רקע
אחד העם
על דבר אוצר היהדות בלשון עברית

על דבר אוצר היהדות בלשון עברית/ אחד העם

1


 

מאמר ראשון 2    🔗

הנדיב הנכבד מר ק״ז וויסאָצקי הואיל באלו הימים להניח היסוד למפעל אחד גדול, אשר יוכל להחָשב בצדק כנזר זהב לכל מעשיו הטובים שעשׂה בימי חייו ולהיות מזכרת נצח לא רק לצדקתו וטוב לבבו — נדיבים טובי־לב עוד רבים בישראל בדורנו — כי אם גם לחבּתו הגדולה לקניני־עמנו הרוחניים ודאגתו לקיומם והתפתחותם, מדה שאינה מצויה כל־כך בין נדיבי הדור הזה.

קשה עלי לבאר בדברים אחדים מהוּת המפעל המדובר, בהיותי מרגיש, כי רבים מן הקוראים יעמדו משתוממים ולא יוכלו להקיף בסקירה אחת את כל גדלו, תכונתו ותכליתו. ועל כן אבחר בדרך ארוכה ואעתיק פה תמצית ה״הצעה״ ששלחתי למר וויסאָצקי ביום השלישי לחודש זה.

אדוני הנכבד והנעלה! בבואי בזה לעשׂות רצונך, לבאר בכתב מה שהצעתי לפניך מפה לאוזן, הנני חושב, שיותר מפרטי ההצעה עצמה צריך לברר את התועלת אשר תצא ממנה. כי בעוד אשר פרטי ההצעה ואופני הוצאתה אל הפועל אינם אלא שאלות של ״איך״, ״כמה״ וכו׳, הצריכות ויכולות להפּתר בזמנן על ידי חבר של מומחים, הנה גוף הדבר בעיקרו יכול לעורר תמהון וגם תלוּנה בלב רבים, באשר לא הכל יבינו גודל ערכּו בהשקפה ראשונה. בעת כזאת, שכל כוחותיו של עמנו נחוצים לו בשביל לעמוֹד על נפשו, הנה זה בא — כך יטענו המתלוננים — לבזבז כוחות חמריים ורוחניים במדה גדולה על הוצאת איזה ספר חדש! וכי ספרים חסרים לנו? הלא על הראשונים אנו מצטערים שמונחים בקרן זוית ואין דורש להם, ולמה נבוא להוסיף עליהם?

ובאמת לא אכחד מכּבוֹדך, כי ימים רבים נשׂאתי את המחשבה הזאת בלבי ולא מצאתי עוז בקרבי להציעה לפני מי מבעלי היכולת. כחלום נעים היתה בעיני, אשר אין פתרונים לו, בדעתי מאד, כי רוב עשירי זמננו, ואף העוסקים בצרכי צבור, אינם מוכשרים להתרומם על כנפי ״הרוח״ מעבר לגבול הצר של זמנם ומקומם, ובחמלה רבה יביטו על כל העוברים את הגבול הזה ויחשבום לאנשים שאינם מן הישוב. רק השיחות הארוכות שהיו לי עמך, אדוני, בימים האחרונים, על דבר מַערכי לבך ומעשׂיך לטובת התפתחות רוח עמנו לעתיד לבוא, רק הן הראוני לדעת, כי לא כן אתה, כי עבודתך לעמך לא תצטמצם בצרכי הבשׂר בלבד, אך גם אל הרוח תדאג; והן הנה אשר חזקו את לבבי לנסות דבר אליך גם בענין זה, בהיותי בטוח, כי אם תאבה או תמאן לתת ידך לדבר, אך לבך תשית לדעתי בודאי ושׂחוֹק לא תשחק על חלומותי.

ובכן, הבה ואסדר פה לפניך את הענין בטעמיו.

כאדם הרואה ביתו אחוז באש מכל עברים, שעוזב כל חפציו ומטלטליו ואינו דואג אלא להציל מתוך הדליקה איזו פסת־נייר קטנה, שטר־חוב או שטר־מכר, העולה בערכו על כל השאר, — כך אנו מוצאים במלחמת עמנו בעד קיומו במשך זמן הגלות, כי בכל עת שהתגברו הצרות היתה דאגתם הראשית של טובי האומה לבקש אמצעים איך להציל את התורה משכחה ולהקל על העם את תלמודה וידיעתה בתוך המון הפגעים השואפים לבלעהו; בהיות בלבם הכרה ברורה כי ידיעת היהדות היא היסוד היותר מוכרח לקיומנו בתור עם אחד, מפוזר, אך לא מפוֹרד. כן עשׂה ר׳ יוחנן בן זכאי, בעזבו את ירושלים ברגעי־גסיסתה האחרונים והלך ליבנה ליסד בית־מדרש; כן עשׂה רבי יהודה הנשׁיא, בכתבו את המשנה, ״לפי שראה — אומר הרמב״ם בהקדמת ״משנה תורה״ — שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חבּוּר להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישָכח״; כן עשׂה גם הרמב״ם עצמו, בראותו (כמו שאומר שם), כי בזמן הזה ״תכפו הצרות ודחקה השעה את הכל״, עמד וחבּר ספר כולל כל תושבע״פ בלשון צחה וקצרה ובסדר נכון, עד ״שאדם קורא תורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תושבע״פ כולה ואינו צריך לקרוֹת ספר אחר ביניהם״ (שם). ואחריו עשׂו כן עוד רבים אחרים, בעצם חשכת ימי הבינים, עד ה״שלחן ערוּך״, שנתחבר גם כן לתכלית זו בדור שני אחר האסון היותר נורא שקרה את עמנו בגלוּתו, אחר שנתדלדלו הכוחות בגירוש ספרד ויֶתר הפלטה נפזר לכל רוח.

אינני צריך להרבות דברים בשביל להוכיח, כי גם עתה הגיעו לנו ימים ״שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וישׂראל מתגלגלים והולכים לקצוות״, כי גם עתה איפוא מחויבים טובי העם הרוצים בקיומו לשׂים לבם קודם כל למצב ידיעת היהדות בקרבנו ולהשתדל בהטבת המצב הזה על ידי אמצעים מתאימים לתנאי החיים בזמננו. אבל החובה הזאת תגדל עוד בעינינו שבעתים, בזכרנו את ההבדל הגדול שבינינו ובין אבותינו בשני דברים עיקריים:

א) להם היתה הדת המעשׂית יסוד חייהם הלאומיים. כל העם היה מדקדק במצוות ובית כל איש ישׂראל היה כעין מקדש מעט, שלא פסקה בו העבודה בשום זמן. על כן לא היתה אז התקשרותו של כל אחד אל היהדות תלויה הרבה במדת ידיעתו אותה. כי גם בלי ידיעה רחבה בפרטי עניניה נכנסה רוח היהדות בלב כל אחד מבניה ונקלטה בכל אבריו על ידי מנהגים ומעשׂים ידועים, שסבבו אותו מכל עבָרים מראשית ילדותו, כאויר הנשימה. אבותינו, בהשתדלם להפיץ ידיעת התורה בקרב העם, יכלו על כן להסתפק במועט, כן מצד מדת הידיעה וכן מצד מספר היודעים. הידיעה המוכרחת התיחסה רק אל החלק המעשׂי של הדת, וספר של דינים קצרים היה מספיק להרגיע את הלבבות בדבר קיום היהדות, בחשבם בצדק, כי כל מה שיקל לדעת את הדינים, כן ירבו המקַימים אותם לכל פרטיהם וכן יגדל כוח החיים בלב האומה. והיודעים, אף בזמן שמספרם לא רב היה, הספיקו לקיים את היהדות בידי כל העם, בהיות גם הבלתי יודעים מחבּבים ומכבּדים את התורה ויודעיה ולומדים ממעשׂיהם ודבריהם איך לעשׂות הכל כדת.

מה שאין כן עתה. אחת היא, אם טוב הדבר בעינינו או לא, אך להכחיש אין אנו יכולים, שכוח הדת המעשׂית הולך ורופף מיום ליום. בנינו חיים עתה מנעוריהם באויר אחר לגמרי. אין צריך לאמר בני ״המשׂכילים״, שאינם רואים בבית אבותיהם שום מעשׂה המזכיר את היהדות, אלא אף בני אוֹרתוֹדוֹכּסים גמורים, ביחוד בערים הגדולות, אינם יכולים עוד לקלוט רוח היהדות בדרך מעשׂית, כי תנאי החיים הסובבים אותם מחוץ לבית הוריהם מסוגלים להמית בלבם כל רגש כבוד למעשׂי אבותיהם, אם אך אינם מבינים את המעשׂים האלה בסבּותיהם ההיסטוריות ואינם רואים אלא חיצוניותם בלבד, שעל הרוב אינה מצטינת ביופי ובשאר התּכוּנוֹת המושכות לב כזה, אשר רוב מושׂגיו ורגשותיו באו לו מבית מדרשו של יפת. — אם יש איפוא עוד תקוה לחבּב את היהדות על בנינו אלה, אין זה אלא אם כן ידעו את ערכה ויבינו כל הטוב הצפון בה, באופן שהידיעה הזאת מצד עצמה תברא בלבם רגש לאומי, אשר קיומו לא יהיה תלוי עוד בדרכי החיים החיצוניים. אם אבותינו אמרו: ״תלמוד גדול שמביא לידי מעשׂה ״, הנה אנחנו מוכרחים לאמר: ״תלמוד גדול שמביא לידי אהבה ״. וההבדל הזה שבינינו ובין אבותינו ביחס לתכלית הידיעה מוליד בהכרח הבדל עיקרי בינינו ובינם גם ביחס לכמוּתה ואיכוּתה. בשביל להביא לידי מעשׂה מאמינים בני מאמינים, די להודיעם פרטי המעשׂים הדרושים, כגזרות בלי טעם; אבל לעורר את האהבה לעמם בלבות בנים משׂכילים — זאת תוכל רק ידיעה מושׂכּלת בתכוּנת רוח העם ומַהלך התפּתחותו ההיסטורית, ידיעה שתחדור לעמקי היהדות ותגלה את המאור השׂכלי והמוסרי שבה. ומפני סבּה זו עצמה מרובים צרכינו מצרכי אבותינו גם בנוגע למספר היודעים. כי אחר אשר קשר פנימי עם היהדות יוכל להוָלד רק באמצעוּת שמירת המצוות או באמצעות ידיעת התורה, הנה כל מה שמספר שומרי מצוה הולך ומתמעט — והוא הולך ומתמעט לעינינו — כן מחויבים אנו להוסיף השתדלות, שמספר יודעי תורה ילך הלוך ורב.

ב) ובאותה מדה שנתרבו צרכינו בנדון זה, בה במדה נתמעטו עתה, לעומת זאת, האמצעים הדרושים להספקתם. בדורות שעברו היו ״התלמידים מתמעטין והולכין״ רק מפני ״הצרות המתחדשות ובאות״, אבל בתוך העם מבפנים היתה התשוקה לתלמוד תורה חזקה מאד. הגדולים רצו לבית המדרש בחבה יתרה, והקטנים הרגישו חובתם ללמוד תורה בבית רבם, בראותם שכל קרבן לא יגדל בעיני אבותיהם לתכלית זו. לא כן אנחנו היום. אהבת הלמוד שירשנו מאבותינו חזקה עוד אמנם גם בקרבּנו, אבל נושׂא האהבה הזאת אחר הוא לגמרי. החכמות, שהיו אבותינו קוראים להן ״חיצוניות״ ולא התירו לעסוק בהן אלא בשעה שאינה לא יום ולא לילה, הן נכנסו עתה לפנַי ולפנים, אוכלות כל שעות היום והלילה של בני הנעורים ואינן מניחות ללמודי היהדות אלא שירַים מעטים, רגעים ספורים ומפוזרים, אשר בקושי מספיקים ללמוד מעט עברית עד כדי להבין פרשה במקרא או קריאה קלה בספרות החדשה. אך גם זה המועט האפשרי לא יושׂג בלי רצון אמתי מצד הבנים ואבותיהם, והרצון הזה, כאשר עינינו רואות, הולך ונחלש בלבות שניהם יחדו. סבת הדבר היא, כמדומה לי, מה שהידיעה המצומצמת הזאת לא תתן לבעליה שום יתרון שיוכל להחשב כשׂכר מספיק בעד הזמן והעבודה הדרושים להשׂגתה. תלמידים שהורגלו לקנות להם במחיר עמלם וזמנם ידיעה נכונה באיזו חכמה המרחיבה את דעתם או באיזו לשון הפותחת לפניהם שערי ספרות עשירה, — הם ידרשו בהכרח גם מאת הלמוד העברי, בהקדישם לו חלק מזמנם ועמלם, שיתן להם בעבוּר זה אחרי כן איזה מזון חדש לשׂכלם ולבם. ומה תתן להם אותה הידיעה בשׂפת עבר שאפשר להם להשׂיג? את המקרא יחשבו שאפשר לקרוא בכל לשון, להבנת התלמוד ויֶתר ספרותנו הישנה לא יגיעו לעולם, והספרות החדשה, — עניה זו בודאי לא תוכל למשוך לבבם עד שיתרצו לעמוֹל בעבוּרה בלמוד שׂפה קשה. ועל כן אנו רואים, כי גם רבים מבני הנעורים שלמדו עברית באופן כזה, עד שהגיעו להבנה קלה במקרא ובספרות החדשה, בראותם אחרי כן שאין ידיעתם זאת מַספקת לפתוֹח לפניהם אף שערי היהדות עצמה במדה הדרושה, מצטערים הם על אבּוד זמנם לשעבר בלמוד שׂפה זו ויושבים ומסירים אותה מלבם עד ששוכחים גם את המעט אשר ידעו.

כללו של דבר — ״תבן אין נתּן לנו ולבֵנים אומרים לנו עשׂו״. מצד אחד דורש מעמדנו מאתנו בחָזקה להרחיב ידיעת היהדות ולהרבות מספר יודעיה, ומצד אחר אין תנאי החיים נותנים להקדיש לידיעה זו יותר מרגעים מקוטעים, שאינם מספיקים אלא לידיעה קלה בלשון, וגם לזה המעט — מפני זה עצמו שמעט הוא — יחסר הרצון מצר הבנים ותחסר ההשתדלות מצד האבות.

המצב הנורא הזה מעסיק מחשבותי בלי הרף וזורק טפת מרה בלבי בכל עת שאני רואה את האידיאליסטים שלנו צוהלים ושׂמחים למראה הפּרוֹגרס של האידיאה הלאומית בזמננו. ״למי אנו עמלים?" — אשאל ואחזור ואשאל לנפשי. הספרות העברית מתרחבת ומתיפּה מעט מעט, ויש תקוה כי בעוד דור אחד או שנים תלבוש צורה הגונה. אבל עד שתגיע השעה המוצלחת ההיא, מי יודע אם יהיו עוד קוראים לה. ״חבת ציון״ מתפתחת גם כן לאט לאט, פושטת מעליה צורת הבּהלה ומתקרבת יותר ויותר אל הטוֹפס הראוי לעבודה קשה וארוכה לדורות. אבל עד שתתקדם העבודה הזאת ותגיע לאיזו מטרה ממשית יעברו דורות אחדים, ובין כה וכה מי יודע אם לא תפּסק מאליה, במוֹת עובדיה החרוצים ואחרים לא יקחו את מקומם. כי מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם זאת, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו? — וככה, לאיזה צד שאפנה, אראה לנגדי תמיד את השאלה ״הארורה״ הזאת: איך נביא את בנינו לדעת את היהדות ידיעה מושׂכלת וחודרת, עד שיאהבוה ויכבדוה וימסרו נפשם עליה?

ופה הגענו, אדוני, לעצם הענין שהצעתי לפניך. כי אחר שהפכתי והפכתי בשאלה זו, באתי לידי הכרה, שאם יש דרך לפתרונה, אינו אלא זה שהלכו בו ר' יהודה הנשׂיא והרמב״ם ור' יוסף קרא לפתרון שאלת התורה בזמנם: ספר חדש נחוץ לנו עוד הפעם, אשר יהיה כתוּב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעת היהדות לכל מקצעותיה, כל מקצוע מאת חכמים מומחים לו, באופן שנוכל לאמר עליו מעין דברי הרמב״ם על ספרו, שאדם לומד לקרוא עברית תחלה ואח״כ קורא בזה ויודע ממנו כל היהדות כולה. אבל בשני דברים צריך שיהיה ספרנו שונה מספרו של הרמב״ם והרומים לו, כהשתנות זמננו מזמנם. ראשונה, הנה ברור כדורנו, שאהבת התורה חלושה בלבו ושעתו ודעתו נתונות ללמודים אחרים, אין אנו יכולים להשׂיג מטרתנו על ידי ספר למודי, הערוּך בסדר הגיוני ודורש זמן קבוע וסבלנות ארוכה ללמדו על הסדר פרק אחר פרק, כי אם רק על ידי אוצר כללי ערוּך בסדר אלף־בית, שכל ענף מידיעת היהדות יחולק בו לענינים קטנים ונפרדים זה מזה, וכל אחד מהענינים האלה יבואר בפני עצמו, בערך מיוחד לשמו, בדרך קצרה ונוחה למקרא ומושכת את הלב, באופן ששום ענין לא ידרוש למוד מסודר וארוך בשעות קבועות יום אחר יום עד כלותו, אלא אדם לוקח בידו את הספר בכל עת שירצה, ואיזה ענין המושך לבו באותה שעה — הוא מוצאו על נקלה מבואר לפניו כל צרכו והולך וקורא בלי הכנות קודמות עד שגומרו. — ושנית, לא נוכל להסתפק עתה, כאמור למעלה, בידיעת ההלכות בלבד, אלא צריך שידע העם את עצמו מכל הצדדים באופן מתאים לרוח זמננו. ועל כן, מבלי להאריך פה על דבר הפּרוֹגרמא הפרטית (זאת יעשׂו גדולים וטובים ממני בעת שלא יחסר עוד כלום חוץ מפּרוֹגרמא), אוכל להגיד בדרך כלל, כי האוצר המדובר, בשביל שישׂיג תכליתו, צריך לכלול את המקצועות הראשיים האלה: א) תורת ישראל לכל מחלקותיה (אמונות ודעות, חוקים דתיים ומוסריים, משפטים ומנהגים וכו') בדרך התפתחותה ההיסטורית מראשית ימי קדם עד עתה; ב) תולדות ישׂראל, בארצו ובגולה, בקרבּו פנימה וביחוסו לעמים אחרים ויחוס העמים אליו; ג) גדולי ישראל, תולדותיהם ופעולותיהם בחיים, בספרות או בחכמה; ד) ספרות ישראל מן המקרא עד היום, תכוּנת הספרים היותר נכבדים ותולדות פעולתם בחיי העם. — מלבד אלה, ישנם עוד ענפים צדדיים שצריכים למצוא מקום באוצרנו, כמו תכונת ארץ ישׂראל ותולדותיה, פרקים שונים מקדמוניות בבל ואשור ומצרים וכו'. וכמו כן יש עוד לדבּר הרבה על אודות הדרכים המדעיים והספרותיים שצריך האוצר ללכת בהם. ככה, למשל, צריך יהיה, לפי דעתי, לבחוֹר בדרך ההשואה, כלומר, להשוות כל חזיון בחיי היהודים והיהדות לאותם החזיונות הקרובים לו בחיי עמים אחרים, כדי שיובן כל ענין בסבּותיו הכלליות שיסודתן בטבע האדם, ולא תהיה עוד היהדות בעינינו כעולם הפוּך העומד בנס ודבר אין לו עם חוקי החיים בכלל. — אבל, כאמור, אינני מכניס עצמי פה בחבּוּר פּרוֹגרמא, וכל מגמתי לא היתה אלא לתת ציור כללי, אשר ממנו נוכל ללמוד, מה רבה תהיה פעולתו החנוכית של ספר כזה על העם בכלל ועל בני הנעורים בפרט. אם ידיעה שטחית בלשון עברית תמסור לבעליה המַפתּחות לשערי היהדות כולה, והשערים האלה יפּתחו על נקלה לכל הרוצה להכּנס מאיזה צד שיהיה, אז תהיה לנו צדקה לקוות, מצד אחד, כי יתרומם ערך שׂפת עבר בעיני הכל ויתרבו לומדיה, ומצד אחר, כי כל הקוראים עברית לא יוכלו להמלט מלשׂים עין גם באוצרנו, ולוּ גם בדרך עראית, זעיר שם זעיר שם, ולרכּוֹש להם ככה באופן בלתי מורגש השקפה רחבה ומושׂכלת בפרקים שונים מחיי עמנו ופעולותיו והלך רוחו, אשר תביאם סוף סוף להוקירו ולאהבו אהבה בדעת…

הנני מקוה, אדוני, כי התועלת החנוכית הזאת, שהשתדלתי בביאורה עד כה, גדולה היא גם בעיניך, כמו בעיני, יותר מכל שאר הדברים. ובכל זאת, לא למוֹתר אחשוב להעירך עוד על תועלת אחרת, מדעית, אשר יביא המפעל הזה. לפי מצב הדברים עתה, נחלקים לומדי תורה וחוקרי היהדות לשתי כתּות נפרדות. הראשונים אוחזים מעשׂי אבותיהם בידיהם, מפלפלים בהלכה על פי הדרכים הישנים ואין להם שום מושׂג מן העבודה הרבה שעובדים האחרונים בלשונות העמים זה כמאה שנה ושכבר הביאה פרי רב ומוסיפה להביא בכל שנה. ולעומת זה, האחרונים, בהיותם מוכרחים להקדיש חלק גדול מזמנם לידיעות האחרות הנחוצות לחקרי היהדות, אינם יכולים לרכּוֹש להם אותה הבקיאוּת הגדולה בספרותנו הישנה, שהראשונים מצטינים בה, ויטעו לפעמים בפרטים קטנים, מפני שאין להם פנאי באותה שעה לחפּשׂ ולאסוף ממקורות שונים את החומר הדרוש לאותו דבר. לשתי הכתות האלה יחד יביא איפוא אוצרנו תועלת בלי גבול, בתתו לכל אחת את אשר יחסר לה: להראשונה — השקפה מדעית, היסטורית, בעמקי רוח היהדות, ולהאחרונה — ספר שמושי שיעמוד במקום בקיאוּת ויפטור מעמל החפּושׂ באיזה פרט הדרוש במהלך החקירה. ואם הלומדים אינם מרגישים בחסרונם ושׂמחים בחלקם, הנה החוקרים באמת מרגישים ומרגישים זה כבר רוב נחיצותו של אוצר כזה. וכשקם לפני איזה שנים ה׳ זינגר בפריז ואמר להוציא אוצר היהדות בשׂפה אירופית, שׂמחו לקראתו כל החכמים העוסקים בחקירות אלו והבטיחו לו עזרתם. הדבר נשתקע אחרי כן, אך כנראה היתה הסבּה חמרית בלבד ולא עצם הענין אשם בזה. אין ספק אמנם, כי התכלית הראשית, החנוכית, שאנו מתכַּונים אליה, תַראה פעולתה בהכרח על צורת הספר, וברוב מאמריו לא נוכל להסתפק באותו הסגנון היבש שרגילים להכּתב בו ספרים כאלה, כשתכליתם היא שמושית בלבד. אבל, בהשארו עם זה גם נאמן לתוצאות הדרישה המדעית בזמננו, לא יוכל שנוי הצורה להחָשב כמכשול גדול על דרך השמוש בו גם למטרות מדעיות. ועל כן מאמין אני, שאם אך יהיו ראשי סופרי האוצר חכמים ידועי שם, ימצא לו מַהלכים בין כל אוהבי חקירות היהדות והעוסקים בם, עד בתי המדרש הגדולים באירופא שהיהדות נדרשת בהם. והנני שׂמח מראש, בראותי בדמיוני מורים עם תלמידים מתרגלים במקרא הלשון העברית החדשה על ידי השמוש באוצר זה, ושׂמחתי תגדל כפלים, בזכרי את הכבוֹד אשר ירחש אז לשׂפתנו לב אותם מבני עמנו המכבדים רק מה שמכובד בעיני אחרים

נשאר לנו איפוא להתבונן עוד על אפשרות הדבר לצאת לפעולה מן הצד הרוחני והחמרי, כלומר, אם ימָצאו חכמים וסופרים במדה מַספקת אשר מעבודתם יבּנה האוצר, ואם לא תדרוש הוצאתו קרבנות חמריים גדולים ביותר.

על השאלה הראשונה כבר הקדמתי חצי תשובה למעלה. כי אחר שראינו, שחכמי ישׂראל מודים בחסרון אוצר כזה ונכונים לעזור בעבודתם למי שיבוא למלאות החסרון, אין לנו סבה לחשוב, שלא יעשׂו כן גם לאוצרנו העברי. הן אמנם רובם אינם מורגלים בשמוש הלשון העברית, אע״פ שיבינוה, וכותבים מאמריהם איש בלשון ארצו; אבל המכשול הזה אינו מיוחד להעברית בלבד. גם בשום לשון אירופית לא היה האוצר יכול לצאת בלי עזרת חכמים הכותבים בלשונות אירופיות אחרות, ובכל זאת לא נחשב הדבר למעצור. לפי שבזמן הזה, שכל העמים והלשונות משתתפים יחד בעבודת החכמה והספרות, ההעתקה מלשון ללשון הוא דבר מוכרח ומעשׂים בכל יום, ואין שום רע איפוא אם גם לאוצרנו העברי יקובלו מאמרים בכל לשון ויועתקו לעברית על ידי מעתיקים מומחים, ובמקום שאפשר — בהשגחת המחבּרים עצמם.

ובנוגע לצד החמרי, הנני מאמין, כמו שאמרתי לך בע״פ, כי אם תואיל להקדיש למטרה זו עשׂרים אלף רו״כ, אז יוכל הספר לצאת בלי מעצור עד תוּמוֹ, במשך שבע או שמונה שנים (אני חושב שיחזיק 12 —15 כרכים בקירוב, כארבעים בּוֹגן בכל אחד), ויש תקוה שיוגמר בלי שום הפסד3.

ואולם מוצא אני את עצמי מחויב להוסיף, כי החשבון הזה הוא רק השערתי הפרטית, אשר בעיני היא קרובה אמנם מאד, אך לקבּל עלי את אחריותה איני יכול ואיני רוצה. אפשר שטועה אני בחשבוני עד היסוד, וההפסד יגדל כל כך, עד כי בתוֹם האוצר יתּם גם הכסף עמו. כי על כן הגדתי לך מראש, שהנני מציע זאת לפניך לא בתור עסק הרחוק מהפסד כי אם כצורך לאומי גדול ונכבד…

                                                                                                ***

על ההצעה הזאת השיבני מר וויסאָצקי במכתב כדברים האלה:

״מכתבך היקר מן ג׳ סיון במועדו קבּלתי, ואם כי אמרתי לך שצריך אני להתישב בדבר הגדול הזה… אך אחרי שקראתי הצעתך ושניתי ושלשתי בעיון רב, אמרתי לא לדחות הדבר הנכבד הזה ולאמר לך שאני מסכים להצעתך בכלל ולהקדיש למטרה זו עשרים אלף רו״כ… ומעתה תוכל להתחיל למצוא את הדרך הנכונה בכל הפרטים הנצרכים למפעל גדול כזה״.

ובכן, על ידי הדברים המעטים האלה של האיש המצוין הזה, הונח איפוא היסוד החמרי לבנין גדול ורם, אשר אי אפשר לשער מראש כל תוצאותיו הנכבדות. אינני מעלים אמנם עין מכל המעצורים אשר יפגוש הענין עוד גם מן הצד הרוחני; יודע אני, כי לא נקל יהיה לעבור בשלום בין ״האש והשלג״ האוכלים עתה את עמנו משתי קצותיו; כי עמל רב וזהירות יתרה דרושים ביחוד בצעדים הראשונים, בחבּוּר הפּרוֹגרמא הפרטית, בבחירת העובדים וחלוקת העבודה וכו'. אבל, למרות כל זאת, בזכרנו, כי עד עתה היה רפיון היסוד החמרי תמיד הסבּה הראשית שהפילה למשוּאות כל מפעל נכבד בספרותנו, הנה רשות לנו לקוות, כי אחר שהצליח מפעלנו להסיר את המכשול הזה, יוכל להתגבר גם על יתר המכשולים, וסוף סוף נזכה לראות את ״החלום הנעים״ — אוצר היהדות בלשונה — יוצא אל הפועל בתמונת ספר בעל כרכים רבים, אשר יכלול תמצית עבודת אלפי שנה של עם עני ומדוכא, ואשר יהיה גם בנו לעֵד, כי כמונו כאבותינו עוד כוח בנו להתרומם על פגעי הזמן ולדאוג לחיינו הרוחניים בתוך כל התלאות הגשמיות.

כמובן, יעבור עוד זמן רב עד שאפשר יהיה לגשת לעצם ההוצאה, ובינתים, אחר שיקָבעו סדרים בהנהגת הענין, יצטרכו עוד העומדים בראשו לבוא במשׂא ומתן ישר ופרטי עם החכמים והסופרים שעזרתם תהיה נחוצה. ובכל זאת חשבתי לנכון לפרסם הדבר כבר עתה, בטרם נעשׂה עוד מאומה, לא רק בשביל שישׂמחו עליו כל המבינים ערכו, כי אם עוד יותר — בשביל שיתבוננו בו כל המומחים לאיזה מענפי העבודה הקשה הזאת, והיו לו לתועלת בראשית המעשׂה על ידי הערות טובות מאיזה צד שיהיה.

ואולם, לטובת הענין, מבקש אני מכל נבוֹני דבר שיש להם מה להעיר, כי יואילו לשלוח דבריהם אלינו במכתבים פרטיים ולא יעשׂו מהם ״מאמרים״ בכתבי העת. כי באופן האחרון ירא אני, שלא יהפך גם עניננו לאחת ה״שאלות״, המעוררות וכּוּחים ופלפולים ולהג הרבה אין קץ, ותחת תועלת יביאו ככה רק מבוּכה ובלבול מושׂגים.


כ׳׳ה סיון תרנ״ד.


 

מאמר שני4    🔗

במשך השנים המעטות שהנני עוסק בצרכי צבור ולוקח חלק בספרותנו, הכריחוני המקרים פעמים רבות להתוכּח עם מתנגדי בשאלות שונות בכתב ובע״פ, והנסיון הזה הורני, כי ברוב הוכּוּחים באיזה ענין פרטי אין שני הצדדים יכולים לבוא לידי הסכמה, מפני שבאמת צדקו יחדיו בטענותיהם, כל אחד מנקודת־מבטו הכללית, שעל פיה הוא דן על הפרטים. אם לאחד, למשל, ייקר איזה רעיון או מפעל מצד עצמו, ולאחר — רק כאמצעי לאיזו תכלית אחרת, אז יבואו בהכרח לידי מחלוקת באיזה מפרטיו, וכל אחד יביא ראיות על צדקת דעתו מנקודת מבטו, והשומע הפשוט ישמע טענותיו של זה ונדמה לו שהדין עמו, ישוב וישמע טענותיו של זה ונדמה לו שהדין עמו, וככה יתבלבל ויתמה ולא יבין, איך אפשר שהדין עם שניהם. — כי על כן, כשפרסמתי בקהל את הצעתי בדבר ״אוצר היהדות״, בקשתי מאת הסופרים, שלא יעשׂו את הענין הזה נושׂא מאמרים בכה״ע, מפני שידעתי מראש, כי על ענין מרובה־צדדים כזה אפשר להביט מנקודות רבות ושונות ולבלבל בנקל דעת הקהל על ידי וכּוּחים מן המין הנזכר. אבל, לדאבון לבי לא נעשׂתה בקשתי. אחד מסופרינו הרוסיים, אשר מסגנון דבריו ניכר שחכם הוא, מצא לנחוץ להדפיס מאמר ארוך נגד הצעתי, שבו הוא משתדל להוכיח, כי ״אין לנו חפץ באוצר היהדות״. המאמר בנוּי מראש ועד סוף על הנחה שונה ורחוקה מאד מזו שהיתה לי ליסוֹד בהצעתי, אך בהיות ההבדל היסודי הזה בלתי נראה כל־כך לעיני הקוראים הפשוטים, אינני מסופק, שרבים מהם נתבלבלו למקרא הטענות, הנראות כצודקות. ועל כן, למרות חפצי לבלתי התוכּח בזה בדפוס, מוצא אני את עצמי מחויב לברר פה את ההבדל הזה שבינינו בדבר נקודת־המבט היסודית, מבלי לדון עם המחבּר על כל פרטי דבריו, לראות עד כמה הם צודקים אף מנקודת מבטו — וכּוּח שהיה דורש אריכות יתרה ולא היה מביא תועלת הרבה.

                                                                                                ***

״אין ספק — אומר בעל המאמר בהמשך דבריו — שקיום היהדות והפצת ידיעתה צריכים להיות אחת ממטרותינו הראשיות ״. ובמשפט הקצר הזה מונח אותו ההבדל היסודי שאמרתי. הוא רואה בקיום היהדות רק אחת ממטרותינו הראשיות, ויש איפוא, לפי דעתו, לכלל ישׂראל עוד מטרות ראשיות אחרות, העומדות ברשות עצמן, ואינן כפופות לפני מטרת הקיום; בעוד אשר לפי השקפתי, קיום היהדות בצורה נאותה היא המטרה הראשית היחידה לפעולותינו בעניני הכלל, וכל יתר המטרות שנוכל להציב לנו בתור בני ישׂראל אינן אלא שניות לה ואינן חביבות אלא במדה שתוכלנה להחשב כאמצעים להשׂגתה. המחבּר, מנקודת מבטו, יכול על כן לחשוב (כנראה מכל דבריו) את החקירה בתולדות היהודים והיהדות כמטרה ראשית לעצמה, שאנו חייבים להשתדל בהרחבתה והשלמתה בכל הדרכים הנאותים לזה ולהמנע מכל דבר שיוכל להביא לה איזה נזק, בלי שום יחס לשאלת קיום היהדות. לא פה המקום לנתּח את ההשקפה הזאת (שהיא גם השקפת רוב העוסקים ב״חכמת ישראל״) ולהציע מה שיש לטעוֹן עליה. העיקר הוא, כי רק מנקודת־מבטו זו כתב המחבּר מה שכתב ולא שׂם לבו לראות, כי כל הצעתי בדבר הוצאת ״אוצר היהדות״ נוסדה על השקפת אותה המפלגה, הרואה בקיום היהדות והתפתחותה את המטרה העליונה לכל השאיפות והפעולות בעמנו, וממילא גם ״חכמת ישׂראל״ חביבה עליה לא מצד היותה חכמה עיונית, אלא רק מצד היותה אחד הדרכים המובילים אל המטרה המעשׂית ההיא. כי מפלגה כזאת נמצאת בקרבנו, כי גם אני גם הנדיב הנכבד שאליו פניתי נתחשב על דגלה ורק מתוך הנחתנו זו יצא רעיון ״האוצר״ — זאת הלא יכול בעל המאמר לראות כמעט בכל שורה מהצעתי, וכשבא לחלוֹק עלינו, צריך היה איפוא קודם כל לבטל באופן מספיק את הנחתנו היסודית, או, אחר שלא עשׂה כן, מחויב היה להתיצב עמנו על יסוד השקפתנו ולהראות לנו משם את טעותנו. אבל גם את זאת לא עשׂה. בהיותו, כנראה, תלמיד חכם שתורתו אוּמנוּתו, הרואה כל עולמו רק בפרטי אותם הלמודים שהוא עוסק בהם, — אינו יכול לעזוֹב, ולוּ גם רגע, את מרוֹם העיון המדעי, בשביל לרדת אלינו ולהבין נפש אנשים פשוטים כמונו, אשר שאלות מעשׂיות, הנוגעות לקיום האומה והתפתחות רוחה, קרובות אל לבנו הרבה יותר מהתקדמות החקירה העיונית בפרטי תולדותינו, עד שאנו נכונים גם לעשׂות זאת האחרונה ״קרדום לחפור בו״, להשתמש בה בתור אמצעי להשׂגת מטרתנו הראשית. ועל כן, תחת אשר בהצעתי אני היו רוב הדברים מוקדשים לבירור מצב החנוך בקרבּנוּ ולהתועלת החנוכית הגדולה שיוכל להביא לנו ״אוצר היהדות״, ורק בסוף דברי הקדשתי שורות אחדות גם להתועלת המדעית, שבאמת אינה בעיני אלא טפלה להראשונה, — הנה עשׂה בעל המאמר להפך; כמעט כל דבריו מכוּונים רק כלפי הצד המדעי, אם יש צורך לחכמת ישׂראל באוצר כזה, אם יביא לה תועלת או נזק — כאלו כל עיקר חפצנו היה להביא תועלת במובן זה — ואת הצד החנוכי פטר בדברים אחדים, כדבר טפל.

                                                                                              ***

נניח איפוא להמחבּר את הקדמתו הארוכה על דבר תכוּנת יהודי רוסיא לבקש להם גדולות, ואת מוּסרו הטוב על כי אנחנו (כלומר, יהודי רוסיא) חושבים להוציא אוצר כללי לחכמת ישׂראל, בעוד שאין אנו לוקחים חלק בבנינה על ידי חפּוּשׂ הפרטים. כל אלה הדברים והתּוֹכחוֹת אינם ענין לכאן, אחר שאנחנו (כלומר, לא יהודי רוסיא, כי אם מר וויסאָצקי ואני), באמרנו להוציא אוצר כללי לידיעת היהדות, לא באנו כלל למחשבה זו מדאגתנו להרחבת ״חכמת ישראל״ לשמה, אלא עיקר מגמתנו הוא להפיץ ידיעת היהדות בקרב העם, בשביל לחזק את הקשר בינה ובינו. ולמטרתנו זו נחוץ לנו דוקא אוצר כללי, שיוכל אדם מישׂראל לשאוב מתוכו מושׂגים נכונים על דבר רוח היהדות ותכונת עמנו ומהלך חייו ההיסטוריים; אבל דבר אין לנו עם החקירות בפרטי פרטים, המיוחדות לחוקרים שמלאכתם בכך ואין להם שום ערך חנוכי לכלל העם. בין שצדק איפוא המחבר בתלונתו על מעוּט המלומדים ביהודי רוסיא או לא, בין שמצא את הסבּות האמתּיוֹת לזה או לא — בכל אופן לא היתה לו רשות לדבּר כל זה אל אנשים כמונו, כמו שאין לאנשים כמונו רשות להתלונן על המלומדים, מדוע יבלו ימיהם באבק הבּבּליוֹתיקוֹת בשביל למצוא איזו פרטים בתולדות אנשי שם וכדומה, בעוד שלפי מצבנו עתה היו יכולים להביא תועלת יותר גדולה לעמנו, אם היו כותבים ספרי חנוך טובים, החסרים לנו מאד. טענות מעין אלה אין להן שחר. לכל אדם ולכל מפלגה הרשות לבחוֹר מטרה ידועה, עיונית או מעשׂית, וכל מה שיוכלו אחרים לדרוֹש הוא רק זה, שיהיו מעשׂי האדם או המפלגה מכוּונים היטב אל המטרה שבחרו להם בעצמם.

השאלה העיקרית, שממנה היה צריך המחבּר להתחיל, היא איפוא: ראשונה, אם יוכל האוצר להחָשב באמת כאמצעי נאמן למטרתנו החנוכית; ושנית, אם לא נוכל אולי למצוא אמצעים אחרים, שיביאונו למטרתנו בדרך יותר קצרה וקלה. אבל, כאמור, הקדיש המחבר לשאלה כפולה זו רק דברים אחדים בסוף מאמרו, שבהם הוא מבטל דעתנו בתנופת־יד קלה משני הצדדים האלה: מצד אחד הוא חושב, כי אעפ״י שיועיל האוצר הרבה להפיץ הידיעה בקרב הרוצים לדעת, הנה לא יהיה בכוחו לעורר את הרצון עצמו; ומצד אחר מוצא הוא, כי ״להשׂגת מטרה זאת יש אמצעים אחרים, יותר פשוטים ונאמנים. כדי לגדל בנים נאמנים לעמנו ולעורר בלבם את האהבה להיהדות בכלל ולשׂפת עבר בפרט, צריך לתקן כל ענין החנוך בקרבּנו ולהעמידו על בסים יותר נכון, צריך להוציא ספרי חנוך טובים ומועילים, ליסד בתי ספר מצוינים, להכין מורים מוכשרים ונבוני דבר, לברוֹא ספרות קלה ונוחה למקרא וכו'. אלה הם הדברים אשר בכל מקום יחָשבו כאמצעים היותר נאמנים להשׂגת המטרות החנוכיות ואשר בכל מקום יביאו פרי רב״.

היש צורך להרבות בתשובות על שתי הטענות האלה?–­ בנוגע להראשונה, הנה אחר שמודה המחבּר, כי מציאוּת אוצר כזה תקל את היריעה על הרוצים לדעת, אינו יכול עוד לכפּוֹר בפעולת ההקלה הזאת על התעוררות הרצון, אלא אם כן יכפּור מקודם באותה האמת הפּסיכוֹלוֹגית הגלויה בכל ענפי החיים, שֶהַיְשָרַת הדרך להשּׂגת איזו תכלית היא עצמה אמצעי נאמן להגדיל את האהבה לתכלית זו וממילא גם להרבות מספּר המשתדלים בהשׂגתה. הדבר פּשוט כל כך, עד שאינו צריך לראיות ומשלים. ובנוגע להטענה השניה, על דבר מציאוּת אמצעים יותר פשוטים, לא אכחד, כי חושד אני את המחבר שרצה רק לצחק בנו. מפני שקשה עלי להאמין, כי איש חכם השולח דבריו אלינו לא מעל הרי הלבנה, אלא יושב בתוך עמו ויודע היטב מה כוחנו ומה מצבנו, — כי איש כזה יחשוב באמת ובתמים דברים כאלו לאמצעים ״יותר פשוטים״ או אפילו אפשרים בלבד. על טענה זרה כזו די יהיה להשיב: כי בחפץ לב נכונים אנו לעזוב רעיון האוצר, אם אך יורנו המחבּר, איך להוציא אל הפועל בכוחנו הדל כל אותם הדברים הטובים שמָנה: להעמיד כל ענין החנוך בקרבנו על בסיס יותר נכוך ליסד בתי ספר מצוינים ברוח היהדות, להכין מורים הגונים ללמודי היהדות, לברוא ספרות עברית טובה וכו'; ועם זה גם — איך לפעול על לב האבות והבנים שיבכּרו בתי הספר האלה על אחרים, אעפ״י שתועלתם הפרטית תדרוש ההפך; שיקחו תורה מפי המורים במדה הדרושה בשביל לדעת את היהדות (לא רק שׂפת עבר) ידיעה הגונה, אעפ״י שעל ידי זה יאחרו לבוא לבית הספר הכללי; שיקראו בשעות הפנויות ספורים עברים טובים, אעפ״י שספור פלוני בלשון אחרת נראה להם יותר נאה, וכן הלאה. ואם לא יוכל המחבּר להורותנו כל זה, הרי הוא לועג לרש, בהציעו לפנינו אמצעים ״פשוטים״ כאלה ועושׂה עצמו כאִלו לא ידע, כי (כמו שבארתי כל זה בהצעתי) רק מפני דלוּתנו הנוראה מכל הצדדים מוכרחים אנו להתחכּם ולהמציא דרכים חדשים, המתאימים לכוחנו הדל, במקום שאחרים מוצאים לפניהם באמת אמצעים פשוטים ומנוסים, ולא לחנם אומרים: ״העני עשיר בהמצאות״.

                                                                                                ***

זה הוא כל מה שמצא המחבּר להגיד מן הצד החנוכי, יתר דבריו סובבים כולם רק על הצד המדעי שבעניננו, ועיקר תוכנם הוא רק טענה אחת, שתמציתה היא זאת: ידיעת היהדות עודנה חסרה וקטועה בהרבה מענפיה והרי היא הולכת ומשתלמת מעט מעט על ידי החוקרים העובדים עבודתה. ההשתלמות הזאת תגרום בודאי, כי האוצר אשר יחובר עתה יתישן במשך הזמן, ובפרטים רבים לא יהיו דבריו מתאימים עוד לתוצאות החקירה בימים ההם. דבר כזה יקרה אמנם לכל האֶנציקלוֹפּדיות היוצאות בלשונות העמים. אבל אלה יש להן מו״לים עשירים, המוציאים מזמן לזמן מהדורות חדשות מהן, מתוקנות לפי מצב החכמה בכל דור; בעוד שאנו אין אנו יכולים לקוות, כי בכל דור יעמוד נדיב לב ויתן היכולת לחדש פני האוצר בהוצאה הדשה, ובכן, חושש מחבּרנו, שמא ישאר האוצר בצורתו הראשונה לעולם, ובמשך מאות שנה יחָשב כאַבטוֹריטט שאין לזיז ממנו, ״כמלה האחרונה בחכמת ישראל״, ויהיה למקור תמידי, אשר ממנו ישאבו ״דיליטנטים״ שונים את ״למדנותם״, כמו שעושׂים היום להיסטוריא של גרֶץ, שמעתיקים דבריו עם שבושיו ומקבּלים כל השערותיו כאמת ברורה, מבלי שׂים לב להתקדמות החקירה אחריו.

על הטענה הזאת יכול הייתי אמנם להשיב תשובה קצרה אף לפי השקפתו של המחבּר: אם אי אפשר יהיה להוציא בכל דור את האוצר כולו במהדורא חדשה, אפשר ואפשר יהיה להוסיף עליו בכל דור כרך או שנים של ״מלואים ותקונים״ ולהחזיקו ככה על מרוֹם הדרישה המדעית במשך איזו דורות. וגם אם אחרי כן תפּסק העבודה לגמרי, הנה יהיו המלואים והתקונים האלה כאזהרה לכל המשתמשים בו, לבל יאמינו באי־שגגתו ונצחיותו וישתדלו להשלים ידיעתם על ידי ספרים מאוחרים לו. אבל, כמו שאמרתי למעלה, מגמתי בזה לא להתוכּח בפרטים, כי אם לברר את נקודת־המבט היסודית שבה אנו נבדלים ממחבּרנו. ועל כן נניח נא, כי כדבריו כן הוא, כי באמת ישאר האוצר בלי שום תקון כאַבטוֹריטט למאות שנה ויהיה סבּה ברבות הימים להפצת ידיעות מוטעות בפרטים רבים — היש בזה סבּה מַספּקת לחדול מהוצאתו עתה? אם נשאל לאחר הספּיציאַליסטים באיזו חכמה: מה טוב יותר, חסרון־ידיעה מוחלט או ידיעה מעורבת בשגיאות גדולות? — קרוב בעיני שיתן היתרון לחסרון הידיעה. חוקר הטבע, למשל, יחשוב בודאי, כי לתועלת החכמה טוב שלא ילמד אדם חכמת הטבע כלל מאשר ילמדה מעל ספרי אריסטוֹ. לפי שהראשון יודע לפחות שאינו יודע, בעוד שהאחרון יחָשב למלומד בעיני ההמון ויפיץ בנקל את מושׂגיו הכוזבים. אבל לא כן יחשוב חכם מדיני או מוסרי. לאלה ״לא המדרש עיקר אלא המעשׂה״, כלומר, לא הידיעה העיונית מצד עצמה, כי אם פעולתה על התפתחות רוח האדם ועל דרכיו ומנהגיו בחיים. ולפי שגם חכמת הטבע של אריסטוֹ, עם כל שגיונותיה, מספיקה לשנן לו לאדם את המושׂג הכללי של אחדוּת הטבע, של סדר קבוע במנהגו של עולם, ולהסיר עי״ז את לבבו מאחרי הזיות שונות המוליכות בעליהן בדרכי תוהו, — לכן יבחרו הם יותר להשתמש גם באוֹר כהה כזה, אם אין טוב ממנו, בשביל לגרש את החושך המוחלט. גם בעניננו נראה את המחבּר, כמלומד ספּיציאַליסט, חרד ודואג על אותה ה״חכמה״ היקרה לו, שמא ילמדוה בני אדם לעתיד לבוא שלא כהלכה על פי ספר שנתישן. הוא מוצא על כן לטוב, לתועלת החכמה, שלא יחובר הספר המועיל בהוה, כדי שלא יביא לה נזק בעתיד. אבל אנחנו, מנקודת מבטנו המעשׂית, יש לנו רשות לחשוב, כי אף לאחר שיתישן אוצרנו ויפיץ בפרטים רבים שגיאות קטנות וגם גדולות, — כי גם אז יותר טוב לקיום היהדות שתהא יכולת לבנינו לרכּוֹש להם ידיעתה בצורה חסרה כזו מאשר לא יוכלו לדעתה כל עיקר.

המחבּר מפחידנו, כי בארצות שונות ישנן עתה חברות, העוסקות בשקידה בקבּוּץ חומר חדש לבנין ״חכמת ישׂראל״, והן עתידות בודאי לגלוֹת עמוקות מני חושך, ״להפיץ אור חדש על תולדות היהודים״. אבל, אם נקיש מן הכרכים הרבים שהוציאה עד כה החברה הצרפתית, הקודמת לכולן בזמן, יש לנו צדקה להאמין, כי ״האור החדש״ הזה לא יגע אלא בפרטים שונים, מבלי לשנות הרבה את השקפתנו הכללית על דבר החזיונות הראשיים בתולדות היהודים והתפתחות היהדות. אם, למשל, באשכנז או בצרפת הכּו את היהודים עוד עשׂר מכּות מלבד הידועות לנו מכבר, אם פלוני ואלמוני מסופרי ימי הבינים כתבו עוד איזו ספרים או שירים שלא נודעו עד כה, וכדומה מן החדשות, לא יפעל כל זה הרבה להפיץ אור חדש על סבּות השׂנאה שבין ישׂראל לעמים או על תכוּנות ספרותנו בימי הבינים בכלל, וכן בשאר הדברים. ולמטרתנו החנוכית הלא הסבּות והתּכוּנות הכלליות הן הנכבדות לנו ביותר.

אך ליתר ביאוּר נביא עור משל אחד יותר בולט. כידוע, נמצאים עוד גם בזמננו הרבה בחורי ישׂראל, ביחוד בערים קטנות, המעמיקים חֵקר בספרי הרמב״ם ויתר ספרי הספרדים ורואים בהם את ״המלה האחרונה בחכמת ישׂראל״. והנה אנחנו יודעים, עד כמה נתישנו כבר כל הספרים האלה ועד כמה רחוקים המושׂגים המדעיים עתה מכל ה״חקירות״ שבמורה נבוּכים, עיקרים, עקדת יצחק וכו'; באופן שאפילו מחבּרנו יסכים, כמדומה לי, שגם לאחר מאתים שנה לא יוכל אוצרנו להיות רחוק כל־כך ממצב החכמה אז. ואם כן, לפי השקפתו של המחבּר, יותר טוב היה לבער אחר ״הפילוסופיא הקדומה״ הזאת, אף במקום שאין ביכלתנו לתת לבעליה ידיעה יותר נכונה בעניני היהדות. אבל לפי השקפתנו, מצד קיום היהדות, טוב לנו ״פלוסוף״ כזה, החי מפי ״מורה הנבוכים״ ויודע את היהדות כמו שהבינו אותה טובי בני עמנו לפני עשׂרים דורות, יותר ממאה בחוּרים המגודלים לרוח הזמן ואינם יודעים מן היהדות אלא מה שכתוב בקַטֶכיסמוּס חדש מחודש, שאין בו שום שגיאה מדעית…

                                                                                                  ***

הוא אשר אמרתי: הכל תלוי בנקודת־המבט היסודית. ואחר שמנקודת מבטנו אין טענות המחבּר מוכיחות כלום, הייתי יכול לחתּוֹם פה את דברי, לולא השיאני השׂטן להוסיף במאמרי הראשון איזו שורות גם על דבר התועלת המדעית שיביא האוצר. את התועלת הזאת ראיתי משני צדדים. ראשונה, הנה יש לנו, כידוע, ״לומדים״ רבים, שבקיאותם בספרותנו העתיקה גדולה מאד, אולי יותר מזו של הרבה ״חוקרים״, ולא חסר להם, בשביל להיות לחוקרים היסטוריים גם הם, אלא איזו ידיעות חיצוניות, המתיחסות לתולדות ישראל, ביחד עם המיתוֹדא המדעית, הנופחת נשמת חיים בחומר היבש; ובכן, כאשר תהיה לאל ידם למלאות חסרונם זה על ידי האוצר, הלא תמצא לה חכמת ישׂראל באלה המון עובדים הדשים, שאי אפשר להכחיש בתועלתם. וזאת שנית, הן גם החוקרים עצמם יוכלו לפעמים להעזר באוצרנו בתור ספר שמושי, ״שיעמוד במקום בקיאוּת ויפטור מעמל החפּוּשׂ באיזה פרט הדרוש במהלך החקירה״.

ופה, כלומר, בדבר התועלת השניה — על הראשונה לא השיב כלום — מצא המחבר את עווני, כי מלאני לבי לחשוב מחשבת פגוּל על החוקרים, כאִלו ישתמשו לפעמים בספרים שמושיים! ״ישמור האל את חכמת ישׂראל — יקרא המחבּר — מ״חוקרים״ כאלה העובדים עבודתם עם אֶנציקלוֹפּדיא בידיהם״. ואני אינני מסופק, כי רבּים מן החוקרים יענו אמן אחר תפלה זו, אך לא כולם. מה שנקרא ״חכמת ישׂראל״ הוא באמת קבּוּץ מקצועות שונים, שלכל אחד מהם עובדים מיוחדים, הבקיאים כהלכה בו בלבד ויודעים כל השאר רק ידיעה שטחית. חוקרים כגֵיגֶר, גרֶץ וכו', שכל היהדות כולה היתה שׂדה עבודתם, הם חזיון יקר מאד; וסוד גָלוי לכּל הוא, כי רבים מחוקרי ישׂראל, העובדים, למשל, בתולדות ימי הבינים, אינם בקיאים הרבה בתלמוד. וכן הדבר בחוקרי המקרא, שכמעט כולם נוצרים ובקושי גדול יכולים לקרוא את התלמוד והספרות שאחריו. חוקרים למקצוע אחד כאלה, אם כל חקירותיהם מוּסבּוֹת רק על הפרטים שבמקצוע שלהם, אין להם צורך לצאת חוץ לגבולם, ועל כן תספיק להם בקיאותם ויחשבו לחרפה להעזר בספרים שמושיים, והם המה אשר אמרתי כי יענו אמן אחר תפלת המחבּר. אבל יש עור מין חוקרים, שידיעת המון מעשׂים נפרדים, אפילו בכל דקדוקיהם ופרטיהם, אינה נחשבת עוד בעיניהם לחכמה, אלא אם כן אפשר לעשׂות מכל הפרטים שלשלת אחת של סבּות ומסוּבָּבים, שכל טבעותיה קשורות זו לזו על ידי חוקים היסטוריים כלליים. וחוקרים כאלה, שכל חקירתם היא לא לגלוֹת פרטים חדשים, כי אם להבין את הגלויות מכבר, לא יוכלו להשאר תמיד בגבול ענינם הצר, אלא יוצאים פעם בפעם לבקש בשׂדה אחר דוגמאות ופרטים היכולים להפיץ אור על נושׂא חקירתם, והם צריכים על כן בהכרח להעזר לפעמים בספר שמושי, ״שיעמוד במקום בקיאוּת״ באיזה מקצוע שאינו נכנס בחוג חקירתם העיקרית. ככה, למשל, חוקר כרנַן, בעסקו בעניני המקרא, מוצא צורך לפעמים לבקש עזר בתלמוד, ואנו מוצאים אז בהערותיו ציוּן המקור התלמודי, המסכת עם דף בדיוק. ואחר שידיעתו בתלמוד היתה קטנה מאד, אין ספק כי הציוּנים האלה באו לו ממקורות אחרים, אלא שלא היה מחויב להזכירם בשם, מפני שעל ידיהם יכול אח״כ לקרוא את הדברים בתלמוד עצמו, והיתה לו על כן רשות לציין את המקור הראשון. באופן כזה יכול לפעמים ספר שמושי לעמוד במקום בקיאוּת, מבלי להשאיר שום רושם בספרו של החוקר ומבלי להביא איזה נזק לעומק החקירה. ועל כן מאמין אני גם עתה, כי חוקרים כלליים היו מקבּלים בשׂמחה אוצר היהדות הכללי ולא היו בושים גם להודות, שיוכלו לפעמים להוציא תועלת ממנו. ואם באמת צריכה כנסת ישׂראל לבקש רחמים שישמור ה׳ את ״חכמתה״ מחוקרים כאלה — איני יודע: גם זה תלוי בנקודת המבט.


כ״ח תמוז תרנ״ד.


 

מאמר שלישי5    🔗

איני יודע איך פתרו להם אוהבים ואויבים את שתיקתי הארוכה בדבר ״אוצר היהדות״. יכול להיות אמנם שרובּם לא ראו כלל בזה שום חידה הדורשת פתרון, כי אם רק ״מנהגו של עולם״. שהרי באמת כך דרכּנו בכל הצעה גדולה: בקולות וברקים יוצאת לאויר העולם, מולידה ספרות שלמה של ״איפכא מסתבּרא״, ואחרי כן חוזרת ומשתכחת ומפַנה מקומה לאיזו הצעה אחרת, שסופה להשתכח גם היא, מבלי להביא לידי מעשׂה כל שהוא. אבל, על יסוד מכתבים שונים שקבּלתי במשך הירחים האחרונים, יש לי רשות לחשוב, כי זעיר שם זעיר שם נמצאו יחידים, גם בין הקוראים וגם בין הסופרים, אשר הענין הזה לקח לבם כל־כך, עד שלא יכלו לשכחו מהר ולא רצו להאמין, כי כמקרה כל ההצעות יקרהו גם הוא. היחידים האלה לא הרפו ממני בשאלותיהם על דבר ״מתי״, ״איך״, ״מי״ וכו'. אך בדאבון לב הוכרחתי עד כה לעבור על כל השאלות בשתיקה או לתת תשובות כלליות וסתומות, אשר ידעתי מראש, כי לא תוכלנה להניח דעת השואלים. וזה מפני שגם אני בעצמי, אף כי לא נתיאשתי מן הענין ולא חדלתי מלעמול בו, לא יכולתי עד כה לדעת מה אחרית עמלי.

עתה הנה סוף סוף הגיעה השעה שיכול אני להאמין, כי לא לשוא עמלתי, הגיעה איפוא השעה למלאות חובתי לקהל הקוראים — כלומר, לאלה מהם שהענין קרוב אל לבם — בהודיעי אותם אחרית הדבר כמו שהודעתים ראשיתו. וכאז כן גם עתה, תחת לכתוֹב ״מאמר״ מיוחד, הנני נותן בזה לפניהם גוף מכתבי למר וויסאָצקי (מיום כ״ו מרחשון), אשר על יסוד האמור בו קבּל הענין צורה חרשה. מתוך המכתב הזה יראו הקוראים מצב הדבר בהוה. ויבינו מדעתם דרך השתלשלותו עד שבא לידי כך…

                                                                                              ***

אדוני הנכבד! בעת שפרסמתי בדפוס, לפני חמשה ירחים, את מכתבי הראשון אליך על דבר אוצר היהדות ואת הסכמתך להצעתי, ידעתי אמנם מראש, וגם הגדתי מפורש, כי ״הדבר יעורר תמהון וגם תלוּנה בלב רבים״; אך לא פללתי אז ולא עלה על לבי, כי יעורר רעש גדול כל־כך, כאִלו בקיומו או בבטולו תלוי כל גורל עמנו לעתיד לבוא. האם לא נפלא הדבר, לראות ברית כרותה בין מקנאי קנאת הדת מצד אחד ובין סופרים ומלומדים מצד השני, להלחם יחד באחוָה ורעוּת נגד הצעה ספרותית אחת? הראשונים נלחמים על פי דרכם, באמצעות מכתבי־גדוּפים המופצים במחשך, והאחרונים נלחמים גם הם על פי דרכם המה, בכלי־נשק ספרותיים העשׂויים לפי טעם הפּוֹלימיקא בזמננו… בדעתם היטב כי אף אחד מאלף קוראים לא יטריח עצמו לשוב ולקרוא את מאמרי, כדי לראות אם כך או כך נאמר שם, לא חשבו הסופרים האלה גם הם לנחוץ לדקדק הרבה, במסרם לקוראיהם את תוכן דברי, ויחסו לי דברים שלא חשבתי מעולם ושלא ימצא במאמרי שום אדם היודע לקרוא עברית כהלכה. והכל בשביל התכלית הרמה: להפר מחשבתנו ברבר האוצר.

ואולם, לשמחת לבבי ראיתי משׂיחתנו פא״פ, כי כל תכסיסי־מלחמתם לא הועילו לשנות דעתך בעיקר הדבר, ומה גם אחר אשר באזניך שמעת, בהיותך בחו״ל, מפי רבים מגדולי חכמינו המערביים (אשר עליהם נתנבאו הסופרים, שעתידים גם הם להתנגד לנו או להתרחק מאתנו), כי מקבּלים עליהם את העבודה באהבה ורצון ורואים בה כמונו דבר גדול ונכבד לתועלת האומה. אבל יחד עם זה הנה באה בלבך דאגה גדולה לרגלי ההתנגדות הזאת, והיא: שמא לא יסתפקו מתנגדינו במה שעשׂו עד כה, אלא ישתדלו גם לעתיד, בגשתנו לפעולה, להצר צעדינו מצדדים שונים, ואחר שהענין קשה מאד גם מצד עצמו ודורש השתתפות כוחות רבים ועזרה מוסרית מצד כל טובי העם, ואם תחת עזר וסעד נפגוש עוד על כל צעד במפריעים מלאכותיים, נוסף על אלה שטבע הענין מחַיבם, מי יודע אם במצב כזה נעצור כוח להמשיך את המלאכה בלי הפסק עד סופה ולהוציא מתחת ידינו דבר מתוקן? ואם חלילה לא נוכל עמוֹד ונצטרך להפסיק באמצע או לסור מן הדרך שהתוינו לנו בהסכם עם מטרתנו, הלא טוב שלא נתחיל משנתחיל ולא נגמור או משנברא בריאה שאין לנו חפץ בה.

והנה אני כבר אמרתי לך פא״פ, כי אמונתי החזקה בכוח האמת והטוב היא תאמץ תקוָתי ובטחוני, כי עשׂה נעשׂה ויכול נוכל על אף כל הקמים על פעלנו. אך הן לא אוכל לתת לך עתה, בטרם נגשנו לפעולה, מוֹפת מוחשי על כי תתקיים נבואתי זאת, ואתה חרד מאד על כבוֹדנו וכבוֹד הענין כולו… כי על כן באתי בזה להציע לפניך, אדוני, דרך חדשה, אשר תובילנו אל מטרתנו בזהירות ומתינות ותתן לנו גם יכולת לסגת אחור, אם נראה לאחר זמן, כי מגוֹרתך באה.

אך קודם כל מוצא אני לנחוץ לשוב ולהזכירך את הרעיון הראשי אשר הונח כיסוד לכל הענין. הרעיון הזה היה, כמו שתזכור בודאי מתוך מכתבי הראשון, לתת בידי העם ספר חדש, ״אשר יהיה כתוּב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעת היהדות לכל מקצעותיה, כל מקצוע מאת חכמים מומחים לו, באופן שנוכל לאמר עליו מעין דברי הרמב״ם על ספרו, שאדם לומד לקרוא עברית תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו כל היהדות כולה״. אלא שלפי מצב זמננו מצאנו לנכון לערוך את הספר הזה לא בסדר הגיוני, כי אם פרקים פרקים נפרדים, שכל אחד יבואר בפני עצמו כענין מיוחד, ״באופן ששום ענין לא ידרוש למוד מסודר וארוך בשעות קבועות יום אחר יום, אלא אדם לוקח בידו את הספר בכל עת שירצה, ואיזה ענין המושך לבו באותה שעה — הוא מוצאו מבואר לפניו כל צרכו והולך וקורא בלי הכנות קודמות עד שגומרו״. — אך ספר כזה, הכולל בכרכים רבים המון ענינים נפרדים שאינם מקושרים זה לזה בקשר הגיוני, הלא בהכרח ידרוש איזה סדר חיצוני, שיקל על הקורא למצוא מבוקשו תמיד. ועל כן חשבתי למשפט, כי טוב לסדר אותו על פי אלף־בית, ועל ידי זה יגדל עוד ערכו, בהביאו גם תועלת שמושית להעוסקים בחכמת־ישׂראל, נוסף על תועלתו החנוכית לכלל העם. ״אין ספק אמנם — אמרתי עם זה מפורש — כי התכלית הראשית, החנוכית, שאנו מתכַּונים אליה, תַראה פעולתה בהכרח על צורת הספר, וברוב מאמריו לא נוכל להסתפק באותו הסגנון היבש שרגילים להכּתב בו ספרים כאלה, כשתכליתם היא שמושית בלבד. אבל בהשארו עם זה נאמן לתוצאות הדרישה המדעית בזמננו, לא יוכל שנוי הצורה להחָשב כמכשול גדול על דרך השמוש בו גם למטרות מדעיות״. הרי שידעתי והגדתי, כי לא יהיה אוצרנו דומה בצורתו לשאר אֶנציקלוֹפּדיות וכי שנוי הצורה יהיה למכשול, אם גם לא גדול, על דרך השמוש בו. אבל מתנגדינו העלימו עיניהם מן הדברים המפורשים האלה ובקול ענוֹת גבוּרה יצאו לגלוֹת עמוקות מני חושך, שכל שאר האֶנציקלוֹ­פּדיות אינן אלא ספרים שמושיים ליודעים ולא ספרי למוד למתחילים וכו'. ובאותה עת שהם גלו לנו רז זה, כבר נמצאו בידי ראשי פרקים מפּרוֹגרמא כללית לאוצרנו, שבה השתדלתי להגביל את התכלית המבדילה אוצרנו מכל שאר האֶנציקלוֹפּדיות ואת השנויים הנחוצים מפני זה גם בעצם הספר, כן מצד החומר וכן מצד הצורה. כי לא כל הנכנס בגדר חכמת־ישׂראל הפילוֹלוֹגית יובא אל האוצר במדה אחת בשוה, אלא כל מקצוע רק באותה מדה שיש לו ערך ידוע להבנת רוח עם ישׂראל והתפתחותו ההיסטורית, וכי עם זה צריך יהיה לחלק את החומר באופן מיוחד, ״שכל מאמר יוכל להחשב כדבר שלם לעצמו, בתתו מושׂג מספיק מאיזה ענין חשוב, מבלי להפריד שום ענין (כדרך האֶנציקלופּדיות השמושיות) לחלקים קטנים ביותר ולפזרם בהמון ״ערכים״ נפרדים, שבכל אחד רק שברי־ידיעות בלתי מספיקים להניח דעת הקורא״. ועוד פרטים כאלה, היוצאים בהכרח ממושׂג הספר הנועד לתכלית כזו, שאין באמת בינו ובין שאר אֶנציקלופּדיות אלא דמיון חיצוני בלבד.

הקדמתי כל זה בשביל להראותך, כי סדר האלף־בית, אשר למטרתנו העיקרית אינו אלא דבר טפל וחיצוני, הוא שעמד למתנגדינו לעַוֵר עיני הקהל בראיות והיקשים משאר אֶנציקלופּדיות — כאִלו היה הסדר הזה מחַיב אותנו ללכת בעקבותיהן גם בכל יתר הדברים — והוא שגורם גם לך לדאוג מראשית דבר לאחריתו: אם לפי המצב עתה יש לנו רשות לעשׂות התחלה באלף, המטילה עלינו חובה לגמור עד תיו.

אל נא נתחיל איפוא באלף! — זאת היא, אדוני, הצעתי החדשה. אם לבך מהסס לקבל עלינו עתה התחַיבות גדולה לשנים רבות בתוך המון האויבים המביטים בעין צרה על הענין, נדחה נא לזמן ידוע את הוצאת האוצר הכללי בסדר א״ב ונתחיל עתה להוציא בלי סדר מיוחד, רק בקובצים נפרדים, אותם הפרקים מידיעת היהדות הדרושים ביותר למטרתנו. בקובצים האלה, אשר יצאו פעם אחת או שתים בכל שנה תחת השם הכולל ״אוצר היהדות״, יבואו רק מאמרים על הנושׂאים היותר נכבדים מעניני היהדות, שיבּחרו מראש על פי מומחים, והמאמרים כולם יהיו כתובים בסגנון בהיר וקל ויתנו בכל ענין את ״המלה האחרונה״ של הדרישה המדעית בזמננו, עם הוראת המקורים הראשיים שמהם יוכל הקורא להוסיף דעת, ובלי חקירות ופלפולים בפרטים שאין להם חשיבות אלא לספּציאַליסטים; — בקצרה, מאמרים מעין אלו שעתיד לכלול האוצר הכללי בבוא עתו, רק בלי קבּלנוּת ואחריות הקשורות בסדר א״ב. האוצר השנתי הזה יהיה מצד אחד כפרוזדור לפני האוצר הכללי, כי בו יאָסף הרבה חומר נכבד אשר יועיל מאד להקל את העבודה אחרי כן, ומצד אחר יהיה לנו כבית־ספר להתרגל במלאכה וללמוד לדעת על פי הנסיון את הכוחות אשר לנו ויחס העם לעבודה זו. וכעבור איזו שנים (נאמר חמש ), וכבר יצאו על ידינו ספרים רבים ממין זה, וכבר באנו בברית עם החכמים והסופרים והקוראים וכו׳ וידענו תכוּנות כולם וטעמיהם השונים, — אז לא נצטרך עוד להשען על אמונה ותקוה, כי אם בראיות נסיוניות נוכל להגיד, היש יכולת להקים דבר האוצר הכללי או אָין. באופן הראשון נגש אז לפעולה בלי מורך לב, בדעתנו מראש, כי נעשׂה ונצליח, ובאופן השני נדע לפחות, כי לא מדאגה בלבד נסוגונו אחור, אלא מהכרח אמתּי. וגם אם זה יהיה סוף הדבר, לא נצטרך לתהוֹת על הראשונות. כי האוצר השנתי יהיה גם מצד עצמו אוצר רב טובה ויועיל הרבה להפצת ידיעת היהדות בקרב העם, אשר אך זאת כל מגמתנו. ואפשר מאד, כי נמצא אז לטוב להוסיף ולהוציאהו שנה שנה בתור ספר לעצמו, לא רק כהקדמה או כסניף להאוצר הגדול.

ועתה, אם טובה הדרך הזאת בעיניך, עליך לבחוֹר הנהגה תמידית, אשר תהיה שלטת לבדה בכל המפעל, על פיה יצאו ויבואו כל הכספים והיא תפתור כל השאלות המתיחסות לזה עתה ואשר תוָלדנה לאחר זמן. בין חברי ההנהגה ימצאו גם איזו סופרים, אשר יעסקו בעריכת האוצר ומזמן לזמן יחבּרו רשימה מנושׂאי המאמרים שימצאו לנחוץ להכניס אל האוצר ויחלקו את העבודה בין המומחים לה. מלבד זה תפקיד ההנהגה גם מזכיר תמידי, איש נבון דבר, שינהל בהשגחתה כל פרטי עניני ההוצאה והעריכה והקוֹרספוֹנדנציא וכו'. וכעבור חמש שנים מראשית העבודה, תחליט ההנהגה על פי נסיונה, אם יש אפשרות להוציא אל הפועל דבר האוצר הכללי או לא, ועם זה — אם יש נחיצות להמשיך הוצאת האוצר השנתי או לא. וכאשר תחליט כן יקום.

                                                                                                   ***

על המכתב הזה נשאר לי רק להוסיף, כי הסכים ה׳ וויסאָצקי להצעתי זאת, וכבר גם בחר ״הנהגה״ בעלת שבעה חברים, אשר בידה עתה גורל הענין ועליה אחריותו. ההנהגה תודיע בודאי, בבוא העת לזה, את אשר תאמר לעשׂות, ואני הנה שלמתי נדרי היום ומלאתי חובתי ככל אשר השׂיגה ידי…

ובכן נגזר איפוא על ״אוצר היהדות״ להתגלגל תחלה באוצר שנתי6

יש אומרים ״גם זו לטובה״, ולפי דעתם, הדרך הזאת, הנראית כארוכה, היא היותר ישרה ובה היינו צריכים לבחוֹר מראש, גם בטרם יצאו מתנגדינו להרעיש עלינו את העולם. ואולם, כשאני לעצמי, איני בוש להודות ברבים, כי לולא ההתנגדות הנלהבה מימין ומשׂמאל, שהביאה מורך בלב מיסד המפעל, לא היה עולה על דעתי לבקש דרכים כאלו. אם טובה איפוא הדרך החדשה, הרי חייבים אנו לברך את מתנגדינו על הטובה שהביאו לעניננו שלא במתכּון; אך אם טובה ואם רעה — ישׂמחו ״המַימינים" ויגילו ״המַשׂמאילים״, כי דבריהם עשׂו רושם במדה ידועה.


כ״א טבת תרנ״ה.


הוספה

מאחר שנדחתה הוצאת האוצר הכללי לזמן רב, ואין איש יכול לדעת עתה, איזה דרך יבחרו לו עורכיו ומנהיגיו אז, הנני מוצא לנכון להעתיק פה לזכרון מתוך אותה ״הפּרוֹגרמא הכללית״ שהזכרתי למעלה (מאמר שלישי) את הדברים הנוגעים לבחירת החומר, אשר על פיהם יוכל הקורא לעשׂות לו מושׂג יותר ברור מתוכן האוצר כמו שעלה במחשבה לפני, ועי״ז יבין אולי יותר, בשביל מה טרחתי כל הטורח הזה.

                                                                                                 ***

״במושׂג היהדות אנו כוללים כל מה שמלמדנו להכיר עם ישׂראל ותכוּנת רוחו הלאומי. — כאדם הפרטי כן גם העם ניכר בשלשה דברים: א) במחשבותיו והשקפותיו היסודיות, כן מצד תכנן וכן מצד צורתן ; ב) בדרכיו ומנהגיו התמידיים בכל ענפי החיים; ג) באופני התפעלותו ממקרים פתאומיים ופעולו­תיו הבאות לרגלם. ובהיות כל אלה הדברים, בין באדם בין בעם, הולכים ומשתנים מתקופה לתקופה מסבות פנימיות וחיצוניות, על כן אין ההכרה שלמה ואמתּית אלא אם כן נדע כל דבר בתולדותיו מראשית הויתו, עם כל השנויים שנעשׂו בו במשך הזמן, וסבּותיהם.

אוצר היהדות צריך לכלוֹל איפוא לא כל החומר הרב המקושר באיזה אופן לשם ישׂראל, כי אם רק מה שנכנס במושֹג היהדות לפי הגדר המבואר, כלומר, החזיונות ההיסטוריים, הרוחניים והגשמיים, התמידיים והזמניים, שבהם נגלה רוח ישׂראל הלאומי מימי קדם ועד עתה. וגם ביחס לחזיונות כאלו יהיה הגדר הזה לקו המדה, למדוֹד בו את ערכם למחלקותיהם השונות, בשביל לדעת במה להאריך ובמה לקצר.

הלשון היא בדברים רבים המַפתּח היותר נאמן להבנת רוח העם. על כן יתן האוצר, מלבד השקפה כללית על תכונות לשון עברית ותולדותיה, גם מאמרים מיוחדים על ראשי חזיונותיה בתמונות המלות וחבור המשפטים, על תולדות הכתב והנקוּד, דרכי השירה והסגנון, וביחוד על אותם מחזיונות הלשון, בהוראות שרשים ובטויים ידועים, המפיצים אור בהיר על התפתחות המחשבות ודרכי החיים. וכל זה בדרך היסטורית, על יסוד ההשואה עם שאר לשונות בני שם ואחרות, ובשׂים לב גם ללשון המשנה והספרות שאחריה.

הספרות היא מחלקה של חזיונות ממין מיוחד: קבּוּץ כל הצורות השונות שבהן התאמץ רוח העם להלביש תוכן מחשבותיו הפנימיות בצאתן החוצה. מלבד זה היא גם המקור הראשי לידיעת כל שאר החזיונות למיניהם. על כן ראויה היא לפנוֹת לה מקום נכבד באוצרנו. אבל הבדל יש בין הספרות הקדמונית, בעברית, ארמית ויוָנית, ובין הספרות המאוחרת, מימי הבינים ועד עתה, בעברית ובלשונות אחרות. הראשונה — כתבי הקדש בראש, ואחריהם משנה, בריתוֹת, תלמודים, מדרשים, תרגומים, אַפּוֹקריפין וכו' — בהיותה ביסודה פרי העבודה החפשית של רוח העם, צריכה על כן להתבאר בפרטות, כל חזיון נכבד בפני עצמו, בדרך הויתו והתפתחותו עם כל סגולותיו העצמיות. ואולם האחרונה, שהיא על הרוב רק פרי החקוי של הספרות הקדמונית או של ספרויות זרות, די לה בהשקפות כלליות על תולדות כל אחד מענפיה הראשיים (שירים, ספּוּרים, חקירה, בקורת, מוּסר, דרוּש, פסקים, וכּוּחים וכו'), עם מאמרים מיוחדים על הספרים היותר מצוינים במקוריותם או בפעולתם.

התורה, כלומר, סכום כל האמונות והדעות עם החוקים והמשפטים, שנתקבלו באומה בתור יסוד לחייה הדתיים, המוסריים והחברתיים, — היא המסוגלת ביחוד להביננו רוח העם מצד תכנו הפנימי, מצד השקפותיו על העולם והאדם כמו שהם וכמו שצריכים להיות. על כן יכניס האוצר אל תוכו כל ראשי עניניה, לא בשביל להורות הלכה למעשׂה או לאמונה, כי אם רק בשביל להתבונן אל רוח העם המתגלה בהם. בעזבו איפוא את המון הפרטים הטפלים שאין להם אלא ערך דוֹגמַטי, ישתדל ביתר עוז לבאר את היסודות הכלליים במקורם וסבּותיהם ומַהלך התפתחותם במשך הדורות, בשׂים לב בכל ענין לכל הדומה לו אצל עמים אחרים. בכלל זה, כמובן, גם השיטות השונות בביאור עניני התורה (קבּלה, פילוסופיא דתית וכו') ששלטו בזמנים שונים.

דרכי־החיים התמידיים, כמו שהם בפועל, מראים לנו רוח העם בהשתדלו להגשים את תכנו הפנימי בפעולות מוחשיות ובהתפשרו עם העולם החיצוני העומד לשׂטן לו. גם המקצוע הזה הוא על כן חלק עיקרי מאוצרנו ויבואר בפרטות לכל חזיונותיו: מנהגי־הבית, חנוך הבנים, מוסדות הצבור, עסקים חמריים, מדות מוסריות וכו'; כל חזיון בתולדותיו מראשיתו ובכל צורותיו השונות שקבּל בארצות ובזמנים שונים.

קורות העם כוללות מאורעות בלתי שוים בערכם. יש מהם שרוח העם נטל חלק במַהלכם, בתור סבּה פועלת, והם: א) כל התנועות הפנימיות, הדתיות והחברתיות, שמצאו מקום בישׂראל בכל הזמנים; ב) רוב המאורעות החיצוניים מראשית ימי העם עד תוֹם חייו המדיניים. ויש שאינם אלא פעולות של עמים אחרים ביחוסם לישראל: רדיפות, הגבלות, עלילות וכו', ההולכות ומתחדשות כמעט בנוסח אחד בכל הארצות מיום שגָלינו מארצנו ועד עתה. הראשונים, שהם גופי היהדות מצד עצמם, צריכים להתבאר באוצרנו באופן שלם ומפורט, בעוד שהאחרונים, המתיחסים אל היהדות רק בתור סבּות חיצוניות לאיזו מחזיונותיה הפנימיים, די שיסוּפּרו בדרך כלל: תולדות כל אחד בכל הארצות ותולדות כולם בכל ארץ בפני עצמה, במדה מַספּקת להבנת רשמיהם ברוח העם וחייו.

אנשי השם שקנו להם מקום מאיזה צד בתולדות היהדות הם גם כן משני מינים. יש מהם שיוכלו להחָשב באמת כחזיונות היסטוריים לעצמם, שנגלה בהם רוח העם באופן מיוחד או שפעלו עליו מצדם פעולה ניכּרת; ויש שאינם אלא פרטים נכבדים מאיזה חזיון כללי שהשתתפו בו רבים ביחד. בהסכם עם זה צריך האוצר להקדיש להראשונים מאמרים מיוחדים, המספרים חייהם ומעשׂיהם בפרטות, ולהזכיר את האחרונים בדרך קצרה, כל אחד במקום שידוּבּר על אותו החזיון הכללי שהוא נחשב כחלק ממנו.

החכמות ה״חיצוניות״ והמלאכות היפות לא תפסו מקום גדול בחיי עמנו הלאומיים ברוב הזמנים, ועל כן יוכל האוצר להסתפק בהשקפות כלליות על תולדותיהן בקרב העם מבפנים ומדת השתתפות בני ישׂראל בהשלמתן אצל אוה״ע.

ארץ ישׂראל היא מצד עצמה אחת הסבּות הראשיות שיצרו רוח ישׂראל בצורתו המיוחדת ושהגבילו מַהלך התפתחותו בתקופתו הקדמונית. על כן יכניס האוצר את ידיעתה הפרטית, הטבעית וההיסטורית, עם המפּות והציורים הנחוצים.

העמים הקדמונים, מן המצריים והבבליים עד היוָנים והרומאים, וכן הדתות שיצאו ממקור ישׂראל, הנוצרית והמושׂלמנית, נמצאו בזמנים ידועים ביחס תמידי ועמוק עם רוח ישׂראל, פעלו עליו או נפעלו ממנו בדרבים שונים. על כן ראוי שיקדיש האוצר לתולדותיהם וביאור תכוּנותיהם העיקריות מאמרים מיוחדים, במדה הדרושה להבנת היחס ההוא, המפיץ אור על כמה מחזיונות היהדות.

שׂרידי־קדמוניות צריכים למצוא מקום באוצרנו רק במדה שיוכלו להחשב כהארות מוחשיות על חזיונות היסטוריים נכבדים לנו ״.

                                                                                           ***

 

כתבים בלים7    🔗

(מאמתחת מי שהיה סופר)

א    🔗

״כל התחלות קשות״, אך קשה מכולן התחלת סופר עברי בצאתו בפעם הראשונה לדבּר אל אחיו בני עמו, אחת היא אם רכּוֹת או קשות, תשבחות או תוֹכחוֹת, כי בכל אופן, יודע הוא מראש, שאצל הקוראים העברים ״מי״ קודם ל״מה״, ועל כן, אם חפץ הוא שיהיו דבריו נשמעים, צריך להודיע להם מיד בהתחלה את מהותו, מעשׂהו ומקום כבוֹדו בישׂראל, וביחוד — את הכתה אשר בשמה ידגול. והמהדרים שבסופרים נוהגים להודיע גם את יחוסם עד עשׂרה דָרֵי ולהזכיר כלאחר יד גם את מוריהם הרבנים או ידידיהם החכמים, למען תפוֹשׂ את הקוראים בלבם, כי עמי אהבו כן.

לפיכך, כשעברה עלי רוח קנאת סופרים וחפצתי להיות גם אני במזכּי הרבים העובדים ״בכרם שׂפת עבר״, באתי במבוכה ולא ידעתי מה לעשׂות למען אזכּה בעיני קהל הקוראים. הן מנע ממני ה׳ מורים וידידים מפורסמים אשר יהיו לי לכסוּת עינים, וכשאני לעצמי מה אני? חנוָני הדיוט, או יותר נכון, בעל אשה חנוָנית, כי אשתי היא המוציאה והמביאה, ובמה איפוא אוכל להכּבד על פני כל עמי? — אך לוּ גם נניח שאין עלי החובה כלל לספּר לקוראַי דוקא דברים כהויתן, שיכול אני לקרוא בשם ״ידיד נפשי״ את החכם פלוני, אשר ראיתיו פעם אחת בעברו דרך עירי ונתתי לו שלום והחזיר לי שלום; ואולי יש לי גם רשות להמנוֹת בתלמידי הרב ר' אלמוני, אשר ישבתי בבית מדרשו שני ימים ולילה אחד, ואעפ״י שלא זכיתי לראות פניו אפילו פעם אחת, כי חלה את חָליוֹ אשר מת בו, אך הוא הלא ינוח כבר על משכבו בשלום, ואיך יכול המת להכחיש את החי? שמא תאמר: ״מדבר שקר תרחק״ כתיב? — כבר נמנו וגמרו סופרי ישׂראל, שזה רק לענין בטוי בשׂפתים, אר לא לדברים שבכתב, ובלי ספק מצאו סמך לזה בספרי דיינים מומחים… במלה אחת, לוּ גם נניח שמצד זה אפשר למצוא תחבּוּלות שונות כדי לצאת מן המבוכה בשלום, אבל מה אשיב לקוראַי על שאלתם האחרת, בנוגע אל הכתה אשר אתחשב עליה? שאלה שלא אדע לפתרה, לא רק לאחרים, כי אם גם לי לעצמי. ידעתי אמנם שבילדותי גדלתי על ברכי החסידים, חטפתי ״שירַים״, ושתיתי ״לחיים״ כאחד מהם; אחרי כן, כשנשׂאתי אשה והייתי סמוך על שלחן חותני, שהיה למדן גדול ו״חצי מתנגד״, הייתי גם אני כמוהו, קניתי לי סדר תפלה בנוסח אשכנז והייתי מתפלל עם הנץ החמה תפלה קצרה ועוסק כל היום בגמרא; אחרי כן, כשראיתי שיצר מתגבר עלי, לא הלכתי למקום שאין מכירין אותי, אלא לבשתי שחורים על גבי לבנים, קצרים על גבי ארוכים, והייתי למשׂכיל; — כל זאת ידעתי, אבל מה אנכי עתה? משכיל? לא אוכל להגיד זאת בהחלט. הן עוד גם עתה, בצאת השבת, מששקעה חמה עד שמדליקים את הנר, אוהב אני לישב בחושך בקרן זוית ולצלול בתהום רגשותי. אז ארגיש כאִלו נפשי מתרוממת אל על, כאִלו נשמתי ה״יתרה״ יוצאת מקרבי בקולי־קולות, וזכרונות שונים מימי נעורי יעלו על לבבי, זכרונות מעוררים שׂחוק, אבל נעימים — נעימים לי מאד… לפעמים תפּתחנה אז שׂפתי כמו מאליהן, וזמר ארמי ידוּע בנגוּן ידוּע מפוֹרש יוצא מפי בקול דממה דקה, וכל עצמותי תגלנה ברעדה, ואגלי דמע נוספים מעיני, לא אדע על מה ולמה… ובלילי טבת הארוכים, בשעה שיושב אני בחברת משׂכילים ומשׂכילות אל השולחן הירוק ועוסק בפרק ״טרף בקלפי״, ולבי שׂמח ופני מאירות, כי השעה משׂחקת לי, ופתאום — לא ידעתי איכה נהיה הדבר — והנה לנגד עיני שוּלחן נכה־רגלים ישן נושן, והוא כולו מכוסה ספרים בלים, קרועים ומטולאים, ארכּם אַמתיִם ועביָם טפַחים, ואני יושב לבדי ביניהם וקורא בם בקול לאור נר כהה, פותח את זה וסוגר את זה, ועיני לא תלאה להביט אל האותיות הדקות, ונפשי לא תשׂבע להתענג על המשפטים העמוקים, וכל העולם כגן עדן לפני. אז אשכח כרגע את ״המלך והמלכה" ואת השעה המשׂחקת לי, פנַי צוֹהבים, עיני נוצצות, ומפי יתמלטו מלים וניבים זרים, אשר מוצאם מארץ אחרת, מלשון אחרת, מעת אחרת, ואיש מכל המסוּבים לא יבינם; חברי נותנים עיניהם בי בתמהון, העלמה היושבת ממולי תפרוץ בשׂחוק אדיר, — ולי מה טוב ומה נעים!…

הכזה יהיה משׂכיל תבחרוהו, קוראים משׂכילים?!…

ובכן, אם אמת יהגה חכּי, לא ארע נפשי גם אני; אך אם אוֹמַר להעזר גם פה באותה הלכה שנתחדשה לי מדברי סופרים, לשׂים מסוה על פני ולהתלבש בטלית זרה של אחת הכתות, — עוד גם אז השאלה במקומה עומדת: האשׂים עלי טלית שכולה חסידות או התנגדות או השׂכלה? — בכל אופן הלא הרחקתי אז מעלי בעצמי שני שלישים מן הקוראים. ואני חפצתי שיהיו מאמרי אהובים וחביבים על כל הבריות, בלי הבדל בין כתה לכתה; או האסכּן בעצמי ללבּוֹש טלית בעלת גוָנים שונים, עד ששום כת לא תוכל לאמר: ״כולה שלי״? — כי אז יראתי פן אעורר עלי חמת כולן יחד. הן אמנם לא נעלם ממני, שרבּים עשׂו כן ועלתה בידם, אך אני רך לבב אני מטבעי ולא מצאתי עוז בנפשי לעזוב כבוֹדי בידי המקרה.

ככה עמדתי ימים רבים על מפתן הספרות העברית, בקשתי עצה ותחבולה לבוא שעריה, בקשתי ולא מצאתי. כמעט נואשתי כבר מלנחול כבוֹד סופרים בישׂראל, והנה באה לי בקשתי פתאום בהיסח הדעת, כי בבואי באחד הימים לבית מכירי, איש חסיד תמים, מצאתיו הוגה בספר ושקוּע בקריאתו כל־כך, עד כי לא התבונן בי בקרבי אליו. שׂמתי עיני על הספר הפתוח, ואראה והנה כתוב עליו מלמעלה: ״ספר אוהב ישראל״. כברק הופיע כרגע רעיון חדש בלבי, וכאַרכימדס לפנים קראתי בעליצות נפש: מצאתי, מצאתי! ״אוהב ישׂראל״ — זה פתרון החידה! ומבלי שֹום לב עוד למכירי, אשר נבהל לקולי, מהרתי כחץ מקשת אל ביתי, אל שולחני, לאחוז עטי בידי, ״לכהן פאר במקדש הספרות״. כי עתה ידעתי מה אני לקוראי ובמה אפּטר רגע אחד מכל שאלותיהם: אוהב ישֹראל אני, קוראים יקרים! — כה אוֹמַר לבית יעקב. תארי זה יהיה לי למגן ומחסה מפני כל הכתות, ואיש לא יזיד עוד להקיפני בשאלות ולהג הרבה. לפי שאחת מן המדות הטובות שנצטינו בהן בני עמנו — היא, שמכבּדים את אוהביהם ומכירים להם טובה, בין שהם בני ברית, בין שאינם בני ברית, בין שהיו ואינם עוד. — לא אכחד אמנם, כי כעבור השׂמחה הראשונה, בא עוד הפעם מורך בלבבי ויראתי פן ישאלוני קוראי: ״במה אהבתנו? מה טוב עשׂית לעמך כי תתפאר באהבתו?״ — אך כאשר שבתי והתבוננתי בדבר בישוב הדעת, ראיתי, כי פחד שוא פחדתי, כי כנסת ישׂראל אהובה טובת לב היא, לא תקשה לשאוֹל מאוֹהבה, שיקריב את גופו וממונו על מזבח אהבתה, אלא מסתפקת רק בנשיקת שׂפתים, בשׂחוק חן מלא געגועים של אהבה… צא ובדוֹק, כמה אוהבים עמדו לעלובה זו מיום שגָלתה מביתה ונחלתה, כמה רבנים שרצו לזכּוֹת את נפשה והרבו לה תורה ומצוות, כמה צדיקים שחסו על ממונה וקבּצוהו ברחמים גדולים, כמה מקוננים שבכו על שברה וצעקו בקול מר: ״אהה, בת יעקב!״ כמה פרקליטים שהרבו להלל את יפיה ואת חכמת לבה באהבה גלויה, וכמה מוכיחים שהכו בחרפה את לחייה מאהבה מסותרת, — האם דרשה היא מאחד מאלה לתת אות על אהבתו אותה, לעשׂות למענה איזו פעולה גשמית, ממשית? הן לא דרשה ולא בקשה לה מאומה, בלתי אם אהבה בלבד, ותחשוב להם את אהבתם לצדקה… ומה ימנעני איפוא מלהיות גם אני באוהבי ישׂראל ולמסוֹר מודעה מראש, כי כל מה שעתיד אני לדבּר אל בני עמי, בין לשבח בין לגנוּת, רק מאהבתי אותם אעשׂה זאת?

פתחי שעריך, ספרות עזובה, ויבוא לך אוהב ישראל חדש, יועץ ומוכיח חדש!…


ב    🔗

מאותה השעה שבא בלבי הרעיון, כי אוהב ישׂראל אני, הרגשתי בנפשי, כי הייתי לאב ולמורה לבני עמי וכי יש לי צדקה לדבּר באזניהם דברי תוכחה ומוּסר, כאב המוכיח את בנו, כרב המיסר את תלמידו, שהרי אוהבם אני… גם עלי החובה להורותם את הדרך ילכו בה ולשית עצות ביחד עם יתר הסופדים אוהביהם, איך ״לרומם קרנם בכבוד״, להצילם מדבּת עם ולהמציא מזון ומחיה לאביונים שבהם. לכן התחלתי להדפיס מזמן לזמן בכה״ע העברים ״מאמרים״ שונים תחת השם הכולל: ״פתרון שאלת היהודים״. קודם כל יצאתי לגלוֹת למוּסר אוזן אחַי בני עמי וספרתי אחת לאחת את כל חטאותיהם, כי לוקחי נשך הם, סרסורים נבזים, אנשי מרמה, קנאים חשוּכים; ״ועוד תבקשו לכם אהבת העמים הנאורים! — קראתי בהתלהבות — אל תבקשו, עד אשר תסירו את בלויי הסחבות אשר נטפלו עליכם במשך ימי הבינים והייתם כאחד האדם, אז תצליחו ותמצאו חן בעיני עם הארץ ובעיני הממשלה, שזה כל ישעה וכל חפצה״. אך כדי להמתיק מעט את הדברים המרים האלה, הסבּותי פני פתאום כנגד המשחיתים, ותוך כדי דבּור התחלתי להמטיר אש וגפרית על ראש ביסמַרק ושֶטקֶר ויתר האנטיסמיטים עוכרי ישׂראל, ״האורבים לנפשנו על לא דבר״… ואעפ״י שידעתי כי רוב האנטיסמיטים נכרים הם ולא ידעו קרוא עברית, קויתי בכל זאת שיגיעו דברי לאזניהם על ידי חבריהם היהודים, ועל כן הייתי שׂבע רצון, כי נקמתי נקמת עמי מהם, ולא אני בלבד, כי אם גם המו״ל היה שׂבע רצון והוסיף בשולי מאמרי הערה של חבה, בה יעטרני בשם ״סופרנו הנכבד״, ויביע לי את תקוָתו, כי המאמר הזה הראשון לא יהיה האחרון, ״כי על בעל כִשרון מצוין כמוך החובה והמצוה לתמוך בידי כה״ע העברים, וכי יבואו דבריך וכבּדנוּם, כי ברכה בם״.


תקותו של המו״ל לא נשארה מַעל. כי בראותי גברא רבא כמוהו מַסהיד עלי ועל כשרוֹני, ואנכי טרם אדע אז, שיש לו להמו״ל שני מיני סופרים: סופרים לשם אהבת ישׂראל, כמוני, וסופרים לשם דבר אחר, וכי הראשונים חביבים עליו ביותר, ואיננו מדקדק עמהם כחוט השׂערה, — על כן האמנתי באמת בכשרוני המצוין, ומהרתי לכתוֹב מיד מאמר שני, גדול מן הראשון גם בכמות גם באיכות. תחת אשר בראשון נשׂאתי משׂא בכלל, על גוי ועל אדם יחד, נסיתי בשני להציע הצעות שונות שעל ידן יוָשע ישׂראל, ישׂבע לחם ויהיה מכובד על הבריות. ואעפ״י שידעתי, כי למען הוציא אל הפועל את רעיוני החריפים, צריך שיבוא אליהו ויקָרב את הכתות הרחוקות ויוריד אש מן השמים להחם את לב אדירינו וטפסרינו, בכל זאת לא נמנעתי להציעם לפני דעת הקהל, כי חשבתי בלבי: הלא דברי מצד עצמם טובים ונכוֹחים הם, ואם לא יוכלו לצאת אל הפועל מסבּות שאינן תלויות בי, — מה איכפת לי? אני את נפשי הצלתי ומלאתי חובתי לאהבת עמי. מובן מאליו, שכל זאת חשבתי רק בלבי, אבל לא נואלתי להגיד כן גָלוּי במאמרי; אדרבא, שם השתדלתי להוכיח, שכל עצותי נראות כקשות ובאמת קלות הן מאד, כמשחל נימא מחלבא, והכל תלוּי רק ברצוננו הטוב. על כן הרימותי קולי ואקרא: ״הבה, נתאחדה כולנו תחת דגל אהבת ישׂראל, ושלובי זרוֹע נצא לישע בני עמנו, כי קרוב אלינו הדבר מאד!״...

כשנדפס מאמרי זה השני, יכולתי להעביר ידי על כרסי ולקרוא: שׂישׂו בני מעי! הריני מעתה ״סופר נכבד״ לעולם ועד, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו עוד את כבוֹדי ממקומו. וכאשר בא אחרי כן אחד המבקרים והעיז פניו להטיל ספק בי ובהצעותי, מצא המו״ל את עצמו מחויב לבקש ממני אלף מחילות על שנתן מקום לדברי מתנגדי, ״כי מכ״ע הוא רשות הרבים, שהכל עושׂים בו כרצונם, ואין רשות להמו״ל לנעול דלת בפני מי שיהיה, הבא להגיד דעהו בקהל״.

האיש הטוב! הוא לא ידע בתוּמת לבו, כי שׂמחתי על הבקורת הזאת כעל כל הון. כי על ידה יכולתי לצאת עוד הפעם ממחבואי, וכגבּוֹר בהריחו מלחמה התנערתי לענות להמבקר כאִוַלתו. פה לא ידעה עוד סַטירתי כל גבול, והייתי כמעין המתגבר להמציא מבטאים מחוכמים, שיש בכוחם, כפי שחשבתי, להכניע את מתנגדי עד לעפר ולתתו לשׂחוק ולשנינה לפני כל קהל הקוראים. ככה קראתיו: ״מבקר אשר על אמת שקר יבכּר, ועיני הקוראים ינַקר. ומה לו לעסוֹק בבקורת? יבחר לו מלאכה אחרת, יהיה חָרש עץ או ברזל או תוֹפר, אך נא אל יקרא בשם סוֹפר!״ — נקל להבין, שלא חפץ המבקר להיות מן הנעלבים ואינם עולבים והשיב לי חרפתי אל חיקי, אך גם אני לא טמנתי ידי בצלחת, וכיד ה׳ הטובה עלי, הוספתי לו חרופים וגדופים כהנה וכהנה, וכה נולדה בינינו פּוֹלימיקא עזה, שהעשירה את ספרותנו עושר רב. כי במשך חצי שנה לא היה גליון מאותו מכה״ע שלא נמצא בו מאמרי או מאמר מתנגדי, ולפעמים גם הערה מאת המו״ל, בה עשׂה עצמו כאִלו בא לעשׂות שלום בינינו, כאלו נלאה כבר לשׂאת טרחנו, משׂאנו וריבנו; אבל היודע לקרוא בין השורות הבין מיד, שהמו״ל הנכבד ״יתיב וקא חייך״, ולא בא אלא לחזק ידים רפות… ומי יודע עד מתי אָרכה מחלוקת זו, אלמלא בא מלאך המות ועשׂה שלום בינינו, כי מבקרי נפל פתאום למשכב ומת מיתה חטופה. יהי זכרו ברוך, כי סוף סוף ״סופר נכבד״ היה גם הוא.


ג    🔗

הרבה הרבה עמלתי מן העת ההיא לטובת עמי באהבתי אותו, הרבה מאמרים כתבתי, הרבה עצות יעצתי, עם הרבה מבקרים נלחמתי, אך ביחוד זכוֹר אזכור את העת שנתיסדה בעיר הבירה החברה המפורסמת ״להרחבת עבודת האדמה בין היהודים״. האח, אמרתי אז בלבי, פרה חולבת הזמין לי הקב״ה, שעתידה לתת מזון ומחיה לעטי זמן רב, ולא אצטרך עוד לחפּשׂ ברוב עמל איזה ענין לנושׂא מאמרי. לפיכך, באותה שעה שהגיעה לאזני השמועה על דבר החברה, חשתי ולא התמהמהתי להכין מאמר גדול ורחב ידים, בו תארתי בצבעים חיים את הטוב הצפוּן לבני עמנו בחברה זו והאושר העתיד לבוא לרגלה. ״באה עת הזהב לישׂראל! — קראתי ברגש — עתה תוָסד הצלחת עמנו על יסודות נאמנים. הנה אצילינו ואדירינו, העמוּדים החזקים אשר כל בית ישׂראל נשען עליהם, יוצאים לישע עמם, ומי רואה אלו יוצאים ולא יצא אחריהם להשתתף במצוה זו, איש איש כאשר ברכוֹ ה'? מַהרו איפוא, אחים, פשטו מעליכם את בגדי השׂרד, ונשיכם תסירינה את עֶדיָן מעליהן, כי עוד מעט ונצא השׂדה לחרוֹש ולזרוֹע!״

אבל עד שהספקתי לשלוח את מאמרי אל המו״ל, ועד שהספיק האחרון להוציאו לאור ולשלוח לי את העלים שנדפס בם — כבר עבר זמנו ובא לידי כאתרוג אחר החג. לפי שבין כה וכה נודע לי, כי רוב ״העמודים החזקים״ לא יצאו לישע החברה אפילו באצבע קטנה, ומעוּטם, שלא יכלו להתעלם מפני כבודו של ״המשׂכיל דמתא״, אשר בא לביתם לבקש נדבתם, מצאו את עצמם מחויבים להתוכּח עמו תחלה על גוף הענין, אם באמת תצא איזו תועלת לישׂראל מחברה זו, ואחר שהגידו דעתם, כי הכל הבל ורעוּת רוח, נתנו מה שנתנו בצרוּת עין, כאִלו כפאם שד. ומצד אחר, לא נראה כל אות שׂמחה על פני המון העם אשר בשבילו טרחו כל הטורח הזה. החנוָנים הקטנים לא מצאו שום נחת רוח להמיר מאזני מרמה במחרשה, הסרסורים והפקטוֹרים הרבים אין בלבם כלום על האדונים הטובים שמתפרנסים מהם, אם בכבוד או שלא בכבוד, אחת היא להם, ואלה שמחזירים על הפתחים, בעצמם או על ידי אחרים, ידעו על פי הנסיון, שישׂראל רחמנים בני רחמנים הם, ומקרא מפורש מצאו: ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״, על כן אין להם כל סבּה לעזוֹב פרנסתם הקלה לאחרים וללכת לעבוד עבורה קשה. ואם בגברים כך, קל וחומר לבנות ישׂראל היפות, שגם העניוּת אינה מנַוַלתן, שמוטב להן לאכול פת במלח אחת ליום מלצאת לשוק לא שׂרק ולא פרכּוּס — התוכלנה הן לעבוד עבודה בשׂדה כבנות הערלים?

מובן מאליו, שאני, כסופר אוהב עמו, לא יכולתי לעמוד מרחוק. שערורות נעשׂות בישׂראל ואני אשב ואחשה? — תפשׂתי מיד את עטי בידי וחשבתי מתחלה לכתוב פיליפּיקא ארוכה נגד שני הצדדים גם יחד: נגד העשירים, הקופצים ידיהם מאחיהם האביון, ונגד ההמון, שרוצה לאכול ואינו רוצה לעשׂות. אבל אחרי כן נחמתי וגמרתי בדעתי לבלי הרגז את העם ממנוחתו. כי מה אעשׂה, אמרתי אל לבי, אם יבוא מאמרי ליד ראובן החנוָני, שחנוּתו סמוכה לחנוּת אשתי, והוא מתגרה בה בכל יום בשביל איזה קונה שהספיקה להוציא מידו או הוא מידה, ועתה בשמעו, איך אני צועק ככרוּכיא, שכל החנוָנים הקטנים צריכים לעזוב את משׂאם ומתנם וללכת לקולוניות לעבוד את האדמה, הלא יחשוב בודאי, שאני אהיה מן הראשונים לעשׂות כן, ומה אענה אם יבוא וישאלני: מתי נכוֹן אני למכּוֹר את חנוּתי כדי לצאת לקולוניא? הן אמנם אני ואתה, הקורא המשׂכיל, יודעים אנחנו, כי לנו ״אוהבי ישׂראל״ חָלק ה׳ עבודה אחרת, רוחנית, להיות צופים לבית ישׂראל, ועל כן אין אנו יכולים לעבוד עבודה גשמית, כי העובד אינו יכול להשגיח על אחרים. אבל ראובן, כאיש פשוט, לא יוכל להבין תשובה זו, ואהיה בעיניו כנאה דורש ואינו נאה מקַים. לפיכך מצאתי יותר לנכון לפני לעזוֹב את המון העם לנפשו ולהסתפק רק בתוֹכחת־מוּסר אל העשירים שיש להם ואינם רוצים, לפי שבזה אינני מביא את עצמי בסכנה, כי מי יודע אם לא רוצה אני, מאחר שאין לי…

התּוֹכחה הגדולה ההיא, אעפ״י שלא נראה פעלה על אלה שבשבילם נאמרה, רשומה היא היטב בזכרוני ויקרה לי שבעתים על כל אשר כתבתי לפני זה, כאשר ייקר בן זקונים ליולדת השבעה. לפי שזה היה הנטע האחרון אשר נטעתי בכרם ספרותנו, ומני אז נפקד מקומי בתוכה. כי בעת ההיא גלתה לי אשתי בחשאי, שעסקיה סבוכים ומסובּכים ולעזרתי היא צריכה, וגם ענין נכוֹן לשׂאת מדבּרוֹתי עליו לא נמצא לי, לכן החלטתי בדעתי להסיר מעלי עטרת סופרים לזמן בלתי מוגבל, ולשוב ולהיות חנוָני הדיוט כמאז. החלָטתי זאת היתה קשה עלי מתחלה כקריעת ים סוף. בדמיוני ראיתי את הספרות העניה יושבת ומבכּה על בחיר בניה כי איננו, את המו״ל האומלל קורע את בגדיו וימאן להתנחם על איש מלחמה כמוני אשר עזב את המערכה, והקוראים יסוֹבבוּני כדבוֹרים ויקראו כאיש אחד: חוס נא, רחם נא, עשׂה לנו מַטעמים כאשר אהבנו. על כן המו מעי להם וחכּיתי בכליון עינים, מתי אפּנה מעסקי ואנחמם מיגונם. אבל כעבור זמן מה וראיתי שעוֹלם כמנהגו נוהג ואין איש שׂם על לב את האבדה הגדולה — עלה עשן באפי, ואגמור אומר להנקם נקמה אחת גם מן הספרות, גם מן המו״ל והקוראים כפויי־טובה, בחדלי מהם עד עולם את מתקי ואת תנובתי.


ד    🔗

אך בעוד אני עושׂה כה וכה, לרפּא שברי חנוּתי ולחבּש לפצעיה, והנה קול רעש גדול נשמע במחנה העברים. מערים רבות באו בשׂורות מרגיזות לב, כי נתן למשסה יעקב וישׂראל לבוזזים, ובכל מקום אשר דבר השמועה מגיע — אֵבל גדול ליהודים. שבת כל מסחר בעיר, החנויות סוגרו על מַסגר, ואיש אל רעהו יביט בעינים מפיקות פחד ובהלה, כדגים שנאחזו במצודה. באותה שעה שכחתי את אשתי וחנותה והייתי כאיש נדהם, כמתעורר משינה ארוכה ועמוקה, שאינו יודע היכן הוא ומביט על כל סביבותיו בתמהון. מה זאת? האמנם שבו ימי הבינים בעצם תקפם? ימי הבינים באחרית המאה הי״ט? אם כן מה פעלה החכמה? מה עשׂה הפּרוֹגרס? ולמה זה איפוא להבל כוחי כליתי לדבּר על לב בני עמי שיאחזו מעשׂי אירופא בידיהם וילכו גם הם לאור השׂכלתה, אם כל האור הזה אור מתעה היה, וכל עצמה של הציוויליזציא אינה אלא אבעבועה של בורית, שבנשיבת רוח כל שהוא היא מתבקעת מאליה? — השאלות והתמיהות האלה היו כאבן מעמסה על לבי ולא יכולתי להפטר מהן אפילו שעה אחת.

אבל גדול כוח ההרגל! כשעבר הרושם הראשון ויכלתי לשפוט ולהתבונן על החזיון הזה בישוב הדעת, מצאתי, שבאמת צדקו כה״ע האנטיסמיטים במשפטם, שאין שום יחס ודמיון בין מסעי הצלב ובין ״התנועה האנטיסמיטית״ שבזמננו. כי אז, בימי הבינים, ימי החושך והבערות, הכו וחמסו את היהודים בשביל שהם יהודים, בעלי אמונה אחרת המתנגדת לאמונה השלטת; אבל עתה, בימי הדעת והחירות, הנה מכים וחומסים את היהודים לא על אמונתם, כי אם על אכילתם, שהרי אלמלא היו גם הם אוכלים ושותים כבני אדם, היה חלקם נשאר בידי שכניהם, ונמצאו הם חומסים תחלה. ואע״פ שההכאה והחמס, מאיזו סבּה שתהיה, הם דברים שאין הדעת סובלתם, בכל זאת אין לכחד, כי לעמים נאורים ומשׂכילים נאה יותר להכות ולחמוס בשם ״אֶקספּלוֹאַטציא״ ומלחמת הקיום, טענות שיש להן על מה לסמוך בהלכות האֵיקוֹנוֹמיא וחכמת הטבע, מאשר לרדוף אנשים נקיים בשם הפנטיסמוס הדתי, שזה נגד החירות והסבלנות.

תשובה זו הניחה את דעתי מעט, וגמרתי בלבי (למרות החלטתי לבלי שוב עוד אל הספרות) להפיצה בישׂראל, כדי להפיס דעתם של בני עמי, למען ידעו על מה המה מוּכּים, ולא יחשבו ששבו להם ימי החושך, ודמם וממונם הוּתר בפשיטות, בלי שום טעם כלל, ויבואו חלילה לידי הרהור אחר מדותיו של דור דעה שלנו, ויתנו דופי בהשׂכלתו. אך כמעט לקחתי עטי בידי, — וקול צוָחה הגיעה לאזני מכל פנות העיר. מהרתי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה, והנה לעיני ״מלחמת הקיום״ בכל הדר גאונה!… לשמַע אוזן שמעתיה עד כה, ועתה עיני ראתה. —

מרוב הבהלה נבוֹכו רעיוני, ותחת אשר היה לי לקרוא: ״הסו, אחים! גזרה היא מלפני הטבע, שאיש את רעהו יבלע חיים, ואין לכם רשות להרהר אחריה״, — תחת זאת קראתי בקול מר; ״אהה! מה היה לחנותי?״ וכחץ מקשת מהרתי אל המקום שממנו לחמי נמצא, אך לא מצאתי עוד מאומה, כי אם את אשתי שמתיפּחת ומיללת על סחורתה, אשר שדדו ורמסו השודדים מבלי השאיר שׂריד.

לא ארבה לספר בזה כל פרטי הדברים, איך נשארנו בערוֹם ובחוסר כל, איך חשו לעזרתנו אלופי בני עמנו… כי כל אלה נודעו ע״י כה״ע.

ממילא מובן, שלא חשבתי עוד לכתוֹב מאמר התנצלות בעד המאה הי״ט. כי עתה, כשנגע הדבר אל עצמי ואל בשׂרי, לא יכלתי עוד להסתפק באותה התשובה שנחה דעתי בה לפנים, לפי שאחר כל הטענות והמַענות של הסופרים האנטיסמיטים, עמדה לנגד עיני השאלה הגדולה והנוראה — שאלת העתיד: מה אעשׂה לביתי ולחנוּתי? ומאין אקח מעתה לחם לאכול ובגד ללבּוש?


ה    🔗

״מה אעשׂה? — אני ״הסופר הנכבד״, שיכלתי לפנים למצוא תחבולות רבות ושונות, איך להחיות שלש מאות רבוא נפש אדם מישׂראל — אני, כשבאתי לירי נסיון, לא מצאתי ידי ורגלי להציל את נפשי וביתי מחרפת רעב! הייתי בעיני כקריסוס המלך, בשעה שהוטל למדוּרת אש, וכמוהו קראתי: ״הוי, סולון, סולון! אמת דבּרת, שכל זמן שהנשמה בקרבנו אין אנו יודעים מי ומה אנחנו״.

אך בקריאות כאלה לא תשֹבע הקיבה ולא יאוּחו הקרעים שבבגדי ובגדי אשתי. צריך הייתי לעשׂות איזה צער ממשי ולצאת ביד חזקה מאותו המצב שהייתי בו — זאת ידעתי היטב, אבל קשה היה עלי למצוא את הדרך הנכונה, ובכל פינות שפניתי חזרה השאלה למקומה: ״מה אעשׂה?״

אע״פ שביחד עם האמונה בי ובחכמתי אבדה ונכרתה מלבי גם אמונת חכמים וסופרים בכלל, וכל מאמריהם של סופרי ישׂראל היו בעיני כדברים של מה בכך, שנאמרו רק משום ״יגדיל תורה ויאדיר״; אך בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של אדם אינו שומע עוד בקול השׂכל וההגיון, ובמקום שהסכנה קרובה תחדל ממשלת התבונה והדמיון יקח מקומה. צא ולמד, מה עשׂה שאוּל המלך לכל האוֹב והידעוֹני, בדעתו כי הבל הם ואין בם מועיל, ובכל זאת, בצר לו, כמה יגיעות יגע עד שמצא אותה הרמאית, אשר סבבתהוּ בכחש ובמרמה והוא האמין בה! — לפיכך, אחר שחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי גם צל תקוה ואהי אובד עצות, השלכתי יהבי בעל כרחי על כה״ע וסופריהם והגיתי בשקידה רבה בכל עצותיהם והצעותיהם, בתקוָתי לבוֹר מהן דרך ישרה לעצמי. ואיזוהי דרך ישרה שיבוֹר לו אדם כמוני, איש מחשבות ואוהב ישׂראל, או בלשון אשתי — בטלן? הן נקל להבין, כי לא מלאכה שיש בה עבודה קשה בזעת אפים, דבר שלא הורגלתי בו מעודי, כי אם ״פרנסה״ נקיה וקלה, המחַיה את בעליה במנוחה וכבוֹד. אבל דרך ישרה כזו לא הצלחתי למצוא בכתבי־העת העברים, וכל עמלי ושקידתי בקריאת מאמריהם ופלפוליהם הועילו רק לבלבל את מוחי בהצעות והזיות מינים ממינים שונים, עד שכמעט נטרפה דעתי, ויאוש נורא מלא את לבבי. אז זכרתי את ר׳ שמעון בן גמליאל ואת עצתו הטובה והפשוטה אשר יעץ לבני הגולה, שלא ישׂאו נשים ולא יולידו בנים, כדי שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו. ומיד נתמלאתי חמה עזה על כל הדור ההוא והבאים אחריו, אבות ואמהות יחדיו, אשר לא שמעו בקול חכם שראה את הנולד ופרו ורבו כבני אדם, ורעיון זר ומוזר עלה על לבבי, לגרש את אשתי, כדי שלא אוליד בנים ולא יתרבה זרעו של א״א על ידי, ועם זה גם לעורר את אחי בני עמי בכל מקום שהם, בדב­ור פה ובמאמרים בכה״ע, שיעשׂו כן גם המה, כדי להחיש את הקץ…

אך בעוד אני חושב מחשבות על הדבר הגדול אשר אנכי אומר לעשׂות, והנה בא לידי במקרה גליון אחד ממכה״ע ״צרה חדשה״, ראש המדברים לבני־בלי־שם, ומה השתוממתי לראות כי תחת לחרף מערכות ישראל, כדרכו יום יום, רוח אחרת היתה אתו בפעם הזאת ויהי לנו ליועץ גם הוא, כאחר משלוּמי אמוני סופרינו אוהבינו! ולא עוד אלא שהעצה היעוצה מאתו, אף כי כבר קדמוֹ בה בלעם בן בעור, ושניהם לדבר אחד נתכּונו: להבליע את ישׂראל בנעימה ולהמיתו מיתת נשיקה — לא נופלת היא, בכל זאת, גם בחדושה, גם באפשרותה, מכל עצותיהם המה… ומה גם בעיני אני, שהיה עם לבבי לגזור על כל קהל הגולָה גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, כדי שיִכלה זרעו של אברהם אבינו, — בעיני עוד עלתה העצה הזאת על כולנה, וגם על עצת רשב״ג, לפי שעל ידה נשׂיג את מטרתנו באמצעים יותר קלים: כל ישׂראל ישׂאו נשים ויולידו בנים, ואעפ״כ יִכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו…


ובכן, הריני מתחטא לפניך, הקורא, כבן שמתחטא לפני אביו, ומוֹדה ומתוַדה, כי באותה שעה התגבר עלי יצרי, חפץ החיים שב ויתעורר בקרבי בכל עוז, ותקוות מתקוות שונות החלו לפעמני עוד הפעם: הן הארץ רחבת ירים לפני ואנשים בה מעט, וכפרים קטנים עם גדולים יסובבו עיר מולדתי מכל עברים, כולם מלאים טוב ה' דגן תירוש ויצהר, וחנוָני אָין... העין רואה והלב חומד, רק הדלת סגורה בעדי. עתה הנה זה בא ומַשׂיא לי עצה הוגנת, לישׂא בת חורין לאשה, ואז הלא בלי ספק תגן זכות אשתי המיוחסת גם עלי, כי מדת דרך ארץ היא שלא תהא האשה יתרה על בעלה בזכויותיה, וגם איך יתכן שתהא היא יושבת בכפר והוא בעיר? ואוכל אז איפוא למצוא לי על נקלה אותה ״פרנסה נקיה וקלה״, אשר בקשתי עד כה לשוא.

לא אכחד אמנם, שמתחלה לא נתנני לבי לעבור גבול שגבלו ראשונים. ואע״פ שמצאתי היתרים שונים לדבר, כי התורה לא אסרה החתּוּן אלא בשבעה עממין, ובית דינו של שם או של חשמונאים שגזרו על הדבר — הלא ״גם אלה לחכמים יבינו מדעתם״, שלא היתה כוָנתם אלא על הגויים הקדמונים, אבל ״העמים שלנו לאו עובדי ע״ז הם״, וגם לא כל מה שהיה ראוי והגון בדורם ראוי והגון גם בדורנו, וכדומה. אך למרות כל אלה לא ערבתי את לבבי לעמוד על דעתי בענין גדול כזה, ויצאתי לבקש לי סמוּכים בספרותנו. ולפי שידעתי מראש, כי מספרותנו הישנה אין לי כל תקוה, ומי מקדושים אשר אפנה אליו בשאלה כזאת ידחני באַמַת הבנין, לכן שׂמתי פני תיכף אל הספרות החדשה, ומצאתי אמנם זעיר שם זעיר שם רמזים קלים, אשר מהם הבנתי, כי לוּ פניתי אל הסופרים האלה בשאלתי, היו מראים לי פנים שׂוֹחקות, דוחים בשׂמאל ומקרבים בימין, כאלו אומרים: הלכה ואין מורין כן… בכל זאת לא נחה דעתי ברמזים כאלה, ובסופרים העברים חרה אפי, על כי מוּגי לב הם כשפַנים וביראה ורעד יכחדו מחשבות לבם תחת לשונם, בעוד שעליהם החובה לחרף נפשם בעד ״האמת״ ולהלחם כגבּוֹרים משׂכילים ״מלחמת האור עם החושך״…

אבל רוַח והצלה עמד לי ממקום אחר — מספרות ״בעלי דת יהודית״ בלשון המדינה. הספרות הזאת שני גויים בבטנה, וסופריה, המדברים לעברים בלשון שמלאכי חבּלה נזקקים לה, הפונים לצד זה ומכונים לבם לצד אחר, היו בעיני תמיד כאנשים המתלחשים בקול דממה גסה, כדי שישמעו אחרים ויחשבום למסיחים לפי תומם ויאמינו בם; אבל ״האחרים״ שומעים ומבינים את הערמה התמימה, ״רוקקים ושוחקים״, אך לא מאמינים… השקפתי זאת מנעתני עד כה מלשׂים לב הרבה לחבּוּריהם, אך עתה נבּא לי לבי כי מהם אוָשע, ועל כן השקעתי עצמי בקריאת מאמריהם וספריהם בשקידה עצומה. אף אמנם תקוָתי לא רמתני, כי מצאתי בהם די והוֹתר לחזק בלבי את החלטתי; מצאתי לא רמזים דקים כחוּדו של מחט, כי אם פתח פתוּח כפתחו של אולם… ממילא מובן, כי שׂמַחתי על המציאה הזאת כעל כל הון, ושׂמחָתי גדלה עוד שבעתים, במצאי אחר איזו ימים במכה״ע של הצורר היועץ מכתב גָלוּי מאת אחד מגדולי הסופרים האלה, כעין תשובה על עצתו של המו״ל, ובו יוכיח בראיות ברורות, כי דבר זה כשר וישר הוא, ולא עוד אלא שכל ישׂראל עומדים ומצפים מתי תבוא לידם מצוה זו ויקַימוה…

האח, קראתי, התּירו סופרים את הדבר, ומה לי עוד!

אבל שׂמחתי היתה עד ארגיעה. כי תיכף אחר זה יצא הצורר היועץ לפרש את דבריו, שלא כך היתה כוָנתו כאשר חשבתי אני והסופר ההוא, שהבעל העברי יהנה מזכויות אשתו, אלא, ככל עבד שרבּוֹ נותן לו בת חורין, די לו שיהיה מתכבד בכבוֹדה ואין לו רשות לדרוֹש שתכניס לו עוד גם נדוניא.

לא ידעתי איזה רושם עשׂה הפירוש הזה בלב אותו סופר וכל כת דיליה, אבל אני, עם כל חפצי הטוב לכלות זרעו של אברהם אבינו לשם ״אהבת ישׂראל״, לא יכלתי, לפי מצבי אז, לעסוק ב״צרכי צבּוּר״ בלבד, בלי תקוה טובה גם לפרנסה נקיה וקלה, ועל כן, כששמעתי את הפירוש הזה, נרתעתי לאחורי, ועור הפעם חזרה השאלה למקומה: מה אעשׂה?


ו    🔗

אחר מחשבות רבות ושונות מצאתי, שאין דרך אחרת לפני, כי אם ללכת לעבוד את האדמה בארץ ישׂראל. עוד ימים רבים בטרם באתי לידי החלטה זו הרבו כה״ע לשׂאת ולתת בשאלת ״ישוב א״י" והפליאו לתאר עתידות עמנו שם בצבעים נעימים מרהיבים לב. אך אנכי לא שׂמתי לב לכל אלה מפני שלשה דברים: ראשונה, לפי שעבודת האדמה דורשת עמל ויגיעה רבה בזעת אפים ואיננה איפוא פרנסה נקיה וקלה לפי כבוֹדי; שנית, מפני שידעתי, כי אין לארץ אבותינו שום מבוא זולתי דרך שער הזהב, והשער הזה סגור ומסוגר הוא לכל ההמון הרב, והיחידים המאושרים שבידם המַפתּח — מדעת קונם יש בם ואינם מוסרים אותו לאחרים; שלישית, כי נפל פחד היהודים הירושלמים עלי ויראתי שמא יכפּו עלי הר כגיגית, ומבלי תת כבוד להשׂכלתי, ידרשו ממני שאשׂים צוארי בעול מצוות, להזהר במצוה קלה כבחמוּרה, כחסיד שוטה שלא ראה מאוֹרות מימיו… אבל מעט מעט, מרוב קריאתי בכה״ע, ומפני שלא היתה לי תקוה אחרת לאחוז בה וראיתי שסוף סוף לא אוכל להמלט מעבודה קשה גם פה, וטוב לי איפוא לעבוד עבודתי זאת על הרי ישׂראל, לשּם אהבת ישׂראל, ועם זה הגיעו לאזני בשׂורות טובות, כי סר פחד היהודים הירושלמים מעל אחינו המשׂכילים העולים משבי הגולה, והם עושׂים מה שלבם חפץ בחוצות יהודה וירושלים ואין מוחה בידם, — מפני כל הסבּות האלה שניתי את משפטי על ״רעיון הישוב״ והתחלתי להאמין גם באפשרותו, מצד עצמו ומצד האמצעים. והאמונה עוררה את האהבה, והאהבה את הדמיון, עד שדמיתי באמת, כי עוד מעט ויוָשע ישׂראל תשוּעת עולמים ולא יוסיף לדאבה עוד. החלום הנעים הזה לקח את כל לבי ביפיו והדרו, שכחתי את מצבי הנורא והייתי אך שֹמח. — הן אמנם לפעמים, כשגבר השׂכל הקר על הדמיון, התעורר בי עוד הפעם הספק הישן בנוגע אל ״השער״, ודנתי קל וחומר בעצמי: ומה אם ״החברה לעבודת האדמה״ שעמדו בראשה ״יועצים מדיניים״, אשר שמם לבד דיו להעיר חרדת כבוד בלבות אֵילי הכסף הקטנים עם הגדולים, ובכל זאת כך עלתה לה, קל וחומר לישוב הארץ, אשר ידעתי כי אין לב ״היועצים" אליו, — האוּכל לקוות, כי המון העשירים, סוחרים ממדרגה השניה, יעיזו פניהם לעשֹות בזה קטנה או גדולה למרות עצת היועצים?… אך מחשבות מעציבות כאלה לא יכלו לעמוד בי זמן רב, כי לא היה לי הכוח והיכולת להרוס נפשי עד היסוד, להכרית בלי חמלה את התקוה האחרונה אשר עוד נשארה לי; על כן האמנתי, או התאמצתי להאמין, בכל ההבטחות הטובות, אשר פזרו הסופרים בכה״ע ביד רחבה, ולא הרביתי לחקור ולדרוש; באופן, שגם האספה אשר קראו אצילינו בעיר הבירה, אע״פ שנקל היה לראות מראש כי הרתה שקר ותלד רוח, נתנה גם היא שׂמחה בלבי ועוררה בי תקוה חדשה, כי סוף סוף יפקחו גם הם עיניהם לראות ואזניהם לשמוע, כי סוף סוף גם הם בני אברהם יצחק ויעקב הם, רחמנים בני רחמנים. —

אבל לא ארכו הימים וחלומותי הנעימים כעוף התעוֹפפו אחד אחר אחד. היועצים ונוֹשׂאי כליהם הרחיקו בשתי ידים את הרעיון משׂאת נפשי, וטעמם ונמוקם עמם, כי גדולה האהבה אשר יאהבו המה את עם הארץ מן השׂנאה אשר ישׂנאם הוא, כי הם מצדם רוסים גמוּרים הם יותר מן ״הגמורים״ עצמם, ואם אלה האחרונים לא כן יחשבו, עליהם להביא ראיה, לא ביד חזקה וזרוע נטויה, כי אם ראיה פשוטה, הגיונית, כדרך שהחוקרים עושׂים…

זכורני, כשהייתי תינוק של בית רבי, שמעתי חברי מספּרים מעשׂה באברהם השוטה (איש תם ידוּע בעירנו), שראוהו פעם אחת רץ בכל כוחו ומקלו בידו. פגע בו פקחַ אחד ושאלוׂ: ״מאין ולאן, אברהם!?״ —

— רץ אנכי להכות את פלוני עד שפך דם, כי דבּר עלי סרה — ענה אברהם ויחפוץ לרוץ הלאה.

— אבל, הוסיף השואל, האם בטוח אתה כי יתן פלוני את גווֹ למכּים? הלא גדול ועצוּם הוא ממך, ואיך לא יראת, פן יקח מקלו גם הוא וירוצץ את גלגלתך?

אברהם עמד משתומם, ואחרי חשבו מחשבות מעט ענה ואמר: ״אמת נכוֹן הדבר!״ — וישב לביתו.

ילד קטן הייתי בשעה ששמעתי ספּוּר זה, ובכל זאת הבנתי, ששוטה גדול היה אברהם, בשׂימו לב רק לרצונו בלבד ולא שקל לעומת זה רצון מתנגדו הגדול ממנו, על כן שׂחקתי אז בכל פה. ואולם עתה — עתה לא שׂחקתי, כי לא עת שׂחוק היא…

לא שׂחקתי, אך גם לא בכיתי, כי לא נואשתי עוד מתקוה. מה חפץ היחידים האלה, אמרתי אל לבי, לעומת חפץ העם? העם חכם ורב אונים הוא מכל חכם, גבּוֹר ועשיר, ובכל המכות אשר הכוהו שׂונאיו מבחוץ, עוד כוחו גדול לעמוד בפני אוהביו מבפנים, וחכמתו מרובה להוציא אל הפועל, למרות כל המכשולים, את חפצו בארץ אבותיו. הן כזה וכזה עשׂו עוד אחרים מעמי הארץ, לא ברוב חילם ועוצם ידם, כי אם ברצונם הכביר ובעצה ותחבולה, ואנחנו בני ישׂראל, המהוללים ביושר הגיון, בכשרון המעשׂה ובסבלנות — אנחנו לא נוכל עשׂוֹהוּ? אפשר לאמור כן? ואעפ״י שידעתי, כי בדור פלאות כדורנו קשה להבחין עוד בין אפשר לנמנע, שהרי כמה דברים שנחשבו לנמנעים נקרו ויאתיוּ לעינינו, בכל זאת לא נתנני לבי לחשוב, כי גם זה עתיד להיות כאחד מהם, עד… עד שבאה פתאום הבשׂורה המעציבה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, כי לא תתן ממשלת תוגרמה לבני ישׂראל להאחז בארץ אבותיהם. כרעם אדיר, כאבני אלגביש מן השמים הלמה ומחצה הבשׂורה הזאת אלפי לבבות, אך אנכי הוּכּיתי כפלים מידה: כי מלבד שעל פיה נהרסו רגע אחד כל מגדַלי אשר בניתי בדמיוני, עוד היתה בעיני כמשפט מות על רוח בת עמי… היתכן? – שאלתי את עצמי ופני אדמו מבושת – זה שנה תמימה אנחנו מדברים, מתוַכּחים, בונים עולמות ומחריבים, זה שנה תמימה שלא מָשה ארץ אבותינו מפי המון חכמים וסופרים; כמה תקוות טובות, כמה רגשות חמים התעוררו כבר בלב העם, ועד כה – היאומן? – לא עלה על לב איש מאתנו, שקודם כל צריך לדעת, אם חפץ בנו (או להשתדל שיחפוץ בנו) מי שהארץ שלו, לתת לנו אחוזת נחלה בתוכה?!!

עוד הפעם אברהם השוטה. אך עתה לא אנשים פרטיים, לא יועצים אצילים שרגלם האחת חוץ לתחום, כי אם אלפי ישׂראל עם חכמיו וסופריו אשר מקרבו יצאו, העם, אשר על כוחו וחכמתו שׂמתי כל תקוָתי – הוא היה הפעם לאברהם השוטה, ומה אוחיל עוד – – –

                                                                                                 ***

וכן תמו הכתבים האלה…

"שאֵלתי האחרונה – כה נמצא כתוּב בידי המחבר – היתה שאלה לדורות. עליה לא קיויתי עוד לקבל תשובה לא מאת הספרות וסופריה ולא מאת האומה וחכמיה, כי אם מאת הזמן, העושׂה נפלאות גדולות לבדו… ובאנחה עמוקה מלב קרוּע ויגע השלכתי עטי לארץ, ואת כתבי אלה – לאמתחת הכתבים הבּלים ".

ואני אחד העם, בבואי היום להזכיר נשכחות, בהעלותי מתּהוֹם הנשיה כתבים כאלו, שנבראו “בין השמשות”, בתקופת המעבר, לתתם עתה שלא בזמנם לפני הקוראים, – לא לכבודם, ולא לכבוד כותבם אני עושׂה זאת, כי אם לכבוד הימים ההם, רבי העליליה, שבהם נכתבו. ימים כאלה, ימי מבוכה ותנועה, ימי מחשבות גדולות והרגשות חזקות, יקרים הם בחיי עם ועם, כי מהם תצא תורה לדורות רבים אחריהם. על כן ייקר לנו כל רעיון, כל הגה אשר מהם מוצאו, אשר יועיל להפיץ אור על רוחם ותכוּנתם. ימים כאלה היו לנו בני ישׂראל בדורנו לעינינו; “היו” – ואינם עוד… נשתּנו העתים ונשתּנו בני האדם, וגם בעל הכתבים נשתנה עמהם. לא אוּכל אמנם לספּר את כל אשר עבר עליו ואת אשר הגה והרגיש מאז ועד היום; אבל זאת אוּכל להגיד בשמו, כי המקרים אשר ראו עיניו מני אז עשׂוהו למלומד בנסיונות, נתנו צורה חדשה לדעותיו ורגשותיו ושינו את טעמו ומשפטו בדברים רבים, וביניהם – גם בדבר אברהם השוטה. האיש הזה, אשר רדף אז אחריו כצל בלהוֹת, ובשכבו ובקומו, בהקיץ ובחלום, עמד כמו חי לנגדו, – האיש הזה היה לו ברבות הימים לאידיאל גדול בממלכת הרצון והמעשׂה. מפני שבהתבוננו אל מנהגו של עולם נוֹכח לדעת, כי כל זמן שהיה השוטה שוטה, היטיב להלוך נגד החיים לפי תוּמו, ולולא פגע בו אותו פקח אשר עצרוֹ בחצי דרכו וירפה את ידיו בחכמתו; לוּ רץ אברהם הלאה כאשר החל, בתקוה ובטחון, מבלי בקש חשבונות רבים, – אז קרוב להאמין, כי היתה דרכות צלחה, כי “אהנייה ליה שטותיה” ויבצע את אשר זמם בכוח הביטחון הזה עצמו

ואמנם כן הוא, ומשלים הרבה לדבר יוכל כל קורא מבין למצוא על נקלה, איש איש על פי דרכו: אם תלמיד חכם הוא – בספר התולדה, ואם אדם מן השוּק – בשוק החיים. כי גם פה וגם שם כך היא המדה: לחכמה התפארת וההוֹד, ולבטחון הגדוּלה והגבוּרה; החכמים שוקלים בפלס חכמתם שׂכר כל דבר כנגד הפסדו ואינם זזים ממקומם עד שידעו סוף מעשׂה במחשבה תחלה, ובעוד הם יושבים ומעמיקים חקר, – והנה בעלי בטחון באו, ראו ונצחו"…


  1. הענין אשר ידוּבּר עליו פה נמצא עוד עתה במצב כזה, שאי אפשר לדעת עתידותיו בבירור, ועל כן חשבתי לנכון להציל משכחה את המאמרים האלה: אם במשך הזמן יצא הדבר לפעולה, ידעו אז הקוראים, מה היתה המטרה שאליה שאפו מולידי המפעל הזה במחשבה ועד כמה השתדלו והצליחו להשׂיג מטרה זו אלה שעסקו בו במעשׂה; ואם לא יצא לפעולה, יועילו אולי המאמרים האלה לעורר את הלבבות על נחיצותו, וסוף סוף ימצאו אנשים שיגשו אל המלאכה בעתיד קרוב או רחוק. [שש שנים עברו מאז נכתבו הדברים האלה, והנה עתה באמת ״נמצאו אנשים שנגשו אל המלאכה״ להוציא אוצר כללי לעניני היהדות. אבל מוציאי האוצר לא עברים הם, כי אם נכרים, ולשון האוצר לא עברית היא, כי אם אנגלית. וממילא מובן, כי תכונת האוצר גם היא שונה הרבה מזו שעלתה אז במחשבה לפני (כמבואר במאמרים האלה), בהיות לנגד עיני המוציאים לא הצרכים החנוכיים של עם ישׂראל, כי אם צרכי המדע בלבד, ככל שאר האַנציקלוֹפּדיות השמושיות. — ומה נפלא הדבר, כי אין צוָחה בספרותנו עתה ואין פוצה פה נגד האוצר הזה; אדרבא, הסופרים אשר לפני שש שנים לא מצאו די מלים לתאר את ההפסד העצום שיביא האוצר העברי ולא נחו ולא שקטו עד שנתבטלה מחשבתי, — הם שֹשֹים ושׂמחים עתה לקראת האוצר האנגלי ואינם מוצאים די מלים להלל ולשבֹח את ״המפעל הגדול״ הזה ואת מיסדיו!… ואם לפני שש שנים הכנסתי לקובץ זה את המאמרים על דבר האוצר, בתקוָתי (כאמור למעלה), שיועילו לעורר את הלבבות על נחיצותו וסוף סוף יצא הדבר לפעולה, — הנה עתה אמנם אין בהם צורך עוד לתכלית זו, ובכל זאת השארתים פה על מקומם בתור חומר היסטורי, למען ידע דור יבוא — הן לא עד סוף כל הדורות יהיו בני ישראל עבדים — על ראש מי תחוּל החרפה, כי אוצר היהדות יוצא ראשונה לא בעברית, כי אם באנגלית, לא על ידי יהודים, כי אם על ידי נכרים.]  ↩

  2. נדפס ב״המליץ״ ב' תמוז תרנ״ד.  ↩

  3. פה בא חשבון ההוצאה וההכנסה בפרטות, שחשבתי למוֹתר לפרסמו. [בחשבון זה כללתי גם ההכנסה ממכירת הספר, שתתחיל אחר צאת החוברות הראשונות. וע״כ דרשתי רק עשׂרים אלף רו״כ, לההוצאות הראשונות בלבד.]  ↩

  4. נדפס ב״המליץ״ ה׳ אב תרנ״ד.  ↩

  5. נדפס ב״המליץ״ ד׳ שבט תרנ״ה.ופה נשמטו הרבה דברים הנוגעים לאנשים פרטיים.  ↩

  6. [גם המחשבה הזאת נתבטלה אחרי כן, והאוצר השנתי לא יצא].  ↩

  7. הסַטירא הזאת נדפסה ראשונה במאסף ״כּורת״ (אוֹדיסא תר׳׳נ), ובעת ההיא היתה באמת כבר ״כתבים בלים״, כי נכתבה בעיקרה עוד שנים אחדות קורם לכן. ולפי שנוגעת היא גם באיזו שאלות שרוב הקובץ הזה מוקדש להן, מצאתי לנכון לתת לה מקום פה, עם היותה משונה בצורתה מכל השאר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!