א.    🔗

מיום שהאדם קיים הוא נתבע ליתן דין וחשבון לעצמו מהו האדם: טיבו, צביונו, תוכו, שרשו. הוא הדין הוא מחוייב במתן תשובה על השאלות: מאין הוא בא ולהיכן הוא הולך ומה חלקו מכל עמלו… חקרי האדם רבים הם ואין שיעור לפתרונים, ועדיין מדרש האדם הוא כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק. תמצא לומר: אין בית מדרש בלי חידוש. הרי אין גם בית מדרש, שאינו מפריך איזה פסוק ישן ופתרון נושן. סובב סובב מדע האדם על מהותו ועצמותו של האדם ועדיין משנה סתומה בידינו… אף גדולי הדעה החוקרים לכל תכלית והמשכילים אל כל חזיון בטבע החי ובמוסדי היקום, כיוון שהם מגיעים לפרשת עולם קטן, סברתם עתים משתבשת עליהם ועתים מחולקת אצלם, או שהם נבוכים לגמרי, מבלי למצוא את ידיהם ורגליהם כפלוני בור ועם הארץ או כאחד משוכני המערות, אשר טרם ראו מאורות הדעת.

מהו האדם? ואיזהו אדם? הכל יודעים שהאדם יסודו מעפר, אבל אין הכל מודים שהאדם ומלואו מתחילתו ועד סופו הוא רק עפר. עד שהללו שונים וחוזרים ושונים שמשפל מוצאו, מרימים הללו על נס את חלקו ממעל. בא זה ופוסק על האדם משול כחרס הנשבר, ובא זה ואומר אין כאדם יצור לתפארת, אין בין הברואים המתהלכים על עפר משלו. קהלת, מי יגלה עפר מעיניך למען תראה כי עד שאתה חוכך בדעתך ואומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה, יצאו קצת חכמים אחרונים והורו, כי כל האנשים בהמה המה להם ואין בין בעלי חיים ונזר הבריאה אלא זה, שבקו התפתחותו שולח האדם יד בעטרה שעטרו לו קדמונים ויורד בעצמו וברצונו מעל דוכן כבודו להיות נבזה ונמאס בעיניו. לכאורה כבר נמנו חכמים רבים וגמרו, שאין האדם אלא בשר ודם וצרכי־הגוף, ואפילו תודעה שיש בו אינה אלא תולדה של הויה, כפי שהוכח בראיות של ברזל ממאבקיו בדם ואש ובברזל על פת הלחם ועל פאת ההנאה, והנה סופת עולם תקום פתאום לפתע לשבר ולמגר ולגדע, ואף היא באילי הברזל, את בניני התוהו של מדע השכל הקטן ולהוכיח באותות ובמופתים אדומים כדם ושרופים מאש, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ולא זו בלבד שהאדם הוא בשר ודם ורוח, אלא גם שאר־רוח וכליון נפש ליופי. טוענים הללו: כלום אין האדם אחד מילדי הטבע? עונים הללו: אכן, אדם מקור מחצבתו הטבע, אבל הוא לא קורץ מחומר שכולו טבע, ואין האדם בגימטריה טבע, היינו, רק טבע. הוא טבע יוצא עצמו, או עולה על עצמו. הוא חתיכת טבע, הפורצת מגדרי הטבע. או שהוא בן פורת לטבע וילד שעשועים אשר לה, או הוא בן סורר ומורה לטבע. מכל מקום יוצא דופן הוא בין ילדי הטבע. חי חי הנהו בחיק הטבע, אבל אין הוא אחד מקהלם והמונם של כל הבריות שמבראשית. ואם הוא טבע, הריהו טבע מיוחד ומיוחס, מין טבע אל־טבעי או על־טבעי, יש בו יתרון מה או חסרון מה מכל היצורים האחרים, העושה אותו חטיבה שונה לחלוטין מכל בעלי החיים. הוא בעל־חיים עליון, שיוצרו נפח בו רוח באנוש, אשר פינו יקבנו בשם נשמה, נשמה טהורה מחצבתה רמה, זכה ונאצלה. יכול אנו אומרים, שהאדם הוא בעל חיים אציל ויכול אנו אומרים שהוא מלאך בבשר ודם. אף לא מלאך הנהו, כי אם נעלה מן המלאך, כי המלאכים הם מן הנצבים, והוא מן המהלכים, מן העולים בדרגות אל למעלה בקודש. המלאך הוא רק מלאך, ואילו האדם הוא מהלך, היינו, מלאך בתבנית האדם.

מדרש האדם ארוך ומסועף הוא, רחב הוא, עמוק עמוק מי ימצאנו. רבים חוקרים, רבים חקרו ורבים בקשו לבוא עד תכונת האדם ולידע תכליתו. היו שהוכיחו בראיות ובמופתים, ועל הכל בהוכחות, שהרצון הוא אביהן או האמונה אמן, כי תכלית האדם להגיע עד אפסי אין־תכלית, או, בלשונו של חכם בישראל, הוא בעל ה„עיקרים“: „תכלית כל דבר היא להגיע לשלמעלה הימנו. תכלית הדומם שיהיה ממנו הצומח ותכלית הצומח היא שייכלל בחי; תכלית החי להיכלל במדבר ותכלית המדבר להיכלל באלהות”. הנה כי כן: יש תכלית לאדם, אבל מה רמה ונשגבה היא ממנו. הדומם, הצומח, החי, גדלים דרך הטבע אל מה שלמעלה מהם. אבל כלום דרך הטבע היא שיהא אדם מדעת וברצון ובכל חבלי היסורים של מאמציו הנואשים שואף כבני רשף אל על, משבר בית־חמרו, שובר יצריו, כורע כבליו, מפרך גופו, מכבה אש תאוותיו, משכך שוועת־דמיו, מבטל את היש החמרי שלו כדי להיכלל ולהישרף בתוך השלהבת העליונה. הלא האלהות אש אוכלה היא. ואף על פי כן אין האדם בא למעלת איש אלא אם כן אלהים גדולים דוברים מתוך האש בעצמותיו. אין האדם אדם, אלא אם כן הוא נעשה לא־אדם, פורץ ויוצא מן הסוגר האנושי לגשת אל הספירה האלהית. ובכן, האם זהו אדם אשר לא יחפוץ באנושיותו? או שמא אין זה אלא אדם מקולקל, בן נעוות המרדות של הטבע. ואילו אדם כהלכה הנהו רק זה אשר האלהים עשה אותו ישר, מבלי לבקש חשבונות רבים ולא עליות גדולות ונשגבות. שוב נחלקים חכמים. הללו אומרים: זה אדם ואנווהו, אשר לא יתהלך בגדולות, כי אם כאחד מילדי הטבע התמימים והישרים, יתנהל לפי חוקי הטבע, ישביע את גופו ויתעלס בתענוגותיו, אל חושיו ישען ועם כל חי למינהו יתהלך כאח וכרע, היינו, אדם אשר אגודתו על ארץ נוסדה. והללו אומרים: אין זה אלא חלק מן האדם, חלק מועט ממנו, הדל והעלוב שבו, ומכל מקום לא כל האדם. ואיזהו אדם ראוי לשמו? זה אשר יש בו מותר מכל יצור אחר. אין מותר אלא נשמה יתרה. ונשמה יתרה מהי אומרת? נטל מיותר על החיים המגושמים האלה, ההויה הקטנה אך עכורה היא. מה טעם לחיים בלי רוך וזוך וכליון נפש למרומים? הוי אומר: אין אדם אלא תפארת אדם, יקר אדם, יקר סגולה, חמדת כל סגולה בו. אין אדם אלא זה אשר משכמו ולמעלה גבוה הוא מעצמותו. וכך הדברים חוזרים ונשנים, חוזרים ונקשים: מהו אדם? ואיזהו אדם? האם האדם הוא זה בחמרו, אשר בעיני הבשר נראהו, ואין בו אלא מה שעינינו רואות או הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, האם האדם הוא גוף וכל שבדמות הגוף או כי הוא באמת עולם בזעיר אנפין. בעית האדם היא בעית הכתיב, היינו כיצד כותבים אדם באותיותיו הראשונות: אדם באלף זוטא או באלף רבתי?

ב.    🔗

אין לנו ברירה אלא לומר, שהאדם דבר־חידוש, חידוש גמור בבית מדרשו של הטבע. אין בין כל הברואים כיוצא בו יוצא מגדרי הטבע ויוצא מגדרי עצמו, יוצא דופן ויוצא אופן. אפילו מי שיבוא ויגיד, שאין האדם אלא גוש של הויה מגושמת, גוף שופע מאוויים ועמוס צרכים, כולו גושם מגושם, על כרחו יודה, שאין בכל מרחבי הבריאה כגושם הזה ולא בא בקהל היצורים כבושם הזה. כל הברואים האחרים אין להם בעולמם אלא משאלות, ואילו האדם לבדו הביא עמו לעולמו גם שאלות, בעיות, קושיות. היצורים האחרים הם כל־כולם ודאי, ואילו האדם חלקו ברי וחלקו או רובו שמא. בעלי החיים מבקשים סיפוקם. האדם לבדו אכול ספיקות… אין אנו צריכים דווקא להישען על המותר באדם מן הבהמה, כגון יתרון ההכשר לו בתורה, בחכמה, במדע ובאמנות, על כל חי, כדי להוכיח את נזריותו ועליונותו. אף מגרעותיו ופגמיו משמשים לו תעודת־גדלות. האומר אין אני אלא הלחם אשר לפי, עדיין לא פסק את דינו, שאין בו אלא מה שיש בכרסו. הוא רק חרץ משפט מחוכם, שיש בו משום ענוה או שמסוגל לעורר בו רגשי ענווה והכנעה. והרי זה יקר סגולתו של האדם, שיכול הוא לרצונו לשלול מעצמו כל סגולה טובה. הוא בר דעת מכאן ובעל חולשת הדעת מכאן. יש לו מוח בקדקדו ההוגה מושכלות, ולכן עלול הוא לבוא לידי נפילות המוחין. האדם הוא שטר ושוברו בצדו, שטר של הקדוש ברוך הוא, חתום בצלמו ובגושפנקא שלו, אך בעקב גאונו שברו. שבעים ושבע פעם גמרנו אומר, שאין האדם אלא מחיה וכלכלה, אף שוב ושוב נוכחנו לדעת, כי אף אם ניתן לו את כל מזונו, נפשו לא תשבע. אדם רעב לעולם כי אין הוא בן העולם בלבד. תנו לו את כל הדגים שבימים ואת בשר כל הלויתן, לא יבוא על סיפוקו. אילו האדם רק יצור הסיפוקים הרי מן הדין שלפחות אדם אחד בעולם, אשר יש לו אוצרות זהב וכסף וביתו מלא מאכלים דשנים וכל המטעמים, יהיה שמח בחלקו. אך אין שמח ומתענג במה שיש לו. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו מאחר שתאוותו השלימה היא לא עולם אחד בלבד כי אם ש"י עולמות. תמלאו את ביתו כסף וכל שכיות החמדה, לא יאמר די, כי נכספה אף כלתה נפשו אל אשר אין לו ואל אשר אין כאן. האדם אינו בן־כאן. במה שאין הוא בן־כאן צפון סוד מחסורו שאין לו שיעור ואין לו תכלית. צאו וראו כמה רע לאדם תמיד ותדעו מה מאד טוב הנהו. בינו כמה חסר הוא ותשכילו לדעת את יתרון מעלתו. ממיעוט הנחת שבחייו למדים אנו, שאין הוא נחות־דרגה כלל וכלל. הרוצה כל כך הרבה הוא גופו הנהו הרבה. תאבונו החזק מדבר, משווע, בעדו. הוא הכלב של אלהים המצעק תמיד הב הב. לא בכדי השליך מאז ומעולם על השוכן במרומים את יהבו. מרום מקור מחצבתו.

נאמר מה שנאמר על האדם, אין הוא דבר של סתם. עתים מדמים אנו, שהטבע חותמו סתם, האדם לעולם אינו סתמי. עץ, אבן, מפל־מים, אפילו כל יצור מהלך על ארבע, יש שהם נראים לנו חיים בסתם, כאילו שלו במתכוון, במזדמן. פשיטא שהדומם והצומח אינו נושא את עצמו, אבל גם החי מראהו כאילו הוא נישא ובא, נדחף ומהלך, נפעל ולא פועל. האדם לבדו אין בו כמעט מן הבמזדמן והבמקרה. הוא כולו כוח הפועל, הויה תכליתית. עיקרו מחשבה תחילה. הוא מחושב ונחשב אפילו אינו חושב, ושום רעיון אינו פוקדו. הוא שונה מכל הבריות, כל אחד מן האנשים נפלה אף מחברו. כל איש הוא חלק ממין האדם ויחיד במינו. הוא בן־אדם. אך כל יצור נפרד מן הבהמה והחיה, הוא כל הבהמה וכל החיה. אין בן־בהמה ובן־חיה. אין האדם דבר של סתם, לא גוש של קיום, אלא הוא מהות, נמצא ההוגה את מציאותו; הוא חי וקיים המשכיל אל חייו ותוהה על קיומו. לכן אי אפשר לדון משום בחינה אדם וחיה או אדם וטבע לגזירה שוה. שום צד השוה שבין האדם לבעלי החיים ולכל ילדי הטבע אינו משוה את שני הסוגים האלה הנפרדים לחלוטין. בקהל בעלי החיים לא ייחד כבודו משום טעם פשוט, שכל בעלי החיים שמם מהלך לפניהם, זה שור וזה ארי, שמם הוא מלוא מהותם וצלם־דמותם, תמצית ענינם. מה שאין כן אדם, שהוא לדיוקו של דבר בן בלי שם. הוא בן בלי שם, כי שם מציין עיקר, אך עיקר שבאדם עדיין לא נודע לנו. אין אדם שם, אלא שם־לוי, חניכה, העלם־שם, שם מושאל ומותנה לעת עתה עד לכשירחיב. אין השם אדם מפרש מהות האדם, תוכו, כוחו, כושרו, יעודו. האדם נלקח מן האדמה. אבל כלום אדמיותו היא מהותו, תכנו, ערכו, גאונו, חזונו? עדיין לא המציאו כל חכמי מזרח ומערב לאדם את שמו ההולם אותו, מאחר שעדיין לא עמדו על טיב מהותו ואין אנו יודעים לאחר כל תרפ"ט סוגיות ומחקרים במשנת האדם מהו האדם ואיזהו אדם.

ג.    🔗

אין במדרש האדם תורה לשמה, כי אם תורה לחיים. גופי מעשים והתנהגות תלויים בפירוש זה או אחר, שהננו סומכים למלה אדם. אמרנו אין האדם אלא חטיבה של טבע, כל חוקי הטבע חלים עליו, ואין תורת האדם אלא בבואה מתורת כל החי למינהו. האדם הולך, משמע, לבית הספר של הטבע ושם הוא לומד אלף בית של מוסר ודרך ארץ. כיוון שמגיע שעתו להיכנס לבית הספר התיכון הוא שוב הולך לישב בשבת התחכמוני של הטבע, ובשביל לגמור את חוק־לימודיו הגבוהים, עליו שוב לבקר במכללה של הטבע. בטבע יש יער ועץ, הר ועמק, חזק וחלש, טורף ונטרף. הטבע פותר על פי דרכו כל מיני בעיות, בעיות הכוח, החוק, הצדק, היחיד והרבים. סדרי הטבע בנויים על מוסדי הכמות. עץ אחד אינו יער. שה אחת אינה מהוה עדר. גל אחד אינו ים, גרגיר אינו הר. בכלל הכמות גם המציאות. היש היא כמות. האין הוא אפס־כמות. לפיכך בטבע אין אינו יש וחדלון אינו מציאות. כל החוקים האלו השרירים וקיימים בטבע מתערערים או בטלים לחלוטין בתחומי האנושי. האדם הוא בריה שאינה בטלה בששים פעם ששים. באדם פעמים דין יחיד כדין רבים, ואדם אחד שקול כנגד עולם מלא. אדם אחד הוא כל מין האדם. באדם גם המעט הוא הרבה וחזון עדיף מן המציאות. האדם יוצר בדמיונו יש מאין. אין האדם טבע בלבד, אלא טבע בצירוף דמיון. הוא טבע יוצר, טבע טובע, יצור המידמה במידת מה ליוצרו.

אין האדם דבר שבסתם ואיו הוא דבר שבכמות. אין הוא במנין, ולכן אין הוא בקנין. אין הוא קם למקנה. לפי טבעו אינו משועבד, מאחר שאינו משועבד אף לטבע מקור מחצבתו. הוא נתהווה, ולאחר שנתהווה שוב מהווה הוא הויה לעצמה, יקום נפרד. זהו ענין הטעון הדגשה יתירה. אין האדם קיום אלא יקום. הקיום קיים רק בהתקיימותו וקיים לא לעצמו, אלא לזולתו. הכסא קיים, השולחן קיים, כל הכלים קיימים לתכלית זולתם המשתמש בהם. העץ קיים בפריחתו כדי לתת פירות. אך האדם אינו כלי לשימוש ואינו מצווה כלל לעשות פירות. הוא קיים ממקור עצמו ולמען עצמו, על שום שאין הוא קיים בתוך עצמו בלבד, בדומה לעץ לאבן ולכלי אלא הוא קיים בתוך כל היקום בבת אחת ותופס במושכלו אין־סוף. אין האדם שבוי בתוך עצמו, אלא היקום כולו מודע לו, לכן הוא גופו יקום. אילו ידעתיו הייתיו. מאחר שהאדם יודע את העולם, נמצא שכל העולם נתון בלבו והוא גופו כל העולם. אין הוא בשום פנים חטיבה של טבע. כל חטיבה בטבע נפרדה לעצמה וחיותה בה בעצמה. בטבע אין דין פרוטה כדין מאה, אבל באדם דין כל פרוטה כדין מאה פעמים מאה. כל קורטוב סופי אנושי הוא אין סוף.

בוודאי אין האדם מובלע כולו לתוך מושכלותיו ואינו משוטט תמיד בתוך האויר העליון של פסגות הרוח. יש הרבה הויה נמוכה בתחומי האנושי. פשיטא שהאדם הוא בשר ודם, גידים, עצמות, קיבה, עצבים, יצרים טובים ויצרים רעים ואף אפלים, מודעים ובלתי מודעים, תשוקות וצרכים, ואין אנו חוששים אפילו להניח בחינת הודאה במקצת בדעת השטחיים, המכנים עצמם בעלי מדע המעמקים, שבתת־ידע רוחשת קופה של מאויים בזויים ונקלים, אם כי איננו חוסכים את שאט נפשנו לגוזמה האומרת, שאין האדם אלא מרתף, מערת פריצים, או אוסף של גרוטאות ושברי יצרים נדחים וגולים, או תסביכים מבולבלים ומוזנחים. אין טעם להתכחש לחומר. אף הוא רוח, כשם שהבשר הוא המיה, חמלה, רחמים, חסד, כיסופים, חזיון כמה שנאמר: ויאכלו וישתו ויחזו. אבל לא זו בעיה מה יש באדם. כי אם מהו האדם. הרבה יש באדם. אף הרבה לא אנושי יש בו. יש בו מן הבהמה ומן החיה, מן הצומח ומן הדומם, גם מן השטן. אבל לעולם אין האדם רק מה שיש בו. הוא בכללו אינו סך־הכל של פרטיו, כשם שאין הים סך־הכל של כל טיפותיו אלא בריאה חדשה. כיוון שהאדם אינו בכמות, אינו בחיבור או בכפל. הוא כולו תמצית וכל טיפה של תמצית היא כולו. הוא הדין אין חיי האדם נמדדים באורך־ימיו. טיפת חיים אף היא כל החיים. ואם תמצא לומר, שחיי האדם הם כצל הפורח, הרי צל של נצח הוא גם כן נצח.

רעה חולה היא באדם ושורש כל מכאוביו, שהוא ומידותיו הם שני ענינים נפרדים לא קרבו זה אל זה. הוא עשוי בממדי הנצח, ואילו כל שיעורין ומידותיו לנהוג על פיהם לקוחים מבית אוצרו של הטבע. בטבע יש שיעורי זמן. בטבע יש מוצאי ימים, שבועות, חדשים, שנים, קיץ וחורף, גבוה ונמוך. האדם הוא מעל לזמן, כשם שהוא מעל לטבע ומעל למידות המקום והזמן. הואיל ונשמתו לבושה בכתונת הפסים של הנצח וגופו מעוטף במדי הזמן, הוא נתון תמיד בתוך המיצר ומועקה נפשית אינה פוסקת אצלו. לא נוח לו מכבלי הזמן ולא ניחא לו מהבלי עצמו. אין הוא מודע עצמו במוצאו הרם, אלא שהוא חש בעמעום, שאין הוא מזה המין. לא בן הטבע הנהו. תוהה הוא: מה שרשו, מקורו, טיבו, מהותו?

ד.    🔗

שאלות נשאלות ואינן נפתרות, אלא חוזרות על עצמן חדשות לתקופות. לכאורה דור זה משיב כהלכה, בא דור שני וסותר מקצת את התשובה או רובה והריהו שוב מתייגע להסביר אותו ענין על פי דרכו ברוח ההולמת את מושגיו, ואולי גם את צרכיו לאותה שעה. והרי שאלה על השאלות וקושיה על הקושיות: מפני מה הללו טורדות אותנו בלי הרף ומסרבות להתיישב, משל הן מתגרות בנו ואומרות: לריק יגיעתכם. אתם פוסקים את ראשינו ואנו לא נמות; תגרשונו דרך הפתח וניכנס בחלון. מה טעמה של עקשנות זו? הטעם הוא, כנראה, לפי שהאדם עקשן הוא גם כלפי עצמו ואינו מתפתה על נקלה לפתור את בעית עצמו ואת מהותו. בעית האדם היא המקור לכל הבעיות האחרות. כל זמן שלא נתנו לעצמנו תשובה המניחה את הדעת על השאלה „מהו האדם", אין אנו מסוגלים להידרש כהלכה, אל שום ענין מגופי־חיינו כדי לראותו באור הנכון. פשיטא שאדם־קיבה או אדם־יצר יתנהג בכל ענין תחת השמש באופן שונה מאדם־שכל ומאיש הרוח. אדם טבע דורש כוח; אדם חלק אלוה ממעל תובע צדק; בשר ודם מבקש מזונות; בעל נפש שואף חזון; אדם הכלכלה מודד הכל באמת המידה של סחורה ואף רגשותיו מתכנסים באפיק המשא ומתן, אדם החכמה גורס שלא נברא העולם אלא בשביל שבריותיו האנושיות יאכלו מעץ הדעת; אדם חיה מדינית רואה תכלית הפרט בשירות לממונים עליו, בקבלת עול דווקא, היינו, קבלת עול היא ממש מטרה לעצמה; אדם נזר הבריאה סבור שמותר לו להתנזר מכל משרה ושלטון ושירות, אף לפרוש מן הציבור ולהצטמצם בדלת אמות של הלכה או של התבוננות והסתכלות. אדם משקי רואה עולם זה מעין שוק, שהכל נתון לשיווק, ואף חיי הנשמות יש עליהן שער הקצוב לפי השוק; ממילא אף כשרון היצירה וכל יתרון־הכשר, כל סגולה טובה, הענוה והצדקות, הגבורה, היופי, החן, האהבה והשמחה, הכל הם מצרכים לשיווק, התלויים בחוקי ההיצע והביקוש. אך אדם יושב אוהל סבור, שנפשו היא עולמו וכבודו פנימה; מקור האמת, החן והצדקה וכל המידות הטובות הוא ברשות היחיד, וכל המוציא את הדברים, שהצנעה יפה להם, לרשות הרבים, הוא מחללם. אדם משול כחרש הנשבר פטור ממוחין דגדלות וממאמצי־רוח לפעול גדולות, ואף מן העיסוק בבעיות גדולות, הנראות בזכוכית המגדלת של הנצח. ולא עוד אלא שהוא דן את כל היושבים על המדוכות של השאלות העולמיות והחוקרים לכל תכלית, שאינה קשורה בחיי השעה ובצרכי גוף ממש, דין מבלי־עולם ופועלים בטלים, המועלים ביעודו של בר נש, היינו, בעלי חלומות שאין להם תקנה ואין הנאה מהם לא לעצמם ולא לעולם. אך איש־תרומות סבור היפוכו של דבר זה. לא כדאי כלל לעמול לטובת כרסו שלו או של זולתו בלבד, ואך טוב להשתעשע בחזיונות ודמיונות. אשרי החולמים. ולא עוד אלא שאילו בא איזה תשבי ופתר לנו את כל החידות וקרע מעל עפעפינו את קורי התנומות לבטל את כל החלומות, בין אלו שאנו חולמים על עצמנו ובין אלו שאנו חולמים על אחרים, לא היה כדאי לחיות כל עיקר.

בהבדלי הזיקה לבעית האדם נעוצים כל הבדלי התפיסה בכל שאלות חיינו. ההבדלים חותכים כמו בסכינים ומבקיעים כמו בגרזינים את השקפת עולמנו האנושית לשני חצאים, שאינם עשויים להתאחות לעולם. יש בחינות־בינים והשגות ממוזגות, שעטנזיות לאין שיעור, צירופים שונים ומשונים, כגון אדם בחינת גוף ונשמה, אדם בשר ודם ורוח, אדם של מחצה על מחצה ואדם לשיעורים, אדם חצי־אל וחצי בכור־שטן, אדם צדיק מכאן ורשע מכאן, אדם עתים בינוני ועתים רום המעלה, עתים שוטה ועתים חכם, עתים אשכול המעלות ועתים ערב־רב, אדם שהוא בן אור ובן חושך בהעלם אחד, אדם האומר כקהלת ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, ואדם חגיגי, הקורא יחד עם אחד פייטן: האח, אדם, בת קול של גדולה יוצאת מצירופי אותיותיך.

אילו נבעו הבדלי ההגדרות למהות האדם מתוך אומנות אומריהן, למשל, כגון שסוחרים מפרשים את האדם כמצרך של סחורה ופרושים דורשים אותו כמכון למצוות ומעשים טובים, פייטנים ככלי שיר ובעלי מלאכה ככלי־שרת, חוקרים כמכשיר לתצפיות ושרי־צבא כחומר אנושי לגיוס חיילים, היינו אולי היאך שהוא מוצאים את ידינו ורגלינו במבוכה הזאת ואומרים שהדין עם כולם, או שאין הדין אף עם אחד, מאחר שכל אחד דן על האדם מבחינתו הפרטית האומנותית. אולם נחלקות הדעות, ולא לפי הקו המפריד בין חכמים להדיוטות ובין צדיקים לרשעים, או בין אנשי־רוח לרבי החומר, מתפלגים הכיוונים והזרמים. מוצאים אנו הרבה חכמים הפוסקים הלכה, שאין האדם אלא בעל גוף, והדיוטות רבים נוהגים בכל הויות־עולמם כאילו נר לרגליהם משמש פסוקו של סיניקה החכם באמת „לעולם יהא האדם לדבר שבקדושה". רבים מאנשי הרוח הם חמרנים בסתר ונושאים בחובם בוז למין האנושי, יש בעלי הלכה חמרנים המברכים בלא מלים ברוך שחלק מכבודו ומחכמתו לבשר ודם. בעית האדם היא לא רק בצריך־עיון. היא גם בצריך־הרגש. אין היא עיסוקו של השכל בלבד. היא מקבלת השראה גם מן הלב ושואבת כוח וחיוּת ממקורות הנפש הסמויים.

ה.    🔗

נלך אל קדמוני החכמים, גם כן לא נחכם הרבה, או שנחכם יותר מדאי ונקנה מפיהם ידיעות הסותרות זו את זו. על אדם בחינת בשר מדובר הרבה בספר „בראשית“. שם כל יצר בחומש הוא בשר. האיש דבק באשתו והיו לבשר אחד. אדם אמר על חוה. זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, ולא אמר רוח מרוחי או נשמה לנשמתי. „ולא ידון רוחי באדם לעולם בשגם בשר הוא”. וכנגד זה מיד לבריאת האדם נאמר „כי בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו“. אדם הראשון גופו היה נבוך מיד בסוגיה זו, לפי כל הסימנים. כשנחבא עם אשתו מפני האלהים בתוך עץ הגן ואלהים קרא אליו ואמר לו „איכה” השיב תשובה משונה ומבולבלת, לכאורה שלא ממין השאלה כלל: „את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואיחבא“. מה תשובה היא זו? הוא נשאל „איכה” ולא „למה נחבאת“. אולם מדרך האדם, שכל פעם שהוא נתון במבוכה דעתו מתבלבלת והוא עונה במלים מגומגמות על מה שלא נשאל, וממילא אינו עונה על מה שנשאל. אדם הראשון את נפשו לא ידע ומהותו לא נתפרשה לו כל צרכה. לא ידע אם הוא חיה ככל החיות, או דבר מה שונה לגמרי. כיוון שלא ידע מיהו, לא ידע גם כן מה עליו לעשות, כיצד להתנהג, מה הילוכו ומה מאכלו, אם מפרי עץ הדעת יאכל או עפר ילחך כנחש. לא נתיישב על דעתו: היכן הוא בעולם ומה מצבו ותעודתו. אדם שומע ורואה תמיד מהרהורי לבו. כיוון שהיה מעוסק בפרשת „אדם מהו” שמע בכל קול הד להגיגיו הטורדניים. אלהים שאל „איכה“, הבין אדם שאלה זו כך: היכן אתה עומד בעולם? מה מצבך ומעמדך בתוך קהל הנבראים? מה אתה להם ומה הם לך? לשון אחר, מי אתה ומהי תעודתך. זו היתה שאלה אחת שנתקפלו לתוכה שאלות רבות. זו היתה שאלת השאלות. אדם הראשון בעל תפיסה מהירה היה. וכל מהיר הוא נמהר ומבולבל מעט. הוא שמע היטב את השאלה „איכה” וכלל השאלות הרדומות בתוכה, וביקש לענות גם כן תשובה מעין השאלה, כלומר, תשובה אחת המתפוצצת לרבות. אדם הראשון היה מוג־לב במקצת, ואולי רך הלב, נבוך מדאי מלומר איני יודע. אבל לשונו אמרה זאת. הוא השיב: את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואיחבא. כלומר, ירא הוראה אני, כי עירום אנכי מדעת. ירא אני לפתור את השאלה והנני נחבא לי מפניה. לכן אני מגמגם בלשוני. מעשי אדם סימן הוא לנו. עד היום אנו מגמגמים בתשובה על השאלה: מהו אדם, טיבו, מהותו, תוכו, שרשו.

הבטחון בעובדות משול לאמונה בנסים. כשם שיש מאמינים אדוקים בנסים, כך מצויים בוטחים נאמנים בעובדות, הבונים כל השקפת עולמם על אסמכתות מן העובדות. אולם שתי צרות בדבר. א. עובדות יש מכל המינים, והללו סותרות את הללו. ב. כל עובדה לעצמה ניתנת להתפרש לאופנים המכחישים זה את זה. הזיקה הנפשית והחזונית לשה את העובדות לצור מהן צורה כחפצה. הנטיות הן עיקר והעובדות אינן אלא תבלין. והן על הרוב נתונות כחומר ביד הדמיון היוצר או החוקר.

שני מכשולים אלו עומדים, ובכוח עומד כפול ומכופל, גם בגישה למדרש האדם. פסקי־הלכה על האדם מצויים מן המוכן, ואף מתחדשים מפעם לפעם בשפע. ואילו כל הבא להסיע עובדות לאישוש סברתו או הלכתו אינו מוסיף חיזוק לעצמו: ולא עוד אלא מכניס מבוכה לדיון. עובדות בעד ועובדות לסתור מונחות בערימות לפנינו, כל דכפין בא לוקח. על פי העובדות אפשר להוכיח, שאין האדם אלא כרס, או אין הוא אלא יצר, ואין החיים אלא מזונות, וכל האומר סתם חיים מתכוון לחיים של פרנסה. ראיה לדבר, שכל אדם יוצא מדי בקר ובקר לפעלו, אורב לטרפו ושואף לבצעו. כיוצא בכך אפשר להוכיח באותות ובמופתים מן החיים ומן המציאות – מלה זו, שרבים מבטאים אותה בהתזת אותיותיה ובהחזקת טובה לעצמם, כאילו הם ראשונים גילו את מציאותה של המציאות – שכל האדם כוזב, שקר החן והבל היופי והחלומות שוא ידברו וכל החזונות הם משאות שוא ומדוחים. בין כך וכך כל דאלים גבר והזורע הוא יקצור. כל שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת ולא בשום יום של חול. מסתבר מתוך כך ממילא שאין העולם אלא בית־מגורים לגופים וכל העשיה היא לבית הזה. ואילו רוחניות המעט שיש נתעים אחריה, אינה אלא בנין־על, עלית־גג קטנה. הקיצור, ההויה, כלומר, המחיה, בונה את התודעה והיא שנותנת דמות ותוכן לאמת, המשמשת כביכול רוח החיה בכל התורות וההשקפות. אין צריך לחטט בגנזי־תעודות של בית היוצר האנושי, כדי להוכיח היפוכה של סברה זו. עובדות למכביר מונחות על גבי השטח של דברי ימי האדם, המשמשות ראיה נצחת, כי לא על הלחם לבדו, או לא על כל תאוות בשרים אחרת לבדה, יחיה האדם. לעולם מבקש האדם דעת, מחפש אמת טהורה, אף מוכן הוא ליתן את נפשו על קדושת החיים. מסירות נפש מידה היא באדם, ולא מידה קנויה, אלא תכונה מששת ימי בראשית. החזון הוא צורך חיים. אדם הראשון כבר ראה בדמיונו את צלם האדם החזוני. כיוון שיצא לאור העולם מתחת מכבש הדפוס של בוראו, אשר עשאו שונה ונבדל מכל חי למינהו, מיד נתעטף בזיוו של עולם הרוח וברך בורא מאורי אש האמת והצדק. אדם הראשון כך אמר: צדקה נעשתה לי, שנולדתי בצלמי, בצלם אלהים, ולא בצלם החיה. מאז הוא מברך בכל עת ובכל שעה ברוך שלא עשני חיה. הוא מברך את לידתו אדם, כשם שהוא מקלל לעתים את יום הולדתו כאיוב. באותיות דם ואש נחרתה על לוח דברי הימים האמת, שאינה ניתנת לערעור, כי לא על הלחם לבדו יחיה ולא על הלחם לבדו יילחם האדם, אשר הרה והגה מתוך דמיונו היוצר דתות, תורות, מדעים, רשויות של אמנות, והקים מתוכו לא רק כהנים מקריבים, כי אם גם נקרבים ולויים מנעימי זמירות, ולא רק מצביאים וכובשי ממלכות, כי אם גם גבורים הכובשים את יצרם ואף צדיקים מקדשי השם.

ו    🔗

מבוכתנו האנושית בבעית האדם מצווחת גם מתוך שפע השמות, שבהם הכתיר האדם את עצמו בזמנים שונים ומתוך בחינות שונות. כשם שהרבה תשובות על שאלה אחת שקולות פחות מתשובה אחת עליה – התשובות הרבות אוכלות זו את זו – כך ריבוי שמות לעצם אחד משמש גילוי דעת, שהשם הנכון לאמתו, החופף במלואו על הנושא, עדיין לא הומצא והונח. אדם נתן שמות לכל הבהמות והחיות, לכל העצמים והממצאים – ולעצמו לא מצא שם של מיצוי. קדמונים כבר בדקו ומצאו ארבעה שמות כנגד ארבעה סוגים או ארבע מדריגות של אדם. נוסף לבן־אדם ובר־נש. בקבלה יש אדם קדמאה ואדם עילאה, אדם דבריאה, אדם דיצירה ואדם דאצילות. וב„זוהר" מצאנו גם אדם בליעל. מי חכם ויגיד לנו מה בין אדם לאיש ובין גבר לאנוש. אדם הראשון, אמרו חז“ל, רב פרצופין היה. לכן אנו מוצאים אדם אנדרוגינוס, אדם העליון ואדם התחתון, אדם בדמות שור פר מקרין. אדם אריה או צבי. אדם חיה נרמז לנו בחזיון יחזקאל על נהר כבר לאמר: ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור משמאל וכוליה ופני נשר וכוליה. ואולי אותו אדם כלאים הנהו קרוב משפחה להירן הקנטוור הטוב, השוכן כבוד באגדות יון, ממתניו ולמעלה דמות אדם לו וממתניו ולמטה דמות סוס, והוא שנתן את נפשו כופר תחת פרומיס דורש הטוב. מאידך גיסא שימש מן הסתם קינטוור זה מקור השראה לחזון יונתן סויפט ב„מסעי גוליבר”, שבו הסוס הוא במעלת הרוכב ומנהיג, היינו נזר הבריאה, והאדם „יאהו" משרתו המנוון.

ניתנה האמת להיאמר: ריבוי שמותיו של אדם צופן בחובו לא רק מבוכה רעיונית, כי אם חרדה מצפונית. לא רק דעתו מטולטלת עליו בתחומי הבעיה הזאת, אף נפשו מפוזרת. כל אדם הוא מקצתו קהלת, כשם שהוא מקצתו איוב, מלך ליר מכאן והמלט מכאן. נפשו אכולת ספיקות על אודות נפשו והוא מלא חרטות והיסוסים כרימון. אין הוא יודע אם הוא באמת ראוי לשם אדם ואם אינו נופל אף מן החיה והבהמה ברוע מעשיו ובפיגול יצריו. גיאות ושפל במערכי רוחו באות עליו לסירוגין. הנה ישים במרום קנו ומדמה עצמו למלאכי עליון, והנה נופל ברוחו, נבזה בעיניו נמאס, ומעלה על עצמו שהוא כלב שבכלבים או סבור הנהו שאף הכלב טוב ממנו. בנוח עליו הרוח הטובה צלם אלהים הוא ונזר הבריאה תארו, ועד לשגעון הגדלות יגיע; ובבוא אליו הרוח הרעה יאמר על עצמו עפר ואפר אני; ולא אני ואפסי עוד, כי אם אני אין ואפס, דל ונקלה מכל חי למינהו. מעודו נוהה האדם אחר בעלי החיים; יש שהוא עוגב עליהם ויש שהוא עובד להם ועושה אותם אלהות לעצמו. צאו וראו מה עלה לו לאדם לאחר שנתן שם למינו ונצטרך להמציא שמות פרטיים ליחידיו. מה עשה? היה מחזר על בעלי החיים ולקח מהם שמות, כגון צבי, אריה, יונה, נון, דוב, עכבר, פר, חולדה, גדי בן סוסי. נץ וכלב, רבקה, רחל. כל שם הוא תואר וסימן, טעם ועיקר, תוך וסמל. אדם שהדביק לעצמו שמות פרטיים של בעלי חיים נתן סימן היכר בעצמו ודרש אותם כמין סמל: אל תראוני שאני מהלך על שתים, אך אני חיה או בהמה, צפור או דג. חוכך האדם בדעתו לטיבו ומהותו, משתוקק הוא לשם היחוד, שם הכולל והממצה, ואין לו. אף חכמים אחרונים, בדומה לקדמונים, נתקעו לתוך המבוך הזה ולא נמצאה להם ברירה אלא לחלק את האדם לשיעורים ולעשותו רשויות־רשויות, בחינת מכאן עד כאן. כאן, בקרן זוית של נפשו, שוכן אדם שהוא חיה מדינית, וכאן, בקרן זוית שכנגדה, נחבא לו הבודד במועדיו, הפרוש מן הצבור. מכאן ועד כאן מלכות בעל החלומות ומחוץ לתחום זה מתחיל שלטונו של אדם הכלכלה, של בעל המזונות, של נצרך לפרנסה. זו היא האפרכיה של השכל. מיצרנית לה ספירת הרגש. הנה אדם יצר והנה אדם יוצר. לא רק שתי נשמות בגוף אחד, כפי שאמר בצמצום מכוון הפייטן, אלא כמה וכמה נשמות בגוף אחד. הוא טוב ורע, גבור ופחדן, עבד ובן חורין בהעלם אחד. יחיד והוא ציבור, פרט שהוא כלל. רצה לומר, בכל יחיד יש רבים ולא אחד יחיד ומיוחד. הרבה אנפין ופרצוף אחד אין. אנשים רבים בגוף אחד – ואדם אין. מבשרו יחזה לפעמים האדם, שהוא קדירה של שותפים רבים ותאוות שונות הסותרות זו או זו מושכות אותו לכאן ולכאן. דומה, שאין הוא כלל אדון לעצמו ואינו בעל הבית בביתו. מה תימה שמקנא הוא בכל יצור אחר, הקרוב תמיד אצל עצמו ויושב על מלאת עצמו. ולואי היה יכול לומר כקהלת: כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם. לכאורה מקרה הבהמה הוא מקרה טהור, צרוף; ואילו מקרה האדם הוא לא טהור, שבור, רצוץ. לכן יש שאדם מקנא בבהמה ואומר: ולואי היה חלקי עמה. כסמל לכך קשר לעצמו שם פרטי של בעל חיים ואף הדביק לשלטו תוים של בהמה או חיה וכל רמש למינהו. זה דגלו אריה, זה נמר, זה במזל דג וזה עובד למזל הכלב או הנשר. בני אדם התייחסו על הרוב על משפחות של בהמות וחיות. כל התייחסות על הזולת מעידה על מיעוט ההכרה בזכות עצמו. בני אדם בכל הדורות לא זכו בעיניהם. כל זמן, שאדם יהיה לעצמו בגדר בעיה, לא יתן בלב שלם כבוד לשמו. כל נפש חיה יש לה טבע היחוד משלה. הוי אומר: היא חטיבת טבע. אך האדם מהו כי נדע וטבעו מהו. האם יש לו טבע? האם כמוהו כאחד מילדי הטבע? לאו? ובכן, מה טבעו? טוב, רע? העולה הוא למעלה או יורד למטה? או שמא אין הוא כלל דרך הטבע, אלא מין טבע חדש, היינו, לא אר טבע של כלל החי בדרג גבוה יותר, אלא בריאה חדשה לגמרי ברשות הטבע? שמא אין הוא כלל טבע אלא מעשה נס?

ז    🔗

אין אנו יכולים לומר עליו נס גמור ואיננו רשאים לומר טבע גמור, אלא מין נס שבדרך הטבע. הוא מכל מקום חוט המשולש, היינו אדם שהנהו חיה מכאן ומלאך מכאן; אור או אויר ששמים וארץ נושקים אותו משני צדדיו. הוא תערובת של אש קודש ומים זדונים. בר דעת היודע שאינו יודע. אין הוא יודע שום הלכה על בוריה, על אחת כמה וכמה אין הוא יכול לקבוע מסמרות בהלכות אדם. אין הוא יכול להגדיר את טיבו בדיוק, כי בו ברגע שהוא אומר על עצמו מה הוא, שוב אינו זה. דרך משל, האומר אני כלב פקעה מעליו כלביות, שאין כלב יכול לומר אני כלב, ומה גם לגנות. אם הוא קורא מנהמת רוחו: „הוי אני חיה רעה" כבר הכה אותו הנוחם. ואנו שמענו רק חיה נוהמת ולא נוחמת ומהרהרת בקול חרטה. אדם לעולם מודה במקצת, לכן ירוחם. האומר כל האדם כוזב הרי בדיבור זה עצמו הוא דובר אמת. אדם שבוי בתוך החלק אלוה שממעל וקצהו האחד בוער תמיד בנר נשמתו. הוא הקטיגור על עצמו נעשה ממילא סניגור. כיוון שהוא מופיע כעד המלך כנגד זדון לבו, מיד הוא נעשה מלך על נפשו. אין הוא מסוגל כלל לפרש עצמו, כי הפנים שלו עושה פלסתר כל פירוש. האדם הוא תרתי דסתרי ואלפי הפכים בנושא אחד. הוא חומר רוחני או רוח חמרני. יסודו מעפר, אך יסוד עפרו בעפרות זהב. הוא נס מן הטבע. מכל מקום אינו מקרה, אלא מאורע. יצרו מתאנה אליו תמיד, ושמא לא בא לעולם אלא מתוך איזו תאונה שנתרחשה לאיתנו הטבע, הורתו ולידתו בקטסטרופה יקומית. ומהו בעיניכם חרס הנשבר הזה, שכרסו מלא ש“ס ופוסקים, אפלטון ואריסטו, פרקי נביאים ופסוקי סימפוניות, ועל לוח לבו חקוקים עשרת הדברות, אפילו הוא עובר עליהם בזדון או בשגגה? מהי בעיניכם חיה רעה אנושית זו, שכתבה תורות והמציאה את המושג הגאוני המחריד עדי עד, או נצח ואין סוף; שהגתה מתוך מעמקי רוחה אנכי ה' אלהיך. האדם הוא לעולם מעשה נס. ואוי לבעל הנס אם אין הוא מכיר בעצמו שהוא נס. וכבר סח בואציוס, הוגה דעות מבית מדרשה של הפילוסופיה היהודית ההלנית: „מהותו של הטבע האנושי שאינו עשוי להתעלות על העולם הנשאר, אלא אם כן הוא מכיר בו בעצמו. והוא נופל אפילו מעולם החיות, מכיוון שפסק להכיר בו בעצמו”. („משנת ראשונים" לקלצקין). ולא זו בלבד שאין האדם דומה לכל ילדי הטבע, הוא בפועל ממש גלה מעל שולחן הטבע, אם כי עודנו אוכל לעת עתה פת־בגו. לעת עתה בקרוב־בקרוב, לא יהא זקוק עוד להוציא לחם מן הארץ ומים מן הבארות. לא ישתה עוד יין ענבים, כי אם יין המשומר. יאכל מן של פרודות. ואולי יחרוג לגמרי מחיק כדורנו. מכאן אנו למדים, שכל ההטפה לתשובה לחיק הטבע כסם של גאולה מחטיאה בדרך כלל את מטרתה. הרבה מעלות טובות לטבע, אך לא ממנה תצמח הגאולה. אין גאולה לאדם, אלא ממקור עצמו. מה משמע לשוב אל הטבע? הרי כבר היינו נתונים בחיקה, מקופלים לגמרי בתוכו. ולא שפר עלינו כנראה חלקנו שם. פרצנו ויצאנו. כל המחזיר את גרושתו אינו מחזיר לעצמו את מנוחת הנפש. מנוחה הרוסה אינה חוזרת עוד לאכסניה שלה. ברכי נפשי את ה' יוצר הטבע, אבל אין הטבע הערך העליון ולא השלב העליון של התפתחותנו האנושית. לא רק האדם זקוק לשבח ולעליה, אף הטבע כך. היקום מלא מדבריות, ביצות, זעזועים, רעידות, בקעים. הוא צריך תיקון. האדם חייב לתקן הכל ואת עצמו בכלל. איוולת היא לחרף ולגדף את האדם בשמות של חיות ובהמות, אף בשמות של הנמוכים שבבעלי החיים. ומשגה כפול לומר מאלפנו מבהמות הארץ במובן זה, שנקבל על עצמנו ללמוד תורה וחכמה וחובת הלבבות מבעלי החיים. החיה הצהובה לא ריפאה תחלואי האנשים, שחיפשו אצלה מופת ודוגמה. כל מי שביקש לזווג אדם וחיה הוליד שד. כל מי שהלך לבית הספר של החיות נעשה פרא־אדם ובזוי־אדם, שאין מפלצת שכמותו אף בקרב החיות הטורפות, אדם נוכל, אדם בגופים ונשמות, באמונות ותורות, אדם פורץ כל הגדרים, תת־אדם וחדל־אישים, רע אף מן הפתן. כל היוצא מן הטבע ואינו עולה למעלה ממנו יורד למטה, לשאול תחתיות.

שכל ממציא, שמרכיבים עליו יצרים של חיה רעה, מביא לעולם אדם מפלצת פורע כל חוק ומוסר, אף את חוקי הטבע האכזריים ביותר. הטבע הוא מידת הדין ואדם הוא לפנים משורת הדין, חסד ורחמים. ואין זו אלא איוולת נוקשה להדריך את האדם במעגלות בעלי החיים התמימים, שאינם יודעים חכמות ואינם עושים חשבונות רבים. אבל האדם חייב ללמוד חכמה ולעשות חשבונות. אדם ללא חשבון אינו אפילו פלג־אדם. רבים סבורים, שסתם מליצה היא יפה ושיש רק מליצות יפות. האמת היא, שמצויות הרבה מליצות מכוערות ומגונות מאד. ההטפה לקבל לקח מפי בעלי החיים היא המגונה שבמליצות וצביעות נוראה. כלום מה אפשר ללמוד מבעלי החיים? מילוי התאוות ללא בושה וחרטה. ולכך קוראים אדנות. אבל כלום בעלי החיים הם אדונים ולא עבדים משועבדים? אנו הוספנו להם אילוף, הדרכה והכנעה, על מנת השעבוד שלהם בדרך הטבע. אנו שוחטים אותם, אוכלים אותם, מעבידים אותם, פושטים מעליהם את עורם – ומהם נלך ללמוד ריבונות ואדנות? היכן כאן ההגיון? והאמת היא שתורת בעלי החיים אינה יכולה להיות משל ודוגמה משום בחינה לאדם. תורת האדם היא אחרת לגמרי, האדם הוא נס ואין לו ברירה אלא להיות נס להתנוסס בכל הליכותיו. אמנם הוא יונק הרבה בצינורות הטבע, אבל הוא גם מצווה להקפיד על נקיונם של הצנורות. אין האדם יכל להיות סמוך על איבוס אחד עם יתר הנבראים. הסוס, למשל, שותה ומדליח הרבה. לאדם אסור להדליח אפילו טפח. תורת האדם הוא בעצם תורת הנקיון. פרקי האדם הם פרקים במסכת הנקיון יותר מאשר במשנת ההגיון.