רקע
ר' בנימין
[אמר המרצה: בסדורו של עולם נתיחד מקום לסופר]
ר' בנימין
תרגום: מאיר וילקנסקי (מגרמנית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: בתוך: יפת; יפו : יפת; [תרע"ב-תרע"ג]

אמר המרצה: בסדורו של עולם נתיחד מקום לסופר או למזכיר, שיהא הולך ומפרסם את מפעליו של רוח־החיים הפלאי, השופע ויוצר בַּכֹּל. פקודתו הוא, שיהא קולט ברוחו את המעשים וְשֶיָבוֹר אחר כך את הנסיונות היותר חשובים והיותר אופיים.

הבריאה רוצה בפרסומא־מלתא. כל הדברים מצווים ועומדים, לספר את קורותיהם. תועים להם מַזּרות וצורי־חלמיש – וצלם מלוה אותם. הסלע המתגולל משאיר את פתוחיו בהר, הנחל את אפיקיו ביבשה, החיה את עצמותיה בשכבת האדמה, חציר ועלה – את מצבתם הצנועה בפחם. טפת מים חוקקת אוֹת שלה בחול או באבן. אין רגל פוסעת על פני השלג או האדמה מבלי השאיר אחריה את תכנית מהלכה באותיות פחות או יותר מתמידות. כל פֹּעַל האדם מאליו יכתב בזכרון בני דורו וגם במדותיו וחזות פניו הוא. האויר מלא צלילים, רקיע השמים – אותות, הארץ הוא כֻלה מצבות זכרון וכתובות וכל דבר מכוסה רמזים, המדברים אל לבות הנבונים.

בטבע הולך ונעשה הרשום־מעצמו הזה בלי הפסק; דומה הוא לחקיקתו של החותם. אין הוא מוסיף על העובדה כלום ואינו גורע ממנה מאומה. דברים כהויתם. אפס הבריאה שואפת אל עָל ואצל בני האדם מגיעה ההרצאה לידי מדרגה גבוהה משל חקיקת החותם; כאן היא מעין צורה חדשה ויותר־יפה של האורגינל. ספור העובדה הוא מעתה מין חי נושא את עצמו, כמו העובדה גופא בעודה בחייה. זכרונו של האדם הוא מעין ראי, שכיון שקלט לתוכו את צורות הדברים המקיפים אותו, דומה כאלו נפח בו רוח חיים והרי הוא מסדר את הדברים הללו במשטר חדש. העובדות שנתכנסו לתוך ממשלתו של הזכרון אינן נחות שם באפס תמורה אלא הללו נובלות ונגוזות והללו מאירות ונוצצות, ועד מהרה נצבת לפנינו תמונה חדשה, מחוברה מן הרשמים החזקים ביותר. יד האדם בזה. אוהב־שיחה הוא האדם; ומה שעליו להגיד, מעיק על לבו כמשא לעיפה ולא נוח לו עד אשר הגיד את דברו. ברם, מלבד שמחת־הדבור המשותפת לכל, הרי ישנם בני אדם המחוננים בכשרונות מצוינים למשנה־יצירה זו. אדם לעט יולד. הגנן נוצר כל שתיל, כל זרע וכל גרעין של אפרסק מפני שתעודתו לטעת. לא פחות ממנו מסור הסופר לעסקיו הוא. כל מה שעינו רואה או שמעלה בנסיונו משמש לו מודֶל וקובע לו מקום בתוך תמונתו. כסבור הוא, כי המימרא השגורה, שישנם בעולם אי־אלו דברים, שלא ניתנו לתאר אותם, – אינה אלא שטות גמורה. לדידיה – כל מה שישנו בגדר המחשבה ישנו גם בגדר התאור, כנשגב כשפל; והוא היה מתאר אפילו את רוח הקודש, או היה לפחות מנסה את כחו בזה. מה שהוא מקיף, עדין או יקר ביותר, מעורר דוקא משום זה את תשוקתו – והוא ישים את עטו בו. האדם הוא, אליבא דידיה, הכשרון לצייר והבריאה כלה – האפשרות להצטייר. בכל שיחה, בכל אסון מוצא הוא חומר חדש, כמו שיביע את זה המשורר הגרמני:

“חָנַנִּי אֱלֹהַי לְסַפֵּר אֶת מַכְאֹבַי”.

הוא מקבל את רְוחיו מעוצר זעם וצער. מעשה פזיזות מאלפהו לפתוח את פיו בחכמה. הרפתקאות וסערות־הלבב אך נופחות רוח במפרשיו; כפתגמו הנאה של לותר: “כשאני כועס, אני יכול להתפלל ולדרוש יפה”. ואלמלי ידענו את תולדותיהם של אי־אלו נאומים מצוינים, אפשר שהיינו נזכרים בחביבותו של השולטן אַמורַט, מי שצוה להתיז את ראשיהם של פרסיים אחדים, למען אשר ביזליוס, רופא החצר, יוכל להסתכל בפרכוסיהם של שרירי־העורף. מפלותיו של הסופר אינן אלא הכנות לנצחונותיו. רעיון חדש או איזה משבר במהלך סערת־הלבב מאלפהו, שכל מה שלמד וכתב עד הנה אינו אלא חצוניות ויוצא־דופן – אינו העובדה בעצמה אלא איזו שמועה על אודותה. ובכן? האם ינפץ מעתה את עטו? לא; הוא מתחיל את תאורו מחדש, באותו האור שנתגלה לו – אולי יצליח להציל מעתה קושט דבר אמת. יד הטבע בזה. כל רעיון שניתן להגות בו ניתן גם להאמר וגם חותר הוא להאמר ולו אפילו בכלי מבטא גסים ומגמגמים. ואם עדיין כלי־המבטא האלו אינם מסוגלים לזה, הרי ימתין הרעיון להם, יהפוך ויהפוך, וסופם שיעשו את רצונו ויבטאוהו כהוגן.

שאיפה זו לבטוי מְחַקֶה, שאנו פוגשים אותה בכל מקום, היא אמנם אופית בעד מגמת הטבע אבל אינה עדיין יותר מסטנוגרפיה. ואולם ישנן מדרגות גבוהות מזו ולטבע ישנן מתנות יותר נעלות בעד קְרוּאֶיהָ, בעד מפלגת החוקרים והסופרים, הרואים שייכות, במקום שהמון רואה אך קטעים, החשים בקרבם את התשוקה, להראות את הדברים במשטר עילאה וליצור כביכול את הציר, אשר עליו יסוב העולם. השתלמותו של החוקר או של האדם־ההוגה יקרה לטבע עד מאד. לעולם אין היא מסיחה את דעתה מתעודה זו, שהיתה כלולה מִשֶׁכְבָר בתכנית ראשונה של מעשה־בראשית. הסופר איננו חזיון שבמקרה או “בדיעבד”, אלא חוליה אורגנית, אחד מעמודי העולם, צפוי ונארג בתוך רשת הדברים מאז ומקדם. הרגשת העתיד ותשוקת המפעל שולטות בו. איזו להבה חבויה בחזהו, המלוה את קליטתה של כל אמת יסודית, שהיא מעין־קרן אור של חמה רוחנית, החודרת לתוך עומק מכרה־ההרים. כל דמדום־מחשבה מודיע תיכף בשעת יצירתו את ערכו – אם הוא תעתוע גרידא או איזה כח.

ואם לעולם לא תכבה להבתו של הסופר, הנה, מאידך גיסא, יש דרישה וצורך למדי במתנותיו. לחברה יש תמיד ותדיר התשוקה לאותו האדם הבריא, המחונן בדי כחות־המבטא, בכדי להשיב כל דבר חד־צדדי ליחסו הנכון. שטופי הכבוד ולהוטי הכסף באים עם ההומבוג החדש והחדיש שלהם בצורת איזה חוק המכס, טֶקסס, מסלת־הברזל, רומניוס, מסמריות, קליפורניה; ובאשר הוציאו את הדבר מתוך יחסיו לכן יכלו בנקל להלבישו במחלצות זוהר, ותיכף ומיד יתהולל סביבו המון עצום, שלעולם לא ניתן להוָכח או להרפאות ע"י המון מתנגד, שאך משום זה לא נאחז בחבלי שגיונות אלו, באשר הוא שקוע כבר בטיט היון של מדוחי שוא אחרים. אפס אם יקום אחד האדם, אשר עינו תקיף את כל החזיונות הללו וישיב את הדבר המקסם לתוך גבולותיו וסביבותיו האמתיות – אז תחלוף מיד האילוזיה ובינתה המחודשה של העדה תביע תודה לבינת המזהיר.

החוקר הוא בן־הדורות אבל ביחד עם יתר האנשים רצונו לחיות בטוב גם עם בני דורו הוא. ואולם העם הנבוב רגיל לראות איזה קו של גחוך מתוח על החוקר או הסופר, מה שאינו עלול להזיק, כל עוד אלה אינם שמים לבם לזה. בארצנו חולקים כבוד הן בשיחת הבריות והן בבטוי דעת הקהל לאיש מעשיי; את האמידים שבעדה מזכירים בהוקרה מציינת בכל החוגים. עמנו תמים דעים הוא עם נפוליון בנוגע לאידיאולוגים. האידיאות מהרסות סדר והרוחה ועושות לבסוף את בעליהן לשוטים. הכל מאמינים, כי שליחת אנית־סוחר מנוי־יורק לאיזמיר או ריצת־הרגלים בכדי למצוא שותפים לחברת־מניות חדשה בעד בית־חרשת גדול של מטוה או העסקניות באיזה קלוב מדיני וההשתמשות במשפטיהם הקדומים ובקלות דעתם של הכפריים, בכדי להשיג את קולותיהם לחודש נובמבר – שכל זה הוא ענין מעשיי וראוי להרים על נס.

אלמלי באתי אני להשוות מעשים ממדרגה גבוהה הרבה מאלו עם חיי המחשבה, לא הייתי מעיז להחליט בבטחה לכבודם של הראשונים. להארה פנימית יש ערך כ“כ גדול בעד האנושיות, עד שהמתבודד והנזיר יכולים להגיד הרבה, הרבה לשבח חייהם המוקדשים לעיון ולתפלה. בעד כל מעשה עליך להרים את מִסְך באיזו מפלגתיות, באיזו פזיזות, באיזה חוסר הרמוניה. קום ועשה, אם רצונך בכך – אבל דע שאתה מסכן א”ע. מעשיהם של בני אדם חזקים יותר מדאי בשבילם. בוא והראני בן אדם שעשה איזה מעשה ולא היה לבסוף קרבן ועבד כפות למעשהו. מה שעשו אוסר אותם באזיקים וכופה אותם לעשותו מחדש. המעשה הראשון, שהיה צריך לבוא לשם נסיון, נהיה לדבר שבקדושה. המתקן הנלהב מגשם את רעיונו באיזה מנהג או אגודה וסופו שהוא וידידיו נקשרים בחצוניות ונשמטים מן הרעיון. הקויקר יסד את הקויקריות והשיקר את בית־הכנסת ואת המחול שלו ואע“פ ששניהם מוסיפים לפטפט ע”ד הרוח, הנה הרוח מהם והלאה ואין אֹתָּם אלא חזרה מכנית נבובה. אפס איה הם הדברים החדשים שלהם מהיום? והחסרון הזה מתגלה כבר במעשים של התלהבות; ואולם באותם המעשים הדלים, שכל עיקרם אינו בא אלא לעשותנו ליותר מרובי־פנוק ומוגי־לב, במעשי ערמה, במעשים, הגונבים ומשקרים, במעשים, המפרידים בין הכשרון העיוני והמעשיי ומכריזים חרם על השכל והרגש – בכל המעשים הללו אין אלא חסרון ומִשְׂפָח. אנשי הינדו כותבים בספריהם הקדושים: “רק הילדים – ולא הנבונים – מחלקים לשנים את הכשרונות העיוניים והמעשיים. באמת שניהם אחד הם ושניהם מגיעים לנקודה אחת ומה שעולה בגורלם של המחזיקים באחד מהם עולה גם בגורלם של המחזיקים במשנהו. ואיזהו האדם הנבון? מי שמשיג, כי תורות העיון והמעשה אחת הן”. כי מעשה גדול מקורו במסבות רוחניות. מדת המעשים הוא הרגש, המהולל אותם. המעשה היותר גדול יכול אפוא בנקל להעשות בד' אמות של החיים הפרטיים והכמוסים ביותר.

המעטת־דמות זו אינה באה מאת העומדים בראש אלא מאת בני־אדם גרועים. האדם החזק, העומד בראש המפלגה המעשית, מחזיק באידיאות הזמן ורוחש סמפטיה גמורה למפלגת בעלי־העיון. אין מדרך בני־אדם מצוינים באיזו מדה להביט מגבוה על חבריהם באיזה מקצוע אחר. בשבילם יש לעולם ערך אך ורק לשאלתו של טלירן; לא: האם עשיר הוא? האם חשוד הוא? האם הוא בין הטובים? האם יש לו כשרון פלוני או אלמוני? האם הוא בין המתקדמים? האם הוא בין המשמרים? אלא: האם הוא בכלל מי־שהוא? האם הוא מביע מה? הוא יכול להיות טוב בדרכו הוא. זהו הכל מה ששואל טלירן, מה ששואלת דרך הצבור, מה ששואל השכל הבריא. הֱיֵה ממשי וראוי לתהלה, לא כפי שאנו יודעים אלא כפי ידיעתך. אנשים מצוינים אינם שואלים במה מצטיין איזה אדם, אלא אם בכלל הוא מצטיין. האדם החרוץ אוהב את חברו ואינו בא עליו בעקיפין, שיהא דוקא נואם, אומן, אמן או מלך.

באמת אין לחברה ענין יותר חשוב מאשר מצבם הטוב של עם־הספר. ואין להכחיש, כי בני האדם נכונים בלב ונפש להכיר ולהודות בגדלות מעשים רוחיים. ובכל זאת אין הסופר תופס אצלנו מקום בראש. כמדומה אני, שהוא בעצמו אשם בזה. הליטרא אינה נחשבת אלא כליטרא. היו זמנים והעריצוהו כאדם קדוש; הוא כתב ספרי־הקודש, הימנונין, ספר החקים, אֶפיס, שירים טרגיים, חרוזים סיביליניים ופתגמים כשדיים, אמרים לקוניים, שחקקום על גבי כתלי המקדש. כל מלה היתה דבר אמת והעירה את האומות לחיים חדשים. הוא כתב בלי קלות־ראש ובלי בחירה. כל מלה היתה חקוקה – ע“פ הכרתו – בשמים ובארץ; והשמש והכוכבים היו אך אותיות של אותה כונה גופא ובלי נחיצות גדולה מזו. ואולם כיצד אפשר לכבדהו, אם הוא גופא אינו מכבד א”ע; אם הוא נבלע בתוך ההמון; אם הוא חדל להיות מחוקק ונהיה דלטור, המקבל עליו את מרותה של דעת הקהל המתחלפת; כאשר הוטל עליו להגין בעזות מצח של עורך דין על שלטון רע או לנבוח מראשית השנה עד אחרית השנה בעד האופוזיציה; או לכתוב בקורת בנוסח מקובל או ספורים מקולקלים או בכלל לכתוב בלי מחשבה ומבלי לשוב אף פעם, ביום או בלילה, למעינות השפע האלהי?

תשובות אחדות על השאלות הללו נוכל להשיג, כאשר נסקור את רשימת האנשים בעלי גאוניות ספרותית של תקופתנו. בין אלה לא נפגוש שֵם יותר הגון, שראוי להיות לנו למופת בנוגע לכחו וחובותיו של החוקר או הסופר, מאשר זה של גיתה.

את נפוליון תארתי בתור ריפרזנטנט של השאיפות והחיים החצוניים־הפופולריים של המאה התשע עשרה. הצד השני, הפייטן שלה, הוא גיתה, בן־משק של מאת־השנים הזו; מי שנשם את אוירה ונהנה מפירותיה; מי שהיה אי־אפשרי באיזו תקופה קודמת ומי שע“י רוחו הענקי הציל את זמנו משם־רע של חולשה, שהיה חל בודאי – לו חסר הוא – על המפעלים הרוחיים של תקופתו. הוא מופיע בזמן שכזה, שקולטורה כללית מתפשטת בו ומטשטשת כל הקוים המיוחדים והבולטים ביותר; שבו חסרים אופים גבוריים ובמקומם הולכת ונבראת הרוחה חברתית ועבודה משותפת כללית. אין פייטן אבל ישנן להקות של סופרים פיוטיים; אין קולומבוס אבל ישנן מאות קפיטנים של בי־דואר מזוינים בטלסקופים, ברומטרים, מרק מרוכז וקונסרבים; אין דמוסתינס, אין שטם אבל יש מספר הגון של פרלומנטאים פקחים ועורכי־דין מפורסמים; אין נביא ואין עיָר וקדוש בארץ אבל ישנן כנסיות של כהנים; אין מלומד אבל יש חברות תורניות, מכבש־דפוס זול, אולמי־קריאה ובתי־עקד־ספרים בלי מספר. מעולם לא שלטה ערבוביה כזו. העולם מתרחב ומתפשט כמו סְחַר אמריקה. את חיי היונים, הרומאים או של ימי הבינים יכולים לחשוב לפשוטים בערך ושאפשר בנקל לסקור אותם, אבל החיים המודרניים הם צרופים של כ”כ הרבה דברים, שיכולים להעביר את האדם מדעתו.

גיתה היה הפלוסוף של שפעה זו; בן מאה ידים, מֵלָא עינים, הרי הוא מוכשר ומוכן ומזומן בשמחה להִטָפֵל לערבוביה שוטפת זו של עובדות ומדעים ולסדרם על נקלה ע"י כשרונו. רוח־של־גברא, אשר שלל־צבעים המרובה של הקליפות המקובלות, שכסו את החיים, לא עור את עיניו ואשר מבטו חדר דרך כל הקליפות הללו ושהיה מוכשר לשאוב את כחו ישר מן הטבע, אשר חי אתה באחדות שלמה. נפלא הדבר, הוא חי בעיר מצערה, במדינה זעירה וחלשה ובזמן שכזה, שגרמניה לא עמדה בו ברום המדרגה בין האומות, בכדי שתוכל למלאות את רוח בניה באיזה גאון של ממשלה תקיפה, כדרך שהיה משפיע בודאי שר־האומה של צרפת או אנגליה או, לפנים, של רומא ואתונא. אפס בספריו לא תמצאו שום סימן של גדרים פרובינציאַליים. אין הוא בעל חוב של מעמדו אלא הוא נולד ברוח כביר וחפשי.

הילני או החלק השני של פויסט הוא פלוסופיה של הספרות כתובה בשירה; מפעלו של איש, שהיה שַׂר כל הסטוריה, מתולוגיה, פילוסופיה וחכמה, של כל ספריות העמים באותו האופן האינציקלופדיי, שבו חוקרת ההשכלה החדשה בהשתתפותם המעשית של כל העמים את האמניות של הארצות הרחוקות ביותר, את ממשלת הגיאולוגיה, החמיה וההנדסה; וכל מקצוע ומקצוע מקבל בספר ע"י שפע זה אופי אוירי ופיוטי. מסתכלים בסִלוד בפניו של מלך; אבל אלמלי היו באים לכנסיה של מלכים היתה העין מסתכלת בחֵרות בחטיבותיהם של כל אחד ואחד מהם. אין אלו זמירות־פרא מפליאות אלא צורות־שירה משוכללות, שמסר להן המשורר את המסקנות של הסתכלות בת פ' שנה. הסתכלות חריפה וחודרת זו עושה את הספר הזה באמת לפאר דורו. הוא מודיע בעצמו על זמנו. ובכל זאת משורר הוא – משורר עם זר דפנים יותר גֵאֶה משל כל בני דורו ומתחת כל הסבל הזה של המקרוסקופים (שהרי דומה הדבר, כאילו הוא מציץ ומסתכל ע"י כל סדק שבעורו) יעורר את כנורו בכחו וחנו של גבור.

פלאי הספר הזה הם בחכמתו הנשגבה. ברוחו הענקי של האדם הזה מתרכזות התקופות הקדומות והנוכחות עם כל הכבודה אשר בהן, עם אמונותיהן, משטריהן וארחות מחשבותיהן לטפוסים יסודיים ואידיאות. איזו מתולוגיות חדשות צומחות בראש זה! היונים אמרו, כי אלכסנדר הגיע עד החאַאָס: גיתה כ"ג הגיע, זה לא כבר, להתם; הוא עוד העיז לצעוד למעלה מזה – ושב בשלום.

במחשבתו שולטת חֵרות משיבת נפש. האופק האין־סופי המלוה אותנו תדיר שופך את הדרו על דברים שבקטנות, שבהרגל והכרח כמו על מאורעות של חגים ומועדים. הוא היה נשמתה של מאת־השנים. אם היא היתה תורניית ונעשית ע“י רבוי האוכלסין, חזוק האורגניזציה וחנוך החלקים הפרטיים מעין אקספדיציה גדולה של חוקרים, ואם היא אספה ערימה גדולה של עובדות ותוצאות במהירות שכזו, ששום איש־המדע לא היה יכול לחלק אותה למחלקותיה – הנה לבו של גיתה היה די מרווח, בכדי להכניס את כלן בסדר. היה לו הכח לחבר את האטומים הנפרדים מחדש ע”פ חוקם הם. הוא עטף את ההויה החדישה שלנו בפיוט. בתוך הפעוט והפרטיי ביותר הכיר הוא את הגניוס של החיים, את הליצן פרומיתיאוס, השוכן קרוב אלינו, והראה כי השעמום והחולין, שאנו מיחסים אותם לתקופתנו, אינם אלא אחת המסוות אשר על פניו:

“גם מנוסתו אך קרבה מתחפשת היא”,

שהוא אך החליף את תלבשתו העליזה בבגדי־עבודה ולא היה בליברפול או בהַג במאומה פחות עליז ועשיר מאשר ברומא או באנטיוכיה. גיתה חפש אחריו בראש־הומיות ובמגרשי הצבור, ברחובות הטיול ובבתי־מלון; ובתוך הממשלה החזקה של חיי יום יום ושל החושים הבריאים הראה הוא את הכח הדמוני, השואף להתפרצות; הוא הראה, שאיזה חוט מתלוגיי הולך ונמשך במעשי יום יום, שהוא מובילנו אל האגדות העתיקות, כאשר נתבונן לעקבות כל מנהג, הרגל, חפץ וכלי עד מקורו הראשון בבנינה של האנושיות. תכלית שנאה שנא גיתה את ההשערות ואת המליצות: “אם עלי לשמוע דעתו של אחר, אז עליו להגידה באופן חיובי; פרובלמטיות יש לי די משלי” – הוא כותב בטון היותר פשוט ושקט, מחסיר הרבה יותר ממה שהוא כותב וכל מלה מִתְכַּוֶנֶת לאיזה דבר. הוא ברר את ההבדל שבין הרוח והאמנות של העולם העתיק והחדש. הוא באר את האמנות, את מגמתה ואת חקותיה. הוא אמר את הדברים היותר נאים על הטבע, שנאמרו עליה באיזה זמן. הוא ראה את הבריאה באותו אור שראוה הפלוסופים הקדמונים, שראוה שבעת החכמים – ואם יחסרו הנתוחים וצרופי־המסקנות של צרפת, הנה ישארו לנו פיוט והומניות, וגם אלו אינם בלי כשרון תורניי. בכלל הרי העינים הן חשובות מטליסקופים ומיקרוסקופים. הוא מסר לנו את המפתח לכמה מקצועות הטבע ע“י הנטיה היקרה לאחדות ופשטות, שהיתה טבועה בו. כך עמד על האידיאה הראשית של תורת הצמחים, כי הֶעָלֶה או עין־העלה הוא היסוד של הבוטניקה וכי כל חלק של הצמח אינו אלא עלה שנשתנה בהסתגלותו לתנאיו וכי ע”י השתנות התנאים יכול העלה ליהפך לאיזה אורגן אחר או איזה אבר אחר יכול שוב ליהפך לעלה. כמו כן שער במקצוע האוסטאולוגיה, כי החוליה שבשדרה יכולה להחשב ליסוד השלד וכי הראש אינו אלא החוליה העליונה שנשתנתה. “הצמח מתפתח מפקה לפקה ונגמר באחרונה בפרח וזרע. כמו כן גדל הכרץ או הגזם מקשר לקשר ומסיימים בראשיהם. האדם ויתר החיות המפותחות בנויות ע”י חוליות וכחותיהם באים לידי התרכזותם בראשיהם“. באופטיקה בטל את התאוריה המלאכותית של שבעה צבעים ובא לידי מסקנה, כי כל צבע הוא צרוף של אור וחושך ביחסים חדשים. באמת לא חשוב לדעת, על איזה תימה הוא כותב. הוא מביט בעד כל נקבובית שבעורו וצפון בו איזה כח־מושך אל האמת. הוא יבחן את דבריכם. הוא שָנא את התעתועים־השעשועים ואינו שונה על איזה ספור של נשים זקנות אך ורק משום שבני אדם האמינו בו איזו אלפים שנה. הוא גופא יכול ורשאי לבחון אותו כמו כל אדם אחר. והוא מניפהו בכברה. דומה הדבר כאלו הוא אומר: “הנה אני פה למען אשר אהיה המדה והמשפט של הדברים האלה ולמה עלי לקבלם בלי בחינה?”1 ובשביל זה קשה כ”כ לשכוח מה שהוא אומר על האמונה, על סערת־הלבב, על חיי־נשואין, על המדות, על הקנין הפרטי, על מטבעות־הנייר, על תקופות הדת, על העושר או על איזה ענין אחר.

בוא וראה את הדוגמה היותר מציינת בנוגע לנטיתו, לגשם כל בטוי שגור באיזו תמונה. השטן מלא תפקיד חשוב במתולוגיה של כל הדורות. גיתה בחל במלה, שאינה כְּסות לאיזה דבר ממשי. ומדה זו הביאה ברכה גם הפעם. “מעודי לא שמעתי על איזה פשע, שאני לא הייתי יכול לעשותו”. והרי הוא אוחז בערפו של הַשֵד. עליו להיות ממשי; עליו להיות אדם מודרני; עליו להיות ארופאי; עליו להיות לבוש כג’נטלמן, להיות מוכתר בנמוסין טובים ולטייל ברחובות ולדעת היטב את ארחות החיים של וינא או הידלברג משנת 1820 – או לבלי להיות כלל. בשביל זה פשט אותו את בגדי המתולוגיה, הסיר ממנו את הקרנים, את הזנב ואת הטלפים, את אִשו ואת גפריתו ובמקום לבקשו בספרים ובתמונות חפש הוא אחריו בתוך לבו הוא, בכל צל של קרירות, של אהבה עצמית ושל חוסר־אמון, המאפיל ומקדיר את חיי האדם בין בצבור ובין ביחידות – ומצא כי התמונה רכשה לה ממשיות וְאֵימה על ידי כל מה שהוסיף או שהחסיר. הוא מצא, כי מהותו האמתית של האשמדאי הזה, שהיה מרחף כצל מסביב למשכנות האדם, אינה אלא השכל הקר, כשהוא משמש – כמו שהנטיה עֵרה תמיד – כלי־שרת לחושים. והלך והטיל לתוך הספרות במפסטופל שלו את התמונה האורגנית הראשונה במשך כמה דורות, ושתשאר בה לעד כזו של פרומיתאוס.

אין מגמתי לנתח את ספריו המרובים. הם מכילים תרגומים, דברי־בקורת, דרמות, שירים ליריים או של כל סוג אחר, יומנים ספרותיים ותמונות של אנשים מצוינים. ואולם אין אנו יכולים להשתמט מבלי לדבר ביחוד על וילהלם מֵיסטר.

וילהלם מיסטר הוא רומן בכל מובן המלה, הראשון במינו, ובעיני מעריציו הרי הוא התמונה היחידה של החברה החדשה, – כאלו הרומנים האחרים, למשל, אלו של סקוט, עוסקים רק במיני התלבושת ויתר התנאים החצוניים והוא עוסק ברוח־החיים גופא. הספר הזה עטוי עדיין באיזה צעיף. אנשים נבונים קוראים אותו בהתפלאות והתפעלות. יש שמחשיבים אותו בתור ספר גאוני יותר מהמלט. כמדומה אני, כי שום ספר ממאת השנים הזו אינו יכול להדמות לו במתקו ונעימותו; כה חדש, כה מעורר את הרוח, משמח אותו כ“כ ברעיונות טובים ורבים, מאיר את עיניו בנוגע לחיים ומדות ותכונות האדם; כ”כ הרבה רמזים בנוגע לדרך החיים, כ"כ הרבה הארות מעולם אחר, נשגב, ובלי שום קו של מליצות או שטחיות. ספר שמעורר בודאי את סקרנותם של צעירים מחונני־כשרון ואולם ביחד עם זה – ספר שאינו מניח את הדעת. אוהבי הקריאה הקלה, אלה שבאים לקרותו בכדי למצוא בו אותה ההתענינות המצויה ברומנים, אינם מרוצים ממנו. ומאידך גיסא, גם אלה שמתחילים את קריאת הספר בתקוה נעלה, כי יקראו בו ספור אמתי על הגאוניות ושכרה חלף יגיעה ומחסורה – גם הם יש להם יסוד להתאונן. לפני איזה זמן נזדמן לנו ספור אנגלי, שבא לתאר את התקוות של תקופה חדשה ולברר את תקותה של המפלגה הנקראת “אנגליה הצעירה” ושבו הגמול היחידי של מעשים טובים – בחירה לפרלמנט ותואר האצילים. סוף הרומן של גיתה אינו פחות תפל ובלתי מוסרי. ג’אורג' סנד תארה בקונסואלו ובהמשך של זה תמונה יותר נכונה ונכבדה. במשך הספור גְדֵלים הגבור והגבורה במדרגה כזו עד שהם מקעקעים את שלחן־האשקקי הפורצֶלַני של המסורת האצילית. הם עוזבים את החברה ואת נמוסי מפלגתם, הם מסתלקים מֵעֹשְׁרָם ונהיים עבדי אידיאות רמות ושל מגמות חברתיות היותר נשגבות; עד שהגבור, שנעשה מיסד ומרכז אגודה, שמטרתה להביא למין האנושי את המתנות היותר יקרות, אינו עונה על שם־התואר שלו, המצלצל באזניו כהד רחוק ומוזר.

“אני הנני רק אדם”, אומר הוא, “אני נושם ועובד בעד האנושיות”. ואת מעשיו הוא עושה בחוסר־כל ובקרבנות קצוניים. לעומת זה יש לו לגבורו של גיתה כ“כ הרבה לקויים ופגימות ומתארח לחברה רעה כ”כ, עד שהקהל האנגלי הפכח הרגיש אי־נעימות כאשר נתפרסם הספר בתרגום אנגלי. ואעפ"כ הרי הספר הזה מלא וגדוש חכמה, דעת העולם וחקר החקים; הנפשות מתוארות באופן כה אמתי ועדין ובקוים כה מעטים ובלי עודף של מלה אחת יתירה והספר כלו הוא תמיד כה חדש ורב־שפע, – שעלינו לתת לו ללכת את דרכו הוא ולהיות נכונים לקבל מן הטוב שבו כפי מדת יכלתנו ולהיות מובטחים, כי אך זה עתה החל את מעשהו וכי עוד עליו לשרת למליוני קוראים.

הפרובלימה היא התפתחותו של דמוקרט לאריסטוקרט, – במשמעת היותר טובה של שני הכנויים הללו. והתפתחות זו אינה נעשית באיזו דרכים עקלקלות ובהתרפסות, אלא בפתח שערים. הטבע והאופי מסייעים לזה ובינת־אדם וישרו עושים את המדרגה הרמה לחשובה באמת. שום צעיר יקר־הרגש אינו יכול לעמוד בפני הקסם של ממשיות הספר הזה, שיש בו במדה מרובה להלהיב גם את השכל וגם את אומץ־הרוח.

נובליס הנלהב והקדוש מציין את הספר הזה: “כלו חדיש ופרוזאי; הרומנטיות נתמזמזה כליל, כמו כן הפיוט שבטבע ופלאיה. הספר עוסק רק במעשיהם היום יומיים של בני האדם; זהו ספור מפויט מן החיים האזרחיים והביתיים; החלק הפלאי שבו מתואר גלוי־לכל כחלום ודמיון נלהב” – ואעפ“כ, מה שהוא ג”כ מציין, מהר נובליס לשוב אל הספר הזה, שנתחבב עליו ביותר עד אחרית ימיו.

מה שנותנת איזה ערך מיוחד לגיתה בעיני קוראיו הצרפתים או האנגלים, זוהי תכונה אחת המשותפת לו ולאומה הגרמנית – נטיה מושרשת לאמת פנימית. באנגליה ובאמריקה חולקים כבוד לכשרון ואם הוא משתקע בסיוע לאיזו מגמה ברורה ומובנה או לאיזו מפלגה או גם להיפך: אם הוא נמצא בהתנגדות תמידית להן הרי השביע רצון את הקהל. בצרפת מתענגים על ברק השכל כשהוא לעצמו. ובכל הארצות האלו כותבים בעלי הכשרון מפאת הכשרון. מספיק אם השכל מוצא ענין ואם הטעם הטוב מרוצה – כשמתמלאים כ“כ הרבה עמודים ועוברות כ”כ הרבה שעות באופן נעים ומכובד. לרוח הגרמני חסר הברק הצרפתי, הפקחות המעשית של האנגלי והאבנטורה של האמריקאי ואולם יש בו יושר ידוע, שאינו מוצא את ספוקו לעולם בשלמות שטחית ואלא שואל תמיד: לאיזו מטרה? קהל גרמני דורש פשטות בוחנת. כאן יש עבודת־המחשבה אבל לשם מה היא באה? מה כונת האדם? מאין, מאין כל אלה המחשבות?

הכשרון לבדו אינו עושה את האדם לסופר. מעבר לספר צריך לעמוד בן־אדם; איזו אישיות שע"פ תולדותיה ומהותה היא מחיבת להביע את אותן הדעות שבספר ושהיא באה לכאן, בכדי לראות ולצייר את הדברים באופן זה ולא בשום אופן אחר; שהיא מביאה עובדות מפני שהן עובדות. ואם אין ביכלתו לבטא אותם היום כהוגן, הנה הדברים נשארים קימים ועומדים ויבואו לידי גלוי למחר. מעין אבן־מעמסה על רוחו – נטל האמת השואפת לגלוי – בהכרתו הבהירה או הבלתי בהירה; וזוהי תעודתו ועסקו בעולם, להסתכל היטב בדברים הללו ולהודיע את טיבם. מה איכפת אם הוא בגמגום מגמגם ושפתו תנהג בכבדות? אם קולו צרוד ושורק? אם סגנונו או ציוריו אינם מספיקים? בשורה זו תמצא לה גם סגנון וגם ציורים, ניב־שפתים וגם מֶלוֹדִיָה. ואם יהא אלם – היא תדבר בו. ואם לאו, ואם אין דבר ה' יקר בפיו, מה לנו ולכשרונו ולמתקו וליפעתו?

רב ההבדל בנוגע לכחה וגבורתה של איזו סנטנציה, אם על גבה עומד אדם או לא. בירחון המדעי, ביומן רב־ההשפעה אין אני רואה תמונת אדם רק איזה צל בלתי אחראי; לרוב איזו חברה ממונית או איזה ליצן, שמקוה להחשב לבעל־צורה במסוה ותלבושת של הסעיף שלו. אפס ע"י כל חלק או משפט של ספר הגון מסתכל אני לעיניו של אופי היותר מוצק; כחו הרב ואימתו מבצבצים מכל מלה: שופעים חיים אפילו הפסיקים וקוי המחשבה. והספר נעשה מוצק ורך כאחד ויוכל לפלס לו את דרכו ולחיות חיים ארוכים.

באנגליה ובאמריקה יכול אדם להיות בן־בית בספריהם של פייטני יון או רומא בלי שום אֵש או הבנה פיוטית. מה שאדם הקדיש שנים לאפלטו ופרוקלוס עוד לא יוכיח, כי רוח גבורי העולם העתיק נוססה בו וכי הוא מבטל בלבו את הבלי המודה של בני עירו. ואולם בענינים אלו יש לה לאומה הגרמנית אמונה לבבית ומגוחכת למדי: הסטודנט מוסיף להרהר על הלקחים והתורות, גם לאחר שפנה את מקומו באוניברסיטה2; והפרופיסור אינו יכול להשתחרר מן הדמיון הנעים, כי באמתיות שבפלוסופיה יכולים להשתמש באיזו מדה גם במינכן וברלין. כובד־ראש זה מכשיר אותם להשיג דברים, שאחרים לא ישיגום בכשרון גדול הרבה משלהם. ובעבור זה באות אלינו מגרמניה כל אותן ההגדרות החשובות, שאנו משתמשים בהן בשיחות מפשטות. כי בעוד שבאנגליה או באמריקה רגילים אנשים מצוינים בפקחותם ובידיעותיהם לבחור בקלות ידוע את חוג־עבודתם ואת מפלגתם וסוד גלוי הוא, כי שייכותם זו לאותם הדברים אינה עמוקה ביותר, אינה נובעת מיסודות האופי – הנה מדבר גיתה, ראשה ולבה של האומה הגרמנית, לא מפאת כשרונו, אלא אור האמת בוקע ועולה; הוא חכם מאד, הגם שכשרונו הוא לרוב וילון לחכמתו. כל כמה שסנטנציה שלו יקרה היא – הנה יש לו בגנזיו עוד יקרה הימנה. זהו מה שמעורר את התענינותי. יש לו אותה החרות המחרידה הנקנית ע“י שמושה של האמת. שמע לקולו או אל תשמע לו, אבל דבריו קימים. בספור המעשה שלו בלבד לא נגמר יחסך אליו ואין הוא נסח מזכרונך כאשר כלה את מלאכתו כיאות, כאופה זה שהשאיר לך את לחמו, אלא מפעלו הוא החלק הזעיר שבו. הגניוס הקדום והנצחי, שבנה את העולם, נתגלה לאדם זה יותר מאשר לבני אדם אחרים. אין אני מורשה לומר, כי גיתה עלה למרומי הפסגה, אשר מהם נשמע קולו של הגניוס. הוא לא כהן לאחדות הרוממה ולא היה מוכשר למסור א”ע לגמרי לרשות החוקים המוסריים. ישנן בפיוט נעימיות יותר נשגבות מאשר הוא שר מעודו. ישנם סופרים עניים בכשרון הימנו ושירתם יותר זכה ונוגעת עד הלב. לעולם לא יאהבו בני האדם את גיתה. אפילו מסירותו להאמת באה בעיקר לא לשם האמת אלא לשם הקולטורה. הוא שואף לכבוש את כל הטבע וכל האמת ולעשותם לקנינו הוא. בן־האדם שאין לשחדו ואין לרמותו ואין להתמיהו ולהפחידו; בעל כבוש־היצרים והסתפקות בצורה סטואית ואבן־בוחן אחת בידו בעד כל בני־האדם: – מה ביכלתך ללמדני? כל הקנינים נערכים ממנו אך לפי מדה זו: מעמד, זכיות, בריאות, זמן, עצם החיים.

הוא הנהו הטפוס של הקולטורה, החובב של כל האמניות, המדעים והמאורעות; אמנותי, אבל לא אמן, עשיר־הרוח, אבל לא איש־הרוח. אין לך דבר שאין לו זכות לדעתו; אין לך כלי־זין באוצרו של הגניוס הכללי שלא נטל אותו לתוך ידו, ואולם תמיד בזהירות מעולה, שלא יבוא אחד הכלים הללו ויפרוש את ממשלתו עליו. הוא שם קרן־אור מתחת לכל דבר ואפילו בינו ובין הקנין היותר יקר לו. שום דבר אינו נסתר מפניו וזר לו. הדמונים האורבים לו לאדם משמשים לו מודל וגם האיש הקדוש שחזה את הדמונים; ואף היסודות המטפיזיים מתגלמים בתמונות. “גם התמימות הדתית אינה מטרה אלא אמצעי, שבגללו אנו משיגים ע”י טוהר השלום הפנימי את ההשתלמות היותר נשגבה“. וידיעתו העמוקה של כל רז מרזי האמניות היפות עושה את גיתה עוד יותר מֵעין מצבת־פסל. הוא מסתייע בנטיותיו, כמו ציצרו באותן הנשים, שהשתמש בהן בכדי לדעת את מסתרי הקושרים. שנאה לא יֵדע. יכול אתה להיות גם למשנאו – אם ע”י זה תאלפהו איזה דבר, מה שברצונך הטוב לא תלמדהו – ולו יהא רק איזו תורה תצא לו מחרבנך. הֱיֵה לו לשונא ורצוי לו, אפס שונא ע"פ כללים גבוהים. הוא אינו יכול לשנוא את מי־שהוא, זמנו יקר לו יותר מדאי. מותרת התנגדות הנובעת משנוי־טמפרמנט אבל אך מֵעֵין תגרותיהם של מלכים, הנלחמים בדרך כבוד עבור ממלכות.

האויטוביוגרפיה שלו “פיוט ואמת בקורות חיי3 היא הבטוי של אותה האידיאה, שנשתרשה עכשיו בעולם ע”י הרוח הגרמני ואולם היתה מֵעֵין גלוי באנגליה ובאמריקה בשעת הופעת הספר הזה – כי האדם להשתלמותו יולד; לא בעד זה שהוא יכול לעשות אלא בעד זה שיכול להעשות בו. פעולת הדברים על האדם – זו בלבד ראויה לתשומת לב. אדם משכיל יכול לראות א"ע כגוף שלישי; לפיכך הוא מוצא ענין בחסרונותיו ובהכזבת־תקותיו לא פחות מבהצלחותיו. הגם שרצונו בהצלחת עסקיו, הנה עוד יגדל רצונו לדעת את קורות האדם וגורלו, בה בשעה שלהקות האיגואיסטים המסתובבים סביבו אין להם בעולם אלא הצלחתם השפלה בלבד.

אידיאה זו שלטת בספר “דיכטונג אונד וואַהרהייט” ועל פיה נבחרים המאורעות ולעולם לא ע“פ הערך החצוני של העובדות, כגון תואר האנשים או רוב הכנסותיהם. מובן הדבר, כי הספר נותן אך מעט חומר למה שהיינו קוראים, “חיי גיתה” – מעט מספרים, לא חליפת מכתבים, לא ידיעות ע”ד משרותיו או עבודותיו; אינו מפיץ אור על נשואיו; ותקופה בת עשר שנים, שהיתה בודאי בימי חייו הכי מרובה בפעולות, זו של אחרי ביאתו לְבֵיְמַר, חתולה בדומיה. לעומת זה מסופרים איזו מקרי־התאהבות, שהיו מעיקרא, כשיגרא דלישנא, דברים בטלים, בחשיבות רבה; הוא מכביר עלינו פרטי פרטים. אי־אלו דעות מוזרות, השערות ע"ד בריאת העולם, אמונות ודתות מיסוד חקרי־לבו הוא, ביחוד יחסיו אל אנשים מצוינים ואל תקופות של בקורת בעולם המחשבה – על כל אלה הוא שופך הוד וקסם. מגוון זה הם גם ספריו היומיים והשנתיים, “הנסיעה לאיטליה”, “הנסיעה לצרפת” וגם החלק ההסטורי של “תורת הצבעים”. בספר האחרון ישרטט כלאחר־יד את קפלר, רוגר ביקון, גליליאו, ניוטון, וולטיר וכו'; וקסם חלק זה של הספר הוא באותה הפשטות הנוחה, שבה הוא קובע את היחסים שבינו ובין אלו אדירי־הרוח של אירופה המדעית; באותה משיכת הקוים מגיתה לקפלר, מגיתה לביקון, מגיתה לניוטון. משיכת הקוים בעצמה היא היא בזמנו ובשבילו פתרון הפרובלימה החריפה וביכלתה להסב עונג, גם בשעה שנבצר הדבר הזה מאיפיגניה ופויסט ובלעדי אותו כח־היצירה הגדול השקוע באיפיגניה ופויסט.

המחוקק הזה של האמנות – איננו אמן. האם עלה לו כך, באשר ידע הרבה יותר מדאי, באשר ראיתו היתה מקרוסקופית והפריעה את הפרספקטיבה הנכונה ואת היקף־המבט? – הוא נותן את דבריו קטעים, קטעים; הוא הוא מחבר של שירים לעת־מצוא ושל אינציקלופדיה של אמרי־חכמה. כשהוא יושב לכתוב דרמה או ספור הוא מאסף ומסדר את סקירותיו ממאה צדדים ועושה אותן לגוף אחד, עד כמה שהדבר הוא בגדר האפשרות. ומשום שחלק גדול מסרב להתחבר חבור פנימי לגוף החדש, אשר על כן הוא הולך ומחברו אליו “בדוחק”, בתור מכתבים של הגבורים, דפים מספרי זכרונותיהם וכיוצא בזה. אבל עדיין נשאר חלק הגון שאין להכניסו בשום אופן. את זה יכול לחבר ביחד רק כורך־הספרים בלבד ובשביל כך יש לנו מאת גיתה עוד כמה כרכים המכילים סעיפים בודדים, אפוריסמים, מכתמים וכדומה, – למרות חוסר קשר פנימי בכמה מספריו.

כסבור אני, כי מקור הטון החלוני של ספוריו הוא בדאגותיו להשתלמות עצמית. מדה זו היתה מעין חולשה של חוקר נפלא, שאהב את העולם מתוך הכרת־תודה; מי שידע את מקומותיהם של ביבליותיקאות, מוזיאות, בנינים מפוארים, לבורטוריות, מלומדים וגם – של השראת־שכינה ושלא האמין ביותר במעלותיהם של עוני ודחקות. סוקרטס אהב את אתונה, מונטין את פריז ומרת de Stael היתה אומרת, כי יכולים לפצוע את לבה רק בנוגע למקום אחד (היינו פריז). לפנינו חזיון נעים. האנשים בעלי־גאוניות הם לרוב במצב עלוב כל כך וידועי־חולי, עד שאתה מוכן תמיד לקרוא: “אוי לי, שראיתיכם בכך!” ותמיד היית רוצה לראותם באופן אחר. אך לעתים רחוקות רואים אנו איזה בן־אדם, שלא בחל בחיים ולא פחד מהם. איזה קו אדום של בושה עובר את פני האנשים הטובים, השואפים – וגם תו של קריקטורה. ואולם אדם זה היה בן־בית ומאושר לגמרי בעולמו ובמאת־השנים שלו. שום איש אחר לא היה מוכשר כמוהו לחיות וליהנות ולא שמח כמוהו בכל לבו על משחק־החיים. השאיפה הכבירה להשתלמות, שהיא היא נשמת ספריו, היא גם כחם וגבורתם. באמת אמרו: האידיאה של אמת מוחלטת ונצחית בלי יחס אל השפעתה על התפתחותי אני, – נשגבה משאיפה זו. נשגבה ממנה גם ההתמכרות הגמורה אל שטף השפע הפיוטי. אפס בהשואה אל הסבות השונות, המביאות באנגליה ובאמריקה לכתיבת ספרים, הרי גם זו מ“אורחותא דמהימנותא” ויש בה מאותו הכח הצפון בכל אמת ממשית – להלהיב ולהשפיע. וכך השיב הוא להספר מקצת מכבודו וכחו הקדום.

גיתה שבא לתקופה ולמדינה המסובלה בהשכלה, שבה כשל הכשרון המקורי תחת סבל הספרים, המכשירים הטכניים ושפעת הדרישות השונות והמשונות, למד את בני האדם להשתחרר מכל תלי תלים של הערבוביה הכבירה הזאת ולשלוט בה. אני מעמידו בשורה אחת עם נפוליון, כי שניהם מבטאים את קוצר־הרוח ואת התשובה של הטבע כלפי חנוטי המסורת והתורות המקובלות – שניהם ריאליסטים מובחרים, שביחד עם נושאי־כליהם הרימו את הגרזן על שרשי עץ השקר והתרמית בעד זמנם הם ובעד כל הזמנים. העובד העליז הזה, שהיה משולל כל פופולריות והתעוררות חצונית, ושהוציא תמיד את המוטיב ואת התכנית מתוך חזהו הוא, הטעין א“ע בסבל עבודות של ענק ועבד שמונים שנה בלי הרף ובלי מנוחה – מלבד זו הנקנית ע”י חלוף העבודה – בהתמדה של ההתמכרות הראשונה.

זהו הלקח האחרון של המדע המודרני: אין הפשטות העליונה של איזה בנין נקנית ע“י המעטת היסודות אלא ע”י הרכבתם היותר מרובה. האדם הוא הכי מורכב בין היצורים, רמש־הגלגלים volvox globator, הוא הקצה השני. אנחנו עוד נדע לקבל רוחים והכנסות מן הירושה המרובה של תקופות קדומות ואחרונות. גיתה מלמד אומץ־רוח ושווי של כל הזמנים; כי לקויי איזו תקופה הם במציאות רק בעד מוגי־הלב. הגניוס מרחף בקרני־שמש ואומר שירה בתוך התקופות הכי חשוכות וחֵרשות. שום שטר־חוב, שום כתם לא ידבק לעולם בבני־אדם או בשעות. צעיר הוא העולם; הגדולים אשר היו לפנינו קוראים אלינו באהבה. אף עלינו לכתוב ביבליאות, לאחד מחדש את עולם השמים והארץ. מֵרָזֵי הגניוס – לבער מקרבנו כל תעתועי־הבל; לבחון את כל ידיעתנו; לדרוש בהעלאת החיים העליונה, באמנות, במדע, בספרים ובאנשים – אמונת־הלב, ממשיות ותכנית; ובראשונה, באחרונה, בינתים ובלי סוף – לתת כבוד לאמת ע"י המעשה.


  1. מר א. ז. ר. מעירני פה על פתגמו של גיתה: “כל דבר מושכל כבר נדרש ונחקר, ואנו אין לנו אלא לשוב ולחקרו מחדש”. (המתרגם).  ↩

  2. בינתים נשתנו במקצת האופי והאופק של האומה הגרמנית ובתוכה גם של הסטודנט המצוי. בפרוטרוט ובהוקרת־השנוי דבר על זה למפרכט לפני איזו שנים באספה של סטודנטים. ראה, מגיסא אחרת, את הטפוסים של מי שהיו סטודנטים ב“מיכאל קרמר” (המתרגם).  ↩

  3. תרגום עברי מן הספר הזה יבוא בקובץ II של “יפת”. (המתרגם)  ↩

המלצות קוראים
תגיות