לאה איני, נו' 1962

מירי בהתה במסך הירוק שלפניה. בלי שהרגישה, הקלידה לתוך מאגר החתנים הפוטנציאליים את שמו ופרטיו של האיש, שעד לפני חודש היתה נשואה לו. ישי כץ, בן שלושים וחצי. בזיכרון של המחשב היו אגורות תקוותיהם וציפיותיהם של פנויים ופנויות, לבבות בודדים, אשר באו אל משרד השידוכים הממוחשב “נוגה” כדי ליצור קשר רומנטי, באופן הכי סטרילי ומדויק. ומירי, אשר עבדה כפקידה במשרד השידוכים, תקתקה את תאריך הלידה והמזל של בעלה, ציינה את עיניו החומות, פירטה את מקסמי גופו, תחביביו, תחומי העניין שלו, ספרים, סרטים. סטודנט לגיאוגרפיה, תואר שני, בקי בידיעת־הארץ, יודע היטב את העמקים והגאיות והנחלים, וירכיים של אשה.

כשסיימה, העלתה על המסך את מאגר הפנויות בגיל המתאים, שלפה החוצה את הנשים הראויות, והחלה לשדך לו. האם יעדיף אהובהּ לשעבר לקשור את חייו עם גננת אדמונית ואוהבת חיים? אולי איתה יזכה להיות אב, ואחר־כך סב? היא לחצה על הכפתור. מסך המחשב, “כמו צלוחית תקווה בבית־התמחוי הזה של האהבה, הראה את הציון ‘התאמה בינונית מינוס’”.

ומירי הולכת הביתה, ממאנת להשלים עם אובדן אהבתו של ישי. היא משאירה לו פתקים על שולחן המטבח, כאשר היא יוצאת בבוקר לעבודה, מוסיפה לנעול את נעלי־הבית המשובצות שלו, לישון בצד שלו של המיטה, להתכרבל בחולצת הטריקו שלו – “זאת שישנת בה ביומיים חופש, שקיבלת מן המילואים, וכל הזיעה של ריחות השינה והאהבה שעשינו עוד נותרו בה כמו עקבות”. בשירותים היא מביטה במערומיה ושמה לב לשערה לבנה אחת שצצה בערוותה. “כבר חודש שאתה לא מבקר שם. הייתכן, ישי, שמאז התאונה הטיפשית הזו במילואים, הזמן שלי נעצר, ודווקא הגוף הוא שתפס תאוצה? ואולי זה בגלל החרדה של הפות להיעזב ככה. מה יש, גם הוא מתאבל, לא?”

אהבה, זוגיות, געגועים, חרדת־נטישה, מוות, החירות להרגיש ולהגיב כרצונך בלי להתחשב במוסכמות, הם נושאי הרומן הראשון של לאה איני, “גאות החול” (“הספריה החדשה”, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי “סימן קריאה”, 1992). מירי כץ, בת 24, נשואה שנתיים, סטודנטית לספרות באוניברסיטת תל־אביב, היא אלמנת־צה"ל טרייה. ישי בעלה עלה על מוקש, כשיצא ל־28 ימי מילואים בצפון. מירי מסרבת להשלים עם מותו ומוצאת בינתיים, עד שיחזור אליה, עבודה בחצי משרה במשרד שידוכים.

כשהיא קולטת את סופיות המצב, מחליטה מירי, שאם אינה יכולה לחיות עם ישי החי, תחיה עם ישי המת. הספר כתוב כולו בגוף שני, כדיווח של מירי לישי בעלה על הנעשה בהיעדרו. כאלמנת־צה"ל היא מורדת בתהליך האבל המקובל ומסרבת לקחת חלק בפולחן, שהחברה קובעת לה, כתחליף לאיש שהיא אוהבת. היא לא מתכחשת לעובדת המוות, אבל דורשת לחיות עם בעלה גם במצבו הנוכחי של חוסר חיים. לדעתה, מותו של אדם אהוב אינו סיבה מספקת לניתוק קשר של אמת.

וכך עוברת מירי לגור באוהל, שהקימה מעל מצבתו בבית־הקברות הצבאי בקרית־שאול.

כל זמן שהדברים נשארים בגדר מחשבות, איש לא מפריע למירי. אך כשהיא קמה ועושה מעשה, התנהגותה מקוממת את הוריו השכולים של ישי ואת הסביבה, הדוגלת בהשלמה עם המציאות: להיפרד מן המת ולקבע את העבר באמצעות טקסי זיכרון וספרי הנצחה. “הנוף היפה בבית־העלמין, הטיפוח, הצמחים, מנסים לשכך את הכאב”, אומרת לאה איני, “לא לרפא – כי לא נרפאים לעולם – אבל לנחם ולחמם. מירי מסרבת לקבל את השקר המוסכם הזה”.

לאה איני מודעת לכך, שכתיבה על המוות בסגנון מורכב, שכולל גם קלילות והומור, תוך שבירה של טאבו ספרותי, עלולה להיות קשה לעיכול. “בישראל, כשכותבים על שכול או אלמנות, זה תמיד כבד ורציני”, היא אומרת, “אבל היות והרומן שלי עוסק בחירות האנושית והנשית, בזכותה של מירי להתאבל כרצונה, גם בדרך שנחשבת חריגה, אני נוטלת גם לעצמי חירות ספרותית. הומור הוא סוג של חופש, וההומור שלי שחור, כי הוא עוסק במוות. כל מוות הוא שערורייה, ופחות מדי אנו משתדלים למנוע אותו. הספר הזה, מבחינתי, הוא קידוש של החיים, אשר צחוק הוא מהמרכיבים העיקריים שלהם”.

* * *

עגלת־ילדים חוסמת את הכניסה לדירה בבית המשותף ברמת־גן, שבה גרה לאה איני עם בעלה ובתם התינוקת. שני ספרי השירה שכתבה, “דיוקן” (1988) ו“קיסרית הפריון המדומה” (1990), וספר הסיפורים הקצרים “גיבורי קיץ” (1991), תיארו אנשי־שוליים, עלובי־חיים, נכים ומפגרים, אשר כל חייהם הם ניסיון להישרד.

ספריה גרפו ביקורות נלהבות בנוסח “קול גדול וחזק בספרות העברית”, ו“שילוב של פיוטיות ואינטלקט”. שלושת ספריה הקודמים זיכו אותה בכמה פרסים ספרותיים, וגם חשפו קטעים לא נעימים מהביוגרפיה הפרטית שלה: ילדות של דלות רגשית בצל אם תופרת ואב בעל חנות מספוא, ששיתף את לאה, הצעירה בשלושת ילדיו, בסיוטי השואה שלו. האדם היחיד בכל ילדותה שידע לחבק, לפנק ולתמוך, היתה סבתה מצד אמה. מותה של הסבתא, בגיל 85, הפגיש את איני לראשונה עם אובדן של אהבה, והיה, אולי, אחד הגורמים הרגשיים לכך שהרומן הראשון שלה עוסק במוות ובזיכרון.

“כמו מירי כץ”, היא אומרת, “גם אני דבקה בסבתי המתה. כשסבתא מתה, הייתי ממש על הקרשים. שמרתי כל פירור של חפץ, שקיבלתי ממנה. שוב ושוב אני משַחזֶרת אותה, את ריח הבגדים שלה, פריכות היד, חמימות הגוף, ומשמרת את הזיכרון על אש קטנה”.

בבית הוריה, שהיו בו שני ספרים בלבד – הגדה של פסח וחוברת לימוד נהיגה – היתה לאה עוף מוזר ונדיר, ילדה בעלת צימאון רוחני אדיר, אשר לימדה את עצמה קרוא וכתוב. מגיל שש כתבה שירים וסיפורים: "לא היה לי למי להראות אותם, כי הורי לא קוראים ספרים. גם היום, אני יודעת שהם לא קראו אף שורה שלי. הם לא יכולים להבין. אנשים מאוד פשוטים, שחוו דברים נוראים. היו להם חיים קשים יחד. להיות קשה־יום זה לא רק עניין כלכלי, זה בהחלט מצב נפשי, שלא משתנה גם כשהדירה מתרחבת.

“אף פעם לא דיברו בבית על שום דבר שברוח. השיחות היחידות היו על פרנסה ובריאות, ומה נקנה מחר בשוק וכמה עולה כל דבר. מפלס הציפיות שלהם נמוך מאוד. רואים טלוויזיה, אוכלים, ישנים, מתלוננים, וזהו. לא היתה בכלל פרטיות בבית. ההורים לא ידעו לדפוק על דלת לפני שנכנסים. אני אילפתי אותם ממש בכוח, וזה הצריך מהפכה, כמו ללמוד שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, ולא להיפך. אם היתה בבית הזה רוח, זו היתה רוח־פרצים”, היא מפטירה באירוניה.

היא ברחה אל הזלילה. בגיל תשע היה משקלה 60 ק"ג והיתה הילדה השמנה ביותר בכיתה. "כששיחקו מחבואים, הבן הכי רזה בכיתה היה רץ ומתחבא מאחורי גבי – עד כדי כך שמנה הייתי. הייתי ילדה מופנמת, מהילדים שלא מוזמנים למסיבות של יום שישי. התבודדתי מרצון ומאי־רצון גם יחד. מכיוון שהבית היה כל־כך נורא, ואת הבית אתה לא יכול לנטרל, השתדלתי שלפחות כלפי חוץ אהיה מוגנת. עטפתי את עצמי בקליפה קשה כלפי החברה, כדי לשרוד, אבל שילמתי בבריאותי. בגיל צעיר קיבלתי אולקוס, ויש לי מיגרנות קשות.

“כלפי חוץ הייתי קשוחה, אבל בראשי טחנתי את מה שקרה בבית. הבעיה שלי, שאני לא יכולה לשכוח, הדברים נסחבים אחרַי כל הזמן. אם אתה חי את החיים בלי הרבה מסכות, אתה משלם מחיר. הנטייה לא להתכחש לשום דבר, לחטט ולפשפש ולגרד בפצע, טובה כדי ליצור, אבל מקשה מאוד את החיים. כדי ליצור מחומרים כאלה, אתה מבעיר תחתם אש ועושה מהם מדורה. בחרתי בכתיבה כדי לעשות את עצמי אדם חדש”.

בביתה שלה שוררת נינוחות חמימה. פרחים, מפות תחרה. “הבורגנות היא הצמר־גפן הבסיסי, שמרפד לי היום את החיים”, היא אומרת. הדירה מצוחצחת, אין גרגיר אבק על הווידאו והטלוויזיה. “יש לי אובססיה לניקיון. אמא שלי מאוד אהבה לאגור דברים, והגבבה הזו נראתה לי עלובה, דוחה, לא אסתטית. עד היום אני שונאת קופסאות ומגירות. אני כל הזמן מנקה החוצה ומאווררת ולא סוגרת ולא חונקת דברים”.

עירד, בעלה הפסיכולוג, הקדים הפעם לחזור מעבודתו בבית־החולים, כדי להשגיח על יעלה, תינוקת יפה ותובענית, כדי שלאה תוכל להתפנות לראיון. הם זוג קרוב מאוד, בעלי־ברית בעולם, שאינו תמיד מסביר פנים. היא לא מודה בכך, אבל כשאני מתבוננת בה ובעירד, אני שמה לב למאפיינים דומים ליחסי הזוגיות של מירי וישי כץ, גיבורי הספר. לא במקרה בחרה איני לתאר את מירי כיתומה מהוריה, שגדלה אצל סבה עד שמצאה את ישי – “וכל החלומות שלה התנקזו באדם אחד, שהחזיר לה אהבה וביטחון”.

היא חרדה מאוד לפרטיותה. אוסרת לציין בכתבה את שם המשפחה, שרשום על תיבת הדואר. “איני” הוא שם־נעוריה, ובו תחתום תמיד על ספריה. בשם נישואיה היא משתמשת בבנק, בעירייה, במגעים עם הרשויות. כשתגדל הילדה, זה יהיה השם, שבו תרשום פתקים לבית־הספר.

לו נתבקשה לתאר את עצמה במודעת שידוכים, היתה כותבת: “מופנמת, ביישנית, רגישה ובעלת חוש־הומור”. ודאי לא ‘ספונטנית’. לאה ועירד הכירו לפני שבע שנים. “פגישה עיוורת”, היא מספרת, “הוא קיבל טלפון שלי, וצלצל. אחר־כך ישבנו שעות ודיברנו בלי להרגיש שהזמן עובר, וזה היה הסימן הטוב הראשון”.

החברות והנישואין היו בשבילה תיקון, תפנית של 180 מעלות מכל מה שידעה בבית. “העמדתי אותו במבחנים. רציתי לבדוק אם הוא קמצן, אם הוא יכול לדבר איתי על דברים שחשובים לי, ובעיקר, איך הוא מתייחס לעובדה שאני כותבת. זה היה תנאי בל יעבור, היו מחזרים שסירבתי להם בגלל זה. בשום אופן לא רציתי בן־זוג, שיחיה בנתק מן הכתיבה שלי, כמו הורי. ורק אחרי שעמד בהצלחה בכל המבחנים, הסכמתי להתחתן. זה נשמע מאוד מתחשבן וענייני, לא רומנטי, אבל אם אתה רוצה ללכת על משהו שיחזיק לך לכל החיים, אתה חייב להיות מאוד מפוכח. כמו בשידוך”.

– לא מפחיד אותך לחיות עם אותו אדם 50 שנה?

"בכלל לא. אהבה שבנויה טוב, לא נגמרת, כי כל הזמן מזינים אותה. רק בפני אדם, שאת מכירה ובוטחת בו, את יכולה להתפשט נפשית ולדעת שלא יפגע בך ולא ינצל את זה נגדך. אבל דווקא משום שהצלחתי, אני חוששת מאובדן. כמו שאומרת מירי: אני מרגישה, שהעובדה שזכיתי בפיס פעם אחת, לא מבטיחה לי שאזכה בו שוב. הדברים נורא שבירים. רציתי אהבה, פינה שקטה, ויש לי, אבל ברגע אחד הכול יכול להתפורר. אני מאוד חרדה לאיש שלי. כשהוא מאחר איחור משמעותי, אני כבר מדמיינת את האסון, ומחכה לטלפון, ורק תוהה מי יצלצל קודם: המשטרה או בית־החולים, שבו הוא עובד.

“אני חושבת לפעמים בזעזוע, מה יהיה אם אשאר לבד, גם אם זה יקרה בעוד שנים רבות. כאשר האיש שלך איננו, נופל מסך על כל־כך הרבה דברים שעשיתם יחד, ואין לך עם מי לדבר עליהם יותר, גם אם יש לך ילדים ונכדים. אף אחד, בעצם, לא מכיר אותך כמו שהוא הכיר אותך, ואת צריכה לסגור חלק גדול כל־כך מההתנסות האינטימית שלך, לעצמך. זו בדידות איומה יותר מכל בדידות”.

את הפן הקומי של הספר מבטאת חמדה, גננת ג’ינג’ית שמנה ואוהבת חיים, רווקה בת 30, הרשומה בכל משרד שידוכים בעיר ויוצאת עם כל זוג מכנסיים. חמדה מנסה להניא את מירי משקיעה בתוך ההתמסרות לישי המת, ולשכנע אותה לבחור בחיים, ובמסגרת זו גם מעניקה לה שפע הצעות מגוונות איך לאונן. ישי איננו, היא אומרת לה, והוא לא ישכב איתך לעולם. מה שנותר לך הן האצבעות שלך, ידית של מברשת שיער, או מלפפון ישר ושטוף. גם לחמדה, כמו למירי, אין בן־זוג, וסביר שגם לא יהיה לה – היא אומרת שהגברים נרתעים מאהבת החיים שלה – אבל היא מוכנה להשתמש בתחליפים, ובלבד שלא להחמיץ את מה שהחיים מסוגלים לתת.

איני: “חמדה ממשיכה לחפש אהבה, אבל אינה עוצמת את עיניה לכל ההנאות הקטנות שבדרך: אוכל, מין, אסתטיקה, ידידות. בניגוד למירי, שתלויה מאוד בישי, ואין לה זהות בלעדיו, חמדה היא דמות אוטונומית, בעלת חיים עצמאיים. אני מאוד מנסה להיות חמדה, ולא מירי. להשתחרר מתלות ולמצוא בתוך החיים הקשים והדפוקים האלה את נקודות האור”.

איני כותבת מהר מאוד, בעט על נייר, בלי תיקונים ובלי טיוטות: “אני רואה תמונה, ממש בפועל, ומתארת אותה, על הצבעים והריחות והטעמים. כשנולד הספר, פתאום חדרה לי לראש תמונה שמישהי, שבעלה נהרג בתאונת אימונים, יושבת על אסלה ומוצאת שערות לבנות בערווה שלה. זה ביטוי לטראומה, כמו שהשיער מלבין בראש, רק שכאן זה מתקשר לזוגיות ולמיניות. ואז, כמו סליל־חוטים שמתגלגל, המלים זורמות, מאות מלים בלי מחיקה אחת, בשטף ובפיכחון. אני מנסה להעמיד עולם שלם על הרגליים, כמו סייח, שנולד שלם ומיד עומד על רגליו. כתבתי את הספר בחמישה חודשים”.

מלבד מספר ביקורים בבית־העלמין הצבאי בקריית־שאול, לא עשתה תחקיר, לא שוחחה עם אלמנות או עם הורים שכולים. הכול שאבה מתוך תחושותיה. חוויית האובדן שלה עצמה – הריון שלא הגיע לסיומו, לפני שנתיים וחצי – היא עדיין פצע פתוח, שלא נפרש עליו שום קרום־מגן. “כשזה קרה, אנשים מסביב אמרו לי: לא נורא, את צעירה, יהיו לך ילדים, קחי את עצמך בידיים. מצפים ממך לחזור מהר למסלול, ולא לטבוע ביגון שלך. זה נורא מרגיז, כי מי יכול לשפוט אבל של אדם אחר? אז באמת הריתי שוב וילדתי תינוקת, אבל אני לא שוכחת את הילד שאיננו. וכשמישהו אומר: יופי, יש לך בת ראשונה, אני שותקת וחושבת בלב, ‘היא לא הראשונה, היא השנייה שלי’”.

מאז לידת בתה סדר־יומה איננו בידה. טיולים בגן הציבורי ורסק פירות דוחים כל כתיבה רצינית. “קשה להיכנס לעולם שלם של רומן, כשאתה צריך לקום כל שנייה ולהסתכל, אם הבקבוק התחמם או לא, אז בלית־ברירה התחלתי לכתוב דברים יותר קצרים, שנגמרים תוך כמה שעות, כשהילדה ישנה”. לא במקרה, כל אלה סיפורים על ילדים העומדים מן הצד: ספר ילדים על ילד נמוך המדבר עם מפלצת, שתעזור לו לצמוח, וסיפור בהמשכים שמתפרסם בשבועון־הילדים “כולנו”, על נער שאביו מובטל.

– בספר שלך יש מוטיבים משירי “שמחת עניים” של אלתרמן. הרעיה הנאמנה לבעלה המת. הזר המקנא לחן רעייתו, וצופה בה, מארץ המתים, בלכתה אל משכב עם גבר אחר. “כי אין בית בלי מת על כפיים, ואין מת שישכח את ביתו”.

"לא חשבתי על זה במפורש, אבל זה נכון. בתור אדם מת, לישי יש נוכחות מאוד חזקה בחייה של מירי. היא עושה הכול מלבד לשכב איתו, כי זה אי־אפשר, אבל היא מצפה לו וכועסת עליו ומיידעת אותו ועושה הכול איתו. אז נכון, שכדי שאהבה תימשך, צריך להזין אותה, ונחוצים שניים, רצוי חיים. אבל אני ומירי שואלות, אולי אפשר להזין את האהבה הזו, גם כשאחד הצדדים מת.

“אני יודעת שהדרך של מירי לא תוביל לשום מקום, הרעיון לחיות עם המת אבסורדי, מאייד את עצמו וחסר סיכוי. אם, חלילה, היה קורה לי אסון כזה, סביר שהייתי מתאבלת בדרך המקובלת של תמונות וטקסי זיכרון. אבל אני נלחמת על זכותה לעשות מעשה, אבסורדי ככל שיהיה. מעשה של מורדים, מהפכנים, אנשים שיודעים להסתכל לתוך החושך ולמצוא בו דברים חדשים. רק כך האנושות מתקדמת. אם אנשים יילכו רק בדרך הסלולה, שום דבר לא ישתנה”.

נו' 1930

על עטיפת ספרו “דודה אסתר”, עיצב אריה אקשטיין בגבס צבוע את דודתו האהובה, אחות אביו, כפי שזכר אותה: שיער גולש ושפתיים ארגמניות, צמידים על פרקי־הידיים, יריעת־בד שקופה פרושה על הכתף, בלי שתנסה אפילו לכסות את זוג הפטמות האדומות, התפוחות כתות־שדה. ירכיים לבנות ובשרניות, פסוקות סביב משולש השיער השחור, הענקי, המודגש, על ערוותה. כשנזרק אל הרחוב, לאחר שאמו עזבה אותו והלכה להיות עוזרת־בית בעיר הגדולה, אספה אותו הדודה אסתר אל החדר, שבו היתה מקבלת את לקוחותיה. ואריה, אשר אז עדיין קראו לו אברום־לייב, היה עומד ליד ביתה ומשדל את הגברים העוברים־והשבים בתיאורים מפורטים, ובהצעות שלא משאירות מקום רב לדמיון. “והם היו נותנים לי מטבע, דמי־סרסור, ונכנסים פנימה. הטקסט הקבוע שלי היה, ‘אתה יכול לדפוק את הדודה שלי מלפנים או מאחור’. כילד בן שמונה, לא הבנתי מה אני אומר, אבל הייתי מאוד מרוצה, שבזכותה אני חי כמו לורד”.

בתקופה ההיא החליט אברום לייב, שכשיהיה גדול, יתחתן עם זונה. רק לזונה, כך התרשם מניסיונו האישי, יש שמלות פרחוניות יפות, כרים רכים על המיטה, נקניקים תלויים בשורה על הקיר ובעיקר כמויות לא מוגבלות של שוקולד.

אריה אקשטיין, אמן – בן 60 פלוס, את גילו המדויק אינו יודע – נהנה להתריס, שהוא בוגר כיתה ג', ומתגאה שהוא בקושי יודע לחתום את שמו. ערימות הספרים ליד מיטתו, בגרמנית ובפולנית, הן הישג של לימוד עצמי. “אף פעם לפני־כן לא כתבתי, אבל גם בציורים ובפסלים שלי היה יסוד סיפורי חזק. בזמן האחרון הרגשתי שזה לא מספיק, ואמרתי לעצמי, אם ככה, תכתוב סיפור. יש לי זיכרון ויזואלי חזק. אני עוצם את העיניים ורואה בתמונות, כמו בסרט או בטלוויזיה, איך הייתי ילד בעיירה שלנו. אני נושם ריחות, טועם מאכלים ומתאר בדיוק. הכול אמת, אנשים מהעיירה שלי, טיפוסים שהכרתי, כאלה דברים אתה לא יכול להמציא. אבל בגלל שאני לא מסתדר עם האותיות, אני כותב את העברית בפולנית”.

וכבר הוא קם, כאחוז־תזזית, ורץ להביא מאי־שם מחברת של בית־ספר עממי, ומראה שורות משורבטות: KAMA PAMIM KASHER PAGASHTI.OTO, KEN BERACHTI OTO LESHALOM. כשקוראים זאת בקול רם, מתקבל המשפט המשובש, “כמה פעמים כאשר פגשתי אותו, כן בירכתי אותו לשלום”.

בבוקר הוא קורא, מסגנן ומדפיס במכונת־כתיבה את מה ששִרבט בלילה באותיות לטיניות, “כי הכתב שלי כל־כך מבולגן שאלוהים ישמור, ואם יעבור עוד יום, בעצמי לא אבין מה כתבתי. יש אשה נחמדה אחת בראש־פינה, שאני קורא לה אחר־כך את המשפטים בקול, והיא מתקתקת לי אותם בעברית”.

בדרך הכמעט אנלפביתית הזו, כתב אקשטיין סיפור קצר על דודתו הזונה אסתר, ושמר אותו בצד. הוא אוהב לספר איך יום אחד “גִלגלתי לי, כרגיל, צינגלה, סיגריית חשיש קטנה, על חתיכת עיתון וראיתי מודעה על תחרות סיפורים קצרים של עיתון ‘הארץ’. אמרתי לעצמי, יאללה, נשלח. מאוד התפלאתי, שהסיפור זכה בפרס ראשון בתחרות. יגאל שוורץ מ’כתר' פנה אלי ודחף אותי להמשיך לכתוב, ומזה צץ הספר ‘דודה אסתר’. אני כתבתי סתם, מהפופיק. זה שאני סופר עכשיו, נראה לי כאילו השטן עושה ממני בדיחה. כאילו מישהו אמר לי, שמע, הוועדה ישבה והחליטה, שמהיום אתה האפיפיור”.

אני מתעניינת בנימוס, אם הזכייה במחשב אישי, פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר, שינתה את דרך עבודתו.

“השתגעתי? היה איזה מישהו שנורא היה צריך מחשב, קפצתי על ההזדמנות ואמרתי, קח את זה, אני לא רוצה לראות את המפלצת הזו. אני לא מסתדר עם מכשירים. אפילו לא פתחתי את האריזה”.

– מכרת את המחשב שקיבלת כפרס?

“חס וחלילה למכור. נתתי במתנה, העיקר שייצא מהר מהבית. אם היו נותנים לי חבילת שוקולד, הייתי יותר מרוצה”.

* * *

לא במקרה בוחר אריה אקשטיין בשוקולד, כדוגמה לפרס הנשאף. הרי רק בגלל אהבתו לשוקולד נשבע להתחתן עם זונה. גן־עדן לפי אקשטיין מכיל נרגילה ובה חשיש, קקאו חם, שוקולד בכל הטעמים, ונשים, הרבה נשים. “כשהייתי בן שמונה חודשים נטש אבי אותי ואת אמי בעיירה שלנו, דיסנה”, הוא אומר. “אמא שנאה אותו בגלל זה, והשביעה אותי, שארצח אותו אפילו אם היא כבר לא תהיה בחיים. גדלתי על השנאה לאבא. הצרה של ילד, שסופג הכול ואין לו כוח להתגונן, אין לו אנטיביוטיקה נגד הרעל. הוא גדל בלי אמון באהבה, אף פעם לא יאמין לאשתו, כי העולם בגד בו”.

אחרי המלחמה ראה ברחוב בגרמניה שלט של חנות, ועליו השם “מנשה אקשטיין”, כשם אביו. בזוכרו את הבטחתו לאמו, נכנס לחנות. בעל־הבית לא היה. כעבור שלושה ימים חזר כשגרזן מוסתר מתחת למעילו, ועמד מול האיש, שלא הכיר מעולם. רק בבדיקת תעודת־הזהות, שבעזרתה הוכיח האיש שהוא אקשטיין אחר, נמנע הרצח.

“היום אני רואה את זה באור סלחני יותר. אמא צדקה כששנאה אותו, והוא צדק כשברח ממנה. מי כמוני יודע, כמה מהר אשה יכולה להפוך בית לבית־סוהר. הדרך כל־כך קצרה, שאלוהים ישמור. הכי גרוע זה כשצד אחד צודק, והשני לא אשם. אני מבין את אבא, גם לי יש זונות בראש. זה משפחתי אצלנו”.

– זונות יש לך בראש, או נשים?

"נשים, זונות, זה אותו דבר. לאשה יש רכוש בין הרגליים, והיא יושבת עליו. מה ההבדל בין אשה הגונה לזונה? האחת לוקחת כסף, והשנייה לא. הזונות היהודיות שהכרתי בלודז' היו הגונות ותמימות יותר מהרבה גברות מכובדות בתל־אביב, ששוכבות רק עם הבעל שלהן אבל הן זונות בנשמה. מה אנחנו יודעים מה יש בנשמה של אדם אחר? איזו זכות יש לנו לשפוט?

"אני כותב על נערה אחת שהכרתי, אסתרק’ה, בת 13 או 14, שחרחורת כמו צוענייה. הייתי ילד בן 8, אבל התאהבתי בה, כי היתה מרדנית. כשאמרתי לה כמה היא יפה, הורידה לי סטירה ואמרה, שלפעמים יופי הוא קללה ולא ברכה. הסתובבנו יחד בפולין, בחבורה של ילדים עזובים. בכל פעם שהיו לנו צרות עם השלטונות, כשמישהו רצה להסגיר אותנו, אסתרק’ה היתה נעלמת לאן־שהוא עם מפקד המשטרה או ראש הכפר, חוזרת אחר־כך עם שמלה קרועה, אבל כך קנתה לנו את השקט. בסופו של דבר תלתה את עצמה. אולי היתה בת 15. אשה מבוגרת עוד איכשהו מסתדרת עם זה, אבל ילדה, מה היא מבינה? היתה לה ברירה?

“אף אשה לא רוצה להיות זונה. כל אחת היתה רוצה בית וילדים, אבל מה לעשות כשהילדים רעבים ללחם? אפשר להביא כל גבר לגבול שבו יהפוך לרוצח, ואפשר להביא כל אשה למצב שתהפוך לזונה”.

אקשטיין היה נשוי פעם, והתגרש אחרי זמן קצר. אחר־כך, במשך כמה שנים, היתה בחייו אשה שילדה לו ילד, בן 18 היום, שהוא אוהב יותר מאשר את נפשו. “אבל הנישואים הם חלודה לנשמה, פיחות זוחל. קחי זוג, היא בת 16, הוא בן 18, מתהלכים חבוקים ברחוב, והיא נורא מתרגשת ואומרת, תראה איזו שקדייה לבנה על רקע של כחול־שמיים. והם מתחבקים ומתנשקים. אבל השטן הרי לא ישן אף פעם. הם מתחתנים, אחרי כמה שנים הולכים ברחוב, והיא שוב רואה את השקדייה, אבל הפעם אומרת, חיים, אתה ידעת, שקילו שקדים עולה ארבע לירות ועשרים?!”

לפני 15 שנים קמה האשה ועזבה, עם הילד. “הטעם שלה השתפר, לכן ברחה ממני”, הוא מנסה לחייך. "אני אומר את זה בצחוק, כהגנה עצמית. מובן שזה כאב. כל פרידה עצובה, כי אתה חייב להרוג גם זיכרונות טובים כדי לשרוד. אולי אם הייתי עובד ב’תנובה', היה לה יותר קל לחיות איתי. אבל אפילו לי, לא קל לחיות עם אריה אקשטיין. הוא מעייף אותי, הבנזונה.

“אני חושב שהעובדה שהתגלגלתי בלי משפחה, עשתה אותי למי שאני היום. ילד שגדל עם אבא ואמא ואחים ואחיות, לומד לחיות עם אחרים. אני לא יודע מה זה משפחה. בין הגלגולים שלי, הייתי איזה זמן בבית־יתומים בלודז'. המנהלת שלנו היתה חניכה של יאנוש קורצ’אק, והוא בא מפעם לפעם לבקר. פעם, אחרי ששיחקתי את ‘המלך מתיא הראשון’ במחזה שלו, אמר לי, 'עם כל מה שאתה עברת, אני עוד יכול ללמד אותך משהו על החיים?”'

אנחנו בראש־פינה, בחצר החורבה, שאקשטיין קורא לה ארמון. 23 שנים הוא גר פה, בדמי־שכירות של ארבע אגורות לחודש, לדבריו. הבית בנוי כוכים־כוכים: כדי להדליק אור, הוא מסובב את נורת החשמל ומצמיד אותה אל בית־המנורה, כי המפסק לא פועל, ואולי בכלל אין מפסק. על קירות החדר שבו הוא מצייר, שמות ומספרי טלפון של אורחים, שהיו כאן והלכו, רובן נשים. מתוך דלי בפינה מבצבצת חלת־שבת שלמה ומעופשת, עטופה שכבת ירוקת עבה. אני נזכרת, שסיפר ב“דודה אסתר” איך גר עם הסוס באורווה, ואכל איתו “לחם יבש עם ירוקת, אבל מאוד טעים. צריך רק להרטיב אותו לכמה שעות עם מים ולהוסיף קצת מלח, ואז זה ממש סעודת־מלכים”.

שורת מדרגות־אבן מוליכות לחדר השינה: חפצים שנאספו מפה ומשם, שתי מיטות יחיד, מדפי ספרים, ערימות של ניירות וסמרטוטים, טלוויזיה שחור־לבן זעירה. מקלט זמני של פליט, ולא בית שאדם גר בו שנים. במסדרון אפלולי, מקרר חשמלי מיושן. השירותים בחצר. האסלה שבורה, קורי־עכביש סמיכים משתלשלים מן הקירות.

* * *

באחת התמונות הראשונות בספר נוסע הילד עם דודתו בכרכרה, וכאשר מגיעה העת לשלם, אומרת הדודה לעגלון, “אני אשלם לך עם התחת. תבוא מתי שאתה רוצה”.

מתוך “דודה אסתר”:

בקריאת “שמע ישראל” זינק אקשטיין הצעיר ממחבואו, נעץ את שיניו באחוריו של העגלון, ונגס בו עד זוב־דם. להפתעתו, בעטו בו העגלון והדודה, וזרקו אותו מכל המדרגות. כך החלו גלגוליו ברחבי פולין.

כדי לשמור על נפשו במצבים הנוראים, המציא משחק של דמיון: זה לא אני, ואני לא כאן. את הזוועות האמיתיות, הוא אומר, לא יכתוב לעולם. המספר הכחול שעל זרועו, נחקק בו באושוויץ, כשהיה נער צעיר. הוא לא מוכן לרמוז אפילו במלה על מה שעבר עליו, אבל הוא שרד.

אריה אקשטיין: "אחרי המלחמה, כשהתברר לי שנשארתי לבד בעולם, החלטתי להתנצר. מספיק סבלתי. מה יש, לא מגיע לי ניכוי שליש על התנהגות טובה? חייתי עם חברה פולנייה, סטאשה, קתולית אדוקה, ענדתי צלב גדול והלכתי איתה לכנסייה. יום אחד אמרה לי, ניסע לוורשה לקנות נעליים. כשאשה עסוקה בקניות, אפשר לקבל אקזמה מהנדנודים שלה. אמרתי לה, סטאשקה, תקני מה שאת רוצה, אבל לבד, אני הולך לטייל. הסתובבתי ברחובות ועמדתי ליד חלון־ראווה.

“פתאום ראיתי את בורך האורג, מהעיירה שלי, משתקף בזכוכית החלון. הוא היה איש זקן כבר כשנשלח למחנות, ולא האמנתי שנשאר בחיים. הסתובבתי, והוא הביט בצלב שלי, בכובע המיוחד שלבשתי כמנהג הפולנים, סקר את כל התחפושת ואמר, ‘פורים שמח, אברום־לייב’. נשכבנו על המדרכה וצחקנו כמשוגעים. על המקום זרקתי את הצלב וחזרתי ליהדות”.

אקשטיין עלה לארץ ב־1948 ועוד הספיק להתגייס לפלמ"ח. אחר־כך היה בוקר־סוסים בקיבוץ עמיעד, מלח בספינת דיג, עוזר לגיאולוג בקידוחי נפט בערד. הציור עזר לו לעבד את הצלקות שבתוכו. “אני מצייר נוף, כי בניגוד לבני־האדם, הטבע הוא לא טוב ולא רע, אלא נייטרלי”.

הוא פיסל פסלים קטנים של בני העיירה שלו, כל הטיפוסים שעליהם כתב: השוחט, המלמד, הגנבים ושואב־המים. “הפסלים נמצאים למכירה בגלריה בתל־אביב, כי רציתי להעביר אל הצברים את הדמויות האלה, שכבר אינן קיימות. אבל אצלכם כל מה שגלותי הוא רע. כל בהמה ציונית או קוף הסתדרותי מרשה לעצמו להרים את האף ולהגיד ‘שטעטל־שמעטל’. באיזו זכות מחקתם את התרבות ההיא? אין דבר אנטי־תרבותי יותר מאשר לקחת פרופסור ולהפוך אותו לרפתן. הציונות יצרה עם של רס”רים וטרקטוריסטים. הרי זו שנאה לאינטלקטואל, לאמן! תנו קצת כבוד. על מה יש לכם כל־כך להתגאות? בעיירה, בניגוד למדינת ישראל, לא שדדו זקנים, לא אנסו נשים ולא רצחו בשביל כסף!''

ב“דודה אסתר”, המתאר את החיים היהודיים בפולין מהזווית שנוח להתעלם ממנה, הגנבים והזונות הם בני־האדם האמיתיים. “מי שעזר לי בחיים היו הגנבים, הם יודעים להתחלק בפרוסת לחם, כי עברו עוני וסבל. כשיש לך רק פרוסת לחם אחת, ואתה מתחלק בה, זה המבחן האמיתי. בעוני הזה, להישאר בני־אדם, צריך כוח אדיר. מה אתם יודעים על עוני? עושים הפגנות נגד המשכנתא. זונות עובדות בשביל שיכון, לא בשביל לחם לילדים. החיים שלי היו לא כל־כך נעימים, אבל קיבלתי פיצוי בזה שפגשתי את כל האנשים האלה. למשל, חיים הגיבן, שאני כותב עליו. הוא אמר לי – כשירביצו לך, תעמוד ישר ואל תתכופף, אחרת תקבל גיבנת. מאז, יכלו לשחוט אותי, ואני לא הייתי מתכופף. בהתחלה לקחתי את זה בצורה מעשית, אחר־כך הבנתי את המשמעות הסמלית של לא להתכופף”.

מהרגע הראשון שביקר בראש־פינה, הרגיש שבאיזה גלגול אחר, כבר היה כאן. “רק אחר־כך התגלה לי שהשם ‘אקשטיין’ פירושו ‘ראש פינה’. כאילו מה שקרה, צריך היה לקרות. ראש־פינה בנויה לשלושה סוגי אנשים: לאוהבים, לפילוסופים ולאמנים, והיתה תקופה קצרה ומאושרת, שבה הייתי כל שלושת הדברים האלה יחד. אני קם בבוקר ויוצא לצייר בנוף. פוגש אנשים, מדבר קצת. קשה לחיות בחברה, אבל קשה עוד יותר לחיות לבד. בשביל מי תצייר, בשביל מי תכתוב, את מי תאהב, אם אין לך אנשים מסביב?”

הראיון מתקיים בחצר, כי בבית ההפוך אי־אפשר לשבת. בוסתן ענק ופרוע של עצי תאנה, גפנים, תות. במטבחון אין תנור או כיריים, ואקשטיין מביא כירת־גז ניידת של פיקניקים, ומרתיח בפינג’אן שמנוני כמה עלי נענע וחופן של מחטי רוזמרין, שקטף ביד מזיעה מהשיח שבגינה. הוא מוזג לי את התערובת לתוך ספל קרמיקה, שעליו ציורי 12 המזלות. התאומים, הקשת, הבתולה, ובני המזלות האחרים, נתונים בתנוחות פורנוגרפיות, המצריכות כישורים אקרובטיים ראויים לציון. לעצמו הוא מוזג את תה־העשבים לתוך צנצנת ריקה של ריבת אוכמניות. בכף מרק הוא חופר מתוך שקית הניילון מעט סוכר חום, שכבר החל להירטב. “תיזהרי לא לשבור לי את הסרוויס הטוב”, הוא צוחק. חבוש כובע קסקט שחור, להצל על עיניו מהאור הבוהק. נמוך־קומה, לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש. אניצי־זקנו הלבן פזורים על החולצה, שרידים לתספורת בוקר חטופה שהעניק לעצמו.

פעם נהג לנסוע לאי היווני לסבוס ולצייר שם. “עכשיו אין לי זמן”, הוא צוחק, וממולל באצבעותיו בתנועה של “אין כסף”. תמונות כמעט אינו מוכר, והוא מתקיים מרנטה קטנה. “יום אחד הייתי ממש רעב, אפילו לחם לא היה לי, כשפתאום נכנסה לכאן אשה, וקנתה תמונה. כל־כך התרגשתי, שברחתי דרך הפתח האחורי, שלא תתחרט. אבל אני מעדיף לחיות על לחם ותה, מאשר להיות עבד של הקהל. לא רוצה להיות תלוי באיזו גברת זילברדרעק או זילברשמוק, שתקנה ציור שלי, רק בגלל שזה מתאים לה לווילון של הסלון. אני כבר זרקתי מכאן כמה לקוחות, שלא מצאו חן בעיני. כשאני מוכר תמונה, הקונה חושב שגם קנה חלק ממני, וזה אני בשום אופן לא מוכן”.

בבית הזה מצאו אצלו השוטרים לפני כמה שנים שתי אצבעות חשיש. “הביאו אותי לפני שופט, והשביעו אותי לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. ואדם מסטול לוקח דברים כאלה ברצינות. כששאלו אותי איפה קניתי את החשיש, אמרתי, אם אגלה, אז איפה אוכל לקנות בפעם הבאה? השופט התעצבן עלי, כבר שלוש פעמים הייתי אצלו וקיבלתי על־תנאי, אז שלח אותי לשלושה חודשים בכלא דמון. זה היה גיהנום, שעורר בי את האסוציאציות הנוראות ביותר מהמחנות”.

את סיפורי הכלא – התעללויות, השפלה, התאבדות – העלה אקשטיין על הכתב בשמונה עמודים מצמררים, שהתפרסמו במארס 1989 ב“מוניטין”. זו היתה הפעם הראשונה שכתב משהו. "ראיתי בכלא תמונות נוראות. עשרה אסירים גברתנים אנסו נער, שנעצר על החזקת חשיש. אמרו לו, אבא שלך הפרופסור, בטח דופק את העוזרת הספרדייה שלכם, אז עכשיו אנחנו נעשה את זה לך. רק נאצים יכולים להגיע לשנאה כזו. אבל אני מאשים את התנאים בכלא. בלתי־אנושי לכלוא אנשים בצורה כזו – 20 איש בחדר של 3 על 4 מטר, עם בית־שימוש באמצע. אין פלא שנעשים מעשים נוראים כאלה.

“אני בכלל חושב, שצריך לעשות ליגאליזציה של חשיש, בטח שלא לכלוא. בית־סוהר רוצח את הנשמה. מחר האיש הזה צריך להיות אזרח, חייל, למה אתם גורמים לו לשנוא את המדינה? קחו ממנו את החופש, אבל אל תשפילו אותו. שיעשו כמו ביפן. שם שכרו בית ענק, לכל אסיר חדר, אתה משלם עבור החדר, האוכל והבגדים בעבודה שלך, ויש לך פרטיות. בעדר, אתה נהפך לבהמה”.

– ועכשיו בעקבות הספר, ודאי יזמינו אותך לראיונות ולהרצאות, יידעו מי אתה ומה אתה, ותאבד את הפרטיות.

“יש בדיחה על יהודי, שהלך ברחוב הראשי של העיירה ביום רביעי, עם טלית ותפילין. ‘יענקל’, שואל אותו חברו, ‘לאן אתה הולך?’ ‘לבית־זונות’, עונה יענקל. ‘לבית־זונות עם טלית ותפילין?!’ ‘כן’, אומר יענקל. ‘אם זה ימצא חן בעיני, אשאר עד יום שבת’. גם אני. אם ימצא חן בעיני, אז אפגש עם הקוראים שלי. אם לא, אז שיקפצו לי. נימוס זה הדבר האחרון, שאפשר ללמוד ממני”.

“אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תישאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשיו. כל מי שהכרת עד עכשיו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין”, אומר לעצמו הילד אברום־לייב. אריה אקשטיין חי כך. “דודה אסתר” הוא הנצחה של העבר ההוא, גירוש שדים, הסתכלות אירונית, הפיכה של החיים לסיפור, כדי שאולי בדיעבד, חמישים שנה אחר־כך, יימצא בהם היגיון כלשהו.

היה ברור לי, שלא נוכל להיפגש בביתה, להציץ אל חייה, לקרוא את שמה האמיתי על הדלת. כשאנחנו מגששות בטלפון אחרי מקום מפגש אפשרי, אני מחניקה את פליאתי, כשהיא נוקבת בשמם של שני בתי־קפה ירושלמיים אופנתיים, המקובלים על חוגי הבוהמה, ושואלת אותי באיזה אני בוחרת. לא קבענו סימני־זיהוי. ידעתי שהיא תבלוט שם בזרותה. היא ישבה על גדר האבן, ממתינה בחוץ. חצאית ארוכה, סוודר עם כריות בכתפיים. אשה עדינה, נאה מאוד, בשנות ה־40 לחייה.

אחרי כמה שעות של שיחה, כאשר ירד הערב, וצינה קלה חדרה דרך חלון האבן המקומר של בית־הקפה הנשקף אל מול האורות המהבהבים מהר־ציון, נגעה חנה בת־שחר בפאה הנוכרית, הזיזה את קווצת השערות הבהירות שעל המצח, ואמרה: “אני מרגישה כמו מסכה מהלכת. הפאה הזו היא מסכה, הבגדים הבורגניים האלה הם תחפושת, ואני מסתתרת מאחורי שם בדוי. אפילו אני לא תמיד יודעת מי אני. חיים ממוסגרים ובורגניים מכסים על רגשות, על תשוקות ועל כמיהות. בעולם החרדי אני מוכרת כאשתו של אדם בעל מעמד, נערץ ומכובד מאוד. מקבלים אותי כאדם טוב, אני מנסה לעזור לאנשים, למרות שיש בי גם פן הרסני. העזרה לזולת היא מסכה חיצונית. מסביב, איש אינו יודע שאני סופרת. אפילו החברות שלי לא שמעו מעודן את השם ‘בת־שחר’, לא קראו סיפור שלי. אילו היו הדברים מתגלים, החברה שבה אני חיה היתה מנדה ומחרימה את ילדי, בנותי היו מתקשות למצוא שידוך טוב, כי איך הן יכולות להיות הגונות, אם אמא כזאת חינכה אותן. אנשים היו מצביעים על בעלי באצבע, ומלחשים מאחורי גבו, מסכן, יש לו אשה משוגעת”.

מאז החלה להיות מוכרת בחוגים החילוניים, לפני כחמש שנים, אינה מחמיצה שום הרצאה או מפגש ספרותי עם יוצר או עם מבקר שמעניין אותה. מכאן בקיאותה במקומות הבילוי. לא, היא לא חוששת שיגלו אותה כאן. אנשים שמכירים אותה מהרחוב החרדי, אינם מגיעים למעוזי האינטליגנציה הירושלמית. ואולי, כמו הגיבורות שלה, גם היא נמשכת אל הסכנה.

חנה בת־שחר החלה לכתוב בסדנה לכתיבה יוצרת ב“בית־הסופר”, באותה קבוצה שבה למד גם דן בניה־סרי. ב־1985 קיבלה את “פרס ניומן” לספר־ ביכורים, אבל פרסומה בא לה ב־1989, כאשר יצא “לקרוא לעטלפים”, שישה סיפורים, שבמרכזם כמיהה עזה לאהבה, הנגועה בחותם של טאבו. הביקורת יצאה מגדרה. אשה חרדית עלומת־שם, אשת רב ואם לילדים, הכותבת על אהבות־נעורים, המונחות כאבן בתוך הזיכרון, על ערגות שעל סף גילוי־עריות. נושאים אסורים בעולם שממנו באה.

למרות היותה חרדית אינה מייחדת לגיבוריה רקע דתי דווקא: כמעט אין אצלה תיאורים בהם הגיבור חובש כיפה, או הגיבורה מדליקה נרות שבת. אך רוב השמות הם מסורתיים – לאה, ריבה, מניה. “אלה השמות שאני מכירה ומקיפים אותי”, היא אומרת.

מוקד ההתרחשות של כל הסיפורים הוא המשפחה. “בניגוד לסופרים ישראליים אחרים, אני מתעלמת ממלחמות ומפוליטיקה. האלגוריה של היחיד מול העם לא קיימת אצלי. הפלונטר המשפחתי וההזדקקות של אשה לאשה, אשה לגבר וכל ההצטלבויות האלה הם הנושא שלי”. בת־שחר מחילה את תפיסת השכר והעונש גם על חטאים, שאינם באים לידי ביטוי במישור המעשי.

ספרה “ריקוד הפרפר” (הוצאת “כתר”, 1993) הוא אוסף של ארבע נובלות, ואותם קווים חוזרים בהן: אהבה מוקדמת שלא התממשה ומוסיפה לתת את אותותיה בחייהם של גיבורי הסיפור. נישואים אומללים, אמהות שאינן אוהבות את בנותיהן, אנשים נכים, חולים ופגומים.

בסיפור הראשון “איל נזיר”, הגיבורה אהבה בילדותה את אחיה החורג, וגם הוא הודה באהבתו אליה. היא שמרה בלבה את הבטחת האהבה, גם כשנישאה לאיש מבוגר ממנה בשנים, וילדה לו בת. החיים מרחיקים אותם, הוא עוזב את הארץ, מתחתן ומתאלמן בגיל צעיר. כאשר הוא מצלצל ומבקש שתארח בביתה את בנו, היא מפנטזת שזה ניסיון לחדש את הקשר הרומנטי שלא הושלם. המפגש עם הבן, שיכול היה להיות שלה, מוכיח לה, בלי כחל וסרק, את כישלון חייה המוחמצים.

כאשר כתבה את הסיפור, חיה בת־שחר מחדש את זיכרון אהבתה לבן־דודה, שנהגה לפגוש בחופשות הקיץ, כאשר גרו שני בני־העשרה בבית סבתם. “הלכנו יחד לים, ואני הייתי מסוחררת ממנו. הוא לא יודע עד היום שהייתי מאוהבת בו, וּודאי שלא היה ראוי לאפס־קצותיהן של רגשותי, אבל הרי את מתאהבת ביציר שהדמיון שלך בונה, ולא באדם עצמו. למרות שלא נעשה כלום, זה היה קשר שעל סף גילוי־עריות. הרהורי עבירה גרועים מהעבירה. כל חיי נצרתי את אהבת נעורי שלא נענתה, ונשארו געגועים. הם תמיד נשארים. כל הגיבורות שלי מוּנעות על־ידי חֶסר ורצון בפיצוי. הפיצוי שלי הוא הכתיבה. הייתי צריכה אולי לומר, הפיצוי שלי הוא בעלי, אבל לכל אחד מאיתנו, לי ולבעלי, חיים משלו”.

ניכר בה שהיא מכבדת ואוהבת את בעלה, אבל נפשה מרחפת בעולמות אחרים. היא נישאה לו בשידוך, כשהיתה בת 20. “אמרתי לו כמה פעמים, מגיעה לך אשה יותר טובה ממני. היית צריך אשה חרדית פשוטה, חמה, לא פרובלמטית, שיודעת לתת אהבה, לא אשה אנוכיית כמוני, ששקועה בתוך עצמה. כתיבה היא דבר מאוד נרקיסיסטי. הרי אני, כסופרת, מביטה בבבואה של עצמי כל הזמן. מסכן בעלי. אמרתי לו פעם, שחבל שאנחנו לא חיים בימי אברהם אבינו, כשלכל גבר היו שתיים־שלוש נשים. הן היו מטפלות בו ומשמשות לו כמו שבת־זוג אמיתית צריכה להיות, ואני הייתי יכולה להיות רגועה, ולהתמסר בלי רגשות־אשמה לדבר היחיד שמעניין אותי באמת, לכתיבה”.

גם גיצי, גיבורת הסיפור “מסע חורפי”, היתה מאוהבת בנעוריה במאיר, בן־דודתה. “מעולם לא דיברו על אהבת ילדותם. על ההבטחות על הספה בבית סבתא. דודנים, צאצאיהם פגומים. אמו לא היתה מרשה. אולי לכן, ממושמע תמיד, נזהר ביחסיהם”. שניהם נישאו לאחרים, וגיצי נצרה את אהבתה לו. גם הסיפור הזה מפגיש את האוהבים כעבור שנים: הוא רופא שירד לארה"ב, נשוי ואב לבת. גיצי היא אלמנה, שמותו של בעלה רובץ על מצפונה: בשעה שהיו בנופש בכינרת, התפתח ביניהם ריב, הוא חשד שהיא בוגדת, ויצא, אחוז־כעס, בסירה אל האגם, התהפך וטבע. גיצי מחדשת את הקשר עם דודנה, ונוסעת לבית־החולים, שבו הוא מנתח את בתה הבוגרת, הנכה. בבית־החולים נחשפים רגשותיה הקרים של האם, המשבשת כל סיכוי שהיה אי־פעם לבת, להקים משפחה ולמצוא אושר. “אהבה ראשונה לרוב לא מתממשת, שכחי אותו”, היא משננת באוזניה דברים, שאמרה לה אמה בילדותה.

אמהות חסרות רגש הן מוטיב חוזר בכתיבתה של בת־שחר. סבה של חנה היה אישיות ידועה בעולם החרדי. אמה היתה ילדת־תפנוקים של הורים עשירים, שהורגלה לבגדים יפים, למשחקי קלפים, לקריאה בשבועוני נשים. “עד היום היא מאוד חלשה וילדותית, והיא תישאר ילדה עד סוף ימיה: אשה תלותית המבטלת את זמנה על הבלים, ואין לה יחס לכסף”, אומרת בת־שחר. "כשאני מתארת בספרַי אמהות קרות, שאינן יודעות להעניק אהבה, זה שאוב מהילדות שלי. מעולם לא היתה לי אמא, וכאשר אני מתארת בסיפורים שלי נשים שאִמן מתה או איננה מתפקדת, אני מדברת על עצמי. אני מרגישה חשׂוכת־אם, למרות שאמי חיה וקיימת. כשילדי באים אלי בטענות, שאני אנוכיית וביקורתית, אשה שלא מסוגלת לחבק ולהעניק חמימות אני אומרת להם, אתם צודקים, אבל ברגע שלאדם אין דוגמה של אמהוּת, הוא יהיה פגום. אשה שלא היתה לה אם של ממש, לא יכולה להיות אמא בעצמה.

“אני בהחלט חושבת, שאני חסרת ידע באהבה, וזה ניכר מאוד בסיפורים. לפני שבועיים שמעתי חברה שלי אומרת, ‘כל מה שילדים זקוקים לו הוא אהבה, זה הדבר היחיד שצריך לתת להם, הם גדלים על זה’. הרגשתי קנאה עזה, איך אצלה זה נובע בקלות כזאת, ואצלי הכל מאולץ וקשה כל־כך. תמיד הרגשתי עקרות רגשית. גם המגע הגופני קשה לי. ילדי היו רוצים אמא, שאפשר לבכות על צווארה, ואני לא כזאת. כשהמצפון מציק לי, אני שולחת לבתי הנשואה ‘גפילטע פיש’ שהכנתי, לפצות אותה על כך שאיני יכולה לתת לה את התמיכה שהיא מבקשת, או לשמור על ילדיה הקטנים. יש לי עיסוקים משלי: לימודים, קריאה, כתיבה, והם חשובים לי יותר. אני ביקורתית כלפי ילדַי, כי קשה לי לקבל גילויים של חולשה, ובעיקר אצל בת. אני פמיניסטית, ואני חושבת שאשה חייבת להיות מאוד חזקה”.

בת־שחר מעריצה את אביה. איש חכם, סמכותי. באחדים מסיפוריה מתייצבת דמות האב, בעלת גוון אירוטי בולט, ומונעת מן הבת להתאהב בגבר אחר. משהו אוסר על גיבורותיה לחיות חיים מלאים, לשמוח, לפרוץ את המעגל הפסיבי שבו נעים חייהן. “הסיפורים שלי שאובים מחלומות בהקיץ”, היא אומרת. “פרויד היה יכול לכתוב עלי מחקרים שלמים. אני חולמת חלומות רומנטיים: הרפתקאות, נסיעות, אהבות. הצטערתי שנולדתי בת, כי הרגשתי שאילו הייתי בן, אבי היה מרוצה ממני יותר. בת לא רשאית לעלות לתורה, ואינה יכולה לקבל את מה שהעולם החרדי מעניק לבנים. כל־כך רציתי להידמות לבן, ששברתי מפתחות בדפיקת אגרוף, כדי להראות שיש לי כוח. אבי הוא האיש, שהכי הבין אותי בחיים, אבל אני לא יודעת אם הייתי מעיזה לפרסם ספר, אילו היה חי”.

כל ימיה ישבה בבית, כתבה לעצמה וגידלה את ילדיה, אבל לפני כמה שנים, מוּנעת בצורך לא ברור, מצאה לה עבודה כמטפלת בבית־אבות. במשך שנתיים טיפלה האשה המעודנת הזאת בזקנים, האכילה אותם, רחצה אותם, החליפה את בגדיהם הצואים, רוקנה סירי־לילה. “רק אחר־כך הבנתי, שחיפשתי קשר עם זקנים, כי חיפשתי אב ואם. בכך שהעבדתי את עצמי בפרך אצל אנשים זרים, רציתי לפצות את הורי על האהבה שלא נתתי להם, ואת עצמי על האהבה שלא קיבלתי מהם. ברור שזה לא הצליח”. מתוך התנסותה שם כתבה את הסיפור “ריקוד הפרפר”, אשר הקובץ נושא את שמו.

היא מפתיעה אותי, כשהיא שואלת פתאום: “ראית את הסרט ‘המדבר האדום’ של אנטוניוני? הגיבורה שם רצה עם ילד בזרועותיה, ורואה פועל אוכל משהו, איזו פיתה. היא שואלת אותו, איפה קנית? והוא מצביע לכיוון המזנון. תמכור לי את הפיתה שלך, היא מתחננת ונותנת לו כסף, למרות שהפיתה נגוסה. והיא רצה למקום מסתור ובולעת את האוכל באובססיה. ברור שלא הרעב ללחם מניע אותה, אלא החסך, החסר העמוק עד כאב: הבעל שלא אוהב אותה, והמאהב שלא נותן לה מספיק רגש, וחוסר המשמעות של חייה. כשראיתי את זה, ידעתי שגם אם צורת החיים שלי שונה, בכל־זאת זו אני. גם אני מונעת על־ידי חֶסר”.

– את רואה סרטים?!

“הציבור שלי לא הולך לקולנוע, ובביתי אין טלוויזיה, אבל לקחתי קורס באוניברסיטה על ספרות וקולנוע, ושם אני רואה סרטי־מופת: קורסאווה, פליני. לפעמים אני הולכת לסינמטק, לבד. אין שום סיכוי, שאפגוש שם מישהו מהאנשים שאני מכירה”.

את “לקרוא לעטלפים”, ספרה הקודם, כתבה בת־שחר עדיין לגמרי במחתרת. בעלה, אשר ראה אותה ממלאת דפים על־גבי דפים, פטר את עצמו בתירוץ, שאשתו משרבטת לעצמה. גם ילדיה לא ידעו במה עוסקת אמם כל אותן שעות רבות. כשמישהו היה מתקרב, היתה מכסה בתנועה אינסטינקטיבית את הדף. רק חברה קרובה אחת היתה שותפה לסוד. “כשהתלבטתי איך לחתום על הספר, החברה שלי, שיש לה חוש פונטי, הציעה, בת־שחר. היום, הייתי מעדיפה להיקרא רק חנה, כמו שעשתה המשוררת זלדה. ל’בת־שחר' יש צלצול כנעני, שלא מתאים לי. העולם שאני מתארת, הרבה יותר אידישיסטי”.

כשיצא הספר לאור, יצאה מעט מההסגר הכפוי. “נאלצתי לגלות למשפחה, שפרסמתי ספר, בגלל סיבה פרוזאית מאוד”, היא אומרת. “הרי קיבלתי תמלוגים מ’כתר', ומכיוון שלא הייתי אשה עובדת, הייתי חייבת לתת הסבר להכנסות המסתוריות האלה. אבל עדיין זה נשאר סוד כמוס בפני הסביבה. חלילה שאנשים בקהילה, או המחותנים של ילדי הנשואים, יידעו על כך, כי זה יהיה פגם חמור שיוטל בכולנו. משפחתה של זלדה סבלה קשות, כשכתיבתה התפרסמה בציבור החילוני. שיר שלה, מלא אמונה דתית, שהתפרסם בקובץ של סמינר בית־יעקב, הוצא משם. לי אין סיכוי. שום דבר שכתבתי לא היה נכנס לעולם למקראה דתית”.

עותקים של ספריה נמצאים בבית, מוסתרים עמוק בתוך ארון־הספרים, ואיש אינו יכול לגלותם. בעלה לא קרא אותם, ולא יקרא את ספרה החדש. גם לא את הראיון הזה, כי עיתון חילוני אינו נכנס אל ביתם. “רק משום שאני יודעת, שהוא לא יקרא אף שורה שלי, אני יכולה להיות גלוית־לב בכתיבה. אני לא רוצה לפגוע בו. הוא אדם נהדר, טוב־לב. לוּ קרא את סיפורי, היו מתגלים לו דברים מאוד לא נעימים על אשתו: הגיבורות שלי חולמות על גבר אחר, מאוכזבות מחיי הנישואין שלהן, ואני חוששת שהוא היה מוצא אותי בכל אחת מהן. מזלי שהוא לא מתעניין בספרות ולא דורש לראות את הדברים. מצד שני, אילו קרא אותי והכיר את עולמי הפנימי, יכולנו להיות קרובים יותר אבל אז, אם שנינו היינו כמוני, אולי היה לנו קשה להישאר במסגרת חרדית, וזה מאוד חשוב לי. אני אדם מאמין, ומקיימת בדקדקנות את כל המצוות. אין לי שום הרהורי כפירה. אני מאמינה בכל לבי, שיש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. לא הייתי מסוגלת לחיות בעולם חסר משמעות. אלמלא כתבתי, ואלמלא האמנתי באלוהים, הייתי מתאבדת”.

תמיד היתה חריגה, לא חברותית, בעלת כשרונות ותחומי עניין מיוחדים. מגיל 13 השקיעה את כיסופיה בכתיבת רומנים רומנטיים, שבהם נישאות הנערות לאהוב־לבן. "הייתי טובה בחיבור, אבל הרגשתי שהמורה מסתייגת מהדעות העצמאיות שלי. אבי לא הגביל אותי בקריאה: בגיל 14 קראתי את ‘מלחמה ושלום’, בגיל 16 את ‘החטא ועונשו’, בגיל 18 את ‘מאדאם בובארי’. החלפתי ספרים בספריית ‘בני־ברית’ וב’בית־העם‘. אילו נחשפה זהותי, היו אומרים בחוגים שלנו, שבכל אשמים הורי. שלא מנעו ממני לקרוא ספרות אסורה. אמרתי לבעלי, שאם הייתי נהנית לקרוא את ה’חזון־איש’, הייתי אדם מושלם, אבל דוסטויבסקי וקפקא הרבה יותר מעניינים אותי.

"אני מחזיקה את ספרי הקריאה שלי בקמטר קטן בחדר־השינה, שאיש לא נוגע בו. אני חולת־ספרות. אדם שאוהב ספרים הוא בעיני משהו מיוחד. למזלי, יש לי בן, שלמרות היותו תלמיד ישיבה, הוא אוהב אותם ספרים כמוני, ואיתו יש לי שפה משותפת. הוא ושתיים מבנותי אפילו קראו את סיפורַי וניחמו אותי, שהדוב אינו נורא כל־כך.

“אני מאוד מקווה, שלא ידונו אותי להיצלות בגיהנום כעונש על מעשַי. אני כותבת על דברים, שכל העולם החרדי יודע שהם קיימים, אבל שומר אותם בסוד. אבל אני חטאתי, כשהוצאתי אותם החוצה. שמעתי על בחורה, שבעלה התעלל בה, והיא עלתה על מגדל וקפצה. הוא, כמובן, התחתן שוב, אבל היא, המסכנה, קיפחה את חייה. אני חצויה ביחס לנושאים האלה. גם לי יש דעות קדומות נגד אשה נשואה, שמצאה אהבה אצל גבר אחר. אבל מה המוצא? עדיף לחיות עם אדם שלא אוהבים? וילד שלא רואה אהבה בבית, איזה חיי משפחה יהיו לו בבגרותו?”

– את מצטערת שנולדת היכן שנולדת? שאינך חילונית?

בת־שחר: “לא. הייתי צריכה להיוולד היכן שנולדתי ולחיות את כל הלבטים שלי. לא טוב שהכול פשוט בחיים. אני לא יכולה למחוק את העולם החרדי מהתודעה שלי, כי אני מאמינה בו, וגם לא יכולה למחוק את הספרות ואת מה שהעניקה לי. אני חייבת לחיות את כל הקונפליקט שיש בשניהם. זו אני. גם מי שחי חיים חופשיים, לא קל לו. אני בטוחה שהייתי נופלת לאיזו תסבוכת אחרת. המאבק הוא דבר מאוד חיובי. אני לא כותבת אוטוביוגרפיה, אלא ממחיזה את עצמי על הדמויות. זה מין תיאטרון פנימי, שאני מביימת, ונותנת לדמויות להתחכך ולשחק ביניהן. החיכוך הוא שיוצר את הסיפור. אחרי ששלד העלילה מונח על הדף, אני מתחילה לפתח אותו ולחשוב מה הדמויות יעשו”.

נשים עומדות תמיד במרכז סיפוריה, רדופות רגשי־אשם, נאבקות עם יצריהן, אשר פורצים לבסוף. “ניסיתי פעם לכתוב מעיניו של גבר, ויצא לי גבר מאוד נשי”, היא אומרת. היא כותבת בבולמוס, לפחות שבע טיוטות לכל סיפור. “הרעיונות הכי טובים באים לי בזמן הספונג’ה והבישול. לכן אני לא רוצה עוזרת, כדי שהיא לא תפריע לי, כשאני חייבת לכתוב. כשהשורות באות אלי, אני יכולה לעזוב את הבצל המיטגן על האש ולרוץ אל הנייר. הכי גרוע זה בשבתות, כשצצים במוחי משפטים, שאסור לי לשכוח, אך אסור לי לכתוב. אני משננת אותם בעל־פה וסופרת את המלים, כדי שאוכל לשחזר אחר־כך את המשפט כולו. אני מחכה שהכוכבים ייצאו במוצאי־שבת, כדי להעלות את הכול על הכתב”.

– רוב הגיבורות שלך גרושות או אלמנות, וגם אלה הנשואות אינן חיות באושר.

“אני לא מאמינה, שיש הרמוניה בחיי נישואין. היו נישואין שחשבתי שהם מאושרים, והתברר לי שלא. יותר ויותר אני רואה קשרים לא מוצלחים, ושבירוּת. בציבור שלי זה הרבה יותר חסוי, אבל לי יש קרני מישוש להרגיש את זה. אני תמיד מחפשת את הדבר השבור, התת־קרקעי, ואני מגלה אותו, לצערי, כך שהמסכות מתחילות לזוע על הפנים ולהתמסמס מהר”.

לעתים קרובות נרמזת בסיפוריה משיכה בין נשים. “אני לא חושבת, שאירוטיקה זה דבר שאני חזקה בו. אהבה אצלי מתחילה בראש, ולא למטה. אני לא לסבית, למרות ששנים חשבתי שאולי כן. היתה לי משיכה אל נשים יותר מאשר אל גברים. גם משום שאשה מאיימת פחות, וגם בגלל רוך מסוים שאשה יכולה להעניק, קרבה בלי בקשת תמורה. בידידות בין אשה לאשה אין איסור דתי. לגבי, גבר זר מהווה איום הרבה יותר גדול, של התפוררות הקן המשפחתי. זה טאבו שאני צריכה לשמור עליו, וזה לא קל. לגמרי לא קל”.

– בכל סיפורייך יש מצבור של דמויות חולניות, נכות ומעוותות. המחלה היא כמעט המצב הטבעי. מדוע?

“בנות לאמהות כמו שאני מתארת, חייבות להיות נכות. כשאין הרמוניה, וזה המצב הבסיסי, אז יש חֶסר, וחיפוש מתמיד אחר משהו שימלא אותו. חוסר הרמוניה מצמיח דמויות חולניות. מעבר לזה, אני מרגישה שהכתיבה שלי היא משהו נכה, מעוות, חסר שלמות, ואני מתפללת, שהספר הזה הוא התקדמות, ואפילו של רבע צעד. כי אם זו נסיגה או דריכה במקום, אז רע מאוד. אני שואפת לכך, שהיא תהיה טבעית ובריאה, אבל עם השאיפה שלי לשלמות, אני יודעת שהדבר לא יתגשם. הייתי צריכה להיות אשה רגילה, שלווה, שמסתפקת בחיי המשפחה. אבל אם אהיה ישרה עם עצמי אודה ואומר – שום דבר, כולל הילדים ובעלי, לא גורמים לי אושר כמו הכתיבה. אני ממשיכה לכתוב, כי איני יכולה אחרת. הצידוק היחיד שלי הוא, שאלמלא כתבתי, הייתי פשוט מתה. זה הסיפוק היחיד שלי בחיים. אני לא יכולה להפסיק לכתוב, כמו שאני לא יכולה לקצוץ לעצמי יד או לנקר לעצמי עין, ולהמשיך לחיות עם האיבר החסר. מוטב לכרות ישר את הראש כולו, וגמרנו”.

נו' 1947

* * *

מיכאל אוחיון, הבלש שובה־הלב, יציר כפיה של הסופרת בתיה גור, חוזר אלינו בשלישית. אוחיון, שעלה ממרוקו עם הוריו כשהיה בן שלוש וגדל בעיירת פיתוח, חולם להפוך בן־הארץ הזאת. כשרונותיו והאמביציה שלו דחפו אותו מתוך העיירה הדרומית לתיכון ירושלמי עם פנימייה. הוא בוגר האוניברסיטה בהיסטוריה כללית, בקי בשירת ימי־הביניים. התחתן עם נירה האשכנזייה, בת ליהלומן עשיר. התגרש, ונאלץ להיפרד מבנו יובל. כדי שלא להתרחק מהילד, ויתר על המשך לימודים בקיימברידג', והתגייס למשטרת ישראל.

לקצין המשטרה אוחיון יצאו מוניטין של רודף־שמלות. מאז התגרש, סגרו כל הבעלים בירושלים את נשותיהם בבית, אבל

איש אינו יודע את צער הפרידה של אוחיון מאהובתו הנשואה מאיה, שעזבה אותו כדי לא לפגוע בבעלה הרופא, החולה בטרשת נפוצה.

“בלשים צריכים להיות עצובים”, אומרת בתיה גור, “כי הם יודעים יותר מדי ומסתובבים עם אמת טראגית. הפתרון שימצאו לא יביא נחת לאף אחד, מקסימום יחזיר את הסדר החברתי על כנו. לא במקרה, כל הבלשים בודדים. המפקח מגרה של ז’ורד סימנון אמנם נשוי, אבל בלי ילדים, וקשר הנישואין שלו אינו חם מדי. המפקח דלגליש של הסופרת האנגליה פ”ד ג’יימס, הוא אלמן וגם אב שכול – אשתו ובנו הפעוט נהרגו בתאונת דרכים. גם מיכאל אוחיון חי בגפו, הבדידות היא המחיר שמשלם אדם ששואל שאלות על החיים. אני אוהבת את סדר העדיפויות שלו: הדחף לדעת את האמת, התייחסות לפגיעותם של אנשים וגישה ספקנית, אם כי מתוך עמדה של הערכה, לגבי כל אידיאולוגיה".

הפופולריות הרבה של ספריה – “רצח בשבת בבוקר” (הוצאת “כתר” 1988) נמכר ב־15 מהדורות והפך לסרט, “מוות בחוג לספרות” נמכר ב־11 מהדורות – דִרבנה קוראים רבים לנדב הצעות לעלילות חדשות ולבקש מבתיה גור, שתשלח את אוחיון שלה לחשוף תעלומות רצח במוזיאון ישראל, בחוג לריקודי־עם, בבית־החולים הדסה, ואם אפשר, גם בהוצאת ספרים.

גור: "הפשעים שעליהם אני כותבת מתרחשים בחברות מהוגנות, כי אלה הם המקומות שבהם כאילו מסתירים יותר, ולכן מעניין יותר להציץ לתוכם ולקרוע מעליהם את המסווה. חיפשתי חברה סגורה, אליטיסטית, כמו המכון הפסיכואנליטי או החוג לספרות, שאת הנורמות האמיתיות שלהם יכול מיכאל אוחיון לבחון.

“כשאני מתקרבת לרבע האחרון של כל ספר שאני כותבת, אני בפאניקה: מה יהיה איתי כשזה ייגמר. אני מפחדת מהחלל הריק, מוכרחה במקביל להכין לעצמי את הספר הבא. לקראת סיום הכתיבה של ‘מוות בחוג לספרות’ ראיתי ביומן השבוע בטלוויזיה כתבה על קיבוץ בית אורן. הוותיקים התלוננו שהבנים החליטו לפזר אותם בבתי־אבות בקיבוצי הסביבה, כיוון שאינם תורמים ככוח עבודה, והם נטל כלכלי כבד. הזקנים דיברו בהתרגשות רבה, שזִעזעה אותי. נדמה היה שבסוף עוד יהרגו אותם או יגרשו אותם בכוח, ותהיה סמטוכה שלמה. באותו רגע החלטתי, זהו: הרצח הבא שלי יתרחש בקיבוץ”.

* * *

הקיבוץ לא היה פרק בביוגרפיה האישית של בתיה גור. היא נולדה ברמת־גן, ב־1947, כבתיה מן, להורים ניצולי שואה. אביה היה גרפיקאי, אמה עקרת־בית. אחיה, הצעיר ממנה בשש שנים, רופא באיכילוב. בהיותה שונאת מסגרות מובהקת, הקיבוץ כדרך חיים אינו בא בחשבון עבורה – “אבל תמיד, כשאני מבקרת בקיבוצים, יש לי איזו קנאה במראית־העין הזו, בשלווה, בירק, בחגים. אני יודעת, שמתחת לאושר החיצוני הזה יש צביעות וצרות־עין, בדידות וניכור, לבה רותחת של יצרים, מאבקי כוח וסכסוכים”.

לפני הכתיבה ערכה תחקיר בכמה קיבוצים, שאת זהותם היא מסרבת לחשוף, וכדרכה, התייעצה עם אנשי הקשר שלה במשטרה ובמכון הפתולוגי. בספר מצוטטים מחקרים וניתוחים סוציולוגיים, למשל, על הפאסיביות של בני הקיבוצים, על החומרנות שלהם. גור הסתייעה בקטעי עיתונות על הסתבכותם הכספית של הקיבוצים בבורסה וליקטה מידע על מעשי רצח בתנועה הקיבוצית.

המחלוקת על דמותו העתידית של הקיבוץ בספר היא הסיבה לשני מקרי מוות בלתי־טבעיים שקורים בו. הקיבוץ הזה הוא המעוז האחרון של הלינה המשותפת, והנושא מפלג את חבריו: הצעירים נגד, הוותיקים בעד. הנושא האחר שמסעיר את הרוחות שם הוא גורלם של הזקנים. גור לא העניקה שם לקיבוץ שלה, אבל ניתן לזהות שמדובר בקיבוץ של “השומר הצעיר” בדרום הארץ. פרנסתו לא על חקלאות, אלא על מפעל לקוסמטיקה, שבו מייצרים את קרם הפלאים “טל עלומים”, המיישר כל קמט.

גור: “אף פעם לא היו לי אשליות לגבי מהות הקיבוץ. זה שיגע אותי, איך אנשים ממש הרגו את עצמם על האידיאולוגיה הזאת. היו מוכנים לפגוש את הילדים שלהם רק חצי שעה ביום למען האידיאל של לינה משותפת. הם קרעו משפחות בגלל שאלת הפילוג. היום, לאחר שהקומוניזם פשוט התמוסס, צר לי על אנשים שהרסו את חייהם וחיי משפחותיהם בגלל הפנאטיות הזאת, ואני שואלת את עצמי איך הם מצדיקים כיום את הקורבנות שהעלו. מה שמקסים ומרתק אותי בחיים, זו היחסיות של הדברים. איך משהו שהיה פעם קדוש, יורד מגדולתו ומוצג ככלי ריק. אדם שעושה חשבון נפש, חייב להתמודד עם הסטירה המצלצלת שחטף, כאשר נוכח לדעת שהקדיש את כל חייו לרעיון־שווא. לכן אני מתעבת פנאטיות מכל סוג, ולא חשוב אם זו הפנאטיות של הקיבוץ או של גוש אמונים או של הפמיניזם. דבקות ברעיון כלשהו מעוררת בי חלחלה, אין דבר יותר מפחיד מזה. אני אדם לגמרי לא גמיש, אבל לא תתפסי אותי דבקה ברעיון, בלי לבדוק אותו כל הזמן”.

החיוך, האירוניה, הביטחון העצמי המופגן של בתיה גור, מכסים על סגירות גדולה. את הראיונות הספורים שהעניקה בעבר ניווטה תמיד לבתי־קפה או למקומות ציבוריים. עכשיו, לראשונה בחייה, הניחה לעיתונאי להיכנס לדירה, שבה היא חיה עם בעלה הפסיכואנליטיקן ועם שלושת ילדיהם, שני בנים ובת, לא לפני שהיא דורשת ממני הבטחה מפורשת, שלא לתאר את הבית אף לא במלה אחת.

עיניה כחולות־אפורות כפלדה, שערה הבלונדי גזור ב’קארה' קצר. היא מעשנת “טיים”, למעלה מקופסה ליום. הגיבור שלה, מיכאל אוחיון, מעשן “נובלס”. כשאני מעירה לה, היא צוחקת: “דווקא רציתי לעשן ‘נובלס’, אבל זה חריף לי מדי. למיכאל זה התאים. המון דמויות שלי מעשנות, בגלל שאני מעשנת. נדמה לי שכל העולם מעשן, ואני כל פעם צריכה לדלל קצת את המעשנים”. היא מודעת מאוד להופעתה החיצונית. בפגישתנו, היא לובשת חולצה שחורה גדולה מבד נוזל עם מכנסיים תואמים, שקנתה אצל האופנאית דורין פרנקפורט, ועונדת מחרוזת פנינים לבנה.

ארבעה ספרים לבתיה גור על המדף (כולל “מכביש הרעב שמאלה”, ספר דוקומנטרי, שכתבה במהלך הכתיבה של “לינה משותפת”), עשרות אלפי עותקים. אנשי המכירות של “כתר” מרוצים ממנה, ובכל־זאת היא מתקשה לקרוא לעצמה סופרת. כשאחזה את העותק הראשון הטרי־מהדפוס של “לינה משותפת”, ליטפה את נייר הכריכה הלבן, המבהיק, דפדפה ב־283 העמודים, הביטה בציורו של יוחנן סימון, “בקיבוץ, שנות החמישים”, המתנוסס על העטיפה – “ביקשתי מהנוכחים שיציינו לעצמם, שביום זה וזה בשעה זו וזו, כאשר החזקתי ביד את הספר, היה לי רגע נדיר של שמחה. אבל דקה אחר־כך, כבר חזרו להטריד אותי כל השדים הישנים: יופי, נו, אז כתבת עוד ספר. ביג דיל. אבל מי אומר לך שזה טוב? ואת מי זה מעניין בכלל? ומי מבטיח לך שתוכלי לכתוב עוד מלה אחת, עוד פרק אחד, עוד ספר אחד?”

כילדה בלעה ספרים, והיתה רשומה בשתי ספריות במקביל. “מאלה שקוראים בהליכה או על מדרגות הספרייה. גמרתי את הספר עוד לפני שהגעתי הביתה, הייתי חוזרת ומתחננת לספרן שיחליף לי שוב. הוא מעולם לא האמין שכבר קראתי, והיה בוחן אותי. חיבורים דווקא שנאתי לכתוב. לא תמצאי אף חיבור שלי בעלון בית־הספר”.

בתום הלימודים היתה מורה־חיילת באופקים, “כי רציתי להיות עצמאית. ידעתי שאם אשרת בצבא אמיתי, עם משמעת ומסגרת, אני, עם הפה הגדול שלי, אסתבך כהוגן”. אחרי השחרור למדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, וקיבלה תעודת הוראה. נישאה ונסעה עם בעלה לשלוש שנים לארה“ב, שם עשה דוקטורט. כשחזרו, לימדה שנה אחת ב”בויאר", בית־הספר הפנימייתי בירושלים, שלימים תמקם בו את גיבורה, מיכאל אוחיון. משם עברה להורות ספרות בבית־הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

"דווקא משום שכתלמידה לא הופעתי לשיעורים, זה היה הג’וק שלי בתור מורה. התלמידים שלי לא יכלו להיעדר, בלי שטיפסתי עליהם מלפנים ומאחור. אם מישהו היה חולה, היה צריך לדבר איתי אישית בטלפון הביתה. לא הסכמתי לקבל פתק מההורים. זה נתן לי תחושה של שליטה וצמצם פלאים את ההיעדרויות ואת האסטרונאוטיות.

“כמורה, הגישה שלי היתה ‘אבסולוטיזם־נאור’, בלתי־דמוקרטי לחלוטין. הסברתי להם שכיתה זו לא דמוקרטיה. הגבולות ביני ובינם היו חדים מאוד, הציפיות מאוד ברורות. למשל, תלמיד לא נכנס אצלי בלי ספר לשיעור. לא רציתי אפילו לשמוע את התירוצים, ‘אמא שלי, סבתא שלי, גנבו לי’. אמרתי להם: אל תספרו לי בכלל, אני רוצה שתרוצו מוכי־אמוק במסדרונות בית־הספר ותחפשו ספר. היו לי קטעים מאוד אכזריים בנושא. היו גם הרבה צעקות והתעצבנויות בכיתה”.

– מתי הרגשת שההוראה קטנה עלייך?

“אני דוגמה לדור של נשים, שלא גדלו עם מחשבה על קריירה מזהירה, בולטת. האנרגיות שלי היו מכוונות לכיוון של המשפחה. ההורים שלי דווקא חשבו שאני אהיה משהו מיוחד. אמא שלי הרגישה שהחיים שלי מפוספסים. היתה אומרת במין אכזבה כזו: ‘אז את מורה וזהו?’. גם תלמידים שלי אמרו לי שאני בזבוז. הייתי עונה: ‘למה, אני לא מורה מספיק טובה? מה אתם רוצים שאעשה?’. הדיבורים האלה הלחיצו אותי נורא, כי לא היה לי כיוון בכלל, לא חשבתי שאני מוכשרת למשהו. עם הזמן, ההוראה הפסיקה להיות כיף. הייתי אומללה ביותר, רציתי משהו אחר ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. אפילו לא עלה על דעתי לכתוב”.

הכתיבה החלה לגמרי במקרה. ב־1985, אחרי לידת בתה, החליטה גור ללמוד משפטים. משלא התקבלה, הובהר לה שאם תסיים את עבודת המוסמך בספרות, שאותה זנחה 13 שנים קודם־לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לפקולטה למשפטים. היא חזרה לעבודת המוסמך על שירי נתן זך. “הייתי בוכה מרוב ייסורים, שהעבודה שכתבתי לא מעניינת אותי, אבל רציתי ללמוד משפטים. ואז, כדי להסיח את דעתי מהעבודה, התחלתי לכתוב בלש. לא סיפרתי לאיש חוץ מבעלי. שכרתי מכונת־כתיבה והתחלתי לכתוב את ‘רצח בשבת בבוקר’. כל זה במקביל להוראה, לטיפול בתינוקת שרק נולדה, בשני ילדים, בבית. הכתיבה נועדה להיות רק תראפיה, להמתיק את עבודת המוסמך. ודאי שלא חשבתי שייצא מזה ספר. אחרי 50 עמודים הראיתי אותם למשורר והמתרגם ד”ר דוד ויינפלד, ידיד שלי, והוא קרא ואמר, תמשיכי. ואז קניתי מעבד תמלילים, סיימתי את עבודת המוסמך, סיימתי גם את הספר, ולא פניתי עוד למשפטים. כשגיליתי את הכתיבה, היה ברור לי שזהו זה, וכבר לא רציתי שום דבר אחר. אני מתחלחלת לחשוב כמה גברים ונשים, שיש להם פוטנציאל, לא מגיעים לעשות את מה שהיו צריכים לעשות".

– למה דווקא ספר בלשי?

“בלש זה פחות יומרני. יש שלד בטוח, עלילתי, שמארגן לך את העולם. כשאני מתחילה לכתוב, אני יודעת מראש איזה אדם ירצח, למה, איך, ובסוף אני שואלת איך יעלו עליו. תמיד נראה לי שדברים אינם כפי שהם נראים. לכל איש יש סוד, שהוא מוכן למות ובלבד שלא יגלו אותו. בספרים שלי לא רק הרוצח משקר, כולם משקרים כדי לשמור על הסוד שלהם. אני מחפשת אצל כל אדם את הסוד שלו. אני מניחה מראש את קיום הסוד הזה”.

– גם לך יש סוד כזה?

“כמובן, אבל לא אגלה לך”.

– את אומרת שבכל אדם חבוי רוצח. האם את עצמך היית מסוגלת לרצוח?

“כן, אבל לא בשביל כסף, ולא בשביל אהבה. לא הייתי מחזיקה גבר בכוח. אולי הייתי מסוגלת לרצוח בגלל השפלה קיצונית, ודאי כדי להגן על ילדַי”.

הצלחתו המפתיעה של “רצח בשבת בבוקר” שינתה את חייה של בתיה גור. היא שכרה לעצמה סטודיו, שבו היא כותבת. היא בשבתון מההוראה, ואינה יודעת אם תשוב אי־פעם ללמד. היא מתפרנסת מביקורת הספרים שלה ב“הארץ”. בוחנת כ־20 ספרים בשבוע, קוראת וכותבת על חמישה־שישה מהם. כבר הצליחה לבצר את מעמדה כמבקרת קפדנית מאוד, חסרת רחמים. סופרים, שנפגעו מהעט החד של גור, טוענים שהקנאה דיברה מגרונה, כאשר קטלה ספר זה או אחר. אומרים, שאת אמות־המידה של מבקרת, היא מפעילה בעיקר לגבי ספרים של אחרים, שהדמויות שלה סכמטיות, והתפרים בכתיבה גסים.

גור: “אני אדם שלא עושה חשבון לאיש. שום דבר לא מעניין אותי חוץ מהספר. כבר יצא לי לכתוב ביקורות לא טובות על אנשים שאני מכירה. זה לא נעים. בעבר זה גרם לי בעיות, כיום התחסנתי. באים אלי בטענות כל הזמן, אבל זה לא מזיז לי. אני מוכנה שיגידו על הספרים שאני כותבת, מה שרוצים”.

– העובדה שאת עצמך כותבת, לא הפכה אותך לסלחנית יותר כלפי הספרים שאת מבקרת?

“אני יודעת שהכתיבה כרוכה בייסורים, אבל את הקורא זה לא צריך לעניין, הספר הוא הקובע. רחמים זה עניין לא רלוונטי. כשכותבים ביקורת מהוססת, היא יוצאת מעורפלת, חמקמקה, ואין דבר גרוע מזה. עדיף לא לכתוב בכלל. אז נניח שיכולתי להימנע מלכתוב על ספר גרוע במיוחד. אבל היום, כשאני בוחרת שלא לכתוב על ספר מסוים, גם זו אמירה. מה שמדהים אותי זו החוצפה של אנשים. לא מבינה איך תופסים אומץ לצלצל אלי, לבקש שאכתוב או שאכתוב אחרת”.

– את יכולה לבקר את “לינה משותפת”?

“זהו ספר שהוא קצת יצור־כלאיים, לא החליט אם הוא רוצה להיות רומן, או בלש. נדמה לי שבקטעים שהוא טוב כבלש, הוא פחות טוב כרומן, ולהיפך. אז שיחליט בבקשה מה הוא רוצה להיות! הפרק הראשון אטי מדי בשביל ספר בלשי, אבל לא יכולתי לוותר על החזרות שהיו חשובות לי”.

אחת הדמויות ברומן החדש היא ח"כ אהרון מרוז, לשעבר חבר הקיבוץ שבו מתרחש הרצח.

– הדמות הזאת תפתח מסע ניחושים לגבי זהותה האמיתית, כמו שקרה עם גיבורי ספרייך הקודמים?

בתיה גור קופצת: “זה לא רומן־מפתח, כאן אפילו עם זכוכית מגדלת לא יגלו את הכוונה. את רוצה לדעת למה הכנסתי ח”כ לסיפור? רציתי שאוחיון יחקור בקיבוץ, אבל הוא שייך למשטרת ירושלים. אז שאלתי את המקורות שלי במשטרה, שעוזרים לי בתחקיר, איך אביא את אוחיון לחקירה בקיבוץ. אמרו: אם הוא יהיה ביח“פ, היחידה לחקירת פשעים חמורים, ובחקירה תהיה מעורבת אישיות ציבורית, חבר כנסת למשל או שר – יוכל אוחיון להיכנס לתמונה. זו כל הסיבה לח”כ מרוז. שכה יהיה לי טוב, שלא חשבתי על שום ח“כ ספציפי”.

– את נהנית לפזר רמזים ולעורר שמועות?

“אם אני נהנית?! אני סובלת מזה ומתעצבנת עד מוות! זה עושה רדוקציה של כל העניין. הצחיק אותי כשקראתי שפרופ' מנחם פרי אמר, שהדמות של שאול תירוש, המשורר והפרופסור שנרצח ב’מוות בחוג לספרות', היא מיזוג של דמותו שלו, של בנימין הרושובסקי, דן מירון ונתן זך. אני שואלת אותך, איזו שטות זו? מה הקשר בין כולם? מה יש, הספר לא מספיק מעניין כשלעצמו, שמוכרחים שהוא יהיה גם רכילות?! זה משגע אותי!”

כשמיכאל אוחיון חקר במכון הפסיכואנליטי, הוא נשא עדיין דרגת פקד ונסע ב“רנו” משטרתית. מספר לספר התקדם בדרגה – ובמכונית. לקיבוץ הדרומי הגיע בגיל 44, נוהג ב“פורד סיירה”, ועל כתפיו דרגות סגן־ניצב. גור יצרה לו בפרשה הנוכחית בת־זוג אפשרית בדמות אביגיל, שוטרת רווקה, יפה אך עצורה נפשית, שלמדה קרימינולוגיה. “נראה לי שמיכאל אוחיון מיצה את מערכת יחסיו הבלתי־אפשרית עם אהובתו הנשואה מאיה”, אומרת גור בקריצה, “הוא מוכרח איזה רומן חדש, הגיע הזמן. כמה זמן יהיה הבנאדם לבד? אני לא אומרת שיתחתן, אבל…”.

את “לינה משותפת” כתבה במשך שנתיים. יש קבוצה מצומצמת של כמה ידידים קרובים, שרואים את החומר מדי כמה פרקים ומעירים את הערותיהם. גור מקבלת את ההצעות בברכה, מוכנה לתקן, לשנות. כשלוחצים אותה לקיר, היא מודה שאינה ממש מרוצה מהרומנים הבלשיים שלה: “הספר היחיד שלא משעמם ולא מביך אותי, כשאני קוראת אותו בדיעבד, הוא דווקא ‘מכביש הרעב שמאלה’, על עיירת הפיתוח אופקים”. היא נמצאת כרגע באמצע כתיבתו של רומן אחר, הפעם לא בלשי. את תוכנו אינה מוכנה להסגיר.

“אני לא חושבת שיש לי כשרון, אני פשוט עובדת נורא קשה, משכתבת שוב ושוב, ובכל פעם שמשהו עולה יפה, זה יוצא במקרה, ממש לא בשליטתי. אני מתייסרת נוראות. אין לי הרבה שמחות. וגם אם לרגע יש לי שמחה, מול המחשב, תיכף חוזרים השדים ואומרים: מי אומר לך שזה שווה משהו. גם אם זה היה משהו ממש בעל ערך, אני בטוחה שלא הייתי מרוצה. מצד שני, אם האלטרנטיבה היא להיות זחוחת־דעת, אני מוותרת. אדם לא נולד להיות שבע־רצון מעצמו. החיים הם עניין קשה ביותר, זה ברור. מה יש לשמוח. גם אוכל טוב, ים, מוסיקה, אהבה, הם דברים שקיימים לרגע, ותיכף לא יהיו. מפתיע אותי שלא כולם מתאבדים. איך כולם מחזיקים מעמד? החיים בעיני זה סבל קשה מאוד, מלכוד מתמיד, בעצם העובדה שאת חיה בשביל למות בסוף. לכן יש לי גישה קצת אירונית לחיים. אני לא ממש מחשיבה אותם. כשאני מצליחה לשכוח את זה, אז יותר טוב לי”.

גור מסרבת לקבל פרוטה מהוצאת־הספרים לפני שהספר גמור: “אני לא רוצה לבנות על הספרים מבחינה כלכלית, כי זה נס בעיני, ולא בונים על נסים”. כששואלים אותה למקצועה, היא אומרת במבוכה: “אני כותבת”. לא קוראת לעצמה סופרת. “להיות אשה עם ילדים ובית וחיים, ולהיות סופרת, זה מיזוג שהוא כמעט בלתי־אפשרי. אני קודם כול אמא של הילדים שלי. סופר חייב להתמסר באופן מוחלט, להסתגר בעליית־גג ולרתום את עצמו לגמרי לכתיבתו. אם במקרה, כששואלים אותי מה אני עושה, יוצאות לי מהפה המלים ‘אני סופרת’, משהו בי עומד בצד וצוחק עד מוות – כי סופר זה דבר מאוד רציני”. 

נו' 1954

אחרי שלוש שנות חיים בתוך ילדותו המסויטת של אהרון, גיבור הרומן הקודם שלו, “ספר הדקדוק הפנימי”, הרגיש דויד גרוסמן שאינו יכול עוד. "כשאתה כותב רומן, אתה צריך לפרק את עצמך. אין הנחות. פירקת פחות – הרומן פחות טוב. מכתיבה לכתיבה, קרומי המגן שעל הרגש נעלמים. אתה נעשה יותר חשוף ופגיע. אתה חייב לפרז את עצמך מכל מנגנוני המגן שבנית בעמל רב הרבה מאוד שנים. בניגוד לאמונה המקובלת, שבכתיבת ספר אתה מגרש שדים ופותר את בעיותיך, הספרים שכתבתי, רק ניסחו לי בחריפות רבה יותר את בעיותי.

"היתה לי ילדות מאושרת, אמי צעירה ויפה, עובדת במשרד הבריאות. טיפוס אימפולסיבי ורגשי מאוד. היא היתה רק בת 20 כשילדה אותי, כך שאין בינינו אפילו פער דורות. אבי, מתווך דירות ב’אנגלו־סקסון', איש עדין נפש, רציונלי ואנליטי. יחסי איתם בלתי־רגילים לאדם בגילי. קיבלתי מהם המון אהבה ותמיכה, והם קוראים כל מה שאני כותב. ובכל־זאת, כשהגעתי לכתוב את ‘ספר הדקדוק הפנימי’ והתמודדתי עם תיאורי ילדוּת, התחברתי לכמה צדדים כואבים שלי: הילד הבודד, שמחפש שיכירו בו. הצורך להילחם כדי לשמוע את הקול שלך, בתוך כל מערכות ההגברה המשפחתיות והלאומיות. מהרגע שאתה מתוודע לשבירות של החיים, אתה צריך קצת לרמות את עצמך כדי להאמין שהכול יהיה בסדר, ושהכול יהיה. הספר הביא אותי למקומות שהרגשתי שאני מאבד את היכולת לחיות חיים נסבלים.

“החלטתי לקחת שנה חופש מכתיבה, כדי לראות מהם החיים האלה, שכולם חיים. אז בהתחלה בקע מתוכי ‘נוכחים־נפקדים’, ספר תיעודי על ערביי ישראל, אבל אחר־כך באמת לא כתבתי, והיה כיף. הלכתי המון לקולנוע עם אשתי, אירחנו, טיילתי בעולם. ובתום השנה, התחלתי לנשום אחרת, וליצור עולם של הזיה מתוקה, שגם הכותב וגם הקורא לא רוצים להתעורר ממנה. אחרי האכזריות של ספרי הקודמים, הייתי זקוק לספר עם סוף טוב ואהבה ומשאלות שמתגשמות, שתהיה בו הנחמה של הפנטזיה. רציתי להתחבר לחלקים היותר שמחים ובני־החורין שבי. הגיבור החדש שלי, נונו, הוא הצד האחר שלי: האופטימי, הפעלתן, הפרוע. הילד השחקן, המתחלף, שכל פעם הוא דמות אחרת, ורוצה מאוד להקסים, ויש בו אפילו מן הנוכל ומן השרלטן. כי הייתי גם ילד כזה”.

וכך נולד “יש ילדים זיגזג” (“הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה), רומן בן 300 עמודים. על פניו, ספר לבני 14־15. בצורה עמוקה יותר, אגדה למבוגרים, המזכירה במשהו את “שושנת קהיר הסגולה” של וודי אלן, על אשליה ודמיון, ואירועים גדולים מהחיים. גרוסמן משתעשע כאן בכמה מוטיבים ספרותיים וקולנועיים מוכרים: הנוכל המקסים, הנסיך־צפרדע, האלמן המתחתן עם האומנת של ילדיו, הנסיכה שנולדה עצובה, שירת הברבור, היתום המאושר, הנוקם הבודד, השד של אלאדין. סיפורו של אמנון (נונו) פיירברג בן ה־13, אשר אמו הצעירה והסוערת, זוהרה, מתה בנסיבות מסתוריות בטרם מלאה לו שנה. הוא גדל עם אביו יעקב, קצין משטרה יבשושי ושתקן, אשר מאז מות אשתו, מקדיש את עצמו למלחמת חורמה בפשע. דמות האם בסיפור היא גבי, רווקה בת 40, פיקחית ומקסימה, שלדאבון הלב, כמו הנסיך שהפך לצפרדע, קוללה בפנים מכוערות ובגוף שמן וחסר צורה, אשר רק האהבה עשויה לגאול אותה מהם. כמזכירתו האישית של האב בתחנת המשטרה, היא מאוהבת בו, ומגדלת את בנו במסירות ב־12 השנים האחרונות. אלא שהוא טרם התאושש ממות אשתו, ומסרב לדרישות הנישואים התכופות שלה. נונו, האוהב את גבי, משמש שדכן לעת מצוא. “האהבה היא הכוח המניע של הסיפור, נורא כיף לכתוב על אהבה שמצליחה לבסוף, הרי בחיים זה כמעט ולא קורה”.

הקוראה הראשונה שלו היא אשתו מיכל, 38, פסיכולוגית, נעימה וחייכנית. הם הכירו בצבא, בחיל מודיעין. הם נשואים 18 שנה. “אנחנו עוסקים בתחומים קרובים: פסיכולוגיה וספרות משיקים זה לזה. בשניהם אתה מנסה לפענח אנשים והתנהגויות”.

בשעת הערב שבה אנו נפגשים, בביתם היפה בן שלוש הקומות במבשרת ירושלים, גרוסמן הוא עדיין אב במשרה מלאה. על רצפת הסלון מקרטעת רותי בת השנה וחצי, פעוטה בלונדינית ומלאת אנרגיות, מנופפת בגאווה בשעון המעורר אשר הצליחה להרוס, השלישי לאותו שבוע. יונתן, 12, ילד ג’ינג’י חקרני, ואורי הבהיר והממושקף בן ה־9, לומדים ב“בית הספר הניסויי” בירושלים. העברית של שניהם עשירה ומדויקת. “אדם מתבונן בילדיו, ורואה את עצמו”, אומר גרוסמן. “שניהם דומים מאוד לילד שהייתי. זה מקור השמחה והצער. קשה להיות ילד. היום, אני יודע לגונן על עצמי מפני הרבה דברים, שכילד, הייתי חסר אונים בפניהם”.

גרוסמן, שחקן רדיו מגיל עשר, אמון על קריאה בקול של הטקסט, כל טקסט, כדי לבדוק אותו. "האושר הגדול ביותר בספר הזה, היו חמשת השבועות שבהם היו באים אלינו למיטה בכל ערב, ואני קראתי להם את ‘יש ילדים זיגזג’. בחיים לא קיבלתי ביקורת ישירה כל־כך. בזכותם, הספר התקצר בדי הרבה פרקים. כשראיתי שהם מתחילים להתקוטט, או לקפוץ עלי ולחנוק אותי, או סתם להתנועע בחוסר סבלנות, השמטתי את הקטע. הפלא היה, שתמיד שאלו את השאלה הנכונה, שנייה לפני שנתתי את הפתרון. לפי תגובות הגוף שלהם, ראיתי מתי סצינה אכזרית מדי או כואבת מדי, ושיניתי דברים. לאחת הדמויות היה כתם לידה מכוער על הלחי, והילדים שלי מחו, אז הורדתי אותו. הם גדלים בדור האם.טי.וי., עולם רועש ודיגיטאלי, ודווקא לכן יש צורך בקסם ובפלא של האגדה, בספרים כמו ‘מחניים’ ו’השד מכיתה ז', שקראתי בילדותי. לפני שנה קראתי להם בהמשכים את ‘ספר בראשית’. כל המיתוסים הגדולים נמצאים שם. הם כעסו עלי שעצרתי בנקודות המושכות.

"בניגוד לרוב הסופרים, אני אוהב שעורכים אותי. אני צריך יד סופית, ‘רגל מסיימת’, כמו שאומרים בכדורגל. המריבה הגדולה שלי עם מנחם פרי, העורך שלי, היא שהוא לא מקצץ כמה שהייתי רוצה.

“אני כותב כל ספר ב־10 עד 12 גרסאות. בכל פעם מאות עמודים מחדש. אני חייב להדפיס בידיים כל מלה מהתחלה עד הסוף. הגרסה הסופית היא תמיד הטובה ביותר. אני מבשיל יותר, מוּדע לדברים שכתבתי בלי להבין, יחסים הולכים ומתבהרים לי, היחסים בין הגיבורים נעשים יותר מגובשים, הסגנון האישי של כל דמות מתחדד. אני כותב, נדמה לי שזה גמור, ואחרי כמה ימים מנקר בי משהו, ואני מתיישב ליד שולחן הכתיבה ומתחיל לכתוב אותו מהתחלה, עבודה של עוד חודש־חודשיים. לעולם איני יודע את העלילה עד הסוף, הספר חייב להפתיע אותי, אחרת אני מאבד עניין. יש קטעים שאני בוכה בהם תוך כתיבה, כי הסיפור מרגש אותי או גורם לי צביטות של צער. אני כותב 17 שעות ביום, ובכלל לא צריך להושיב את עצמי אל שולחן הכתיבה. להיפך, יש לי קושי לקום ממנו, להגיד לעצמי, כבר לילה, לך לישון ותמשיך מחר. אני משתדל לעצור בנקודה מותחת, כי בלילה אני ממשיך לחלום על מה שקרה בספר באותו יום. כדי להשקיע עצמך שלוש שנים בצורה כל־כך מוחלטת, אתה חייב שיום יום זה יפתיע אותך, יום יום זה יגרום לך לצחוק ולבכות. אני צריך דלק של סקרנות, אחרת אני לא יכול לכתוב. הדבר הנפלא, וגם המפחיד ביותר, הוא שזה הסיפור שלך, בלעדיך הוא לא יהיה, שום אדם אחר בעולם לא יוכל לספר אותו”.

הוא נולד בירושלים ב־1954. אחיו הצעיר ניר גרוסמן, 35, הוא כתב ספורט ב“כל העיר”. "היתה לנו במרפסת כורסא ישנה, עם רגליים גבוהות. אני הייתי מתחבא מתחתיה, ומספר לעצמי סיפורים, דברים שהלוואי ויקרו לי. אם לפני 30 שנה, היתה פֵיה טובה באה לילד הקטן, הרזה והממושקף שמתחת לכורסא, ואומרת לו, הדיבורים האלה שאתה מספר לעצמך, יבוא יום שאנשים יקראו אותם, ויתרגמו אותם לשפות זרות, הוא היה חושב שהפיה השתגעה. אבל אם אתה מספיק נואש, בסוף אתה משכנע גם אחרים. בהחלט הייתי נואש. היה בי ייאוש מהעולם, תחושה שלא מבינים מה אני אומר, שלא מוכנים לשמוע אותי, שאין מקום למישהו כמוני בעולם. ופתאום ראיתי שיש לי מקום. ההצלחה שלי בהחלט אינה מובנת מאליה. קיבלתי יותר ממה שחשבתי שאפשר.

“הייתי ילד עם שבע תועבות בלבי, ופרצוף של ‘ילד טוב ירושלים’. בגבעות של בית הכרם, היתה מערה, בה ניהלנו חיי זוגות מאושרים מגיל צעיר, 12־13. למדורים של היום בעיתוני הנוער לא היו מכניסים אותנו, מפאת תמימות־יתר, הם נראים היום כמו פרסומת למועדונים בהמבורג, אבל חשנו גירוי של סקרנות אל האהבה ואל המיניות. כל מיני דברים עשינו, כמבחני אומץ להוכחת אהבתנו. קראתי פעם ברומן של רומן גארי, שאכל נעל למען אהבתו. אני אכלתי חיפושית, בגועל נפש גדול, למען אהובתי. זה חיסן אותי לתמיד, היום אני יכול לאכול הכול. הרבה ממעשי הקונדס המטורפים שנונו עושה בספר, אני עשיתי. הלכתי על קצה גג של שלוש קומות, זחלתי בתעלות ביוב, טיפסתי על מנופים באתרי בנייה. דברים שאני מהסס לספר, כדי שילדי לא ילמדו ממני”.

שלושה ימים לפני בר־המצווה שלו, נשלח נונו ברכבת מירושלים לחיפה, אל דודו. אביו וגבי, שתכננו לו את הנסיעה, מכינים לו שם שרשרת של הפתעות. במכתב שהוא מוצא על המושב ברכבת, הם מורים לו למצוא אדם באחד הקרונות – הם לא מסבירים איפה – לשאול אותו את השאלה החשובה האחת: “מי אני?”

זו ראשיתה של הרפתקה, שבה פוסח נונו בטעות על האיש שממתין לו, ומוצא את פליקס, קשיש מקסים, המדבר עברית משובשת במבטא רומני. נונו, שחושב שזה האיש שאביו וגבי שלחו אליו, מגלה, בחוש הבלשי שלו, שפליקס, החם, הדואג והמרתק, היה בנעוריו נוכל צמרת: “הוא היה מיליונר ובזבז מיליונים. הוא שדד בנקים בכל העולם. הוא רימה ממשלות. הוא השפיל משטרות. היתה לו יאכטה פרטית. היו לו אלף אהובות. ואבא שלי היה זה שתפס אותו”. פליקס, שנמצא בהופעת פרידה מן העולם, מכניס את נונו אל עולם המבוגרים. בימים שנותרו לו עד בר־המצווה, מפענח נונו את הסוד שכרוך במות אמו, ומתוודע אל דמויות משפחתיות, שחסרו בעברו.

דויד גרוסמן: “בניגוד לכל ספרי, שבהם אמו של הגיבור יושבת עליו חזק, בפעם הראשונה, יש לי גיבור יתום. אפשר לחשוב שיהיה חופשי, אבל מסתבר שדבר שאיננו, יכול להעיק עליך יותר ממה שישנו. אני מאמין שכדי להכיר את עצמנו, אנחנו חייבים לדעת את הורינו. אני זוכר את עצמי שואל ‘מי אני’, ‘מה מהורי נמצא בי’. וכיום, ‘מה ממני נמצא בילדַי’. זו השאלה שנשאלת בכל ספרי. הרי כל אדם מנסה להבין את ה’אני' הזה, שמישהו נטע בתוכו. אנחנו זירת הקרב של הניגודים של הורינו. כשאורי בני היה בן חמש, ולימדתי אותו לקשור שרוכים, ראיתי שאשתי מיכל נוהגת לקשור שרוכים בצורה אחרת לגמרי. זו דוגמה קטנה, אבל אנחנו מורכבים מכל הפרטים הקטנים שעברו בדם ובחינוך. לפעמים, כל חייך הם מאבק כדי להסתגל לתכונות אופי מסוימות, שאתה סובל בגללן. ואתה מתאמץ להשלים עם ה’אני' הזה, או לשנות אותו”.

נונו הוא ילד בלש, ידידי אביו במרחב ירושלים והדרום קוראים לו “הקמיע של המרחב”.

דויד גרוסמן: “גם אני בלש. אין לי תענוג גדול מלשבת במקום שאני יכול לראות את הקטלוג האנושי, התערוכה הזו שעוברת לפני. אני מנסה לבדוק סיפורים של אנשים: אם הוא נשוי לה, מה הוא מספר, מה הוא מסתיר. כל דבר הוא טקסט. ופתאום צץ משפט ששמעתי באוטובוס לפני 15 שנה, וסביבו יכולה להתרקם דמות, או מראה, או ריח. אין דמות שכתבתי, ולא חשוב אם היא אשה או קצין נאצי, שאין בה תכונות שלי עצמי”.

גרוסמן, ילד פלא, החל ללמוד בכיתה א' בגיל חמש. ב־1963, כשהיה בן תשע, ביקש להשתתף בחידון למבוגרים, על הסופר שלום עליכם, שהתקיים ברדיו. הפרס לזוכה, היה 1110 לירות. “ניגשו דוקטורים, וכל מיני מומחים לשלום עליכם. עמדתי בכל הבחינות, אבל מנהל הרדיו דאז, משה חובב, אמר שלא מוסרי שילד כל־כך קטן יזכה בכל־כך הרבה כסף. אז עשו פשרה, והרשו לי להיות באולפן בזמן ההקלטה, ואם מישהו מהמתמודדים לא יידע להשיב, רק אז מותר לי לענות. ועניתי, ושמעו אותי ברדיו. ואז הציע לי דניאל פאר לעבוד בתוכנית נוער, ‘מן הכבד אל הקל’. נסעתי בארץ, ראיינתי אנשים, הנשיא יצחק בן צבי, המשורר אברהם שלונסקי”. “לידידי החדש והנחמד, דויד גרוסמן, זיכרון לשיחתנו הראשונה, א. שלונסקי”, כתב לו המשורר. את ספרו הראשון, “גיל בורח לקרקס”, כתב בגיל עשר על מכונת הכתיבה שבה היתה אמו מדפיסה עבודות לסטודנטים, להשלמת הכנסה. “לפני זמן־מה, מצאה אמי ספר זיכרונות מכיתה ד'. ברובם כתבו לי, ‘כשתגדל, תהיה סופר’. מילאתי את דין התנועה”.

הוא נעשה בן־טיפוחיו של א.א. וולף, שניהל את תיאטרון הילדים של הרדיו. “הוא השפיע על חיי בצורה בלתי־רגילה, ויידע אותי למכמני תרבות המערב. איש תם כמו ילד וטוב כמו ילד. הוא בחר בי לבנו, וכשמֵת, הוריש לי את שעונו והמקטרת שלו. כדי לתפקד בחברת המבוגרים, למדתי לדבר איתם בלשונם, ובלשון אחרת, כשאני עם ילדים. כשהכרתי את השחקנים, הטקסט של חייהם נפרש לפני בכל מורכבותו. עולם המבוגרים הקסים אותי”.

באוניברסיטה, למד פילוסופיה ותיאטרון. ספרו הראשון לנוער, “דו קרב”, יצא בסוף 1982, וביום הראשון של 1983 יצא הרומן למבוגרים, “רץ”. מאז, נמצא גרוסמן במירוץ בלתי־פוסק. “עיין ערך אהבה”, “הזמן הצהוב” ו“ספר הדקדוק הפנימי” תורגמו ל־20 שפות ונמכרו במאות אלפי עותקים. הוא חי ברווחה, לפני חמש שנים התפטר סופית מ“קול ישראל”, לאחר ששׂבע הרבה מרורים, ועבר לכתיבה במשרה מלאה. "מדי פעם, אני מגיב פוליטית. אנחנו מפספסים את השלום. מה שהתחיל כתקווה וסיכוי גדולים, מתמסמס בגלל ההססנות של רבין. הוא היה צריך לעשות צעדים נחרצים ומהירים: להגיד לאסד, בוא, תקבל את כל רמת הגולן תמורת שלום מלא. שיגיד לערפאת, תוך שנה תוכל לקבל מדינה עצמאית. הרי זה מה שניתן בעוד חמש או עשר שנים, אבל אז נשלם מחיר עצום. אם תהיה שותפות אינטרסים, יהיה שלום. אלה שבחרו ברבין נתנו לו מנדט מלא, אבל הוא, מרוב הססנות, מייצג את אלה שלא בחרו בו. שיחליט מה הוא, שרון ב‘, או רבין א’ ".

הוא חילוני במוצהר, “אין אלוהים בעולם שלי. אם יש בעולם משהו קדוש, הוא נובע מבני־אדם”, אבל לומד תלמוד אצל ספי אלון, בחברותא של אנשים שרובם חילוניים. “התלמוד זו הספרות המרתקת ביותר שיכולה להיות. המון סגנונות, ודיאלוגים בין אנשים. אם אתה מפצח את הקודים, דרכי המחשבה שלך מתעשרות”. ב־12 שנים בלבד, כבש לו מקום של כבוד בספרות. צוות של הבי.בי.סי. בא לארץ במיוחד, לעשות עליו סרט תיעודי בן 50 דקות. הם ליוו את גרוסמן אל מחוזות ילדותו. הפגישו אותו עם דניאל דסה, ילד אתיופי. “כשהגיע, עם כל 13,000 העולים של ‘מבצע שלמה’, ראיתי אותו, ילד בן תשע, שזז הצדה וחילל בחליל־רועים. ובתוך כל הקקופוניה של הנאומים והפוליטיקאים, הוא הזכיר לנו את הצליל הנכון. הילד הזה העז להגיד, ‘אני’. כמו יוסף שעמד מול אחיו, הוא ידע לומר, ‘אני יכול לפתור חלומות’. תעוזה כזו, ונכונות לשלם את מחיר הבדידות, נוגעת ללבי. גם אני הייתי ילד כזה, תמיד היה חוט דק שבודד אותי מהאחרים. אחרי שכתבתי על דניאל, והכתבה תורגמה והתפרסמה בחו”ל, כתבה אלי יהודייה מארצות־הברית, שהיא רוצה לממן לילד חינוך מוסיקלי. גם שלמה גרוניך גילה אותו, וצירף אותו למקהלה.

“אני חי בחוסר נחת גדול מאוד. אני קשה מאוד עם עצמי, מאוד לא מרוצה מהכתיבה שלי. יש רגעים ספורים בכל ספר, כשאני חושב שזה הדבר שרציתי להביע. אבל אני אף פעם לא פותח ספר שלי. בחיים לא”.

כשהיה בן ארבע, נוכח פתאום לדעת בצורה חריפה וקונקרטית, שכל בני־האדם ימותו. “זה הפחיד אותי נורא. מאז, אני חי בתודעת מוות חריפה מאוד. אני חי, כאילו מחר אמות. וכל יום חייב להיות הכי מעניין והכי דחוס והכי משמעותי והכי מהנה. אני לא דוחה דברים, ולא מבזבז זמן. רוב האנשים, מתוך טעות, קמצנים על הכסף שלהם. אני קמצן על הזמן שלי, זה מה שעושה אותי קצת לא נסבל לגבי הרבה מאוד אנשים. השנה, הרחתי את הפריחה החזקה של ראשית האביב, ואמרתי לעצמי, אני בן 40. נניח שאחיה עד גיל 70. כמה פעמים עוד אריח את הריח הזה? עוד 30 פעם? זה ממש כלום. כמה זמן נמשכים החיים שלנו? אנחנו באים מתוך חושך של מיליון שנה, אחר כך יש הבזק אור לפרק זמן קצר, ושוב אנחנו חוזרים לחושך אינסופי. אני מאוד נגד גלגול נשמות, כי אני צריך לדעת שאין מועד ב' לחיים. מה שיש כאן, זו ההתחלה והסוף. מה שלא תספיק, לא יהיה. הסופיות היא דלק עשיר מאוד. ואם יש משהו משותף לכל מה שאני עושה, זה הדחף לגאול את היומיום מהאפרוריות שלו. לשבץ יהלום בפרוזאיות של החיים, באמצעות סיפור טוב”.

נו' 1948

בבוקר יום הולדתה ה־25, ביום שיהיה האחרון בחייה, הרגישה איריס קצת יותר טוב, וביקשה שיאפו לה עוגת שוקולד. אמרה שרוצה לבחור לה שם אחר, לפתוח דף חדש ולהתחיל הכול מהתחלה. החברים ארגנו לה את יום ההולדת בחדרה שבמחלקה האונקולוגית בבית־החולים איכילוב. איריס צחקה, אכלה מהעוגה, ביקשה שישירו לה שירים שהיא אוהבת, ואחד החברים ניגן בגיטרה. אמבולנס פרטי הוזמן לשש לפנות ערב, כדי לקחת אותה בכיסא־גלגלים לשפת הים, כפי שרצתה, כדי לראות את השמש נמוגה לתוך המים. אבל בשעה ארבע אחר הצהריים, התיישבה פתאום איריס במיטתה, הצביעה על החלון, ידה רועדת כמו ענף. “ככה חלף על־פנינו המוות לא נראה, לא נשמע ונכנס בך, דיֵק, חָנק…”

קולו של המשורר יצחק לאור מתפורר, כשהוא מספר עליה. את איריס הכיר לפני שנים אחדות באוניברסיטת תל־אביב, כשהיתה סטודנטית שלו בחוג לתיאטרון. בהירת־שיער, עיניים כחולות, עגלגלה, נסיכית, פעילה ב’קמפוס', תנועת השמאל של הסטודנטים, עבדה עם ילדים משכונות מצוקה. התפתח ביניהם קשר קרוב. “אהבתי אותה מאוד”, הוא אומר. לפני כארבע שנים חלתה איריס בסרטן עצמות. היא נותחה, הוצא קטע עצם מהרגל, הלכה על קביים. קרוב לשנה היטלטלה הלוך ושוב מהבית לבית־החולים.

יצחק לאור ליווה אותה במחלתה. “הייתי איתה יותר ממה שמקובל, אבל הרבה פחות ממה שהייתי צריך. בשלב מסוים, אחרי שהכימותרפיה לא הועילה, החליטה לנסות טיפול טבעוני. ששת החודשים האחרונים שלה היו בריאים. הסרטן אמנם לא נעצר, אבל הטיפול הטבעוני נתן לה הרגשה טובה, והיא עסקה בציור וביוגה. מדי פעם היתה מתאשפזת. היה לי קשה לראות אותה בבית־החולים. פעם אמרתי לה, אחרי כל ביקור אצלך יש לי חלומות זוועה, אתמול חלמתי שאני מת. היא צחקה ואמרה, אתה היפוכונדר. היא היתה אישיות כובשת, עם כוח נפשי, ותמכה באנשים, שהיו סביבה וכאבו איתה את מחלתה”.

איריס נפטרה ב־13.5.90, ביום שמלאו לה 25. את השירים עליה כתב לאור במרוצת החודשים הבאים. “שירים על מות נערה”, כך קרא למחזור השירים, החותם את ספרו “לילה במלון זר” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 1992), אחת הקינות המדויקות ביותר והנוגעות ללב בשירה העברית המודרנית.

יצחק לאור: "אם יש למתים עיניים, אני רוצה שאיריס תדע, שהשירים עליה הם בשום אופן לא עשיית קריירה, או התפרנסות מהמת. אילו השירים היו אך ורק על איריס, לא הייתי מפרסם אותם, זה לא ספר זיכרון. את השירים האישיים והחשופים מדי גנזתי, ממש מחקתי מהמחשב, ופרסמתי רק את אלה שבהם לא היא הנושא, אלא המוות, מוות מסרטן. רציתי להבין את המוות הזה.

"אם יש ביטוי מודרני למיתוס של התופת, זו בוודאי מחלת הסרטן, בין אם מדובר בהתמודדות איתה והתגברות עליה, ובין אם מדובר בכניעה לה. המניע לכתיבת מחזור השירים הזה היה לא רק התשוקה העזה לזכור את הבחורה שאהבתי כל־כך, אלא יותר מזה, ניסיון אינטלקטואלי להבין את הדבר שנקרא ‘מוות בגלוי’. אפילו מלחמה מחביאים מתחת לארגומנטים מוסריים. כשאתה הורג או נהרג, עוטפים את זה באצטלה של מוסר. כשמדובר בסרטן, המוות, שהוא בדרך־כלל יצור חשאי מאוד, פועל בגלוי, ואת המעשה השפל הזה, של להמית, הוא עושה ברוב חוצפתו השנואה, וגומר לאט־לאט את האדם, לעין כול.

“רציתי לאתר את הנקודה, שבה החמצן מתחלף בחנקן, והחיים מתחלפים במוות. רציתי לגעת ברגע שבו אתה יודע שמלאך המוות, לא, לא מלאך, אלא האוויר הזה שנקרא מוות, החור הגדול הזה שהוא אין, חודר לבית־החולים, נכנס לחדר, עובר על־פני החיים ולא נוגע בהם, ומגיע למתים, ואותם הוא לוקח, אותם הוא הופך לאין. והחיים מוסיפים לחיות, אבל אם קודם ראית את העולם בשתי עיניך, וגם עיני אמך, אביך, חבריך, נשים שאהבת, הרי שכל מוות של אדם קרוב הוא אור אחד פחות, עוד זוג עיניים שכבו בתוכך”.

* * *

את ספרו הקדיש לאביו, יוסף לאור, שמת מטיפול רפואי שהתאחר. “וכשקיבל סוף־סוף את האנטיביוטיקה, זה היה חמש דקות לפני התקף־הלב, כשהיה ברור שהכול אבוד. ואבא שלנו, שהיה מאוד קרוב לנו, נמוג לנו כמו סבון מהידיים, כמו סבון שבורח לתוך המים. אבי עלה מגרמניה ב־1934 והחל את דרכו בארץ כפועל חקלאי בפרדס־חנה, ולבסוף ניהל סניף בנק. נעוריו בגרמניה של ויימאר השפיעו על המודעות הפוליטית שלי. השנאה העזה שלו לגזענות. הוא לא היה איש פוליטי, אבל עזב את מפא”י ופנה שמאלה לשל“י, אחרי פרשת אשר ידלין, כי פגע בו שאדם, שניתן בו אמון, עשה שימוש בכספי ציבור. במשך הזמן, כשהשתדלתי ללכת בחוט־שדרה זקוף, אולי קשיח יותר מכפי שהיה בריא עבורי, אבי היה המקור לכך. דרכו למדתי להסתכל על העולם, כי אבא הוא האיש, שנותן לך יד ומלמד אותך ללכת, להבדיל טוב מרע, להפריד אומץ מחוסר אומץ”.

מינה, אמו, היתה אחות, ואחר־כך עובדת סוציאלית, “ואני, וגם אחותי ואחי, למרות הנובורישיות והיאפיות, שכל אחד מאיתנו חי בהן כיום בצורה זו או אחרת, לא התנתקנו מהרגישות הסוציאלית”.

לאור יליד 1948, שירת בנח“ל, בגרעין שעליו חיברה נעמי שמר את “בהיאחזות הנח”ל בסיני”, מקרה חסר חשיבות כמעט, שאירע שם בעת סיור לילי באל־עריש, חידד את מודעותו הפוליטית.

יצחק לאור: “מה את רוצה שאגיד? כל מה שקרה שם, כתוב בשיר. החבר שלי, ש”ל, השתולל, לא נתן לערבי אחד לזוז, והאיש עשה במכנסיים. הקצין נזף בחייל ואמר לו, שהוא מגזים. זה קרה בסוף 77', כשעדיין לא השחיתו את הנערים. עשינו את החיפושים והמעצרים, אבל עם רגשי־אשמה. אני הבנתי אז את ההשפלה של האיש, והחלטתי שלא אשרת בשטחים, גם אם אשב בכלא".

לאחותו גילה, הצעירה ממנו בשנה וחצי, יכתוב לאור כעבור שנים את “בתשובה לשאלתך, אם עברייה”, שיר שיחולל שערורייה:

ולאחיו אלי, הצעיר ממנו בשש שנים, יכתוב:

* * *

– אחיך נעשה פציפיסט או חיבל בגופו, כפי שהצעת לו, כדי שלא יצטרך להיות חייל קרבי?

יצחק לאור צוחק. “מה פתאום. אחי הלך לסיירת, וכיום הוא מורה לחינוך גופני. אחותי עובדת סוציאלית, פקידה בכירה בקופת־חולים מכבי”.

פניו של לאור מוכרים היטב לשירותי הביטחון. באלבום התמונות שלו, צילומי שחור־לבן של פרצופו הנפוח ממכות, שהנחיתו עליו אנשי “כך”. תצלומים בשיער ארוך מהפגנות סוערות של שנות ה־70. הוא ישב בכלא בגלל סירובו לשרת בשטחים, וגם כשלמד ספרות כללית ותיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, הוקדש חלק לא מבוטל מזמנו לפעילות פוליטית. “הדיקן היה אז פרופ' דוד ליבאי, ובכל פעם שצוירה סיסמא בקמפוס, היה שולח את המשטרה לחקור אותי. הוא לא הכיר אותי אישית, רק ידע שאני השמאלני ההוא עם השיער הארוך, שעושה צרות. הוא ודאי לא זוכר אותי. היום יש לי רספקט עצום אליו, כשר המשפטים”.

נון־קונפורמיסט נצחי, אנארכיסט, לא ידע לאור ללכת בתלם, ולא הסתדר מעולם עם ממסדים. גם ב“דבר”, עיתון מפלגת העבודה, נחשב שמאלני מדי, ולטענתו, סירבו לתת לו קביעות בעבודה כמשכתב ועורך לילה, בגלל דעותיו השמאלניות הקיצוניות. לפני שבע שנים עבר ל“הארץ”, אבל גם שם לא ידע שקט. הוא פוטר מעבודתו והוחזר בלחץ ועד העובדים, ורק עם בוא ההנהלה החדשה, הוא אומר, נגמרה פרשת ייסוריו.

“שנים אתה מפחד מפני פיטורים בעבודה, במקום להגיד, קיבינימאט, שיפטרו כשירצו. שנים אתה משלם ביוקר על הפחד הזה, כי אתה מפתח יראה מפני רשויות, שאסור לך להיות ירא מפניהן. אתה מפתח געגוע למקום קבוע, אבל מקום קבוע זה כמעט מוות. אין מקום הדומה יותר לקבר, מהמקום הקבוע שאתה גר בו. ואני אומר משפט כזה, כשמסתובבים פה עשרות אלפי עולים בלי בתים, ולכן אני אומר את זה בעירבון מוגבל. אני לא מזלזל ברצון למקום קבוע, להניח בו את הראש, וחרף הכול אני אומר, הקבוע הוא נורא. אם משפט כזה משרת את הבוס, שמפטר את העובד שלו, אז לא אמרתי שום דבר חוץ משחיתות, אבל אם זה משרת מישהו שאומר, לעזאזל, אני אצא החוצה ואמצא לי משהו יותר טוב, אז קלעתי”.

שוב ושוב הגיש את מועמדותו ל“פרס ראש הממשלה”, מלגה הניתנת לשנה, כדי לאפשר ליוצר להתפנות לכתיבה. בכל פעם נדחה, מתוסכל לגלות שאנשים אלמונים זכו בפרס. אין לו ספק שהסיבה נעוצה בנטיותיו הפוליטיות. כשקיבל, אחרי חמישה ניסיונות, את הפרס ב־1990, לא עבר הדבר בלי שערורייה, כי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, סירב לחתום על התעודה.

יצחק לאור שוקד לטפח את תדמית ‘הילד הרע’ שדבקה בו: “האגרסיביות שלי היא חלק מדיאלקטיקה שלמה שנכנסתי אליה, ורק פיתחתי אותה והבאתי אותה להיות מרכז העשייה. נוצר לי דימוי של תוקפן, מפחיד, שצריך להיזהר מלגשת אליו. המלה ‘נרדף’ היא קצת חזקה, כשמשווים את זה לרדיפתו של סלמאן רושדי, או המשוררים הפלשתינאים בבתי־הסוהר, אבל כמעט עשר שנים חייתי במצב של פסילה, בדה־לגיטימציה יומיומית”.

והיתה פרשת השיר “נערת הרוק”, שהלחין מתי כספי ושרה ריקי גל, למלים של לאור. השיר נפסל להשמעה ברדיו בגלל שורות כמו “היא מזדיינת בקלות…” רעש רב עוררה פסילת הצנזורה את המחזה “אפרים חוזר לצבא”. “מה לא אמרו עלי? מאנטישמי ועד מאניאק. יש במחזה אזכור של סקס אוראלי, אז אמרו שהמחזה מלא סטיות מיניות. איפה הצנזורה חיה? אם כל האנשים, שעניינם בסקס אוראלי היו נתפסים כסוטים מיניים, בתי־הסוהר היו מלאים לגמרי. אבל אני נאבקתי לבד. תיאטרון חיפה, שקנה את המחזה, לא נאבק יחד איתי”. לאור הגיש עתירה לבג"ץ נגד הצנזורה, וזכה. הפסילה התבטלה, “אבל היא עלתה לי בחמש שנים מחיי, וגמרה לי את הקריירה בעולם התיאטרון”.

* * *

יצחק לאור: “אמא מתה לפני 16 שנים, אבא בשנה שעברה, ועכשיו אין בעולם אף לא אדם אחד, שמכיר אותי מראשיתי. אדם בא לעולם מוקף אוהבים, והוא מאבד אותם לאיטו, אחד לאחד. ואתה זוכר ומתגעגע. למרות התה הטוב שאני שותה, אני לא מצליח לאתר את הטעם המיוחד של ‘תה ויסוצקי’ מהקופסה האדומה, שהיתה אמא מכינה בקומקום הקטן. ואני בטוח, שלא אצליח למצוא את התה הזה, לא בגלל שלא מייצרים אותו, אלא בגלל שהוא לא קיים. אני כבר לא קיים כדי לשתות אותו, ואמא איננה, והקומקום איננו. ואתה נידון להתגעגע ולזכור, שאין לך סיכוי לסתום את הגעגוע. רציתי שאנשים ימצאו בשיר נחמה, או נקמה, או יחמה. והשיר יהיה הפצע, או התחבושת על הפצע, או המלח על הפצע. רציתי לצרוף את הדברים עד למקום שממנו אין דיבור, וללכת, כמו שכל משורר צריך לדעתי ללכת, על גבול השתיקה. כי אין לך מדיום הקרוב לשתיקה יותר מהשירה”.

לאור, גבר אהוב־נשים. “גופי הנע ונד בעולם הרחב, ממשכב למשכב”, כתב על עצמו. ב־1978 התחתן עם רונית דברת, ציירת.

כאשר ביקשה להיפרד, אחרי ארבע שנים וחצי של נישואים, היה המום וקרוע. “לא היה לה טוב בנישואים האלה, אבל אני לא רציתי להרפות”.

– הפרידה קשורה לכך שהיו לך קשרים עם נשים אחרות?

“אני מניח. נכון, יצא לי שם של נואף. מונוגמיה היא דבר אכזרי. רוב האנשים חיים במונוגמיה, אבל החיים שלהם מתפוררים. הפוליגמיה היא פנטזיה, והיא חותרנית ופוגעת בהרבה אנשים, כי היא חותרת תחת חוקים, העתיקים יותר מהתרבות עצמה. לחיות במקום אחד זה דבר נורא. לא לעבור ממיטה למיטה, זה דבר נורא. חבל, החיים קצרים, אנחנו כל הזמן חיים את ההיפך ממה שהיינו צריכים”.

שנה אחרי גירושיהם עוד הוסיפו לגור יחד. “היא רצתה להתגרש, אבל גם לה קשה היה להיפרד”. ספרו “רק הגוף זוכר” (הוצאת “אדם”, 1985), המכיל אסופה של שירים אירוטיים, הוא ניסיון לתעד את האהבה ולעקור אותה מתוכו, כמו גירוש שדים. היום דברת חיה באיטליה, נשואה ואם. “פחות ופחות אני יודע על חייה. היום אני כבר לא זוכר את הכאב, נותר רק הספר”. בכל־זאת, על עטיפת ספרו החדש, מתנוסס ציור שציירה.

* * *

על תיבת־הדואר בחדר המדרגות, ברחוב הקטן המשיק לשינקין, מוצמד פתק שעליו כתוב “יצחק לאור ואלינה קורן”. אלינה, בת 33, חולפת בבית, חרישית, שזופה, יפה, שיער שחור ארוך, שקט פנימי של נערות האיים של גוגן. לפני שש שנים וחצי נפגשו בהפגנה של “שלום עכשיו” בחברון. גזורים מאותו אריג פוליטי, שמח לאור לשמוע, שהיא כותבת עבודת מוסמך על סיקורי אירועי יום האדמה בתקשורת. כיום היא כותבת דוקטורט בקרימינולוגיה על “פשיעה ואכיפת־חוק בקרב המיעוט הערבי בישראל, בתקופת הממשל הצבאי”.

“אלינה היא באופייה אדם מתון”, אומר לאור, “אבל היא יותר רדיקאלית ממני בראיית העולם שלה. אני בשר מבשר האנשים כאן, ומתפתה לשמוח ולהאמין שיהיה יותר טוב, ורק אחר־כך רואה שטעיתי. אלינה חשדנית יותר לגבי הממסד בארץ, אולי משום שהיא חצי מרוקאית, מצד אמה, ויותר אאוטסיידרית ממני”.

הוא קיבל תואר מ"א בהצטיינות יתרה בחוג לתיאטרון. למרות ההצעות להמשיך לדוקטורט, החליט שאינו מוכן להתמסר לקריירה אקדמית. “ככל שהשירה נחשבת שולית בחברה הקפיטליסטית שלנו”, הוא אומר, “היא הדבר החשוב לי. מגיל צעיר מאוד ידעתי, שאני רוצה להיות משורר”. בכל־זאת לא ויתר על הוראת תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. רוב שעות היום עוברות עליו בכתיבה קדחתנית אל תוך המחשב בבית, של רומן, שהוא מסרב לדבר עליו מטעמי עין־הרע.

הם לא נשואים, ילדים אין להם. “אני מאוד רוצה שיהיה לי ילד, אבל זה היה מפריע לאלינה עכשיו. היא צריכה לגמור את הדוקטורט, ולא אעצור אותה. יכול להיות שהרצון לילד, זה דבר שאדם צריך לעבור תוך התאפקות, כל החיים, ואז מתגברים על הרצון הזה ועוברים הלאה. כי זה גם מפחיד אותי. איפה אני אשים כאן תינוק? איך אוכל לכתוב? מצד שני, כשאני רואה את השכן שלי מטייל עם הילד שלו, הלב שלי יוצא. אלמלא כל הגרידות שבוצעו בעטיי, יכולתי להיות משפחה מרובת ילדים. הגדול כבר היה עומד להתגייס”.

בכל בוקר יוצאת אלינה לאוניברסיטה וחוזרת זמן קצר לפני שיוצא בן־זוגה ל“הארץ”, לעבוד כעורך־לילה. כשהוא חוזר באחת וחצי, היא ישנה מזמן. “אבל יש לנו צורך גדול להיות יחד. אנחנו בעלי־ברית מאוד קרובים, חיים בסולידריות מאוד גדולה. ב’לילה במלון זר' ניסיתי לברר את גבולות ה’אני' והזוג. איך שני אנשים, בקרבה הגדולה ביותר, יישארו תמיד רחוקים. אנחנו עוברים את העולם, אין לנו מנוחה, אין לנו גאולה, רבים, אוהבים, עוזבים”.

ובכל זאת, בגיל 44, הדם פחות סוער. יש סימני שלווה, שלא לומר התברגנות. בפינת האוכל, מתקן גדול של מים מינרליים. צנצנת זכוכית עם מכסה פלסטיק אדום, בתוכה שיני שום, גבעולי שמיר, מלפפונים שהוחמצו בבית. מכשיר קומפקט ושני מדפים ארוכים, עמוסים בתקליטורים. לאור אוהב מוסיקה קלאסית, בילדותו ניגן ארבע שנים בכינור. אני מופתעת לגלות ספרי תפילה ומדרשים על המדף. “למה? זה חלק מהסטריאוטיפ. חושבים שאם אדם הוא שמאלני, אז הוא שלושת רבעי אנטישמי. מדי פעם אני נוסע לבני־ברק, לקנות ספרי מדרשים. אצלם, נשים קוראות את זה, אבל בעיני זו שירה”.

ההתמתנות ניכרת בשיריו. פחות שירים פוליטיים. הוא מוסיף לחתום על עצומות, אבל מאז האינתיפאדה, הוא ממעט לקרוא עיתונים ולצפות בחדשות, אינו מסוגל להכיל את הייסורים ואת ההשפלות. המהפך הפוליטי לא גרם לו אופוריה. “15 שנות הליכוד הן סיוט שנגמר, אבל מה, הכיבוש הסתיים? ההתעללויות נפסקו?”

– אתה דומה לקיפוד, שמצטנף ומחדד את קוציו, כשניגשים אליו.

“אני יותר דרבן מאשר קיפוד. קיפוד הוא פסיבי, דרבן יורה חצים. ואל תשכחי, שבשרו של הדרבן טעים למאכל, והוא צריך להיזהר שלא יצודו אותו. יש לי עבר ארוך מדי של התגוששות מכדי שאהפוך בבת־אחת לאיש מתוק־הליכות”.

נו' 1961

למודי־ניסיון מ־26 אלף עותקי “שירת הסירנה”, שהגיחו בזה אחר זה מתחת מכבש הדפוס ונחטפו כלחמניות חמות, החליטו בהוצאת “זמורה ביתן” ללוות את הרומן השני של עירית לינור, “שתי שלגיות”, הצלחה בטוחה לדעתם, בפוסטר ענק עם תמונת המחברת. שלא כדרכה, הטילה לינור וטו. לא שנעשתה, חלילה, ביישנית או משהו, אלא שהחרידה אותה המחשבה, שהפוסטר הזה יחמם את לילותיהם של המוני גברים מזילי־ריר, אשר מזהים את לינור עם גיבורתה טלילה, הפרסומאית הפמיניסטית גיבורת “שירת הסירנה”, שמשכיבה כל גבר שהיא חושקת בו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ויהפכו גם אותה למושא־חלומותיהם הרטובים.

“נכון, אני נרקיסיסטית ומגאלומנית, וברור לי שכל הערצה שאקבל, היא אפס־קצה של מה שמגיע לי”, היא אומרת בלי שמץ של מבוכה, או אפילו ניסיון להעמיד פנים של הצנוע־הידוע. "סופר זה לא אדם שנחבא אל הכלים. אני לא מאמינה, שמישהו יישב 8 שעות ביום ויקרקש על המחשב ויגיד, לא אכפת לי בכמה עותקים זה יימכר, העיקר ששלושת חברי הטובים יאהבו אותו.

“עוד לפני שכתבתי מלה אחת, חיכיתי שהעולם יכיר בגדולתי. אני קמה בבוקר וחושבת, אני עירית לינור, בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. אבל לא רציתי פוסטר, כי חשבתי שאז הדברים יעברו את הגבול. נהניתי ליצור גיבורה, שעושה מה שהיא רוצה ולא משלמת מחיר על זה שהיא מופקרת. מאוד חסרות בספרות העברית גיבורות מופקרות. אבל המחשבה, שמישהו קורא על הזיונים של הגיבורות שלי וחושב שמדובר בניסיוני המיני, גורמת לי חלחלה. תארי לעצמך, שמישהו דוחה במיוחד מספר לך שהשתתפת אצלו בחלום אירוטי. פיכס, זה מגעיל. אז נכון, מצד אחד, אני רוצה לבדר אתכם וגם לגרום לכם ריגוש מיני, אבל הרעיון, שאם אתם חושבים שדרך הספר אתם נוגעים בי, מקומם אותי. אז אני רוצה להגיד לכם: אתם לא מכירים אותי, אתם לא נוגעים בי, אתם לא מתקרבים אלי דרך הספר ולא רק שאתם לא תשכבו איתי, אפילו לא תיפגשו איתי”.

לינור קוראת בעיני, שהפראנויה שלה נראית לי קצת מוגזמת, שלא לדבר על שיגעון־הגדלות. וכדי להעיד שאמת דיברה, היא מביאה מהחדר הסמוך שקית של מכתבים, ושופכת אותה על השולחן. “תשמעי מה כותב לי הטיפוס הזה”, היא אומרת, ומתחילה לקרוא, מעוותת את קולה בבוז. “…לא ברור מה מביא אדם להניח את הקישקעס שלו על השולחן הלאומי, בלי להתחשב מה יאמרו השכנים של אמא. איך זה שילדה מוכשרת כזו עוד לא מצאה חתן… תחליטי אם את מחפשת איזה משה־חיים רוזנבלום, ממשפחת חסרי־החוליות, או משהו ממשפחת החולייתנים, שתוכלי להישען עליו”.

– והמעריץ שלך הציע את עצמו כמשענת?

“משהו כזה. כתבתי לו, ‘תודה על העצות, אתה מת להיפגש איתי, נכון? רואים. אבל אני לא מעוניינת’. המוני גברים פונים אלי. כל העולם הגברי נותן לי תחושה, שהוא בעקבותי”.

– מה רוצים ממך? שתדרכי עליהם קצת?

“לא, הם רוצים לדרוך עלי. אולי נדמה להם, שמאחורי החזות שלי מסתתרת נפש רכה ופיוטית. אבל האמת”, (והיא מנמיכה את קולה, ולוחשת כממתיקה סוד), “האמת היא שאני בכלל לא רכה ופיוטית”.

– לרגע לא חשדתי בך שאת כזאת.

“כי את אשה, ואת יכולה לראות את זה. הם לא. הם רוצים לתת לי סטירת־לחי. הם חושבים, שברגע שיוכיחו לי, שהם יותר חכמים ממני, אז אני אפול לרגליהם. יום אחד בא מישהו למערכת והשאיר לי מפית ממסעדה, ועליה כתוב, ‘עירית, הייתי פה בין השעה הזאת והזאת, ולא הופעת’. לא הבנתי מה זה. כמה ימים אחר־כך, הגיע מכתב ממישהו שקבע איתי פגישה במסעדת ‘הספריה’, ביום ובשעה מסוימים, שכבר חלפו. זה היה הגבר שהגיע למערכת. תארי לעצמך, הוא החליט בשבילי שאני אצא איתו, וגם קבע לי איפה ומתי. הוא בטח חשב, או־קיי, זו בחורה חזקה וקשה, היא צריכה גבר חזק וקשה עוד יותר. היה לו ברור, שאם מדברים אלי מספיק בתקיפות, אז אני אקפוץ לדום”.

– ומה אחר־כך? תתחתני איתו, תשבי בבית, תבשלי לו ותגדלי לו את הילדים?

“זה מה שהם מקווים, זו הפנטזיה של הרבה אנשים. אבל אין שום סיכוי. עוד לא נולד הגבר, שאבשל עבורו. נקודה. באשר לילדים, כשאני רואה ילדים אצל אנשים אחרים, לפעמים אני מתאפקת שלא להקיא עליהם, כי זה לא מנומס, בעיקר לא יפה לעשות את זה ליד האמא. כמעט כל חברותי התרבו לנגד עיני, והילדים שלהן גזלו אותן ממני. אבל לא נורא, עוד עשר־עשרים שנה הילדים יגדלו, וחברותי תחזורנה אלי. אנשים מתעצבנים מזה שיותר מדי טוב לי. יודעים שאני לא מתה על ילדים, אז אומרים לי, חכי חכי, את עוד יהיו לך ארבעה ילדים. ויש להם בעיניים ברק של שמחה לאיד. כמו שאמרתי, שבחיים לא אתעסק עם גבר נשוי, אז החברות התגרו ב’חכי חכי, יהיה לך שלוש שנים רומן עם גבר נשוי”'.

– נו, והיה לך?

“מה פתאום!”

– את מפסידה אוכלוסייה מאוד מעניינת.

“גם לעשות רולר־סקייטינג על שדה של מסמרים זו חוויה מעניינת, אבל לא בשבילי. את באמת חושבת שאסתפק בלהיות מספר שתיים ולהתחבא בארון? וגם אם הוא יתגרש בגללי, אין לי כוח לכל הסידורים עם הילדים שיבואו בשבת, והוא עוד ישלם להם מזונות”.

* * *

“שתי שלגיות” הוא ניסיון להפוך את ז’אנר הרומן הרומנטי על פניו. “יש לי תכנית, לעשות סדרת רומנים לפי אגדות ילדים”, היא אומרת. “הסיפור של שלגייה מגרה אותי כבר הרבה זמן. ‘שירת הסירנה’ היה פרפרזה על ‘היפהפייה הנרדמת’, ובעתיד, אעשה גם את סינדרלה. הסיפורים כל־כך פשוטים, ויש בהם משהו כל־כך בסיסי ונכון, שנורא בא לך להתעלל בהם קצת. אני נהנית לבלבל את היוצרות ולכתוב על גברים כעל אובייקט מיני. הם הופכים את הנשים לאובייקט מיני, אז אני עושה להם אותו דבר. שירגישו”.

“שתי שלגיות” מתרחש בסביבה הגיאוגרפית של לינור: נאות־אפקה, הרצליה־פיתוח, תל־אביב – ומאפשר לה לחסל חשבונות עם המצליחנים למיניהם, העשירים והיפים. כמי שקינאה בהם תמיד, נעים לה לחשוב, שזוהרם מכסה על סודות אפלים. סביב אחת ה“שלגיות” – הפקידה הפלוגתית היפהפייה, אהובתו של המ“פ – התאספה חבורה של גברים, “שבעת הגמדים”, ששירתו איתה בבסיס ומוסיפים ליהנות מחסדיה גם לאחר השירות הצבאי. “מי שמזיין את נערת המ”פ, כאילו זיין את המ”פ", אומרת לינור, “אני בטוחה שגברים עסוקים במחשבות כאלה”.

נסיך החלומות, שצריך להעיר את שלגייה, מתגלה כגבר אשר מיניותו מפוקפקת. שום דבר, כמובן, לא ברצינות רבה מדי, גם כשהיא משחררת בספר את דעותיה על הנישואין, על אחוות הגברים הצה"לית הדביקה, על רווקותה המתמשכת, על חברות, שנישאות לתוך כלוב של זהב ושיממון וכו'.

עלילת הספר פשוטה: אוסנת שטיבל, צלמת רווקה בת 32, שהיתה תמיד נערה מכוערת, כחושה ושטוחת־חזה, מוזמנת לצלם משפחת תעשיינים, המתגוררת באפקה, לשער של מוסף העיתון. בניגוד להרגלה, היא נכנסת למיטה עם אחד הבנים. אחרי מגע מיני מאכזב היא נדהמת לגלות, שיש לו תחביב: צילום קלטות־סקס בווידאו, בלי ידיעת הקורבן. נזעמת, היא חוטפת את הקלטת, שבה היא מככבת, וקלטות אחרות שמצאה בחדרו. זמן קצר אחר־כך, יירצח אחד האנשים הנוגעים לקלטות הלוהטות, ואוסנת תגלה, שבידיה חומר מסוכן. כך מתחיל סיפור קריא מאוד ומלא שנינות על סקס, שקרים וּוידיאוטייפ, שיסתיים 300 עמודים אחר־כך בסוף טוב, על סף חתונה. העונג הבלתי־מעורער שבקריאה נפסק ברגע שהִנחת את הספר. כל שנותר במוח, הוא זיכרון של צמר־גפן מוקצף ומתוק.

לינור כותבת במהירות: שני שלישים של הספר סיימה בשלושה חודשים, ואת השליש האחרון בשבוע אחד (“אם לא היה מחשב, לא הייתי כותבת שורה. כל־כך קל לכתוב ספר על מחשב”). במקביל, היא כותבת תסריט לסרט קולנוע, שיפיק יונתן ארוך (“שורו”), ויביים איתן פוקס (“אפטר”), לפי “שירת הסירנה”. בימים אלה היא מחברת פזמונים עבור ריטה. “שירים על אהבה, אלא על מה אכתוב, על מכוניות?”

– בשני הספרים שלך יש גברים, שהגיבורה בוחרת בהם בסופו של דבר. ב“שירת הסירנה” קראת לו נוח, וב“שתי שלגיות”, נועם. זה בעינייך הגבר האידיאלי? שיהיה נעים ונוח?

“לא הייתי מודעת לזה. כנראה, הצלחת ללכוד קטע מהתת־מודע שלי. אחרי שיצא ‘שירת הסירנה’, המון בחורות כתבו לי וביקשו להכיר את נוח. היה לי קצת לא נעים לאכזב אותן ולומר שאינו קיים. אני רוצה לומר לכן, בנות, במקום שתדאגו איך לגרום לגבר שלא יעזוב אתכן, תנו לו לרוץ אחריכן. שזו תהיה הבעיה שלו, לדאוג שיהיה לכן טוב. כבר שנים אני לא מטרידה את עצמי בשאלה, איך להחזיק גבר. להיפך, אני יוצאת מנקודת מוצא, שאני בחורה נפלאה ונהדרת, ואם מישהו רוצה שאשאר, הוא צריך לעבוד קשה כדי שלא אתעצבן. אחרת, אראה לו את הדלת”.

סביבהּ יש קבוצת חברות טובות, נשים משכילות ועצמאיות בגילה. מבחינתה, אלה הקשרים העמידים ביותר, בניגוד ליחסים המתסכלים עם גברים. בצער רב היא מלווה אותן לחופה, אך כטיפוס רומנטי, שבעצם אוהב חתונות, היא טורחת להכין נאום רומנטי ושטוף־דמעות, שאותו היא נושאת קבל עם ועדה.

– היית קרובה פעם לנישואין?

“חס וחלילה. ב’שתי שלגיות', החברה של הגיבורה בורחת כמעט מתחת לחופה. זו הסיטואציה הכי חביבה עלי, המצב הכי רומנטי, כשכלה בורחת מחופתה. באופן שבו אני חיה, אני שומרת על מרחק בטוח מהחופה”.

– את חושבת שתישארי רווקה זקנה?

“בחיי יש נושאים יותר סוחפים מאשר השאלה, אם אתחתן או לא. הכתיבה חשובה לי הרבה יותר, ולא אתן לשום גבר לפגוע בה. לא אכניס מישהו הביתה רק משום שהוא יודע לתקוע מסמרים. בניגוד למה שסבורים, גברים דווקא כן רוצים להתחתן, כי גבר, ברגע שיש לו חברה, רמת־החיים שלו עולה. המקרר מלא, הבית מסודר, מישהו מכבס את הסדינים שלו. לעומת זאת, אצל נשים רמת־החיים יורדת, כי עליהן לטפל בבלאגן של מישהו אחר. הן מדחיקות את זה, כי חוששות שהוא יעזוב, ולא רוצות להיכנס לעימותים”.

לינור, שאוהבת מאוד להיות עם עצמה, מעידה שהיא נהנית לבזבז זמן, לבהות בקיר במשך שעות במבט זגוגי. “אני לא מאלה שכשמשעמם להם, ינקו את הבית. בחיים שלי עוד לא הייתי כל־כך מיואשת, שאעשה ספונג’ה. אפילו כשהייתי מלצרית ענייה, החזקתי עוזרת, כי אני שונאת לנקות”.

שעות רבות היא מדברת בטלפון עם חברותיה. היא יוצאת מעט מאוד, קצת למסעדות, כיוון שאינה מבשלת (“אני דווקא יודעת לעשות שניצלים וכאלה”). ביום שישי היא יושבת בקונדיטוריה השכונתית. לנוכח חייה חסרי האירועים המיוחדים, אפשר להבין, מדוע היא מעדיפה את עולם הפנטזיה שהיא יוצרת.

“אני אוהבת אנשים, שחיים עם ציפוי כרומו”, היא אומרת. "עם עוד קצת כסף, שאקבל מהספרים שלי, אצליח לצפות את החיים שלי בשכבת לכּה. החיים יכולים להיות די מזיעים ומרושלים, וזה לא בדיוק מוצא חן בעיני. אני אוהבת אנשים, שגדולים מהחיים בסנטימטר. זה גם סוג הספרים שאני כותבת: סיפורים על אנשים שגדולים מהחיים.

"בעצם, אני אדם מאוד רומנטי. יש לי תיאוריה, שהחיים הם לא כל־כך מה שקורה לך, אלא איזה סיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. אנחנו חיים בתקופה עלובה. הספר הנפוץ הוא ה’מניואל', ספר ההדרכה. אתה לא מדבר על אהבה, אלא על קשר, ואתה לא מדבר על רומנטיקה, אלא על ‘לעבוד על הקשר’.

"אני לא חיה בספר הזה. בספר שלי, אתה לא עובד על קשר אלא מתאהב, וכשאת קוראת בעיתונים, שאחרי שנתיים צריך לצפות לכך שהלהט המיני יירד, אז אני אומרת, אני נורא מצטערת, אבל אם את חיה עם מישהו ומגלה, שרק פעם בשלוש שנים את רוצה לגעת בו, אז את צריכה ללכת. אני בעד TRUE LOVE.

“רק בגלל שזה עידן עלוב כזה, אנשים רואים נישואים כתרופה לפחד הנוראי להיות לבד. כשאני מסתכלת על זוגות מסביב, אז לא מתחשק לי להסתפח אל קהלם. זה כמו החוזרים בתשובה. את רואה אותם מחייכים ומאושרים כאלה, אבל אומרת, תודה רבה, תשמרו את האושר שלכם לעצמכם”.

– ומה כן יתאים לך?

“פנוי, אם הוא גרוש אז שלא יהיו לו ילדים, אמביציוזי, מבוסס, שלא משאיר גרביים בסלון. גרביים בסלון זו בעיני עילה מוצדקת לגירושין”.

יש לה חתולה, “ושתי”. “יצור מגעיל. שבע שנים היא אצלי, ועדיין לא מרשה שאלטף אותה. אני שונאת אותה. גם את תשנאי אותה, כשתקומי מהכורסה ותראי את השערות שלה על השמלה שלך”. היא שונאת תמונות, והקירות הלבנים בדירתה ריקים לגמרי. מובַּיילים אחדים מתנועעים ברוח, ועל הטלוויזיה עומדים בשורה דינוזאורים פעוטים מפלסטיק, שקנתה לעצמה בחנות צעצועים. “אני דלוקה עליהם”, היא אומרת. "אחד הספרים שקראתי בזמן האחרון היה ‘אטלס הדינוזאורים’ ". באמבטיה עומדים במסדר עוד דינוזאורים קטנים, ועשרות בקבוקי שמפו מכל הסוגים. “ברוך בואך למוזיאון השמפו על־שם עירית לינור”, היא עונה בתגובה על תמיהתי.

במהלך הדו־קרב המילולי, שמתעופף בינינו בארבע שעות הראיון, היא מתנועעת על הציר שבין שתי הדמויות: ילדה תמהונית שמשחקת בדינוזאורים מפלסטיק ומסרבת להתבגר, והרווקה למודת־הגברים, שכבר ראתה הכול והחליטה שמה שהיא רואה, אינו בדיוק לטעמה, והיא מעדיפה להישאר בינתיים לבדה, תודה רבה.

לינור גדלה בתל־אביב. אמה יועצת חינוכית, אביה איש־מחשבים, אחיה הוא אייל לינור מלהקת “טרנזיסטור”, ולשעבר “ויסקוזה” ו“פופלקס”.

בתיכון על־שם ליידי דייויס היתה ברווזון שטוח־חזה, רזה, על גבול האנורקסיה. “זה שחשבו שאני בת 11, מילא. אבל חשבו שאני ילד בן 11, כי לא היו לי ציצים בכלל”. אותן תכונות היא מצמידה גם לאוסנת שטיבל, גיבורת ספרה, מאותן בנות גבוהות־קומה, ששיחקו כדורסל עם הבנים, ולא רק שלא נחשבו מעולם למלכת הכיתה, אפילו לא היו סגנית עשירית שלה.

“היה לי רושם שנועדתי לדברים גדולים, ולא נראה לי בסדר, שהעולם עוד לא גילה אותי”, אומרת לינור. “הייתי עושה סיבובים בדיזנגוף, משוכנעת במאה אחוזים שיבוא מישהו ויגלה אותי”.

– בתור מה?

“מה זה חשוב? מדענית חלל, שחקנית קולנוע, דוגמנית־צמרת. מגיל שש גלגלתי סיפורים בראש, אבל לא עלה על דעתי שכדי להיות סופרת מפורסמת, אני צריכה להתברג לכיסא ולכתוב משהו. בגיל 17 חלמתי להיות זמרת, ולמדתי פיתוח קול עם ריטה, הייתי סטטיסטית בסרטים”.

בצבא שירתה בבסיס בשבטה כקצינה בתותחנים. “כל שבועיים התאהבתי – תמיד בקצינים – וכתבתי שירים קורעי־לב”. היא למדה באוניברסיטה פילוסופיה ופסיכולוגיה. לעיתונות הגיעה בגיל 25: חברתה הצלמת רלי אברהמי, גייסה אותה ליום צילומים, כאשר לינור מדגמנת, לבושה חליפת־רכיבה מצמר, פוסעת ליד סוס. “ואז הסוס הרים את הרגל ודרך עלי. פתחתי עליו כזאת ג’ורה וקיללתי אותו, שאבנר, החבר של רלי, שעבד ב’כותרת ראשית', אמר לי, ‘אם את כותבת כמו שאת מדברת, מקומך בעיתונות מובטח’.”

ב“כותרת ראשית” גיבשה את הסגנון הנשכני האופייני לה, ופרחה ככשרון צעיר ומבטיח. כשנסגר העיתון כעבור שנתיים, הופתעה למצוא את עצמה מחזרת ריקם על פתחי העיתונים. ספרה “שירת הסירנה” שיפר את מעמדה והכניס אותה למוסף השבועי של “חדשות”, עם טור אישי המתפרס על־פני עמוד שלם, ועם מדור ביקורת סרטים וטלוויזיה.

“אולי אין זיון ששווה מיליון דולר, אבל מצד שני, גם אין הרבה נישואין ששווים את זה, בעיקר אם את אשה”, כך חתמה בטור שלה את סוגיית הסרט “הצעה מגונה”. שבוע אחר, חילקה עצות איך לסלק גבר טרדן. “את הולכת איתו למיטה, אומרת לו שאת לא משתמשת בכלום, והיום יום הביוץ שלך”. או, “בשביל זה נותרנו ברווקותנו, כדי להימנע מהצורך לקיים חיי־מין סדירים”.

לינור: "אנשים בטוחים שאני כותבת על חיי, אבל למעשה, זו הקצנה של חמישה אחוז מהאישיות שלי. אני הרבה יותר מרובעת מהדמות שאני מציגה. אם אתה בעל טור, אתה חייב לשקר הרבה, אחרת תישאר בלי נושאים. השתגעתי לכתוב בעיתון את החיים שלי, בתפוצה של 10,000 עותקים? גם כך אני מגנט לפסיכים, שמשוכנעים שאני אושיט יד לחבק אותם אל חיי. וזה בניגוד מפורש לנבואותיה של אמי, שאחרי שקראה את הטור שלי אמרה, שבחיים אף אחד לא ירצה יותר לצאת איתי, כי אני אגרסיבית ומושחתת, ואיזה פה גדול יש לי.

“לא אכפת לי. אני לא חיה את חיי לפי מה שיגידו הגברים. מאמא שלי קצת לא נעים לי, בעיקר בתיאורי המין שבספרים שלי. היא חשבה שלפרסם ספר כזה, זו פאדיחה אמיתית. אני לא מרגישה נוח בתיאורי מין בגוף ראשון, כי היא בטח חושבת, שזה מה שהבת שלה עושה. אבל למה לא נותנים לסופר קרדיט, שיש לו דמיון, ומותר לו להמציא דברים?”

נשים כותבות לה, שהיא נתנה ביטוי לרחשי לִבן. “מסתבר שנשים מאוד שמחות, שמישהו יורד עבורן על הבעל או החבר שלהן. כשאַת רואה את הגברים, את נכנסת לדיכאון מבחינת הסיכוי למצוא גבר, שבאמת אפשר ליצור איתו קשר. אמונתי הדתית העמוקה היא, שגברים ונשים הם לא שני סוגים של בני־אדם, אלא אחד זה כלב, והשני לטאה. הגברים הם הלטאות, כמובן. לטאות זה יותר מגעיל, לא?”

יש לה טונות של אירוניה עצמית. נדמה שהיא מעדיפה להקדים וללגלג על עצמה, ובלבד שלא יצחקו עליה. "זה מנגנון הגנה מאוד מחוכם. אני מאוד פגיעה, ושומרת על עצמי.

“אחרי ‘שירת הסירנה’ היה לי נורא חשוב לכתוב מהר עוד ספר, שלא יחשבו שאני סופרת של ספר אחד, או שאני בעצם טלילה כץ, וכתבתי את הספר כתראפיה, כי לחץ לי משהו על הבטן. רציתי להיות סופרת, סופרת מקצועית, ואמרתי לעצמי, עד שלא אוציא ספר שני, לא יאמינו לי. עכשיו עם הספר השני, אין לכם ברירה. ויהיה גם ספר חמישי ושישי, אני מבטיחה”.

– בחורה מוכשרת כמוך לא יכלה להתאמץ ולכתוב משהו, שיש לו קצת יותר עומק ספרותי?

לינור נעלבת. “כתבתי ספר מהסוג שאני אוהבת לקרוא. אני מאוד אוהבת רומנים רומנטיים”.

– אני לא מאמינה, שבאמת יש לך ספרים כאלה בבית.

לינור נכנסת לחדר־השינה ומביאה שלושה ספרונים מהוהים באנגלית.

– את קוראת גם ספרים רציניים?

“בטח. קראתי את כל ספרי ג’יין אוסטין, ואת רוב הרומנים של צ’רלס דיקנס. ואת ‘משפחת פאליסר’. קראתי מלא ספרים. אלפי ספרים”.

– עם כל הכבוד, זו לא בדיוק ספרות גדולה. גם ג’יין אוסטין זה סוג של רומן רומנטי. שלא לדבר על צ’רלס דיקנס.

עכשיו היא מתעצבנת באמת. “רגע. כאן אנחנו הולכות להסתכסך. ג’יין אוסטין היא גדולת הסופרים מאז ומעולם. היא שווה לשייקספיר בכשרונה. אף אחד לא יישב אצלי בבית ויגיד, שג’יין אוסטין זה לא ספרות נעלה. הרומן הוא יצירת הספרות הנעלה ביותר, הנצחית ביותר, זו שאף פעם לא תיעלם”.

היא גאה בלגיטימציה שנתנה לחומר קליל ונדיף, שאין בו אפילו ניסיון לספרותיות. כן, היא היתה שמחה מאוד, אילו פרופ' דן מירון או פרופ' גרשון שקד היו טורחים לכתוב עליה ביקורת. “אני רוצה קאנוניזציה, אני רוצה שזה יהיה ספר־חובה. אני חושבת על עשרות אלפי הסטודנטים, שיחויבו לקנות את הספרים שלי. גם לא אכפת לי לקבל פרס נובל לספרות. זה הרבה כסף, שלא לדבר על הכבוד. אנחנו המגאלומנים, כמה שיותר אישורים, ככה אנחנו יותר מאושרים”.

– בואי נודה, זה לא ספר שכתבת בדם לבך.

“כתבתי ספר שהיה לי כיף וקל לכתוב אותו. כל אחד עושה מה שקל לו. אני לא מאמינה לסופרים הדיכאוניים, שמסתגרים שנתיים בחדר. אם הם כתבו בדם לבם, אז גם אני כתבתי בדם לבי. יש משהו נורא הירואי בזה, שאתה מסתגר עם הספר שלך כמה שנים ואחר־כך יוצא ומוחה את אגלי־הזיעה מעל מצחך ואומר, קשה להיות סופר, כואב להיות סופר. אולי זה מישהו שרצה להיות לבד, וזו היתה הדרך שלו להשיג פרטיות ולהוריד את הילדים שלו מהראש? אני אשמה שאני בחורה קלילה, עם ביטחון עצמי, שטוב לי עם עצמי, והחיים שלי מאוד מאושרים? אם הייתי כותבת משהו טראגי וכבד, זו היתה פוזה. את יודעת מה” – והיא אומרת את זה בעליזות גדולה – “אז אולי אני אתחתן ואלד ילדים, ואז יהיה לי מספיק רע, כדי שאכתוב משהו דיכאוני באמת”.

נו' 1960

כשסיימה איריס לעאל את ספרה “חוות־מרפא”, חשה שחייה מתפוררים. שש שנים, בוקר־בוקר, היתה מתיישבת בחדר־עבודתה במרומי הבית הלונדוני הגדול והיפה, שבו גרה עם בעלה ובתה, ורוקמת את ייסוריהם ותשוקותיהם ועליבותם וגאוותם ואהבתם ושנאתם של גיבוריה שנבראו בצלמה. דרי חוות־המרפא, הסובלים בגופם ובנפשם ממחלות החיים: איה, אשר נישאה מסיבות טפלות של מעמד חברתי לבעל, אשר לא ממש היה אהוב עליה, וגילתה, לאחר הולדת בתם ובשוך ההתלהבות הראשונית, שבעלה הפך ללא־כלום בעיניה. או יוסי, “המלט” מודרני, אשר מרגע לידתו מייחל למותו, נרתע ממנו ועורג אליו. והשלישית, כרמל, בעלת השם האנדרוגני, נרקיסיסטית ויפה כשטן, נשואה והרה, אשר איבדה את התשוקה לבעלה, וכאשר היא מתאהבת התאהבות הרסנית באדריכל צרפתי המגיע לחוות־המרפא, היא מפסיקה את הריונה, כדי שדבר לא יחצוץ ביניהם.

שש שנים סובבה, שבויה עם גיבוריה, בתוך האווירה הסהרורית והחושנית שיצרה. “היו דברים שלא ידעתי שנמצאים בי וגיליתי רק כשכתבתי אותם, כמו היכולת כמעט לגווע מתוך צער או להרגיש כיצד את נשרפת בבעירה הפנימית של חייך”, היא אומרת. "הרי זה טירוף לכתוב ספר, שאינו ‘מלחמה ושלום’, במשך כל־כך הרבה שנים. כל הזמן הזה התנהלו חיי רק בין הדפים: קראתי בקדחתנות את כתביהם של הפילוסופים הנוצריים, קירקגור, אוגוסטינוס הקדוש, את ניטשה ורילקה ותומאס מאן, ובמקביל כתבתי את הספר שלי. החיים בחוץ הכאיבו לי. המגע עם האנשים, כשנאלצתי לעשות פעולות יומיומיות פשוטות כמו לצאת למכולת, היה כמו ליטוף של נייר־זכוכית מחוספס על עורי. אפילו קרני־האור, שחדרו בעד החלון, עינו אותי. חיי היו רק רקע לעולם הדמיוני שבניתי. אי־אפשר לחיות באינטנסיביות בו־זמנית בשני מישורים. ובכל מה שקשור לחיים הממשיים, הייתי מתה־חיה. צריך הרבה אומץ לוותר על החיים, כאשר בכל התקופה הזו את נראית לאחרים כמו תמהונית, טפילה, עוסקת בדבר שאיש, וגם לא את עצמך, אינו יודע אם יש לו ערך.

“מעולם לא כתבתי ספר, ולא ידעתי אם ייצא משהו מכל הדפים האלה, המשורבטים בכתב־יד. לפעמים הייתי אומרת לעצמי, למה שלא תלכי לטייל ברחוב, או תבקרי במוזיאון, תחיי, תיהני קצת. ובכל־זאת, בעמלנות מטומטמת, הייתי מתיישבת וכותבת, יושבת ומוחקת, מגלגלת בכל יום את האבן הכבדה אל ראש ההר, כמו סיזיפוס. הרגשתי כאילו בא מישהו ולוקח את נשמתי, ואני מאיידת את עצמי כדי לאפשר לו גישה ולכתוב מתוכי. הייתי קוראת כמה עמודים, שכתבתי מתוך טראנס, ולפעמים חושבת – מי האידיוט שכתב אותם, או להיפך, מי כתב את הדבר הנפלא הזה. חששתי שאני מטפסת על אילנות גבוהים מדי, אבל בתוכי ידעתי, שאם לא אכתוב את הספר הזה, אמות”.

כאשר תם הספר, פקעו הרצועות, שהידקו את נישואיה. היא התגרשה, עזבה את לונדון ושבה עם בתה לתל־אביב. האשה הצעירה שפותחת לי את הדלת, עיניה פלדה כחולה, עורה בוהק, שערותיה האדמוניות ארוכות ומסולסלות. מראה עדין, כמו בציוריהם של דנטה, גבריאל רוזטי או ג’ון מיליי, הקרובים ללבה. פעם עמדה בגלריה “טייט”, ליד תמונתה של אופליה הטבועה, ארוכת־התלתלים, וטבעת אנשים סגרה עליה, נושאים עיניהם מהתמונה אליה, נדהמים מהדמיון.

במהלך שש השעות, שבהן אשב בסלון הלבן של דירתה, ייסדק המראה השברירי, והאשה שתגיח מתוך הקלסתר החיוור, היפהפה, תהיה לפעמים קרה, מלותיה אכזריות כסכין החותכת בקרח, התבטאויותיה אלימות, לפעמים תהיה ילדותית, רכה או מתחנחנת. מסתתרת מאחורי שבעה צעיפים, ואינך יודע לבודד את הפנים האמיתיות מהפרסונה שהיא עוטה באותו רגע על עצמה.

איריס אומרת, שאנשים פוחדים מפניה. לי נדמה, שהיא רואה את הקיום כמלחמה מתמדת, שבה יש רק חירות או מוות, ולכן היא מעדיפה לרדוף, ובלבד שלא תהיה הנרדפת. היא חשה את החיים בעוצמה גדולה, בלי שום גוֹני אפור, רק שחור ולבן. את פניה המכופלות ואת פרטי חייה, אזהה, לפעמים בניגוד לרצונה, בתוך אישיותם וקורותיהם של גיבורי “חוות־מרפא”.

איריס פרומרמן נולדה באשדות־יעקב ב־1960. “אבי פולני, אמי מקזבלנקה. גדלתי בין חרדים, וגם בקיבוץ של ‘השומר הצעיר’. זה עושה אותי ישראלית לעילא”, היא צוחקת. ספרה, אף שהוא יונק ממסורת אירופית רבת־שנים, שבו בית־המרפא הוא משל לעולם, כמו “הר הקסמים” של תומס מאן, זרוע סממני קיבוץ: בית־ילדים וחדר־אוכל, פרדסים ובריכת מים.

“בשום אופן אין זה ספר על קיבוץ”, היא אומרת, "הקיבוץ הוא חברה הרבה יותר חולה מהחברה שאני יצרתי. כמו בחוות־מרפא לפגועי־נפש, החברה הקיבוצית צריכה לחטוף שוק חשמלי קולקטיבי, ואז או שזה יהרוג אותה, או שתשרוד ותהיה בריאה יותר. בכל חברה יש זכות קיום לכל מיני טיפוסים: איש החזון ואיש המעשה, והאמן, הצרצר שחי על חשבונם, אבל מנעים להם. לא בקיבוץ. שם, היצרים חבויים בתוך מין תת־הכרה קולקטיבי כזה, שמדי פעם מתחוללת בו התפרצות פסיכוטית. כביכול, הם מאוד מודעים לעצמם ומשקיעים בתחנות־ייעוץ ובטיפול נפשי, אך למעשה, הכול נועד כדי ליישר את כולם לכלל אב־טיפוס מסוים אחד. אם לילד יש דמיון, או שהוא חס וחלילה אינטליגנטי מדי, רצים איתו לייעוץ, כדי ליישר אותו, שיוכל לעבוד במטעים וברפת או אם ירצה השם, להפוך למזכיר קיבוץ.

“חוות־המרפא שלי הרבה יותר מודעת לחוליִים שלה. יש בה יחס של כבוד לחיים, לחולי, יש בה תקווה, אמונה, חתירה לקראת מוות באופן קבוע. יש בה אופקים לנפש. אנשים נאבקים ומפסידים, ומוסיפים להיאבק”.

כשהיתה בת שנתיים, התגרשו הוריה, והיא נשארה בחזקת אביה. “אמי היתה בת 17 כשנולדתי, ואני מבינה בהחלט שכנערה כה צעירה, חסרת מקצוע ואמצעי־קיום, לא יכלה לגדל אותי”. כיום חיה אמה בתל־אביב, נשואה שוב ואם לשלושה ילדים נוספים. הקשר רופף. איריס קרובה הרבה יותר לאחיה ולאחותה, מצד אביה.

לאחר הגירושין יצא האב לעבוד בחו"ל, והיא גודלה בבני־ברק אצל סבה וסבתה. “אם יש לי איזושהי מיתולוגיה, היא נבנתה בטקסים של בית סבתא. שעות הייתי מתבוננת כמהופנטת בידיה, הבוררות אפונים או אורז. השאלות התיאולוגיות שלי נולדו שם. פירוש השם ‘פרומרמן’ הוא ‘איש מאמין’. גם השם ‘לעאל’, שנותר לי מנישואי הראשונים, פירושו בלאדינו ‘נאמן לאל’. כך קראו לעצמם האנוסים. שני השמות הולמים אותי במדויק. איך שלא התגלגלתי, אני אדם מאמין, עם בעירה פנימית הנושאת אותי מעל לדברים”.

ב“חוות־מרפא” משוקעים זיכרונות ילדות ונעורים: טיול לחנות ספרים ישנים, שבה מצאה הילדה הערמומית את הספר “101 תנוחות אהבה”, ושכנעה את סבתה, שלא קראה עברית, לקנות לה. קריאה לילית בספר האסור והסתרתו מתחת למזרן, עד שנתגלה החטא, והספר נקרע לקרעים קטנים. זמן קצר אחר־כך רואה הילדה את סבה וסבתה, עירומים בחדר־השינה, ואחר־כך, נבוכים ומכחישים. “בחופשה הזאת הוסר נטל כבד מעל לבי. ראיתי אנשים מבוגרים בקלקלתם, ועוד יותר מכך, ראיתי אותם חוטאים לעצמם בחסות אלוהים. ואחרי כל זה, לא ניתן היה למצוא בתוכי שארית של כבוד אל מה שהיה קרוי ערכים. מאז בטחתי רק במצפון שלי”.

כשמלאו לה 7, התחתן אביה שנית, איריס נלקחה מבית סבתה והמשפחה עברה לקיבוץ כפר־מנחם. "הייתי ילדה איומה וחצופה, אימת כל המטפלות בקיבוץ. חייתי חיים כפולים: לחופשות בבית סבתא לבשתי מדים של ילדה דתייה, אבל מלמלתי את התפילות מהשפה אל החוץ; ובכפר־מנחם, שהוא קיבוץ של ‘השומר הצעיר’, הייתי נוטלת ידיים, להכעיס, כאשר כל הילדים משתרכים אחרי בתור לאוכל, ולוטשים בי עיניים. בשנות הנעורים, בחופשות הקיץ, הייתי מסתובבת בבני־ברק בחולצה קצרה, בלי חזייה, וכל אלה שנהגו ללטף אותי על ראשי, כשגרתי שם כשהייתי קטנה, היו עתה יורקים.

"עזר לי מאוד שהייתי טיפוס בעטני, כי מראש לא היו ציפיות ממני. ילדים אחרים שגדלו איתי בקיבוץ, ושיחקו על הגבול הבלתי־אפשרי שבין להתקבל ובין לשמור על העצמיות שלהם, שילמו מחיר אישי יקר. אני חיפשתי מלחמות, ולכן יכולתי להתפתח בלי הפרעה. כשעשינו בכיתה משפטים ציבוריים, חיכיתי כדי לראות את מי כולם מצדיקים, כדי להיות ההיפך באופן אוטומטי. לא מצאתי הנאה גדולה יותר מאשר להגן על מישהו, שאי־אפשר להגן עליו.

“הקו הזה נותר בי. עם כל היותי פמיניסטית, אני נהנית לשמוע גברים טוענים בצורה מבריקה נגד נשים. אני אוהבת את הפרובוקציה, אני זקוקה לה כדי להגדיר את עצמי על דרך השלילה. כדי לשמר את זהותי, לא היתה לי ברירה אלא להיות מרדנית. אולי אני, בעצם, אדם שזהותו חלשה, שחייב לשמור עליה בכל מחיר בצורה זו. סילביה פלאת כתבה, ‘כל אשה מעריצה פאשיסט/ המגף בפרצוף’. אני מזדהה עם זה. כאשר מוטח בך מגף בפרצוף, את חייבת להתנגד, וכך את מעצבת את זהותך. אני זקוקה לשנאה, היא כוח יוצר חזק יותר מן האהבה. שנאה היא כוח שמפלס דרך, מאפשר לך להפנות עורף לעבר, להתדיין איתו, ואז לזנק קדימה”.

את כוחה המהפנט של המלה גילתה במלחמת ששת הימים, כאשר ילדי כיתה ב' בכפר־מנחם כתבו מכתבים לחיילים. "נוכחתי באלכימיה של היצירה, ביכולת שלי לעשות מניפולציה של מלים ולבטא כל דבר שרציתי. הייתי כמו אשה, החווה את האורגזמה הראשונה שלה: את לא מאמינה שגופך מסוגל לתחושות כאלה. המורה אספה את המכתבים, ואני חיכיתי לראות אם יכירו בי. היא עיינה, התרגשה, ושלחה אותו ל’ידיעות אחרונות'. המכתב הזה, לפני 26 שנים, היה פרסומי הראשון.

“מאז שגיליתי את העונג הזה לא פסקתי לכתוב, תמיד על עצמי. אבי מאוד טיפח את הכתיבה שלי. התכתבתי עם סופרים, והיה אפילו מישהו שעשה דוקטורט על כתיבתם של ילדים, וחלק גדול מהחומר היו סיפורים ושירים שלי, שאבי שלח לו”. את אביה, שנפטר בגיל צעיר, לפני 12 שנים, אחרי פציעה אנושה וממושכת בתאונת דרכים, היא מבכה עד היום.

“לעאל בוחנת שאלות קיומיות כמו מהו הגיהנום, ואם יש אהבה בעולם, והאם האהבה משמעותית לקיום”, אומר העורך, ד"ר יגאל שוורץ. “מבחינה פילוסופית, היא נעה על הציר שבין קירקגור לסארטר וקאמי. אולי יש בה התרסה לעבר סופרים ישראליים צעירים אחרים, אשר כותבים על מה שמתרחש לא הרחק ממרכז העיר, או שתי אצבעות מרחוב שיינקין, או שני צעדים מאצבעם השמאלית של קסטל־בלום או גדי טאוב, שאני אגב מחבב מאוד. אבל יש בה התרסה, ‘אני לא מכאן, אני לא שייכת אליכם’. אין בספרה זכר לסכסוך היהודי־ערבי או לכל דבר שמתרחש דווקא בארץ”.

עושרה התרבותי מדהים, בעיקר אם יודעים שהפסיקה ללמוד, מרצונה, בכיתה ט', ואין לה תעודת בגרות. כאוטודידקטית אמיתית, למדה הכול בעצמה. כשחברותיה התגייסו לצה“ל, היא נישאה “לאחד מבחורינו המצוינים, בן הקיבוץ, לוחם בסיירת מטכ”ל. אולי זו היתה הפנמה של המסר שקיבלתי, שאנשים כמוני הם מהחולים והמעורערים והמוזרים, יבלת על אפה של החברה הקיבוצית, וביקשתי לתקן זאת דרך נישואים למיטב הנוער”, היא אומרת בלעג.

הנישואים לא החזיקו מעמד, ובגיל 20 עזבה את הקיבוץ עם בתה התינוקת. אחר־כך נישאה שוב, לאיש־עסקים ישראלי. שבע שנים חיה איתו בלונדון, למדה פילוסופיה עם מורה פרטי שלוש פעמים בשבוע וכתבה את ספרה. לפני שנתיים התגרשה ושבה לארץ עם בתה, ילדה יפה ומוכשרת בת 13.

“כסופרת, מעסיקים אותי יחסים של אשה אינטלקטואלית עם גבר שאיננו כזה”, היא אומרת. "זה מצב שהרבה נשים חיות בו: הגבר שלצִדן הוא הקרקע המוצקה, הדבר הקבוע והלא משתנה, בשעה שאת הרפתקאותיהן הרוחניות הן מוצאות מחוץ לבית. לא במקרה לא הענקתי שמות לבעלים של איה וכרמל, אלא קראתי להם ‘הבעל’. לא מגיע להם שם, לבעלים אנמיים כאלה. מעניין אותי מה מאפשר לזוגות להמשיך בנישואיהם בלי תשוקה, בלי התאמה: זו הדרמה האמיתית.

“שתי הגיבורות שלי נשואות נישואים לא מספקים, אלא שכרמל מחליטה להפנות את גבה לטעות שעשתה ולחיות באופן טוטאלי עם המאהב ונגדו. ואילו איה, אחרי שמצאה אהבה אחרת, מחליטה שלא לקחת את ההזדמנות, שניתנת לה להציל את חייה, ומקריבה את אהבתה למען הנישואים. ואז היא מגלה, שבכך איבדה את טעם החיים ואת החיים עצמם”.

על קיר הסלון בדירתה השכורה, ציורו של ון אייק, “חתונת הזוג ארנולפיני”. הכלה, בשמלה ירוקה, הריונה ניכר בה, באה בברית הנישואין עם בחיר־לבה. לאיריס לעאל יש בטן קטנה, חודש חמישי להריון, וגם לאחר שייוולד ילדם, לא בטוח שתינשא לגבר שאיתו היא חולקת את חייה זה שנים אחדות.

“חיים בחטא?” היא חוזרת על שאלתי וצוחקת. “לחיות בחטא אלה הנישואים הרגילים. מה שאיה וכרמל עושות עם בעליהן, אלה חיי חטא: נישואים בורגניים, משעממים, מעיקים, בגיהנום משותף. מי שחי כך נענש על־ידי החיים עצמם. את ואני לא חיות בחטא. זוג שמקדש את אהבתו יום־יום, האם אפשר לומר עליו שהוא חי בחטא?”

הם קוראים זה לזה שירה, חיים יחד בצמידות גדולה. זו הפעם הראשונה, היא אומרת, שעומד מולה אדם בעל אישיות חזקה, שמסרב להתקפל. הראשון בין הגברים שהיו לה, שאינו מפחד ממנה. "אני מעדיפה להילחם על נפשי מאשר לשקוע בתוך שלווה. אני ניטחת מסלע אל סלע, עד תהום. גברים פחדו ממני, כי יש בי כוח, ששועט קדימה ומסמן שהוא לא יודע גבולות. בעצם, חיכיתי לאחד שיעז לעמוד מולי. רציתי קרבה טוטאלית לבן־הזוג, אבל עד היום הצלחתי להשיג את זה רק בדרך אחת, כשהם נטמעו בזהות שלי.

“האתגר הוא להיות עם אדם בעל זהות משלו, שנאבק בי ולא נכנע לי. אני לא שוכחת את התמונה ב’מרד הנעורים', שבו הם נוסעים במכוניות זה מול זה, ולא ידוע מי ייבהל ויעצור ראשון. בעומקי לבי רציתי מישהו, שיעצור רגע אחרי”.

מוסיקת ג’ז ממלאת את חלל הדירה, וג’ז הוא גם שמה של הכלבה האדמונית הקטנה. איריס מתלבשת בסגנון אקסטרווגאנטי, צבעוני, מחשופים עמוקים, נראית כמו צמח־נוי אקזוטי. “במקום לספור כבשים, כשאיני יכולה להירדם, אני מתכננת לעצמי בגדים. זה נותר בי מבני־ברק, כשנהגתי לבחור בד וללכת לתופרת עם סבתא”.

היא שואפת לשלמות. “זו מכה נוראית, רודנות פנימית שמכריחה אותי לשכתב שוב ושוב, ואותו דיבוק חל עלי בכל תחומי החיים. כל ערב אני מבשלת בהקפדה רבה ארוחה, שאנשים אחרים מבשלים רק פעם בשנה, וגם אז גומרים בהתמוטטות עצבים קלה”. היא אדם פוליטי, בעלת מעורבות חברתית ודעות נחרצות.

אין לה מקצוע, מלבד הכתיבה, ובביטחון רב היא קוראת לעצמה סופרת, אף שספרה הראשון מתפרסם רק עכשיו. היא כותבת שלד עלילה, תיאור דמויות, היחסים בין הדמויות, ואז מתחילה לבנות את הסיפור, בטראנס קר־מזג.

“שואלים אותי, למה הבית שלי כל־כך נקי. התשובה היא חוסר השראה. אני מטאטאת את הבית לפעמים ארבע פעמים, עד שהמשפט הנכון בא אלי. הסופרת קולט היתה שולה פשפשים מהחתול שלה במשך שעות רצופות. אני מסוגלת להבריק חלונות, לטאטא שוב ושוב, כשאני נתקעת. אני כותבת ביד, על נייר, שכבה על־גבי שכבה. אני מבינה למה קפקא ביקש, שישרפו את הדברים שלו: גם אני לא הייתי רוצה שהגרסאות הלא־מושלמות שלי תיפולנה לידיים זרות”.

כתיבתה חגה סביב האהבה והמוות. “המוות הוא הקיר, שאני מטיחה את ראשי כנגדו. הדמיון שלי זקוק גם לערכים הנגזרים מהמוות, כמו סופי ומוגבל ומרקיב ומתפורר, כדי שערכים אחרים, הגזורים מהחיים, יתקיימו בי. לא המוות מפחיד אותי, אלא ייסורי הגוף. משמע, אני מפחדת מהחיים. הרי אנשים מפחדים מהייסורים, מהגסיסה, מהכאבים, ולא מהאין שהוא המוות”.

בכתב־העת הספרותי “אפס שתיים”, משכה איריס לעאל תשומת־לב, כשפרסמה מאמר מבריק ושיר מבריק לא פחות, תחת הכותרת “מוות – עשי זאת בעצמך”, על שירתן של אן סקסטון וסילביה פלאת, אשר כמהו אל המוות, עד שבחרו לרוץ אל זרועותיו ופירקו את זהותן הנשית “לכלל שברים חסרי צורה מינית, שמתוכם מזנקת זהות מרהיבה, שנבחרה מרצון, בעלת איכות מיתולוגית”. ב“חוות־מרפא” היא מדלגת בין תודעתן של הדמויות הגבריות והנשיות, לפעמים אפילו באמצע משפט המתחלף מנקבה לזכר, כיוון שלדעתה, הנפש אינה מבחינה בחלוקות סטנדרטיות של זהות מינית. "לוקחים אותי, את אורלי קסטל־בלום, את יואל הופמן, דוד שיץ, הופכים אותנו על הגב, פותחים לנו את הרגלים וממיינים, זכר־נקבה, זכר־נקבה. זה בכלל לא רלוונטי. נפש האמן היא תמיד אנדרוגנית.

“אלווארז כתב בספרו ‘האל הפראי’, שרוב הסופרים כותבים כדי לגרש שדים. ואני, כמו אידיוטית, נפלתי לתוך המלכודת הזו. הייתי משוכנעת, שהכתיבה של הספר הזה תגרש ממני את השדים. כשסיימתי, גיליתי שהשדים שהיו איתי תמיד, חיים איתי לנצח. אבל כתיבה ספרותית היא לא רק תראפיה, כפי שאינה רק אמירה אינטלקטואלית וסידור עולם ובנייה אסתטית. כתיבה ספרותית היא כל הדברים האלה, בתוספת משהו נוסף, שעושה את זה לעולם שלם”.

בסופו של “חוות־מרפא”, כל מי שלא מת, חוזר אל הגיהנום הפרטי שלו. האהבה לא הצילה שם איש. “מסקנת הספר היא, שעדיף שאהבה תהיה כל־כך טראגית, עד שהיא תביא למותך, מאשר שהיא לא תהיה בכלל. אבל כשסיימתי את הספר, במסקנה די פסימית, משהו בי השתחרר. הזהויות שחשבתי שלא יכולות לחיות יחד, כמו האשה היוצרת, האם, המאהבת, הרכה, האכזרית, וכל הדברים שהם אני – פתאום קלטתי שאני יכולה לממש את כולם יחד. הפחד מלידת ילד נוסף נעלם. הספר היה זירת מאבק בין חיים ומוות, בריאות וחולי, נשיות ואמהות ומיניות. אני לא יודעת אם הכתיבה היא שגירשה ממני את השדים, אבל החיים הם שפתרו את עצמם. רק לאחרונה אני חשה, שהתחלתי לחיות במין חיוּת חריפה כזו, בחדות של רגש”.

נו' 1935

דן בניה סרי שוטט כהרגלו באתר גבעת התחמושת הסמוך לביתו, ופתאום ניקר בו המשפט הזה. “אמרתי לעצמי, לעזאזל, מי זה מישאל, ולמה הוא צריך לחזור דווקא מקבורת אשתו? איזו נפש מעוותת יש לך, שאתה מחפש טרגדיות? למה לא תיקח אותו לעשות משהו עליז יותר, למשל לשׂוּחַ עם אשתו בין עצי החורש? אבל בית־הקברות הוא המקום הטבעי שלי. כשאני הולך לבקר את קבר אבא או את קבר אמא בסנהדריה, אני עובר כמעט את מחצית הקברים וקורא את כל המצבות, מחפש שמות מתאימים לדמויות שלי, כשם שאני שואב שמות מתוך מודעות האבל בשכונת הבוכרים. כל השמות בספרי החדש הם שמות של מתים. כמו מכונית שלא מצליחה לנוע בימי השלג, ומדרדרים אותה במורד, כדי שתתניע את עצמה, כך אני פשוט מוכרח כל כמה עמודים איזה שניים־שלושה מתים או גוססים, כדי שהסיפור יימשך. כמות המתים אצלי בטיוטה ראשונה מבהילה ממש, וככל שהטיוטות מתקדמות, אני מתחיל להיפטר מהם”.

וכך, משני משפטים קצרים, החל להתגלגל סיפורו של מישאל בביוף, אלמן בן חמישים, חשוך־ילדים, אשר הולכי־הרכיל בשכונתו ריננו, שבגלל אשכיו המרוקנים לא הרתה אשתו. “בשלב ההוא התפיחה בבטנו יכלה להיות גם הרעלת קיבה, כיב בתריסריון או התחלה של סרטן, ואז היה הספר אחר לגמרי”, אומר סרי. “אמרתי, נמשיך ונראה מה קורה. כתבתי עוד כמה עשרות עמודים, לקחתי את מישאל לרופא, ופתאום נעץ הרופא את שתי אצבעותיו בפי־הטבעת של מישאל, וגילה מה שגילה. נראה שהשדים שבתוכי הכתיבו חוקיות, שדרכה קיבל הסיפור את הממדים הגרוטסקיים והפנטסטיים שלו. אני לא סופר, שמתכנן מראש את העלילה, אלא נסחף איתה. בכלל לא ידעתי, שאני כותב על גבר שנכנס להריון, וכשקראתי את הטקסט שלי, הופתעתי מאבחנת הרופא לא פחות משהופתע מישאל. השורות נכתבות לא מרצוני. לא אני מוליך את ידי הכותבת, אלא עריץ שיושב מעלי הוא שמכוון אותה”.

מישאל שמח ונבוך בעדנה הפתאומית שהיתה לו, ואינו מודע לקנאתם ולמשטמתם של אנשי שכונתו, לנוכח כרסו התופחת ושדיו המבשילים. המעשה מתפתח, דרך הרבה מצבים קומיים, מפגשים עם נשים וניסיונות למצוא שידוך, עד לסוף הטרגי.

“מישאל” (הוצאת “כתר”, 1992) הוא רומן ראשון של דן בניה סרי, אחרי שני קובצי סיפורים: “עוגיות המלח של סבתא סולטנה” (1981) ו“ציפורי צל” (1988). זהו משל על אדם, המבקש לממש את עצמו, ונדרש לשלם את מלוא המחיר. הריונו אינו אסונו שלו, אלא אסונה של חברה, שאינה מסוגלת להתעלות ולראות אדם באושרו המצומצם, כי אושרו מושג בדרך שקוראת תיגר על חוקי הביולוגיה ועל חוקי החברה.

“הריונו של מישאל הוא סימפטום, שמדגיש את תחושת החריגות שלי”, אומר דן בניה סרי. “אם כתיבת אמת היא ניסיון שלנו לשרטט באיור גס את הפרופיל הנפשי של עצמנו, אז נדמה לי, שהעובדה שהייתי ילד בודד העומד מרחוק ומציץ בשמחת הקהל, רוצה להתמזג ולא מצליח, והציבור נראה לו כמפלצת טורפת בעלת הרבה זרועות, אשר אם אגיע אי־פעם לבקש את קרבתה, אצא כולי חבול מציפורניה – התחושה הזו היא שהולידה את הריונו החריג של מישאל”.

– דימית את עצמך אי־פעם בהריון?

"אני מודה, שאם היו משתנים חוקי הטבע והייתי מוצא את עצמי מקיא, ולאחר־מכן מגלה שאני תופח, ולא משום האוכל, הייתי בהחלט מברך, ‘ברוך שעשני אשה’. בשנותיה האחרונות היתה אמי רוטנת כלפיי וכלפי ששת אחי, מדוע הסתפקנו כל אחד בשניים־שלושה ילדים ולא יותר. ‘לולא מת אביכם בצעירותו’, אמרה, ‘הייתי יולדת עשרים ילדים, ולא שבעה’. שאלתי אותה, מה החן שיש בילדים רבים? הרי זו טרחה עצומה. אמרה לי, ‘קודם כול, ההריון. אביך, שלא נהג לפנק אותי כל ימות השנה, היה משנה מנוהגו, ומביא לי מיני פירות ודגנים, בצנעה, בערב, אחרי שהלכתם לישון, שלא תשמעו איך אני גורסת את המעדנים היקרים בשיני. אתה יודע מה זה לצאת מהמצוקה למשך תשעה חודשים ולהידמות כאחת המטרוניתות האשכנזיות? והלידה אמנם כואבת, אבל הרופאים והאחיות יושבים כמלצרים סביב מיטתי במשך שלושה־ארבעה ימים ומלטפים את מצחי, ועל כל פעייה קטנה שלי מכנסים קונסיליום רפואי. איפה אני זוכה לזה מכם?’ "

הריון ולידה יחזרו כמה וכמה פעמים בשיחה שלנו, גם בהקשרים פחות צפויים. כשסרי מבשל לי קפה שחור בפינג’אן קטן (הוא עצמו שותה רק מים רתוחים, בגלל דלקת הפרקים הכרונית שלו), הוא מצביע על מסננת גדולה על השיש במטבח, שבתוכה הוא מגדל נבטי אלפאלפה. "אין לי למי לתת את האהבה. אשתי בעבודה, בני הסטודנט נועם, שגר איתנו בבית, גדול מכדי שאוכל לנשק אותו, וכשאני מלטף את ראש בתי יוספה, מיד בא בעלה ואומר, אתה לא חושב, שאתה עובר את הגבול? אז מה נשאר לי? לגדל בעלי־חיים, שאני סולד מהם, או נבטים. למי שכבר עבר את גיל הלידה, גידול נבטים מעניק תחושת אבהות שאין כמותה. פה יוצאת זרוע ראשונה, וכאן גרעין מתקלף מהקליפה, ופתאום הירקרקות של כתר הנבט. וכשאני גורס אותו בשיניים, לעתים יש לי תחושה, שאני שומע פעייה רחוק של תינוק: ‘אוי, כואב!’ "

הבית זרוע בתצלומי צבע גדולים של נכדו בן השנה ורבע, בנה של יוספה, שתקבל בקרוב תואר אקדמי של גננת במכללה ע"ש דוד ילין, “ואני, שלא למדתי מעולם באוניברסיטה, אוכל להניח את ראשי מתחת לידיה של בתי ולהגיד, זכיתי בשמה בכתר”. שמו של הנכד, לירן, נבחר למורת־רוחו של סבו. “אם היו שואלים אותי, הייתי קורא לו מתניה או אחזיה, שם בעל עבר ומטען תרבותי. עם שם כמו לירן, דרושים שלושה מוהלים כדי לשכנע אותי, שהוא בכלל יהודי. אבל מה אלין ומה אתלונן, אצילות של חום הילד הזה מפגין כלפי. יש בי כמיהה לתינוקות. תמיד אהבתי לחבק תינוקות קטנים, כי הם היחידים שהיו חסרי־אונים להתנגד לי, ולא סלדו ממראי החיצוני. עד גיל ארבע הייתי מפונק בצורה מחרידה, וכשאמי הניחה אותי מזרועותיה, כשנולד אחי הקטן, לא נתנה לי כלים חלופיים להתמודד עם אובדן האהבה. שכנעתי את עצמי, שהיא דחתה אותי בגלל כיעורי. ואם אמא דוחה אותי, מדוע אקבל חמימות אצל זרים, שבוודאי לא חייבים לי?”

מאז יצא לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות בגיל 48, דן בניה סרי הוא עקרת־בית במשרה מלאה, ולפי התוצאות, עקרת־בית קפדנית ומיומנת. בכל יום הוא נהנה לטאטא את חדרי הדירה, לנגב אבק עד לגרגיר האחרון ולשטוף את רצפת המטבח. יום חמישי מוקדש אצלו לניקיון יסודי, כולל צחצוח החלונות והדלתות, “כדי שאשתי לבנה, כשתחזור מעבודתה כמזכירה ראשית בבית־ספר תיכון ‘דנמרק’, תמצא בית מסודר שאפשר להיכנס אליו, ותאמר, עכשיו אתה רשאי לקבל ממני נשיקה. לאשה הזאת אני חייב הרבה, חולשתה היא מעלתה. את כל כוחה היא מקדישה לאחרים, אבל כשמגיעה שעתה לעשות לעצמה, אין בה כוח אפילו להרים יד וללטף את מצחה”.

מהימים שהיה פקיד במשרד החקלאות, התרגל לכתוב בין 4 ל־6 לפנות בוקר, “בשעות האלוהים שבהן נדמה לי שהמלאכים מקפלים את הכנפיים, ואפשר לראות אותם מלטפים פניו של זקן אומלל שזקוק לרחמים, או להאזין לנשיקה האחרונה, שהם נותנים לתינוק בעריסה, ואז, בנינוחות הזו, גם השורות הפשוטות ביותר שלי נדמות בעיני כשירת מלאכים. בשעה שש אני קוטע ברשעות את השורה או המשפט שכתבתי, ופונה לעיסוקַי כאב וכבעל, סוחט כוסות מיץ, מכין כריכים. לא רציתי ליצור מצב, שמישהו ירגיש שהוא עֶבד לעבודת הכוהנים של אביו בכתיבה”.

– הכתיבה לא די חשובה לך, כדי שתפנה לעצמך שעות ותדרוש שקט והתחשבות מבני־ביתך?

“הייתי מתבייש בפני עצמי, לו ילדי היו צריכים לדפוק על הדלת לפני שנכנסים. אני כותב בדלת פתוחה, ותמיד, גם כשהיו קטנים, היו רשאים לבוא ולהפריע בכל שאלה, מבלי שיעלו על הדעת, שהם טורדים אותי באותו רגע מהשראה של בניין־קסם של משפט שעמד ממש מולי, ולא יחזור לעולם. מהו קסם המשפט הזה, מול ההרגשה שבני יכול להיכנס אלי בכל עת ולמצוא פרטנר לשיחה? אם אדם לא נזהר במהלך כתיבתו, הוא עלול לגלות, שאיבד במהלך השנים את אשתו, את ילדיו, את ידידיו”.

“מישאל” הוא ביוגרפיה רוחנית של דן בניה סרי. הוא מיקם את ההתרחשויות בשכונת הבוכרים ובשכונות הסמוכות לה, והגיבורים, כמו מישאל בביוף עצמו, הם ברובם בוכרים. “לו עשיתי אותם תימנים, כמוני, זה היה קרוב מדי אלי”, אומר סרי.

הוא נולד ב־1935 בשכונת “בית ישראל החדשה”, אך המכולת של אביו יוסף עמדה בשכונת הבוכרים. ילד אמצעי מתוך שבעה. “בשכונת שמואל הנביא הסמוכה גרו כמה משפחות אשכנזיות אמידות, ואני הייתי נושא עבורם את הסלים מחנות המכולת של אבי. קיבלתי את החלוקה הזו בין עשיר ועני כחוק טבע, אך אז גם למדתי את הקנאה. כשלבשנו פעם בגד יפה, נדמה היה לנו, שאנו מערימים על אותם חוקי טבע, ובאותו רגע אין עוד לאשכנזים שום יתרון עלינו. כשהייתי לאב, ובני נועם ביקש נעלי ‘אדידס’, הבנתי מה הוא רוצה: לא זוג נעליים, אלא לכווץ את המרחק בינו לבין הילדים האחרים. כאב לי, שכפקיד ממשלתי לא יכולתי להעניק לבני את מה שהוא זכאי לו מבחינת הצדק הטבעי”.

תמיד חש כברווזון מכוער. “אני לא מוצר אסתטי. כנער, היופי החיצוני היה בעיני עיקר, ומתוך שלא התברכתי ביופי הזה, הרגשתי כבעל־מום, עד שלא מצאתי שום הבדל ביני לבין הגיבן מנוטרדאם. כמי שמאס בעצמו, הייתי צריך לחפש חיזוק לעיוות המומי הזה שהענקתי לי, והשתכנעתי שהסביבה כולה חושבת עלי, את שאני חושב על עצמי. ניסיתי למצוא את מקומי ולהתחבב על בנות כיתתי בבית־ספר ‘סוקולוב’, באמצעות הלשון הגבוהה וההומור שלי. פנייתי לספרות, בגיל 40, היתה ניסיון לחפור אל תוכי ולנסות לפענח את הקודים המורסתיים, שיצרו את תדמיתי השלילית בעיני עצמי”.

קטעים מתוך ילדותו ריקע לתוך “מישאל”. אביו של מישאל בביוף הוא מוכר גפרורים, “איש מתון היה, כמעט עני, שפעמים אפילו לחתיכה של גבינה לא הספיקו לו מעותיו”, החולם לפתוח חנות צעצועים מפוארת. את מעט רכושו הוא ממשכן, כדי לרכוש צעצועים לחנותו.

בדומה לגיבורו מישאל, גם דן בניה סרי התייתם בגיל 13. כדור של צלף ערבי השיג את אביו, כאשר יצא לפתוח את חנות המכולת הקטנה שלו. נדמה שסרי כותב על יתמותו שלו, כאשר הוא מתאר את אמו של מישאל:

דן בניה סרי: “לפני זמן־מה השתתפתי בערב ספרותי בפרדס־חנה, והמבקר אריאל הירשפלד הציג את סיפורַי והעיר על האבלות המזרחית המאופקת, ששורה עליהם. נדהמתי, שהוא קלט את זעקות־האמת, שהיו בתוכי בזמן הכתיבה, ולא ידעתי על קיומן. אבי נהרג ערב פסח תש”ח. ישבנו על אבא שעתיים בלבד אחרי הקבורה, ואז ציווה סבא לקום מה’שבעה', ללבוש בגדי לבן, ללכת לבית־הכנסת ולקיים סדר־פסח כהלכתו, בשירה ובזמרה, כאילו אבא נמצא בקרבּנו. סבא ישב בראש השולחן, ואנחנו, שבעת היתומים, חנקנו את הדמעות, שמא סבא יגער בנו, מול הגדול בחגי ישראל. אמא העמידה פנים שנתקפה בהרעלת קיבה, והלכה שוב ושוב להטיל את מימיה בשירותים, ובכל פעם חזרה ועיניה אדומות. שבעה ימים לא הורשינו לבכות על אבא.

“את מחנק הדמעות שלא בשלו בעיניים, אני מבטא בכתיבה. אני לא נותן לאיש להיגרר ולהיסחף, האבלים כולם מתאבלים אצלי באמירות מאופקות, ואיש לא מלווה את הדברים בבכי או בקינה. כמי שחווה את סבלות הוריו, ולא יסיים לעולם את הדיאלוג האבוד שלו איתם – המעמדים האלה, שבתמונות הילדות של מישאל עם אביו ואמו, הם אולי המדויקים ביותר, כי בהם נגעתי – קרוב מכל תמונה אחרת – בדמעותיו של אותו ילד, שלא בגד בי מעולם”.

לבתו יוספה קרא על שם אביו, לבנו נועם, על שם הסבתא נעמי. את אמו בתיה, אשר אחרי מות אביו היתה לפועלת מרודה, שבורת־גו, שניקתה משרדים במשרד ממשלתי, הנציח בשם הפרטי בֶּנְיָה, שהוסיף לעצמו אחרי פטירתה ב־1982.

* * *

אותה מיניות חוטאת, חשאית, השוררת בכל כתיבתו של סרי, נמצאת גם ברומן “מישאל”. מישאל נזכר בסבו:

– מדוע מישאל אינו יכול להסתפק בתינוק המתרקם בו, והוא מתעקש לחפש לו כלה, ולהתאכזב בכל פעם שהשידוך לא יוצא לפועל?

“בימינו אולי היה נשאר לבדו, אבל בחוקיות השכונתית של ימי ילדותי, שבה מתרחש הסיפור, המושג של ‘משפחה חד־הורית’ לא היה מקובל. מישאל רוצה לחיות לפי מוסכמות החברה, כדי שהבן שהוא נושא בבטנו, יזכה לחמימות משפחתית ממוסדת”.

אחת המועמדות היא יוכבד, בחורה מבוגרת החיה בבית הוריה ומטפלת באמה המרותקת לכיסא־גלגלים. מישאל, כחתן עתידי, מוזמן לארוחת ערב, אך צלחתו נשארת כמעט ריקה, בשעה שהבת עורמת הררי־ירקות ובשר על צלחתו של אביה. אחרי הארוחה מצווה האב על בתו להוציא את שמיכתו מחדר השינה המשותף לו ולאם, ומודיע, שהוא יישן הלילה על הספה בסלון. למשמע הדברים, הבת המבוהלת שומטת מידה את הצלחות. האב זורק את שברי החרס לאשתו ומהמהם בקול מאיים, “רק אתמול קניתי”, והאם, שותפה למערך היחסים הסוטה, מצווה על יוכבד לנקות את השברים, ומעיני מישאל “לא נעלם המבט האפל שנתנה בספה”. בלילה שומע מישאל מהחדר השני “קול צווחה נואשת, ואחריה קולות כבדים של רגליים יחפות”. בבוקר, “יוכבד ניצבה בגבה אליו, גופה שמוט משהו, וידיה קיפלו באימה את שמיכת הצמר שעל הספה. מששמעה את צעדיו, השליכה בבהלה את השמיכה מידה ובעטה בחפץ כלשהו אל מתחת לספה… היו אלה, כפי שחשש, תחתוניו המגואלים של אביה. הריח הדביק לא הותיר בלבו ספק”.

– המלים ‘גילוי־עריות’ אינן נזכרות, ובכל־זאת, נוצרת תחושה של חטא לגבי המתרחש בבית הזה. נדמה שזה עורק, שחוזר בכל סיפוריך: מיניות אפלה, נרמזת אך לא מפורשת.

דן בניה סרי: "נכון. האב שוכב עם בתו, וכדי לא לאבד אותה, יטרפד את השידוך. יוכבד, שרצתה להינשא למישאל ולהיחלץ מתהום הטומאה, שהיתה שרויה בה כל הימים תחת משא־הבשרים של אביה, תטביע את עצמה בים ברגע שנשבר בה חלום הנישואין, ומותה יעניק מניע רגשי לדודתה המיילדת, לפצוע בסכין, כנקמה, את תינוקו של מישאל בשעת הלידה.

"זו ההצדקה העלילתית. אבל יש לזה הסבר במישור הפנימי יותר. חיי־האישות והמין נדמו לי כמשאת־נפש שלא אוכל להגיע אליה. בחלומותי, אנסתי את אלה שאהבתי, הייתי הברוטאלי, הכופה את עצמו, כי לא שיערתי, שיהיו מסוגלות לאהוב מרצונן יצור מעוות שכמוני. אחרי מעשה האהבה איתי הן בוודאי לא צעקו ‘הללויה’. לא הכרתי את המימוש האמיתי והטבעי של מעשה אהבה נכון. גם בגלל החינוך הדתי שלי – והרי ‘מישאל’ אינו ביוגרפיה אישית שלי, אלא גם ביוגרפיה שכונתית – המיניות היתה אצלי בחזקת חטא. אשתי, שנשאתי בגיל 30, אחרי ארבע שנות חיזור, היא המימוש הראשון של חיזור לשמו, שיצאתי בו מהקליפה המגעילה, שבה כלאתי את עצמי.

“אני אדם, שחייו מוחמצים. לא יכולתי לחוות ילדות בצורה חופשית, להשתעשע עם חברים, לשוב הביתה עייף, לחבק את אמא ולומר: אמא, כמה נפלא היה היום. לא זכיתי לחזר אחרי בנות כדרך שהטבע מצווה עלינו ולזכות במעט צוף, לא זכיתי לבקש לעצמי מסלול לימודים ועבודה, שיתאים ליכולתי. העולם משתקף למולי תמיד בעד משקפיים שחורים, ואם לא די לי בזה, גם הם מפויחים. נישואי הם סוף־סוף גלגל אחד בעגלה המרוטשת הזו, שקוראים לה אני עצמי, שמתהלך כהלכה מלא אוויר, ולא חסר לו דבר”.

סרי אומר, שבלי היסוס היה מוותר על הכתיבה, תמורת היכולת לחיות את החיים הפשוטים: “ללכת עם ילדַי לגן משחקים, לאהוב את אשתי, ללכת לעבודה ולא להתיירא מאנשים ומגערות ולצחוק מכל בדיחה בקלילות רבה. לדאוג לכך, שמחזור הדם שלי יהיה מלא רק בחמצן ובמרכיבי מזון חיוניים, ולא בכל מיני הפסולת שאני מלא בה, בכמות שיכולה לקטול שלושה אנשים בריאים. אדם מאושר חווה את אושרו. רק מי שלא מסוגל לחוות אושר, כותב את הסיפור העצוב על האיש האומלל, שלא זכה מעולם להחזיק באושר”.

– אתה רואה את עצמך כותב ספר, שמתרחש בשנות ה־90?

“כשאגיע לכתוב על 1990, סימן שנגמלתי מהפצעים שלי, ואז הייתי בועט בספרות, בועט בכל רמז של כתיבה. כדי לחיות את המציאות, אני לא צריך לכתוב עליה”.

הביקורות הנלהבות על ספריו, העובדה ש“אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב” ו“עוגיות המלח של סבתא סולטנה” נלמדים בתיכון, התארים “עגנון התימני” או “מארקֶס הישראלי” שהוצמדו לו, הרווחה הכלכלית, שהוא זוכה לה בעקבות כתיבתו, לא הצליחו לרפאו מרגש הנחיתות הבסיסי שלו. "נס הכתיבה ונס ההכרה בכתיבתי קרו לי בגיל, שצלקות הילדות היו כל־כך קשות ויבשות, ששום נס לא יכול למוחקן. אפשר שההכרה הספרותית, שאני מקבל בשנים האחרונות מהקוראים, יכולה להוות מעין מייק־אפ, שבעזרתו אשה מחפה על צלקות ועל חטטים, שמכערים את דמותה. אבל לחזור לפנים חלקות, הכתיבה שוב לא תחזיר אותי. ואולי זאת הסיבה, שמישאל לא זוכה להחזיק בתינוק.

“היום אני יודע, שהכתיבה אינה בדיוק התהליך התראפי המוחלט. הריונו של מישאל היה מנחת־תודה לחברה, שאמורה היתה לאמץ אותו בזכות הנס שהוא חולל. אלא מתברר שהנס, המנחה, הקטורת, הם בעצם המוט המשחית שהיכה על ראשו. כי החברה מתנקמת נקמה נוראה בכל מי שמנסה להפר את חוקיה. אני מרגיש, שיש פער גדול בין ההתכוונות הפנימית שלי – בין נהמות־הפרא ששמעתי בתַת־ההכרה, מתוך העולם האפל שממנו נובעים חומרי־הגלם שלי – לבין התוצאה הסופית. מסעו של מישאל הוא מסע הכישלון שלי אל החברה, ושובי ממנה בבושת־פנים”.

נו' 1960

זה הפתרון המקורי לבעיית האחריות האמהית, המעיקה לעתים יותר מכל שק הרובץ על הגב, שמצאה לעצמה דולי, גיבורת ספרה של אורלי קסטל־בלום “דולי סיטי” (“זמורה ביתן”). וזה, אחרי שהתקינה סורגים לא רק על חלונות דירתה שבקומה ה־37, אלא אפילו על פתחי הכיורים והאמבטיה, כדי שהילד לא יישטף, חלילה, לתוך הביוב. ועוד אלף תכסיסים אחרים להתחכם לגזר־דין המוות, המרחף מעל ראש כל ילד מרגע היוולדו.

אל החרדה האמהית התוודעה אורלי קסטל־בלום לראשונה באופן אישי, כשילדה את בתה. "אחרי שלושה ימים בבית־החולים נותנים לך את התינוק ביד, שתיקחי הביתה, ומצפים שתיכף תדעי מה לעשות איתו. יש כאלה שפותחות את החזייה, ותיק־תק – הכול בא להן בטבעיות. אבל מאיפה אני צריכה לדעת לטפל בתינוק, תסבירי לי? זה כל הקטע. ובסך־הכול הייתי אמא רגילה, קצת לחוצה, צעירה, בת 25, אולי צעירה מדי.

"אני זוכרת, שאסנת היתה בת שלושה חודשים: היא שכבה על הספה לצדי, כך שאת לא יכולה להגיד שהיה כאן מקרה של הזנחה, והיא פלטה דייסה, ונשמה אותה פנימה. גם כשהתחילה להעלות קצף, לא קלטתי. לקחתי אותה על הידיים ואמרתי לעצמי, מעניין מה קורה לה. עוברות דקות, והמוח לא קולט. בחורה דפוקה בראש. הסתובבתי איתה בבית, והיא ממשיכה להעלות קצף, עד שאמרתי, זה לא עסק. דפקתי אצל השכנה, והיא אומרת לי, את נורמלית? הילדה תמות! רצתי לרחוב עם התינוקת בידיים, פרצתי למישהו לתוך המכונית, ודרשתי שייקח אותי לבית־חולים. תוך שנייה הכניסו לה שם צינורית לגרון, הכול פרץ החוצה, הילדה בוכה, והכול בסדר. זה היה נגמר נורא לא טוב, אלמלא דפקתי אצל השכנה ושאלתי את עצמי שאלות קיומיות, כמו למה הילדה מעלה קצף.

“אחר־כך חשבתי שלא הייתי מספיק אחראית, אז אימנתי את עצמי. על כל שיעול הייתי בודקת אותה. מדמיינת לי מחלות ומומים. סבלתי מדאגת־יתר. בפסיכולוגיה אומרים, שזה סוג של תוקפנות מודחקת, שאני מפחדת מהאלימות שלי. אמא אחת מכניסה לילד שלה מכות רצח, והאחרת חושבת שהוא הולך להיחנק. אבל מה את יכולה לעשות? שיגידו לנו מה זו דאגה נורמלית? אם הכול עניין של כמות, אז שימדדו ויגידו לנו, מאה סמ”ק זו דאגה נכונה; מעל זה – צריך ללכת לטיפול, עוד מעל זה, להרחיק את הילד מהבית, מתחת לזה, להוציא אותו למשפחה אומנת".

לגיבורת ספרה קראה אמנם “דולי”, ולא אורלי, אך הדמיון בצליל הוא רק אחד הרמזים לכך, שקסטל־בלום לא טרחה לפרוש צעיפים עבים מדי שיחצצו בינה לבין המציאות, ושב“דולי סיטי”, הכתוב בגוף ראשון, היא מדברת במידה רבה על עצמה. את הספר הקדישה לבתה אסנת.

* * *

לעתים נדירות זוכה יוצר צעיר למבול הסופרלטיבים, שהונחתו על אורלי קסטל־בלום, מרגע שהחלה לפרסם. “בסיפוריה שוררת אינטגרליות אמנותית מושלמת, כשם ששליט בהם יושר אמנותי חסר־פשרות”, הכריז פרופ' דן מירון על שני ספריה הראשונים, “לא רחוק ממרכז העיר” ו“סביבה עוינת”. “יש כאן שלמות של ייאוש”, התמוגג ס. יזהר מספרה השלישי, “היכן אני נמצאת”. ד“ר יגאל שוורץ השווה את קטע הפתיחה של ספר זה לפתיחה הנפלאה של “ארץ הישימון” של ט”ס אליוט, ופרופ' גרשון שקד קבע, כי קסטל־בלום שינתה את פני הספרות העברית המודרנית, ו“הצליחה לעצב את הייאוש הנורא של האדם המטרופוליטני, שכל מגע שלו עם העולם הוא מדומה”. מעטים לא אהבו את כתיבתה המיוחדת, המערערת את שלוות־הנפש. “תמהוניות סתומה”, פסקה המבקרת הדה בושס ב“הארץ”. ספריה של קסטל־בלום תורגמו לאנגלית, לצרפתית ולהולנדית. היא רואיינה למוסף הספרותי של ה“טיימס”, כנציגה מסקרנת של הספרות העברית החדשה.

אורלי קסטל־בלום: "כל הזמן התייחסתי לעצמי בספקנות. אמרתי לעצמי, את אמא, אבל את לא כותבת בכלל על אמהוּת. בשום ספר שלך לא נגעת בנושא. ב’היכן אני נמצאת' הגיבורה גרושה פעמיים, בלי ילדים, אפשר לחשוב שאת רווקה. את רחוקה מעצמך, ואת לא מצליחה להגיע למשהו שחשוב לך. וזה מאוד הטריד אותי. כאשר סוף־סוף הרגשתי, שאני יכולה לגעת בזה, אמרתי לעצמי, גברת, הפעם את מוציאה את החרא עד הסוף. את כל החרדות האפלות, את כל הסטיות. את האחריות הארורה הזאת, שיכולה להוציא מהדעת.

"את הספר הזה כתבתי בבקרים, כשלא היה אף אחד בבית. הייתי פותחת את המחברות שלי, כותבת ורועדת מרוב העוצמה. כתיבה מרוכזת, של שעה־שעתיים ביום לכל היותר. יותר מזה אי־אפשר. כשאת קוראת ספר כמו ‘דולי סיטי’ את אומרת, טוב לבן־אדם שלא מחזיק ספר כזה בתוכו, טוב שהספר יצא החוצה, כי אלה חומרים מסוכנים, מרעילים, אסור להחזיק אותם בפנים.

"כתבתי ביד, בעט על נייר, כי אחרי שחצי ספר קודם שלי נמחק לי במחשב, לא לקחתי סיכון שאאבד גם את הספר הזה. לפני שיצאתי מהבית, הייתי בודקת שוב ושוב, שבאמת כיביתי את הגז, פחדתי שתפרוץ בבית שריפה ותאכל את הדפים. הרגשתי, שהפעם אני בתוך הקרביים, שאני שוחטת פרות קדושות.

“זהו רומן, הספר הראשון הקוהרנטי שאני כותבת, והפעם, מדובר בדם. דיו, דיו אדומה, אבל זה דם. בהחלט דם. זה ספר יותר כסאחיסטי מהספרים הקודמים שלי, יותר חריף. החוויות נעשו יותר אימתניות. המציאות הקשה השתלטה עלי כמו איזה סקס־מניאק, שחדר לתוכי ועשה בי שמות. סוג של אונס”.

אורלי קסטל נולדה בתל־אביב ב־1960. הוריה עלו ממצרים ב־1949, ובבית דיברו צרפתית. “אמא עבדה בבנק, אשה קשת־יום, שכל החיים שלה עבדה קשה. אני ואחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים, כיום עובדת סוציאלית, היינו ילדות־מפתח”. אביה עבד ב“אל־על”, כראש מדור משכורות. ב־1986 מת מסרטן ריאות נדיר וקטלני. את כל הפרטים האוטוביוגרפיים האלה – כולל מצרים, אל־על, סרטן ריאות, אחות עובדת סוציאלית – הצמידה אורלי קסטל־בלום גם לגיבורה הספרותית שלה, דולי. “לא בכדי בחרנו לעצמנו – אחותי ואני – מקצועות שהעבודה בהם דורשת הקרבה והתמסרות טוטאלית. אצלה זה היה מתוך אלטרואיזם, אצלי – מתוך שיגעון”, כותבת קסטל־בלום, מפיה של דולי.

דולי היא רופאה, שלמדה לטענתה שמונה שנים באוניברסיטה של קטמנדו, וגרה בדולי סיטי, עיר מטורפת, בלי עבר ובלי תשתית, המזכירה מאוד את תל־אביב. “היא רופאה כמו שאני סופרת”, צוחקת קסטל־בלום. “אני משחקת עם הביוגרפיה שלי, כשאני כותבת. אני נהנית להראות את עצמי לרגע, כמו שאני, ואז אני משנה כמה פרטים והופכת לבן־אדם אחר, ואז זה כבר לא אני”.

כיוון שאינה רשאית לעבוד כרופאה בישראל בלי השתלמות ממושכת ב“שיבא”, פורקת דולי את דחפיה היצירתיים על חיפוש תרופה לסרטן, אשר היא בטוחה שהחברה כולה חולה בו, ועל בנה, שאת אביו אינה מכירה, ואף באִמהותה עליו אינה בטוחה. חרדתה לו מעבירה אותה על דעתה. על כל שריטה היא מכניסה אותו לאמבטיות של יוד, ובכל שני וחמישי פותחת אותו באזמל של מנתחים, לוודא שכל איבריו תקינים. כשנדמה לה שחסרה לו כליה, היא טסה איתו לגרמניה.

כשאנחנו נפגשות, זיכרון האם מכרמיאל, שהטביעה רק יומיים קודם־לכן, את שתי ילדותיה הקטנות, מרחף בחלל. העיתונים באותו שבוע סיפרו גם על אם אחת בהודו, שערפה בסכין את ראשי ילדיה. זוג בצרפת קשר והידק את איבר־המין של בנם בן השלוש, שלא ירטיב במכנסיים, עד שהילד מת. גבר אמריקני בן 50 הדביק במזיד מאות נערים באיידס. בברזיל פועלת כנופיה של חוטפי ילדים, כדי לספק איברים להשתלה. נדמה שאורלי יונקת את הזוועות, שהיא זורעת בספריה, לא מדמיונה הקודח, אלא מהמציאות.

אורלי קסטל־בלום: "הביטוי הזה, ‘איך היא יכלה לעשות את זה, הרי היא אמא’, מצחיק אותי. כאילו שהאמהוּת הקדושה מגינה מפני משהו. היה לי גם עניין פילוסופי – מה זה שמטילים הכול על האמא בחברה שלנו. אני בודקת את גבולות הרוע האנושי, ועד לאן מסוגל הרוע האמהי להגיע. זהו סיפור התפתחות של שיגעון, הליכה על הגבול בין שפיות לטירוף. מרוב אחריות, שעלתה לה לראש, דולי מתעללת בילד שלה.

“הרגשתי רע מאוד כששמעתי על האמא מכרמיאל, כי גם אצלי בספר יש סצינת הטבעה באמבטיה, אם כי זה נגמר אחרת. למזלי, אין שום סיכוי, שהאשה ההיא קראה את הספר, הוא עוד לא התפרסם אז, אחרת זה היה על מצפוני. אני גם מבינה, שהיא היתה ממש חולה, תכננה את כל העניין והשאירה את הבנות בבית בבוקר. אני מנסה להיות בסדר ולנקות את המצפון שלי מכמה שיותר דברים, כי אני לא מסוגלת לסבול רגשות־אשם”.

אורלי שירתה בצבא כמש“קית תנאי־שירות בסיני, למדה שנה קולנוע באוניברסיטת ת”א, ועוד שנה ב“בית צבי”. “סיפרו לי שאחד המנהלים אמר, כשהוחלט לזרוק אותי מ”בית צבי" בגלל אי־התאמה: ‘השמש לא זורחת מהתחת של אורלי קסטל’. המשפט הזה כל־כך שעשע אותי, שהכנסתי אותו לספר ‘היכן אני נמצאת’, כשמסלקים את הגיבורה מבית־הספר לתיאטרון. אני בהחלט לא מרכז העולם. אוי ואבוי היה אם השמש היתה זורחת ממני, איזו צורה היתה לעולם".

ב“בית צבי” הכירה את גדי בלום, עיתונאי ב“העיר”, ונישאה לו. “שנינו קורצנו מאותו חומר, חיים באותם עולמות. לא יכול להיות דבר טוב יותר בעולם ממה שיש לי איתו”, היא אומרת. קירות דירתם ריקים מתמונות, שניהם עובדים בסלון, אורלי כותבת בתוך כוך קטן.

“מבחינה נפשית, עוד לא הגעתי לשלב, שאני אלך לחנות, אבחר תמונה ואתלה אותה. כשבן־אדם הולך וקונה תמונה, זה מעיד על כך שהוא אדם רציני, מבוסס, עם שקט פנימי. אני עוד לא הגעתי לכזאת שלווה בחיים”. היא כמעט לא יוצאת מהבית. “אני לא ממש מתלוננת, כי אני מנסה להישמר, לא למהול את עצמי, כדי להישאר עם רגישויות לכתיבה. אבל לפעמים אני מוכרחה לצאת לראות את המפלים”.

– לראות מה?

“לראות את המפלים. טבע, חיים, אני מתכוונת. לצאת החוצה, לחתוך את היום”.

מלים מאוד חשובות לה, יש להן קיום משל עצמן, והיא מייחסת להן כוח כמעט מאגי. “הפסקתי לעשן, כי חשבתי שאני מרעילה את הסביבה. נדרתי נדר, תארי לך. דבר מאוד מסוכן ולא מומלץ. אל תשאלי מה, הבטחתי דבר בלתי־הפיך. נורא מתחשק לי לעשן, ושמעתי שיש אפשרות של התרת נדרים בכותל, ביום כיפור, וכבר שלוש־ארבע שנים שלקראת יום כיפור אני אומרת, אולי הפעם אסע לירושלים ואתיר את הנדר, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מאמינה בהתרת נדרים”.

– את מפחדת מהנדר? לא מעיזה לעשן?

“בטח. שמתי לעצמי נדר כסחני ביותר, שלא תדעי. בחיים אני לא אדליק עוד סיגרייה. טוב, לא נורא”.

היא רזה, שקופה, חמשת חודשי ההריון השני שלה ניכרים בה אך בקושי. “ודאי שהיו לי היסוסים להביא ילד נוסף לעולם כזה. בהתחלה חשבתי, שאסנת תישאר בת יחידה, שאני לא אוכל להתמודד שוב עם האי־ודאות שבחיים. אז אני מנסה לשלוט במקסימום. עשיתי את כל בדיקות ההריון האפשריות. הבעיה שלי היא מה שאני קוראת בספר ‘מחלת האפשרויות האינסופיות’. המוח שלי עובד ובודק אפשרויות כל הזמן. מבחינה מטאפורית, די לי באפשרות שהבית בוער, כדי שאזמין מכבי־אש. אולי יש מציאות אחת, אבל יש עוד הרבה מציאויות מקבילות, שכל אחת מהן אפשרית בעת ובעונה אחת, והאי־ודאות הזאת מטרידה מאוד”.

אנחנו יושבות בבית־קפה של מלון תל־אביבי מפואר, הנשקף אל הים. פתאום אורלי מביטה דרך החלון האפרפר, המסנן את קרני השמש, ואומרת, “תגידי לי, הספינה הזאת, שם על קו האופק, הולכת לטבוע?”

– מה פתאום?!

“תסתכלי על הזווית, החרטום נוטה לתוך המים, אני מאוד מקווה, שזו רק אשליה אופטית, ושהיא לא טובעת. בדיוק חשבתי על המלחים המצריים, שטבעו כאן מול חוף תל־אביב לפני איזה זמן. את מבינה? אפשר לחשוב שהספינה שטה, ואפשר לחשוב גם שהיא טובעת, ויש עוד מאה אפשרויות”.

הכתיבה שלה דומה לפעמים לווידיאו־קליפ: תמונה מתחלפת בתמונה, בקצב אימתני, תזזיתי. אלף האפשרויות ממומשות בעת ובעונה אחת. הפנטסיה חוגגת, הילד המנותח נפתח ונסגר כמו ריצ’־רץ'. אנשים זורקים את עצמם דרך החלון או מושלכים החוצה, אבל לא תמיד מתים. כמו בסרטים מצוירים, כאשר מכבש עולה על הדמות המצוירת ומועך אותה, אבל ברגע שאחרי, היא מתנפחת וחוזרת לחיים. מוות הוא לא מוות, וחיים הם לא חיים. הרבה מעשים ומחשבות, ומעט הבעת רגש.

קסטל־בלום מפתיעה אותי כשהיא מגלה שחומר הקריאה האהוב עליה הוא ספרי היסטוריה. דווקא היא, עם הכתיבה ההיפר־אקטיבית, אשר המבקרים אמרו עליה שמאפיינת יותר מכול את הניכור של החברה המודרנית. “אני אוהבת לקרוא על העולם הקדום, על ארץ ישראל בתקופות קדומות יותר מיוון ורומי. אני קוראת היסטוריה, כי שם לפחות אני יודעת איך זה נגמר, זה המקום היחיד שבו יש ודאות, סיפור עם התחלה ואמצע וסוף. אולי ההיסטוריה תכניס לי לראש את תחושת הוודאות, שההווה לא מעניק לי”.

* * *

דמות מרכזית בספר הוא אביה המת של דולי, שעבד בחברת התעופה הלאומית “בי־עף”, שמשרדיה הראשיים שוכנים ברחוב בן־יהודה בדולי סיטי. בנוסף לנושאי האמהוּת, הטירוף, החולי, הספר הוא חיפוש אחר האב. אורלי כותבת בכאב רב ובזעם עצור על אביה, סלבו קסטל, ששנים רבות מחייו עברו עליו בחברת “אל־על”, עד שחלה בסרטן.

אורלי קסטל־בלום: "כשכתבתי את השורה האחרונה הזאת אמרתי לעצמי, תראי איך את מתייסרת, אבל מדי פעם יש מלה או משפט, שהם תמורה אדירה על המאמץ, שבגללם שווה כל הסבל. עם כל מלה אני ממצה את הדין עד הסוף, ובמשפט הזה הרגשתי שפגעתי באמת.

“בכתיבה על אבי, ניסיתי לבדוק את משמעות חייו ומותו. אני מרגישה שהיתה לי החמצה, למרות שאני דומה לו, שום מסר לא עבר מצד לצד, הוא לא הכיר אותי מספיק, ואני לא הכרתי אותו. אבי החמיץ את חייו. אני חבה לו חוב, שלעולם לא אוכל לפרוע, ואני מקווה שהצלחתי, בכתיבה, להעלות על נס את עצם קיומו. אבא לא ראה אותי כותבת, התחלתי לכתוב רק אחרי שמת. אילו היה חי, לא הייתי מעיזה לעשות שום דבר. היה בו משהו ויקטוריאני. לידו לא הייתי מעיזה להגיד את המלה ‘תחת’, והרי בכתיבה אני משתמשת במלים גרועות יותר”.

– ומאמך אין לך מעצורים?

“אמי לא קראה את הספרים שלי”.

–??

“היא לא קוראת עברית כל־כך טוב. וחוץ מזה, היא די מסויגת ממה שאני עושה. היא היתה רוצה שאכתוב את ‘הציפורים מתות בסתר’, את זה היתה קוראת. כל הקטע הזה של הכתיבה שלי לא אומר לה הרבה. היא אומרת לי, תשמעי, זה לא כסף, זה סתם חלומות, תפסיקי לחלום ותתחילי לעבוד. היא אשה קשת־יום, 38 שנה עבדה בבנק, והיא חושבת שאני מתפנקת. היא אומרת לי, כל מצבי־הרוח האלה שיש לך, זה רק בגלל שאת משועממת, שאת חושבת יותר מדי. תיכנסי לאיזו עבודה, תהיי עסוקה כל היום, ולא תחשבי על כלום. קצת כואב לי, שהיא לא מכירה בי, אבל אולי זה מה שמחזיק אותי, כי אני יכולה להיות חופשייה. אחותי קוראת את הספרים שלי, אבל אין הערצה אצלנו במשפחה. זורקים מלה פה, מלה שם. אנחנו אנשים נורא סטרייטים”.

– גם את מרגישה, שאת לא עושה שום דבר חשוב?

"אני דואלית בעניין הזה. מצד אחד, אני מרגישה שכל מה שאני עושה מוכפל באפס. אף פעם לא עבדתי במקום מסודר, מלבד שלושה חודשים, ב־1988, כששִכתבתי מאמרים ב’הארץ'. יש לי רגשות־אשם, שבעלי מפרנס אותי. רק באחרונה התחלתי לקבל איזו הכנסה חודשית קטנה מהכתיבה, וקצת התחלתי להרים את הראש. אני מניחה את הספרים שלי על המדף, שאראה אותם, ולא אגיד לעצמי, שאני לא עושה כלום.

"כשאני לא כותבת, אני מרגישה נודניקית, קצרת־רוח, לא שלמה. אז אולי זה פינוק לשבת ולכתוב, אבל דבר אחד אי־אפשר להגיד על הכתיבה שלי, וזה שהיא פחדנית. צריך כוח ליפול לתהומות שאני נופלת, ולצאת מהם בחיים, ועוד עם ספר ביד. זה לא פשוט. גם הכתיבה היא ניסיון לחפש תרופה לסרטן, כמו שדולי עושה.

“יש לי עוד ספר בראש, אבל אני לא ממהרת לכתוב אותו, כי אני נזהרת, בגלל שאני בהריון. כדי לשמור על המתח שלי, אני לא קוראת לעצמי סופרת. אני מנסה לחשוב עצמי כעל אשה, שמדי פעם כותבת איזה ספר, ואולי הוא האחרון. זה נראה לי די חלומי. מה יכול אדם לרצות יותר מאשר לכתוב מדי פעם איזה ספר לא עבה, שהוא שלם איתו לפחות לפרק־זמן מסוים, והספר הזה מסכם את הרגשות שלו והדעות שלו ואת עולמו הפנימי, עד שהוא משתנה לגמרי, וצריך לכתוב ספר חדש?”

נו' 1964

בזמן האחרון פוקד אותה חלום חדש: היא עוברת בדיזגוף סנטר בתל־אביב, ופתאום רואה בחלון־ראווה את הספר שלה. והעטיפה הכחולה כהה עם הציור שנבחר בקפדנות, נראים לה כעת מכוערים להחריד, ואותיות שמה נבלעות בתוך הצבעים המרוחים, ואי־אפשר לפענח שכותרת הספר היא “סוגרים את הים” מאת יהודית קציר.

וזו רק תוספת לחלום הקודם שפלש אל לילותיה, שבו היא צופה, מתחלחלת, בגדוד טרקטורים העולה על כיכר מלכי ישראל, מגלח את המשטח המרוצף, והופך אותו למינחת מטוסים, כיוון שהוחלט לבטל את שבוע הספר.

ויהודית (דיתי) קציר צוחקת כשהיא מספרת לי את ההזיות האלה, בתחושת הביטחון שנוסך בה האור הנשפך בעד החלון, כאשר אנחנו נפגשות לראיון הראשון שלה. אבל הסיוטים האלה מובנים, בהתחשב בעובדה שעד 1987 לא כתבה מעולם, וב־1990 יוצא ספרה הראשון.

מתוך “דיסניאל”:

בסיפור הזה יושבת בת ליד מיטת אמה בבית־החולים, מחכה שתתעורר מניתוח קשה. בינתיים היא משחזרת את ילדותה, שבה ונזכרת בעולם המסודר והבטוח שבו חיה, עד שקרס. מבינה לראשונה את מהותו ההרסנית של מיכאל, גבר זר, מקסים ומסתורי, שנהג לבקר בבית. הוא חלם להקים בגליל מודל ישראלי של דיסנילנד. מכאן שם הסיפור. רכבת השדים והגלגל הענק נשארו על הנייר. במציאות, היו רק בגידה וגירושין.

קציר כתבה את “דיסניאל” בגיל 24, גיל שבו אפשר להתחיל להבין את ההורים, ואולי גם לסלוח. היא גדלה, כמו הגיבורה, בחיפה. ילדוּת על הכרמל, מוגנת ומרופדת לכאורה. שני ההורים עורכי־דין, שני אחים צעירים ממנה. יהודית זוכרת מועקה סתומה במשך שנים, מריבות מאחורי דלת סגורה.

כשמלאו לה 12, התגרשו ההורים. הילדים נשארו לגור עם האם. האב עזב את העיר, הקים משפחה חדשה. מאז ראתה אותו רק לעתים רחוקות. יש הרבה כאב וגעגועים בקולה, כשהיא מדברת עליו. בסיפוריה אפשר לגלות שוב ושוב את הדפוס החוזר של אהבה גדולה ואמון מוחלט, שנכזבים פתאום. באמצעות הדמויות הנשיות שלה, היא שבה וחיה את ההיסטוריה הקצרה שלה.

כשהיא שוכבת במיטתה, היא שומעת מהסלון רעש, צעקות, זכוכית מתנפצת. ובבוקר הבית כבר מסודר, ואמה מביטה בה בעיניים קשות ויבשות ואומרת: מיכאל לא יבוא אלינו יותר. “וצעקתי, זה לא נכון את משקרת, ורצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת והתחבאתי מתחת לשמיכה”.

אחרי הפרידה הכפויה ממיכאל החלה אמה לדעוך, ובמקום שמלות הקטיפה והמשי שאהבה, התעטפה בחלוק פלאנל ישן. אביה הִרבה להיעדר מהבית וכשהיה מגיע, אכל לבדו במטבח. עד שיום אחד באה מבית־הספר, ואמה אמרה לה שאבא לא ישוב עוד, “והתאומים של השכנים מלמטה עלו כדי לדעת איך נראית ילדה שההורים שלה התגרשו היום.”

לבד מגירושי הוריה, דיתי קציר מתארת את התבגרותה כשגרתית למדי: “צופים”, בנים, תיכון “חוגים”. בגיל 9, כאשר הבית עוד היה שלם, נסעה פעם עם הוריה לנופש ושכחה לקחת לעצמה ספר. אביה הציע לה את “מסעותי עם דודתי”, של גרהם גרין. זו היתה הפגישה הראשונה שלה עם הספרות היפה, ודודה אוגוסטה השאירה עליה רושם עז.

מגיל 8 כתבה שירים. גרועים, היא אומרת. המורה לספרות בתיכון עודד אותה והמליץ שתקרא את דוסטויבסקי, את תומאס מאן, וירג’יניה וולף ואת קפקא. היא סיימה את בחינות הבגרות בציונים מעולים, שירתה בחיל־הים, והתקבלה לחוג לפסיכולוגיה. “אבל הרגשתי שאם אני רוצה להיות סופרת, העיסוק בפסיכולוגיה יהרוס לי את ההבנה הטבעית שלי לגבי בני־אדם, ולכן ויתרתי. אולי חבל, כי מבחינה כלכלית זה בוודאי היה עדיף”.

חיפה חנקה אותה. היא עזבה את בית אמה, עברה לתל־אביב, ונרשמה לחוג לספרות כללית, ולחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטה.

"‘דיסניאל’ שכב לי בבטן הרבה זמן, בגושים, וביקש לצאת. לפני שנתיים וחצי נפטר סבא, ואמא עברה ניתוח סרטן. אולי התחושה שאני עלולה לאבד את האנשים הקרובים לי, את כל מי שהיה קשור לילדותי, גרמה לי להתחיל לכתוב. הרגשתי שאני חייבת לפענח לעצמי את זיכרונות הילדות שלי, לנסות להשליט בהם סדר, כדי להבין אותם ולהעניק להם משמעות. אני זוכרת שישבתי עם ידיד, וממש בכיתי לו, שאני מוכרחה לכתוב סיפור על מה שקרה לי, אבל אין לי זמן. עבדתי אז כתחקירנית בטלוויזיה.

“למחרת אותו יום הודיעו לי, שמפסיקים להעסיק אותי בגלל בעיות תקציב ברשות השידור. שמחתי על צירוף המקרים. זה היה ראש השנה, ואני נסעתי לסעודת־החג בבית בחיפה, אצל אמא והסבא השני שלי. וסבא אמר משפט סתמי וחסר חשיבות כביכול: שאחותו לא אוכלת מאכלים שצבעם צהוב, כי הצהוב מביא מזל רע. אני לא יודעת מה במלים האלה הצית אותי, אבל עובדה שמיד רצתי לחדר השני, והתחלתי לרשום שברי משפטים. ב’דיסניאל', שבו מתמוטט העולם הבטוח, זרועים כל מיני מזונות צהובים”.

לא בלב קל מוכנה קציר להסגיר את הדמיון בין הסיפור לחיים, בין אמה לבין האם ב“דיסניאל”. באמת היה מיכאל, שהיה בא לבקר, אבל יחסיו עם אמה הם, לדבריה, פנטזיה ספרותית בלבד. “הוספתי לאמא מאהב, כדי לחדד את הסיפור”, היא אומרת, “אבל זה לא היה ולא נברא. ולבקשתה של אמא אני מודיעה בזאת, שהרומן עם מיכאל הוא פרי דמיוני הפרוע. מצד שני, עכשיו מיכאל מקבל יותר משקל משהיה לו אי־פעם במציאות. אחרי שאני כותבת את הדברים, אני מתחילה להאמין בהם”.

חודש ימים כתבה בקדחתנות: “ריחפתי עשרה סנטימטרים מעל לאדמה. הכתיבה גרמה לי אושר. הרגשתי שלקחתי את הילדות שלי, שמתי אותה בוויטרינה בסלון, נעלתי את הדלת, ועכשיו היא לא תברח לי לעולם”.

לאחר שסיימה ראתה מודעה בעיתון על תחרות שמקיים “עיתון 77” במלאות לו 10 שנים. היא שלחה את “דיסניאל”.

חיים באר היה אחד השופטים: "קיבלתי לידי עבודות של מיטב הסופרים והמשוררים בישראל: דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי ועוד. חשבתי שאין הצדקה לתת פרס ליוצר מוכר וידוע, מפונק בפרסים, שכבר צועד במסלול הבטוח של קריירה ספרותית. החלטתי שאנסה לחפש בין השירים והסיפורים שנשלחו לתחרות, משהו חדש ומפתיע, שיש בו הבטחה, אחר־כך התברר שגם שני השופטים האחרים, יצחק אורפז וזיוה שמיר, החליטו ברוח דומה.

"התחלתי לקרוא את ‘דיסניאל’ ונדהמתי. כתוב היה, שזה סיפור ראשון של דיתי קציר. לא שמעתי מעולם את השם הזה. היתה לי הרגשה שמישהו מסתתר מאחורי השם, מישהו שרוצה לבחון את חבר השופטים. מבחינת הלשון וההעמדה, היתה שם בגרות לא־רגילה. כתיבה של אדם שיש לו עולם תרבותי מלא, והוא יונק ממקורות השראה. רואים בעליל, למשל, שהכתיבה הזו היא ‘פוסט יעקב שבתאי’ מבחינת מבנה הזמנים. זה מאוד יפה, כי מהי תרבות, אם לא דו־שיח בין יוצרים מדורות שונים?

“כשבאתי לישיבה של חבר השופטים והצגתי את המועמדים שלי, היתה ההפתעה: הבחירות שלנו היו זהות – קציר ויצחק בר־יוסף זכו בפרס לפרוזה, לאה איילון וצבי עצמון זכו בפרס לשירה”.

קציר, שהספיקה עד אז להיות מלצרית במלון “הילטון”, תחקירנית בטלוויזיה ועיתונאית פרילאנס, די נבהלה כשהודיעו לה שזכתה בפרס. בבת־אחת הפכה לכמעט סופרת. “כל יום התקשרו מהוצאה אחרת: נירה הראל מ’עם עובד‘, יגאל שוורץ מ’כתר’ וחיים פסח מ’זמורה ביתן'. כולם הציעו לי לכתוב למענם ספר. זה היה די מפחיד בשלב ההוא. אמרתי לעצמי, סיפור אחד יש לכל אדם. בכלל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב עוד משהו”.

פרופ' מנחם פרי, עורך “הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, קרא את “דיסניאל” ב“עיתון 77”: "לא יכולתי להיזכר בסיפור ביכורים ברמה כזאת, גם לא של אף אחד מהמאייסטרים הגדולים שלנו כמו א.ב. יהושע או דויד גרוסמן. זה סיפור תפור עד אחרון הפרטים, עולם ילדות קסום ומפונטז, המכיל בתוכו את כל האלמנטים של התפכחות. חיפשנו את קציר ולא הצלחנו לאתר אותה, עד שיום אחד באתי לשעת קבלה באוניברסיטה, והיא הופיעה, למסור לי עבודה על חנוך לוין.

“התברר שבמשך שנתיים היתה תלמידה שלי בקורס המוני בחוג לספרות, אבל בגלל ריבוי התלמידים לא ידעתי. באותו יום כבר לא דיברנו על חנוך לוין. הצענו לה לפרסם אצלנו את ספרה, לכשייכתב, והענקנו לה מקדמה של 7000 שקל. נדיר להמר על סופר בשלב התחלתי כזה. לפי תנאי החוזה, אילו לא היתה מצליחה לכתוב, הכסף היה נשאר אצלה והנזק היה שלנו. אבל החלטנו להסתכן”.

קציר התחייבה לכתוב עוד שלושה סיפורים, שייצאו יחד עם “דיסניאל” בספר אחד. זו היתה גם ראשיתו של קשר אישי עמוק עם מנחם פרי. כמו הילדה הקטנה שהיתה מאוהבת במיכאל בלי לדעת, גם גיבורות אחרות של קציר נקשרות לגברים מבוגרים. למשל אילנה, מורה חיפאית רווקה וממושקפת, ברווזונת מכוערת, הנוסעת לבקר את חברתה הנערצת תמי בתל־אביב (בסיפור “סוגרים את הים”), נזכרת ברומן שלה עם שמואל, מרצה לספרות עברית ששנותיו כשנות אביה:

לפני מנחם פרי, אהבה גבר אחר, נשוי ואב לילדים. “שניהם עודדו אותי מאוד לכתוב, והחזיקו לי את היד”, היא אומרת, “אבל הקשרים האלה הסתיימו. בין השאר, גם בגלל הבדלי הגיל ומשום שלגברים האלה יש ילדים. אולי בגלל שלאבא שלי יש ילדים מנישואיו השניים, קשה לי לקבל את זה שלאבא של ילדַי יהיו ילדים קודמים. אני מתייחסת לקשרים שהיו לי עד עכשיו כאל פרקים בחיים. הפרקים האלה היו נפלאים והעשירו אותי, אבל הם לא התאימו לבניית חיים משותפים. עכשיו הייתי רוצה פרק ארוך יותר, שבו גם אלד ילדים. אם זה יהיה פרק סופי ואחרון – אז יופי. אבל עם ההיסטוריה שלי, אני די ספקנית לגבי מוסד הנישואין”.

בסיפור “הנעליים של פליני”, מילי היא מלצרית צעירה במלון פאר, הפוגשת את יהושע שפילמן, במאי סרטים בן 60. הוא בוחר בה להיות השחקנית הראשית בסרט שלו, שולף אותה מתוך העולם בו היא תקועה, הסובב סביב דמויות עלובות נפש: בעל המלון הגידם, שוטף הכלים הערבי ומאיר הבארמן, שאחרי העבודה נוהג לקחת את מילי לחוף מבודד, “וימזמז לי את השדיים, ויוריד לי את התחתונים, ויכניס ויגמור אפילו בלי לנשק. אחר־כך יסיע אותי הביתה, ובדרך יבטיח לי שוב שהשבוע ישיג את המפתח לסוויטה 1601, זו ממש לא בעיה בשבילו עם כל הקשרים שיש לו בקבלה”.

שפילמן הופך את מילי לסינדרלה: לוקח אותה למספרה, מלביש אותה בבגדים חדשים ונוטע בה את החלום להיות שחקנית. בסופו של דבר מתברר, ששפילמן אינו מה שהוא מתיימר להיות והוא עצמו לא יגשים את חלומו לעולם. ואולם מילי כבר תמשיך הלאה, בלי שפילמן, אבל עם עצמאות שתאפשר לה לממש את החלומות שתטווה בעצמה.

קציר כותבת קשה. מתיישבת כל בוקר מול מעבד התמלילים, מסתגרת מהחוץ. לפעמים היא משוכנעת שכתבה את הסיפור הגרוע ביותר בעולם. במקרה כזה תוציא תדפיס מהמחשב, ותיתן לקרוא לכמה ידידים טובים שהיא סומכת עליהם. תקבל, או לא, את הערותיהם, ואז תוכל להמשיך הלאה, להוסיף פרטים, להמציא סצינות חדשות, לשלב חלומות שחלמה.

לפני חודשיים כתבה את “שלאף שטונדה”, שבו היא מספרת על התבגרותה המינית, על סבה וסבתה, ובעדינות מרומזת גם כותבת על דוד רחוק, קשיש, הומוסקסואל, חובב בנים צעירים. כתיבת הסיפור הזה היתה סיוט. קציר כתבה ובכתה, כתבה ובכתה. אחד הקטעים הקשים בשבילה היה תיאור מקרה שקרה, כשהגיעה לבית־האבות בו גר סבה, והאחיות שלפו את ‘ספר המתים’, לבדוק אם הוא כבר מת או לא. במהלך הכתיבה מת גם הסב השני שלה. קציר כבר התחילה לחשוב שניבאה את מותו.

ידיד אחר סיפר לה, שכאשר היה מאונן באמבטיה בגיל ההתבגרות, חשש שהזרע שלו יעבור בתוך מי הביוב ויעבר את כל הנשים והילדות בעולם. ברעיון דומה השתמשה בסיפור. הדמויות של קציר חיות בשני מישורים, המציאותי והפנטסטי. שוטף הכלים הוא גם צייר, המורה לבאלט היא גם מרגלת, הפקידה בדואר חוטפת ילדים בזמנה הפנוי.

הכתיבה שלה עכשווית מאוד, תל־אביבית מאוד: הגיבורות שלה רואות את “ליידי איב” בקולנוע "פאריז', או קונות שמלה בדיזנגוף סנטר. קציר, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה, מרבה לבקר בהצגות יומיות. מקבלת השראה מהיצ’קוק, מפליני, מוודי אלן. דמויות הזקנים שלה, שמדברים יידיש, מושפעות מכתיבתו של יוסל בירשטיין. היא מודה בהשפעה של יעקב שבתאי על הדרך שבה היא גולשת בין הזמנים.

קציר בונה תחושה של זמן ומקום באופן מתוחכם: היא לא תכתוב שהוריה התגרשו ב־1973, אלא תציין שזה קרה כאשר “בן גוריון מת, ובכיתה דיברו כל השבוע רק עליו”. או, “ובאחד הלילות האלה, כשאלכסיס העיפה את קריסטל מהסוס, ובלייק לא ידע את נפשו מרוב דאגה, איבדת את ההכרה”. וכך אתה מנחש שאמה חלתה בערך ב־1987, כשהוקרנו פרקים אלה מ“שושלת”. נקודות האחיזה האלה, שזרועות בספר, יוצרות תחושה של זיכרון משותף. וכך, גם אם הסיפור עוסק באנשים זרים, עולם המושגים שלהם נראה מוכר.

היא מפזרת רמיזות ספרותיות, מכפילה משפטים חשובים. כאשר אילנה (“סוגרים את הים”) הולכת לבקר את חברתה תמי, היא מופתעת לגלות במקום חנות הפרחים שזכרה, חנות לבגדי הריון. בפגישתן, מתברר לה שתמי, אהובת לבה, בהריון. הרמזים האלה יוצרים תחושה של עולם קוהרנטי, ששום דבר בו אינו מקרי.

קציר מחכה בלב הולם לראות איך יתקבל הספר. אם יצליח, היא מקווה להתחיל בכתיבת רומן. גם לה יש ‘רומן רוסי’ משל עצמה: רב־סבתה, צילה מרגולין, אשה נשואה ואם לילדים, חיה בבית אחד עם מאהב צמחוני ומיסטיקן, צעיר ממנה ב־11 שנה. בבית סמוך גר בעלה, אליעזר מרגולין, עם ילדיהם. המשפחה המורכבת עלתה יחד לארץ ישראל לפני כ־70 שנה וגם בארץ הוסיפו לחיות בשכנות, וצילה עברה בין שני הבתים. כאשר נפטר בעלה, התחתנה צילה עם המאהב, חנן רמברג, ויחד גידלו את הילדים. חנן וצילה אהבו זה את זה אהבה עזה. וכאשר נפטרה צילה, מת חנן כעבור 10 ימים. החומרים האלה יהיו הבסיס לרומן הראשון שלה.

בשנתיים האחרונות התמסרה רק לכתיבה, והתפרנסה מהמקדמה על הספר ומפרסים שקיבלה עבור שלושה מארבעת הסיפורים: פרס “עיתון 77”, פרס היצירה של קרן תל־אביב, ופרס אקו"ם.

קציר: “כאשר אני קונה חולצה, אני חושבת על אלה שלא קניתי, על החוויות שלא חוויתי. אלה החמצות קטנות. אני כותבת על ההחמצות הגדולות, על חלומות שלא מתגשמים. על הילד שניבאו שיהיה מדען גדול, ובסוף הוא עובד במפעל. על הבלרינה הגדולה, שנעשית מורה למחול. אילו לא פרצתי את מסגרת חיי, אולי הייתי נשארת מורה חיפאית כמו אילנה או מלצרית כמו מילי. הכתיבה היא בשבילי גירוש שדים, להיאבק בפחד מפני החמצה”.

פרופ' מנחם פרי: “כשקראתי את סיפוריה של יהודית, ראיתי את הדפוס החוזר. הם עוסקים בדמויות שלא יכולות לפנטז לבד, אלא חיות פנטזיה של מישהו אחר. מילי מאמצת לה את החלום של הבימאי. אילנה חיה את העולם של חברתה תמי, ומפתחת כלפיה כמעט אהבה לסבית. הילדה ב’דיסניאל' מתאהבת באיש שאמה אוהבת. אלה דמויות פסיביות שחיות כיסופים מתוך אמפתיה עם דמות אחרת. הדמות הנערצת היא חלולה, קצת נוכלת, אבל הגיבורה המספרת, שמעריצה אותה, לא מודעת לזה. בסוף, הדמות הנערצת נחשפת בריקנותה, והגיבורה מתנתקת ממנה, לומדת עצמאות ומפתחת לה חלום משל עצמה. הפעם, במקום לחיות חיים של מישהו אחר, היא מתחילה לחיות את חייה. אני חושד שזה גם מה שקורה ליהודית עצמה. אתה מסתער על החיים בהגנה של מישהו אחר, ולומד לפתח כוחות משל עצמך”.

נו' 1946

אולי רבע שעה מתחילת הראיון, בטרם הספקנו לדבר על דמותו המסתורית של הגיבור שלה, אברם פרייהייט, הסוכן החשאי הישראלי שיושב בפירנצה, שולפת רבקה קרן קופסת קרטון לבנה ומרובעת, חבוקה בשתי גומיות. ואני מצטמררת ביום החמסין התל־אביבי, כאשר מתוך הקופסה הקטנה היא מרימה בשתי אצבעות זהירות תליון־עץ חלול, מגולף כמו תחרה, אשר מצדו האחד חרוטה האות M והתאריך 23.2.43, ומצדו האחר מגן דויד. התליון הזה, אפוף סוד אפל שהתרחש בבית־בושת של אסירות יהודיות, ששירתו את תאוותיהם של חיילים נאציים – הוא לבו של הספר. פליקס, המשורר הגאוני, גילף אותו בעזרת מחט, מגלעין של מישמש במחנה ריכוז, טמן בו תפילה ונתן אותו לידידו פרייהייט, כדי שיהיה לו מה להעניק ליום הנישואים לאשתו יוליה, שהופרדה ממנו. בזכות שירות ששירת פרייהייט את הנאצים, הובטחו חיים ליוליה אשתו ולילדיהם. הבטחה, שכמובן לא קוימה. והתפילה, שהייתה טמונה בגלעין הכזיבה, כדרכן של תפילות. ואשר נגזר להיות, היה, ומי שמת, מת, ומי ששרד, שרד.

ואני רועדת, כי אני יודעת שאמה של רבקה קרן היושבת מולי, לא הייתה במחנה־ריכוז, וכף רגלה לא דרכה בבית־בושת גרמני, וגם אביה לא היה מעודו סוכן חשאי לא של המוסד ולא של שום גוף אחר, אלא איש קטן וקשה־יום, אשר החיים כבדו עליו, והוא לא האריך ימים. ובכל זאת, התליון הזה קם והיה, והוא מונח בינינו על שולחן בין שני ספלים של קפה פילטר, בחללו של מלון תל־אביבי, באוגוסט 1990.

“גרעין האמת שברומן הוא, שחבר של אבא גילף עבורו את התליון מגלעין של מישמש, בברגן בלזן, שם היו שניהם כלואים, והתאריך הוא אכן יום נישואי הורי”, מאשרת רבקה קרן. “כאשר חזר אבא מהמחנה בתום המלחמה, הלך לחפש את אמא בגטו של בודפסט, והביא לה את התליון הזה. הוא מצא אותה כמעט גוססת, תשושה מרעב וממחלות, ובלי התינוק שלהם גאבור, אחי הבכור שלא הכרתי, שגווע מרעב ומטיפוס, עוד בטרם מלאה לו שנה”.

ואף־על־פי שהרומן הוא לא ממש אוטוביוגרפי, הפרטים הממשיים מטלטלים את הסיפור לרוחב הקו הלא־ברור שבין מציאות לבדיה. וזהו, אומרת רבקה קרן, אחד החוטים העיקריים השזורים ברומן שלה “טעם הדבש” (‘עם עובד’). רומן ראשון למבוגרים, אחרי עשרה ספרי ילדים ונוער.

רדוף שדים פרטיים, אלמן ושכול, עולה אברם פרייהייט, גיבור הספר, לארץ. בקיאות בשפות רבות, חוסר שקט פנימי וכושר הישרדות הופכים אותו מועמד אידיאלי לגיוס ל’מוסד'. בעיקר לאחר שחברתו אלה, שאיתה ניסה לשקם את חייו, חותכת את ורידיה למוות. פרייהייט נשלח לפירנצה, במסווה של מנהל מפעל תעשייתי, ואת נסיעותיו באירופה לצורכי המפעל הוא מנצל למילוי משימתו האמיתית: גאולת תשמישי קדושה וכתבי־יד יהודיים עתיקים, שהוחרמו והוסתרו על־ידי הנאצים בארצות שמעבר למסך הברזל. באחת הפעמים, איש הקשר המקומי שיושב בהונגריה מתנה איתו תנאי: יחד עם הכתבים יקרי־הערך, יצטרך פרייהייט להבריח לישראל את נלי, נכדתו של איש־הקשר. השליחות הזאת מטילה מהומה בחייו של הסוכן הישראלי, המתאהב אהבה מטורפת ואחוזת־דיבוק בנערה, הצעירה ממנו בעשרות שנים. “ההיסטוריה עושה בי שימוש חוזר, שהנה, לאחר שנכתשתי עד־עפר, קמתי לתחייה כעוף החול, למלא את ייעודי הנסתר עלי־אדמות”.

* * *

עשרים שנה המתין הסיפור הזה בתוכה. ב־1971 טיילה רבקה קרן עם בעלה באירופה. כשהגיעו לווינה, ועברו ליד השגרירות ההונגרית, הרגישה שהיא חייבת לשוב לרגע אל העולם שהשאירה. נכנסו לשגרירות והציגו את הדרכון הישראלי, ביקשו אשרת כניסה להונגריה, ונזרקו החוצה בבושת־פנים. "טלפנתי לקרובת־משפחה בבודפשט ובכיתי, שלא נותנים לי להיכנס. היא אמרה, ‘דברי עם דז’ו, הוא במקרה נמצא לידי’.

"דז’ו היה בן־דוד של אבי, איש עסקים, שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שהיו בעלי כישרון יוצא־דופן למתימטיקה. אחרי המלחמה עקר למילאנו, שם היה במשך שנים רבות האמרגן של קבוצת ‘אינטר מילאנו’, ודילג מאיטליה להונגריה לרגל עסקיו. את געגועיו לאשתו המתה היה מטביע בדון־ז’ואניות שלא ידעה גבול, ברדיפת־נשים חולנית. נוסף על כך, היה מעורב בכל מיני עניינים, שהשתיקה יפה להם, והיו לו קשרים בחוגי השלטון. פעמים רבות נעצר בגבול, ותמיד מצא את דרכו החוצה.

“בעקבות הטלפון שלי הלך למשרדו של יאנוש קדר, שליט הונגריה, והשיג לי ולבעלי אשרה לארבעה ימים יקרים מפז. ערב אחד הוא אירח אותנו במסעדת פאר במלון שבו התאכסן. היה קריר, והוא ביקש שאעלה לחדרו ואביא לו את מעילו. עליתי לחדר. על השולחן היה מונח צרור תמונות עירום של נערה יפהפייה, בת 17 לכל היותר, עם שיער אדמוני מתולתל עד למותניים, וחמוקים מדהימים. אחד התחביבים שלו היה לצלם בעירום את אהובותיו הרבות. לידן, היה פתק בכתב־יד ילדותי, שהיא השאירה לו: ‘אהובי, נשימתך כמו פרפרים באוזניי’. בסמוך, היה פתוח הארנק שלו, וממנו בצבץ תצלום בשחור לבן של אשתו ושני ילדיו המתים. באותו רגע ידעתי, שהוא יהיה גיבור הספר שלי. נמשכתי אל הצירוף הזה של ספורטאי ואספן, איש־ספר ומסתורין, שועל ורודף קטינות, אשר מנהל חיים על כמה מישורים. מתעלס עם אהובותיו, אך נשבר בכל פעם שעולה באפו ריח הערמונים, שנדף משער אשתו המתה”.

רבקה קרן: "לא במקרה בחרתי סוכן חשאי כגיבור של הרומן הראשון שלי. גם אני חשה כמי שיש לו כמה זהויות, וחייו מתנהלים על יותר ממישור אחד. אני אדם רב־מפלסי. תמיד הייתי צריכה להסתיר דברים. הורי ניצולי שואה, אבל בבית לא הרשו לי לקרוא ספרי שואה. הייתי בולעת אותם בהיחבא. תמיד ידעתי ולא־ידעתי, והכול היה מאוד מיסטי ואפוף רגשות־אשם.

“רק לפני שבוע ישבתי עם אמי, והיא סיפרה לי לראשונה את כל פרטי הסיוטים שלה. לעומת זאת, בגיל רך מאוד נודע לי על אחי התינוק שמת בגטו. אני זוכרת את הלילה ההוא בחדר־השינה של הורי, ואני בת חמש, בוכה ומתפללת שוב ושוב, ‘מי ייתן, שאחי יקום לתחייה’. זו הייתה חשיבה מאגית, לנסות לכשף את המציאות בעזרת המלה. אולי אז התחיל אצלי הצורך לכתוב, כדי להעניק חיי־נצח לרגע החולף ולהשיב את האובדן”.

* * *

רבקה קרן נולדה בעיר דברצן שבהונגריה ב־1946 ושמה היה אז קטלין פרידלנדר. את חוויותיה מעשר השנים הראשונות לחייה, עד עלייתה לארץ, הנציחה בספר “קטי, יומנה של נערה”, שיצא לאור בהוצאת ‘עם עובד’ ב־1973, וזיכה אותה ב’פרס רמת־גן' וב’פרס נורדאו'.

“חייתי בסביבה מאוד אנטישמית”, היא נזכרת. "בבית־הספר נאלצתי לטשטש את יהדותי, למרות שזה לא עזר הרבה. כולם ידעו, וסבלתי רדיפות. גם בבית לבשתי מסכות. הוריי היו דתיים, ואני התאמצתי להסתיר מהם, למשל, שאני משתתפת בהצגת חג־המולד בתפקיד שדון. וכך הייתי תמיד זרה, רבת־פנים, כמעט מפוצלת, ילדה מוזרה, חולמת בהקיץ כל הזמן, מציירת וכותבת בלי הפסקה.

מהורי קלטתי, שזה לא כל־כך בסדר להיות שמחה ועליזה, כי החיים מאוד מסובכים וכבדים. אני הייתי ילדה אימפולסיבית וספונטאנית, עם שאיפות גדולות, אבל ההורים הבהירו לי, שכל אדם צריך לדעת את מקומו בחיים ולא לשאוף יותר מדי, לא להתבלט, לא לנסות דברים, שמועדים לכישלון. עלי זה פעל בצורה הפוכה. נעשיתי אמביציוזית בצורה לא רגילה".

ההורים הביטו בעין עקומה על הבת, שמנסה להביע את עולמה הפנימי. “אני זוכרת איך כתבתי את סיפורי הראשון”, היא משחזרת. “הייתי בת שמונה או תשע, ילדה סקרנית וחושנית, שנוטה להתאהב, והמין והאהבה מאוד מסעירים אותה. קיץ אחד, היה לי אהוב־ילדות, פטר. נער בוגר ממני, גבוה, עיניים ירוקות, שלימד אותי נגינה”.

מתוך “קטי, יומנה של נערה”:

רבקה קרן: "לקחתי מחברת ריקה ועבה וקופסת עפרונות, והסתגרתי בבית־השימוש, שלא יפריעו לי. ידעתי, שהורי יכעסו, אם יידעו שאני כותבת. גם כשבגרתי, העדיפו שאהיה מזכירה או אחות, משהו פראקטי, לא סופרת. אבא שלי היה היפוכונדר והוא מאוד נבהל – מה זה הילדה מבלה שעות בשירותים, אולי היא חולה. מדי פעם, כדי להרגיע אותו, הייתי מסתירה את המחברת מתחת לחולצתי, מורידה את המים ויוצאת מהשירותים לכמה דקות. הוא היה מניח יד על מצחי בדאגה.

“במשך ימים כתבתי את הסיפור. תיארתי בו את האהבה על כל גווניה ואת הכאב העצום שבאובדן. כשסיימתי, הייתי מרוצה מאוד. המלים הראשונות של הסיפור היו, ‘תחת כיפת שמיים כחולים חי לו ילד עם חליל…’. אני חושבת, שאז חשתי לראשונה את העונג העילאי שבכתיבה. מאז, הכתיבה הייתה עבורי תמיד גירוש שדים, וגם נחמה”.

משפחת פרידלנדר, ובה קטי־רבקה ואחיה הצעיר ממנה, עלתה ארצה ב־1957 אחרי המהפכה בהונגריה, והשתקעה בפתח־תקווה. רבקה נקלטה מיד בבית־הספר, בולטת בכשרונותיה המיוחדים לכתיבה ולציור, נותנת שיעורים פרטיים לילדים, שהתקשו בלימודים, מתפרנסת מציור פלקטים לחנויות ספרים ולבתי־ספר. “אבל שוב הייתי מפוצלת”, היא אומרת. “אף־על־פי שלמדתי עברית מהר מאוד, הרגשתי שאני לא מצליחה להפנים את השפה, לחוש את הקונוטציות של המלים. המלים היו חלולות, סמל חסר־משמעות. כאשר רציתי ליהנות מספר, הייתי לוקחת איזה דוסטויבסקי או טולסטוי, מתורגם להונגרית, וקוראת. בגיל 12 קראתי את ‘המשפט’ של קאפקא. הייתי מנויה בכל הספריות ההונגריות באזור. זה תסכל אותי, כי ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, והבנתי שרק כאשר יהיה לי נוח עם העברית, רק כשאוכל לחוש מטבע־לשון כמו ‘איבד את עשתונותיו’ או ‘פניו התכרכמו’, אגיע לשליטה של ממש בשפה”.

אחרי בריחה קצרה לטבריה בגיל 15, החליטה שמוטב לה להתנתק מהמתחים שבבית, ולעבור לפנימייה. שנתיים למדה ב’חוות הנוער הציוני' בירושלים, ובמקביל עשתה קורסים בקרמיקה ב’בצלאל'. חזרה לפתח־תקווה וסיימה בגרות אקסטרנית. התייצבה בלשכת הגיוס, אך שוחררה בגלל בעיה רפואית. בת 18 ומשהו, נסעה לניו־יורק ללמוד ציור. בגיל 20 נישאה לשמואל קרן, מלונאי. כיום היא אם לבן ובת.

אמה של רבקה קרן גרה עד היום באותה דירת שיכון קטנה, אשר בה החלו את צעדיהם בארץ. “חיינו במצוקה כלכלית קשה. אמא, שהייתה לה נשמה של אמן, נאלצה להסתפק בתפירת ארנקי־בד יפהפיים, שלאיש לא היה כסף לקנות. אבא, שהיה אדם עדין, הכיר שותף הונגרי, ויחד קנו מכונה למריטת עופות, והעמידו אותה בשוק של פתח־תקווה. השותף ברח והשאיר את אבא עם החובות. אבא עישן הרבה מרוב ייאוש ודיכאון, הוא נשם את נוצות הפלומה של העופות, וחלה. הוא מת בטרם עת ב־1974”.

* * *

מגיל 17 עד 42 פרסמה עשרה ספרים לילדים ולנוער. הראשון, “רותי שמוטי” (‘מסדה’, 1970), מספר על ייסוריה של ילדה עולה מרוסיה. האחרון, “קיץ עצוב, קיץ מאושר” (הוצאת שוקן, 1986), מספר על התבגרות של בת־מהגרים בפתח־תקווה של שנות ה־50, וזכה ב’פרס זאב'.

למדה פסיכולוגיה קלינית, ובמשך שנים עבדה כפסיכולוגית, במרכז לבריאות הנפש “אברבנאל” בבת־ים, בשירותי בריאות הנפש לסטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, ולבסוף כפסיכולוגית של היחידה להפריות מבחנה בבית־החולים “בילינסון”, מטפלת בצד הנפשי של העקרות. הדמויות, שיוצאות מתחת ידה, מורכבות מאוד, על גבול התסבוכת הנפשית.

הגיבורה הראשית, נלי, אשר אותה צריך פרייהייט להבריח לישראל, היא ילדה מופרעת, גאונית־מפגרת, שהחלה לצייר עוד לפני שהחלה לדבר.

בבגרותה, נעשית נלי נערה מופקרת וחסרת־רסן, שנכנסת להריון בגיל 15, מסתובבת עם שלד־אדם מפורק בתוך נרתיק של צ’לו, כמו אדם הנושא את מתיו. השראת התיקים הרפואיים הרבים, שרבקה קרן כתבה במסגרת עבודתה, פזורה בין הדמויות השונות של ספרה.

* * *

לפני ארבע שנים נסעה עם בעלה ועם שני ילדיהם לאיי־הבתולה, שם ניהל הבעל פרויקט תיירותי גדול. הריחוק ממקצועה, מהארץ ומהשפה העברית, עורר בה פתאום את הצורך לכתוב את הרומן הראשון למבוגרים. “התנתקתי מאיזה קיבעון. משהו פקע בי. פתאום הרגשתי, שאני מסוגלת להפנים את דקויות השפה, וגם לכתוב על נושאים שהיו קשים לי, כמו מין ואלימות. אולי זו הסיבה, שבמשך שנים כתבתי רק ספרי ילדים. רק בגיל 40 הרגשתי, שהתבגרתי. עדיין יש בספר כמה קטעים, שהייתי צריכה לקחת ואליום כדי לכתוב אותם. למשל, הסצינה שבה מפתה הילדה נלי בת ה־10 את צ’אבה, אחיה של חברתה”.

* * *

בעקבות “טעם הדבש” החליטה רבקה קרן לעזוב את עבודתה כפסיכולוגית ולהתמסר לכתיבה. "מכריי לא מבינים את זה. אומרים, תארי לעצמך כמה חומרים תוכלי לשאוב מחיי הפציינטים שלך. אבל מבחינת האתיקה המקצועית שלי, לא אוכל להעתיק פציינט שלי אל תוך דפי הרומן, ולהפוך אותו לגיבור ספרותי. להיפך. אני מרגישה, שהטיפול מרוקן אותי מהכוחות הנפשיים, שדרושים לי לכתיבה. ההתקשרות הזאת, לפעמים לשנים, עם אותו אדם, דורשת את כל האנרגיה הנפשית. את לא יכולה לשבת מול אדם, שמספר לך את צרותיו, ובאותו זמן נודדות מחשבותייך אל הפלונטר בעלילה, הממתין לך במכונת־הכתיבה, או כיצד תתפתח הסצינה הבאה בין אברם פרייהייט לנלי.

"כאשר אני כותבת, אני כמו אוטיסטית, שום דבר לא מעניין אותי, אלא עולמם של הגיבורים שלי. פסיכולוג לא יכול להרשות לעצמו להיות אגוצנטרי או אוטיסט. הוא חייב לקפל לתוך עצמו כל־כך הרבה גורלות של אנשים בשר־ודם, להתעניין, להשתתף, לעזור. החיים יותר אקוטיים מהספרות. כאשר את יושבת מול אדם סובל, הספרות מאבדת את ערכה. הצירוף הזה משתק אותי.

“זו הפעם הראשונה, שלא הצלחתי לנהל את חיי בשני מישורים בעת ובעונה אחת. ראיתי, שאני לא מטפלת באנשים כמו שהייתי רוצה, ולא כותבת כמו שהייתי יכולה. לכן החלטתי לפרוש, וזה סופי. לפני זמן מה הייתי צריכה למלא טופס. וזו הפעם הראשונה, שכתבתי בסעיף ‘מקצוע’ – ‘סופרת’. זה לא היה קל. המחיר, שאני משלמת הוא, שבפעם הראשונה בחיי, אני לא מרוויחה פרוטה, ואני תלויה כלכלית בבעלי. בגיל שלי, זה מגוחך, וזה מקומם אותי כשאומרים, לא נורא, שבעלה יפרנס אותה. אבל זהו מחיר זעום לעומת התענוג של בריאת עולמות”.

את “טעם הדבש” סיימה בבולמוס, תוך שמונה חודשים. ספרי־ילדים, היא מאמינה, לא תכתוב עוד. כעת היא נמצאת כבר בסוף הרומן הבא שלה: סיפור אהבה בין אשה נשואה בירושלים לבין נזיר יווני־אורתודוקסי. אחת הדמויות היא ציירת פרנואידית, המקיימת יחסים עם אביה. “גם שם יש חוט של שואה, וזרות. הגעתי למסקנה, שיש בי נשמה של מהגרת, למרות שעליתי לארץ בגיל עשר. כמו אברם פרייהייט, אני מריחה פרחי־הדר ביום, וחולמת על ערמונים בלילה. כך אני היום, וכך זה יישאר. וזה כל־כך בסדר, עד שברומן החדש שלי, אני מביאה משפטים שלמים בהונגרית, בלי לפרש ובלי להתנצל. השלמתי סופית עם כך, שאני מפוצלת”.

נו' 1948

לאחר שיצא “רומן רוסי” לאור, נשאל מאיר שלו מה יהיה אם יתברר, שהוא סופר של ספר אחד. “מה שהיה חשוב לי לדעת זה, שרומן אחד אני יכול”, הוא השיב, “ואם גם עוד אחד – יופי. לא הייתי נכנס ללחץ בגלל דבר כזה”. אבל בכיסו כבר היה מונח פנקס התחקירים שלו, והוא הסתובב חסר מנוחה, מחפש רעיונות לספר הבא. בינתיים היכה “רומן רוסי” גלים ושבר שיאי מכירות. תוך שלוש שנים נמכרו מאה אלף עותקים בעברית ועוד 120 אלף בגרמנית, בצרפתית, בהולנדית, באיטלקית ובאנגלית. תפוצה לא רגילה לסופר בלתי־מוכר מארץ קטנה. שלו גילה את טעמה המשכר של הכתיבה הספרותית, וכמו שהוא אומר על ירושלים, “הנישאת בדם־נגועיה באשר יילכו”, נעשה אף הוא נגוע ללא מרפא.

כשאני באה לדבר איתו על “עשו” (הוצאת “עם עובד”), הוא אומר ביובש: “שני ספרי הקודמים נכתבו בגוף ראשון, ויש לשער שגם הבאים יהיו כך”. כל־כך בבירור, בביטחון, כמעט באדישות, כאילו לא חיכה עד גיל 40 לפרסום ספרו הראשון.

אם “רומן רוסי” היה סיפור של נקמה על רקע נהלל והמאבק בין דור המייסדים לדור הבנים והנכדים, הרי “עשו” עוסק באהבה ובכאב. סיפורם של מספר זוגות, בני משפחה אחת, מ־1920 ועד היום, בווריאציות על חיי נישואין.

עשו הוא סופר ישראלי, רווק מושבע ודון ז’ואן, שאמו ממשפחת גרים רוסיים מהגליל, ואביו האופה בן למשפחה ספרדית שורשית. יעקב, אחיו התאום, גזל ממנו את אהובתו לאה, ונשאה לאשה. עשו ויתר על המאפייה לאחיו, וירד מהארץ. אלא שמיד אחרי הנישואין השתבשו יחסי יעקב ולאה. עם נפילת בנם הבכור, בנימין, בתקרית בבקעת הירדן ב־1967, קבעה לאה את משכבה במיטת בנה המת, ושקעה בשינה בלתי־פוסקת. כאשר גברו געגועי יעקב לבנו, שכב עם אשתו הנמה, בלי ידיעתה, עיבר אותה, ובניתוח קיסרי נולד לו בן־זקונים כנחמה.

אחיו התאום, הסופר עשו, זכה בינתיים להצלחה גדולה בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. “ספר הלחם” שכתב, הפך לבסט־סלר. “כאבי וכאחי גם אני מתפרנס מלחם, אבל שוב איני אופה אותו, אני כותב עליו”, התפאר עשו. “פרקתי מעלי את מסורת הסבל המשפחתי, את תופת התנור ואת להט התבניות”. מצעד בלתי־פוסק של יפהפיות הדומות לאמו נכנס ויוצא ממיטתו. “כמו אפרוח אווזים, ההולך אחרי היצור הראשון שראה עם בקיעתו, כך אני מבקש את האשה שראיתי אז, עת נבקעו בתולי עיני”. לאחר 30 שנות גלות הוזעק עשו ארצה לטפל באביו האלמן, החולה, לאחר מות האם בסרטן. זו, בקצרה, עלילת הרומן.

על אף המודרניות של הסביבה והלשון, עולים מהסיפור ניחוחות תנ“כיים: ראשית, השמות – אברהם ושרה, יעקב ולאה ובנם בנימין. “אני קורא את התנ”ך כמו שאחרים קוראים ספרי פסיכולוגיה או ספרות”, אומר מאיר שלו, "הושפעתי ממנו גם ב’רומן רוסי' וגם ב’עשו'. הגורל מנענע את המשפחות שאני כותב עליהן, בחוזקה: אהבות, מחלות, שכול.

"מכל הדמויות המקראיות אני אוהב את יעקב. תולדות חייו הן בשבילי כ’תמונות מחיי נישואין'. הבעיות שלו עם נשותיו והיחסים ביניהן. ההתאבלות שלו על רחל שמתה בדמי־ימיה. הוא מתעסק בדברים האמיתיים: שוכב עם נשותיו, מרבה את כבשיו, מוליד ילדים. במובן זה, הוא האבא האמיתי של עם ישראל. יעקב המקראי מסיים את חייו באמרה נוראה: ‘מעטים ורעים היו ימי שני־חיי’. הוא מגדיר את חייו ככישלון. הוא גנב את הבכורה מעשו, אבל לא בטוח בסופו של דבר, מי יצא נשכר.

“יעקב שלי הוא אופה בן אופה, עושה לחם, המזון הכי בסיסי והכי חיוני. הוא איש פשוט, שנשאר עם האשה והלחם והצרות. למרות ששם הספר ‘עשו’, יעקב הוא הגיבור האמיתי, שסיפורו מסופר דרך עיני אחיו התאום. השם עשו מופיע רק על הכריכה, ולא בגוף הספר. כמעט ברור שזה כינוי ספרותי ולא שם אמיתי, איזה יהודי יקרא לבנו בשם כזה. השאלה היא מי משני התאומים יודע יותר על החיים. זה שמנסח אותם בצורה בהירה וקרא עליהם ושכב עם המון נשים, או מי שחווה אותם בצורה הכי פשוטה ומיוסרת, ולא יודע להביע את זה במלים”.

– ב“רומן רוסי” דמות האם לא קיימת כמעט. כאן, ב“עשו”, היא נוכחת בכל מקום. כל אהובות בנה הן העתק שלה. היא דומה אפילו לאמך.

מאיר שלו: “אני לא מכחיש. למרות שהיופי שלהן שונה. שרה מתוארת כבלונדית גברתנית, ואמא שלי היתה קטנה ועדינה, חומת־שיער ועיניים. ובניגוד לשרה האיכרית, אמא היתה אשה משכילה מאוד ועסקה בספרות ובתנ”ך. אבל את צודקת, ששתיהן נשים חזקות, בעלות יושר רב וקשר קרוב לבנן. אמא קראה את הטיוטות הראשונות של הספר, ומאוד התרגשה מדמותה של שרה. מובן שהבחינה בדמיון.

"פורמלית, ‘רומן רוסי’ כאילו עוסק יותר במשפחה של אמי, משפחת בן־ברק מנהלל, והספר הזה יותר רחוק: אנחנו לא אופי־לחם, לא ספרדים ולא גרים רוסיים. ובכל־זאת, מבחינתי הספר הזה הרבה יותר אישי ואוטוביוגרפי. יש הרבה מאוד זהות בין שרה ואמא. אבל רק אמא עצמה, אחי, אחותי ואני יכולים לזהות את הפרטים. וחלק מהפרטים, רק אני ואמא ידענו, אפילו אחי ואחותי לא.

"כשכתבתי ששרה מתה מ’סרטן קטלני ואלים', לא היה לי שמץ של מושג, שזה יהיה גורלה של אמא שלי. פשוט התאים לאשה חזקה כמו שרה, שלא ידעה כאב מימיה, שהדבר היחיד שיכול להרוג אותה זו מחלה, שצומחת מתוך הרקמות שלה עצמה. בניגוד לאברהם לוי, אבא שלי בספר, שהוא היפוכונדר וסובל מכאבים חסרי־שחר.

"אחותי רפאלה, עורכת לשונית ב’כתר', ואמא, שנהגה לקרוא ולהעיר הערות, היו כמובן מעורבות בחומר. בספטמבר 1990, כאשר אוּבחן הסרטן אצל אמא, דיברנו על זה. אחותי נבהלה, ביקשה שאשמיט מכתב־היד את מחלת הסרטן של הגיבורה. אבל אמא, ביושר הפנימי שלה, ביקשה שלא אשנה דבר. היא לא חשבה בכלל, שהיא הולכת למות, המשיכה לעבוד כמורה וכמחנכת בתיכון ליד האוניברסיטה.

“את מאה העמודים האחרונים של הספר כתבתי במירוץ נגד הזמן. רציתי, שאמא תוכל להחזיק בו ביד. זו היתה משימה משותפת שלי ושלה. ולא הצלחנו”.

בתיה שלו נפטרה במאי 1991, בת 64. הספר “עשו” מוקדש לה, “לאמא”.

* * *

“תכונות האדם אינן מסתפקות בנתיבים השגורים, שסוללת להם התורשה”, כותב מאיר שלו. “הן עוברות גם בחלב, בסיפורים, במגע ראשי־האצבעות וברוק הניגר של הנשיקה”.

בחלב וברוק הניגר של הנשיקה עברו אל מאיר הילד הסיפורים, שסיפרו לו הוריו, יצחק ובתיה. בגיל שלוש וחצי כבר לימדו אותו לקרוא, בן חמש קרא את הספר הראשון בחייו, “דון קישוט” לסרוונטס, בתרגום של ביאליק. “ולפני־כן עוד חרשתי את המילון העברי של אבן־שושן. מינקותי, אני איש של מלים”.

אביו, המשורר והסופר יצחק שלו, לקח אותו מדי שבת לטיולים רגליים, בין 20 ל־40 קילומטרים בכל פעם, כאשר התנ"ך הוא ספר הגיאוגרפיה. מאז מלאו לו 13, היה מאיר נוסע בכל חופש גדול לנהלל, אל דודיו מצד אמו, לעבוד בשדה. “קוצר הראייה דחף אותי אל זרועות הזיכרון והקריאה. שם, בין הדפים, גיליתי את האנשים הברורים, את הנפתולים המוסברים, את האופק שאינו מיטשטש לעולם”. היה מאותם ילדים, שמקבלים רשות מיוחדת מהספרן להחליף שני ספרים ביום. “אם כל ילד היה מתיידד עם ספרן, מורה לטבע ואשה גבוהה וסלחנית, העולם היה נראה אחרת לגמרי”, אומר יחיאל אברמסון, ספרן הכפר, לעשו, הילד הממושקף. מאיר שלו התיידד עם ספרן. את המורה לטבע אמוץ כהן הוא זוכר לטובה עד היום, “אם כי לי באופן אישי לא היתה שום אשה גבוהה וסלחנית, אולי משום שאני לא מספיק גבוה”.

הוא נולד בנהלל ב־1948, אבל את רוב שנותיו עשה בירושלים. "עיר בלתי־נסבלת, כל־כך הרבה אלימות וטירוף וטיפשות. זו עיר שאפשר לבקר בה ולהתגעגע אליה, אבל לא לחיות בה. היא ההוכחה הגדולה, שאסור לממש את האהבה. שזה גורם לניוול ולהשחתה ולבהמיות. הייתי עוזב אותה, לולא התנגדות אשתי והילדים.

"אבא שלי פותח את ספרו ‘פרשת גבריאל תירוש’ במלים: ‘אצלי, עצבי הזיכרון מרוקמים ביחד עם עצבי הריח’. גם אצלי. אני ממש מאבחן את עונות השנה לפי ריח האוויר, האדמה, מידת הקלייה של גרגירי האבק. ריח של עשב רמוס, של תלתן קצור. יש כמה בשׂמים הקשורים לעברי, שאני אזכור כל החיים. אני מריח בקהל ריח בושם מלפני 20 שנה, ואני אאתר את מקורו.

“כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה, עבדתי כנהג אמבולנס של מד”א. בשלוש בלילה היו ריחות הלחם ממאפיית ‘אנג’ל’ מכסים את העיר. זה הריח הכי שובה שישנו. אני זוכר את ההליכה למאפייה לראות את פליטי הלילה, שהתקבצו כמונו, איש ומכאובו, ישבו בחדר ולעסו את לחמם. כשהייתי בקורס סיור בסיירת גולני, היה ציר מאוד קשה ומבותר, מסאסא עד אליפלט, בליל חורף אחד בגליל, באפס מעלות. כל־כך קפוא, שלא יכולתי לפתוח את החנות כדי להשתין. חבר שלי עם כפפות עור פתח לי את המכנסיים, ואחר־כך רכס בחזרה. ופתאום, כשהתקרבנו לעבר צפת, הרחנו ריח לחם, והיינו מכושפים. הלכנו בעקבות הריח, עד למאפייה, בשתיים בבוקר. דפקנו לאופה על הזגוגית. הוא ניקה את ההבל, ראה שלושה חיילים מסכנים, קפואים, הכניס אותנו פנימה, נתן לכל אחד חלה מהתבנית וכוס קפה, ושלח אותנו לדרכנו. אני לא זוכר אושר גדול מזה, הלחם הזה היה הבית, הדאגה, החיים עצמם.

“היה לי ברור, שגיבור ספרי יהיה אדם כזה, שעובד בעבודות בסיסיות. אולי משום שאני לא כזה. לא מעניין אותי לכתוב על סוכני ביטוח ורואי־חשבון ומתַכנתי מחשבים. אני מעדיף איכרים, מוסכניקים, אופים. בעיני, לחם רגיל, אחיד, עם חמאה ומלפפון חמוץ, זה המעדן הנפלא ביותר בעולם”.

שלו, שהיה פעם תחקירן בטלוויזיה, אומר היום, שאילו היה מתחיל את חייו מחדש, היה מעדיף לא להיות סופר אלא איש מדע, חוקר רציני במדעי הטבע. הוא עשה כאן תחקיר מדוקדק ביותר, בכל התחומים. 400 עמודים מילא במחברת התחקירים שלו. במשך חצי שנה שוחח עם זקני ירושלים על החיים בעיר בתקופת המנדט, גבה עדויות על רעש האדמה, שאכן זעזע את העיר ב־12 ביולי 1927, היום שבו תיקח שרה את בניה התאומים ואת בעלה במרכבת הפטריארך ותברח אל המושבה בשרון.

נושאי הצילום והראייה בולטים מאוד בספר, ובתו של יעקב היא צלמת. כדי לבנות את דמותה, שוחח עם הצלמות עליזה אורבך ומיכל היימן. ישב לילות שלמים במאפיות, דיבר עם אופים ועם בניהם. גם פגש כעשרה הורים שכולים, כדי לעצב נאמנה את אבלם של יעקב ולאה על בנם בנימין, “למרות שכאן יש לי קצת ידע אישי. בני־דודים שלי נפלו במלחמות. הקפדתי, שכל אמירה שאני מביא בספר בנושא הזה, תהיה דבר ששמעתי במו אוזני. למשל, ההאשמות ההדדיות בין יעקב ללאה, מדוע הלך בנימין ליחידה קרבית. או התמונה ליד הקבר, בעת ההלוויה, כאשר יעקב מביט בבטנן השטוחה של הנערות, שהיו אהובות בנו, ומחליט שיעשה לעצמו עוד ילד. בניגוד לנושאים אחרים, שלקחתי בסיס מציאותי והמראתי ממנו, כאן הייתי דוקומנטרי לגמרי, כי חשתי אחריות ספרותית וחברתית”.

– בנימין נפגע מאש כוחותינו בבקעה ב־1967. זו גם ההתנסות הפרטית שלך.

מאיר שלו: “נכון. שתי חוליות של אותה יחידת צה”ל ירו זו על זו בנובמבר 1967, קצת לפני שהיינו אמורים לחדור לירדן. אחדים נהרגו, אני נפצעתי קשה. בתחקיר במיטת בית־החולים באו אלי קצינים גבוהים והִתרו בי, שלא אגלה לאיש את נסיבות המחדל. שאלתי מה יהיה אם יבואו מהמשפחות השכולות? אמרו לי, לא, זה סוד. אמרתי, להם אני אספר. כמה ימים אחר־כך הגיע אלי אבא אחד, מקיבוץ בעמק. בנו היה קצין, ונהרג. הוא ישב ליד מיטתי, בכה ודרש שאספר לו מה קרה שם. עשיתי את זה והוא הודה לי. כמה שנים אחר־כך מת מצער. עכשיו, לפני כתיבת הספר, שוחחתי עם אשתו. כאבי הפציעה שלי היו פחות טראומטיים מאשר המפגש עם האב השכול ליד מיטתי".

הכאבים עוברים בספר כחוט־השני. “מהפציעה כבר ידעתי מה זה כאב, אבל ההתעניינות האמיתית באה לי כשדיברתי עם גיסי, ד”ר יורם שיר, רופא במרפאת כאבים בהדסה. ישבתי בצד בהסכמת החולים שלו, ורשמתי פרוטוקולים. הכאב, כמו האהבה, הוא הנושא המשותף והמפריד ביותר. גניחת־כאב אצל אסקימואי תישמע בדיוק כמו גניחת כאב אצל אוסטרלי, אבל אם תצטרכי להסביר למישהו, שמדבר את שפתך, איך כואב לך, תראי שלא תצליחי. שמתי לב, שהדבר הראשון שהחולה עושה, כשהוא מתבקש לתאר מילולית, זה למצוא דימוי לכאב: כואב כמו פטיש בתוך הבטן, כמו עשן לבן שעולה מבשר, כמו כשעושים אהבה, אבל בגב. כמו שאומר רופא הכאבים בספר שלי, ‘הכאב הופך אותם למשוררים’".

שנתיים וחצי ישב מאיר שלו וכתב. 11 שעות ביום. כותב בשכבות, לא לפי הסדר, אפיזודות שונות שמצטרפות לסיפור אחד. “כשאני כותב, אני חי עם שתי משפחות: עם המשפחה שלי בספר, ועם אשתי רינה, דיילת ב’אל־על', והילדים זוהר, בת 15, ומיכאל, 7 וחצי. אני קם ב־7 בבוקר, ואם רינה נמצאת בחו”ל, אני מארגן את הבית ואת הילדים, ואז הולך למשרד לכתוב. ב־1 בצהריים, כמו שפועל מדומם את המחרטה, אני שם נקודה בסוף המשפט, סוגר את המחשב והולך הביתה להכין צהריים.

"אני עקרת־בית לא רעה. יודע לבשל ולכבס. אני אוהב אוכל פשוט, לא מורכב: מרק עוף, פירה, סטייקים. גם אוהב ספרים פשוטים, שלא מתחכמים לשם התחכמות. בשתיים וחצי אני חוזר לכתוב עד הערב. כשאני כותב, אני לא רוצה לקרוא ספרים, כי הם מסיחים את דעתי, אבל אני לא מסוגל להירדם בלי לקרוא כמה דפים. לכן אני קורא ספרים ישנים, שאני כבר מכיר.

"בזמן האחרון התחלתי לקום ב־4 בבוקר. גיליתי, ששעות השחר הן הפוריות ביותר. הכתיבה יוצרת אצלי המון אדרנלין. אני כל־כך נסער, שלא מסוגל לישון. אני הולך הרבה ברגל כדי להירגע. לפעמים עולה על הג’יפ שלי, לוקח את מיכאל לטיולים. יש לנו כל מיני מקומות סודיים ליד ירושלים, שצומחים שם גפנים ותאנים. הוא עולה לכיתה ב', אבל הוא ילד שמאוד נעים לטייל איתו, לא מפחד משום דבר.

“אני די מיזנתרופ, ואני לא פוגש הרבה אנשים. החיים החברתיים שלי מסתכמים בישיבה בבית־קפה ‘בסוגריים’ ביום שישי בצהריים, עם חבורה קבועה: כרמית גיא ובעלה ד”ר אלי שאלתיאל, אפרים סידון, ב' מיכאל, יוסי אבולעפיה". קורא זהיר יגלה בספר אחדים מחבריו, כדמויות בשולי הרומן: החכם אפרים סעדון, למשל, או רבי יוסף אבולעפיה.

לקריירה הטלוויזיונית שלו ול“כתוב בעיתון”, אינו מתגעגע. “זו היתה אורגזמה שבועית ושטחית. אני אינדיבידואליסט, אוהב לעבוד לבד ולהיות אחראי בלעדית לתוצרת שלי. לא רוצה ששום מפיק, בימאי או מנהל מחלקה יתערב במה שאני עושה. עזבתי ב־1986 לסדרת חופשות ללא תשלום, ולפני חצי שנה התפטרתי סופית מרשות השידור, בלי חרטה וצער. גם להצעות, שהיו לי מהערוץ השני, השבתי בשלילה. שום מעמד טלוויזיוני לא יכול לשוות לעומק ולסיפוק, שאני משיג מהכתיבה. מביך אותי, כשמישהו אומר שהוא זוכר אותי מהטלוויזיה, כי זו טעות אופטית. אני נראה לו מוכר, אבל הוא לא יודע ממה ובגלל מה. לעומת זאת, את הטור השבועי שלי ב’ידיעות אחרונות' אני מאוד אוהב. אני אוהב להגיב תגובה מיידית, קצת סאטירית, על האירועים, אבל כעיתונאי, לא כסופר. אין שום יתרון לסופרים על־פני קרדיולוגים או סנדלרים, אין להם הבנה פוליטית ותחושות חברתיות יותר עזות. הם בסך־הכול אנשים, שיודעים לשים מלים זו ליד זו טוב יותר מאנשים אחרים”.

– ספרי הילדים שלך, כמו “הכּינה נחמה” או “גומות החן של זוהר”, הם ממש שִחזור של סצינות, שקרו אצלכם בבית. ברומנים שלך למבוגרים, לעומת זאת, יש רק פירורי מציאות.

מאיר שלו: "כי באופן בסיסי החיים שלי מאוד בנאליים וחסרי אירועים. אין לי חיים כמו של פרימו לוי, המינגווי או ג’ק לונדון, שמספיק להם לדפדף ביומנם הפרטי כדי להוציא משם רומן. כבר אמרו, שהילדות העשוקה היא מכרה־הזהב של הסופר. לי לא היתה שום ילדות עשוקה. אבל מכיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא חיים.

“הקושי העיקרי הוא לתאר כל דמות מתוך התודעה של עצמה, ולא מתוך התודעה שלי. למשל, שהאמירות של יעקב על החיים יהיו כאלה שמתאימות לאיש פשוט, עם ההתנסות שלו ועם חוכמת־החיים שלו, לא עמוקות מדי ולא רדודות מדי. למרות שעשָׂו הוא סופר במקצועו, ויש בינינו שמץ דמיון, אנו מתנהגים וחושבים אחרת. אחת מחברותיו, בעלת מעדנייה, שוכבת איתו מתוך טקס קבוע, ואומרת, מי שיודע מה טוב, לא צריך לעשות אקספרימנטים. לעשו, רווק מושבע, הפיקסציות האלה מתאימות. בניגוד לו, אני דווקא כן אוהב אקספרימנטים. עשו לא מופיע להלוויית אמו. לא היה עולה על דעתי לעשות דבר כזה”.

– זהו ספר אהבה. מצאת את עצמך בורא דמויות או סיטואציות, כדי להבין טוב יותר את חיי הרגש שלך עצמך?

“הדבר הכי נורא באהבה הוא שכמה שמדברים עליה, לא מבינים אותה יותר טוב. הרי כל מה שהיה לומר על האהבה, כבר נאמר בתנ”ך או במיתולוגיה היוונית. כל אמירה הופכת לקלישאה, למדריך אמריקני בינוני לשימור הנישואין. מטרתי לכתוב סיפור, ולא להגיד היגדים. אני מבין לא רע את הגיבורים שיצרתי, הרבה יותר טוב משאני מבין את עצמי, אבל אני לא יכול להקיש מהאהבות ומההחמצות שלהם על החיים הפרטיים שלי. לא רק שאני לא יכול ללמוד ממך ואת לא יכולה ללמוד ממני, גם אני לא יכול ללמוד מעצמי".

אחרי הרעש בארמניה קרא מאיר שלו ידיעה בעיתון על אשה, שהיתה קבורה עם תינוקה כמה ימים בין ההריסות, דקרה את אצבעה והשקתה אותו בדמה. כעבור כמה ימים נתגלו תשושים, אך חיים.

"גזרתי לעצמי את הידיעה, לשימוש ספרותי בעתיד. זו מסוג הסצינות, שלא הייתי ממציא בעצמי כי היא נשמעת יותר מדי דמיונית. בכלל, החיים נסלחים יותר מהספרות. אם תקראי בספר על אדם, שהלך ברחוב ונפלה עליו בחורה מקומה שנייה והם התאהבו והתחתנו, תגידי שאין דבר כזה, והסופר מטומטם. כשאת קוראת את זה בעיתון, את אומרת ‘נורא נחמד’. כי אנשים דורשים מהספרות, שתתנהל לפי חוקים יותר הגיוניים משהם דורשים מהמציאות.

"בסיפור שלי יש היגיון פנימי, שלא כל אחד עומד עליו בהתחלה. זה מין פאזל, מפה תת־קרקעית, שצריך לחשוף אותה. אני מדבר בספר הרבה על אמת ושקר: לא כל מה שנראה כאן מציאותי הוא כזה, ולהיפך. דבר כזה קיים ב’לוליטה' וב’מובי דיק'. לא שחלילה אני משווה את עצמי לנבוקוב או למלוויל, אבל זו נטיית־לב שלי, לראות את השכבות שבכל דבר.

“יש דימוי של סופר, שיושב בחדר אפל עם בקבוקי יין ריקים וכוסות קפה, והמוזות מרפרפות מעל ראשו. אלה שטויות. בכתיבה יש הרבה צדדים טכניים, ואני לא מתבייש בהם. אני רואה את עצמי כבעל־מלאכה, שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש. אני לא כותב למגירה ולא למבקרים ולא לפקולטה לספרות, אלא לקהל של אנשים, שאוהבים לקרוא ספרים. רק להם אני מרגיש מחויבות”.

נו' 1959

הרבה לפני שהתמוטטו נישואיה, פגשה צרויה שלו אשה אחת, שהחליטה ללכת אחרי אהובה. מכיוון שחשבה שחייה לא יהיו חיים בלעדיו, קנתה האשה את חירותה במחיר הקופה כולה: תמורת הגט המיוחל החתים אותה בעלה על כתב־ויתור על ילדיה, על ביתה ועל רכושה. היא מילאה אחר תנאי העִסקה. אבל לא חלף זמן רב ואהובה היכה אותה, אחר־כך נטש אותה, וכך מצאה עצמה עירומה מכל נכסיה: בלי ילדים, בלי בעל, בלי אהבה, בלי כלום.

צרויה שמעה את הסיפור, והפנימה. "אני אספנית של אסונות. כל סיפור מזעזע, מציאות של אחרים, הופך לסיוט האישי שלי. בלב התחלתי אט־אט להתאבל על מה שאני עלולה להשאיר מאחור. המשכתי בחיי נישואי, לגדל את בתי, לעבוד.

"בוקר אחד התעוררתי כשמשפט מזעזע מנקר לי בראש: ‘כשאת עוזבת את הילד שלך, את כל הזמן בהריון, כל הזמן מסתובבת איתו בתוכך’. הרי רק כשאת עומדת להיפרד מהילד שלך, את מרגישה עד כמה הוא קיים, אבל החיים אצלי בבית, עדיין המשיכו כרגיל.

"אותו בוקר נדברתי להיפגש בבית־קפה עם סופר, שאת כתב־היד שלו ערכתי. חיכיתי וחיכיתי, והוא לא בא, איחר בשעתיים. האיחור היה מזל גדול; אלמלא זה אולי שום דבר לא היה קורה. תוך כדי המתנה מצאתי את עצמי לוקחת מפית נייר, ותחת רישומה של המחשבה שזִעזעה אותי, התחלתי למלא את המפית. אחרי חצי שעה היו עשרה עמודים כתובים.

“זה היה מופלא, כי מעולם לא כתבתי פרוזה לפני־כן. לא ידעתי שאני מסוגלת, הייתי בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי. גם שירים אני כותבת כך, בדחף, בלי ביטחון אם יהיה אי־פעם שיר נוסף. זה היה מסע מרתק, שלא ידעתי את סופו. בכל פעם שהייתי מפסיקה, הייתי בטוחה שלא יהיה לזה שום המשך. חלפו כמה ימים, ופתאום צץ עוד משפט, וטראח. חלק מהקטעים נכתבו ממש בדמעות”.

– ומה קרה באותה עת בחיים הממשיים?

"המסגרת המשפחתית שלי הלכה והתפרקה, ואני התחלתי לבחון באופן יותר עמוק את מושג המשפחה בשבילי. הספר הקדים, בעצם, את הפרידה הממשית. תיארתי שם איך הבעל עזב את הבית, הרבה לפני שזה קרה באמת. הספר היה נבואה שהגשימה את עצמה. אבל הרי נישואין הם מצב, שכמעט אי־אפשר להצליח בו.

"היתה בי תמיד אמביוולנטיות, קונפליקט בין הצד המשפחתי לצד האינדיבידואליסטי. רציתי את המסגרת המשפחתית, אבל גם ראיתי בה פגיעה קשה בפרטיות שלי. את מתחתנת בגיל 20 עם מישהו, שבאותו רגע את מרגישה מאוד קרובה אליו, וכמה שנים אחר־כך, את לא מבינה מה את עושה עם הזר הזה. זה מירוץ שבו שניים יוצאים לדרך, אבל לא מגיעים יחד לקו־הסיום. לפעמים מצאתי את עצמי מקנאת בזוגות שעברו גלגולים, ובכל־זאת נשארו יחד, ולפעמים הייתי מצטערת על המחיר שהם ודאי משלמים.

“הפרידה שלנו היתה באמת אבידה, חורבן של משפחה. אני יכולה להגיד רק טובות על בעלי, ועד היום אנחנו בידידות, אבל כשאינך מרגישה ממש קרובה אל אדם, נגרם נזק מתמשך לשני הצדדים”.

* * *

“רקדתי עמדתי”, הרומן הראשון של צרויה שלו, משוררת, מבקרת ועורכת ספרות, הוא רומן לא קל לקריאה, מלא הומור שחור, לפעמים אלים, עם מיניות בוטה.

“זהו סטאנד־אפ קומדי, או סטאנד־אפ טראג’די”, סבור ד"ר יגאל שוורץ, עורך הספר. “כעין מופע חשפנות וידויי, כאשר המספרת פורשת את הקרביים שלה, כדי שהקהל יעניק לה חום ואהבה, אך במקביל יורקת עליו. יש פה סגנון חדש, ספרות דיבורית עם מתח לשוני. הגיבורה מפרקת את המסגרות המקובלות של להיות בת, אם, אשה, מאהבת – ונשארת בלי כלום. הספר גם מתעמת עם הממסד הפסיכולוגי, וגם הולך איתו”.

כדי לנסות ולהציל את הנישואין, הולך הזוג שבספר לפסיכולוג:

צרויה שלו: “משפחה זה ביטחון, זו חביתה עם סלט, עם ריח של בצל מטוגן שבוקע מהחלונות, ויש אבא ואמא שקוראים לילד לעלות הביתה. אבל הספר מראה שגם זו אשליה. הגיבורים שלי גרים במחסן מפואר. היה לי חשוב לא לקרוא לזה בית. למדתי מניסיוני, שהביטחון שבמשפחה אינו ביטחון ממשי. את לכאורה מרגישה מוגנת, אבל אם הביטחון לא בא מתוכך, זה נופל מהר מאוד. לכן עשיתי פארודיה על הפסיכולוגים, שמבטיחים לפתור את כל הבעיות. אם לא נולדת עם גזע רחב, זה לא יעזור. לצערי, לי יש גבעול דק מאוד. כל רוח יכולה לטלטל אותי. כל מלה שמישהו אומר, כל מצב־רוח, משפיעים עלי. אין לי חומה, העור שלי שקוף ודק”.

נישואיה הרעועים של גיבורת הספר, שהיו מלווים בבגידות עם מאהב מאחורי גבו של הבעל, והחזיקו איכשהו, מתמוטטים כשנכנס לתמונה גבר שלישי, ‘האהוב’. הכול נהרס: בתה נעלמת, ולא ברור איך ולאן. דווקא אז היא מתחילה לגלות אהבת־אם: “רק כשאת יודעת, שבינך ובין הילדה שלך יש כמה עשרות קילומטרים לפחות, רק אז את מבינה, שהילדה היא באמת שלך, והיא אמיתית”.

גם שערותיה השחורות והארוכות של הגיבורה נושרות. בהומור מטורף כותבת צרויה שלו, “בכל רע יש טוב. מאז שנשרו השערות, אני תמיד מוכנה בזמן. פעם, כל הבוקר היה הולך לי על להסתרק, לעשות צמה של קוקו או קוקו של צמה. עכשיו אני שמה כובע גרב על הקרחת, קושרת את החלוק בחגורה, ואני מוכנה”. כשקוראים מהספר בקול רם, שומעים בצורה הטובה ביותר את המונולוג ההיסטרי שלה.

צרויה שלו מציתה סיגריית “ברודוויי” באצבעות ארוכות. שערה שחור וארוך, וכשהיא נבוכה, היא משתמשת בו לכסות את פניה כבווילון. “הספר הוא לא הסיפור שלי, אלא הסיוט שלי. חיי אינם שמחים ועליזים, אבל הם טובים לאין ערוך מהמציאות המתוארת בספר”.

– בספר יש תיאורי מין בוטים; מפורטים קשריה של הגיבורה עם גברים אחרים, ומוטחות האשמות כבדות באנשים קרובים לה, ובעיקר בהוריה. זה לא הרתיע אותך?

צרויה שלו: “הראיתי להורי את כתב־היד בחרדה גדולה. אבל שניהם אנשים יוצרים, והם מבינים שיצירה ספרותית היא לא מסמך ביוגרפי. אני שמחה שעמדו במבחן בכבוד”.

פניה ארוכות, יש בה יופי מיוסר. ציפור מבוהלה בתוך כף־יד, רועדת מהצל של עצמה, המעוררת דאגת הסובבים אותה וגורמת לך לרצות לומר לה, תלבשי סוודר שלא תצטנני, תיזהרי מהשמש שלא תישרפי.

“כל מי שמכיר אותי אומר לי, את צריכה לשוט בנהר, ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה”, כך כתבה בספרה. חרף כל רגישותה ופגיעותה, צרויה שלו מתמודדת באומץ עם הבעיות המוכרות לכל מי שמגדלת ילד לבדה. היא נמצאת לקראת סיומו של תהליך הגירושין מהבעל, שנישאה לו לפני עשר שנים, איש־חינוך הכותב דוקטורט. עובדת משׂרה מלאה, ומשלמת דמי־שכירות מופקעים לחלוטין עבור הדירה, שבה היא מתגוררת עם בתה מרווה, יפהפייה בת חמש, שמציירת להפליא. בראיון היא לובשת מכנסי לייקרה בוהקים שחורים כשל רקדנית וחולצת תחרה הדוקה. “במשפחה כועסים עלי, שאני מתלבשת כמו פרֵיחה”, היא אומרת בחיוך מבויש.

יש בה שילוב של אינטלקטואליות ופרובוקציה. אומרים שגברים נמשכים אליה כמו פרפרים אל האש. על הקיר ציורי־שמן גדולים מעשה ידי אמה של צרויה, הציירת ריקה שלו. באחד מהם שרועה צרויה, בבגד פרחוני, על ספה, בהריון. “היו שנים שהתפרנסתי כמודל ציור. פרנסה נעימה. פני מודליאני, כך אמרו עלי. ישבתי בפני קבוצות של ציירים, ולפעמים אמי היתה מצטרפת אליהם”.

אביה, מרדכי שלו, הוא מבקר והוגה־דעות, אחיו של הסופר יצחק שלו ז“ל. בן־דודה הוא הסופר מאיר שלו, בנו של יצחק. אחיה הוא ד”ר ענר שלו, סופר ומתימטיקאי, מחבר “אופוס 1”. מרדכי ויצחק, שניהם אנשים קשים ותובעניים, יצרו בתים ממושמעים וספוגי־תרבות, שמהם צמחו ילדיהם היצירתיים.

צרויה, ילידת קבוצת כינרת, ואחיה ענר, המבוגר ממנה בשנה, גדלו בסמינר למורים “בית ברל” שבצופית, ליד כפר־סבא, שם לימד אביהם. "זו היתה ילדות מאוד בודדה, כי ‘בית ברל’ הוא לא יישוב למגורים. זה קצת כמו לגדול ב’יד ושם'. בבוקר למדנו עם ילדי המושבים באזור, אבל שאר היום היינו לבד.

"היה לזה הקסם שלו, בניתוק המוחלט מהציוויליזציה. הייתי מטיילת המון וחולמת וממציאה לעצמי סיפורים. בלילות החורף הלכתי להתבונן בעננים הזזים, הם הקסימו אותי. כמו שאחרים צופים בסרט, אני צפיתי בעננים. הייתי צריכה למצוא עולם אלטרנטיבי. במקום חברים, שיחקתי עם חתולים. היו לנו המון, אולי עשרה, שגרו בחוץ והיו קופצים עלינו ברגע שפתחנו את הדלת.

“מאז שלמדתי לחבר אותיות למלים, בגיל 5 או 6, כבר התחלתי לכתוב שירים. לא מזמן מצאתי את המחברת הראשונה שלי: הכול על חתולים, והכול אסונות – חתולים שמתו, שנדרסו, גורים רועדים וחולים. בכלל, אני נמשכת לאסונות ולכאבים, זה ברור מהספר שלי. מה שמביא לי השראה זה הצד האפל של החיים. אני לא אדם שמח ואופטימי. יש בי תחושת קטסטרופה קיומית, אני תמיד מוכנה לגרוע מכול. אבל לא הביוגרפיה שלי היא שעשתה אותי פסימית. עם אותה בדידות ואותם חתולים, יכלה לצאת גברת אחרת לגמרי. זה שיצאתי ככה, אלה החומרים שמהם נוצרתי. הדכדוך שלי הוא בתוך הגֶנים”.

אביה, איש של כבוד ועקרונות, מאמרי הביקורת שלו נחשבים לפנינים, אך ברוב קפדנותו וביקורתיותו העצמית, הוא מפרסם אותם בתדירות נמוכה. אדם סגפן שאינו מבטל זמן על הבלים, ובורח מהתקשורת ומהפרסום. הציעו לו ללמד באוניברסיטה, והוא סירב. פניות של הוצאות ספרים לפרסם את מאמריו בספר, הושבו ריקם. אנשי־רוח עולים אליו לרגל, א.ב. יהושע ועמוס עוז מתייעצים איתו על כתיבתם. ניכר בצרויה שלו, שהיא נמצאת תחת מוראו. היא מסרבת בכל תוקף לדבר עליו, דבקה באיפוק שהוא גזר על עצמו.

בספר עורכת הגיבורה שלה משפט לאביה, על שליטף אותה על ראשה.

"אני עושה חשבון עם ההורות בכלל, ולא עם ההורים הספציפיים שלי. זה מאוד מייאש, אבל ההורות היא מצב של אין־מוצא. גם אנחנו לא מצליחות להיות אמהות טובות יותר מכפי שהורינו היו לנו. לא מלמדים אותנו להיות הורים, התפקיד היחיד שאנו לומדים זה להיות ילד במשפחה הגרעינית שלנו. והבעיה מתחזקת, כשאַת נעשית אם: הילדה שבך חייבת לחכות בפינה, עד שתצליחי לגדל את הילדה שלך. מעט מאוד נשים מודות בזה, יש איזו העמדת פנים קולקטיבית, שההורוּת היא חגיגה. נכון שאת נתת חיים למישהו, אבל תמורת זאת את צריכה לקבור בתוכך את עצמך.

“מהרגע שבתי נולדה, הרגשתי שזהו, מעכשיו הכול הולך לפי השעון שלה. וצריך לעמוד בכל הדרישות בפרפקציוניזם כזה, שאני מזניחה את עצמי. ואני אדם ששום דבר לא הולך לו בקלות. הכול כרוך בהמון ייסורי־מצפון ומאמץ. חברות שלי מכינות ארוחה לחברים בחצי שעה, כשאני צריכה להתכונן חודש מראש ולהתייעץ בטלפון עם 50 יועצים”.

הדברים שהיא אומרת, בביישנות, כשהיא מנסה להגן על הקרובים לה, שונים מאוד מהאישום החריף, הבוטה, שהספר מציג. “אם ההורים שלך דפקו אותך, אתה דפוק. אם הם גמרו אותך, אתה גמור. אם הם בישלו אותך, אתה מבושל. אם הם כיווצו אותך – אתה מכווץ. אם הם ניפחו אותך – אתה מנופח”, היא כותבת.

היא היתה תלמידה מצטיינת בבית, שבו כל ציון מתחת ל־9 נחשב לחצי כישלון. “אחי היה גאון עם אישורים, אבל הוא הצטיין בעיקר במדעי־הטבע, ואני במדעי־הרוח, כך שכל אחד מאיתנו מצא את מקומו. אצלנו, בניגוד לבית של מאיר שלו, לא נערכו חידוני תנ”ך ליד השולחן. אבל זיכרון הילדות הכי מלבב שלי הוא, אחי ואני בפיג’מות, בני 4 ו־5, ואבא קורא לנו מהתנ“ך או מעגנון. אני זוכרת שכשהסיפור היה נגמר, היינו צועקים במקהלה, עגנון! עג־נון! כמו שילדים אחרים מריעים במגרש הכדורגל, בי־ת”ר! ואז אבא היה קורא עוד סיפור. יותר מאוחר, אולי בגיל 8, הוא עבר לקרוא לנו סיפורים של קפקא. אני זוכרת את ‘המשפט’, ‘הגלגול’, ‘מול השער הרחוק’."

שמה היוצא־דופן עורר תמיד שאלות ולגלוגים. “פחדתי מהשאלה ‘איך קוראים לך’. כי כשאמרתי, ‘צרויה’, והסברתי שזו אמו של יואב, אמרו לי, 'אבל צרויה זה שם של גבר, בתנ”ך קוראים לבן בשם אביו', ונאלצתי להסביר, שצרויה היתה ממשפחת המלוכה, וכשהאם מיוחסת יותר מהאב, הבן נושא את שמה. רציתי שם רגיל, מיכל או רותי. אבל כשאת נושאת שם מיוחד, אין לך ברירה אלא להיות מיוחדת. לכן קראתי לבתי ‘מרווה’. דודי, יצחק שלו, הציע את השם, לפי גיבורת ספרו ‘מתחת לתות’."

בצבא היתה מש"קית תנאי־שירות בבית־ספר לשריון ובבית־ספר לקצינים. “בתוקף תפקידי, שוחחתי עם חיילים במצוקה נפשית, ביקרתי בבתיהם, ראיתי מחלות ובעיות. כל חודשיים־שלושה היו מגיעים מאה־מאתיים חיילים חדשים. ההזדהות שלי היתה מוגזמת, וכרעתי תחת הנטל הנפשי. עד הצבא תכננתי להיות פסיכולוגית, אבל הבנתי שאני פשוט אתמוטט, שלא על הדרך הזאת תהיה תפארתי”.

היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון ושני במקרא. התכוונה להמשיך במסלול אקדמי, אלא שלפני כחמש שנים, כשאחיה הוציא ב“כתר” את ספרו “אופוס 1”, שמעה שיגאל שוורץ מחפש לקטורים ל“כתר”, והציעה את עצמה. מאז היא קוראת ומנפה בכל חודש בין 30 ל־40 כתבי־יד. “מתוך כ־100 כתבי־יד שמגיעים אלינו, רק אחד הוא ברמה שתגיע לדפוס. בין הכותבים יש מורים, רופאים, עובדות סוציאליות, עקרות־בית. אני חושבת עליהם בעצב, כמה טרחו עד שהצליחו לכתוב את הספר שלהם, ואחר־כך הוא נדחה. מדהים איך כולם רוצים להיות סופרים, חושבים שזו מדרגה גבוהה יותר של קיום. אבל אחוז כל־כך גבוה הוא חסר־ערך. אני מחפשת את הספרים שדחיתי אצל הוצאות הספרים האחרות. הרי זה הפחד הגדול של כולנו, לדחות ספר שיש בו ערך אמיתי, אבל עוד לא קרה שעשיתי טעות של ממש”.

צרויה שלו עורכת יחד עם ד“ר יגאל שוורץ את כתב־העת “אפס שתיים”, והיא עורכת יחידה של סדרת “סיפורת עברית” ב”כתר". לזכותה אפשר לזקוף את עבודתה עם סביון ליברכט, יפתח ספקטור, יאיר לפיד. היא ערכה את “שתיקת השמיים” של עמוס עוז, את פרופ' גרשון שקד, את “יונה וולך” של יגאל סרנה. בהקדמה לספרו “מול האח השותק”, כתב פרופ' דן מירון, “השׂכליוּת החדה והרגישות של צרויה שלו הפכו את העבודה במחיצתה על עריכת הספר, מעמל לעונג, וגם לשיעור מאלף”.

בגיל 17 פרסמה שיר במוסף הספרותי של “הארץ”. במסורת האיפוק, שהטיל עליה אביה, דחתה את הוצאת ספרה הראשון. “מטרה נוחה לצלפים” (“הקיבוץ המאוחד”, 1988) זכה לביקורות נלהבות ולשלושה פרסים ספרותיים.

לפני כשנתיים כתבה ביקורת על אייל מגד, משורר. את המאמר על ספרו “קרפה” חתמה במלים, “כך מצליח ‘קרפה’, בעורמה בלתי מורגשת, בלא מאמץ לכאורה, במה שהרבה ספרי שירה מתקשים בו. מצליח לתקשר. להתקשר. לקשור קשר”. מגד, שלא הכיר אותה עד אז, יצר קשר. חיי הנישואין שלו, למודי־סערות, הסתיימו באותו זמן. במקביל, חל הקרע הסופי בחיי הנישואין שלה. הזיקה העזה ביניהם הסיטה את שניהם מהשירה אל הפרוזה. כמה שבועות אחרי “רקדתי עמדתי” ייצא לאור ב“כתר” הרומן של מגד, “ברברוסה”.

בחדר־העבודה שלה עומד מחשב. “אחי הביא לי כשהחליף למשוכלל יותר. הוא אמר לי, שאני צריכה רק לקנות חוט מאריך לחשמל, אבל אפילו זה מסובך מדי בשבילי. אני כותבת בשיטה הכי פרימיטיבית, בעיפרון על נייר”, היא מחייכת בהתנצלות. "אני זקוקה לכתיבה כמו אוויר לנשימה, סביבי יש רק אנשים כותבים, ועברו שנים עד שראיתי שלא כל אדם בעולם כותב. אם עברו כמה חודשים, שבהם לא צנח עלי שיר, הייתי אומרת, בשביל מה אני חיה בכלל.

“מסקנת הספר שלי מאוד פסימית, כי הגיבורה עוזבת את כל הדמויות המאוחרות בחייה ורוצה לחזור אל חיק הוריה ולהיות שוב תינוקת, להתחיל מחדש. יש בי ערגה מתמדת למצב של שלמות. מקומץ הזוגות שהצליחו בנישואיהם, נראה לי שהסוד הוא להנמיך את הציפיות, לקבוע סדר עדיפויות, להתעקש על מה שהכרחי ולוותר על מה שלא הכרחי. זה מה שאנשים שנולדים עם חוכמת חיים עושים, וזה מה שהגיבורה שלי לא מצליחה לעשות. אבל אולי אני בכל־זאת אצליח, במקום שהיא נכשלה”.