דוד בן־גוריון

(תשובה למתווכחים)

המונח ציונות, אם איני טועה, הוטבע לפני פחות קצת משבעים שנה, ונדמה לי, ע“י ד”ר בירנבוים. לפני שבעים שנה לא שמע איש על מונח זה, אבל כבר אז היו יהודים ששאפו לשוב לציון. וגם שבו והניחו יסודות ראשונים להתישבותנו המחודשת בארץ, וע"י כך – גם להקמת המדינה. הם שאפו לא רק לשוב לציון, אלא לחזון אשר דיבר עליו פרופ' בובר, ואשר מקורו בדברי נביאינו; ופרופ' בובר ודאי יסכים אתי, כי חזון ז לא נוצר לפני שבעים שנה. הוא קדם הרבה זמן לפני טביעת המונח “ציונות”.

ככל מונח גם השם “ציונות” הוא דבר שבהסכמה. אין בשום מונח טבועה מהותו של הדבר שמונח או השם משמש לו ביטוי. אין שום סיבה מדוע לא יקראו אנשים, אם רק יסכימו לכך, לקרוא למקל בשם סוס, והשם סוס יחול אז על מה שאנו קוראים עכשיו בשם מקל. אבל ע"י שינוי שם לא ישתנה טבעו של הדבר שאנו קוראים לו עכשיו בשם מקל. ואם מישהו ירצה לרכב לאיזה מקום, ־ לא יוכל להשתמש למטרה זו במקלו רק מפני שהוסכם לקרוא למקל – בשם סוס, אלא יצטרך לקחת לעצמו בעל־חי ההולך על ארבע והוא גדול מכל בעלי־חי שנמצאים בארצנו, והוא מתאים יותר מכל בעל־חי אחר למלאכת הרכיבה. והשם שיקרא לבעל־חי זה אינו קובע.

ואני רוצה להגיד לפרופ' בובר וגם לד“ר גולדמן, כי רוב האנשים בגולה הקוראים לעצמם עכשיו בשם “ציוני”, אינם מתכונים בהחלט ולגמרי לאותו הדבר, שאליו התכוונו מטביעי המונח ציונות, ורוב אלה שהשתמשו בשם זה בחמישים השנים הראשונות לקיום התנועה הציונית, עד השמדת יהדות אירופה ע”י הנאצים.

הדבר המכונה עכשיו בשם “ציונות” בפי רוב “הציונים” בגולה – אני שולל אותו בתכלית השלילה, לא מהיום אלא מיום עמדי על דעתי בנערותי; ומתוך שלילה זו עליתי לארץ. היהודים הרואים עצמם חלק מהעם האמריקני או הבריטי או הצרפתי, שאינם מרגישים ומבינים שהם חיים בגלות, ואינם רואים עתידם או עתיד בניהם ונכדיהם בישראל, והם מתבוללים בפועל בלשון ובתרבות הזרה. אם כי אינם מתכחשים להיותם יהודים – וקוראים לעצמם בשם “ציונים” ולהסתדרות שהם חברים בה בשם “ציונית” – איני שולל זכותם הפורמלית לשם זה, אם זה נעים להם ונותן להם סיפוק מאיזה טעם שהוא, – אבל אין לי חלק ונחלה ב“ציונות” זו, ואני רואה בה סכנה לעתיד היהדות. אני מאמין שכל יהודי הוא בן העם היהודי, ורק בן העם היהודי, אם כי הוא אזרח נאמן בארץ מגוריו; וכי לעם היהודי יש לשון משלו והיא עברית, ועל כל יהודי להקנות לשון זו לבניו, נוסף על לשון ארץ מגוריו, כי לשון זו מאחדת כל שבטי עמנו בפיזוריו, ומאחדת כל הדורות של עמנו בעבר ובעתיד, ובה נוצרה תרבותנו הלאומית, והיא לשון ישראל בת־החורין והעצמאית. הציונות שלי – ושל יהדות אירופה בחמישים השנים שלפני השואה ועד קום המדינה, היתה בנויה על הכרה שאין אנו חלק של העמים בתוכם אנו יושבים, ואין בדעתנו להשאר בגולה, ושאיפתנו העמוקה היתה לשוב בעצמנו לציון. ואם עכשיו עקרו תוכן זה מהמונח ציונות, וציוני הוא זה שקונה שקל – ומתבולל בפועל. ואינו מעלה על דעתו שהוא או בניו ישובו לציון, שהיא המולדת על כל עם ישראל, – איני חולק על זכותו להקרא בשם זה, אבל אני שולל שלילה גמורה ומוחלטת ציונות זו ומתנגד לה בכל מהותי, ואיני רואה כל הבדל בין “ציונים” אלה ובין יהודים שאינם קוראים לעצמם בשם ציונים.

וחביבים עלי כל היהודים שיש להם זיקה כלשהי ליהדות ולישראל. ואם כל מי שעוזר מרחוק לבנין המדינה הוא “שותף” – הרי “הציונים” ולא ציונים הם שותפים במידה שוה; כי מחוץ לקבוצות קטנות מימין ומשמאל, ומחוץ לאדישים לכל דבר יהודי, כל יהודי הגולה בארצות החפשיות אוהבים את ישראל, דורשים בשלום ציון ועוזרים לבנינה. והעזרה הזאת יקרה בעיני לא רק, ולא בעיקר, מפני תועלתה המעשית, אלא מפני שהיא מבטאת ביודעים או שלא ביודעים הזיקה הנפשית לאחדות האומה היהודית ולישראל המגלמת בקיומה חרות האומה, עצמאותה ותקוות עתידה.

אני יודע שלא כל הציונים בגולה הם מהסוג הנשלל על־ידי. יש גם באמריקה וגם בארצות אחרות ציונים הראויים לשם זה, כפי שהבינו שם זה מחולליו ונושאיו הראשונים, אבל הם מעטים, לצערי.

אינו שותף לגלוריפיקציה של הגלות אשר שמענו מפיו של ד"ר גולדמן. כל אחד מאתנו עומד ביראת־הכבוד ובהערצה עמוקה בפני העצמה המוסרית הגדולה שגילו היהודים בנדודיהם ובסבלם בגולה, שידעו לעמוד בפני אויבים, מבזים, מדכאים ורוצחים, – ולא ויתרו על יהדותם; אבל הגלות שהיו בה היהודים, ועוד הם חיים בה, – היא בעיני הוויה אומללה, דלה, מדודה, מפוקפקת, ואין להתגאות בה; להיפך – יש לשלול אותה בתכלית השלילה.

אני אעריך כל אדם ידוע חולי וסובל כאבים שמתאבק על קיומו, אינו נכנע לגורל המר, אבל לא אראה במצבו מצב אידיאלי. בוני הארץ והמדינה שהגשימו בחיי יום־יום שאיפת הגאולה לפני שנתחדש המונח ציונות ולאחר־כך – מרדו בגלות והתיאשו ממנו. הם לא מרדו בגבורה המוסרית של העם היהודי שידע לעמוד בפני כל צורריו, אלא בתלות בנכר, בדלדול החמרי והרוחני, בחוסר העצמאות והחרות היהודית והאנושית שבגלות, ובכל גלות שהיא. איני מבזה את שיילוק על שהתפרנס מריבית. לא היתה לו ברירה אחרת במקום גלותו והוא עלה בתבונתו המוסרית על האצילים המפוארים שהשפילו אותו; אבל לא אהפוך את שיילוק לאידיאל ולאיש מופת אשר נתאמץ ולהדמות אליו; ויהודי הגולה אינם שיילוקים, ־ אבל קשה לישב גלוריפקציה של חיי הגלות עם האידיאל שלפני כשבעים שנה ניתן לו שם ציוניות, וכשולל הגלות אני שולל גלוריפקציה של הגלות.

החזון ההוא שנקרא בשם ציונות לא נולד לפני שבעים שנה; ואם כי קמה בימינו מדינת ישראל – עדיין לא נתגשם החזון, ועוד רבה הדרך לפנינו, ומשום כך איני יכול להצטרף למה שקוראים עכשיו בשם “ציונות”. לגבי רוב “הציונים” בגולה זהו מסווה שלבשה ההתבוללות; אין זו אידיאולוגיה של המתבוללים באירופה במאה התשע עשרה, אבל זוהי התבוללות בפועל, אולי בלא יודעים, ומשום כך עוד יותר מסוכנת. איש לא קיבל פטנט על השם ציוני, ולכן מותר לקרוא לעצמו ציוני לכל מי שרוצה או יש לו איזה צורך פנימי לקרוא לעצמו בשם זה, – אבל כל מי ששולל הגלות ורואה אפשרות במונח לקיום נורמלי של עם יהודי חפשי ושוה־זכויות אך ורק במולדתו, חייב להסתייג מ“ציונות” זו. והשם יהודי אומר עכשיו, – בכל אופן אומר לי, – הרבה יותר מהשם “ציוני”. במזרח אירופה במאה התשע­־עשרה ובארבעים השנים הראשונות של המאה העשרים קדמה היהדות לציונות. מפני שהיו יהודים – היו ציונים. – במערב אירופה היו מקרים רבים שהציונות קדמה ליהדות. מפני שנעשו ציונים – חזרו ליהדות, אם כי מקודם ראו עצמם כחלק מעם־הרוב בארץ מגוריהם. וזו היתה גדלותה המוסרית של הציונות בגרמניה ובשאר ארצות מערב אירופה שהשיגה ידה לעקור בכוח האידיאולוגיה הציונית הרבה יהודים מהגרמניות, מהצרפתיות ומהאיטלקיות שהיו שקועים בה מאז האמנציפציה.

הפסיבדו־ציונות של עכשיו מסייעת לאזרחים יהודים ־־־־־־־־ ובהוויה לא יהודית ובתהליכי־התבוללות המסכנים עתיד היהדות בגולה.

ולכן יקר וחשוב בעיני התואר יהודי. הוא מקשר דורות ושבטים. הוא מגיע עד ראשית היותנו לעם. כשרבשקה המשקן של מלך אשור, רצה לדבר בלשון המובנת לכל תושבי ירושלים, דיבר “יהודית”, אם כי שליחי מלך יהודה ביקשו ממנו לדבר ארמית. וידידי המשורר לייוויק ודאי יסכים אתי שרבשקה לא דיבר אידיש כשהתעקש לדבר דווקא “יהודית”, למען יבינו כל היהודים מה שהוא אומר; והשם יהודי לא רק קדם לשם ציוני. אלא אומר הרבה יותר מהשם ציוני. יהדות היא יותר מציוניות, וקיום היהדות אינו מתיישב עם ההתבוללות, שהיא ־־־־לאט לאט נחלת רוב אלה שקוראים עכשיו לעצמם “ציונים” בגולה.

ולפרופ' בובר אני רוצה להגיד: אני כופר בקיום שני עולמות נפרדים, עולם הרוח ועולם הבשר. ואני כופר בשניות זו גם על יסוד לימודי בתנ"ך וגם על יסוד לימודי בספרי מדע ופילוספיה. ולא נכון הדבר שהנביאים דיברו רק על צדק, חסד ורחמים.

פרופ' בובר: לא אמרתי זאת.

ד. בן־גוריון: ייתכן שאין בענין זה חילוקי דעות בין שנינו. אבל אני רוצה להרגיש שיחד עם ה־־־־־ הלוחמת לצדק ולחסד ולרחמים – בישרו נביאי ישראל גם גאולה חמרית ומדינית לעמם. “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אמר לצפון: תֵני, ולתימן – אל תכלָאי; הביאי בני מרחוק ובנותיו מקצה הארץ”. “ובנו חרבות עולם, שממות ראשונים יקוממו, וחדשו ערי חרב, שממות דור ודור – ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים. – בימים ההם תושע יהודה, וירושלים תשכון לבטח”.

וגם בתורה נאמר לנו: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, – ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאברהם. ואהבה וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאברהם לתת לך”. ולא נאמר שם כי אם ישמעו את המשפטים ישבו בגן עדן בעולם הבא.

אין שום עולמות נפרדים, עולם החומר ועולם הרוח, יש הוויה אחת שהיא גם חמר וגם רוח, ואין כל מחיצה בין השנים, כי הם רק גילויים של דבר אחד.

איני מעיז ואיני מוסמך לדון בסוגיה אלוהית שהיא למעלה מהבנת בן־תמותה; חכמינו אמרו: לא ישיגוהו משיגי הגוף. ואם הם לא השיגו – מי אני כי אשיגו ועל דבר שהוא למעלה מהשגתי איני רשאי לדבר; אבל במידה שהיקום מושג ומובן – אין בו חומר לחוד ורוח לחוד.

פרופ' בובר אומר שהמדינה אינה אלא כלי. וודאי שהיא כלי – אבל כלי יקר, שבלעדיו אין חירות ועצמאות ויצירה חפשית ההולמת צרכינו, מאווינו וערכינו. גם גוף האדם אינו אלא כלי. אבל אילו היה מישהו הורס לפני 1905 את הכלי שהיווה גופו של אלברט איינשטיין היה העולם מאבד רכוש רוחני עצום שאין ערוך לו, אם כי “הכלי” הזה לא היה שונה במבנהו החמרי מכלי של חנווני, של בנקאי או של שוער. ואילו היה כדור פוגע ב“כלי” של איינשטין או מקל היה חובט בראשו עד מוות – היה העולם כולו מתרושש מאבד נכסים רוחניים עצומים. כי אין רוח בלי גוף עלי אדמות; בכל אופן אדם לא ראה זאת מעולם.

פרופ' בובר אמר שהאמצעים מקדשים ומחללים את המטרה. אני מוכן להרחיק לכת בנידון זה מפרופ' בובר. לי נראה שאין כלל מטרה סופית. כלומר המטרה אינה מושגת אף פעם. אין מטרה שאפשר להגיע אליה. יתכן שהעולם ייחרב פעם ויגיע לקץ הכל. איני יודע זאת. אבל שאיפת אדם אין לה תחנה אחרונה, שבהגיעו אליה הוא אומר: כאן אני עומד ואיני זז יותר, כי השגתי הכל. לא יתכן דבר כזה. לא במציאות ולא בחזון התעלות האדם היא חתירה מתמדת למטרה. שבמידה שמתקרבים אליה – היא מתרחקת, או יותר נכון, רואים שהמטרה היא מאתנו והלאה. וטוב שאין להגיע אף פעם למטרה. חיינו היו מתרוקנים ומידלדלים אילו נסתם החזון ונצמדנו למטרה שהושגה. האנושיות עולה במעלה הר – ששיאו מגיע השמימה, כסולמו של יעקב.

ולא רק המדינה הקיימת אינה בגדר מטרה שהושגה, אלא גם אם תגדל המדינה שבעתיים לא נגיע לתחנה האחרונה של חזון הגאולה. בגולה יש מחיצה בין היהודי ובין האדם. בישראל מחיצה זו נהרסה וחזון הגאולה שלנו הוא יהודי ואנושי כאחת; ועם קום המדינה וגם עם קבוץ הגלויות ודבר זה עדיין רחוק וקשה כקריעת ים סוף, – לא הגענו ולא נגיע לקץ החזון. ולנוער בישראל דרוש חזון שהוא גם יהודי וגם אנושי, אבל לא שני חזונות נפרדים, אחד ליהודי שבנו ואחד לאדם שבנו, אלא חזון־גאולה והתעלות אחד, שלם, כולל, ממצה כל מאויי אדם וערכיו העליונים, ודבר זה נתון אך ורק בחזון המשיחי, שנתבשר תחילה על ידי נביאי ישראל. הוא לא נולד לפני שבעים שנה. ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה בהכרזת המדינה, ולא בקונגרס הציוני הראשון, אף לא בעלית ביל"ו וביסוד פתח־תקוה ומקוה ישראל, ימיו כימי ישראל, ועוד זאת, חזון הגאולה של נביאי ישראל לא הצטמצם רק בתחומי העם היהודי, אם כי גאולת ישראל היתה חלק יסודי בלתי נפרד, מהחזון. עמוס לא חשש להגיד לעמו: “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאם ה'”. יהודים וכושים הם בני אדם שווים. יחד עם גאולת ישראל בישרו נביאינו גאולת כל העמים. כל העולם. ואיני יודע מדוע ידידי פרופ' רוטנשטרייך מוצא פסול במונח גאולה. אבל לא אתווכח על מונחים. אין שחר לאמרה כי גאולה יש בה מן היסוד הטוטליטרי. נביאי ישראל היו רחוקים מתפיסה טוטליטרית כרחוק מזרח ממערב, ־ ויותר מזה. תורת החסד והצדק, האמת והשלום, אינה מתיישבת עם שום משטר טוטליטרי או עם שאיפה טוטליטרית.

יש להנחיל לנוער בארץ, וגם לנוער בגולה, חזון גאולה משיחי, גאולה יהודית ואנושית. והנוער שלנו ראוי לחזון זה; ואולי יותר מהנוער שבכל הדורות שקדמו לנו – הוא מוכשר לשאתו לא רק בפיו אלא בלבו ובמעשיו. אבל לא חזון ערטילאי. הנס שהתרחש בימינו הוא – שהוקם מכשיר־הגשמה וביצוע לחזון הגאולה, והמכשיר הוא – מדינת ישראל זאת אומרת העם הריבוני בישראל. ומשום כך – הבו גודל למדינה. זה לא סתם כלי. וודאי זהו כלי. הכל הוא כלי. גם ספר תורה. אין ספר תורה בלי קלף ובלי אותיות חרותות בדיו. אין אותיות פורחות באויר. התורה דבוקה לכלי. ואל תזלזלו בכלי. כי בלי כלי אין כלום – בעולמנו זה. מדינה אינה רק מסגרת ארגונית ממלכתית. מדינה – פירושה חירות, עצמאות, חופש יצירה, העדר שעבוד ותלות. העדר מדינה – היא גלות, שברחנו ממנה והתגברנו עליה, ושום גלוריפיקציה הבאה לפייס ולהניח דעתם של תושבי הגלות, לא תביא אותנו חזרה לחיי נכר ושעבוד, גלוי או מוסווה. ונשמור על “הכלי” היקר הזה כעל בבת־עינינו, כי הוא אתחלתא דגאולה, גאולה פורתה.

ועוד דבר אחד אני רוצה להגיד לפרופ' בובר. לאדם יש גם ערכים וגם צרכים. ויש להחשיב גם הצרכים. רק כשהצרכים מסופקים לא מרגישים בחשיבותם. אבל היעדרם הוא סבל ועוול. התורה והנביאים שלנו לא זלזלו בצרכי אדם. “הלא זה צום אבחרנו פתח חרצובות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו, הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם – וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך”. ותורת החסד והצדק האהבה והרחמים של נביאי ישראל כרוכה בסיפוק צרכי אדם, וגם כאן אין שניות, אלא גלויים שונים של התביעה האנושית. התביעה מהאדם ולאדם. ואם אתה קורא לכך “שעבוד לאלהות” – לא אחלוק עליך, אם כי הגדרה זו מכניסה אותנו שוב לספירה שלא ישיגוה משיגי הגוף. בלי שעבוד למצפון האנושי, או, אם תרצה – לקול האלהים המדבר מתוך לבו של אדם, מבלי “שעבוד” לטוב ולנעלה שיש בתוך האדם, שנברא בצלם אלהים, ־ אין תוכן לחיים. וכל התכנים המפרים, הגואלים, המקדשים והמעלים של אדם – כלולים בחזון הגאולה המשיחי. תכנים אלה כוללים היחלצות להפרחת השממה, לקליטת עולם, לבטחון המדינה, – וגם חתירה נאמנה לחברה בנויה על חירות ושלום שוויון וצדק, חסד ואהבת הבריות וגם עולם בנוי על שלום שוויון וצדק בקרב עמים. על חזון זה יש לחנך את הדור הצעיר בארץ ובגולה. לא כל צעיר בארץ יקלוט חזון זה, ולא כל יהודי בתפוצות. אבל אין חזון זה דבר שפתים. טובים ורבים בישראל, זה דורות אחדים, ניזונים מחזון זה, מקריבים לו את חייהם וגם מוסרים נפשם עליו. והם עושים זאת על גדות הירדן, על גבולי הארץ, בערבות הנגב, בצה"ל וגם במוסדות המדע והתרבות, והם עושים זאת מתוך חירות פנימית, בלי כפיה, על־פי צו מצפונם, מה שפרופ' בובר קורא בשם “שעבוד לאלהות”.

לחזון זה יש מגילת יוחסין ארוכה. לא מלפני 60 שנה, אלא מלפני מאות ואלפי שנים, והוא צרור בספר הספרים ובהגותם של טובי עמנו בכל הדורות וגם בהשגתם של גדולי האנושות בכל העמים. חזון זה לא יקום בימינו, כאשר היה קם בימי הושע ומיכה. העבר חי בלבנו, אבל אין אנו חיים בעבר. רק מתוך השתלבות במגמות הגואלות ובכוחות המקדמים של זמננו נתקרב למחוז חפצנו ההיסטורי ונבצע במידת האפשרות חזון הגאולה המשיחי. גם נביאי ישראל לא חיו בחלל יהודי בלבד, אם כי עולמם היה מצומצם לאזור שאנו קוראים לו היום המזרח התיכון. ועוד פחות מאשר בימי בית ראשון ושני אנו עכשיו עם לבדד ישכון. אנו חלק מהעולם האופף אותנו, והעולם בימינו הוא אחר כאשר לא היה אף פעם. אנו לא רק חלק של המזרח התיכון, ולא רק חלק של אזור הים התיכון – אלא של כל חלקי תבל, ומשני טעמים: עמנו מפוזר בכל רחבי תבל, והעולם בימינו, למרות הניגודים והסכסוכים הבינלאומיים, הוא משולב וכרוך בכל חלקיו מבלי הִפָרד.

וכשם שאנו מתעָרים יותר ויותר בעברנו הקדום הנשקף אלינו מספר הספרים, – כך אנו מתאזרחים יותר ויותר בעולם שבזמננו. אנו אזרחי העולם, מפני שאנו עם חפשי וריבוני. ואני מוצא מקור תקופתנו וחזונה קודם כל בספר הספרים, ולא בקונטרסים שנכתבו לפני מאה או ששים שנה; ובאותו זמן אני רואה מסגרת פעולתנו וביצוע חזוננו במציאות הבינלאומית של זמננו, ובמגמותיה הגלויות והחבויות. שרשינו בעבר הקדום, פנינו – לעתיד. בתקופת המקרא היתה תרבותנו חד־צדדית. ולא נחפש בספר הספרים מה שאין בו. אולם במסע ההיסטורי שלנו במשך אלפי שנים למדנו מהרבה עמים וגם לימדנו אותם. ואנו שותפים שווי־זכויות להישגי המדע והמחקר ואוצרות הרוח האנושי שבימינו ובימים יבואו. וחזון הגאולה המשיחי שלנו נתעשר ונתעצם מאז נשמע ראשונה מפי נביאינו. ובחזון זה נבוא גם לנוער בארץ וגם ליהדות בגולה. ולא נבוא בידים ריקות ובדבר שפתים בלבד.

חזון זה משובץ עכשיו בעלילות מפוארות, מפעל חייהם של שלושה דורות חלוציים, והוא גם חבוי בנבכי נשמתו של העם היהודי כולו באשר הוא, כי הוא היה סוד קיומו בגולה וליווה אותו יחד עם ספר הספרים בכל אשר הלך. ולאור חזון זה, בהתגשמותו בישראל, ילך העם היהודי, ולא יכזיב תוחלת הדורות.

(אין פה הסרוק בעמוד 170: הערות אחרות לפרופסור בובר)

12.8.57

היו"ר פ. רוזן: רבותי, מר בן־גוריון, אשר אינו יכול להיות כאן אחרי הצהרים ואף לא בערב, מבקש לתת לו עכשיו רשות הדיבור, ואני מניח שאתם תסכימו לכך.

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: רבותי, אני מצטער מאד שלא אוכל להיות הערב. הודיעו שבערב תהיינה תשובות המרצים. אינני רואה את עצמי כמרצה, אבל תרשו לי להעיר הערות מעטות גם על דברי ידידי גולדמן, וגם על דברי מורי פרופ' בובר.

ד"ר גולדמן, אני אמרתי בעצם אתמול את רוב הדברים שהוא אמר. היו הבדלים קטנים, אבל אני רוצה קצת לעמוד עליהם, אם כי עכשיו דיבר פרופ' בובר בניגוד אלי, ואני כמעט מסכים אתו לגמרי, מלבד בשאלת הטרמינולוגיה, ואעמוד על כך.

ההבדל ביני ובין ד"ר גולדמן הוא שהוא ציוני ואני אינני ציוני. ואני רוצה להסביר במלים אחרות מה הדבר.

המלה ציונות אם אינני טועה, נוצרה לפני קצת פחות מ־70 שנה בערך. נדמה לי – על־ידי ד“ר בירנבאום. עד לפני 70 שנה לא ידעו היהודים את המלה הזאת. והיו יהודים, ולא רק שהיו יהודים, אלא אני בטוח שהם שאפו לשוב לציון ושאפו לדברים האלה שדיבר עליהם ד”ר בובר. כי זה לא נולד – בזה אני בטוח שד"ר בובר יסכים אתי – זה לא נולד ב־70 השנים האלה, כי אם נשען הרבה מאד על הנביאים. בכל אופן, המלים קדמו למלה “ציוניות”.

וציוניות הוא מונח שמשמעותו מוסכמת, ואין שום סיבה מדוע לא ירצו אנשים, אם יסכימו לכך, לקרוא למקל בשם סוס ואז יאמרו “סוס” וידעו מהו הדבר הזה. אבל גם לאחר שתהיה כזאת, כללית, שמה שאנו קוראים עכשיו “מקל” זהו “סוס” – אם ארצה לרכוב, נגיד לאיזו סביבה בירושלים – אבחר בבעל־חי שהולך על ארבע רגליים ושהוא גדול מכל בעלי־החיים שיש בארץ. בהודו יש בעל־חי יותר גדול, והוא בעל־חי יפה והא מהיר בהליכתו. ולא בחר ב“סוס”, מפני ש“סוס” אינו יכול למלא את הפונקציה הזאת שאני רוצה אם אני רוצה לרכב לאיזה מקום.

מה שקוראים עכשיו – פרופ' בובר – רוב האנשים הקוראים לעצמם “ציונים”, זה משהו שאין לי שום שייכות אליו, אני שולל אותו, בתכלית השלילה. אני לא אומר שזה כך אצל ד“ר גולדמן. אבל הם קוראים לזה להיות חלק מהעם האמריקאי ולהשאר באמריקה ולדבר אנגלית, ולחנך את הבנים באנגלית ולקרוא רק ספרים – או אפילו לא ספרים אלא עתונים – אנגליים, ו”טלביז’ן" אנגלי וסינמה אנגלית. אינני קובל על כך. אבל אין לי חלק ונחלה בדבר הזה מפני שאין לי חלק ונחלה בדבר הזה. אני באתי לארץ כמו רבים, כי לא האמנו שאנו חלק של עם אחר ושאנו יכולים לחיות בתוך עם אחר.

ולא רק זאת. אני מסכים בענין זה עם פרופסור בובר. ולכן אינני ציוני. כי כך הוסכם עכשיו שזאת ציוניות. כשחייבים לאיזה ארגון, משלמים שקל, קוראים לעצמם “ציונים” – ומתבוללים. חלילה, אינני מייחס זאת לד’ר גולדמן ולעוד מספר אנשים שאני מכיר גם מאמריקה שהם אנשים שאפשר לרכב עליהם ולא על ה“סוס” שהוא באמת מקל. אבל הם מעטים.

ועוד דבר שאינני מסכים בו לד“ר גולדמן, כי עיקר הערותי אני רוצה להגיד לדברי פרופסור בובר. הגלוריפיקציה של הגלות, שאינני שותף לכך, לא לגלוריפיקציה של הדבר הזה שהוא טוען שנתגלה בחיי הגלות, הגבורה המוסרית הגדולה של היהודים לעמוד בפני אויבים, מבזים, שונאים ורוצחים – אני נגד זה. ושם איש מאתנו לא יכול לעמוד בזה ביראת הרוממות. אבל לא זאת היתה הגלות. הגלות היתה חיים מדולדלים, אומללים, ריקים, מבוזים, דלים, ודאי, אעריץ אם אדם חולה, אינו יכול לעמוד על רגליו והוא צריך לשכב במטה, בכל יום צריך לתת לו זריקות, והוא חי וקיים, ואינו מתייאש. אבל לא זו גלוריפיקציה, השכיבה בבית־חולים והזריקות שצריך לתת לו. לא זאת היתה הגלות, ולא נגד זה דברנו. הגלות היתה תלות, נכר, דלדול חמרי ורוחני. לא עמדתי אז על זה, מפני שלא היתה לנו ברירה, אחרת. איש מאתנו לא יידה אבנים בשיילוק. הוא לא יכול להתפרנס אחרת. היתה לו הזכות להתפרנס, ולוא רק לפריץ הזה – מה היה שמו? והיתה קיימת במערב אירופה ששם על־פי־רוב נעשו יהודים מתוך שנעשו ציונים, לא בכל המקרים, יש גם מקרים הפוכים. במידה זאת היתה אולי גדלות הציונות במערב אירופה יותר גדולה ויותר מופלאה, מפני שדרוש מאמץ גדול לעקור עצמם מהגרמניות הזאת שהיו טבועים בה במשך עשרות שנים, וע”י הציונות – להיעשות ליהודים. אבל גם הציונות הזאת אין לה התכנים האלה שאתה מייחס לה. הייתי אומר: תחיה לאומית – ותו לא. היהדות אומרת יותר מזה. ומשום כך, כשאני אומר: אני רק יהודי – הנני רואה בזה פחיתות כבוד. מפני שיהדות כולל לא רק מהפסבדו־ציוניות של עכשיו או כאורח של ההנהלה הציונית. הם ציונים, והם בחרו בשם הזה, ויש להם הזכות לשם הזה, יהיה השם הזה.

אבל אני אומר: התואר “יהודי”, קודם כל יש לו ייחוס יותר גדול. הוא קיים כבר מאות, אלפי שנים. אמנם, אחדים אמרו “עברים” כאשר דיברו עם גויים, – אבל עוד בימי בית ראשון אמרו: “אל תדבר יהודית, כי מבין כל העם” וזה לא היה (אני רואה פה את ידידנו יעקב פת) – לא היתה הכוונה לאידיש. עוד לא דיברו אידיש בימי חזקיהו, אלא זה היה עברית. ולכן “יהודי” קדם לזה. ואם רוח היהודים, משאת־נפש היהודים, האידיאלים של היהודים קוראים לזה “יהדות” – זה יותר מציונות, פרופסור בובר. ואותם הדברים שאתה מדבר עליהם – הם כלולים ביהדות ולא בציוניות, גם בציוניות האמיתית כשהיתה ברוסיה ובגרמניה בקרב טובי הציוניות.

ואם אני חולק עליך – אולי אני חולק על דבר אחד, ואולי גם על זה לא, אולי גם כאן, מתוך אי־הבנה, כמו שראיתי. לא קראת את מאמרי. אני מתפלא למה לא קראת מאמרים ב“חזות”. אתה לא מחויב לקרוא מאמרים שכתבתי במקום אחר, אבל אילו קראת – הרבה דברים לא היית אומר, ואולי גם אני רק טעיתי בדבריך. ואולי מה שאומר – זוהי גם דעתך.

אני כופר כפירה גמורה, גם על יסוד הכרתי ששאבתי ממה ששאבתי בימי חיי: מספרים, ספרי־מדע, ממחשבה ועוד – וגם מה ששאבתי מהיהדות, מהתנ"ך שיש שני עולמות, עולם הרוח ועולם הגשם. לא נכון, פרופסור בובר, שהנביאים דיברו רק על צדק וחסד ורחמים.

פרופסור בובר: לא אמרתי זאת.

ד. בן־גוריון: אמרתי שייתכן שאין כאן ויכוח בינינו, שהנביאים דיברו “והשבתיכם לארצכם ונטעתם גנים וכרמים ותאכלו מפריים”, ובתורה נאמר: אם תלכו בדרכי – תאכלו מטוב הארץ, ועוד. לא אמרו להם: תשבו בגן־עדן. אין שני עולמות עולם החומר ועולם הרוח. ואינני מסוגל, ולא אעיז, להיכנס בדברים שלמעלה מהבנת כל אדם שבעולם, מה זאת אלוהות. עוד איש לא אמר מה זאת, ואינני יודע את זה. בכל אופן חכמי ישראל אמרו: לא ישיגוהו משני הגוף. ובכן, הם היו אנשי הגוף ולא השיגו ואני הקטן בישראל בוודאי לא משיג זאת. ולכן, דבר שאינני משיג – אינני מסוגל לדבר עליו. אבל אין, במידת מה שאני יודע, אין עולם של חומר ואין עולם של רוח. ד"ר בובר אומר שהמדינה היא רק כלי. בוודאי היא כלי. גם גוף האדם הוא רק כלי. אבל אילו היה איש, לפני 1905, מכלה את הכלי שהיה גופו של איינשטיין – כי אז העולם היה מאבד רכוש עצום שהפך את כל תפישת עולמנו.

מפני שבלי הכלי הזה, בלי הגוף הזה, שהיה דומה בדיוק לגוף של חנווני ושל שוער ושל פועל ושל בנקאי, לא היה שום הבדל בכלי הזה ובגוף הזה, אילו היו מאבדים את הגוף הזה, או מפני שהיו חובטים על הראש או פוגעים בכדור בלב או בדרך אחרת מאבדים את הגוף הזה, היינו מאבדים נכסים רוחניים עצומים. כי אין רוח בלי גוף ובלי חומר. בכל אופן האדם לא ראה זאת ואיננו יכול להשיג זאת.

ואותו דבר מה שאומרים שהוא רק רוח, לא ישיגוהו משיגי הגוף, ודבר שאין משיגים אותו, אי אפשר להתווכח אתו. בודאי לא אתווכח על זאת. אבל אין להפריד בין שני הדברים. ממה נובעת הטעות של גולדמן? הגלוריפיקציה של הגלות. הוא מפריד: זה החיינו בעוני, בתלות, בשעבוד ובבזיון ובנכר, זה אינו ולא כלום, אבל היתה להם גבורה מוסרית. צריך לראות את כל התמונה של הגלות בשלמותה. ואי אפשר להגיד לדור הצעיר שגדל במולדתו, שאצלו אין המחיצה הזאת בין חומר ורוח, בין יהודי ואנושי, והוא זקוק לכל התכנים האנושיים והוא אינו יכול להסתפק רק בתחיה לאומית. חייו היו כל כך משפילים ומעליבים, שאפילו השאיפה לתחיה לאומית היתה מספיקה. אבל מי שהשיג זאת, אין זה מספיק בשבילו, הוא מוכרח שיהיה לו חזון ושאיפה הרבה יותר גדולה וכוללת.

פרופיסור בובר אמר, שהאמצעים מקדשים ומחללים את המטרה. ארחיק לכת ממך, פרופיסור בובר. אני אומר: מטרה אינה קיימת, כלומר היא אינה מושגת אף פעם. אין נקודה סופית, שאפשר להגיע אליה. יתכן שהעולם פעם ייחרב. איני יודע. אבל השאיפה האנושית אין לה נקודה סופית, שאם היא תגיע אליה תאמר “סטופ”, השגנו הכל. אין דבר כזה במציאות, אין דבר כזה בחזון. השאיפה האנושית והמטרה זהו דבר אין סופי. ויש רק חתירה למטרה. התעלות האדם היא רק חתירה למטרה, שתמיד מתקרבים אליה ואף פעם אינם משיגים אותה. וטוב שאין משיגים אותה. אי אפשר להשיג אותה, כי לא היה תוכן לאנושות אילו היו מגיעים לנקודה ונגמר. זאת היתה רק קריקטורה אילו זה היה כך כמו שאומרים, כי באמריקה השיגו את המטרה, שלכל אחד יש מכונית וטלביזיה בבית. איני מאמין שאפילו העם האמריקני הוא כזה. אילו היה כך, אוי ואבוי היה לעם הזה. המטרה היא שאיפה ללא סוף.

ולכן הדור בארץ אינו יכול להסתפק לא רק בפסיבדו־ציונות או בניאו־ציונות, כפי שהיא נראית לי, ולאחרים בצדק גמור – יש להם הזכות לכך – היא נראית כציונות והם מופיעים בקונגרסים ומדברים על שותפות ואחדות. אבל אפילו כפי שזה נראה לי זה אינו יכול לספק את הנוער בארץ. לנוער בארץ נחוצה משאת נפש אנושית, מפני שהוא קודם כל אדם. היהודי באמריקה הוא רק יהודי ומרגיש את עצמו כיהודי, שהוא בא לסינגוגה ולאסיפה ציונית, האדם שבו הוא או בחנות או במשרד או אם עובד עדיין בבית־המלאכה. אם הוא עובד רק עם יהודים. פה הוא קודם כל אדם. הוא גם יהודי, אבל הוא קודם כל אדם, ונחוצים לו תכנים אנושיים גדולים.

זה ישנו בחזון המשיחי היהודי. החזון המשיחי היהודי לא נולד לפני 70 שנה ולא קרא לעצמו בשם " ". הוא לא הצטמצם בתחומי העם היהודי, אם כי הגאולה היהודית היתה אחד הדברים היסודיים והעיקריים, והוא לא ראה הגאולה האנושית בלי זה. העיז עמוס להגיד לעמו: הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. אין הבדל בין כושיים ובין ישראל. אבל גאולת ישראל היה אחד מעיקריו אבל לא רק גאולת ישראל, אלא גאולת העולם. ואיני יודע מדוע ידידי רוטנשרייך רואה בענין הטרמין “גאולה” איזה דבר נורא. אבל אני שוב לא אתווכח על טרמין. טרמינים אלה הם דברים מוסכמים. יש אנשים שהם מזהים שאיפות גאולה עם שאיפות טוטליטריות. אין לזה שחר, אבל לא אתווכח על טרמין. אבל אי אפשר לספק את הנוער בארץ בשאיפה לתחיה הלאומית, גם לא את הנוער היהודי בגולה, אין לנו שם יסוד להתייאש ממנו, כי הנוער בחוץ לארץ יכול להיאחז באותה השלהבת הבוערת בנוער בארץ, אותו המפעל החלוצי הגדול, שיש לו תוכן אנושי, ואולי יותר מתוכן אנושי. אבל האדם אינו יכול להשיג בתבונתו יותר מאשר תוכן אנושי. גם הנוער בחוץ לארץ יכול ללכת שבי ולהיאחז ולהתעסק בתכנים האלה, שהם עכשיו תוכן חיינו.

ואין זה סתם כלי. בוודאי זהו כלי. הכל הוא כלי. גם ספר תורה הוא בעצם כלי, אבל משהו בתוכו, יש תוכן שלו. לא יכול להיות ספר תורה, לא יכול להיות התוכן שלו בלי הקלף ובלי האותיות הכתובות, אין אותיות מרחפות באוויר. ספר התורה מוכרח להיות דבוק באיזה כלי. ואל תזלזל בכלי; כי בלי הכלי לא יהיה ולא כלום. ואין להפריד בין השנים. אלה הם רק שמות, זו היא רק הפרדה מלאכותית. ובלי המדינה לא יהיה ולא כלום, תהיה גלות ויהיה עלבון וביזיון שלא רצינו בהם וברחנו מהם, ושום גלוריפיקציה לא תביא אותנו חזרה אליהם.

אבל דווקא כשהגענו לכאן ויצרנו את הכלי הזה לחרותנו, שנוכל לחיות כאן לפי צרכינו וערכינו; פרופ' בובר, אני מחשיב את הצורך כמו ערך, צרכי אדם הם גם כן ערכים גדולים ואין לזלזל בהם. התורה שלנו והנביאים לא זלזלו בצרכי אדם. אבל הם אמרו לא רק זאת, אלא ענין החסד והצדק והאהבה והרחמים ומה שאתה קורא לו “שעבוד לאלוהות”; שלא כל כך קל תסביר אותו לעצמך ולאחרים מה זה, אבל כלי זה, בלי השעבוד לטוב ולנעלה שיש בתוך האדם, אין תוכן בחיים, אינני ככל החרדים, אבל כאשר ישעיהו מספר שבילדותו שמע את קול אלוהים בלבו, הרי אין זו איזו מליצה, הוא שמע בתוכו הכרה נפשי לעשות את הדבר הזה, ללכת ולהגיד לעמו את אשר יש לו להגיד. מאין בא הקול הזה, איני יודע, ואיש אינו יודע, כי לא ישיגוהו משיגי הגוף.

אבל יש תכנים אנושיים. והדבר הוא אינו כלול בציונות. הדבר הזה כלול בחזון הגאולה המשיחי. בזה אנחנו צריכים להקים עכשיו את החנוך של הדור הצעיר ושל העם היהודי בגולה. אני יודע שזה לא ידבר לכל איש יהודי באמריקה. אבל איני מאמין שאין בין יהודי אמריקה אנשים בדיוק כמונו, שדבר אלוהים זה ידבר ללבם. החזון הזה איננו רק חזון־דברים, אלא אנשים מוסרים את נפשם עליו, והם עושים את הדבר הזה, עושים זאת במדבר, על הירדן, בצה"ל, באוניברסיטה, עושים זאת מתוך חרות נפשית, מתוך צו מצפון פנימי אותו דבר שאתה קורא לו “שעבוד לאלוהות”.

ואם יש לי מגילת יוחסין כל כך נהדרת, שהביעה את תמצית הערכים הנהדרים שלנו, מדוע לא אבוא אליהם בזאת, אלא אבוא עם דבר שנוצר לפני 60 שנה בלבד? האם ההיסטוריה שלנו התחילה לפני 60 שנה? אני יודע מה נשתנה מאז 70־60 השנים האחרונות. מה שנעשה בארץ, לא נעשה אך ורק בכוח מה שהיה קיים בעם היהודי אלפי שנים. והא ראיה, שלפני 100 שנה זה לא נעשה. ויש סיבה לכך מדוע זה לא נעשה לפני 100 שנה ולפני 200 שנה. ומדוע שבתאי צבי הלך בדרכים הנלוזות לגאולת ישראל ולא בדרך שהלכנו אנחנו. יש סיבות שבאו אלינו מתקופת הזמן החדש, ואנו חלק של העולם כולו. ואנו לא לגמרי עם לבדד ישכון. אנו לא חיים בחלל ריק. אנו חלק מהעולם האופף אותנו. תמיד היינו כאלה. ואם אני שואל את עצמי, מדוע הדמות שיש לנו על היהדות מספרי הנביאים או מהתנ"ך היא שונה מדמות היהדות שיש לנו מבית שני, אין לי ספק שזו היתה השפעה זרה, שאז באה תורת השניות, שהיתה זרה לנביאי ישראל. ובוודאי שאנחנו בכל פעם משתנים ולומדים ומפנים ואיננו חיים בחלל ריק.

והדבר שאנו רוצים איננו רק לעצמנו, כי לא יתכן הדבר רק לעצמנו. אבל אם אני מחפש המקורות המוסריים והרעיוניים העמוקים של הדבר הזה, איני מוצא אותם לא רק במה שקוראים עכשיו ציוניזם, אינני מוצא אותם אפילו במה שקראו ציונות ושהיתה ושהנה חלק מחיי וחלק מחיי בני דורי, אלא אני מוצא אותם בספר הנצחי הזה. ובזה נבוא לעם היהודי, כבשורה הגדולה הזאת, היהודית והראשונית, שהיא כוללת הכל. היא אינה אומרת איך לעשות מכונית ואיך לעשות טלביזיה; זה לא היה כוחם של היהודים אז. התרבות היהודית בתקופה ההיא היתה חד־צדדית. הם לא חקרו את חקר הטבע, כי היתה להם חשובה מן המוכן, יש יוצר הכל, מה שלא היה אצל עמים אחרים. אבל אנו למדנו. אנו לא נסתפק רק בתנ"ך, אם כי זהו האוצר המקורי הגדול היחיד שלנו. אבל לא נסתפק רק בו. אבל אם אנו רוצים לבוא מחזון גדול הבוער בנשמתנו, שאנו עומדים רק בהתחלתו, כי מדינת ישראל – טועים החברים החושבים שהיא כבר קיימת – היא רק מתחילה להתהוות היא רק בראשית התהוותה, נבוא אליהם באותם המקורות העמוקים והגדולים, שהם גם השפיעו על כל העמים, שהם מסוגלים להגיד ליהודים בעולם ולנוער בישראל, מה שלא יגיד שום דבר אחר, או מפני שהאסימון שלו נטה בזמן האחרון ונזדיין אף מפני שהיה מוגבל וחד צדדי. כי מי שחי בגלות רוסיה או באנטישימיות הגרמנית, בשבילו הצלת ישראל בלבד לשוב לארצו היתה מספיקה לו. ואני מבין אותם ומכבד אותם. אבל לנו, שזכינו להיות פה, גאולת ישראל בלבד אינה מספיקה לנו. אנו יודעים, שהיא גם לא תיתכן בלי גאולת העולם. והדבר הזה, החזון הגדול של גאולת ישראל וגאולת העולם, אנו מוצאים רק בנביאים, רק בספר הספרים שלנו, לא במה שקוראים עכשיו ציוניות, זו או אחרת (מה"כ).

אחריו דיבר פרו. דינור.

[פרטים נוספים אינם ידועים. הנאום שמור כצרור דפים מודפסים במכונת כתיבה ב…… בשדה בוקר]

אתחיל בשורה של שאלות: – היהודים מה הם: עם ככל העמים, עם בעל יחוד משלו, עדה דתית, רסיסי אומה מתפוררת? מה זאת יהדות ומה ייחודה? האם היהדות קפואה, מוגדרת ועומדת בכל הדורות ובכל הארצות, או משתנה מתוך מגע עם אחרים, לובשת צורה ופושטת צורה לפי צרכי הזמן והמקום? כיצד נשתמרה היהדות בגולה כשהיהודים פזורים בין אומות ואם תשתמר גם להבא? מה הביא לחידוש מדינת היהודים בזמננו? האם מדינת־ישראל היא ככל המדינות או שיש לה ייחוד ויעוד משלה? מה שינתה תקומת המדינה ביהדות העולם, ומהי זיקת הגומלין שבין ישראל ובין התפוצות? מה הן הבעיות שהמדינה פתרה והבעיות שהמדינה יצרה מחדש? מהו האור שהמדינה שופכת על עברנו ומהי מבטיחה לעתידנו?

איני מתיימר לתת תשובה לכל השאלות שהצגתי. ואיני בטוח אם יש תשובה נחרצת וודאית לשאלות היסטוריות בכלל. ובמידה שיש תשובה לשאלות – הרי מעוררת כל תשובה שאלות חדשות. אנסה להשיב על כמה מהשאלות, ואם אצליח להבהירן במקצת – והיה זה שכרי.

אילו נשאל יהודי בר־אוריין לפני מאתים שנה – מה זה יהודי, היה עונה בפשטות ובבטחון פנימי, יהודי הוא מזרעו של אברהם אבינו, שומר־מצוות ומייחל לבוא המשיח. ותשובה זו היתה מניחה דעתו של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתם של חלק גדול בעמנו, ואולי החלק הגדול. מאז האמנציפציה והשתחררות המחשבה האנושית מכבלי המסורת חדלה הדת להיות הכוח המלכד והמאחד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי; גם הזיקה לאומה היהודית אינה עכשיו נחלת כל היהודים, ולא רבים היהודים בימינו המייחלים לבוא המשיח.

אילו היו לוחמי האמנציפציה היהודית בגרמניה ובצרפת נשאלים לפני מאה, מאה וחמשים שנה: – מה הם היהודים? היו עונים: עדה דתית: היהודים הם גרמנים או צרפתים בני דת משה. רובם של יהודי רוסיה, פולין, גליציה, רומניה והבלקנים היו עונים לפני מאה שנה: – היהודים הם עם מיעוט בגולה, שונה לגמרי מהעם בתוכו הם יושבים. ולפני חמשים שנה היו רבים מהם מוסיפים ואומרים: היהודים שואפים לשוב לציון. תשובה אחרונה זו לא יתנו עכשיו רובם הגדול של יהודי אמריקה, גם אלה הקוראים לעצמם בשם ציונים. כי יהודי אמריקה שואפים להתערות בארץ־מגורם החדשה, כחלק אורגני של ארצות־הברית, ככל שאר היחידות הלאומיות והדתיות שהגיעו לאמריקה לפני דור או לפני כמה דורות. גם היהדות הדתית אינה מהווה עוד חטיבה אחת שלמה ומאוחדת בתוכה. נטורי־קרתא בארץ ובארצות־הברית כמעט שאינם מודים כלל ביהדות של היהודים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. היהדות הדתית הלאומית מבית מדרשו של המזרחי, אינה מתבדלת משאר חלקי העם ומכירה שכל היהודים הם בני העם היהודי, אבל היא סבורה שרק היא מקיימת היהדות במקורה האמתי, והיא שואפת להטיל דעתה על כל שאר היהודים בכל הדרכים האפשריים. יהודים מסורתיים רבים, שלא מהמזרחי סבורים שקיום מפלגות דתיות בישראל פוגע קשה ביהדות. הם חוששים כי הפיכת הדת לקרדום פוליטי יש בה סכנה גם לדת בטהרתה וגם לאחדות העם. וקיימת אגודת־ישראל העומדת בין נטורי־קרתא ובין המזרחי, ויש יהדות מתוקנת מגוונים שונים, וגם היהדות החופשית מפולגת בתוכה. ולפני קום המדינה חל פילוג לא רק בשטח דתי ואמונתי¹ אלא גם בשטח התפיסה המדינית, ביחס לישוב בא"י ועתידה.

תמורות ורציפות הן מנת חלקן של כל אומות העולם, כשם שהן גם מנת חלקו של כל אדם ואדם מימי ילדותו ועד זקנתו. יש אומות שידעו רציפות מתמדת ומעט מאוד תמורות, ויש ליהפך. חלקו של העם היהודי בתמורות וברציפות גם יחד גדול אולי משל כל עם אחר. והתמורות לא החלו בתקופה האחרונה.

יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים, ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים ביהודה ובישראל ובין העם מתקופת עוזיהו וירבעם בן־יואש – שני המלכים הגדולים שבימיהם הופיעו נביאי הכתב: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. והעם היהודי בכל התקופות שמניתי, מיציאת מצרים ועד גלות בבל לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי הבית השני. יש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים, ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, אלא כמעט בראשיתן. לאחר חורבן בית שני באו שעבוד רומא, המרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנה של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלם. נדידה מארץ לארץ. ממשטר למשטר; מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן. לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בכל ארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל; לחץ מדיני כלכלי ורוחני בלתי פוסק של כוחות עליונים. ובכל הגלגולים והתלאות הממושכים והמרובים האלה שטרם באו לקצם – נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר האני הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם. מה היה טיבו של “אני” זה, וכיצד נשתמר בכל התמורות והחליפות הפנימיות והחיצוניות שלא ידע כמותן שום עם אחר בתולדות האנושות?

אחד ההוגים המקוריים והחוקרים המעמיקים בתולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קופמן קובע בספרו “גולה ונכר”, כי “הכלל הגדול של התולדה הוא, שכל עם, בהיותו נמצא בתנאי גלות נטמע בשכניו”. והוא שואל: “במה יש איפוא לבאר את החזון שבעם העברי היה דבק בצורות קיומו הלאומי ושהה ביחודו הלאומי נגד טבע המציאות החברתית?” ותשובתו היא: "העובדה הפסיחולוגית העממית שהעם היהודי ראה בישותו הדתית טעם פנימי ויחידי של מלחמת ייחודו, יש לה ערך מכריע לפתרון הפרובלימה שלנו. לא גורם חיצוני ולא חפץ קיום ביולוגי כביכול, אלא הכוח המיוחד שהיה גנוז בתרבותו הדתית של ישראל – הוא שקבע לו מקום מיוחד בין העמים. הדת, שלשמה נתבדל מן העמים ושאותה חשב העם ליסוד ייחודו – היא שהיתה יסוד יחודו באמת. (כרך א', עמוד 199).

“האידיאה שפעלה בעמקי נפש האומה והכריחה אותה ללכת בשבילה המיוחד וטבעה בחותמה את כל גילויי חייה היתה אידיאה דתית.” ופרופ' קופמן מבליט ומדגיש – “אידיאה דתית – ולא הדת בתור משטר של חוקים ומצוות, כמו שרגילים לחשוב. ולפיכך היתה הדת (במובנה האמונתי, כלומר האמונה באל אחד) – המקור היחידי לרצונם הלאומי” (שם 206).

ופרופ' קופמן מחדד הסברתו וקובע כי “אין לחשוב את היהדות לדת לאומית לפי מהותה בגלל הסמלים² הלאומיים שהיא אחוזה בהם – – – אם נבחן את השקפת היהדות המאוחרת, שהדבר [??]³ נעשה על־ידי קבלת הדת היהודית “ישראל” מצד משמעותה האמתית, נראה שבה נתבטא באמת שחרור גמור מכל זיקה אתנית.”

אילו היתה הסברה זו נכונה אין להבין טעם יחודה של היהדות לאחר שהאמונה באל אחד נתפשטה גם בעמים אחרים, בעיקר על־ידי האיסלם, ובמידה רבה גם על־ידי כיתות נוצריות שונות, ואפילו בקרב חסידי הוודנטא בהודו לפי פירושיהם של⁴ שנקרא וראמאניג’א. כי פרופ' קופמן מדגיש, שלא המצוות המעשיות אלא האידיאה הדתית של היהדות, כלומר האמונה באל אחד בניגוד לאמונת האלילים, היא שיחדה את ישראל ושמרה על קיומו בגולה.

אני מניח שרבים שתו כמוני בצמא דבריו של פרופ' קופמן בספרו המונומנטלי על תולדות האמונה הישראלית, שבה הוא סותר בכוח שכנוע רב הסברות של מבקרי המקרא מבית מדרשם של גרף־וולהויגן, והוא קובע, לדעתי, בצדק מקוריות וקדמות של האמונה הישראלית באל אחד.

אולם פרופ' קופמן וודאי מכיר שהמונותיאיסם הישראלי שונה מתפיסת הוודנטא המגיע בספריו של שנקרא לתורת אחדות צרופה קיצונית, והשוני הוא במהותו של האל העליון, האחד והיחיד. לפי תורת שנקרא ברהמא הוא ישות מטפיסית בלבד, ויש לדעתו להכירו, ובדעה ובהכרה זו כרוכה גאולת האדם, אולם האל העליון של הוודנטא אינו מחייב למעשים טובים ואין בו בעצמו כל מהות מוסרית, בשעה שהאל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, הוא קרוב לאלוהים ואיש דתי אמתי.

בוויכוח של קופמן עם אחד־העם שלא הצדק בלבד אלא החסד והרחמים הם יסודות מוסר היהדות, וודאי שהאמת היא על צדו של קופמן, אם כי נדמה שרק בטעות מייחס קופמן את מוסר החסד והרחמים ליהדות המאוחרת ולא ליהדות המקרא (שם 203). ביחס לערכי חסד ורחמים אין הבדל בין המוסר הנביאי ובין מוסר היהדות המאוחדת, כפי שיוצא מדבריו של קופמן. אלוהי ישראל במקרא הוא ארך־אפים ורב־חסד (במדבר יד' 18). מיכה המורשתי שואל: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך? והוא עונה “כי עשות⁵ משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” (מיכה ו' 8⁶). הושע קובל על ישראל כי "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ (הושע ד' 1). וכשהוא בא לנחם את עמו הוא אומר: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים” (ב' 21). ונביא החורבן ירמיהו מכריז בשם ה‘: "אני ה’ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיהו ט' 23), ומשוררי תהלים חוזרים ומשננים בלי הרף על מידת⁷ החסד: "חנון ורחום ה' ארך־אפים ורב־חסד (ק"ג 8), כי אתה ה' טוב וסלח ורב־חסד לכל קוראיך (פ"ו 5⁸), “כי אמרתי: עולם חסד יבנה⁹” (פט' 3). וזכריה הנביא קורא לעמו: “משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש עם אחיו” (ז' 9).

ולכן תמוהה ההנחה של פרופ' קופמן כי "לא המוסר אלא הדת לבדה שימשה יסוד ליחוד של ישראל (204).

ההפרדה בין המוסר ובין הדת זרה לרוחה ולמהותה של האמונה הישראלית, גם המקראית וגם המאוחרת, אולם טעותו היסודית, לפי עניות דעתי, של בעל תולדות האמונה הישראלית ומחבר “גולה ונכר” היא בכך, שאין הוא מעריך כראוי את הגורמים הלאומיים המרכזיים שפעלו בחיי ישראל גם בשבתו בארץ וגם בגולה, מחוץ לאידיאה הדתית", כלומר המונותיאיסמוס, שלאחר התפשטות הנצרות והאיסלם לא היתה עוד מיוחדת לישראל.

יחזקאל קופמן הוראה ייחודו של העם היהודי במונותיאיסמוס, ולא בדת בתור משטר של חוקים ומצוות, לא יכול היה להתעלם לגמרי מהגורמים הלאומיים שפעלו בתולדות ישראל, והוא אומר, כי “אמנם בתודעתו של העם העברי תפסה ההכרה הגזעית הדתית מקום גדול” ו“ישראל לא היתה כנסיה דתית בלבד, אלא גם אומה, הוויה גזעית לאומית מיוחדת” (217). אבל גם בתוספת זו נדמה לי, שהחוקר הגדול של האמונה הישראלית מחטיא את האמת ההיסטורית. קופמן מתעלם כאילו לגמרי מהזיקה העמוקה הנפשית של העם היהודי למולדתו הקדומה גם בישבו בנכר, אין הוא רואה קשרה של האומה ללשון העברית, ומה שמפליא ביותר, אין הוא מעריך את חזון־הגאולה המשיחי הממלא חללה של ההיסטוריה היהודית, אשר עוררה בתקופות שונות סערות ותנועות אדירות בישראל, ואשר הביאה בימינו לידי מהפכה בתולדות עמנו.

על מפתן ההיסטוריה היהודית עמדו שלושה מאורעות מרכזיים שזכרם והשפעתם לא פסו בקרבנו עד היום הזה: – יציאת מצרים, מעמד הר־סיני, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלושת מאורעות מכריעים אלה. לפי המסורת, שיש בה בלי ספק גרעין של אמת, גדל עמנו בילדותו בנכר, בבית־העבדים המצרי ובלי רצון גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית. בלי רצון זה לא היו כובשים את הארץ היעודה. והנביאים אשר עיצבו דמותו הקדומה של עמנו – רצון הגאולה וחזונה פועם בכל משאיהם, יעודיהם, מצוותם וחזונם.

אנו עומדים עכשיו בשנה העשירית לחידוש המדינה היהודית במולדת הקדומים שלנו. ראינו בימינו כמה עמים שיצאו משעבוד לחירות: גם באירופה וגם באסיה ובאפריקה. הודו, בורמה, ציילון ועוד נתעצמו כמעט בזמן אחד עם מדינת ישראל. אבל כל איש יודע ההבדל היסודי שבין תקומת ישראל ובין המדינות האלה. עמי הודו, בורמה וציילון ישבו כל הזמן בארצן, אלא שבזמנים שונים נשתלטו עליהם כובשים זרים, וכשנפטרו מהשלטון הזר – עמדו ברשות עצמם. לא כך ישראל. אין תקומת ישראל דומה גם לתקומת ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה וארצות אמריקה הלאטינית. אלה הן ארצות שנתגלו מחדש על־ידי נוסעים־כובשים ספרדים, פורטוגלים, בריטים, והמטרופולין באירופה שלחו אליהן מהגרים ויישבו אותן, ולאחר שהמתיישבים הגיעו לשלב ידוע בהתפתחותם נקבעו בכוח או מתוך הסכם מהמטרופולין ועמדו ברשות עצמן. תקומת ישראל, כקיום ישראל בגולה, היא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה העולמית, ויש בתקומת ישראל לשפוך אור על חידת קיום ישראל בגולה.

המדינה היהודית נתחדשה בתקופה שבית־ישראל בגולה לא היה שלם ומאוחד באמונתו כאשר היה לפני מאתים שנה, לא בקיום המצוות והחוקים ולא ב“אידיאה הדתית” שבה רואה פרופ' קופמן סוד וחידה לקיומה של היהדות, אבל אין־ספק כי בלי הכוחות שקיימו את היהדות בגולה – לא היינו מגיעים לתקומת ישראל. לא מעצמה כובשת ומיישבת, לא עם משועבד¹⁰ בארצו הפורק מעליו עול זרים – הקימו את ישראל. בראשית תקומתנו היה החזון.

מדינת ישראל הוקמה בארץ שישבו בה ערבים זה אלף וארבע מאות שנה, והיא מוקפת¹¹ מדרום ממזרח ומצפון ארצות ומדינות ערביות. הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו שבה ניחתו¹² קיבוצי היהודים שהחלו בבנינה. ועוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה מנתה הארץ פחות מששים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוז של תושבי הארץ, הבלתי יהודים. ובארץ זו קמה בימינו המדינה העברית. וקרה דבר שני אף הוא יחיד במינו – הלשון העברית שכאילו נכרתה מפי העם אלפי שנים, קמה לתחיה והיתה לשפת הדיבור והמעשה והספרות והמדינה בישראל המחודשת. לא היה כדבר הזה בתולדות הלשונות. אנו יודעים המאמצים העצומים שהמדינה האירית משקיעה זה עשרות שנים בתחיית¹³ הלשון הגאֵאילית, – וכל המאמצים נכשלו כשלון חרוץ, אם כי העם האירי ישב כל הזמן בארצו, ועם זה שלא נשתחרר עדיין משנאתו העמוקה לאנגליה שדכאה אותו זמן רב – מוסיף לדבר בלשון¹⁴ האנגלית.

מהו איפוא פשר התופעה המופלאה הזאת, גם המדינית וגם התרבותית, שאין לה דוגמא בהיסטוריה האנושית?

חזון־הגאולה המשיחי¹⁵, הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל וללשון העברית שבה נתחבר ספר־הספרים – אלה היו המעיינות העמוקים והנאמנים מהם שאבו פזורי ישראל בגולה מאות בשנים הכוח המוסרי והנפשי לעמוד בכל קשיי נכר וגולה ולהתקיים עד בוא הישועה הלאומית.

מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז היחוד של האומה אינו רואה אמיתי היסודים של ההיסטוריה היהודית ואבן־פינתה של האמונה היהודית. התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעם היהודי במשך אלפי שנים – חלו גם בצביונו ובביטויו של חזון זה. לא בכל תקופה נתלבש באותה צורה, כשם שהיהדות כולה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל בכל התמורות האלה נשתמר הגרעין הפנימי, שנביטתו הראשונה אנו רואים במדינת ישראל.

בתודעת העם היהודי נתמזגו ללא הפרד יסודות לאומיים מיוחדים ומייחדים, הסגורים בתחומי האומה העברית, ויסודות אנושיים־קוסמיים החורגים מכל מסגרת לאומית ואפילו אנושית, כי הם חובקים עולם ומלואו. הביטוי העליון של מזיגה זו חזון־הגאולה המשיחי: משאת נפשם של נביאי העם ומוריו לגאולה לאומית שלימה בארץ הבחירה; אבל משאת זו לא נצטמצמה רק בתחומי העם היהודי, אלא בישרה בשורת שלום וצדק ושויון בין כל העמים, כלומר גאולה אנושית¹⁶ מלאה והשבתת כל זדון ועריצות בתבל כולה.

בחזון הגאולה המשיחי נארג קשר אורגני בית הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. יחד עם בשורת הגאולה הפועמת בכל דברי הנביאים נשמעת מתוכם התביעה לעם־סגולה. ישעיהו הנביא שקטרג על עמו באכזריות של אסיר־האמת והתנבא על עקירת הזדון והעריצות בעולם ועל התעלות האדם כל אדם באמרו: “ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם, והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל. אוקיר אנוש מפז, ואדם מכתם אופיר” (יג' 12־11), האמין ביעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: “אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך, ואתנך לברית־עם, לאור גויים” (מ"ב 6).

שני מוטיבים אלה – חזון גאולה ועם־סגולה חוזרים ונשנים בספרות המקראית ובספרים החיצוניים במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, וגדול הפילוסופים בישראל, שכאילו התרחק מהעם לאחר שנודה והוחרם על ידי קהילתו באמשטרדם, כפר במסורת הדתית והניח היסוד לבקורת המקרא על אדני ההגיון והשכל, הביע במסכת התיאולוגית המדינית את בטחונו המוחלט כי יבוא יום והעם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלוהים יבחר בו מחדש. זאת אומרת, שעם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, עם סגולה, מורה דרך לעולם. וגם חוזי המדינה היהודית במאה התשע־עשרה משה הס ותיאודור הרצל האמינו כי מדינה זו תהיה מדינה למופת.

מובן מאליו, כי כל זמן שהצביון הדתי היה טבוע בכל קיבוצי ישראל קיבלו גם חזון הגאולה וגם הזיקה לארץ וללשון העברית צביון דתי, אבל ימינו אלה הוכיחו כי חזון הגאולה והזיקה לארץ וללשון העברית אינם מותנים דווקא בזיקה למסורת ולהלכה. בבנין המדינה העברית ובהגנתה השתתפו יהודים חופשים ודתיים במסירות נפש שווה, וגם ההתנגדות למפעל ההתישבותי שהביא ליצירת המדינה באה בכוח רב גם מחוגי החרדים וגם מחוגי החופשים.

הראשונים ראו בנסיונות להקים המדינה בדרך הטבע – סטיה מסוכנת מהאמונה המסורתית בביאת־המשיח, והאחרים ראו בשיבה למולדת־הקדומים סכנה לאמנציפציה¹⁷ ולמעמד היהודים בתפוצה.

ואם כי חששות שני הקצוות לא היו לגמרי בלתי מבוססים – עוררה תקומת ישראל בעם היהודי כולו, על כל פלגיו ופזוריו שמחה וגאוה מתנכרים משני הצדדים – נטורי־קרתא, וקומוניסטים, אין יהודי בעולם שלא קידם את קום המדינה בהתלהבות ובברכה.

ובמקום זה לא אחדש הוויכוח אם המדינה היא יצירת העולים או מעשה ידיה של ההסתדרות הציונית. אומר רק כי זהו עכשיו הנכס הגדול ביותר, ואולי הנכס המשותף היחידי, של העם היהודי כולו. כי ברוב ערכי היהדות – העם היהודי בימינו הוא מחולק ומשוסע. בתפוצות אין ליהודים שפה משותפת, לא הווי מייחד, לא זיקה כללית להלכה ולמסורת, לא תפיסה משותפת על מהות היהדות ועתידה.

ולמען עמוד על יעוד המדינה בתולדות העם מעכשיו ואילך יש לעמוד על שתי תמורות נוספות ששינו באופן רדיקלי דמות העם היהודי במחצית הראשונה של המאה הנוכחית, לפני קום המדינה.

בראשית המאה העשרים היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. יותר משמונים אחוזים התרכז באירופה (8,673,000), מהם בארצות מזרח־אירופה. ביבשת אמריקה ישבו אז פחות מעשרה אחוז של העם היהודי: כמיליון בארצות הברית, וכחמשים אלף בשאר ארצות העולם החדש. כשבע מאות אלף יהודים ישבו בארצות אסיה ובאפריקה, ובארץ־ישראל כחמשים וחמשה אלפים. לפני התחלת מלחמת העולם השניה מנה העם היהודי כ־16.5 ואם כי בינתיים נדדו מיליונים לארצות עבר הים, נמצא עוד רובו הגדול של העם היהודי באירופה, קרוב לתשעה מיליון יהודים. היהדות האירופאית, ביחוד זו שבמזרח אירופה, היתה בשלוש מאות השנים האחרונות אם היהדות: בה נתקיימו מרכזי התורה¹⁸, בתוכה קמה תנועת האמנציפציה, בה נולדה ההשכלה והספרות העברית והיודית החדשה. בה פרחה “חכמת ישראל”, בתוכה צמחה תנועת חיבת־ציון ותנועת הפועלים היהודית ועם כנוס הקונגרס הציוני הראשון בסוף המאה הי“ט על־ידי יו”ר הציונות המדינית – ד’ר תיאודור הרצל, היתה יהדות זו מעוזה ומבטחה, רוב בניינה ורוב מניינה של התנועה הציונית.

בתנועה הציונית יש להבחין מקורות עתיקים שימיהם כמעט ימי העם ונסיבות וגורמים חדשים שצמחו על קרקע התקופה החדשה באירופה במאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. המקורות העתיקים הם הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים והתקווה המשיחית. תחילתם קשורה עם חיי העברי הראשון אשר הובטח לו לפי המסורת: ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. לא הרצל, לא הס ואף ברוך שפינוזה המציאו את רעיון המדינה היהודית לאחר שבמשך אלפי שנים התפללו יהודים שלוש פעמים ביום: “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. העליות הספורדיות מארצות שונות, ביקורי המשולחים בארצות שונות של התפוצה, התנועות המשיחיות שנתעוררו מזמן לזמן, מאחרי החורבן ועד המאה השמונה־עשרה – כל אלה היו ביטוי חי וממשי לזיקה ולערגה לארץ המכורה ולתקווה הפועמת בלב העם לגאולה ולישועה לאומית. עד ראשית האמנציפציה במאה־התשע־עשרה ידעו כל היהודים באשר הם שמקומות מגוריהם אינם אלא גלות זמנית, ולא עלה כלל על לבם הרעיון שהם חלק מהעם בתוכו הם יושבים, כשם שרעיון זה היה רחוק גם מהעמים שהיהודים התגוררו בתוכם. הרגשת זרות זו נשארה קיימת ביהדות מזרח־אירופה עד הרגע האחרון. יהדות רוסיה, פולין, רומניה והבלקנים הכירו כל הזמן שהם עם־מיעוט נטוע בארץ זרה, ובשנות השמונים למאה הי’ט החלה הגירה המונית מארצות מזרח למדינות שמעבר לים.

הרגשת הזרות והנכר שנתבטאה במילה “גלות” היתה קיימת כל הדורות לאחר חורבן בית־שני. האמונה היהודית, התקווה המשיחית והרגשת העליונות המוסרית עמדו ליהודים להתגבר על התלאות והרדיפות והיסורים שהיו מנת־חלקם ברוב הארצות וברוב הזמנים. בכושר עמידה בפני לחץ חיצוני ללא רתיעה מעינויים, בוז ורדיפות היוו משום גבורה מוסרית גדולה, אבל משום גבורה פסיבית, כי גבורה זו כיתה מלווה כניעה¹⁹ לגורל והרגשה של אזלת־יד וחוסר אונים. הגאולה הצפויה והגשמית היתה צריכה לבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע.

ההתרחשויות המהפכניות במאה התשע־עשרה, התנועות הלאומיות והחברתיות, תנועות התחיה הלאומית שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה להתאחדות ולעצמאות (באיטליה, בגרמניה, בפולין, בארצות הבלקנים), התעוררות המעמד העובד להילחם על משטר חברתי חדש, הנדידה ההמונית מארצות אירופה לעבר־הים – כל אלה פילסו נתיב חדש לחזון הגאולה המשיחית, זקפו קומת היהודים, הגבירו בתוכם הכרת ערכם ומעמדם וגילו האפשרויות הגואלות הגנוזות בנדידה היהודית. נתעוררה האמונה ביכולתו ובכוחו של האדם היהודי למרוד בגורלו, להשתחרר בכוחות עצמו מאזיקי הגלות, לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה באמצעים טבעיים, במאמץ התיישבותי מכוון, – נתגלתה תופעה חדשה בתולדותינו ששינתה מהלך ההיסטוריה העברית, התופעה שאנו קוראים לה בשם חלוציות, – כושר־המעשה היוצר והמהפכני המזעיק את כל כוחות האדם להגשמת החדש, מבלי להרתע מכל קושי, מכשול וסכנה, המפעיל את הכוחות הגופניים והנפשיים וחותר בכל קורטוב של מרץ לקראת המטרה הגואלת. אמונה יוצרת ואקטיבית זו היתה תחילת נחלת בודדים, אבל דוגמת־החיים של המגשימים הראשונים חינכו לאט לאט מאות ואלפים, ואחר־כך גם רבבות, – תנופה חלוצית הפכה את חיבת²⁰־ציון והתנועה הציונית לגורמים היסטוריים.

גילויים חלוציים אלה הופיעו גם במאות הקודמות: בימי דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה, בימי עלית ר' יהודה חסיד וחבריו בתחילת המאה השבע־עשרה ובימי ר' חיים אבואלעפיה באמצע המאה השמונה־עשרה. אבל אלה היו גילויים ספורדיים בלי המשך ובלי התמדה. רק ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה התלקח הניצוץ החלוצי והתעצם בלי הרף עד שקם כעמוד־אש מאיר דרכו לנאמני העם היהודי בכל התפוצות לקראת הקמת המדינה היהודית.

אבל בלי הדרכה רעיון חברתי, שאף הוא יליד המאה התשע־עשרה היתה התנופה החלוצית מאבדת דרכה ומוציאה כוחה לריק ומדינת היהודים לא היתה נבנית וקמה, – וזה היה רעיון העבודה – כמסד העיקרי של חיי אומה בריאים. היהודים בתפוצות לא היו רק חיים בנכר ותלויים בדעת אחרים, אלא מבנה חייהם היה²¹ הכלכליים־התרבותיים היה שונה ממבנה כל עם עצמאי החי בארצו ועומד ברשות עצמו: היהודים היו גמולי אדמה ועבודה בענפי־המשק הראשיים שבהם תלוי קיומו העצמאי של עם. בלי שיבה לאדמה ולעבודה בהמונים, בלי שנוי מבנהו הכלכלי והחברתי של הישוב היהודי בארץ – לא היינו מגיעים אף פעם למדינה יהודית, כי לא תיתכן מדינה שרוב עמה אינו עובד האדמה ועושה כל העבודות הנחוצות לקיומו הכלכלי.

הרגשת הזרות והנכר, אם מתוך תגובה לאנטישמיות כבארצות אירופה המרכזית והמערבית ואם מתוך הכרת יחוד יהודי וחוסר קשר מסורתי לעם הזר ולתרבות הזרה, בארצות אירופה המזרחית, ינוקה מתנועות השחרור הלאומיות והחברתיות והכרת ערך העבודה כיסוד ראשי בחיי האומה – כל אלה היו נחלת חלקים רבים וגדולים ביהדות אירופה, וכמעט רק ביהדות אירופה, ובה הופיעה התנועה החלוצית שהפכה שאיפת דורות למעשה מגשים יום־יום, והיא שהניחה היסודות למדינה היהודית, והמעשה המופלא ביותר בחיי העם היהודי מאז כיבושי יהושע בן־נון.

ויהדות זו – חלקה השלישי נותק מהיהדות העולמית זה כארבעים שנה על־ידי המשטר הבולשביסטי ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה, וכשני שלישים נטבחו ונשמדו על־ידי התליינים הנאצים במלחמת העולם השניה.

זהו האסון הכפול, ללא דוגמה אף בהיסטוריה רבת העינויים של עמנו שפקד אותנו במחצית הראשונה של מאה זו לפני קום המדינה.

ובמחצית מאה זו ראתה גם תמורה שניה, חיובית ומפרה – בצמיחת המרכז היהודי הגדול בארצות־הברית באמריקה: ממיליון אחד בראשית המאה ועד למעלה מחמשה מיליונים בימינו אלה. וזה לא היה רק גידול כמותי בלבד. בארץ הראשית של העולם החדש צמח מרכז יהודי שלא היה כמותו אף פעם בתפוצות ישראל לעושר, להשפעה וכוח, ליכולת מדינית ורוחנית. ויהדות זו שראתה עצמה תחילה כ“מושבה” רוחנית שליהדות אירופה – הפכה להיות המטרופולין המדיני, החומרי והתרבותי של היהדות בגולה. פה קמה תנועת פועלים עצומה, שאמנם הולכת עכשיו ומצטמקת עם מעבר הדור השני והשלישי של המהגרים למסחר ותעשיה ומקצועות חופשיים. כאן קמו מרכזים חשובים ל“חכמת ישראל” ואוניברסיטאות יהודיות ובתי־ספר גבוהים למורים ורבנים, וכאן גם נחלשה וגם נעלמה כליל הרגשת הגלות והנכר, ואם כי אידיאולוגיה של התבוללות לא הכתה שורשים ביהדות האמריקנית, הרי ההתבוללות למעשה, בלשון, בתרבות, בהווי, בחיי הכלכלה והמדינה, הולכת ומתפשטת, ויהודי אמריקה רואים עצמם, לרבות הציונים שבהם, כחלק של העם האמריקני; ויחד עם זאת הם רואים עצמם כחטיבה יהודית ולבם ער לכל דבר יהודי, ועזרתם החומרית והמדינית לבנין הישוב ולהקמת המדינה – גדולה לעין²² ערוך.

וכשקמה המדינה היהודית באמצע שנת 1948 – היו דמותו, מעמדו, פזוריו ותנאי־חייו של העם היהודי שונים בתכלית מאלה שהיו בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, כשרעיון המדינה העברית נעשה אקטואלי ויסודותיו הראשונים הונחו על־ידי חלוצים מגשימים. ואם עסקני ההסתדרות הציונית שכמעט כולה הם חניכי המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים עדיין חיים באידיאולוגיה שנולדה על ברכי מציאות שנעקרה ונשתנתה ביסודה, הרי מדינת ישראל שעיניה לעתיד, מן הדין שתפעל מתוך ראיה בהירה של המציאות החדשה, גם בשטח הבינלאומי וקודם כל בשטח היהודי.

תקומת ישראל פתחה פרק חדש לא רק בתולדות הארץ אלא גם בתולדות היהדות כולה. היא זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא; היא גאלה בשנים מעטות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות ומנוונות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, בוני ארץ ומגיניה; היא נסכה תקווה חדשה ליהדות הכבולה והאילמת מאונס בגוש הסובייטי, היא גילתה כושר המעשה המופלא של האדם היהודי בכל שטחי היצירה האנושית וחידשה הגבורה היהודית; היא הקנתה לכל יהודי, הניהנה בארץ מגוריו מחופש תנועה, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית. ועל־ידי כך הובטחה בכוח, אם כי לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של העם היהודי כולו. ובזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים, ולא יפלא הדבר כי כל חלקי העם בתפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחופשיים, תושבי ארצות רווה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו את קום המדינה באהבה ובגאון, והמדינה היתה לעמוד תיכון שעליו נשענת עכשיו אחדות היהדות בגולה.

אבל אל ירום לבנו: חזון הגאולה הוליד את המדינה, אבל המדינה עדיין רחוקה מהגשמת החזון.

המדינה פתרה כמה בעיות וגם הצמיחה בעיות חדשות. רבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו ברשות עצמו, לפי צרכיו וערכיו, מתוך נאמנות יחידה לרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה המחיצה בין היהודי²³ ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר – בכל הענינים הכלכליים, המדיניים והחברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אורחים ונתינים במדינה של רוב לא יהודי (או גם אנטי יהודי), ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת אך ורק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. ישראל השיבה לעם החי בתוכה את שלימותו היהודית־האנושית, הרשות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאוויו. נתאחה בישראל הקרע העמוק שפילג בגולה את חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה בהם שמות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו שוב כבימי התנ’ך – הוויה וחוויה אחידה ושלימה המקפת במסגרת עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. הבדל יסודי זה, שהמנוח רבינוביץ לא יכול לעמוד עליו כשניסה למחוק כל הבדל ומחיצה בין ישראל לגולה. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כבוש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, ולא רק ב“חכמת ישראל”. כאן גם כוח וצבא עברי ומדיניות עברית, והספרות והשירה והאמנות העברית – שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה בהיותנו לאזרחים בני־חורין במדינת־ישראל נהפכנו לאזרחי עולם שווי־זכויות, ואני נתבעים ומצווים לנקוט עמדה משלנו בכל בעיות העולם ויחסי העמים. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה שלא ידעו היהודים בעולם זה הרבה מאות בשנים: אנו נושאים במלוא האחריות לגורלנו ולעתידנו, ואנו נדרשים לשלם מחיר יקר בעד אחריות זו.

במסיבה זו לא אעמוד על הבעיות המדיניות והכלכליות של ישראל, אבל עלי לעמוד על בעיותיה הפנימיות ועל זיקתה ליהדות העולמית.

מדינה זו הוקמה בכוח העם היהודי כולו, לא רק העם החי בדורנו, אלא זה שבכל הדורות. והיא הוקמה למען העם כולו. אבל בפועל המדינה היא נחלתם רק של מיליון ושבע מאות אלף יהודים, כ־14% של העם היהודי. ומשום כך בלבד אין המדינה רואה עצמה אלא כהתחלה, אני לא מעיז להגיד כאתחלתא, אבל לא רק מפני הכמות המעטה של יהודים שנתכנסו עד עכשיו במולדתם. למדינת־ישראל יש שני יעדים מרכזיים, והם נקבעו בהכרזת העצמאות ובשני חוקים מיוחדים, אשר אם כי אינם נקראים חוקי־יסוד – אני רואה בהם את החוקים העליונים של מדינת־ישראל אשר לאורם ילכו דורות, וכל עוד לא יבוצעו בשלימותם אין לראות מלאכתה של המדינה כמושלמת.

החוק הראשון הוא חוק השבות המכיל יעוד קיבוץ־גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי הזכות להתיישב בארץ, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ. בישראל אין כל עדיפות לאזרח יהודי על אזרח לא־יהודי. בהכרזת העצמאות קבענו, כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, אולם זכות היהודים לשוב לארץ רואה המדינה כקודמת ליסודה, ומקורה בקשר ההיסטורי שלא נותק אף־פעם בין יהודים ובין ארצם הקדומה. אין חוק השבות שייך לסוג חוקי ההגירה הקובעים בארצות שונות באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים מן החוץ ואלה סוגים. חוק השבות הוא חוק ההתמדה והרציפות ההיסטורית של זיקת הארץ לעמנו, והוא קובע העקרון הממלכתי אשר בכוח נתחדשה מדינת־ישראל.

בשנים הספורות של קיום המדינה חזרו גלויות שלימות מאסיה, מאירופה, מאפריקה לישראל, אבל עדיין אנו עומדים בראשית התהליך של קיבוץ־גלויות. אין ביכולתו של איש מאתנו להגיד היקפו ותחומיו האפשריים של קבוץ־הגלויות. יש קיבוצים יהודים הרוצים לעלות ואין להם הרשות לכך. יש קיבוצים יהודים שיש להם הרשות ואין להם הרצון. אולם אין אף קיבוץ יהודי אחד בעולם שאינו מעלה היהודים לארץ, אם מעט ואם הרבה. לשני הגורמים שפעלו בתהליך העליה לפני קום המדינה – המצוקה וחזון הגאולה, נוסף עכשיו כוחה המושך של ישראל, כוחה המושך של החירות והריבונות העברית והתנופה היוצרת של ישראל. רק העתיד יגלה כמה מחלקי העם יתכנסו שוב במולדת. ואנו בטוחים, שגם מיליוני היהודים העורגים לעליה, ונשללה מהם זה עשרות שנים הזכות לצאת – בוא יבואו.

החוק השני הקובע כיוונה החברתי של המדינה והדמות שאנו רוצים לשוות לעם בישראל – כלול בחוק החינוך הממלכתי.

בסעיף ב' של חוק זה אומר: – “מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת־ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ומלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת־הבריות.” חוק זה משרטט הקווים הראשיים של היותנו לעם־סגולה ומדינה למופת וזיקתנו המתמדת לעם היהודי בעולם. בנין חברה חדשה הבנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית, ואהבת־הבריות²⁴, וזאת אומרת חברה שאין בה ניצולי אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות. חוק זה קובע שאיפתנו לטפח בישראל תרבות הבנויה על ערכי־היהדות והישגי־המדע. והחוק תובע לא רק זיקה נאמנה למדינה – אלא לעם היהודי כולו.

גם חוק זה וגם חוק השבות – רחוקים עדיין מביצוע, ואינם אלא ציוני־דרך בו רוצה ומוכרחה מדינתנו ללכת למען תקיים יעודה ההיסטורי.

אין אנו יכולים להתפאר שהעם בישראל הוא עם־סגולה, כשם שאין אנו יכולים להתברך שעם תוספת של מיליון יהודים לאחר קום המדינה ביצענו קיבוץ גלויות. אבל אנסה לציין בקצרה ההכרח ההיסטורי לעושת מדינה זו למדינת־מופת והסגולות שיש לנו לבצע יעוד גדול כזה, וגם ההכרח והסיכוי לקבוץ גלוית מכסימלי.

לישראל יש רק בעל־ברית אחד נאמן בעולם: העם היהודי. זוהי המדינה היחידה בעולם שאין לה קרובי־דת, לשון, מוצא, תרבות, כאשר יש לעמים הסקנדינביים, לעמים דוברי אנגלית, לעמי ערב, לעמים הקאטוליים, הבודהיסטיים ועוד. הננו עם לבדד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה גזעית ולשונית – הם אויבנו המרים ביותר ולא במהרה, חושש אני, ישלימו עם קיומנו וגידולנו. בעל־הברית הנאמן היחיד שלנו הוא העם היהודי. אין־ספק, שחלקים לא קטנים של היהדות הפזורה יצטרפו אלינו בתקופה הקרובה: גם יהדות האיסלם וגם יהדות מזרח־אירופה, וגם לא מעטים מיהדות ארצות הרווחה. אולם תפוצה יהודית היתה כבר בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות בבל, תפוצה זו היתה במצרים. בימי הבית השני התרחבה התפוצה, וקשה להעלות על הדעת שהבית־השלישי יקליט²⁵ כל התפוצה שבימינו. יש סכנת חיסול התפוצה – מכינוסה במולדת, אלא מטמיעה בגולה. קיום היהדות מעכשיו לא יתואר בלי מדינת־ישראל ובלי זיקה פנימית למדינה זו. אבל גם קיום המדינה לא יתכן בלי שותפות נאמנה בינה ובין כל התפוצות. בלי השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא ישראל לכל רחבי הגולה עלולה שותפות זו להתערער. מלחמת הקוממיות ומערכת־סיני עוררו גאות היהדות והעלו קרן ישראל בעם היהודי ובעולם כולו. אבל מדינת־ישראל לא נועדה להיות אספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי.

רק בהיותנו לעם־סגולה אשר בו יתפאר כל יהודי באשר הוא – נשמור על אהבת העם ונאמנותו לישראל. גם מעמדנו בעולם יקבע לא על־ידי עשרנו החומרי ולא על־ידי גבורתנו הצבאית – אלא על־ידי המאור של מפעלנו, תרבותנו, חברתנו, ואם כי לא מעטים הצללים, ובהם גם צללים כבדים, בחיינו יש לנו יסוד מספיק להאמין כי יש ביכולתנו להיות עם־סגולה. וכבר אפשר לציין שלושה כוחות הפועלים בישראל הרומזים ברורות על היכולת המוסרית והאינטלקטואלית הגנוזה בתוכנו והם: – ההתיישבות העובדת, צבא־הגנה לישראל, חבר אנשי המדע, המחקר, הספרות האמנות, שאינו נופל בכמותו היחסית ובאיכותו הגבוהה מזו של כל עם אחר בעולם.

ההתיישבות העובדת פילסה נתיבות חדשות לחברה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית, שעדיין אין בשום ארץ אחרת בעולם, במזרח או במערב, כמותה. צה"ל אינו רק מכשיר בטחוני נאמן ויעיל, אלא גם מסגרת חינוכית המעלה את האדם, הורסת המחיצות העדתיות והשבטיות ומקנה לנוער בישראל בטחון עצמי, אחריות לכלל, חזון־תקומה.

ואם כי בשנים המעטות של קוממיותנו הממלכתית היינו מוכרחים להשקיע אמצעים אדירים בשורה הראשונה לצרכי בטחון וקליטת־עולים ובניין משק, ועוד הרבה שנים נצטרך לעשות זאת, הצלחנו להקים מוסדות מחקר ומדע וטיפחנו ספרות ואמנות העומדים על רמה גבוהה כבאחת הארצות המפותחות ביותר.

כשם שאין לזלזל בקשיים העצומים העומדים על דרך ישראל בשטח המדיני והכלכלי – כך אין להקל ראש בעומס הקשיים המוסדיים הזרועים על דרכה: הרגלי־גלות, חוסר חינוך וכושר ממלכתי, התפלגות יתרה, מפלגתיות מופרזת, התערערות דבק המסורת, חבלי קליטה, השפעת ספרות ועתונות קלוקלת מבחוץ ומבפנים, רבוי פשעים בקרב עולים שלא נתערו ונוער שנתרוקן מכל תוכן רוחני וחברתי; ולא נבצר מעמדנו הבינלאומי, בטחוננו ושלומנו ביום אחד, ולא נשיג עצמאותנו הכלכלית בקלות יתרה, וודאי לא נהיה בלי מאמצים מתמידים ומאבק חברתי לעם־סגולה; ויש זיקת גומלין בין מצבנו הכלכלי ומעמדנו המדיני ובין אפשרות התעלותנו הרוחנית והחברתית. החומר והרוח אינם שתי רשויות נפרדות. בריות גופא ונהורא מעליה תלויות זו בזו. וצפוי לנו מאבק ומאמץ קשה וממושך בכל השטחים: הכלכלי, המדיני והחברתי־תרבותי; אולם תולדות העם היהודי לדורותיו והיכולת שנתגלתה מאז קום המדינה, התמורה המופלאה שנתחוללה בקרב מאות אלפי עולים במשך זמן קצר – יש בהן לחזק אמונתנו כי עשה נעשה ויכול נוכל, – אולם לא²⁶ מעט תלוי ביחסה, במעשיה ובגורלה של התפוצה.

אנו עומדים עכשיו בפני²⁷ פזורה יהודית השונה תכלית שינוי מהפזורה היהודית לפני חמשים שנה. שני מרכזי היהדות בגולה הגדולים והראשיים הם: בארצות־הברית ובברית־המועצות. היהדות בארצות האיסלם כבר עלתה ארצה בחלקה הגדול ויש להניח שגם השארית ברובה המכריע תעלה בשנים הקרובות. יהדות אמריקה שונה מכל קיבוץ יהודי שידענו עד עכשיו בתולדותינו מיהדות בבל בימים קדומים ועד יהדות רוסיה בימי הצארים. היא צמחה וגדלה בתוך חירות ושויון, וכל העם אשר בתוכו היא יושבת הוא יליד ההגירה כמוה. בדבר אחד היא דומה לכל הקבוצים היהודים בגולה, שמבנה הכלכלי־חברתי שונה מזה של רוב העם. יותר ויותר יהודי אמריקה משתייכים למעמד הבינוני והגבוה, ומספר עובדי האדמה הוא כמעט אפסי וגם מספר הפועלים הולך ופוחת. היהודים נקלטים במסחר, בתעשיה ובמקצועות החופשיים ועושים רב במובן החומרי במקצועות אלה. כיצד דבר זה ישפיע על מצבם ויחס הרוב אליהם – ימים יבואו יגידו.

בכל שאר השטחים אין הבדל בין יהודים ובין לא יהודים. אין אידיאולוגיה של התבוללות בקרב יהודי אמריקא, אבל גדלה ההתבוללות בפועל, אם כי אין התבוללות זו כרוכה בהתכחשות להיות יהודים. אבל יהדות זו לה נקודות אחיזה ממשיות מועטות וחלשות. מתרחב הפולחן הדתי, אבל ספק אם מתגברת ההכרה הדתית. השייכות לסינגוגה או לטמפל אינה קשורה אלא בקרב מיעוט לזיקה להלכה המסורתית או לערכי הרוח של נביאי־ישראל. הארגונים השייכים להסתדרות הציונית, חבריהם אינם שונים במאומה מהיהודים שאינם שייכים להסתדרות זו. הציונות באמריקה אינה מיוסדת על הכרה של גלות ונכר ועל רצון וצורך לשוב לציון, וכל גזירה שוה מגורל היהדות²⁸ באירופה על גורל היהדות בארצות־הברית – לשבט ולחסד – אין לה שחר. אין כל מפריע ומניעה ליהודי ארצות־הברית לשמור על יהדותם וזיקתם לישראל – אבל גם אין כל הכרח פנימי וחיצוני לעשות זאת. וכל פרוגנוסה מדעית המיוסדת על הכרח היסטורי – אם בכלל יתכנו פרוגנוסות מדעיות בהיסטוריה – עלולה להתבדות. ואין טעם ותועלת בדיונים מופשטים על עתיד היהדות באמריקה – אלא על המעשה אשר נעשה למען הבטיח עתידה בהתאם לרצוננו ולצרכינו היהודיים.

שונה המצב ביהדות רוסיה. יהדות זו נידונה זה כארבעים השנה על־ידי משטר טוטליטרי ועויין ליהדות לטמיעה. הדור שגדל תחת השלטון הבולשביסטי לא יכול לקבל כל חינוך יהודי, ונותק בחוזק־יד ממסורתו ההיסטורית, מקשריו עם העם היהודי ומא"י. אינו יודע קרוא וכתוב עברית או יודית. היציאה מרוסיה אסורה עליו. ואילמלא תקומת ישראל היה במוקדם או במאוחר נידון לכליה במובן היהודי.

אולם גם משטיר טוטליטרי אינו כל יכול ואינו מבוטח מתמורות וחליפות. בניגוד להלכה המוצהרת על הגדרה עצמית לכל עמי ברית־המועצות אין היהודים, הנחשבים ללאומיות יהודית באופן רשמי, ניהנים מזכות הגדרה זו. נסיון בירוביג’אן נחל כשלון חרוץ. האנטישמיות בברית־המועצות, אם כי היא אסורה לפי החוק, לא פסקה ולא נחלשה. עובדה זו לא פחות מעובדת קיום ישראל מעודדת ומגבירה ההרגשה היהודית, אם כי בתנאי המשטר הקומוניסטי אין לה כל ביטוי מאורגן ותרבותי, מחוץ לקיום בית־כנסת בודד פה ושם. אולם הבעיה היהודית ברוסיה נעשית יותר ויותר אקטואלית גם מבחינת השליטים, ואין זה מן הנמנע שלא יגיעו סוף סוף, ואולי בשנים הקרובות ביותר, לפתרון הממשי היחיד: פתיחת השערים לעלית יהודים לארץ. לפי ידיעות מהימנות מגיע מספר היהודים ברוסיה לשלושה – שלושה וחצי מיליונים. אם יפתחו השערים יש להניח שמחצית היהדות הרוסית לפחות תעלה ארצה, ועל מדינת־ישראל ועל כל היהדות להתכונן לאפשרות זו, הנושאת בחובה גם קשיים עצומים וגם סיכויים מבורכים שלא היו כמותם – בשביל מדינת ישראל ועתידו של העם היהודי בכללו.

ואם כי למעלה משמונים אחוזים של יהדות הגולה מרוכזים בשתי המעצמות האדירות בעולם – אין להסיח הדעת מחשיבות הקיבוצים היהודים בשאר ארצות הרווחה: במערב אירופה, בקנדה ובאמריקה הלאטינית, בדרום־אפריקה ואוסטרליה וניו־זילנד. ואם כי התנאים בארצות האלה אינם דומים בכל לתנאים בארצות־הברית – הרי הדמיון הוא רב. וגם פה אין לעסוק בפרוגנוסות מופשטות, – אלא בדרכי פעולה והעמצאים²⁹ המסוגלים להעמיק הכרת היעוד היהודי והיו חדות היהדות, והם לדעתי שלושה: – חינוך עברי אשר במרכזו תעמוד ידיעת ספר־הספרים. הגברת הזיקה אישית לישראל בכל הצורות (ביקורים, השקעות, חינוך ילדים, נוער ותלמידי האוניברסיטאות לזמן פחות או יותר ממושך³⁰ בישראל, כולל הכשרה חלוצית של טובי הנוער והאינטליגנציה להצטרף לבוני הארץ ומגיניהן, והעמקת הזיקה לחזון הגאולה המשיחית, ז"א חזון הגאולה היהודית והאנושית של נביאי ישראל. שלושה אלה הם המכנה המשותף אשר ביכולתו לאחד את היהדות הדתית, הארטודוכסית, השמרנית, המתוקנת והחופשית ולתת טעם ומובן ויעוד יהודי גם לאותם היהודים אשר לא יצטרפו לתהליך קבוץ הגלויות, והם גם ישמשו דבק³¹ מוסרי ותרבותי בין יהדות הגולה ובין ישראל. ספר³²־הספרים, מדינת ישראל וחזון הגאולה המשיחית – זהו החוט המשולש אשר יקשר וירתק את היהדות באשר היא – ולא יינתק, אני מקוה, לעולמים.

11.8.1957