בבוקר־אלול משכים של שנת תרס"ג ירדתי בבית־הנתיבות שעם הוייכסל, עיף ורצוץ מלילות נדודים ברכבת, על מנת לנסות את מזלי בבירת פולין. באתי מן הדרום, נוף מכורתי, ומאחורי האפילו אכזבות ראשונות, שהנחילוני שנות לימודים של אכסטרן וטירון לספרות ב’כרך הים' הדרומי – זאת העיר היקרה שאהבתיה בה במידה שיראתיה. כשהייתי פוסע אותו בוקר לאטי עם צרורי באפר הכומש ומווריד משמשו של סוף־קיץ שבין מסילת־הברזל ובין מוּרנוֹב, פרוזדורה של וארשה יהודית, היה לבי הומה משום־מה קלות. לא היה פחד הבאות עלי. כשנכנסתי לפני שנים מעטות לשערי אודיסה היה לבי נפעם כולו מצפּיה. לגדולי אודיסה שהלכתי להקביל את פניהם, היה גובה ויראה. שמות כדרבנות: מנדלי, אחד־העם, ביאליק… לזכרם בלבד נתמלא הלב חששות רבים. בווארשה לא ידעתי בעצם אל מי פני מועדות. פרץ, פרישמן, סוקולוב, – כולם היו יקרים וזרים כאחד. אפילו פרישמן היה רחוק בשיעור־מה. הלב היה מכוּון כאן בעצם לא כלפי אישים מסוימים כי אם כלפי העיר עצמה – עירה של הספרות העברית הצעירה, מקום ‘תושיה’ ו’אחיאסף‘, ‘הצופה’ ו’הצפירה’. מערכת ‘עולם קטן’ משכתני כאי ירוק. היה משהו משמח ומסמל בעצם העובדה, שבעיר הגדולה, סוחרת העמים, נתבצר מקום לספרות אביבית זו. ביקרתי את עורכו של ‘עולם קטן’ בטרם דרכו רגלי על ספּו של עורך ‘השלח’, אף שלחוברות ירוקות אלו היה עתה ריח נעוּרים חדש, שקירב את הטירון ונטע בו בטחון.

כמדומני, שעוד בו ביום הייתי במערכת ‘הצופה’ וקשרתי ידידות ראשונה עם לוּדויפּוֹל, עם נוֹמברג. ועוד בו ביום, נדמה לי, נזדמנו לי שטיינברג ושניאור, שאף הם באו כמוני מן הדרום, – כמוני נמשכים אל המרכז הספרותי השוקק. לא עברו ימים מעטים, והייתי אורח קבוע בבית־הקפה הצר והמפוחם של קוטיק. שם ישבנו על כוס קהוה עם אַש ועם רייזין, עם ליפמן־לוין ועם י. א. ליזרוביץ. לכולם היו פנים שוחקות, אף שהעוני נתן את אותותיו בכל פינה שפניתי. הכרתיו מתוך רמזי שיחה עם בעל המסעדה, שלא היה קפדן והיה מקיף ממזנונו בעין יפה, וביחוד, מתוך השמחה שהקיפה את כל החבורה כשאחד בא מן המערכת עם שלושת הרובלים, שכר הסיפור או ה’סקיצה‘, כפי שהיו קוראים לפרקי הפרוזה הרהוטים שבלעדיהם לא היה יוצא אז שום גליון של ‘הצופה’, ואפילו של ‘הצפירה’, שלא לדבר על השבועונים באידיש, שכל החומר בהם היה טפל לגבי הספרות היפה. ודאי שבּכל זה לא היה הרבה חן, ופעמים רבות סלדה נפשי הרומאנטית מעניות לא־יפה זו. ואף־על־פי־כן, הבוהימה היא שמשכה למטרופולין של פולין. משכה זו ‘הרוח הקלה’, שעשתה את כולנו – את הפולנים והליטאים והאוקראינים, – כת אחת, אף שלא היו ימים מועטים והללו פרשו לאידיש, והללו לעברית; הללו הלכו ונתחזקו, והללו רפו ידיהם ועזבו בחשאי את המערכה. אותה שעה צררה עוד הרוח את כל החבורה, וכל האויר היה שקוי להיטות זו שבנוער – בת־קולם של ‘החץ’ ו’עלי החג’ לפרץ, בשׂמם הדק של גליונות ‘הדור’ לפרישמן. השמחה על היצירה הצבעונית הפרגמנטרית, על אבּי שירה ומחשבה, – כל זה היה משותף לשני היריבים, שהיו עוינים זה את זה אולי לא כל כך מפני הניגודים שבהם (שהיו, כמובן, ובאופן שאין בולט ממנו), כי אם דוקא מפני חולשותיהם המשותפות. לפי כל תכונותיהם היו שניהם אנשים שבצמאונם ליצירה נתבטא עצם כוחם ליצירה, נתבטאה מהותם החיובית ביותר. הם זרעו חזון, הרעיבו לחזון. בסביבתם נתלהטו הרוחות. על כן יקרו שניהם, כל אחד בדיוקנו המיוחד, לבני הדור שקם אז עם דמדומי התקופה. הם היו מדליקי פנסים, ושרו מתוך כליון־נפש עם ההדלקה ולעצם ההדלקה. ‘הדלקה’ זו היא שקראה לנו מכרך הדרום, שמשהו דומה לזה, אם גם בקצב אחר, בשיעור־חום אחר, מצא שם לפני שנים מועטות ביאליק עם ה’פרדס' וה’כורת‘. עכשיו נתרכז המרץ החדש בווארשה. האקלים היה כאן מערבי יותר, מודרני יותר, ואותה שעה היה נוח ביותר דוקא לסמלנות יהודית, חסידית. מובן, שלגבי האופטימיות העליזה של פרץ, היה פרישמן אדם ספקני ביותר, אלגי ביותר. אבל גם הוא, מעבר לסרקזם שלו, השפיע עלינו תום מחזק – אמונתו בשירה, בקדושת הליריזם, לא פגה לעולם. אולי דוקא משום שהיה בעל שטח מצומצם יותר – שיָרא עוד את השרבוב השירי של ההשכלה, ולא האמין ב’גוש’ של פּוֹאימה; שמשאת נפשו היתה השורה הלירית הצרופה, ‘הקול הנקי’. אנשי אודיסה (אפילו משורריה) ראו את השיר הלירי כמטען קל, כ’קינוח סעודה‘. וכאן אפילו אדם כנומברג, שהיה כל ימיו מצוי בחוגו של פרץ, זה שתבע יותר ולא הסתפק בליריזם בלבד – היה, לפי כל הבחנתו השירית, ממשיכו של קו פרישמן. אפילו רייזין לא נתלהב אלא ל’צחות לירית’, וזוכר אני בוקר חורף קר וזועם, כשעצרני ברחוב נובוליפקי, והעתיר שבחים על שיר קטן שפרסמתי ב’הדור' המחודש, כיון שמצא בו ‘צליל נקי’. עד אז לא ידעתי שהוא מבחין במידה כזו בשיר עברי, ונעלם ממני, שאף הוא אינו בודק כל שיר אלא מבחינת הנקיון שבניגון.

כזו היתה השפעתה של וארשה. באודיסה לא רק לאחד־העם, כי אם גם לביאליק היה השיר קודם כל חשבונו של עולם, בעוד שלפרץ ולפרישמן היה קודם כל ניגונו של עולם. ודאי שפרץ נבדל הרבה מפרישמן: הוא היה חברתי יותר, ולא פטר את השירה מחובות, אבל, בניגוד לאודיסה של מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי, שתבעה גם מן השירה הלירית ממשות, בליטה, אחיזה ב’גופו של עולם‘, היו חוששים כאן ביותר לכובד, ל’חומר’, שמא יערבבו את הקולות ויעכרום. מבחינה זו היתה אודיסה ‘רבנית’, צוננת קמעה, בעוד שווארשה היתה ‘חסידית’, אוורירית, נגינתית. ומסופקני אם היה ביאליק מגיע לשירי העם ולפזמונות שיש בהם מיסודם של שירי העם (‘הכניסיני’, ‘קומי צאי’ ועוד) בלי השפעתה המשחררת של וארשה.

פולין שימשה, איפוא, בספרות הצעירה יסוד משחרר, כמו בתקופת הצמיחה של החסידות. היא פוצצה את הקליפה – ערערה את המבוצר, המנודבך, בלבלה כל סגנון שבכתב בבקשה צינורות החיוּת הנסתרת בדברים משוללי שיגרה, משוללי קביעות: כל זה שאודיסה המנדלאית בנתה עליו, נשענה עליו. החסידות לא היתה עוד דוגמה לצורה, לנוסח, כי אם רוח עוקרת, מסערת, מחדשת. ואנחנו, חניכי אודיסה המחמרת, הרגשנו בכל מגע עם פרץ, שמשהו זז בנו ממקומו. אפילו אנחנו, שנשארנו נאמנים כל הימים לרבותינו שבדרום – שקרבתנו אל פרץ לא היתה אלא ארעית, לא יכולנו שלא להכיר, כי כאן אוצר הרוחות – כי בקרבתו מתנגן בנו משהו, שתבע את תפקידו. מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי חפצו לשַׁיֵשׁ את הכתב העברי. וארשה, שהתקוממה לכל פסלוּת לא האמינה אלא בניע הלב, בזיע הלב. היא ויתרה על כל מחצבי השיש העתיק לשם פריחה, לשם התלהבות, לשם התנערות שאינה פוסקת. אודיסה היתה מעודדת, וארשה – ממרדת.

משלושת גדוליה של וארשה היה פרץ בעל ההשפעה הגדול ביותר. בו נתלבש הרצון לחידוש יצירה, אומץ־הלב לשינוי ערכיה. התחום שמסביב לו היה איזור הצמיחה. כאן תבעו, התפעלו, התיאשו חליפות. כאן היה צורך להטות חסד, לגלות, להרחיב. לא רק משום שנהג רבנוּת בעצמו, כי אם מפני צורך פנימי ביקש פרץ משען בתלמידים. מי שלא עמד במחיצתו, מי שלא ראה אותו בהאָבקו עם עצמו, ביאושו מעצמו, לא ישיג את כל עומק הטרגיות היצירית שנתגשמה באדם זה. איש לא סמך כמוהו על רוח־הקודש, ואיש לא ידע כמוהו עד כמה אין רוח הקודש מספקת בלי עמל, בלי בקורת, בלי התגוששות. מה היו כל יגיעותיו של מנדלי על גוילי ספריו, כל חתירותיו לביטוי, לתיאור, לכיבוש ההויה בגילוייה הקרובים, לעומת טלטולי נפשו של פרץ בין רום לעומק, בין כיבוש לתבוסה! הישגיו של מנדלי היו ודאיים תמיד, בעוד שלפרץ ארב תמיד התוהו, תמיד היה עליו לסתום איזו פירצה בגדר גניו התלויים. הוא, שברק גאונותו לא בא לידי גילוי אלא באימפרוביזציה, היה אותה שעה גם בוחן ובודק בדיקה כמעט מתימטית כל קוץ ותג שבכתבו: היה בונה והורס כל ימיו, ובהיותו רומנטיקן לפי כל תכונתו לא יכול שלא להתבטל בסתר נפשו מפני השלימות הקלסית ועמידתה האיתנה (זאת ראיתי מתוך איזו התבטלות נסתרת מפני ביאליק, ואפילו מפני מנדלי).

מבחינה זו היה פרץ ריפּריזנטטיבי למידת היוצר והיצירה בפולין יותר מחבריו־יריביו – סוקולוב ופרישמן. בפרץ עצמו קינן אותו עוף דורס, שעליו קידש מלחמה. הוא עצמו היה גם אותו הפלפלן החריף, אותו ‘עוקר הרים’, שראהו כמקפח את כושר החיים, כמדלדל את עושר הלב, – האויב, שאותו חפץ להכריע. מתוך צורך ההגיון לתחום תחומים ולסקור את השטח לפי קוים ישרים, אנו נוטים לראות בחסידות את מידת התמימות, שהתקוממה לפלפול הרבני. אבל דוקא אלה שהכריעו לצד אחד היו גם בעלי הצד השני. המתנגדים הקיצוניים לפילוסופיה היו אצלנו על הרוב אלה, שהיו לפי כל מערכי רוחם פילוסופים מובהקים. ולא הפשטנים יצרו והעמיקו את החסידות כי אם אלה שנפשם כלתה לפשטנות. ר' נחמן מברצלב שהתנגד לשכליות היה בעל ‘שכליות’ עצומה לא פחות משהיה בעל כשרון פייטני עצום. גם פרץ נשא כל ימיו על גבו את ‘שני ההרים’. בכל פליטת־עט שלו, אפילו באגדה ובשיר, הוא מכה על העין בברק חריפותו המעוור (גם מבחינה זו היה מנדלי הסטיריקן עשוי ישר ממנו לאין שיעור). חריפות זו לא מעט הכשילה את האפיקן שבו בהטותה אותו לעתים קרובות כלפי המדרון האליגורי. אך בלעדיה – לא היה בכלל פרץ. במלחמתו עם נפשו על נפשו, בהמרידו את היצר האחד שבקרבו על חברו, סימן ראשונה את קו ההתגברות על ההתחכמות הפלפלנית, אם כי לידי נצחון גמור עליה לא בא בסוף דרכו אלא במעטים מסיפורי־העם שלו – לאחר האבקות־איתנים שנמשכה כמעט כל ימי חייו.

בזה הציג בעצם לא את יהדות פולין החדשה בלבד, כי אם, אולי, את פולין לדורותיה, זו שלא ידעה להרכיב את היסודות ולהשלים ביניהם, שתמיד התלקחו בה היצרים בבת אחת מזה ומזה. אפילו הגאונות הליטאית היתה הרמונית יותר – אולי משום שהיתה צוננת יותר, מיושבת יותר. פולין שהיתה טבעית יותר (ודוקא הטבעיות הגמורה קיצונית ביותר, חדצדדית ביותר) הוכשרה להקים את החסידות הקיצונית כנגד הפלפלנות הקיצונית, כיון ששתיהן יחד שקקו בדמה. לפיכך רבו בה האופקים המתפלגים.

מלחמתו היצירית הגדולה של פרץ היתה לקצב אפּי, לראייה אפית. בזה נבדל מפרישמן, שראה גם באגדה בעיקר את הליריזם. פרץ האמין,שבשוב היהודי לספר בפשטות, ביושר ניב, ורפא לו מכל עקמומיותיו. לסַפר ולהשכיל היה אצלו היינו הך. ומי שלא ראה אותו בתקופת ה’פאָלקסטימליכע געשיכטן', לא ראה פייטן באור יצירתו ובאושרה. אותה שעה ידע, שנצחונו שלם. במעשיות אלה גילה את סוד הריתמוס של נשמת העם, הציל מפיו נכסי תרבות משלימים נוספים על התרבות שבכתב, ובזה האיר נתיב לבאים אחריו, שכיבושיהם הרחיבו כל כך את תחומי האפיקה העברית.

*

הקו האופייני לאישים רבי־השפעה כפרץ הוא כמעט תמיד זה, שהשגתם מרובה מיכולתם. זהו מה שעושה אותם טרגיים ביצירתם, ומבורכים – לדור ההגשמה שהם מחנכים. רצון כביר זה, המבקש פורקן לעצמו, על כורחו מתפשט על סביבתם, נהפך לאבוקה עצומה, המאירה לאחרים יותר משהיא מאירה לעצמם. בתקופת מפנה לחיי האומה ותרבותה קמים לה אנשים עזי־הכרה, המגלים את מהותה המדומדמת ומסערים בחדוה את מרצה המפוזר. מסוג זה היה גם פרישמן, ורק שהוא היה ‘בעל בטחון’ פחות, ועל כן נטה את קווֹ על שטחים מצומצים יותר.

אפשר שגאונותו של פרץ מותנה ב’חוסר שלימות' זה. בכל כשרונו הגדול, בכל הישגיו הגדולים, היה רוח מעורטלת. לא הוא, שהכשיר את בואם של אַש, של וייסנברג, הראה את צמיחתו של היהודי הפולני מתוך קרקעו, מתוך נופו – מתוך קרקע של פולין ונוף של פולין. יצוריו מיטפיזיים ברובם, והנוף אף הוא רוחני ביותר, מוסיקלי ביותר (זכרו את תיאוריו ב’בין שני הרים'!). אבל הוא יצק מחומו אל האוירה היוצרת. מפסגת הכרתו ורצונו הצביע על הארץ המובטחת – כבש אותה בכוח, גם אם רגליו לא דרכו עליה.