים לחלוטין עבור הדירה, שבה היא מתגוררת עם בתה מרווה, יפהפייה בת חמש, שמציירת להפליא. בראיון היא לובשת מכנסי לייקרה בוהקים שחורים כשל רקדנית וחולצת תחרה הדוקה. “במשפחה כועסים עלי, שאני מתלבשת כמו פרֵיחה”, היא אומרת בחיוך מבויש.

יש בה שילוב של אינטלקטואליות ופרובוקציה. אומרים שגברים נמשכים אליה כמו פרפרים אל האש. על הקיר ציורי־שמן גדולים מעשה ידי אמה של צרויה, הציירת ריקה שלו. באחד מהם שרועה צרויה, בבגד פרחוני, על ספה, בהריון. “היו שנים שהתפרנסתי כמודל ציור. פרנסה נעימה. פני מודליאני, כך אמרו עלי. ישבתי בפני קבוצות של ציירים, ולפעמים אמי היתה מצטרפת אליהם”.

אביה, מרדכי שלו, הוא מבקר והוגה־דעות, אחיו של הסופר יצחק שלו ז“ל. בן־דודה הוא הסופר מאיר שלו, בנו של יצחק. אחיה הוא ד”ר ענר שלו, סופר ומתימטיקאי, מחבר “אופוס 1”. מרדכי ויצחק, שניהם אנשים קשים ותובעניים, יצרו בתים ממושמעים וספוגי־תרבות, שמהם צמחו ילדיהם היצירתיים.

צרויה, ילידת קבוצת כינרת, ואחיה ענר, המבוגר ממנה בשנה, גדלו בסמינר למורים “בית ברל” שבצופית, ליד כפר־סבא, שם לימד אביהם. "זו היתה ילדות מאוד בודדה, כי ‘בית ברל’ הוא לא יישוב למגורים. זה קצת כמו לגדול ב’יד ושם'. בבוקר למדנו עם ילדי המושבים באזור, אבל שאר היום היינו לבד.

"היה לזה הקסם שלו, בניתוק המוחלט מהציוויליזציה. הייתי מטיילת המון וחולמת וממציאה לעצמי סיפורים. בלילות החורף הלכתי להתבונן בעננים הזזים, הם הקסימו אותי. כמו שאחרים צופים בסרט, אני צפיתי בעננים. הייתי צריכה למצוא עולם אלטרנטיבי. במקום חברים, שיחקתי עם חתולים. היו לנו המון, אולי עשרה, שגרו בחוץ והיו קופצים עלינו ברגע שפתחנו את הדלת.

“מאז שלמדתי לחבר אותיות למלים, בגיל 5 או 6, כבר התחלתי לכתוב שירים. לא מזמן מצאתי את המחברת הראשונה שלי: הכול על חתולים, והכול אסונות – חתולים שמתו, שנדרסו, גורים רועדים וחולים. בכלל, אני נמשכת לאסונות ולכאבים, זה ברור מהספר שלי. מה שמביא לי השראה זה הצד האפל של החיים. אני לא אדם שמח ואופטימי. יש בי תחושת קטסטרופה קיומית, אני תמיד מוכנה לגרוע מכול. אבל לא הביוגרפיה שלי היא שעשתה אותי פסימית. עם אותה בדידות ואותם חתולים, יכלה לצאת גברת אחרת לגמרי. זה שיצאתי ככה, אלה החומרים שמהם נוצרתי. הדכדוך שלי הוא בתוך הגֶנים”.

אביה, איש של כבוד ועקרונות, מאמרי הביקורת שלו נחשבים לפנינים, אך ברוב קפדנותו וביקורתיותו העצמית, הוא מפרסם אותם בתדירות נמוכה. אדם סגפן שאינו מבטל זמן על הבלים, ובורח מהתקשורת ומהפרסום. הציעו לו ללמד באוניברסיטה, והוא סירב. פניות של הוצאות ספרים לפרסם את מאמריו בספר, הושבו ריקם. אנשי־רוח עולים אליו לרגל, א.ב. יהושע ועמוס עוז מתייעצים איתו על כתיבתם. ניכר בצרויה שלו, שהיא נמצאת תחת מוראו. היא מסרבת בכל תוקף לדבר עליו, דבקה באיפוק שהוא גזר על עצמו.

בספר עורכת הגיבורה שלה משפט לאביה, על שליטף אותה על ראשה.

"אני עושה חשבון עם ההורות בכלל, ולא עם ההורים הספציפיים שלי. זה מאוד מייאש, אבל ההורות היא מצב של אין־מוצא. גם אנחנו לא מצליחות להיות אמהות טובות יותר מכפי שהורינו היו לנו. לא מלמדים אותנו להיות הורים, התפקיד היחיד שאנו לומדים זה להיות ילד במשפחה הגרעינית שלנו. והבעיה מתחזקת, כשאַת נעשית אם: הילדה שבך חייבת לחכות בפינה, עד שתצליחי לגדל את הילדה שלך. מעט מאוד נשים מודות בזה, יש איזו העמדת פנים קולקטיבית, שההורוּת היא חגיגה. נכון שאת נתת חיים למישהו, אבל תמורת זאת את צריכה לקבור בתוכך את עצמך.

“מהרגע שבתי נולדה, הרגשתי שזהו, מעכשיו הכול הולך לפי השעון שלה. וצריך לעמוד בכל הדרישות בפרפקציוניזם כזה, שאני מזניחה את עצמי. ואני אדם ששום דבר לא הולך לו בקלות. הכול כרוך בהמון ייסורי־מצפון ומאמץ. חברות שלי מכינות ארוחה לחברים בחצי שעה, כשאני צריכה להתכונן חודש מראש ולהתייעץ בטלפון עם 50 יועצים”.

הדברים שהיא אומרת, בביישנות, כשהיא מנסה להגן על הקרובים לה, שונים מאוד מהאישום החריף, הבוטה, שהספר מציג. “אם ההורים שלך דפקו אותך, אתה דפוק. אם הם גמרו אותך, אתה גמור. אם הם בישלו אותך, אתה מבושל. אם הם כיווצו אותך – אתה מכווץ. אם הם ניפחו אותך – אתה מנופח”, היא כותבת.

היא היתה תלמידה מצטיינת בבית, שבו כל ציון מתחת ל־9 נחשב לחצי כישלון. “אחי היה גאון עם אישורים, אבל הוא הצטיין בעיקר במדעי־הטבע, ואני במדעי־הרוח, כך שכל אחד מאיתנו מצא את מקומו. אצלנו, בניגוד לבית של מאיר שלו, לא נערכו חידוני תנ”ך ליד השולחן. אבל זיכרון הילדות הכי מלבב שלי הוא, אחי ואני בפיג’מות, בני 4 ו־5, ואבא קורא לנו מהתנ“ך או מעגנון. אני זוכרת שכשהסיפור היה נגמר, היינו צועקים במקהלה, עגנון! עג־נון! כמו שילדים אחרים מריעים במגרש הכדורגל, בי־ת”ר! ואז אבא היה קורא עוד סיפור. יותר מאוחר, אולי בגיל 8, הוא עבר לקרוא לנו סיפורים של קפקא. אני זוכרת את ‘המשפט’, ‘הגלגול’, ‘מול השער הרחוק’."

שמה היוצא־דופן עורר תמיד שאלות ולגלוגים. “פחדתי מהשאלה ‘איך קוראים לך’. כי כשאמרתי, ‘צרויה’, והסברתי שזו אמו של יואב, אמרו לי, 'אבל צרויה זה שם של גבר, בתנ”ך קוראים לבן בשם אביו', ונאלצתי להסביר, שצרויה היתה ממשפחת המלוכה, וכשהאם מיוחסת יותר מהאב, הבן נושא את שמה. רציתי שם רגיל, מיכל או רותי. אבל כשאת נושאת שם מיוחד, אין לך ברירה אלא להיות מיוחדת. לכן קראתי לבתי ‘מרווה’. דודי, יצחק שלו, הציע את השם, לפי גיבורת ספרו ‘מתחת לתות’."

בצבא היתה מש"קית תנאי־שירות בבית־ספר לשריון ובבית־ספר לקצינים. “בתוקף תפקידי, שוחחתי עם חיילים במצוקה נפשית, ביקרתי בבתיהם, ראיתי מחלות ובעיות. כל חודשיים־שלושה היו מגיעים מאה־מאתיים חיילים חדשים. ההזדהות שלי היתה מוגזמת, וכרעתי תחת הנטל הנפשי. עד הצבא תכננתי להיות פסיכולוגית, אבל הבנתי שאני פשוט אתמוטט, שלא על הדרך הזאת תהיה תפארתי”.

היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון ושני במקרא. התכוונה להמשיך במסלול אקדמי, אלא שלפני כחמש שנים, כשאחיה הוציא ב“כתר” את ספרו “אופוס 1”, שמעה שיגאל שוורץ מחפש לקטורים ל“כתר”, והציעה את עצמה. מאז היא קוראת ומנפה בכל חודש בין 30 ל־40 כתבי־יד. “מתוך כ־100 כתבי־יד שמגיעים אלינו, רק אחד הוא ברמה שתגיע לדפוס. בין הכותבים יש מורים, רופאים, עובדות סוציאליות, עקרות־בית. אני חושבת עליהם בעצב, כמה טרחו עד שהצליחו לכתוב את הספר שלהם, ואחר־כך הוא נדחה. מדהים איך כולם רוצים להיות סופרים, חושבים שזו מדרגה גבוהה יותר של קיום. אבל אחוז כל־כך גבוה הוא חסר־ערך. אני מחפשת את הספרים שדחיתי אצל הוצאות הספרים האחרות. הרי זה הפחד הגדול של כולנו, לדחות ספר שיש בו ערך אמיתי, אבל עוד לא קרה שעשיתי טעות של ממש”.

צרויה שלו עורכת יחד עם ד“ר יגאל שוורץ את כתב־העת “אפס שתיים”, והיא עורכת יחידה של סדרת “סיפורת עברית” ב”כתר". לזכותה אפשר לזקוף את עבודתה עם סביון ליברכט, יפתח ספקטור, יאיר לפיד. היא ערכה את “שתיקת השמיים” של עמוס עוז, את פרופ' גרשון שקד, את “יונה וולך” של יגאל סרנה. בהקדמה לספרו “מול האח השותק”, כתב פרופ' דן מירון, “השׂכליוּת החדה והרגישות של צרויה שלו הפכו את העבודה במחיצתה על עריכת הספר, מעמל לעונג, וגם לשיעור מאלף”.

בגיל 17 פרסמה שיר במוסף הספרותי של “הארץ”. במסורת האיפוק, שהטיל עליה אביה, דחתה את הוצאת ספרה הראשון. “מטרה נוחה לצלפים” (“הקיבוץ המאוחד”, 1988) זכה לביקורות נלהבות ולשלושה פרסים ספרותיים.

לפני כשנתיים כתבה ביקורת על אייל מגד, משורר. את המאמר על ספרו “קרפה” חתמה במלים, “כך מצליח ‘קרפה’, בעורמה בלתי מורגשת, בלא מאמץ לכאורה, במה שהרבה ספרי שירה מתקשים בו. מצליח לתקשר. להתקשר. לקשור קשר”. מגד, שלא הכיר אותה עד אז, יצר קשר. חיי הנישואין שלו, למודי־סערות, הסתיימו באותו זמן. במקביל, חל הקרע הסופי בחיי הנישואין שלה. הזיקה העזה ביניהם הסיטה את שניהם מהשירה אל הפרוזה. כמה שבועות אחרי “רקדתי עמדתי” ייצא לאור ב“כתר” הרומן של מגד, “ברברוסה”.

בחדר־העבודה שלה עומד מחשב. “אחי הביא לי כשהחליף למשוכלל יותר. הוא אמר לי, שאני צריכה רק לקנות חוט מאריך לחשמל, אבל אפילו זה מסובך מדי בשבילי. אני כותבת בשיטה הכי פרימיטיבית, בעיפרון על נייר”, היא מחייכת בהתנצלות. "אני זקוקה לכתיבה כמו אוויר לנשימה, סביבי יש רק אנשים כותבים, ועברו שנים עד שראיתי שלא כל אדם בעולם כותב. אם עברו כמה חודשים, שבהם לא צנח עלי שיר, הייתי אומרת, בשביל מה אני חיה בכלל.

“מסקנת הספר שלי מאוד פסימית, כי הגיבורה עוזבת את כל הדמויות המאוחרות בחייה ורוצה לחזור אל חיק הוריה ולהיות שוב תינוקת, להתחיל מחדש. יש בי ערגה מתמדת למצב של שלמות. מקומץ הזוגות שהצליחו בנישואיהם, נראה לי שהסוד הוא להנמיך את הציפיות, לקבוע סדר עדיפויות, להתעקש על מה שהכרחי ולוותר על מה שלא הכרחי. זה מה שאנשים שנולדים עם חוכמת חיים עושים, וזה מה שהגיבורה שלי לא מצליחה לעשות. אבל אולי אני בכל־זאת אצליח, במקום שהיא נכשלה”.

שער רביעי: מבלזק ועד פרוסט

מאת

אילת נגב

---

אונורה דה־בלזק: אהבה ותהילה

מאת

אילת נגב

1799–1850

“שלחנו את הבעל להזמין ארוחת צהריים, ובצל עץ אלון גדול החלפנו את נשיקת האהבה הראשונה שלנו”, כתב אונורה דה־בלזק לאחותו, על פרשת האהבים, שתהיה הגדולה בחייו, עם הרוזנת הפולנייה אוולינה הנסקה. “כיוון שבעלה מתקרב לגיל 60, נדרתי לחכות לה, והיא נשבעה לשמור את ידה ואת לבה למעני. האם אין זה מרטיט לטלטל בעל, ענק כמו מגדל, אלף ק”מ מאוקראינה הרחוקה, רק כדי לפגוש אותי, המאהב הנוכל של אשתו?!"

אהבה, נישואין, תשוקה, ניאוף, הסעירו תמיד את בלזק. מגיל רך הכיר את הנושא על בשרו: בעיר טור, אשר בה נולד, ריננו אנשים מאחורי גבו של אביו, שאשתו מצמיחה לו קרניים. בלזק האב היה בן 51, כאשר נשא לאשה יפהפייה בת 19. אביה, סוחר אריגים עשיר, קיווה שהחתן הקשיש, שלא הצטיין בהופעתו, בממונו או בהשכלתו, יצליח לפחות להחזיק ביד קשה את הבת המרדנית, שנודעה באהדתה למגידי־עתידות, למהפנטים ולמכשפים. אין להתפלא, שהנישואין נידונו לכישלון. הכלה הצעירה היתה קמצנית, בעלה הקשיש היה פזרן, אחוז־דיבוק לחיות עד גיל 100, ואם אפשר, 150. הוא התעמל באדיקות, הרבה בשתיית חלב, לעס קליפות עץ והקדים לעלות על יצועו. בסופו של דבר נשא המשטר הקפדני פרי, והוא הגיע לגיל 84, שנחשב בזמנו למופלג מאוד.

אונורה ושתי אחיותיו נולדו בקדושת ברית־הנישואין, אבל אנרי, הילד הרביעי, היה ממזר: בגיל 28, כשהיא נשואה ואם לשלושה, התאהבה מאדאם בלזק באציל צעיר והרתה לו. הבעל הנבגד העניק לילד את שמו, והאציל ההולל הוזמן לשמש סנדק בטקס הטבילה. ילד־האהבה היה לבּן המפונק, היקר לאמו מכל ילדיה. בבגרותם הגדירו עצמם הילדים החוקיים כ“ילדי חובת הנישואין”, ולמשפחתם קראו באירוניה “המשפחה הקדושה”. “בגלל גילו היה לאביכם די טאקט שלא לומר מאומה”, אמרה אמו של בלזק.

לימים, כשכבר יהיה סופר נודע, ינתח בלזק את נושא אי־ההתאמה בספרו “הפיזיולוגיה של הנישואין”, עליו חתם, “מאת רווק צעיר”. “חוסר ההתאמה הבסיסי נובע, כך סבר, קודם־כול מפער הגילים. הגברים בתקופתו נשאו נשים כשהגיעו לגיל־העמידה, לאחר שהשיגו קריירה, כסף ונשים, ורצו לנוח על זרי־הדפנה בחברת נערה צעירה”, אומרת ד"ר חוה זוסמן מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה העברית. "הנערות, אשר טרם התנסו בחיים, ציפו עדיין לאהבה, לרומנטיקה ולהגשמה עצמית. כיוון שלא מצאו את זה אצל בעליהן, לקחו מאהב במוקדם או במאוחר.

“הנושא של מין מחוץ לנישואין וילדים לא־חוקיים הטריד תמיד את בלזק. מגיל 23 היה אף הוא מעורב בקשר אהבה ארוך עם אשה נשואה, בגילה של אמו. אמו, אהובתו, אחותו וכל אותן נשים מאוכזבות בסביבתו, שחיפשו אהבה בזרועות אחרים, גרמו לו לחפש פתרונות לבעייתה של האשה הנשואה. בניגוד לדעה המקובלת טען הוא, שנשים אינן חייבות להינשא בתולות, ומוטב שזוגות יגורו יחד, בלי קידושין, לפני שייכנסו לנישואים קתוליים, שאין מהם חזרה. הוא הרחיק לכת עד כדי כך, שהציע לבטל את הנדוניה, שהיתה אבן־היסוד של מוסד הנישואין בזמנו. אם הגברים לא יצפו לנדוניה, כך כתב, ייאלצו לבחור את בת־הזוג לפי אישיותה, ואז יש שמץ של סיכוי, שהנישואין בכל זאת יעלו יפה”.

בספטמבר 1834, במהלך ביקור ארוך בטירת סאשה שעל גדות הלואר, החל בלזק לכתוב את ספרו הנודע ביותר – “אבא גוריו”. הספר מספר על סוחר אטריות עשיר, היורד עד פת לחם בגלל אהבתו לשתי בנותיו האנוכיות, הנשואות בעושר אך לא באושר לגברים מבוגרים ורודנים ומשתמשות בכספי אביהן כדי לממן את מאהביהן הצעירים. שבוי באהבתו עד כדי התבטלות והשפלה עצמית, מוכר גוריו הזקן את נכסיו למען ניאופיהן של בנותיו, עד שאין לו אפילו לחם לאכול. כאשר הוא מת, בנותיו לא טורחות לבוא להלווייתו.

עבור בלזק לא היה מקום סמלי יותר מטירת סאשה כדי להעלות בה על הכתב סיפור, המשרטט את התפוררות הנאמנות ואת קריסת ערכי המשפחה: הטירה היתה מקום מושבו של ז’אן דה־מרגון, המאהב של אמו. בלזק, אשר חיבב תמיד את המאהב (אם כי שנא את הילד שנולד מהזיווג הזה), לא היסס לנצל את הכנסת האורחים הנדיבה ולשבת ולכתוב בביתו את מה שתהיה אחת מפסגות יצירותיו.

דורות של קוראים התחנכו על “אבא גוריו”, שהיה ספר־חובה לבחינות הבגרות, והוא נחשב לדגם המובהק ביותר של הרומן הריאליסטי ולפסגת אמנות הכתיבה של בלזק.

“נפרדתי מבלזק לפני שנים, ולא בידידות רבה”, מודה יונת סנד, סופרת ומתרגמת. “כאדם שכותב כתיבה מקורית, העדפתי סגנון מינימליסטי, מרומז. בלזק, לעומת זאת, מתאר דמויות גדולות, מפורטות, כוללניות, אב־טיפוס: לא סתם אדם פרטי ששמו גוריו, אלא סיפור החורג מהמקרה הבודד והופך למיתוס של האבהות וההקרבה העצמית. במהלך השנה, שבה תרגמתי את הספר, גיליתי את בלזק מחדש, ונוכחתי לדעת, שיש בו גישה מודרנית, שתדבר גם אל הקורא של ימינו. בלזק עוסק בתשוקות, בתסביכים ובשנאות הנמצאים בכל אדם, יחד עם תיאורי חפצים, לבוש ומקומות המדויקים, כאילו צולמו בעין המצלמה”.

בלחץ הוריו, שיעדו לו קריירה מכובדת, למד משפטים. הוא שנא את המקצוע, אך מריבות הירושה, שהיה עד להן בשנות התמחותו במשרדי עורכי־דין, העניקו לו מבט מפוכח על קטנוניות הטבע האנושי. בשנים שיבואו, ברומן אחר רומן, יחזור אל הנושא של צוואות וירושות.

מהרגע הראשון שאף להיות סופר. ספרו הראשון, דרמה היסטורית ששמה “קרומוול”, נחל כישלון, אבל הוא לא נואש. “יש לי שתי תשוקות בלבד, אהבה ותהילה”, אמר. הוא חשש להיות פקיד קטן, “לאכול, לשתות ולישון בשעות קבועות, כמו כולם”.

כדי להתפרנס חיבר בשם הבדוי “לורד רואון” (חילופי אותיות של שמו הפרטי “אונורה”), עשרות ספרי־כיס זולים ומחרידים, תערובת של אלימות, אימה ופורנוגרפיה. למשל, פושע הרוצח נערות צעירות ומזריק את דמן לוורידיו, וכך מאריך את חייו עד אינסוף. או אשה, המנהלת רומן עם נער, שמתגלה אחר־כך כבן, שנולד לה מיחסיה עם כומר ונמסר לאימוץ. “אבל גם בספרות־הזבל הזו, שנכתבה בסגנון רשלני, התגלה כשרונו”, אומר הביוגרף פריצ’ט. “כושר ההתבוננות שלו באנשים ובמקומות היה מעולה. אחרי שחיבר 40 ספרים כאלה, כתב בלזק לאחותו: ‘עכשיו שאני מתחיל להבין את יכולתי, לא אבזבז עוד את זמני על שטויות כאלה’. הוא נוכח לדעת, שהוא מסוגל לכתוב באותה מהירות שבה דיבר. כל ימיו עבד בלי הפסקה, מחצות הלילה ועד אחר הצהריים למחרת, כשהוא לבוש גלימת נזיר לבנה ושותה כוסות של קפה שחור. הוא התפאר, שהוא מכלה 10 עטי־נוצה בשלושה ימים, והכתב שלו טופף כמו גשם שחור על עמודי הנייר”.

בגיל 23 נשכר כמורה פרטי לילדיה של מאדאם דה־ברני, אשה עשירה ומיוחסת, שגדלה בחצר לואי ה־16 ומרי אנטואנט. היא היתה בת 45, אם לתשעה, נשואה לזקן עיוור ורע־מזג. אמו של בלזק, אשה קרה ומחושבת, שמחה: אחת הבנות בבית דה־ברני היתה נערה שהגיעה לפרקה, ואולי יתאהב בנה בתלמידתו, ויהיה שידוך טוב. אבל בלזק נשבּה דווקא בקסמי האם, הראשונה בסדרה של נשים אמהיות, מבוגרות ממנו ב־15–20 שנה, שתהיינה אהובותיו. “העובדה שמאדאם דה־ברני היתה מבוגרת מאמו בשנתיים, לא הפריעה לו”, כתב הסופר אנדרה מורואה בביוגרפיה “פרומתאוס”, על בלזק. “הוא השתוקק אליה. היא היתה אם ומאהבת סוערת, בת־לוויה, מגינה ואשת־סוד. היא עיצבה, הִנחתה וגילתה אותו לעצמו. בלעדיה, ספק אם הגאונות שלו היתה פורחת”.

לאחר הצלחת ספרו השערורייתי “הפיזיולוגיה של הנישואין”, ב־1829, החליט להוסיף ולתאר את חיי היומיום ואת המנהגים החברתיים. בין יבולי אותה תקופה – “אשה בת שלושים”, “תמונות מחיים פרטיים”. אבל כשהגיע לכתיבת “אבא גוריו” ב־1834, קלט פתאום, שיש קשר בין כל התמונות שהוא מתאר. אז נבט בו הרעיון, לכתוב את “סיפורי אלף לילה ולילה” של המערב. כמה שנים אחר־כך יכתיר את המארג הספרותי שלו בכותרת “הקומדיה האנושית”, וריאציה על “הקומדיה האלוהית” של דאנטה.

“בלזק חשב עצמו להיסטוריון של ההווה, לסוציולוג ולהוגה־דעות”, אומרת ד"ר חוה זוסמן. “‘הקומדיה האנושית’ מורכבת מכ־90 יצירות, הנחלקות לאטיודים חברתיים, פילוסופיים ואנליטיים. הוא בהחלט לא רק מספר סיפור. האמביציה האמיתית שלו היא לחשוף את המנגנונים הנסתרים של החיים. בקומדיה האנושית 2000 דמויות, אשר 570 מהן חוזרות ביותר מספר אחד. הרופא ביאנשון, למשל, מופיע ב’אבא גוריו' וב־28 רומנים נוספים. דמות שולית באחד הרומנים תהיה הגיבור הראשי ברומן אחר”.

כמעט בכל ספריו מוצג אדם בעל שיגעון לדבר אחד: לכסף, לדת, לאספנות, לנשים. פרופ' רות עמוסי מהחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב: “בלזק מראה את טיפשותו של אב, שנתן הכל בעודו חי, ואת מעשי ההרס, שעלולים לצמוח מהרגש האבהי, כאשר הוא ניתן שלא במידה. יש נימה סוטה, אירוטית, ביחסו של גוריו לבנותיו. כאוהב חשאי, הוא מקבל עליו את כל ההשפלות. אורב להן בצאתן אל הרחוב ומציץ בהן בגניבה, מרחרח את שמלותיהן, מנשק את רגליהן. הדמויות של בלזק מורכבות, אין ‘טובים’ ו’רעים': גוריו, סמל האבהות, האיש שעשו לו עוול, הוא גם אדם די דוחה, שעשה את הונו בספקולציות מפוקפקות. מדהים שבלזק, אשר מעולם לא חי חיי משפחה, כתב על משפחות בעוצמה כזו. שמרני באופיו, התגעגע בלזק לחיי המשפחה ההרמוניים, שהיו בחברה הכפרית, המסורתית”.

בלזק הקדים את זמנו: הרומנים שלו חשפו תופעות חברתיות, אשר הסוציולוגים הגדירו אותן הרבה אחריו. “בלזק לימד אותי יותר מאשר כל ההיסטוריונים, הכלכלנים והסטטיסטיקנים המקצועיים גם יחד”, כתב פרידריך אנגלס, הוגה־הדעות הסוציאליסטי.

בלזק משרטט את התפוררות החברה הפאריזאית באמצעות עלילות מצטלבות של שני דיירים באותה אכסניה: דעיכתו של גוריו הזקן, ועלייתו של רסטיניאק הצעיר, סטודנט למשפטים, המתאהב באחת מבנותיו הנשואות של גוריו. רסטיניאק מתחיל את דרכו כתמים ואידיאליסט, ועד מהרה לומד, שכדי להצליח בחיים, עליו לשקר, לגנוב, לנצל, לדרוך על גוויות, ובעיקר – להשתמש בנשים הנשואות לגברים בעלי מעמד, כדי להשיג את מטרותיו.

“ככל ששיקולך יהיה קר יותר, כן תרחיק לכת”, אומרת אחת מנשות החברה לרסטיניאק. “הכֵּה בלי רחמים, ויפחדו מפניך. אל תראה בגברים ובנשים אלא סוסי־דואר, שתשאיר אותם רצוצים בכל חניה, וכך תגיע אל פסגת משאלותיך”.

“לבלזק היה ברור, שהכסף הוא הקפיץ המניע את העולם. כמו שאומר גוריו, הכסף קונה הכול, גם בנות”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “תפיסת העולם שלו מאוד צינית: החברה צבועה, מדברת על ערכים מקודשים כביכול כאהבת הורים, משפחה, נאמנות, אך בפועל, תוקעת סכין בגב. בעולם של בלזק, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אבל חרף תמונת העולם הפסימית, אין תחושה של דיכאון, כי הכתיבה צבעונית ומלאת הומור. בלזק נחשב לגדול כותבי הרומנים. עד לתקופתו היה הרומן ז’אנר ספרותי נחות, שנועד לנשים משועממות. הוא הפך אותו לאמנות. הוא סופר של חיי היומיום, הראשון שנתן לחיים הטריוויאליים, החומריים, את העומק ואת המימד הטראגי שלהם”.

בלזק פרסם את יצירותיו בכתבי־עת פריזאיים, והיה במירוץ מתמיד נגד הזמן, כי העורך תמיד דחק בו למסור את הפרק הבא. “הוא כתב בעיקרון של סיפור בהמשכים, כמו אופרות־הסבון הטלוויזיוניות של ימינו, ואנשים התמכרו לזה כמו ל’שושלת'. היו יושבים וקוראים בצוותא את הפרק האחרון, ומחכים להמשך”, אומרת פרופ' רות עמוסי. “בלזק כינה את עצמו ‘הנדון לעבודת־פרך’. את המקדמות הגדולות שקיבל היה מבזבז עוד לפני שנכתבה שורה אחת. חרף ההספק האדיר שלו היה שקוע תמיד בחובות, שהסתכמו, לפי הערכים של ימינו, ביותר מחצי מיליון דולר. מפתיע, שסופר אשר הכסף הוא נושא הכתיבה העיקרי שלו, היה כישלון כלכלי כה גדול. הוא חי תמיד על משיכות־יתר, אהב חיי פאר, היה אספן כפייתי, ורכש באשראי, במחירים מופקעים, פסלים ותמונות וחפצי אמנות לא נחוצים, שנתגלו כמזויפים”.

בארונו היו עשרות מערכות בגדים, 53 זוגות של כפפות, מקלות־הליכה גנדרניים, משובצי אבנים צבעוניות. הוא נהנה לשכור בתים ולרהט אותם בפאר, וכאשר הגיעו הנושים, היה נועל את הבית ובורח, ושוכר בית באזור אחר בפאריז, בשם בדוי. בביתו התקין דלת־סתרים, דרכה יכול היה להימלט מנושיו, או למלט החוצה את אהובותיו, כשבעליהן באו לחפש אותן אצלו. פעם נאסר ליומיים על השתמטות משירות במשמר האזרחי. כשחשש שיגייסו אותו למיליציה, סגר את דירתו, תלה שלט “דירה להשכיר”, ושכר דירה ברובע אחר של העיר, תחת השם הבדוי “מאדאם דוראן”. הוא התחבא בבית, ורק בלילות, היה יוצא בגלימת הנזיר שלו, לשוטט ליד הנהר, עד יעבור זעם.

הוא היה שמן וגוץ ואהב לזלול: גם בספרים שלו אוכלים בלא הפסק. מישהו ראה אותו פעם במסעדת־פאר פאריזאית אוכל 12 אומצות בשר, 100 רכיכות, דג סול ותריסר אגסים. כשידידיו האשימו אותו בראוותנות, היה אומר, שסופר אינו יכול לרתק קהל, אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו.

“גברים ונשים רשאים, בלי לבייש את עצמם, לשקוע באהבות רבות”, כתב, “אך בכל פרשת חיים יש רק אהבת אמת אחת”. עבורו, זו היתה אוולינה הנסקה, בת 30, נשואה לרוזן פולני קשיש עשיר כקורח. כמו נשים רבות לפניה, כתבה לו אוולינה מכתב מעריצים, חתמה “הנוכרייה”, והוסיפה, “וכזו אשאר כל ימי”. היא ביקשה, שיפרסם מודעה בעיתון “קוטידיין”, אם רצונו במכתבים ממנה. בלזק, אשר אהב תמיד מסתורין, לא היה יכול לעמוד בפיתוי. הם הוסיפו להתכתב ונפגשו שנה אחר־כך, כשבאה עם בעלה מאוקראינה לביקור בשוויץ. 18 שנים, מ־1832 עד יום מותו של בלזק, נמשך הקשר. מכתביו אליה נאספו בספר “מכתבים לאשה נוכרייה”, שנים אחרי מותו.

הרוזנת הנסקה, שקיבלה חינוך מתקדם, הושפעה מאוד מהכרזותיה של ז’ורז' סנד – שהיתה ידידה של בלזק – שאשה זכאית לחיים משלה. בלזק נפל לרגליה: היא היתה הראשונה בכל נשיו, ששלטה בו, ולא הוא בה.

“אוולינה הנסקה היתה אשה־פילגש אידיאלית. יפה ומשכילה, והיה לה גם מה שבלזק חלם עליו תמיד: רכוש אדיר”, כותב אנדרה מורואה. “היא משכה אותו בהשכלתה הרחבה, 3000 המשרתים שלה, התואר, והטירה שלה, שהיתה המפוארת בכל אוקראינה. מדי פעם היו נפגשים, כשבאה עם בעלה לחופשות. בלזק דווקא חיבב את בעלה, והיה משחק איתו קלפים: עם כל הבעלים של אהובותיו היה ביחסים טובים”.

בהיותה קנאית, דרשה ממנו דין וחשבון על מעשיו בתקופות שאינם יחד. בלזק היה משקר לה, נשבע שהוא חי כמו נזיר, ובכלל, איפה יש לאדם שעובד 18 שעות ביממה, פנאי לסקס.

הוא כתב לאהובתו שני סוגי מכתבים: תמימים, שאפשר לקרוא באוזני הבעל, וכאלה שנועדו לעיניה בלבד. פעם נפלו שני מכתבים מהסוג האסור בידי בעלה. כשכתב לבלזק בכעס ודרש הסבר, ענה הסופר שזה קטע מיצירה ספרותית שלו.

ב־1842 מת הרוזן הזקן. בלזק שמח: כעת יוכל לשאת את אהובתו. אבל היא לא מיהרה, ודחתה אותו בתירוצים שונים. אולי פחדה שיבזבז את כספה. הפגישות ביניהם תכפו. בלזק עבר לגור איתה בטירתה, וב־ 1846 הרתה לו. “בלזק היה מאושר, וחשב שעכשיו היא תהיה שלו. הוא חלם על הילד, ואפילו בחר לו שם: ויקטור־אונורה, מיזוג של ויקטור הוגו עם עצמו”, אומרת ד"ר חוה זוסמן, “אבל הנסקה היתה כבר כבת 45, והילד נולד מת. בלזק, האיש ששם בפי גוריו את המלים ‘כאשר נעשיתי אב, הבנתי את אלוהים’, היה שבור”.

השנים הבאות, עד שתיאות להינשא לו לבסוף כמה חודשים לפני מותו, יהיו הקשות בחייו. “בלזק לא היה רגיל שנשים מסרבות לו”, טוען הביוגרף פריצ’ט, “הוא היטיב לכתוב כאשר הדחפים האירוטיים שלו זכו לסיפוק. כעת, במשבר גיל העמידה, כשלא היה בטוח באהבתה אליו, השתלטה עליו אובססיה מינית כזו, עד שכוח הדמיון שלו נעשה משותק. הוא מיעט לכתוב. אם פעם היה ישן חמש שעות בלילה, וכותב שאר הזמן, עכשיו היה מנומנם 14 שעות ביממה. מה שהרג אותו בסופו של דבר היתה האהבה”.

כשנישאו בכנסייה של ברדיצ’ב, ב־14 במארס 1850, כבר היה בלזק בן ה־51 חולה מאוד. החתונה הצהילה את לבו, והוא עשה הכנות לשוב עם אהובתו לפאריז. כתב לאמו ולמשרת שלו, ושלח הוראות מדויקות, להכין לקראתם את הבית. כשהגיעו לפאריז בשעת לילה מאוחרת, היו כל האורות בבית הגדול דלוקים, אבל השער היה נעול. הוזמן פורץ מנעולים. משרתו הזקן של בלזק ישב באמצע הסלון. התברר שדעתו נטרפה עליו. הבית היה פרוע והרוס.

כעבור יומיים נפל בלזק למשכב, ומצבו הלך והידרדר. ב־18 באוגוסט, חמישה חודשים לאחר החתונה שחיכה לה כל־כך, מת. “אני חוזה לעצמי עתיד אפל”, כתב. “אמות יום אחד לפני שאגשים את משאלתי”.

---

ניקולאי גוגול: שקרן וגאון

מאת

אילת נגב

ניקולאי גוגול, 1809–1852

אוניית־הקיטור הקטנה “קפרי” התנודדה על גלי הים התיכון, וקרביו של ניקולאי גוגול התהפכו ממחלת הים. “כל הנוסעים בלי יוצא מן הכלל, ריחמו עלי, ואמרו שלא ראו מימיהם אדם סובל כמוני”, כתב בגאווה ההיפוכונדר חסר התקנה לידידו הטוב, הרוזן טולסטוי. אבל גוגול היה נחוש בדעתו להתגבר ולהמשיך הלאה. זה שנים לא דיבר הסופר הרוסי הגדול באוזני ידידיו אלא על שאיפתו לעלות לירושלים, לפסוע בנתיב הייסורים של ישו, להשתטח על רצפת כנסיית הקבר הקדוש. “הוא חש שנשמתו שחורה משחור, ורק נס אלוהי יוכל לקרצף מעליו את חטאיו האיומים”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “לא היה לזה שחר, ולא ברור אילו מעשים או מחשבות ייסרו אותו עד כדי כך, שראה עצמו נגוע וטמא. דבר אחד ודאי: זה לא היה בגלל תאוות בשרים. היצר הזה לא היה בו בכלל. מגיל צעיר נדמה היה לו, שעצם קיומו נעוץ בחטא ענקי”.

האונייה עגנה בביירות. הקונסול הרוסי שם, קונסטנטין בזילי, חברו של גוגול מבית־הספר התיכון, הציע עצמו כבן־לוויה לסופר הנודע. יחד יצאו רכובים על פרדות לעבר ירושלים. מקץ כמה ימים מפרכים נכנסו לעיר.

בבוקר חורפי, בראשית פברואר 1848, כך מספר אנרי טרויה בביוגרפיה שלו, יצא גוגול לשוטט בסמטאות ירושלים. זוהמה, רעש וחורבן קידמו את פניו, ועֵרב־רב של יהודים, טורקים, ארמנים, ערבים ויוונים. חמישה או שישה שומרים טורקים ישבו בפתח כנסיית הקבר הקדוש, מעשנים ומשחקים שש־בש. גוגול הצטלב ונכנס. הכנסייה היתה ריקה, והוא נאלץ לשלם מכיסו לכומר עבור תפילה מיוחדת. אף שלגם מהיין וטעם מלחם הקודש, חש שלבו מרוקן, יבש וקשה כבול־עץ.

ימים אחדים גרר את גופו ממקום אחד למשנהו. ביקר בצייתנות בגת־שמנים ובכנסיית המולד בבית־לחם, אבל גם שם לא חווה כל חוויה דתית. 12 שנים תמימות, מ־1836 עד 1848, כמעט לא דרכה רגלו ברוסיה. כל אותה עת דילג לאורכה ולרוחבה של אירופה, בין ארמונות וינה ופאריז, בכנסיות רומא, בהרי שווייץ, ביערות גרמניה, במעיינות המרפא של קארלסבד ובאדן־באדן, אבל שכנע את עצמו, שכל שׂכיות־החמדה שהוא רואה, הן כאין וכאפס לעומת יופיה והדרה של ירושלים השמיימית. והנה, מצא עיר מזרח־תיכונית מוזנחת ומלוכלכת, בשלטון טורקי מוסלמי. הוא נכזב לגלות, שתלמידיו של ישו אינם מהלכים עוד ברחובות.

“מה אומרות לנו כעת התחנות, שבהן חנה מושיענו בדרך לצליבה, כנסיית הקבר, גולגלתה, המקום שבו הציג פונטיוס פילטוס את ישוע”, הביע את אכזבתו במכתב לאחד מידידיו. “הנותר לאמן או למשורר עוד משהו בנופי יהודה, על גבעותיה החדגוניות, האפורות כגלי הים בעת סערה? אין ספק, הכול היה ציורי בימיו של המושיע, כאשר יהודה היתה נטועה גנים, וכל יהודי ישב בצל תאנתו… אבל כיום, היכן אותה ארץ זבת חלב ודבש? דמה בנפשך את ירושלים, את בית־לחם ואת שאר ערי המזרח, והן גלי־אבנים בלב המדבר; הירדן, קילוח עלוב ודקיק בין הרים קירחים, המנומרים פה ושם בכמה שיחים וערבות… אי־שם בשומרון קטפתי פרח בר ועוד אחד בגליל, ובנצרת השיגני גשם שוטף. יומיים לא יכולתי לצאת, ולא ידעתי אם בנצרת אני או בתחנת דרכים עזובה ברוסיה”.

נילי מירסקי: “הביקור בארץ ישראל קירב את קצו של גוגול. הוא תלה תקוות לא מציאותיות במסע, ושב לרוסיה מעורער, מאוכזב מנשמתו המרוקנת, בטוח שהשטן בתוכה, ועליו להילחם בו. בעבר נהג לנסוע לחוץ־לארץ בכל פעם שנתקף אי־שקט. עכשיו, מ־1848 ועד מותו ב־1852, לא יצא עוד את גבולות ארצו, כי לא היו לו עוד ציפיות שימצא שלווה. כומר פרבוסלבי, קיצוני ונבער, האב מאטווי, אשר השתלט עליו ודחף אותו לדתיות קיצונית, עוד חיזק עתה את אחיזתו בו. הוא דרדר את מצבו, שכנע אותו לענות את גופו בצומות מיותרים, ואף ניסה לדחוף אותו להניח את עטו ולהפוך לנזיר, כי האמנות היא מהשטן”.

“גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבּה עד היום”, כך הכתיר אותו ולדימיר נבוקוב. “כולנו יצאנו מבין קפלי ‘האדרת’ של גוגול”, זו אמרה המיוחסת לדוסטויבסקי. גוגול, איש המאה ה־19, השפיע עמוקות לא רק על הספרות הרוסית של זמנו, אלא גם על הספרות המערבית של המאה ה־20. “ממנו יונקים קפקא, נבוקוב, סאראמאגו, מארקס, לנדולפי”, אומר פרופ' מנחם פרי מהחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. “אף שחלפו כמעט 150 שנים ממותו, הוא סופר מודרני מאוד, המדלג מעל לזמן, ואפשר למצוא אצלו זרעים של ריאליזם פנטסטי, ושל פוסט־מודרניזם”.

ניקולאי גוגול לא כתב הרבה ב־43 שנות חייו: מחזה גדול אחד, “רוויזור”, שהוצג גם בעברית, יצירתו הגדולה “נפשות מתות”, הרומן ההיסטורי “טראס בולבה”, הקומדיה “נישואין”, וכעשרים סיפורים קצרים.

חמישה סיפורים, מהחשובים של גוגול: “האדרת”, “האף”, “רשימותיו של מטורף”, “שדירת נייבסקי” ו“הדיוקן”, יצאו בקובץ “סיפורים פטרבורגיים” בתרגומה של נילי מירסקי ב“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.

נילי מירסקי הצברית למדה רוסית מסבתה. “גדלתי בתקופה, שבה לא היו הרבה ספרי ילדים בעברית, מה שיכול אולי להסגיר את גילי”, היא מחייכת. “בגיל 4 או 5 כבר למדתי את האלף־בית, ודי מהר חיסלתי את מעט הספרים בעברית שהיו בבית. היה לנו מדף שלם של ספרי ילדים ברוסית, וסבתא לימדה אותי את האותיות. בת 8, כבר קראתי ספרים ברוסית. את גוגול קראתי בהנאה רבה במקור, ולא הכרתי את התרגומים לעברית”.

מירסקי, בעלת תואר “מוסמך” בספרות רוסית וגרמנית מאוניברסיטת מינכן, תרגמה לעברית את צ’כוב, טורגנייב, יצחק באבל, בולגאקוב, וספר קודם של גוגול – “סיפורים אוקראיניים” (1981). היתה זו אחותה, שנכנסה יום אחד לביתה, מנופפת בספר, ושאלה בהתרגשות, “ראית כבר פעם את הדבר הזה?”

זה היה הקובץ “האדרת”, בתרגום יצחק שנהר, מ־1964, התרגום העדכני ביותר שהיה עד לאחרונה על המדף: “בדפרטאמנט אחד שימש פקיד אחד – פקיד שאין לומר עליו כי מצוין הוא במאד: קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת, ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגון פניו זה שקורין טחור”.

תרגום קודר, מייאש, לא מובן, שעשה עוול לגוגול, ומנע מדורות של קוראים להתענג על הדמיון הקודח שלו. אותו קטע עצמו בתרגומה של מירסקי:

“בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו, כי הצטיין מאד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צדי לחייו, וגוֹן פניו מה שקרוי מוכה טחורים”.

* * *

ברשימותיו “וידויו של סופר”, כתב גוגול: “מעולם לא יצרתי דבר מתוך דמיוני, היכולת הזו לא היתה בי מעולם. הצלחתי רק כאשר יכולתי לשאוב מהמציאות, ולהשתמש במידע שהועמד לרשותי”. אפילו יצירתו הגדולה, “נפשות מתות”, היתה פרי רעיון שסיפק לו פושקין. “הטיפול שלו בחומר־הגלם היה מורכב”, כותב הביוגרף אנדרי טרויה. “בזכוכית המגדלת שלו הוא לקח פרט – פנים, פריט לבוש, קו אופי, התמקד בו בדייקנות של צלם, והגדיל אותו עד כדי עיוות מסויט, שהתרחק אלפי מילין מהמקור”.

את גרעין “האדרת” שמע כרכילות על פקיד קטן ואומלל, שחסך פרוטה לפרוטה, וקנה רובה־ציד. כבר בציד הראשון איבד השלומיאל את הרובה הנכסף, וידידיו עשו למענו מגבית וקנו לו רובה חדש. סיפור חיובי, נוטף אהבת־אדם, עם סוף טוב.

אופייני שגוגול לקח את המרכיבים האלה והפך אותם לסיפור גרוטסקי וטראגי: גיבורו, אקאקי אקאקייביץ', הוא פקיד קטן ועני בן 50, מכוער ועלוב־נפש, ששום אשה לא מוכנה להביט בו. מעילו הישן התפורר, וכדי להחליפו בחדש, הוא חוסך שנה שלמה: מוותר על כוס תה בערב, הולך על קצות האצבעות כדי שהסוליות לא תישחקנה, ממעיט במסירת בגדיו לכביסה, וגם בימי הקור, יושב בחדרו עירום, כשעל גופו חלוק כותנה דק וישן. “הדברים מבוססים על ניסיונו של גוגול עצמו. במשך שנים, גם הוא היה פקיד עני, גר בחדרים שכורים, בודד וערירי”, אומרת נילי מירסקי.

מתוך “האדרת”:

“יש להודות על האמת, שבתחילה התקשה אקאקי אקאקייביץ' להסכין עם הצמצומים הללו, אבל אחר כך התרגל איכשהו והכל הלך למישרין: הוא אף למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו: מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אשה, כאילו ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרך חייו – ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת רפודה מוך עבה, שבִּטנתה חזקה ואינה עשויה להתבלות. הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו, כאדם שכבר הציב לו מטרה ברורה לנגד עיניו”.

אבל אחרי לילה אחד של אושר, בדרכו הביתה ממסיבה שערכו לו רעיו לכבוד הרכישה החדשה, תקפו אותו שודדים ופשטו ממנו את אדרתו. המום, התלונן במשטרה. אבל שלא כבסיפור הרובה, כאן לא נחלץ איש לעזרתו. הוא נרמס במבוכי הביורוקרטיה, נחשב לטרדן ולחצוף, ומכאן החלה הידרדרות בלתי־נמנעת. האדרת, אותו חפץ חומרי שהוא רדף אחריו ונראה לו שיא האושר, הביאה עליו את קִצו. אחרי מותו החטוף “התחיל מופיע בלילות איש מת בדמות פקיד המחפש איזו אדרת שנשדדה, ובתואנת האדרת השדודה הוא תולש מעל כתפי הבריות, בלא הבדל דרגה ותואר, כל אדרת למיניה”.

פרופ' מנחם פרי: “אפשר לקרוא את ‘האדרת’ בכמה צורות: ביקורת חברתית, טרגדיה של מלחמת האדם הקטן בממסד, נושא שקפקא פיתח אחר־כך. או מעשייה פאוסטיאנית על האיש, שמכר את נשמתו לשטן, היא האדרת, ואזהרה שלא לרדוף אחר פיתויים חומריים. אפשר לראות זאת גם כסיפור קומי – חבורת שודדים שהפיצה סיפור על רוח־רפאים שגונבת אדרות, כדי שיוכלו לשדוד בלא מפריע. ועוד פירושים. גוגול זרע בסיפורו רמזים לכל כיוון, שכל קורא יבנה סיפור משלו, אבל פרע אותם כך, שכל משמעות היא גם סבירה וגם לא סבירה. הוא יצר עולם תעתועים, שבו כל הקצוות פרומים”.

ניקולאי גוגול נולד ב־1809 בכפר ואסילייבקה שבאוקראינה. אמו מריה היתה בת 14 כשנישאה לוואסילי אלפנסייביץ' גוגול, מחזאי בינוני ובעל אחוזה, ששנותיו כפולות משנותיה. שני הריונותיה הראשונים הסתיימו בלידת ולדות מתים, מה שהפך את ניקולאי הקטן, השלישי במספר, לילד יקר מפז. הוא היטיב להשתמש באסתמה, בהתעלפויותיו ובהתקפי־הזעם שלו, כדי לשלוט בהוריו, וגם כשנולדו ילדים נוספים, חש עצמו מרכז העולם. “לא היה בי כל רגש, והתייחסתי לדברים סביבי, כאילו כל ייעודם הוא לגרום לי נוחות ועונג”, כתב לימים לאמו. “לא חיבבתי במיוחד איש, מלבד אותך, וגם הרגש הזה הוכתב אך ורק מקשר הדם הטבעי”.

את הרגש הדתי וגם את הסיוטים הדתיים, אשר יביאו בסופו של דבר למותו, זרעה בו אמו בסיפורים מסמרי־השיער, שסיפרה לו על גורלם המר של החוטאים הנידונים לגיהנום, כמו על התענוגות הצפויים לצדיקים בעולם הבא. בבית־הספר היה תלמיד גרוע: “חבל שבנכם עצלן כל־כך”, כתב המנהל להוריו, “כאשר הוא מוכן להתאמץ, הוא לא נופל מהאחרים”. חבריו, שקראו לו “הננס המסתורי” – בגלל קומתו הקצרה ונטייתו להיעטף בהילה של חשאיות – זכרו אותו כנער מרושע בעל לשון חדה ופוגעת.

הוא בוֹרַך בחוש דרמטי מפותח – שירש אולי מאביו כותב הקומדיות, אשר מת בהיות גוגול בן 16 – והיטיב לחקות אנשים, כשהוא נוגע בדיוק בנקודת־התורפה שלהם. את הכשרון הזה ירתום לימים לשירות יצירתו. “במיוחד שנא יוהרה, חנופה, אנשים מלאי ערך עצמי, ותיאר אותם בכתביו באירוניה, כשהוא נועץ סיכה בנפיחות שלהם”, אומרת נילי מירסקי. “בהסתכלות ובתיאור שלו יש כל־כך הרבה עוצמה, שאחרי שקוראים אותו, מתחילים לגלות במציאות היומיומית שלנו צדדים מצחיקים ומפלצתיים, שנעלמו קודם מהעין”.

את יצירתו הראשונה, “הנס קוכלגרטן”, פרסם ב־1829 על חשבונו. כאשר שני מבקרים קטלו את הפואמה, אסף את העותקים שלא נמכרו, שרף אותם וברח לגרמניה. בעתיד יחזור על דפוס ההתנהגות הזה פעמים רבות. הוא חזר וקיבל משׂרת פקיד במשרד הפנים. הוא הוסיף לכתוב ופרסם את קובץ הסיפורים הראשון מהווי החיים באוקראינה. אחרי מפגש עם פושקין, שזכה לעושר ולתהילה בזכות כתיבתו, היה ברור לו שהספרות היא ייעודו האמיתי, ושתביא לו לא רק סיפוק, אלא גם מעמד וכסף.

נילי מירסקי: “אלה היו ימי התעוררות לאומית, כאשר כל עם שב לתרבותו ולשפתו, וגוגול התלבט האם עליו להיות סופר אוקראיני או רוסי. בסופו של דבר בחר לכתוב רוסית, שהיתה שפת השלטון הכובש, כי היה שאפתן וידע, שרק כך יוכל לעשות קריירה עולמית. נבוקוב כתב, שכאשר הוא מחפש חלום־בלהות הגון, הוא מדמיין לעצמו את גוגול, יושב ומשרבט לו בדיאלקט האוקראיני. אבל תחושת הבגידה לא הרפתה מגוגול. הוא חש שאִכזב, שהיה עליו להתייצב לצד מולדתו, בתקופה גורלית כל־כך”.

פרופ' קרל פרופר מאוניברסיטת אינדיאנה טוען, שגוגול היה צר־האופקים בין כל הסופרים הרוסיים הגדולים של זמנו. “במכתביו ובמאמריו פיזר לפעמים את שמותיהם של שקספיר, דאנטה, גתה או שילר, אבל האזכורים היו כלליים ביותר, כאילו כדי להרשים את בני־שיחו. הוא קרא ועיכל רק מה שהיה דרוש לו למטרותיו שלו. בהשתדלות ידידיו קיבל משׂרת מרצה להיסטוריה באוניברסיטת פטרבורג, למרות שסיים רק תיכון. הרצאת הפתיחה, שהכין ולמד בעל־פה, היתה מזהירה, אבל כל השיעורים הבאים היו כישלון. אחרי חצי שעה היה נשאר בלי חומר, ופתאום נזכר שיש אורחים בבית, והוא חייב לרוץ, או השן כואבת לו, או שבמקום ללמד, היה מראה לתלמידיו ציורים של ארץ הקודש”.

מכריו של גוגול תיארו אותו כשקרן פתולוגי. “אם אנשים אחרים חשים הקלה כשהם דוברים אמת, גוגול חש בנוח רק כאשר שיקר”, כותב טרויה. פעם חזר גוגול משהייה ארוכה בחו"ל והשתקע בבית ידידים במוסקבה. הוא כתב לאמו, אך חשש שאם תדע שהוא ברוסיה, תבוא לבקרו. מכיוון שלא התחשק לו לראותה, רשם בראש המכתב “וינה”, תיאר את נפלאות העיר, וציין שלא יחזור לרוסיה בחודשים הקרובים. כדי להסוות את השקר שבחותמת הדואר, שלח כביכול את המכתב באמצעות חבר שחזר לרוסיה.

ניקולאי ברג, משורר צעיר, רשם בזיכרונותיו: “קשה לדמיין איש ספרות מפונק ויומרני יותר מגוגול באותם ימים. חבריו המוסקבאים – ‘מכריו’ היא מלה נכונה יותר, כי לגוגול לא היה חבר מעולם – התייחסו אליו בהערצה. בכל פעם שבא למוסקבה, מצא בבית זה או אחר את כל מה שנדרש לו לחיים נוחים: המאכלים האהובים עליו, מקום שקט לעבוד בו, משרתים שסרים לפקודתו. הוא לא סבל דיבורים על ספרות, במיוחד לא על יצירתו שלו, ואסור היה לשאול אותו שאלות מסגירות כמו ‘מה אתה כותב עכשיו’, או ‘לאן אתה מתכוון לנסוע’… איש נמוך, שׂערו נופל משני צדי פניו, שפם קטן, עיניו כהות, מהירות וחודרות, עור חיוור… היה לו מבט מלוכסן, ערמומי, מעולם לא הביט ישירות בפני בן־שיחו”.

בבקרים היה מסתגר בחדר וכותב בעמידה. קולות מוזרים עלו משם – ככל הנראה, שיחותיו של גוגול עם עצמו, עם גיבוריו ועם אלוהי ההשראה המסתוריים. תוך כדי כתיבה היה לוגם כדים שלמים של מים, כיוון שהיה משוכנע שקיבתו חולה, והמים ייטיבו איתו. מה שלא הפריע לו, אחרי שמילא כמה דפים, לרדת למסעדות סמוכות ולחסל כמויות אדירות של מזון. כשגר באיטליה, למד לבשל מקרוני, ולהכין משקה מחלֵב עזים, שקראו לו “גוגול־מוגול”. הוא אהב לבדר את חבריו בקריאת קטעים מיצירותיו ובארוחות פסטה גדולות.

פרופ' קרל פרופר: “ידידיו התעלמו בנימוס מהמוזרויות שלו. למשל, ממנהגו לגלגל כדורים קטנים של לחם ולהשליך אותם על האדונים והגברות שסביב השולחן, או להכניס אותם לכוסו, כדי להראות שהמשקה לא טעים לו. חבר אחד הלווה לו 2000 רובל, חבר אחר – 4000 רובל, אבל לגוגול היה נוח לשכוח הלוואות ולראותן כמתנות”.

* * *

בסיפור “שדירת נייבסקי” מסופר על צייר עני, ההולך בעקבות יפהפייה שראה ברחוב, לדירתה בקומה הרביעית, רק כדי להיווכח שהיא יצאנית. “נלעג היה ותמים כעולל. במקום לקפוץ על מציאה זו, שכל אדם זולתו ודאי היה קופץ עליה בחדווה, מיהר פיסקאריוב כל עוד נפשו בו ורץ החוצה כעז־הרים”. ימים רבים שקוע הגיבור בחלומות בהקיץ ומשוכנע, שנפשה טהורה, והיא עוד תחזור למוטב. הוא אוזר אומץ וניגש לביתה, מטיף לה דרשת מוסר ארוכה ומציע לה נישואין. היא דוחה בבוז את המחסור והעוני, הכרוכים בחיים עימו, ואומרת: “אני לא איזה תופרת או כובסת, שאתחיל לעבוד פתאום”. הצעיר ההמום מסתגר בחדרו ומשסף את גרונו. האשה היא שמביאה עליו חורבן.

גם ניקולאי גוגול לא נשא אשה מעולם. “ספק אם היה בו דחף מיני כלשהו. ככל שידוע, הוא לא עשה את זה לא עם נשים, לא עם גברים, ואפילו לא עם עצמו”, אומרת נילי מירסקי.

תומאזו לנדולפי (1979־1908), סופר איטלקי חשוב ומגדולי המתרגמים מרוסית לאיטלקית, כתב סיפור באצטלה ביוגרפית, “אשתו של גוגול” (תרגם: אלון אלטרס, “סימן קריאה” 20). לנדולפי מספר, שגוגול היה נשוי לבובת־גומי בדמות אשה בגודל טבעי שהיה מנפח אותה דרך שסתום בפי־הטבעת, מורח אותה במשחות, מלביש לה פאות נוכריות. כך הם חיים במשך שנים, ישנים במיטה אחת, “מעשה שהמשיך לעשותו עד הסוף, באומרו בחיוך ביישני, כי אין בנמצא שותפה נוחה יותר ופחות תובענית ממנה”. אלא שיום אחד מגלה גוגול, שהבובה שלו חולה במחלת מין. ברוב זעמו הוא מנפח אותה עד שהיא מתפוצצת לאלף קרעים קטנים.

פרום' מנחם פרי: “מובן שאין בסיפור הזה אמת, אבל הוא מתאים מאוד לגוגול, לתפיסתו את האשה, המיניות, החטא”.

פעמים לבש שחורים, אבל לעיתים קרובות יותר התהדר באפודות צעקניות בשלל צבעים ובשרשרת־זהב גדולה. חוטמו הארוך נראה כמקור של עוף ענקי. יום אחד היה מסלסל בגנדרנות את שערותיו, ולמחרת מופיע לסעודה חשובה, כשהוא לא מגולח ולא מסורק. הוא היה עליז ומדוכא לסירוגין. “איש מלא ניגודים”, אומרת נילי מירסקי. “היו שטענו שהוא מושחת, אחרים אמרו שהוא מלא קדושה. הוא השמיע דברים, שהעידו על הבחנה דקה ומתוחכמת, ומיד אחר־כך פולט שטויות, שהדעת לא סובלת. מכתבים שכתב לאמו הדהימו אותי בטמטום ובצרות־האופק שלהם. לפעמים קשה לי להאמין, שאדם כמו גוגול, שידע להיות טיפש וקרתני כזה, היה מסוגל להבין את הגאוניות של מה שהוא עצמו כתב”.

מחזהו של גוגול “רוויזור” הוצג בהצלחה רבה. “מה הם צוחקים”, שאל גוגול, כשישב בהצגת הבכורה של מחזהו וראה את הקהל שואג מצחוק. “הלא על עצמם הם צוחקים”. הביקורת החברתית ביצירותיו לא נעלמה מעיני הצנזורה, והיה לו מאבק בכל פעם עם הצנזורים של הצאר, שביקשו לגנוז יצירה זו או אחרת.

* * *

המבקרים הנאורים בתקופתו ראו ביצירתו סאטירה חברתית חריפה, היוצאת כנגד רודנות הצאר ונגד משטר הצמיתות, ההופך את האיכרים לעבדים נרצעים ולנפשות מתות. נילי מירסקי: “אך לא היה דבר רחוק מלבו של גוגול יותר מביקורת חברתית, כוחו היה בעיקר בעיצוב קריקטורות אנושיות, ששיקפו את עולמו הפנימי המסויט. כשהתפרסם ב־1847 ספרו ‘קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים’, יצירה שמרנית ריאקציונרית, המצדדת בלהט בכניעה לצאר ולכנסייה ובעבדות האיכרים, נחשף עולמו הרעיוני החשוך של גוגול. ראשי האינטליגנציה הרוסית, ובראשם המבקר הנודע בלינסקי, פנו לו עורף, מה שהגביר את מצוקתו הנפשית”.

קושי מיוחד גרמה לו הפואמה שלו “נפשות מתות”, יצירה שקיווה שתהיה האיליאדה והאודיסיאה של העם הרוסי. היא עסקה בנוכל, הקונה בזול נפשות של איכרים־צמיתים שמתו, ומוכר את שמותיהם לבנק הלאומי של רוסיה, כאילו היו אנשים חיים, שיכולים לעבוד. כאשר גבר שיגעונו הדתי, החליט שבחלק השני של הספר, יחזיר את גיבורו הנוכל בתשובה. וכאן נתקע, מרגיש שאינו די טהור כדי לתאר נפשות חסודות.

שנותיו האחרונות של גוגול היו שנים של כמעט טירוף. השפעת האב מאטווי, הכומר המוודה שלו, הלכה והתחזקה, והוא חדל לאכול, מטהר את גופו בצומות. ב־ 11 בפברואר 1852, ב־3 בלילה, קרא למשרתו, וביקש שיביא לו את כתב־היד של “נפשות מתות”, חלק שני. פעמיים כבר שרף את כתב־היד הזה וכתב אותו מחדש. את המחברות, פרי 12 שנות עמל, הניח בתנור והדליק אש. נערו כרע על ברכיו, בכה והתחנן, “אדון, מה אתה עושה?!” “זה לא עסקך, תתחיל להתפלל!” השיב גוגול בגסות. בינתיים כבה התנור, אך גוגול הצית אותו שוב, הטיל את כל המחברות לאש, וישב על כיסא, מחכה שהכול יהיה לאפר. ואז הצטלב, נישק את הנער, שכב על ספה והחל לבכות. אחר־כך הצטדק: “מה גדול כוחו של השטן! הוא גרם לי לעשות זאת! זו היתה פסגת יצירתי! ממנה היו אנשים מבינים את כל מה שהיה לא ברור ביצירותי הקודמות…”

עשרה ימים אחר־כך, ב־21 בפברואר, מת מרעב ומאפיסת־כוחות.

---

פיודור דוסטויבסקי: בין חטא לענשו

מאת

אילת נגב

פיודור דוסטויבסקי, 1821–1881

גרדום־עץ ניצב בלב כיכר העיר פטרבורג, ודוסטויבסקי עמד והמתין לתורו. אותו יום, 22 בדצמבר 1849, היה קר, הטמפרטורות ירדו למינוס 20, מה שלא הרתיע את האספסוף מלהצטופף סביב ולהתבונן בהצגה המתוכננת. אל הכיכר נגררו הנידונים למוות: “חבורת פטרשבסקי”, סוציאליסטים צעירים, אשר נהגו להתווכח על נושאים חברתיים והטיפו לחירות פוליטית, לזכויות אדם, לשחרור האיכרים. ברוסיה של אמצע המאה הקודמת נחשבה גם הפעילות הלא־אלימה הזאת של אנשים יפי־נפש, מרידה במולדת.

פיודור דוסטויבסקי כבר הוכר אז כסופר צעיר ומבריק, אך כשנעצר כחבר בקבוצה השמאלנית, לא הגן עליו פרסומו ממוות. בחולצתו לעורו, רועד מקור ומאימה, נפרד מ־28 שנות חייו וציפה ללחיצה על ההדק. קראו באוזניהם פסק־דין מוות, הגישו אל שפתיהם את הצלב לנשיקה והכינו את התכריכים הלבנים. שלושת הנידונים הראשונים כבר נקשרו אל עמודי־העץ, עיניהם מכוסות, והחיילים לפתו את רוביהם והמתינו לפקודת “אש”. דוסטויבסקי היה השישי בתור.

אלא שאז תקעה החצוצרה, אחד הקצינים הבכירים נופף במטפחת לבנה, והנידונים הותרו מחבליהם. איש לא ידע, כי הצאר ניקולאי הראשון החליט עוד מראש להמתיק את דין המהפכנים הצעירים, אך התעקש שהחנינה תינתן להם רק בשיאו של טקס ההוצאה להורג. ואולם הנזק כבר נעשה. דעתו של אחד הצעירים נטרפה עליו לעולמים, ושערותיו של האחר הלבינו כשלג בבת־אחת. גם את חייו של דוסטויבסקי גזר האירוע הזה לשניים.

כמעט עשרים שנה יחלפו עד שיאזור עוז לכתוב את “אידיוט” ולתאר בפרוטרוט את אימת ההוצאה להורג שחווה אז:

“אפשר שהכאב הגדול, הנורא מכולם, כלל אינו בפצעים, אלא בעצם הדבר שאתה יודע בוודאות גמורה, שהנה בעוד שעה, ואחר־כך בעוד עשר דקות, ואחר־כך בעוד חצי דקה, ואחר־כך הנה עכשיו, כרגע, תפרח נשמתך מגופך, ולא תהיה אדם יותר, וכל זה – בוודאות. זה העיקר – בוודאות. הנה אתה מניח את הראש תחת הסכין ממש, ואתה כבר שומע איך היא מחליקה וצונחת על ראשך – ורבע השנייה הזה, הוא הוא הנורא מכול”.

גזר־דינו הומר לארבע שנות מאסר ועבודת־פרך ובארבע שנים נוספות של שירות צבאי בצבא הצאר בסיביר. הספר היחיד, שהותר לו לקרוא בשנים אלה, היה הברית החדשה. המפגש בכלא עם פושעים אלימים זעזע אותו עמוקות. הוא מאס בחזון הקדמה הסוציאליסטי, נואש מהאמונה האוטופיסטית בניצחון ההיגיון וטוב־לבו של האדם, אשר קודם האמין בהם בדבקות, ונעשה שמרן, לאומני ודתי.

“מאז הוא שנא בתי־משפט ועורכי־דין, והאמין שהצדק האמיתי נמצא באדם עצמו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. “מצד שני, הוא ידע שחוויית ההוצאה להורג העשירה את חייו, כיוון שבזכותה זכה לחיים חדשים. כל יצירות־המופת שלו – ‘החטא ועונשו’, ‘אידיוט’, ‘שדים’ ו’האחים קרמאזוב' – נכתבו במחצית הזו של חייו, ובכולן מוטיבים של תחייה רוחנית. לכן, עם כל קדרותן, יצירותיו של דוסטויבסקי אינן פסימיות. לפי אמונתו, גם אם אדם נמצא בתחתית שאול, עדיין יש זיק של תקווה”.

כל הרומנים הגדולים של דוסטויבסקי תורגמו לעברית יותר מפעם אחת, אך לעתים קרובות השפה קשה, כבדה, מיושנת, רצופת ביטויים כמו “אבא רחימאי” ושאר סרבולים רוסיים־כביכול, שאינם מאפשרים ליהנות משטף העלילה ומדקות האבחנה הפסיכולוגית, המאפיינת את דוסטויבסקי.

“אידיוט”, בתרגומה של נילי מירסקי (הוצאת “הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה”, 1993) הוא רומן קריא מאוד על אהבה, אמונה, מחלה, מוסר, כסף ומוות. “דוסטויבסקי יוצר עלילה סוחפת, קצרת־נשימה, שמושכת אותך קדימה, אבל השפה פרועה ולא מלוטשת”, אומרת מירסקי, “הוא כתב בחיפזון, הרומנים התפרסמו כפרקים בהמשכים בכתבי־עת, ולעתים הוא בחר לא במלה המדויקת, אלא במלה ‘על־יד’. כדי לשמור על הרוח המחוספסת במקור, ובכל־זאת שהעברית תהיה טבעית וזורמת, נדרש ממני הרבה יותר מאמץ ושיקול־דעת. יותר קל לתרגם סופר, ששפתו מלוטשת כמו יהלומים”.

לפופולריות עצומה הגיע דוסטויבסקי בעיקר במאה ה־20, לא רק בספרות, אלא גם בקולנוע: “אידיוט” זכה לכמה וכמה עיבודים קולנועיים, ביניהם של הבימאי אקירה קוראסאווה, אשר העתיק את העלילה ליפן. אולי סוד הנצחיות שלו טמון במשפט, שכתב דוסטויבסקי לאחיו, בגיל 18: “האדם הוא חידה: אם כל חייך תנסה לפתור אותה, אל תאמר שבִזבזת חייך לריק. אני עוסק בחידה זו, כי רצוני להיות אדם”.

“אידיוט” הוא כינויו של הנסיך לב מישקין, גבר עדין ויפה־תואר בן 27, חולה מחלת הנפילה, החוזר לרוסיה מקץ ארבע שנות טיפול רפואי בסנטוריום בשוויץ. ברכבת הוא פוגש את רוגוז’ין, איש־עסקים צעיר ומושחת, היפוכו בכל דבר. אם מישקין הוא טוב, רוגוז’ין הוא רע. מישקין, ישו מודרני הנושא עליו את חטאי העולם, הוא ניסיונו של דוסטויבסקי לבחון מה קורה כאשר אדם טהור, שאינו יודע רוע מהו, נופל לתוך חברה, המונעת על־ידי תככים, בצע־כסף ותאווה.

“לא במקרה, העניק לנסיך מישקין את מחלת הנפילה, אשר דוסטויבסקי עצמו סבל ממנה קשות כל חייו”, אומרת נילי מירסקי, “למחלה הזו ייחס דוסטויבסקי קדושה וציין, כי היא נחלתם של נביאים, כפי שהנביא מוחמד היה חולה־נפילה, וראה חזיונות דתיים בשעת ההתקף. דוסטויבסקי שיתף את גיבורו האהוב בבדידות האיומה, שהמחלה הזו כפתה עליו, וגם בהארה הנפשית שהעניקה לו. ואולם דבר אינו פשוט אצלו, ואותה מחלה עצמה ‘הדביק’ גם לגיבור הנתעב ביותר שיצר מימיו – סמרדייקוב ב’האחים קרמאזוב”'.

פרום' דימיטרי סגל: “נראה לי, כי דמותו של הנסיך לב ניקולאיביץ מישקין היא רמז כלפי הגראף לב ניקולאיביץ טולסטוי, שהיה אז סופר נודע, מבוסס, בעל מעמד, ודוסטויבסקי חש יריבות כלפיו. לא במקרה נבחרו השמות הפרטיים הזהים. טולסטוי נכח בהוצאה להורג ותיאר את שאט־הנפש שלו. דוסטויבסקי, אשר קרא את תיאורו, מרמז לו: ‘אתה לא עברת את זה, אין לך מושג מה זה באמת’. טולסטוי הטיף לגאולת־הנפש באמצעות חיים פשוטים, ודוסטויבסקי מראה דרך עלילת הספר, שמסתיימת באסון ובמוות, שבעולם אכזר כזה, דבר לא יועיל. אפילו אדם טהור כמישקין, ‘ישו השני’, כאשר מגיע לעולמנו, רק יכול להזיק”.

בשיחתם המקרית ברכבת מספר רוגוז’ין על תוכניותיו להשתדך לנסטאסיה, יפהפייה צעירה, אהובתו של בעל אחוזה קשיש, ותוך זמן קצר מוצא עצמו גם מישקין קשור לאותה אשה. נסטאסיה התייתמה בגיל שבע וגדלה אצל בעל האחוזה, מכר של הוריה, שתחילה לא שם לב אליה במיוחד, אך בגיל 12, ראה שהיא “שובבה, חביבה, פיקחית וצופנת הבטחה ליופי נדיר: בכגון דא היה אפנאסי איוונוביץ ידען גדול, שאינו טועה לעולם”.

בעל האחוזה השקיע בחינוכה, טיפח אותה, בנה לה קץ־אהבים והפך אותה לפילגשו. אחרי כמה שנים מאס בה וביקש להקים משפחה עם בחורה הגונה, עשירה ומיוחסת. כדי להיפטר ממנה בלי יותר מדי שערוריות, מנסה המאהב הקשיש למכור אותה, בצירוף פיצוי על אובדן תומתה: נדוניה בסך 75,000 רובל, לגבר שיסכים לשאתה לאשה.

הנושא של ניצול מיני ואונס ילדות בידי גברים מבוגרים, ריתק וזעזע את דוסטויבסקי. מארק סלונים, בספר “שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” (הוצאת “עם עובד”, 1983, תרגם: עמינדב דיקמן), כותב: “זה לא היה איזה דחף רגעי, אלא תאווה שתקפה אותו שוב ושוב ועינתה את נפשו, שאם לא כן, לא היה חוזר אליה בעקשנות כה רבה ברומנים שלו. האם היו בחייו ילדה בת עשר או שתים־עשרה, אונס, בית־מרחץ, אומנת – זאת אין אנו יודעים, וכנראה, לא נדע לעולם. אבל אין ספק, שהזיה מינית מסוג זה ניעורה בו והציקה לו עד מאוד”.

נילי מירסקי: “שמועות עליו היו. ברור שנמשך לנושא של עינוי ואינוס ילדות, והוא תיאר זאת בהמון כאב – אבל אתה חש שהכאב הזה גורם לו סערה ועונג וריגוש לא טהור. דוסטויבסקי היה אדם של ניגודים, והיה בו מן הסאדיסטי והמרושע. שוב ושוב, בכל ספריו, הוא כותב על המאבק בין הטהרה לבין הטומאה. דוסטויבסקי, אשר הכיר על בשרו את הטומאה, היטלטל בין שני הקטבים כמו בכף־הקלע. הוא עצמו אמר, שאלוהים נלחם עם השטן, כאשר זירת הקרב היא נפש האדם. היו לו כיסופים עזים, ערגה תובענית, יצרית, תאוותנית, של אדם המחפש את הטוהר, אף שהוא יודע שהוא חוטא”.

נסטאסיה, שהוצעה למכירה, דוחה את אהבתו של הנסיך מישקין, אף שהיא מאוהבת בו: היא התנסתה באובדן התום ואינה רוצה להשחית את הנסיך, כפי שהשחיתו אותה. דוסטויבסקי מתאר את כאבה הנורא ותחושת ההשפלה הגורמים לרצף האירועים הטראגיים שמביאים את מותה: היא בורחת מתחת לחופה, שבה היתה אמורה לבסוף להינשא למישקין, ורצה אל סכינו של רוגוז’ין.

“שם משפחתה, ‘ברשקובה’, פירושו ברוסית ‘שה’; ‘טלה’. דוסטויבסקי ראה בה קורבן תמים: של החברה, של יופייה, קורבן של הגבר באשר הוא”, אומר פרום' דימיטרי סגל. “אלמלא חיללו את תומתה, כנערה, ומנעו ממנה חיים של כבוד, יכלה ביופייה ותבונתה, להניע את העולם. החטא שנכפה עליה, הרס אותה. דוסטויבסקי היה פמיניסט והאמין, שכל הנשים, לא רק אלה שנוצלו מינית, הן קורבן של הגברים”.

מוטיב ההוצאה להורג – הנושא שזעזע כל־כך את דוסטויבסקי מניסיונו האישי – שזור בספר לכל אורכו: כולנו עתידים למות, אבל רק הנידון למוות יודע במדויק את שעת מותו. הסופר זורע רמזים תכופים, שלפיהם ברור כבר מההתחלה, שסופה של נסטאסיה היפה, ‘השה התמים’, להישחט. “דווקא משום כך, יש בספר מתח רב, כי המוות תלוי בצורה מעורפלת, ולא ברור לך מדוע ואיך יתבצע הרצח”, אומרת נילי מירסקי. מאות העמודים דוהרים לקראת ההוצאה להורג הזו. הסופר הודה, כי “אידיוט” נכתב למען הרצח שבסופו.

פיודור דוסטויבסקי, אחד משבעת ילדיו של רופא, נולד ב־1821. המוות האלים נכנס לחייו בשלב מוקדם, כאשר אביו, ד"ר מיכאיל דוסטויבסקי, נרצח. דוסטויבסקי האב היה קמצן, רגזן וקנאי, והתפרצויות־הזעם שלו נגד אשתו היו לשם דבר – אם כי את ילדיו לא היכה מעולם. לאחר מות אשתו במחלת השחפת הפך לאלכוהוליסט, עזב את בית־החולים במוסקבה והתיישב באחוזתו שבכפר. הוא לקח לו את המשרתת שלו לפילגש ונהנה להתעלל באריסיו האיכרים, לכלוא אותם במרתפים ולענות אותם. ב־1839 התנפלו עליו 15 מאריסיו, אשר לא יכלו לשאת עוד את עריצותו, ורצחו אותו. פיודור דוסטויבסקי היה אז תלמיד באקדמיה הצבאית.

במשך השנים נמנע מדיבור על רצח אביו וביקש, שלא ישאלו אותו על כך, ורק בספרו האחרון “האחים קרמאזוב”, שכתב ב־1879, היה מסוגל להתמודד עם הנושא. אבל גם לפני־כן, כל חייו, העסיק אותו נושא הרצח מאוד. “הוא גזר ושמר קטעי עיתונים, שסיפרו על מעשים מזעזעים במיוחד: שש נפשות, שנרצחו בלי סיבה, או אדם שרצח את חברו בגלל ריב על שעון”, אומרת נילי מירסקי. “באחד מקטעי העיתונות האלה, מצא את הגרעין לרומן ‘אידיוט’. הכרוניקה הפלילית הציתה את דמיונו. הוא גם אהב לקרוא ספרות בלשית – הרי ‘החטא ועונשו’ הוא ספר בלשי. אין אף ספר בספריו הגדולים, שאין בו איזה רצח נוטף־דם”.

הוא גם העריץ את דיקנס, אשר היה פופולרי מאוד ברוסיה. היסוד הדיקנסי – המלודרמה, המתח וחיי העוני – נמצא בכל ספריו.

פרויד טען, כי דוסטויבסקי השתוקק בסתר למות אביו, אשר את אכזריותו הכיר וידע. כאשר התממש הרצון הזה, נתמלא רגשי אשמה וחרטה, ולכן התגברה מחלת הנפילה שלו. פרויד, אשר הסתייג מדעותיו הלאומניות והשמרניות של דוסטויבסקי, אחרי שובו ממושבת־העונשין, טען כי הסופר נעשה בנה הנאמן של הכנסייה והצאר, כיוון שחש עצמו כרוצח אב, ובתת־הכרתו ביקש להשתחרר מנטיותיו הנפשעות האלה. אין זה מקרה, סבר פרויד, ש“האחים קרמאזוב” סובב כולו סביב רצח אב, ושכל יצירתו של דוסטויבסקי מוקדשת לשאלות של חטא ועונש.

בכל יצירותיו עסק דוסטויבסקי בפתרון חידת אישיותו. תמיד נמשך אל צורת הווידוי: מכלול יצירתו הוא וידוי אחד גדול. הוא סופר של דיאלוגים, ואין בכתביו תיאורי נוף: הטבע לא עניין אותו, רק מסתורי הנפש. “הוא אהב לפרק את תכונות האישיות והפרטים הביוגרפיים שלו ושל מקורביו, ולפזר אותם ברומנים שלו, אבל לא העתיק אחד לאחד”, אומרת נילי מירסקי.

דוסטויבסקי היה אדם חסר־ביטחון ושחצן בלתי־נסבל בעת ובעונה אחת. הוא חשד שמקנאים בכשרונו, וראה בכל מלת ביקורת ניסיון לרדוף אותו. הוא היה רודף כבוד, אנטישמי, מהמר כפייתי ובזבזן חסר־תקנה. הביוגרפים שלו תמימי־דעים, שהיו לו מוזרויות מיניות – אותן אינם ששים לפרט – ושהיה בעל דחף מיני מוגבר. “הייתי שוקע בזימה מרתפית, אפלה, מאוסה”, כותב דוסטויבסקי על עצמו, “לא זימה – זוהמה. תאוותי העלובות חריפות היו ולהטו באש רתחנותי החולנית הבלתי־פוסקת. התפרצויותי היו היסטריות, מלֻווֹת דמעות ועוויתות”.

“חייו האירוטיים הסתבכו תמיד בשל מחלות, חששנות־יתר ומלנכוליה”, כותב מארק סלונים ב“שלוש אהבותיו של דוסטויבסקי” ומספר, כי הסופר הרבה לבקר אצל זונות. “הוא לא האמין, שיצליח אצל נשים, וחשש מאימפוטנציה – תכונה אשר הצמיד לנסיך מישקין, גיבור ‘אידיוט’. הוא האמין באמונות תפלות, והלך לדרוש במגדת־עתידות”. בעִתות חולי היה משאיר על השולחן פתק, ובו דרש שלא להיקבר אלא חמישה ימים אחרי מותו, כיוון שפחד שמא ימצאו אותו מעולף, ויקברו אותו חי.

* * *

ב־1854 שוחרר דוסטויבסקי מכלאו ונשלח לארבע שנים נוספות של שירות צבאי בסיביר. שם התיידד עם איסאייב, לשעבר מורה בגימנסיה, אשר הידרדר לשתייה, ובשעת שכרותו היה נואם נאומים מליציים ורבי־שאיפות. את תווי־דמותו של השיכור הנאצל יאמץ בכמה מספריו. מאריה, אשתו הנאה, הקפריזית וההיסטרית בת ה־28 של איסאייב, קסמה לדוסטויבסקי. דווקא הסבל שלה בחברת בעלה השיכור היה עבורו גורם של משיכה.

מארק סלונים: “הוא עמד בשנה ה־34 לחייו, ומעולם לא היתה לו חברה או מאהבת. הוא חיפש אהבה, האהבה היתה לו אז צורך חיוני. הרגישות לסבל הזולת היתה מגבירה באופן מוזר את יצרו המיני. משיכות סדיסטיות ומזוכיסטיות התמזגו אצל דוסטויבסקי באורח המופלא ביותר. הפעם היה התענוג העילאי טמון בהקרבה, בהקלת ייסוריה של זו שלמענה היה מוכן לעשות הכול”.

לא בשמחה נישאה לו מאריה, אחרי מות בעלה: דוסטויבסקי היה איש חמום־מוח, שסבל תמיד מחסרון־כיס. אבל קידומו לדרגת סגן־משנה בצבא ותוספת המשכורת עזרו לה להחליט. ב־1857 נישאו, ודוסטויבסקי ניאות לגדל את בנה מנישואיה הראשונים. בליל הכלולות, מרוב התרגשות, לקה בהתקף נפילה, והיא, שלא ידעה אפילו על מחלתו, היתה מזועזעת.

חייהם המשותפים היו כישלון מוחלט, במיוחד, כפי שמציינים הביוגרפים של דוסטויבסקי, בתחום חיי המין. שניהם הציקו זה לזה בהתקפי קנאה – ככל הנראה, ניהלה במקביל לנישואיהם, רומן עם גבר צעיר – ובכל־ זאת לא יכלו להיפרד. “ככל שנעשינו אומללים יותר, כן נקשרנו יותר זה אל זה”, כתב דוסטויבסקי לחבר שלו.

ב־1860 תם עונש הגלות שלו, והוא הורשה לעזוב את סיביר ולהשתקע בפטרבורג. יחד עם אחיו החל להוציא לאור ירחון, “ורמיה” (“זמן”). הוא היה דמות ידועה בחוגים הספרותיים, אבל מסוגר ומוזר. הִרבה לנסוע באירופה, ביקר בגרמניה, בשוויץ ובאיטליה, כאשר אינו פוסח על בתי־הקזינו.

באותה תקופה נכנסה לחייו סטודנטית צעירה, פאולינה סוסלובה. היא היתה אשה משוחררת, מרדנית, ושלוש שנותיהם יחד, במקביל לנישואיו, לא ידעו שקט: אהבה, מריבות, בגידות והתפייסויות. היא היתה סוערת, גאה, וקווי דמותה הונצחו כעבור זמן אצל כמה מגיבורותיו, בהן נסטאסיה מ“אידיוט”. הזרימה בין החיים ובין הספרות היתה דו־סטרית: דוסטויבסקי לא חיקה ביצירותיו את הביוגרפיה שלו, אלא היה בוחר בנשים, שהתאימו לחלומותיו הכמוסים, שאותם העלה על הכתב. משולשים רומנטיים בווריאציות שונות, כמו אלה שהוא היה שותף להם, שבים ומופיעים בסיפוריו. ב־1864 נפטרה מאריה אשתו משחפת. “החולים, ובעיקר הנשים השחפניות שבכתביו, בעלות הלחיים החיוורות, המבט הקדחתני והתנועות החדות – דומים לה בקווים כלליים”, מסביר מארק סלונים.

דוסטויבסקי היה תמיד במצוקה כספית בגלל הימוריו הכבדים. חובותיו גדלו, כאשר נפטר אחיו מיכאיל, שהיה שותפו לעריכת כתב־העת, והיה עליו לפרנס את אלמנת האח ואת ילדיהם. את ספריו כתב בחלקים, והם נדפסו בכתבי־עת בהמשכים, כמו אלה של דיקנס ובלזק, שני סופרים שאהב.

ב־1866, כדי להשתחרר מחובותיו, לקח על עצמו משימה: לכתוב בבוקר את פרקי “החטא ועונשו”, ובערב את פרקי “הקוביוסטוס”, ולסיים 30 גיליונות־דפוס בארבעה חודשים. כדי לייעל את התהליך החליט לקחת קצרנית. הצעירה שהופיעה, אנה גריגוריבנה, בת 20, הסכימה לשכר דחוק, ובלבד שתהיה בחברת הסופר הנערץ עליה.

דוסטויבסקי היה אז אלמן בן 45, ללא ילדים משלו, וכבר נואש מאושר משפחתי. בלילות היה כותב, וביום היה מכתיב לאנה את מה שכתב. אחר־כך היתה מפענחת את התקציר ומעתיקה אותו, ודוסטויבסקי היה מגיה אותו. בתוך 24 יום הושלם “הקוביוסטוס”, ואז הציע לה נישואין.

14 שנים חיו יחד, וארבעה ילדים נולדו להם. מהם מתה בת אחת בינקותה, ובן מת בגיל שלוש ממחלת הנפילה שירש מאביו. אנה דוסטויבסקי היתה עזר כנגדו, טיפלה בו ועמדה תמיד לשירותו. היא השלימה גם עם התפרצויות הקנאה שלו, כאשר היה מאשים אותה, על לא עוול בכפה, שהביטה בגברים שעברו ברחוב. במסירותה אף משכנה את מעיל החורף ואת טבעת הנישואין שלה כדי לספק לו כסף להימורים. כשנפטר דוסטויבסקי ב־1881, בגיל 60, היתה אנה רק בת 35, ועד מותה, 37 שנים אחר־כך, נשארה נאמנה לו והקדישה את חייה להוצאת כתביו.

“אידיוט” הושלם ב־1868, שנתיים אחרי נישואיהם, ועקבותיהן של אהובותיו הקודמות של דוסטויבסקי טבועים שם, בדמויות נסטאסיה ואגלאיה הקפריזיות והמסעירות. דווקא אשתו השנייה אנה, אשר בנאמנותה השקטה אפשרה לו ליצור, אינה נמצאת בשום מקום בספריו. אולי היתה טובה מדי, משעממת מדי ומובנת מאליה, מכדי שתהפוך לגיבורה ספרותית. 

---

ארנסט המינגווי: הסוד של המינגווי

מאת

אילת נגב

ארנסט המינגווי, 1899–1961

“הים היה בעיניו תמיד LA MAR בלשון נקבה, שכך קוראים לה הספרדים כשהם אוהבים אותה. יש שמי שאוהבים אותה גם מדברים בה רעות, אך הדברים נאמרים תמיד כאילו מדובר באשה… בעיני הזקן היתה תמיד נקבה ודבר המעניק או מונע חסדים גדולים, ואם עשתה מעשים פראיים או מרושעים, עשתה אותם כבעל־כורחה. הירח פועל עליה כמו שהוא פועל על אשה, אמר בלבו”. (ארנסט המינגוויי: “הזקן והים”, תרגם: אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 1994).

אין סופר במאה העשרים המייצג את הקשיחות הגברית כמו המינגוויי. הוא היה מתאגרף, צייד, דייג, לוחם, כתב צבאי ומומחה למלחמות שוורים, בעל לארבע רעיות חוקיות ומאהבן של נשים אינספור. עוד בטרם מלאו לו 30, כבר היה הסופר האמריקני המפורסם ביותר.

“המבקרים וגם הקוראים אהבו אותו, כי הוא הבין את הדור החדש, הדור האבוד”, אומרת מרים מנדל, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “באישיותו, הפך לגיבור תרבות, סלבריטי, שכל צעד שלו אוזכר בעיתונים, כמו היה כוכב קולנוע”.

בספטמבר 1952, שבוע לפני שיצא לאור “הזקן והים”, הדפיס השבועון “לייף” את הספר כולו בגיליון שלם. ההצלחה היתה חסרת תקדים. 5,300,000 הגיליונות נחטפו תוך יום אחד. הדבר לא פגע במכירות הספר עצמו, שהגיעו למיליוני עותקים נוספים. ב־1954 זכה בפרס נובל לספרות (ואמר, “הייתי צריך לקבל אותו מזמן”).

גם בישראל היה “הזקן והים” לרב־מכר: הוא תורגם מיד בידי הסופר יצחק שנהר, ושומר על קצב מכירות גבוה, 137 אלף עותקים עד היום, בין היתר בזכות משרד החינוך, שהפך אותו לספר־חובה. 40 שנה אחרי התרגום הראשון, שנסתרבל והתיישן, יצא לאור תרגום חדש ומעודכן של אברהם יבין.

* * *

המינגוויי, אשר רובה־הציד היה בן־לווייתו המתמיד, וממנו ירא כל חייו, מאז שאביו תקע לעצמו כדור בראש – נפרד מן הרובה רק ביומו האחרון. אף שאשתו החביאה את כל הרובים במרתף, המפתח נשאר במקום בולט על אדן החלון. היא עדיין ישנה בשעה 7 בבוקר ביום א', ה־2 ביולי 1961, כשפתח את המחסן, בחר רובה־ציד אנגלי, הכניס שני קליעים, התיישב על המדרגות, הכניס את הקנה הכפול לתוך פיו ולחץ על ההדק. שומרי הגחלת של גבריותו אמרו, שההחלטה להתאבד היתה מעשה של אומץ, כשנוכח לדעת שמעיין יצירתו יבש. למבקריו זו היתה הוכחה, שגבריותו היתה תמיד התחזות, מסווה לחוסר ביטחון קיצוני.

הגבר המזוקן, אשר צעירים כה רבים התאמצו לחקות את חספוס חייו ואת סגנון כתיבתו, החל את חייו כתינוקת לבושת שׂמלות־תחרה. אמו, גרייס הול, היתה זמרת אופרה, שוויתרה על קריירה כדי להינשא לד"ר קלרנס המינגוויי, שהתגורר בשכנותה באוק־פארק, פרבר אמיד של שיקאגו. אשה מרשימה וקשוחה, שמלתחתה גדושה כובעים, שמלות־פאר ו־35 זוגות כפפות.

ראשונה נולדה בת, אשר אמה קראה לה מרסלין, כשם דמות באופרה “נישואי פיגארו” של מוצרט. מקץ שנה וחצי, ב־21 ביולי 1899, נולד הבן ארנסט. “האם גידלה אותם כאילו היו זוג תאומות”, מסביר פרופ' קנת לין, מחבר הביוגרפיה המרתקת על המינגוויי (הוצאת “סיימון ושוסטר”, 1987). “לבעלה זה היה העלבון הראשון והעמוק ביותר שסבל במהלך נישואיהם. האם נהגה לקנות לשני הפעוֹטוֹת שמלות מלמלה בדוגמה זהה, ועד גיל שש, התהלך ארנסט בתספורת של בנות. חרף ההבדל בגיל, סידרה האם שהילדים ילמדו באותה כיתה. רק בכיתה ג' התעקשו המורים והקפיצו את הבת הבכורה לכיתה המתאימה, אבל בגיל 12, כשקיבלה את המחזור החודשי, החזיקה אותה האם בבית במשך שנה, כך שבתיכון, שוב למדו השניים בכיתה אחת”.

נולדו עוד שלוש בנות ובן, אבל האם הוסיפה להתייחס אל שני הגדולים כאל תאומים. שלחה אותם יחד לאופרה, ועד גיל העשׂרֵה, הורשו לשחות יחד בעירום באגם, במעון הקיץ של המשפחה. האם טיפחה את כשרונם המוסיקלי של ילדיה וקיוותה, שהבת תגשים את הקריירה האופראית שהוחמצה, והבן יהיה צ’לן. המינגוויי גדל לשנוא את אמו (אך כשהתעשר, תמך בה כלכלית), וגם יחסיו עם אחותו הבכורה היו רחוקים מלהיות לבביים. היא נקמה בו בכך ששנה אחרי מותו, פרסמה ספר, ובו חשפה את סוד גידולם המוזר.

“כל חייו ניהל מאבק מתמיד על זהותו”, מסביר קנת לין. “אביו ניסה לחזק את זהותו הגברית, ועוד לפני גיל שלוש לקח אותו לציד ולדיג. הבילויים בחיק הטבע היו עבורם מפלט מעולם הנשלט בידי נשים. תורות הציד והדיג שלמד המינגוויי, הפכו עבורו לכמעט פולחן דתי שהעביר לבניו שלו”.

בספרו “מאבקו של המינגוויי באנדרוגניות”, מנסה החוקר מרק ספילקה ללמד סניגוריה על האם. "היא גדלה בסיסמה, ‘שום אשה אינה צריכה להיכנס למטבח, אם היא יכולה למנוע זאת’. היא היתה פמיניסטית מוצהרת, ובשיתוף פעולה עם בעלה, הקימה משק־בית שוויוני, אנדרוגני, שמחק את ההבדלים בין המינים. הבעל הרופא, שמרפאתו היתה בבית, אהב לקנות ולבשל, והיה אחראי למשק הבית. הם נתנו לבניהם ולבנותיהם גם בובות וגם רובים, ועודדו את כשרונותיהם המוסיקליים והספורטיביים.

“שניהם דגלו במשמעת מחמירה לילדיהם, והמיזוג של פינוק אוהב ומשמעת שרירותית בלבלו את ארנסט הצעיר, והוא נעשה חשדן כלפי רגש האהבה. האנדרוגניות העניקה לו אושר רב בילדותו, אך הוא החליט לדכא את הנטיות הדו־מיניות בעזרת התעניינות בהרואיזם גברי, במלחמות שוורים, בדיג בים העמוק, בציד אריות. ‘הזקן והים’ הוא אגדה לגברים ולנערים עדיני־נפש. אין בו ברוטאליות, וגם אין נשים שיסבכו את הדרך הנכונה, שבה גבר צריך לחיות”.

* * *

האב סבל ממאניה־דפרסיה, וגם המינגוויי ידע תקופות של מרה שחורה. במשפחה המורחבת היו כמה התאבדויות, שהפחידו ומשכו אותו כאחד. אחרי שהתאבד אביו ב־1928, לא סלח לו על כך, כי הרגיש שבכך חרץ גם את דינו. מצד שני, ביקש מהאם לשלוח לו את כלי־הנשק, וכך עשתה. 20 שנה אחרי המינגוויי התאבד גם אחיו לסטר, לאחר שהרופאים הודיעו שיצטרכו לכרות את רגליו בגלל מחלת הסוכרת.

קנת לין: “ככל שגדל המינגוויי, ונוכח בכניעותו של האב לאם, איבד את הערכתו אליו. לימים סיפר לחבר, שבגיל 18 היה יושב עם רובה טעון בתוך צריף בחצר, מביט באביו שעובד ומזיע בסופי־שבוע בחלקת העגבניות שלו, ומכוון מרחוק את הרובה אל מצחו של האב. אולי זה נבע מרצון להשמיד את הגבר אשר הוא חשש שיהפוך”.

כשהבינה האם שארנסט, ולא אחותו, הוא שיממש את שאיפות הגדלוּת שלה, לא ידעה התמוגגותה ממנו גבול. המינגוויי, שחש מבוכה, היה קורא לה “גב' המינגשטיין”, מרמז שאימצה לעצמה גינוני אם יהודייה. “הוא החזיק בדעות אנטישמיות, ושם בפי כמה מגיבוריו התבטאויות בכיוון זה. לגבי הומוסקסואלים היה עוד פחות סובלני”, אומרת מרים מנדל.

ב־1917 עזב את הבית ונסע לקנזס־סיטי, כשהוא מנצל את כשרון הכתיבה שלו כדי להפוך לכתב העיתון “סטאר”. למרות שסירבו לגייס אותו בגלל בעיות באחת מעיניו, הצליח להשתחל למלחמת־העולם הראשונה, כנהג אמבולנס בצלב האדום באיטליה. כשנפצע אחרי שנה, היה מאוהב בפצעיו וכמעט הצטער שלא נהרג. “כשאם מביאה בן לעולם”, כתב לאמו, “עליה לדעת שביום מן הימים ימות. אמו של גבר שנפל למען מולדתו, צריכה להיות האשה הגאה והמאושרת בעולם. כמה טוב למות בנעוריך, בטרם התפכחת מאשליותיך, לצאת מן העולם בהבזק־אור, מאשר לגווע כשגופך זקן, בלה ומאוכזב”.

הוא קיבל עיטור על אומץ־לבו, ואושפז בבית־חולים במילנו. שם התאהב באחות יפהפייה וידועת גברים, אגנס פון קורובסקי בת ה־26, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. הוא רצה להתחתן איתה. כשעזבה אותו כדי להינשא לקצין איטלקי בעל תואר אצולה, זעם ורתח. אחר־כך הפך אותה לגיבורת הרומן שלו, “הקץ לנשק”.

“המינגוויי, שנמשך למלחמות, גם ידע לשקף את האכזבה העמוקה מהמלחמה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “ל’דור האבוד' שהוא מייצג, אופיינית האכזבה מכל ערכי הכבוד של המאה הקודמת, כאשר המלחמה נחשבה למבחן של גבריות. הוא היטיב לתאר את מעשי הזוועה שנעשו בשמה ואת האבסורד שבהרג. עם התמוטטות הערכים החברתיים, אומר המינגוויי, הדבר היחיד שנותר לאדם הוא לפתח צופן אישי, כללי התנהגות נאותה, גם במקצוע שאתה עוסק בו וגם במגעיך עם הזולת. זה מאוד אִפיין אותו גם כסופר, תמיד שאף לכתוב את המשפט האמיתי, הנכון. הוא היה אינדיווידואליסט מוחלט”.

* * *

משנות ה־20 שלו נהג לקרוא לעצמו “פאפא המינגוויי”, בדומה לסבו הנערץ, שהוסיף את המלה העברית “אבא” לשמו: “אבא ארנסט הול”. המינגוויי נהג לשבץ לתוך יצירותיו את קורות חייו, עם דמויות אהובותיו, יריביו וידידיו, לא פעם בשמותיהם האמיתיים. אמרו עליו שבכל פעם שהתחיל לכתוב ספר, החליף אשה. ארבע חוקיות, ועוד כמה וכמה ביניהן.

הראשונה היתה האדלי, אשה נבונה ומוסיקלית, גם היא מבוגרת ממנו בשמונה שנים, שילדה לו בן אחד. אלא שהאבהות לא הפכה את המינגוויי לאיש משפחה, והאדלי פיצתה את עצמה על ניאופיו הכרוניים באכילה מופרזת. מתחת לאפה ניהל רומן עם פאולין פייפר, יורשת עשירה, מבוגרת ממנו רק בארבע שנים, שהיתה לאשתו השנייה. פאולין ילדה לו עוד שני בנים. הכסף שלה עִצבן אותו, הוא הרגיש לכוד, מתברגן. “משהו קורה לסופרים טובים בגיל מסוים”, כתב בספרו האוטוביוגרפי “הגבעות הירוקות של אפריקה”. “אנחנו הורסים אותם: ראשית, כלכלית. אחרי שעשו כסף, הם מעלים את רמת חייהם ונלכדים. הם חייבים להמשיך ולכתוב כדי להחזיק את נשיהם, והם כותבים זבל. לא מתוך כוונה, אלא משום שהם כותבים בחיפזון, גם כשאין להם מה לומר”.

כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, הרגיש שהוא חייב להיות שם, ודיווחיו ככתב צבאי, התפרסמו בעיתונים רבים. כשחזר, כתב את הרומן הגדול שלו, “למי צלצלו הפעמונים”. “הוא נמשך לסכנות, גם כדי לקבל חומר חדש לכתיבה”, מסביר פרופ' קנת לין, “וגם להפחית את רגש־האשם שלו על שבתקופה של שפל כלכלי עולמי, הוא חי בעושר, כפית זהב בפה, בבית מפואר עם בריכת שחייה פרטית. זה היה גם תירוץ מושלם להתרחק מאשתו פאולין”.

כך, ב־1936, פגש את מרתה גלהורן, עיתונאית וסופרת יפה ומבריקה. הפעם, בניגוד לקודמותיה, היתה צעירה ממנו בתשע שנים. הוא הוקסם, אך חשש משאפתנותה. את לבטיו הנציח במחזה “גיס חמישי”, על אהבה שאינה עולה יפה בין עיתונאי לצעירה אמריקנית. מרתה קראה את המחזה והיתה צריכה להבין, שקלושים סיכוייה למצוא אושר עם המינגוויי, אך העדיפה להשתכנע, שהמחזה הוא אך בדיה. ב־1940 נישאו.

מרים מנדל מאוניברסיטת תל־אביב מסיימת כתיבת ספר בן 600 עמודים על חייו ויצירתו של המינגוויי. “אשתו הראשונה קראה את ספריו והעירה הערות נבונות. את הערותיה של השנייה העריך עוד יותר, וגם אחרי שהתגרשו, היה שולח לה את כתבי־היד שלו. השלישית, מרתה, שהיתה החכמה מכולן, לא רצתה לקרוא אותו, כי חששה שהסגנון שלו ישפיע עליה. היא היתה עיתונאית מצוינת, סיקרה את מלחמת סין־יפן, אבל הוא ניסה ללחוץ עליה להפסיק לעבוד. היא התנגדה, כי היתה פמיניסטית מוצהרת, מעולם לא החליפה את שמה לשמו, והרגיז אותה לשמוע שאנשים מספרים לה כמה כתיבתה מושפעת מסגנון בעלה. היא היחידה שעזבה אותו. רק היא, מכל הנשים, עדיין חיה. היא עשתה קריירה נהדרת, כתבה הרבה מחזות וספרים. היא התעניינה מאוד בישראל וביקרה כאן, וכתבה ספר: ‘סופשבוע בישראל’, שיחות עם ישראלים וערבים. ב־1946 פגש עוד עיתונאית, מרי וולש, שהפסיקה לכתוב, ונהפכה בלב שלם לגב' המינגוויי”.

* * *

המינגוויי היה הסופר החי המפורסם ביותר, לא רק בזכות ספריו, שנחטפו והיו לרבי־מכר, אלא גם בגלל אורח־חייו. כמו פיקאסו, אשר נודע בנשיו ובמזגו הסוער לא פחות מאשר בציוריו, כך גם המינגוויי. אנשים ונשים לא יכלו לעמוד בפניו, והוא ניצל זאת היטב. ספריו הפכו אותו לאדם עשיר, והוא החזיק כמה בתים ויאכטה. “הספר נמכר כמו קוקטייל צונן בגיהנום”, כתב לאשתו האדלי על “למי צלצלו הפעמונים” (1940): כמיליון עותקים בשנתיים, רב־המכר שהיה עד אז הגדול ביותר מאז “חלף עם הרוח”.

היתה לו משמעת כתיבה חזקה. היה קם לפנות בוקר, כותב עד הצהריים ומתחיל לחיות. “הוא לא היה סופר שהסתגר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “חיי משפחה, נשים, חברויות, מסעות ציד ממושכים באפריקה – אלה היו חומרי הכתיבה והחיים שלו. רבים ניסו לחקות את הסגנון הטלגרפי, המאצ’ואיסטי שלו”.

הוא נסע עם אשתו מרי לקובה. הם בנו בית וגרו שם עד שעלה קאסטרו לשלטון. “לא מסיבות פוליטיות נסע לקובה, אלא משום שביקש לגור הרחק מהתקשורת החטטנית. הוא אהב ושנא את הפרסום העצום שלו”, אומרת מרים מנדל.

שהותו בקובה החשידה אותו פוליטית. “כל ימיו הרגיש שרודפים אותו ומרגלים אחריו, וכולם אמרו, המינגוויי מטורף”, אומרת מרים מנדל. “רק בשנים האחרונות, כשהתיקים נפתחו, התברר שהוא לא היה פראנואיד. במרתפי האף.בי.איי היה לו תיק ענק בגלל קשריו עם הקומוניסטים בספרד וחייו בקובה”.

הגבריות, שהיתה נושא מרכזי בספריו, פינתה את מקומה לנושאים כמו לסביות, דו־מיניות, אנדרוגניות, אשר היו טבועים בו מילדותו, והוא ניסה לברוח מהם. סיפורים על אשה שעזבה את בעלה בעבור אשה אחרת, או ספרו “גן־עדן” על סופר ואשתו, זוג צעירים שהתגברו על שיממונם המיני בירח־הדבש על־ידי החלפת זהויות מיניות. היא מתחזה לגבר, והוא – לאשה. אושרם מופר, כשמופיעה אשה ששניהם חושקים בה.

הוא היה אכזר ביחסי־אנוש, ובעיקר לא יכול היה לסלוח לאדם שעשה לו טובה. הוא עבר תאונות דרכים ואסונות אוויר, ופעמיים, כשכמעט מת, היתה לו ההזדמנות לקרוא על עצמו את ההספד שהכינו לו. הוא התמכר לטיפה המרה, ופתח בפני בניו הצעירים את בר המשקאות. הם חיו עם אמותיהם, וכשבאו בחופשותיהם לבקרו בביתו בקובה, אפשר היה לראות את גרגורי בן העשר מסתובב עם כוס ויסקי וסודה ביד. כשהתלונן הילד בפני אביו שיש לו הֶנגאוֹבֶר, אמר לו המינגוויי, תיכף אערבב לך “בלאדי מרי” והכול יעבור.

בדומה לאביו, הדביק את בניו בחיידק הציד והדיג. הוא היה אבא טוב רק בתקופות משבר: פעם, כשהיה חשש שגרגורי לקה בשיתוק־ילדים, לא זז ממיטתו ומדד את חומו כל ארבע שעות. פעם אחרת, כשגרגורי כמעט טבע בים שורץ כרישים, קפץ המינגוויי למים ונשא אותו על כתפו. קנת לין: “המינגוויי היה אדם סגור שלא ידע לבטא אהבה. עבור בנו זה היה אחד הימים המאושרים בחייו, כי רק אז הבין כמה הוא אהוב”.

ג’ון, הבכור, הוא אביהן של צמד הדוגמניות והשחקניות, מיוריאל ומרגו המינגוויי. “50 שנה הייתי בן של אב מפורסם, ועכשיו אני מבלה את 50 השנים הבאות, כאב לבנות מפורסמות”, הוא נאנח. פטריק, בנו האמצעי של המינגוויי, בילה 26 שנים בציד באפריקה, אחרי שסיים את לימודיו בהרווארד. הצעיר, גרגורי, הוא המוכשר והמתוסבך בכולם. רופא במקצועו, התגרש שלוש פעמים והביא לעולם שמונה ילדים. הוא טרנסוורסטיט, הנהנה להתאפר וללבוש בגדי נשים, ובדומה לסבו, סובל ממאניה־דפרסיה. מאחוריו 98 טיפולים בהלם חשמלי ושבע התמוטטויות עצבים.

“כל ילד מגיע לגיל מסוים שבו הוא רוצה להרוס את אביו ולכבוש את אמו, אבל זה היה בלתי־אפשרי, אם היית הבן של ארנסט המינגוויי”, סיפר לפול הנדריקסון מ“וושינגטון פוסט”. כשפרסם אביו את “הזקן והים” עטור השבחים, הודיע לו גרגורי, כי זהו “דלי חולני של רפש סנטימנטלי מן הגרועים ביותר, שנספגו מעולם מרִצפתו המלוכלכת של בר”.

רוב ספריו של המינגוויי הוסרטו, וכל כוכבי התקופה שיחקו בהם. המפרי בוגארט ולורן בקאל; גארי קופר כיכב ב“הקץ לנשק”, וכשרכן מעל אינגריד ברגמן בסרט “למי צלצלו הפעמונים”, האדמה רעדה תחתיהם. ספנסר טרייסי היה הדייג הזקן ב“הזקן והים”. המינגוויי נשכר כיועץ מיוחד לסצנות הדיג תמורת 25 אלף דולר.

" ‘הזקן והים’ זכה לפופולריות העצומה שלו בזכות סגנונו התנ“כי ובזכות העובדה, שיש לסיפור כמה פירושים, המדברים אל כל אדם”, אומרת מרים מנדל. “יש שם סמלים מיניים ונוצריים, ואפשר גם סתם לקרוא אותו כסיפור על בדידות ומלחמה באיתני הטבע. הוא נכתב לאחר ספר קודם, שנקטל על־ידי הביקורת, מכיוון שהיה מסובך מדי. דומה היה שהמינגוויי אומר, לא הבנתם אותי כשהייתי מתוחכם, אז עכשיו אכתוב לכם ספר שתבינו. הדייג הזקן, אשר 84 יום לא דג שום דבר, והוא סובל בדידות ועוני, אינו נשבר. הוא רודף אחר דג גדול. אחרי מאבק־איתנים מצליח לדוג אותו, אבל שללו אובד לו, כשכרישים מתנפלים וטורפים אותו. ואף־על־פי־כן רוחו נשארת איתנה. היה בזה משהו סמלי כלפי המינגוויי, שלא נכנע גם לנוכח הכישלון”.

אלא שאחרי ההצלחה המסחררת שוב שקע המינגוויי במרה שחורה, והוא עבר כמה טיפולים בהלם חשמלי בבית־חולים לחולי־נפש. “היום חושבים שהיתה לו אלרגיה לברזל ביין האדום שאהב כל־כך לשתות, וזה שגרם לתופעות גופניות ונפשיות קשות”, אומרת מרים מנדל.

בשנים האחרונות לחייו הוסיף לכתוב, אבל כמעט לא פרסם. הדיכאון שלו העמיק. הוא נוכח לדעת שהגיע למבוי סתום בכתיבתו. כך נטל, בקיץ 1961, בפעם האחרונה את רובהו. רגע לפני שסחט את ההדק, אולי חלם על אריות, כמו גיבורו, הדייג הזקן. כשנפתחה צוואתו, התברר שהוריש הכל לאשתו מרי, ונישל את שלושת בניו. הם ערערו וזכו. כל אחד מהם מקבל היום מהעיזבון 120 אלף דולר בשנה.

“המינגוויי חיפש תמיד את המוות”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “המלחמה לא הצליחה להמית אותו, הציד לא הרג אותו, אז לא היתה לו ברירה אלא לעשות זאת בעצמו. הוא האמין שהדרך שבה אדם מת היא התגלמות חייו. התאבדותו היא אחד הפירושים לחייו: ההרסנות העצמית שבה חיזר אחרי המוות”.

---

וירג'יניה וולף: אני בטוחה שאני משתגעת שוב

מאת

אילת נגב

1882–1941

באותו יום בהיר, בראשית אביב 1941, הכניסה וירג’יניה וולף בת ה־59, אבן כבדה לכיס מעילה האפור, ונבלעה ללא־שוב במימיו הסוחפים של הנהר אוז, הסמוך לביתה הכפרי בדרום אנגליה. רק זמן קצר לפני־כן, והיא כבר אשה בוגרת, סופרת נודעת, העזה להעלות על הכתב את חוויות הילדות הצורבות שלה. בדקדקנות קרה של מנתח פתחה את המורסה הכואבת שלה, שהציקה לה מאז היתה ילדה בת שש: “כשעמדתי על בהונותי, יכולתי לראות את פני בראי. עשיתי זאת רק אם הייתי בטוחה שאני לבד. התביישתי בזה”, כתבה לידידתה אתל סמית בינואר 1941. “תחושה חריפה של אשמה נקשרה לכך תמיד. מדוע? סיבה ברורה אחת עולה בדעתי: ונסה (אחותה – א"נ) ואני היינו ‘טומבוי’ס, שיחקנו קריקט, טיפסנו על סלעים ועצים, לא אהבנו להתלבש וכו’. ייתכן שההתבוננות בראי נגדה את חוקי ה’טומבוי'. אבל נדמה לי, שרגע הבושה שלי נובע ממקור עמוק יותר…”

וכאן, סיפרה וירג’יניה, בקטע שלא נועד לפרסום, כיצד אחיה, ג’רלד דקוורת בן ה־18, בנה של אמה מנישואיה הראשונים, הרים אותה, ילדה בת שש, על שולחן מול הראי, ובחן את גופה. “אני זוכרת את ידו נכנסת מתחת לבגדי. יד איתנה, היורדת יותר ויותר למטה. אני זוכרת איך התפללתי שיפסיק. איך הקשחתי את עצמי והתפתלתי, כאשר התקרבה ידו לאברי המוצנעים. אבל הוא לא הפסיק. ידו חיטטה באברי המין שלי. אני זוכרת שזה דחה אותי, לא מצא חן בעיני. מה המלה הנכונה לתאר רגש מעורב ומטופש כזה? זה היה רגש חזק, עובדה שאני עדיין זוכרת אותו. אולי לכן נטבעה בי, בקשר לאיברים מסוימים בגוף, תחושה שאסור לגעת בהם, שאסור להרשות שיגעו בהם. זה מוכיח שווירג’יניה סטפן נולדה לא ב־25.1.1882, אלא אלפי שנים קודם, מצוידת מהרגע הראשון באינסטינקטים, שנרכשו בידי רבבות נשים שקדמו לה…”

* * *

משפחה גדולה ומורכבת התגוררה בבית הלונדוני בהייד פארק גייט 22: האב, סר לזלי סטפן, סופר ואיש־רוח, מחבר 63 כרכי “המילון הלאומי של הביוגרפיות”, אלמן, שהביא עמו לנישואיו השניים בת חולת־רוח, לורה, שהוחזקה בחדר בקצה המסדרון, מטורפת ומצווחת. האם, ג’וליה, אשה יפה וחרישית, אף היא אלמנה, אם לג’ורג', ג’רלד וסטלה, מנישואיה הראשונים, שהוסיפה ללבוש שחורים גם לאחר שנישאה בשנית. עוד ארבעה ילדים נולדו לה וללזלי סטפן: ונסה, טובי, וירג’יניה ואדריאן.

בגיל שבע כבר למדה וירג’יניה לטינית, היסטוריה וצרפתית מפי אמה: לפי מסורת התקופה, למדו הבנות בבית, בשעה שמהבנים לא נחסך דבר, והם התחנכו באיטון ובקיימברידג'. בגיל שמונה כתבה וערכה עיתון משפחתי שהמציאה, “חדשות הייד פארק גייט”. ילדה חיוורת, יפה ורזה, בעלת עיניים ירוקות, ענקיות ועצבים שבירים.

ב־1895, כשמלאו לווירג’יניה 13, מתה אמה מסיבוך של מחלת השפעת. האב מתח מסגרת שחורה על נייר המכתבים שלו ועל חייו. כל העליזות והצחוק התנדפו מהבית, שבו גרו שמונה ילדים. וירג’יניה היתה כעת עוד פחות מוגנת מידיו המחטטות של אחיה ג’רלד, אשר אליו הצטרף האח האחר, ג’ורג'. האחים, אז כבר בסוף שנות ה־20 לחייהם, העתיקו את זירת גילוי־העריות אל תוך מיטות אחיותיהם, וירג’יניה וּונסה. ככל הנראה, לא קיימו מגע מיני מלא, אבל אותם חיבוקים לוהטים בחדר השינה, בעודה נערה מתבגרת, חנקו את מיניותה של וירג’יניה.

קוונטין בל, פרופ' להיסטוריה ובנה של אחותה ונסה, מחבר הביוגרפיה המרתקת על וולף (תרגום לעברית – לאה דובב, הוצאת “שוקן”, 1988), זוקף לחובת האירועים ההם את קרירותה המינית של מי שהפכה להיות אחת הסופרות הגדולות של המאה ה־20, ואת העדפתה לנשים. האחות ונסה, נערה בעלת מזג מרדני וסוער, שעברה אותן חוויות, הגיבה תגובה הפוכה. בהתבגרותה ניהלה חיי נישואים פתוחים מאוד. בהיותה נשואה ילדה שני בנים לבעלה ובת למאהב שלה, דאנקן גראנט, צייר ביסקסואל.

אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית, יו"ר שדולת הנשים בישראל: “הרגע הזה, שבו הועמדה וירג’יניה מול הראי, וראתה מעבר לכתפה את אחיה, עושה בה את מעשיו, טבע בה את חותמו. בבת־אחת היתה גם הקורבן וגם העדה לאירוע. כקורבן חוותה את הכאב; בתור עדה ידעה להפוך אותו לספרות, כדי לתעד את הדברים ולפרש אותם”.

וכך, ברומן “השנים” (1936), אחד הספרים שהיו לה קשים ביותר לכתיבה, ושוכתבו בידה שוב ושוב, מספרת וולף על רוז, ילדה שאמה גוססת, היוצאת מהבית בערב, להתאוורר קצת ולקנות ברווזון צעצוע שראתה בחנות. בדרך חזרה, ליד פנס רחוב, היא רואה גבר גבוה, פניו מצולקות, החושף את איבר־מינו בפניה וממלמל דבר־מה. היא רצה הביתה, רדופת רגשות־אשם נוראים, נוצרת את האירוע בלבה. מקץ שנים, היא אשה בוגרת, גברית־משהו, שלא נישאה מעולם, ועדיין אינה מסוגלת לחשוף את סודה, אלא רק אומרת, “דברים נוראים קורים לילדים, אבל הם לא מספרים, לא מסוגלים לספר”.

– האם ידעו במשפחה על גילוי־העריות? מדוע הניחו לכך להימשך?

פרופ' אליס שלווי: “כלפי חוץ זו היתה משפחה שמרנית מאוד, ואיש לא דיבר בה על מין. גם כשווירג’יניה וולף היתה לסופרת בוגרת, ספריה חפים ממין, סטריליים לחלוטין. אצלה שיא האירוטיות מתבטא בנשיקות בין נשים”.

הגרפולוגית רומה אבישי אספה כתבי־יד של וירג’יניה וולף, מכתבים, טיוטות, הגהות של ספרים. המוקדם ביותר הוא מכתב מ־1898, כשהיתה בת 16. “זהו כתב־יד רועד, כמו של אדם זקן. מעולם לא חשה עצמה זקנה, כמו בגיל הנעורים. כתב רעוע, חסר ביטחון, בלי שום אחיזה בדף או בחיים”, אומרת אבישי. "יש רווח גדול בין מלה למלה, המעיד על היסוסים מתמידים. כאילו היא עוצרת לחשוב, לא יודעת לאן להמשיך. אין ספק שהיתה במצב נפשי קשה ביותר.

“נהוג לפרש את הצד התחתון של הכתב, את האותיות שנשלחות מתחת לשורה, כמבטא את החלק הגופני, המיני, של הכותב. חלקו העליון של הכתב, מעל לשורה, מבטא בדרך־כלל את הכישורים הרוחניים, האינטלקטואליים. אצל וירג’יניה וולף הצד העליון מפותח הרבה יותר. היא כותבת ‘מהחגורה ומעלה’. אותיות שיש להן זנב שמשתפל למטה, כמו,Y,G,F אצלה הן חתוכות. בגיל הנעורים עברה התמודדות קשה, בכל מה שקשור במין. הצד התחתון של האותיות עדיין קיים, אם כי מהוסס. בכתבי־יד מאוחרים יותר ההתמודדות נפסקה: זהו כתב א־מיני לחלוטין, כולל במכתביה אל נשים. אם היו לה קשרים לסביים, הצד המיני לא היה חזק בהם. לאותיות אין חלק תחתון. היא פשוט קיצצה את כל מה שקשור למין”.

* * *

שנים רבות אחרי מות אביה, והיא כבר סופרת ידועה, כתבה וירג’יניה וולף ביומנה: “היום הוא בן 96 בדיוק. הוא יכול היה להגיע לגיל זה כמו רבים אחרים, אך למזלי זה לא קרה. חייו היו הורסים כליל את חיי שלי”.

ד"ר שולמית ברזלי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, כתבה דוקטורט על וירג’יניה וולף: "האב, לזלי סטפן, הכיר בכישרונותיה של בתו וירג’יניה, עודד אותה להשתמש בספרייה העשירה שלו, וכך רכשה את השכלתה, שעליה היתה אסירת תודה לו. אבל הוא היה שליט יחיד בביתו. אחרי מות אשתו רדה בבתה מנישואיה הראשונים, אשר ניהלה את הבית. מקץ שנים ספורות כרעה גם הבת תחת הנטל, ומתה מהסתבכות של מחלה. עול הבית עבר לוונסה, אחותה האהובה של וירג’יניה.

"האב היה אדם אמיד, בבית היו שבע משרתות, אבל היו לו סיוטים, שהוא עומד להתרושש. אחת לשבוע התרחש בבית טקס קבוע: הוא דרש שיביאו לפניו את ספרי ההוצאות, לבדוק את החשבונות. הוא נהג להשתולל, טען שחשבונות המזון מנופחים, ושבגלל בזבזנותה של ונסה, המשפחה עוד תגיע עד פת לחם. וירג’יניה וולף כתבה שהיתה רועדת בכל פעם מחדש, למשמע צעקותיו של האב הבוקעות מהחדר הנעול.

“בערך באותה תקופה לקתה וירג’יניה באנורקסיה נרבוזה, ולאט־לאט הפסיקה לאכול. מאז, בכל פעם שנכנסה למשבר נפשי, היה הדבר מלווה בהרעבה עצמית. אני רק יכולה להתפעל מיכולתה להתגבר על מכשולים, שדי היה רק באחד מהם למוטט כל אדם. למרות כל זאת היו לה המון ידידים, חוש הומור, צחוק מצטלצל, והיא הצליחה ליצור בלי הרף, ליפול ולקום שוב”.

אחרי מות אביה ב־1904 גרה וירג’יניה עם אחותה ונסה, ואחר־כך עם אחיה אדריאן. אצלו פגשה אנשי־רוח צעירים, מעילית החברה הלונדונית ובוגרי אוקספורד וקיימברידג', שהפכו אחר־כך לקבוצה, שנודעה בשם ‘חוג בלומסברי’. היא היתה שותפה שווה, ולא סבלה מהמגבלות החברתיות והרוחניות, שהיו מנת חלקן של נשים בנות דורה. אבל שם נטבע הפמיניזם שלה, שמצא לימים את ביטויו בספריה הנודעים “חדר משלך” ו“שלוש גיניאות”.

פרופ' אליס שלווי, בוגרת קיימברידג‘: "אוקספורד וקיימברידג’ אפשרו לנשים ללמוד, אבל לא נתנו להן תואר בטקס ההשבעה הרשמי, ומנעו מהן את הפעילות באגודת הסטודנטים, ששימשה חממה למנהיגות פוליטית של העתיד. הקיפוח הזה של אשה רק בגלל מינה הכעיס מאוד את וירג’יניה וולף. כאשר כבר היתה מפורסמת, ביקשו להעניק לה תואר דוקטור של כבוד. היא, שלא היה לה אפילו בי.איי, כתבה מכתב סירוב חריף. אמרה, אני לא מוכנה לקבל בחסד את מה שאיני יכולה לקבלו בזכות".

בסצינה בספרה “אל המגדלור”, לילי בריסקו, אחת הגיבורות, מנסה לשווא לצייר תמונת שמן. אלא שגבר העומד מאחורי כתפה, לוחש לה, כמו מלאך רע, “נשים לא יכולות לכתוב, נשים לא יכולות לצייר”. הלחישה הזאת אינה מרפה ממנה, גם כאשר היא ניצבת לבדה מול כן־הציור. רק מקץ עשר שנים מצליחה סוף־סוף הציירת להשלים את התמונה. “אני מאמינה, שכך חשה גם וירג’יניה וולף. יום־יום היתה צריכה לנער את המלאך השחור שלחש לה, את לא יכולה, את לא יכולה”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

כאשר פגש לאונרד וולף את וירג’יניה, היא היתה כמעט בת 30. אשה מיוחדת ומרשימה, שגברים ונשים כאחד נמשכו אליה. היא לא פרסמה אז עדיין שום ספר, אבל כתבה בקביעות ביקורות על ספרים ב“טיימס”. הוא היה סופר, אינטלקטואל יהודי בעל דעות שמאלניות. לאחר לימודיו שירת כפקיד קולוניאלי בציילון, וּויתר על קריירה פורחת כדי לחיות באנגליה ולשאת את האשה שאהב.

היא התלבטה מאוד אם להינשא לו. “אני אומרת לעצמי: מכל מקום, תוכלי להיות מאושרת למדי איתו. הוא יהיה לך לחברה, וייתן לך ילדים וחיים עסוקים, ואז אני אומרת: בשם אלוהים, לא אשקיף על הנישואין כעל מקצוע… אולי העניין המיני הוא שמפריד בינינו? כפי שאמרתי לך בגסות ביום ההוא, אינני מרגישה שום משיכה גופנית כלפיך. ובכל־זאת, כמעט כובשת אותי המסירות שלך כלפי… דווקא בגלל המסירות שלך אני מרגישה, שאני עצמי מוכרחה להרגיש כך כלפיך לפני שאנשא לך”, כך כתבה לו באחד ממכתביה.

במשך 29 שנות נישואיהם שמר לאונרד בקפדנות על אשתו. ביומנים שניהל כתב מעט מאוד על רגשותיו שלו: וירג’יניה היתה הנושא העיקרי. בכתב זעיר היה מתאר את מצבה הנפשי באותו יום: איך ישנה, מה מצב־הרוח שלה. השתמש בקיצורים, בראשי־תיבות, כקוד פרטי: “V.V.B.” היה פירושו, “VIRGINIA VERY BAD”, כלומר לילה רע עבר עליה. אחת לשבועיים רשם את משקלה, תיעד בחרדה כל ירידה של קילוגרם. בתקופות הקשות היתה שומעת קולות, שהאיצו בה לעשות מעשי טירוף. היא האמינה, כי מקור הקולות האלה באכילה יתרה, וכי עליה להרעיב את עצמה. בהתקפות הטירוף היתה לעתים אלימה וסוערת, שונאת את כל העולם, וגם אותו.

בספרה “מרת דאלווי” (1925) תיארה את דמותו של ספטימוס סמית, חייל הלום־קרב שיוצא מדעתו, ומשליך את עצמו מהחלון, כאשר באים לאשפז אותו. הספר הזה מכיל כתב־אישום נגד הפסיכיאטריה של ימיה. “הוא שומע ציפורים שרות ביוונית”, כתבה על ספטימוס בתיאור של שיגעון, שלקוח מחוויותיה האישיות. אף היא ניסתה למות בקפיצה בגיל 22, פעם אחרת ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כדורים.

לאחר שסיימה ספר, היתה מוסרת לבעלה את כתב־היד לקריאה, מחכה בלב הולם לחוות־דעתו. “ידעתי, שאם דעתי לא תהיה חיובית לחלוטין, היא תשקע במרה שחורה ותתמוטט”, רשם לאונרד ביומנו על ספרה “השנים”.

הגרפולוגית רומה אבישי בחנה את כתב־ידו של לאונרד וולף: “כתב־היד שלו מיקרוסקופי, מדויק, האותיות תמיד זהות, ישרות כבסרגל. זהו אדם המקפיד על כל פרט, עומד על עקרונות, אופי של סלע. הכתב הזעיר, שגודלו מילימטר או שניים, מעיד על חוסר ביטחון בסיסי, רצון להיות קטן ככל האפשר. זהו אדם סגור מאוד, בעל חרדות, המתגבר על חרדותיו בכוח הרצון ובמשמעת קיצונית. הוא אהב מאוד לעשות רשימות, למדוד כל דבר: מלבד הטבלאות של הירידה במשקל של אשתו, הוא סופר את המלים, שהוא עצמו הצליח לכתוב באותו יום, ואת סך כל המלים בספר מסוים: 61,649. אדם שיש בו קטנוניות רבה, אבל אפשר גם לסמוך עליו בלי גבול. הוא יעמוד בהתחייבויותיו ויהיה אחראי, ולא חשוב מה המחיר. בניגוד לה, המיניות שלו נורמלית לגמרי. החלק התחתון של האותיות קיים. מעניין איך הסתדר עם אשה, שבשבילה מין לא היה קיים בכלל”.

– האם לאונרד וולף הקריב את עצמו כדי לטפח את אשתו?

פרופ' אליס שלווי: “הוא היה ידוע כהוגה־דעות במפלגת הלייבור. למרות שכתב ספרים, לא היה זה הכישרון הגדול שלו. כיום הוא ידוע בעיקר כבעלה של וירג’יניה וולף. אין ספק שהיה מסור לה בלי גבול. הוא אחד היחידים ב’חוג בלומסברי', שלא היה הומוסקסואל או ביסקסואל, ולא ידוע שבגד בה אי־פעם עם אשה כלשהי. אבל יש לי הרגשה, שבמסירות הטוטאלית שלו אליה היה סוג של שתלטנות. ייתכן שטיפל בה כמו בילדה חסרת־אונים, ערער את מעט הביטחון שהיה לה. בעצה אחת עם הרופאים החליט במקומה, שאסור לה להביא ילדים לעולם, מחשש שהדבר יערער את מצבה הנפשי. איש לא שאל לתחושותיה של וירג’יניה, שרצתה מאוד ילדים, וכל חייה קינאה באחותה, שהיתה אם לשלושה. בתקופות של הטירוף אילץ אותה בעלה לנוח ואסר עליה לקרוא ולכתוב יותר משעה אחת ביום, כדי שלא תתרגש יותר מדי. עבור אשה, שהכתיבה היתה כל ישותה, שכתבה עשרות מכתבים ביום, נוסף לכתיבתה הספרותית, מניעה כזאת היא התאכזרות של ממש, כמו לקשור לצייר את הידיים”.

הלהט של וירג’יניה וולף, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה שמור לבנות־מינה. “דודתי”, “אשה שלי”, כך פנתה במכתביה לאהובתה ויולט דיקינסון, אשה גברית, גבוהה, 1.85, מבוגרת ממנה ב־17 שנים. “כמעט כל גבר הבהיל אותה במידה זו או אחרת”, מציין הביוגרף שלה, קוונטין בל. ידוע מאוד קשר האהבה שלה עם הסופרת ויטה סקוויל־וסט, לסבית מוצהרת ורעייתו של הדיפלומט הרולד ניקולסון. אהבה, שהתקיימה בידיעת שני הבעלים.

ד"ר שולמית ברזלי: “היא התקשרה לנשים מבוגרות ממנה בהרבה והתאהבה במורות שלה. צריך לחשוב על קשריה עם נשים, בהקשר של החסך האמהי שלה. היא התייתמה מאמה בגיל 13, ותמיד היתה בחיפוש אחר דמות אם. במכתביה אל נשים יש מלות חיבה ומונחים מאוד אינטימיים, אבל נראה שהקִרבה שביקשה היתה לאו־דווקא מינית”.

“היא כתבה כאשה, ששכחה שהיא אשה”, שיבחה וירג’יניה וולף סופרת אחת, בביקורת ספרים שכתבה. “אולי לזאת התכוון קולרידג' כשאמר, כי נפש גדולה היא אנדרוגינוס”. היה משהו מן הנפש־האנדרוגינוס בכתיבתה של וולף, וגם בחייה.

כאשר נישאה וירג’יניה ללאונרד וולף, ראתה ביהדותו מקור לתחושת זרות. אבל נישואיהם, האמיצים מאוד מבחינה נפשית, קירבו אותה לדעותיו. היא נעשתה שמאלנית ופציפיסטית כמוהו. התפשטות הנאציזם ומלחמת־העולם השנייה, עוררו בה חרדות. “היא פחדה מאוד מפלישה גרמנית לאנגליה וידעה, שכאשתו של יהודי אין לשניהם סיכוי להישרד”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי. “היא ולאונרד עקרו מלונדון לבית כפרי בסאסקס, וראו בחלחלה, איך ביתם הלונדוני שכה אהבו נפגע בהפצצות חיל האוויר הגרמני. ב־1940 הרגישו שאימת הנאצים מתקרבת. הם קיבלו מורפיום מאדריאן, אחיה הפסיכיאטר של וירג’יניה, אספו כדורי רעל ותכננו את מותם. הם חשבו להתאבד במוסך שלהם, להחניק את עצמם בגזים של מַפלט מכוניתם. בגלל הקיצוב בדלק, דאגו שיהיה להם בבית פח מלא בנזין”.

פרופ' אליס שלווי חיה באותם הימים באנגליה. “איום הפלישה הגרמנית לאנגליה היה מוחשי מאוד. הייתי אז נערה צעירה, ואני זוכרת היטב את ההפצצות הכבדות על לונדון, כל לילה היינו במקלטים. כולנו חיינו בחרדה גדולה, ועל אחת כמה וכמה וירג’יניה וולף, אשה רגישה כל־כך, שראתה את עירה האהובה נחרבת לנגד עיניה, ועוד זכרה את הטראומות של מלחמת־העולם הראשונה, כשידידים שלה נהרגו”.

אבל היא התגברה ובחרה בחיים. ואז חזרה המחלה. בנובמבר 1940 סיימה לכתוב את הרומן השמיני שלה, “בין המערכות”, ושוב נתקפה דיכאון, ריקנות, פחד מביקורת. סבלה מכאבי ראש, הרעבה עצמית, פחדים מהמלחמה.

ביום שישי, 28 במרס 1941, כאשר לאונרד עבד בגינה, לבשה את מעילה, לקחה מקל ההליכה שלה, ויצאה אל הנהר. על מדף האח בטרקלין השאירה לו מכתב:

“יקר מכול, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה כזו, כמו בפעמים הקודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מסוגלת להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. נתת לי את האושר הרב ביותר שאפשר. מכל בחינה שהיא היית לי כל שיכול אדם להיות. אינני חושבת, שיכלו שניים להיות מאושרים ממנו אנו, עד שבאה המחלה האיומה הזאת. איני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני ממררת את חייך…”

“כתב־היד שלה במכתב באחרון הוא של אדם רדוף־חרדות, המריצות אותו קדימה, והוא מנסה להימלט מהן”, אומרת רומה אבישי. “הכתב מהיר ומתקדם, היא מגיעה עד שולי הדף, ומשהו עוצר בה. היא שוקלת, וחוזרת על עקבותיה. היא פוחדת לרוץ, אבל החרדות דוחקות בה הלאה. הכתב נראה כמו אלקטרוקרדיוגרמה, כמו חוטים רועדים, כתב של אדם חולה מאוד, ובכל־זאת יש בו השלמה. נדמה שהיא פחדה מהמוות, אבל מהשיגעון פחדה עוד יותר”.

כאשר מתארת וירג’יניה וולף את התאבדותו של הגיבור שלה, ספיטמוס סמית, היא כותבת כי היה במוות חיבוק, כמו של מאהב. “בהליכתה שלה אל המוות, למות בתוך המים, בתוך הרחם, היתה אירוטיזציה של המוות. וירג’יניה פחדה מהמוות, אבל גם כמהה אליו”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

לאונרד אץ אל הנהר. על הגדה ראה את מקל ההליכה של וירג’יניה. הוא המשיך לחפש, אחר־כך חזר הביתה והודיע למשטרה. ילדים מצאו את גופתה צפה במי הנהר, שלושה שבועות אחר־כך.

עוד 28 שנים חי לאונרד וולף אחרי אשתו. הוא לא נשא אשה בשנית, וכל שנותיו הוקדשו לשימור זכרה. יהדותו לא היתה מעולם צד בולט באישיותו, אבל ב־1957 בא לביקור בישראל. “מעולם לא הרגשתי צהלה כזאת, כפי שהרגשתי נוכח האקלים של הארץ, ובייחוד האקלים הרוחני של תושביה”, כתב בזיכרונותיו. לפני מותו, ב־1969, הפקיד את יומניו האישיים ואת 27 הכרכים של יומני אשתו בידי אחיינו, קוונטין בל, וייפה את כוחו לכתוב ביוגרפיה שלמה ולא מצונזרת.

“לפעמים אדם מופיע מוקדם מדי על בימת ההיסטוריה”, אומרת פרופ' אליס שלווי. “יש רוח של תקופה, גל שנושא דברים, ואם הופעת מוקדם מדי או מאוחר מדי על הזירה – החמצת. בזמנה, השפעתה של וולף היתה מוגבלת. היא נשפטה רק לפי הרומנים שלה, שהם קצת מייגעים לפעמים. הכתיבה הטובה שלה באמת היא ביומנים, במאמרים ובמכתבים, כשכתבה בלי חשש מביקורת. הדברים האלה, שהתפרסמו אחרי מותה, הפכו אותה לאחת מאמהות הפמיניזם”.

---

אוסקר ויילד: שִמצה ותהילה

מאת

אילת נגב

1854–1900

לו חי אוסקר ויילד היום, קרוב לוודאי שהיה מת מאיידס. כשגווע בנובמבר 1900, במלון עלוב בפריס, אחרי שבועות של ייסורים, כשגם המורפיום כבר לא שיכך את כאביו, גופו המלא הופך לחורבה, היתה העגבת, מחלת המין הנפוצה של תקופתו, סיבת מותו.

“הוא ניהל חיים כפולים: מצד אחד, בעל ואב מסור, ומחזאי פופולארי שמחזותיו זכו להצלחה עצומה וטובי השחקנים הופיעו בהם”, אומרת ד"ר קרן אלקלעי־גוט, מהחוג לאנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “ומהצד השני, חיים של הומוסקסואל. הוא לא דיבר על כך בגלוי אלא רק ברמזים, אך גם אלה היו גלויים מדי עבור הוויקטוריאנים. יותר מאשר על ההומוסקסואליות שלו, הענישו אותו על הביקורת החברתית שעלתה מתוך יצירותיו. וכיוון שלא היה מוכן להיות צבוע, נפל”.

האיש, אשר אחת מאמרות־הכנף שלו היתה, “את כשרוני הקדשתי לאמנותי, ואת גאוניותי – לחיי”, חי את חייו כמו על במת התיאטרון. לבוש אקסטרווגנטי, ססגוני כטווס, חולצות אדומות וסגולות, ענוד פרח ציפורן ירוק, שנחשב לאות היכר פנימי להומוסקסואלים, ראה את החיים כהצגה, שצריך לחיות אותה בגדול. הוא הציג עצמו כנביא התענוגות, אך העולם שיצר, אצר בתוכו כאב רב. נטייתו המינית איפשרה לו לחיות את תחושת הדקדנטיות, לגעת בחטא, לחוש כעבריין, להסתכן. אל חדריו, בבתי מלון מפוארים, היה מביא נערים מושחתים, ששמחו למכור את גופם תמורת כמה לירות וארוחה טובה, ולא פחות מזה, עבור הסיכוי להרוויח מסחיטת הגברים בעלי המעמד, שאיתם בילו. נערים אלה ישמשו כעבור זמן לא רב עדי תביעה במשפט אשר בו יהפוך ויילד מתובע לנתבע, ויואשם בשידול 12 נערים למשכב זכר.

היתה לו עלייה מסחררת, ונפילה מסוחררת עוד יותר. “כמו דמות בטרגדיה יוונית, הניח להצלחה לעשותו יהיר ויומרני. תחושת הגורל רדפה אותו מאז ילדותו, הוא האמין בכוכב המזל הרע שלו, לא פחות משהאמין בכוכב המזל הטוב”, כותב ריצ’רד אלמן, פרופ' לספרות, יהודי אמריקני, בביוגרפיה המקיפה והשלמה ביותר של ויילד, ואחת המעולות שנכתבו על יוצר כלשהו. 20 שנות מחקר הקדיש ריצ’רד אלמן לספר. הוא הגיש את כתב־היד להוצאה באביב 1987, ונפטר כעבור חודשיים, בן 69, כשאינו זוכה לראות את ספרו. “אוסקר ויילד” יצא לאור בהוצאת ‘דביר’ (תרגמה: עדי גינצבורג־הירש).

“השִמצה היא תאומתה של התהילה”, אמר פעם ויילד. ובמשפחתו, השִמצה והתהילה היו כרוכות תמיד זו בזו. הוא נולד בדאבלין, אירלנד, ב־16 באוקטובר 1854. אביו, ד“ר ויליאם ויילד, היה מומחה דגול לרפואת אוזן ועין, ששימש רופאה של המלכה ויקטוריה, ונשא תואר אבירות. האם, ספרנצה אלג’י ויילד, משוררת, היתה פטריוטית אירית, שחשה שנולדה לגדולות, והחדירה זאת בשני בניה, וילי ואוסקר. היא התנשאה לגובה 1.80 (בנה אוסקר ירש את קומתה, והיתמר לגובה 1.89), והיא ובעלה ממוצע הקומה צוירו בקריקטורות כ”הענקית והננס“. לד”ר ויילד היו בן ושתי בנות, שנולדו לו טרם נישואיו. “אולי נבע עניינו של אוסקר ויילד בילדים עזובים, ביתומים ובמוצא אפוף מסתורין, מהתנסויותיו במשפחתו המורחבת של אביו, כשנאספו כל הילדים, חוקיים ולא־חוקיים, לחופשת הקיץ”, תוהה ריצ’רד אלמן. אוסקר בן ה־17 התאבל מרה כששתי אחיותיו־למחצה, אמילי ומרי, התקרבו יתר על המידה אל האח המבוערת. אש אחזה בשמלות הקרינולינה שלהן, והן נשרפו ומתו.

אבל כל זה היה נסבל, בחברה הוויקטוריאנית של אותם ימים. הקלון הגיע ב־1864, כשמרי טראברס, מטופלת צעירה של האב, טענה שהוא הרדים אותה בכלורופורם במרפאה שלו, ואנס אותה. במשך שנים, שתקה הנערה ואף הוסיפה לפקוד את מרפאתו של האב. רק לאחר שהתפרסם וקיבל תואר אבירות, נזכרה להתלונן, וכתבה לעיתונים מכתבים גדושי רמזים אפלים. ליידי ויילד זעמה, ובמכתב לאביה של הנערה, שהיה פרופ' למשפטים, מחתה על “האשמותיה נטולות היסוד” של בתו. הבת ראתה את המכתב ותבעה את ליידי ויילד על הוצאת דיבה: היא ידעה שהרופא ניהל איתה רומן (אם כי כנראה לא אנס אותה). חבר המושבעים פסק לחובתו של הרופא, בהסתמכו על מכתבי התשוקה הסוערים שכתב לחולה, אך חייב אותו רק בפרוטה אחת, כיוון שגם הנערה לא היתה חפה מחטא.

אוסקר ויילד צריך היה ללמוד לקח מגורל אביו: לפעמים מוטב לשתוק, ולא לרוץ לבית המשפט. אבל חוש הצדק, ואולי חוש ההרס, הכשילו אותו. 30 שנה אחר כך, יסתבך באותה הדרך עם המרקיז מקווינסברי, אבי אהובו, לורד אלפרד דאגלס. האב הזועם, אשר רדף את זוג הנאהבים, מסר לוויילד כרטיס ביקור ועליו רשם בכתב יד “אוסקר ויילד, סרסור ועושה מעשי סדום”. במקום לבלוע את העלבון, הגיש ויילד תביעת דיבה, הפסיד, ובסיומה הוגש נגדו כתב אישום על משכב זכר, ששלח אותו לשנתיים מאסר ועבודת פרך.

* * *

אוסקר גדל בעושר חומרי ורוחני. גרמנית למד מהאומנת וצרפתית מהמשרתת, והתחנך בבתי ספר מעולים. חבריו חשבו שהוא גאון: “הייתי מתערב שאוכל לקרוא רומן של שלושה כרכים במשך מחצית השעה, ולתמצת במדויק את מהלך העלילה”. באוקספורד, שם למד, (ומשם סולק בשנה ג' בשל חוצפתו וזלזולו במסגרת), גיבש את תפיסתו האסתטית, המעמידה את האמנות מעל לחיים, ושלאמנות נועד תפקיד בשיפור החברה. באוקספורד גם נדבק בעגבת מיצאנית, עבר סדרה של טיפולים בכספית, אשר לא ריפאו את המחלה, אלא רק השחירו את שיניו הבולטות קמעה. מכאן ואילך נהג לכסות את פיו בידו בשעת שיחה. מאז, כך סבור הביוגרף ריצ’רד אלמן, נטבעה בתודעתו התחושה, שאהבה כרוכה במוות, והנאה סופה ייסורים.

הוא עקר ללונדון, החל בקריירה משגשגת של מחזאי, משורר וסופר, ואמו ואחיו באו בעקבותיו. אחיו וילי, שתיין ולא־יוצלח שנעשה בינתיים עיתונאי, נהנה לכתוב עליו בטורי הרכילות. כשנשאר וילי בלי נושא לכתבה, היה קופץ לארוחת בוקר אצל אוסקר, וזה היה פולט חצי תריסר סיפורים, שפִּרנסו את וילי במשך חודש. בגיל 25, כבר היה אוסקר ויילד מסמר חיי החברה. הנסיך מוויילס ביקש לפוגשו, ואמר, “איני מכיר את מר ויילד, ולא להכיר את מר ויילד, משמעו להיות בלתי ידוע”.

הוא הצהיר על עצמו “אני סוציאליסט”, וגילה תיעוב לרודנות מכל סוג. כשהיה שיטפון בדרום לונדון, ותושבים נותרו ללא קורת גג, מיהר ויילד לאתר האסון. "הוא שוחח עם קשישה אירית שהתגוררה בדירה עלובה, סיפר לה סיפורים, נתן לה מעט כסף ושימח אותה כל־כך, עד שקראה אליו, ‘הלוואי שהאל ייתן לך מושב בין הצדיקים’ ", כותב פרופ' ריצ’רד אלמן.

אותם חמלה וחסד ניכרים באגדותיו הנפלאות של ויילד. “הנסיך המאושר” (1885) מספר על פסל של נסיך, הניצב בכיכר העיר וצופה אל בתי העניים והאומללים. “מופלא מכול הוא סבלם של בני־האדם”, אומר הנסיך לידידו, הדרור הקטן. כיוון שהוא מסומר למקומו, הוא מבקש מהדרור לעקור את אבן האודם שבחרבו, ולעוף לבית תופרת ענייה, שבנה חולה, כדי שתוכל לקנות לו אוכל. כך הוא מתפשט מכל אוצרותיו, וכשלא נותר לו מאומה, הוא מבקש מהדרור לעקור את עיניו העשויות ספירים, ולתת אחת מהן למחזאי דלפון, ואת השנייה לילדה קטנה, מוכרת גפרורים, שגפרוריה נפלו לשלג ונרטבו ואביה יכה אותה אם תחזור הביתה ללא פרוטה.

“הנסיך המאושר”, מלבד היותו סיפור של הזדהות עם החלש, הוא, לדעת ריצ’רד אלמן, גם סיפור על אהבה בין גברים. “עליך לנשק לי על שפתיי, כי אני אוהב אותך”, אומר הנסיך לדרור, המבקש להיפרד ולעוף אל ידידיו, הממתינים לו בארצות החום. בנשיקה, נשבר לבו של הנסיך, ועמו, לב הדרור. המוות משלים ומזכך את אהבתם, ושניהם עולים השמימה, אל חיקו של האלוהים.

ויילד היה נדיב ונאמן בכל המובנים, אך לקה במידה של תמימות, ויותר מכול ביחסיו עם אנשים מרושעים. באופיו שלו לא היה זכר לרשעות. הוא הקדיש מכוחותיו לקידום אמנים אחרים, והתפלא כאשר אלה נעצו בו סכין.

הוא אהב בגדי משי ותחרה, ואנשים ציינו כי “יש בו משהו נשי להחריד”. גילברט וסאליבן עשו פארודיה על דמותו, באופרטה “פיישנס”, אשר בה הוצג ויילד כמהלך ברח' פיקדילי, פרג או שושן בידו המעודנת. בעיתון הסאטירי “פאנץ'” כבר כינו אותו “מרי־אן”, כינוי להומוסקסואל, וב“ניו יורק טיימס” כתבו כי מיניותו “אינה חד־משמעית”. הוא נהנה להשתתף בוויכוחים סוערים על אהבת גברים, אך ידידותיו הקרובות היו שחקניות נודעות ויפהפיות, ביניהן אלן טרי ולילי לאנגטרי.

עדיין, בשלב זה, טרם היתה לו התנסות מינית עם גבר, אך בגיל 26, החל לחשוב על נישואין, כדי להשתיק את הלשונות הרעות. “שבוע אחד מספיק בהחלט לבקש את ידה של כל אשה, ותמיד יש לעשות זאת באופן שימשוך תשומת־לב מסוימת”, הודיע. היו כמה מועמדות, ומתמיה שעם כל שנינותו ופרסומו, כולן סירבו לו. האחת מהן היתה שרלוט מונטיפיורי המקסימה, בת למשפחה היהודית המפורסמת. “שרלוט, אני מצטער כל־כך על החלטתך. עם כספך שלך ומוחי שלי, היינו יכולים להרחיק לכת”, כתב לה בעוקצנות אופיינית. באותה שנה, פגש את המועמדת המושלמת: קונסטנס לויד, יורשת עשירה, יפה וגבוהה, שהתעניינה במוסיקה ובציור וקראה את דנטה באיטלקית. הם נישאו ב־1884, כשהיה בן 30 והיא בת 27.

אחרי שנישאו, זכה בן־לילה למהוגנות. הוא היה בעל מסור, והיא נאלצה לקשט את עצמה לפי טעמו האקסצנטרי (“אופנה היא פשוט צורה בלתי־נסבלת של כיעור שאנו נאלצים לשנותה מדי שישה חודשים”, כתב ויילד). כשהרתה, פיתח תיעוב הולך וגדל אל גופה התופח. סיריל, הבכור, נולד ב־1885. הבן השני, ויויאן, כעבור שנה. בניו הסבו לו עונג רב. על הצטננות אהבתו לאשתו, ניתן להקיש מלהיטותו לשוב ולבלות בחברת גברים. “העונג שהפיק ממראה גופם של גברים צעירים ומידידות הדוקה עם גברים היה גלוי לעין, ואולם עד כה הצליח שלא להתחייב”, כותב ריצ’רד אלמן. פגישתו, ב־1886, עם רוברט רוס, בנו של התובע הכללי של קנדה, אשר חי בלונדון, שינתה הכול. רוס בן ה־17 פיתה את ויילד בן ה־32. “ויילד נכנע, מתוך סקרנות או אולי כגחמה”, כותב אלמן. “האהבה ההומוסקסואלית שִחררה אותו מקבלת עול המוסכמות, ואִפשרה לו לבטא תשוקות רדומות. מאז 1886, חשב על עצמו כעל פושע המהלך רדוף אשם בין התמימים. והתמימה מכול היתה אשתו”.

הוא חדל לקיים איתה יחסי מין, בתירוץ של מחלת העגבת הנושנה שלו. פעם סיפר שאחרי שנשק לה, “נהגתי לרחוץ את פי ולפתוח את החלון, כדי לטהר את שפתיי באוויר הצח” – עד כדי כך היתה סלידתו גדולה.

קונסטנס המשיכה לאוהבו כתמיד, והתמסרה לגידול בניה ולפעילות פוליטית. “יש ללמד ילדים להתנגד למלחמה מן העריסה”, הצהירה באסיפה. היא פרסמה ספרי ילדים, ולחמה על שוויון זכויות לנשים. אוסקר עבר לגור תקופות ממושכות בבתי מלון: לכאורה, כדי שיוכל לכתוב בלי שהילדים יפריעו. למעשה, כדי שיוכל לארח שם נערים. הוא עסק בעיתונות, ערך כתב־עת, “עולם האשה”, והעז לבקש מהמלכה ויקטוריה לתרום לעיתונו שיר. הוד מעלתה סירבה בזעם.

קשריו עם רוברט רוס פתחו לו את הדלת לעולם שלם של תשוקות. כשהקשר הגופני ביניהם נמוג, הפך רוס לידיד נאמן, שליווה אותו כל חייו. גברים אחרים נכנסו לתמונה: ביניהם, הסופר הצרפתי אנדרה ז’יד, אשר זכר את ויילד כמאהב הראשון שלו. ההרס העצמי של ויילד היה אדיר. פעם, במסיבה, קרא כיירו, הכירולוג הנודע, את כפות־ידי האורחים, והסביר ששמאל מציינת נטיות תורשתיות, וימין את ההתפתחות האישית. “ידך השמאלית היא יד מלך, אך הימנית היא ידו של מלך אשר ימיט על עצמו גלות”, אומר לוויילד. ויילד, שהיה שטוף באמונות טפלות, שאל, “מתי?” “בעוד שנים אחדות, בגיל 40 בקירוב”. ויילד, שהיה בן 38, לא אמר מלה ויצא מהבית.

תשוקתו לג’ון גריי הולידה את “תמונתו של דוריאן גריי” (1891), הרומן על הנער היפהפה, הזוכה לנעורי נצח בשעה שהדיוקן המצויר שלו הוא שמזדקן. הספר הזה, שנושאו הוא היחס שבין האמנות למציאות, שזור רמזים הומוסקסואליים, ועורר עליו את קצפם של הכוחות השמרניים בחברה האנגלית. הוא ידע היטב שרעיונותיו יזעזעו את הקהל, אך לא היתה לו כל כוונה להשתנות. שישתנו הם, כך אמר.

התגובה על “דוריאן גריי” היתה סוחפת. היו חנויות שסירבו לשווקו בטענה שהוא מזוהם, אך הצעירים התלהבו. אחד מהם, שקרא את הספר 14 פעמים והיה להוט לפגוש את ויילד, היה משורר צעיר, לורד אלפרד (“בוזי”) דאגלס, בנו של המרקיז מקווינסברי. היו לו פני בהט ושיער זהוב, טיפוס מפונק וחצוף, אשר כשלא קיבל את מבוקשו, היה נקמני להחריד. במיזוג של אהבה וטירוף, הוא זה שיביא לאובדנו של ויילד.

“נערי שלי, הסונטה שלך יפה, ולפלא הוא לי ששׂפתי השושן האדומות שלך נוצרו לנגינת השיר לא פחות משנבראו לטירוף הנשיקות”, כתב לו ויילד בינואר 1893. “נשמתך הדקיקה והזהובה פוסעת בין תשוקה לשירה. אני יודע שבימי יוון היית אתה יקינתון, שאותו אהב אפולו בטירוף שכזה”.

פעם, כשבאה אשתו להביא לו דואר והתחננה שיחזור הביתה, אמר ויילד לידיד, “נישאתי 3 פעמים בחיי, פעם לאשה ופעמיים לגברים”. (רוברט רוס, ואלפרד דאגלס). הידיד נדהם: הוא לא חשב על הרעיה.

ויילד היה אז המחזאי המפורסם ביותר באנגליה. “מניפתה של ליידי וינדרמיר”, “בעל אידיאלי”, “חשיבותה של רצינות” ו“שלומית”, אשר שרה ברנאר “האלוהית” ביקשה להופיע בו (המחזה, שעסק בגילוי עריות וחילול השם, נפסל על־ידי הצנזורה האנגלית, אך הוצג בפריס). “הוא הרוויח הון תועפות ממחזותיו, ודאגלס דִרדר אותו מוסרית וכלכלית”, אומרת ד“ר קרן אלקלעי־גוט. שנים ספורות אחר כך יכתוב לו ויילד ב”ממעמקים", 120 העמודים שחיבר בבור הכלא, ויאשים אותו: “הימרת בחיי כפי שהימרת בכספי, בחוסר אחריות, בפזיזות, ובאדישות לגבי התוצאות”. מדי פעם ניסה להתנתק ממנו, אך חזר אליו. זו היתה אהבה מסובכת וגורלית מכדי שיוכל לעמוד בפניה.

אחיו הבכור של אלפרד דאגלס היה הומוסקסואל, ושלח יד בנפשו. אביו, המרקיז מקווינסברי, איש אלים וזועם, היה נחוש להבטיח שגורל בנו השני יהיה שונה, ועשה הכול להפריד אותו מויילד, אשר ראה בו מדיח ומפתה. ויילד, שהקשר שלו עם דאגלס באותה עת היה אפלטוני בעיקרו, החליט שלא ייתכן שהאב יכתיב לו כיצד לנהוג. ב־1895, כשגידף אותו האב כ“סרסור ועושה מעשה סדום”, החליט להגיש נגדו תביעת דיבה. ידידיו ניסו להניא אותו, והוא השתכנע, אך דווקא אלפרד דאגלס, הבן, שתיעב את אביו, שידל את ויילד ללכת לבית משפט, וכשוויילד אמר שאין לו כסף לתביעה משפטית, הבטיח דאגלס שאחיו ואמו, ששנאו אף הם את האב, ישמחו לשלם את ההוצאות. ויילד לא יכול היה לסגת.

חבר המושבעים אהד את האב, המנסה להגן על בנו מלשקוע ברפש הטומאה. כשזוכה המרקיז מתביעת דיבה, נעצר ויילד, והוגש נגדו כתב אישום, לפי התיקון לחוק העונשין, 1885, שאסר יחסים לא רק עם נערים, אלא גם בין גברים בוגרים. הובאה חדרנית במלון, שראתה בחור במיטתו של ויילד. מנהלת משק במלון אחר העידה שראתה כתמים חשודים על סדיניו. הוצגו מכתבי אהבה שכתב ויילד לגברים. בחקירתו הנגדית, דיבר על “האהבה שאינה מעיזה לנקוב בשמה”: “כמו זו שבין דוד ויהונתן… היא יפה, היא טובה, היא החיבה בצורתה הנעלה ביותר”.

פרופ' מיכאל הר־סגור, באחרית דבר ל“ממעמקים”, וידויו של אוסקר ויילד (הוצאת “חנות הספרים”, כפר סבא, 1993): “באותה עת, השתפשפה המלכה ויקטוריה עם שומר ראשה הסקוטי, מיסטר בראון, ונהגה לרוקן מדי לילה כחצי בקבוק ויסקי. אבל כל זאת נודע רק לאחר מותה. חטאיו של ויילד נודעו בחייו, כי לא דאג להסתירם. זה חטא בל יעבור: היעדר צביעות”.

ד"ר קרן אלקלעי־גוט: “אנגליה לא היתה בשלה למסר של ויילד. רבים וטובים היו הומוסקסואלים, ואילו נחשפו שמותיהם באולם המשפט, זה היה מקל את עונשו. לואיס קארול, מחבר ‘עליסה’, צילם נערות ערומות, סווינבורן אהב שיכו אותו ויצליפו בו. אבל פשוט לא דיברו על זה. ויילד היה שעיר לעזאזל”

בינתיים, שוחרר בערבות. ידידיו התחננו שיברח לצרפת ויישאר שם, והעמידו לרשותו יאכטה וסכום כסף גדול, אולם אמו של אוסקר חשבה שזו פחדנות: “אם תברח, לא אשוב לדבר אתך לעולם”, אמרה לו. הוא נשאר, והורשע, כשהוא מקבל את העונש המְרַבי, שנתיים מאסר ועבודת פרך. שלושה ממחזותיו הוצגו אז בלונדון. ההצגות המצליחות הוסיפו לרוץ, כששם המחבר הוסר מלוחות המודעות, והוא לא קיבל תמלוגים. הבטחתו של אלפרד דאגלס, שאמו תישא בהוצאות המשפט, לא קוימה. ויילד הוכרז כפושט רגל, וחפציו וספריו הועמדו למכירה כדי לכסות חובות. בית הדין קבע שאינו ראוי להיות אב, ילדיו נותקו ממנו, ושמם הוחלף מ“ויילד” ל“הולנד”, אחד משמות נעוריה של אמם. בכלא, כתב אוסקר ויילד את “ממעמקים”, וידוי בן 120 עמודים בו פנה אל אוהבו ומהרסו, לורד אלפרד דאגלס.

הכלא היה הרקע גם ליצירתו האחרונה והגדולה, “הבלדה מכלא רדינג”. פואמה ארוכה, אותה כתב אחרי ששוחרר מכלאו, אך חתם בסימון C.3.3, מספר התא שלו בכלא רדינג. הוא מספר על מפגש עם אסיר, צ’רלס וולדרידג', סמל בחיל הפרשים, ששיסע את גרונה של אשתו הצעירה, בת ה־23,מתוך קנאה.

“ויילד היה פמיניסט. הוא לא נמשך לנשים, אך העריך אותן והן היו לו ידידות טובות. לכן מוזר שהמוטיב החוזר בבלאדה, הוא, yet each man kills the thing he loves”“, אומרת ד”ר קרן אלקלעי־גוט, משוררת וחוקרת ספרות. “האשה היא ‘thing’, חפץ. צריך לזכור שהוא כתב את הבלאדה, חמש שנים אחרי שג’ק המרטש השתולל בלונדון ורצח נשים. אולי משום שהוא עצמו צעד תמיד על סף החטא, ויילד תפס את הפושע כקורבן של החברה. לפי דעתו, כל אדם הוא חוטא: האחד רוצח בנשיקה, האחר רוצח בחרב, אבל אין אדם נקי מאשמה. זוהי כמעט לגיטימציה לרצח, כי לפי שיטתו, אין למעשה הבדל רב בין להרוג במלים, ולהרוג בסכין. הנושא של העבריין כגיבור מלווה אותנו עד היום. בוני וקלייד, ג’יימס דין. ויילד אהב את הסטייה, הוא ראה את עצמו מעבר לחוק. הוא לא הצטער על החטא, רק על זה שתפסו אותו”.

במאי 1897 שוחרר ויילד מכלאו בשם בדוי, סבסטיאן מלמות, עקר לצרפת. “הוא בחר לעצמו שם של דמות ספרותית ידועה, של נווד חסר בית, כי הפך את חייו לסיפור”, אומרת ד"ר אלקלעי־גוט. “הוא רק לא ידע, שאת סוף הסיפור, לא הוא יכתוב”.

הוא ניסה לשקם את חייו, התחנן להיפגש עם אשתו והילדים, אך היא הסכימה רק בתנאי שלא יחזור לאורח חייו הקודם. ואולם, הוא שב לסורו, לא מסוגל להתנתק מאלפרד דאגלס, אשר הוסיף להדיח אותו, לבזבז את כספו, להתקוטט איתו. לימים יכתוב בנו, ויויאן, בלשון עדינה, “אני זוכר את שמחתה של אמי כשנראה היה שהוא עומד לשוב אלינו, ועד כמה היתה אומללה כשגילתה שמצא לו עיסוקים אחרים למלא בהם את זמנו”. זמן קצר אחר כך מתה קונסטנס, בגיל 40, בניתוח בעמוד־השידרה.

סיריל, הבכור, יתנדב לימים ליחידה קרבית, וייהרג במלחמת־העולם הראשונה. הצעיר, ויויאן, גדל ונעשה סופר, אך לא התקרב מעולם לשנינותו וזוהרו של אביו. אף שלא חזר מעולם לשם “ויילד”, העניק ויויאן הולנד מחילה לאביו, בספרו “בנו של אוסקר ויילד” (1954). ללא טינה אלא רק בכאב, הערכה, והבנה עמוקה.

שנותיו האחרונות, בפאריס, היו שנים של חרפה ועוני. שיניו הקדמיות נשרו, וידו לא השיגה לרכוש שיניים תותבות. זמרת האופרה הנודעת נלי מלבה ראתה אותו ברחוב. “מאדאם מלבה”, אמר לה, “האם אינך יודעת מי אני? אני אוסקר ויילד, ואני עומד לעשות מעשה נורא. אני עומד לבקש ממך כסף”. היא הוציאה את כל הכסף שהיה בארנקה ונתנה לו. הוא מלמל תודה והלך.

הוא מת ב־30 בנובמבר 1900, בן 46, במלון קטן ועלוב. “כל אדם נולד מלך, ורוב בני האדם מתים בגלות – כמו רוב המלכים”, כך כתב פעם.

---

איוואן טורגנייב: בין שתי נשים

מאת

אילת נגב

1818–1883

(איוואן טורגנייב: “אבות ובנים”. תרגמה: נילי מירסקי, “הספרייה החדשה”, סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. תרגום נוסף, של צבי ארד, ראה אור בהוצאת “דביר”).

“אבות ובנים” (1861), החשוב והמורכב ברומנים של טורגנייב, מספר על שני חברים, ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב, השבים מלימודיהם בעיר הגדולה לביקור בבתי הוריהם. תחילה הם מגיעים לביתו של ארקאדי, שם חי אביו ניקולאי, בעל אחוזה אלמן בן 44. לשני הצעירים מתגלה, שניקולאי האב פרש את חסותו על פניצ’קה, בתה הצעירה של סוכנת־הבית, וזו הרתה וילדה לו בן. ארקאדי מקבל בשמחה את אחיו התינוק, ואף מעז להביע את דעתו, שבניגוד לשיטה המעמדית המקובלת ברוסיה, אביו חייב לשאת לאשה את הצעירה, בת המעמד הנחות. פניצ’קה, מצִדה, קרועה בין חיבתה והכרת תודתה לאדונה, לבין המשיכה שהחלה לחוש כלפי האורח הצעיר, יבגני בזארוב.

בזארוב, רופא, רוצה לקדם את החברה הרוסית, ומאמין שהמדע והמודרניזציה יביאו את הגאולה. הוא קורא לעצמו “ניהיליסט”, אדם שאינו מקבל שום עיקרון כמובן מאליו, ואין לו אמונה בשום דבר שאינו ניתן למדידה כמותית: לא באלוהים, גם לא באהבה.

“ואולם בזארוב, אשר שלל את קיום הנפש וקיומם של רגשות, הטוען ש’כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם', ונדמה לו שהוא יודע לפרש את כל העולם – לא מבין את עצמו”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “הוא נופל קורבן לאהבה חסרת סיכוי הסוחפת אותו, בניגוד לרצונו ולהכרתו, ומביאה בעקיפין את מותו. רבים מגיבוריו של טורגנייב הם גברים שאופיים חלש מכדי לממש את אהבתם”.

טורגנייב עצמו היה גבר יפה־תואר וגבה־קומה, אשר לא חש ביטחון בגבריותו. כל ימיו ייחל לאושר של חיי משפחה, אך נשאר ברווקותו. אהבת חייו, שנמשכה 40 שנה, לא מומשה: הוא חי בשולי נישואיה של פאולין ויארדו, זמרת אופרה מפורסמת, והיה בן־בית אצלה ואצל בעלה. לא לחינם הגדיר את עצמו כאדם, שיושב על פתח קנו של אדם אחר. לאחד ממכריו אמר: “אינך יודע כמה בודדת ומתישה עלולה הזיקנה להיות, כאשר אתה נאלץ להיצמד לקן של זרים ולקבל את חביבותם כמו נדבה, כמו כלב זקן שאין מגרשים אותו רק משום שבעליו התרגלו אליו ומרחמים עליו”.

איוואן טורגנייב, הראשון מבין הסופרים הרוסיים במאה ה־19 שזכה לתהילה בינלאומית, נולד ב־1818 באוריול שברוסיה. אביו היה קצין צעיר ויפה־תואר ממשפחת אצילים שירדה מנכסיה, רודף־נשים והולל. האב לא רצה לשאת את ורווארה פטרובנה, יורשת עשירה שהתאהבה בו ממבט ראשון, כיוון שהיתה מכוערת ודוחה, ומבוגרת ממנו בשש שנים. ואולם, בגלל נכסיה – אחוזתה הקיפה כמה כפרים, וכל 5,000 תושביהם היו צמיתים שלה – בלע את סלידתו והתחתן איתה, אבל בגד בה על כל צעד ושעל.

בסיפורו האוטוביוגרפי “אהבה ראשונה” תיאר טורגנייב חוויית נעורים. כיצד התאהב בגיל 16 בזינאידה, בת־אצולה יפהפייה וחוטאת, אשר נחילי גברים סבבו אותה. לפתע נעשתה אומללה, מדוכאת, מיוסרת בייסורי אהבה. איש ממעריציה לא ידע מי האהוב שכבש את לבה, עד שטורגנייב המאוהב, שעקב אחריה, נדהם לגלות אותה מתעלסת עם אביו.

אמהות מעטות ישוו ברשעותן לאמו של טורגנייב, ובכל־זאת היה לה עליו כוח משיכה מוזר. הוא היה הבן האהוב עליה, ועם זאת לא חסכה ממנו את נחת זרועה. בילדותה, כך מספר הביוגרף דייויד מגרשק, גדלה האם אצל אביה החורג והשיכור, שאף ניסה לאונסה. היא לא שכחה מעולם את האכזריות ואת ההשפלה, שחרתו בה צלקות.

“היא היתה נמוכה, זוג עיניה שחורות ואכזריות, אפה ארוך ועבה, פניה הושחתו בנקבוביות גדולות. גאה, יהירה ונקמנית, הכל רעדו מפניה. היא שלטה בצמיתיה ביד־ברזל. היא התייחסה אליהם כאל עבדים, אשר זכותה לעשות בהם כרצונה. משרתת שלא הגישה לה כוס תה בדרך הנאותה, הופרדה לנצח ממשפחתה והוגלתה לכפר נידח. על כל עבירת משמעת היתה שולחת אותם לסיביר”.

על נערותיה, המשרתות האישיות, נאסר להינשא ולהרות, כדי שיקדישו את מלוא תשומת־לבן לגבירתן. פעם הרתה אחת הנערות. אמו של טורגנייב הבחינה בכך והורתה לאחד ממרגליה לעקוב אחר הנערה. בבוא העת דיווח המרגל, שהנערה הטביעה את התינוק באגם. מיד ציוותה הגבירה לסרוק את קרקעיתו ברשת דייגים. בנוסף לתינוק המת, נלכדו ברשת עוד מספר רב של שלדי תינוקות בני־יומם.

פעם, כשהלקתה את ניקולס, בנה הבכור, התעלפה מרוב מאמץ ואקסטזה. הילד שכח את עונשו וצרח במלוא גרונו: “מים! מים לאמא!”

“אין לי שום זיכרון מאושר מילדותי, משמעת קשה היתה לחם־חוקנו. הולקיתי בכל יום על לא עוול בכפי”, נזכר איוואן טורגנייב. אמו, שידעה עד כמה הוא רגיש, נהנתה לאיים עליו שאם לא ישמע בקולה, תכה ילד זה או אחר, מבני האיכרים שאיתם שיחק. לימים כתב טורגנייב סיפור, “מומו”, על משרת חירש־אילם, שלא היה לו בעולמו איש, מלבד כלב קטן, מומו שמו. מכיוון שהכלב הפריע את מנוחת הגבירה, ציוותה על המשרת עצמו להטביע את היקר לו מכול. זה היה מקרה מהחיים, אשר טורגנייב לא היה מסוגל לשכוח. שליטתה בחייו היתה כה מוחלטת, עד שבגיל 15 שלחה את אחת ממשרתותיה לפתות אותו, כי נראה לה שהגיע הזמן שייגאל מבתוליו.

מול אמו הפך טורגנייב לאדם רך ורגיש למצוקותיהם של הצמיתים. כל ימיו ניסה להשפיע עליה, ללא הצלחה, לשנות את יחסה אליהם ולהפסיק לנהוג בהם כבעבדים. ב־1850, כאשר מתה האם, והאחוזה עברה לרשותו, ניצל את ההזדמנות ושחרר אותם מיד.

“מאפיינים את טורגנייב מתינות, ספקנות וריחוק אסתטי. הוא היה אדם ללא דת, ששנא קנאות, האמין בזכויות אנוש, בקִדמה חברתית ובהפלת המחיצות בין אדונים למשרתים”, אומר פרופ' דימיטרי סגל, מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. עוד ב־1838, כאשר נסע ללמוד באוניברסיטת ברלין, ואיתו המשרת האישי שלו פורפירי (שהיה אחיו־למחצה: בנם הבלתי־חוקי של אביו ואחת המשרתות), נהג בו בכבוד רב ולחץ על אחיו־משרתו לנצל את השהות בברלין לשמיעת קורסים ברפואה באוניברסיטה.

“תאוות הכוח העצומה של אמו גרמה לו ששנא לכפות את רצונו על אנשים אחרים, גם אם הם צמיתיו”, מסביר הביוגרף דייויד מגרשק. “אבל חולשת האופי הצטמצמה לחייו האישיים, ולא לעקרונותיו המוסריים. ספרו ‘רשימותיו של צייד’, אשר בו תיאר את חיי הצמיתים ואת דחקם ועוניים, היה כה חזק ומשכנע, שהצאר אלכסנדר השני הודה, שזה אחד הגורמים שהניעו אותו לבטל את מעמד הצמיתים ולהפוך אותם מעבדים חרופים לאיכרים המעבדים את הקרקע, ורק משלמים מס שנתי לבעל האחוזה”.

פרופ' דימיטרי סגל: "כסופר, אהב להראות שהאנשים הפשוטים אמיתיים ועשירים מבחינה רוחנית, יותר מבני המעמד העליון. הוא יצר מושג חדש בתרבות הרוסית: ‘העלמה הטורגנייבית’, שהיא נערה עדינה, כנה, תמימה, ביישנית, מעורה במוסיקה ובאמנות. בניגוד לנשים הקשות ששלטו בחייו – אמו ואהובתו – הן משקפות איזה אידיאל, שספק אם ראה אותו בחיים, וכנראה יצר אותו מדמיונו.

"טיפוס הגבר הטורגנייבי הוא של אדם צנוע, כנוע, מסוגר בעצמו, האוהב להתבודד בחיק הטבע. כמיהה היא המוטיב השכיח אצלו: אדם עורג אל טבע, נוף, נעורים, אהבה. מבחינה זו, טורגנייב אינו סופר אוטוביוגרפי, כי הוא ממעט לתאר את קורות חייו, אבל יש בכתיבתו אלמנט אישי בולט של געגועים לכל מה שלא היה לו.

“כמעט בכל ספר שלו יש דמות בעלת השפעה אדירה, שהפכה מודל חיקוי לצעירים ולצעירות הרוסיים. אם נסתכל בתצלומיהם של בני האינטליגנציה הרוסית באותה תקופה, נראה שכל הבחורים דומים לבזארוב מ’אבות ובנים‘, וכל הנערות דומות לליזה מ’קן אצילים’: צנומה, יפה, עם צווארון רכוס וצמה ארוכה. הטיפוס הזה לא היה קיים במציאות עד אז. טורגנייב ידע לעצב דמות ספרותית כל־כך משכנעת, שקל היה לאנשים להזדהות איתה ולחקות את רעיונותיה, את התנהגותה, את לבושה”.

מילדותו אהב טבע וטייל שעות בפארק העצום של אחוזת “ספאסקוי”. הוא קיים קשרים קרובים עם הגננים והאיכרים, ולמד מהם על הקשיים וההשפלות שהיו מנת־חלקם, כמו גם על יופיו של הטבע. כסופר, אין שני לטורגנייב בתיאורים הליריים המדויקים, אשר בהם כמו חדר לנשמתו של הנוף. “את העובדה שהיה חופשי לנפשו יכול היה לזקוף לזכות המריבות התמידיות של הוריו”, מסביר דייויד מגרשק. “האם היתה עסוקה מדי בבילוש אחר בעלה הבוגדני מכדי שתשים לב, ש’ואניצ’קה' שלה הולך עם ילדי הצמיתים להאכיל את היונים או את הדגים באגם”.

כשהיה בן 16, מת אביו. באותה עת טיילה האם באיטליה, וחזרה משם שמחה ועליזה, ועם מלתחה חדשה. טורגנייב כבר היה אז סטודנט באוניברסיטת פטרבורג, למד בלשנות קלאסית ופילוסופיה וחשב על קריירה אקדמית. הוא המשיך למוסקבה ומשם לברלין, התיידד עם באקונין, אבי האנרכיסטים, ואף ניהל רומן עם אחותו של באקונין.

נטיותיו הדמוקרטיות של טורגנייב והתפעלותו מארצות־הברית גרמו לכך, שחבריו הסטודנטים כינו אותו “האמריקני”. תמיד העריץ את תרבויות המערב, וספריו, כולל “אבות ובנים”, זרועים מלים באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, לפעמים כאירוניה עצמית המעידה על סנוביות תרבותית.

מדי פעם קיים קשרים מזדמנים עם נשים, וב־1842 נולדה לו בת מנערה כפרית נאה. טורגנייב בן ה־24 לא הביע עניין באם או בבת, ונסע לצרפת. הוא חי שם עד מותו, ורק חזר מדי פעם לרוסיה. אמו, שרצתה שיחזור הביתה, חדלה לשלוח לו כסף וגם מצאה שיטת נקמה יעילה: היא לקחה את נכדתה הקטנה בת השבע, והפכה אותה לפועלת במטבח. מפעם לפעם היתה מצווה על משרתיה לרחוץ את הילדה ולהלביש אותה מחלצות, מכניסה אותה לחדר האורחים, ושואלת את הנוכחים, למי הילדה דומה. אחרי שניתנה התשובה הצפויה – שהיא דומה כשתי טיפות מים לאיוואן – היתה מפשיטה אותה משׂמלותיה ושולחת אותה חזרה אל המשרתים במטבח, כדי שיקניטו אותה. כאשר ביקר טורגנייב באחוזת אמו, והובהר לו שהיא מתעללת בבתו הקטנה, לקח אותה ללא דיחוי לאהובתו בפאריז, שהסכימה לגדל אותה עם ילדיה. בכל עת היה טורגנייב מזכיר לבתו, כמה בת־מזל היא שאשה כזו פרשׂה את חסותה עליה. אין פלא שהילדה גדלה לשנוא את אמה המאמצת.

* * *

יפי־תוארו של טורגנייב, שליטתו המושלמת בשפות, נועם הליכותיו וגם כספו חיבבו אותו והפכו אותו למסמר החברה הפאריזאית. הוא היה ידידם של הסופרים גוסטב פלובר, גי דה־מופסן, אמיל זולא, אלפונס דודה, ז’ורז' סנד, הצייר דלקרואה ואחרים. דה־גונקור תיאר אותו ביומנו כ“ענק ענוג, אשר תכלת השמיים בעיניו וקולו רוסי ומתנגן, ויש בו משהו מן הילד ומן הכושי”

ב־1843 פגש את האשה ששינתה את חייו. זו היתה זמרת האופרה הבינלאומית, פאולין גרסיה־ויארדו. ויארדו, ספרדייה במוצאה, היתה כהה, מכוערת, בעלת פה ענק. “בכיעורה יש אצילות, כמעט אפשר לומר,יופי”, תיאר אותה המשורר היינריך היינה. היא היתה בת 22, נשואה למנהל הקשיש של בית־האופרה. “מהרגע שראיתי אותה, הייתי שלה”, כתב טורגנייב בסיפור אוטוביוגרפי קצר, “התכתבות”.

הוא היה ידיד טוב של הבעל, בעיקר כאשר פאולין התמסרה למוסיקה או לאחד ממאהביה. “לשני הגברים היו כמה דברים במשותף”, אומרת נילי מירסקי. “שניהם אהבו את אותה אשה, אהבו לצוד, ותרגמו יחד לצרפתית את ספריו של טורגנייב ואת גוגול ופושקין. תקופות ארוכות גר טורגנייב בביתם של הזוג ויארדו, וכאשר טיילו ברחבי אירופה, נסע איתם. היו שמועות שאחד מארבעת ילדיה של הגברת – והחשד מתמקד בצאצא מסוים – היה בנו של טורגנייב”.

טורגנייב לא ידע אושר עם פאולין ויארדו, אבל היה מאוהב בה עד כלות, והיא דאגה שיוסיף לכתוב. “הרומנים שלה עם גברים אחרים הכאיבו לו”, כותב דייויד מגרשק. “אבל שוב ושוב היה חוזר אליה. היא מעולם לא היתה מאוהבת בו, אבל הוא היה כרוך אחריה והעריץ אותה כאשה וכאמנית. הוא היה מכריז על אהבתו לה בכל מקום בצורה שהביכה את ידידיו. הוא הכיר את הרפרטואר שלה לפרטי־פרטים, וכאשר ביקר באופרות שבהן הופיעה, מחא כפיים בהתלהבות כזו, שהשכנים בתאים הסמוכים התלוננו”.

“מוזר איך שתי הנשים החזקות האלה שלטו בו כל חייו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל. “הוא היה זקוק לעריצות הזו, אף שהיא מנעה ממנו לחיות חיים מלאים. ההתכתבות הענפה בינו לבין פאולין ויארדו, היא רומן בעל ערך ספרותי משל עצמו. מכתבי אהבה חזקים, מסוגננים, המציגים את החיים באירופה באותה תקופה”.

הרעיון ל“אבות ובנים” צץ במוחו, כשפגש ברכבת רופא רוסי צעיר. “דובבתי אותו, ונדהמתי מדעותיו המקוריות”, כתב לפאולין ויארדו. “שעתיים אחר־כך נפרדנו, והרומן היה גמור. שנתיים נדרשו לי לכתוב אותו, אבל זו היתה עבודה של מה בכך; רק להעלות על הכתב יצירה שכבר הושלמה”

כך נולדה בו דמותו המרתקת של הרופא בזארוב, המהפכן הניהיליסט, אהוב הנשים, החולם לגאול את העולם באמצעות המדע, ומת מהרעלת דם, לאחר שביצע נתיחה שאחרי המוות בחולה טיפוס ופצע את אצבעו.

“הספר, שהוא רומן היסטורי חשוב, צמח בתקופת מעבר, ‘גלאסנוסט’ כפי שכינו כבר אז, מקיפאון לרפורמה: מימי הצאר ניקולאי הראשון, אשר רוסיה בתקופתו הומשלה לעיר־מתים – ואל תקופת בנו אלכסנדר, ששחרר את הצמיתים”, אומר פרופ' מיכאל קונפינו, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. “בתיאור דמותו של בזארוב הניהיליסט רמז טורגנייב לקבוצה שלמה של אינטלקטואלים ומבקרים ספרותיים בפרט, שהיה לו חשבון איתם. אנשים בעלי סגנון מחוספס, התנהגות בוטה, שאצלם הספרות והשירה חייבות לשמש לאיזו תכלית מעשית, אחרת אין לה כל ערך. אנשים אלה הפגינו חוסר סבלנות לאנשים כטורגנייב: בעלי נימוסים יפים, הליכות נאות, דעות ליברליות”.

מיד עם צאתו עורר הספר שערורייה. הימין טען, שדמותו של בזארוב סימפטית מדי, ושטורגנייב מסכים עם גיבורו ומטיף לעולם ניהיליסטי, חסר דת ומוסר. השמאל, מצידו, טען שטורגנייב הוא שמרן, שיצר בכוונה דמות שמאלנית נלעגת. פרופ' דימיטרי סגל: “‘אבות ובנים’ מותח ביקורת על הפיגור הרוסי. צריך לזכור שבאותה תקופה פעילות פוליטית גלויה יכלה להתקיים רק בדרך לתחנת המשטרה או בדרך ממנה. בדרך לסיביר או בדרך מסיביר. ולכן הוויכוחים נאלצו להתנהל על דפי הספרות”.

טורגנייב חזה את הכוחות החברתיים שיעצבו את גורל ארצו בעתיד, כולל הקומוניזם. בעקבות הספר היתה נהירה גדולה למקצועות מדויקים כמו רפואה והנדסה. “גדולתו של טורגנייב, שהִסווה את המהלכים החברתיים בסיפור אהבה ומאבק בין דורות, קריא וזורם”, אומר פרופ' קונפינו. “קמה תנועה שקראה לעצמה ניהיליסטית, של צעירים שחיקו את בזארוב, ובהשפעת דמותו התארגנו בקבוצות מחתרתיות ומרדו בכנסייה ובהוריהם, בעלי האחוזות”.

טורגנייב סבל מדיכאונות ומפחדים אפלים והיה היפוכונדר מושבע. ברבים מסיפוריו יש אלמנטים מיסטיים, גוויות העולות מהקבר, רוחות־רפאים. את הפתרון מצא באהבה: “האהבה חזקה מהמוות ומפחד המוות”, כתב בשירו “הדרור”.

הוא היה ידידם של טולסטוי, גוגול, דוסטויבסקי, אך היו לו גם מריבות ספרותיות מרות איתם. בעיקר נעלב, כשגינו אותו על שהוא מעדיף לחיות בחו"ל. לדוסטויבסקי הלווה כסף לכיסוי חובות ההימורים, ולכן נפגע כאשר זה עשה קריקטורה ספרותית של טורגנייב עצמו, בדמות של סופר בספר “שדים”. חרף תהילתו והצלחתו היה חסר ביטחון, וידע שבהשוואה לידידיו, אין הוא אלא דמות שולית בספרות העולם.

כל ימיו הוסיף לחיות בצל אהבתו לפאולין ויארדו, אך ידע שאינו יכול לצפות ממנה לשום דבר. “אחרי מותי אל תלכי לקברי, אין לך מה לעשות שם”, כתב לה. כאשר שכב על ערש־דווי, חולה בסרטן חוט־השדרה, כתב מכתב פרידה לאיכרים שלו באחוזת “ספאסקוי”: “צר לי לשמוע שילדיכם אינם לומדים בסדירות. זכרו שכיום, אנאלפבית גרוע מעיוור או מגידם. אני נותן לכם שי, עוד חלקת־יער. היו שלום, אדונכם לשעבר”.

חמישה ימים לפני מותו בא אליו מופסאן. טורגנייב התחנן שיביא לו אקדח, כי אינו יכול עוד לעמוד בייסוריו. ב־3.9.1883 מת טורגנייב בביתו בפאריז. ארונו נשלח ברכבת לפטרבורג. המונים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

---

ולדימיר נבוקוב: אבא של לוליטה

מאת

אילת נגב

1889–1977

בתשעה באוקטובר 73', שלושה ימים אחרי שפרצה מלחמת יום־הכיפורים, וישראל עדיין מתבוססת בדמה, התיישב הסופר ולדימיר נבוקוב, מחבר רב־המכר “לוליטה”, ליד שולחן הכתיבה בסוויטה במלון בעיר מונטרה, שם התגורר בשנותיו האחרונות, וכתב אל שגריר ישראל בשווייץ: “אני מבקש להרים תרומה קטנה לביטחון ישראל, נגד התוקפנות הערבית־בולשביקית. אבקשך להעביר את השיק המצורף בזה ליעד המתאים. אני משאיר את שם המקבל ריק, כי אינני יודע לאיזה ארגון בדיוק הכסף צריך ללכת. שלך, ולדימיר נבוקוב”.

את הסכום איני זוכר, אבל את השיק שלחתי לארץ“, אומר היום בביתו בירושלים, אריה לבבי בן ה־82, השגריר בדימוס ומנכ”ל משרד החוץ לשעבר. “פעמים רבות קודם־לכן התארחתי אצלו במלון. מלון יפה, יקר, מתחילת המאה. הוא ואשתו גרו בסוויטה גדולה, בת שישה חדרים, בקומה העליונה. ניהלנו הרבה שיחות על ספרות. אני ממוצא רוסי, כמוהו, אך דיברנו אנגלית, כי רעייתי אינה דוברת רוסית. פעם הפגיש אותי עם זוג אמריקנים עשירים, שהזמין אליו במיוחד כדי לשכנעם לתרום למדינת ישראל”.

כשהתייצב נבוקוב לצד מדינת ישראל, בוודאי חשב על אביו, שהיה חבר פרלמנט ברוסיה, נאבק נגד האנטישמיות, ונרצח בידי מתנקש ימני בעת אסיפה פוליטית. ואולי חשב על אחיו האהוב סרגיי, אשר מת במחנה־ריכוז נאצי בשל היותו הומוסקסואל.

“נבוקוב לא היה יהודי, אבל הוא שנא את הפאשיזם, את הנאציזם וכל צורה של שלטון טוטאליטרי”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “הוא לא היה נדבן גדול, אבל פיעמה בו תחושה עזה של צדק, ולבו היה תמיד עם הקורבן. גם בספריו היטיב לתאר רוצחים וסוטים, כמו הומברט הומברט, בועלה של לוליטה בת ה־12, בצורה כל־כך משכנעת, שהוכיחה כמה קל לגלוש לתוך הרוע, ולמצוא לו הצדקות”.

* * *

“תריסר רוסי”, קובץ סיפורים של נבוקוב, יצא לאור בהוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה. “אצל נבוקוב אין שום דבר פשוט”, אומרת מתרגמת הספר, נילי מירסקי. “אפילו השם: בקובץ יש 13 סיפורים, ולא תריסר. המספר ‘13’ נחשב ל’התריסר של השטן'. לפי משוואה זו, נבוקוב = שטן. שעשוע המספרים הזה הוא בדיחה נבוקובית טיפוסית, הוא אדם שאהב חידות, התפרנס מהמצאת תרגילי שחמט, והספרים שלו לעתים הם חידת היגיון”.

“נולדתי ב־1899, ויום הולדתי, ה־23 באפריל, הוא יום הולדתו של שייקספיר”, העיר בגאווה, ואז הוסיף באירוניה אופיינית: “אבל למען האמת, זה גם יום הולדתה של שירלי טמפל”. הוא נולד לא רק עם כפית זהב בפה, אלא עם כתר יהלומים על הראש. בן למשפחה עתיקה ומכובדת, בעלת הון עתק. כשהיה בן 17, הוריש לו דודו סכום השווה ל־2 מיליון דולר, ואת היפה בארמונות המשפחה. את כל ירושתו האדירה יאבד נבוקוב הצעיר בן־לילה, שנה אחר־כך, במהפכת 1917. בנעוריו צד פרפרים ושיחק טניס: תחביביו האריסטוקרטיים יהיו לו לעזר שנים אחר־כך, כאשר כמהגר חסר פרוטה בברלין, יתפרנס ממתן שיערי טניס וצרפתית. “הנה אני חי פה בגלות, ומשתכר ממכירת עודפי החינוך האריסטוקרטי שלי” – את המלים האלה שם בפי אחד מגיבוריו.

הוא היה אדם סגור, שמיעט לדבר על עצמו. “היתה לי הילדות הנפלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת”, אמר בראיון נדיר. הוא, שני אחיו ושתי אחיותיו גדלו באחוזה כפרית ובה 50 משרתים, בידי אומנת בריטית, שקראה להם אגדות אנגליות. “הם דיברו אנגלית בחדר הילדים, צרפתית בסלון, ורוסית בכלמקום אחר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הם למדו לקרוא אנגלית לפני שידעו רוסית, ורק לאחר שמורה בכפר, שבו היתה האחוזה, פגש את אביו והעיר לו שלא ייתכן שילדים לא יידעו לקרוא בשפת אמם, שכר אותו האב כמורה פרטי”. הוא גדל באווירה של עידון תרבותי, הממזג את החן הרוחני של משפחה רוסית עם מיטב אוצרות התרבות המערב־אירופית.

כאשר יעקור נבוקוב, ב־1940, לארצות־הברית, מפחד הנאצים, תשמש לו האנגלית שלמד בילדותו כלי־עבודה, שיהפוך אותו לסופר אמריקני מצליח, בעל שליטה לשונית מדהימה.

פרופ' לאונה טוקר: “אביו היה מזכיר הממשלה הזמנית שבין מהפכות פברואר ואוקטובר 1917, ושר המשפטים בממשלה זו. האב היה ליברל, ובפרעות קישינב יצא בגינוי חריף נגד הפורעים ביהודים. כמשפטן וקרימינולוג הגן האב על יהודים, הומוסקסואלים, נוודים ועל כל מי שראה כקורבן. נבוקוב הבן יאמץ את דעותיו האינדיווידואליסטיות והליברליות של אביו, ויהפוך אותן לאחד ממאפייני כתיבתו”.

ב־1919 נאלצה המשפחה לברוח מרוסיה והשתקעה בברלין. ולדימיר למד בקיימברידג', וכשסיים, הצטרף להוריו ולאחיו. הם חיו שם, כפי שהגדיר נבוקוב, ב“דלות חומרית, ובעושר אינטלקטואלי”. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, מתרגומים, משכר סופרים עבור סיפורים ברוסית. כל סיפורי “תריסר רוסי”, שנכתבו במשך שנות גלותו בברלין, עוסקים במהגרים, החיים בינם לבין עצמם במגע מועט עם הסביבה, ומנסים לשמור על כבודם ועל שמחת־חייהם.

ב־1922, בשעת אסיפה פוליטית בברלין, לעיני 1,500 רוסים גולים, נורו יריות אל הבמה, ואלמוני התקרב כשאקדח שלוף בידו. נבוקוב האב, שישב על דוכן הנואמים, קם על רגליו וניסה לפרוק את התוקף מנשקו. כאשר הכניע אותו ארצה, קפץ על הבמה בחור גבוה וקירח מאנשי הימין הקיצוני, וכדי לשחרר את שותפו הכבול, ירה שלוש יריות בנבוקוב האב. הוא מת בתוך דקות. השניים חמקו מעונש. כאשר יעלה היטלר לשלטון, יהפוך הרוצח לפקיד בכיר בממשלתו.

רצח אביו הנערץ עליו הטביע בו את חותמו. “זו היתה מכה נוראה, ואחת הסיבות לטונים הנוסטלגיים בכתיבתו. תמיד התגעגע לילדוּת, לאושר האבוד. יש ביצירותיו אווירה של יופי, אשר צובט את הלב, דווקא משום שהוא נדון לכליה”, אומרת נילי מירסקי. “בשפה שלו יש מרקם לשוני הדוק ופיוטי, עמוס דימויים לא שגורים”.

“מאז מות אביו היתה בכתיבתו אובססיה לנושאים של מוות, הוצאה להורג ולתפקיד שממלאת המקריות, הגורל העיוור, ברגע מותו של אדם”, כותב בריאן בויד, מחבר הביוגרפיה הענקית (1,300 עמ') והחדשה על נבוקוב. “כיוון שגם שם אביו היה ולדימיר נבוקוב, והוא רצה זהות נפרדת לעצמו, חתם על כל יצירותיו בשם ‘ו’ סירין'. ברוסית, ‘סירין’ הוא ‘עוף החול’ האגדי. רק לאחר שעזב את אירופה חזר אל שמו, ולדימיר נבוקוב”.

לנבוקוב, בעל קסם אישי רב, היתה הצלחה רבה בקרב נשים. “תמיד כשנכנס לחדר, עשה רושם של האדם הכי חי והכי מרתק בחבורה כולה”, אומרת לאונה טוקר. יחסו החיובי של אביו ליהודים, דבק גם בו. היו לו שתי אהובות יהודיות, עד שפגש את השלישית: ורה היתה בתו של יהושע סלונים, משפטן יהודי גדול, אשר בגלל ההגבלות על יהודים לעסוק במשפט, הפך ליצואן עצים. בגיל שלוש כבר היתה ורה יושבת על הרצפה וקוראת עיתון. כמו נבוקוב, למדה צרפתית ואנגלית מהמשרתות בבית. בגיל עשר כתבה שירה. בדומה למשפחת נבוקוב, נמלטו גם בני משפחת סלונים מרוסיה בגלל המהפכה הקומוניסטית.

ורה היתה יפהפייה ועדינה, אך כשפגש אותה בנשף מסכות, לבשה מסכה שחורה עם פני זאב. היא ידעה מיהו הגבר הגבוה ויפה־התואר שהסתובב באולם. מזמן עקבה אחר הקריירה העולה שלו, בכתבי־העת ובהופעות פומביות, והסתקרנה מאוד להכירו. כשניגש אליה, סירבה להסיר את המסכה, כי רצתה שיתרשם משיחתה ומתבונתה. אחר־כך יצאו למרפסת, אל אוויר הלילה. 50 שנים אחר־כך עוד חגגו את נס פגישתם הראשונה. אנשים שהכירו אותם בזקנתם, אמרו שהם נראים כזוג נאהבים צעירים.

“בפגישתנו הראשונה לא שלטתי בעצמי, ולטשתי עיניי בפרופיל של ורה”, נזכר השגריר לשעבר אריה לבבי. "נבוקוב קלט את מבטי ואמר, ‘כן כן, היא יהודיה’ ".

הם נישאו אזרחית בעיריית ברלין ב־1925. שתי המשפחות קיבלו בעין יפה את נישואיהם. “בחוגים האינטלקטואליים האלה לא מילאה הדת תפקיד”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. רק תשע שנים לאחר הנישואים הצליחו להביא לעולם את בנם היחיד, דימיטרי. היטלר כבר היה בשלטון, כאשר החל נבוקוב לחפש דרך החוצה.

ורה והילד נשארו בברלין, כאשר בינואר 1937 הגיע נבוקוב לפאריז, למסע הרצאות וקריאה פומבית של יצירותיו. אחרי ההרצאה ניגשו אליו אירינה גואדניני, גרושה יפה בת 31, ואמה. האם, שידעה שבּתה מאוהבת בסופר הנודע והנשוי, הזמינה אותו לארוחת ערב. נבוקוב קיבל את ההזמנה, ונפל לתוך הרשת. בהיעדרה של אשתו, החל לצאת עם אירינה לבתי־קפה ולקולנוע. בפברואר כבר היו נאהבים. בניגוד לדימוי שדבק בנבוקוב כנואף הנושא לאשה את האם, כדי להתעלס עם בתה הקטינה (‘לוליטה’), הוא היה בעל עקרונות מוסר קפדניים, והאהבה נחתה עליו בעל־כורחו.

הביוגרף בריאן בויד: “מרוב מתח קיבל התקפה של פסוריאזיס, מחלת עור קשה, והייסורים הבלתי־נסבלים הביאו אותו אל סף התאבדות. הוא כתב לאשתו מדי יום והתחנן שתבוא אליו לצרפת. מכיוון שלא ידעה שבעלה מנהל רומן, התעקשה שעליה לבקר קודם בפראג ולהראות את דימיטרי הקטן לסבתו, שלא ראתה אותו מעולם”. נבוקוב הוסיף להתייסר, אך לא יכול היה להיפרד מאהובתו. ארבעה חודשים חי איתה. במאי, נסע אל אשתו.

אותה שעה קיבלה ורה מכתב אנונימי מפאריז, ובו דוּוח לה על הרומן לפרטיו. הוא הכחיש הכל, אך סבל מהשקר שנכפה עליו. “הוולגריות הבלתי־נמנעת של הרמייה, כאשר המצפון שלך נכנס לתמונה, ואתה רואה את עצמך כנבל”, כתב בחשאי לאירינה. הם הוסיפו להתכתב. שבוע אחר־כך כתב את הסיפור “ענן, אגם, צריח” (מתוך “תריסר רוסי”), על אדם המוצא את אושרו לרגע קט ורוצה לדבוק בו, אך חייב להינתק ממנו בגלל המציאות האכזרית, כשלבו נשאר קרוע לעולמים.

ביוני שב נבוקוב עם אשתו לפאריז ובמשך ארבעה ימים מטורפים התגנב בכל פעם לפגישות חטופות עם אהובתו. אחר־כך עקר לקאן עם אשתו ובנו.

בריאן ברויד: “נבוקוב התוודה בפני אשתו, שהוא מאוהב באירינה. ‘אם אלה רגשותיך לאשה הזו’, אמרה ורה, ‘אתה צריך לנסוע אליה לפאריז’. הוא היסס. כפי שהעיד אחר־כך, מלבד הלילה שבו נרצח אביו, זה היה היום הקשה בחייו. אחר־כך החליט לפתוח דף חדש ולהישאר עם אשתו”.

אבל אירינה לא ויתרה. “אינני יודעת עד כמה היתה מאוהבת בו, ועד כמה זיהתה שלפניה אדם שנועד לגדולות, ומעמדו הספרותי קסם לה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. אירינה באה אליו לקאן, מצאה את כתובתו וצפתה אל דירתו. על חבל־הכביסה במרפסת היו תלויים לייבוש שלושה בגדי־ים. יד של אשה הורידה מהחבל את בגדי־הים של הגבר ושל הילד. אירינה חיכתה, לבה הולם. כאשר ירד נבוקוב עם בנו בן השלוש לשחיית הבוקר, רצה לקראתו. הוא נרתע, וביקש שתלך מהמקום. היא סירבה. כשהתיישב עם בנו על החול, התיישבה במרחק־מה. כעבור שעה הצטרפה ורה לבעלה ולבנה. כאשר קמה המשפחה לאכול צהריים, נשארה אירינה במקום. אחר־כך סיפר נבוקוב לאשתו על הביקור. זו הפעם האחרונה שראה את אהובתו. עד מותו, 40 שנה אחר־כך, יהיו חיי הנישואים שלהם רצופי אהבה ונאמנות. ורה היתה עבורו הכול. את כל ספריו הקדיש לה. המוזה שלו והקוראת האידיאלית, הכתבנית, המגיהה, המתרגמת, הסוכנת והנהגת. מעולם לא הפך אותה לדמות ספרותית. “היה לו השכל הישר, שלא להכניס אותי לספריו”, אמרה בראיון.

נילי מירסקי: “ב’אביב בפיאלטה‘, הסיפור המרכזי ב’תריסר רוסי’, מספר נבוקוב על חווית הבגידה. מעניין לציין שבסיפור תיאר את אהובתו הרווקה כאשה נשואה לסופר, ואפיוני הבעל, בעיקר בצדדיו הלא נעימים, מזכירים את נבוקוב עצמו. מלבד זאת, הסיפור מסתיים במות אהובתו בתאונת דרכים. נדמה כאילו רצה נבוקוב להעניש את עצמו ואת אירינה על הבגידה, וגם לרמז לה שלגביו היא מתה”.

הנאצים כבר פלשו לצרפת כאשר הצליחו נבוקוב ומשפחתו להיחלץ מהארץ. אילו נשארו, אין ספק שיהדותה של ורה היתה מביאה על המשפחה את מותם. את הכרטיס היקר באונייה לארצות־הברית קיבלו בנדבת הארגון היהודי “היאס”, אשר זכר לנבוקוב את פעילותו של אביו נגד האנטישמיות.

בארצות־הברית התפרנס נבוקוב בדוחק משכר סופרים ומהרצאות, וגם ניצל את הידע העצום שלו בפרפרים, כדי לעבוד במוזיאון הטבע בהרווארד. פרפר אשר גילה באחד ממסעות ציד־הפרפרים שלו, קרוי על שמו. כאשר רשם הקדשה על ספריו, היה מצייר פרפר ליד חתימתו. “הוא אהב את היופי המתכלה של הפרפרים, זו הנימה העוברת בכתיבתו, היופי והחמלה”, אומרת נילי מירסקי.

מעולם לא קנה לו בית, ובכל שנה היה מתגורר בדירה שכורה אחרת, של עמית שיצא לשנת שבתון בחו"ל. “שום בית לא יכול היה להתקרב לארמון ילדותו, שאיבד בגלל המהפכה, ולכן לא רצה לקנות דירה”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נוסף לכך, נראה לי שהתרבות החומרית האמריקנית סִקרנה אותו, הוא נהנה לגור בבתיהם של אנשים אחרים. הוא העריך את הסקרנות ואמר, שחוסר סקרנות גורם לאכזריות: אנשים מאותתים לך שהם סובלים, אבל אדם שאינו סקרן, לא יקלוט את כאבו ואת ייחודיותו של הזולת”.

ב־1945 זכה באזרחות אמריקנית, וכעבור כמה שנים נעשה פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטאות היוקרתיות קורנל והרווארד. “הוא היה ביקורתי מאוד והיה מדבר בביטול על תלמידיו, שבאו ללמוד על ‘טולסטויבסקי’ ולקרוא את ‘אנה קרמזוב’ במקור”, אומרת נילי מירסקי. “תמיד תיעב את פרויד, והיה קורא לו ‘רופא האליל מווינה’. אולי בתת־ההכרה שלו הרגיש מאוים, כי חשש ממה שאפשר לגלות עליו, כאשר מנתחים את הסטיות שביצירתו, כמו גילוי־עריות או פדופיליה, אהבת ילדים”.

“לוליטה, הילת יימי, להט לילותיי, חטאי, חיי, לו־לי־טה”, במלים אלה נפתח הרומן המרתק והמקסים, אשר הפך בגיל 60 את נבוקוב לעשיר ומפורסם (תרגמה: דבורה שטיינהרט, ‘הספרייה החדשה’ 1986). הגיבור, הומברט הומברט, סופר בן 38, יוצא עם בתו החורגת בת ה־12, למסע מטורף במכונית ברחבי ארצות־הברית. לילה־לילה הם לנים במלון־דרכים אחר, כשהוא מעמיד פני אביה. הוא מקנא לה, מרחיק אותה מבני גילה ומשתלט על גופה ועל נפשה.

בצורה ערמומית מדבר נבוקוב מתוך תודעת גיבורו, כך שאנו מוצאים עצמנו מזדהים עם מעשיו הנוראים. נבוקוב היטיב לתאר את כוחו המכשף של הרוע, כיוון שמתוך הגישה המוסרנית שלו, רצה להראות כמה קל להיסחף ולהצדיק כל מעשה נבלה. הספר הוא כמו חידת תשבץ עם המון אזכורים ספרותיים (למשל, מכונית שמספרה WS 1564, שנת הלידה וראשי־התיבות של ויליאם שייקספיר). הספר מתוחכם בהרבה מעלילתו הפשוטה, שופע משחקי־מלים וצלילים, כפי שמעידה השורה הראשונה. רק בקריאה שנייה ושלישית אתה מתחיל לקלוט את מלוא העושר.

כשהושלם הספר ב־1953, לא נמצא מי שידפיס אותו בארצות־הברית. “לא אשים את שמי על הספר המזוהם הזה”, הודיעה גב' שוסטר, מהוצאת “סיימון ושוסטר”. מו"לים אחרים יעצו לנבוקוב לשרוף את כתב־היד. “בצרפת שמחו להדפיסו, והספר יצא בצרפת בהוצאת ‘אולימפיה’, שהתמחתה גם בספרות פורנוגרפית, במהדורה אנגלית שיועדה לחיילים אמריקניים באירופה. הם הבריחו את הספר לארצות־הברית”, אומרת פרופ' טוקר. ב־1958, בתום מאבק משפטי, יצא הספר בארצות־הברית. מיליוני עותקים נמכרו. נבוקוב לא שׂשׂ לרעיון שהספר יהפוך לסרט (“כי יש שם ילדה, וצריך יהיה ללמד אותה דברים, ששום ילדה אינה צריכה לדעת”), אחר־כך הסכים. השחקנית סו ליון היתה בת 22, כשגילמה את הילדה לוליטה.

“מתוך טאקט מעולם לא שאלתי אותו על לוליטה”, נזכר אריה לבבי, ידידו של נבוקוב. “אבל הוא חזר לזה שוב ושוב, מתוך רוגז גדול. הוא היה אומר לי, 'כל הזמן שואלים אותי אם אני אוהב ילדות קטנות. אני דווקא לא אוהב ילדות קטנות, ולא מומחה לסטיות מיניות, אבל האמריקנים האלה לא קוראים כלום”.

“לוליטה הוא משל מודרני על אהבה לאובייקט בלתי־מושג”, מסבירה פרופ' לאונה טוקר. “נבוקוב מראה כיצד הומברט הורס את חיי לוליטה, משום שהוא רואה בה אובייקט, ומתעלם מכך שהיא ילדה בשר ודם, חכמה, פגיעה, עצמאית”.

אחרי “לוליטה” באה “עדה”. סיפורם של אח ואחות, במערכת של גילוי־עריות. כאן ביקש להראות את כוחה המכשף וההרסני של אהבה נרקיסיסטית. אחותם הצעירה של השניים מתאהבת אף היא באח, וברוב ייאושה מתאבדת. “הוא האמין בהרמוניה של חיי משפחה, אך אהב לבחון את רעיונותיו דרך הניגוד”, כותב בריאן בויד. “למשל, הומברט, האב־החורג הסוטה, הוא ההיפך ממה שאב אמיתי צריך להיות. ואהבת האחים ב’עדה' הרסנית משום שהיא מעוותת”.

* * *

בנו דימיטרי נעשה זמר אופרה. העיתונאים נהרו בהמוניהם להצגת הבכורה של “לה בוהם” ב־1961 במילנו, כדי לכתוב על בנו של מחבר “לוליטה”, אבל את ההצגה גנב הטנור לוצ’יאנו פאבארוטי, שהיה אלמוני עד לאותו יום, וזכה אז לחשיפתו התקשורתית הראשונה.

דימיטרי נבוקוב היה גם נהג מרוֹצים ומטפס הרים, אך בעיקר קנה את עולמו בתרגומים לאנגלית של אותם מסִפרי אביו, שנכתבו רוסית. הוא רווק, מהמרוֹצים פרש מזמן, לאחר תאונת־דרכים קשה.

ב־1961, אחרי 21 שנים בארצות־הברית, עקרו ורה וּולדימיר נבוקוב לשווייץ, כדי להיות קרובים יותר לבנם, שגר באיטליה. כאן יחיה נבוקוב עוד 16 שנה, עד מותו.

בהיותו נשוי ליהודייה, ואחרי מות אחיו ההומוסקסואל במחנה־ריכוז, לא ייפלא יחסו המיוחד לישראל. נבוקוב שלח תרומה לליגה למניעת כפייה דתית, כיוון שתיעב כל אידיאולוגיה של השתלטות. הוא תמך במדיניות האמריקנית במזרח התיכון והתנגד לסיוע הסובייטי לערבים: הוא סלד מהשלטון הקומוניסטי. מספר פעמים הזמינו אותו השגריר לבבי וראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לבקר בארץ. הוא הסכים, התלוצץ שישמח לצוד פרפרים בהרי מואב, אך הנסיעה נדחתה בגלל עיסוקיו הרבים. “לקראת ביקורו המיועד בארץ נתתי לו במתנה כמה ספרים על ישראל”, נזכר לבבי. “מהספרים הפוליטיים התעלם, אך הוקסם משני כרכים על הצמחייה בארץ”.

הוא כבר הזמין דירה, לו ולוורה, במשכנות שאננים לאפריל 1977, אך כשהגיע המועד, הוא כבר היה חולה כל־כך, שלא היה מסוגל לצאת מהמלון, אלא באמבולנס.

“לנבוקוב היה כשרון ספרותי גאוני, וגם כשרון גאוני לחיים. הוא סופר של האושר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “הוא האמין באהבה, במסירות, ביופיים של החיים. לעולם אינו מדכא. הוא גורם לך לפקוח את העיניים ולראות דברים מוכרים בצורה ראשונית. הוא היה אדם שנמצא כל הזמן בכוננות מטאפיזית, לחפש את העולם שמעבר למציאות היומיום”.

“החיים הם הפתעה אדירה. אינני רואה שום סיבה מדוע המוות לא יהיה הפתעה גדולה אף יותר”, כתב בספרו “אש חיוורת”. ב־2 ביולי 1977, בגיל 78, יצא להרפתקתו האחרונה. אשתו הצטרפה אליו כעבור 14 שנים.

---

ז'ורז' סנד: אשה משוחררת

מאת

אילת נגב

1804–1876

זמן קצר לאחר נישואיה כתבה אורור דופן לידידתה: “מן ההכרח, שהאחד מבני־הזוג, בבואו בברית הנישואים, יוותר לגמרי על עצמיותו ויקריב לא רק את רצונו, אלא גם את דעותיו. מה רב האושר, המפכה כמעיין המתגבר, אם נשמעים לאדם אהוב…”

מקץ פחות מעשר שנים כבר היתה עקרת־הבית הכנועה הזאת לסופרת מצליחה, חיה בנפרד מבעלה, לביאה טורפת גברים ואוהבתן של נשים יפות. ואז כבר לא הכירו אותה אלא בשם הגברי שבחרה לעצמה: ז’ורז' סנד.

בציורים היא חבושה צילינדר, עניבה, מקטורן ומכנסיים, בלי טיפת איפור. היא נהגה לעשן סיגרים עבים, אבל בגלל טראומת ילדות פחדה משריפות ונהגה להחזיק לצִדה קערת מים מלאה למחצה, שלתוכה היתה מפילה את האפר. כשהחלה לעשן ב־1833, היתה האשה הראשונה והיחידה בצרפת, שאימצה את המנהג הגברי הזה. רק 15 שנים אחר־כך, כאשר נעשתה שרת התעמולה במשטר המהפכני של 1848, קיבל העישון הנשי לגיטימציה, וגם אז, רק כמה נשים אמיצות העזו ללכת בעקבותיה.

משוחררת משׂמלותיה, יצאה סנד לבדה לתיאטרון, שתתה בירה במסבאות, הסתובבה ברחובות בלי לחוש סכנה. כאשה שנאלצה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, נוכחה לדעת, שיש בלבוש הגברי יתרון כלכלי, כיוון ששׂמלות־משי יכבידו על התקציב, ונעלי־עקב עדינות נשחקות פי כמה ממגפיים עבי־סוליה. “יצאתי בכל מזג־אוויר, חזרתי הביתה בכל שעה שרציתי, איש לא שם לב אלי”, רשמה ב“סיפור חיי”, יצירתה האוטוביוגרפית הגדולה בת עשרת הכרכים. “לבושי היה עני מדי, ונראיתי פשוטה מכדי שאמשוך תשומת־לב”.

היא לא היתה יפה במובן המקובל, אבל הגברים שהקיפו אותה לא יכלו לעמוד בפני עוצמתה. לפעמים היה לה נוח להשתעשע בהם בקוקטיות נשית. באחד הנשפים לבשה בולרו ספרדי, ופגיון קטן, משובץ באבני־חן, השתלשל בפרובוקטיביות מחגורתה. אלפרד מיסה, משורר צרפתי רומנטי, שאל אותה לשם מה היא זקוקה לפגיון. “להגנה עצמית, במקום משרת או בן־לוויה”, היתה תשובתה. כשהתעניין איך בדעתה לנעוץ את הפגיון, השיבה לו, “זה כבר תלוי בך”. המשפט הזה היה חץ קופידון. כל פאריז זועזעה, כאשר מיסה הצעיר – הוא היה בן 23, היא בת 29 – נכנס לגור בדירתה. כאשר הילל אחר־כך בשיריו את “הנערה האנדלוסית, ששדיה נשזפו משמש”, הכול ידעו שהוא מתכוון לאהובתו הנשואה.

הסופר הגדול ויקטור הוגו, אחד הגברים הבודדים בסביבתה, שלא נעשה מאהב שלה, העיר בציניות: “ז’ורז' סנד אינה יכולה להחליט אם היא נקבה או זכר. אני מוקיר את כל עמיתי, אחַי, הסופרים, ואין זה מתפקידי לקבוע אם היא אחותי או אחי”.

בביוגרפיות של כמה אמנים גדולים שמור לז’ורז' סנד פרק מרכזי. פרדריק שופן, אשר סנד היתה אהבת חייו, חי איתה כמעט עשר שנים, הלחין בהשראתה מהטובות שביצירותיו, ואחרי שנפרדו, לא הצליח עוד לכתוב ונכנע למחלת השחפת.

“בתקופה זו או אחרת, בארבעים השנים שבין 1832 ל־1870, כל סופר, אמן או פוליטיקאי רפובליקני בצרפת, נחשב למאהב שלה”, מסביר הביוגרף נואל גרזון. “בלזק, ידידה הקרוב במשך שנים, לא שכב עימה מעולם, אך לא סייע לשמה הטוב, כאשר כתב כי הציעה לו את גופה והוא סירב, כיוון שלא רצה להיות ה־14 או ה־15 ברשימה”.

* * *

אבל ז’ורז סנד היתה רחוקה מלהיות קישוט בחיי גבר כלשהו. “בניגוד לאלמה מאהלר, שהיה לה חוש לאתר גברים מרתקים, אך רק שימשה להם השראה, היתה סנד אישיות בזכות עצמה, וכמה מהגברים שאהבה ידועים היום בזכותה ולא להיפך”, אומרת ד"ר לנה שילוני, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית. “סנד היתה סופרת מוכשרת, שכתבה כ־120 ספרים במגוון רחב של ז’אנרים ספרותיים. היו לפניה נשים סופרות, אבל רובן חיברו רומנים רומנטיים. לא סנד. היא הראשונה שכתבה על המיניות הנשית, על בעיות האשה היוצרת, על סוגיות חברתיות, ואף שנולדה כבת־אצילים, היתה סוציאליסטית”.

סנד היתה מודעת למעמדה היוצא־דופן: הסופרת היחידה, שיכלה לטעון למעמד שווה לבלזק ולהוגו, ענקי־הספרות של המאה ה־19. ועם זאת היה לה ייעוד מיוחד כאשה־סופרת. “עבורכן אני כותבת”, כך כתבה ברומן שלה “ז’אן ז’יסקה” מ־1843. “אליכן, נשים אומללות, יצורים נעלים, אשר הגברים לא הצליחו עדיין להשפיל עד תום”. דוסטויבסקי הושפע ממנה עמוקות, טורגנייב קרא לה “אחת הקדושות שלנו”, בלזק קיבל ממנה את הרעיון לרומן שלו “ביאטריס”, והמבקר הרוסי הגדול בלינסקי אמר עליה, “האשה־הגאון, הידועה בשם ז’ורז' סנד, היא בלא ספק הכשרון הפואטי הבולט ביותר בעולמנו”.

"דר לנה שילוני: “בזמנה, העריצו את ספריה והסתייגו מאורח־חייה. כיום לא קוראים את ספריה, אך יש עניין רב באישיותה. התנועה הפמיניסטית אימצה אותה כמופת. היא היתה קולן של בנות־מינה, בתקופה שהקול הזה כמעט לא נשמע”.

בשנים האחרונות התקיימו לא פחות משמונה כנסים בינלאומיים על ז’ורז' סנד, עבודות דוקטורט נכתבות עליה, שני כתבי־עת מוקדשים דרך קבע למאמרים על יצירתה. בתוך שלוש שנים התפרסמו עליה שש ביוגרפיות חדשות, אשר כולן מדגישות את נשיותה התוססת, ורואות בה מודל אידיאלי של אשה משוחררת, קדושה חילונית, שאיתה יכולה כל אשה מודרנית להזדהות.

הפריחה הזו פסחה על ישראל. לעברית תורגמו רק ספרים מעטים. “פדט הקטנה” יצא ב־1982 בהוצאת “כתר”, בתרגומה של איילה צ’ודנובסקי, ו“לליה: חייה של ז’ורז' סנד”, שכתב אנדרה מורואה, ביוגרפיה העוסקת בחייה ויצירתה של סנד, פורסמה ב־1967 בהוצאת “מסדה”, בתרגומה של לאה ויץ־כהן. גם מעט הספרים האלה אזלו.

* * *

אורור (“איילת־השחר”) דופן נולדה ב־1804. לאמה, סופי־ויקטואר, אשה בעלת עבר מפוקפק, היתה בת מפרשת־אהבים קודמת, כשנישאה למוריס דופן, קצין גבוה ממעמד האצולה. אורור כמעט לא הכירה את הוריה: אביה נשלח לשרת בספרד, ואמה נסעה בעקבותיו, חוששת שייפול בקסמן של הספרדיות חמות־הדם. אורור נשארה בבית קרובים.

כשהיתה בת ארבע, חזר האב לחופשת מולדת ונהרג בנפילה מסוס. אמו השכולה, אשה עשירה, משכילה קפדנית ומיוחסת, סירבה לקבל את כלתה המפוקפקת, ודרשה לחנך בעצמה את נכדתה, כך שבבוא היום תהיה ראויה לרשת את אחוזת המשפחה. “אמי וסבתי רבו ביניהן על לבי השסוע”, תכתוב לימים אורור, כאשר תהיה כבר ז’ורז' סנד. היא תישאר תמיד מלאת געגועים לאמה, אך כל מפגש ביניהן יהיה מאכזב. “כתוצאה מכך, במשך כל חייה הבוגרים”, מסביר הביוגרף נואל גרזון, “תמלא ז’ורז' סנד תפקיד אמהי באהבותיה לגברים ולנשים, ביחסיה עם ילדיה ועם הצעירים הרבים שלהם תעניק עצה וסיוע כלכלי”.

הסבתא, אשה שִׂכלתנית וחילונית, דאגה שתלמד שש שפות, נגינה בפסנתר, נימוסים והליכות ומדעי הטבע. חינוכה היה כשל נער לכל דבר. לפעמים היתה הסבתא שוכחת, וקוראת לה בטעות מוריס, כשם בנה המת, או אומרת “בני”, במקום “נכדתי”.

כשהיתה בת 17, מתה סבתה, ואורור היתה ליורשת הבלעדית של אחוזת נואן, ועוד דירה בפאריז והון רב. במשך חודשים אחדים ניהלה בהצלחה את הרכוש. אלא שחירותה לא האריכה ימים. אמה, אשר רצתה להשתלט על ירושת המשפחה, הופיעה ודרשה שהבת תעבור אליה. היא לקחה אותה לדירתה העלובה בפאריז, דרשה ממנה לקרצף רצפות ולקחה ממנה את בגדיה היפים. אורור קיבלה זאת בצייתנות, ולא מחתה גם כשאמה, השתויה למחצה, גידפה אותה בלשון, שאפילו נערי האורווה בנואן לא השתמשו בה בנוכחותה. נישואים בגיל 18 לקזימיר דודבאן, בנו של ברון ויורש עשיר לא פחות ממנה, נראו כמוצא טוב מן הסבך.

אלא שהנישואים היו אומללים. לא היו לזוג הצעיר תחומי עניין משותפים, וכשדיברה על ספרים שקראה, היה מפהק ומשתיק אותה. היא החלה לסלוד ממגע גופו. על הצד האירוטי של נישואיהם אפשר ללמוד ממכתב, שתכתוב לימים לקרוב, שעמד להשיא את בתו: “השתדל שחתנך לא ינהג בכוח בליל הכלולות. הגברים אינם יודעים, עד כמה שעשועיהם גורמים לנו עינויים. אמור לו שירסן את חושיו, ושיחכה עד שאשתו תגיע לאט־לאט, בעזרתו, להיענות לו מתוךתענוג. אין לך דבר איום מרֶגש הזוועה, הכאב והבחילה של ילדה מסכנה, שאינה יודעת כלום, כשהיא נאנסת על־ידי חיית־פרא. אנו מגדלים אותן כקדושות, ומוסרים אותן, כאילו היו סייחות להרבעה”.

אורור ראתה בכאב, כיצד משתלט בעלה על רכושה, בחסות החוק הצרפתי. לימים תכתוב גילוי־דעת, שבו תדרוש עבור כל נשי צרפת את הזכות לשלוט בקניינן, הזכות להתגרש ולהינשא מחדש. אבל בינתיים יכלה רק לגדל את בנה ולשתוק. הקרע הסופי אירע בלידת בתה סולאנג', ב־1828. מיילדת הוזעקה לבית, והלידה החלה; בעלה, שיכור כלוט, הופיע פתאום, גורר אחריו את אחת המשרתות. אורור שמעה את כל הצחקוקים ונענועי המיטה בחדר הסמוך.

הם הוסיפו לחיות באחוזת נואן, כשני זרים. בינואר 1831, אחרי שגילתה את צוואת בעלה, שבה הביע את שׂנאתו כלפיה, עזבה את הבית לפאריז.

ד"ר לנה שילוני: “כאשה חסרת מקצוע, עם ילדים, בלי חסותו של גבר, לא היו לה אפשרויות פרנסה רבות. לו היתה ממעמד נמוך, היתה הופכת למשרתת, מלצרית, זונה. במעמדה יכלה להיות שחקנית או זמרת, אבל גם העיסוקים האלה היו על גבול המפוקפק. וכך גילתה, שהיא יכולה להתפרנס בכבוד ולכבוש לה מעמד בזכות העט הקל שלה. היא החלה לכתוב, כי היתה זקוקה לכסף”.

בדצמבר 1831 התפרסם “רוז ובלאנש”, רומן על שחקנית ונזירה, שכתבה יחד עם אהובה, ז’ול סאנדו, משורר צרפתי עדין ויפה־תואר. הם חתמו על הרומן המשותף בשם ז’ול סנד. כמה חודשים אחר־כך כתבה את הרומן “אינדיאנה”, על אשה שנקרעת בין בעל למאהב. היא תקפה לא רק את חוקי הנישואין שהופכים נשים לשפחות לבעליהן, אלא גם את החברה, המסרסת נשים מהספונטניות ומהתשוקה הטבועה בהן. “סאנדו קרא את כתב־היד והתפעל”, מספר הביוגרף אנדרה מורואה. “מתוך יושר סירב לחתום על ספר, שלא השתתף בכתיבתו. אורור ידעה שבעלה יתנגד אם תשתמש בשם נישואיה, ואמה תכעס אם תחתום בשם נעוריה. לכן מצאה פשרה: היא תשאיר את השם ‘סנד’, ורק תשנה את השם הפרטי. כך נולדה ז’ורז' סנד”.

חוקרת הספרות איזבל נג’ינסקי שמה לב, שבניגוד לדעה המקובלת, סנד לא בחרה לעצמה שם גברי ממש. הצרפתים מאייתים את השם, GEORGES, ואילו סנד השמיטה את האות S וכתבה, GEORGE כדרך האנגלים. “כך יצרה רושם, שהיא עומדת מהצד, לא לגמרי שייכת, ולכן זכאית למתוח ביקורת חברתית, אבל בעיקר, העמידה את עצמה כיצור שאינו גבר וגם לא אשה. היא האמינה שיוצר אמיתי חייב להיות אנדרוגני, כדי שיוכל להבין ולבטא את שני המינים. היא אמרה ‘לנשמה אין זהות מינית’, ובנתה דמויות עם מיניות כפולה. מאה שנים אחריה תעסוק בנושא הזה סופרת גדולה אחרת, וירג’יניה וולף”, כותבת נג’ינסקי.

הגברים שנפלו לרגליה של סנד לא יכלו לשער, שהיא תפתח עניין רומנטי באשה. מארי דורוואל היתה הכוכב של הבימה הפאריזאית, ילדת־ביבים שעלתה לגדולה, בעלת שיער ארוך וגזרה מדהימה. סנד ראתה אותה בתיאטרון בתפקיד ליידי מקבת וכתבה לה, שהיא מייחלת לפוגשה. בחיי מארי היו שני גברים: בעלה, והמאהב שלה, המחזאי אלפרד דה ויני. גם סנד לא היתה לבדה, היא חיה עם המשורר ז’ול סאנדו. ואף־על־פי־כן הפכו השתיים לנאהבות.

ביומנה האינטימי רשמה סנד: “שעת שחר. בואי, מלאך הבוקר. תני לי לנשק את מצחך. תני לשׂערך השחור לצנוח מעלי. מדוע אין לגברים שיער ארוך וגולש? מלאך דומם, הניחי ידך הצוננה על כתפי. שום גבר לא נגע בה בשפתיו. מדוע אין לגברים כנפיים, לבוא בלילה ולעוף להם בבוקר? לכי עתה, מלאך הבוקר. אני נרדמת. נשקי אותי על מצחי, ועשי את נשמתי יפה כנשמתך”.

מארי דורוואל כתבה לה פתק במלים פחות פיוטיות, אבל בעוצמה רגשית לא פחותה: “א. (אלפרד) עשה לי סקנדל כזה, שאני לא יכולה להצטרף אלייך כמתוכנן. אבל דעי, שעד שניפגש, אני מכסה אותך באלף נשיקות, כפי שתכסי אַת אותי, כאשר אבוא אלייך”.

כשחשף אלפרד דה ויני את אופי הקשר, ציווה על פילגשו לעזוב את “הלסבית הארורה הזו”. מארי הוסיפה להיפגש עם ז’ורז' בחשאי, ואהבתן האריכה ימים יותר מהרומן שלה עם דה ויני. גם בשנים שבהן ירדה מארי מגדולתה ונאלצה להופיע בתיאטראות־שדה ובמחזות סוג ג‘, נשארו קרובות, וכאשר מתה מארי ממחלה קשה, דאגה ז’ורז’ סנד לילדיה.

ברומן “לליה” (1833), הנחשב לאוטוביוגרפי מכל יצירותיה, מספרת סנד על אשה, שעוברת ממאהב אחד למשנהו ומחפשת סיפוק, ללא הועיל. בגילוי־לב, ששום סופר בן תקופתה, מלבד בלזק, לא הגיע אליו, כתבה סנד בפרוטרוט על הרעב האירוטי, ששום פרשת אהבים אינה יכולה לספקו. היא עצמה האמינה, שבעלה קזימיר דודבאן אשם בקרירותה המינית. אחרי שהיו לה גברים אחרים, וגם איתם לא חשה הנאה רבה, הבינה שהפגם נמצא בה. יחסיה עם נשים הוכיחו לה, שאינה פריג’ידית, אך עד סוף ימיה דבקה באמונה שהיא נכה רגשית.

“לליה”, שבו הביעה את התחושות האלה, עורר שערוריה, היה לרב־המכר של השנה, והפך את סנד לאשה עשירה. בעלה־בנפרד, שעד אז לא טרח לקרוא שום ספר שלה, הודיע לה, שהוא מסרב להרשות לאשה מופקרת כזאת לגדל את ילדיו. המשפטים על אחזקת הילדים והרכוש נמשכו מספר שנים. עד שבסופו של דבר זכתה ז’ורז' בשניהם. סנד לא הסתירה את הרומנים שלה. היא ראתה עצמה כאשה בעלת רמה מוסרית גבוהה וטענה, שלנשים יש זכות לאותו חופש מיני, שהחברה מעניקה לגברים. מעולם לא היתה נואפת, וכעסה שמאשימים אותה בקלות־דעת. “לא שכבתי מעולם עם גבר שלא אהבתי אותו”, כך אמרה.

ההספק שלה היה עצום, שניים־שלושה רומנים בשנה. היא ידעה לקלוע לטעם הקהל ומיזגה סיפורים סנטימנטליים עם מסר חברתי, פמיניסטי וסוציאליסטי, שהיה חשוב לה. היא שלטה בכל הז’אנרים וכתבה כ־20 עמודים ליום, במשמעת עצמית רבה. גם כאשר נסעה לחו"ל עם אחד ממאהביה, הקפידה להסתגר שעות אחדות בכל יום ולכתוב. היא נהנתה ליצור רושם, כאילו אינה לוקחת את כתיבתה ברצינות, ועושה אותה רק בגלל הכסף. “עבורי מלאכתו של הסופר היא הכנסה של 3,000 פרנק”, כתבה. “לא המאמץ השׂכלי מתיש אותי. אני כותבת בקלות, כאילו תפרתי מכפלת”. היה לה רגש אחריות מפותח, והיא ידעה שאם לא תכתוב, לא תוכל לפרנס את ילדיה ולארח את כל האנשים, שהיו תלויים בה: אהובים, ידידים, מכרים.

מעולם לא היתה מוכנה להקדיש את כל האנרגיה שלה לעבודה: “יש בעולמנו דברים רבים יקרים לאין שיעור: אמהוּת, אהבה, ידידות, מזג־אוויר נאה, חתולים, ועוד אלף ואחד דברים”. היא היתה טבחית מצוינת ובעלת־בית למופת.

רוב הגברים בחייה היו צעירים ממנה, דקי־גו ויפי־תואר, וסבלו מבריאות לקויה. כזה היה המלחין פרדריק שופן, שפגשה ב־1837. “הוא הזדעזע מלבושה ומלשונה הוולגרית, ואמר שזו קריקטורה של אשה”, אומרת המוסיקולוגית ד"ר אסתרית בלצן מתל־אביב. “סנד העירה בגילוי־לב, שלדעתה פרנץ ליסט מוכשר ומושך ממנו, אבל לדאבונה, הוא מאוהב מדי בפילגשו מכדי שתוכל לזכות בו”. הרומן החל כעבור שנה, אחרי ששופן ביטל את אירוסיו לנערה פולנייה.

ז’ורז' סנד, שהאמהות היתה חשובה לה תמיד, הזמינה את שופן לנסוע איתה למיורקה יחד עם ילדיה, ושם שכרו בית. חרף בריאותו הרופפת של שופן ומחלת השחפת, שהתפרצה במלוא עוזה, היו עבורו החודשים, שבהם חי עם סנד על האי, פוריים ביותר. “ז’ורז' סנד היתה מודעת לגדולתו של שופן”, אומר הפסנתרן פרופ' אריה ורדי. “היא הבינה שהגורל זימן אותה למלא תפקיד מיוחד בחיי גאון, וניסתה לעזור לו בכל דרך. היא סעדה אותו על מיטת חוליו, הבינה את התלבטויותיו והעניקה לו תחושה, שכל מה שהוא עושה, חשוב לה. היא היתה גורם ישיר לכך, שבמשך חייהם המשותפים הלחין כמה מהיפות ביצירותיו”.

במכתבים לידידיה התוודתה סנד, שהיא ושופן קיימו יחסים רק לעתים רחוקות. “היא ידעה, ששום גבר לא יוכל לספק אותה”, טוען הביוגרף נואל גרזון, “אבל שנותיהם יחד היו מאושרות. בזכות טיפולה המסור נרגעה השחפת שלו במקצת, הוא יצר קשר טוב עם ילדיה של ז’ורז', והיה להם תחליף אב”.

אבל בתה סולאנג', בת 18, מתוך רגשות מורכבים כלפי אמה, סִכסכה ביניהם וסיפרה לשופן, שאמה בוגדת בו. שופן נפגע והתרחק. סנד נעלבה מיחסו, וכך, ב־1847, בלי סיבה של ממש, נותק קשר אהבה בן עשר שנים. “פרידתם היתה מכה, ששופן לא התאושש ממנה”, אומרת ד"ר אסתרית בלצן. “הוא לא הלחין עוד, ומחלת השחפת הגבירה את אחיזתה בו. ב־1849 מת, בן 39”.

לימים יהפוך מוריס סנד, בנה של ז’ורז‘, לצייר קריקטורות נודע, וסולאנג’, כלפי חוץ אשה נשואה ומכובדת, תהיה לזונה היקרה ביותר בפאריז. ויקטור הוגו, רודף־נשים ידוע, סיפר לז’ורז' רק כעבור שנים על עיסוקה החשאי של בתה, וציין שמתוך כבוד לאם נמנע מלהשתמש בשירותיה של הבת.

במהפכה הרפובליקנית של 1848 מילאה סנד תפקיד לא רשמי כשָׂרת התעמולה, חיברה עלונים וגילויי־דעת בזכות השלטון הרפובליקני. “אף שהיתה בת־אצילים, היא היתה סוציאליסטית באופייה”, אומרת ד"ר לנה שילוני. “באותה תקופה החלה לכתוב רומנים מחיי האיכרים – ‘פדט הקטנה’, ‘פרנסואה האסופי’, ספרים על עלובי־חיים, שבהם חשפה את עושרם הרוחני של חיי הכפר, הנציחה סיפורי־עם ומסורות, ותיארה את הדיאלקטים של לשון האיכרים. היא נעשתה מחזאית מצליחה, והצגותיה מילאו אולמות. ב־1852 פרשה לאחוזתה הכפרית”.

הגיל המתקדם הרגיע את ז’ורז' סנד. היא לא חזרה בה מדעותיה על קיפוחן של הנשים, אך אורח־חייה הסוער התמתן. ב־24 השנים האחרונות לחייה גרה בכפר ונודעה כ“הגברת המיטיבה מנואן”. היא העניקה השכלה לילדי האיכרים ועשתה מעשי חסד. “אינני מאותם אנשים סבלנים, המקבלים אי־צדק בשיוויון־נפש”, אמרה. מבחינה ספרותית זכתה בשנים ההן להישג גדול אחד – יצירתה “סיפור חיי”, שנחשבת לאחת האוטוביוגרפיות המעניינות שנכתבו מעולם.

סנד מתה ב־8 ביוני 1876, בת 72. זמן לא רב לפני־כן כתבה: “ידעתי אהבה שלמה לא פעם אחת, אלא, אבוי, פעמים רבות, אך אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש, הייתי בוחרת להישאר צנועה”.

---

סילביה פלאת וטד יוז: מותה של אסיה ג.

מאת

אילת נגב

טד יוז, נו' 1930

(תמונתו תעלה בעתיד, כשתהיה רשות לפרסמה).

סילביה פלאת, 1932–1963

אסיה גוטמן, 1927–1969

הצלע שתישאר עלומה במשולש־אהבה זה, היא של האיש החי. בוקר אחד אטמה אשתו את פתחי המטבח, ופתחה את ברז הגז. שעות ארוכות דלף הגז ועִרפל את חושיה עד מוות. סביב מותה צמח מיתוס. נערת הזהב שהלכה בעקבות כוחות ההרס האפלים אשר קראו לה. שש שנים לאחר־מכן, לא יכלה אהובתו לעמוד בנטל של מות קודמתה ובאצבעות המאשימות שהופנו לעברה. צעד־צעד הלכה אחר האשה הראשונה, ואף לקחה עימה אל האבדון את ילדתם המשותפת, בת הארבע.

“אני לא יכול לדבר על טד יוז”, אמר לי המשורר יהודה עמיחי, “הוא אחד החברים הקרובים ביותר שיש לי עלי־אדמות, ואני האחרון שארצה לפגוע בו. לא מזמן חזרתי מביקור אצלו. הוא חי עם אשתו השלישית באותו בית בדבון שבו גר עם סילביה פלאת. באותו בית שבו ניסתה גם אסיה גוטמן לחיות. ודאי שהמאורעות ההם רודפים אותו. איך יכול להרגיש גבר, ששתי הנשים שלו מתו בצורה כזאת?”

אבל את הרמז הפומבי הראשון סיפק דווקא עמיחי עצמו, בשירו “מותה של אסיה ג.”

אסיה גוטמן נולדה בגרמניה, ב־1927. אביה היה רופא אורתופד ממוצא יהודי־רוסי, אמה, גרמניה פרוטסטנטית.

בסוף שנות ה־30, עם התחזקות המפלגה הנאצית, נמלטה משפחת גוטמן לארץ־ישראל. העובדה שגב' גוטמן היתה ארית, לא גוננה על המשפחהמפני חוקי הגזע.

אסיה למדה בבית־הספר לבנות “תביטה” של המיסיון ביפו. אחותה הצעירה, צילי (צציליה), התרחקה מכל מה שמדיף ריח של נצרות, ובחרה בבית־הספר “בלפור” בתל־אביב.

נערות מנומסות מאוד, בתלבושת אחידה צנועה, לומדות גם היום בבית־הספר “תביטה”, ברחוב יפת 21 ביפו. בית־הספר מנוהל על־ידי הכנסייה הסקוטית, ובמסדרונותיו מתנגנת השפה האנגלית, בקולות מהוסים, בניחוח צונן שלחוץ לארץ. אני מנסה לשתול את אסיה גוטמן בין קירות האבן הקרים, כל־כך קרוב ל“חוויה הישראלית”. פרוטסטנטית על־פי ההלכה, בעיניה הענקיות, כחולות־ירוקות, ושׂערה החלק יורד אל הכתף בתסרוקת ‘קארה’ קצרה.

במשרדה של המנהלת, מנסים לשווא לחפש את שמה של אסיה בכרטסת. השם גוטמן נדיר למדי במקום הזה, ורישומים משנות ה-30 אין. “נסי אולי במשרד הראשי שלנו בסקוטלנד, אבל אני לא מאמינה שהם שומרים תיקים של תלמידות 60 שנה אחורה”, אומרת המזכירה.

ההורים ושתי הבנות, אסיה וצילי, התגוררו בדירה שכורה בת שלושה חדרים בקומת קרקע, ברחוב בלפור בתל־אביב. “ביתם התנהל בצורה ייקית, יפה וסולידית”, נזכרת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות הצעירה. “בחג המולד, ליד האשוח, היו מארחים קצינים אנגליים ורופאים יהודיים, עמיתיו של האב. השנה היתה 1943, ואסיה היתה בת 16, יפה מאוד, גאה, לא רגילה. גם בגלל אופיה העקשני, גם בזכות הופעתה. היא הרשתה לעצמה להיות אגואיסטית”.

לאחר שסיימה את “תביטה”, למדה אסיה במשך שנה אחת לבחינות הבגרות הבריטיות. היו לה נטיות ספרותיות, והיא הצטיינה בשפות.

“אסיה לא התאקלמה בארץ”, מספרת חנה שליט, חברתה הקרובה. “שפת אמה היתה גרמנית, ומשפחתה הוטלה לכאן בגלל הרדיפות, לא מתוך ציונות. היא אמנם דיברה עברית ולא נראתה חריגה, אבל הרקע שלה היה מקור לקונפליקטים. החלום שלה היה לחיות באנגליה”.

חנה שליט, שיער אפור וקצר, נאה מאוד, מבוגרת בשלוש שנים מאסיה. אני מנסה לדמיין את שתיהן בימים בהם היתה שליט אליבי לאסיה: “לאסיה היה מאהב, סמל בחיל האוויר הבריטי. מדי פעם היתה מתחמקת לסוף שבוע איתו, ומספרת להוריה שהיא ישנה אצלי. משום־מה, הם האמינו לה. תמיד היתה מוקפת מחזרים, גברים לא משו ממנה”.

מאהב, קוראת חנה שליט לחבר הבריטי של אסיה גוטמן. זה מוזר, כי הרי אסיה היתה רווקה, בוגרת די הצורך, עומדת ברשות עצמה. דומה ששליט בחרה מבלי־משים במלה שעל גבול החטא, מתוך הידיעה של מה שאירע שנים אחר־כך. כאילו סופה של ההשתלשלות, צובע את הדרך שהובילה אליו.

“חשבתי את אסיה לקלת־דעת”, מודה שליט. “היא קראה ספרים, אבל מעולם לא היו לנו שיחות מעמיקות ממש, למרות שבמשך שלוש שנים הייתי החברה הקרובה אליה ביותר. היא היתה בחורה עליזה מאוד, עם עליצות כמעט לא טבעית. כאשר ראיתי פעם בעיתון אנגלי שיר שתרגמה, התקנאתי בה, וחשבתי, הנה, זה מוכיח שאדם יכול להשתנות, ואולי זה מוכיח שלא הכרתי אותה ממש”.

עם סיום המנדט הבריטי, אספה משפחת ד"ר גוטמן את מיטלטליה, והמשיכה לנדוד. ההורים וצילי השתקעו בקנדה. בתצלום קטן, שחור־לבן, נראית האם בכובע מעוטר פרחים, האב במגבעת. “לחנה, מהמשפחה הקודרת, ונקובר 1951”, רשמה צילי גוטמן על גב התמונה ששלחה לחברתה חנה זלוטופולסקי. אסיה נישאה לג’ון, החייל האנגלי שלה, ועזבה איתו את הארץ.

“אני לא יודעת אם זו היתה אהבה גדולה, או שפשוט היתה מוכנה לעשות הכול כדי לצאת מכאן”, מהרהרת חנה שליט.

אחרי שלוש שנות נישואים, התגרשה אסיה מג’ון, ונישאה לדייוויד וויוויל, משורר קנדי צעיר. וויוויל נשלח לבורמה מטעם ה“בריטיש קאונסיל”, והשניים שהו שם שנים אחדות. לא נולדו להם ילדים. אסיה היתה עדיין נשואה לו ב־1961, כאשר הצטלבה דרכה בראשונה בדרכם של סילביה פלאת וטד יוז. שנה וחצי אחר־כך, התאבדה פלאת.

* * *

ליד דמותה של סילביה פלאת, מחווירה אסיה גוטמן. למקרא שיריה, סיפוריה ומכתביה של פלאת, נדמה כי מלאך נגע בה בשרביטו וחנן אותה בכושר ביטוי, בלב מרגיש, בשמחת חיים, באהבת אדם. וכמו בכל האגדות, לא הִרפּה ממנה בטרם הניח בתוכה גם זרע של מרה־שחורה.

סילביה, בתם של אורליה ופרופ' אוטו פלאת, היתה ילדת פלא. כאשר נישאה אורליה לאוטו, מומחה עולמי לדבורים, מבוגר ממנה ב־21 שנה, זנחה את לימודיה לדוקטורט והתמסרה לגידול הילדים ולטיפוח הקאריירה של בעלה. אבל בהיות סילביה בת 9 ואחיה וורן בן 6, נפטר האב מסיבוך של מחלת הסוכרת.

תחושת הנטישה הזאת, הכעס על האב והגעגועים אליו, הזינו את הילדה לאורך חייה ומצאו את ביטויָם ברומן “פעמון הזכוכית”, שבו הגיבורה, סטודנטית צעירה שאיבדה את אביה, שולחת יד בנפשה.

כדי לפרנס את ילדיה, שבה האם לאוניברסיטה, ובתוך שנים מעטות היתה אף היא פרופסור. יפה מאוד, תמירה, היתה סילביה סטודנטית מצטיינת, שזכתה בכל הפרסים האפשריים. היא למדה במוסדות־חינוך מעולים – וולסלי־קולג' וסמית. את שירה הראשון פרסמה בגיל 8, ומאז לא חדלה לכתוב. בשנים מאוחרות יותר, חתמה חוזה לפרסום ראשון של כל שיריה ב“ניו יורקר”. עיתון הנשים “מדמואזל” בחר בה לסיבוב במנהאטן, כדוגמנית במקומות בילוי נוצצים.

לא מפתיע שזכתה במלגה של “קרן פולברייט”, לשתי שנות לימוד באוניברסיטת קיימברידג'. שם, באנגליה, פגשה את המשורר בן־גילה טד יוז. לראשונה בחייה חשה שאינה צריכה לחפש יותר.

“כל חיי, כל הצער והעמל נועדו רק לשם התכלית הזאת”, כתבה לאמה באחד מ־700 המכתבים האישיים מאוד, שתיעדו את 13 השנים מאז צאתה ללימודים ועד מותה. “כל הדם שנשפך, כל המלים שנכתבו, האנשים שאהבתי, כולם היו אימונים, כדי להכשיר אותי לאהבה… איני יכולה לדמיין איך חייתי פעם בלעדיו. הוא הגבר הנאה, המבריק, היצירתי והיקר ביותר בעולם. כל מחשבתי נסבה עליו, איך להשׂביעו נחת ולהנעים לו…”

סילביה פרחה. ביולי 56', ארבעה חודשים אחרי שהכירו, נישאו. “אני חשה שאני חיה עם הבבואה הזכרית של עצמי”, כתבה לבני משפחתה. “אני יודעת שלא נועדתי להיות אשה לבד, אשת קאריירה… אני אהיה אחת המשוררות היחידות בעולם שהיא אשה מלאה ומתרוננת, לא אשה גברית מרירה ומתוסכלת, ההורסת את הגבר בסופו של דבר”. היא היתה אז בת 24.

מקץ שנתיים עזבה את החיים האקדמיים וביקשה להתפרנס משירתה. היא האטה את הקצב, ושקעה באימהות ובחיי הנישואים.

הם חיו בדירה זעירה ליד גן החיות של ריג’נט פארק. קומה ראשונה, חדר שינה שיש בו מקום רק למיטה כפולה. מכונת כתיבה עמדה על השולחן הקטן שליד החלון, והם כתבו בה במשמרות: האחד כותב, השני משגיח על הבת הפעוטה, פרידה, שנולדה באפריל 1960. בלילה היו מסלקים את השולחן ומפנים מקום לעריסת התינוקת.

טד נחל הצלחה גדולה מאוד. ספרו הראשון “נץ בגשם”, התקבל באהדה וזכה בפרסים בארה"ב. הספרים הבאים לא הכזיבו. טד, גבר גבוה, בז’קט קורדרוי שחור ונצחי ובמכנסיים שחורים, הפך חביב התקשורת. לעתים קרובות הוזמן לקרוא משיריו ברדיו ובטלוויזיה.

“השמות שבחרנו לשלושת ילדינו הבאים”, כתבה סילביה לאמה בהיותה שוב בהריון, “הם מייגן, ניקולס וג’יקוב. מוצאים חן בעינייך?” ניקולס נולד ב־17 בינואר 1961. באותה תקופה, כבר נכנסה אסיה גוטמן לחייהם.

האזכור הראשון של אסיה הוא במכתב לאורליה פלאת ב־13.8.61. סילביה כותבת שהיא וטד חולמים לעבור לבית בכפר לקראת הולדת הילד השני, ומפרסמים מודעה להשכרת דירתם הלונדונית. אסיה ובעלה נענו למודעה ושכרו את הדירה.

זו היתה, ככל הנראה, פגישתם הראשונה של טד יוז ואסיה גוטמן. לאחריה, עברו סילביה וטד לבית־רעפים כפרי, במחוז דבון. טד הִרבה לנסוע ללונדון, להקלטות בבי.בי.סי. סילביה נשארה בכפר עם הילדים. באחד מסופי השבוע אף אירחו בביתם את אסיה ודייויד וויוויל. “משורר קנדי צעיר ונחמד ואשתו האינטליגנטית והנאה מאוד באים אלינו לסוף השבוע”, כתבה לאימה.

בסוף יוני, הגיעה אליהם אורליה פלאת לביקור. סילביה אמרה לאימה בגאווה: “יש לי כל מה שרציתי אי־פעם בחיים: בעל נפלא, שני ילדים מקסימים, בית יפה והכתיבה שלי”. אבל האם חשה שבקיעים חמורים התגלעו בנישואים, ומתח כה רב שרר באוויר, עד שהעדיפה לשכור חדר בכפר עד תום ביקורה. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את סילביה בחיים.

אחרי מותה של הבת, הוציאה האם את המכתבים בספר LETTERS HOME. בהערת שוליים על ביקורה, רשמה: “טד נהג להיפגש עם אשה אחרת, וקנאתה של סילביה לא ידעה גבול”. אין היא מציינת אם דבר קיומו של הרומן נודע לה מסילביה עצמה, או לאחר זמן. מכתביה של סילביה עצמם דיסקרטיים מאוד. השם “אסיה” אינו נזכר בהם.

מכתבה הבא של סילביה היה מה־27 באוגוסט, 1962. “אני מקווה שלא תהיי מופתעת או מזועזעת מדי לשמוע שאני מנסה להשיג הסכם פירוד מטד… פשוט איני יכולה להמשיך ולחיות את החיים המשפילים והמיוסרים שחייתי, שעצרו את כתיבתי והרסו לי את השינה ואת הבריאות… אני רוצה להחזיר לעצמי את המשקל והבריאות שאיבדתי בששת החודשים האחרונים הללו”.

טד עזב ללונדון. על הצעת האם לבוא עם ילדיה לחיות בארצות־הברית, השיבה סילביה שהיא מסרבת לסגת לתוך הרחם. “אם אתחיל לברוח עכשיו, לא אעצור לעולם. כל חיי אשמע על טד, על הצלחתו, על גאוניותו… לכן, אני נוסעת השבוע ללונדון, לעמוד מול כל המכרים שלנו ולומר להם בשמחה ובלב שלם שאני מתגרשת מטד, כדי שלא יחשבו אותי לרעיה כפרית עלובה. איני מתכוונת להתרחק מהמכרים המקצועיים האלה, רק משום שהם יודעים, או כי אני עלולה לפגוש את טד עם מישהי אחרת…”

מכתביה של סילביה מעידים על התמודדות קשה. אחת לכמה ימים, היא כותבת מכתב נואש ומבקשת שמישהו מבני המשפחה יבוא לשהות איתה. למחרת היא נסוגה, כותבת מכתב בהול, מתביישת שהיתה מוכנה להטריח אותם. “נסה לשכנע את אמא שנרפאתי”, היא כותבת לאחיה וורן. “רק מבחינה גופנית אני בסכנה, מבחינה נפשית אני בסדר גמור. כותבת טוב מאי־פעם, מ־4 בלילה עד 8 בכל בוקר. לא סיפרתי לאמא שכמעט מתִי משפעת”. כאשר באה אחות בריאות הציבור לשקול את התינוק, נדהמה מרזונה של האם הצעירה. אשה נטושה הכותבת כל לילה במשׂרה מלאה כדי לפרנס את ילדיה.

אלפרד אלווארז, המבקר הספרותי של ה“אובזרוור”, היה אחד מידידיהם הקרובים של הזוג יוז־פלאת. ההיכרות החלה על בסיס מקצועי, אך התחזקה והפכה לקשר אישי הדוק, גם בזכות צרות דומות: גירושין קשים מאוד של הזוג אלווארז, וניסיון התאבדות כושל מצדו.

בסוף ספטמבר 1962, שישה חודשים לפני מותה, צִלצלה סילביה בדלת דירתו של אלווארז בלונדון, לבושה בהידור, עליזה, עם תספורת חדשה. סיפרה שהיא מחפשת דירה, והוסיפה כבדרך אגב שהיא והילדים גרים לבדם. הוא זכר את פגישתם האחרונה על הדשא בדבון, ונראה לו בלתי־אפשרי שמשהו יפר את האידיליה הזאת. אבל הוא לא שאל, והיא לא נידבה מידע. במקום זה, דיברה על התשוקה לכתוב, על דיבוק שמוליד מתוכה שיר ביום ואף יותר. “ואז עלה בדעתי שאולי לכן נפרדה מבעלה. כאשר שני משוררים שאפתנים, מקוריים ופוריים כאלה מתאחדים בברית הנישואים, כל שיר של האחד כאילו נעקר מהשני ונגזל ממנו”.

“הקושי הגדול ביותר”, כתבה סילביה לאמה מלונדון בנובמבר, “הוא שטד נמצא בשיא תהילתו, וידידיו הם אלה שנותנים לי עבודה… אני שוהה אצל זוג פורטוגזי נפלא, הבחורה היא ידידה של חברתו של טד, והם רואים עד כמה אני מלאה עניין בחיים, וכולם מתפעלים מהיותי משוללת כל קנאה או צער… נפלא לחיות בנפרד מטד. אני לא נתונה עוד בצילו, וזו הרגשה שמימית להיות נאהבת בזכות עצמי… אולי אפילו אשאל שולחן לדירתי מחברתו של טד – אני יכולה להיות נדיבה כלפיה עכשיו. לה יש רק משׂרתה במשרד פרסום והיהירות שלה… והכול רוצים בימינו להיות סופרים… ייתכן שאני ענייה מבחינת חסכונותי בבנק, אבל עשירה בהרבה, בכל המובנים האחרים, ואיני מקנאת בהם כלל. התינוקות שלי והכתיבה שלי הם כל חיי, ואשר להם, שייהנו מהפרשיות ומהמסיבות שלהם, פוף!”

בלונדון, בדירות נפרדות ובמעגלים שנמנעים מלהיפגש, חיו סילביה עם ילדיה, וטד עם אסיה, שעזבה למענו את בעלה. זו היתה אחת התקופות היצירתיות ביותר של פלאת, אך השירים שכתבה היו כה מיואשים והרסניים, עד שהשבועון ששלחה אותם אליו, החזיר את כולם.

בחייה האישיים, היתה דווקא קלילה מאי־פעם, נמרצת ומלאת תוכניות. במאמץ כספי ניכר שכרה לחמש שנים בית מקסים, שבעבר גר בו המשורר הנערץ עליה ויליאם באטלר ייטס. תוכניותיה ומכתביה אינם מעידים על אדם שרוצה לשים קץ לחייו.

לאלפרד אלווארז סיפרה, שתאונת המכונית שאירעה לה כמה חודשים קודם־לכן בדבון, לפני שטד נטש אותה, היתה סטייה מכוונת, ניסיון מודע למות. על ניסיון התאבדות זה, כתבה פלאת את שורותיה הידועות:

היא ראתה את המוות כאתגר גופני, כהתנסות, כמו קפיצה על מדרון סקי בלי לדעת לגלוש, כפי שעשתה בת־דמותה ב“פעמון הזכוכית”. המוות היה בעיניה חוב שעליה לשלם אחת לעשר שנים, ולצאת ממנו שלמה. התשלום הבלתי־אפשרי הזה היה כרוך בפנטזיה של פגישה מחודשת עם אביה. בשירה “אבא” כתבה לו:

נסיון ההתאבדות בגיל 20 תוכנן זמן רב מראש. במשך תקופה ארוכה גנבה גלולות. היא השאירה פתק מטעה לכסות על עקבותיה, הסתתרה בפינת מרתף חשוכה אחרי שסידרה מאחוריה את קורות העץ שהזיזה, ובלעה 50 גלולות שינה. היא נתגלתה במקרה, וניצלה רק בנס.

אלווארז סבור שכאשר מצאה עצמה שוב בלי טד, שבו אליה הייאוש והייסורים שחשה אחרי מות אביה. הכאב שהצטבר בפנים, פרץ החוצה.

החורף של 1963 היה הקשה ביותר זה 150 שנה. הרכבות קפאו על הפסים, משאיות ניטשו על הכבישים, צינורות קפאו, העומס על מערכת החשמל גרם להפסקות חשמל תכופות. הדבר נמשך שבועות רצופים.

סילביה נעשתה מדוכאת. הרופא רשם לה סמי הרגעה והמליץ שתלך לטיפול נפשי. לאחר היסוסים ודחיות, כתבה וביקשה פגישה עם פסיכיאטר. תשובתו הגיעה יום או יומיים אחרי מותה. זו היתה רק אחת החוליות בשרשרת של תאונות וטעויות שלא הצליחו לבלום את מותה.

אם 10 שנים קודם־לכן, בניסיון ההתאבדות הקודם, עשתה כל מאמץ שלא ימצאו אותה בזמן, הרי שהפעם היה לה עוגן בחיים: הילדים. היא היתה אם מסורה ודאגנית מכדי שתאבד את ילדיה, או תניח להם לאבד אותה, כך התרשם אלווארז.

במשך תקופה ארוכה חיפשה מטפלת לילדים, כדי שתתפנה יותר לכתיבה. עתה הודיעו לה מסוכנות־תעסוקה פרטית שמצאו נערת “או־פר” אוסטרלית, והיא תגיע ביום שני, 11.2.63, בתשע בבוקר.

הבית היה קר, הפסיכולוג לא התקשר, הילדים הקטנים העיקו. כדי להירגע, יצאה איתם ביום שישי לחברים בחלק אחר של לונדון. היא תכננה להישאר עד יום שני ולשוב מוקדם בבוקר לפני בוא המטפלת. משום־מה התחרטה והחליטה לחזור בראשון בערב. הידידים התנגדו, אבל כיוון שהתעקשה ונראתה עליזה מכפי שהיתה זה זמן, הניחו לה ללכת. ב־11 באותו לילה דפקה על דלתו של הצייר הזקן שגר מתחתה וביקשה בולים. היא השתהתה אצלו והאריכה בשיחה, עד שהתנצל שהוא עייף. היא נפרדה ועלתה לדירתה.

בשש בבוקר, נכנסה לחדר הילדים והשאירה לפרידה ולניקולס צלחת עם פרוסות לחם וחמאה, ושתי כוסות חלב, למקרה שיתעוררו רעבים לפני בוא המטפלת החדשה. היא נכנסה למטבח, אטמה במגבות מטבח את הדלת והחלון, פתחה את תנור האפיה, הכניסה את ראשה ופתחה את ברז הגז.

הבחורה האוסטרלית הגיעה בתשע בדיוק. היא צלצלה ודפקה זמן רב, אבל איש לא ענה. אז הלכה וחיפשה טלפון ציבורי לטלפן לסוכנות ששלחה אותה, לוודא את הכתובת. אחר־כך שבה והקישה בדלת. השכן מלמטה היה חירש, וישן בלי מכשיר השמיעה שלו. חדרו היה מתחת למטבחה של סילביה והגז שדלף העמיק את שנתו. היא טלפנה שוב, ומעבידיה הורו לה לוותר ולחזור. השעה כבר היתה 11. אבל הפעם, שיחק המזל. פועלים הגיעו לעבוד בבניין. לריח הגז, פרצו הפועלים את דלתה של סילביה ומצאו אותה שרועה במטבח. היא השאירה פתק ועליו כתבה: “טלפנו לד”ר…", עם המספר. אבל הם איחרו את המועד.

לפי כל הסימנים, לא נועד ניסיון ההתאבדות הזה להצליח. אחרת לא היתה סילביה משאירה טלפון של הרופא, ובוחרת את שעת ההתאבדות סמוך לבואה של המטפלת. היא חשבה שבתאונת המכונית המכוונת כמה חודשים קודם, כבר פרעה את החוב הנדרש ממנה אחת לעשר שנים, והוכיחה שהיא טיפוס שורד. אולי הפעם ניסתה לנצח את תחושת המוות אחת ולתמיד: לרדת לתוכו, ולעלות שלמה.

* * *

סילביה סילקה עצמה מהדרך, אבל דמותה הוסיפה להיות קיימת ביתר־שאת. טד יוז, כמשורר וכבעל, נשאר יורש עיזבונה של פלאת, ועד היום הוא עורך את המהדורות החדשות של כתביה. מעתה, הפך אחראי להנצחת דמותה. במותה, תפסה אשתו תפקיד מרכזי יותר בעולמו, מכפי שהיתה אולי בחייה. גם הילדים היו תזכורת חיה.

הקשר בין אסיה גוטמן ויוז לוּוה עתה במטר של האשמות והפניות עורף מצד ידידיה ומעריציה הרבים של פלאת, שהיו גם עמיתיו של יוז. גם בחייהן היתה כף המאזניים נוטה תמיד לזכותה של סילביה, ואילו עכשיו, עוד הלך המוות והאדיר את דמותה.

אסיה טיפלה בילדיו של יוז. ב־1964 נולדה להם בת משותפת, שורה. אסיה ניסתה לבנות לעצמה חיים, אבל סילביה ליוותה אותה לכל מקום.

אחרי שנים של ניתוק מהשפה העברית, קראה אסיה גוטמן שירים של עמיחי שהתפרסמו באנגליה, והם עוררו בה געגועים. יהודה עמיחי: “הקשר בינינו נוצר דרך טד יוז. באוגוסט 67' הופעתי ב’פסטיבל האנגלי הגדול לשירה', וקראו שם באנגלית כמה שירים שלי שתורגמו בידי אחרים. אחרי הפסטיבל פנה אלי יוז, והציע שאסיה תתרגם משירי. ביקרנו, רעייתי חנה ואני, בביתם בדבון, והתיידדנו מאוד. ילדיהם של טד וסילביה נעדרו באותו יום, היתה רק שורה. אסיה עשתה עלי רושם של בחורה מאוד נאה וחכמה, ואומנם תרגמה ספר שלי”שרויה באהבתה המיוסרת לטד יוז, בחרה אסיה לתרגם את שורותיו של עמיחי:

עם חלוף הזמן, התקשתה אסיה להתמודד עם דמותה של סילביה. היא ניסתה להתנתק מטד, ושכרה לה ולשורה דירה בלונדון. שם פגשה אותה הסופרת אידה צורית, בסוף 1968. אסיה קיבלה עתה לתרגום מחזה של צורית, “משחק אחרון”, העוסק באשה בודדה כבת 40, שנעזבה על־ידי בעלה. צורית התרשמה שלהיטותה שלאסיה לתרגם את המחזה, היתה מתוך כורח פנימי.

“יש לי קושי נפשי לחזור לאותם זמנים ולדבר על אסיה”, אמרה לי אידה צורית בטלפון, והפנתה אותי למאמר שכתבה ב“מאזניים” לפני שנים אחדות.

פגישתן הראשונה היתה בדירתה של אסיה, באחת השכונות הדרומיות של לונדון. “אסיה הגישה תה ועוגיות, ונדמה היה ששורה בחדר אווירה ביתית שלווה, תרבותית ונינוחה”, כתבה צורית. “ובכל־זאת, היה משהו מאוד לא נוח, מנוכר ועצוב בחדר הזה ובאשה היפהפייה והמופנמת הזאת, שראתה צורך להסביר לי, הזרה לה, כי היא חיה לבד עם ילדתה היחידה, שנולדה לה בשנות ה־30 המאוחרות של חייה”.

כשהצביעה צורית על הדמיון בין טד יוז ושורה, הפטירה אסיה בחיוך עצוב שטד אדיש כלפי הילדה. עם זאת ציינה את מסירותו הרבה לילדיה של סילביה. “מעולם לא שמעתי בכי מר, קורע־לב, כזה של שורה”, כותבת אידה צורית. “שורה היתה ילדה חיוורת, בעלת פני גוזל מוארכות, שדומה כאילו לא נחשפו מעולם לשמש. תינוקת קודרת שבכל הפעמים שפגשתיה, תמיד בשעות הערב, לא ראיתיה מחייכת. אסיה הרבתה להתנצל, גם על דיכאונה. ובהשוותה עצמה לחברותיה הגרושות, גם הן אמהות לילדים קטנים, דיברה בהערצה על יכולתן להתמודד עם מצבן והדגישה את כישלונה שלה. ניכר היה בה שהיא מתקשה מאוד לשחק את התפקיד של ‘אשה לבדה’ או ‘אשה משוחררת’ שהחברה מצפה ממנה כי תמלא, שעה שהיא מטבעהּ ‘אשת־איש’ שנועדה לחיות בצדו של גבר בחיר־לב… בשל אהבתה הכאובה לטד, לא היה לבה פנוי למחזרים הרבים ששיחרו את קרבתה”.

יום אחד, כאשר נכנסו צורית ואסיה גוטמן למסעדה בקרבת משרד הפרסום שבו עבדה אסיה, נתקלו באשה שנעצה באסיה מבט קשה והפנתה לה את גבה. “זו אחת מאלה שלא סולחות לי את מותה של סילביה”, לחשה אסיה לצורית. גם אמו של טד ראתה באסיה את האשה האפלה שעשתה כישוף בבנה ותלתה בה את האשמה במותה של סילביה.

היא סיפרה לצורית שקיבלה גלולות נגד דיכאון. את ההצעה לקבל טיפול נפשי דחתה. נראה היה שהיא נרתעת מפני חזרה־כפויה על דפוסי ההתנהגות של סילביה פלאת. לבסוף, אמרה שבלאו־הכי אין לה כסף לטיפול ממושך, והיא תנסה את הגלולות.

יהודה עמיחי: “ידעתי על מצוקתה של אסיה. טד סיפר לי, הרי היינו קרובים מאוד. אבל לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך”.

ב־23 במרס 1969 עמדה אסיה גוטמן לנסוע עם טד לסקוטלנד, לראות בית בודד על צוק, שהוצע למכירה. היא קיוותה שאם תגור בבית משלה, ייקל עליה להתרחק מצִלהּ של פלאת. משום־מה, לא יצאה הנסיעה לפועל. באותו יום מסרה להדפסה את התרגום ל“משחק אחרון”. בתמונה האחרונה הגיבורה עומדת ליד חלון פתוח. כפי הנראה כדי להשליך עצמה למטה. יומיים אחר־כך, ב־25.3.69, העבירה אסיה מיטה מחדר השינה אל המטבח, הכינה לעצמה ולשורה בת הארבע שיקוי שהמֵסה בו גלולות שינה וגלולות הרגעה, אטמה את המטבח, פתחה את ברז הגז, חיבקה את הילדה, שכבה לידה על המיטה, וכך נרדמו שתיהן לנצח.

אידה צורית שמעה על מותה של אסיה בטלפון מטד יוז. היא ובעלה, הסופר אהרון מגד, היו בין קומץ האנשים שנאספו בכנסייה. על הבמה עמדו שני הארונות, האחד גדול והאחר קטן. לאחר תפילת האשכבה הורדו הארונות לשריפה. האפר נטמן בבית־העלמין הקטן הסמוך לכנסייה. עיתוני לונדון לא דיווחו על מותה של אסיה. הסטטיסטיקה בלעה אותה בתוך מאה מעשי ההתאבדות שהיו באנגליה באותו שבוע.

אף שפרסם את ספרו “האל הפראי”, ספר החוקר את התאבדותם של יוצרים, שנתיים אחרי מות אסיה, אין אלפרד אלווארז מזכיר אותה ולו במלה אחת, לא בפרק העוסק במותה של סילביה ולא בהקשר אחר. אין ספק שבהיותו מעורה בחוגי הספרות וידיד קרוב של סילביה וטד, ידע היטב מיהי האשה האחרת בחיי יוז. ההשתקה הזאת היא ניסיון לגונן על אדם, משורר דגול, אשר נושא זה מספר שנים את התואר “פואט לוריאט”, משורר לאומי.

“יכול להיות שנמשכו אליו נשים בעלות מבנה נפשי דומה שהגיבו על הנטישה באותו אופן”, מהרהרת חנה שליט, חברתה של אסיה גוטמן. “אני רק לא מבינה למה היתה צריכה לקחת איתה את הילדה. צריך מאוד לכעוס על גבר, כדי לבחור בנקמה כזו, להשמיד את עצמה ואת הבת”.

“למה היא לא כתבה לאחותה בקנדה שתיקח אליה את הילדה?!” כועסת חנה זלוטופולסקי, חברתה של האחות. “היא שכחה שיש לה משפחה?!” אולי, כאשר כשל כוחה של אסיה, עשתה מתוך צלילות נוראה את המעשה הרחום היחיד מבחינתה, ולקחה עימה את בתה, שלא להשאירה לבדה בעולם עוין שבו תהיה שעיר לעזאזל.

אסיה לא גרמה למותה של סילביה. גוטמן מילאה תפקיד מקרי בחייה של אשה, שצעדה שנים רבות בשני נתיבים מקבילים, של חיים ושל מוות. אבל סילביה תרמה למותה של אסיה. דמותה שהלכה וגדלה ניזונה מחומרים לא מתכלים: הצלחה, כאב ואשמה. עם דמות כזאת לא יכלה אסיה להתמודד. ודמות כזאת, כיוון שכבר מתה פעם אחת, אי־אפשר להמית פעם נוספת. סילביה הלכה ודחקה את אסיה מן החיים, באמצעות שיריה שהוסיפו להתפרסם, באמצעות ילדיה שהוסיפו לחיות בבית, באמצעות רגשי האשמה. היה ברור לאסיה שסילביה רק תלך ותגדל. וכיוון שלא יכלה להוציא אותה מן התמונה, לא נותר לה מוצא אלא לצאת משם בעצמה.

* * *

פרידה יוז, בתם של סילביה וטד, עוסקת באמנות ובכתיבה וחיה באנגליה. הבן ניקולס סיים את אוניברסיטת קיימברידג' והוא ד"ר לדיג, חי כרגע באלסקה. טד יוז ואשתו הנוכחית גרים בבית בדבון. אין להם ילדים.

---

מרסל פְּרוּסט: הזמן האבוד

מאת

אילת נגב

1871–1922

לפני שהמטיר גופרית ואש על סדום ועמורה, כך משתעשע מרסל פרוסט בסיפור התנ“כי מ”בראשית", ניאות ה' למחול לאותם מעטים, שלא היו נגועים בעוון האהבה לבני מינם. צמד מלאכים שולפי־חרבות ניצבו בשער, ועליהם הוטלה מלאכת הסינון. כל אחד מהמבקשים לעזוב, גברים ונשים כאחד, נדרש לפרט את העדפותיו המיניות, וכך נחרץ גורלו לחיים או למוות. אלא ששגה אלוהים, כשהפקיד את המשימה בידי מלאכים, שלא התנסו בתשוקה הזרה. הרי רק גבר שאוהב נערים, או אשה אוהבת נשים, מעיר הסופר בקריצת־עין, יידעו לזהות את הדומים להם. בתמימותם, הלכו המלאכים שולל אחר אליבי מפוקפק כמו “אני אב לשישה”, או “יש לי שתי פילגשים”, והניחו למתחזים להימלט מהחורבן. וכך, כותב פרוסט בכרך הרביעי (“סדום ועמורה”) של “בעקבות הזמן האבוד”, נפוצו הסדומיים בעולם, שגשגו ועשו חיל, נישאו והקימו משפחות, ורק באפילת הליל הם מגיחים ממחבוא חייהם הכפולים, והולכים אחר תאוותם האמיתית. שתי תכונות ירשו מאבותיהם: היכולת להעמיד פנים, שהצילה את חייהם בעת החורבן, ומבט התשוקה הגנוב אל נער או נערה רכים, מבט, שבאמצעותו יכירו שני סדומאים זה את זה, גם אם ייפגשו בקצווי תבל.

ופרוסט ידע מה הוא שח. משך כל חייו חווה את ההומוסקסואליות שלו, הסתיר אותה, דיבר עליה רק עם חבריו. הוא אהב את תחושת הזרות, וראה בה מקור לכל מעשה יצירה. לאנדרה ז’יד, ידיד והומוסקסואל, סיפר פרוסט ש“מעולם לא אהב נשים אלא בצורה רוחנית, ומעולם לא ידע אהבה אלא עם גברים”. הוא לא העז לצאת בהצהרה פומבית, ורק עקב בדריכות ובחשש אחר השערוריות, שנגולו מעל דפי העיתונים: משפטו ומאסרו של אוסקר ויילד ב־1895, או התאבדויותיהם של התעשיין הגרמני אלפרד קרופ ב־1902 ושל המצביא הבריטי המהולל סר ארצ’יבלד מקדונלד ב־1903, שנתפסו במצבים מביכים עם גברים, וחשו שהמוצא היחיד לשמור על כבודם הוא מוות.

כדי לטשטש, שינה פרוסט את שני האפיונים הביורפיים המרכזיים של מרסל, הקול המספר ב“הזמן האבוד”; נטייתו המינית והיותו יהודי־למחצה. תכונות אלה ייחס לא למספֵּר, אלא לגיבורים הראשיים. אך כפי שמעיד ג’ורג' פיינטר, הביוגרף של פרוסט, פרטי ההתנסויות נשאבו מניסיונו שלו. “פרוסט האמין, ובצדק, שלחייו יש מבנה ותוכן של יצירת אמנות גדולה”, כותב פיינטר. “משימתו היתה לנפות את העובדות, לזקק ולזכך אותן, כדי שמשמעותן האוניברסלית תתגלה במפורש”.

פרוסט זועזע מהסקילה הפומבית של ויילד, קרופ ומקדונלד, אך חרדה לא פחותה מזו חש לגורל הקצין היהודי אלפרד דרייפוס, שהואשם ב־1894 על לא עוול בכפו, בבגידה בצרפת. פרוסט היה ממארגני עצומת אינטלקטואלים בזכות דרייפוס, ואסף 3000 חתימות. אף שלא הגדיר עצמו מעולם כיהודי, אלא כצרפתי חילוני, הזדהה עם דרייפוס בתוקף היותו נרדף. “יהודי נרדף התקשר אצל פרוסט להומוסקסואל נרדף”, אומר פרופ' דוד מנדלסון מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל־אביב. “האנטישמים, שהשתוללו בצרפת באותה העת, ייחסו ליהודים מיניות חריגה: שהם שחורים, קטנים ובעלי אבר־מין באורך שני מטרים. פרוסט נעלב מזה עמוקות, וקישר את האפליה המינית עם האפליה הדתית”.

עוד ב־1912 כתב פרוסט לגאלימר, לימים המו"ל שלו, והזהיר אותו, שהספר שהוא עסוק בכתיבתו, יטפל בהרחבה באהבת גברים ונשים לבני־מינם, אך הבטיח שהדבר ייעשה בעדינות, ולא לשם זעזוע. בהמשך הכתיבה היה נועז יותר. בחלק הרביעי, “סדום ועמורה”, עשה הקבלה מוזרה בין ההומוסקסואליות לציונות. “הוא טען, שהרעיון של מדינת יהודים אווילי כמו מדינת הומוסקסואלים”, אומרת פרופ' ז’ולייט חסין, מהחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן. “דומה הדבר, אמר פרוסט, כאילו החליטו בני סדום העתיקה, לפרוש מהחברה ולשוב ולהקים את עירם. זהותם והגשמתם של היהודים, כמו של ההומוסקסואלים, היתה לדעתו תלויה בכך, שיוסיפו לחיות בחברה הכללית, המעורבת, המודרנית. הסתגרות היהודים בתוך עצמם, תביא עליהם ניוון רוחני”.

פרופ' דוד מנדלסון: “אבל יחסו היה מורכב. סוואן, גיבורו הראשי, חוזר בסוף הספר לחיק היהדות. פרוסט הכיר בכך שיהודי אינו יכול להתבולל, כי הסביבה לא תניח לו”.

3130 עמודים צפופים, בשבעה כרכים, מרכיבים את “בעקבות הזמן האבוד”, המשרטט את החברה הצרפתית בין 1880 ל־1919, על כל הלכי־הרוח שבתוכה. אומרים על הספר, שאחרי קריאתו אינך נשאר אותו אדם. זהו מסע אל תוך הילדות, האהבה, האמנות, הפילוסופיה. ספר אשר אמור להזכיר לכל אדם את ילדותו האבודה, את החלומות הנשאפים, בצורה חושית מאוד, עם כל הצלילים, הטעמים, הריחות.

“ראשית המאה היתה צומת מדעי ותרבותי: תורת איינשטיין, תורת פרויד, יונג, הקוביזם, המוסיקה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “‘הזמן האבוד’” הוא חלל, שכל אלה מתרחשים בתוכו. פרוסט שאב מהמוסיקה של וגנר, והספר הוא גם יצירה מוסיקלית, שאת מלוא קסמה חשים, כאשר קוראים אותה בקול. אף שהספר כתוב בגוף ראשון, הגיבור איננו אחת הדמויות, אלא הזיכרון. יש ב’הזמן האבוד' משהו מאוד יהודי, המזכיר שינון בעל־פה של טקסים דתיים. פרוסט משלב אינספור אזכורים תנ“כיים, כמו ‘שמש בגבעון דום’, חוה שנבראה מהצלע, האיסור לאכול גדי בחלב אמו, ומנהגים יהודיים, כמו הנחת אבן על מצבה, או שבירת כוס בעת החופה, שלמד מאמו ומסבתו היהודיות. גם השם, ‘בעקבות הזמן האבוד’, מעלה הדים מספר קוהלת”.

פרופ' ז’ולייט חסין: “פרוסט אמר, שליהודים יש יכולת לראות מה שאחרים אינם רואים, בזכות זרותם, רגישותם ומורשתם, שמכילה יסוד של חסד. עם זאת, העולם המוצג בספר, הוא חסר אל. בעיני פרוסט, האמנות היא ההתגלות האלוהית היחידה. היו שהאשימו אותו באנטישמיות, כיוון שגיבוריו מתבטאים לעתים נגד יהודים. מובן שזו שטות. יצירה, שמבטאת את תרבות המערב, חייבת להציג גם את הצד הזה. לגיבור של פרוסט יש אלף פנים, והוא צועד בכיוון של התפוררות והידרדרות. היחיד שאינו מידרדר הוא המספר, מרסל, שזוכה בהארה דרך האמנות. אחרי שוויתר על כל מה ששאף אליו במהלך חייו, הוא מגלה בדפים האחרונים, שעתה הוא בשל להיות סופר”.

ספרו של פרוסט, אחת היצירות הגדולות של המאה, לא תורגם מעולם בשלמותו לעברית. היו נסיונות של ישראל זמורה, יורם ברונובסקי ואחרים, אבל שום מתרגם לא עמד, עד כה, במשימה הכבירה ובהתמסרות המוחלטת לשנים ארוכות. הלית ישורון החליטה ליטול זאת עליה.

“קראתי את פרוסט לראשונה בצרפתית, בגיל 25, כשגרתי בפאריז, הוא שקע בתוכי היכן ששקע, ולא חזרתי אליו”, אומרת הלית ישורון, המתרגמת. “פתאום, לפני שנה וחצי, משהו התעורר. היה לי צורך בהסתגרות, בהתכנסות. ראיתי את מות הורי מתקרב וזוחל, ורציתי לשוב ולקרוא את פרוסט. ואין דרך טובה יותר לקרוא ולהפנים ספר כזה, מאשר לתרגם אותו. זו היתה הדרך שלי להיפרד מהורי: מצד אחד, בהיצמדות לעבודה, שזו בריחה מסוימת, אבל בעיקר לחיות את מושג הזמן, באופן פנימי עמוק. לחיות את סוג האהבה, שבאה לידי ביטוי אצל פרוסט. אהבה שאינה אהבה, כי תמיד היא בלתי־מסופקת, תמיד יש מישהו שרוצה יותר מכפי שהשני מסוגל לתת. עבדתי מתוך אקסטזה. בתקופות השקטות, כשמצב הורי הוטב, תרגמתי 16 שעות ביממה. פרוסט הפך את השנה הזו לשנה המאושרת בחיי, על אף כל מה שקרה לי”.

כך, בפתיחת הספר, מנסה מרסל לשחזר אותו רגע של נים־לא־נים, כשאדם מתעורר ואינו יודע היכן הוא. דרך תנוחת הגוף הוא מנסה לעורר את הזיכרון, ובלא הצלחה יתרה. כמה עשרות עמודים מאוחר יותר, כאשר הוא טועם עוגיית “מדלן”, שצורתה כקונכייה, טבולה בתה שמזגה לו אמו, עובר בו לפתע רעד ולאחריו תחושת עונג, אשר “בן־רגע הִקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה”. ואז, עם עלות הזיכרון, כל עברו קם ולובש ממשות. זו תמציתו של פרוסט: ההכרה, שכל רגע מכיל בתוכו את העבר ואת ההווה, בצורה חיה וחושנית. “הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תלי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון”.

* * *

הכול התחיל ב־10 ביולי 1871, כשנולד מרסל, בן בכור לפרופ' אדריאן פרוסט, אז מגדולי הרופאים בצרפת ובעולם כולו, ולז’אן וייל, בת למשפחה יהודייה עשירה, מיוחסת ומתבוללת, דודניתם של כרמיה, מייסד חברת “כל ישראל חברים”, ושל הפילוסוף אנרי ברגסון. “פרוסט נטבל לנצרות, אבל הבית היה חילוני”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. “האם היתה אשה שִׂכלתנית וקשוחה, קראה באוזניו מיצירות ז’ול ורן וז’ורז' סנד, והחדירה בו את תרבות צרפת. האב היה מדען גדול, אבל בעל רגישות גבוהה ובעיות נפשיות קשות. הערעור, העצבים, ההיפוכונדריה – את אלה ירש מאביו. פרוסט היה נדיב מטבעו, והרגיז את הוריו בפזרנותו ובנכונותו לקנות, ברחמים ובכסף, את חיבת חבריו העניים ממנו”.

עוד מגיל רך, למד לשלוט בסובבים אותו באמצעות חולשת גופו. התקף האסתמה הראשון נחת עליו בגיל תשע, בעת טיול ביער עם הוריו. הוא השתנק לפתע, צנח ארצה, ורק בקושי ניצל ממוות. “לאחר ההתקף גרה אמו בחדרו חודש ימים, לאושרו הרב. הוא הפך לחולה תמידי, שדואגים לו וחייבים להתחשב בו, ובאמצעות המחלה זכה ללא תנאי באהבת אמו וברחמי אביו”, מסביר ד"ר מילטון מילר בספרו “נוסטלגיה: ניתוח פסיכואנליטי של פרוסט”. “בהמשך, פיתח אלרגיה לאבקת פרחים ולריח בושם של נשים, וכך, באמצעות האסתמה, מנע מעצמו אפשרות להתענג על המיניות הנשית. המחלה סיפקה לו תירוץ שלא לעבוד, ואִפשרה לו להקדיש את כל חייו לכתיבה. פרוסט היה מודע לכך, שמחלתו פסיכוסומטית. כשהציע לו אחד מרופאיו לעבור טיפול, שאמור לחסל תוך זמן קצר את האסתמה, סירב. הוא אמר שהמחלה היא המפלט שלו, מחיר שהוא משלם על רגישויותיו, ושאם יירפא ממנה, ייחשף לפורענויות גרועות פי כמה”.

אחיו רובר, צעיר ממנו בשנתיים, הגשים את שאיפות הוריו, ונעשה רופא גדול אף יותר מאביו. “האח היה חוקר סרטן נודע, המציא את ניתוחי הפרוסטטה, ביצע ניתוחי לב פתוח, וייסד את הענף של רפואת־שדה במלחמה”, מספרת פרופ' ז’ולייט חסין. “היחסים ביניהם היו תמיד קרובים מאוד. במות ההורים, ויתר רובר על חלקו בירושה העצומה לטובת מרסל, שלא עבד מעולם. ואחרי מותו של מרסל פרוסט, ב־1922, ערכו האח ובתו את כתביו הלא גמורים”.

על קנאת פרוסט באחיו רובר, אפשר אולי ללמוד מתוך “הזמן האבוד”: הוא בחר לתאר את מרסל, המספר, כבן יחיד. לעומת זאת, יש בספר גיבור, ששמו אף הוא רובר, והוא נושא לאשה את ז’ילברט, אהובת אחיו.

לפרוסט היו קשרי אהבה ומין עם נשים בשנות התבגרותו, אבל מכתבים שכתב בגיל 16־17 כבר מגלים את משיכתו לנערים. בשעת שיעור בפילוסופיה בתיכון כתב לחברו לכיתה, דניאל הלוי (אשר אביו, רובר הלוי, חיבר את מלות האופרה “כרמן”): “אוכל להתמזג טוב יותר עם מחשבתך, אם אשב על ברכיך… אני מנשק את עיניך…” דניאל לא נענה לו. מכתבים דומים כתב לבן כיתה אחר, ז’אק ביזה, בנו של המלחין הנודע.

פרופ' דוד מנדלסון: “הדברים אינם חד־משמעיים. לפני זמן קצר נמכר במכירה פומבית מכתב, שכתב פרוסט בגיל 17 לדודו: ‘אני כל הזמן מאונן, ולא יכול יותר. אני מתחנן לפניך, תן לי קצת כסף כדי שאוכל ללכת לזונה, כי אבא לא רוצה לתת לי כסף’. כשסיים את התיכון, התגייס לצבא. בני המשפחות הטובות של אותם ימים לא התגייסו, אבל הוא התעקש. כולם חייכו, כי ידעו למה: היה לו צורך להוכיח שהוא גבר. יש תצלום שלו במדים, בגיל 20, שעורר לחישות בסלונים החברתיים. כבר אז חשדו בנטיותיו”.

את השנה ההיא תיאר לימים כ“גן־עדן”. אחר־כך ניסה לרצות את הוריו והלך ללמוד משפטים, אך נשר עד מהרה. כלפי חוץ, הסתיר את נטיותיו המיניות. הוא כתב לחבר, “כמעט איני אוהב דבר מלבד נערות צעירות, כאילו החיים אינם מסובכים דיים גם כך… אני מבין את כחול־הזקן, הוא היה גבר שאהב נערות צעירות”.

“בשעת הצורך, גם ביטא דעות קדומות נגד הומוסקסואלים, כדי שלא יחשבו אותו לאחד מהם”, טוען ג’וליוס ריוורס, בספרו “פרוסט ואמנות האהבה”.

אהובו האמיתי הראשון היה המוסיקאי היהודי רנאלדו האן, בן 19. פרוסט היה אז בן 23. יחד נסעו לאתר־נופש ליד הים, ושם, במלון קטן, רנאלדו יפה־התואר ניגן בפסנתר, שר והלחין, ופרוסט החל בכתיבת “ז’אן סאנטיי”, רומן אוטוביוגרפי, המכיל בתוכו כמה מהזרעים שנבטו אחר־כך ב“הזמן האבוד”.

אמו של פרוסט ידעה על נטיותיו, אך הם לא דיברו על כך בגלוי, אף שהעריץ ואהב אותה מאוד, ובלילות ללא שינה נהג לכתוב לה מכתבים ארוכים. ההומוסקסואלים, כתב פרוסט, הם “בנים חסרי אם, כיוון שהם נאלצים לשקר כל ימיהם, עד לאותו רגע עצמו, שבו הם עוצמים את עיניה לעד”.

והרגע שבו עצם את עיניה לעד, בשנת 1905, אכן הביא לו שחרור. חודש שכב בחדרו, מתייפח ללא הרף, שנתיים היה בדיכאון, אך מאז 1907 החלה שורה של גברים צעירים לפקוד את דירתו בבולוואר האוזמן 102 בפאריז, במסווה של משרת, מזכיר או בן־חסות. אהבתו הגדולה היה נהגו הפרטי, אלפרד אגוסטינלי, אשר התגלגל לימים לדמותה הספרותית של אלברטין, ונהרג בתאונת־טיס מעל לים.

אחרי גישושים החל פרוסט לכתוב את “בעקבות הזמן האבוד” ביולי 1909. “כיום ברור, ששנות הבטלה והחיפוש הן השנים, שבהן ספג ואסף חומר וחוויות לספרו הגדול”, אומר פרופ' מנדלסון, “פרוסט קרא בלי סוף. היה לו כסף, בכל בוקר היה שולח הוראות לסוכן הבורסה שלו, וכך יכול היה להתמסר לקניית ידע. ב’הזמן האבוד' יש אלפי אזכורים מתחומי הציור, המוסיקה, הספרות, המדע, והכול מצוטט בדייקנות. הוא הכיר את תורת היחסות של איינשטיין והשתמש בה כשכתב, שהכנסייה של קומברה היא מבנה תלת־ממדי, והממד הרביעי שלה הוא הזמן. הכוח המניע את גיבוריו אינו אהבה, אלא קנאה. אלברטין, הנערה שנחשבה בעיני הגיבור ללא־כלום, הופכת למרכז חייו ולאובססיה, ברגע שהיא עוזבת אותו. זו האהבה הפרוסטיאנית. אופייני לדמויות, שהן יחסיות ומשתנות. למשל, גיבורו רובר דה סן לו, איש חברה מקסים ורודף־נשים, מתגלה במרוצת הספר כהומוסקסואל נסתר. או יצאנית־צמרת, שדודו של מרסל נוהג לבקר אצלה, הופכת לרעייתו של סוואן היהודי, גיבורו של פרוסט. ההתפכחות, וגילוי האמת לגבי כל פרט, שהיה לכאורה עובדתי ומוחלט, משנים את אופן ההתייחסות. פרוסט התכוון, ש’הזמן האבוד' יהיה עבור כל קורא זכוכית מגדלת לחייו שלו”.

שנות כתיבת “הזמן האבוד” היו מירוץ נגד הזמן. בגלל האסתמה שלו היתה הנשימה קלה עליו יותר בלילה. הוא ישן ביום, התעורר אחר־הצהריים והחל לכתוב, שוכב במיטתו, מדביק דפים לדפים. כדי לבודד את עצמו מהרעשים החיצוניים, ציפה את קירות חדרו בשעם. הוא לא הִרשה להסיק את החדר, כי שכנע את עצמו, שהגאזים שייפלטו מהארובה ירעילו אותו. לכן היה לבוש מעיל פרווה, גם בקיץ. הוא נע בין ניקיון כפייתי לבגדים מתפוררים. ימים תמימים היה צם, כמו שהרגילה אותו אמו בילדותו. בהתקפי אסתמה שתה חלב ואכל רק אפרסק או מישמש, שהובאו לו ממסעדות פאר. הוא פיטם את עצמו בסמי־ארגעה ובסמים מעוררים.

לא אחת טִלפן בשעות משונות למכריו ולמכרותיו, כדי לחקור על הצבע, על סוג האריג ועל צורת הכפתורים של בגד מסוים שלבשו לפני 20 שנה, כי הדבר נדרש לו לתיאור שכתב באותו רגע. פעם טִלפן ב־3 בבוקר לצ’לן מפורסם, וביקש ממנו שיאסוף עוד באותו לילה את הרביעיה הקאמרית שלו, כיוון שהוא, פרוסט, חייב לשמוע את דביסי כדי לתאר את המוסיקה.

פרופ' דוד מנדלסון: “סופרים ומשוררים צעירים נהגו לשלוח לו כתבי־יד לחוות־דעת. באופן קבוע היה כותב להם: ‘זה גאוני, אין לי שום הערה, אני מסיר את הכובע, מרסל פרוסט’. אלף אנשים בפאריז הסתובבו עם דיפלומה כזו. כשהתגלה הדבר, כולם נעלבו, וחבר שאל אותו, למה אתה עושה את זה? אמר פרוסט: הזמן שלי יקר, אני איש חולה, ושום דבר לא אכפת לי, מלבד כתיבתי. הדרך היחידה להיפטר הם זה להגיד שיצירתם גאונית. רק כך בטוח שלא יעזו לחזור אלי, שמא אשנה את דעתי”.

הוא החזיק אוסף תמונות פורנוגרפיות של גברים ונשים. כשכתב את הכרך “סדום ועמורה”, יצא בלילה במכוניתו הפרטית לבתי־הבושת הגבריים של פאריז. כאשר מראהו של נער מאונן לא הצליח לגרום לו פורקן מיני, סיפר לימים אחד ממאהביו של פרוסט, היו מניחים שתי חולדות מורעבות בכלוב ליד מיטתו ודוקרים אותן בסיכות־כובע. צרחותיהן של החולדות האומללות, שהתנפלו וטרפו זו את זו, הביאו אותו לידי סיפוק.

במסעדת “מקסים” היו חדרים מיוחדים לזוגות או לקבוצות, שבהם התנהלו אורגיות. פרוסט נהג לשבת בחדר סמוך ולהציץ דרך חור ההצצה, שהיה קבוע בקיר. ביומנה רשמה סלסט אלבארה, סוכנת ביתו, איך לילה אחד חזר פרוסט מבית־בושת וסיפר איך הציץ בברנש, שהלקו אותו עד זוב־דם. “הייתי חייב לראות זאת כדי לכתוב”, אמר לה. כשנזפה בו על קשריו עם אלברט לה קוזיאט, אחד ממאהביו המפוקפקים, אמר לה, “אבל סלסט, הוא מספק לי מידע חיוני עבור הספר”. ב־1917 הקים אלברט בית־זונות גברי בפאריז, ופרוסט תרם לו את הרהיטים הישנים שירש מהוריו, “כדי לגרום אושר לעדת אומללים”, כדבריו.

ב־1913 התפרסם חלקו הראשון של “בעקבות הזמן האבוד”. פרוסט שלח אותו לכמה מו"לים, אך לא נמצא מי שיוציאו לאור, והוא הדפיסו על חשבונו. אנדרה ז’יד, ששימש בתפקיד לקטור באחת ההוצאות, החזירו כבלתי ראוי לדפוס. פרוסט טען, שז’יד אף לא פתח את החבילה. לימים אמר לו ז’יד, “אני מקווה שסלחת לי יותר משאסלח לעצמי אי־פעם”. פרוסט ביקש ממבקריו שיכתבו עליו, ואף כתב, בעילום־שם, רשימות חיוביות על ספרו.

עבור הכרך השני, “בצל הנערות הפורחות”, שיצא ב־1918, כבר זכה בפרס “גונקור” לספרות. הפרס, 5000 פרנקים, הוצא בלילה אחד על אירוח ידידיו ב“ריץ”.

פרוסט תכנן רומן בן שלושה כרכים בלבד: “סוואן”, המתאר את היהדות המתבוללת, “גרמאנט”, המתאר את האצולה ואת החברה הנוצרית, ו“הזמן שהושב”, ובו ההארה האמנותית. הכרכים האלה כבר נכתבו, כאשר פרצה מלחמת־העולם הראשונה, ופרסום הספר נדחה. בהשפעת המלחמה ירד פרוסט לתהומות השאול וכתב את “סדום ועמורה”, תגובתו על הזוועות ותחושתו, שסוף העולם קרב.

הוא מת ב־18 בנובמבר 1922, בן 51, מדלקת ריאות. “היפוכונדר מושבע, שבשנים כה מעטות הספיק לכתוב יצירה, ש־30 פרופסורים שמקדישים לה את כל חייהם, לא יכולים להקיף אותה”, אומר פרופ' דוד מנדלסון. אבל עשרות שנים יחלפו, עד שיזכה “בעקבות הזמן האבוד” לתשומת־הלב הראויה.

“לבני תקופתו היו טרדות אחרות”,מסבירה פרופ' ז’ולייט חסין, שספרה “אמנות ויהדות בכתבי פרוסט”, יצא בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. "הספרות עסקה בבעיות קיום, ברעב, במלחמה. האקזיסטנציאליסטים, ובראשם סארטר, לא אהבו את פרוסט ודחקו אותו לשוליים, בטענה שהוא עשיר מתפנק, העוסק בדברים הלא חשובים, כיוון שאין לו קשיי פרנסה. כיום יש פריחה עולמית של פרוסט. ‘הזמן האבוד’ מסכם את הרומן של המאה ה־19 ופורץ אל הספרות המודרנית. עשרות מכונים מתמסרים לפענוח כתבי־היד של פרוסט ולהשוואת הגרסאות הרבות, שהשאיר לכל סצינה ב’הזמן האבוד' ".

הלית ישורון: “אני ערה לכובד המשימה של תרגום ‘בעקבות הזמן האבוד’ על אלפי עמודיו. הכרך הראשון הוא המִתווה של היצירה, אשר כל הנושאים והדמויות לעתיד מצויים בה. ניסיתי ללוש את השפה העברית ולעגל אותה כך, שתכיל את המוסיקליות של פרוסט, את האזכורים התרבותיים. הספר נראה לי כמסע־ציד ענק, כשהזמן הוא החפץ המבוקש. תרגום פרוסט הוא שעבוד, ואני מקווה שיהיה לי כוח להביאו אל סיומו בשנים הבאות. אני מקווה, שהרצון לשמוע את פרוסט בעברית שלי, לא יניח לי לוותר ויוליך אותי עד לעמוד האחרון של הכרך האחרון”.

“סופר אינו יכול לרתק קהל אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו”, מצטטת אילת נגב את בלזק, ולא במקרה. היא מאירה את היוצרים בזרקור המכוון ישירות, ויודעת להפוך את האבנים הנכונות. בדיוקנאות שהיא משרטטת, היא מעדיפה בעליל את העלילה הדרמטית, סיפורי מעשה קונקרטיים, מאורעות מרתקים המנומרים במצבים קיצוניים, תשוקות וניאופים, אהבות אסורות, דיכאון והתאבדות, טירוף ומוות.

אלה אכן מסוג הפרטים המאפיינים גם עיתונות “צהובה”, אבל הקריאה בחמישים הדיוקנאות הכרוכים בספר זה, יותר מאשר הקריאה בהם בנפרד במהלך השנים בעיתון, מעוררת התפעלות והערכה, כי אין בהם שום דבר “צהוב”, ודאי שאין בהם שום דבר דביק או זול. הטון שלה עושה זאת יותר מכל. בטוב טעם ובתרבות, היא יודעת להניח את האירועים המפתים על הנייר, ולהמשיך ללכת, כאילו לא־כלום. לכן גם לא נראים הדברים כפרי מאמץ ועבודה יסודית, אף־על־פי שהם כאלה.

ההיפותזה הרומנטית שלה על הקשר בין הכתיבה לביוגרפיה, נינוחה ולא רומסת. היא עשויה לשלב ציטוט מכתבי הסופר בהקשר ביוגרפי, אבל גם להניח מרחב להבדלים, להיסוסים, והיא גם עשויה להוליך סופר לומר את ההיפך: “אני לא מאמינה לסופרים הדכאוניים שמסתגרים שנתיים בחדר. אם הם כתבו בדם לבם, אז גם אני כתבתי בדם לבי” (עירית לינור). אף שהסופרים, לפי אילת נגב, כן כותבים “בדם לבם”, סיפור־העל שלה אינו מסגרת נוקשה וסכמטית.

אין כאן “ניתוחים” של יצירות – יאמרו מי שיאמרו – ויש עיסוק ב“פיקנטריה” של החיים במקום בטקסטים. כאילו טקסטים אינם רשת שמתמלאת מכוחו של השיח והשיג התרבותי, הכולל, ועוד איך, ביוגרפיות. כאילו המוזרויות הנפלאות שאנו מוצאים בסיפורים של גוגול, אינן נולדות, בין השאר, גם מתוקף מגען עם כל רפרטואר המיתוסים הביוגרפיים על האיש גוגול.

דורות של חוקרים “המיתו” את המחבר, וחטאו בהתעלמות מן המציאות התרבותית. טקסטים הנם צמתים שדרכם זורמים ועוברים טקסטים אחרים (כל הטקסטים של התרבות), ואולם גם הסיפורים הדרמטיים על היוצרים, ה“מוזרויות” שבהן הם מתפרסמים, (בהחלט סיפורים ולא איזושהי אמת מוצקה) הם חלק מן הרפרטואר התרבותי הזה.

הניתוק האנטי־רומנטי בין “טקסטים” לחיי המחברים, מעולם לא קנה לו מהלכים ממשיים בקהילה המתעניינת בספרות בארץ (מהלכים “ממשיים” בניגוד למהלכים אקדמיים). התעניינות בספרות כוללת, בפירוש, אתר מכובד האמור להתמלא באמצעות הסופר, באמצעות המפגש איתו, באמצעות דיבורו על עצמו. (ולא רק על “כוונותיו” ועל תהליך היצירה). התרבות שלנו כוללת גם את הסופר כ“גיבור”.

אבל מול זה, חזקים לא פחות, עומדים רחשי־לב “פוריטאניים”, ואולי היסוסים, שגם הם חלק מן העניין. כל אחד רוצה להציץ, אבל בהיחבא, ומבקש שהגילוי לא יהיה גלוי מדי. הספרות העברית שילמה רבות על שנות העדרותן של ביוגרפיות, הנוגעות בחיי יוצריה המרכזיים. חסר זה הביא לאובדן חלק גדול מצבעוניותה ומחיותה של ספרותנו. העיתונות המאגאזינית המייחדת מקום כל שבוע לכתבות על סופרים, עונה על צורך אמיתי. משום כך, חשיבות תרומתה התרבותית של אילת נגב היא בהיות ספרה מעין “לקראת” כתיבתן של ביוגרפיות שלמות, העשויות לבוא בעקבותיה.