[פרטים נוספים אינם ידועים. הנאום שמור כצרור דפים מודפסים במכונת כתיבה ב…… בשדה בוקר]

אתחיל בשורה של שאלות: – היהודים מה הם: עם ככל העמים, עם בעל יחוד משלו, עדה דתית, רסיסי אומה מתפוררת? מה זאת יהדות ומה ייחודה? האם היהדות קפואה, מוגדרת ועומדת בכל הדורות ובכל הארצות, או משתנה מתוך מגע עם אחרים, לובשת צורה ופושטת צורה לפי צרכי הזמן והמקום? כיצד נשתמרה היהדות בגולה כשהיהודים פזורים בין אומות ואם תשתמר גם להבא? מה הביא לחידוש מדינת היהודים בזמננו? האם מדינת־ישראל היא ככל המדינות או שיש לה ייחוד ויעוד משלה? מה שינתה תקומת המדינה ביהדות העולם, ומהי זיקת הגומלין שבין ישראל ובין התפוצות? מה הן הבעיות שהמדינה פתרה והבעיות שהמדינה יצרה מחדש? מהו האור שהמדינה שופכת על עברנו ומהי מבטיחה לעתידנו?

איני מתיימר לתת תשובה לכל השאלות שהצגתי. ואיני בטוח אם יש תשובה נחרצת וודאית לשאלות היסטוריות בכלל. ובמידה שיש תשובה לשאלות – הרי מעוררת כל תשובה שאלות חדשות. אנסה להשיב על כמה מהשאלות, ואם אצליח להבהירן במקצת – והיה זה שכרי.

אילו נשאל יהודי בר־אוריין לפני מאתים שנה – מה זה יהודי, היה עונה בפשטות ובבטחון פנימי, יהודי הוא מזרעו של אברהם אבינו, שומר־מצוות ומייחל לבוא המשיח. ותשובה זו היתה מניחה דעתו של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתם של חלק גדול בעמנו, ואולי החלק הגדול. מאז האמנציפציה והשתחררות המחשבה האנושית מכבלי המסורת חדלה הדת להיות הכוח המלכד והמאחד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי; גם הזיקה לאומה היהודית אינה עכשיו נחלת כל היהודים, ולא רבים היהודים בימינו המייחלים לבוא המשיח.

אילו היו לוחמי האמנציפציה היהודית בגרמניה ובצרפת נשאלים לפני מאה, מאה וחמשים שנה: – מה הם היהודים? היו עונים: עדה דתית: היהודים הם גרמנים או צרפתים בני דת משה. רובם של יהודי רוסיה, פולין, גליציה, רומניה והבלקנים היו עונים לפני מאה שנה: – היהודים הם עם מיעוט בגולה, שונה לגמרי מהעם בתוכו הם יושבים. ולפני חמשים שנה היו רבים מהם מוסיפים ואומרים: היהודים שואפים לשוב לציון. תשובה אחרונה זו לא יתנו עכשיו רובם הגדול של יהודי אמריקה, גם אלה הקוראים לעצמם בשם ציונים. כי יהודי אמריקה שואפים להתערות בארץ־מגורם החדשה, כחלק אורגני של ארצות־הברית, ככל שאר היחידות הלאומיות והדתיות שהגיעו לאמריקה לפני דור או לפני כמה דורות. גם היהדות הדתית אינה מהווה עוד חטיבה אחת שלמה ומאוחדת בתוכה. נטורי־קרתא בארץ ובארצות־הברית כמעט שאינם מודים כלל ביהדות של היהודים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. היהדות הדתית הלאומית מבית מדרשו של המזרחי, אינה מתבדלת משאר חלקי העם ומכירה שכל היהודים הם בני העם היהודי, אבל היא סבורה שרק היא מקיימת היהדות במקורה האמתי, והיא שואפת להטיל דעתה על כל שאר היהודים בכל הדרכים האפשריים. יהודים מסורתיים רבים, שלא מהמזרחי סבורים שקיום מפלגות דתיות בישראל פוגע קשה ביהדות. הם חוששים כי הפיכת הדת לקרדום פוליטי יש בה סכנה גם לדת בטהרתה וגם לאחדות העם. וקיימת אגודת־ישראל העומדת בין נטורי־קרתא ובין המזרחי, ויש יהדות מתוקנת מגוונים שונים, וגם היהדות החופשית מפולגת בתוכה. ולפני קום המדינה חל פילוג לא רק בשטח דתי ואמונתי¹ אלא גם בשטח התפיסה המדינית, ביחס לישוב בא"י ועתידה.

תמורות ורציפות הן מנת חלקן של כל אומות העולם, כשם שהן גם מנת חלקו של כל אדם ואדם מימי ילדותו ועד זקנתו. יש אומות שידעו רציפות מתמדת ומעט מאוד תמורות, ויש ליהפך. חלקו של העם היהודי בתמורות וברציפות גם יחד גדול אולי משל כל עם אחר. והתמורות לא החלו בתקופה האחרונה.

יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים, ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים ביהודה ובישראל ובין העם מתקופת עוזיהו וירבעם בן־יואש – שני המלכים הגדולים שבימיהם הופיעו נביאי הכתב: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. והעם היהודי בכל התקופות שמניתי, מיציאת מצרים ועד גלות בבל לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי הבית השני. יש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים, ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, אלא כמעט בראשיתן. לאחר חורבן בית שני באו שעבוד רומא, המרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנה של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלם. נדידה מארץ לארץ. ממשטר למשטר; מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן. לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בכל ארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל; לחץ מדיני כלכלי ורוחני בלתי פוסק של כוחות עליונים. ובכל הגלגולים והתלאות הממושכים והמרובים האלה שטרם באו לקצם – נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר האני הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם. מה היה טיבו של “אני” זה, וכיצד נשתמר בכל התמורות והחליפות הפנימיות והחיצוניות שלא ידע כמותן שום עם אחר בתולדות האנושות?

אחד ההוגים המקוריים והחוקרים המעמיקים בתולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קופמן קובע בספרו “גולה ונכר”, כי “הכלל הגדול של התולדה הוא, שכל עם, בהיותו נמצא בתנאי גלות נטמע בשכניו”. והוא שואל: “במה יש איפוא לבאר את החזון שבעם העברי היה דבק בצורות קיומו הלאומי ושהה ביחודו הלאומי נגד טבע המציאות החברתית?” ותשובתו היא: "העובדה הפסיחולוגית העממית שהעם היהודי ראה בישותו הדתית טעם פנימי ויחידי של מלחמת ייחודו, יש לה ערך מכריע לפתרון הפרובלימה שלנו. לא גורם חיצוני ולא חפץ קיום ביולוגי כביכול, אלא הכוח המיוחד שהיה גנוז בתרבותו הדתית של ישראל – הוא שקבע לו מקום מיוחד בין העמים. הדת, שלשמה נתבדל מן העמים ושאותה חשב העם ליסוד ייחודו – היא שהיתה יסוד יחודו באמת. (כרך א', עמוד 199).

“האידיאה שפעלה בעמקי נפש האומה והכריחה אותה ללכת בשבילה המיוחד וטבעה בחותמה את כל גילויי חייה היתה אידיאה דתית.” ופרופ' קופמן מבליט ומדגיש – “אידיאה דתית – ולא הדת בתור משטר של חוקים ומצוות, כמו שרגילים לחשוב. ולפיכך היתה הדת (במובנה האמונתי, כלומר האמונה באל אחד) – המקור היחידי לרצונם הלאומי” (שם 206).

ופרופ' קופמן מחדד הסברתו וקובע כי “אין לחשוב את היהדות לדת לאומית לפי מהותה בגלל הסמלים² הלאומיים שהיא אחוזה בהם – – – אם נבחן את השקפת היהדות המאוחרת, שהדבר [??]³ נעשה על־ידי קבלת הדת היהודית “ישראל” מצד משמעותה האמתית, נראה שבה נתבטא באמת שחרור גמור מכל זיקה אתנית.”

אילו היתה הסברה זו נכונה אין להבין טעם יחודה של היהדות לאחר שהאמונה באל אחד נתפשטה גם בעמים אחרים, בעיקר על־ידי האיסלם, ובמידה רבה גם על־ידי כיתות נוצריות שונות, ואפילו בקרב חסידי הוודנטא בהודו לפי פירושיהם של⁴ שנקרא וראמאניג’א. כי פרופ' קופמן מדגיש, שלא המצוות המעשיות אלא האידיאה הדתית של היהדות, כלומר האמונה באל אחד בניגוד לאמונת האלילים, היא שיחדה את ישראל ושמרה על קיומו בגולה.

אני מניח שרבים שתו כמוני בצמא דבריו של פרופ' קופמן בספרו המונומנטלי על תולדות האמונה הישראלית, שבה הוא סותר בכוח שכנוע רב הסברות של מבקרי המקרא מבית מדרשם של גרף־וולהויגן, והוא קובע, לדעתי, בצדק מקוריות וקדמות של האמונה הישראלית באל אחד.

אולם פרופ' קופמן וודאי מכיר שהמונותיאיסם הישראלי שונה מתפיסת הוודנטא המגיע בספריו של שנקרא לתורת אחדות צרופה קיצונית, והשוני הוא במהותו של האל העליון, האחד והיחיד. לפי תורת שנקרא ברהמא הוא ישות מטפיסית בלבד, ויש לדעתו להכירו, ובדעה ובהכרה זו כרוכה גאולת האדם, אולם האל העליון של הוודנטא אינו מחייב למעשים טובים ואין בו בעצמו כל מהות מוסרית, בשעה שהאל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, הוא קרוב לאלוהים ואיש דתי אמתי.

בוויכוח של קופמן עם אחד־העם שלא הצדק בלבד אלא החסד והרחמים הם יסודות מוסר היהדות, וודאי שהאמת היא על צדו של קופמן, אם כי נדמה שרק בטעות מייחס קופמן את מוסר החסד והרחמים ליהדות המאוחרת ולא ליהדות המקרא (שם 203). ביחס לערכי חסד ורחמים אין הבדל בין המוסר הנביאי ובין מוסר היהדות המאוחדת, כפי שיוצא מדבריו של קופמן. אלוהי ישראל במקרא הוא ארך־אפים ורב־חסד (במדבר יד' 18). מיכה המורשתי שואל: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך? והוא עונה “כי עשות⁵ משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” (מיכה ו' 8⁶). הושע קובל על ישראל כי "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ (הושע ד' 1). וכשהוא בא לנחם את עמו הוא אומר: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים” (ב' 21). ונביא החורבן ירמיהו מכריז בשם ה‘: "אני ה’ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיהו ט' 23), ומשוררי תהלים חוזרים ומשננים בלי הרף על מידת⁷ החסד: "חנון ורחום ה' ארך־אפים ורב־חסד (ק"ג 8), כי אתה ה' טוב וסלח ורב־חסד לכל קוראיך (פ"ו 5⁸), “כי אמרתי: עולם חסד יבנה⁹” (פט' 3). וזכריה הנביא קורא לעמו: “משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש עם אחיו” (ז' 9).

ולכן תמוהה ההנחה של פרופ' קופמן כי "לא המוסר אלא הדת לבדה שימשה יסוד ליחוד של ישראל (204).

ההפרדה בין המוסר ובין הדת זרה לרוחה ולמהותה של האמונה הישראלית, גם המקראית וגם המאוחרת, אולם טעותו היסודית, לפי עניות דעתי, של בעל תולדות האמונה הישראלית ומחבר “גולה ונכר” היא בכך, שאין הוא מעריך כראוי את הגורמים הלאומיים המרכזיים שפעלו בחיי ישראל גם בשבתו בארץ וגם בגולה, מחוץ לאידיאה הדתית", כלומר המונותיאיסמוס, שלאחר התפשטות הנצרות והאיסלם לא היתה עוד מיוחדת לישראל.

יחזקאל קופמן הוראה ייחודו של העם היהודי במונותיאיסמוס, ולא בדת בתור משטר של חוקים ומצוות, לא יכול היה להתעלם לגמרי מהגורמים הלאומיים שפעלו בתולדות ישראל, והוא אומר, כי “אמנם בתודעתו של העם העברי תפסה ההכרה הגזעית הדתית מקום גדול” ו“ישראל לא היתה כנסיה דתית בלבד, אלא גם אומה, הוויה גזעית לאומית מיוחדת” (217). אבל גם בתוספת זו נדמה לי, שהחוקר הגדול של האמונה הישראלית מחטיא את האמת ההיסטורית. קופמן מתעלם כאילו לגמרי מהזיקה העמוקה הנפשית של העם היהודי למולדתו הקדומה גם בישבו בנכר, אין הוא רואה קשרה של האומה ללשון העברית, ומה שמפליא ביותר, אין הוא מעריך את חזון־הגאולה המשיחי הממלא חללה של ההיסטוריה היהודית, אשר עוררה בתקופות שונות סערות ותנועות אדירות בישראל, ואשר הביאה בימינו לידי מהפכה בתולדות עמנו.

על מפתן ההיסטוריה היהודית עמדו שלושה מאורעות מרכזיים שזכרם והשפעתם לא פסו בקרבנו עד היום הזה: – יציאת מצרים, מעמד הר־סיני, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלושת מאורעות מכריעים אלה. לפי המסורת, שיש בה בלי ספק גרעין של אמת, גדל עמנו בילדותו בנכר, בבית־העבדים המצרי ובלי רצון גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית. בלי רצון זה לא היו כובשים את הארץ היעודה. והנביאים אשר עיצבו דמותו הקדומה של עמנו – רצון הגאולה וחזונה פועם בכל משאיהם, יעודיהם, מצוותם וחזונם.

אנו עומדים עכשיו בשנה העשירית לחידוש המדינה היהודית במולדת הקדומים שלנו. ראינו בימינו כמה עמים שיצאו משעבוד לחירות: גם באירופה וגם באסיה ובאפריקה. הודו, בורמה, ציילון ועוד נתעצמו כמעט בזמן אחד עם מדינת ישראל. אבל כל איש יודע ההבדל היסודי שבין תקומת ישראל ובין המדינות האלה. עמי הודו, בורמה וציילון ישבו כל הזמן בארצן, אלא שבזמנים שונים נשתלטו עליהם כובשים זרים, וכשנפטרו מהשלטון הזר – עמדו ברשות עצמם. לא כך ישראל. אין תקומת ישראל דומה גם לתקומת ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה וארצות אמריקה הלאטינית. אלה הן ארצות שנתגלו מחדש על־ידי נוסעים־כובשים ספרדים, פורטוגלים, בריטים, והמטרופולין באירופה שלחו אליהן מהגרים ויישבו אותן, ולאחר שהמתיישבים הגיעו לשלב ידוע בהתפתחותם נקבעו בכוח או מתוך הסכם מהמטרופולין ועמדו ברשות עצמן. תקומת ישראל, כקיום ישראל בגולה, היא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה העולמית, ויש בתקומת ישראל לשפוך אור על חידת קיום ישראל בגולה.

המדינה היהודית נתחדשה בתקופה שבית־ישראל בגולה לא היה שלם ומאוחד באמונתו כאשר היה לפני מאתים שנה, לא בקיום המצוות והחוקים ולא ב“אידיאה הדתית” שבה רואה פרופ' קופמן סוד וחידה לקיומה של היהדות, אבל אין־ספק כי בלי הכוחות שקיימו את היהדות בגולה – לא היינו מגיעים לתקומת ישראל. לא מעצמה כובשת ומיישבת, לא עם משועבד¹⁰ בארצו הפורק מעליו עול זרים – הקימו את ישראל. בראשית תקומתנו היה החזון.

מדינת ישראל הוקמה בארץ שישבו בה ערבים זה אלף וארבע מאות שנה, והיא מוקפת¹¹ מדרום ממזרח ומצפון ארצות ומדינות ערביות. הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו שבה ניחתו¹² קיבוצי היהודים שהחלו בבנינה. ועוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה מנתה הארץ פחות מששים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוז של תושבי הארץ, הבלתי יהודים. ובארץ זו קמה בימינו המדינה העברית. וקרה דבר שני אף הוא יחיד במינו – הלשון העברית שכאילו נכרתה מפי העם אלפי שנים, קמה לתחיה והיתה לשפת הדיבור והמעשה והספרות והמדינה בישראל המחודשת. לא היה כדבר הזה בתולדות הלשונות. אנו יודעים המאמצים העצומים שהמדינה האירית משקיעה זה עשרות שנים בתחיית¹³ הלשון הגאֵאילית, – וכל המאמצים נכשלו כשלון חרוץ, אם כי העם האירי ישב כל הזמן בארצו, ועם זה שלא נשתחרר עדיין משנאתו העמוקה לאנגליה שדכאה אותו זמן רב – מוסיף לדבר בלשון¹⁴ האנגלית.

מהו איפוא פשר התופעה המופלאה הזאת, גם המדינית וגם התרבותית, שאין לה דוגמא בהיסטוריה האנושית?

חזון־הגאולה המשיחי¹⁵, הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל וללשון העברית שבה נתחבר ספר־הספרים – אלה היו המעיינות העמוקים והנאמנים מהם שאבו פזורי ישראל בגולה מאות בשנים הכוח המוסרי והנפשי לעמוד בכל קשיי נכר וגולה ולהתקיים עד בוא הישועה הלאומית.

מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז היחוד של האומה אינו רואה אמיתי היסודים של ההיסטוריה היהודית ואבן־פינתה של האמונה היהודית. התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעם היהודי במשך אלפי שנים – חלו גם בצביונו ובביטויו של חזון זה. לא בכל תקופה נתלבש באותה צורה, כשם שהיהדות כולה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל בכל התמורות האלה נשתמר הגרעין הפנימי, שנביטתו הראשונה אנו רואים במדינת ישראל.

בתודעת העם היהודי נתמזגו ללא הפרד יסודות לאומיים מיוחדים ומייחדים, הסגורים בתחומי האומה העברית, ויסודות אנושיים־קוסמיים החורגים מכל מסגרת לאומית ואפילו אנושית, כי הם חובקים עולם ומלואו. הביטוי העליון של מזיגה זו חזון־הגאולה המשיחי: משאת נפשם של נביאי העם ומוריו לגאולה לאומית שלימה בארץ הבחירה; אבל משאת זו לא נצטמצמה רק בתחומי העם היהודי, אלא בישרה בשורת שלום וצדק ושויון בין כל העמים, כלומר גאולה אנושית¹⁶ מלאה והשבתת כל זדון ועריצות בתבל כולה.

בחזון הגאולה המשיחי נארג קשר אורגני בית הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. יחד עם בשורת הגאולה הפועמת בכל דברי הנביאים נשמעת מתוכם התביעה לעם־סגולה. ישעיהו הנביא שקטרג על עמו באכזריות של אסיר־האמת והתנבא על עקירת הזדון והעריצות בעולם ועל התעלות האדם כל אדם באמרו: “ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם, והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל. אוקיר אנוש מפז, ואדם מכתם אופיר” (יג' 12־11), האמין ביעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: “אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך, ואתנך לברית־עם, לאור גויים” (מ"ב 6).

שני מוטיבים אלה – חזון גאולה ועם־סגולה חוזרים ונשנים בספרות המקראית ובספרים החיצוניים במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, וגדול הפילוסופים בישראל, שכאילו התרחק מהעם לאחר שנודה והוחרם על ידי קהילתו באמשטרדם, כפר במסורת הדתית והניח היסוד לבקורת המקרא על אדני ההגיון והשכל, הביע במסכת התיאולוגית המדינית את בטחונו המוחלט כי יבוא יום והעם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלוהים יבחר בו מחדש. זאת אומרת, שעם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, עם סגולה, מורה דרך לעולם. וגם חוזי המדינה היהודית במאה התשע־עשרה משה הס ותיאודור הרצל האמינו כי מדינה זו תהיה מדינה למופת.

מובן מאליו, כי כל זמן שהצביון הדתי היה טבוע בכל קיבוצי ישראל קיבלו גם חזון הגאולה וגם הזיקה לארץ וללשון העברית צביון דתי, אבל ימינו אלה הוכיחו כי חזון הגאולה והזיקה לארץ וללשון העברית אינם מותנים דווקא בזיקה למסורת ולהלכה. בבנין המדינה העברית ובהגנתה השתתפו יהודים חופשים ודתיים במסירות נפש שווה, וגם ההתנגדות למפעל ההתישבותי שהביא ליצירת המדינה באה בכוח רב גם מחוגי החרדים וגם מחוגי החופשים.

הראשונים ראו בנסיונות להקים המדינה בדרך הטבע – סטיה מסוכנת מהאמונה המסורתית בביאת־המשיח, והאחרים ראו בשיבה למולדת־הקדומים סכנה לאמנציפציה¹⁷ ולמעמד היהודים בתפוצה.

ואם כי חששות שני הקצוות לא היו לגמרי בלתי מבוססים – עוררה תקומת ישראל בעם היהודי כולו, על כל פלגיו ופזוריו שמחה וגאוה מתנכרים משני הצדדים – נטורי־קרתא, וקומוניסטים, אין יהודי בעולם שלא קידם את קום המדינה בהתלהבות ובברכה.

ובמקום זה לא אחדש הוויכוח אם המדינה היא יצירת העולים או מעשה ידיה של ההסתדרות הציונית. אומר רק כי זהו עכשיו הנכס הגדול ביותר, ואולי הנכס המשותף היחידי, של העם היהודי כולו. כי ברוב ערכי היהדות – העם היהודי בימינו הוא מחולק ומשוסע. בתפוצות אין ליהודים שפה משותפת, לא הווי מייחד, לא זיקה כללית להלכה ולמסורת, לא תפיסה משותפת על מהות היהדות ועתידה.

ולמען עמוד על יעוד המדינה בתולדות העם מעכשיו ואילך יש לעמוד על שתי תמורות נוספות ששינו באופן רדיקלי דמות העם היהודי במחצית הראשונה של המאה הנוכחית, לפני קום המדינה.

בראשית המאה העשרים היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. יותר משמונים אחוזים התרכז באירופה (8,673,000), מהם בארצות מזרח־אירופה. ביבשת אמריקה ישבו אז פחות מעשרה אחוז של העם היהודי: כמיליון בארצות הברית, וכחמשים אלף בשאר ארצות העולם החדש. כשבע מאות אלף יהודים ישבו בארצות אסיה ובאפריקה, ובארץ־ישראל כחמשים וחמשה אלפים. לפני התחלת מלחמת העולם השניה מנה העם היהודי כ־16.5 ואם כי בינתיים נדדו מיליונים לארצות עבר הים, נמצא עוד רובו הגדול של העם היהודי באירופה, קרוב לתשעה מיליון יהודים. היהדות האירופאית, ביחוד זו שבמזרח אירופה, היתה בשלוש מאות השנים האחרונות אם היהדות: בה נתקיימו מרכזי התורה¹⁸, בתוכה קמה תנועת האמנציפציה, בה נולדה ההשכלה והספרות העברית והיודית החדשה. בה פרחה “חכמת ישראל”, בתוכה צמחה תנועת חיבת־ציון ותנועת הפועלים היהודית ועם כנוס הקונגרס הציוני הראשון בסוף המאה הי“ט על־ידי יו”ר הציונות המדינית – ד’ר תיאודור הרצל, היתה יהדות זו מעוזה ומבטחה, רוב בניינה ורוב מניינה של התנועה הציונית.

בתנועה הציונית יש להבחין מקורות עתיקים שימיהם כמעט ימי העם ונסיבות וגורמים חדשים שצמחו על קרקע התקופה החדשה באירופה במאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. המקורות העתיקים הם הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים והתקווה המשיחית. תחילתם קשורה עם חיי העברי הראשון אשר הובטח לו לפי המסורת: ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. לא הרצל, לא הס ואף ברוך שפינוזה המציאו את רעיון המדינה היהודית לאחר שבמשך אלפי שנים התפללו יהודים שלוש פעמים ביום: “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. העליות הספורדיות מארצות שונות, ביקורי המשולחים בארצות שונות של התפוצה, התנועות המשיחיות שנתעוררו מזמן לזמן, מאחרי החורבן ועד המאה השמונה־עשרה – כל אלה היו ביטוי חי וממשי לזיקה ולערגה לארץ המכורה ולתקווה הפועמת בלב העם לגאולה ולישועה לאומית. עד ראשית האמנציפציה במאה־התשע־עשרה ידעו כל היהודים באשר הם שמקומות מגוריהם אינם אלא גלות זמנית, ולא עלה כלל על לבם הרעיון שהם חלק מהעם בתוכו הם יושבים, כשם שרעיון זה היה רחוק גם מהעמים שהיהודים התגוררו בתוכם. הרגשת זרות זו נשארה קיימת ביהדות מזרח־אירופה עד הרגע האחרון. יהדות רוסיה, פולין, רומניה והבלקנים הכירו כל הזמן שהם עם־מיעוט נטוע בארץ זרה, ובשנות השמונים למאה הי’ט החלה הגירה המונית מארצות מזרח למדינות שמעבר לים.

הרגשת הזרות והנכר שנתבטאה במילה “גלות” היתה קיימת כל הדורות לאחר חורבן בית־שני. האמונה היהודית, התקווה המשיחית והרגשת העליונות המוסרית עמדו ליהודים להתגבר על התלאות והרדיפות והיסורים שהיו מנת־חלקם ברוב הארצות וברוב הזמנים. בכושר עמידה בפני לחץ חיצוני ללא רתיעה מעינויים, בוז ורדיפות היוו משום גבורה מוסרית גדולה, אבל משום גבורה פסיבית, כי גבורה זו כיתה מלווה כניעה¹⁹ לגורל והרגשה של אזלת־יד וחוסר אונים. הגאולה הצפויה והגשמית היתה צריכה לבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע.

ההתרחשויות המהפכניות במאה התשע־עשרה, התנועות הלאומיות והחברתיות, תנועות התחיה הלאומית שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה להתאחדות ולעצמאות (באיטליה, בגרמניה, בפולין, בארצות הבלקנים), התעוררות המעמד העובד להילחם על משטר חברתי חדש, הנדידה ההמונית מארצות אירופה לעבר־הים – כל אלה פילסו נתיב חדש לחזון הגאולה המשיחית, זקפו קומת היהודים, הגבירו בתוכם הכרת ערכם ומעמדם וגילו האפשרויות הגואלות הגנוזות בנדידה היהודית. נתעוררה האמונה ביכולתו ובכוחו של האדם היהודי למרוד בגורלו, להשתחרר בכוחות עצמו מאזיקי הגלות, לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה באמצעים טבעיים, במאמץ התיישבותי מכוון, – נתגלתה תופעה חדשה בתולדותינו ששינתה מהלך ההיסטוריה העברית, התופעה שאנו קוראים לה בשם חלוציות, – כושר־המעשה היוצר והמהפכני המזעיק את כל כוחות האדם להגשמת החדש, מבלי להרתע מכל קושי, מכשול וסכנה, המפעיל את הכוחות הגופניים והנפשיים וחותר בכל קורטוב של מרץ לקראת המטרה הגואלת. אמונה יוצרת ואקטיבית זו היתה תחילת נחלת בודדים, אבל דוגמת־החיים של המגשימים הראשונים חינכו לאט לאט מאות ואלפים, ואחר־כך גם רבבות, – תנופה חלוצית הפכה את חיבת²⁰־ציון והתנועה הציונית לגורמים היסטוריים.

גילויים חלוציים אלה הופיעו גם במאות הקודמות: בימי דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה, בימי עלית ר' יהודה חסיד וחבריו בתחילת המאה השבע־עשרה ובימי ר' חיים אבואלעפיה באמצע המאה השמונה־עשרה. אבל אלה היו גילויים ספורדיים בלי המשך ובלי התמדה. רק ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה התלקח הניצוץ החלוצי והתעצם בלי הרף עד שקם כעמוד־אש מאיר דרכו לנאמני העם היהודי בכל התפוצות לקראת הקמת המדינה היהודית.

אבל בלי הדרכה רעיון חברתי, שאף הוא יליד המאה התשע־עשרה היתה התנופה החלוצית מאבדת דרכה ומוציאה כוחה לריק ומדינת היהודים לא היתה נבנית וקמה, – וזה היה רעיון העבודה – כמסד העיקרי של חיי אומה בריאים. היהודים בתפוצות לא היו רק חיים בנכר ותלויים בדעת אחרים, אלא מבנה חייהם היה²¹ הכלכליים־התרבותיים היה שונה ממבנה כל עם עצמאי החי בארצו ועומד ברשות עצמו: היהודים היו גמולי אדמה ועבודה בענפי־המשק הראשיים שבהם תלוי קיומו העצמאי של עם. בלי שיבה לאדמה ולעבודה בהמונים, בלי שנוי מבנהו הכלכלי והחברתי של הישוב היהודי בארץ – לא היינו מגיעים אף פעם למדינה יהודית, כי לא תיתכן מדינה שרוב עמה אינו עובד האדמה ועושה כל העבודות הנחוצות לקיומו הכלכלי.

הרגשת הזרות והנכר, אם מתוך תגובה לאנטישמיות כבארצות אירופה המרכזית והמערבית ואם מתוך הכרת יחוד יהודי וחוסר קשר מסורתי לעם הזר ולתרבות הזרה, בארצות אירופה המזרחית, ינוקה מתנועות השחרור הלאומיות והחברתיות והכרת ערך העבודה כיסוד ראשי בחיי האומה – כל אלה היו נחלת חלקים רבים וגדולים ביהדות אירופה, וכמעט רק ביהדות אירופה, ובה הופיעה התנועה החלוצית שהפכה שאיפת דורות למעשה מגשים יום־יום, והיא שהניחה היסודות למדינה היהודית, והמעשה המופלא ביותר בחיי העם היהודי מאז כיבושי יהושע בן־נון.

ויהדות זו – חלקה השלישי נותק מהיהדות העולמית זה כארבעים שנה על־ידי המשטר הבולשביסטי ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה, וכשני שלישים נטבחו ונשמדו על־ידי התליינים הנאצים במלחמת העולם השניה.

זהו האסון הכפול, ללא דוגמה אף בהיסטוריה רבת העינויים של עמנו שפקד אותנו במחצית הראשונה של מאה זו לפני קום המדינה.

ובמחצית מאה זו ראתה גם תמורה שניה, חיובית ומפרה – בצמיחת המרכז היהודי הגדול בארצות־הברית באמריקה: ממיליון אחד בראשית המאה ועד למעלה מחמשה מיליונים בימינו אלה. וזה לא היה רק גידול כמותי בלבד. בארץ הראשית של העולם החדש צמח מרכז יהודי שלא היה כמותו אף פעם בתפוצות ישראל לעושר, להשפעה וכוח, ליכולת מדינית ורוחנית. ויהדות זו שראתה עצמה תחילה כ“מושבה” רוחנית שליהדות אירופה – הפכה להיות המטרופולין המדיני, החומרי והתרבותי של היהדות בגולה. פה קמה תנועת פועלים עצומה, שאמנם הולכת עכשיו ומצטמקת עם מעבר הדור השני והשלישי של המהגרים למסחר ותעשיה ומקצועות חופשיים. כאן קמו מרכזים חשובים ל“חכמת ישראל” ואוניברסיטאות יהודיות ובתי־ספר גבוהים למורים ורבנים, וכאן גם נחלשה וגם נעלמה כליל הרגשת הגלות והנכר, ואם כי אידיאולוגיה של התבוללות לא הכתה שורשים ביהדות האמריקנית, הרי ההתבוללות למעשה, בלשון, בתרבות, בהווי, בחיי הכלכלה והמדינה, הולכת ומתפשטת, ויהודי אמריקה רואים עצמם, לרבות הציונים שבהם, כחלק של העם האמריקני; ויחד עם זאת הם רואים עצמם כחטיבה יהודית ולבם ער לכל דבר יהודי, ועזרתם החומרית והמדינית לבנין הישוב ולהקמת המדינה – גדולה לעין²² ערוך.

וכשקמה המדינה היהודית באמצע שנת 1948 – היו דמותו, מעמדו, פזוריו ותנאי־חייו של העם היהודי שונים בתכלית מאלה שהיו בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, כשרעיון המדינה העברית נעשה אקטואלי ויסודותיו הראשונים הונחו על־ידי חלוצים מגשימים. ואם עסקני ההסתדרות הציונית שכמעט כולה הם חניכי המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים עדיין חיים באידיאולוגיה שנולדה על ברכי מציאות שנעקרה ונשתנתה ביסודה, הרי מדינת ישראל שעיניה לעתיד, מן הדין שתפעל מתוך ראיה בהירה של המציאות החדשה, גם בשטח הבינלאומי וקודם כל בשטח היהודי.

תקומת ישראל פתחה פרק חדש לא רק בתולדות הארץ אלא גם בתולדות היהדות כולה. היא זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא; היא גאלה בשנים מעטות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות ומנוונות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, בוני ארץ ומגיניה; היא נסכה תקווה חדשה ליהדות הכבולה והאילמת מאונס בגוש הסובייטי, היא גילתה כושר המעשה המופלא של האדם היהודי בכל שטחי היצירה האנושית וחידשה הגבורה היהודית; היא הקנתה לכל יהודי, הניהנה בארץ מגוריו מחופש תנועה, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית. ועל־ידי כך הובטחה בכוח, אם כי לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של העם היהודי כולו. ובזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים, ולא יפלא הדבר כי כל חלקי העם בתפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחופשיים, תושבי ארצות רווה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו את קום המדינה באהבה ובגאון, והמדינה היתה לעמוד תיכון שעליו נשענת עכשיו אחדות היהדות בגולה.

אבל אל ירום לבנו: חזון הגאולה הוליד את המדינה, אבל המדינה עדיין רחוקה מהגשמת החזון.

המדינה פתרה כמה בעיות וגם הצמיחה בעיות חדשות. רבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו ברשות עצמו, לפי צרכיו וערכיו, מתוך נאמנות יחידה לרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה המחיצה בין היהודי²³ ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר – בכל הענינים הכלכליים, המדיניים והחברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אורחים ונתינים במדינה של רוב לא יהודי (או גם אנטי יהודי), ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת אך ורק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. ישראל השיבה לעם החי בתוכה את שלימותו היהודית־האנושית, הרשות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאוויו. נתאחה בישראל הקרע העמוק שפילג בגולה את חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה בהם שמות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו שוב כבימי התנ’ך – הוויה וחוויה אחידה ושלימה המקפת במסגרת עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. הבדל יסודי זה, שהמנוח רבינוביץ לא יכול לעמוד עליו כשניסה למחוק כל הבדל ומחיצה בין ישראל לגולה. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כבוש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, ולא רק ב“חכמת ישראל”. כאן גם כוח וצבא עברי ומדיניות עברית, והספרות והשירה והאמנות העברית – שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה בהיותנו לאזרחים בני־חורין במדינת־ישראל נהפכנו לאזרחי עולם שווי־זכויות, ואני נתבעים ומצווים לנקוט עמדה משלנו בכל בעיות העולם ויחסי העמים. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה שלא ידעו היהודים בעולם זה הרבה מאות בשנים: אנו נושאים במלוא האחריות לגורלנו ולעתידנו, ואנו נדרשים לשלם מחיר יקר בעד אחריות זו.

במסיבה זו לא אעמוד על הבעיות המדיניות והכלכליות של ישראל, אבל עלי לעמוד על בעיותיה הפנימיות ועל זיקתה ליהדות העולמית.

מדינה זו הוקמה בכוח העם היהודי כולו, לא רק העם החי בדורנו, אלא זה שבכל הדורות. והיא הוקמה למען העם כולו. אבל בפועל המדינה היא נחלתם רק של מיליון ושבע מאות אלף יהודים, כ־14% של העם היהודי. ומשום כך בלבד אין המדינה רואה עצמה אלא כהתחלה, אני לא מעיז להגיד כאתחלתא, אבל לא רק מפני הכמות המעטה של יהודים שנתכנסו עד עכשיו במולדתם. למדינת־ישראל יש שני יעדים מרכזיים, והם נקבעו בהכרזת העצמאות ובשני חוקים מיוחדים, אשר אם כי אינם נקראים חוקי־יסוד – אני רואה בהם את החוקים העליונים של מדינת־ישראל אשר לאורם ילכו דורות, וכל עוד לא יבוצעו בשלימותם אין לראות מלאכתה של המדינה כמושלמת.

החוק הראשון הוא חוק השבות המכיל יעוד קיבוץ־גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי הזכות להתיישב בארץ, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ. בישראל אין כל עדיפות לאזרח יהודי על אזרח לא־יהודי. בהכרזת העצמאות קבענו, כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, אולם זכות היהודים לשוב לארץ רואה המדינה כקודמת ליסודה, ומקורה בקשר ההיסטורי שלא נותק אף־פעם בין יהודים ובין ארצם הקדומה. אין חוק השבות שייך לסוג חוקי ההגירה הקובעים בארצות שונות באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים מן החוץ ואלה סוגים. חוק השבות הוא חוק ההתמדה והרציפות ההיסטורית של זיקת הארץ לעמנו, והוא קובע העקרון הממלכתי אשר בכוח נתחדשה מדינת־ישראל.

בשנים הספורות של קיום המדינה חזרו גלויות שלימות מאסיה, מאירופה, מאפריקה לישראל, אבל עדיין אנו עומדים בראשית התהליך של קיבוץ־גלויות. אין ביכולתו של איש מאתנו להגיד היקפו ותחומיו האפשריים של קבוץ־הגלויות. יש קיבוצים יהודים הרוצים לעלות ואין להם הרשות לכך. יש קיבוצים יהודים שיש להם הרשות ואין להם הרצון. אולם אין אף קיבוץ יהודי אחד בעולם שאינו מעלה היהודים לארץ, אם מעט ואם הרבה. לשני הגורמים שפעלו בתהליך העליה לפני קום המדינה – המצוקה וחזון הגאולה, נוסף עכשיו כוחה המושך של ישראל, כוחה המושך של החירות והריבונות העברית והתנופה היוצרת של ישראל. רק העתיד יגלה כמה מחלקי העם יתכנסו שוב במולדת. ואנו בטוחים, שגם מיליוני היהודים העורגים לעליה, ונשללה מהם זה עשרות שנים הזכות לצאת – בוא יבואו.

החוק השני הקובע כיוונה החברתי של המדינה והדמות שאנו רוצים לשוות לעם בישראל – כלול בחוק החינוך הממלכתי.

בסעיף ב' של חוק זה אומר: – “מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת־ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ומלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת־הבריות.” חוק זה משרטט הקווים הראשיים של היותנו לעם־סגולה ומדינה למופת וזיקתנו המתמדת לעם היהודי בעולם. בנין חברה חדשה הבנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית, ואהבת־הבריות²⁴, וזאת אומרת חברה שאין בה ניצולי אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות. חוק זה קובע שאיפתנו לטפח בישראל תרבות הבנויה על ערכי־היהדות והישגי־המדע. והחוק תובע לא רק זיקה נאמנה למדינה – אלא לעם היהודי כולו.

גם חוק זה וגם חוק השבות – רחוקים עדיין מביצוע, ואינם אלא ציוני־דרך בו רוצה ומוכרחה מדינתנו ללכת למען תקיים יעודה ההיסטורי.

אין אנו יכולים להתפאר שהעם בישראל הוא עם־סגולה, כשם שאין אנו יכולים להתברך שעם תוספת של מיליון יהודים לאחר קום המדינה ביצענו קיבוץ גלויות. אבל אנסה לציין בקצרה ההכרח ההיסטורי לעושת מדינה זו למדינת־מופת והסגולות שיש לנו לבצע יעוד גדול כזה, וגם ההכרח והסיכוי לקבוץ גלוית מכסימלי.

לישראל יש רק בעל־ברית אחד נאמן בעולם: העם היהודי. זוהי המדינה היחידה בעולם שאין לה קרובי־דת, לשון, מוצא, תרבות, כאשר יש לעמים הסקנדינביים, לעמים דוברי אנגלית, לעמי ערב, לעמים הקאטוליים, הבודהיסטיים ועוד. הננו עם לבדד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה גזעית ולשונית – הם אויבנו המרים ביותר ולא במהרה, חושש אני, ישלימו עם קיומנו וגידולנו. בעל־הברית הנאמן היחיד שלנו הוא העם היהודי. אין־ספק, שחלקים לא קטנים של היהדות הפזורה יצטרפו אלינו בתקופה הקרובה: גם יהדות האיסלם וגם יהדות מזרח־אירופה, וגם לא מעטים מיהדות ארצות הרווחה. אולם תפוצה יהודית היתה כבר בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות בבל, תפוצה זו היתה במצרים. בימי הבית השני התרחבה התפוצה, וקשה להעלות על הדעת שהבית־השלישי יקליט²⁵ כל התפוצה שבימינו. יש סכנת חיסול התפוצה – מכינוסה במולדת, אלא מטמיעה בגולה. קיום היהדות מעכשיו לא יתואר בלי מדינת־ישראל ובלי זיקה פנימית למדינה זו. אבל גם קיום המדינה לא יתכן בלי שותפות נאמנה בינה ובין כל התפוצות. בלי השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא ישראל לכל רחבי הגולה עלולה שותפות זו להתערער. מלחמת הקוממיות ומערכת־סיני עוררו גאות היהדות והעלו קרן ישראל בעם היהודי ובעולם כולו. אבל מדינת־ישראל לא נועדה להיות אספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי.

רק בהיותנו לעם־סגולה אשר בו יתפאר כל יהודי באשר הוא – נשמור על אהבת העם ונאמנותו לישראל. גם מעמדנו בעולם יקבע לא על־ידי עשרנו החומרי ולא על־ידי גבורתנו הצבאית – אלא על־ידי המאור של מפעלנו, תרבותנו, חברתנו, ואם כי לא מעטים הצללים, ובהם גם צללים כבדים, בחיינו יש לנו יסוד מספיק להאמין כי יש ביכולתנו להיות עם־סגולה. וכבר אפשר לציין שלושה כוחות הפועלים בישראל הרומזים ברורות על היכולת המוסרית והאינטלקטואלית הגנוזה בתוכנו והם: – ההתיישבות העובדת, צבא־הגנה לישראל, חבר אנשי המדע, המחקר, הספרות האמנות, שאינו נופל בכמותו היחסית ובאיכותו הגבוהה מזו של כל עם אחר בעולם.

ההתיישבות העובדת פילסה נתיבות חדשות לחברה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית, שעדיין אין בשום ארץ אחרת בעולם, במזרח או במערב, כמותה. צה"ל אינו רק מכשיר בטחוני נאמן ויעיל, אלא גם מסגרת חינוכית המעלה את האדם, הורסת המחיצות העדתיות והשבטיות ומקנה לנוער בישראל בטחון עצמי, אחריות לכלל, חזון־תקומה.

ואם כי בשנים המעטות של קוממיותנו הממלכתית היינו מוכרחים להשקיע אמצעים אדירים בשורה הראשונה לצרכי בטחון וקליטת־עולים ובניין משק, ועוד הרבה שנים נצטרך לעשות זאת, הצלחנו להקים מוסדות מחקר ומדע וטיפחנו ספרות ואמנות העומדים על רמה גבוהה כבאחת הארצות המפותחות ביותר.

כשם שאין לזלזל בקשיים העצומים העומדים על דרך ישראל בשטח המדיני והכלכלי – כך אין להקל ראש בעומס הקשיים המוסדיים הזרועים על דרכה: הרגלי־גלות, חוסר חינוך וכושר ממלכתי, התפלגות יתרה, מפלגתיות מופרזת, התערערות דבק המסורת, חבלי קליטה, השפעת ספרות ועתונות קלוקלת מבחוץ ומבפנים, רבוי פשעים בקרב עולים שלא נתערו ונוער שנתרוקן מכל תוכן רוחני וחברתי; ולא נבצר מעמדנו הבינלאומי, בטחוננו ושלומנו ביום אחד, ולא נשיג עצמאותנו הכלכלית בקלות יתרה, וודאי לא נהיה בלי מאמצים מתמידים ומאבק חברתי לעם־סגולה; ויש זיקת גומלין בין מצבנו הכלכלי ומעמדנו המדיני ובין אפשרות התעלותנו הרוחנית והחברתית. החומר והרוח אינם שתי רשויות נפרדות. בריות גופא ונהורא מעליה תלויות זו בזו. וצפוי לנו מאבק ומאמץ קשה וממושך בכל השטחים: הכלכלי, המדיני והחברתי־תרבותי; אולם תולדות העם היהודי לדורותיו והיכולת שנתגלתה מאז קום המדינה, התמורה המופלאה שנתחוללה בקרב מאות אלפי עולים במשך זמן קצר – יש בהן לחזק אמונתנו כי עשה נעשה ויכול נוכל, – אולם לא²⁶ מעט תלוי ביחסה, במעשיה ובגורלה של התפוצה.

אנו עומדים עכשיו בפני²⁷ פזורה יהודית השונה תכלית שינוי מהפזורה היהודית לפני חמשים שנה. שני מרכזי היהדות בגולה הגדולים והראשיים הם: בארצות־הברית ובברית־המועצות. היהדות בארצות האיסלם כבר עלתה ארצה בחלקה הגדול ויש להניח שגם השארית ברובה המכריע תעלה בשנים הקרובות. יהדות אמריקה שונה מכל קיבוץ יהודי שידענו עד עכשיו בתולדותינו מיהדות בבל בימים קדומים ועד יהדות רוסיה בימי הצארים. היא צמחה וגדלה בתוך חירות ושויון, וכל העם אשר בתוכו היא יושבת הוא יליד ההגירה כמוה. בדבר אחד היא דומה לכל הקבוצים היהודים בגולה, שמבנה הכלכלי־חברתי שונה מזה של רוב העם. יותר ויותר יהודי אמריקה משתייכים למעמד הבינוני והגבוה, ומספר עובדי האדמה הוא כמעט אפסי וגם מספר הפועלים הולך ופוחת. היהודים נקלטים במסחר, בתעשיה ובמקצועות החופשיים ועושים רב במובן החומרי במקצועות אלה. כיצד דבר זה ישפיע על מצבם ויחס הרוב אליהם – ימים יבואו יגידו.

בכל שאר השטחים אין הבדל בין יהודים ובין לא יהודים. אין אידיאולוגיה של התבוללות בקרב יהודי אמריקא, אבל גדלה ההתבוללות בפועל, אם כי אין התבוללות זו כרוכה בהתכחשות להיות יהודים. אבל יהדות זו לה נקודות אחיזה ממשיות מועטות וחלשות. מתרחב הפולחן הדתי, אבל ספק אם מתגברת ההכרה הדתית. השייכות לסינגוגה או לטמפל אינה קשורה אלא בקרב מיעוט לזיקה להלכה המסורתית או לערכי הרוח של נביאי־ישראל. הארגונים השייכים להסתדרות הציונית, חבריהם אינם שונים במאומה מהיהודים שאינם שייכים להסתדרות זו. הציונות באמריקה אינה מיוסדת על הכרה של גלות ונכר ועל רצון וצורך לשוב לציון, וכל גזירה שוה מגורל היהדות²⁸ באירופה על גורל היהדות בארצות־הברית – לשבט ולחסד – אין לה שחר. אין כל מפריע ומניעה ליהודי ארצות־הברית לשמור על יהדותם וזיקתם לישראל – אבל גם אין כל הכרח פנימי וחיצוני לעשות זאת. וכל פרוגנוסה מדעית המיוסדת על הכרח היסטורי – אם בכלל יתכנו פרוגנוסות מדעיות בהיסטוריה – עלולה להתבדות. ואין טעם ותועלת בדיונים מופשטים על עתיד היהדות באמריקה – אלא על המעשה אשר נעשה למען הבטיח עתידה בהתאם לרצוננו ולצרכינו היהודיים.

שונה המצב ביהדות רוסיה. יהדות זו נידונה זה כארבעים השנה על־ידי משטר טוטליטרי ועויין ליהדות לטמיעה. הדור שגדל תחת השלטון הבולשביסטי לא יכול לקבל כל חינוך יהודי, ונותק בחוזק־יד ממסורתו ההיסטורית, מקשריו עם העם היהודי ומא"י. אינו יודע קרוא וכתוב עברית או יודית. היציאה מרוסיה אסורה עליו. ואילמלא תקומת ישראל היה במוקדם או במאוחר נידון לכליה במובן היהודי.

אולם גם משטיר טוטליטרי אינו כל יכול ואינו מבוטח מתמורות וחליפות. בניגוד להלכה המוצהרת על הגדרה עצמית לכל עמי ברית־המועצות אין היהודים, הנחשבים ללאומיות יהודית באופן רשמי, ניהנים מזכות הגדרה זו. נסיון בירוביג’אן נחל כשלון חרוץ. האנטישמיות בברית־המועצות, אם כי היא אסורה לפי החוק, לא פסקה ולא נחלשה. עובדה זו לא פחות מעובדת קיום ישראל מעודדת ומגבירה ההרגשה היהודית, אם כי בתנאי המשטר הקומוניסטי אין לה כל ביטוי מאורגן ותרבותי, מחוץ לקיום בית־כנסת בודד פה ושם. אולם הבעיה היהודית ברוסיה נעשית יותר ויותר אקטואלית גם מבחינת השליטים, ואין זה מן הנמנע שלא יגיעו סוף סוף, ואולי בשנים הקרובות ביותר, לפתרון הממשי היחיד: פתיחת השערים לעלית יהודים לארץ. לפי ידיעות מהימנות מגיע מספר היהודים ברוסיה לשלושה – שלושה וחצי מיליונים. אם יפתחו השערים יש להניח שמחצית היהדות הרוסית לפחות תעלה ארצה, ועל מדינת־ישראל ועל כל היהדות להתכונן לאפשרות זו, הנושאת בחובה גם קשיים עצומים וגם סיכויים מבורכים שלא היו כמותם – בשביל מדינת ישראל ועתידו של העם היהודי בכללו.

ואם כי למעלה משמונים אחוזים של יהדות הגולה מרוכזים בשתי המעצמות האדירות בעולם – אין להסיח הדעת מחשיבות הקיבוצים היהודים בשאר ארצות הרווחה: במערב אירופה, בקנדה ובאמריקה הלאטינית, בדרום־אפריקה ואוסטרליה וניו־זילנד. ואם כי התנאים בארצות האלה אינם דומים בכל לתנאים בארצות־הברית – הרי הדמיון הוא רב. וגם פה אין לעסוק בפרוגנוסות מופשטות, – אלא בדרכי פעולה והעמצאים²⁹ המסוגלים להעמיק הכרת היעוד היהודי והיו חדות היהדות, והם לדעתי שלושה: – חינוך עברי אשר במרכזו תעמוד ידיעת ספר־הספרים. הגברת הזיקה אישית לישראל בכל הצורות (ביקורים, השקעות, חינוך ילדים, נוער ותלמידי האוניברסיטאות לזמן פחות או יותר ממושך³⁰ בישראל, כולל הכשרה חלוצית של טובי הנוער והאינטליגנציה להצטרף לבוני הארץ ומגיניהן, והעמקת הזיקה לחזון הגאולה המשיחית, ז"א חזון הגאולה היהודית והאנושית של נביאי ישראל. שלושה אלה הם המכנה המשותף אשר ביכולתו לאחד את היהדות הדתית, הארטודוכסית, השמרנית, המתוקנת והחופשית ולתת טעם ומובן ויעוד יהודי גם לאותם היהודים אשר לא יצטרפו לתהליך קבוץ הגלויות, והם גם ישמשו דבק³¹ מוסרי ותרבותי בין יהדות הגולה ובין ישראל. ספר³²־הספרים, מדינת ישראל וחזון הגאולה המשיחית – זהו החוט המשולש אשר יקשר וירתק את היהדות באשר היא – ולא יינתק, אני מקוה, לעולמים.

11.8.1957