בבוקר־אלול משכים של שנת תרס"ג ירדתי בבית־הנתיבות שעם הוייכסל, עיף ורצוץ מלילות נדודים ברכבת, על מנת לנסות את מזלי בבירת פולין. באתי מן הדרום, נוף מכורתי, ומאחורי האפילו אכזבות ראשונות, שהנחילוני שנות לימודים של אכסטרן וטירון לספרות ב’כרך הים' הדרומי – זאת העיר היקרה שאהבתיה בה במידה שיראתיה. כשהייתי פוסע אותו בוקר לאטי עם צרורי באפר הכומש ומווריד משמשו של סוף־קיץ שבין מסילת־הברזל ובין מוּרנוֹב, פרוזדורה של וארשה יהודית, היה לבי הומה משום־מה קלות. לא היה פחד הבאות עלי. כשנכנסתי לפני שנים מעטות לשערי אודיסה היה לבי נפעם כולו מצפּיה. לגדולי אודיסה שהלכתי להקביל את פניהם, היה גובה ויראה. שמות כדרבנות: מנדלי, אחד־העם, ביאליק… לזכרם בלבד נתמלא הלב חששות רבים. בווארשה לא ידעתי בעצם אל מי פני מועדות. פרץ, פרישמן, סוקולוב, – כולם היו יקרים וזרים כאחד. אפילו פרישמן היה רחוק בשיעור־מה. הלב היה מכוּון כאן בעצם לא כלפי אישים מסוימים כי אם כלפי העיר עצמה – עירה של הספרות העברית הצעירה, מקום ‘תושיה’ ו’אחיאסף‘, ‘הצופה’ ו’הצפירה’. מערכת ‘עולם קטן’ משכתני כאי ירוק. היה משהו משמח ומסמל בעצם העובדה, שבעיר הגדולה, סוחרת העמים, נתבצר מקום לספרות אביבית זו. ביקרתי את עורכו של ‘עולם קטן’ בטרם דרכו רגלי על ספּו של עורך ‘השלח’, אף שלחוברות ירוקות אלו היה עתה ריח נעוּרים חדש, שקירב את הטירון ונטע בו בטחון.

כמדומני, שעוד בו ביום הייתי במערכת ‘הצופה’ וקשרתי ידידות ראשונה עם לוּדויפּוֹל, עם נוֹמברג. ועוד בו ביום, נדמה לי, נזדמנו לי שטיינברג ושניאור, שאף הם באו כמוני מן הדרום, – כמוני נמשכים אל המרכז הספרותי השוקק. לא עברו ימים מעטים, והייתי אורח קבוע בבית־הקפה הצר והמפוחם של קוטיק. שם ישבנו על כוס קהוה עם אַש ועם רייזין, עם ליפמן־לוין ועם י. א. ליזרוביץ. לכולם היו פנים שוחקות, אף שהעוני נתן את אותותיו בכל פינה שפניתי. הכרתיו מתוך רמזי שיחה עם בעל המסעדה, שלא היה קפדן והיה מקיף ממזנונו בעין יפה, וביחוד, מתוך השמחה שהקיפה את כל החבורה כשאחד בא מן המערכת עם שלושת הרובלים, שכר הסיפור או ה’סקיצה‘, כפי שהיו קוראים לפרקי הפרוזה הרהוטים שבלעדיהם לא היה יוצא אז שום גליון של ‘הצופה’, ואפילו של ‘הצפירה’, שלא לדבר על השבועונים באידיש, שכל החומר בהם היה טפל לגבי הספרות היפה. ודאי שבּכל זה לא היה הרבה חן, ופעמים רבות סלדה נפשי הרומאנטית מעניות לא־יפה זו. ואף־על־פי־כן, הבוהימה היא שמשכה למטרופולין של פולין. משכה זו ‘הרוח הקלה’, שעשתה את כולנו – את הפולנים והליטאים והאוקראינים, – כת אחת, אף שלא היו ימים מועטים והללו פרשו לאידיש, והללו לעברית; הללו הלכו ונתחזקו, והללו רפו ידיהם ועזבו בחשאי את המערכה. אותה שעה צררה עוד הרוח את כל החבורה, וכל האויר היה שקוי להיטות זו שבנוער – בת־קולם של ‘החץ’ ו’עלי החג’ לפרץ, בשׂמם הדק של גליונות ‘הדור’ לפרישמן. השמחה על היצירה הצבעונית הפרגמנטרית, על אבּי שירה ומחשבה, – כל זה היה משותף לשני היריבים, שהיו עוינים זה את זה אולי לא כל כך מפני הניגודים שבהם (שהיו, כמובן, ובאופן שאין בולט ממנו), כי אם דוקא מפני חולשותיהם המשותפות. לפי כל תכונותיהם היו שניהם אנשים שבצמאונם ליצירה נתבטא עצם כוחם ליצירה, נתבטאה מהותם החיובית ביותר. הם זרעו חזון, הרעיבו לחזון. בסביבתם נתלהטו הרוחות. על כן יקרו שניהם, כל אחד בדיוקנו המיוחד, לבני הדור שקם אז עם דמדומי התקופה. הם היו מדליקי פנסים, ושרו מתוך כליון־נפש עם ההדלקה ולעצם ההדלקה. ‘הדלקה’ זו היא שקראה לנו מכרך הדרום, שמשהו דומה לזה, אם גם בקצב אחר, בשיעור־חום אחר, מצא שם לפני שנים מועטות ביאליק עם ה’פרדס' וה’כורת‘. עכשיו נתרכז המרץ החדש בווארשה. האקלים היה כאן מערבי יותר, מודרני יותר, ואותה שעה היה נוח ביותר דוקא לסמלנות יהודית, חסידית. מובן, שלגבי האופטימיות העליזה של פרץ, היה פרישמן אדם ספקני ביותר, אלגי ביותר. אבל גם הוא, מעבר לסרקזם שלו, השפיע עלינו תום מחזק – אמונתו בשירה, בקדושת הליריזם, לא פגה לעולם. אולי דוקא משום שהיה בעל שטח מצומצם יותר – שיָרא עוד את השרבוב השירי של ההשכלה, ולא האמין ב’גוש’ של פּוֹאימה; שמשאת נפשו היתה השורה הלירית הצרופה, ‘הקול הנקי’. אנשי אודיסה (אפילו משורריה) ראו את השיר הלירי כמטען קל, כ’קינוח סעודה‘. וכאן אפילו אדם כנומברג, שהיה כל ימיו מצוי בחוגו של פרץ, זה שתבע יותר ולא הסתפק בליריזם בלבד – היה, לפי כל הבחנתו השירית, ממשיכו של קו פרישמן. אפילו רייזין לא נתלהב אלא ל’צחות לירית’, וזוכר אני בוקר חורף קר וזועם, כשעצרני ברחוב נובוליפקי, והעתיר שבחים על שיר קטן שפרסמתי ב’הדור' המחודש, כיון שמצא בו ‘צליל נקי’. עד אז לא ידעתי שהוא מבחין במידה כזו בשיר עברי, ונעלם ממני, שאף הוא אינו בודק כל שיר אלא מבחינת הנקיון שבניגון.

כזו היתה השפעתה של וארשה. באודיסה לא רק לאחד־העם, כי אם גם לביאליק היה השיר קודם כל חשבונו של עולם, בעוד שלפרץ ולפרישמן היה קודם כל ניגונו של עולם. ודאי שפרץ נבדל הרבה מפרישמן: הוא היה חברתי יותר, ולא פטר את השירה מחובות, אבל, בניגוד לאודיסה של מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי, שתבעה גם מן השירה הלירית ממשות, בליטה, אחיזה ב’גופו של עולם‘, היו חוששים כאן ביותר לכובד, ל’חומר’, שמא יערבבו את הקולות ויעכרום. מבחינה זו היתה אודיסה ‘רבנית’, צוננת קמעה, בעוד שווארשה היתה ‘חסידית’, אוורירית, נגינתית. ומסופקני אם היה ביאליק מגיע לשירי העם ולפזמונות שיש בהם מיסודם של שירי העם (‘הכניסיני’, ‘קומי צאי’ ועוד) בלי השפעתה המשחררת של וארשה.

פולין שימשה, איפוא, בספרות הצעירה יסוד משחרר, כמו בתקופת הצמיחה של החסידות. היא פוצצה את הקליפה – ערערה את המבוצר, המנודבך, בלבלה כל סגנון שבכתב בבקשה צינורות החיוּת הנסתרת בדברים משוללי שיגרה, משוללי קביעות: כל זה שאודיסה המנדלאית בנתה עליו, נשענה עליו. החסידות לא היתה עוד דוגמה לצורה, לנוסח, כי אם רוח עוקרת, מסערת, מחדשת. ואנחנו, חניכי אודיסה המחמרת, הרגשנו בכל מגע עם פרץ, שמשהו זז בנו ממקומו. אפילו אנחנו, שנשארנו נאמנים כל הימים לרבותינו שבדרום – שקרבתנו אל פרץ לא היתה אלא ארעית, לא יכולנו שלא להכיר, כי כאן אוצר הרוחות – כי בקרבתו מתנגן בנו משהו, שתבע את תפקידו. מנדלי, ביאליק וטשרניחובסקי חפצו לשַׁיֵשׁ את הכתב העברי. וארשה, שהתקוממה לכל פסלוּת לא האמינה אלא בניע הלב, בזיע הלב. היא ויתרה על כל מחצבי השיש העתיק לשם פריחה, לשם התלהבות, לשם התנערות שאינה פוסקת. אודיסה היתה מעודדת, וארשה – ממרדת.

משלושת גדוליה של וארשה היה פרץ בעל ההשפעה הגדול ביותר. בו נתלבש הרצון לחידוש יצירה, אומץ־הלב לשינוי ערכיה. התחום שמסביב לו היה איזור הצמיחה. כאן תבעו, התפעלו, התיאשו חליפות. כאן היה צורך להטות חסד, לגלות, להרחיב. לא רק משום שנהג רבנוּת בעצמו, כי אם מפני צורך פנימי ביקש פרץ משען בתלמידים. מי שלא עמד במחיצתו, מי שלא ראה אותו בהאָבקו עם עצמו, ביאושו מעצמו, לא ישיג את כל עומק הטרגיות היצירית שנתגשמה באדם זה. איש לא סמך כמוהו על רוח־הקודש, ואיש לא ידע כמוהו עד כמה אין רוח הקודש מספקת בלי עמל, בלי בקורת, בלי התגוששות. מה היו כל יגיעותיו של מנדלי על גוילי ספריו, כל חתירותיו לביטוי, לתיאור, לכיבוש ההויה בגילוייה הקרובים, לעומת טלטולי נפשו של פרץ בין רום לעומק, בין כיבוש לתבוסה! הישגיו של מנדלי היו ודאיים תמיד, בעוד שלפרץ ארב תמיד התוהו, תמיד היה עליו לסתום איזו פירצה בגדר גניו התלויים. הוא, שברק גאונותו לא בא לידי גילוי אלא באימפרוביזציה, היה אותה שעה גם בוחן ובודק בדיקה כמעט מתימטית כל קוץ ותג שבכתבו: היה בונה והורס כל ימיו, ובהיותו רומנטיקן לפי כל תכונתו לא יכול שלא להתבטל בסתר נפשו מפני השלימות הקלסית ועמידתה האיתנה (זאת ראיתי מתוך איזו התבטלות נסתרת מפני ביאליק, ואפילו מפני מנדלי).

מבחינה זו היה פרץ ריפּריזנטטיבי למידת היוצר והיצירה בפולין יותר מחבריו־יריביו – סוקולוב ופרישמן. בפרץ עצמו קינן אותו עוף דורס, שעליו קידש מלחמה. הוא עצמו היה גם אותו הפלפלן החריף, אותו ‘עוקר הרים’, שראהו כמקפח את כושר החיים, כמדלדל את עושר הלב, – האויב, שאותו חפץ להכריע. מתוך צורך ההגיון לתחום תחומים ולסקור את השטח לפי קוים ישרים, אנו נוטים לראות בחסידות את מידת התמימות, שהתקוממה לפלפול הרבני. אבל דוקא אלה שהכריעו לצד אחד היו גם בעלי הצד השני. המתנגדים הקיצוניים לפילוסופיה היו אצלנו על הרוב אלה, שהיו לפי כל מערכי רוחם פילוסופים מובהקים. ולא הפשטנים יצרו והעמיקו את החסידות כי אם אלה שנפשם כלתה לפשטנות. ר' נחמן מברצלב שהתנגד לשכליות היה בעל ‘שכליות’ עצומה לא פחות משהיה בעל כשרון פייטני עצום. גם פרץ נשא כל ימיו על גבו את ‘שני ההרים’. בכל פליטת־עט שלו, אפילו באגדה ובשיר, הוא מכה על העין בברק חריפותו המעוור (גם מבחינה זו היה מנדלי הסטיריקן עשוי ישר ממנו לאין שיעור). חריפות זו לא מעט הכשילה את האפיקן שבו בהטותה אותו לעתים קרובות כלפי המדרון האליגורי. אך בלעדיה – לא היה בכלל פרץ. במלחמתו עם נפשו על נפשו, בהמרידו את היצר האחד שבקרבו על חברו, סימן ראשונה את קו ההתגברות על ההתחכמות הפלפלנית, אם כי לידי נצחון גמור עליה לא בא בסוף דרכו אלא במעטים מסיפורי־העם שלו – לאחר האבקות־איתנים שנמשכה כמעט כל ימי חייו.

בזה הציג בעצם לא את יהדות פולין החדשה בלבד, כי אם, אולי, את פולין לדורותיה, זו שלא ידעה להרכיב את היסודות ולהשלים ביניהם, שתמיד התלקחו בה היצרים בבת אחת מזה ומזה. אפילו הגאונות הליטאית היתה הרמונית יותר – אולי משום שהיתה צוננת יותר, מיושבת יותר. פולין שהיתה טבעית יותר (ודוקא הטבעיות הגמורה קיצונית ביותר, חדצדדית ביותר) הוכשרה להקים את החסידות הקיצונית כנגד הפלפלנות הקיצונית, כיון ששתיהן יחד שקקו בדמה. לפיכך רבו בה האופקים המתפלגים.

מלחמתו היצירית הגדולה של פרץ היתה לקצב אפּי, לראייה אפית. בזה נבדל מפרישמן, שראה גם באגדה בעיקר את הליריזם. פרץ האמין,שבשוב היהודי לספר בפשטות, ביושר ניב, ורפא לו מכל עקמומיותיו. לסַפר ולהשכיל היה אצלו היינו הך. ומי שלא ראה אותו בתקופת ה’פאָלקסטימליכע געשיכטן', לא ראה פייטן באור יצירתו ובאושרה. אותה שעה ידע, שנצחונו שלם. במעשיות אלה גילה את סוד הריתמוס של נשמת העם, הציל מפיו נכסי תרבות משלימים נוספים על התרבות שבכתב, ובזה האיר נתיב לבאים אחריו, שכיבושיהם הרחיבו כל כך את תחומי האפיקה העברית.

*

הקו האופייני לאישים רבי־השפעה כפרץ הוא כמעט תמיד זה, שהשגתם מרובה מיכולתם. זהו מה שעושה אותם טרגיים ביצירתם, ומבורכים – לדור ההגשמה שהם מחנכים. רצון כביר זה, המבקש פורקן לעצמו, על כורחו מתפשט על סביבתם, נהפך לאבוקה עצומה, המאירה לאחרים יותר משהיא מאירה לעצמם. בתקופת מפנה לחיי האומה ותרבותה קמים לה אנשים עזי־הכרה, המגלים את מהותה המדומדמת ומסערים בחדוה את מרצה המפוזר. מסוג זה היה גם פרישמן, ורק שהוא היה ‘בעל בטחון’ פחות, ועל כן נטה את קווֹ על שטחים מצומצים יותר.

אפשר שגאונותו של פרץ מותנה ב’חוסר שלימות' זה. בכל כשרונו הגדול, בכל הישגיו הגדולים, היה רוח מעורטלת. לא הוא, שהכשיר את בואם של אַש, של וייסנברג, הראה את צמיחתו של היהודי הפולני מתוך קרקעו, מתוך נופו – מתוך קרקע של פולין ונוף של פולין. יצוריו מיטפיזיים ברובם, והנוף אף הוא רוחני ביותר, מוסיקלי ביותר (זכרו את תיאוריו ב’בין שני הרים'!). אבל הוא יצק מחומו אל האוירה היוצרת. מפסגת הכרתו ורצונו הצביע על הארץ המובטחת – כבש אותה בכוח, גם אם רגליו לא דרכו עליה.

עוד בנערותי היה המקור שממנו ינקתי עסיסי הלשון העברית וגם הויות העולם. אבל כסופר־אמן נתגלה לי כשנתפרסמו ה’אישים' הראשונים – ביחוד לאחר שהתעסקתי בסידורם של שלשת הכרכים וקראתי אותם קריאה של מגיה ועורך. סוקולוב נתחבב עלי זה כבר, והקירבה האישית קירבה גם את הסופר. חיזקתי כל הזמן את ידי הסופר הישיש, שלא נס ליח נפשו וליח עטו. במהירות מפליאה היה שולח לי פרק־פרק עד תום המלאכה. וכאשר יצאו שלשת ספרי ה’אישים' כתבתי את הערכתי עליהם בהתלהבות, שנגעה עד לב המחבר. את שמחתו הביע לי במכתב נרגש – עד כדי כך לא היה רגיל להערכות כאלה. מסה זו (שנתפרסמה בירחון ‘מאזנים’) שולבה ברובה בתוך המסה הגדולה, המתפרסמת בספר זה. לא הכנסתי את הרשימה, שכתבתי עליו ב’מאזנים' השבועון, לאחר פגישתי עמו בלוד, כשיצאתי עם ביאליק לקבל את פניו מטעם אגודת הסופרים. ביאליק היה מלא התפעלות מן הזקן הנפלא (‘הבט נא אל מראהו – אמר לי – האין הוא הצעיר בכולנו!..’), ומשהו מהתפעלות זו, שלו ושלי, מצאה ביטוי בדברי הברכה שכתבתי אז לכבוד בואו. כדי להימנע מחזרות לא הכנסתי גם את מה שפירסמתי ב’העולם' אחר מותו.

יצירתו עד היום לא נתכנסה. כל כך מעט עשינו את חובתנו לנגיד רוח זה!

הדמות

שם, שיש לו צלצול ריפריזינטאטיבי. מין שם כולל לכשרון, ליכולת מכל סוג שהוא. כוח רוחני מתמיה, שאינו מכיר גבול לעצמו, שאין דבר מופלא ממנו ואין דבר נבצר ממנו, – הוא מסמל את הכשרון היהודי ללעוג לכל ‘תחום מושב’, לפסוח ברגל קלה על כל מעצור שׁשׂמים לפניו ולחלק שלל עם קרובים ורחוקים. הוא אינו מאלה, הסוגרים את עצמם באיזה חוג מסוים – ויהי זה גם רחב מאוד. הוא תמיד מחוץ לכל מקצוע, לכל מעמד, לכל הגדרה. במקום שהשארנוהו פעם, שוב לא נמצאהו בפעם שניה. הוא תמיד קופץ מעל עצמו, מתפרץ לתוך תחומים שאינם שלו, ומצליח; ובשעה שאנחנו מאמינים לראותו כבר בחוף מבטחים, הוא כבר שוב ‘מפרש בים הגדול’ וחותר לאיים חדשים.

בעל פרצוף קבוע ובעל צביון משלו, קשה להגדירו ואין לצרפו לשום חבורה. ראשיתו נעוצה בתקופת ההשכלה, והיא נותנת בו את אותותיה עד היום, ואף על פי כן אינו שייך כולו לא לה, אף לא לזו, שבאה אחריה. הוא גדל עם כל תקופה, ולבושה גדל עמו, ועם זה הוא נשאר תמיד מבחינת־מה מחוצה לה. הוא אינו ‘מהלך בשורה’, אינו מצטרף אפילו לאלה, שהם נראים קרובים לו ביותר. פרישמן, פרץ, בני גילו ובני ארצו שהיה קרוב להם בחריפות תפיסתו ובגמישות רוחו, שאתם התהלך ואתם יחד התקדם לא היו מעולם חבריו ליצירה. הם היו מוגבלים, כאמנים, הם ביקשו לבצר מקום לסגנונם, ליצירתם, והוא חרג תמיד מכל מסגרת, היה תמיד פרוץ אל כל הרוחות וינק יום־יום ממקורות חדשים. הם היו מן הכוֹנסים, והוא תמיד ידע רק לפזר.

על כן קשה לנו כל־כך לקבוע את ערכו המיוחד, את מקומו המיוחד בתרבותנו החדשה. בספרותנו ישנם כאלה, שהם עניים שבעתיים ממנו, ורכושם בכל זאת גלוי לעין. כוחותיהם של אלה מועטים, אך מאום לא ילך לאיבוד אצלם. כל גרגיר זהב קטן מונח בקופסתו. דרכם של אלה לצמצם את עצמם בנקודה אחת; לרכז בלי חשׂך את יכלתם. אלה הם הזהירים, הפוסעים פסיעות קלות, מיראה שמא ייכשלו. עושרם ניתן תמיד להישקל ולהימדד. מידה לו וגבול לו, והעין סוקרת את כולו בסקירה אחת.

ואולם ישנם כאלה, שהרבה ניתן להם, והם אינם יודעים מה לעשות בהמון כוחותיהם. הזהב להם והכסף להם וגם הנחושת. הכל בשפע. אבל הם אינם ממהרים לבנות. את גרגרי הזהב הטוב משקיעים הם בדרך עברם כל צריף ארעי, בכל סוכת נדודים, וגם על הפנינים היקרות לא תחוס עינם. העושר להם ואין דרכם לכנסוֹ אל האוצר. הם אינם מונים את רכושם, כבד הוא. ואולי גם אסור למנותו. אכן בטחון להם. כוסם תמיד מלאה. על כן ישמחו לפזר, לבזבז את עצמם – לתת את הסאה תמיד כשהיא גדושה.

את כוחם של אלה אין מודדים. אותו אפשר רק לשער.

סוקולוב נמנה עם הסוג השני. לא רק הקורא הרגיל, כי אם גם הסופר המעודן והאמן האסטניס לא יעברו עליו בלא ברכה. השפע הפנימי, הקלות הטבעית – זה המעיין העליז המקר תמיד את מימיו המרננים, מעורר גיל והשתוממות בכל לב. עד הוא לברכת הרוח, השרויה עוד במעמקי הגניוס העברי. אות משמח, כי עוד לא דללו אוצרותיו. ביהודי רב־אונים זה, המרים תמיד כל משא באצבע קלה, נתן העם העברי את סמל הכוח השׂוֹחק, את שיעור יכלתו המפליאה. אין כאן התאמצות ואין מתיחות. הכל יש מן המוכן. השפע יורד מאליו, בא לעתים קרובות גם ממקום שאיש לא פילל. ואנחנו שמחים אצלו על פיזור זה, במידה שאנו דואגים לחזיון כזה אצל אחרים. לא חשוב, שסוקולוב עשוי בכל שעה לכתוב לנו מחקר מצוין, מאמר מזהיר, מסה חריפה או פיליטון יחיד במינו. לא חשוב לנו, אם גם כאלה וכאלה ירדו אצלו לטמיון – חשוב לנו עושר הרוח המצוי הזה, חשובה היכולת לתת תמיד, להתעורר, להשיר תמיד פירות מבדיו הכבדים. סוקולוב אינו אישיות בדלה, האורגת לעצמה את ארג זהבה. הוא בא־הכוח, המסמל את הכשרון הלאומי, את עֵרוּתו, את יכלתו לתת ולקבל, לינוק ולהיניק, – את האוניברסליות בכלים עצמיים. יש בו משום תכונה מקובצת, משום סגולת־עם – הסגולה לשקוד תמיד, לקלוט, להתחרות עם הכוחות המתנגדים ולצאת תמיד בנצחון.

לא פעם נעלם מן האופק של הספרות ונראה היה, ששקע כולו בעבודת חול, ואותה שעה שקד בסתר על תורתו ועל יצירתו, ובאין רואה הוסיף כוח, וכל פעם צף שוב, בלי משים, כשהוא נושא בילקוטו טרף חדש. לא פעם אבד בשפע צבעיו, בהמון צורותיו, אבל כל פעם, בלי משים, גילה את עצמו בכוח חדש, והבליט את עצמיותו, והראה שבכל גלגולי יצירתו הוא תמיד אחד.

אוצר זכרונו, קליטתו הנפלאה, אותו הכשרון לבלתי אַבד טיפה מכל מה שראה, מכל מה שנפל פעם בחלקו, מגלה בו את כוח האמן, הניתן תמיד לכל סופר גדול כתוספת־חינם. היא שנתנה לו את היכולת לשמש את הספרות מיום בואו אליה, לעמוד ימים רבים יחידי על משמרתה ולמלאות תמיד את מקום החסר (ואצלנו הרי עד היום החסרים מרובים כל כך). זה היה מעין מצביא של כוחות עצמו. בווארשה היו אומרים על מערכת ‘הצופה’ שהיא בית־תפילה שיש בו משוררים בלי חזן, בעוד של’הצפירה' ‘חזן בלי משוררים’. הוא עצמו היה מעין תזמורת שלמה, שכל הקולות היו מצויים בה. הוא נשען רק על עצמו, לא היה זקוק לכוחות מן החוץ. גם התפתחותו, שלא פסקה, לא תמיד נתמזגה עם זו של הדור. היא בעת אחת גם השיגה וגם הקדימה את מישהו. בזה היה גורלו הטרגי של סוקולוב: המלחמה היתה לו מפנים ומאחור. העתונאי, החוקר, האסאיסטן, האמן – כל אחד תבע את שלו; ואם אמנם נתן את עצמו לכולם בעין יפה, היה בו משום ‘ערבוב תחומים’, משום ‘תני ושייר’. כל יצירתו היתה מעין נסיון שתמיד הצליח, ועם זה לא הוּבאה אל החוף, – נשארה בלי ‘המשך יבוא’. עד הסוף לא השתמש בכוחותיו לעולם. בכל דבר גילה יכולת, ואף־על־פי־כן עזבהו ולא שב אליו; ואם גם שב, נראה היה תמיד, כאילו הוא מתחיל מחדש. נצחונותיו הגדולים עשו תמיד רושם של מצביא רב־יכולת הכובש בכל מקום שהוא מסתער, אבל בתוך ‘השטח הנכבש’ נשאר תמיד משהו בידי האויב, ושאין משום כך עוד לבטוח, לשבת במנוחה. אכן בזה גם היופי המיוחד שבאישיותו היוצרת של סוקולוב. הוא לא שקט מעולם על עצמו. בצמאון תמידי זה ליצירה, לדעת, להרחבת ההיקף, סוד רעננותו וחיוניותו. הוא ראה את עצמו עד יומו האחרון כמתחיל. לא היה איש, שהוכיח כמותו, שאין הזקנה שולטת במי שאינו משמיט את אַמת־הבנין מידו, – שהעבודה וההתאמצות הן המחדשות את הגוף ואת הרוח. כל פעם שהיינו מזדמנים עמו נראה לנו אמיץ משהיה – היינו תמיד בטוחים בו, ביום מחר, שלא יבייש את אתמולו.

אולי לא היה איש צולח בדורו כמוה. אכן צולח – עד לטרגיות. כל אשר זמם – עשה; כל אשר עשה – נשא חן; בכל אשר פנה עורר התפעלות, שהיתה יכולה להניח דעתם של עשרות סופרים ואנשי־מעשה, ובכל אלה היה אדם בודד בדורנו. כל מה שנתן לספרות ונתן לאומה (ומי עוד כמותו הרבה לתת!) – היה גם יותר, גם פחות מכפי יכלתו. בכשרונו היה יכול לפרנס סנהדריה שלמה של סופרים, אבל לא יכול לכלכל את עצמו – ובכל המרובה אשר תפס נבצר ממנו לתפוס את הגניוס שלו תפיסה שלמה, לבצר לו פינה אחת בכל כיבושיו הרבים, אשר יהיה בה כדי לכפר על כל נכסי הרוח אשר זרה לכל רוח ביד פזרנית כזו.

כשהכרתיו בווארשה בשנת 1903, עמד כבר במערכות המלחמה לציונות והיה ממקורביו של הרצל, ובכל פיליטון של ערב־שבת ב’הצפירה' היה מהמם את הקוראים בשפוני לשון ומחשבה, במודרניזמים ואַרכאיזמים של סגנון כרוכים יחד – במכמני לשון לא שזפתם עין, בבקיאות, בחריפות, בהומור. ברם, עם כל זה נראה לנו כאחד משרידי ההשכלה המאוחרת, מ’בין הזמנים', שלימד את לשונו לדבר בסגנון הזמן, אבל כל השפע הזה לא נצטרף לכיבושי מנדלי וביאליק. הוא הבריק, התמיה, ולא נקלט כניבם של רבים שהיו דלים ממנו שבעתיים.

היסוד הטראגי בכשרון כביר זה לא היה רק בהיקף הרב, שהיה בכל זאת רחב גם מיכלתו העצומה, כי אם, אולי, בעיקר ברוח הזמן. הריתמוס הפנימי, הנפשי (ועם זה, כמובן, גם הסגנוני) היה זה של תקופת ההשכלה. מובן, שקלט אל תוכו רעיונות התקופה החדשה קליטה יסודית ונראה כאילו הסתגל גם ללשונה. אבל אנחנו, הצעירים, יותר משהכרנו – הרגשנו בלשון זו אלימנט זר, לא שלנו. הביטוי היה, אף־על־פי־כן, ביטוי־תמול. לא המלה הבודדת, אפילו לא הניב הבודד, היה כלי־המבע החותך את המחשבה, כי אם הצלצול הכללי, הקיבוצי – צירוף המלים והניבים יחד. למלה הנפרדת, לקו הנפרד – לא היה כוח של בליטה, לא היה צבע מכריע. זה היה הפגם הראשי שבסגנונו, – שעם כל העושר שבו לא הורכב כל צרכו, לא נתמזג כל צרכו. הובלט העושר שבלשון, החריפות שבלשון – ובליטה יתרה זו היא שהיתה בעוכריו.

אכן, הערכה זו היתה, עם כל האמת העובדתית שבה, מוטעית מבחינת הפרספקטיבה. מסוקולוב לא היינו רשאים לתבוע מה שאנו תובעים מעצמנו, כי אם להיפך, לראות כיתרון רב את יכלתו לספוג הרבה מאמצעי הביטוי של הזמן, את כוחו הדינמי של סגנונו, שנעקר מן הנוסח ושב אל הנוסח ולא חדל לקרוע חלונות למרחב – היינו צריכים להעריך את המאמצים של רוח נאורה זו להתחדשות, מאמצים שהם לעצמם הטילו סער תמידי בניבו, במחשבתו, והגבירו את מחזור הדם בספרותנו, גם כשכל זה לא נצטרף צירוף גמור אל מאמצי הדור.

עמדנו על זה באיחור זמן. כשראינוהו בערוב יומו זקוף ומחודש, וכוח נעורים בעטו, ומזווי רוחו מלאים וגדושים כשהיו והוא צועד בטוּחוֹת וכיבושיו אינם פוסקים – לא יכול שלא לגעת עד לבנו ותרועת ההתפעלות פרצה מלבנו ראשונה. האדם אינו סופר בלבד, ולא רק לפי מה שהצליח או לא הצליח, יחזק את בני־לוויתו, כי אם ביצר־החיים, ביצר־העבודה, בחדוות־היותו – בזה שהוא יודע לעמוד נגד כוחות הכליון, האופפים אותו ומתנקשים לנפשו, לכוחו, לכשרונו, באשר יפנה. התופעה סוקולוב אינה סכום של כשרונות בלבד, כי אם משהו יותר – היא מסמלת כוח, חוסן, תרועת־חיים, התגברות על כוחות־האיבה, יחד עם חן של קלות, גמישות של קליטה והתחדשות. שפע חיים וזוהר חיים אלה על כרחם מצטרפים אל החשבון, שאינו קטן גם בלאו הכי – הם עצמם מהווים כוח של יצירה מפליא במינו. נאה הוא השלם בצמצומו, אבל יש מרחבי־רוח גדולים, שבהם מובלע מאליו כל פגם. המרחב הוא הבולע. הוא גם המיישר. מה שנפגם על־ידי ההיקף בהיקף ימצא גם את תיקונו. חזיון כסוקולוב אין לסקור אלא כחטיבה אחת שלמה כרקמת אור וצללים שאין להבדיל ביניהם, – כרוח שאינה מצויה, שהפיזור נאה לה ושנצחונותיה כתבוסותיה משלימים הוויה עשירת צבעים זו, שהיתה יחידה בדורה.

רבים היו מזכיו ורבים היו גם מחייביו. לידי הערכה יציבה לא בא הדור. פרישמן ראה בו בעיקר כוח צרבּראלי, ולא התבונן, כי אדם זה, שלא שלט מעולם בכוחותיו, כי אם הם שלטו בו, היה בעיקר איש האינטואיציה – איש של אסוציאַציות לא־צפויות, שהצטרפו מאליהן לרקמת־פלאים אחת. קו־התורפה שבתכונתו היה דווקא העדר כוח מכוון, זה שלא היה כוח בונה – שלא היה בו כלשהו מן השלטון בכשרונו, – מה שהיה לאחד־העם, אם כי לא הגיע לעושר רוחו של סוקולוב לעולם. לפי טבע כשרונו היה קודם כל איש השיחה. מה שהיה זר לו לגמרי – היה יצר־הארדיכלות. הוא סמך תמיד על עצמו, על כשרונו, על שׂפוּני עשרו, וראה את עצמו פטור מאמת־הבנין. בטחונו המופלג בעצמו הביא אותו פעמים רבות לידי תבוסות גדולות, אבל בלי בטחון זה לא היה משיג כלום. בשיחתו השוטפת (בכתב או בדיבור) הצליח יותר משהצליח בדברים, שהחמיר בהם, שהתכשר להם. בכל כגון זה היה חסר את חדוות הקצב, את הרהיטות המשעשעת. לא היה דבר שטירף את ניבו יותר מן המכוון לכתחילה, מן המוּתוה לכתחילה. בשאר רוחו נתגלה רק בשעה שהדברים צלחו עליו – בשעה שהם באו עליו מאליהם…

הוא הגיע גם לדרגת משורר, כתר זה שהושיט ידו לו כל ימיו, שלא במתכוון. זהו סודו של האימפּרוביזטור, שכינורו מתנגן מאליו, – לא בשעה שבעליו עורכים ודרוכים את מיתריו. מה שהיה ערוך ודרוך אצלו מלכתחילה, על הרוב לא הצליח. לעולם לא נעמוד על טיבו של שפע זה, שאינו בא אלא במפתיע, שגם בעליו לא ידעו לכוון את שעת בואו. אולי זהו מה שמגלה את אפיו כסופר־העם. בסגולתו זו הכיר גם סוקולוב עצמו. בחיבה מיוחדה הוא חוזר פעם בפעם ומדבר על כשרון הסופר למצוא את הקהל שלו, להזדהות עמו, לדבר אליו בלשון מובנת לו, הוגנת לו, – מציין, שיותר משסופר כזה יוצר את הקהל, הקהל יוצר אותו… ואולם אין לראות זאת בשום פנים כהסתגלות, כי אם כתכונה. גם כאן דווקא הכוונה אינה מביאה לידי תכלית. מי שמסגנן את לשונו בנוסח העם, עדיין אינו סופר עממי. אולי דוקא זה הוא סופר עממי, שהעם מכיר בו, זה שדעת העם ממילא נוחה ממנו. בדבריו על הנ"ץ, אומר סוקולוב: ‘אי אפשר לדון על הדברים האלה כלל. אין קנה־מידה להכיר על פיו, אם זה שנתחבב על הקהל, נתכוון לכך, או לא נתכוון. הרבה פעמים אנו רואים, שהמתכוונים להתחבב אינם מתחבבים כלל, כמו שהרודפים אחרי הכבוד אינם מכובדים’…

בדברו על תכונת הנ"ץ, נתכוון גם לעצמו, אף שכמובן לא השווה את עצמו אליו. הוא הכיר – מתוך עלבון ומתוך גאון כאחד, שבמידה שלא נתקבל על יחיד הדור, נתקבל ונתחבב על האוכלוסים הגדולים, שאליהם נשא את דברו יום־יום מיום עמדו על הבמה. בצדק דחה את הדעה, שזוהי הסתגלות והתחבבות מדעת. האמת היא, שלא יכול אחרת. כל כוחו היה בדיבור שלא מאונס, שלא במתכוון. שמחת הדיבור לא היתה שרויה עליו אלא כשעשה אזנים לרבים. גם כל הרחבת הדיבור, כל ‘המאמרים המוסגרים’ המרובים השגורים במשפטיו, לא באו אלא מתוך ששקד על ההסבר, מתוך שחשש להניח פרשה סתומה אחת. מה שהדבר הגיע אצלו לידי הכרה, אינו משמע, שעשה זאת לכתחילה במתכוון.

אמנם משפרץ סוקולוב בחומת עצמו, הראה (ב’אישים' ובדברי־מחשבה) שלא נוצר להיות רק המליץ בין רעיונות הדור ובין יהודי וישוגרוד וקוטנא, – כי שמור גם לנו משהו יקר מאד בבתי־גנזיו המרובים. אבל מידת־אָב בכשרונו ובתכונתו היתה שמחת השיחה עם רבבות ישראל. בכל כך פשטות וחריפות, חמימות וצלילות, הכרה ואינטואיציה לא דיבר שום סופר עבר אל כל קצות האומה עד בואו. אפילו סמולנסקין, שבא להסביר, לא כיון סוף־סוף את שיחו אלא לתלמידי־חכמים, וכמה פעמים נתכוון להיות מסביר, ומרוב הסברה בלבל עלינו את מחשבתו, בעוד שלסוקולוב כל תוספת־הסבר היתה תוספת־כוח. הדברים של ‘למרנן ורבנן’, לא די שלא הורע כוחם מפרק לפרק, כי אם גברו והלכו לאחר שהבקיע את הסכר הראשון. אף בהמתקת הדיבור לא היה משום הסתגלות, משום התחפשׂות – כשדיבורו היה מכוון אל רבני ישראל, סגנונו נעשה מאליו רבני. הוא היה קרוב להם, נשאר אחד מהם, גם כשיצא לתרבות־חול. ‘אני צריך להתוכח עם הרבנים – אמר על עצמו – זהו עולמי שלי’…

ודאי לא צמצומו הרוחני של סופר־העם היה מה שהכשיר את סוקולוב להיות מורה לרבים, כי אם אולי דוקא ריבוי הקולות, ריבוי הידיעות – ריבוי ההבנה הוא שהכשירו לדבר אל כל מעמד כלשונו. ברם, גם בהירות זו לא ינקה אלא מתוך איזו התרוננות שלא־במתכוון, מתוך איזו התקרבות טבעית אל הרבים, שאיש בדורו לא הוכשר לה כמוהו.

את הנפש אשר עשה לרעיון הציוני ולספרות העברית עשה בקסם נלבב זה שבניבו, באותה יכולת אדירה של מסביר, מאיר, מקרב את הדברים אל שומעם, שלא קם כמוהו בפובליציסטיקה העברית. אולי היתה זאת מידת־היסוד בו, הקו המוסרי העמוק ביותר בו כסופר, שיותר משנתכוון להראות את עצמו, חתר ולא נלאה למצוא את המפתח ללב עדתו, – להמתיק לה את הדברים לפי סגנונה, לפי השגתה, לפי אותם כלי־הקיבול וצינורות־הקיבול שרק דרכם היתה עשויה לקלוט אותם. כל כמה שנרבה לציין סגולת־עט וסגולת־נפש זו, אין אנו מספיקין. כאן מקור כוחו, סוד השפעתו על קוראיו, שכל כך הוקירו בו מנהג־ידידות זה, וכאן גם סוד חולשתו – מה שדורנו, על כל פנים, ראה כחולשה, – גודש לשוני זה שנדרש לשם ההטעמה המלאה, ההסברה המלאה, אותה הבעה נרדפת בשמות נרדפים, שכל כך היתה קשה לדורנו, שלא הוקיר שום סגולה בסופר ככוחו לצמצום, להגדרה, לביטוי האחד, המבליע שבעה ביטויים נרדפים. אכן מום זה שבשרבוב לשוני, שבפיזור לשוני בלא סוף, שאין לחפּות עליו, פוסק מלהיות מום לא רק משום ששרבוב זה מלא גם חן משלו והומור משלו, כי אם משום שהוא כאן דבר הצריך לגופו, ולא משהו טפל, משהו אמוּר ‘לשם אמירה’. סוקולוב ראה תמיד את איש־שיחו, דיבר אליו בכל האמצעים שנזקק להם. מכאן ‘שבעת הקולות’ שהוציא שופרו בבת אחת, המעיין ששלח את מימיו דרך שבעים ושבע זרבוביות. שעה זו שעמדת על תוכו של ריתמוס זה שבשיחה, אתה עומד גם על טיבו של סגנונו והנך מכיר, כי כשם שיש חן לצמצום ולריכוז בלשון, – ב’לשון חכמים‘, בלשון שבכתב, יש גם חן לזרם שבא להשקות, להשפיע – שהוא פורץ תמיד מתחומיו, כדי להרחיב את תחומי ההשקאה. גם צמצום גם הרחבה שניהם מושגים יחסיים. מה שהקסים בסגנונו של אחד־העם מבחינת הצמצום המופלג, הקסים בסוקולוב מבחינת ההרחבה והרוויה. לכל אחד ניתנו מידי הטבע אותם האמצעים, שהיה זקוק להם. ושוב אינך מוצא הגדרה הולמת יותר את שני הטיפוסים האלה, כ’בעל־הלכה’ ו’בעל־אגדה‘. כלום לא היה אחד־העם גם מסביר גדול? אלא שאופן הסברתו היה דרך הקיצור, דרך ההגדרה של הרעיון; המכוון היה למוחו של אדם, לחינוך המושג המצומצם, שכל הסברה יתרה עשויה לטשטש אותו, בעוד שאופן הסברתו של סוקולוב היה דרך ההפראה, ההכשרה – קירוב המושג ללבבות. אחד־העם ראה לפניו את בעל־הבית הנאור, שיצא מד’ אמות של בית־המדרש, ורשאי היה לדבר בגנותה של ההשכלה השאוּלה, של ‘הכלים השאולים’, בעוד שסוקולוב עוד הוכרח לכרוך ציונות בהשכלה – לראות בציונות עצמה לא ‘דרך תשובה’, כי אם שחרור מן הפגום שבגיטו. אחד־העם, שלא היה פחות משכיל מסוקולוב, ולא היה חושש אלא להשכלה מזויפת, קלוקלת, היה בן־חורין יותר והיה פטור מהסברה אלמנטרית, בעוד שסוקולוב, שלא ראה לפניו אלא את העומדים בתחומי הגיטו, לא היה סיפּק בידו לעמוד, כאחד־העם, על ההבדלים הדקים שבמחשבה, להבחין בין צבע לצבע, בין גוון לבן־גוון. רק בשעה שהרגיש, שהסביבה משתנית, התחיל מתרכז יותר, ושעה שהתחיל כותב את ה’אישים', נתחדש כולו – התחיל נוהג עידונין במחשבה, אבל על אשד צבעיו לא יכול גם אז לוותר. כוחו היה בזינוק זה, בשפע צבעים, בשפע אסוציאַציות מכל פינות הלשון והספרות. הוא לא היה מן המסננים. לשונו חוּצבה מכל המחצבים, צבעיה לא הורכבו זה בתוך זה, כי אם הוטלו זה על יד זה. ועוד פעם: במיעוט בדיקה זה היה כוחו, כשם שכוחו של אחד־העם היה בבדיקה יתירה. הקלסיות של אחד־העם היתה אצלנו ריאַקציה חריפה כנגד המליצה של ההשכלה, בעוד שסוקולוב לא ויתר על עושר צבעוני זה, שהיה בו עוד מן התום של ראייה ראשונה, וכל כמה שצבעונות זו נראית לבן־דורנו בחינת כלאַים, היתה לסוקולוב עצמו משען וחיזוק – לא חולשה, כי אם אופי.

מדי דברנו בסוקולוב אי־אפשר לנו שלא לחזור פעם בפעם אל ההקבלה בינו ובין האיש, שהבליט באופן אכזרי את חולשותיו – הלא הוא אחד־העם, שסימל כביכול בכל סגולות רוחו את ההפך ממנו. האחד סימל את וארשה הרבגונית, הססגונית, קלת הרוח, קלת ההתרשמות, בעוד שהשני סימל את אודיסה הכבדה, הקבועה, המרוכזת, בעלת הצבע האחד, שלא ניתן לעולם לשינוי. הקבלת שני הטיפוסים, כהקבלת שתי הערים, מגרה את המחשבה, מעלה ניצוצות, שכן היה בהן בשתי ערים אלו באמת משום סימולן הנצחי של שתי דרכים, שני פנים של היהדות: אגדה והלכה, קבלה ופילוסופיה, חסידות ורבנות, השכלה ומסורת. ודאי, שהיו שני טיפוסים שונים ונבדלו זה מזה בצביונם, בסגנונם, בהלך־רוחם. אבל מי שיבדוק את תמצית מהותם, את תמצית מחשבתם, ישתאה גם לדמיון הרב שביניהם. גילוי זה יוכיח שוב, שמה שמפריד באמת בין אדם לאדם ובין עם לעם, אינו התוכן, כי אם הצורה. ואף שכולנו מודים בדבר, שהצורה היא בנותן טעם, בטובע אופי, – כדאי לנו לציין את המשותף שבשני האישים, שבהם נתלבשו מידות הדור ודרכי ביטויו. שניהם היו בני גיל אחד – בני פורמציה זו של שִלְפֵי־ההשכלה. עוד היה עז בהם יצר הדעת, ושניהם שקדו בבית־אבא על לימודי־הקודש ועל מדעי־החול בצמאון שלא ידע רוויה. סוקולוב, שהיה פעיל יותר, דינמי יותר, סופר יותר, מיהר אל הדוכן בעודנו נער; אחד־העם, שהיה בו מיסודו של רנ"ק ותכונתו, לא פסק מלהכשיר את עצמו (לא לחינם הונחה ‘הכשרת הדור’ ביסודה של השקפת עולמו!), ומי יודע כמה היתה נמשכת עוד התכשרות זו לולא היה אנוס על פי הרעיון לעלות על הבמה ולהזהיר את הדור, כי ‘לא זה הדרך’. ציונותו קדמה איפוא למלאכת הסופר שלו – היא היא שעשתה אותו בעצם לסופר. מבחינה זו היה סוקולוב אחר כולו: הוא לא יכול להשהות את תורתו ‘בתוך מעיו’, כאחד־העם, עשר שנים רצופות, –ה’עילוי' מהיר־הקליטה, מהיר־הפעולה, עליז־הפעולה, עשה אותו מורה ומסביר בעודנו לומד ובולע את ראשית ידיעותיו. שפע הדברים שקלט הוא שנסך עליו שכרון, והיה הכרח לו להוציא מעיינותיו חוצה. כל מה שלָמַד, הוכרח מיד ללַמֵד. בסוף ימיו, כשעמד על הצורך להצטייד לדרך ארוכה (בספרו על שפינוזה, במלונו האנציקלופדי), הראה שהוא יודע גם לאגור, אבל מתכונתו היסודית היה להגיש מיד את הציד שהקרה לפניו היום. הוא היה בראש וראשונה ז’ורנליסטן גדול, הוי אומר: אדם שאינו דוחה למחר מה שהוא יכול לעשות היום.

ברם, שניהם היו משכילים מבחינה זו, שלא קידשו את סגנון הגיטו, שפניהם היו מערבה – שבאו לחנך בנו קודם־כל את האדם, לעקור אותנו מן הבהילות, הרתיחות, ללמדנו מתינות, התרכזות, קביעות בעבודה וקביעות בדעה. כמשכילים, לא גרסו שניהם את הפראות כ’סגנון לאומי‘, כ’קדושה לאומית’, וכציונים – עמדו שניהם על הסכנה שבתסיסה בלתי־פוסקת, בלתי־פוריה, – שבהתלהבות שאין אמת־בנין עמה.

שתים עשרה שנה לפני היות סוקולוב ציוני רשמי, הוא כותב (בהקדמתו ל’ארץ חמדה', וארשה, תרמ"ה) על סערות הרוח של חובבי־ציון בימים ההם: ‘מעבר מזה חובבי ציון הנאמנים, אשר בלי קולי קולות עבדו עבודתם לעמם, הזהירו מפני ההתלהבות הנפרזה, ויחוו דעה¹ כי רעיון הישוב הוא כשמש המאיר באור זך ובהיר, אך חוּמו שורף ומכלה, ואם בגדולות ונשגבות נתהלך, לא יעלה בידינו אף מעט; ומעבר מזה – בעלי הדמיון והקצוות התנפלו בשצף קצף על בעלי הדעה המיושבת, ויכנום בוגדים ותהי המלחמה פרועה מאד’. מי שיקרא הקדמה זו, ייווכח קודם כל, שסוקולוב רואה את הדברים כאחד־העם, ולא עוד אלא שהוא מדבר כמעט בלשונו של אחד־העם. ומי שיקרא את סיפורו הגדול ‘יוסיל המשוגע’, חייו של אחד מ’חלוצי הגולה', שסוקולוב אמר להציג לפנינו, כדי להראות את המתנגדים לציונות, שהיו בכוח ואפילו בפועל ציונים שבעתיים יותר מאלה, שקראו לעצמם ציונים – ייווכח כי טיפוס החלוץ שלו ושל אחד־העם הוא אידנטי במידה מפליאה. ‘ענין זה של א"י – אומר גיבור הסיפור, שמחברו כמעט מזדהה עמו – הוא יותר מחקלאות, יותר מהבנת התורה, יותר מהחיים – כולל את כולם, ונוסף עליהם הכבוד… כשבקשתי כל ימי את הממשות, בלא־יודעים בקשתי את ארץ־ישראל’. גם כאן משהו אחד־העמי ביסודו. חלוצים וציונים אמיתיים אינם אלא אלה, שהתכשרו להגשמה, שהוכשרו להגשמה: האנשים לדוגמה, שימשכו את הרבים אחריהם. אלה לא היו עוד אנשי־גדלות גם בשכנם עוד בתוכה. ‘אין לי עסק בהגדות’ – אומר משכיל זה שרוחו כבר שקויה ציונות של מחר: – ‘אני רציתי לגלות לכם טפח מגולה אחד של חיי הכפר… על כל פשעי האנשים האלה מכסה דבר גדול אחד: הם עובדים! רק מתוך כך אפשר לו לאדם לפעמים לעלות מעט יותר ולבנות לו בית במקום גבוה יותר’…

פיכחות מדומה זו היתה משותפת לאחד־העם ולסוקולוב, ואף שבעל ‘על פרשת דרכים’ ידע לבצר את תורתו יותר, להוסיף לה כוח של ריכוז – להצניע את האש יותר, הרי שניהם נילושו מעיסה אחת: שניהם נלחמו בכיעור שבגלות יותר משנלחמו בגלות עצמה, שניהם לא ראו תפקיד נעלה יותר לעצמם מאשר תפקידם של מחנכים למידות אדם, לכבוד אדם.

מה שהבדיל ביניהם באמת היה לא דעותיהם, כי אם אופן גידולם, גלגולם, התגלותם. אחד־העם בא משולם. הכיר בבת אחת את אמיתו האחת, וכל מה שכתב כל ימיו לא היה אלא פירוש להכרה זו, שהאירה את נפשו. סוקולוב, שהיה אופי פייטני יותר, – גידולו לא פסק, בישולו לא הגיע לידי גמר לעולם. הוא לא פסק מלקלוט. יותר משבא ללמד, בא ללמוד, להוסיף דעת, להוסיף הכרה. דרך צמיחתו היתה עיגול בתוך עיגול; כל מה שהוסיף, לא הוסיף אלא כדי לבצר יותר מה שקנה קודם. לא משבר הביא אותו (כמו את לילנבלום) לידי הודאה ברעיון הציוני, כי אם גידולו הפנימי: במידה שהתנועה הוכשרה, עם בוא הרצל, לקלוט אותו, הוכשר גם הוא, כתום עיגול ההשכלה, לקלוט את הציונות. הוא נמשך תמיד לצד השמש, נמשך למקום שמצמיח, – למקום שנתבקשו כוחותיו, כשרונותיו, שנתבקשה התלהבותו. קשה כאן להכריע, אם היה מושפע או משפיע יותר. למקטרגים שאמרו עליו כי הרצל פיתהו, השיב בהומור: אינני נערה שנתפתתה… אבל על צד האמת – נפתה, נפתה לחיים, לתפארת הרעיון, נחלץ מן ההשכלה עם הגל שנתלש, עם הרעיון שהבשיל. אחד־העם שהסתפק ב’כוהנים', נתעורר קודם, נתלהב קודם, – הוא היה הזורע המשכים. סוקולוב לא התרונן אלא לקול המגל, לרעד שעבר במחנה מקצהו ועד קצהו. מה שפגע באחד־העם והרחיק אותו מן המחנה עם צמיחת הציונות ההרצלאית, – מקצת ההפרזה שנתגלתה בתפיסת הרעיון, ברק ההתלהבות, הוא שקירב אליו את סוקולוב. אבל שניהם, כל כמה שהיו רחוקים זה מזה כציונים, דעתם לא סבלה את ההזיה של ההדיוטות.

את שניהם עינו הספקות בה במידה שחיזקו וצירפו את אמונתם.

הופעתו של סוקולוב לא היתה מרעישה. הוא לא קנה את עולמו באמירה ראשונה – באיזו סיסמה חדשה, באיזו הברקה מדהימה – כי אם בעצם הפריחה – זו הפריחה במוקדם והפריחה במאוחר, שלא נפסקה עד יומו האחרון. מהר עברו שנות הנביטה הראשונות, כשהיה חוטף פירור פה ופירור שם, ולשונו עוד עמוסה מעט ונגינתו עמומה. משעמד על בימת ‘הצפירה’ עמידה מאוששת, הרעיש את הקורא, כנהר בהיר, רחב־זרם, רחב־זוהר, שהוא צופה הכל והכל צפוי בו. ההתפעלות שעורר לא פחתה, – כל כך היה קולו צלול תמיד, היתה ידו אמונה תמיד. שבוע־שבוע, ואחר כך – יום־יום, הזהיבו שורותיו, כאילו זה עתה הביא את מנחתו הראשונה. זאת הברכה, שהיתה שרויה במעשי־ידיו, עוררה חדוה ותמהון בנערי ישראל ובזקני ישראל – כהתגלותו של גאון ומושיע בדורות שהיו. אגדת־סוקולוב היתה אגדת התפארת הישראלית, אגדת הגאונות הישראלית שנתחדשה. מסוקולוב לא ייבצר מאומה – זה היה הרגש הכללי שעורר בדורו. וגם אנחנו, שראינוהו גם ברפיונו, היינו מוכרחים להודות, שמשהו כאן שהוא יותר מכשרון – שכאן תוצאה מזהירה של דורות עמלים בתורה, של שקדנות וחריפות, של כושר־רוח שלא הוצבו לו גבולות. ברור, שלכשרונות הטבעיים נצטרפה כאן גם התמדה בלתי־רגילה, מין שמחת התורה ושמחת העבודה, כשלעצמן הטילו רעננות בכל מה שעשה, אבל משום פתרון לחידת סוקולוב לא היה בכל אלה. מביאים לפעמים דוגמאות מסגנון נעוריו, כדי להראות עד כמה הלך והשביח מתקופה לתקופה, אבל אפשר להביא גם דוגמאות מזהירות מפרקי ‘הצופה לבית ישראל’ הראשונים. גם בהם כבר הדברים מאירים ושמחים, מפיקים חן ותבונה – מגלים שלטון בהרצאה של זקן ורגיל. בצמצום של דיבור לא התגדר אמנם מעולם, אבל הקצב, המבנה, הדיבור החתוך והמושך – סגולת סגנון ראשונה לסופר בעל יכולת, עשו את סגנונו, בקיצורו ובאריכותו, גם אז מלבב לאין שיעור. הקורא מקבל ברצון כל צורה של דיבור, כל מרות של דיבור, אם הוא מוצא בו חיות, אם הוא הולם את האומר והאמור – אם הוא מצטרף ל’ניגון'. סוקולוב לא קישט את ניבו – מה שהרחיב ומה שהוסיף (בצורת ביטויים מן הגמרא, מן הפוסקים – ואפילו מן הזוהר), לא עשה זאת אלא כדי להיות מובן יותר, נוח יותר לקורא: כדי ליצור את הקונטקט המלא בינו לבין השומע.

מכאן נטייתו לייהד ביטויים זרים, שהלכה וגברה אצלו והגיעה לידי גילוי קיצוני במאמר ‘מגפת המליצה הנכריה’, שפרסם בשנים האחרונות ב’מאזנים' ושנמצאו מערערים עליו מתוך אי הבנה. במאמר זה, כל כמה שפרטיו שנויים בספק, הזהיר על התנוונות הביטוי העברי, סיכם את נסיונותיו – התקומם ללשון־לא־לשון שבעתונות, זעק חמס על ‘התבוללות המושגים’, והראה שהניב הקלוקל הוא תמיד תופעה של מיעוט ידיעה של הלשון ושל הענין, ועוד יותר – של מיעוט זיקה אל הלשון, המחייבת תמיד התאזרות שביצירה, התרכזות במושגים עד כדי גילוי היקשי ביטויים במקורות הלשון ובציוריה. ודאי שמגוחכים הם צירופים כ’עשתות שאנן' לאידיליה או ‘יומספרא’ לז’ורנליסט, אבל ניתן לשער מה מאד האירו את דעתו של הקורא התורני, כשהמציא לו את הצירוף ‘שכל נבדל’ לאַבסטרקציה ו’שכל פועל' להיפוכה, או ‘סדינים המצוירים’ ל’גאָבּעלינען‘, ‘שיר לעתיד לבוא’ – ל’מוזיק דער צוקונפט’, ואילו ‘אתדבקות רוחא ברוחא’ לסוגסטיה. עם כל הקיצוניות שבשיטה לא היתה זאת בטלנות בשום פנים, כי אם אותו קירוב המושגים הרחוקים לקורא היהודי, שסוקולוב החשיבו לא פחות משהחשיב את קירוב הרעיון.

מה שהבדיל בינו ובין חבריו היה זה, שהאחרים (פרישמן, פרץ, אחד־העם) נתגלו בבת אחת, או לאחר גלגולים קצרים, בעוד שהוא סימל התהוות תמידית. על־כן לא שהה על כיבושיו, דילג תמיד עליהם – כאילו כל ימיו לא היו אלא ימי הכשרה לאשר יבוא. על־כן לא היה גם סגנונו, בכל עושר הביטוי שלו, בכל צירופיו המקוריים, אלא מעין גלמי ניב אדירים, גלים חומרים, שלא נתכנסו לאפיקיהם, – מין ערבוביה חיה, עליזה, שלא הוצקה יציקה אחרונה גם כשהפליאה באיכות בלתי מפוקפקת. משהו נשאר כאן תמיד, מבחינה תרבותית עליונה, נטוּל צורה, נטול־סגנון. משהו שלא הושלם. סמלית היא בנידון זה צבירת החומר הענקי למלון האנציקלופדי, – גם כאן, שהיה ברור כי לא יהיה סיפק בידי הצובר להביא את המלאכה לידי גמר, סיפּקה הצבירה כשהיא לעצמה תילי־תילין אלה של גלמי־חומר, שמילאו את בתי גנזיו. על כן לא השלים את החוג גם כשהגיע סמוך לשמונים. החוג הלך ורחב, וחרג מתחומם של חיי אדם. תהליך זה של התהוות תמידית, כל כמה שהיה בו מאושר ההתחדשות, היה בו הרבה גם מן היגון של עולמות ושברי־עולמות, הנבלעים אחד בלוע חברו!

כבר הראו רבים, ובדין הראו, על ההתחדשות הגדולה שנתחדש האיש סוקולוב וסוקולוב הסופר עם הציונות ההרצלאית שהחלה לפעמו. גם הוא עצמו עמד כמה פעמים על רגע גדול זה בחייו. ציין מתוך הודיה שבלב, שזה היה הרגע, שבו מצאו את תיקונם כל כוחותיו הפזורים, כל פירורי רעיונותיו, כל ניצוצי כשרונותיו. כמי שמברך על הנס, הוא מברך את הציונות, ש’נתנה לו את ההתאמה, את ההרמוניה, אשר בה יכול לחבר את ה’אלימנטים' שלו, את היסודות החלקיים שלו, לדבר שלם אחד‘. ואמנם הציונות היא שעשתה אותו בבת אחת מוצק, שלם, – כנשר זה, שגילה את טרפו, שגילה לאן יכוון את מעופו. עם הציונות בא הפתוס הראשון, החדווה הראשונה. מאז התחיל נושם אחרת, התחיל רואה אחרת. גם דברים, שלא היתה להם לכאורה שום שייכות לציונות, נלכדו בעיגולה. לא, העולם לא נצטמצם בשום פנים עמה – ה’חוץ’ נשתעבד לה, נתכנס בה. הציונות היתה העולם. אישים, ארצות, מאורעות – על הכל אָצלה מאורה. והכל עמק עמה. השפע גדל וגדל הבטחון. אותה שעה נתמלא אומץ לשירה, לביקורת, לאמנות־הדיוקן, ואף שכאן נכשל פעמים רבות, ומלבד ה’אישים', שאין דומה להם, קשה להצביע אצלו על נצחון שלם אחר בשירה, – הוסיף כוח גם מנסיונותיו אלה, ומה שלא הצליח בשירה במתכוון, הצליח בתיאורים ובליריזמים שבדיוקנאות, בציורי־מסע ובדברי־זכרונות.

אפשר שלא היה איש, שהציונות הצילה אותו, גאלה את נפשו, את כשרונו, כסוקולוב. הוא עמד אז בחצי ימיו. עמד בכל כוחו, בכל חומו, ו’האובייקט' האמיתי ליצירה עדיין היה חסר. הציונות כפי שהוא תפס אותה – כהצלת האומה על־ידי איזו התנערות אנושית גדולה, שתשוב ותכנס את כל כוחותיה, כל כשרונותיה, ותמשוך אחריה התעוררות והכרה בגורלה הטרגי גם מחוצה לה, נעשתה לו מסגרת עולם לעבודה, להכשרה, ליצירה; תבעה ממנו ומכל פרט יהודי התאַזרות כבירה כזו, שתכשירהו להיות יותר משהנהו. והוא היה הראשון, שמילא תביעה זו: בארבעים שנות החיים שלאחר הנס היה כל יום יותר משהיה אתמול. הציונות היא שתבעה יותר, – כל יום יותר. והוא נתן את עצמו בכל צורה, בכל פעולה שנדרש לה, נתינה מלאה – לפי גודל הדרישה היה גודל הנתינה. ועוד בעמדו סמוך לשקיעה, בייש את כולנו, הצעירים והזקנים, בתנופת ידו, בעצמת רוחו – בזה שלא ידע עייפות ולא גרס הפסקה, והמנוחה, מנוחת הנצח הגדולה, באה לו בעודנו עומד על החומה, חגור כולו כלי מלחמה.

אמן הדיוקן

[א]

מי שניתן לו הרבה והעושר בא עליו מכל צד, ובטרם יקרא למזלו–הוא כבר נענה, פעמים אינו פחות טרגי ממי שעוניו נעשה לו בן־לויה מראשית דרכו, והוא מהלך ימים רבים בלא שמחה. מי שדברי־חפץ מזומנים לו בכל קרקע שהוא חופר, פעמים רחוק הוא מן האוצר יותר מזה שמעדרו אינו מעלה לעולם אלא טרשין וחול.

רב־נכסים היה סוקולוב מראשית הופעתו. מבורך בכל הכשרונות, מוכתר בכל הנימוסין. לא היה דבר אשר עמד לשׂטנו, חוץ… מעושרו הרב: חוץ מזה שהיה בר־מזל מאין כמוהו ובכל אשר פנה הצליח. הכל ניתן לו בלי יסורים, בלי מאמצים–בלי ‘תהיות ושהיות’, כפי שהוא עצמו התבטא פעם. כ’איש האשכולות' נתגלה מנסיונותיו הראשונים, ולא היה דבר בספרות אשר נשגב ממנו. וזה אשר הכשילו. לבו נעשה גס בכל סוג של יצירה, ולא היה מקצוע בספרות אשר לא שלח בו את ידו. אפס מרוב כשרונותיו ורוב נסיונותיו טושטשו לפעמים קוי־פרצופו, והמחמירים שבתקופה שצמאו לניב המדויק, להלכה המדויקת, המוגדרת, שאין אחריה כלום, לא ראו את פירורי הזהב שהבהיקו בכל מה שהוציא מתחת ידו אדם פינומינלי זה, וככל אשר הרבה להפליא בקסמי עטו, בחריפות מחשבתו, בפלאי סגנונו, שהקדים לפעמים את התקופה, כן הרבו לנוד לו, לדלג עליו מתוך קלות־ההבחנה של דור, העומד במסכת שלו ואינו מסוגל להבחין במסכת אחרת.

אך הנה התרחש פלא, ויום אחד בא האיש לידי גילוי שלם, לידי ‘מעמד’ שלא הקהל הגדול בלבד, שהיה תמיד עמו, כי אם גם האסטניסים, שהתחילו בועטים בו בפני רוב הטובה שהשפיע, על כרחם הודו בו הפעם בפה מלא. נצחון זה חל עם פרסומם של ‘אישיו’ הראשונים ב’הצפירה' השבועית. כמנהגו תמיד, בא גם כאן עם טנאיו המלאים: הושיט בקנה אחד תורה וחכמה, הומור וחריפות, ברק־סגנון ואמנות־השיחה. ה’עילוי' שוב הופיע בכל יתרונותיו, בכל עושרו, ורק שעושר זה היה הפעם שמור לטובתו, מאשר שהיה הולם את הנושא ולא הוּצא לבטלה גם כשנראה מתפזר לצדדין. כאן הושגה הרמוניה גם כשנראתה מעורערת על ידי ריבוי־סגנונות וריבוי־מראות. הישן והחדש, המודרניזם והארכאיזם, שהיו תמיד מעורבבים בסגנונו, נצטרפו כאן זה אל זה, נבלעו זה בתוך זה. כמו בכל יצירה שהצליחה, נמחקו הסימנים החיצוניים והפגמים האמתיים, ועוד יותר–המדומים, תוּקנוּ מאליהם.

איני יכול לשכוח את הרושם שעשו עלי בימים ההם שרטוטי דמויות אלה, שנרשמו ביד בטוחה ומשעשעת, מתוך אותו ריהוט שבכתב ואותו שפע שבלב שהיו מיוחדים לו–בלי הקפדה פורמלית, בלי תכנית מחושבת מראש, ועם זה–באותה אחדות שבריתמוס, שבה הצטיינה אחר־כך כל הסדרה הזאת, שנתפרסמה עד מהרה לשבח והיתה ימים רבים אצלנו ל’שם דבר'.

זוכר אני אותו חורף שלוּג ועגום, חורף תרס"ד, כשנפלתי בראשונה לתוך היריד הספרותי של וארשה והכרתי את פרישמן ואת פרץ, את נומברג ואת בעל־מחשבות. ימים רבים נמנעתי מפגישה עם סוקולוב. למה אכחד? הוא היה זר לי. הוא הדגיש–בניגוד לאחד־העם שנתן אחיזה–שוב את הצבעונות הגדושה, את מיעוט היציבות שבביטוי, שהיו קשים לי ביותר. לפי כל הלך־רוחי הייתי נמנה כולי עם קבוצת הסופרים הקטנה שחלמה על ביקורת־האמן החמורה, על החתירה המתמדת לצמצום, לתמצית. כל תערובת סממנים הרחיקה, עוררה חשד. זה המעט שניתן אז מתוך התלבטות של ביטוי, אבל מתוך חדירה חריפה, על־ידי ברדיצ’בסקי, על־ידי פרץ, ומתוך צלילות מערבית–על ידי פרישמן, נומברג, בעל־מחשבות, היה רמז לסגנון משוחרר, לביקורת משוחררת. ‘אישיו’ של סוקולוב לא היו הולמים את מה שביקשתי בביקורת החדשה, ואף על פי כן נלכדנו כולנו בכוח קסמיהם. היתה בהם איתנות של תפיסה, ביחד עם המית־לב, היתה טיסה קלה זו שנוגעת ואינה נוגעת ופתאום היא ננעצת כבצפרנים עזות בבשר וברוח. ובכל מה שנראה בה מפוזר ומפורד, נצטרפה בסך־הכל שלה למלאכת־אמנות ביקורתית, שלא היתה דוגמתה בספרותנו.

זה היה סוג ספרותי חדש: מין צירוף של הערכה, פיליטון, מסה, דברי־זכרונות, שהרנין את הנושא, זרק בו דם חם, ועם זה לא יצא מכלל שיחה משעשעת. קסם מיוחד היה לגילוי חדש זה של הגאונות הסוקולובית. הורגש, שכאן מצא הכותב את אשר ביקש לשוא בכמה מקצועות שהתלבט בהם, שניסה בהם את כוחו: בשיר, בסיפור, בדרמה, באגדה. בדיוקן הספרותי שיצר כאן כאילו מצאו כל אלה את תיקונם.

הפורטרט הספרותי כמעט שלא היה מצוי אז בספרותנו, חוץ מנסיונותיו הראשונים של ברדיצ’בסקי, של בעל־מחשבות ומשהו של פרישמן (ביניהם אותו דיוקן חריף של סוקולוב עצמו, שהשפיע על המצויר שבחים רבים כל־כך, שכמעט לא נשאר בו מתום…). מה שנתן סוקולוב ב’אישיו' היה סוג משלו, אמנות משלו. גם פרישמן וגם ברדיצ’בסקי, איש איש באמצעיו, לא נאחזו אלא בקו אפייני בודד, כשהם מסיחים דעת בכוונה מכל השאר, כדי שלא לטשטש מה שלא היה מעניינם. –זוהי בעצם ראייה לירית, וזה היה אז החידוש, לעומת ביקורת ההשכלה, שהיתה פרשנית, חטטנית, שמרוב כוונות להראות, לא היה סיפק בידה לראות, להרגיש, להקשיב את צמיחת היצירה מתוך אפלת שרשיה. ל’אישיו' של סוקולוב נוסף משהו אפּי. הם גילו קודם־כל מראות, קבעו דמויות. כותבם לא נתכוון לחיוב ולא נתכוון לשלילה–הוא לא צמא אלא לראות. הוא דבק כולו באובייקט שלו, ותפס אותו בבת אחת מצדי־צדדים. זאת היתה ראייה כוללנית יותר, סופגנית יותר–יריעה רחבה השׂשׂה בצבעיה. היא קבעה את דמות היחיד, ולא התעלמה מן הקו הקיבוצי. קשה היה לפעמים להבחין, כלפי מה היא מכוונת יותר: סלונימסקי, בורנשטיין, יוסף הלוי, כל אחד הוצג כעולם בפני עצמו, כבעל אינדיבידואליות חריפה בפני עצמה, ואותה שעה הובלטה בהם סגולה אחת משותפת לכולם: כולם היו באי כוחה של הגאונות הישראלית העקשנית, הסרבנית, זו שאינה יודעת שׂבעה, שאין גבול להשגותיה ואין דבר אשר יעמוד בפניה. מתוך צמאון להקיף, לכבוש את הנראה עד בלתי השאיר בו טפח שלא נגלה, הוא משׂתער עליו מפנים ומאחור, שולח בו שבע עינים ושבעה מכחולות בבת אחת. כל אמצעי הראייה והציור והביטוי מגויסים כדי להבליט לא את חז“ס בלבד, כי אם את כל עדת החז”סים שקמו לישראל בדור דור; לא את בורנשטיין כמו שהוא, כי אם את כל ההתמדה היהודית, כל הרעבון לדעת, השמחה לדעת–כל הדורות שהחיו והמיתו את עצמם על התורה לשמה, על המדע לשמו.

ובזה נִפלה סוקולוב לטובה מכל אלה שקדמו לו. כי השתלט על כל החומר כולו, וידע לטבוע תבליטים בכוח פלסטי עצום וידע לספּר ושמח לספר לא כמבקר, אלא כאפּיקן הבא להחיות עולם, הנועץ את קנה־מבטו בדברים ובצדי־דברים ואינו עט אל נקודת המסקנה, כי אם הולך ומשׂביע את עינו אגב הסתכלות, ותוך כדי טיול הדמות נחשׂפת אליה, נקבעת מאליה. איש לפניו לא כתב דברים כאלה במיעוט מאמצים כזה, בלי כוונת מכוון, בלי כל מגמה להצדיק או להרשיע. הכל הואר מאליו במרוצת השיחה: הסופר, האדם, החבר, הסביבה–אלפי פרטים ופרטי פרטים מפורדים נתלכדו בשטף סיפור זה לחטיבה אחת. מה שראה ומה ששמע, מה שזכר ומה שקרא, חוּבר זה אל זה, נצטרף לעולם מלא, להוויה שלמה.

זאת היתה אמנות בעלת פרופּורציה של מחשבה ושירה משלה. שפע מראות שצמחו זה מתוך זה וזה בתוך זה–לא מתוך בירור וחיפוש, כי אם מתוך מלאוּת שבלב ומתוך מלאוּת שבהתרשמות. ככל מה שכתב סוקולוב, לא היתה גם זאת אלא אימפרוביזציה,–דברים שנבעו מאליהם, שהיו שמורים לעת מצוא ובבוא זמנם נשרו מעצמם כפירות בשלים. דבר שלא הצליח או הצליח למחצה במאות נסיונות אחרים, בא כאן למלוא ביטויו, למלוא חיותו. כל השגת האדם והשגת העולם של אדם טוב־ראייה וטוב־תפיסה, כל הידיעות העצומות שקלט ימים רבים עמדו לו להביא סוג ספרות זה לידי ביטוי שקשה למצוא דוגמתו לעומק ולפשטות כאחת. לשם כך הרבה לקרוא, ללמוד, לכתוב, לנסוע, לשבת במושב חברים ולהזדמן עם כל מיני בריות–כדי שתמצא ידו לצייר אותם במשיכת קולמוס עזה אחת, לטבוע בהם קוים מלאים, בטוחים, משכנעים כאלה.

לא היה בכל זה משום מחקר ולא משום ניתוח, ולא משום ביקורת חברתית או אמנותית–כי אם עדות נאמנה של אדם בן־חורין, שלא סמך אלא על עינו בלבד, על הרגשתו בלבד. היה זה סינקרטיזם של כל מיני אמנויות. מעין זה שאנו קוראים כיום ‘מסה’. אבל במסגרת כוללת יותר,–בלי ליטוש מרובה, בלי סינון מרובה, כי אם בנטיית יד רחבה, בעירוב טעמים וקולות וצבעים כזה, שנסך שכרון. זאת היתה פרוזה מיוחדת בקצב שלה–פרוזה שיצאה למרחב ולא נסתבכה ברשת של התיפיפות, ולא נצטמצמה בסייגי דייקות ובררנות, כי אם לא הדירה את עצמה הנאה מכל אמצעי הביטוי שהיה בהם כדי לחזק ולחדש אותה. תנופת היד היתה של אמן. גם מה שהיה, לפי תכנו ומהותו, ‘פרוזה שבפרוזה’, הוצק בו חן, כוח, התנגנוּת, שהיה בהם בנותן טעם של שירה…

[ב]

מה שמשך על הפרוזה הזאת חוט של קסם, היה עירוב של כוח ורוך, של בגרות ונוער, של הומור והתלהבות. לעומת הפרוזה הנקיה, החמורה, של אחד־העם, נראתה זו מנומרת ביותר. כאן באה לידי התפרצות עתרת אונים, במקום ששם הכל התרכז ב’שבילו המיוחד‘. כאן היתה צהלת פלגים, חדוות השחרור–אביביות צמחנית, פזזנית, שנשתקעה בתוך השבולת וסחפה ונסתחפה עמה. כלום לא היה גם אחד־העם אמן־המסה? אבל קסמיו היו בעירום ניבו, בזה שלא דבק בו לעולם אבק־פיוט–הוא גם היה יקר לנו דוקא ב’נקיונו הפרוזאי’, בנזירותו מכל תמונה וצבע. פרוזאיקן מובהק הוא תמיד זה, שהוא בטוח כל־כך באמיתו, בתכנו, שאינו זקוק לתמיכה מצד הפּואיסיה. אבל ישנם אנשי פרוזה גדולים (כקרליין, כטן), שבסתר דמם שוכן יצר־הפיוט, שקשה להם לשהות תמיד בספירה הצוננת של ההפשטה, והם מתלבשים בכל מיני לבושים פייטניים. באנשי־פרוזה ממין זה אתה מבחין לפעמים סוגי־שירה מסוימים. מהם משוררים ליריים, והם לא כתבו מעולם שני חרוזים; מהם דרמטורגים, נובליסטים, והם לא כתבו מעולם עמוד אחד בסוגים אלה. מה שמעניין ביותר בחזיון זה הוא, כי הסופרים האלה נעשים אמנים דוקא בשעה שאינם מתכוונים לכך–כשין אימתה של האמנות עליהם.

סוקולוב, האדם רב־הכוחות ורב־הכשרונות, שלא הניח, כמדומה, מקצוע אחד בספרות שלא ניסה בו ברב או במעט, גילה בפרוזה מקורית זו של ה’אישים' ראייה של צייר וריכוז של פייטן. עלינו להשלים כאן לכתחילה עם כמה ליקויים שבבנין; לפעמים–גם עם איזה עודף שבדיבור (אף שיש בו ב’עודף' זה גם חינו המיוחד, טבעיותו המיוחדת–טבעיותה של שיחה חיה, נובעת, מתגברת והולכת, נושאת עושר לא צפוי, תוספת לא צפויה, מה שקובע כאן ריתמוס מיוחד וגם זכות מיוחדת); יש כאן שיירי סגנון שאינם הולמים אותנו, אבל הולמים במאוד מאוד את הכותב, שספג תרבות עברית רבת־תקופות, רבת שכבות, רבת גוונים, והיא מתמזגת ולא מתמזגת כאחת ברקמת סגנונו הצבעונית. אם רק נמסור את עצמנו, בלי התחכמות, לקסמיה של פרוזה זו, נרגיש מיד, שיש לנו עסק עם אמנות מיוחדת במינה,–אמנות־הנובילה הביקורתית, משהו שאין לו הגדרה בפואיטיקה, אבל אינו פוסק משום כך להיות פואיסיה.

אשד צבעים זה, עשירות מופלגה זו של קוים, שיחות, פרצופים–מסימניו של נובליסטן מובהק הם. לעולם אין כאן סתם גיבוב מחשבות, סתם גיבוב קוים–תמיד אתה מבחין חוט משזר, שרטוט־אב, העובר מן הקצה אל הקצה, וקובע אחדות בכל מה שנראה לפעמים מקוטע ומפוזר ומפורד. אין הבדל,–אם ידובר בסופר, בחוקר, במנהיג, בפיננסיסטן, בפוליטיקן, בתלמיד־חכם סתם: תמיד מובלטת כאן ההעוויה שפירושה עצמיות, יחידות אופי–משהו שאינו חוזר ושהוא, עם זה, גם טיפוסי עד לסמליות לאומה כולה.

כשסוקולוב מצייר לנו את הידיד רוטשילד ואת עצמו כשהם כפופים שניהם פעם בפעם על מפת ארץ־ישראל ומפשפשים והופכים בה ‘עד שעצמותיהם מתפקקות’, אין זה סתם ציור לשם בדיחות־הדעת, כי־אם קו של תום עמוק, של מסירות נוגעת עד הנפש, המעמיד אותנו על זיקתו של הנדיב אל הארץ, על דאגתו לכל פרט שבישוב ועל התחבטותו שלא פסקה כל ימיו בבקשת פתרונים לו. כיוצא מזה, יצחק ארטום, זאת החריצות היהודית המופלאה, המסירות הקיצונית למולדת הנכריה המופלאה, המסתתרת מאחורי הגוי ומסייעתו ועושה את שליחותו בשחרורה של איטליה–כל קו, כל פרט כאן (זה שהיה נמוך־קומה, וקאווּר, הענק האיטלקי, האפיל עליו גם כ’איש־מידות') מסמלים את הכשרון היהודי, ההולך לטמיון בנכר ולא נודע כי בא אל קרבו. כשאנחנו קוראים את הפרק המצוין הזה, שהוא כולו מגילת־גלות טיפוסית, אנחנו גם רואים את הדמות החיה–דמות לא תישכח. אין זאת כי אם אין כאן תפיסה מהירה של אדם מוכשר בלבד, של ז’ורנליסט מנוסה שבילקוטי זכרונו שמורים דמויות לאין קץ, קטעי פרצופים, צילומי־רגע מתוך פגישות־רגע–מתוך הרגל שנעשה אמנות. אתה מכיר בכל שורה צירופי הבעה ועקבות אחיזה, שכל החושים שותפים בהם–סימנים של התבוננות ממושכה, של הגות ממושכת על גורל אדם, שדמותו נקבעה בלב הרואה–ראיה מתונה זו שאינה אלא ראיית אמן!

וכמה מרובים ושונים הם הפרצופים, שהועלו בחכה זו! אזורי־אדם ואזורי־תרבות, הרחוקים זה מזה ושונים זה מזה, וכאן הם מתקרבים, מצטרפים–מהווים חטיבה אחת: הגניוס היהודי, הגורל היהודי, היחשׂ היהודי. כל דמות מרמזת כאן על קו־עולם, הנטוע באופי היהודי, ויהי מעמדו של יהודי זה במדינה מה שיהיה, ותהי גם המדינה עצמה איזו שתהיה! בכל מקום אתה מרגיש את שפע־הרוח ואת שפע־הכשרונות שנצטברו בחיק האומה והם מבקשים להם מוצא,–את אנשי הגזע, מוכי־החלום, המתהלכים כל ימיהם פה ולבם ‘באחרית־ים’. בכל מקום שׂר האומה זורע הרבה ואוסף מעט, בדרך נס. ברם, לא בתוצאות כאן העיקר, כי אם במציאות, בכוחות, בגילוי הכוחות. בעצם אין כאלה אלא סיפור־אגדה על הכשרון היהודי, העולה וצומח ומשגשג על כל מים. הצמיחה עצמה, על אף כל הפגעים והמכשולים, היא כאן המפליאה, המעוררת את מיתרי לבו של האמן. קינה היא על עושר זה שנדון לפיזור, ובאותה שעה גם הימנון־גאוה לפיזור זה, המעיד על אוצרות האומה שאינם כלים.

בתכונות השונות שנתלכדו כאן בקלות כזו ובעמקות כזו, אתה מוצא קו אחד משותף לכולן: זהו האמון, שלהבת־הנפש ומסירות־הנפש לדבר אחד, ‘טירוף’ זה שאינו מצוי אלא באנשי־הפלאות, ושהוא הזורע אור־תמיד על חייהם ומעשיהם. מבחינה זו אין הבדל בדבר, אם החיים נתונים לחלום גדול של גאולת האומה, לצירופים פיננסיים גאוניים, או לחקר לשונות כוש ולחשבון ‘סוד העיבוּר’–מקור ההתפעלות הוא בחידת־הנפש, בעושר הכשרון, באותם הכוחות הנסתרים שבאומה, שמהם יונקים חלומות אלה. לא מה שיצר פרץ מעסיק את סוקולוב, כי אם מדורת־נפש זו, המתיזה ניצוצות אדומים על סביביה, אוצר בלום זה של כוח, של התעוררות, סערת־רוח זו העוקרת את עצמה רגע־רגע ממקומה ומטילה חיוּת בגלמי העולם הקפואים. אתה רואה ברור, עד כמה בעל ה’אישים’ אינו גורס את ‘דרך המלך’, את ההישגים הרשמיים גם בלימודיות. לא בזה הרבותא, אם אוצרות המדע ‘חבושים וארוזים’ כולם והכל בהם אומר משטר וסדר, כי אם מידת האהבה, מידת המסירות–כוחות הנפש המפרנסים אותם. תרגום ‘המלט’ שנעשה בידי בורנשטיין–גם סוקולוב עצמו, חברו ומעריצו של ‘הפרוש מרחוב טלומצקא’, הרואה בו גדולות ונצורות מבחינת הדיוק ועושר הביטוי, אינו מכריע לגבי ערכו הפייטני,–אבל בן חמשים ומעלה זה שהקדיש עשר שנים ללימוד הלשון האנגלית ולחקר שכספיר, כדי שיוכשר לתרגם את 'המלט’–בעובדה עצמה יש גדלות ויתרון־רוח. לכך אינו מסוגל אלא אדם גדול, תלמיד־חכם יהודי, שמחמיר על עצמו ומכשיר את עצמו ואינו פוסק ממשנתו כל ימיו, ואף על פי כן הוא רואה את עצמו תמיד בבחינת תלמיד שלא שנה כל צרכו. במלחמת שני הגאונים היהודים, ששימשו פרופיסורים בסורבונה, אופיר ויוסף הלוי, כל הערצתו נתונה לא לראשון, אף על פי שמשנתו של זה היתה סדורה וברורה ושקולה עד לקיפאון, כי אם לרוח־הפרצים של המלומד־המשורר, בעל הקפיצות על פני תהומות, שחרג מכל המסגרות וביטל את כל הסייגים ובזבז שפעת כוח בקנאתו לאמיתו–ברכת־רוח זו שאין בה מן המנוי ומן הספור, שאינה ניתנת להימדד עולמית.

זהו הקו היסודי בהערכות אלה. אי־המנוחה היהודית, הרגשת הכוח הנעלמת, הרודפת את הכשרון היהודי ומבקיעה לו דרך אל הגדולות במידה שהסביבה סוגרת עליו וזוממת להכשילו. הרוטשילדים אינם מושכים אותו בעושר שעשו, כי אם בגאונות הפיננסית שנתגלתה בהם. הראטינאואים, ענקי הטכניקה וענקי הרוח, הארטומים, השטראוסים, הכוחות המדיניים המצוינים, ערכם לא באשר השיגו, כי אם בעצם הופעתם. בעֵדותם על כל כוחות האומה שאין להם חקר.

אכן להתפעלות של קדושה מגיע סוקולוב בעיקר כשהוא עומד בתחום האבטודידקט היהודי, זה הטיפוס הנבחר שלו, שבו מצאו להם את ביטוים השלם כל הטוב והנעלה, כל האידיאליזם והסגולה לקרבן שבאומה. המסה על בורנשטיין היא אולי המצויינה שבשלושת ספרי ה’אישים' לא רק מבחינת החריפות שבהערכה המקיפה, כי אם באותה ההתלהבות הנאמנה שמעורר בכותב יושב־אוהל צנוע זה, שכל חייו הוארו רק בשלהבת נקיה וקדושה של תורה לשמה. כל המאמר כולו אינו אלא הימנון גדול לכשרון היהודי, להתמדה היהודית, לאהבת התורה שאין דומה לה. האויר כאן שקוי אצילות עליונה. לפנינו דמות מלאה אור יקרות, שקט אלהים–כאחד הקדושים אשר היו בארץ.

באש דת מאירים כל הדפים האלה, שבהם ידובר על הסלונימסקים, הבורנשטיינים, הפרידלנדרים–ממשיכי המסורת הגדולה של תורה לשמה. אתה מרגיש בעליל, כמה חרד הכותב לגדלות זו, שלא תמיד רישומה ניכר בחיים, שלא תמיד היא גם באה לידי גילוי מעט. כל אותו העושר העצום, המפוזר, המשוקע בקונטרסים ישנים, שזכר־מה ממנו נשאר רק במימרות בודדות, בפליטת־פה ובפליטת־קולמוס, בבדיחה חריפה,–על כל הרכוש הגאוני הזה של האומה שלא מצא את תיקונו, שלא הושקע בנדבכי בנינה והוא צפוי לשכחה עולמית, חס הסופר והוא אוצרו למשמרת בשמחה, ברטט של קדושה. מבחינה זו אתה מצדיק כאן כל נטיה הצדה, כל ‘מאמר מוסגר’ המשתטח לפעמים עד לפרקים שלמים ומהווה ענין בתוך ענין, אופן בתוך אופן, בלי משמעת של הרצאה, בלי מוקדם ומאוחר. טבעי הדבר שהטפל נעשה כאן עיקר והמכוון מלכתחילה נבלע באי־המכוון. שפעת הצמיחה היא המקלקלת כאן את השורה, אבל כנגד סבכי הצל יש גם צהרי זוהר למכביר, וטוב לתעות כאן גם בתוהו לא־דרך. ועטו של סוקולוב הוא שפלט פעם: ‘ברוך התוהו, שממנו עולם נברא’.

[ג]

סוקולוב, שלא היה מבקר ‘ירא שמים’, טעון חבילות של מצוות ופירושיהן ופירושי פירושיהן, כי אם אמן בן־חורין,–צמא לצורות ולא ל’צורות נאות' בלבד. את עינו משכו אישים יוצאי־דופן, בני אדם עזי־דעה, עזי־יצרים, אם גם יצריהם העבירו אותם לפעמים על דעתם. אהב את אנשי האוּטוֹפּיה, האוהבים לנעוץ את מחרשתם בקרקע־בתולה, ללכת בדרך לא סלולה. באלה הצליח ביותר. אפילו את השלמות עצמה הוקיר, אם נצנצה באור־חידות. באחד־העם הפליאה אותו לא השלמוּת הארדיכלית, כי אם הזרוּת שבשלמות זו, הבליטה האגדית אשר בה. לעומת זאת קשה היה לו להיאחז באישים גדולי־דמות כהרמב“ם, כד”ר פינסקר, כביאליק–דוקא משום שלא היו בהם סדקים ובקיעים, בעוד שאנשים כבן־יהודה, כיוסף הלוי, כוומברי–אנשים חדשים, עמלנים, הרפתקנים, אלה ששׂרו עם גורלם ויכלו ולא יכלו לו, הם הפרצופים הבולטים ביותר בשלושה ספריו. ואפילו במחזור הפורטרטים החדש, שהתחיל מפרסם לפני מותו, אתה מוצא פרצופים כר' נחמן מברצלב, זאת הגאונות החולנית; כאנ־סקי, איש הגלגולים והמיטמורפוזות. גם בהם לקח את לב הפורטרטיסטן האופי או הגורל, שהציגום מחוץ לשורה וטבעו בהם קוים קוריוזיים, סגולות אדם ומאורעות חיים שאינם מצויים.

אהבה זו למופלא, לקוריוזיות שבהתגלות המרץ היהודי, הכשרון היהודי, היא בלי ספק הקו המובהק בזיקתו הפנימית אל רוב האישים האלה. מביאה אותו לידי השתוממות ולידי התפעלות זאת ההתלקחות בלב התוהו, הפלא שבהתרוננות הרוח היהודית. לא ה’תכלית' כאן העיקר,–גם מבחינה זו היה סוקולוב אמן ולא 'בעל תכלית’–לא התאמת הכוחות לכיוונם, כי אם הנס שבעצם מציאותם. כציוני הוא בודאי כואב על כוחות אלה האובדים לבטלה, אבל כאמן הוא מתמלא חדוה על גילוי הכשרון היהודי, אפילו על קללת פיזורו. בשפע זה של כוח, של שכל, של הסתגלות, הוא רואה מעין תגמול הגורל לאומה, שכל הכוחות האפלים מימי עולם מתאמצים לדלדלה, להשפילה, והיא מביישת אותם, עושה לאַל את כל מאמציהם להצמיתה בהתעודדות פתאומית, בגילוי בלתי־צפוי זה של הגניוס השמור במעמקיה. הפינומנליות היהודית אינה חזיון שבמקרה. היא טיפוסית. כוח יהודי אין גילויו גילוי שבדרך הטבע. זהו הלחץ התהומי, הממושך, המגבש את הגופים האפלים לאבנים יקרות. גאונות יהודית אינה אלא התרסה, מחאה כנגד משהו. גאונות יהודית היא חוצפה כלפי המציאות.

כמה הדהים את כולנו עוד אז בפרקי חז"ס הראשונים–ביכולת זו לרכז באישיות מוצקה אחת צביונם של דורות, פסיכולוגיה של דורות, גוש עצום זה של כוחות שדוכאו ושמצאו להם, אף־על־פי־כן, מוצא באישים נבחרים. בפתיחה למסה זו גילה בעצמו משהו מאיתנות זו בכוח התיאור, בברקי ההכרה, בהשגה רבת־ממדים זו: הראה את העוני המצמיח, את הלחץ המחזק, המרומם,–הראה את הגלות בעלייתה, בכל תמציתה הבריאה.

קטעים מעטים של מסה זו מספיקים כדי להעמיד אותנו על טיבו של תיאור זה, על כוחו, על סגנונו המקורי. פרץ צבעים זה, שפע הציורים, הרמזים, השאובים כולם מבפנים–אין דומה להם בספרותנו. כאן הושג שיא של גוונוניות רבת־אמצעים, רבת־כיוונים, רבת־צירופים. האיש אשר רשם ציור רב־אונים זה היה בעצמו חלק מן המצויר, עמד בעצמו על צוק גבוה זה, אסף בחפני רוחו את הדי יל"ג וסמולנסקין וביאליק והביא משהו שהוסיף על הראשונים:

‘הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים. יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע. גוף–לא נכאה, לא מסוס־נוסס שמנוני־גביריי, ולא צנום־רוחניי בטלני, כי אם משוער־היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; – – – על כתפי גו מלא כוח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית־זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות היה כוחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי־שמיי–אקומולאטור מן המובחר לכל הכוחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד! על הפנים עם ‘צלם אלהים’ של יהודי היה הטיפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב־שוקע עמוק עמוק, הלוך וחרוש את תלמי מצח הלמדן בית־המדרשיי, מדוד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתון לסילוני הסקירות הרובות מתוכן ליריות עזת־הברק, גם את ערפל־החלום, הענוּת, הגלות, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו–מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכואב, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל־דק, מרובב ומכותם בגוונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל–כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב’שנוי’, ככל מוח מקוריי – – –; לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ"י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ“י שהמוח הזה חשב כ”כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע – – –;

כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש־יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אצילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירו, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש…'

אנו נשארים כמעט בלי נשימה מתיאוריות מעובה ושמנונית זו, מאילו שיירים של ריטוריקה שניתזו כשבבים של תנופת־יד אדירה זו. אבל כמה רב כאן הריכוז, ההיקף והמיצוי! ציורים כאלה אינם פרי וירטוּאוֹזיוּת של כתיבה, כי אם פרי חרישה עד הסוף, פרי התכנסות לפני ולפנים. הם מגלים שסופר גדל־יכולת זה היה יהודי שעמד בעצמו בלב היהדות, שהיה בעצמו ‘אקומולאטור מן המובחר לכל הכוחות’.

אם פרקי חז"ס מהווים קטע של איפּוס ליטאי, שצומצם מעט בתכונה הפסיכולוגית הכללית, הרי הרקע הכללי הרחב של תיאור החסידות הפולנית לעריה ומחוזותיה שבמסה המזהירה על חיים יחיאל בורנשטיין, אינו מאפיל על ‘גיבור האיפּוס’ עצמו. אתה מרגיש כאן בכל פסוק ופסוק את האהבה הגלויה, את ההבנה הנוספת שבהן תוֹאר האיש הקרוב, בן המולדת, העמית והרע. פרטי פרטים כאן לאין מספר ואף אחד בהם אינו ארעי, שלא מן המנין. כולם מצטרפים לדמות חיה של המתמיד הגדול, של הלומד מעצמו והמאיר מעצמו.

בחז“ס ובבורנשטיין הוטבעו כמה קוים משותפים מבחינת המקצועות שעסקו בהם. אבל סלונימסקי היה יהודי ליטאי, איש־גרמים יותר, ‘תלמודיי’ יותר (‘אדם שהתלמודיות משולבת בנפשו’), תלמיד חכם פיכח, ‘מעשה מקשה’, אדם שהוצק כולו מדע, הנדסה, הגיון, בעוד שבורנשטיין היה יהודי פולני, חסיד פולני, אדם רך וחולם וצנוע, שהמדע היה לו מעין שירה והשירה מעין מדע–שניגש לחשבון סדר־הזמנים באותו רטט שבלב שניגש לתרגום ‘המלט’. את חז”ס (או את הטיפוס חז"ס) העריץ, ככוח יהודי, כפסגת רוח יהודית; את בורנשטיין אהב כאדם, כצדיק וטהור שאין ליצרים הנמוכים שליטה עליו–ראה אותו כ’עמוד של בדולח', שכל גוני הנפש העשירים משתפכים בגבישיו המאירים.

בבורנשטיין העמיד מצבת־זכרון לגאונות הפולנית־היהודית המאוחרת, זו שהחסידות עידנה אותה, גיוונה אותה, יצקה בה מן הרוך שבחלומות. מסה זו שהיא כולה עניינית, היא יחד עם זה גם שיר־תפארת לאבטודידקטיה היהודית, ל’מרטירולוגיה של הלומדים מעצמם’–פואימה שלישית ל’שני יוסף בן שמעון' ול’המתמיד'. ולא יהיה מן ההפרזה, אם אגיד–חודרת יותר, רבת־מגעים יותר, ממצה את הנושא עד תומו בנקיבה פסיכולוגית ובהשגה תרבותית שאין דומה להן.

והרי עוד קטע אחד, שיש בו כדי להעמיד אותנו על סגולות סגנונו של סוקולוב ברגעי עליה–על שפעת העדנה שנשא בלבו לתלמיד־חכם, כדי להראות את הרואה והנראה משולבים יחד:

'בעל קומה פחותה מבינונית, ראש עגול, שקוּט וכבוש קצת בין הכתפים; עינים תכולות, עמוקות, חכמניות, עם זוהר של נועם וחן, גבותיהן מלאות, זקן צהבהב־חוּם, גזוז, עגול מכסה את צדעי הפנים ואת הסנטר–כולו עדינות וצניעות, תמימות, ענוותנות ופשטות, נימוס ודרך ארץ, רוח מתינות ודיוק של חשבון, כובד־ראש בלי עצבות, אטיות בלי רשול, ספקנות רכה בלי יאוש. בסקירה ראשונה הייתי אומר: נפש בריא בגוף בריא חננוֹ היוצר מתחילת בריאתו. רק העינים לבדן נראו כקצרות־מבט, כטעונות טפוּח מיוחד, תחת המשקפים הגדולות והתכולות.– –

ואופן דבורו היה שקט, מצומצם ומדויק כלוח־הכפל, ענייני, מהותי, לא כחל ולא שׂרק; לרגעים רחוקים, אבק של גמגום־הברה, כאילו חפש בזכרונו את המלה הנכונה; מקשיב ושואל יותר משהוא מדבר; נראה היה, שהוא לומד מכל אדם; כשהוא משיב על שאלות, ה’איני־יודע' הוא מרובה מה’יודע־אני‘; כשאתה אומר לו דבר, שבבואה־של־ערפל פרושה עליו, או שיש בו בת־קול של פעימה ונקוש באיזו מלה מפוצצת מהעתונים או משיחתן של בריות, הוא שואל לתומו: מה זה? מה פירושו? מנלן? ברר בעובדות, והיה הדבר בדוק, פשט אותו בלי עקיפין ופתול!–והוא כופה אותך בלי שום סימן של כפיה, תקיפות או מרץ של נואם. לא! הוא לא היה נואם אף מעט, לא הרים את קולו, לא העמיד פניו, לא עורר, לא כעס, לא זרק מרה, לא התיז ניצוצות. דן היה בחשאי, אף בלי חשיבות יתרה, אך בהצנע ותמימות, ולפעמים גם במאור־פנים, לא מתוך שנינות והתולים, כי אם מתוך לב טוב ומזג נעים. לא הבהיק, לא הפתיע ברשפים, לא קלע פרדוכסים; זרה היתה לו האמנות של שיחה, אף חס היה על הפנאי; אבל כל מה שדבר היה בענוה, במתינות, בישוב הדעת, בחביבות, בלי קסם־של־אמן, בלי אספקלריא של גאון–בפשטות בריאה וברעננות, כמעט ביישנית של בן עיר קטנה שהביא עמדו רכוש הגון אגור בקושי וביושר, בלי חפץ להתהדר בו או למהר לפזרו בעיר הגדולה’.

כשלהבת צלולה ראה גם את נשמת רצ“ה קלישר–אחד ממבשרי הגאולה הראשונים–לא כדורש ציון בלבד, כי אם גם כאדם, כתלמיד־חכם, כגאון המידות הישראליות. אף אותו הוכשר לראות מקרוב, באשר הכיר בו אחד מגלגולי היהדות הפולנית, שנתגוונה לפי המדינות שנתרכזה בהן עם חלוקת פולין. בדמותו של רצ”ה קלישר ניתנה לו ההזדמנות להבליט את פניה המיוחדות של ‘פולוניה שבאשכנז’, מגעם של ישן בחדש, חריפות תלמודית בתמימות אשכנזית, שנבלעו אלו באלו והעמידו אילן גזעי אחרון זה, שנשתמרה לחלוחיתו בעוד שיניקתו נתמשכה משדה אחר, מקרקע אחרת. גם כאן אנחנו מוקפים עם הדמות המרכזית יער עבות של גאונים ורבנים ותורנים, של משכילים וסוחרים. ומתוכם צומח ועולה בכל שרטוטי פרצופו המאירים רצ"ה קלישר, זה ש’רצה לפלפל‘, אלא ש’מטבעו היה פשטן’, תלמיד חכם שאינו זורק מרה, יהודי בעל תמימות פטריארכלית שלבו קדם למוחו ושהוא ‘מסביר פנים לתורה’ כשם שהוא מסביר פנים לבריות. אין זה ‘ציור היסטורי’, כי אם תפיסת כל הבד בבת אחת, ראייה אסוציאַטיבית נפלאה התופסת את היחיד בקוויו האישיים דוקא בהיותו מחובר אל סביבתו.

כל מקום, שהדמות נכבשת כולה, ואתה מרגיש את קרבתה, את ממשותה, הרי היא נכבשת קודם־כל ב’טביעת־עין'. סוקולוב הכיר, שכוחו בראייה והעיד על עצמו בהטעמה: ‘אינני אוהב את הביוגרפיות ואת העצמות היבשות של עובדות רשומות בספרים. אוהב אני להוציא את הפסיכולוגיה ישר מן האדם החי, ממראהו, מתכונתו–למשוך אותה בבלוריתה מתוך הטבע הקיים והפועל’.

עין רואה זו משלימה כל פגם של ידיעה, כל חסר ויתר במשנתו. מה שמסופר כאן על צווייפל עצמו שבעתים חשוב יותר להבנת האדם והסופר והחוקר מכל מה שאמור על ספריו וכתביו, על משנתו וסגנונה. בצירוף הדמות תורתה נעשית לנו לא רק מובנת יותר, כי אם גם חשובה יותר–כאבן־מלואים למסגרת יקרה. צווייפל לא היה גיבור–לא פייטן גדול ולא איש־פולמוס ובעל־אגרופים. חכמתו היתה להאיר. זאת היתה רוח־אדר ראשונה–רוח פנימית, מכירה בשליחותה ועושה את שליחותה, בלי להתגדר בה–באותו בטחון נסתר, שאינו זקוק לסעד מן החוץ. סוקולוב רואה אותו בדין כאחד הראשונים, שבו ניכרו אותות הסגנון החדש, אותות ההתעוררות החדשה. והכרה זו מתחזקת בנו, כשהוא מציג לפנינו את האיש שראה אותו בנעוריו כ’סמל של רבי וצדיק בין המשכילים, התגשמות של מדרש, זקן ויושב בקתדרה, אף כשהיה יושב בעלית קיר קטנה על יד שולחן רעוע, מתון ומדבר בנחת, בעל חן וטעם יהודי בעיניו הגדולות והחכמניות, בפניו המלאים, הטובים והמביעים פקחות בית־מדרשית, ובצחוק הנחמד שרפרף עליהם תמיד, צחוק של הומור טבעי הממתיק את הדין, המקרב והמאחד, המושך והמקסים, בלי מגמות וכוונות'. הנה בעל ‘שלום על ישראל’, שחז"ס ערער כנגדו! הנה איש ההומור הראשון בתקופת ההשכלה, שבני דורו מחו כנגדו ולא הבינו לו! מה שקירב אותנו אל האיש היה לא האיש, שלימד סניגוריה על החסידות והפרה את שירת הדור הממשמש ובא, אף לא נצנוצי הסגנון הסינתטי שהמשכילים לא הוכשרו לטעום בו טעם, כי אם הציור הפשוט של האדם החי, 'הממתיק את הדין, המקרב והמאחד’–איש הבאות, שבעקבותיו דשאוּ מישורי התקופה העירומים.

עינו כאן אל הפרט, ורק אל הפרט, ואולי דוקא משום כך הוא מעלה אותו מתוך הסביבה, שממנה צמח. מפליא כשרונו לציור קיבוצי. מטבע ראייתו להקדים כמעט תמיד כלל לפרט. לעולם לא נכיר את האיש, אם לא נתחקה על מוצאו, על מקום צמיחתו ומקום גידולו–אם לא נדע, איך היה. ודאי שהמקומי מצומצם, כשם שמצומצם גם הזמניי, אבל הם המרננים מתוך דמו של אדם, וסימן רע הוא ליוצר שלא ינק מאדמת מכורתו. יפה הביע זאת טשרניחובסקי: ‘האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף־מולדתו’. לא ‘חוק הסביבה’ של טן הוא, אלא הרגשת המשורר, שאינו רואה דבר בלי נופו, בלי אווירו. סוקולוב חשש לפרטי תיאור לוקאליים אלה, שהם עלולים לעורר השתוממות בקורא היהודי, שיראה בהם משהו טפל, ‘שלא מן העין’, ועל כן הוא רואה צורך להסביר ולהמתיק וללמד זכות על מהלך ציורו זה במשל מחוכם: ‘כסבור אתה, שהדברים הם מקומיים, ולפיכך הם קטעי ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפי"כ היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובין’.

אפילו כשהוא מטפל ברחוקים, מבטו נעוץ בקיבוץ שממנו יצאו, בפרק־הזמן שהעמיד אותם. בדברו על קנטור, יקדים לציור אישיותו כל פרשת העתון העברי, כל מוצאותיו וגלגוליו–המרטירולוגיה המיוחדת של קבלת רשיון להוצאת עתון יומי ברוסיה. אגב סיפורו יעביר לפנינו שרי־מלוכה ושתדלנים וכו' עד שלבסוף נקלפת ויוצאת דמות העורך הנועז של היומן הראשון, שחולל מהפכה בכתבי־העת העבריים.

קל וחומר כשעיסוקו בקרובים: בפרץ, בפרישמן, בבורנשטיין. כאן האווירה מתחממת מיד מזכרונות ואסוציאציות. צפים ועולים מראות ילדות. חסד בוקר חופף על עולמות נשכחים אלה. זה הספסל, ‘ספסל ההשכלה’, בגן קרשינסקי עם היושבים עליו והעומדים מסביב לו, מתמלא המון פרצופים חיים, איש איש וכינויו וחולשתו וסגולתו, איש איש ולבושו ולשונו וזרותו ותנועתו–משכילים מובהקים ופרחי־משכילים, משוררים ופרחי־משוררים, בעלי־בתים, גבירים, מתבוללים–וביניהם השנים מקרוב באו: המספר עצמו ועמו פרץ–אנשים בשחר עולמם, שטרם נודע מה מנבא להם מזלם ומה יהא בסופם.

כמה מרובים ושונים הם הטיפוסים המרומזים כאן בשורות מעטות! המספר, שדעתו לכאורה נתונה לגון הקיבוציי, לחן המקום ושכינת המקום, יודע לסמן גם כל פרט באמצעים משלו, באיזה מגע רך, בחיוך קל, במשהו מבדח ואופייני–באותם האותות האינטימיים שעל פיהם מכירים חברים תיכף זה את זה גם לאחר פרידה ממושכה. עולם סגור לכאורה וזר לא יבין אותו, אבל דוקא רמזי קורבה אלה מקרבים גם אותנו אל חוג עשיר־פרצופים זה של משכילי וארשה מלפני חמשים־ששים שנה, וביניהם גם אל פרץ בערפלי ראשיתו. אנו מכירים מיד מה שאיחד את הרואה והנראה ומה שהבדיל בין כל הימים ביניהם. מצד אחד–איש השרירים הרוחניים, הלמדן והשקדן, שבכל כשרונותיו הגדולים לא קיבל מתנות־חנם מן הטבע, והוא מכיר מראשית פעליו כי סופר לעמל יולד ולפי עבודה שכרה; ומצד שני–המשורר קל־הכנפיים, קל־ההתרשמות, זה המפונק והמתפנק, שאינו מוכשר לחשוב על ‘תכלית’, אבל נפשו אש לוהטת ורגע כנצח לרגש אשר ירתיח את דמו. ודאי שאין חדירה מספקת לשירת פרץ, לנפתולי יצירתו, לנצחונותיה ותבוסותיה, אבל כמה קליפות נושרות כאן מפרץ האדם–כמה הובלט כל מה שעשה והכשיר אותו להיות יוצר ומה שמנע ממנו לבוא על סיפוקו! זאת העיר זמושץ, עיר המסורת והעממיות והאפיקורסות שבה נולד האיש וממנה יצא ואליה שב,–דם אנשיה העליז, שיריה, פזמונותיה, אגדותיה: כל הרגוש העצום שנתנה לו, שסיפקה לו צרכי יצירתו לכל ימי חייו–כמה צבעונות חמה כאן, כמה אהבה וכמה הכרת־טובה בחדוות התיאור! ודאי שלא גרס את פרץ כולו (כשם שלא גרס הרבה גם בפרישמן), אבל שמח היה, שנמצא במחיצתו, שזן את נעוריו, השביע את עיניו; שהיה אובייקט לאהבה ובמקצתו גם לקנאה, ואפילו לרוגז. במכמורת זכרונותיו כל זה נאסף כשלל חיים יקר, אף אם לא יכסה על מה שהפריד בין שניהם, בהכירו שקטנות וסכלות בכיסוי זה, המזייף את הדברים וגם מדלדל אותם.

דק יותר, רונן, מעודן וגם חותך ונוקב לפעמים עד כבשונה של יצירה (אף שגם כאן נסוך זיו זכרונות יותר מאור בולש ובודק), הוא המשא על פרישמן–מסה למופת בצורת שיחה צוחקת ואלגית, לירית וסַפְּרנית: כל מה שעושה לדברי חמודות את סיפוריו על רוב האנשים, שעמם התהלך הכותב מימי נעוריהם עד בוא חליפתם.

עם פרץ היה לבו שלם יותר (אולי משום שמשהו נשאר בו מופלא יותר, סתום יותר), אך כסופר היה פרישמן קרוב יותר, נוגע ממש–ממנו למד ובו גם התחרה. פרישמן היה סופר עברי ואת סגנונו גם חיקה ואליו חתר, אף שידע כי רפיונו ביתרון רוך, בקצב חוזר, במיעוט כוח של שרירים. שמחתי למצוא במאמר זה, כי גם הוא מעמיד את תרגום זרתוסטרה בראש מפעליו במלאכת התרגום. והוא גם מכיר, שהוא אשר שיפר ועידן את הסגנון העברי ושפך עליו חן לא היה לו. אבל הוא ידע, כי חן זה נטל גם הרבה מכוחו. ידע, כי חולשתו בפילטרציה יתרה זו, בהבחנה יתרה זו שבקול ובבנין, בהעדר החומר התחתי, בזה שהרנין ולא הרעיש ושקרב ולא ניגש–שלא הכניס את ראשו בעובי ההויה.

הוא מטעים ואינו מטעים ‘חולשה’ זאת מתוך איזה טקט, מתוך ההכרה שאין מקשין ואין מערערין על אופי שלא ניתן להשתנות, אבל אינו מעלים עין מיסודי תכונתו, שלא אהבה את כובד־הראש ואת כובד־הרוח ושגם בהתמרמרותה האמיתית נשארה במרחק־מה מן השלהבת, ספקנית ומפונקת, מאמינה ואינה מאמינה–’שוחה בגלי אפרסמון של שירה, וכדבורה זו נותנת דבש ועוקצת', מוכנה תמיד לזה וגם לזה.

הדברים עצמם נכתבו כמעט בחן פרישמני. הליריזם שליט כאן והוא מרכך את הקמטים שהוא מגלה בפרצוף זה תוך כדי התרוננות אלגית. בצדה של ההכרה בערך האיש ומפעלו ‘שכבש את קהל הקוראים עברית במשך ארבעים שנה’, אתה רואה שאת לב המעריך כבש ולא כבש עד הסוף–שמשהו חוצץ בין הרואה ובין הנראה, משהו שבכל ההתפעלות מן האיש שהספידו בתום לב, לא ראה אותו כאחד מאנשי בריתו מעולם.

ואולי דוקא משום שהיה קרוב,–משום שהיה בן בריתו ובן סגנונו: איש הפתוס השוחק, איש האהבה השוחקת, כמוהו,–שהיה חסר פתוס גדול, אלמנטרי, משהו קודר זה, שלא אבה אותו ובעומק לבו נמשך אחריו. לא, זה לא היו בן־יהודה ובורנשטיין, נורדאו ויוסף הלוי–עדת העקשנים והסרבנים, ה’מתיגעים והמתגוששים‘, הננעצים בסלעים וקונים בעמל אין קץ ובהתמדה אין קץ את עולמם. והוא גם לא היה מאלה ש’התמידו בלילות כימים ללמוד מסכתות בעל פה’, ש’ישבו לרגלי אדירי־תורה' (‘לנו בעומקה של הלכה’), שהיו הקרובים לו ביותר, המקודשים עליו ביותר.

פרישמן לא היה, כפרץ, יליד זמושץ, עיר האוצרות, עיר הסגנון היהודי, כי אם יליד לודז’–’עיר לא פולנית ולא גרמנית ולא רוסית ולא יהודית', עיר בלי מסורת, בלי אישים גזעיים, בלי ישיבות ואכסניות של תורה, כי אם ‘מקום פרקמטיה ותנועה ועבודה, ששם עמד מן הצד והסתכל וחלם והתלוצץ והתרומם מעל לחיים הגסים’. משם בא ‘קל וחפשי, דרור שטסה באויר, מצחק, מהתל, בלי שיטה ובלי כיתה’, ‘גם בלי אותה פקעת החוטים המסוכסכת והנפתלת של קשרים מקומיים, שצריך היה לעבוד הרבה להתירם’ (מענין שגם זה הדגיש: 'בלי שום יחסים פנימיים לפולוניה ושפתה וספרותה ושאיפותיה וגעגועיה’–שגם בהם אחיזה ושורש, חן המקום המפרנס את היצירה). עיר כזו מגדלת אנשי ליריקה ואירוניה, אנשי חן וליצנות,–ואין הכותב מבטל כל זה, אבל טיפה קטנה של ביטול תלויה כאן בקצה הקולמוס, אף שמכרעת בכל זאת ההכרה, שמעיר נטולת־שרשים זו יצא פרישמן, ‘כיונק מארץ ציה’, ‘ויהי ברבות הימים לאחד מאדירי הספרות’.

לא לימוד־זכות ולא לימוד־חובה, כי אם דברים כהוויתם. בתום לבו מספר הכותב בשבחיו, ובתום לבו הוא מגלה גם את מקומות התורפה. ולא שלילה היא, אלא קובלנה וצער שכלי שלם זה לא היה שלם יותר, חזק יותר. לפיכך איננו נפגמים מן הסתירות הגלויות והנסתרות שבהערכה זו. האורות והצללים רקומים אלה באלה. כך היה פרישמן: משום שיצא לאויר הספרות בלא חבלי יצירה, משום שכבש הכל ביד קלה, היה חסר קשיות זו שבאופי, המטביעה חותם של גדלות על בעליה. בן־יהודה היה חסר ‘עידון’ זה ו’מתיקות' זו שבניבו של פרישמן, אבל היו ביובש שלו הרמוניה שבחזון, כוח לעמוד בפרץ ואיבה מתמדת וקנאה גדולה–דברים שפרישמן בפיקחותו לעג להם. ועל כן זכה הוא, מעוט־הכשרונות, לעטרת מורה ורואה עתידות לעמו, בעוד שהאנטיפוד שלו (מבחינת הסגנון) שניבו הוא כולו שקוי טל־קדומים ונגינת־קדומים, לא זכה אלא לעטרת סופרים בלבד.

[ד]

שנות חייו האחרונות של סוקולוב, ביחוד ימי ביקוריו בארץ, היו המבורכות ביותר ביצירה ספרותית. אפשר לומר: זאת היתה לו תקופת ריניסנס. הוא חזר בכוחות מחודשים אל העבודה אשר אהב. כתב כמנהגו בין ביקור לביקור, בין קבלת־פנים לקבלת־פנים. כתב בין נסיעה לנסיעה וכתב גם בשעת נסיעה. מי שיבדוק את שלושת ספרי ה’אישים', יווכח שחלק גדול מהם נכתב בתקופה זו.

באחד מביקוריו האחרונים בארץ פירסם ב’מוסף לדבר' מסה על בן־יהודה–מן הדברים המופלאים ביותר שב’אישים'. תפיסה רחבה, חפשית מכל קטנות קרתנית, מכל שיגרה שנשתרשה–מעין ריהביליטציה של האיש, שחייו ומעשיו היו עשירים בגדולות ובקטנות. בן השבעים וחמש הדהים אותנו שוב בצלילות דעתו, בהיקף תפיסתו, שהיתה אישית במה במידה שהיתה אוביקטיבית, היסטורית. הוא בעצמו היה התגשמות של היסטוריה, שותף לכל שכבות התרבות של העבר וההווה. מי עוד כמוהו הוכשר להעריך את פעולת האיש, שראהו מצמיחתו הראשונה ועד יומו האחרון?

במסה על בן־יהודה ניתן מעין ציור תרבותי בצירוף מדרש פסיכולוגי אישי. הסביבה והזמן אינם גורמים מכריעים, אבל הם ה’מזכים' מה שנראה כפגם בעיני הדור החדש, שלא ידע לבטי דור קודם. כשאתה קורא בפתיחה למסה זו את הבדיחות המרובות על המליצים, על הלשון שלא הוכשרה להביע את המושגים הפשוטים ביותר ושגם הפיקחים שבסופרים נעשו אז שוטים בגלל חוסר־הטבעיות שבהבעתם–אתה נוטה לחשוב, שהכותב נמשך כאן אחרי דברי־ליצנות, בעוד שכל זה לא בא אלא כדי לעשות את הופעתו של בן־יהודה מובנת, מוצדקת–הכרחית. בשום הערכה של בן־יהודה אין קיצוניותו שהגיעה לפעמים עד לגרוטסקה נראית כל כך טבעית כמחאה נגד לשון־לא־לשון, שהמליצה שיתקה את אבריה ועשתה אותה חוכא ואטלולא, כבדפים מחוכמים אלה, ההולכים ומעמיקים מפרק לפרק. לא בן־יהודה הבלשן מעסיק אותו, כי אם שוב–זו העקשנות של מורה־הרעיון, זו היחידיות בהופעה, שלא תצויר בלי קנאות וזרות והתפרצות, שזעזעו את ההכרה, והבקיעו מעט־מעט את הקיר האטום. העיקר כאן לא מה שבן־יהודה חידש, ואם חידש כדין, כי אם תכונתו האלמנטרית, מלחמתו העקשנית במליצה, בכל שנראה כמליצה: בכל מה שעמד לשטן בדרך הלשון העברית החיה. כל המסה המצוינה הזאת מעמידה אותנו על הסגנון שב’אישיו‘, על דרך הסברתו ואמצעיה. אף היא פותחת ב’שיחה חפשית’. לכאורה, אינה משועבדת לנושא, קופצת מענין לענין, אבל מה שמסופר אגב הענין הוא הוא המעמיד אותנו על עצם הענין. כשסוקולוב נזכר (מה אינו שמור בזכרונו?), שבעיני בנדטסון גם מליצים כמאפו לא זכו–שעד כדי כך הגיע בהכשרת עצמו לנגינת הלשון, ‘שמנהגו היה לנגן שעה אחת על הכנור קודם שישב לכתוב עברית’, אין זו בדיחה משעשעת בלבד, כי אם עובדה נוגעת עד הנפש, המעמידה אותנו על טיב הלשון באותה תקופה, שינקה בעיקר מן הנגינה. מכאן המרד הקיצוני של בן־יהודה במליצה וב’ניגונה'. הוא ראה בה את אויבו בנפש של דיבור, המחייב דייקנות, עניינות, והיה תובע פשטות עד ליובש, עד לזוועה.

סוקולוב, שהיה בעצמו איש ‘המידה בינונית’, שבעצם ראה כל קנאות קיצונית כקוריוז ופעמים גם כפראות, היה מתפעל דוקא מ’פראות' זו כל פעם שהרגיש מאחריה עקשנות של רעיון גדול או סימנה של עצמיות גדולה שאינה יכולה לקבל מרות של ‘מידה’. כאמן הפורטרט, היה שמח על כל קו בולט שבפרצוף גבוריו–על כל מה ש’מחוץ לכל פרופורציה‘. כאן נסתמן ההבדל שבין המבקר המעריך ובין הפּורטרטיסטן הרואה, שמערבבים אותם אצלנו ולומדים גזרה שוה, בדברים שאינם שוים. המבקר לא רק רשאי, כי אם גם חייב לתבוע מיוצר שלמות, הגיון, הרמוניה–כל ‘מידה נכונה’, בעוד שהפורטרטיסטן לפעמים גם מעדיף מה ש’אינו שלם’ ו’אינו מן המידה', המייחדים את הדמות ומשווים לה בליטה משלה. אלה התובעים ממבקר אמן ‘חלוקה חוקית’ של חיוב ושלילה בסופר המבוקר, אינם פונים בתביעותיהם לפי ‘הכתובת הנכונה’. מי שמבקר את בן־יהודה מאיזו בחינה שהיא: מבחינה פילולוגית, ספרותית, אסתטית, ודאי שחובתו להעריך כל צד בפעולתו מתוך השקפות מסוימות. אבל מי שבן־יהודה מעסיק אותו כדמות, כאישיות חד־פעמית, ורואה אותו קודם כל כצייר, השמח לגלות את ‘סוד הפרצוף’ או כהיסטוריון הרואה אותו כגילוי לאומי וכפלא לאומי, מעריך גם את ‘הקו הפּוגם’, רואה בו משהו הכרחי לשם שלמות נעלה יותר.

וסוקולוב היה גם צייר וגם היסטוריון. לפיכך ידע ליישב כל ‘סתירה’ וכל ‘פגם’ לא כ’סניגור', כי אם כרואה.

בכשרונו הטבעי לפשוט מן הדברים את הסתבכותם המדומה ולהראותם בתמציתם הנקיה, הסיר בטקט מרובה את קליפת הדוקטרינה מתורת אחד־העם, והציג אותה כתורת חיים, כאחיזת נפש, כתריס נגד פיזור־הנפש היהודי; הכרת עצמה הנכונה של האומה היתה לו תנאי ראשון להתחדשותה ולהבראתה. ביד קלה הסיר את קורי הפלפול מעל ‘המרכז הרוחני’ ומעל ההתנגדות ל’ציוניות המדינית', בהעמידו אותם קודם־כל בשיעורם הנכון, באורם הנכון. נטילת ההפרזה היא תמיד הסבר למחצה ויותר מהסבר למחצה. כל פולמוס קטן ובלתי־פורה יסודו בזה, שעל דרך ההפרזה מייחסים לך מה שלא עלה על דעתך, וכמובן–דוקא בציטטות ובמראי־מקומות, שבהם מרומזים אותם הדברים, ורק בשיעור אחר, בתחומים אחרים. סוקולוב עמד על עיקומי כתוביה של תורת אחד־העם, והראה על הצמצום המדומה שבה, על הסכולסטיקה המדומה שגילו בה. הראה, שהצמצום בא דוקא מתוך אהבה למרחב, מתוך חרדה למרחב–מתוך שנאה למרחב מדומה.

ושוב: לא סניגוריה, כי אם תוספת אור, תוספת חיזוק מצד המבקר. כשסוקולוב מדבר על הלשון, הוא מרחיב את הקונצפציה של אחד־העם–מרחיב אותה ומתוכה וברוחה: ‘כשהעם דולה מקרב נפשו איזה סניף חי להעשיר בו את שפתו בתור אוצר ביטויים לכל פעולת אדם, יחדש וישיג יחד עם זה גם את המעשה בעצמו… והמעשה ישוב ויפעל פעולת־גומלין על הלשון’. כך ידע להוסיף על השקפת אחד־העם, להעמיקה מתוכה ומתוך עצמו: לא המחשבה בלבד מחזקת את הלשון, כי אם גם המעשה, והמעשה עצמו אף הוא מושפע מן הלשון. עד לידי סוברניות כזו של לשון לא הגיע אחד־העם, שהתוכן קדם אצלו לכל צורה. בהשקפה זו שילב סוקולוב משהו משלו, ועם זה המשיך את רעיונו של אחד־העם, כדרכה של כל ביקורת יוצרת.

בתורת אחד־העם הטעים בכשרון רב את צמאונה להכרה וצמאונה לאמת, הראה את יושר קויה ומחשבותיה, את שכלתנותה הרוויה לבביות ואת לבביותה הרוויה שכלתנות. בעינו החדה תפס את הדמיון האמתי והמדומה בינה ובין הפילוסופיה הדתית (מה שהבחין קודם א. ציוני במאמרו על התיאולוגיה הלאומית), אבל אגב ניתוחה הסיק שבעצם טבעה לא היתה פילוסופיה דתית,–שרק את יסודותיה הקימה על אדני המסורת, אבל בעומק תכנה היתה חילונית לחלוטין, ורק אל האדם השלם, ביסודות חייו ובכשרון חייו, כיוונה תמיד את כל מאמציה.

ואף שהיה, כאופי פייטני־דינמי, כולו אחר, אחר בהשקפותיו ואחר בכלי מבטאיו–תפס את כל האיתן והמוצק שבמתנגדו וידע להעריך פתוס נסתר זה שברוחו, אש בוערת זו שנתגלתה בדברים ‘פנויים מכל התלהבות’–ידע מה כוחה של רוח בונה זו, ש’בימי זעזועים, בימי חפזון, איצה ומרוצה ועצבנות היה, בזכות טבעו, ההוגה והחוקר, למַצְפֵּן, למחוג מורה דרך’.

בניגוד להשגה הקטנה, המצטמצמת באהבתה ובהבנתה (שתים שהן אחת) רק לגבי הדומה לה, הפליג הוא בהתפעלותו מן השונים ממנו תכלית שינוי. לא נטעה להשוות בחריפות את התיאור הגרנדיוזי של חז"ס או של בורנשטיין, שיש בו שיכרון של צבעים וקולות וברקים, אל הקוים המחוכמים והמתונים שטבע בדמותו של אחד־העם, אבל גם יצק עליה המון חן, המון לב. ידע מיד לתחום תחום בין עצמו, איש העולם, שהיה בו, יחד עם האצילות, קורטוב מן הקורטוב של בוהימה, הדשה חטאי אדם קטנים ברגליה, ובין המחמיר, שלא ויתר לעולם על כל ליקוי (ולוּ גם היה זה ‘ליקוי חמה’) ולא השלים עם הפגום כלשהו במעשי־יחיד ובמעשי־רבים. הבין שאין אדם מוותר על מהותו ושזאת גדלותו של אחד־העם, שעמד בקשיותו ולא מצא סיפוק בשום הישג, שלא היו כלולים בו עיקרי תורתו. הבין, שבאדם זה שעג עוגה לעצמו ותמיד תבע את שלו, היה משהו סלעי, נצחי, שכל חיצי הזמן לא פגעו ולא יפגעו בו, ושהוא, שצעדו היה מתון, שלכאורה ‘הסתפק במועט’, הוא ‘הכוכב ההולך ואור’, ודמותו המחוטבת תשמש סמל של שלמות אדם לדורות הבאים.

ראיה טובה זו, שליוותה גם את המתנגד עד פסגותיו, לא ניתנה אלא לרוח נדיבה באמת. אחד־העם היה סלע־הגורל בחייו. ממנו נפגע ומפניו גם נדחה. אבל זאת מידתו הגדולה–שלגבי אנשים גדולים בחייהם ובמעשיהם לא זכר קטנות, לא הכריע מעולם לחובה. מי שרוצה להכיר את שיעור קומתו המוסרית של סוקולוב, מתוך מסה זו על אחד־העם יכירנה.

במקום הפרקים הפּתטיים שפרסם ב’הצפירה' לאחר מות הרצל, נתן ב’אישים' תמצית רשמיו מן המנהיג הנערץ, שהכיר אותו מקרוב, בהבליטו את קוי היסוד־את האדם הדגול, הפלאי, אשר יאיר מתוך ערפלי האגדה.

משהו נפגם בפרקים אלה על־ידי הוויכוח הממושך עם ה’אידיאולוגים המפלגתיים', שכל אחד מושך את המנהיג לתוך רשות מפלגתו ורואה אותו כאילו הוא ‘כולו שלה’. אבל הוא עושה זאת גם כאן מתוך שנאה טבעית לכל השגה פרובינציאלית מצומצמת, לכל פלפול־הבאי, במקום שהדברים פשוטים ונהירים. לא שהוא פשטן כל־כך ומתרחק מתוך עצלות מכל מורכב ומסובך, אלא שעמקנות־סרק והרכב־שוא אינם אלא מקלקלים את שורת ההבחנה, וכדי לגשת אל הבעיה הממשית יש צורך להסיר קודם כל תשרוגת מדומה, שמקורה בשיגרא דלישנא, בשיגרא דראייה.

הספר הראשון של ה’אישים' הוקדש ליהדות המערבית–ליוצאי הגיטו ולשבים אליו או לנאמנים לו כפליים גם שהם נראים כמתנכרים לו. כרבע הספר תופס המאמר הראשון על הרצל, ויותר משליש בו–המדרש הגדול, שהוקדש לראטינאוּאים, לאב ולבן, שבהם הוא מסתיים. ביניהם–שני מאמרים על הרוטשילדים, ועוד שנים שהוקדשו לדיפלומטים יהודים: ליצחק ארטום ולאוסקר שטראוס. בכרך הראשון שמר סוקולוב על ה’תכנית' ואסף לתוכו אנשי מדינה ואנשי־כלכלה בלבד. בשני הגילויים האלה ראה כוח יהודי, פלא יהודי: חזיונות, שטרגיותם לא נעלמה מעינו, אבל גם התפעלותו מהם לא פגה.

בפרקים על הרצל הרחיב, כאמור, את דברי הפולמוס קצת יותר מכפי שמחייב טבע הנושא. שום אדם רציני אינו זקוק לראיות והוכחות, שהרצל לא היה סוציאליסטן כשם שלא היה גם פשיסטן–שהיה לא מחוץ למפלגה, כי אם למעלה מכל צמצום של השגה מפלגתית. אבל–הכרח הוא לו לפשוט קודם מגבוריו כל טפל, שהשתרג עליהם שלא בטובתם ולהציגם גם לפנינו בנקיונם האנושי, במהותם הראשונית. משנשרו הקליפות, הדמות הולכת ומתגלפת מאליה. אין כאן סדר דברים חמור ואין גם כאן משנה אקדמית סדורה. זוהי החיות שבאופן הרצאתו של סוקולוב–שאנו שומעים קול המדבר יותר משאנו שומעים חריקת הקולמוס: שדרך־אגב ודרך־הבלעה יוגד לנו הכל ואין משנתו חסרה כלום.

מה שבולט ביותר בתפיסת הרצל של סוקולוב, הוא זה שהאדם כאן קודם למנהיג,–לא משום שהיה מנהיג דגול היה אדם נעלה, כי אם להפך: משום שהיה אדם נעלה, יכול היה וראוי היה להיות מנהיג דגול; לא שלמד את אמנות ההנהגה מתוך ישיבה בהיכל בורבון ובמערכת העתון הווינאי הגדול, כי אם שהיה מתחילת ברייתו ומטבעו הנטוע בקרבו–אמן גדול, גאון של יופי נפשי: יופי זה הוא שהכשירו להיות מנהיג. סוקולוב אינו מצמצם, כפרישמן, את הרצל, בזה שהיה בעל סגנון נאה וכתב פיליטונים נאים–בעצם הגדרה כזו יש משהו פיליטוני. אבל, כפרישמן, השיג שהרצל ‘עלה למדרגת יוצר־אמן של עם, יען כי היה יוצר־אמן של היחיד’–יען כי היה כולו התגשמות של אדם רב־נדיבות ורב־תפארת: אדם בעל לב גדול ורצון גדול להושיע. אפילו מה שהיה בו מן הפוליטיקן הגדול, מן הגאונות הסדרנית, מכוח הבנין, לא היו אלא ניצוצות לעומת העיקר: תום האדם ואמונתו בפלאים שיתרחשו. אלף פעמים שגה כפוליטיקן, ולא נכשל כמנהיג: ‘הוכשר לעשות פוליטיקה, יען כי שנא תכלית שנאה את הפוליטיקניות’. אלף פעמים שגה במה שנוגע לתורת ישראל, אבל לא זייף אף פעם את ההרגשה היהודית ו’הוכשר להיות מנהיג יהודי, יען כי היה אדם עילאה’.

באופן נפלא השיג בהרצל, ביהודי המערבי שהיה ראשו ורובו נתון בתוך מושגים של תרבות זרה, את געגועיו על עצמו, על שורש נשמתו. הכיר, שביהודי מתבולל זה נתגלגלה נשמה יהודית גדולה, שכוח משיכתה האגדית היה בעיקר בזה, שהוכשרה כאבות אבותיה לקרבן, שהוכשרה לקידוש השם.

עם כל האגדי, שבלעדיו אין להשיג את החזיון הרצל, הוא מדגיש וחוזר ומדגיש ש’עיקר מרכזי גם בתורתו, גם באופיו של הרצל היה: הטוב’–מה ש’היה גאון, גאון של מידות טובות', ‘צדיק במצוות שבין אדם לחברו–חנון ורחום, משתתף בצערה של כל בריה, מגין על כבוד חברו, מתעב את תאוות הנקם ואת נטירת השנאה ואת הצעקנות והכילות ואת הגאותנות והאכזריות’, שהיו זרות לו ככל קטנות־מוח הקשורה במושג ‘גלות’:

שזכה להיות גואל, משום שהיה הראשון שנגאל.

כאמן וכאדם רב־נסיון וגדל־השגה עמד תמיד על העיקר, ששום ‘קוים עקומים’ אינם פוסלים את מי שהוא באמת גדול. אפשר שבהטעמה זו לחם גם לנפשו, התריס כנגד הזלזול, כנגד מיעוט ההבחנה וקטנות ההשגה שנהגו בו בחייו. אכן היתה זאת גם ההכרה היסודית, שנתנה בידו קנה־מידה נאמן למוד בו את שיעור קומתם של אישים מאישים שונים. והכרה זו היתה, שאת האדם הגדול אין להשיג לשיעורין, אלא מתוך דביקות פנימית, מתוך אמונה פנימית,–כהעם המעריץ את אישיו ‘מתוך הרגשה שלימה ואי־מנותחת’. כאן בולטת ביותר שנאתו של צר צורות לאיש הניתוח הפורמלי, המפורר את הדמות הגדולה מתוך אי־יכולת לסקור אותה כולה בבת אחת, בסקירה אחת. בהשגתו נזדווגה השגת־אמן להשגת־עם,–זו שאינה מפרדת ואינה רואה ראייה לחצאין. מעטים כמוהו השיגו את האחדות שבאישיות, למרות ‘ניגודיה’. ‘המקור הוא אחד ויחיד במינו’–קבע את יסודות הביקורת שלו בפתיחה למסה על לנדאו:–’אלא שצריך לתפוס בהרגשה אמנותית דקה את עומק אופיה של האישיות ההיא, ולא לנסות לאחזה בצבת של ניתוח גס והגדרה של מיון בעלמא’.

והוא היה נאמן לשיטתו זו. הוא תפס את ‘אישיו’ תפיסה אינטואיטיבית, סקר אותם בבת־ראש, בראיה סינתטית אחת, כראות צייר את הנוף, שקויו וצבעיו מובלעים אלה באלה, סוככים אלה על אלה דוקא בניגודיהם. משום כך לא הבדיל את ה’אור' מן ה’צל‘, את ה’טוב’ מן ה’רע‘, כי אם מסר את עצמו כולו לקסמי הצבעים, ובאשר לא התחכם הרבה, הרבה לראות, לחדור, והשיג את ההתאמה הנעלה של המידות האלמנטריות, שמהן יסודו של אדם גדול, וזהו ה’מקור’, וכל השאר אינו אלא ‘פירוש’, שאתה רשאי לגמרו ולא לגמרו.

הרי תיאור תמציתי של נורדאו, שהיה קרוב לו הרבה בתכונתו: ‘הוא היה בכל כתביו ובכל חייו פוזיטיביסטן־אידיאליסטן, לא מיסטיקן ולא חמרן. פשטן נורא, תופס את הענינים הכי מעודנים באגרופים של ברזל: סוג של גבורה, שכל יודע לשון מרגיש בו, שנוגד על סדן דקדוק השפה הרומאית… יש אשר לא תפס בבקורת האמנות את האספקלריות המעורפלות, את ההרהורים הכהים, את רמזי כליון הנפש, שאין לבטא בשפתים. הוא היה בלשן כל־כך עשיר, כל כך עמוק ובלתי־מוגבל, שלא האמין שישנם דברים שלא ניתנו להבעה. זאת היתה התנגדותו השכלתנית אל הדיקדנטים, המנחשים והמעוננים בחצאי־מלים ובכוונות, בציורי־תהפוכות ובקולות־תהפוכות. הוא היה חזק, ישר וטוב, נשען על בינתו, ולא על כמיהות, עריגות, שאיפות, זעזועי עצבים, סנטימנטליות ומסתוריות. ככה היה האיש הזה בטבעו, וככה היה בספריו’. אתה מכיר מיד ראייה של צייר, השמח לדבר והיפוכו, לצבעים הנכנסים זה לרשות זה–ראייה שאינה נפגמת על־ידי השגה פורמלית, חיצונית. 'פשטן נורא’–פשטנות נוראה בצמצומה, ואולי דוקא משום כך: כוח אלמנטרי אדיר, כשרונות מזהירים, ישרנות ללא גבול. צמצומו ‘נורא’, אבל בלי ‘צמצום’ זה לא היה נורדאו.

מסה מקיפה הקדיש לשניים מגדולי היהודים בגרמניה בתקופה האחרונה: לשני הרטינאוּאים, לאב ובנו. אחד סוחר, רב־פעלים, סמל האדם הבונה, המצליח, שדרכו ישרה ומחשבתו ישרה ואין פקפוק ואין היסוסים בכל מעשיו. והבן–השח כבר תחת סבל עושר של מחשבה וביקורת, של יכולת ואי־יכולת. שני עולמות שונים, וסוקולוב, האוהב את האנטיתיזה, מבדיל ביניהם בקוים חריפים: ‘האב היה כולו כח, משטר, צלילות, מעין לוח־הפעלים או לוח־הכפל, והבן–כולו תסיסה, שנון, דקות, רטט־עצבים, לבטי־רוח וקמטי־מוח’. האב ‘איתן כיופיטר, וחייו–איפּוס, שיר גבורים נערץ’, והבן–’מעין המלט, הוגה, חוזה, נאבק עם נפשו וחייו–חזות קשה, מתנגפת־מפרפרת בעינויי נפש, יסורים של ספקות' וכו‘. אבל–שניהם ‘התהלכו בגדולות, לשניהם היה לב רחב ונשמה יתירה’, שניהם ‘התרוממו לעילא ולעילא מהעולם כמנהגו’.–זה היה העיקר, אשר לקח את לבו של הצייר, אשר הרנין את עטו: המופלא שבגורל היהודי, זאת ההזדנקות משפלות המעמד, זה הנס–זאת ההצטברות של כשרון ומרץ שחתרו במעמקים והרימו לעיני האויב החורק שן את היהודי, שסגר לפניו את כל השערים לגדולה ולתפארת. נזר־ישראל שצץ על ראש בניו המעונים בנכר–זהו הפתוס המפעם ברוב ה’אישים’ האלה, פתוס אגדי הממוזג בהומור קל, וחוזר ונדלק בשעה שהכותב שוכח את חכמתו ומערביותו, והוא שב להיות רגע אחד היהודי מווישוגרוד, הרואה בכל שררה של יהודי (במיחוד: שררה של תורה וגדולה במקום אחד) רמז לנחמה, מעין ‘התחלה של גאולה’.

גם באופיים של האישים השונים משכו אותו הניגודים,–ה’דבר והיפוכו'. האב רטינאו משך אותו בפשטנותו, בסבלנותו, בכשרון החיים שנתגלגל בו. דמות זו השיג בכל יפיה הפלסטי והביא לידי בליטה איתנות זו, שהיה בה גם משהו לא־יהודי: משהו שהיהדות בשחרורה עשויה להוציא מתוכה. כסמל גורלה של הגאונות היהודית הטרגית נראה לו, לעומת האב, הבן ולטר–החוטר הענוג שיצא מגזע בריא זה. הכותב דבק בו כולו, חקר אותו, עלה עמו הרים וירד תהומות; הספיד יופי זה שאין דומה לו, עושר זה שלא גידל פרי: התפעל ממנו וקבל עליו, ושוב התפעל ושוב קבל,–בראותו בו לא יחיד, כי אם סמל עם שמיטב בניו הופקרו ללא מנוחה עולמית.

בתכונת וַלטר רטינאו הוא מבחין את כל הטרגיזם של רוח־ישראל בנכר, הנושאת בקרבה חמרי־נפץ כנגד עצמה, המחוסרת מטרת מבטחים ואָשיות מבטחים; מכיר שהיא מעמיקה לחפור את בארותיה משום שהיא צמאה לחפירה עצמה יותר משהיא צמאה למים. ברם, גם כאן–דוקא משום שהענינים אינם פשוטים, ראוי להרחיק קודם־כל מה שאינו סבוך אלא למראית־עין. הנסיונות השונים בחייו, החל מנסיונו הראשון בדרמה שהוצגה בפרנקפורט ועד התעסקותו בבעיות מהותה של היהדות שלא הוכשר לראותה אלא ראיה מקוטעת, חוליות־חוליות וללא שלשלת שלמה,–שראה את צמרתה ולא הכיר את שרשיה: כל זה הוא טבעי להיפרטרופיה שכלית זו שלא ידעה מה לעשות בשפע רוחה, בשפע ידיעותיה,–שהכל ניתן לה, חוץ מקרקע שתהא קולטת מזרע עשיר זה ותעשה פירות ממש. סוקולוב שוהה ארוכות על תחנות־רוח אלה, שוהה הרבה ביחוד על דעותיו של ולטר רטינאו במהות היהדות ומשיג ביחוד על משפטו ש’היהדות אינה טרנסצנדנטלית' בהביאו ראיות מן הקדמונים והאחרונים, שגם היהדות עמדה על ‘המופלא והמכוסה’ (הפרקים הרפים ביותר שבמדרש זה). אבל עצם הפתוס גם כאן אינו הוויכוח, כי אם ההסבר: ההוכחה, שכל נסיבות חייו וחינוכו, מקומו וזמנו, חידדו את כלי קליטתו של יהודי גאוני זה, והכשירו אותו לראיה יתירה שכפשע בינה ובין העיוורון, כשם שהכשירו אותו לגדולות שכפשע ביניהן ובין התבוסה. כואב ומשתומם עמד לפני 'דמות תפארת זו של עולם ההשכלה בזוהר שויון־הזכויות’–ראה בה את העושר שהאמנציפציה היהודית הוכשרה לתת לעולם, בה במידה שהכיר, כי בעושר מדומה זה אין מזל ואין ברכה, וכי כל הישגיה המזהירים של היהדות המערבית נהפכו לה לקללה.

[ה]

כמה ששמח על אנשי הכוח, על גבורת הרוח וגבורת הרצון, בראותו בהן מידות־ישראל ביסודן–מידות שקיימו את התפארת היהודית בכל הדורות, ושימשו תריס נגד הקלישות ונגד החיוורון שנזרקו ביהודי הגיטו: לחמימות־נפש אמתית לא הגיע אלא בשעה שסיפר בשבחם של צדיקים. כאן הנעימה נעשתה עמוקה יותר, לבבית יותר, ואור השקה כל שורה, כל תו. כאן הגיע גם באמנות הפורטריט למרום יכלתו.

קלסתרי פניהם של אנשים כצווייפל, כפרופיסור לצרוס, כישראלס, גדולי הענוה והטהרה, קסמו לו בקסם אחר, כאילו הכיר שכאן מרחב העולם: כאן הושג שיא כל התפארת שבאדם, וכל כשרונות הרוח האחרים בטלים בפניה.

כן–הספר ‘מוסר היהדות’ של לצרוס ספק הוא אם יעמוד בפני תהפוכות הזמן, אבל מי שיקרא את הדפים המעטים שסוקולוב הקדיש כאן למחברו, יימלא תמיד רטט של קדושה. ובכן: הנה זה היה סוקולוב! הנה לפני מה כרע ברך! אמנם נאה היה האיש בחוסן גופו, ביושר קומתו, בעיניו ש’נשקפה מהן תכלת יוצאת מגדר הרגיל‘, וסוקולוב מלא התפעלות גם מחיצוניותו, מהילוכו, מספר בתאוות־נפש על טיוליו, על כיסיו וחפיסותיו וילקוטיו המלאים צמחי־שדה שאסף בהרים ובעמקים, אבל לידי רוממות־האדם אינו מגיע אלא בספּרו על העיקר: ש’בחביון קומה זו, בגוף מחוסן זה, שכנה נשמה יהודית שביהודית, נשמת צדיק’; בהודיעו ש’כל ימיו נתן ונתן, נתן משלו הרבה מאד, נתן מעט משל אחרים‘, והיה כל ימיו נדבן ופזרן למעלה מכוחותיו, שָׂשׂ לעשות צדק והגשים מה שכתוב ויותר ממה שכתוב ב’מוסר היהדות’ שלו.

וזוכר אני, עוד לפני ימים רבים, כשבא לידי הקונטרס הדק ‘אישים’, האירו את עיני ואת לבי ביותר הדפים, שהוקדשו ליוסף ישראלס. לא היתה זאת לא ביאוגרפיה ולא הערכת־אמן רגילה, אלא בעיקר–פגישה עם הצייר, שיחה, התרשמות–מין שרטוט חטוף לתמונה, השקול כנגד כל תמונה מוגמרת ומושלמת. מה לקח בציור מצוין זה את לבי? ודאי לא מה שידובר כאן על הציור ועל ‘אופן הציור’, כי אם אותה האמנות הנפלאה לספּר–ובסגנון מלא הומור!–סיפור־אגדה על אדם חי, על מראהו ועל מראה ביתו ועל פליטות־פיו, אמרות מבדחות ושאינן מבדחות; לספּר באופן כזה, שגם כעת, בשובי ובקראי את המסה הקטנה, דמעות נאספו בעיני. השגה נעלה כזו היתה לו למספּר מתום אדם ומטהרו. וטביעת־עין כזו היתה לו, שלאחר כל תמונות־עצמו של ישראלס שראיתי (אחת, מן המצוינות ביותר, נמצאת כיום במוזיאון של תל־אביב)–חקוקה בזכרוני אותה הדמות הזעירה של הצייר הישיש, המהלך על שפת הים האביבי בסחיבינגן, ‘הוא אַמה וכובע צילינדרו אַמה’, ומי שראהו מהדס בתוך החול נשען על מקלו, נדמה לו, שמתנועעת איזו תבנית ‘כמין גימל עברית’, הנגררת אחרי משענתה. ‘ותחיבותיו של המטה קודמות הן לצעדיו של האיש, כאילו סלל המטה את הדרך בשביל הפסיעות הכרוכות אחריו’.

הרי ראיה של אמן, וראיה זו נעשית פנימית יותר, כשהאורח נכנס לבית הצייר וברגע אחד הוא רואה את עצמו ‘מוקף ישראלס’,–’נכנס לתוך המצוה', כמי שנכנס לתוך סוכה… כאן ההתפעלות מאותו צדיק גוברת על ההומור. דמות הזקן וזיו נפשו בולעים את המתבונן והוא אינו רואה אלא ‘עינים שאין בהן לא קטנות ולא עקמומיות, אלא בהירות ורוך, רוממות וטהרה וגם פקחות לאין שיעור. זוג של עינים כשני גלגלים–שתי אספקלריות מאירות מבעד לזכוכית המשקפים’… לא, אין זה עוד ‘הגמד הזערורי והכפוף שפגעת בו זה עתה ברחוב’. ‘הראש הנהדר הוד לו וכמעט גם גובה לו–ראש של אחד מרבנן קשישאי שלנו’. הנה הוא מקור האור והיופי! הוא הכיר בצייר את דמותו החביבה של אב זקן. הכיר חן יהודי, עצמיות יהודית שאינה מתכחשת לעצמה. ‘וכשהיהודי הולך אחרי טבעו, כשמסתלק ממנו מה שהוא לו מקרה וחוּץ, לבוש ונימוס–אז הוא יפה, ולפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים היהודים!’.

ככל שאתה מפליג בקריאת ה’אישים‘, אתה מגלה, שדעתו של יוצרם לא נחה בעצם אלא מן האדם הנאה. זכות יתרה היא להיות גיבור, אבל חן אדם אינו מתת קטנה אף היא. פעמים נראה שהוא שמח על יהודי נאה יותר מששמח על יהודי גדול. את חן האדם הוא מזהה עם הגדלוּת, לא רק בדברו על הרצל, כי אם גם אגב תיאורה של אֵם רטינאו. עטו רועף הודיה על החסד והטוהר שנתלבשו באשה אצילית וטובת חן זו, שהכרנוה לאחר מותו הטרגי של בנה היחיד בכל אנושותה העמוקה. בספרוֹ על פגישתו עם אוסקר שטראוס, ‘הרושם שהתחקה בלבו היה: מזג טוב’. ונראה ש’מזג טוב’ הוא כליל כל המעלות בעיניו.

הודיה זו על חן האדם שאוּשר לראותו בעולם, אינה הרגשה אסתטית קלושה, כי אם שמחת־לב אמתית, שחוץ מן הכיעור והשעמום והטמטום וצרות־העין, שאת טעמם טעם אף הוא, השאיר לנו אל למחיה ולנחמה אנשי־תפארת, שאלמלא הם היה ניטל טעמה של הווייתנו לחלוטין.

כן, בהשגה זו הרבה מן האלמנטריות, הרבה מן ההשגה היהודית התמימה. בדברו על אוסקר שטראוס הוא בא לידי התרוממות הרוח, ‘שמימי דון יצחק אברבנאל, ששימש אחרי גלות ספרד בתור ציר בניאפול’, ו’מימי החכם יצחק אשכנזי, אשר שלחה ממשלת תוגרמה במאה השבע עשרה לוונציה בשליחות מיוחדת, לא כהן איש יהודי במשרה הזאת עד היום הזה‘. הוא אמנם מצטער קצת, ששׂר וגדול זה אינו גדול בתורה כאלה שקדמו לו–אבל–’די שאיש כזה הוא יהודי’… נחמה, שלא פסקה גדולה ולא פסקה תפארת מישראל. השגה מוגבלת לכאורה! ברם, אין זאת התפעלות מהצלחה חיצונית, מזכיה בגורל, אלא שמחת המשכיל על פרצה שנעשתה בחומה, על מרחב שנפתח.

אפשר שבכל זאת היתה ההתפעלות גם מעצמו, מפלא עצמו: מן הפינומינליות היהודית שהתלבשה בו, בסוקולוב עצמו, בנער היהודי שיצא מעיירה פולנית נדחת ופסע פסיעות אגדיות ופרץ באפס יד את כל הגדרות וכבש כיבוש אחר כיבוש בעלותו מעלה־מעלה,–ובעמדו על פסגת ההר היה קשור עוד בטבורו אל אותה העיירה ויהודיה והשגותיה. ואף זה סימן לדם נאמן. מעוטי האופי נוחים תמיד לשכוח. האמיצים דבקים באדמת ילדותם, שומרים כאוצרות יקרים חן ימים ראשונים.

[ו]

לשון ה’אישים' היא מיוחדת במינה וניגונה. אתה מוצא בה, כמובן, את רוב סגולותיה של לשון סוקולוב בכלל. אבל כאן היא טבעית יותר, דינמית יותר–פעמים גם ‘קונדסית’ יותר מאשר בפרוזה הפובליציסטית הרגילה שלו. ניבה צומח כעשב השדה, שחינו בערבוביה עליזה, בצבעי־צבעים מתחלפים, מנצנצנים,–באיזו הזדנקות תמידית בצדה של מתינות מחוכמת: בקפיצה מצביון לצביון, מאקלים לאקלים: ביכולת לקרב רחוקים, לזווג מה שאינו מזדווג לכאורה, לגשור גשרים על גבי תהומות בכוחו של אותו קצב עליז ובטוח בעצמו, שאין מעצור לפניו. בניגוד לאחד־העם, שניבו הקלסי מחוטב ומדויק וכולו אומר זהירות ואחריות ומשמעת, ובניגוד, מאידך גיסא, לפרישמן הרודף תמיד אחר החן ואחר הקצב המדוד, המעיז ואינו מעיז לצרף צירוף שאינו מרומז במקורות,–קוסמת לנו כאן אי־ההרמוניה העליזה: צירוף מופלא של נוסח מקראי ואגדי, רבני ומשכילי, ספרדי ואשכנזי, בת קולו של דיבור, שטבעיותו בחוסר קפדנות, בהתאמה ובחוסר התאמה לקונקורדנציה. סוקולוב, שהיה עסוק עשרות שנים בחיבורה של קונקורדנציה הכוללת כל הנוסחאות וכל הסגנונות, היה בעצמו קונקורדנציה מלאה מאין כמוה, וכל השמות הנרדפים והביטויים הנרדפים היו מונחים בקופסת זכרונו. אבל בכל היותו עמוס עושר לשוני לאין שיעור, לא היה עמוס בלשונו מעולם. הגדישות שבביטוי, שאינה מידה קלסית, באה אצלו מתוך שפע של תמונות, של הומור,–של צמאון להסביר ורצון לבדח. הוא כאילו ראה לפניו לא שומע אחד, שיש לכוון את קצב ניבו לו לבדו, כי אם קיבוץ של שומעים, בני מקומות ומעמדות ותרבויות וזמנים שונים. ואולי היה זה כיוון לעצמו, הואיל והוא עצמו כלל באופן הקליטה ובאופן ההסברה את כל אלה. הוא לא ויתר על שום אפשרות של ביטוי, מתוך חשש, שמא ידכא גון או בן־גון לשוני, פרי דורות עמלי־ביטוי ומעוני־ביטוי, שינקו מתוך הכרת־עולם עצמית, מתוך שכבות־מסורת שונות שכל אחת הטביעה את חותמה על הנפש היהודית. לפיכך לא ביקש, כאחד־העם, את הניב היחידי, כי אם טבע בסגנון צבעוני זה חותם של רחבות, של הפקרות־מה, סגנון של ‘בין התקופות’, שה’נוצצות והנובלות' עולות בתלם אחד. סגנון זה העדיף על כל דיוק חיצוני את החיוניות שבהבעה; ראה לפעמים גם בטלאי־לשון לחלוחית חיים, צבע ההומור החמים של השתובבות עממית.

בקראנו את הספרים האלה יש לנו ההרגשה, שאדם עשיר־מראות ועשיר־נסיונות מספר לנו את האבטוביוגרפיה שלו–אדם אשר שב משוט בארצות ומתור בהן מוסר לנו כעד ראייה (היכן לא היה? מה לא ראה?) את כל אשר נזדמן לו בדרכו הארוכה. באוצר זכרונותיו שמורים צלמי־אדם נפלאים, רגעי־מאורעות גדולים, סמלי דורות שלמים. המזרח כאן והמערב כאן–יהודי בית־המדרש, אסירי הגיטו, מזה, ואלופי טרקלינים ושרי ממשלות מעוטרי הוד מזה; יהודים שנחנקו במסתרים וגאולה לא היתה להם, וכובשי עולם שהרעישו ארצות ומדינות. על כולם יסופר כאן באותו סגנון מאיר ומסביר, באותה פיקחות יהודית, הממוזגה מחריפותו של תלמיד חכם מבית־המדרש הישן ומבדיחות־הדעת והפשטות והתמימות של יהודי עממי, המלאה חן של דברי־תורה ושיחת־חולין כאחד. עתים ההסברה גדושה, קצת מעליבה–נשאר משהו מן ההרגל הישן של בעל ‘הצפירה’, המורה לרבים, שאינו שוכח לפני מי הוא עומד; אבל תוך כדי הסבר זה הוא מפתיע אותך באנליזה דקה של אסיאיסטן מעודן שעבר גם את מדורי השירה החדשה וקלט הרבה מן המחשבה הדקה מן הדקה. במידה אחת תורתו נעוצה בתקופת נעוריו ובתקופתנו. יניקתו משתיהן–היא המייחדת את סגנונו,–שפעמים הוא כפוף למסורת יותר מן המידה, כשם שהוא לפעמים גם מכוון כנגדה יותר מן המידה…

אפשר להמליץ עליו את דברי בן־ג’ונסון (שהביאם במסה על ביאליק), ש’בפואימה טובה לא רק סכומם של החרוזים, הרבים או המועטים, אלא כל חרוז בודד קובע פואימה טובה לעצמה'. אף במסות אלו לא שפע הרעיונות והתמונות בגמר צירופיהם בלבד, כי אם כל קטע מיוחד בפני עצמו מבהיק כמטיל מתכת יקרה וניתן להיערך בפני עצמו: עד כדי כך הושקעו בו נגינת־לב, חריפות של תפיסה, של ביטוי, של שאר־רוח.

טוב־עין ורחב־דעה, אדם שראה הרבה טובה בחייו ושנתנסה גם בהרבה נסיונות מרים, הכריע בכל מקום שמצא גדולה–לצדה. לא נפנה למקומות תורפה במקום שמצא שכיות־חמדה. הלא הוא מה שהביע בחכמתו, בדברו על נורדאו של התקופה האחרונה: ‘אין גנאי לכוכב, שאי אפשר להדליק בו סיגריה; אלא גנאי לשוטים, שאומרים להדליק סיגריה באישו של הכוכב’…

בפתגם נאה זה אולי ניתנה תמצית חכמתו ויחסו לאנשים גדולים.

ב’אישים' צר סוקולוב לא דמויות של אחרים בלבד, כי אם גם את דמות עצמו. מיטב מידותיו והגיגיו צרורים בעלים אלה, מערכת־עולם שלמה באה כאן לידי גילוי,–אולי הגילוי המלא ביותר שביצירתו כולה. לפי מה שנאמר כאן אגב תיאורם של אחרים, ניתן לראות את הכותב במלוא אורו, ניתן לצרף תורת־יצירה ותורת־חיים שלו, ולא יחסר כל בהן. כשם שנעשה כאן אמן שלא במתכוון, נעשה שלא במתכוון גם אסתטיקן והוגה־דעות. דברים שנאמרו בהטעמה באלפי מאמריו ונראו כדבר עראי, נצטרפו כאן לתפיסת־עולם מאוחדת, אף־על־פי שדווקא כאן לא נאמרו אלא דרך־אגב.

נושא מיוחד יקבעו, מבחינה זו, ה’אישים' לכשיאָספו כולם, באשר הם משמשים אספקלריה הנקיה ביותר לאופן הראיה ואופן הקליטה ואופן השיפוט של בעליהם. לא כאן המקום למצות תוכן עצום זה מיצוי שלם. אבל אי־אפשר שלא לציין בכל הציורים האלה את התפיסה השרשית, היהודית, המחיה אותם–את הגעגועים הגדולים על כל מה שמתגלה בצביון ישראלי אמיתי, שלא נפגם ולא נעקם על־ידי השפעה מלאכותית מן החוץ. אתה חש כאן את כליון נפשו של הצייר לדיוקן המקורי היהודי, לתו הטבעי,–צמאון אסתיטי ולאומי, כשם שאתה חש את בחילתו בצללים, בצורות שחוקות ומחוקות, שלא אופי ולא צביון להן.

אבל ‘אנשי צורה’ היו בעיניו לא העזים שבאומה בלבד, אלה שהוד להם ובליטה להם והם מקיימים את צַוָום הגזעיי מתוך קנאות, מתוך נצחנות אין קץ. הוא הכיר, כאמור, גם ביחידותם של הענוותנים והפשטנים, הוותרנים מתוך שפע לב, העושים את שליחותם בלי שמץ יהירות ומרירות והם יקרו לו בהוויתם הישרה, העצורה, כשם שיקרו לו הנוהמים מתוך רעבון־נפש ומצוקת־נפש, ולא יֵדעו שלוה לעולם.

הוא, שלא אהב את הקנאות ואת המידה הקיצונית, ידע להוקיר גם רתחנות, ומרירות וקנאה לגדולות, אבל שנא בכל לבו מרירות קטנה ואיבה קטנה, ושמח לכל טוב־לב ומאור־פנים של ענווי־עולם וקדושי־חיים. אותם צייר באהבה ובחמלה, בעין מחייכת ובלב מלא. אהב את זקני ישראל, שהשירו מעליהם קליפות הפסולת של החיים, ולא נשארה בהם אלא תמצית נשמה נקיה. ואחת היא, אם היה זה גאון, פילוסוף, אמן גדול, פרופיסור מפורסם או רב צנוע ותלמיד־חכם נשכח–את כולם חונן באור עינו וחלק להם מן השפע ומן הרוך שהיו שמורים בנפשו.

כשהיינו מזדמנים יחד, עם פרסום הספרים, בתל־אביב ובירושלים לשם סידור תכנית לספרי ה’אישים‘, היינו דנים ארוכות על צביונו המיוחד של כל ספר. חפצנו, שלא יהיה זה כינוס ארעי, והקפדנו שדמויות של כל ספר תהיינה משולבות, משלימות וממלאות זו את זו. באיזה מידה הושג המבוקש. אבל עכשיו, כשאנו קוראים פרקים שונים מתוך ספרים שונים, ברור לנו שלא הסימנים החיצוניים הם המשכינים כאן הרמוניה, כי אם הסגנון האחד, הראייה האחת. ההקפדה על קביעת מקומה של כל דמות היתה מיותרת. גם בשינוי מקום ה’אישים’ היו מצטרפים לחטיבה אחת: כולם הם משמשים סמלים למידות־ישראל ולגורל־ישראל.

הוא מת מיתה נאה, מיתה יאה ביחוד לו–מת על־יד שולחן עבודתו. מת מתוך שיכרון של העבודה. צמאונו לעבודה לא פסק גם בקרבו לגבורות, ואולי גם גדל משהיה. פריונו העצום ממש הדהים בימיו האחרונים. כאילו נחפז לכלות את מלאכתו, לעשות את הסיום לפני בוא השבתון הגדול.

אף־על־פי־כן, נראה כאילו מת באמצע עבודתו. ששים שנות העבודה הפוריה לא הספיקו. העיגול נשאר פתוח. הוא היה אולי רחב יותר מדי שייסגר בחיי אדם אחד. והוא גם לא נתן דעתו מעולם לסגרו. אדרבה, בבטחונו בכח עצמו היה הולך ומרחיב אותו בלי סוף. ביחוד–בסדרות ה’אישים‘. לא היה כמעט מקצוע בשירה, במחשבה, בחיי החברה, ש’אישיו’ לא העסיקו אותו. בימים האחרונים פרסם עבודה מקיפה על ר' נחמן מברצלב–מסה ראשונה שהוקדשה לבעלי־החסידות. ברם, תחת להמשיכה, הוא פותח שוב בסדרה חדשה, ובפורטרט האחרון (של אנ־סקי) הריהו עומד כבר במסכת אחרת–בחוג שאין לו שום מגע עם זה שקדם לו. גם על זה חסה עינו, והוא ממהר לרשום בינתים את דמות המהפכן והרומנטיקן, איש ההפכים וההרמוניה, שהיה קרוב לו (ומי בעצם לא היה קרוב לו, ל’צייד אנשים' מובהק זה?). הוא בעצם עושה הכל בינתיים. לפי שעה הוא זורע פה, תוקע יתד שם. להכניס אל הגורן–עוד יש יום. אדם, שהוא עומד בשנות השמונים וכוח העבודה ושמחת העבודה שלו לא פחתו–רשאי להאמין, שהוא מזומן עוד לחיים ארוכים.

ובינתיים הלב העייף אינו עוצר כח להמשיך. ‘בינתיים’ אדם מת, והרכוש המפוזר הרב–לא ‘הוכנס אל הגורן’ בלתי אם מקצת מן המקצת: שלושת ספרי ה’אישים', שגם הם ניתנו לנו, אפשר לומר–בדרך נס.

במותו מת פינומן ספרותי יחיד במינו, ועם זה–גם כשרון יהודי טיפוסי. כשרון אירציונלי, כוח־פלאים. שפע זה, המתגלה על אף כל המכשולים והמעצורים, וגם–בכוחם וזכותם של מכשולים ומעצורים אלה; זה הכשרון היהודי, השׂשׂ להתגלות, המזנק מתוך התוהו של ההוויה היהודית, מבהיק באלף צבעים לא־צפויים המביאים אותו עצמו לידי התפעלות שאינה פוסקת. כמעט כל ‘אישיו’ הם הימנון אחד לסגולה יהודית זו–ליצור ‘יש מאין’, לעלות כפלא־פתאום, להישרף אלף פעמים ביום ולשוב ולצמוח מתוך אפר השרפה. זה כשרון־החידות היהודי, היונק ממקורות לא נראים, העושה נפלאות לעיני צורריו, זה שכל תנאי קיומו גזרו עליו כליה, והוא חי ועומד, נופל וקם, ואין איש רואה בעלותו על מוקדיו–משך אותו תמיד בלהטיו. לו קשר כתרים. עליו היתה גאותו תמיד. בכשרון־חידות זה ראה נקמת האומה ברודפיה ומשפיליה. גם הוא עצמו, כנורדאו, כפרופיסור יוסף הלוי, כוומברי, כעשרות אחרים המחייכים אלינו נוגות מעל הבדים הבהירים של ‘אישיו’,–היה, כפי שהוא עצמו הגדיר אנשים מסוג זה–’אחד האוריגינלים שבדור, מאלה שהקב"ה מוציא מתחת מכבש דפוסו רק אחוז אחד ולא יותר'. אבל משום שהם מועטים אינם פוסקים להיות סמלי האומה. ‘האחוז האחד’ שבכלל הוא הטיפוסי, הוא המכריע. מידה גדושה זו המכסה תמיד על איזה פגם תהומי סמוי–היתה גם מידתו. זה היה כשרון ה’עילוי’–כוח פלאי זה להשלים את החסר על ידי היקשים מופלאים, על־ידי מחשבת־מרכבה הנשענת על צל־צלם של דברים ומחזקת את המשוער בהם, שאינו לאחרים אפילו בגדר השערה–ובכל אלה לגשר גשרים ולעבור עליהם בטח. זאת הקלות מתוך איזה בטחון, מתוך איזה נסיון פנימי, שאינו תלוי כמעט במציאות–כשרון הצירופים הגאוני, היודע לקלוע אל פחות מכדי שערה ושלא להחטיא–כזה היה גם כשרונו, זהו הפינומנלי וגם האנומלי שבו, ושומה עלינו שלא להפריד ביניהם, באשר שניהם מהווים את מהותו. בלי האחד היה נעדר גם השני.

אין, כמובן, להסיק מזה שהיה ‘עילוי’ בלבד–שינק רק מתוך האצבע. הוא היה דווקא למדן גדול, ידען שאינו מצוי. למדן לתיאבון ושׂשׂ להשכיל, שש להכיר, להרחיב את ידיעותיו לאין סוף. כל ימיו לא פסק מגירסא, ובכל שיחה ברבים ושיחה ביחידות היה משנן לנו בלי חשך: רק בלימוד שאינו פוסק, בהרחבת ידיעות שאינה פוסקת סודו של פריון־עולם, סודם של נעורי־עולם. מה לא קרא? מה לא ידע? וכפריונו היה גם כוח זכרונו פינומנלי. ועם זה היו פנקסאותיו תמיד כבדים ברשימות משלו ובציטטות משל אחרים (שפעמים נתערבבו אלו באלו, והוא לא הבחין ביניהן), בדרכי־לשון בלתי שכיחות, במלים יקרות המציאות, שבהן אהב להתמיה ולנמר לעיתים קרובות את סגנונו החי והעשיר–הצבעוני למדי גם בלא זה. הוא לא אמר די לעולם.

איזה עודף־כוח היה שוקק בו תמיד. תמיד חלם על איזה דבר יוצא מגדר המצוי, דבר ההולם את כשרונו, התובע מאמצים לאין שיעור והכנות לאין שיעור. חלם על המלון האנציקלופדי הגדול (שיוקם בכחות עצמו), על מונוגרפיות תולדתיות מקיפות, על מחקרים גדולים בפילוסופיה. חלם גם על רומנים, פואימות, מחזות. תמיד נראה לו, שכל מה שעשה אינו מספיק. בכל הרב שהשיג ביקש תמיד את המפתח לאיזה עיקר, שעוד לא הושג–שהוא עדיין חסר. מבטחונו בכוחותיו נעץ את קנהו גם בשרטונות של שירה, ששם נשבר פעם בפעם והוא לא הרגיש, כי אותה שעה כבר היו מפרשי רוחו מתוחים ומכוונים לחופים חדשים. ככה עברו הישגי יצירתו תמיד זה את זה, בלעו זה את זה, ועם כל מה שנתממשו, נשארו תמיד בגדר אפשרויות גדולות, של חלומות שנתקיימו למחצה–של דברים העתידים עוד לבוא. ככה היו קודם־כל בעיני עצמו, ולפיכך לא ידע שובע לעולם, וכל מה שעשה נראה לו כהקדמה לדבר שעוד ייעשה. מאה אבנים טובות היו קבועות בכתרו, ורק המאה ואחת–זו שרק היא בלבד היתה עשויה להאציל אור על כולן–אותה ביקש תמיד, התקין את עצמו תמיד לקבעה בחלל משבצתה.

זהו הצד הטראגי שבחייו,–ועליו אין לחפות. ובכל אלה היה ליהדות לא רק מנהיג מזהיר ורב־פעלים, שעמד ימים רבים על יד ההגה וידע לעשות אזנים ולעשות נפשות לרעיון ההצלה של האומה, כי אם בעיקר סופר גדול, שבו באה לידי גילוי עצמיות לאומית־קיבוצית כבירה–גילויו של הכשרון העברי, צירופם של כוחות תוססים, שהיו כלואים בלב האומה דורות על דורות, ולפתע צמחו ועלו ושגשגו בשגשוג־פלאים. שפע זה שברוח הוא שפע יהודי, שנמשך דרך צינורות נסתרים, ובעוד לא הותקנו ה’כלים' לו, הוא משתפך כפרץ גלים ללא־בלם, ללא־משמעת. עודף זה שבו לקה הכשרון היהודי בנכר, רבץ גם על סוקולוב כברכה וכקללה גם יחס. אכן בו עשה את הגדולות ואת הנפלאות בחייו.

עד יומו האחרון ינק מן ההשכלה, מכאן מידת ההסברה אשר לעטו. מכאן–גם הנטיה ההומנית. הוא היה אדם לאומי וציוני מסור. היה אחד העמודים החזקים, שעליהם נשענה הציונות המדינית–אחד מיוצריה. היה בר־פלוגתיה של אחד־העם. אבל בעצם לא הוקיר כל תנועה אלא לפי מידת התרבות, לפי ערכי־האדם, שהיא שומרת בתוכה. הוא לא הפקיר, כליליינבלום, את מרחבי העולם הגדולים לשם אחוזת־בית קטנה במולדת. הציונות רק העשירה אותו יותר–הוסיפה למרחבי־עולם גם את המולדת הנפלאה. הציונות, עם כל מה שהיה מסור לה בלב ונפש ונתן יותר מחצי חייו לתעמולתה ולהסברתה–היתה לו תוספת להשכלה; היא עצמה נעשתה לו אמצעי לחנך בדור את היסוד האנושי־הכללי.

משהכיר בציונות, עצמה רוחו, עצם גם כשרונו שבעתים. אותה שעה לא היה עוד סופר מסביר את ‘דברי הימים’ ליהודים שבקלויז ולפרחי ההשכלה, כי אם שליח לרעיון גדול, קול מבשר לאומה. מאמריו נמלאו דם חם, סערת־רגש. הסופר־לשמו נעשה שליח, נעשה איש פולמוס. ברם דרכו היתה גם אז דרך המסביר, המיישב, המפייס. מלחמה היא ההפך מהסברה. המסביר אינו נעשה איש־מלחמה לעולם, כשם שאיש המלחמה אינו נעשה מסביר. אכן זה היה תפקידו הגדול ‘לפרש את הרעיון כשמלה’, לעשותו קנין לאותם האלפים והרבבות, שכל עוד לא קלטו הם את הרעיון, אין נצחונו נושא פרי. גם הוא פנה ל’מרנן ורבנן‘, אבל, בניגוד לאחד־העם, הטעים לא את ה’כהנים’, כי אם את ה’עם'.

סופר מהיר היה. בראש וראשונה–עתונאי. איש ה’טמפו'. לא תמיד היה סיפּק בידו להכין את החומר, לבדקו, להכשירו. יצר־העתונאי היה תמיד חזק בו. והעתונאי מכיר בחשיבות הדבר, הנאמר בזמנו–כשלב הקוראים פנוי לו, מכוון לו. הבנת־הגומלין שבין הקהל ובין הסופר–זוהי סגולת העתונאי היקרה. היא המכשרת אותו בלא הכשרה, היא העושה אותו לכלי־השפעה שאין דומה לו. מה שחסר כאן מבחינת ההכשרה, מתמלא באש הדינמיות הנדלקת ברגעי ההתעוררות. אולי זוהי רוח הקודש המיוחדה, שניתנה לעתונאי המובהק.

מבחינה זו היה סוקולוב, בכל מה שנכשל הרבה, אולי בעל רוח־הקודש יותר מאלה, שלא נכשלו לעולם.

את המסה הגדולה הראשונה על פרישמן כתבתי כמבוא לשיריו, שיצאו על ידי ‘ספרות’. כתבתיה מתוך התלהבות, אולי נפרזת קצת, אבל לאחר תרגום ‘קין’ ראיתי את פרישמן כאמן עברי גדול. איש לא כתב עברית מנוגנת, טובת חן ורבת־טוהר כזו של תרגום ‘קין’, כה אמר סרתוסטרה', של שירת טגור.

הפרוזה הסיפורית שלו לקויה לפעמים על ידי עתרת לירית. אבל במסה, בפיליטון, לשונו מזוקקה, ופשטותה הנעלה יכולה עד היום לשמש מופת לביטוי עברי־מערבי. הכרתי את פגימותיו ונתפעלתי ממעלותיו הגדולות כאחד. וראיתיו כמורי ורבי כל ימי.

מסות מיוחדות הקדשתי (ב’השלח') לשיריו שיצאו על ידי הוצאת שטיבל ולסיפוריו (ב’דבר'); כתבתי פרקים לילדים ולנוער (ב’מולדת' וב’דבר לילדים') ועל מבחר כתביו לבני הנעורים, שיצאו על ידי ‘עם עובד’. על תרגומו עמדתי במיוחד בדברים שנדפסו ב’התקופה'. פרקי מסה פרסמתי כמבוא לכתביו, שיצאו על ידי אלמנתו באמריקה.

הפרק ‘בין ברדיצ’בסקי לפרישמן’ נכתב ברובו כהקדמה לצרור מכתבים מפרישמן לברדיצ’בסקי, שמרת רחל בן גוריון מסרה אותם לפרסום ב’מאזנים' (כרך שביעי).

פתיחה

בימים ששמשה של חיבת־ציון כבר התחילה שוקעת, ומשענתה החזקה האחת היתה לנו עוד יצירת אחד־העם, שעמה בגרנו, למדנו חשוב, רכשנו דעת – היה לנו עוד אחד, שעם כל רמת הדעת ורמת ההבעה, לן גם טל של ילדות בכל מה שכתב. זה היה דוד פרישמן. שניהם היו מאורות בחרותנו. נדמה שחסרונו של אחד מהם – ודוקא משום שהיו שונים כל כך לכאורה זה מזה – היה מטיל פגם בחנוכנו, היה נוטל משהו יסודי, שהיינו כל כך זקוקים לו עם שקיעת ההשכלה שעליה עוד התחנכנו, ועם הפריחה החדשה, ששניהם היו גורמיה הגדולים.

ואף שפרישמן היה בן מחנה אחר ולא בעט בשום פנים בערכי ההשכלה, הבחנו גם אנחנו, הנערים, בלחלוחית האביבית, אפילו הציונית, שהיתה מפעמת את מחשבתו, ולא כל שכן – את ניבו. כה מוזר היה האיש, שבעמדו ‘מחוץ למחנה’ היה מכף רגל ועד ראש אחד מן המחנה, שנשא עמו רוח חדשה. מין ‘מתנגד'' כזה היה האיש שמכל דבריו רננה אמונה; ואנחנו הרגשנו בו מיד אדם קרוב, וקרבה זו בינו לבינינו לא פגה עד ימיו האחרונים, גם כשאנחנו הרחקנו מקסמיו והיינו אחרים. אולי דוקא משום שעמד מן הצד, שלא היה בו כלום מן ה’רשמי’ – שערכי ההשכלה נתמזגו בו עם החיוב החדש, עם הניגון החדש. ואפשר שאהבנו בו דוקא את המנודה, את מי שחי את חיי המחנה וכלפי חוץ לא נצטרף אל מנינו. כלום זה לא היה הקסם של ברדיצ’בסקי, ואפילו של אחד־העם, – של כל אלה שבהם נתגלם החדש, ובכל זאת נראו כמקטרגים עליו, כעומדים מנגד לו. לי, ששבעתי את ההשכלה ועיני תרו מרעה אחר, ירוק יותר, הגשים בכל רוח הבקורת שבו את נעורי התקופה, את מבשרה. עוד בילדותי נזדמן לי הקונטרס ‘תוהו ובוהו’ ועוד חלחל באויר זעף הדו, הד המהפכה. ואולם דוקא התום ה’רומנטי' שב’ביום הכפורים', זה הצליל המתוק והעגום, עקר אותי מן הישן –עורר בי את הצמאון לשירה, לטוהר לירי, למשהו שיפרוש חופת חג על הוויה כהה זו שהכבידה עלינו כל כך.

לי, שמקדמת ילדותי נשמתי ככולנו את אווירה של חבת־ציון, לא נראה האיש מעולם כצר ואויב לה. אמנם ‘היום’ ו’הבקר אור' לא הגיעו לעיר מולדתי, לא בצאתם ולא לאחר צאתם, אבל בתרגום ‘ביריניקה’ או ‘דניאל דירונדה’, פיעמה הרוח החדשה יותר מאשר בכל מאמריהם ושיריהם של חובבי ציון הנאמנים. בסגנון עצמו היה משהו רנסאנסי, משהו שהרנין את הלב, שהרנין את העולם אחרת. עוד נער הייתי, אבל גם אז הרגשתי שמהותו של משורר אינה בשלד הרעיונות שלהם יקדיש את עטו, כי אם בבושם ניבו, ובניגון הנפשי העולה מתוך שורותיו. פירושה של חיבת־ציון היה לי קודם כל לבלוב שבלב, קודם כל ילדות שנתחדשה, וריחו של אביב חדש זה עלה באפי מכל מה שכתב פרישמן. בו הכרתי את האיש שבדבריו נתגלמה רוחה של חיבת־ציון, נתגלמה הקריאה לצאת, להמלט מן השממון, מן הקפאון שמסביב. כמעט כל סופרי זמנו נלחמו בשצף קצף עם ערכי ההשכלה, בעוד שהוא היה כביכול מגן להם. אך הכרנו שהוא על ההשכלה עצמה הפיל אור אחר.

ולא זה מכריע, שכתב את השיר הנפלא ‘משיח’, את הסיפור הנפלא ‘לארץ ישראל’, ושהמחברת על מסעו בארך ישראל נשמה כולה כליון נפשו של יהודה הלוי. ה’ציונות' שלו באה לידי ביטוי גם אז בעודנו יושב במערכת ‘היום’, בעודנו עומד במערכת עם ליליינבלום, עם סמולנסקין. האידיאולוגיה לחוד, וכלי הנפש, כלי הנגינה לחוד, והם המכריעים בהשקפת עולמו של משורר לא בדברים, כי אם – בנגינה העולה; ונגינת פרישמן היתה נגינת חיבת־ציון. האם לא הוא היה הסופר המרכזי של אותה תקופת בין הזמנים? הוא, שליח ההשכלה, יצר את הסגנון של אחר ההשכלה, הכריז בעצם ניבו שהגיע זמנה לצור את כליה וללכת.

נוח לנו לקשור סגולותיה של תקופה באישיות אחת, שהיא אמנם כוללת את התוכן המפוזר, את החן המפוזר שלה. ואמנם אם נתחקה על המילודיה של אותה תקופה, שמתחילה עם שקיעת ההשכלה ומגיעה למלוא ביטויה בפרוזה של מנדלי ואחד־העם ובשירת ביאליק וטשרניחובסקי, נגלה את סמני ההיכר הבולטים שלה בפרישמן. גם ברנפלד, גם זלמן אפשטיין, ואפילו התנ"כית החדשה של זאב יעבץ – משהו מכולם הובלט בראשונה בפרישמן, אבל, כמו תמיד, לא היתה זאת השפעה של יחיד, כי אם של חבורה שלמה שבודאי דבק משהו מכל אחד בשאר החבריה, וכולם נצטרפו למניין מלוכד, שעמד במערכה כאיש אחד וסייע לקעקע את המפולת.

היו אלה, כנהוג, אנשים לא רק מחוננים מאוד, כי אם גם מאוחדים ברצון לחדש את הספרות, כגורם מחנך ומקדם. י. ל. קנטור, בוקי בן יגלי ודוד פרישמן היו בלי ספק בעלי טמפרמנטים שונים ובכל המשותף שבסגנונם לא התנבאו בסגנון אחד. קנטור, שהיה מיסדו של ‘היום’, בא מן העתונות היהודית־הרוסית (כעורכו של ה’רוסקי יבריי'); ומבחינה פובליציסטית (כלוחם ב’ריאקציה' של חיבת־ציון), היה ראש החבורה. לא היה איש צלול ממנו, מיושב בדעתו ממנו. גדולה היתה אמונתו ב’אידיאלים הנצחיים‘, ולא גרס את הבהלה שקמה עם ה’סופות שבנגב’, אבל עם זה – היה עברי נאמן, אף אם הרבה לכתוב רוסית, ולא גרס גם את הרדיפה אחרי כל חדש בספרויות אחרות. היה אדם נאור יותר מדי מכדי שלא להעריך את עצמיותה של הלשון כעצמיות האומה (‘קול משק העט ביד הסופר הוא קול נשמת האומה’). משהו צונן, שהיה יצוק בסגנונו, חינך לא רק לביטוי תרבותי, כי אם גם לרמה של אמת, להשגה נכונה על יופי של לשון, שאינו מחייב סתם מליצות נאות ואפילו חריפות שלא במקומה. חסרונו היה שהיה באמת ‘צונן’ במקצת, מעוט־פתוס, מעוט־סבלנות – שלא היה מחונן בעקשנות מבורכת זו, שהיא מתגברת על כל כשלון, ומשנפסק ‘היום’ נשתתק או נשתתק למחצה, ולא הבין שאפילו בטלנותו של ארז עשויה לחזק את הספרות, ולא הירידה מן הבמה בלי העפלה חדשה. חם יותר ונלבב יותר היה בוקי בן יגלי, איש חמודות ורב שפע כמספר וכאיש מדע כאחד. אבל הוא לא היה איש מלחמה, וממילא – גם לא איש השפעה גדולה. הוא כתב את סיפוריו ואת פיליטוניו רוסית ועברית – היה סופר עברי ורוסי, ואף שגילה בכל מה שכתב שאר־רוח, ואף סגנונו הצלול היה מקראי ומודרני כאחד, כזה של פרישמן, לא היה בעל עצמיות חריפה של ביטוי כמוהו, ורק סיפורו הנחמד ‘שירת הזמיר’ הבליט בתקופה זו את הנועם האידילי של מאפו. במאוחר, כתום התקופה, הגיע לאליגוריות הנפלאות ‘בין אדני השדה’, ‘היוגב אשר גורש מאחוזתו’ – דברים נעלים לפי תכנם ולפי סגנונם, והם המגלים ביותר את המשותף שבינו ובין פרישמן.

פרישמן היה איש הטמפרמנט, אדם שלא קיבל פיוס, שגידי עטו השתרגו תמיד בהריחו מלחמה. אך לא דמה לקובנר, שנלחם לרדיקליזם הרוסי השאול. הצד המקורי ביותר שבאישיותו של פרישמן (אולי גם הצד הטרגי שבה) היה בזה שבהכרה נלחם למערב (‘חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיד ולהפיך את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב’), בעוד שבעצם טיבו היה איש המזרח, והדבר אשר בו עשה את הנפלאות כל ימיו היה ניב התנ“ך, דוקא טעם המזרח. איש התנ”ך היה כאשר לא היה כמותו אולי שני. הקסמים אשר הביא עמו היו תנ“כיים. אחרים גם לא ידע, גם כי דבק בו משהו מהם. אכן זה לא היה עוד התנ”ך של מאפו ושל יל"ג ושל ההשכלה בכלל. היה בסגנון עתיק זה מן המחודש, מן הרננה הנשכחה – מן המיוחד לתקופה צעירה, לאומה אשר זכרה את ילדותה ושרה לתומה את שירה היחידי אשר בצליליו תלויים חייה.

ועל כן היה פרישמן האיש אשר את רישום ניגונו ניתן להבחין ברוב סופריה של חיבת־ציון – אפילו באלה שעמדו עמו בקשרי מלחמה. הם קלטו שלא מדעת קצב חדש זה של איש חרמם; ואולי גם הכירו שאין זה אלא אויב מדומה – שב’משכיל' מזוין זה התחפש (ואף הוא שלא מדעת) אחד הנאמנים ביותר לחולמי התחיה. כי אמנם גם מלחמתו בבטלנות שבספרות זמנו ינקה מתוך קנאה לכבוד עמו ולכבוד יצירתו. ומי שקינא לערכי עמו במרירות כזו, כבר נשם ממילא את אווירה של התקופה – וכפשע היה בינו ובין סופר לאומי כאחד העם, שנלחם בקצהו השני של המחנה לאותה רוח אנושית גדולה, אשר לה נלחם מצד אחד ‘מתנגדו’, כביכול.

עם כל הזרות החיצונית שבדבר יש כאמור קו מקביל בין פרישמן ובין אחד־העם. כמוהו הבין ללב הנביא, אשר ‘חזונו באפס אחרית ועתידו אין לו מדות’ –הבין כי הכשרת הלב לגאולה היא היא הגאולה עצמה.

פרישמן לא בא עם תכנית ברורה של עבודה לאומית, ואמר: כזה וכזה עשו ונושעתם! הוא רק דבר אחד הבין ברור, – כי אין העם ראוי עוד לגאולה, כל עוד אין התפילה הזכה על פיו ואין עוד ‘האנחה הצרופה והטהורה’ – כל עוד לא נעשה הלב רך והומה ומנגן ככינורו של דוד בגעת בו הרוח…

ותהי לפרישמן רק תפילה אחת וחזון אחד: ‘יותן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן, איזה נחת ונעימות; אולי נצליח לפשט העקמומיות שבלב, ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה… ינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני־הנעורים, – אולי יהיה להם ספר כזה לסידור־תפילה לכל מועדי השנה, אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר לבם יהיה מלא’.

את הדרך אל הגאולה הנאמנה, שהיא גאולת הלב ושחרורו, ראה פרישמן בשירה אמתית ובאמנות אמתית. ‘מלאכת מחשבת – תחית האומה’ פסק את פסוקו. כי מה היא האמנות, אם לא צרוף הלב מרגשנות מזויפת והכשרת הלב לרגש הנאמן עד הסוף? ומה היא תחייה, אם לא תחיית הלב ופריחתו? היה זה רק תומו והיתה זאת חכמתו להאמין, כי רק שירה צרופה היא הגואלת מעקת החיים ומשקר החיים.

גאולת הלב היא גאולת האומה. העקה החיצונית אין בכוחה לשעבד את האדם, להטיל פגם בו, אם לבו חי ומרגיש ופורח ואינו מרבה לשאול ואינו מרבה להתחכם. על כן זרים לפרישמן כל המעשים אשר ייעשו, אם אינם מכוּונים כלפי העיקר: הכשרת הלב וצרוף הרגש. על כן יתפלל תמיד ונשא את נפשו תמיד אל הדור, ‘אשר יכין נפשו להיות נגאל’. ועל כן ישוב אל הרעיון הזה פעם בפעם, ושמענו את הדו גם מתוך שירו ‘בשביל המשיח’, אשר בו יספרו לנו המלאכים בעצב חרישי, כי כל העובדים כבר כילו את המלאכה, הכל כבר מוכן בשביל המשיח; רק בהכנת הנשמה ‘אין עוד סימן ברכה’.

השפה העברית, ברק סגנון המקרא, אשר ידע לנגן על מיתריו הדקים כאשר לא ידע אולי איש עוד מלבדו – זה היה סלע משגבו, עשרו הבטוח. על השער הזה דפק תמיד ותמיד נענה. אם ביאליק עולה עליו בעוז ניבו, הנה לא היה עוד איש אשר לפניו נגלו כל הרוך והעדנה שבמליצת המקרא, כל החן הטמיר שבקפליה, כאשר נגלו לפרישמן. ואם בתקופות יצירתו הראשונה עוד נשאר בו משהו מן המליץ, הלך סגנונו במשך הימים הלוך וזוך, עד שהגיע בתקופה האחרונה למדרגה של פשטות יחידה במינה. הפרוזה שלו נעשתה נוחה ושקופה וטבעיותה לא נפגמה גם משמץ ההפלגה שנשאר בה תמיד. היא נעשתה מזוקקה כליריקה עממית. ואמנם רק בה נגלה פרישמן הליריקן, כאשר לא נתגלה אף פעם בשיריו המחורזים. הריתמוס הפנימי שלו, לשון נפשו, היתה צורת השיחה. מי שדיבר אתו פעם, מיד עמד על אופיו.

עם פרישמן מת אולי הרומנטיקן האחרון של הלשון העברית. כל גאון האומה, כל קיומה וזכותה לקיום נתגשמו לו בשפת־עבר הרוממה. הוא לא האמין אלא בכוחה. בפגומי סגנון לא האמין; למשחיתי הלשון לא סלח לעולם.

עברית לא דיבר, אבל מתוך הפרוזה הפשוטה שלו אנו שומעים את קולו הדובר. את קולו אנו שומעים מכל מה שכתב. עם כל כרכורי החן שביצירתו, היה תמיד סופר טבעי, אשר דיבר אל העם, אשר קולו נשמע מקרוב, קול הידיד הסובל עמו ונושא עמו. רק הרחוקים לא הקשיבו אל הקול השקוי דמע, לא ראו את היד השלוחה. הוא האמין עוד, שבכוחו של יופי זך, של שירה נעלה לחנך את העם, להכשיר את הלבבות. על כן הטיף לאמנות ולשירת־עם, על כן האמין בספרות אמונה תמה כל כך. בימינו אין איש מאמין עוד בכמו־אלה. והמאמינים מתביישים להגיד זאת. הוא לא התבייש. היו לו ערכים מעטים, אך הוא לא ויתר עליהם מעולם. לא החליפם באחרים מעולם.

כסופר עברי, כמשורר, כהוגה־דעות נשאר תמיד נאמן לטוב שאינו עובר, ליופי שאינו עובר, לערכין הנצחיים. ובכל־זאת היה אחד האנשים המודרניים המעטים בתוכנו, אשר ארב בצמאון לכל חדש פורה באמת ואשר שמח עליו במסתרים. הוא לא היה מאלה הזורעים את חסדם על כל קרוב ועל כל רחוק, אך באשר הבהיק משהו כשרון, משהו רוח, היה מבחין. זה לא נשכח לפניו. ברמז אחד כבוש היה מאשר, מעודד ומתרחק שוב. אך הוא חי אתנו, מרחוק הרגשנו בעינו הפקוחה תמיד.

מעצם ילדותנו היה מלוה אותנו הריתמוס ענוג־הקולות של שפתו המתוקה. היה בה תמיד משהו אביבי. הנוער היה פורח מתוכה. ואנחנו הקשבנו לצלילים הרעננים האלה, וכיין הטוב באו בעצמותינו. הם החלימו אותנו; הדביקו אותנו שוב אל העברית הקדומה בהוד ילדותה, לאחר שנמשכנו אחר קסמי לשונות נכריות. זה היה חן העלומים שבסגנונו; הניגון האגדי. כשהיה נותן בנו לפעמים עין זעומה לא נמוגה כליל דמות החבר החביבה. הוא נשאר משורר־נעורינו, רוח נושאת פרי חדש בטנאי הקדומים…

הדמות

אחד מבני לווייתנו היקרים, מבני לווייתה של התקופה, ממכווני רוחה ומקובעי ניגונה, צר ואויב לכל כבד ולכל נוקשה, ולא פחות מזה – לכל קל־מסובין, לקל מקשקש באסימונים, – נעשה מיום שהכרנוהו אחד הקרובים לנו ביותר, אחד מאלה, שלאורו הלכנו, שגם בפרצנו את גדרו, עוד היתה רוחו חופפת עלינו, וכל עוד התהלך בקרבנו, נשאנו את עינינו אליו כאל חבר ומורה, כאל שליט ומנודה כאחד.

השם פרישמן עצמו סימל נעורים. ובכל אשר שטמוהו ומררוהו ידע פעם בפעם להתנער, וגם בימים שהיה כולו אכול מדווים, עוד נרו היה דלוק ורמז לנו מבדידותו. זה היה הקסם שבו, שלא חדל להיות איש הנעורים, שלא צמא בלתי אם אל מה שמלבלב, אל מה שלובן ניצניו טרם כהה. שצמאונו הנצחי לליריזם היה צמאון לחידוש האדם, לכל מה שרעד הצמיחה צרור עוד בכנפיו.

הוא לא היה מוצק, מונומנטלי, כמנדלי, כאחד־העם, כביאליק, אבל במשהו היה מבני חבורתם. היה איש שבא ביצירתו המקורית והמתורגמת, שהביא לידי ביטוי שלם – אולי איש התנ“ך האחרון בספרות החדשה – תלם־פלאים זה, שהיה שקוי טל קדומים, טוהר קדומים, – היתה בה איזו מתיקות שבילדות, שבפריחת ילדות, שלא נפגמה עד הסוף. כאיש התנ”ך חתר תמיד לאיזו ממשות עליונה – לא לזו שהדור הוכרח לכבוש אותה. עמד בתומו, באמונתו, שהאוזן קולטת יותר משקולטת העין; האמין שהליריזם בנקיונו המוחלט עלול יותר לרפא את נגעי הנפש מכל שאגה מזעזעת, ועם זה – העריץ את גדולי הרואים, גדולי המוכיחים, – את מנדלי, את ביאליק ואת אחד־העם, ואפילו את ליליינבלום. זה היה כוחו להתגבר על עצמו, לברך על מה שאינו דומה לו, על מה שלא נפל בחלקו. אפשר שקרובים לו ביותר היו אנשים כבוקי בן־יגלי, כאורי ניסן גנסין; אנשי אגדה כאנדרסן, גם – כרוזה לוכסמבורג שעל קטעי השירה שבאיגרותיה כתב דברים, שבהם עלה בעצמו כמשורר, אבל הערצת מנדלי מוכיחה, שגם אם נכשל לפעמים כמבקר (לגבי פרץ וגם לגבי ביאליק המוכיח) – השיג את רזי היצירה של זמנו גם כשהיו שונים ממנו. רוחו לא רותקה גם לאזיקי עצמה.

את פרישמן הכרתי לאחר שישבתי כמה שנים באודיסה. המעבר לווארשה היה מיד מעין מעבר לאקלים יותר נוח. אודיסה היה ‘פוריטאנית’ ביותר. בווארשה היו מנשבות רוחות קלות יותר. ניכרה הקרבה לבירות המערב. משהו בוהימי היה באויר, והנשימה היתה יותר חפשית. וארשה היתה צעירה, וזה היה הקסם אשר בה. אבל לא היה על מי להשען כמו באודיסה המחמרת. לנו העברים, המשענת האחת פה היה – דוד פרישמן.

כשני חדשים כבר עברו למן היום אשר באתי לווארשה. את פרץ ראיתי פעם, ועם כל קסמי האיש לא נתקרבתי אליו. את פני פרישמן טרם ראיתי. את הפגישה עם הסופרים החביבים עלי ביותר הייתי ירא מעולם, ובלי הכרה ברורה הייתי דוחה מיום ליום את ביקורי בבית האיש, אשר היה לי אחד משנים־שלושת האנשים בספרות העברית, אשר שמרתי להם את אהבתי והערצתי גם לאחר שזרחה עלי שמשה של שירת העולם הגדולה. היה לי נימוק מיוחד לדחות את הפגישה עם פרישמן. אמנם הוא היה העורך, אשר סמך עלי את ידיו ופירסם את שירי הראשונים ב’הדור', ואולם גם עובדה מכרעת זו לא קירבתנו. מן הגליון הראשון של ‘הדור’, ידעתי שעורכו הוא פרישמן. הכרתיו אז מיד מתוך תשובתו המחוכמה על מכתבו של אחד־העם – וידעתי, שאם הוא יגיד ‘הן’, יצאתי מכלל ספק. התחלתי שולח לו מכתבים ושירים. מן השירים היה בוחר לפעמים משהו. ואולם לא היה זה מטבעו לכתוב שתי שורות לטירון שציפה להן בכליון עינים. לאיש כזה קשה לגשת. לבוא בבוקר לא עבות אחד אצלו – לבוא סתם, לשם ביקור?…

אך לא היו ימי מועטים ואני נזדמנתי עמו בבית הוצאת־ספרים עברית. רק רגעים אחדים דיברנו אז, ואולם זה היה הרושם הראשון, ועל כן נשתמר בזכרוני עד היום הזה. את עיני משכה עליה חיצוניותו. היה לבוש בעם – בנטיה לאלגנטיות, ועם זה בפשטות, בלי הבלטה. דיבורו היה רך ונוח וקולו מונוטוני וחסר ביטויים מגוונים ותנועותיו קלות ומרושלות קצת, ורק המשקפים אשר על אפו לא ישבו במנוחה אף רגע, ובשעה שהיה שולח את ידיו לכוננם על מקומם, היתה ניכרת עצבנות סמויה מן העין באצבעותיו… גם פניו היו נראים ברגע הראשון שוקטים ביותר, ויש אשר נדמה, כי דעך בהם איזה דבר; אבל לאט לאט היו מתגלים קוי הבעה חיים של התעוררות, של אירוניה דקה – גם של התפנקות ילד שנעלב… קשה מכל היה להבחין בטיב מבטו. נדמה היה, כי העינים מסתירות את עצמן מתחת למשקפים ורק לפתע נחו עליך, פקוחות ומבחינות מאד. אותה שעה נתגלה לפניך בכל תומו. ברגע אחד נעשו הפנים החומים האלה כה מובנים וקרובים ויקרים. אותה שעה אתה נוכח לדעת, כי האיש אחר, – שהוא כואב יותר, אוהב יותר מכפי ששיערת – כי רק מתוך איזו ביישנות הוא מסתיר את רגשותיו העדינים ביותר.

במשך הזמן נזדמן לי פעמים רבות להיות בביתו של פרישמן, לשבת בחדר עבודתו שעות ארוכות ולשמוע את סיפוריו, משפטיו וזכרונותיו. כאיש־שיחה כמעט לא ידעתי עד היום בין סופרינו כמוהו. בקולו הישר והמונוטוני קצת היה משהו ממצה. בעצם חדגונותו היה מצלילות הבינה שאינה בהולה, אינה מתבלטת – מין ערמומיות נחמדה היתה בו, אשר הכריחה אותך להקשיב, להתחקות על כל מהלך שיחתו, ולאט לאט גילית את אמנותו המיוחדת לספּר, להביע את הרעיונות העמוקים ביותך בלשון פשוטה ומדויקה. דיוק לשונו של פרישמן בדיבור היה ממש מפליא לעומת לשונו שבכתב, שהיתה בה נטיה קלה להפלגה שבביטוי. מין צלילות־דעת, מין זיכוך המחשבה, היו מציינים את שיחתו ומעידים על זה, שמעולם לא בא לדון על ענינים שאינם נהירים לו כל צרכם, ומעולם לא הוציא מפיו רעיון שטרם בשל במוחו, שטרם חי עליו הרבה קודם לכן. מלאות חן היו הפרזותיו הקונדסיות, בדיחותיו המחוטבות, שאפילו הוא חוזר עליהן, אתה שומע אותן כל פעם כחדשות. לא היה מטבעו אלא לעתים רחוקות להתרגש בדברו, ורק לפי הפרדוכסליות הקיצונית היינו מכירים את רצונו להרגיז, להקניט, למען הכריח אותך למחשבה… מי שישב במחיצתו ימים רבים וקלט מחשבה זו עם כל מרירותה – אפילו הוא עצמו אחר, אינו נעקר עוד ממנה לעולם. דוקא כפירתו שהיה מכריז עליה לימדה אותנו אמונה, לימדה להוקיר דברים שבקדושה.

כל אלה, שהיו במחיצתו, הרגישו כל חייהם את המגע עמו, הרמז שהזהיר מפני האוילים והצבועים, שאין מפלט מהם.

ברלין בשנת 1922. זוכר אני בוקר־שמש בהיר, שוקט, של שלהי קיץ. האם לא ישקוט כה העולם תמיד בלכת הנפשות הקרובות מעמנו? שניאור ואנוכי – שנינו עוברים במשעולים הסדורים, הצוננים, משעולי גינה של מבראה. בצעדים בלתי־בטוחים יורדים אנחנו אל החדר, שכתליו רפודים אטון שחור ומנורות חשמל, הקבועות בפינות, מטילות אור לבן חד, אוד נבדל, מוזר, המבליט עוד יותר את השחור. כאן הוא שוכב לבדו, בשעה ששם, בשדה־’וַיסנזיי', כבר מרפדים לו את יצועו האחרון. אנחנו עומדים ארוכות על ידו. בפעם האחרונה אנחנו מתייחדים עם רוחו, עם זה אשר היה עם פינו ועם עטנו מראשית צעדינו, ומתוך שתיקה אנחנו דבקים בצלו בשעת הפרידה:

הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה עָיֵף, הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה כָבֵד! –

תֵּרָבֵד עַרְשִׂי, תֵּרָבֵד…

כמדומה שאני שומע עוד את קולו עולה אלי. האין הוא עומד עמי בחדרו וקורא באזני את חרוזיו האחרונים, חרוזי הפרידה?

לב עייף וכבד. מה מעטים היו הימים הטובים, אשר ראה בחייו! מה מעט נתן המזל לאדם זה, אשר חונן ברוח פוריה ובכשרונות רבים ונעלים כל־כך! בשעה שעמדנו דומעים מסביב לקברו באותו בוקר שמשי ענוג שבפרבר ברלין, ידענו כולנו, כי הולך מעמנו האדם היותר בודד של הדור – אדם מעונה שלא נהנה כלום בחייו, שלא נהנה גם מזה שניתן לו מיד גורלו: מיצירתו…

הוא ראה יותר מדי ובדק יותר מדי משיקבל מן החיים מתת־מה. אדם חלש היה ועייף וחולה מרבית ימיו, אבל רוחו לא רפתה מעולם עד כדי להשלים עם הכיעור אשר ראה בעיניו הבהירות, ולבו לא עייף עד כדי חדול מאהוב ומערוג ומהאמין. משני קצותיו אכלה אותו האש, והוא התהלך כל הימים באמצע – נשרף מרוב רוך ומרוב גועל כאחד. אל רוח הביקורת העזה שחתרה תחתיו יותר משחתרה תחת האחרים, נלוותה רוח־תום עמוקה, עדנת ילדות, אשר ערגה אל החלומות ונרדפה מעצמה כל הימים, ולא שקטה עם חופיה מעולם.

יליד שתי תקופות, ריע ומודע לחדש וקרוב ונאמן בשרשי נפשו לדור עבר, נקלע תמיד ביניהם מבלי כרות ברית עם שניהם. נשאר תמיד עומד בחוץ. לא התחמם לאורה של מחנה ולא חסה בצלה של מחנה. הוא נשאר תמיד רק עם נפשו.

אכן אחדות פנימית כזו היתה נטועה ברוחו, שמתחה על אישיותו חוט של שלימות שאין דומה לה. מעולם לא דגל בשם רעיונות מפורשים, מעולם לא דרש בשבח שיטה מסוימת. אבל בניבו בלבד היה משום שיטה, משום תפיסת־עולם שלימה. בכל מה שכתב, בקטנות כבגדולות, היה טבוע חותמה של עצמיות עזה, של אישיות יחידה שאינה חוזרת.

אין כל צורך לחקור, מה היה פרישמן: משורר או מספר, מבקר או פיליטוניסטן? אין גם שום צורך לבדוק, במה היה כוחו גדול יותר. הוא היה אחד בכל מה שכתב. הוא עצמו לא הבדיל בין גדול לקטן. לא ידע בעצם מה גדול ומה קטן. באותה התמכרות כתב שיר או סיפור, פיליטון או מאמר ביקורת. באותה התקדשות תירגם את ניצטשה ואת ביירון, את טאגור ואת גרים. בכל חתר אל שלימות, שהיה בה יותר מחוסר־פגם בצורה, יותר מחוסר־פגם בסגנון. בכל אשר כתב – בכל שורה ובכל ניב היה מרוכז חן־עולם, נגינת־עולם. הלשון היתה לו יותר מאמצעי של ביטוי. היא היתה לו כגן־מסתורין, שמכל פינותיו יאירו רגע־רגע פלאים חדשים. בה ראה מקור כל כוח, מקור כל התחדשות לפי נקיון הביטוי דן על נקיון האדם.

הוא גם לא הבחין בין שניהם.

מה שהבדיל אותו מאנשי ההשכלה וממטיפי הלאומיות כאחד היה זה, שיותר משנלחם לדעות, נלחם לאדם – לנקיון המחשבה, לנקיון הדעת. מתנגדיו היו מונים אותו שהוא ‘חסר שיטה’, שאין לו עמדה קבועה – שבעצם אינו אלא אסטניס, הדן כל מעשה רק לפי צורתו. והוא היה בעצם טבעו איש המוסר. יחס קבוע היה לו לכל חזיון בחיים – יחס ביקורת עמוק. דוקא הוא לא העריך מעולם דבר לפי צורתו החיצונית. לו היתה מידה אחרת. הוא לא דן את האדם לפי דעותיו בלבד, אפילו לא לפי מעשיו בלבד, כי־אם לפי מידת האמת, לפי מידת המסירות, שהשקיע בהם. חשוב לנו לא מה שאדם עושה, כי־אם איך הוא עושה, למה הוא עושה – מה גורמם הפנימי ומה משקלם הפנימי של מעשיו.

בעצם טבעו היה רומנטיקן, אם גם רומנטיקן גלוי־עינים. גם בחלומות ידע לחתור עד מקורם, להבדיל בין חזון־לב ובין תרמית־לב. רק לצד זה היתה מכוונת האנליזה הביקורתית שלו. כל חלום־אמת היה חשוב לו כמציאות ויותר ממציאות. אכן שנוא שנא בכל לבו את הרומנטיקה של הזייפנים, את כל עושי־סחורה בחלומות.

זאת לא היתה יפיפיתנות, כי אם בחינת המעשים וחזון הלב שאין להפריד ביניהם. לא מלחמה לצורה היתה זאת, כי אם לתוכן הפנימי, ליופי הפנימי. הוא, איש הסגנון והמחמיר בביטוי עד לקיצוניות, היה עשוי לוותר על כל אלה במקום שגילה המיית־לב מסותרת. אזנו היה קשובה רק אל הניגון הפנימי. כאן ניכר האדם המשתוקק לזוך הנפש, למעין לרינת המעין.

גם כמבקר לא נתלה מעולם בשום תורה אסתיטית, תורה ‘מן המוכן’, אלא העריך כל דבר לפי איכותו העצמית. תועבת נפשו היתה כל דוקטרינה, כל הגדרה ספרותית חיצונית – כל אותה התגדרות ריקה ב’ישן' ו’חדש‘, ב’צעירות’ ו’זקנה', הבאה תמיד במקום שחסר כשרון־אמת. הוא לא שאל לגיל ולא שאל לאסכולה. רק לכשרון שאל. זה היה מספיק לו. במקום שגילה אותו, לא הירהר אחריו הרבה, לא פיקפק עוד, כי אם ידע לשמוח עליו שמחת־אמת, שמחת הכשרון בגלותו את חברו.

היה לו חוש להכיר את הזייפנים במרחק ת"ק פרסה, כאשר לא היה לאיש זולתו, וכל ימיו לא נלאה מרדוף אחריהם ומבער אחריהם. גם בזה לא הבחין בין קטנות לגדולות. כל מקום שהריח ריח של קורטוב רמיה, שם ירד בכל חריפות עטו הישר, ולא נח ולא שקט עד אם הוקיע אותו בכל נוולותו לעיניים.

זאת היתה משמרת־תמיד לה היה נאמן מימי נעוריו, מראשית צאתו למלחמת חייו – מלחמה לטהרה, ליופי ואמת שהיו לו מושג לא־נפרד אחד.

פרשת חייו

אף שבבית אביו היתה שלטת עוד רוח של מסורת, היו מנשבות בו גם הרוחות החדשות. החינוך שקיבל הנער המחונן היה גם יהודי וגם אירופי. ברם, אף שהילד החולם שאהב את הבדידות ואת הדמיון, נמשך אחרי האגדה היהודית העממית, ביחוד אחר שירת התנ"ך ולשונה הנגינתית, ויש שהיה עוסק גם בקבלה, במסתורין, כדי לקרב את הקץ – נשם בעיקר רוח של השכלה והקודש נדחה מפני החול.

אפשר לומר, שפרישמן נולד סופר. משוש מלאכתו היה לכתוב, לתרגם מלשון אל לשון. עודנו נער תרגם את ‘עיט צבוע’ של מאפו לגרמנית, ואת ‘הרוזן מונטי קריסטו’ של דיומא מצרפתית לעברית. היתה לו הכשרה לשונית הגונה, ולא נתפלא שאויר נשמתו היתה הספרות ושתרגם בבחרותו ספרים רבי כמות, כ’ידיעות הטבע' של אהרן ברנשטיין, לעברית בלי מאמצים מיוחדים.

המשורר האהוב עליו ביותר היה היינריך היינה, הקרוב לו במזיגת הליריזם והסאטירה, ובקצב הפיוטי המרנין. לכבודו גם כתב שיר בבחרותו. מסופרי ההשכלה דבר בעיקר במיכ“ל וביל”ג – בטרם נתגלע הריב ביניהם.

מובן, ששאף לפרסם את דבריו בדפוס, ובשנת תרל“ח הדפיס ב’השחר' את סיפורו ‘המורה צדק’. לפי דברי פרישמן נכתב לכבוד ‘בר־מצוה’ שלו, והנושא הוא בקורת הרבנים ברוחו של יל”ג. שמות הערים הם סכלה, זדיאל – אף הם בסגנונם של סופרי ההשכלה. באותו כרך של ‘השחר’ (שנת תרל"ט) פירסם שיר גדול בשם ‘לטובת הכלל’, ואף הוא עוד מושפע מיל“ג ובמקצת מן הסאטירה של היינה, שמשיריו תירגם באותה שנה את ‘דון ראמירו’ וגם כתב סוניטה, שחרוזה הראשון הוא ‘בן חמש עשרה שנה היום הנני’. תאריך זה בילבל קצת את הביוגראפים של פרישמן, יען כי לפי הוכחות ודאיות יותר נולד בשנת תר”ך בערך.

בימים ההם (בשנות תר“מ–תרמ”א) מתגלה בראשונה פרישמן הלוחם. הוא מפרסם ב’הבוקר אור' (תר“מ–תרמ”א) את ביקורתו החריפה נגד פרץ סמולנסקין (‘ממסתרי ספרותנו’) – בקורת שלא נגמרה, שהוכיחה, כי עם כל השפעת ההשכלה על פרישמן היה כולו רחוק מרוחה, מסגנונה, ממליצתה. מאמר זה נכתב בלא עדינות יתירה, וההוכחות כנגד סמולנסקין, שרעיונותיו שאולים מספרו של משה הס (‘רומי וירושלים’), אינן משכנעות. סמולנסקין היה למרות ההשפעה שאינה מוטלת בספק, בעל עצמיות משלו ובעל תוכן משלו. אבל ניכר היה, שפרישמן הצעיר כבר חרג ממסגרת הצורה של ההשכלה, הכיר שעליו הוטל תפקיד לא קל בספרות ‘בין הזמנים’, יען כי המלחמה אשר עליו לאסור תהיה ערוכה נגד ‘הישן’ ונגד ‘החדש’ גם יחד; מלחמה שתהיה גם לו מפנים ומאחור.

ברם פרישמן המשורר לא נתגלה אלא ב’ביום הכפורים‘, שהוא אולי הסיפור היותר מצוין, שפירסם בכל ימי חייו. את הסיפור הדפיס בשנת תרמ"א ב’הבוקר אור’, שעמד בקשרי מלחמה עם ‘השחר’. פרישמן הביא כאן סגנון חדש, ריתמוס חדש, שירה חדשה. משהו בדומה לזה – לפי הנושא – אמנם נכתב דוקא בידי מתנגדו פרץ סמולנסקין (יללת הרוח'); ואף שגם נובילה זו מצוינה מאד, הקסים פרישמן בניבו, במשהו פסיכולוגי־אנושי, לירי־אביבי, שהספרות העברית החדשה לא ידעה דוגמתו עד אז. זאת היתה פואימה בפרוזה, ואולי בה מתחילה השירה שלאחר ההשכלה.

לאחר פרוזה מעודנת זו הטיל פרישמן לתוך ספרות־הפולמוס את מחברתו ‘תוהו ובוהו’ (תרמ"ג) שהיתה מכוונת לא נגד ‘המליץ’ בלבד, כי אם נגד כל הביטוי, כל התפיסה של סופרי התקופה הקודמת. מקובל לראות ב’תוהו ובוהו' הסתערות על ה’בטלנות'; ואולם פרישמן לא את הסכלות בלבד הוקיע כאן, כי אם את הקטנות שבהשגה, שבאונאה העצמית, את ההתלהבות של קש – את רפיון המחשבה, שנתבטא במלים ריקות, במיעוט כובד־ראש:

וּלְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּמֹחוֹת אֵינָם,

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת. רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת1

וּלְזָרָא לִי הִתְלַהֲבוּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֵשׁ לֶהָבוֹת…

לפני אחד־העם היתה זאת התפרצות ראשונה נגד קלות הרוח, נגד קלות המחשבה שבפובליציסטיקה העברית של הימים ההם. זה הרעש, רעש מלים, הוא שהכאיב לו ביותר. הוא בעצמו טען נגד הטעם המקולקל; עינו תפסה את הקו הפרובינציאלי שהיה נטוי אז על העתונות כולה. אבל מה שהרתיח אותו ביותר היתה הריקות הנפשית – התפיסה הקטנה, שהביאו הסופרים מבית־המדרש; ולכן הדגיש כל כך את התביעה של טעם המערב – את ההבנה, שהיא מבוססת על הגיון, על ידיעה, על דברים מחושבים עד הסוף. בטלנות היתה בעיניו גם אי־רצון, גם אי־יכולת לחשוב.

ולכן היה הרושם של מחברת קטנה זו כל כך גדול. זאת לא היתה, כהשגותיו של קובנר, מלחמה לריאליזם, ל’רוח החיים', כי אם מלחמה לרמה תרבותית, לרמה אנושית. פרישמן היה לפי אופיו אדם אוניברסלי. גם את הסגנון היהודי, המחשבה היהודית, תפס כערכין אנושיים בצורה עברית. ואף שהיה פחות מאחד־העם כפוף ליהדות ההיסטורית, היה הוא, כשם שהיה יל"ג, מהטוענים הראשונים לסינתיזה של יהדות ואנושית, להומניזם ציוני; מן הראשונים שנפשם סלדה מכל השגה קטנה, הן מבחינה אנושית, הן מבחינה ציונית.

ואולי היתה השגה מצומצמת זו הגורם הראשי לכך, שפרישמן הסתייג אז מחיבת־ציון, בעוד שהיה לפי כל סגנונו, לפי כל נפשו, איש התחיה (מה שבא לידי ביטוי ב’משיח', בספרו ‘בארץ’, בסיפּורו ‘לארץ ישראל’).

כשיסד י. ל. קנטור (בשנת תרמ"ו) את עתונו ‘היום’ – מעין אורגן מתנגד ל’חיבת ציון' הרשמית, הזמין את פרישמן כאחד מעוזריו הראשיים, ופה ניתנה לו ההזדמנות להראות דוגמה של ז’ורנליסטיקה מערבית רבת ענין ורבת טעם. עוד בכרכי ‘האסיף’, הראשונים ניסה את כוחו בסיפור הקטן, בבקורת, בפיליטון. כאן, ב’אותיות פורחות' שב’היום‘, טישטש את הקו בין עתונות לשירה – הראה, כי לא הסוג מגדיר את המקצוע, כי אם היד המוכשרת, הרוח המוכשרת. באותה חבורה עליזה של ‘היום’ (קנטור, בוקי בן־יגלי, הוא) היה הוא שגילה ביותר שפע, קלות, טעם. אותה שעה יצר את הפיליטון, אשר היה כבר אז בידו כלי זינו הראשי. החריפות לא צררה כאן את השירה, והליריזם הרך לא הקהה את העוקץ המר. הסיפור הקטן היה מעין פיליטון, וכן להיפך. ב’בן־עמי’, ההוספה הספרותית ל’היום‘, גם החל לפרסם את ‘דניאל דירונדה’, ראשית מלאכתו בתרגום שלא נגמר אלא מקץ שנים אחדות (תר"ן). ב’היום’ גם פירסם את ראשוני מכתביו על דבר הספרות. ב’האסיף' פירסם מאמר עוקצני נגד ליליינבלום, שבא בטענות על יל"ג. תקופה קצרה זו (תרמ“ב–תרמ”ח) היתה ימים של ברכה וגידול לפרישמן מאין כמוה. היה זה אביבו הגדול, ואמנם הראה אז את כוחו כמעט בכל מקצועות יצירתו.

כשנפסק ‘היום’ לא נמצאה עוד לפרישמן, שהיה איש ריב לרבים, במה בת־חורין ההולמת את דרך כתיבתו. שלום־עליכם, שהיה מעריצו הגדול, משך אותו למאספיו (‘אידישע פאָלקסבילבליאָטהעק’) בם פירסם את הפואימה ‘אופיר’, ולאחר זמן נעשה קבוע בעתונות האידית ימים רבים. אבל לאחר שננעל ‘היום’ נשאר זמן־מה כחזן בלי ‘עמוד’. אותה תקופה ניצל לתורה ולהשכלה. בשנת תר“ן יצא לחו”ל וישב כמה שנים בברסלאו ושמע באוניברסיטה שיעורים בפילולוגיה, פילוסופיה ועוד. וכשנוסדה חברת ‘אחיאסף’ התחיל עוסק בקביעות בתרגומים (גמר את ‘דניאל דירונדה’, תירגם את ‘בירוניקה’ – שני רומנים, שמפעמת בהם רוח ציונית חזקה, ואת ‘תולדות השלמת האדם’ של ליפרט). בימים ההם הוציאה ‘תושיה’ את המהדורה הראשונה של כתביו המובחרים ובהוצאת ‘אחיאסף’ יצאה הסידרה הראשונה של 'מכתביו על ‘דבר הספרות’.

תקופה זו של שתיקה למחצה נפסקה על ידי תרגום ‘קין’ של ביירון, בו חידש פרישמן את כוחו – הביא תרגום שהוא שקול כנגד יצירת מקור. ואמנם היתה זאת מלאכת אמנות גדולה, בה הראה כשרון שאין דומה לו לביטוי המקראי, גם לא ניכר בו סימן כלשהו של תרגום – יצירה בת־חורין, שגילתה לא כוח של שירה בלבד, כי אם גם יכולת לחדש את הלשון המקראית, לשפוך עליה רוח חן ונעורים, שלא היתה לה גם בתקופת פריחתה בימי ההשכלה.

קדם למלאכת אמנות גדולה זו תרגום ‘אגדות וספורים’ של אנדרסן ו’משירי פושקין' שתורגמו לפי הזמנת ‘חברת מפיצי השכלה’.

בשנת תרס“א הוזמן פרישמן לערוך את השבועות ‘הדור’ (תרס“א–תרס”ב), שיצא על ידי ‘אחיאסף’, חברה שמדריכה הרוחני היה אחד־העם. גם עובדה זו מוכיחה שעל צד האמת לא נחשב פרישמן כמתנגד לציונות, ואמנם השתתפו בשבועון מצוין זה גדולי המשוררים הלאומיים (ביאליק, טשרניחובסקי ועוד), והמגמה היסודית שלו היתה ממילא ציונית. אבל ערכו לתרבות העברית היה בנקיונו, בטעמו הטוב. כעורך ומו”ל של ‘הדור (תרס“ד־תרס”ה) ניסה פרישמן את מזלו שנית. ערך גם את השבועון ‘הזמן’ (תרס"ג) וחלק מן החוברות של ירחון ‘הזמן’. כמו כן ערך חלק מן הקבצים ‘ספרות’ (תרס“ט–תר”ע) ואת השבועון ‘רשפים’ (תרס“ט־תרע”א), בו פירסם את תרגום ‘כה אמר סרתוסטרה’ לניצשה – אף הוא כ’קין’, שיא שלטונו של פרישמן בקצב הלשון התנ"כית ובחדירה לרוחה. כוח לא מעט השקיע בהוצאת העתון ‘הבוקר’ (תרס"ט) ובעריכת ‘הצפירה’ המחודשת. בשקט חדרו או ברעש בית־המערכת לא פסקה מלאכת הבנין של הספרות העברית.

בשנת תרע“ג חגגו מוקירי פרישמן את חג יובלו, במלאת שלשים שנה להופעת ‘תוהו ובוהו’. ‘מרכז’ פירסמה בשנת תרע”ד את כל כתביו ומבחר תרגומיו בששה עשר ספרים. סמוך לימים ההם (תרע“א–תרע”ב) הוציאה גם ‘ספרות’ את כתביו החדשים' (לאחר ‘הכתבים הנבחרים’ שהוציאה קודם לכן ‘תושיה’) בחמשה ספרים.

עוד ידם של מעריצי הסופר נטויה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ופרישמן, שישב מיום שובו מברסלאו בווארשה, גלה בראשית המלחמה לאודיסה. גם פה, בעצם הרעש של המלחמה, קבע שעות לעבודה. תירגם לפי הצעת ביאליק את ‘שיחות גרים’ והצליח בעיקר בתרגום ‘גיטאני’אלי’ של רבינדראנאת טאגור, מלאכה שבה נתחדש סגנונו ובה גילה וחשף קסמים חדשים, קסמי נגינה, בלשון המקרא, שנתלבלבה תמיד מכל מגע חדש שלו עמה.

אותה שעה מתחילה תקופה רבת־תנובה חדשה ביצירתו. הוא הוזמן על ידי אברהם יוסף שטיבל לעמוד בראש הוצאה עברית גדולה שיסד. ערך את ספרות העולם, את הרבעון ‘התקופה’ בשנים הראשונות וחוץ מזה חידש את יצירת עצמו בכתבו שורה חדשה של סיפורים ביבליים ושירים ליריים מן הטובים ביותר, וכן סידרה חדשה של ‘מכתבים על דבר הספרות’. הנה לא פסקה ההתחדשות ביצירתו בתקופות שונות בחייו. עוד הוסיף לתרגם את ספרי טאגור, הראה שוב אמנות הסטיליזציה של התנ"ך בתרגום ‘יורם’ לרודולף בורכרדט; תירגם בפרוזה מחודשת את ‘תאיס’ לאנאטול פראנס; ובשנת חייו האחרונה, והוא כבר חולה את מחלת הסרטן של הכבד, תירגם עוד את קוריולאנוס' של שכספיר, שנתפרסם כבר אחר מותו (תרפ"ב). אחר מותו יצאו עוד ‘מכתבים חדשים על דבר הספרות’ (ע“י ‘דביר’ תרפ”ג), סידרת סיפוריו המקראיים ‘במדבר’ (ע“י ‘הספר’, תרפ”ג), ‘אגדות’ מאת מכס נורדאו (תרפ"ג); חוץ מזה יצאו על ידי לילי פרישמן, בעריכת ר. א. מלאכי, קובץ של אגרות פרישמן, והן רק חלק קטן ממכתבי פרישמן, שמעטים דוגמתם לחן ולחריפות.

זכורים הימים האחרונים, ברלין של שנת תרפ"ב, בעצם התכונה הגדולה, שבאה לשעה עם יסוד הוצאות הספרים ‘דביר’, ‘אשכול’, ‘כלל’; בשעה שסופרי ישראל מכל העולם נקבצו למטרופולין הגרמנית, – בעצם היריד הספרותי הזה, – הודיעוני פתאום מטעם הועד העברי בברלין, כי מת פרישמן ואני מוזמן לישיבה, שתעסוק בסידור הלויה.

בישיבה השתתפו סופרי ברלין ועסקניה וכמה סופרים שנזדמנו בה באותה שעה. בא גם ביאליק, שנקרא על־ידי הטלגרף מהוֹמבורג, ואני זוכר עוד את פניו הנבוכים בשבתו על אדן החלון ובדברו אתנו בלחש. הוא היה נרעש ומבולבל כולו. כל מות הרעיש אותו. הוא חפץ שנאריך כולנו ימים, וגם הוא בתוכנו. כל עקירת חבר היתה לו כעקירת חלק מחייו. אמנם פרישמן היה מכמה בחינות בן דור אחר; ואף־על־פי־כן, הוקיר בלב ונפש את פעולתו הגדולה בהכשרת הדור לשירה ולמחשבה. וכמו תמיד ברגעים כאלה, נראה לו, כי הנה הולך ומתערער עתה הכל. ואמנם לכולנו היתה הסתלקותו של האיש, שעבר לפנינו ומשך אותנו אחריו מאז הבוקר בזמרת לבו, בניבו המשכר, אבדה שאין לה תמורה. קמו אחריו אנשים קרובים יקרים, אבל בו היו קשורים רגעי ילדות מאושרים, זהרי־חזון ראשונים, התגלות ראשונה של עולם בניגונו. הוא היה הזורע המשכים. כוחו היה במה שנתן ובמה שהכשיר לקבל, במה שהעשיר אותנו בעקיפין. בעצם קריאתו, בעצם הצביעו על מרחקי העולם, שחרר אותנו מן המחנק שמקרוב.

כל אותו יום־ההלויה בעיר הנכריה, בשעה שנסענו עם שניאור אל הסנטוריום וברדתנו לפקוד את ארונו הבודד בחדר המות המואר אור חשמל מדכא בתוך הכתלים העוטים שחורים; בעברנו אחר־כך את רחובות הקיץ שוי־הנפש עד בית העלמין הרחוק שבוויסנזיי, ובצעדנו חרש אחרי ארונו בין שדרות המות המפוארות, – היתה דמותו החיה מרחפת לפני, ובאותם הרגעים נמוג כל פגם אנושי בו, ואני ראיתיו עוד פעם בתום שירתו, כאשר ראיתיו בימים נשכחים, בהגלותו לפני בקדמות ילדותי.

ממה שאמר עליו ביאליק בהספדו, בעמדנו שבורי־גוף ונפש באוהל בית העולם, אני זוכר מעט מאד. הוא ציין בעיקר מה שעשה פרישמן ללשון העברית ביישרו את קמטי פניה, שעמו היתה לה עדנה חדשה. ציין את האירוניה שבגורלו ובתפקידו, בסללו דרך לרעיונות שלכאורה התנגד להם. ואולם לא מה שאמר זעזע את לבנו, כי אם נעימת־היגון על החיים שהצליחו ולא הצליחו, על יצירה שהצליחה ולא הצליחה – על זה שהאושר פקד לעתים רחוקות כל כך את חיי האדם רב־הכשרונות הזה.

וכך הורד הארון ונטמן באדמה הזרה, בה ינוחו גדולי המדע העברי, גדולי האישים מלוחמי האמנציפציה שהאמינו כי הנה היתה הרווחה לעולם והיתה הרווחה לישראל. בה ינוח, לא רחוק ממיכה יוסף ברדיצ’בסקי, אשר אליו קרב ולא קרב בחיים, וכל כך מר לדעת, כי עצמותיהם של אלה, שהיו בני־לוויתנו הגדולים מימי ילדותנו, נשארו שם, באדמה הקרה והאויבת.

המספר

סיפורי פרישמן משנאספו כולם לפי סוגיהם ותקופותיהם, נותנים לנו מושג מלא יותר מזה, שהיה לנו עד עתה מפרישמן המספר. אנחנו שבים ונוכחים שאפילו סופרים, שצורתם ברורה, אינם נקבעים בהכרת הדור כל עוד אין מהדורה שלימה של כתביהם, ביחוד סופרים כפרישמן שכוחם רב במקצועות רבים ושונים, ועל כן לא תמיד יש ביכלתם להביא לידי בליטה מלֵאה סוגי יצירה בודדים.

כל ימיו היה פרישמן הסופר, כאילו רחב־סרעפות, מאפיל על ערוגות גנו הבודדות. הכל ידעו, שהוא שליט בכל המקצועות, שאין סוג ספרותי נשגב ממנו – משהו שלא נסה בו את כחו ושלא הצליח בו. ידעו שהוא אחד מאלה, שאינם מסוגלים כמעט להכשל, מאלה שיש להם תמיד במה לכפר על כל כשלון. אבל במדה שהאיש פרישמן – המושג פרישמן, לא ניתן לערעור, בה במידה היה חסר הבטחון בכמה סוגים של יצירתו, אם גם התמיד בהם, ויש שעלה בהם וגילה בהם חן רב, ואפילו יכולת רבה. סוג כזה היה הסיפור, שאותו טיפח פרישמן מראשית דרכו בספרות ועד ימיו האחרונים הרבה יותר מן הליריקה, שהיתה לו, עם כל חיבתו אליה, בדרך כלל, מלאכה ארעית. עוד באחד מסיפוריו הראשונים (‘ביום הכיפורים’) הביא את עצמיותו היצירית לידי ביטוי בולט מאד. ברם, הפיליטוניסטן, המבקר, המתרגם, כאילו טשטשו את הנוביליסטן, דחו אותו הצדה. הליריקה של התקופה עמעמה לא רק על שיריו, שנשארו בהכרת הדור כנסיונות מוצלחים בלבד. לא נערכה גם הנובילה השירית, בה קסם לנו בילדותנו כל כך. מעטים כברדיצ’בסקי עמדו על כל השירה שבאפיקה לירית נעלה של סיפורים כ’תיקון ליל שבועות' ב’יום הכיפורים' וכדומה להם.

סיפורים אלה במקובץ בצירוף ‘במדבר’, בו יש וחזק מאד, עשויים לחדש משהו מקסם נשכח זה, למי שמסוגל להלך על נפשו רוח תום זו, הנסוכה על דפיהם – רוח נוער זו המרחפת עד עתה עליהם. סיפורי ‘במדבר’ היו תנובתו האחרונה – והרי על סיפור מקראי חלם כל ימי חייו.

אכן פרישמן המספר הוא פרשה מיוחדה וכדאי לדון עליה במיוחד.

הריאליזם שגבר בספרותנו, זה שטיפח את הסיפור, את היסוד התיאורי, את התגלמות הסביבה, וטישטש מאד את מושג הנובילה – הטיל צל על סיפורים אלה, האפיל על חנם המיוחד. התקופה נתנה את דעתה בראש וראשונה על כיבוש המציאות. עיפים מרקמת הדמיון המילולית שבסיפורי ההשכלה, צמאה העין למראות חיים פשוטים, בלתי מופלאים, בלתי יוצאים מהכלל. דור זה – קצה נפשו באגדה; חפץ להרגיש תחת רגליו קרקע, חפץ לנשום אוירם של ימי חול, ולא היה מסוגל לטעום טעמה של הנובילה בצורתה הנקיה, הקלסית. דוקא סגולותיו המיוחדות של הספור הפרישמני: המופלא שבו הליריזם השקוף, ההומור האגדי – כל זה היה זר לקורא שהיה שכור מן השפע החדש של הוויה ממש, שגילו המספרים החדשים. ימים רבים עברו עד שיצא מאפו עולם מצומצם ומעט דמיון זה של ‘ציורים’ ו’תמונות', אלו שדילדלו את העולם, – של סיפור שלא סופר בו כלום, שלא חודש בו כלום.

הנובילה, צורה נעלה זו של הפרוזה הסיפורית, שרק אמני־עולם בודדים הצליחו בה, הוא סוג ספרותי חמור הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לציין בשם סיפור, ציור וכיוצא בהם. בכל סוגי האפּיקה האחרים החומר (התיאורי, ההווי החדש), כשהוא לעצמו, עשוי למלאות לעתים תכופות מקומה של יצירה (ביחוד ברומן), מה שאין כן בנובילה, שבה ארג המאורעות, הרעשת המציאות, הם המכריעים. הנובילה קודם כל מספרת. אין נובילה בלי מאורע מיוחד במינו. מאורע – הוי אומר: דבר שאירע, דבר שאינו חוזר, ואף על פי כן הוא מרמז לחזיונות קבועים; מאורע, שבו מרוכזים חיים אינטנסיביים יותר – ודוקא משום שאינם מצויים. בתקופה של ריאליזם נמוך מקובל, כי מה שחוזר יום־יום הוא הטיפוסי ביותר והנאמן ביותר בשירה; בתקופה כזו כמעט שאין מקום לנובילה, שהיא מגלה סמלי חיים, שמאורע בודד, חד־פעמי, בא ללמד בה על אלפי חזיונות נמצאים.

אין פלא אם בתקופה כזו (שהיתה מוצדקה כריאקציה נגד פנטסטיות עלובה, נגד לא־מציאות ולא שירה כאחד, ששלטו בספרות שקדמה לה), לא ידעו להעריך את הסיפור האגדי של פרישמן, שהפגם שבו (וגם סגולתו היקרה ביותר) היה, כאמור, הליריזם הגדוש, שאף הוא, כתיאור הגדוש, פוגם־מטשטש את קוויה הטהורים של הנובילה. ברם, עתה שהפרוזה הצעירה שלנו נטעה בנו מושגים יותר עמוקים על ‘האמת שבמציאות’ יש לשוב ולהעריך את הסיפור הפרישמני – לפני נקודות הגובה שבו. יתכן כי יש בו משהו, שהוא עשוי לשמש יסוד מבריא ואפילו מחדש לאפיקה שלנו. עם זה לא נכסה בשום פנים על רפיונו. פרישמן המספר היה בלי ספק רוחני ביותר, דל ממשות ביותר. יסוד השמיעה היה חזק בו על חשבון הראייה, אבל הוא נאחז בסמלי הוויה, הבין לנפש האדם, והבחין באדם את מהותו האמיתית, וקצב זה היה דוקא בצליליו הרוחניים עצמיי־יהודי.

עם כל העודף הלירי היה פרישמן איש הנובילה המובהק – ידע, כי חיי אדם הם צירוף מאורעותיהם, צירוף הפתעותיהם. המאורע – גורל אדם הוא בסיפורו. זהו הנסיון. המאורע הכרחי יותר, אולי גם חוקי יותר מכל מה שעובר עלינו יום־יום בחיים. רק במאורע רמז לנצח שבהוויה, וזאת אינו עלול להשיג אלא הנובליסטן מלידה.

המאורע שהוא הקובע את גורלנו בחיים, הופך גם את המציאות לאגדה. לאמתו של דבר, כל אדם, מדעת ושלא מדעת, מחכה למאורע, שיבוא ויכריע. מבחינה זאת טיפוסיים מאד לנובילה הפרישמנית דברים מעין ‘עכן אשר בווארשה’, ‘בן לילה אחד’, ‘מעבר לנהר’, ‘שתי שערות’. אנו רואים עד כמה המאורע עשוי לשנות ברגע גדול אחד את כל פני חיינו. ה’חוקיות' שבמאורע אמנם בכך, שהוא אינו אלא מסיים פרוצס פנימי, מביא לידי זעזוע מה שהיה כמוס בקרבנו, ארוג בקרבנו מקדמת דנא. אבל בלי מאורע זה אפשר שהיה הכל נשאר כשהיה. לולא אכילת המצה, עם מוסר הלב על ה’חטא' שחטא, אפשר שהנער היתום לא היה מרגיש את עלבון העוני בעוז כזה, ששידד את כל מערכת חייו; לולא פגישת הנשים הצדקניות ביער, שראו את המשכלת הנסתרה ב’קלקלתה', (כששערותיה מבצבצות מתחת הפאה הנכרית), אפשר שכל חייה של זו היו עוברים בין פראי־אדם בפינה נדחת זו; לולא נכשל אותו שדכן באי־ידיעת הגיאוגרפיה לגבי דמי־שדכנות שהיה צריך לקבל ייתכן, שלא היה שולח את בנו לאוניברסיטה. ודאי שאת לב המספר לקח כאן הקוריוז שבדבר, אבל אפשר שכאן באה הכרה נרדמה לידי גילוי, ועלבונה של אי־הידיעה הוא שגרם למהפכה גמורה אם לא בחיי האיש עצמו, כי אז בחיי בנו הנער.

ולא חשוב כאן שמאורעות אלה הם, כשהם לעצמם, קלי־ערך. לא זה העיקר, אם הרוח היתה גדולה וחזקה, כי אם מה שמצאה בדרכה, מה שהפכה בעברה. לא המאורעות הגדולים הם המכריעים, מכריעים אנחנו. מכרעת מידת הכשרתנו להזדעזע מן המאורעות – להסיק מסקנות של קיימא מהם. רק במידה שאנו מוכנים לקראתם, בוא יבואו המאורעות – הכרח הוא שיבואו.

פרישמן עצמו מביע זאת בפשטות, כדרכו: ‘יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, יש אשר דחיפה קטנה תריץ לפעמים את האדם עד מחוז חפצו, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי אדם ישנה לפעמים את כל סדרי חייו ומן הרגע הזה תוצאות לכל ימיו ושנותיו’ (‘עכן אשר בווארשה’).

או, במקום אחר, בציור עמוק יותר: ‘יש אשר בתוך הגן, בין ערוגות המטעים, יעלה הצמח מן הארץ והוא לא יוליד ולא יעשה פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו, הנטוע מעבר לים אוקינוס – מי הורה דרך לרוח להביא אל הצמח את בן גילו מכנף ארצות תבל ומאיים רחוקים?’ (‘הכהן בבית הקברות’).

‘בבית הרידקציה’ – אחד הסיפורים אשר, בכל יסוד הגרוטסקה שבהם, יהלכו כמעט רוח של מסתורין עלינו ואשר לא יישכח עוד מלבנו. עוד ילדים היינו כאשר קראנו אותו בפעם הראשונה ועד היום נראהו לנגד עינינו. דמות מוזרה זו של איש החידות אשר התאוה לספרות קיפחה את חייו, הוציאה אותו מן העולם. איש החידות אשר הוצג לפנינו מוזר הוא ומעשיו מוזרים וכל אשר יסופר עליו כמעט שלא יאמן, ואף־על־פי־כן הוא יוצר בקרבנו רושם של מציאות עמוקה ועזה יותר מזו שאנו רואים מימיננו ומשמאלנו יום יום. כאילו כל קרבנותיה של המאניה לספרות שבעולם הוצקו באדם בודד ואומלל זה, אשר נשרף כולו באש יצרו החולני, ואולי דוקא משום שאינו מצוי ואינו מן המציאות, הוא מלא כוח של סמל – הוא ‘מחויב המציאות’.

בעצם אין כמעט גיבור אחד בסיפורי פרישמן, שלא יהיה שייך לסוג זה. כולם הם ברב או במעט אנשי מאניה, יצורים בודדים משונים, נגועי־אופי. על כולם רובצת חידה גדולה, תאוה נסתרת, משעבדת, או זכרון סוד, המכביד תמיד על לבם. זה הצל הסמוי מן העין המאפיל על כל אדם, והנעלם לפעמים גם מעצמו. תו־הגורל הוא, והוא השליט בחיי האדם יותר מכל העובדות הגלויות.

בשורה שלמה של סיפורים (‘ביום הכפורים’, ‘הזכרת נשמות’, ‘בר־פלוגתיה דקופרניק’, ‘איש ומקטרתו’, ועוד) עוברות לפנינו בבואות־אנשים, אנשים שכשרונם או יצרם או מאורע פלאים בחייהם הבדיל אותם משאר הבריות לטובה ולרעה, לשבט ולחסד יחד. כל מי שאלהים הבדילו שכם אחד על רעיו, נעקר מתוך הסביבה, אינו מצטרף עוד לחבורה – נידון לבדידות עולם. אכן, מי שהיד הנעלמה רודפת אותו, נמנה גם עם כת הנבחרים: עם אלה שאלהים הפלה אותם מאחרים ועינו צופיה עליהם תמיד.

‘כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים, ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו שלהבת־להבה גדולה, ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת ותהי מהוללת ומפוארה – ואולם מאושרת ושלוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהלות הרבות אשר שמעו אזניה כי לבה כבד עליה מאד’ (‘ביום הכפורים’).

אין כאן השתלשלות של סיפור ורצון לבאר את מהלך הדברים, כי אם תמהון־הלב לחסד אלהים ולמוסר אלהים אשר ילוו על כרחו את האדם, אשר בלבו נגעה ‘אש מן השמים’. אותה היד הטובה, אשר ממנה ניתנה לנו מתת־הלב היקרה היא המתאכזרת לנו, המתנקמת בנו נקמת הניצוץ אשר בו זכינו.

‘יש אשר תלויים חיי האדם בחוט השערה והאיש לא יאושר בארץ בלתי אם בקלעו אל השערה ההיא’ – יגיד לנו המשורר במקום אחר, והוא היודע כי אין אדם בארץ אשר ‘קלע אל השערה’ בחייו, וכי הדברים רחוקים ממנו גם בהשלותו את נפשו להאמין כי קלע ולא החטיא…

גם הקו הרגיל ביותר בחיים מתעבה ביצירה זו לצל גדול ואפל, אשר ינטה על המציאות בכובד אימתו וילחצנה תחתיו. לגבי פרישמן אין עולם נגלה: הסתכל בכל חיים ותגלה את המאפיל מתוכם ועליהם.

בסיפורו ‘מכונה’ נלכדה דוקא מציאות רגילה: עתונאי שעליו 'להספיק יום־יום מספר שורות, אדם שכל חייו נהפכו לפרוצס חדגוני של עשיית כרוניקה יום־יום. ומלאכה איומה זו שאין שינוי ואין תמורה חלים בה לעולם, פרשה מעטה אפר על כל חייו, על כל נפשו, על כל חגיו וחוליו – איבנה אותו עד תהום הוויתו. מתוך פרשת חיים עגומה זו עולה קינת המשורר על עלבון הוויה נטולת־זיו, נטולת־חליפות, – עלבון אדם, שאילן חייו הכמוש עומד בעירומו ולא יפרח עוד לעולם – באשר נוראים החיים, שאין חליפות למו.

או אותה סאטירה כאובה על מלמד חולה, יושב עיר הבירה, שהרופא ציוה עליו לצאת ולשבת במעון קיץ. גם כאן אין מאורע יוצא מן הכלל: מעשה הוא במלמד תמים המאמין, שאם הוא מתרוצץ בעיר וחורש עם תלמידיו ונמק באבק ובזיעה כל היום, ועם ערב הוא שב בלא נשימה אל היער ומתהפך בנדודי שינה עד הנץ השחר – הוא יוצא ידי חובת מעון קיץ… אבל ריצה מבוהלת זו של החולה הקודח ‘מהכא להתם ומהתם להכא’ נהפכת לסמל העוני היהודי, לסמל הריפוי המדומה – והאירוניה המרה הולכת ונהפכת מעט מעט לחמלה רותחת על איש יהודי עזוב, מהומם, מחוסר־ישע, שבקווֹתוֹ להרפא החיש את קיצו ונפל מתוך מרוצתו המבולבלת בין עיר הבירה ובין מעון הקיץ ולא הוסיף קום (‘מעון קיץ’).

מידה זו לצייר את המראות שקופים ולראות תמיד את העולם הנרמז מעבר למתואר, מוכיחה שאין בפרישמן אף שמץ של ריאליסטן. גם בסיפורים, הלקוחים מן המציאות, כל עובדה, שאינה ‘יוצאת דופן’ אינה מעניינו. כן, היקף ראייתו דל מאד. הוא אינו אלא מקיש על שטח החיים, כהכות על מיתרי־כינור, ומקשיב ממושכות להד נגינתם, להד מוראיהם. כהיכל גותי נראה כאן העולם – כל חלל ההוויה שומע לעצמו, תוהה על עצמו, מלא תמהון על עצמו.

וזאת היא שירה.

בעל־האגדה

פרישמן, שרוח האלגיה מפעמת את שירתו (חוץ מן הפיליטונים בחרוזים), היה גם איש ההומור. בפיליטונים העוקצניים ביותר מנצנץ ההומור בצד האירוניה. אין השפע מצוי ברוח שאין בה מבדיחות הדעת. מרירות לא מעטה היתה בפרישמן, אך איש מר לא היה. את מנדלי העריץ, אך שלום־עליכם היה קרוב לו יותר – ידע כי אין שחרור מקטנות אלא בהומור. על כן היתה האגדה, ש’פנים שוחקות' לה חביבה על פרישמן, לא פחות משהיתה חביבה על פרץ, ורק שפרישמן הושפע יותר מנוסח האגדה האַנדרסֶנית, בעוד שפרץ ינק בעיקר מן האגדה העממית. ברגעי שעשועים, רגעים של הומור, כתב פרישמן את אגדותיו, אשר בהן נתגלה ביותר כשרונו המזהיר, ואני חושב, כי לא יהא בדברי מן ההפרזה, אם אומר כי אחדות מהן, כ’המלאך הקטן', ‘מחולות’, עומדות עד היום בודדות בספרותנו בתום הסגנון, אשר אין כמוהו ליופי ושלימות, וגם בברק הדמיון והרעיון אשר להן.

פרישמן פנה ראשונה אל אגדות־העם, וגם במקצוע זה היה אחד הראשונים. עוד במאמרו הבקורתי על ‘שיחות מני קדם’ קרא למשוררים העברים, כי ישאו ממעינות היצירה העממיים ובמעשיותיו אשר כתב בפרוזה ובחרוזים נתן לנו דוגמות יפות של פואימות־אגדות, הלקוחות ממסורת־העם. ואולם באגדותיו האינדיווידואליות הצליח יותר. יותר מדי היה סגנונו של פרישמן מורכב לעצמו, מיוחד רק להלך רגשותיו, כי ישמש לבוש ליצירת העם הפרימיטיבית. כלום לא כאן הקו היסודי המבדיל בין פרישמן ובין פרץ? שניהם היו בעלי־אגדה מובהקים וידעו את העושר השמור ביצירה העממית. אבל פרץ ששמח לגלות את שפע הלב וחן הביטוי היהודי המקורי במעשיות העם, היה בעצמו המשך האגדה, והוכשר משום כך להוסיף בכוחה משלו, להשקיע בה גם את עושר עצמו ולא נודע כי בא אל קרבה. בכל חריפות עצמיותו הוא מזדהה עם יצירת העם, מקבל ממנה ומעניק לה כאחד, ואין כאן שתי רשויות.

גם פרישמן הוקיר מאד את האגדה העממית. סיפורי העם ששילב בהערכת ‘שיחות מני קדם’ נחמדים מאד. הוא גם הלביש מחלצות המקרא את אגדות אַנדרסן, מכס נורדאו, והצליח מאד בתרגומן של שיחות גרים – הראה, כי בסגנון התנ"ך אפשר למצוא ביטוי להומור עממי, לפשטות עממית. ברם, סגנונו לא היה הולם את סיפור העם המאוחר שלנו.

בשיר עלה בתחום זה משהו בידו לפעמים (‘במצולות הירדן’, ‘בשביל המשיח’), אבל הפרוזה שלו היתה חסרה את הניב העצור, את הנפשיות העצורה, את הענווה שבקול. כנגד זה היה כוחו של פרישמן רב באגדה האמנותית. אגדות חדשות חפץ לספר לנו וארץ חדשה חפץ לגלות לנו ושמים חדשים, אשר המלאכים בהם הנם בבחינת קונדסים קטנים ‘אשר אין להם כל היום לעשות דבר בלתי אם לעלוז ולשמוח’. וגם האלהים אשר בשמים האלה ‘איננו אלהי חמה ואלהי רוגז ואלהי זעם, כאשר יאמרו עליו רבים, ותהי להפך, כי חשקה נפשו גם היא אשר יעלזו השמים לפניו וכל צבאות השמים יהיו תמיד עליזים ושמחים…’

והדרך העולה אל האלהים איננה לא דרך הנשר בשמים ולא דרך הגיבורים והחכמים אשר בארץ, כי־אם ברק העין אשר למשורר יעלה השמימה את כל אשר יחפוץ…

האגדה הנפלאה ‘המלאך הקטן’, אשר אין משלה בספרותנו ליפי הסגנון ולגיל הילדות ולחמדת ההומור ולשפעת הרעיונות, היתה שירת הילדות גם לפרישמן עצמו. על פני כל העולם פרוש עוד זיו הנוער, ומפלט יש ללב ומקלט לרוח: הלא היא השירה, נוה המבטחים לנפש האדם.

בסידרת סיפוריו ‘במדבר’ מזהירה בזוהר יקרות אגדת האהבה ‘מחולות’. ואולם לא רק סיפור־אהבה כי אם חזון כל החיים ביפים ובמוראיהם עוברים באגדה הקטנה והנפלאה הזאת. כל מחולות החיים הגדולים – ממחול האהבה הגא והשוקט, בראשית ימי התקווה, ועד מחול הספק הראשון, אשר יגע בלב הרך כמכוַת צרבת ולא יעבור עוד עד אם הרעיל אותו כולו. ממחול היאוש האפל כנתיב העלה הנידף בהיות הסער, ועד המחול האחרון – מחול האכסטזה הדתית, הגואל ומשחרר, אשר באשו האדומה תעלינה מצוקות הנשמה הגדולות על כאבן ועל אחרון תנחומיהן – כולם עברו לפנינו בשירה החזקה הזאת. כסער מתפרץ במרחק והולך וקרב ומתאפק בלכתו ומהלך אימים בצליליו הרחוקים, כן באה האהבה עם אושר ויגונה הגדולים. מן הרגע הראשון אשר ‘האדימו פני הנערה ואחרי כן הלבינו מאד’, איזה פחד סתום כבר מכה על לבנו והננו נושאים כבר את עינינו אל כל עבר לראות מאין תפתח הרעה… חידת־עולם מאפילה עלינו. למה זה יך האושר הגדול כה בחזקה על לבנו? מדוע יש בטחון ושקט בסביבי העצב, וחרדת סתרים תמיד בקרבת הגיל? אך ימי האושר חולפים חיש, ועד מהר הננו מגיעים אל קץ החזיון. המחול האחרון עובר לפנינו והנה חדל המכאוב הגדול וחדלה התשוקה הלוהטת ואין עוד התקוה המשחקת ואין גם היאוש – את הכל לקח האלוהים, את הכל לקחה אשו האוכלת; ואולם באין כל אלה ואפסו גם החיים; בהתרוקן הלב מאהבתו ומכאבו וקצרה גם יד האלוהים הגדולים לגאול־עוד…

התמונה האחרונה, בהגיע משובת מחולה של הנערה האומללה עד מרום קצה וחרדה תאחז את כל העם מסביב עד אשר ‘ישליכו איש את תופו ואיש את חלילו וינודו ויעמדו וינוסו על נפשם’, עושה רושם מחריד ביפיה. כאן עשן כבד יורד עלינו ועוטף אותנו, ובעד העשן עולים אלינו הלפידים הנוראים – לפידי הלב בהאכלו…

באגדת ה’מחולות' הגיעה שלמות הצורה והסגנון של פרישמן לידי מיצוי יכלתו. אין בה עוד מתעלולי הקונדס העליזים ומהפקר הדמיון הנעים אשר באגדת ‘המלאך הקטן’. ואולם במשפטיה הפשוטים, הקצרים, והבהירים, עצור כוח סתום ומרעיש. אין אתה יודע את סוד חנו של סגנון זה שבמקומות רבים הריהו כה אלמנטרי וחסר כל ביטוי מתמיה. אין אתה מכיר בפשר חידתו של כוחו הנעלם. בדברים הפשוטים ובציורים המצוים ביותר הוא כובש אותנו. לא בארחות עקלקלות הוא מתגנב אל הלב, כי אם באבוקת אור בהירה הוא תר לו את הדרך לחדריו היותר נסתרים. בהד צעדיו הקלים והישרים יש גם מבטחון הגיבורים וגם מן החן הצוהל אשר לנשים יפות ומפונקות…

המשורר

פרישמן היה בעיקרו משורר־מבשר, מאלה שהם מכריזים ומודיעים על הסגנון החדש, על הרוח החדש. ודאי שהיה כשהוא לעצמו רוח יוצר; בלי זה אין גם מכריז ומודיע גדול. להודיע – משמע: לא רק תעמולה, כי אם גם התחלה של הגשמה. ברם, הפתוס של פרישמן היה בעיקר להכשיר את הדור אל השירה החדשה, לעקור את הקורא מקרקע הישן. הוא היה בכל יצירתו, – כמשורר, כמספר וכמבקר – קודם כל הפופולאריזטור של ספרות־המערב. יותר משנתכוון להראות את עצמו נתכוון לגלות את העולם, שאליו קרא את הדור. היתה בזה עוד מגמה נסתרה של רוח ההשכלה, אם גם מתחת לצעיף אסתטי ענוג. ברם, לאט־לאט נתנדף הפתוס של המסביר, ורק בערוב ימיו בקע את החומה שבה נתבצר. ואותה הליריקה המזוככת, שאליה כלתה נפשו תמיד ושהיא הרוח המחיה את כל מה שיצר, סוף סוף נכבשה לפניו ובצרור שירים נאמנים צרר את יתמות חייו, את כל אותה הבדידות שתיפול בחלקם של הראשונים, – של אלה המכירים שהם משמשים גשר לאלה שיבואו אחריהם…

נגיד גלוי: הוא היה יותר חוליה מאחדת משיהה כשהוא לעצמו שרשרת. הוא היה צריך לפנות את הדרך קודם: להשתיק את הצעקנים, לעצור בעד הלהג, ולחנך את הדור הבא לניב־אמת, לשיח־לב. את כל הגועל אל הפטפוט ואל הסכלות ואל הזיוף הביע בחרוזיו הידועים, ששימשו אחר־כך כעין תכנית ליצירת חייו:

וּלְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּמֹחוֹת אֵינָם,

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת, רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת…

ואמנם הכל נכלל אצלו בשאיפה אחת – לשירה, לתפילת־לב, לצירוף הרגש. את כל הזועה של התקופה ראה בחוסר אונה לנגן, להחריש, להתפלל. במידה שאחד־העם בא להכשיר את הדור לתורה שבלב, בא הוא להכשירו לשירה שבלב. במובן זה היו שניהם מחנכי התקופה. לא לחינם שנאו שניהם את סמולנסקין. הם ראו בו את סמל רפיונה של התקופה: לשלוט בביטוי לצרפו, לקדשו, לשניהם לא היתה תכלית יותר חשובה מלבד הכשרת כלי־הקבול וכלי המבטא. בשיר ‘משיח’ נרמזה כל תורתו של אחד־העם, שהיתה תורת שניהם:

דּוֹר אֲשֶׁר יָבִין גְּאֻלָּה,

דּוֹר אֲשֶׁר יַחְפֹּץ לִהְיוֹת נִגְאָל

וַאֲשֶׁר יָכִין נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת נִגְאָל…

נרמזו: המחשבה, הרצון והכשרת הלב.

כשאנו מדפדפים בספר שיריו לא יעזבנו רגש מוזר מאד – של צמאון, של בקשת־המעין. משהו לא מצא כאן את תיקונו, והוא קובל ותובע. המשורר בעצמו כאילו תובע מעצמו:

עַל מַה־זֶּה, עַל מַה־זֶּה,

הוֹ, אִמְרוּ לִי עַל מַה־זֶּה

מְרַפְרֵף וְחוֹזֵר לִבִּי,

מְרַפְרֵף וְחוֹזֵר שִׁירִי

וְשׁוֹאֵף וְנִצְבָּט וּמִתְלַבֵּט וּמִתְגַּעְגֵּעַ…

הוא, שנשא בלבו את הגעגועים הגדולים על שירה, כשם שנושאים אחרים בלבם געגועים על שחרור, על תקומה, בהאמינו שבזה יש כדי לפשט את כל העקמומיות; הוא, ששקל כל יצירה במאזני־העולם הגדולים ושתבע מעצמו יותר משתבע אחרים – הוא לא יכול, בהשארו עם נפשו, שלא לשאול נמוכות:

אֵלִי! הַהִפְרַזְתִּי לְהַאֲמִין

בִּי וּבְשִׁירִי?

ברור, שאכלה אותו במסתרים ספקנות ממאירה בעצמו, בכוחותיו. גם יותר מדי היה מתגדר בפקחות, באירוניה; יותר מדי היה חפץ להיראות לפנינו כפיקח. אותם כרכורי־החן התמידיים, – גם ברגעי הווידויים האינטימיים ביותר, מרגיזים. הם נוטלים ממשקל שירתו ומותחים עליה לפעמים חוט של קלות, של חכמנות. ויחד עם זה גם אותה רגשנות בלתי מובנת, הנטפלת לעתים קרובות דוקא אל הסטיריקן – רגשנות זו שיצרה את השיר הסנטימנטאלי ‘הידעת?’ ושננעצת לפעמים גם בשירים אחרים ‘בעצם לבם’. בפרוזה נתמזגה האירוניה עם הליריות. היא ציננה אותה מעט, לא נתנה לה להשחית – וזה הוסיף לה גם חן שבאצילות. בליריקה זה רק פגם.

יצירות קיימות, שלמות, שיש בהן לפעמים גם מן הזוהר הקלסי, יכול היה לתת לנו כשהגביל את עצמו בחוג של מחשבה. כאן היה במקום חיותו. המחשבה בצורה לירית היתה שעשועיו. כאן לא היה זקוק לאמצעי האמן המרובים. יכולת הביטוי היתה גדולה. ואמנם במקצוע זה היה יוצר גדול. הוא נתן לנו דוגמות יפות, כמעט מופתיות, של שירה דידקטית למחצה כ’משיח', ‘אלילים’, ‘אגדות’, ‘שתי קערות’, ‘בשביל המשיח’ ועוד. שירים אלה עשויים יפה. מצד הסגנון והצורה אין בהם פגם. במבנם הפנימי הם לפעמים אלמנטריים למדי, אבל ברק הביטוי להם. הם פרי סגנון מבוגר. בהם הושקעו כוחות של תרבות, של רצון יצירי.

כל כך בהירים הם, מדויקים ומוגבלים במסגרת הרעיון. הרטט הלירי בהכרח נחנק מעט על־ידי בהירות זו; ואולם בזכות בהירות זו ספרות עולה, מתבצרת. כל בהירות גדולה היא מדרגה, אות להתקדמות, לבגרות ראשונה. עליה תמיד נשענים הבאים.

פרישמן היה אוהב את החידוד. החידוד יש ומגביל, אבל הכשרון הגדול יודע להרים אותו. שיריו כ’דניאל בגב האריות', שבהם נתמזגה הסטירה הדוקרת עם הרחמים הגדולים והחריפות אינה גורעת מאומה מן הלבביות העמוקה – מוכיחים עד כמה אין סייג ליצירה. החידוד כאן אינו אלא מסגרת. השירה מאירה מתוכה כפרחים אדומים מבין חרכי הגדר:

כִּי יֶלֶד הָיִיתִי עִם־אֲבוֹתַי ־

אֵי עַתָּה אֲבוֹתַי? אֵי אָבִי? אֵי אִמִּי?

* * *

וְאָחוֹת לִי הָיְתָה – אַל נָא לַאֲחותִי

אַל אוֹתִי תִשְׁאָלוּ –

כִּי דָבָר לֹא אַגִּיד.

_ _ _ _ _ _ _ _

כִּי לָקְחוּ הֶהָרוֹת, זֶה אוֹצַר הַבְּרָכָה.

הַחֵיק אֲשֶׁר יִשָּׂא הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים

וְרוֹקֵם צִיץ עָנֹג בְּמִסְתּוֹר וָרֹךְ,

וּמוֹרָא הוֹד עָלָיו כְּהֵיכַל־הַקֹּדֶשׁ

מֵאָז וְלַכֹּל –

וּבְמוֹטוֹת עֵץ נִגְּפוּ אֶת־בְּשָׂרָן בְּנֵי־אָדָם,

יְלוּדֵי אִשָּׁה גַם הֵם…

כמה פשטות עממית בשורות אלה. כמה לבביות גם בפרחי הריטוריקה המקשטים זעיר־שם את שירתו! כמה ידע פרישמן ברגעים בודדים להשיג את סוד הליריות הנאמנה שאינה זקוקה כמעט לאמצעים חיצוניים! כמו בפרוזה הצלולה שלו, כן גם בשיריו היה פרישמן אולי בעיקר פייטן עממי – זה נמשך קודם כל אל הדברים שבלב, זה שהתמימות, ההומור הן מעצם תכונותיו. הסופר איש־הסגנון והמשורר הפייטן דק־השמע נאבקו בו כל ימיו. והנצחון לא היה מכריע לשום צד. בזה הקו הטרגי שביצירתו.

כי פרישמן לא היה מטבע כשרונו לא מחדש ולא מהפכן בספרות, כפי שאנו רגילים לחשוב. לכך היה יותר מדי כפוף לצורה, לסגנון, למידת התרבות. יותר משהיה מחנך היה מזכך, מסדר, מתקן. הכניס כמה צורות חדשות, שהפרו את שירתנו. את סגנון התנ"ך הוקיר אולי יותר מהרבה שקדמו לו. הוא רק הכניס בו ריתמוס אחר, עקר את חרולי המליצה, מחק את הצבעוניות היתירה והוסיף לו פשטות וסדר. גם בשירה הוקיר את הקבוע, את זה שאין להזיזו. לכתוב פסוק כהלכתו – היה לו עיקר גדול. בזמנו לא רבים ידעו אמנות זו, וגם בשיריו היה אוהב לא פעם להראות, כיצד כותבים חרוז כתיקונו…

אם היה פרישמן משורר? רק קטני השגה יטילו ספק בזה. ברם, הריתמוס העצמי שלו היה לא בשירה מחורזת, אלא בפרוזה. רק תינוקות של בית־רבן עשויים לחשוב, שהריתמוס מתבטא דוקא בחרוזים. לפרוזה שלמה פעמים ריתמוס עמוק יותר מאשר לשיר.

זהו אותו משקל פנימי וקצב עליון, שאנו מרגישים בכל פרוזה טובה. מי שהשיג ריתמוס זה – ומשיגים אותו רק מעטים! – יבוז לכל צלצלי שיר אחרים. כאן הנגון הנובע מתוך הטבע, מתוך התגברות האדם על הארעי שבביטוי. לעמוד על שיעור קומתה של תרבות־אומה אולי נקל יותר על־פי הפרוזה שלה מאשר על פי שיריה. בפרוזה טובה נכלל גם כוח יסוד השירה מאליו. וכאן אין הכוונה לשירה בפרוזה, אלא לפרוזה בעצם. דוקא לה.

את ניגונו של פרישמן יש לבקש בפרוזה, ואף שהוא חוזר עליו יותר מדי, יש בו תמיד כדי להשליטו עלינו, למשוך אותנו אחריו. על כן הוא מצליח יותר גם בשעה שהוא משתמש במשקל החפשי (ביחוד בתרגומיו) המתקרב אל הפרוזה הריתמית שלו. כאן סוחפת אותנו המילודיה בכוח. כאן הוא שליט.

אבל היו גם רגעים שבהם התגבר על הסטירה. רגעים מעטים. מהם נשארו לנו מספר שירים, שמתוכם מנגן עולמו בלי כל פגם. ליריקה תמימת־צלילים, בלי כל שרטון פנימי, אינה זקוקה לכמות. התפילה אינה רבת־מלים. על פסוק אחד, שבו רועד לב אדם בנקיונו, אנו חוזרים אלפי פעמים ולא ניעף, ופסוקים כאלה ישנם בשירי פרישמן.

זוכר אני את ימי המלחמה הראשונים עם פרישמן באודיסה. ימי מחלות ובדידות ותהייה. על שפת הים אנו יושבים. מרחקים אלמים, ריקים. אף ספינה אחת לא חרשה את הגלים. עזוב היה ובודד בעיר דרומית זו. האטמוספירה היתה זרה. בשעות הבוקר היה מתרגם את שיחות גרים ואת שירת טאגור ובשעות הערבים היינו מתכנסים לבית־קפה, או היינו מטיילים ברחובות העיר השוקטים. רוב הימים היה חולה ומתלוצץ על מחלותיו, שהרופאים לא עמדו על טיבן. אבל ברגעים בודדים היתה נשקפת כל יתמותו מתוך עיניו הנדבקות בך. הוי, הוא היה בעצם עזוב ומעונה כל ימיו. על כן התהלכה גם בדברי שירתו היתמות גלוית־פנים ככה. בימים ההם כתב את שיריו היותר חרישים, היותר עצובים. לפני העינים העיפות נתערטל העולם, נפלו הקלעים האחרונים. הנשמה ראתה את עצמה בראי הנצח:

הָיָה הָסְּתָו עַל הָאָרֶץ, רוּחַ לֹא־רוּחַ נָשְׁבָה,

וְכָבֵד הִתְנַשֵּׂא וְעָצֵל בִּשְׁמֵי־הָעוֹפֶרֶת הָעוֹף.

וְעֶרְיָה עָמְדָה הַתִּרְזָה וַאֲבֵלָה כְנַעֲרָה נֶעֱלָבָה.

וְעֵץ הִתְלַחֵשׁ עִם אֶבֶן: בָּא סוֹף, בָּא סוֹף, בָּא סוֹף.

יש רגעים גדולים בחיים. כל כך צר, שהם באים על הרוב עם הסוף. ברגעים אלה יפול הסבל המיותר, האויר הנפשי מזדכך, והאדם רואה את עצמו ראשונה ביתמותו:

אַבִּיט פִּתְאֹם אָחוּשׁ בְּלִבִּי כְּאִלּוּ הָיִיתִי

גֵּר לְנַפְשִׁי אֲנִי, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, רְחוֹקָה.

וּכְאִלּוּ בְפַעַם רִאשׁוֹנָה אֶת עַצְמִי הַיּוֹם רָאִיתִי.

הנה כזו תהיה השירה הלירית בהִלוֹ נרה לפתע על מחשכי הלב אין מפריד עוד בין אדם ובין מהות הדברים. הנשמה צופה מסוף עולמה ועד סופו, והיא מבקשת את עצמה, נאחזת בקרעיה:

תּוֹעִים בָּאֲוִיר וְשָׁטִים חוּטֵי שִׁלֱהֵי־קַיִץ לְבָנִים וְדַקִּים;

קִרְעֵי נְשָׁמָה אַחֲרוֹנִים שֶׁל קַיִץ תַּם לִגְוֹעַ –

וְגַם הֵם נְמַקִּים. – – –

הוֹי, אֵלִי אֵלִי! וְלִי הֵן הָיָה קַיִץ וְהָיְתָה נְשָׁמָה –

וּקְרָעִים, אֶחָד־אֶחָד אֶל הָאֲוִיר הוֹצֵאתִיהָ,

מְעַט פֹּה מְעַט שָׁמָּה,

הֵמָּה תוֹעִים, וְאַיֵּה לֹא יָדַעְתִּי – – –

על כל השירים האלה מרחפת רוח ‘הימים האחרונים’. שירת סתיו היא ימי הלבלוב החדש. ציצי החיים זה כבר נרמסו ברגל, ורק הלב מחכה לשמש מרפא:

נִרְמַס חֲצִיר עֵשֶׂב – וַיִּשַּׁח לָאָרֶץ וַיִּשְׁכַּב סָרוּחַ

מְקֻמָּט וּמְחַכֶּה

עַד בּוֹא לוֹ מְעַט אוֹר וְחָיָה,

עַד יִפַּח וִיעוֹדְדוֹ רוּחַ. –

גַּם אֲנִי מְחַכֶּה.

רוב השירים האלה מלאים נכאים. הריקות משתלטת, והאד האחרון יורד על כל. אין עוד כאב ואין על מי ועל מה לקבול. ורק הד הדברים תלוי ומבקש פתרון:

מַה קוֹל זֶה, מַה נְּהִי זֶה הָרוֹעֵד בַּיְקוּם? –

לֹא יָדַעְתִּי מְאוּם;

הוֹלֵךְ וּבָא מָה עוֹד מְעַט מְעַט

וְיָד עָלַי יַט.

בשירים נוגים אלה נפרד המשורר מעלינו.

המבקר

כמבקר היה פרישמן לא מחוקק, לא יוצר שיטה, כי אם קודם כל איש התרבות, איש ההבחנה. אדם חדש היה, ועוד יותר סולל דרך לחדש, מבשר החדש. לכאורה, טען בשם הטעם, בשם החן; ועל יסוד זה הוחזק אסתטיקן ומתנגדיו קראו אחריו: יפה־הרוח. ברם, עם כל זה שהדגיש בכל את הטעם הטוב, יען כי נפשו בחלה בכל המכוער שבבטלנות, שבחוסר טעם – עצם תפקידו, ועצם כוחו כמבקר היה קודם כל בכך שידע והבחין בין יצירת־אמת ליצירת־שקר, בין דברים שהיה בהם מתמצית הלב, ובין להג זה, שיסודו הזיוף. כלום לא היה גם כליון נפשו כל הימים לשיר לירי אמיתי, כליון־נפש לטוהר ברגש ולאמת שבלב?

מובן שהביא מן המערב, שעל שירתו חונך, את כושר ההבחנה הזאת, ומשאת נפשו היתה להרכיב בדמנו את החוש ליופי אמיתי, לטעם אמיתי, ‘המשותפים לכל יושבי ארצות המערב’; ועל כן הניף את חרבו בראש וראשונה על המזלזלים בנקיון הביטוי, ולא חסה נפשו גם על אדם כסמולנסקין (‘ממסתרי ספרותנו’) שעם כל רחבת הפה ופליטות הפה, היה אדם שנפשו גחלים להטה. היתה זאת מצוה שהזמן גרמה: צריך היה לפנות דרך יחד עם הרעיון גם לצורה, ללשון שבני אדם נזקקין לה. אבל הקהל שסמולנסקין היה נערץ עליו לא השגיח בכתב פלסתר זה – ידע שסמולנסקין הוא בכל מומיו סופר גדול, אדם בעל מחשבה גדולה. אך ב’תוהו ובוהו', כשפגע באנשי הפטפוט והוקיע את הסכלות ואת הפראות באומץ לב, לא ידעוהו מימי קובנר, הרגישו כי אדם מודרני עולה על הבמה, וקשה כיום גם לשער את השפעתה של מחברת קטנה זו על הספרות הבאה.

לא היתה זאת, כאמור, בקורת דוקטרינרית, המטילה מרות משלה על הסופר, כי אם מרירות קנאית, הרגשת בושה שהנה לזאת יקראו ספרות, לזאת יקראו עתונות. ברם, עם כל זה הדגיש תמיד ש’אין לו שום אפשרות לתת תשובה נמרצה ומסוימת על פי פרגרפים של פורמולה ידועה' על השאלה ‘הבקורת מה היא?’ ורשאים אנו להסיק מיצירתו הבקורתית, שאמנם ‘מבקר מומחה’ לא היה, ועל פי ‘כללים קבועים אובייקטיביים’ לא עשה את מלאכת ההערכה מעולם – ניתנה לו הסגולה היקרה ביותר, שחונן בה מבקר אמת, והיא: לקנא ליופי, להתפעל, לחיות עליו. כל ימיו לא נתקהה בו הרגש להכיר ביצירות אמת, ‘אשר מיד כשתסתכל בהן והנה רוח חג ומועד ושבת עולה ופורץ אליך, ואשר כבוד אלהים חופף על כל אלה ואשר רוח הקודש מנהמת מכל פסוק. ואתה חש כרגע, כי גם אתה מדי קראך תתגדל ותתקדש’… עלית רוח זו היא מידת בקורת גדולה, יען כי רק היא לא תטעה אותך, בעוד שבקורת בעלת מגמה עלולה תמיד להכשיל אותך, בראותך לא מה שהעניק לך המשורר, כי אם מה שחפץ להעניק, מה שנתכוון להעניק – את צל היצירה היא רואה כיצירה.

הוא אמנם ‘מרכין את ראשו לפני אלה המעטים, המבקרים המנתחים, היודעים לתת לנו דברי בקורת נאמנים על פי יסודות מדעיים’. אכן, יודע הוא, שמה שהוכשר אדם להעריך ביצירה, לא הוכשר אלא בשובו ובחיותו עליה – בראותו אותה בעיני משורר.

ולכן יש שבהעריכו ספרו של אחר (ב’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ) ונמשך בלא יודעים אחריו והוסיף לארוג בידי עצמו את רקמת האגדה, ויש אשר יעלה בדקות עצמו, בסגנון עצמו, גם על המבוקר. וכמה נעלו השורות שכתב על אגרותיה של רוזה לוכסמבורג! עד כדי כך הפתיעה אותו אשה עשירת נפש זו, ששר עמה שירה לא מכוונת זו והביא לידי ‘אפותיאוזה’ ממש את וידויי נפשה של אשה לפני חברתה!

ככה שר על כל אלה שהבחין בהם אמנות ממש, הגות לב ללא סייגים, אף אם היו שונים ממנו בתכלית. היה מן הראשונים שיצרו אצלנו פולחן של מנדלי – הבחין, מה שלא הבחינו רבים – שריאליסטן מובהק זה היה בראש וראשונה משורר. וכמו לגבי כל תופעה גדולה, ראה גם את הבליטה הריאליסטית כהווי שהוא למעלה מהווי.

סגנון בקרתו עם קורטוב ההפלגה, שיש בה מבדיחות הדעת, בה במידה שיש בה מזיקת הלב הנאמנה, אף הוא אינו, אם גם בפרופורציה אחרת, אלא סגנון האגדה.

ליליינבלום, סופר מעוט־קסמים לאדם כפרישמן; ואף על פי כן, הוא כותב בראש מסתו עליו: ‘כמעט שהיה נחשב בעיני לאדם מעולם האגדה’. ולא דיוק הניב חשוב כאן, כי אם הבלטת הדמות. המבקר יודע, כי יש להעלות קמעה את זה, שאנו מעונינים באמת להראותו. ‘כי לא לפי מה שנתן לנו סופר או אמן עלינו להעריך אותו, אלא לפי מה שהיה יכול לתת – מה שהיה יכול לתת לנו בכוח, חוץ ממה שנתן לנו בפועל’. לפיכך אינו חושש בכתבו את המסה – אולי הנפלאה ביותר – על ידידו י. ל. קצנלסון לדבר בלשון הפלגה (‘אשר תהיינה לאדם כל מתנות הרוח והלב’ וכו'); אין הוא חושד את הקורא באי־הבנה כזו, שישיג את הדברים כלשונם, ולא כמשמעם הפיוטי.

הפיליטוניסטן

פרישמן הקדים לעלות על הבמה. נער היה בפרסמו את דבריו הראשונים ב’השחר‘, וגם ב’הבוקר אור’, לא עבר עדיין את תחומי הבחרות. אכן מי עוד כמוהו מיהר להתבגר? הוא גילה מיד יכולת בכל סוגי הספרות: בשיר, בסיפור, בבקורת ובפיליטון. כאחד מראשי עוזריו של ‘היום’ שילב ב’אותיות פורחות' את כל הסוגים. לא היה מקצוע בספרות אשר שגב ממנו.

קשה להגדיר במה היה כוחו גדול ביותר. הוא כתב כמה סיפורים, אשר אין דומה להם; גם בשירה הוציא מתחת ידו דברים, כ’משיח', שהיו ונשארו עד היום יצירות למופת. בתרגום הגיע לשלימות, שרק בזמננו נמצאו מתחרים בו. הוא גם כתב מסות, שבצורה וגם בתוכן הן ראשונות במעלה.

ברור, שלא יכול להתרכז בסוג מסוים שבו יהיה שליט יחידי, כמשורר ונובליסטן ואפילו כמבקר. כל בנות השירה משכו אותו בקסם שוה. ואף שלא היה שליט בכל מקצוע לחוד – היה בכולם יחד, הסופר למופת. עצמיותו נתגלתה בגדולות ובקטנות, וגם בדברים שאחרים הגדילו לעשות ממנו, היה שלם על פי דרכו, גדול על פי דרכו.

ברם, חוץ מאמנות התרגום שבה הוא יחיד בדורו, יש עוד מקצוע, שהתמיד בו כל ימי חייו, ושבו הגיע לידי שכלול צורה ושכלול תוכן, שאין דומים לו גם כיום בספרותנו.

זהו הפיליטון. ברוב המקצועות היו לו לעינים דוגמאות המערב, אך מקוריותו בולטת על כורחה. ואף שקשה להצביע על פרוזה עברית מוסיקלית. קדומה ומודרנית כאחת, כ’ביום הכפורים', ‘תיקון ליל שבועות’, ‘מחולות’, ‘המלאך הקטן’, הנה בסיפור כבשיר לא היה מחדש אלא ברגעי עליה גדולים, בעוד שבפיליטון היה כולו קלסי – לפי חן השיחה, לפי הניב שאין פשוט וטבעי ממנו; וגם לפי התוכן, שקיפל בו בעצם את כל סוגי השירה. ודאי למד מאמני וינה את הסגנון השוחק הזה, את הליריזם ואת האירוניה, שתחומיהם יונקים, ואת הרצל הרי העריץ לא רק כיהודי גדול, כי אם כפיליטוניסטן נעלה – כמחברם של ‘חדר הילדים הריק’, ‘עץ החיים’, דברים שתירגם לעברית, ולדאבוננו, לא עשה את כל המלאכה שרק הוא הוכשר לה – לתת לנו הרצל עברי, שיהיה בו כל פאר המקור.

לפי עצם טבעו הוכשר לראות את השירה ואת המחשבה, את הסיפור ואת הבקורת כצורת־ביטוי אחת. אולי הקדים להשיג, שבספרות העתידה לבוא יתמזגו בפרוזה כל המקצועות. הרי עוד במאה התשע עשרה כבר בלע הרומן את כל צורות האפוס. והנה הגיעה השעה שהפובליציסטיקה והבקורת, הליריקה והנובילה נתמזגו בפיליטון. בצורה זו של שיחת נפש, של הסתכלות, של מיצוי שאלות שעה, שהם כלולים יחד במין רישום בלתי מאונס – כרשום איש את יומנו, או כשוחח אדם עם האדם הקרוב לו.

בצורה זו של פיליטון הבליע פרישמן את כל הגיגיו, את השיר בפרוזה ואת ההיתול המר, את דעותיו על הספרות ועל החיים – ביטוי שאינו מתגדר בצורות ספרותיות מקובלות. ורק לעתים רחוקות התעורר בו יצר הליריקן והנובליסטן, והראה כי כוחו רב לו גם באלה.

דוגמה לשירה שבפיליטון – כשהוא מתקומם לשקר שבוידוי ‘אשמנו מכל עם’: ‘איזו מרירות חשכה תקפה את הנער הקטן. את הגויים ההם אשר מסביב לא ידעתי עוד בימים ההם. ידעתי רק כי הם עושים את ‘הגלות’ וכי ‘הגלות’ היא רשעות וכי העושה רשעות הוא רשע וכי ‘בלבולים’ הם עושים לנו יום ולילה, – ועם כל זה אשמנו מהם!?…’ וכעין פיוס מצא בקרוא החזן אחר־כך גם דברי אמת, שאין להרהר אחריהם: ‘והנה כל הגויים שלוים ושוקטים ואביוני עמך דוויים וסחופים ומדולדלים…’ ואחרי כן: ‘והנה העת אשר יאתה לך להושיענו’. ופתאום ישאג הילד מעומק לבו המרותח: ‘ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם עד ישקיף וירא ה’ משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, אשר שפכו דמים כמים'…

כמה עשוי היה אדם זה, שהוחזק איסטניס ‘יפה רוח’, להיות אלמנטרי, בעל דם שואג לנקם ושילם!

ואיזה רוך לירי, צרוף בניבו, יצוק בשורות פשוטות אשר בהן מתחילים ה’זכרונות' (‘על ספך, בית אלהים, אנכי עומד’…) – והם יגון יהודי, שמסביב לו ‘עומד העולם כולו באין קו־אור ובלי נטף ישע’; ואתה שומע מכל שורה בכי נפש, הנאחזת בשולי אלהים: ‘תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע, ואתה שמע! הלא אזנים לכתליך. הוי, עד מה בקשתי לי אוזן!’…

אם כמשורר היה פרישמן בעיקר כובש דרך לאחרים שהשתמשו בנצחונותיו לשם נצחונות יותר גדולים, הריהו כפיליטוניסטן האמן המיוחד וכמעט שאין גדול ממנו בספרותנו הוא היה הראשון אשר הרים אצלנו את המקצוע הזה ממלאכה ספרותית – ולא תמיד נקיה – למעלה של יצירה לירית רעיונית, והעמיד תלמידים לא רק מן הצעירים, כי אם גם מן הסופרים, שצורתם היתה קבועה זה כמה. הפיליטון של פרישמן הוא היומן של אמן מסתכל בדברי הימים, אשר על לבו יכו תמיד כל גלי החיים, ולכל החזיונות והמעשים, כקטנים וכגדולים, יש לו יחס פנימי, יען כי בכולם הוא מוצא רמזים להרהוריו הכמוסים והקבועים, וכולם משמשים לו סמלים לרעיונות מקיפים החוזרים מעולם ועד עולם. לפיליטוניסטן אשר כזה יהיה רק הסופר, המתרומם עד למדרגת אמן־חושב, זה שיש בכוחו להציג את עצמו במרחק ידוע מן החיים, למען יוכל להסתכל בחזיונות השעה מגובה מעמדו ולחוש בכל זאת את כאב הרחוקים והקרובים גם יחד. רק איש כזה יהיה לפיליטוניסטן־משורר, אשר כל מראה עיניו ומשמע אזניו יהיה לו חומר לשירה.

הפיליטון של פרישמן הוא תמיד פרי הסתכלות עמוקה בחיי־עולם, אם גם ענינו עוסק לכאורה בחיי שעה; אם לצון יחמוד לו ואם ידבר אלינו בכובד ראש – תמיד מרגישים אנו שכל חזיון שבחיים אינו אלא חוליה אחת בשלשלת הנצח, שכל מאורע וכל מעשה אינם דברים שבמקרה, כי אם חזיונות קבועים ועומדים, שמקורם ביסודו של עולם, באפיו של כל מהלך התולדה. לפיכך יש בסגנונו מן המתינות שבהסתכלות. הוא אינו בהול, אינו נרגש. הוא מתבונן. לידי התרגשות אינו בא אלא למראה התפעלות עשויה, שמקורה בהבנה שטחית או באונאה. מכיון שהוא רואה אנשים עומדים ומכריזים בקול רם על אמונתם ואהבתם, מיד הוא בא לכלל ספק. האמונה הגדולה והאהבה הנאמנה אינן זקוקות להכרזות קולניות – מה שלא נדלה ממעמקים, מה שלא נתעלה על ידי אדם ולא נצרף בלבו לתמצית של שירה, אינו עוד פרי הרוח הנאמנה.

הפיליטון של פרישמן אינו רק סאטירה. הוא מביע תמיד גם השתתפות. על הרוב אינו אלא וידוי לבבי, שיחת רע, אשר גם בעמדו מן הצד יכאב תמיד את מכאובי האדם, וגם בצחקו וגם בהתמרמרו אין כוונתו אלא ‘להיטיב באשר־יוכל ולהקל את עצמת המכאוב באשר קצרה ידו להושיע…’

פרישמן והרצל

פרישמן לא היה, כידוע, ציוני רשמי גם בימים, שלא עמד עוד בקשרי מלחמה עם ‘הלאומיים’, והמשכיל נדחה מפני ההכרה החדשה, שהיתה ציונית – אולי יותר מציונית במובן הרשמי. ‘ביריניקה’, ‘משיח’, ‘ארץ־ישראל’ – לא היו פרי מהפכה. כל זה היה מובן מאליו במי שהיה קודם כל משורר, רומנטיקן – במי שהתנ"ך היה כל חייו, משוש חייו, מקור כל עתרת וחן בנפשו ובשירתו. ולא יפלא, שסקיפּטיקן זה הוא שכתב על הרצל את השורות הנפלאות ביותר, – שורות מעטות, תמצית־לב, שבהן ניתן ביטוי נעלה לכל האהבה, ההערצה ולכל המהות העל־זמנית, העל־מפלגתית, של איש הפלאות שקם לאומה.

והן נכתבו בידי איש, שהוחזק ל’לא ציוני'.

אפשר שלכתחילה, לא היתה זאת אלא הערצת הסופר, הפרוזאיקן, ששורותיו המחוטבות, המיוחדות בטוהר ניבן, – אליהן היתה תשוקתו; הפיליטון כחטיבה של שירה היה משוש עטו כל ימיו – השירה שלא במתכוין, זו שמתכסה בטלית של שיחה קלה, בעוד שתחתיה מתעלם הצליל הלירי הענוג ביותר, – היה גם שורש כוחו. הוא אהב את הפתוס כהתגלות־לואי, כזינוק לא־צפוי, שפתאומיותו נוטלת חלק מחגיגיותו, מהפלגתו. היתה זאת עוד מורשה מהיינה, מן הרומנטיקה, שאירוניה וכובד־ראש היו מכסים זה על זה; אבל בפיליטון של הרצל היה צירוף צלילים אחר. לא היתה כאן הכוונה להדהים בחריפות יתרה, כי אם להשיג את האלמנטים הפשוטים של פרוזה טובה בצירוף ליריזם עצור, מזוכך. הפיליטון הפך כאן תמצית נקיה של פרוזה ושירה, שאין להבדיל ביניהן. ואמנות גבוהה זו, מותר להגיד, נעשתה דוגמה לפרישמן בתקופת יצירתו השניה. היא סייעה בידו להחלץ מקסמי היינה, ששעבדוהו ב’אותיות פורחות' שעבוד קיצוני כל כך.

ואולם לא היתה זאת הערצת הסופר בלבד. אפשר לומר, שלאדם כפרישמן היתה ההכרה בסופר האמן באיזו מידה תנאי קודם להכרת המנהיג־כאמן. לו נצטייר המשיח כמשורר, המנהיג כמשורר. בלי זה החסד, בלי זה החן המסתורי, – אין כובשים לב עם. הרצל המשורר שימש לו עדות, ערובה, שאמנם הוא הנבחר והוא נוצר לגאול, להושיע.

הכרה זו, שנצנצה עוד בשיחה קלה ב’הדור' הראשון על היהודי הבא להעריך את שויה של הסיכה היקרה, שקיבל הרצל, כאות־כבוד מן השולטן, גדלה ועמקה בדמות הטרגית שרשם לאחר אוגנדה (‘הדור’, שנה שניה). ואולם בשורות האבל שנרשמו עם הידיעה על מותו, זינקה כמעט מאליה, כמו תמיד מלב משורר, ההכרה העמוקה, שבמות הרצל צללה אגדה לדורות, סמל לדורות, – כי כל כמה שגדול היה במציאות, יגדל שבעתיים בבאות, כפליאה שאינה חוזרת.

הייתי במקרה עד לרגעים, בהם נולדו השורות האלה, שורות שכל חינה של מליצת פרישמן עליהן. את הרגעים האלה אני מעלה עתה על זכרוני.

היה זה ביום חם מאד, והשעה שעת אחר הצהרים. יושב אני בחדר עבודתו של פרישמן, ושנינו עייפים, מדוכאים מן המחנק. ופתאום נכנס טביוב שנקרא אז לווארשה ומספר לנו לתומו:

– יודעים אתם? זה עתה נתקבלה ידיעה, כי הרצל מת…

– מי מת? – קפץ פרישמן ממקומו. לפי נעימת הדובר אי אפשר היה להאמין, ששקעה שמשן של ישראל.

טביוב אישר את דבריו: זה עתה נתקבלה טלגרמה ב’הצפירה' על כך.

לא אשכח לעולם את מה שהיה אחר כך. פרישמן שוב השתער על המבשר, כאילו חפץ לדרסו. ואולם כרגע שב ממנו, שכח אותו, אותי, והתחיל פוסע בחדרו אילך ואילך, כמי שמבקש לו מפלט מרודפיו. הוא לא הוציא עוד מלה מפיו, ורק פסע את פסיעותיו המהירות, העצבניות, ולא מצא מקום לעצמו.

פניו החומים נתכווצו. הוא לא ראה דבר. לא שמע דבר. כל הווייתו הביעה הרגשת פלצות אחת. הרצל מת!

יצאנו שנינו מבלי להיפרד ממנו, מבלי לדבר דבר.

ובצאתנו, ישב וכתב את פסוקי־האבל, שבהם הוגד כל מה שרחש דור ליחידו.

המתרגם

מלאכת התרגום היתה לפרישמן כל ימיו דבר שעשה אותו בהתלהבות יתרה, כמלאכת מקור; היתה לו צורך נפשי – בה השלים את צורך האמן, ויש שמבחינת הלשון ושכלול הצורה נתנה לו הזדמנות לגלות את כוחות האמן בברק כשרון יותר מאשר במקור. סגולתו היסודית, והיא סגולת כל מתרגם גדול: שהוכשר ליהנות מיצירת אחרים לא פחות משנהנה מיצירת עצמו – שכמעט לא הבדיל בין יצירת עצמו ליצירת אחרים. ידוע ידע, כי אין עוד כמוהו איש אשר ילביש יצירה מן החוץ מחלצות־מקור. והיתה לו ההכרה שהספרות העברית זקוקה לתרגומים כאלה, אשר ישקו אותה לחלוחית שאין דומה לה ותהיינה מעין מלאכת הכשרה למקור אשר יבוא. כאחד ממעריצי היינה הגדולים (שהיה גם משהו משותף ביניהם בתפיסה הלירית והאירונית, המיוחדה לרומנטיקן המובהק) ניסה את כוחו בעודנו עלם בתרגום ‘דון ראמירו’, אבל את מקוריות סגנונו גילה בעיקר בתרגומי דרמה ודברי־פרוזה שאמנם פרש עליהם מעטה שירה דק, הרנין אותם במידה כזו שכל קטע פרוזה שלו שקוי קסם של שירה ופרוזה גם יחד.

היתה זאת בלי ספק זיקתו העמוקה אל הסגנון התנ"כי, שכמעט לא היה בדורו שני לו שבא בסוד רננתו; אשר לו נתגלו כל מסתרי חינו. כמו בכל מה שכתב, אתה מרגיש את התום הקדמוני ביחד עם העוקץ המודרני, ואין מפריד ביניהם. היה זה כשרון מיוחד, שהיה בו חלק להשכלה וגם למה שמתנגד להשכלה; אגדה והומור שהיו משולבים בכל מה שיצא מתחת ידו; לפיכך הטביע את חותם שניהם לא רק על הפיליטון; מהשניות שבהם הבהיק כשרונו במיוחד באור יקרות. בתרגום כאילו מצא תיקון לעצמו, לכשרונו הגדול, שהיה כולו רקמת־חן ועם זה היה חסר משהו מוצק תחתיו. בתרגומים המשובחים כ’קין', ‘כה אמר סרתוסטרה’, שירת טאגור, דבק בחומר נכסף זה, שנבצר ממנו לכבשו ביצירת מקור.

פרישמן בחר לו לתרגומיו כמעט רק יצירות הקרובות לרוחו ולסגנונו, יצירות מלאות נפשיות רבה, אשר אורם השקוף של כתבי־הקודש פרוש עליהן. על כן הצליח כל כך בתרגום ‘קין’ של ביירון. תרגום זה חידש את ביירון וחידש את ניב התנ"ך. זה היה נצחון מזהיר לספרונו יותר מיצירה מקורית גדולה. את ‘קין’ קראתי בתרגומים אירופיים אחדים, וביניהם מצוינים (כזה של איבן בונין'), אבל לא אפריז אם אגיד שאף אחד לא מסר את תלונתו השוטפת והסוערת של המתקומם הראשון, כתרגומו של פרישמן. אמנות הבנין של המשפט המורכב עם המון נפתוליו הדקים ומאמריו המוסגרים ביחד עם ברק שטפו הקל והמהיר – באמנות דקה כזו ובקלות וחרות גראציוזיות כאלה עוד לא בנו אצלנו משפט עברי, ובפרט מונולוגים ארוכים וסבוכים הקשים ביותר לסגנון המקראי, אשר כל כוחו הוא בפסוקיו הקצרים והנפסקים. ולעומת זה פליטות הניב הקצרות שבתרגום זה מבריקות אף הן בכל הצמצום והחריפות המיוחדים כל כך ללשוננו.

ואולם בתרגום ‘כה אמר סרתוסטרה’, הצליח פרישמן במידה אשר לא פללנו. לא פללנו כי יהיה לשפתנו המון סגולות ועושר של מבטא, להביע כל ברקי רעיון וצללי רעיון ועומק סמלים במידה שנתגלו בתרגום הזה, אשר בו נשתמרו כל קפלי המקור כולו, וכרכורי הדמיון הנועז – הריתמוס עשיר הקולות והצלילים, אשר אין כמוהו עוד בכל פרוזה לירית. ב’כה אמר סרתוסטרה' העניק פרישמן לספרותנו לא רק אחת מיצירות העולם המקוריות הגדולות, כי אם פעמים נדמה, שחידש את לשון התנ“ך עצמה, ריכז את המון קסמיה בפסוקים מוצקים ומלאי חן, אשר כמוהם לא נמצא אלא ב’קוהלת'. הפרק הראשון מכניס אותנו מיד לתוך סגנון נעלה זה, כמו לתוך סגנון הברית החדשה (בעוד שבתוכן נתכוון לשחרר אותנו משניהם יחד). אין ספק שמבחינה זו הצליח המתרגם יותר ממה שהצליח המחבר. פעמים נדמה, שעל פי ‘כה אמר סרתוסתרה’ ניתן לקלוט את כל הלשון התנ”כית, המוסיקה התנ"כית. גם ספר כ’קין' יותר משהוא מעשה אמנות של מתרגם גדול, הוא יצירה שנתבקשה להכתב לכתחילה עברית. וספר זה אמנם ייחשב לעולם כיצירה עברית מקורית שבמקרה נכתבה תחילה לועזית…

בדומה לזה אפשר ליחס את מיטב שירת טגור ליצירת מקור. אתה מוצא כאן פרקים שרק ב’תהלים' יש משיח הלב ומטוהר הניב כדוגמתם. והרי המשורר ההודי האלוהי היה גם אדם בן זמננו ולא היה אחד כמוהו שבא גם בסודה של שירת המערב. פרישמן הראה, כמו בכמה מיצירותיו המקוריות, שיש מי שהוא כולו איש המזרח ועם זה לא ננעלו בפניו גם שערי המערב…

בזאת המזיגה של שני עולמות, של תום המזרח וצלילות המערב, היה כוחו של פרישמן. ב’תאיס' גילה, כשחפץ, גם צלילותו הלטינית של אנאטול פראנס. אבל עלינו פעל כצליל קדומים. על כן נמשכנו אחריו; ואולי על ידי כך נשאר בו משהו פלאי וקוסם לנו לעולם.

הנובילה המקראית

חוזר אני ובודק את יצירותיו – חוזר ומוקסם וחוזר ומאוכזב חליפות. הלא זה הצד הטראגי שביצירה זו, שהיא לא־שלימה בשלימותה, ובכל הפגום בה יקרה לנו, כרצון ויכולת, כשירה וכמאבק לשירה.

חוזר וקורא אני את ספר שירתו האחרון ‘במדבר’, שיצא לאור במהדורות רבות. ספר זה, נכתב בשנות חייו האחרונות – בימים של התחדשות למחבר. חולה ושבור, ראה את עצמו כמשורר מתחיל. מתוך שיחות פרטיות ידענו, שהנובילה התנ"כית (או המעשיה התנ"כית) היתה הגיגו תמיד. ב’מחולות', בהם החל, הגיע אולי לשיא יכולתו: הראה את יצר האהבה, כיצר הדת, ושניהם ראשוניים, בלתי־נפרדים בנפש האדם הקדמון, יצר פואימה בפרוזה ללא פגם, דבר בעל כוח ובעל חן, שמעטים כמוהם בספרותנו.

האם בא ביצירות מחוטבות אלה על סיפוקו? הוא היה מוקסם מכל פסוק בתנ“ך, כל ניב, כל צליל. אפילו שם פרטי אפילו חוק ומשפט, גירו את דמיונו. רקמת תום ושירה היה לו כל מה שמסופר בתנ”ך; משהו שעליו שומה להשלימו, למצות את המשוקע בו בקדמות הימים. מבחינה זו היה בעל אגדה מובהק, – האמין כי ניתן לו לא לפרש, כי אם גם להמשיך, להוסיף על הקסם. הוא לא שבע מעולם את רננת התנ“ך. זאת היתה רננת חייו, רננת נפשו האחת. כל המקורות האחרים לא היו אלא צינורות למקור ברכה זה. כאיש התנ”ך טיפח כל ימיו את הרעיון על הסיפור התנ"כי. גם על נובילות מחיי זמננו אהב להפיל אור קדמון זה, שהיה בעצם אור נפשו. ב’תיקון ליל שבועות' שילוב הפסוקים מן המקרא הוא הרבה יותר מעוקץ ספרותי. נדמה, כי בכל פסוק נרמז כבר מלכתחילה התוכן המאוחר. לא נתכוונה תורה אלא למה שיבוא – בראשית הימים ובקץ הימים.

את ‘הסוטה’, ‘העגלה הערופה’ לא ראה כחוק מופשט, כי אם כמאורע חי; מאליהן נתרקמו האגדות על ‘עיר המקלט’, ‘במרצע’, ‘בהר סיני’ – הוא ראה את המדבר, אשר מרחבי עולם לו; ראה את העם שוכן לשבטיו, נלחם ליצריו ונלחם ביצריו. הרעיון היסודי המאחד את כל הסיפורים האלה היה זה המאבק של עם צעיר, שהוגש לנחושתים של חוק, וחוק זה גם מכביד עליו לאין נשוא, והוא גם מעצב את דמותו, נותן אחיזה לנפשו. במדבר השומם הזה יפרחו חייה הבאים של אומה זו, שהעבדות היתה מנת־חלקה עד כה, והנה היא לומדת מתוך נסיונותיה במדבר מעט־מעט להעריך את החופש, את אור האדם, גם את חשקת נפשו המתעטפת באור זה. אכן מופלאה היתה ההשגה על האהבה, שאין רפאות לפצעיה. אולי כן אהב רק האדם הקדמון.

מי יודע אם לא עלה במחשבתו של פרישמן להביא את גיבוריו עד סוף המדבר, עד העת בה יהיה מאספסוף לעם כובש ארץ, כובש תרבות ומקבלה עליו מתוך אהבה, אחרי שהוכשר לקלטה, להעריכה.

כל מי שנזדמן לו לדבר עם פרישמן על סיפורי המקרא תפס, כי בסיפורים האלה נרמזה לו ההוויה הנצחית, יצריה הנצחיים. כל פעם היה מקיש מסיפורי קדומים אלה על חיינו המודרניים. מן הסיפורים שאינם תנ"כיים אתה נוכח כמה היה צמוד אל האפיקה המקראית, כמה היה הנושא הזה מלבב ומושך אותו כל ימיו.

ודאי, שכל התפיסה כאן מודרנית, ובכל זאת בולט כאן ביותר הקשר שבינו לבין משוררי ההשכלה, שאף הם ראו את העולם דרך האספקלריה של התנ"ך.

בספר זה, בו עלה כמספר, אתה מבחין את כוחו ואת רפיונו. מצד אחד תפיסת המשורר שהגיעה לגובה כזה ב’מחולות‘, ב’הסוטה’, ואפילו בדבר פרימיטיבי כמעט כמו ‘במרצע’ – ביטוי הגועל לעבדות, לרוח אדם אשר לא עשתה כנפים. ומצד אחר: הרעיון אשר יהלך לפני השירה, קסם הלשון וחריפות הנושא, שהמחבר שליט בהם שלטון בלי מצרים. אותה חריצות אמנותית, שהיא וירטואוזיות וידיעה; אותו קסם שבהפתעה, שרק עמה תנצנץ השירה, ושהיא באה כמעט תמיד מאליה. עם חסרון הידיעה, עם ההתגלות, עם זה שאינו צפוי מראש. כמעט מעליב ב’הגולם' העדר תום זה – והרי זה נושא, שעליו חלם מחצית חייו! ועם זאת מי יגיד, שדברים כמו 'ביער, – עם כל ההשפעה האנדרסנית – אינם יצירה, אינם פרי חכמה, שרק גני משורר יצמיחוה? באגדה זו של ‘ראש השנה לאילנות’, הראה פרישמן שוב את ברק הכשרון של ‘המלאך הקטן’, של ‘ביום הכפורים’, של ‘תיקון ליל שבועות’.

הנה היער הנצחי, הרחש הנצחי, ההתעוררות לשעה, ההתקוממות לשעה. והנה ‘שב היער להיות כמשפטו תמיד. רעשו העצים ורעשו, המו ופטפטו, וכאשר נשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם…’

בין ברדיצ’בסקי לפרישמן

בנערותנו, כשהיינו עדים להתנגשות ראשונה בספרותנו בין ה’זקנים' ובין ה’צעירים' שה’טוען' מצד הראשונים היה אחד־העם ושל האחרונים – ברדיצ’בסקי, היינו מתבוננים מרחוק לפרישמן שכאילו הצטדד וכבש ימים רבים את נבואתו, בלי להשתתף בכל הפולמוס הזה ובלי לגלות, להיכן הוא נוטה. הוא, שעמד בצעירותו כל הימים, ושאף־על־פי־כן היה לנו, לפי כל תכונתו הסולדת מהכרזות ומהגדרות חיצוניות, איזה יסוד לשער שאחד־העם השמרן־’היהדותי' מקובל עליו, ‘האירופאי’, לא פחות מכל ה’צעירים המערביים' יחד. והנה הפתיענו יום אחד מאמר על דוד פרישמן, מסה מסובכת, אך מלאה רמזי מחשבה שנצנצו מתוך ערפלי הניב והיו נושמים חמימות ומין קרבה אישית אל המתואר, – והמסה כתובה בידי רבן של הצעירים מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. במסה זו הורם על נס פרישמן הלוחם, נוטע ‘הטעם המערבי בספרותנו’, ועוּטר רצון רב גם הפייטן, ‘חוזה החזיונות’. כאן, בנקודה זו, נתגלה המעריך הדק והמקורי. הוא הכיר בכל חולשותיו של פרישמן המספר, ידע עד כמה מכחולו דל ועד כמה חוג ראייתו המציאותי מצומצם, אבל תפס גם את היסוד המגי המופלא שביצירתו – את כוחה לעקור את האדם ממציאותו הקטנה ולטעת אותו בספירה אגדית, מה שהביע כמבקר וכפייטן בשורות רבות־המשמעות: ‘לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים ושלל צבעי העננים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הלקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

בפסוק האחרון היה פתרון כלשהו להערצה גדולה זו מצד משורר הסתום שבעולם אל הזך והצלול שבכותבי־הפרוזה: הוא גילה מיד את ‘הנשמה השניה’ של פרישמן, המוסיקלית־האגדית – האירציונלית, על אף כל התגדרותו בשכלתנוּת. הנה מה ששיתף את שניהם ביצירה, בתפיסת הדברים. בהגינו על פרישמן, הגן, איפוא, על עצמו: נתן דין־וחשבון על עצמו. הלא היא דרך כל מבקר־פייטן, המיטיב לראות את אחרים דרך עצמו ואת עצמו דרך אחרים!

ואף־על־פי־כן, עלה, כאמור, מבקורת זו גם קול של הודיה על אשר ‘פקח את עיניו לדעת’, על חוש ההבחנה שנטע בתוכו, על שלימד אותו להכיר ולדעת כי ‘מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים’ – שעל ידיו ‘ניתנה לו הבקורת’.

ברוב הימים נתברר לנו, כי רוח אחת החזיקה כאן טובה לחברתה, שחיזקה אותה בשיתוף־ראיה בה במידה שעקרה אותה מעצמה; שהקימה לה תצפית חדשה לראות את העולם ולראות גם את עצמה דרך אספקלריה מאירה יותר, אם כי גם צוננת יותר. אכן ימים רבים היתה זאת לנו פרשה סתומה. מה שהבדיל בין ברדיצ’בסקי לפרישמן היה לאין ערוך עמוק יותר ממה שאיחד אותם. פרישמן שחרר את כולנו מאיזה עודף של התפעלות, משיירי פרובינציאליזם, ניקה את השטח מגרוטאות ופיזר את הערפל. אבל במלאכת הנקיון גם צמצם משהו, ריסן משהו, גדר את המבוא אל מרחבים אחרים. ברדיצ’בסקי היה יקר לנו דוקא בזה שכיוון את הראייה לאותם שטחי הדמדומים, שפרישמן, עם כל הליריזם שבו, לא הרס אליהם – גם הזהיר באיזו מידה מפניהם. ולא אפריז, אם אומר שחמשים ושלשת המכתבים מפרישמן אל ברדיצ’בסקי, המקיפים תקופה של תשע שנים (1893–1901), עלולים ליישב הרבה את הסתום ביחסי פרישמן וברדיצ’בסקי. מכתבי פרישמן, המצטיינים לא בסגנונם המזהיר בלבד, כי אם גם בגלוי־לב גמור, – בהומור רב ובנעימה של רב לתלמיד, השותה בצמא את דבריו, מספרים על ידידות משונה שבין אנשים דומים ושונים, שונים בעיקר במידת בגרותם, שנפגשו על אם הדרך בפרק־חיים שהיה לאחד שעת אביב של תהיה ולבלוב, של שאלה לנתיבות עולם ונתיבות חיים, ולשני – תקופת נסיונות ואכזבות קשים, ימים שהחלומות נפלו כשבּלים מאחרי הקוצר. כל חליפת־מכתבים זו אינה אלא מעין דו־קרב בין נשמת ילד שוחרת יופי ואמונה ובין נשמת אדם מוכּת הכרה, שהבינה ולא הבינה את חברתה, שחסה ולא חסה על תוּמה. את השפעת המכתבים האלה נכיר אחר־כך ביצירת ברדיצ’בסקי (נכירה גם במסת־הבקורת הנזכרת על פרישמן), אם כי רואים אנו עד כמה גם נפגע מארסם. בידידות זו היתה הרבה דרמתיוּת, והקורא את המכתבים האלה בשׂום לב ירגיש במתיחות נפשית זו שאינה פוסקת. עם כל ההוּמוֹר לא היתה זאת חליפת־מכתבים אידילית כל־עיקר.

חשיבותם של מכתבים אלה, שאף על פי שאנו שומעים מתוכם את קול האחד – ניטיב להכיר על פיהם את שניהם: את המדבר ואת השומע. אולי את השומע יותר מאשר את המדבר. על פרק זמן זה של דמדומי ברדיצ’בסקי הוטל כאן אור בהיר מאד.

אכן, אנו רואים גם את פרישמן כמו שהיה: אדם שנולד מבוגר, שהתהלך מעצם ימי נעוריו עם ספקותיו ופצעיו הרבים. אין ספק, שהוקיר בברדיצ’בסקי יותר מכל את תום נפשו, ובאותה שעה לא יכול לשאת תום זה, – ביחוד כשנראה לו נפרז כלשהו. כל פעם שברדיצ’בסקי פונה אליו בחוֹם רגשותיו ומבוכתו, הוא נידון בצוננים של לעג בלי רחמים, עד שפעמים אנו מתפלאים לסבלנותו של השואל וחוזר ושואל, אף שכל פעם הוא נחבל על ידי חברו ורבו יותר. מתוך חליפת־מכתבים זו מתגלה לנו גם ברדיצ’בסקי הצעיר – התלמיד המסור, זה שידע להעריץ את הרב כמלאך אלהים, להתאבק בעפר רגליו, עד כדי לספוג ממנו גם את העלבונות המרים ביותר, כל עוד האמין בו. ואמנם בכל קשיותו של פרישמן, אפילו במקצת קנאה, המחלחלת בלי ספק בכמה מקומות שבמכתביו המאוחרים יותר, רואים ברור כמה נאמן אף הוא לאיש־שיחו, לאדם זה, שהוא זר וקרוב לו כאחד, שהוא מאמין ואינו מאמין בעתידותיו. בכל נפתוליו ובכל בקיעי־נפשו של פרישמן, של אדם ידוע־מכאוב זה, – שקר לא ישקר לעולם. מר־לב ומר־נסיון, הוא נכוה מכל הזיה של ידידו התמים, ואין לדעת מה גרם לכך יותר: מסירותו לחברו או סתם שנאתו לחלומות בטלים ולדברים בטלים. אכן יודע הוא להתאכזר באמתו ובאהבתו, להגיד עד תום את אשר עם לבבו – לכבות כל דבר שבדמיון ככבּוֹת את הדליקה.

האם לא זהו מה שעשה את פרישמן בכל ימי חייו ובכל דרגות יצירתו אובד ומעונה כל־כך. הוא עצמו היה מכף רגל ועד ראש איש דמיונות, איש אשר רק החלומות היו חלקו בחיים, וידוע ידע, כי זה המעט הוא אשר עליו יחיה לב אדם; ואף־על־פי־כן הסיתוֹ יצרו תמיד לכוון את חודו של עטו כנגדם. החלום נתחלף לו תמיד בבטלנות היהודית, והוא הלא ידע כמה חללים הפילה זו ברחוב היהודים! האם לא היה אף הוא עצמו אחד מחלליה?

אחר היה ברדיצ’בסקי. הוא עמד לפני העולם בעצם תומו. ודאי שבאותה תקופה לא ניקה עוד מאבק בטלנות זו, שלאחר זמן אף הוא (ובלי ספק – לא בלי השפעתו של פרישמן בכלל ומכתבי פרישמן אלה בפרט) עורר את שוט בקורתו עליה. אבל אף היא היתה שקוּיה חוֹם שבלב, מלאוּת שבלב. הוא לא היה אכוּל חכמה, אכוּל ריקנוּת. אף שממת העולם לא היתה שקוּפה לעיניו כזו של בעל ‘תוהו ובוהו’. הוא צלל ביאושו למען עלות יותר, בעט באלהים למען השתטח על קברותיהם. גם כשדללו מעיינות אמונתו, מעיינות תפלתו לא נסתתמו.

שתי תכונות שונות. וזה, כמובן, מה שמשך אותן זו לזו. אבל מן ההכרח היה שיבוא רגע, שברדיצ’בסקי ירגיש את הסכנה לנפשו שביסוד דימוֹני זה שבחברו ורבו. אותה שעה נרתע לאחור. פרישמן חשד אותו ב’יהירות', ולא ראה, כי ההתנגשות ביניהם היתה בלתי נמנעת.

כוחו של פרישמן היה בראייה. ההוויה היתה פרושה לפניו כולה מסופה ועד סופה. ככלי אין חפץ בו השליך אחריו כל פילוסופיה, כל ‘שיטה’, כל משענת מיטפיסית, ולא האמין בלתי אם במה שתפס תפיסה ישרה, בלתי אמצעית. הוא היה מתגדר בניהיליזם זה, ובמשא ומתן רגיל לא סבל באמת כל סבך, כל סתום, כל ‘פירוש בדוחק’, אף כי ריאליסטן תמים לא היה מעולם.יפיו של עולם היה גם לו בסתימוּתו, באין סופו, בחן חידתו, וזה מה שלקח את לב ברדיצ’בסקי, בקרבו אליו, בכתבו את דפי־הערכתו, המצוינים ביותר שנכתבו על פרישמן בזמן מן הזמנים. אבל פרישמן הבדיל כל ימיו בין שירה לפרוזה, בין קודש לחול. הוא ‘ידע את הרגעים הקדושים והנשגבים’, אבל לא האמין ברציפותם; האמין בקדושה, כל עוד לא דוּבּר עליה, – בעוד שנשמת ברדיצ’בסקי נחצבה כולה ממקור אמונה. חפץ היה לקדש כל רגע – לעקור את כל החולין כקוץ מכאיב מתוך גוף ההויה.

פגישה זו, שנסתיימה מקץ תשע שנים בהתנגשות טרגית, באה כולה לידי גילוי במכתבים אלה. בזה, כאמור, ערכם המיוחד, אם כי לא פחות מזה הם יקרים לנו מצד עצמם.

המספר הגרמני שטיפטר אמר פעם: ‘הפגימות, שבהן לקוּ יצירותי, נעשות בולטות עוד יותר באגרותי’. ואמנם יתכן, שאין לך מקום־תורפה לסופר כמכתביו. בהם הוא מתערטל על כרחו, בין שהוא זהיר יותר ובין שהוא זהיר פחות בכתיבתו. כאן אי־אפשר שלא ייראה כמו־שהוא.

ברם, אם לשפוט את פרישמן לפי מכתביו, יהא נשכר בלי ספק. עליו אפשר להמליץ את ההיפך ממה שאמר שטיפטר על עצמו: אמנם גם הוא מגלה את עצמו במכתביו טפח יותר משהוא מגלה זאת ביצירותיו, – מגלה לא מעט מן הפגום שבאופיו, אבל כאן בא לידי בליטה גם הטוב ביותר, העז ביותר שבנפשו: כוחה לאמת עד הסוף, לבקורת שאינה יודעת פשרות גם לגבי אדם קרוב ואהוב. באות לידי גילוי מידותיו הטובות, השתתפותו הנאמנה, שמחתו לעזור לחבר בשעת דחקו. אנו רואים אותו גם כנושא בעוֹל משפחה וצרכיה המרובים. אנו מבינים למה באה בשנות התשעים הפסקה גדולה כל כך ביצירתו בימים שהיה אנוס לעשות ימים כלילות למלאכת התרגום ולמשוך את ידיו כמה שנים ממלאכת השירה.

אבל מכתביו הם גם תעודת־כשרון, תעודת עושר רוחני לבעליהם. המכתבים המונחים לפני הם ברובם דברי־אמנות קטנים לפי סגנונם המזהיר, לפי חריפותם, לפי איזו שלמוּת שבביטוי, העולה לפעמים גם על זו שבדבריו שבדפוס, מן הימים ההם: כל כך משוחרר כאן סגנונו ממליצה, משפת־יתר; כל כך הוא גם עשיר בחמרי לשון, בגוני לשון, – באותו חן טבעי שלא נתגלה אלא בפרוזה המאוחרת שלו.

אי אפשר שמכתבים כאלה לא קירבו את ברדיצבסקי קירבה נוספת אל פרישמן, שהיה גם בלאו הכי נערץ עליו מימי נעוריו כסופר וכמשורר.

מזרח ומערב

כל ימיו שמר את אמונתו זו בסגנון־המערב – בכל מה שהוא קצוב ומתואם, מרוסן וישר־קו. את כל העולם ראה בחוגו הבהיר, בצמצומו האמיץ. מדרגת אדם־נעלה היה לו רק כשרון הרוח להכיר את גבולות עצמו. כל מה ש’מעבר לגבולין' היה מעורר בו ספק, היה מטיל עליו אימה. לא רק כמשורר, כי אם גם כאדם, עמד מעל לדוגמה של ההשכלה, אבל היא נבלעה בדמו. לפיכך ראה את פרץ, שחתר אל חופי מסתורין כ’עושה נפלאות'. הוא לא היה עשוי, כפרץ, להלך על עצמו שכרון: לכך היתה עינו ערה יותר מדי ויותר מדי היתה חשודה בעיניו התעוררות חסידית. תשוקתו אל השיר היתה מתמדת. ואולם מציאות של ממש היתה לו רק מה ששרוי באור.

זה היה הצד הטראגי שביצירתו, שהוא, איש־הנגינה, שעולמו החיצוני היה מעוט־צבעים, מעוט־צורות כל־כך, היה מסתובב כל ימיו בחוג הנגלה הצר, בחוג העוני המפוכח, בעוד שמלכותו האמיתית היתה מעבר לכל זה. לפיכך הדיר הנאה מעושר עצמו, בעצמו עשק את עצמו – אהה, הוא היה חסר דבר אחד, שרק הוא מוסיף כוח למשורר. הוא לא היה מוקסם מעצמו עד הסוף מעולם.

מי שהכיר את פרישמן מקרוב, מי שהתהלך עמו וידע אותה מילנכוליה עמוקה, שהיתה תופסת אותו לעתים קרובות כל־כך, זה יודע שתכונתו, כפי שנגלתה לרבים, כפי שבאה לידי ביטוי ברוב דבריו, היתה ‘קלסית’ – שבעצם היה כל ימיו נמשך לשיאי היצירה העולמית. הוא ידע את אשר חפץ. ידע, שהכוח, השלימות, הם הליריזם האמיתי או ההגשמה האמיתית של האפיקה – במקום שהכל בא לידי ביטוי משוכלל, פלאסטי – שכליון נפשו של הדור ההוא – ‘להתבטא’, לצאת מתוך ערפלי מלים ומושגים, לשפוך אור על העולם. תרבות־המערב היתה לעומת ההפשטה היהודית, קודם כל, תרבות של ביטוי, של צורה. יצירתו כמתרגם, כמבקר, לא היתה בעצם אלא הצבעה על זה, שהמתוקנים שבמערב עושים. חפצו היה, כמובן, שהמלאכה תהיה נעשית בכלים עצמיים, ובמנדלי הרים על נס את ‘האמנות היהודית’ שלו, אבל בעיקר לא היתה זאת אלא הפגנה של המערב, שאת כוח הגשמתו השיג כיהודי ומפניו התבטל. זאת היתה שליחותו הגדולה, ואין ספק, שבזה ערכו החינוכי לדורו. אבל הוא עשה זאת על חשבון עצמו. היה בזה יותר מן המשיכה לעולם זר משהיה בזה משום חתירה לסגולת עצמו. בתוך־תוכו היה פרישמן איש יהודי, משוררו של עולם מנוגן, של מציאות רוחנית, בלתי־מוחשת. בעצם היה איש החזון. אפשר שהיה יותר ‘חסיד’ מפרץ זה, שעמו עמד במלחמה כל ימיו. יותר משנלחם ביסוד ‘האוונטוריסטי’ שבפרץ, היה מקנא בו, שהיה עז נפש ביצירה יותר ממנו, שידע ללהט את עצמו, להתגבר על המשכיל שבו ולהשיג בכוחו של בטחון כל זה, שהוא, איש הסגנון הנפלא והתרבות הגדולה, הרך והמעונג, נשא את נפשו אליו כל ימיו: לחדש את השירה העממית, למזג את יסודות סגנוניה השונים ולהפרות בה את היצירה החדשה. הוא, שהעביר תחת שבט הביקורת כל ניב, כל ניע שביצירתו, לא האמין במעשי־הלהטים של פרץ, באדם שיצר בכוח האמונה, בכוח ההעזה. מי שממעיט כל־כך לבטוח בעצמו, עוד פחות מכן היה עשוי, כמובן, לבטוח באחרים.

זהו מה שהשכין את העצב בעולמו, – מה שמיעט אותו, את עז־העט ורב־הכשרון, לעומת רבים, שהיו עניים ממנו בכשרון ובדעת. עינו היתה פקוחה יותר מדי – ולא רק על אחרים, כי אם גם על עצמו. רק ברגעים מעטים של שכחת־עצמו הצליח להרנין את אלם עולמו ולהינשא על כנפי הנגינה, להרחיק מעצמו ולקרוב אל עצמו; להגיע אל מולדת לא־ארצית זו, אשר שם פרחו גניו הנעולים. קטעי ליריקה ענוגים אלו המפוזרים כתלמים בודדים בתוך הפואימות בפרוזה שלו, היו הקסם הנצחי שביצירתו. מראות־חזון אלה, אשר צבעיהם לא מכאן, הם שהקסימו את ילדותנו, כציצי מסתורין לוהטים, שעקרו אותנו מתוך שממונה של הפרוזה האפורה ההיא. הם שטיפחו בנו את חוש הנגינה שנפגם בימים הרבים ההם, של ‘סתום חזון’. אלה היו איבּי־הליריקה הראשונים בשירתנו הצעירה – הבשורה הראשונה עלתה מתוכם. אורה הרך של תקופה משכמת היה שרוי עליהם, וחן נעורים, חן הבאות, נאצל עליהם. אבל כשבאו אלה, שלהם ניבא, נפסקה שירת עצמו.

זא היתה שליחותו שלו, ואפילו של פרץ: לקרוא, להזהיר לעורר את החדש – להיות מבשרו ומעודדו. ברם, אין בשורה בלי ראשית צמיחה, בלי ראשית הגשמה.

בבדידות־עולם זו התנודד כל ימיו. כל ימיו נזהר מעצמו ונאמן לעצמו. כה עברו עליו חייו הקשים והפורים. אכן במלחמה זו בא לידי גילוי כוחו המיוחד, עצמיותו המיוחדה. מי שנלחם עם עצמו, מזכה את מלחמתו עם אחרים – גם אם פגע, כמו בפרץ, שלא כדין.

ראיתיו בימיו האחרונים, באותם השבועות המעטים שעשיתי עמו בברלין. היה נעים אז כפלים לראותו מחודש, מלא־תקוה, כשהוא מכין את עצמו, עם שקיעת חייו, להתקפת־יצירה גדולה זו, שרק בגללה כדאי היה כל הסבל.

מי היה יכול להאמין, שלאחר שנה יבוא כבר הקץ לנדודים! חלומו לשבת באירופה, להיות קרוב אל מעיינות המערב – נתקיים, אבל השעה היתה כבר מאוחרת. בשעה שערך מתוך התרוממות־רוחו את דירתו הנאה ב’שדרות־הקיסר', היה כבר אכול־סרטן למחצה, והוא לא ידע. רק יומים לפני מותו, בשעת הניתוח, גילו המומחים שזה כבר לא היה עוד מתום בו. אבל הוא גם בימים האחרונים הוסיף לעבוד, הוסיף לעלות. כתב את המסה על רוזה לוכסמבורג, תירגם את ‘קוריולנוס’. עוד לפני צאת נשמתו שעשע את עצמו בתקוות על־דבר עבודותיו הספרותיות העתידות לכשיקום ממטתו; וככה נשא אל קברו את צמאונו שלא נשבר לעולם ליצירה – כוכב הפלאים האחד אשר קסם לו עד רגעו האחרון.

את המאמר הראשון על ברדיצ’בסקי פירסמתי ב“העולם” עם צאת ספרו ‘בערב’. הספר נכתב במגמה שלילית נפרזת, אך ביסודו הונח רעיון גדול, ועם כל הקיצוניות שבו הוא אחד החיבורים החשובים מבחינת ההבחנה האמנותית שכתב ברדיצ’בסקי. מגמה זו בעיקר הובלטה בקויה היסודיים בהערכתי שנכתבה לשם הספר הזה. ב’מאזנים' (ואחר כך ב’אמת הבנין') נתפרסם מאמרי ‘אחד־העם וברדיצ’בסקי’, והמסה ‘ברדיצ’בסקי כמספר’, באה כמבוא לסיפוריו המקובצים, שיצאו בכרך אחד על ידי ‘עם עובד’.

פתיחה

לא כאחד־העם, רבו ואלופו ואיש ריבו כאחד, גם לא כפרישמן שהיה אף הוא קרוב לו ורחוק ממנו כל ימיו כאחד – נתגלה לנו בתחילתו כלֵב הומה וכואב, שאל קולנו הקשבנו גם כי לא היינו תמיד אנשי בריתו. אבל רק לאט־לאט נתגלה לנו כמספּר גדול, כאמן אשר קווֹ נטוּי על מרחבי שירה ועקלקלות אדם. עקבנו בבחרוּתנו אחרי הפולמוס בינו ובין אחד־העם. בעומק הלב היינו עמו, רבן של ‘הצעירים’, אבל הואיל והיינו עוד בעצמנו עוּלי־ימים, היה מורא הרב, שלימות הרב, – זה שעל ‘פירוריו’ נתחנכנו, עלינו יותר. מצד שני היינו בעצמנו אמוּנים על ‘הסגנון המערבי’, ואף שאחד השלושה היה פרישמן, והוא היה הקורא הראשון לצאת ‘מן החומות’, היינו צמאים דוקא למה שבתוך החומות. כה הרבינו להתחבט בין שני המורים, הרגשנו ששניהם יתווּ את דרכנו בחיים וביצירה, גם ידענו עד מה נערץ אחד־העם המתון על ברדיצ’בסקי דוקא במתינותו זו, שהיתה גם, למרות כל התלהבותו החסידית, שממנה ינק כל ימיו, מסגולות נפשו היקרות ביותר. ה’מתנגד' וה’חסיד' – לאורם של שניהם היינו נאותים. ואין לצייר את יצירת הדור בלי מגע נפשי חזק עם שניהם.

ברם, גם בברדיצ’בסקי תפסנו קודם את האידיאולוגיה, שהרבה ממנה היה צורך השעה, תפיסת השעה, וכל כמה שהיה זה קול לבנו, מודה אני, שאת כוחו האמיתי לא הכרנו אלא לאחר שנתגלה לנו המשורר. לא בבת אחת הבחנו גם כאן את האמנות המקורית, את העצמיוּת הגדולה, החיטוּב שבצוּרה, שבסגנון, הכריע לזכותו של אחד־העם מן השורות הראשונות שקראנו ב’על פרשת דרכים‘. אבל עם קריאת סיפוריו הראשונים של מי"ב הרגשנו מיד, שכאן סוד הפריחה – שבהתלבטות זו ‘נפש חיה וממללה’. לשום איש לא סלחנו פגם שבניב, כשם שסלחנו לו. כמה שהיה מלא תוכן במאמריו הלבביים, היה נראה לנו אז כטירון לגבי הנובליסטן. בעצם היה הוא הנובליסטן האמיתי, ומלבד שלום־עליכם – הוא אולי המספר היהודי המקורי ביותר. הוא לא ידע את סוד הציור, כמנדלי או כש. בן־ציון: לא ידע גם את סוד הנגינה כפרישמן, את אמנות העיצוב של הסיפור העממי, שכל כך הפליא אותנו בה פרץ – בפרט ב’סיפורי העם’, פסגת יצירתו. אבל הריתמוס שלו היה כולו יהודי – שלא במתכוון; אחרת לא יכול לספר. הצמצום עצמו בא לשם הבלטה, ועם זה מתוך פחד מפני כל אבק להג. זאת היתה סטיכיה מספּרת. כשהוא סיפר, היה כל ציור מיותר, כל צבע מיותר – הלא הם נבלעו בסיפור והם גם ביצבצו מאליהם מתוכו. – בדמויות הנשים המופלאות שלו מעט מאד מן הכוח הפלאסטי. הסממנים גם דומים לעתים קרובות. אבל מה שהוא מספר עליהן מעלה את חינן ומעלה את דמותן. הוא חונן את האשה העבריה של דורו – איש מאתנו לא ראה לנפשה, ליגונה, לבדידותה, כמוהו. הוא מספר עליהן כעל אנשים קרובים, קרובים מאד. עוד ב’מחנים' וב’עורבא פרח' הראה צורת המטבע של האשה מזה ומזה. ברומן־הנובילה ‘מחנים’ כל הנשים עוברות לפנינו, ולכל אחת קבע צורה לא נשכחת. ומי ישכח את הדמויות במעולים אולי שבסיפוריו (אלה שקרא להם ‘רומנים קצרים’) ‘בית תבנה’ ו’בסתר רעם'?

לסיפוריו ניתן הכוח של ‘תעודות חיות’ ושל דברים שבדמיון כאחד. יש כאן דברים העושים רושם של זכרונות אבטוביוגרפיים או של דברי כרוניקה (כ’נידוּיה של מתה') ויש כנגד זה (כ’סיפורי תוגה', ‘סיפורי כפר’) רבים שהוא כאילו מעלה אותם ממעמקים לא שיערנום. חזיונות לב של משורר שרק לבו ראה אותם, כאב אותם, ואנחנו צוללים עמו בערפלי אימה, שעטפו את עולמו.

הוא לא היה נוטה לדברי אידיליה, כרוב משוררי הדור ומספריו. לעתים רחוקות היה משעשע את נפשו בבדיחה. העולם רובץ כבד על נפשו הרואה. גם אנשי הדור, שהתלבטו שם במקומות התורה שבערי המערב, עקומי לב והרפתקנים (כאנשים בסידרת ‘עמק רפאים’), – אנשים שירא את מגעם; מהם מעטים שלא היה להם שיור של אחיזה לא בעולמנו¹ ולא בעולם הנכרי, ושהיו אובדי לב ואובדי חיים באמת (כבסיפור המזעזע ‘הזר’); ויש להתפלא, שראה את כל אלה מרחוק, מתוך קרן־זוית זו של תורה ועבודה ששקד עליהן כל ימיו.

בבחרותנו, בעודנו עומדים ‘על הגבולין’ וביקשנו ביטוי להמיית נפשו, היו סיפורים כמו ‘מעבר לנהר’, ‘בדרך רחוקה’, ‘התגלות’ – כל אותן הרשימות שעליהן יסופר ברטט־שיר בסידרה הראשונה של ציוריו הקטנים, וידויי לבנו. ואף שנעורינו כבר היו אחרים, נדמה לנו, שאנחנו קוראים על חיי עצמנו. ‘מעבר לנהר’ העלה הד של פואימה, ואין לזכור סיפור זה עד היום בלי רושם של חויה אישית. והרי זה הסימן המובהק ביותר, שיש לנו כאן עסק עם דברים שבשיר.

ברדיצ’בסקי המספר מתגלה באופנים שונים, אף שהוא תמיד אחד. אפיקה זו, כל כמה שאינה מתכוונת לצורות מסוימות, היא תמיד בת גוון משלה, בת קצב משלה. פעמים היא נראית מקראית, פעמים מדרשית, פעמים אפילו רבנית; אבל טבוע בה תמיד חותם של דרך־סיפור עצמית, והיא עממית בה במידה שהיא מודרנית־סמלית. ברם גם סמליות זו אין בה שמץ אליגוריה. תמיד מפעם אותה יצר אפּי – רצון לספּר, בלי כל כוונת מכוון; ורק שהעולם נתפס כאן תפיסה רצונית. יש רעיון לכל הסיפורים יחד, משום שעין זו ראתה את הדברים, והיא כולה משתאה למראה. יען כי לא בתבונה תפרש, כי אם בעצם הראיה, – בעצם התמיהה. מה שמסופר הוא בגדר המציאות, גם במידה שהמציאות עצמה לא תמיד גורסת אותו. עולם זה הוא לכאורה מנוגד לשכל הישר, ואולם שרשו באיזה שכל נעלה משכלנו – באשר כך יהיו הדברים, ועצם הויתם כאילו משמשת יסוד לשׂכליוּתם'.

למה קרה מה שקרה לקלונימוס ונעמי? למה הסכימה האם האוהבת לשידוך זה, בעוד שידעה, כי גם קלונימוס לא יהיה מאושר בעזבו את הנערה, אשר למענו נוצרה? אין כאן תבונה, כי אין חירות המעשים. המספר רואה עולם נטול רצון זה, נטול חירות זה, והוא יודע שכך קרו הדברים, משום שאחרת לא יכלוּ לקרות; ואולי זוהי תפיסת האפיקן האמיתי: הוא עצמו משועבד למקרים שעליהם יספּר. אין בידו לשנות. המציאות שמחוץ לגדר ההגיון – חזקה מזו שבגדר ההגיון.

אין האסון בא דוקא משום שמהלך הדברים גורם לבואו, כי אם משום שהכרח הוא שיבוא האבסורדיות של הדברים קודמת לזו של שכל העולם, חורגת מרצונו של אלהים עצמו. יש כוח אפל, לא־מובן, לא־הגיוני, שהוא אורב לנו על סף המרחב. כלום לא כך הוא מנהגו של עולם? דוקא במקום שהאושר קרוב ביותר, מחויב המציאות ביותר, שם נטויה היד הרעה, המחוסרת דעת, ושמחה להשמיד.

ההתחלה הית המאבק ליצירה, מאבק לשירה. היסודות עלו מעורבים. מעין פובליציסטיקה, מעין פולמוס. אבל מאחורי כל זה כבר רגשה פריחה נעלמה, משהו בוקע מאפלת הדם ונמשך אל על. היה זה התום והעומק, שהרעישו אותנו. בתוך הסתערות זו התחילו מתגלמים פסוקים – ‘פסוקי דזמרה’. תפילה לנוער כי יתפלל על נפשו, על החיים שנכבשו בידי הכתב. ומעתה מלחמת עולם לו בכתב זה (‘מה צרים הם אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!’) ועם זה – הרי איש לא יחונן את הכתב כמוהו.

אכן, מה רחוק היה בסוף דרכו מקובלנות אלה; אז, בהבינו שעם שלם לא ישא את שם אלהים לשוא – בהבינו, כי נפש אדם טהורה אחת כי תימצא – תכפר על כל האימים, תדיח את כל צללי התוהו, ואם גם אין מנוס מהם.

אז ינסה לעצב את דמות מרים, זו שהיתה מרחפת לפניו על מיטת הדוי, שלא ירד עוד ממנה – דמות החמודות האחרונה.

החידוש שבתפיסת העיירה ביצירת ברדיצ’בסקי היה בזה, שהוא ראה את אסון יהודיה לא כמנדלי, – כתוצאה של ‘חטאת הקהל’. גם לא של חטא עצמם, כי אם היה מן הראשונים, שעמד על ההכרח, על אי־המוצא, על גורל עם שאין לו יניקה מן הקרקע, מן החיים – גורל שאינו יכול להיות אחר. אין זה עולם שאינו מתוקן, כי אם עולם ‘שאינו קיים’. ולפיכך אין לו תקנה. הפסימיזם של ברדיצ’בסקי, שהלך ועמק – בניגוד למנדלי שמעט־מעט גם קיבל פיוס, גדל והלך משראה (כמשורר וכיהודי) כי את שורש הרעה אין לעקור – שרק מהפכה גדולה בעצם היותנו עשויה לשנות מה. דוקא הוא, שלא הכריז על ציונותו, עמד על העיקר – ראה ברור, כי הצל הגדול נטוי על חיינו, כי הרוח אינו מספיק (כפי שהאמין אחד־העם), כי יש לשוב אל מקור החיים – להיאחז במשהו איתן, במשהו קיים קיום ממש.

מתוך אספקלריה זו ראה את ההויה הישראלית כמספר – ראה כי הכל נוע ינוע תחתינו, כי הכל מט, עשוי להתמוטט. לא הניצשֵיאנוּת היא שהוציאה מפיו את הקריאה לכוח, כי אם הרתיעה מפני רפיוננו, מפני נעילת השער אל הטבע, שאין בכוחנו לשברו. מחשבתו עצמה, עם כל הנימים האלגיות, המחלחלות בה, היא קריאה להתאזרות; לא ‘להתכשר’ לחיים, כי אם לקפוץ לתוכם, לשוב ולכבוש אותם. כוחו היה בזה, שבעצם לא הבדיל בין חומר לרוח. בסיפורו הקטן ‘הבודדים’ הוא מגלם את המציאות הישראלית בבדידות הכוח הגופני והרוחני כאחד: לשניהם אין מקום, צר המקום במיצר חיים־לא־חיים אלה.

כמשורר בן־חורין, שאינו כופף את המציאות לצד אחד – גילה בלי היסוּס, הבחין בעולם היהודי את כל העומק הטרגי, משהו ההולך ושוקע בלי הרף תחתינו. ועם זה האמין, ששם בירכתי אסיה הולך ונוצר משהו, שיש בו משום נסיון אחרון לצמיחת עולם יהודי חדש. ועל כן העלה דמויות, שבהן טרם נתפוררו יצרי חיים; על כן נזדעזע מפני ‘עמק הרפאים’ החדש, שגילה בסביבה המערבית, יען כי פה נתקל שוב ברוחות ‘דאזלין ערטילאין’, ועולם זה נראה מכוער שבעתים מן השממה שבעיירה. שם יהודי זקן, הוא יהושע־נתן, השו"ב דמתא, עוזב הכל ושב אל ביתו, נמשך אליו בכוח סתום זה שמשך את כולנו, ודמעות הנער המלוה אותו, הבוכה משום שעליו להישאר כאן, בעולם הגלות השומם, הן דמעות כל המלוים המיותמים, שאין להם תקוה לצאת יחד עם יהושע־נתן.

אכן, שני העולמות, מבפנים ומבחוץ, הטילו עליו אימה. בשניהם הבחין חוסר ישע וחוסר מציאות. רק את יהודי העיירה ריחם יותר – ידע כי גם בעלובים שבהם עדיין מפכפך מה, שיש בו עוד שיוּר חיוּת, בעוד שבריקנים ההם ראה אותם דרדרים יבשים, הנשאים ברוח, ואין מוצאי מים תחתם.

על כן חי בבדידות ויצר בבדידות, ואחד הפלאים הגדולים הוא, שמתוך כתלי בדידותו הגיע אליו רעש־הסרק מבחוץ, ועם זה הלך והתחזק בכאבו כביצירתו עד יומו האחרון.

דומה, שאין צורך להוכיח, כי בכל כוח הפולמוס והביקורת, שניחן בו, היה ברדיצ’בסקי כמעט מראשית התגלותו – קודם כל משורר. לכותב הדברים האלה אין כינוי זה מיחד את הסופר. פרוזאיקן גדול, לדעתי (לדעת כולנו כיום) – הוא ממילא גם משורר. השירה היא נשמתה החיה של כל יצירה. אבל יש מי שהוא בעצם מהותו משורר, שדרך ההסתכלות, הסגנון המוסיקה הנסתרת (גם במקום שהניב אינו חותר אלא אל הפרוזה) הם של משורר מלידה. ואפשר להגיד זאת גם בניסוח הפוך: כל משורר טוב הוכשר גם לפרוזה טובה. ומעטים הם היוצאים מן הכלל.

ברם, בכל כוח הגיונו וחריפותו מגלה ברדיצ’בסקי התנגדות, פעמים גלויה ופעמים נסתרת, ל’הגיון הפרוזאי', לסילוגיזם ככוח מכריע. לפי תפיסתו אין השירה, כמקובל, תוצאה של מצבים חיצוניים – חברתיים או פוליטיים. יש ‘גלגול נשמות’, ואוהב הוא להעיר, שבפלוני נתגלגלה נשמתו של אחד קדמון. גם בו עצמו נתגלגלה נשמה של בן דורנו ושונה בתכלית ממנו. כך ניתן לבאר, לדעתו, בואו של משורר גדול בשעת ירידת האומה: אולי מתעמקת התפיסה השירית דוקא על ידי הצרות, והמית הלב מתגברת דוקא בשעה שפורענות מתרגשת ובאה… הוא חושב בניגוד לבעלי האבוֹלוּציה, כי ‘עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפתחות עד קצה… כמו יתרוקן הטבע לרגע בבריאה כבירה, ועל כן הבאים תיכף אחריה כבר אין להם אותו הרוח החזק ואותה המתנה הגדולה’. זאת היא תפיסת משורר. הוא סבור, שכל דור מתחיל מחדש. ואין ספק, שיש גם ירידה אחרי עליה – על כל פנים, בתקופה הסמוכה לה. אבל חשוב לנו בהשקפה זו, שהיא הולמת את המשורר, תפיסת השירה כפלא שאינו חוזר. השגת המשורר כגורל (ברשימתו עמוקת ההגות ‘המשורר’): מבשרו ראה זאת.

אין פלא שגם בשעה שעמד ברדיצ’בסקי במערכה בכל חומו, היתה ההרגשה, שגם בקטעיו ה’פרוזאיים' – ואת לב רבים קנה בימים הראשונים דוקא בהם – באותו ניב נמרץ, שבו הביא לידי ביטוי את אי־המנוחה שתקפה את היהודי העומד על תחום החדש והישן, את העיקר אשר נשא בחוּבּוֹ, טרם גילה, טרם מיצה בהם. היתה גם אז ההרגשה, שלפנינו בעיקר משורר שלא יגיע לידי הבעה מלאה של עולמו בלי מראה וחזון. הוא גם כפובליציסטן, כלוחם, היה בעיקר משורר – אדם שיללת דמו קדמה למחשבתו, כל כמה שהיתה הגויה עד הסוף. ב’יגון הישראלי העתיק' שלו חילחלו געגועים על ‘מרחב עולם’, ועם זה, עמוק מאד, קינן בו ‘יגון השכינה’; והוא לא עזב אותו גם ב’צאתו למרחב'. התמימים רואים בזה סתירה, ואינם יודעים שאולי דוקא זה הוא סימן למלוא לב למלוא חיים. אחד־העם, השלם, שכל ימיו עסק בישוב ניגודים, היה בכל כוח כשרונו הגדול, נדון, לפי עצם מהותו, לצמצום. הפילוסוף הוא בעצם טבעו אסיר עצמו, כלוא בעוגה שעג לעצמו.

כלום לא זהו מה שמבדיל בכלל את הוגה־הדעות מן המשורר? זה שעוסק תמיד באיחוי קרעיו בעוד שתפקיד המשורר לגלותם.

ברם לנו היה אחד בשירה וב’פרוזה'. ברדיצ’בסקי הוגה הדעות, המבקר, איש המדע, היה לנו משהו בלתי נפרד מן המספר. גם כאיש המחשבה הצטיין בכוח של ניתוח חריף מאד, והפולמוס עם אחד־העם יוכיח. אבל חש, כאמור, שעולמו אינו מתכנס בנגלה בלבד, ולכן צמא לשירה, שהיא מאירה את הסתום (או מעמיקה אותו…). את עיקר תפקידו של המשורר הוא רואה בזה, – בכוחו לראות, להעמיק את הנראה, ולא להסבירו (אין כמוהו נרתע מהסברה).

מה שהכביד על לבו, הכביד על עינו ביותר, מורגש מבחינת הבליטה, מבחינת העומק, יותר מכל, ואולי ביחוד – בסיפור. אני מכוון הפעם את כלי הניתוח בעיקר כלפי יצירת החזון, הואיל וכאן – המצולה. כוחו דוקא ביצירה האפית, בתפיסה האפית. בה הביא לידי גילוי עולם יהודי נבדל, מקורי, עצמיי – תמצית נקיה של נשמת ישראל, של צער ישראל, שלא ניתנו להבעה אלא באמצעות דמויות חיות.

ואולם איני מסיח דעתי אף רגע, שלברדיצ’בסקי היו מחשבות מענות, – שגם בסיפוריו ההויה הישראלית, כהויה האנושית, נבחנת מצד הדעות, שהביא לעולמנו. דוקא משום שהיו מורכבות מאד, האמין – לא שנוח להתירן, כי אם להבהירן בדברי חזון; איני מסיח דעתי מזה, שהיה גם כמספר אדם רב־לבטים, שחד את חידת החיים מתוך חדוַת הגילוי ומתוך חלחלה שבלב כאחד.

מערפלי הנוער

במאבק לסיפור, שלא היה קל לאותו דור, בולטים אותם הדברים הקטנים, ברובם אבטוביוגרפיים, שמחברם קרא להם ‘מערפלי הנוער’. ואמנם רב הערפל מסביב לברדיצ’בסקי הנער, העלם, אף שבלב הערפל הזה נולד אור המשורר.

הקטעים הסיפוריים האלה הם בעיקר ציונים וזכרונות מימי הילדות והנערות, שנכתבו אגב התרגשות ובמקצת אגב בדיחות־הדעת. כאן ביטוי ראשון לתפיסת העולם, להתמרדות – גם זכרון לימי העוני, ליתמות המוקדמת, שהם מעמיקים את המרירות, אך מרחיבים גם את הדעת, מיטיבים את הראיה. אילו היו ימי הילדות כתיקונם, מי יודע אם היו טובים לטיפוח השירה והמחשבה, לגעגועים הגדולים על מרחבי העולם.

האב לא הקפיד עמו (אבי היה טוב־לב, התהלך ברוֹך עמדי ולא יסרני'). אבל היה רב בישראל, ולא חפץ שהילד יבלה בקריאת סיפורים ומעשיות של ספרי־נשים, אותם ספרי העם ביהודית־אשכנזית שהילד היה כרוך אחריהם. כלום לא הם נטעו בו את הקצב הסיפורי המקורי שלנו בשתי הלשונות? והילד ביקש בכל אשר למד, אפילו במשנה, דוקא את הסיפור. הציור החי של ‘שנים רוכבים על החמור’ היה העיקר, וההלכה טפלה. והוא, שכל חייו היו שאלת־תמהון אחת, לא הבין למה הבדילו בין תורה שבכתב ושבעל־פה, כשם שלא הבין את הקשר בין יהודי העיירה תשוּשי הכוח ובין הקנאים שנלחמו בגבורה כזו עם לגיונות רומי, שצרו על ירושלים. ומה מזעזע הרושם של הסיפור הקטן ‘בדרך רחוקה’, בו הראה מי"ב כי גם בינקותו היה אחר.

ברם, מאבא החסיד למד תום, נקיון הדעת, את ‘האחריות הרבה לבן־אדם עלי אדמות’. ממנו למד גם ‘שבירת היצר’ – למד לדעת שיש דברים שבקדושה, ובכל חייו אחריו, כמו ביצירתו, ניכרו עקבות השפעתו וטוהר נפשו. כל ימיו רדף את קטנוּת־המוח, את הטומאה המתעטפת בטלית של קדושה – לא השלים עם שקר ביודעים ובלא יודעים; בדק גם את עצמו בשבע בדיקות.

גם עין האם היתה עליו לטובה, ומה נפלאה היא השיחה הקטנה בין הנער, שדם אביבו התחיל עולה ומענה אותו, ובין האם, שהבחינה בחוש אמהי בסכנה: 'פעם דיברה אלי לאמור: 'אַל נא, בני! אַל תרחיק ללכת – עודך נער'' (‘בין השמשות’). כמה עדינות וחרדה בדיבור קצר זה.

והנה זכרון מן הימים שהתחיל ‘מקצץ בנטיעות,’ ולעיניו הבהיקו השורות של רנ"ק: ‘תדע ותשׂכּיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאותה אומה, הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחלת המחשבה אלהי האומה… וזה סוד, – – ושכנתי בתוכם’ (‘גויים ואלהיו’). הוא כולו נסער מן הרעיון שנתגלה לו, ואותה שעה הוא מקשיב לקול הקהל בליל שבת, הצוהל לפסוקי ‘לכו נרננה’:

הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו…

והם לא ידעו דרכי…

הוא מרגיש את מתיקות הסוד של ‘ושכנתי בתוכם,’ – וגם את ראשית הכאב של היחיד, שמחיצה מפסקת מעתה בינו ובין הרבים.

מתוך כל הרשימות הקטנות האלה אתה מכיר כבר את הלב ההוגה, את ההכרה שהקדימה, את ההזדעזעות שהקדימה. אין כאן מחשבה שבמנוחת־הדעת, חויה שאין פרץ בה. התום והסער ירדו בו כרוכים. בזה נבדל מבני הדור, שלא השליט שלטון גמור לא את השכל ולא את הלב.

בזה גם סוד מקוריותו כמספר יהודי. שההתגלות האינטואיטיבית לא נפגמה בו על ידי הניתוח שאינו פוסק. ואותה שעה הלב הומה את המייתו. שואל וחוזר ושואל, תמה וחוזר ותמה.

המשורר אינו מישב את הבעיות. מנת חלקו היא ביכולת להשתומם, לשאול, גם כי ידע שאין מענה.

וברדיצ’בסקי, גם כמספר, היה השואל הגדול.

רבים הם בספר הדברים, שמושרר מספר עליהם כאדם המדבר על עצמו. כלום יש יוצר שילדותו, בחרותו, אינן משמשות אחיזה נאמנה לשירתו? ובפרט למשורר כברדיצ’בסקי, שזכר ראשונות ותהה על הראשונות כל ימי חייו.

מן הדברים הטיפוסיים לחיי העיירה הוא הסיפור ‘אהבת נעורים’, שנכתב מתוך עצב ומתוך געגועים על הנערה, אשר הרנינה ביפיה את דמו הצעיר; ואף על פי כן נתן את משפט הבכורה לרעו, לאליקים זה שאף הוא אהב אותה, אף שבסופו עמד ונשא אחרת, ש’היה לה אלף כסף נֵדֶה במזומנים'. הרי זה סיפור עצוב, אך רגיל ביותר בהוי העיירה; אבל הוא כתוב ביד משורר, והלב כלבבו הומה לגורלה של נחמה, שהיא ‘עדיין ניצבת לפניו עמו חיה בתום יפיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות’.

ובספרו על חייה הנוגים, הוא כמתנצל שעמד מרחוק. ‘אני האמנתי תמיד כי נחמה רחוקה ממני ולא פיללתי כי יתכן שהיא משאת נפשי וחלקי היחיד בחיים; ובכן כי גדלתי והייתי לאיש הרחקתי נדוד ואעבור מדינות וארצות, וכתותי את לבי למשוררים ולחושבי עולם’. ובזכרו את נערותו, המה לבו לנחמה ולעצב חייה וידע מה היה לה – מה היה גם לו.

רק לב משורר נושא את אביבי חייו ויודע לספר עליהם בתוגה חרישית כמוהו.

הפליאו אותנו ביותר ‘היציאה’ ו’הבריחה', שנכתבו במאוחר, והם מספרים על כליון נפש הילד לארץ־ישראל, שסיפורי התורה והנביאים החיו אותה בלבו התם. על כגון זה יספרו מנדלי, ביאליק; וטשרניחובסקי כתב על כך אולי את החמוּדה שבאידיליות שלו (‘כחום היום’). אבל הסיפורים האלה הרעישו את לבנו, כמאורעות גדולים; מרעיש סיומה של הבריחה שיכול היה להיכתב רק בידי אדם כברדיצ’בסקי, שידע עד כמה האנשים מתאכזרים לבורחים שהוחזרו למקומם: ‘בעיר שחקו על משבתי, שבו החיים לארחם. ואשאר בגולה אבל ומנודה עד היום…’ בפסוק האחרון כל עומק ההרגשה ועומק הביטוי של ברדיצ’בסקי.

נכאים ראשונים

חידת עמו, שהסתכל בחייו מן המקומות בנכר שהתעוהו אלהים בהם, היתה נושאו היחיד בשירה ובמחשבה. בעוד שכאב את כאב בדידותו, ‘לבו נתון למשבר שבישראל סבא ולעצב שבתולדתו הארוכה’, ובטרם יקומו המעטים לקרב, לשחרור, הוא כבר רואה את עצמו כגלגול אחד העברים הקדמונים. ‘חי במצור ירושלים’, ו’בראש בריונים ילחם' ‘ונקם יקח – נקמות אלהים!’ עד כדי כך הוא, בכל מלחמתו לחיי היחיד, בכל העדינות שבתפיסתו, גם כולו יהודי קדמון, אדם אלמנטרי!

אבל יש עוד נושא יסוד: האשה, הוא מאמין בגאולתו על ידי האהבה. ואהבה זו צריכה להיות גדולה, אור אלוהי. אכן בשעת יאוש יראה את האהבה כהכנעה: ‘אם נאבה ללכת בקומה זקופה, גם לאשה לא נשתחוה. הצורך לבקש עזר בנפשות אחרות ובחיים של אחרים בא אך מבלתי יכולתי לעמוד בפני עצמנו’.

כך אורבות לו שתי הבעיות: האומה והאשה. ב’לבדד' מסומנת שאלה זו בקיצור ובעומק. חן התלמידה, בשבתו על הספסל מאחריה, יכניעו; ובחדרו, רחוק ממנה, הוא ‘יושב כמנצח’. אבל מדכאה אותו ההכרה, שבעיניה הוא ‘רק תלמיד בן־ספר’ עלוב, כי בעוד שהוא יודע את כל עושר רוחה ויוכל לשיר שירת נפשה, ‘היא גם בעושר לבבה אינה מאמנת’. היא גם את עצמה לא תדע'…

לאחר זמן, כשבגר יותר, ידע כי זאת היא האשה – שזה גם קסמה, שדוקא זהו העושר שלה: שאינה מכירה בו. אבל מכלל בעיה לא יצאה האשה, כשם שלא יצאה האומה. לתומה יכלה לבבו, וממיעוט הכרתה הוא נכוה. ב’לבדד', שאינו אלא קטע שירי, כבר מרומז לא על ‘איבה אשית בינך ובינה’, – כי אם על אי־ההבנה, על ההתנגשות והקסם בשל אי־הבנה, אי־התאמה זו.

ואולם בכל יצירתו, מ’בלעדיה', זו האלגיה של הררי האלף, בה קונן על ‘האי שופרא’, עד ‘מרים’, שחתר לחשוף את סוד חינה, את טוהר חינה, – האשה הגואלת מופיעה כקדושה. זה הסוד המתוק ביותר, שהעניקו לנו החיים. בזכות סבלה, כושר סבלה, אנו קיימים. ויש שהוא פוסק: ‘חוטאים אך האנשים, לא הנשים’…

אפילו בפסיביות, שאותה הוא מגנה, – סוד האשה הנפלא, חידתה המכאיבה ומושכת, ובקטע בן שורות ספר ‘בבית אביה’ שרטוט האשה, אשר קסמים באי ידיעתה את עצמה, שלא תדע גם את חלומותיה: ‘לה חלומות שעוד לא תדע אותם, נתיבות שלא ראתה אותן ועליהן היא מתגעגעת’. אפילו יפי עצמה ממלא אותה ‘פחד נעים’ – זה שמקפיא את רצונה ומרתק אותה למקומה.

למרחוק היא שואפת, – ובבית אביה היא יושבת'. פסוק זה נקבע בזכרוננו בימי הנעורים; ועם כל האירוניה הקלה היה בו משום רמז לגורל אחיותינו, – קינה על יופי יקר זה, שנידון ללא מעשה, ללא אושר שבמעשה.

ומרומז ברשימה קטנה זו עולם מלא – והיא האשה, אשר את שרטוטי אפיה נגלה בכמה דמויות אחרות ­(אולי ברוב הדמויות – ודוקא במופלאות שבהן) של ברדיצ’בסקי.

כי מעטים הבינו לנפש האשה, לשירת האשה, כמוהו.

לאדם בעל חלומות ולטמפרמנט לוהט כאחד היה ברדיצ’בסקי בטרם חזק בו איש האפּיקה, כפי שנתגלה אחר כך במיטב יצירותיו בימי הישיבה בנכר. כל ימי חייו החזיק בדעה, שיצירה ליבּא בעי – שהלב הוא הרואה בטרם תראינה העינים; בפרט בימי הנעורים, שהיו רבי חלומות ורבי תוגה, וים החיים היה סוער עליו; והיאוש אחז בו כבמלקחים. אותה שעה הליריזם בלבד היה עשוי לתת לו רווחה.

מערפלי התקופה ההיא מאירים עד היום דפי ‘מעבר לנהר’. בסיפור אבטוביוגרפי זה בלבד מורעדים כל מיתרי הנוער של ברדיצ’בסקי. האוהב ושונא, הנלחם עם האנשים שהחריבו את עולמו, שהפרידו בקנאתם בינו ובין הנפש האהובה. המשורר נתגלה כּאן ביכלתו לצייר את שלות האושר, את התרפקות האשה האוהבת שאין לפניה אלא אהבתה והיא מתחננת לפני בעלה הקורא לסער: ‘אין אני רוצה במחשבות ובספרים, אשר הם מסיחים את לבך מאתי. מדוע לא תספיק לך אהבתי?’

יש בסיפור זה קטעים שיריים, שסוד קסמם בעיקר בשפע הנפש, באיזה תום סיפורי, שאין דומה לו. הנה ליל חג. שלוה ואור ‘בלילה ההוא ככלה בנעוריה היתה רעיתי בעיני’. אילו צלילים דקים הומים בלבו. יודע הוא, שבלי הנפש האהובה הזאת יאבד כבחלל ריק. אבל הוא נאמן לעולמו הפנימי, לתביעות הלב האחרות. הוא מתאכזר לה. מתאכזר לעצמו. הוא מוכרח לשבור את האזיקים ששמו עליו – והוא עוזב עולם זה, נפש חביבה זו. אנוּס לעזוב ורוצה לעזוב. ‘מדוע שמו חחים בדעותינו? מדוע אוסרים עלינו את החיים?.. רק ספרים כתבו, ספרים רבים כתבו בכל דור ודור… אבל אין אני מאמין בהם ובספריהם… אין אני מאמין בכל!..’ 'כמה מזכירה קריאה אחרונה זו את דברי ההטחה של קלונימוס (‘קלונימוס ונעמי’). שוב נתקיים: אין משורר מספר אלא על עצמו.

ברם פואימה לא גדולה זו על המלחמה האחרונה להשכלה, לחירות ומלחמת האדם לנפשו, הרעישה את הדור בזוך ניבה, בשפע נפשיוּתה. לדורנו היתה זו שירת העזיבה ויגונה, והיא כאן נסתמלה בפרידת הלב מאביב אשרו, מעצב ילדותו – היתה כולה מערבולת של אהבה ואיבה. מי ישכח את הרגעים בהם עזב האדם לנצח את כל מה שלבו היה דבק בו והתקומם לו. ‘אני שם פני אל הבתים הישנים, הנושאים בחיקם את כל הספרים, האמוּנות והמחשבות, שהיו לי לרועץ, שגדרו את הדרך בעדי ובעדה…’

‘אל נקמות! אל נקמות!’ – נפלתי על פני ואבךְ…'

‘מעבר לנהר’ היא שירת נעוריו של ברדיצ’בסקי – מעין פרילודיה לכל שירת חייו. כאן הקסם לא בביטוי הפלסטי, לא באמנות הסגנון; כי אם בסער הלב – סער ליל אביב, המבשר את הצמיחה הבאה.

משהו מקביל, אם גם פחות מילודי, הוא הנסיון האבטוביוגרפי ‘בין הפטיש והסדן’ – המשך הלבטים, העמקת ההכרה. ראוי היה סיפור זה בעושר מחשבתו, במה שמרומז בו למקוטעים לשמש חומר ליצירה רבת־היקף, לוידוי חיים גדול, על נדודי רוח ונדודי גוף ש’העוזב' נדון להם. אבל המחבר צימצם את חזונו בשפעת רעיונות ורמזים, שנתמלאו תוכן אפי ביצירותיו הבאות. כמו שהוא אין ‘בין הפטיש והסדן’ אלא פתיחה לשירה, והיא מטילה כעין אור חידות על הויה מלאת חרדה – על דעות מנצנצות, שהלב טרם כבש אלא מקצתן, אף אם יש לעמוד על העיקר שבהן גם לפי מכיתותיהן.

כאן כבר לא עצב ה’עזיבה', כי אם תהייה ראשונה, תהייה גדולה של נודד שגלה מעל שולחן אביו, על כל הטלטלה שטולטל באין דרך, באין אור לנפשו. עד מהרה נוכח, כי תפארת אמיתית ותפארת מדומה זו שבנכר, לא תתן ללב כופר האדמה, אשר נולדנו עליה. ‘אויר מולדת יושב בסתרי נשמה’ ובלעדיו לא תהיה לנו מנוחה לעולם. ‘המקום אשר בו יעזוב אדם את רחם אמו ויפקח את עיניו להביט על סביביו, נושא הוא בחיקו וברחשי לבו, כאשר ישא את זכרון אביו ואמו כל הימים’. והלב המתמרמר, אשר שמח כל־כך לעזוב את המחנק שבמקום צמיחתו, מגיד עתה בכל חומר הביטוי: ‘האיש אשר יעזוב רגשי נוער אלה, ישכחם ויסירם מלבו, נפשו בת בליעל היא, או אין אלהים כל מזימותיו’. באין זיקה לאור הילדות, ‘אין אלהים’. כך גדלו געגועיו על אותו עולם, שניוול את נעוריו, שהקיא אותו לשממת נכר!

אף על פי כן אין זה וידוי של ‘בעל תשובה’, המלמד זכות על האנשים אשר עזב. שמה לא ישוב עוד. הזעם מחלחל בכל הוידוי הזה, ובכל האור העולה משם. הוא יודע שלעולם ההוא אין תקנה, אבל אינו מאמין עוד גם בעולם האחר, ולכן צר כל כך על העזוב.

‘ארור היום, אשר בו צררה אותי ההשכלה וגדעה את היער, שגדל בי, עם יערות הדורות’. יודע הוא, כי היתה זו אחיזה שנשמטה מידיו ואין במקומה אחרת. וההשכלה היא שהשמיטה אותו; והרי גם בלעדיה ההויה מדולדלת: הכרח היה שתבוא במקום ההולך. כלום לא זהו פתרון הלבטים – ששני העולמות הכזיבו.

חשבון־הנפש הוא, השתוממות הנפש: ‘למה נוצרתי? מה אני עושה עלי אדמות? הוי, זעם החירות! הוי, עולם בעל דו־פרצופים!’ הנה שני החופים מתרחקים והולכים ו’במה יפדה את נפשו והיא בשביה?' על כל השערים דפק, בכל ‘האורים והתומים’ של הפילוסופיה, של השירה, שאל. ולא נענה. ‘משוררי עולם ומבקשי נתיבות עומדים על דרכי, ואת החידה לא אבין’; ‘הקיץ יגדיל תמהוני וירחי חורף ירבו את בדידותי…’ בדידות. עייפות ממחשבה שאינה נושאת גאולה לנפש. ‘לא עברתי את הירדן, ועייף אני. רבות ביקשתי בעולם, ומה עלתה לי?’

כל הפסוקים החריפים, הפזורים בוידוי מעורבל זה, אינם עונים על שאלה אריכתא זו, אינם פותרים את חידת חיי המשורר, כי אם את חידת יצירתו – ביחוד, את חידת יצירתו המאוחרת, אותה הרגשת העיורון שבעולם, שהלכה והכבידה עליו. יותר ויותר.

אכן מתוך קטעים מסוערים אלה יאיר גם שיר של יום: ‘בלכתי לשוח עם אחד מרעי בעיר הבירה, ופתחתי לפניו סגור לבי, תשובה אחת בפיו: נלכה אל ארץ אבותינו וירשנו אותה!’ אותה שעה סר יגונו. הנה נמצא הפתרון. היחיד מפנה את מקומו לכלל ‘מה שהיחיד אינו יכול, הציבור יכול. מה שהנשמה דובבת, יהיה לקול תרועה. נלך ונעשה, נלך ונעשה’.

אבל כל מה שיראה מסביב, מעיד כי אין לב הכלל שלם עם הרעיון. העם חפץ בשממון שבנכר; והוא פוסק: ‘העם ייבּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד!’ אך הוא שומע רק את המדברים רמות, והאש שוקעת, שוקעת.

נדמה לי, כי אין יצירה שהשפיעה על ברנר המתלבט יותר משברי אבטוביוגרפיה זו, שעם כל אי־ההתאמה שבחלקיה אין מראה כמוה את עולמו המרוכז – את כל מבוכת נפשו של ברדיצ’בסקי הצעיר.

אני מבליט כאן רק דמויות בודדות, קוים בודדים, למען לא תחרוג מלאכתי מתחומיה; ואנוס אני לדלג על כמה מערוגות גנו. ודאי שיש משהו משותף בדמויותיו, – האמן דבק דוקא באלה, שיש בהן כדי להשלים את אלה שכבר נזקק להן. ואולם הרבה כאן מפולג, נוטה לצדדין – קיים בפני עצמו. בדרך כלל, קרובים לו המסוערים, – כן, בסער נפש סוד תפיסתם של החיים, של בני־האדם. כמה פעמים הוא מעלה את בני הכת הברסלבית – אלה שעומדים על משמר עצמם, כמרגישים תמיד את הסכנה הקרובה. אלה שקרדום חד מוּנף כלפי עצמם, כלפי יצרי עצמם, שאין מפלט מהם. תפילה אין בה ממש, אם אינה מרעישה את העולם, אם אינה עוקרת את האדם כולו מן החולין, מקרירות הדעת של ההויה. ‘נתן נטע היה מתפלל בסערה ובשטף כאיש עוקר אילנות… כל מעשיו לא היו תוצאה ישרה מתכונתו וממהלך לבו, כי אם היו כמצודה בנויה בו מול האויב הפנימי’ (ארבעה דורות'). האדם הוא נפש חיה כל זמן שהוא עולה בלהבות אש. האהבה עצמה, בפרט אהבת אלהים, אינה אלא אש בוערת. ‘בערב שבת, עם חשכה, כאשר דברי שיר־השירים נשמעו מכל בית יהודי, באה בלב שאול התלהבות שאין למעלה הימנה. את דברי השיר היה זורק כלהבות אש, ויהי מתרוצץ בחדרו כמשוגע’. ככה השיג את שיח האהבה הנלהב בין הקדוש ברוך הוא ובין כנסת ישראל.

טיפוסי הברסלביים משכו אותו כאיזה צל כבד, שמאחוריו מסתתרת שמש גדולה. כמשורר נמשך אל התהום, שרק בה שמורים שפוני־טמוני נפש האדם, ויקרו לו, מאידך גיסא, ‘השוקטים’, שמהם יבורכו בחיים. ‘בימי הקיץ בצאת הקטנים וכל בני הבית עסקו במלאכתם, והיא ישבה לבדה בחדר־הביאה על התפירה, ירדה עליה דממה מוזרה – צערה וגעגועיה של עיר שלמה, של גזע עתיק, והעולם דיבר אליה בקול, אשר רק המשוררים הראשונים שמעו כמוהו’.

כך על תחום הדממה והסער דיבר גם אליו עולם ה‘. ידוע ידע, כי יש דממה מקפיאה ויש דממה ששירה עמה. מעברים שונים בא אליו, כלכל יוצר רב כוח, קול ה’.

במשיכתו לאנשים בעלי יצרים היה הרבה מן הגעגועים על יהודים עזי נפש, מלאי דם, המחוברים אל החיים, אולי משום שראה בהם שרידי קדומים של האומה, אשר יקומו פעם וישנו את פניה ויכשירוה לקיום חדש, להויה חדשה. הם לא נפסלו אם גם לא הצטיינו במעשים טובים, ובלבד שדמם יהיה טוב, ומאוייהם שלמים. ודאי שלא ראה בקצבים שב’פרה אדומה', זה הסיפור עז־המראות, יהודים למופת, וקרובים ללבו היו אנשי ‘העובד’, ‘ההלך’, ‘מדרך אל דרך’, שלא נהנו מן העולם הזה והיו מהלכים כל ימיהם בצדי החיים, בהסבם את עיניהם הכשרות מן השולחן המלא מנעמים. העצב שבחייהם נבלע באור אשר זרעו בענוות נפשם, ברחמיהם הרבים, – בזה שהעמיקו להכיר את ריקות העולם בלי מעשים טובים. אין עד היום לקרוא את הסידרה ‘אישים’ בלי התעוררות לב, ואפילו בלי איזו קנאה באנשים, שהשיגו את עלבון החיים בלי פילוסופיה, כי אם באיזו חכמה חרישית, בהתבוננם אל נפשם פנימה, ועל כן ביקשו משענת־מה במעט הטוב, שהשיגה ידם להביא לזולתם, או בבטלם את כל הנאה לעצמם.

הרשימה הקטנה ‘ההלך’ מזעזעת, מראה עד כמה הילד תפס את קדושת נשמתו של אדם זה, שביקש כל ימיו ולא ידע מה – שברח מאיזה רעיון, שרדף אחריו ושלא ראה פתרון לו.

אין מספר לאנשים המוזרים, שהמשורר נתפס להם אולי משום שהיו שונים מסביבתם, מפני זרותם להם – משום שהיו נתוקים מן האדמה. באשר את לבו לקחו רק אלה שהלכו ‘מדרך אל דרך’, שלא מצאו מנוח לעולם, אלה היו אנשי בריתו האמיתיים.

רומנים־וידויים

כל כמה שהיה מספר, שעינו נקבה אפלת העולם, אין למוד אותו במידת האמן הרגילה. הוא היה משורר בן־חורין, אמן שאינו כפוף לשום צורה מקובלת. עינו מיטיבה ביותר לראות מתוך דמדומים. הוא תופס את הדברים, את הפרצופים, לפעמים כצייר – לא לחינם נטה בנערותו אחרי אמנות המכחול, אבל בעצם אינו אלא מעלה את דמויותיו מתהומה של ההויה. הוא אינו מחקה את הטבע: הוא יוצר אותו. ‘גילוי וכיסוי’ עולים אצלו בקנה אחד. גם בבליטה הגדולה, כוחו להבליע יפה ביותר. העיקר אינו תמיד מה שנראה לעין. העולם מתגלם במשהו, שעלינו ללכוד אותו ברגע גדול, כמו לאור הברק. וכוחו של ברדיצ’בסקי בתפיסה רומנטית זו, שעם זה אינה ערטילאית כל עיקר. פעמים הוא גם ריאליסטן יותר מדי. ברם, ריאליזם זה אינו משועבד לנראה, לפירורי הדברים. זוהי מין הויה משומרת – תמצית העולם הממשי. כוחו ברוח, המרעישה את המציאות. רק מציאות מורעשת כזו מגלה את צפונותיה וגם את בקיעיה. גם כי יתאר את הדברים, אינו חותר² להראות, כי אם לעשותנו שותפם לראיה.

הוא, המשורר האלגי, מתגלה בבהירות התפיסה עוד בסיפורי האהבה הראשונים (כמו במחנים', ‘עורבא פרח’(. גם בהם, בהיותו עדיין עומד ומתודה, אתה מבחין ביכלתו להינעץ בכוח (אגב האירוניה על עצמו, הקטרוגים על עצמו) בלב הממשות עצמה. שני הרומנים הקטנים האלה, כל כמה שהנעימה הלירית משתלטת בהם לפעמים יותר ממה שהוּתר למספר, לא די שלא נתישנו – הם עוד כיום מודרניים בחריפות התפיסה, בחריפות הביטוי, בשלימות הדיאלוג.

ביחוד יש ב’מחנים' כדי לגלות את רמת־האמן, שהשיג ברדיצ’בסקי בעודנו נאבק ליצירה האפּית. רומן קטן זה, שהרעיש בזמנו את הדור, הציג לפנינו דמויות – לא רק ‘ליריות’, – שנתרשמו בנו לכל ימי חיינו. הדוויג זו, היפה ואינה יודעת ביפיה; האוהבת, ואינה יודעת באהבתה – היא דמות הנערה, אשר בה נתגלמה האשה בעצם תומה, בעצם כשרונה לאהוב, בניגוד לגבר, המבקש חשבונות, הירא את אהבתו. הדוויג מלבבת את מיכאל בזה, ש’רחשי לבבה אינם דברים השוכנים באיזו קרן־זוית שבנפשה‘; ש’נפשה בכלל אינה מופשטת’. כל מהותה היא רגש בלבד. זה הצמאון לטבע חיבב אותה על מיכאל, שאותו מענה חקר ‘הדבר כשהוא לעצמו’… אמנם בהבחנתו הגדולה הוא תופס ש’המאור שביופי יחסר לה. יחסר לה כליון הנפש – כל אותם הגעגועים של צער, בשעה שלבנו לא ידע שלו ויבקש לו נתיבה…' הוה אומר: חסרה היא דוקא זה, שבגללו היא יקרה לו כל כך – חפץ היה שיהיה בה משהו מזה, שיקרב אותה אל מהות עצמו… צר לו שלא ירשה מדם אביה היהודי מה שקרוב לו ביותר; ובכל חינה עולה ממנה לפעמים ‘הד נפשי זר’. אף על פי כן, מה שהיא אחרת, – זהו הקסם שבה.

כן, הוא אוהב אותה. אוהב כצעיר יהודי תמים וחושב, ואוהב אותה כמשורר. ברם, הרכב נפשו אחר: ‘על גדות המחשבה נולדו אצלו ניצני השירה’. ‘הוא שומע על קרקעית המחשבות מעין המית רגשות’. ובכל זאת יודע הוא שרק עם הדוויג הוא מסוגל לעזוב גם את חיי התרבות – לשוב לטבע, להיות לעובד אדמה. הדוויג מושכת אותו מעצמו כמחבוא מסערו, כפינת ההצלה; וכאשר אבדה לו בכשלונו המוסרי, – הוטל שוב אל עולמו ואל תהום מדוויו. כשלון נעוריו היה זה, כשלון אלהיו.

מיכאל הוא אותו ה’עוזב', זה שנשבע בברחו מצללי העיירה, שלא לשוב אליה לעולם. ואמנם לא שב, אך הוסיף לחיות בה כל ימיו; כי העולם שאליו נמלט היה עני בלב, עני בצער, – בצער זה שעמו נלחם ועליו חי.

כאמן גדול מתגלה ברדיצ’בסקי ב’מחנים' ביחוד בתיאור הנפשות ה’קטנות'. צורה בולטת היא מריה־יזפה, פולנית אצילית זו, שתבונתה מכסה גם על שנאת ישראל, המקננת בה. היא מנחשת, שצעיר יהודי זה הוא לא רק בן־טובים, כי אם נוצר גם לגדולות. נעימה לה ליחסנית זו ההתקרבות שבין ‘שכנה המלומד’ ובין הדוויג, והיא מטפחת יחסים אלה בחכמה ובזהירות.

בקוים מעטים ובולטים שירטט את דמות שטאַשה, חברתה היפה, בספרו על הביקור של מיכאל בביתה; והנסיון האירוטי שהתגברה עליו מפני איזה רגש אחריות כלפי צעיר טהור־לב זה, יסופּר בחן רב ותבונת הנפש.

אפילו את לוטה, כובסת זו, שהוכרחה מפני עניותה למסור למריה־יזפה את הדוויג בתה שנולדה לאב יהודי שעזב אותה לנפשה, עטף באיזה אור ענוה; ועל הסיפור הריאליסטי הזה, גם על החטא, מרחפת איזו תוגה חרישית. כאן – עומק האופק של שירת ברדיצ’בסקי כולה.

הנה ברדיצ’בסקי בלבלובו הראשון, וגם בבגרות תפיסתו – בה היטיב לצייר את שאר הנשים; ביניהן גם את האשה שנכשל בה. הנה צעיר יהודי, שנפשו לא נכתמה, שחפץ לעקור את עברו שכל כך המר לו, והוא טרם ידע כי הכשלון האורב לנו והוא צפון בקרבנו, נעלם גם מעצמנו. הקסם כאן הוא התום שהביא מן העיירה, בו יקח גם את לב הנכרים, ובו מרגישה קודם כל הדוויג, שהיא לפי מוצאה המעורב הקרובה לו ביותר; והיא, לפי סגולות נפשה, גם מוכשרת להעריך את העושר, השמור ביהודי מופלא זה, שכל מה שחי בו אומר עצב ואומר שירה.

פסיכולוגי יותר, אף כי לא אביבי כ’מחנים', הוא ‘עורבא פרח’. אכן גם כאן הוידויים, ‘הלקאת עצמו’, עדיין מרובים; וגם כאן הוא עדיין חותר להשגת עצמו בדרך המיוחדה לו. השאלה המציקה ביותר היא: מה היא אהבה ואיך נכבשנה. מרגיש הוא את כוחו לאהוב, ‘מבין את רוממות האהבה’, ומי היה יודע עוד כמוהו לשיר את שירת האהבה הגדולה, אך נבצר ממנו לדעת, להכריע: ‘זאת היא הנערה, שנוצרה בעבורו’…

בודד הוא, והבדידות מכבידה על לבו, בעוד שהוא מודה שזאת הבדידות מילאה את לבו גם איזו יהירות. טרם ידע כי האהבה היא קודם כל הכנעה, קבלת הדין וצידוק הדין. ואמנם כשבאה רחל, והוא האמין כי ‘זאת היא’, הוא נכנע לה. וזאת היתה הטעות המרה. הוא מתענה בקרבתה. חומד אותה, ורואה בכל זאת כי היא רוצה להית נאהבת ולא אוהבת. ‘גם היא ידעה שאיש קרוב לה, אבל לאיש הזה לא תוכל להיות הכל’. כאן כל המסובך שברומן זה, שלבטי הנפש נתפסו בו בתום־לב ובדקות רבה כאחד. היה ברור כי היא משתמטת: ‘לנתק הכל חפצתי, בראותי כי תמיד היא משיבה לי על דברים שלא שאלתי אותה – ולהיפרד ממנה לא יכולתי’.

האוירה אינה אגדית כאן כל עיקר. זהו סיפור על אהבה ש’הצד השני' לא נענה לה. רחל שונה מהדוויג תכלית שינוי. היא אורגת בערמה את רשתה – יודעת כי האיש כרוך אחריה גם בעוד שגלוי לפניו כי לבה לא לו. כאן אונאת עצמו של הגבר האוהב מתוארת בהבנת אמן גדולה. הוא רואה ואינו חפץ – גם אינו יכול – לראות עד הסוף. זהו תוכן הסיפור, הגומר בקריאה אירונית של אדם שנתפקח וראה את עצמו בן־חורין מאהבה טפלה זו – רואה לבסוף שכל זה לא היה אלא ‘עורבא פרח’. הרי זאת סטודיה פסיכולוגית של אהבה כוזבת, שנכשל בה אדם צעיר ותמים, שהאמין באשה כי תביא לו גאולה, וסופו שקילל אותה קללה נמרצת (‘ארורה את, ארור יפיך ותומך; ארורים תומך וקדושתך… ארור היום שראיתיך, ארור היום שהקדשתיך – – שבו טימאתיני בקדושתך’ וכו').

הכאב הנפשי המפעפע במשא־האיבה הזה מגלה את ברדיצ’בסקי הצעיר. כמתק החלום כן היתה מרירות היקיצה.

היתה זאת ‘תחנת־נסיון’ לאהבה, שיעור מר. עם התום צפונה בה חכמה רבה; הכרה שבאהבה גם על החכמה אין לסמוך. ‘עורבא פרח’ היה תחנה כזאת גם למספּר, – דרגה גדולה בהשגת החיים, בהשגת האשה, שאין אדם מכיר אותה אלא אם כן נכשל בה.

מעמק רפאים

ימים עברו עד שנתפזרו ‘ערפלי הנוער’, ואף שהאמן, העין הרואה גם מחוץ לתחומי בעליה, נתן את אותותיו בכמה מיניאַטוּרות (כ’בבית אביה' ועוד) והוסיף כוח ביצירות בעלות ההיקף ‘מחנים’ ו’עורבא פרח', הנה היה זה המשורר המספר בעיקר על עצמו, למען הקל את המועקה, הרובצת על לבו. רק לאחר שהשיח את מה שהיה לו, הוכשר לספר – כבש את האמנות האפּית, שהיא פרי הסתכלות בעולם מבחוץ: ראה את בני הדור, שנזדמנו לו בהימלטם או בבואם להנאתם ממזרח למערב. ראה – ונזדעזע; ואז כתב את הסידרה ‘מעמק רפאים’ – העלה אנשים מבולבלים ביותר או קופאים ביותר, נעוי פנים, נעוי לב, שרובם לא הוכשרו לעבוד, לא הוכשרו ליצור, בעוד שפיהם מדבר רמות; ראה את אלה שלא הכירו בצערו, שהתימרו בקלות השגתם, ברפיון רצונם לכבוש את המדע, לכבוש את האהבה, בלי צער של תורה, בלי צער של אהבה. בני כת גדולה ושוממה שאהבה היתה להם מקור שעשועים קלים, ולמדע של ממש, לכל חומרותיו הגדולות, לא היתה להם כל זיקה. סקר את ‘עמק הרפאים’ הזה וחרת בקולמוס מר (ובאירוניה חיצונית קלה על הרוב) את הפרצופים העלובים האלה, אשר גם אהבתם גם שנאתם נבעו ממקור חרב, למען שים זכר לדור־תעתועים זה, שהעמיד מורים, מטיפים, ריקי לב; ליהדות זו, שהסתפקה בערכי שוא, בתורה מכוערת ובכלי מכוער. הספר ‘מעמק רפאים’, שביסודו מחלחלת הסטירה, מגלה את איש־המוסר שבברדיצ’בסקי, שנפשו סלדה כל כך בכיעור האנושי, בחוסר ההשגה על חיים נעלים, על יצירה נעלה, בה במידה שגילה את איש־הנובילה המובהק, בעל התפיסה הקולעת, מי שנמשך בחמדה אחרי פרצופים מוזרים, בידעו כי דוקא במאורע המופלא ממנו ביותר טבועה המציאות הריאלית ביותר, המתמדת ביותר. כך הסיפור ‘בעד החלון’ מרמז על אירוטיקה שהיתה כבושה ימים רבים והתפרצה בצורת טירוף בבת אחת, בחשפה את היצרים הנסתרים, שגם בעליהם לא ידעו בהם.

ברם, לא המוסר המקובל שנפגם כאן מקור ההתפלצות, כי אם דלדול הנפש, מיעוט כשרונה להתעורר, לכבוש את לב האשה כיבוש שלם; הסתפקותם של חיורי־הדם בהנאה קלה, מתוך הכרה יהירה של העלובים, שהם ‘נאהבים’, בעוד שנוח להם לשמור על שלותם וקרירות־דעתם. זוכר אני אחד הסיפורים הראשונים מסוג זה (‘שתי שנים ומחצה’), שהביאני לידי התפעלות מרובה בשעתו כשנתפרסם באחד מ’לוחות אחיאסף‘. דוקא באירוניה קלה זו שבה הוארו הנפשות כאן ניכרה בינת המספּר, יכלתו לתפוס אגב שרטוטים מהירים אנשים חיים. בית זה, שבו מצוי שמואל, – שלוש אחיות בו, שהבכירה אמנם נשואה, השניה ארוסה וה’אובייקט’ לאהבה היא הצעירה, הפנויה עוד. אף־על־פי־כן, ‘הוא קרוב בחוּבּו לשלשתן’. ברם ‘האהבה אצלו היא רק ביטוי של צער, מין התרוממות על שאר האנשים…’ והיא, דבורה, שאליה מכונים לכאורה רגשותיו, ‘אינה יודעת כלל מה זה צער, הכל פשוט בעיניה’. ברור, שכלום לא יצא מזה; ואמנם יום אחד נמאס לה משחק ריק זה והיא עומדת להינשא לאחר. ‘הגיבור דנן’ מקבל פתאום מן המשפחה הודעת־אירוסין של דבורה – ולאחר שתי שנים ומחצה שלא קרה בהן דבר, מובן שגם עכשיו דבר לא קרה… ‘לבה של דבורה אינו חם כלל’. ואולם לבו של ‘האוהב’ מת. אחד הלבבות המתים, שהעלה המספר ב’מעמק רפאים'.

מסוג זה הוא ראובן לבית דוד (‘זו בצד זו’), שהוא אוהב את לאה לבית רסקין, משום ש’בשערותיה האדומות היתה נחמדה לפרקים ומפני שידעה שפת עבר‘. והוא גם חומד את ‘העלמה אולגה’, שנזדמנה לו, ואף שלבה כבר נתון לאחר, הוא בא אל ביתה, ו’השעה הזאת היא נעימה לו מאד’. ויש עוד שתי אחיות יפות ‘מבנות כת המקרא’, וראובן אינו שואל לעצמו: ‘במי יבחר’. הן ‘יבוא יום וילך לחו"ל להשתלם בלימודים וכל זה יהיה נשכח’. ויש עוד ‘נערה ליטאית, שכבר אהבה עשר פעמים וראובן לה האחד־עשר’… ויש עוד ועוד. כל ה’אהבות' האלה במספר תבואנה, ואין הבדל בין אהבה לאהבה. ואולם מבהיל או השממון העולה מתוך רשימה חטופה זו. מה שהובלט כאן ביותר בחטא הוא הלב הכמוש, שאבד לו כושר האהבה, כאב האהבה.

ויש שאחד (כגיבור ‘השמועה’), שהנה עלה לבבו, עלו חייו באהבו את אלישבע, ולא ידע לכבוש את לבבה, כי לא היה זה הלב אשר יאהב, וכלעומת שבאה כן הלכה; ואז לא היה טעם עוד לחייו. והוא אחד הסיפורים בסידרה זו, שהאירוניה שבראשיתו נבלעת בתוך העצב הרב שבסופו.

עצב עמוק יותר מחלחל בסיפור על ‘הזר’, והיא הדמות הקרובה ביותר ללב המשורר – טיפוס המנודה, זה שהושלך לתוך ריקות העולם – ‘תוגת בן־אדם באין עם ובאין אלהים’. לא לחינם ריחפו לפני ברדיצ’בסקי תמיד דמויותיהם של שפינוזה ואוריאל אקוסטה. ‘הזר’ הוא גלגולו של האחרון. קללת אדם שנעקר מעדתו, – אדם שרמס כל הנחלה אשר הנחילוהו' – יודע שהתפלש במחילות המחשבה עד רדתו', כי ‘הריסת עם היא הריסת נפשו’.

לא נכתבו אצלנו דברים מזעזעים יותר על ההתנכרות לאומה מרצון ושלא מרצון: על אלה שחורבן עמם בלבם היה גם חורבן לבבם.

מי שרוצה להכיר את ברדיצ’בסקי כאמן הנובילה, יכירהו לפי סידרת ה’פרצופים‘. לכאורה, עולמות שונים כאן, ויש שהם נוסכים גם עצב רב עלינו. אבל ביסודם הם, כ’סיפורי האהבה’, מספרים על עולמות ריקים, לבבות ריקים. הנה ‘הביקור’ – רופא שהצליח במלאכתו, אויל יהיר, שאינו פוסק מלדבר על הכנסותיו הגדולות, על פזרנותו ועל נדיבותו: ריקן, שחיפש ומצא את חברו, איש הרוח העני, ומַלְאֶה אותו בלהג טיפשי על רוב עשרו. הנה ‘בעל הסיפור’, שמרבה להג על אהבה שלא היתה ולא נבראה, וכשאחד השומעים חומד לו לצון ושואל לשמה של אהובתו, מסתתמים כל מעינות דמיונו של הבדאי ואינו יודע מה להשיב… הנה ‘קנאת אחים’ – בגידה מכוערת של אשה, שאינה שוה פרוטה, והיא נוטלת את שלות חייו של האומלל לעולם. עמוק מהם הוא הסיפור הקטן ‘עשיר ועני’ – איש ואשה, ולה עושר הנפש ואורה נופל על בן־זוגה, המכיר בעניו, והוא שרוי בפחד תמיד, בידעו שבלעדיה מתרוקנים חייו, מתרוקנת נפשו, כל הויתו. והיא, שסימלה ‘רוך אשה נשארת תמיד בעלומיה’, טבעה בים האגדי שעל שפתו נתלבלב חינה ביותר; ולב הבעל נשבר – אחד הסיפורים האגדיים למחצה, לעומת שאר הדברים שבסידרה זו, שחותם המציאות מוטבע עליהם ביותר.

ברם, כנובליסטן אמיתי, המספר נזקק כמעט תמיד למה שאינו נדיר, ועם זה טבועים ב’פרצופים' מעונים אלה כל סימני הרבים. הציור ‘מאיגרא רמא’ מעלה לפנינו בריה פלפלנית, אדם חריף כביכול, שמוחו טס מסוף העולם ועד סופו, והוא מצרף צירופים היסטוריים, דתיים, מיטפיסיים, כורך בעמקות מדומה את כולם לשיטה מדומה, – וסופו שהוא נכשל בחיבורו המסובך. ולעומתו אדם עניו, צמא לדעת, ורק שבסכלותו הוא מאמין שאפשר לבללוע את כל הספרים, את כל המדעים, על ידי שהוא לוקח יום־יום חבילות ספרים בכל המקצועות. וסופו שהוא נופל תחת כבדם, שובר את רגלו ונעשה חיגר לכל ימי חייו. תאמרו: זהו יוצא מן הכלל. לא, זהו הצמאון לדעת בצירוף קוצר הדעת המכשיל את הרבים. בהילות זו לבלוע את הכל, שהיתה טיפוסית לאלה שהיו חסרים אהבה אמיתית, קשר אמיתי לדבר אחד, היתה בעוכרי רבים מבני אותו הדור, שגלו למקום תורה.

עוד בימים שסידרה זו נתפרסמה ב’העולם' פרקים־פרקים – והמחבר אז כבר בעל כיבושים רבים באמנות הסיפור – הפליאוני הנובילות הקטנות האלה בצורתן המקורית, באיזה שטף סיפורי מהיר, היתולי, שמתוכו האפילה שממת הויה, והתפלצות להויה זו.

המספר ועולמו

אופן כתיבתו, דרכיה, אמצעיה, הם לא פחות עצמיים מן התוכן, מן הרעיון, שהוא (כמו אצל כל אמן אמיתי) אינו בולט, ופעמים אפילו נראה טפל, לשיחה המספרת, שהיא מהנה גם כשלעצמה. רעיון זה הוא כמעט תמיד חידת ההויה היהודית, כחטיבה מיוחדת בעולם. החתירה לתפיסתה מבצבצת גם מן הטרגי, גם מן ההומור המיוחד. מאמצעי אמנותו המיוחדים הוא מה שהוא קובע את דמות גיבוריו לפי השיגרה שבדיבורם, אפילו במלונם המחשבתי בלבד. שמואל בן נתן, אחד מ’גרי הרחוב‘, אדם בעל הון ובעל צורה, והוא כרוך אחר המחקר כל כך, עד שסגנון מחשבתו בא לידי ביטוי אצל המספר במלים ומונחים – לא בלי הומור, על הרוב – באמצעות גיבוב מחקרי זה, שבו מתעטף עולמו, וזה ‘השכל והמושכל’, ‘הסיבה והמסובב’, ‘העצם הפועל’ הנבדל מן ‘העצם המתהוה’, כל כמה שאינם מהות נפשו של מלוה ברבית זה, הם לבוש עולמו – חלק מעולמו. והוא הדין לגבי נתן בן נתן, שהוא מובלט כולו על ידי סגנון מכתבו התורני המחקרי. אין כברדיצ’בסקי יודע להתיז ניצוצות של הומור ולהסיק מסקנות אופי בעוד שהם מסקירה ראשונה נראים כאינם מן הענין. הסממנים הסטיריים שלהם מיוחדים במינם ולא תמיד יבחין הקורא בהם. אבל דוקא מיעוט ההטעמה, מיעוט ההסברה, מגלים את האמן. מצד אחד הוא כמעט תמיד כואב את כאב גיבוריו ומצד שני – ההיתול הדק מצטרף על הרוב להשתתפות עצמה. יש כאן מידה גדולה של הבנה אנושית, שהיא מותחת על הקטרוג חוט של סלחנות, ואותה שעה הקטרוג אינו נבלע בסלחנות. דרך תפיסה מקורית כאן של ראיית הדברים מכל צד, מבלי שיטושטש משהו מזה שהוא עיקר במסופר. ככה הוא יודע לשתף את הקורא בבת אחת בתמהונו, בהתפלצותו. גיבוריו נתפסים תפיסה חריפה, דראסטית, וסימניהם בולטים ביותר – בלי זה הרי אין אפּיקן אמיתי. אבל כוחו בתפיסת דברים שאינם בולטים לכאורה, בדיבורים שהם נראים ארעיים, ובכל זאת הם לופתים את עמודי ההויה. ה’הרעשה’ היא מעצם טבעו. עתים אינו שליט ברוחו – ביחוד כשהוא עומד בוידויי עצמו – אבל הוא מפליא כאמן אפּי דוקא בפליטות־פה, בדברים אגב־גררא. ביחוד ייטיב לראות ללב האשה. הנשים האוהבות, כאינן אוהבות, מביעות לא רק את זיקתן לגבר, הכרוך אחריהן, כי אם את עצם מהותן בדברים שלכאורה אין בהם ממש. לדוגמה יכול לשמש הסיפור ‘שתי שנים ומחצה’, – סיפור שהוא טיפוסי לאירוניה הדקה, בה נתפסות האחיות, נתפס הבעל – גם הגיבור עצמו. אין כמוהו אמן להראות את ה’אהבה' במרכאות, את השממון של חיזור ממושך אחרי אשה סתם, של אהבה ש’אינה מסוכנת‘, משום ש’אינה מחייבת’. מיעוט הכאב מגלה מיעוט החיות, מיעוט הדם. האירוניה כאן מגלה כמעט באיבה את הלבבות, שאין בהם כוח להכריע, רצון להכריע. דוקא משום שהוא עצמו או בני דורו היו נגועים בחולשה זו, הוא רואה שממון זה כחטא לא יוכל כפּרוֹ – החטא כאן בהיסוס, בפחד מפני האחריות – בפחד מפני חיי עצמם.

שלא בצדק ראו איפוא בו (בתקופתו הראשונה) אדם לירי, מספר לירי. ודאי שלא היה ביצירתו מקרירות־המכחול של הצייר. אבל עינו היתה תקועה כל ימיו במציאות, בנראה ובמה שמעבר לנראה כאחד – דוקא אותו אי־אפשר היה לרמות… כל ימיו סלד באנשים שהם ‘מדברים יפה’. כל ימיו שנא ‘צחות’, – הבעה נטולת חיות, נטולת דם. בהגיעו לבגרות, כאפּיקן (ב’רומנים הקצרים‘, ב’סיפורי תוגה’ ועוד) נזהר ביותר מכל הבעה פתטית, חד לנו בצלצלי ניב מוזרים, אבל במליצה, בעתרת דברים, לא נכשל. ידע תמיד שמחזקים ב’חסר' ולא ביתיר'.

הוא יודע את סוד הסיפור, יודע כנובליסטן אמיתי למשוך, לגרות – אבל העיקר לו הדמות. הוא מגיע אל העיקר לאחר שהוכשר הקורא לכך; ולא באמצעי מתיחות, כי אם לאחר שאנחנו נושמים את אויר המקום, הסביבה; לאחר שהגיבור חד לנו את חידתו בעצם חייו, בעצם מהותו. הוא מגרה על ידי מאורעות שקדמו למאורע, – המאורע הוא אצלו כמעט תמיד ההפתעה, הדבר שפחות מכל ציפינו לו. דוקא משום שאינו מחויב המציאות, יש בו משום מציאות מגובשת.

מוזרה היא העיירה של ברדיצ’בסקי. דומה היא לא ליער, המצניע את הנטיעות שבקרבו, כי אם לשדה, שהוא נראה כאדמת־מישור, אבל כי נשהה את מבטנו עליו, יגלה לנו גידולים מופלאים, יגלה מעלות ומורדות שלא פיללנו להם. בקראנו את הסיפורים האלה, נשתומם לשפע הדיוקנאות שבקרב אנשי העיירה, לעצמיוּת המרוּבּה שחלק להם הטבע. מבחינה זו הם עשויים לגלות לא רק לאלה שאינם מבני ברית, כי אם גם לקוראים משלנו, את נפש בן העיירה, שטרם ניטשטשה דמותו על ידי חיקוי והתבטלות. בהרקה ללועזית היו, אולי, משנים שינוי רב את המושג המקובל על ההויה היהודית המקורית.

כאמור, אין האמן מסתכל בהויה זו מתוך קרירות־הדעת. מתוך עצם ההבעה זועק הכאב, והאירוניה, כההשתתפות, מוכיחות, שאין זאת הסתכלות מתוך בטלה כל עיקר. אבל בניגוד למנדלי, אפילו לפרץ, הוא (במיטב יצירותיו, אך לא בכולן), נותן את עינו בבריותיו לא כקטיגור ולא כסניגור, כי אם ככורה במחצבים, כשמח לגלות עורקי מתכת יקרה, לא שזפתה עין. הוא שמח על העצמיות החריפה, בה נתברכו אנשים, שהוא מעלה אותם, מציל אותם מן השכחה.

סקרנות של משורר כאן, אף שהוא מכריז על עצמו לפעמים, ש’לא אמנות משורר בידו' (‘אחינו אתה’). אכן, נכון הוא מה שהוא מעיד על עצמו סמוך לאותו פסוק, כי ‘סופר ומזכיר הוא לעובדות ראשונות ומציין טיפוס אנשים נרשמו בזכרונו משכבר הימים’. ואמנם כעובדה וכקטע מדברי אגדה כאחד נקראת גם אותה רשימה קטנה וחריפה על חסיד ברסלבי, שישב כמנודה בעירו, ובשמחת פורים קשתה עליו הבדידות ביותר וקירב את הלבבות אליו במימרה מחוכמת (כי המן בגזירת ההשמדה לא הבדיל בין כת לכת וחרבו היתה לטושה על כל היהודים ואף על כל החסידים אשר בשושן'…). כמה הומור אגדי כאן מיד עמדו כולם, שתו עמו ‘לחיים’ וקראו בעוז: ‘אחינו אתה, שתה עמנו’). וכדי להדגיש שאין זאת בדותא, כי אם מעשה שהיה, הוא מסיים: ‘בן עשר הייתי אז’.

ואולם הקסם שבסיפורים אלה, שאנו קוראים אותם כעובדות גם בשעה שהם נראים כאגדות, ולהיפך – אנו קוראים אותם כאגדות גם בשעה שהם נראים ריאליים ביותר. כך ‘טוביה’, אחד מדבריו המרעישים ביותר, מעלה, עם כל הריאליזם שהונח ביסודו, הד של עצב עולם; הבית הקטן והרעוע נסתמא לאחר שהאפיל עליו בית גבוה על ידו, וטוביה לא יכול להשלים עם העוול שנעשה לו. והובלט כאן בכוח רב היצר להיאחז במשהו שריר וקיים – בבית. ‘העיקר הוא לברנש, אם הוא בעל בית, כלומר, איש שלו דירה נכתבה בספר־המקנה של העיר – איש שיש לו ‘נחלה’…’

הבית ירושה לטוביה מהוריו. בו נולד, גדל, נשא אשה. והרי הוא חלק מישותו. הכל – מאוייו, גאותו, תפילתו הם הבית אשר בו ישב, והנה חמסו את אורו, והוא, יחד עם בעליו, שקעו באפלה עולמית!

דברים כ’טוביה' מראים עד כמה נתגלמה במשורר נפש גיבוריו, עד כמה חי את חייהם – היה שותף לחייהם.

היתה זאת הנקודה היהודית החזקה בכשרונו של ברדיצ’בסקי. בלא רגשנות – אפילו בשמינית שבשמינית של הומור – יספר את אגדת העצב על טוביה ועל מה שעלתה לו; והרי הוא ראה את כל אשר נעשה תחת השמש כגזירה לאין תקנה. אכן הכיר, כי שליחות המשורר היא לערטל את פצעי העולם, להשמיע את המתרחש בחדרי חדריו באזני אלהים.

ברדיצ’בסקי המספּר, שהשפיע הרבה (הרבה יותר מכפי שגילו החריפים שבמבקריו), שהיה גם נערץ על אלה שהושפעו ממנו (וזהו חזיון נדיר מאד, שכן דוקא אלה, על הרוב, מתנכרים למעין, שנתברכו ממנו) – הוא תופעה פנומינלית מאד. הוא ‘מגרה’ בסגולותיו וגם בפגימותיו; מגרה בעומק תפיסתו, בעומק הביטוי ובזרות הביטוי, בעוד שהוא נראה לפעמים פרימיטיבי, נטול ‘כלים’, פגום סגנון, דוקא שם כוחו. סוד מקוריותו בזה, שהוא נשמע קודם כל לא לדוגמה שבכתב, כי אם למראה עיניו, להתרשמות לא־אמצעית, לביטוי לא־אמצעי. רק אלה שבאו באמת בסוד יצירתו עמדו על ראש סגולותיו: שהוא נאמן לעצמו, ועל כן גם נאמן לסגנונו. לשונו, כל כמה שהיא נראית לפעמים לא־שלמה, לא־מדויקת, היא גם בפגימותיה תמיד הולמת את התוכן, תמיד מביעה את המושג הנכון, עד שנדמה כי גם הפגם בא לחזק, להוסיף דיוק – להתרחק מן השגור, שבו גלומה הקליפה.

כתכונת יסוד אני רואה את צורת השיחה שבסיפוריו. תמיד אנו שומעים את קול המספר, את הדיבור שהוא עדיף במשנת יצירתו מן הכתב. אין כאן המגמה אפילו לדיוק חיצוני, כי אם להקים בלב השומע את רושם הדברים, את הראשונות שבתפיסת המספר. ואמנם, עם קריאת סיפוריו, נדמה לנו, שאלה הם דברים שבעל־פה. איש־הבמה היה מוצא כאן חומר עשיר ומגוון לגילוי כשרונו הקרייני. דוקא פרוזה זו, כל כמה שהיא לפעמים שונה מלשון הדיבור של תקופתנו, היא, לפי הלקוניות שלה, לפי קצב משפטיה המהיר, לפי כל הטביעות שבניגונה, גם כיום הנוחה ביותר, המודרנית ביותר. דרך השיחה היא הקרובה ביותר ללשון העממית, ואין פלא שגילה בסיפוריו הכתובים אידית יכולת אימפרוביזציונית, שאינך מוצא דוגמתה אלא אצל שלום־עליכם.

ברדיצ’בסקי המספר מפליא לא רק בעושר דמיונו, בשפע האמצעים, בזה שתמיד אנו עומדים כאן כפסע בין המבדח ובין הטרגי (אמנם לפי אפיו היסודי הוא נמשך אל הטרגי שבהויה) – כי אם בהיקף הראיה, שהוא כולל את היחידים, בכל זרותם ויחידותם, כחוליות בשרשרת האומה; הוא רואה בהם דוקא את מהותה. כל כמה שהוא נתפס ביותר ליוצאים מן הכלל, ומשוש קולמוסו הוא התמהוני – בין שהוא תורני, חסיד, סוחר, אדם טוב לב ביותר או אכזרי ביותר, מכניס אורח, אדם מלא אור נפש, או סתם מטורף, ביש־מזל, אדם שקללת הגורל רובצת עליו, הוא חותר תמיד לנפש האומה ברקמתה הכללית – לחידת האומה כולה. על פי סיפוריו אתה משיג הרבה ממה שלא היה מושג לך גם בסביבתם הקרובה ביותר – ולא רק ברב (שהוא הטיפוס הקרוב לו ביותר), בגביר (שעורר בו מימי ילדותו את סקרנותו כיצור אגדי, והבליט את דמותו בסיפורים כ’בסתר רעם'), באסירי־דת ומבקשי אלהים (‘מדרך אל דרך’), כי אם בהמונים, בעיירה בכלל. לא רק בסיפורים כ’ההפסקה', שהביקורת ציינה אותו בדין כאחת היצירות המופלאות ביותר של ברדיצ’בסקי – רשימה קטנה, שבה הוּאר כלל העיירה והמוניה, עצם המקור של קיומם הנפשי, של המתקת סבלם, לו גם לזמן קצר: גם בקטעי־דברים, כמו ‘משעבוד לגאולה’, אתה עומד בלב העיירה, נושם את יגונה בימי חול ואת חדות השבת, כיום הגאולה. וכל כמה שאין הנושא חדש, הוא מרעיש כאן באמנות הציור, בראיה הקרובה, האינטימית של צער אחים, אובדים במלחמת קיומם הדל, היודעים לתת את קורט נפשם האחרון לקידוש השבת, לאור מופלא זה, שבזכותו הם קיימים.

מפליאה התפיסה הכללית, הסינתטית, שברשימה קטנה כמו ‘המהלכים והעומדים’, שדרך החיים של בן־העיירה לכאן או לכאן מסומנת בשרטוטים כל כך ריאליסטיים, ועם זה – כל כך חריפים־סמליים, שהווית העיירה כולה מרוכזת בהם. נזקק הוא מצד אחד ליחידים, שמחיצה גבוהה מפסקת בינם ובין הסביבה; ומצד שני, אוהב הוא לנטות קו על ערים, בתים, רחובות, משפחות מסועפות. תמיד הוא מדהים אותנו בשפע הדמויות השונות זו מזו בבית אחד, במשפחה אחת. מעוררים את תמהונו אָפים השונה, גורל חייהם השונה של אחים מלידה, של בני משפחה וחיי משפחה שאינם דומים אלה לאלה (‘ארבעה האחים’, ‘אנשי השדה’ ועוד). דומה, שצבעוניות זו שבאנשי העיירה היא המעוררת בו ביותר את יצר המספר, המשעשעת ביותר את עין האמן. אבל מאחורי כל זה מחלחל הפחד מפני הויה זו, המלאה בקיעים, שכולנו מועדים בה לשינויים, להפתעות – להתמוטטות.

היה זה בקויו הראשיים הנושא של רוב סיפוריו הראשונים מ’בלעדיה' ועד ‘נידויה של מתה’; ואולם לעומק מיוחד הגיע בסיפוריו האחרונים על תעתועי הגורל – ‘בסתר רעם’, ‘בית תבנה’ – בהם הגיע גם כוח המשורר לדרגה הגבוהה ביותר; ועל פיהם ניתן למוד לא את רמת האמן בלבד, כי אם גם את החדירה לצפונות עולמו, את הראיה המרוכזת, המסתורית כמעט, בה סקר עולם נטול־הרמוניה זה.

סיפורי תוגה

המקורות הראשונים היו לו ספרי החסידות. מחשבה משכרת זו שימשה לו יסוד לשירה, היא שהדליקה בו את הצמאון ליצירה. בחסידות מצא את אשר ביקש כל ימי חייו – את הלהט שבקדושה העוקרת מן העולם העכור. דברים כ’ריקודים‘, שיש בהם מעין התגברות על היש, אינם נכתבים במקרה. ואף שב’ביום דין’ לימד זכות גם על הגאון, מתנגדה המר של החסידות, היה זה משום שגם בו משך אותו להט זה שבקדושה. ברם, החסידות הרי ביטלה את המחיצה ‘בין קודש לחול’. והוא ירא את החול המושך למטה (‘אנו מתגעגעים לאיזו קורבה ולאור ביתי, ואנו אומרים שירה’).

והחסידות היתה קודם כל מקור לשירה. זאת היתה לו ההשגה הגדולה על חסידות ממש.

ברם, שונה ממנה היתה האגדה, שבה נתקע דמיונו הנבעת לאחר זמן. כל שבגרה מחשבתו, הבין שאין לשכוח, שאסור לשכוח – שלא בשכרון אדם יגאל. המציאות נתגלתה לו כאימה גדולה, שאין להסיח דעת ממנה. העולם היה לו חידה ללא־פתרונים. ואפילו אין בידנו לתקן, חייבים אנו לזכור, להכיר – להביט אל התהום ולשקוע בה בלי הרף. היתה זאת הכרת הפגם הנצחי של העולם, שאת הכרת סבלו אין לפרוק מעלינו. כך השיג את המציאות היהודית, ובמרוצת הימים כלל בה את המציאות כולה. פסק ש’אין חירות‘. שהעיורון הוא המכביד על הכל. היתה זא השגה מטפיסית ושירית כאחד. ואין זאת כי האמין, שהבלטת הזועה היא תפקיד המשורר, ‘עקת אלהים’ היא הרובצת, ו’סער אלהים’ השוכן בקרבו. הכרה זו היא שליחותו ואין להשתחרר ממנה.

מתוך מועקה זו כתב את הטובים שבסיפוריו. לא שכחנו לעולם את הסיוט של ‘קלונימוס ונעמי’ ־ את העלובה שאמה בעצם ידה הרסה את אשרה, בהוציאה מפיה את ההסכמה לשידוך, בעוד שידעה כי בנפש בתה הוא. למה הוציא קלונימוס מפיו מה שהוציא, בעוד שידע, כי את חייו הוא קובע? למה נהרס עולמם של הנאהבים, בלי כוונה, על ידי עצמם?

הסיפור ‘קלונימוס ונעמי’ פועל לא כעובדה מעציבה, כי אם כחלום בלהות. ופעמים נדמה, כי חלום זה הוא המציאות האיומה ביותר. נעמי הרובצת במיטתה ורק כותנתה לבשרה ואוכלת כבהמה תפוחי־אדמה חיים, בעוד שעינה הכּבה אל בחירה שנלקח ממנה – מי ישכח את הציור המחריד הזה? לא, נס לא יתרחש, כמו בסיפורי חסידים. ומה שנתרחש כשנרפאה נעמי והיתה לקלונימוס ־ הוא חלום רע שנפסק ולא נפסק.

תמהון ופחד בנפשנו למקרא חזון התוּגה הזה. יד מי קיפחה את חייהם של הנאהבים ולא השאירה אלא תמצית יגון בעוד שהשמש עמדה זה עתה איתנה על ראשיהם? אכן, ‘יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חירות; היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים’.

לא פחות נוּגה הוא ‘נידויה של מתה’. כשקראנו אותו לראשונה ב’השלח', היה לנו הרגש שכאן לא אמנות ושירה בלבד, כי אם תפיסה סמלית של המציאות היהודית, של הגורל היהודי. זה הגביר יעקב־יוסף הלפרין, שעליו היו מתהלכות אגדות גם בעירנו – היה לנו המזל היהודי, אשר יזרח בלי דעת וישקע בלי דעת. בזכות מה עלה, על מה הצליח ימים רבים בכל אשר עשה, ולמה נפסק חוט האושר בבת אחת האיש הושלך בבור, ובעצב כלוּ ימיו? אך כיון שנפגם מזלו, הלך ושקע בלי הרף והצל הכבד ליוה גם את צאצאיו, עד שירד בכל עוצם אפלתו על היתומה האחרונה, – על שושנה ענוגה זו, שבכל גלגולי חייה האומללים הלכה ונתלבלבה בהוד פלאים, על מנת להוריד יופי אגדי זה, כמנודה, אל קברה ולסיים סיום מחריד כזה את אגדת משפחתה, שעברה דרך כל מדורי הגדולה והאימים יחד.

דרכו של ברדיצ’בסקי היתה, עם כל הריאליזם שבפרטי סיפוריו, דרך האגדה. נוגע עד הלב לא היופי המופלא של הנערה, שאפילו ארוסה המטומטם ירא לגשת אליה, כי אם אביגיל אמו הנרעשת מאור לא־ארצי זה. ההשתוממות ליפיה של שושנה מביאה לידי התרגשות את כל בני הבית. ‘האמהות והשפחות מתלחשות עליה. אביגיל הסירה עדיה מעליה’… הנס שביופי שירד לעולם הוא המכניע.

אכן, דומה שהאגדה על יעקב־יוסף הלפרין מספרת שוב על בן מלך שגלה מעל שולחן אביו – על בנם של אלה, שכשהם עולים, הם עולים עד לשמים, וכשהם יורדים, אין סוף לירידתם. כלום אין זאת אגדה על קהילת ישראל בנכר, שבניהן הגיעו לכבוד מלכים, ואחר כך היו למרמס? העושר והגדולה נלקחים, ורק היופי שאין דומה לו נשאר.

את יפיה של שושנה שדד לא עניה, כי אם המות, היד אשר לא תחוס גם על פלאי החיים.

מתוך המדור של ‘סיפורי תוגה’ ראוי להעלות, כעצב וכאור אמונים גם יחד, עוד את ‘צללי ערב’. כאן שוב אגדת האהבה, שניתנה לאדם פשוט, שזכה לבת אדוניו שירד מנכסיו וכאשר מת לקח את חוה המעונגה לאשה, ולרגלה באה לו ההצלחה שניטלה מאביה. אך הוא לא זכה להאריך ימים עמה, כי ברוב הבטחון באושר שניתן לו ומרצונו לגלות לפניה את אהבתו והערצתו לקח בנסעו עמה את המושכות בידו; ובמרום אשרו בא האסון – המרכבה נתהפכה, חוה נפלה מתוכה ו’הנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה'…

רק ברדיצ’בסקי ידע בשורות מועטות לתאר את האסון. ‘שמעון הלך אחר המיטה ונשא את צערו בדממה. אין מלים כנגד מר המות’… אמנם עוד נשא אשה והוליד בנים, אך במות חוה ב’חלום יפיה', שקעה שמש חייו לנצח, ורק כי יתבודד עם ידידיה, הבן היחיד, שילדה לו חוה, הוא כאילו מרגיש עוד את מגעה, מרגיש את אורה – הוא והבן יחד. ‘האב נשא בחובו את זכרון אשת נעוריו ובת אדוניו, וידידיה הבן, שהיה כבן שתים־עשרה במות אמו, נושא את זכרונה בשאון מעשיו וסחרו… צללי העבר חיים בלב שניהם ושומרים אותם שניהם, והם מזדמנים פעם בשלוש שנים שניהם יחדיו, והצער ירים אותם ויקדש אותם’.

מי עוד ידע לספר על אהבת עולם, השמורה במסתרים, כברדיצ’בסקי?

ואמנם הסיפור ‘צללי ערב’, המספּר על חסד נעורים שלא יבּול לנצח בלבבות נבחרים, הוא אחד הדברים העדינים ביותר, הפנימיים ביותר, שכתב מחברם של ‘סיפורי תוגה’ שקוּיי שירה אלה.

‘חג המות’ הוא האחרון ב’סיפורי תוגה‘. גם כאן האשה ‘בצניעות יפיה’, והיא האהובה על בעלה כל כך, וביתה שרוי בשמש האהבה והעושר – צל כבד תלוי עליו. שולמית, חמדת הבית, שרויה תמיד באבל – שנה־שנה עלה המות בחלוניה ולקח לו ילד או ילדה מבניה או מבנותיה הקטנים’. ושב והתיתם הבית עד אם יוולד שוב תינוק ומילא את הבית שמחה וחרדה.

והנה נולדה הדסה, ‘ותאמרנה כל השכנות, שכמוה לא ראו ליופי’. והאם מתפללת עליה תמיד ואומרת בלבה: ‘אם יזכני ה’ לגדלה וידעתי כי נרצה עווני‘. אך ה’ לא נרצה לה‘. הילדה נפלה למשכב והרופאים אמרו נואש לחייה. קפצה האם וביקשה: ‘בתי, בתי, מי יתן מותי תחתיך!’ ותפילתה נשמעה: הילדה קמה מחליה, אך מקץ שנה ‘בא מלאך־המות לגבות את חובו’, והאשה הכשרה נלקחה מעל בתה ומעל בעלה שאהב אותה כנפשו. ותיקר הדסה שבעתים לאביה, כי רק היא נשארה לו עתה בחיים והוא נדר בלבו, שלא לישא אשה שניה, ו’חי רק בעבורה’.

ותגדל הילדה ותיף מאד, והיא כחולמת מתהלכת בשאון האדמה ושומעת את ענני שמים ‘רוכבים מרחוק’… כמשפט האנשים אשר היופי הוא רק מתנה נוספת לקסם נפשם.

ובליל אירוסיה באה אמה אליה בחלום הליל ‘ופניה נזעמים’ והנערה קמה חולה בבוקר ולפנות ערב לא היתה עוד בחיים. ‘מי יפתור את החידה? מי ידע פשר מסיבת ההשגחה?’ היופי, כל שהוא שלם יותר, כן תרבינה הסכנות האורבות לו בעולם.

כאגדה יסופר הדבר, ויש בו משהו מן הפחד הקדמון, מזה שב’ספרים החיצוניים'. אכן הסיפור הקטן מזעזע, כעובדה שהיתה – סימן, שבדמיון משורר קם ויהי.

סיפורי כפר

סידרת ‘סיפורי כפר’, כזו של ‘סיפורי תוגה’ – כל סיפור בזמנו הרעיש את לבנו יותר מיצירותיו האחרות של ברדיצ’בסקי. כאן תוגת עולם וחידת עולם. על מה תהיה יד הגורל דוקא ביופי השלם, בחן שאין דומה לו, שבגללו קיים הכל, וראוי שיתקיים? נדמה, אל הכיעור אין הרע מתנכל. ודוקא זה המעט, שעליו נחיה – עליו נגזרה כליה.

נושא זה מצוי כמעט בכל יצירת ברדיצ’בסקי. האדמה תחוחה בעולם תמיד תחת היופי. ואולם בדברים אגדיים אלה של ‘סיפורי כפר’ (כמו במדור ‘סיפורי תוגה’) יגון ההויה מחלחל לא במקרה, כמשהו מחוץ לגדר הטבע, כי אם כחוק. יד המשחית שלוחה בסתר אל יקר האדם מראשית צמיחתו, ככוח עוין לו, שאינו סובל את עצם קיומו, וברגע כי יתגלה בכל בשלוּתו, ופגע בו את פגיעתו המכלה.

דומה, שזהו כאן הנושא הראשי: אשר יכאב המשורר את כאב הכליון, האורב לחמדת העולם, והוא לא נתגלה בברדיצ’בסקי בכוח מפליא יותר מאשר בסיפורי כפר' אלה. כאן יחוד לנו את חידת ההויה, והוא יודע שאין פתרון לה. ויותר מאשר ביצירות אחרות יאבל על מה שהיה עשוי להרבות אושר בעולם זה, ובעולם זה אין מגן לו. האם לא זהו יגון המשורר, שעינו דבקה ביופי, והוא יודע שהוא חולף – דוקא הוא המטרה לכוחות העולם האפלים, או – מה שמדאיב ביותר: למקרים שאין שחר להם? האם לא משום כך יוצק האמן רוח של עדנה עמוקה על נפשות יקרות אלה, שהוא מאוהב בהן, שיפין רמז לו פעם, הבטיח פעם – במציאות או בדמיון הלוהט? זה הצמאון ליופי שישנו, ושעליו לחלוף ואותו ישוד המקרה הפאטאלי – הוא אולי סוד שירתו ומקור שירתו של ברדיצ’בסקי, שלבו כלה ליופי ישראלי זה ואיש לא התאכזר אליו כמוהו, בהכירו אולי שבעומק לבנו חטאנו לו מאד, באשר לא ידענו להוקירו, לשמור עליו מכליון.

קו זה מופלא בשירת ברדיצ’בסקי. הוא כאב את כל תפארת, שנפסדה ללא חטא, ללא תקנה. ועוד נבחין צרבת לב זו ב’בית תבנה', בפאר יצירותיו – הוא לא יסלח לעולם מה שעוללו אנשים בעורונם, מה שעולל העולם בעורונו. לב המשורר הופקד על אוצרות העולם וכואב על חמודותיו, שגם עין אלהים לא תחוס עליהן, ולא נשכחו מלבו עולמית.

‘סיפורי כפר’ אלה נראו לנו כבלדות, כדברי חזון. כאן המשורר מתאחד עם הטבע, והוא מרגיש את מגעו – מרגיש שמשהו לא־צפוי מתגלה לפניו עד עצם לבו; וכל כמה שהוא רחוק גם ביצירות אחרות מחשבונות יתירים, מבדיקה יתירה, כאן הוא מתמסר כולו למראה, לביטוי הצף מאליו – ממעמקי דמו. דברים קטנים כ’קיץ וחורף', ‘את קרבני’ נראו לנו כה שונים מסיפורים עברים אחרים שכמעט לא האמנו, כי יצאו מידי אמן עברי. יש באסמי יצירתו של ב. דברים העולים עליהם בעמקות התפיסה, אבל כאן הוא כולו טבע, כולו ‘אבר מן החי’. לא לחינם התפעל מהם כל כך אדם כביאליק – הוא הרגיש שכאן משהו קדמון, מסתורי כתנ“ך ופשוט כתנ”ך. כאן הכל משוחרר מדברים שבספר – זהו מה שהרעיש כל כך את ביאליק, איש שלא זז בלי מגע עם הספר. הרעישה אותו עזות זו להישמע ללב, לעין –מה שכאן הכל נכתב מאליו, הושר מאליו; אור זה שקרע מפלשי עבים, ונשאר תקוע בתוכם. דומה, שהמשורר קורע את בשר הבריאה כמי שקורע את לבו, ואינו מגלה את צפונותיו.

ואולי בזה כוחם של הסיפורים האלה, שאינם מתכוונים לבאר, כי אם מודיעים על המתרחש בלי דעת, על עולם שאינו מכיר בעצמו, אף שהוא משועבד לכוחות עצמו. הם הם כוחם של סיפורים אלה, הם שורש הדברים, והם מכוסים ונעלמים גם ממנו.

כסיפור מסתורי, שהוא כנראה לקוח מ’ספרי יראים‘, מתחילה סידרה זו. ‘בין החיים ובין המתים’ הוא דוקא סיפור שבסודו הונח רעיון מוסרי ברור – עונש שנענש יצי־נחמן הטוחן, שהקשיח לבו ולא פתח את דלת ביתו לנכרי עובר בליל סער ושלג, ונגזר עליו מן השמים שימש לאחר מותו כפועל בחצרו של אותו נכרי שחטא לו. אבל עם זה כל הסיפור מלא ציורים מוחשיים כאלה, שאתה חי את חיי הטוחן ב’עולם התוהו’, יותר מכל חיי מציאות. ולא עוד אלא שהריאליזם כאן חריף ביותר, כאילו הרוח האגדית מילאה את המציאות הפנטסטית ציורים מוצקים יותר, כאילו ‘בין החיים ובין המתים’ קיים איזה קשר לא ינתק, והתחומים של שני העולמות נוגעים תמיד זה בזה. ואולי זוהי המציאות השלמה – בלי מגע־גומלין זה היא רופפת כל כך. קשר הדברים על המת המתהלך ופועל עם החיים נראה ריאלי, פשוט, טבעי, שאיננו מתפלאים בראותנו את יצי־נחמן מקבל את ענשו, כדת וכדין, ופורש שוב מן החיים אל המתים, כאילו פורק לרצונו את עול החיים שהוטל עליו וחוזר אל קברו, שהוא עכשיו עולמו הממשי.

אמנות ללא סממנים. סיפור תמים. אמנות, שהיא נעלה במינה, בהשליטה עלינו את עולם־הדמיון בכוח אלמנטרי – בתום הסיפורי, בחוסר התחכמויות, כאחד מסיפורי קדמונים. ערום וללא לבוש, ולבושו עליו.

‘הכיור האחרון’ אינו ‘סיפור כפר’ אלא למחצה. הגיבור הראשי', דויד־שמואל, הוא יהודי עירוני, אמנם למדן במקצת, אך קשה־לב, יבש – אדם שכולו יצרים קטנים, כולו ‘פרוזה’. אין בו טיפת רחמים לאשתו העדינה, והוא מוכר את מה שהשאירו אחריהם ההורים הכפריים לבתם היחידה. גם על ‘הכיור האחרון’ שהיא מבקשת לא תחוס עינו; אדם מכוער, כשהוא בא במגע עם היפה, הריהו מכוער שבעתים. בכל זאת סיפור כפרי אף הוא. כאלה הם הורי יוטה, ככפריים יהודים טיפוסיים, פשוטי לב, נותנים את חייהם, את רכושם על חתנם, שהוא בן־תורה ומענה את בתם, – שבכל תומם הם כבר יודעים, עד מה היא אומללה.

יוטה מאירה בענוות נפשה, בטוהר שתיקתה. בת־ישראל היא, וזרים לה עסקי העיר – עסקים בכלל. בת יחידה, מעונגה, משוש הבית, זרים לה כל עסקי חול – צמאה לפלאים שיביאו לה החיים. ‘ביום השבת היא מבינה את הוריה יותר מבימות החול, ולה אוזן קשבת ליהדות שאינה כתובה בספר’… אוזן קשבת לה גם ‘להמית הנחל… בעברה על הגשר המשופע, כשפני השמש מתאדמים במים אשר מתחת, תעמוד ותסתכל בהם’… ושוב היא מהרהרת, ולא תדע מה; אך אחד פלאי הן יבוא באחד הימים. והנה בא דויד־שמואל.

ביוטה נתגלמה בקוים מספר דמות שתקנית־אצילה, זו שנולדה לאושר. היא מזומנת לכאורה לחיים של יופי, והכיעור והעוני באים עליה כתומם, והיא תשא בענוות נפשה אשר ניטל עליה. ורק כשהבעל מתאכזר לה ועוקר מביתה את ‘הכיור האחרון’, הזכרון האחרון, שארית מחמדיה בימי אביביה, ‘יוטה לא יכלה עוד להתאפק ותשא קולה ותבך’.

‘בעמק’, השלישי ב’סיפורי כפר', הוא טרגי יותר, שירי יותר. כאן אותה הקינה על היופי, שאין לו מעמד בחיים. כאן פינת־ארץ רחוקה מאדם, ובפינה זו פורחת ועולה הבת הצעירה של בעלי הבית, ושמה חולדה, שם תנ"כי. ובבדידות־שדה זו, על יד הנחל המגלגל את אבני הריחים, הנערה חיה עם נפשה, ורוח קדם פרושה על נוה־שקט זה. היא שונה כולה משתי אחיותיה הגדולות, שכבר היו לאנשים והיניקו בנים. היא בת הככר הירוקה הזאת. דבר אין לה עם אדם, ואיש אינו מכיר בקסם יפיה. היא אחרת. ‘בה נשתמר חלק מאגדות־עם’ – עד כדי כך מפליג המשורר בחינה. ‘פינה מעולפה כמו זו גדלים נטיעים כאלה, והדם בא מרחוק’. ‘כשהטתה את ראשה ונראה צוארה הארוך; אשמה כמו אילת צביה בת שנה המתמלאת תמהון בחדות היער’. בסיפור־אגדה זה מורה היתר לעצמו גם המשורר, אשר זרה לו שפת יתר, לשון אגדות.

ואולם כמו במיטב הסיפורים האלה, לא אשר יצויר, כי אם אשר יסופר מעלה את המראה, היופי הנעלם הזה מכה בתמהון את לב האנשים אשר תתגלה להם פתאום, כצמח בא מארצות רחוקות, ורעד הלב: איך תבוא באנשים, אשר באו לקחתה עמהם, והיא לא הסכינה ל’קרירות זו המושלת כאן ואין שום נתיב לילדי הדמיון'. היא נמסרה לבחור משה־אברהם מבאר־שדה. וכשבאה אם החתן, אשה יושבת חנות, וראתה בראשונה אותה אף היא, ‘עמדה כתומר מקשה מהשתוממות ומפחד, כי לא ראתה מין יופי כזה עלי ארץ’. אבל יופי זה גם הכביד על לבה מאד. הוד־איתנים זה הוא שהטיל עליה אימה. וכה הרעידה גם את לב האורחים, ביום החופה, כי נגלתה עליהם בפעם הראשונה. הוי, העולם לא הוכשר ליופי מופלג זה. רב מכוחו לשאתו.

בדרך האגדה יסופר, כי ‘זרח הבוקר, ועיני איש לא ראו את המראה, כי הרחק מעט מן המושב עלה כוכב מאוחר מן המים… ושתי נשים עומדות ומשגיחות עליו…’

כה רמז כבר הטבע על האסון המתרגש לבוא. ואמנם הכלה, שהתהלכה כחולמת ולא ידעה את נפשה, ‘חשה בראשה, עזבה את בית מלונה ותמהר ותרד אל מימי הנהר ולא עלתה…’

כה צלל היופי בלי אומר ודברים. וכל כמה שאין ההגיון מחייב את האסון, – משהו שהוא למעלה מכל הגיון מחייב התפתחות מוזרה זו.

ומחה שנראה מוזר, אינו מוזר למשורר כל עיקר.

כנשימת בושם לא ידענוה פעלה עלינו בזמנה הנובילה הקטנה ‘קיץ וחורף’. היה בה משום חידוש. גם בכוח הפלאסטי גם בקסם יפיה של הנערה האוקראינית, יופי מוצק, לא־יהודי זה שמשך בכוחו, בזרותו, בקסמי האירוטיקה שהיה בהם משהו קדמוני, ראשוני – אשה במלוא כוחה, בכוחה המושך, הנצחי. והיה משום חידוש בציוּריוּת קלסית שאננה, שהיתה מתוחה על הנוף לפני הסער. ‘מחריש ומשתאה עמד הלילה בראשית הסתיו. הטבע אשר חגג את בריתו בימי האביב וילבש מעטהו בשדמות הקיץ ויתן מזון ומחיה לכל בריה – עשה הכנות לשבתו הגדולה’… עת בשול לצמח השדה ועת בשול לנעורי אדם כי ימלאו ימיהם. מרתה זו, שעמדה באיתנות יפיה כל הימים בפני חומדיה והסעירה את דמם, לא ידעה בלילה זה את נפשה. ‘תעתה בלילה ההוא ותסובב את הנחל, וכאילו הריחה בצלצלי הפעמון, שהשמיע אוסיפ, כי שעת פקודתה באה’. ‘עשרים שנה גדלה כצמח השדה, ופתאום כמו רוח אחרת בא אתה, כמו איזה סוד מוזר בנפשה משליך מעליו קליפתו. לבבה תוהה ומבקש דבר נחרץ’. כל מה שהיה עד הנה לא היה אלא הכנה לליל סתיו זה, והיא יושבת על הנחל, ממתינה לרגע הגדול, לו הבשילה את בתוליה. עתה אין לשאת עוד ציפיה זו. ‘מנוחת הנחל כמו מכבידה על הלב. כל הארץ מלאה איזה סוד קשה’… מרתה הגאיונית, זה היופי המלא בוז ועוז נפש, יודעת ואינה יודעת, כי הלילה יתרחש אותו ‘דבר פלאי’, שמפניו יראה ואל בואו זעקו כל כלי דמה החתומים. הטבע יעשה במחשך מעשהו, אך יש רגע והחושך עמו נהפך לאור חצוף שאין לעמוד כנגדו.

לאותה שעה כיוון אוסיפ – אף בלי דעת – ו’ניתק ביד נעלמה ויחץ את היער לאָרכו ולרחבו'. בדם לא שקט הוא מכה בגרזן אשר בידו אילן אילן על דרכו, כמתכוון ‘לעורר אותם משנתם’, בעוד ‘צלה של מרתה מרחף לפניו’. האפלה בדמו. והאור רומז לו מרחוק. ‘כמו קפץ חצי מיל בפעם אחת, והוא עומד מאחריה’. כן, היא חיכתה לו, מזלה חיכה לו, אף כי עודנה מוסיפה להיאבק עמו. ‘ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים, ותהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו. כוחות שנים נלחמים ונשמעים זה לזה’. – – מופלאה היא התאמה זו, שבין הנוף ובין המאורע – כמו העולם עצמו בשובע הסתיו ביקש שחרור מכוחו הרב. ומופלאה היא דמות מרתה כצורה בולטת. כולה ארציות איתנה, וכולה אשה, בלכתה אחרי ‘רוסי גדול’ נכנעת, ‘כלכת הכלב אחרי אדונו’. כשכתב ביאליק את ‘מגילת ערפה’, דומה, שמשהו מדמותה של מרתה היה מרחף לנגד עיניו.

ב’את קרבני' בולט שוב הכוח העיור, המנחה את האדם, והוא לא ידע בו. אמונת עם היא, כי כל מקוה־מים תובע שנה שנה את קרבנו. אך זה הגברתן וסיל שבא מרחוק, לא האמין, והוא מנסה את כוחו, ויורד המים; ‘ולו הדבר, כאילו דגים אוחזים בכפות רגליו ומושכים אותו למטה’. ‘כפשע היה בינו ובין המות, אך הוא התאזר חיל, גבר וישחה הלאה. הוא נמלט לעבר השני, ולבו בל עמו’…

זהו הכוח הממרה. הרצון להכריע את גורלו. באופן נפלא מצייר המשורר משיכה זו של הגיבור אל המצולה, שסוף סוף בלעתהו. יתרון הכוח הוא אשר הכריע את וסיל. לא ברפיון מקורה של אי־המנוחה, כי אם בעודף הכוח…

ואולי זהו ה’מוסר השכל': הקיום מובטח לרפים ופחדנים. אנשי־הכוח – הם הצפויים לסכנה. כי הכוח אשר יבטח בעצמו, לא ידע מנוח.

רומנים קצרים

בערוב היום, והוא ידע כי הוא קרב אל הדממה הגדולה, חתר להגיע אל החוף התלול של השירה, כאילו חפץ להבקיע בעין חוזה את חומת ההויה האטומה. אז כתב את היצירות המופלאות ביותר – את ‘בסתר רעם’, ‘בית תבנה’, שבהן חשף את זרוע הגורל – הראה, כי הצל הגדול נטוי עלינו תמיד, ובאמרנו כי הכל הושלם, והנה הכל מתמוטט תחתינו, כאילו גל אפל זומם בסתר לסחוף אל לוע המצולה את כל מה שגדל בשמש. ודוקא לאלה, שהיום היטיב עמהם, אורבת השקיעה בכל תוגת הריסותיה.

מתוך הרגשה זו, שאמנם היתה השלטת תמיד בתפיסת עולמו, נכתב הסיפור הגדול ‘בסתר רעם’. בשירה רבת־בליטה זו נתכוון להראות עד כמה רופף הקרקע גם תחת רגלם של אלה שצעדם איתן – אולי דוקא של אלה, השוכנים לבטח, שהכל מסביב להם שרוי באור לא ידעך.

הדמות הראשית כאן שלמה ‘האדום’ – עשיר ונבון־לב וגבר מצליח. מסביב לו בניו ובני בניו כשתילי יער, ששבילי אור ושבילי אופל מסובכים בו יחד. ברם, ראש המשפחה הוא בעל־כוח, ולמשמעתו יסורו כולם, בעל דם חם הוא בסתר, אך שולט ביצריו, והוא גם יודע בחכמתו סדר ומשטר, אחרי אשר מזלו היטיב עמו. ובכל אלה מוט יתמוטט הכל בגלוי ובסתר תחת המצודה הזאת. ואולי זוהי מגמת הסיפור – להתחקות על ההרס, להראות שאין לבטוח בעושר, במזל, גם בחכמה. שמשהו צומח במסתרים, המשׂתער עלינו ואין מחסה ממנו.

עם קריאת הסיפור הראשונה הרעישו אותנו ביותר הפרקים על התלקחות היצרים שהדליקה בלב האדם החסון שושנה כלתו, וההתעוררות לתשובה אחרי החטא. ואמנם זוהי נקודת המוקד בסיפור מסובך זה, ומעטים בשירתנו הדברים, אשר סער הדם, במגע מסתורין כמעט, יקום בכוח איתנים כבפרקים אלה. שושנה מערערת את הבנין בבת אחת. ואולם מגמת הסיפור היא מורכבה יותר. אולי המכוּון כאן להראות את העושר, השמור לשחיתות המשפחה, להתערערותה. בעוני יש משהו מחסן, השומר מן הסכנה, שכולנו צפויים לה, בעוד שהעושר מכשיר באין רואה את ההתמוטטות הבאה.

הפרץ, אשר נבעה בבוא שושנה לבית דניאל תחת מלכה, הרס את היסודות – המקרים מתגלגלים והולכים באין מעצור. אסון גורר אסון, עבירה גוררת עבירה, ואין להציל. רק כי עמד דניאל בפרץ והכניס אל ביתו את דבורה, ושם את נפשו בכפו והביא אותה לארץ אחרת, ו’השׂה הנידחת שבה והתגיירה' – כאילו במעשה זה כיפּר דניאל על כל פשעי משפחתו ותהי הרוחה. כאילו סרה עתה ‘היד הכבדה’, שהיתה תלויה על המשפחה העשירה והמקוללה.

‘בסתר רעם’, בעושר דמיונו, בשפע צבעיו, בקטעי ציוריו הבודדים, הוא מהישגי ברדיצ’בסקי הגדולים ביותר; אף כי הרבה בו מן המפתיע ומן המתמיה. סיפור יהודי הוא על גדוּלה יהודית, שאין מעמד לה, ושדוקא לה אורב השטן ביום פקודה.

התנגשות יצרים כאן. בניין איתנים מתערער תחתיו משנשמטה הלבנה הראשונה – הרעה תיפתח ממקום שלא ציפינו לה.

‘בית תבנה’ אף הוא מן ‘הרומנים הקצרים’, שנכתבו עם השקיעה, ושעוררו בנו השתוממות לכוח האמן, שהלך וגדל בעוד שלב המשורר לקה וקרבת הסוף האפילה כבר באופק. סיפור זה הוא פחות מסובך מ’בסתר רעם‘, שבו דמות רודפת דמות, מאורע – מאורע. אפשר שזהו הדבר השלם ביותר, שכתב ברדיצ’בסקי; ואף שביסודו של ‘בסתר רעם’, ששם החטא האירוטי של הגביר אינו אלא אפיזודה, והחטא האמיתי הוא עצם ההויה נטולת היסוד המוסרי, הצפויה להרס, הרי ‘בית תבנה’, בעיקר סיפור על חטא וענשו’ – מעשה באדם שאינו בטבעו פושע, ולא עמד בנסיון ומעל מעל ובא על ענשו; ועונש זה לפף גם את רעיתו, את שרה, שהמשורר מדבר עליה לא כמו על יפת־תואר בלבד (‘הן הרבה בנות חן חזיתי בימי חלדי – כמוה לא ראיתי ליופי ולפלא’), כי אם כמו על אשה זכת לב, צדקת בעצם אָפיה ובכל הליכותיה. התמוטט בית בחטא בעליו, ולא ביאר למה מצאה הרעה גם את אלמנתו, ולא חטא בה; ואף על פי כן אנו מכירים, כי לא יכלה לחיות, אחרי אשר איים עליה הכיעור בדמות נפתלי, שהאמין לכבוש אותה בחלקת פיו, והיא נעתרה לו ולבה בל עמה.

תוכן הסיפור אינו מגלה את עוצם הכוח שנשתקע ב’בית תבנה'. כאן משהו אגדי מאד ומשהו ריאלי מאד, כבמיטב סיפוריו של ברדיצ’בסקי. בתיאור החטא יש משהו מכוחו של דוסטוייבסקי – החטא כגזירה, כנחש הלופת את הפושע והוא נרדף לרצונו וכנגד רצונו אל הבור. על לבנו כאבן מעיקה, ואנחנו שותפים לבלהות אלה. מי שקרא את ‘בית תבנה’, שהוא בנוי על קללת התורה (‘בית תבנה ולא תשב בו’), יחיה אותו בכל מוראיו כל עוד נפשו בו. רק מי שעינו צמודה אל אופל האדם ואל אור האדם עלול היה לכתוב יצירה אפוקליפטית זו.

מה שבא על שרה, זו שנפשה היתה צלולה כבדולח, ‘זו שלא כעסה מימיה על אדם, לא גערה בשום אדם’; שהלכה ותיף גם מתקופה לתקופה וחינה עלה גם בהיותה אם לילדים (‘כל צלמה ודמותה כבתולה רבתי חן, שנתבגרה בימי קיץ’) – מכה על הלב ימים רבים. איך יעלה הכורת על עץ תפארת כזה!

הרי זאת שוב, עם כל המון המאורעות, שירת האשה הנבחרה, קינה ליופי המופלא ביותר, שגם לו יתנכל הגורל הרע.

‘גרי רחוב’, השלישי ל’רומנים הקצרים', הוא שוב ניסיון לשלב גורלות, לקרב רחוקים. כאן אנו שוב נתקלים בדמות ברסלבית זו – נתנאל – ששייכותו לאותה כת מופלאה השפיעה קשה עליו, על כל יוצאי חלציו. נאמנותו זו לרבי היחידי, שאינו עוד בחיים, לאדם מופלא זה, שאור ואופל משולבים בתורתו ושניהם יונקים זה מזה. נתנאל אדם נזוף, ככל חסידי ברסלב, ואמנם בביתו של למדן גדול ועשיר זה לא ינוה האושר. ואולם מעט האור גם בביתו של העשיר השני ברחוב, שמואל בן נתן, גדול בנגלה ובנסתר, ואולם חשוך־בנים. שקט של קפאון בו, והבית הזה נרעש יום אחד כשפרצו גנבים את דלתותיו ושדדו הרבה מן העושר, שאסף מלוה־בריבית זה. לפי ‘השכל הנאצל’ אין להצדיק מעשה פרוע כזה, ושמואל בן נתן, אחרי ששבה אליו רוחו מן המכה אשר הוּכה, אוסף את שארית הונו ועולה לירושלים, ‘העיר הקדושה, שידובר עליה בספרי התפילות, ושעד היום לא חשב איש מבני עירו של בן־נתן לקום ולעלות אליה’.

סימן שלא היה דומה לבני עירו, שגם הוא ‘יוצא דופן’, כרוב יציריו של ברדיצ’בסקי. רק הוא הוכשר להציל את נפשו במעשה כזה, שנדמה מוזר מאד לסביבה, ששמחת האגדה זרה לה.

‘גרי הרחוב’ הם כולם עצובי רוח וקשי לב ושבורי לב, וגם הרב ר' ארון אדם ירא־שמים והוא שרוי תמיד בפחד מפני החטא. מתאכזר למספר, מאחר שמצאו אצלו את ספר ה’מכילתא' – עד כדי כך גדולה האפלה כאן, גם יקותיאל, אדם עני, שאשתו עקרה וכשנולד לו בן יחיד, השחית את דרכיו ויהיו בן סורר ומורה, והוא אשר עמו קילקלו בנות נתנאל, שאיש לא חפץ להתחתן עם המנוּדה מבני הכת – על כל ‘גרי הרחוב’ האלה נטוי צל העולם, והוא המאַחד בריות נפרדות אלה.

למה שב המשורר בסוף ימיו לקדרות עולם זה? אולי משום שזכר, כי כאן קרא את ‘התועה בדרכי החיים’, והאמין, כי מעבר לקדרות זו ישנם אנשים שניתצוּ את הלוחות שנפסלו וחרתו ‘אמרות חדשות’, ‘ולא ידע כי ימים יבואו ויראה ויבין, כי גם אלוהיו אשר השליך יהבו עליהם, רימוהו – ויום אחד יבוא ויעמוד ערום בלי חסות, בלי תקוה ובלי אור’, ‘ואהיה אני אף אני אותו היתום, יתום בלי אב ובלי אם’.

והנה פקד עתה את המקום, אשר שמר לו איבה ימים רבים, ונכנס אל מבואי הבתים הישנים, ולא זכר את אשר עשו לו גריו, והבין כי גם הרב ארון אשר הקשה את לבו אליו, היה איש אשר אלהים לו, ובשעה שהוא התרפק על ‘התועה’ ישב הוא על הקרקע ואֵפר על ראשו, ‘בכי גדול מתפרץ מבין פתחי לבו’ עם תיקון חצות. 'קינה באה אחר קינה, וידוי נקשר עם וידוי, יהודי בוכה על גלות השכינה.

אותה שעה ידע, כי האור היה כאן גדול שבעתים מן האופל.

מרים

הרומן ‘מרים’, בו חתם מי"ב את חזון חייו. הוא היצירה אשר בה עולם נעוריו, עולמן של שתי עיירות בישראל, גם מרוכז, גם מסוער ביותר. לאמיתו של דבר, רומן זה משמש מסגרת לתקופה היסטורית שלמה – תקופה של התעוררות והתפוררות גם יחד. כאן ראשית ההשכלה וסופה; ראשית הפרעות ברוסיה ויקיצת הרוח על סף חיבת־ציון, בעוד לא היה ברור לה להיכן היא מכוונת. כל זה נתגלם בהמון הנפשות, העוברות לפנינו, ובראש וראשונה במרים, שעליה נופל אור של שירה, כמעט של מסתורין.

הרומן פותח בציון אישי, שעולה ממנו נעימת הפרידה האחרונה: 'לפני שנים רבות רשמתי לי עלי גליון פרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקרבו רומן גמור לכל תאיו וחדריו, ואמנם אמר המספר כאן להעלות עולם יהודי מימי עלומיו, ואין זאת כי אם ראה במרים נשמתו של עולם זה, אם על שמה נקרא, אף כי לא תמיד קשורים המאורעות והמעשים דוקא בה. ברומן זה אמר לרוות צמאונו לעיצוב דמות מעוטרת הוד, – דמות אשה ששירה ותנחומיה עמה; לדמות זו, שאליה חתר בעצם במיטב יצירותיו כל ימיו, ‘ובינתים עבר היום שניתן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי ערב באים מרחוק – עוד שעל אחד אל הליל הרחוק… הנני כותב עתה רק לאור הנר, והעת דחוּקה, על כן אקצר’.

בנעימה עצובה זו מתחיל הרומן, והוא מוזר בבנינו מכל מה שכתב המשורר, אף שזהו סגנונו ואופן סיפורו מאז. אגב ספרו על מרים, שלה נתכוון בעיקר, הוא רוקם דמויות בתוך דמויות; ופעמים נדמה, שמרים הוסחה מדעתו, בעוד שלבסוף מתברר, שדמותה היא החופפת כאן על כל הדברים שקרו, והקסם העולה ממנה הוא שהרעיש כל נפש, מבלי שתדע בתומה על מה שהיתה לרבים מדי בואה במגע עמהם. בעולם דל־שמחה זה יש משהו שיגולל את האבן לשעה קלה. ככוכב היא מופיעה וככוכב היא עוברת ושוקעת. דומה רק למענה נוצרו כל אלה, אף שעולמות רבים כאן נוצצים ונובלים ולב המספר נתון גם להם. כמה שונה היתה מרים מאמה, משר’ל זו, שאהבותיה היו דלוחות כל כך! אכן מדבורה’לה הכשרה, אמה זקנתה, ירשה מרים בודאי את כמיהת האהבה הגדולה, האהבה לאלהים. משהו אולי מאביה, המשכיל למחצה, דבק בה. היא אשר מילאה רוך אין קץ מילדותה את כל הבית, ביניהם גם את לבו המתון של נתן־נטע, סבא שלה, שהרגיש אולי, כי כל מה שעלה לגדולה וזכה לעשירות, אינו שווה באור שהביאה תינוקת זו לביתו. ‘בנכדתו הגדלה לעיניו ראה מעין זמרת הבוקר’. עמה עלתה הרוח, שלמוּ המאויים. סבתא דבורה’לה כיוונה תמיד בתפילתה אליה, ‘אל זוהר הבית’; ואביה ישראל ‘היה משוגע מרוב שמחה’ למראיה. ואמנם, מה טעם היה לכל הבית בלעדיה?

‘הבית’ כלשעצמו היה מסובך מאד. יש מי שמזווג זיווגים. אבל ‘כי נרים המסך, גם לא יד נעלמה כותבת’. זיווגיהם של אבות מרים ואבות אבותיה לא היו מוצלחים כל עיקר. זרים היו האנשים זה לזה. ‘אבן מעמסה על כולנו, והמשורר ישא משאו שבעתים’. אכן רק הוא המכיר, שבכל הצירופים המשונים האלה היתה איזו כוונה וכוונה גדולה – שמרים תבוא לעולם. ‘על דבורה’לה אספר בעבור שר’ל בתה’ – ושר’ל היא אם הגיבורה של סיפורי מרים'. כך מודיע המחבר בראש הספר את תכלית סיפורו: בעבור זאת הנערה שדמותה ריחפה לפניו, כנראה מקדמת הימים.

לפנינו עולם מסוכסך זה, שאהבה וחשק, מריבות וקנאה, שלטו בכל פינותיו. ובתוך צללי עולם זה פעם בפעם עוברת רק מרים בדממת יפיה; היא הזורעת פלאים בכל לב אשר ייקרה לפניה – יהיה זה הנער־הצייר מיכה אשר צייר את דמותה ולא שבע לראות את אור פניה עד אשר חשך אור שכלו, או אותו ‘רבי’ שהיה מלכתחילה מטורף טירוף דתי־אירוטי, או בטלון הנבון והמשכיל שהבין כי בלעדיה אין טעם לחייו, ואפילו רב־נכסים ופזרן כוולדיסלב ההולל – כל אחד כבר היה אחר, כי נקרתה לפניו; וכמה שאהבה זו גררה אחריה אסונות – האיש שקשר את גורלו במרים לא היה עוד מקולל. הנה כאן נתגלה הרומנטיקן שבברדיצ’בסקי, שהיה מצד אחר גלוי־עינים כל־כך; כפלא היתה לו האשה, אשר בעצם הויתה היא מכפרת על כל מה שהעוה העולם בעורונו. הנה לא לחינם נוצר: בעומק מעמקיו הוא מבשיל את האושר, שאי־שם ישנו, אם גם לעתים רחוקות נזכה בו.

כזאת היתה מרים. המשורר מראה אותה בכל זיו ילדותה, בראשית בגרותה. בכל מקום שהיא באה – פנים אחרות לעולם. בכל ימי החול המרובים היא השבת האחת. היא מוחקת את צבע האפור בראשה הצהבהב, במבט עיניה הכחולות והטהורות. ובעוד שהיא מהלכת לכאורה בצדי העולם, היא מקשיבה ללבו, שואלת, צמאה לדעת – מבקשת פתרון נפשה, שואלת לכוכבה; ואולם היא מתהלכת קסומת־אלם, ואין לב אשר אחריו ילך לבה התמים והנבון. לב זה שואל אחרת.

ספר אחרון זה, שהוא רוה כולו חכמת חיים ותוגת חיים, אינו עשוי מעשה ארדיכל. עתים הוא נראה כמחרוזת של נובילות, שכל אחת היא ענין בפני עצמו, ורק לאחר זמן מתברר, שהיא חוליה בשלשלת הסיפור. כל מקרה־אהבה כאילו מדגיש, שאין זה אלא תחליף – שאהבה, גם כשהיא נראית נאדרת בכוח, היא העלולה להתעות ביותר. אהה, הלבבות הגדולים, שהם ראויים באמת לאהבתנו (ושאנו ראויים להם) הם מעטים מעטים. בלי כל הדגש הכל מכוון להראות, כי מרים, שלבבה נשאר חתום לכל אלה שהתנקשו לו, צדקה בהתנכרותה לכולם. הערצת מרים מצד המשורר הריהי כשלעצמה משהו מופלא מאד. בכל הנשים שהעביר לפנינו, מחולדה (‘בעמק’) ועד שרה (‘בית תבנה’) לא הרעיש אותו אלא היופי שאינו מכיר בעצמו – יופי זה שמכה בתמהון, שעשוי לשנות אותנו, לנטות קו חדש על ההויה כולה. ביופי זה כאילו ראה אפשרות של תיקון העולם…

מובן למה חפץ להיפּרד מן העולם אגב עיצוב דמותה של מרים, דמות נעורים זו, שלמען העלות אותה הרחיב את תחומי סביבתה שמתוכה צמחה. אולי חפץ להצדיק את כל יצורי החולין בזה, שמתוך עדתם יצאה זו האחת. כלום אחת זו במקרה נולדה כאן? כלום לא היא המכריחה אותנו לשנות את הערכתנו גם לגבי האחרים? המחבר לא ייעף לטעת יצור חביב זה גם בלבנו. עוד מרים קטנה, לקחה את הלב במשהו, שהוא יותר מיופי חיצוני. ‘כי לקחה אדם על זרועותיו, בא איזה רוחב בנפשו’… הטבע הוציא את ‘גידולו בחשבון ובדעת כאמן משכיל משכלל את מלאכתו’. וזהו היופי אשר יחוד לנו תמיד, יופי שאין כמישה חלה עליו. וזהו לא יופי הנראה לעינים בלבד. ‘אור נשמה גדלה מיום ליום, לא תדע ליל וחורף’.

הצל היחידי היה בזה, שבכל עמלו של אביה המשכיל לקרב אותה אל העולם היהודי, לא הצליח הדבר בידו. מוריה ומדריכיה היו גם הם רחוקים מן המקור, והיא דוקא צמאה לשירה. כאשר קראה את טורגניב היה קרוב ללבבה, בעוד שחזון יהודי היה זר לה. פעם התאכסן בבית סומא, אדם זקן וחסר ישע, וגורלו הסעיר את לבה. ‘לוּ בתו היתה, כי אז ניהלה את המעונה והיתה לו לעזר תמיד’. הנה צוהר לנשמת הנערה. היא רואה כבר, כי האדמה מלאה ‘צורי מכשול וליום אין נתיב’. היא נולדה כדי להקריב את עצמה למען הסובלים. המחבר רואה אותה כקדושה. אך למראה הסומא האומלל' רעיון נורא חצה את האויר ויגע בנפשו הרכה: אלהים עיור ברא את העולם, ועל כן אך מעקשים בתבל זו יצר'.

והרי זה צוהר גם לנשמת המשורר.

בהיותה בת שלוש־עשרה חינה גדל. ‘כי שאל אדם אותה דבר, והיא ענתה לו, אז הרימה מלב המשיח עמה איזה משא’. בעלת־דמיון לא היתה, אך ‘השיגה כל דבר בחזון’. ועוד יעיד עליה המחבר: ‘גם אם שתקה, עוד איזה צל ריחף עליה. עצב העולם נטף אל נפשה הרכה איזו טיפים: לא סמי הריסה, או מעין אלה, כי אם מאותם המינים אשר ישגשגו והיו לניצני שירה’.

יצור שירי כזה היתה מרים ליוצרה. מין כוח מפרה, שהטוב הוא טבוע בלבה. ‘אין צו למסירת־נפש, אין תביעה לקרבנות’, – כך תפסה את שירת טורגניב ־ ‘כי אם הרגשת חובה הבאה מאליה’, לא נזירות – ‘כי יאהב נער נערה ויתן לה את אשר לו, הרי שבת בעולם’… כלום אין כל זה עולה משירת ברדיצ’בסקי עצמו?

עולם עולה ועולם מתפורר כאן, ולכן זרים למרים האנשים והמעשים. אין מי שימשוך את לבה אחריו בחזקה, ובלי זה הן לא הוכשרה לאהוב, להתקרב אל מישהו קירבה שמשמעה קשר חיים. המורה בטלון מגיש לה כף מלאה השכל ודעת, אבל דברי התבונה, כל כמה שהיא צמאה להם, אינם ממלאים את לבה, אינם מאירים את לבה. החלל מסביב לה מתרוקן והולך. אור בא מאדם נעלה, ממעשים נעלים. כזה הוא ד"ר קוך הזקן. גם הוא שגה באהבת נעורים. אבל הוא מביא הקלה לכואבים, מיטיב עם הבריות, וגם לה ייטב בקרבתו. ‘חידת הנוער והשׂיבה היא גם דבר השירה’… ולמרים נדמה, שאין שירה גדולה אלא בשעה ש’אלהים עוזב את מעונו, משתטח על פני המציאות והוא אינו נראה גם לקרוב גם לרחוק'.

אורו החמור של טולסטוי נופל עלינו. אשרי מי שכובש לו את דרכו ונושא אבנים ליצירה על שכמו'. מרים זו, שכל העולם נושא לה מלוא חפנים אהבה, נדחקת בין־השמשות לקרן־זוית זו של הרופא הזקן: ‘אמתך אני, אהיה לעזר לשרת את החולים ואעבדך באמונה’. והזקן ‘נושקה על מצחה ואומר: בתי אַת, גדול חסדך עמי’. משהו כאן מדממת התנ"ך ומתנחומיו.

כך היא מוותרת על האושר שהחיים מינו לה, למען הקל את סבל הכואבים. הנה מצאה תורת חיים, אשר תאיר מעתה את בדידוּתה.

הרומן נכתב קטעים־קטעים, מגילות־מגילות, ונגמר על ערש דוי, בימיו האחרונים של המשורר. רבים כאן הפרקים שנכתבו בכוח רב (כאהבת בטלון ויאוּשו) אבל מאחורי כל המאורעות מנצנצת דמות אחת – זו של מרים, באשר רק היא ריחפה לפני עיני המשורר בכתבו ‘לאור הנר’ את יצירתו האחרונה.

יותר אולי מאשר גם ביצירותיו המצוינות ביותר, מפעם את כל פרק כאן הרצון לעצב דמויות בכל מלוא הויתן. לא רק נתן־נטע ודבורה, ישראל ושר’ל, שעלו ביותר – גם הבבואות החולפות, שהן כל־כך מרובות כאן, נחרתו מתוך הסתכלות ותפיסה רבת־הבנה זו, המעידות, כי בכל החירות שנהג בביטוי החיצוני, היה יוצר בעל משמעות פנימית, שכבש את המציאות תמיד בסערה, אך גם מתוך עומק כוונה והתבוננות ממושכת.

ברדיצ’בסקי המבקר

לפני ארבעים שנה, כשעבדתי במחיצתו של בן־אביגדור בעריכת ‘הביבליותיקה הגדולה’ של ‘תושיה’, נמסר לידי ספר של ברדיצ’בסקי בשם ‘בערב’ – והוא ספק ספר מסות, ספק ספר סאטירות; על כל פנים ספר בקורת, שדוגמתו לא ידעתי בספרותנו. שם הספר כיום, במהדורת שטיבל, ‘דור וסופריו’ ונוספו לו כמה פרקים (על ליליינבלום ופרישמן, שלמה מיימון ומשה הס), שלפי אופיים הם מסוג אחר לגמרי. השם ‘בערב’ נראה לי מוזר. בקושי אפשר היה לפרשו, שהמרומז בו הוא כביכול עַרְבָּה של ספרותנו; אבל לפי השלילה הקיצונית שבו, כמעט שאי אפשר היה לפרשו אחרת.

עכשיו, לאחר ימים רבים, קראתי את המאמרים האלה בעיקר כיצירות אמנות מצוינות, אף שהמחבר מוקיע כאן באכזריות רבה (לפעמים מופרזת) את המליצה הנדושה. אבל מה שעושה את הספר יחיד במינו ומופלא בסגנונו, הוא דוקא ההומור בצד ההטעמה החריפה של הלהג, של מקומות התורפה, שרק אדם בעל חוש מיוחד להבחין במלים ריקות, בכל מימרה שהעט פולט בלי הכרה, בלי בקורת עצמו של הכותב, עשוי להרגיש בה, להתעורר עליה. מיד ניכר שלספר מגמה מרכזית, שהוא פרי בחינה ממושכת. אכן איש לא התפלץ כמוהו לפזרון מלים, לאיזה שטפון של דיבור, שהכותב נסחף בלי דעת אחריו.

בספר ‘בערב’ לפי מהדורתו הראשונה, נאספו שמות לא בלי יחש ספרותי, לא בלי כשרונות מזהירים, אנשים שתפסו את ‘כותל המזרח’ בספרותנו – הם שהיו ראשי המדברים בה; ואף שרבים מהם נגואלו זה כבר מכהונתם הגדולה, – הנה ברובם היו סופרים שעמדו עדיין במרכז חיינו הספרותיים. אפילו לבריינין, שבימים ההם כבר הוצג ריק, עוד זכרנו את חסד נעוריו, את המבשר הנלהב, איש הפרוזה החדשה, שלקחה לב באיזה חן אביבי, באיזה בוסר אביבי, ואין צריך לומר, לאנשים כצייטלין שהעמיק להבין, להרגיש, והיה על פי דרכו איש החזון. ברם, המבקר לא הבחין בין קרוב לרחוק, והעלה בחכתו כל דיבור חטוף, נפרז, כל מפל־עט, כל מה שאין מקורו נאמן.

אי־אפשר היה בשום פנים לחשוד בו, שהוא עושה זאת מרוע לב – בין ‘המדוקרים’ היו אנשים שהעריצוהו, שקירבוהו, וחיזקו את ידיו בבואו – והוא בכלל לא היה חשוד בעינינו, שהוא ‘עושה חשבונות’ עם מי שהוא. ברם, היתה זאת התפרצות של איבה לשטף המלולי, לסחף הדברנות, שראה בהם סכנה לגידולה של יצירתנו החדשה. בשבתו רחוק מן המערכה נראו לו אלה העומדים בראש המחנה, כאנשים נטולי הבחנה, שעטם מתנהל מאליו. שניטל מהם כל חוש של בקורת עצמם.

עם הספר ‘בערב’ גדלה הבקורת שלנו בתפיסה, בהשגה. משהו הזכיר בו את קובנר, את ‘תוהו ובוהו’ של פרישמן. בעוז לב כזה לא דיברו אצלנו על סופרים מקובלים. ואף שבקראנו עתה ספר מצוין זה, אנו מבחינים קודם כל באמן רב הכשרון, בהומוריסטן שנתן את עינו באלה שלשונם ‘הלכה לפניהם’, שלא נהגו כובד־ראש במלאכתם, שלא היה להם מושג אמיתי מן התפקיד החמור, שהוטל עליהם, ועשו מה שעשו כמין' הרגל' שאינו מחייב – הנה מצטרפים הדברים לא לקטיגוריה גדולה בלבד, כי אם גם לשיטה שיסודה אמנם לא בכללי פּוֹאטיקה נוקשים, כי אם להשגה גדולה, להבחנה בין יצירה לכתיבה, ‘בין הזהב ובין הנוצץ’. לאחר שקראנו ספר זה, רשאים אנו להגיד, מה שהמחבר אמר לאחר קריאת ‘תוהו ובוהו’, כי הנה ניתנה לנו הבקורת'.

המסה על סוקולוב היא המצוינה ביותר, משום שהחיוב והשלילה בה לפעמים כמעט ממוזגים. ואף על פי כן, היא כוללת את כל הקטיגוריה שלו על הכתיבה שהיא אמנם פרי כשרון, אבל אינה ‘הכרח נפשי’. בסוקולוב, שלו הוא דוקא רוחש כבוד, ראה את סמל הסופר, שהכל ניתן לו, ולא ניתן העיקר. ‘מין חפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המלה, לא ראית מימיך. המלים קופצות ונתזות ממנו; הוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדברים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חמרים חמרים’… ולעומת אלה, נמצא ב’נעורי הנשר' שפה אחרת לגמרי, שפה שבה מנוחה שוררת, ‘שפה מחוטבה ונשאה’. אכן חידה הוא האיש בכוחו וחידה ברפיונו. הכל מוּסוה אצלו, ו’הוא מכסה פניו וחוזר ומגלה אותם, אבל גם גילוי זה מוסוה הוא אצלו וההסתר שוב אינו הסתר… הפכים אצלו, ואף על פי כן הכל שוב בנפשו. לו טל ילדות וסגנון נעורים וגם הדרת שיבה רבנית'…

והוא שואל:

‘מה כוח אישיותו של סוקולוב? מה הדבר המיוחד החי בנפשו? יש בו נקודות בהירות בלי אור. יש אצלו רצונות רבים, אבל אין בו רצון אחד’… והוא פותר את חידת השפעתו בזה: ‘אם אמנם לא ניתן לו לחולל נשגבות, יש לו סגולה זו שבראותו אנשים רבים נוטים לדבר אחד ורוצים בדבר אחד, הוא עומד בראשם ומַנחם בדרכם’…

סוקולוב הוא סופר רב כוח, וגם כשהוא נכשל, כשרונו עמו, פקחותו עמו. בבריינין הוא רואה סופר שלבלובו תם, והוא לא ידע. פעם היה איש מבשר, איש החזון. ברדיצ’בסקי אינו שוכח את ימיו הראשונים. אך הנה הוא נושא את משאו על הנביא, – ומליצה זו מוכיחה, עד כמה אין בדברים לא אמונה, לא אש אמתית: ‘הנביא… הכל מחכים לבואו. כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא ויתגלה. בוא יבוא’…

בדברים כאלה, שאינם אלא פתוֹס מילולי, נאחז המבקר. והוא רואה את כותבם ריק מתוכן, ריק מחזון. מליצה נבובה אחת כזו מותחת חוט של חשד על הסופר כולו, מגלה את הזיוף, שבעליו גם אינו מכיר בו.

לא פחות קשה משפטו על המספר ש’אין לו היכולת להסתכל בעין צופיה, הרואה מעצמה', כי אם באמצעות צירופים חיצוניים.

ברדיצ’בסקי כמבקר הוא חזיון מקורי אולי לא פחות מברדיצ’בסקי האמן. האמן כאן על כל פנים המכריע. מהי הבקורת לאמן, אם לא השלמה ליצירתו? אם לא הארה נוספת לה? הוא יצר את הבקורת, שאינה רואה את השלילה במי שאין לו כשרון, כי אם בסופר שאין לו רצון משלו, אין לו גושפנקה משלו. ההתפעלות שמעוררים דברי הבקורת שלו, היא קודם כל התפעלות מן התבונה, מן הזיקה המיוחדת ליצירה, מן ההבחנה בביטוי – עין מבחנת כזו לא היתה גם לשוללים כפרישמן. אותו אפשר היה בכל זאת לשחד בצירוף מלים נאה, בניב מחוטב, בעוד שברדיצ’בסקי מבחין בשויון־נפשו של הכותב, מרגיש במחלצות הביטוי, שאין זה אלא לבוש, אלא כתיבה בעלמא.

ובכל לעגו האכזרי, יש והוא מצטער על כשרון שיורד לטמיון; ואולם גם אז ימתח את גזר דינו ולא יבדיל בין קרוב לרחוק. אין משוא פנים לפניו גם לגבי הקרובים, אם לא מצא להם זכות מכרעת. הנה השורות החריפות על ברנפלד: ‘לא אכחד, חידה לי הדבר הזה באיש כזה שנותן וחוזר ונותן, איש כותב מאמרים בכל יום ומדבר השכם והערב, שלא יפלט ממנו, ולו גם בשגגה, איזה דבר שנוכל לומר עליו זוהי הנפש שלו, זהו סוד נפשו’… האין בשורות מעטות אלה רמז לכל תביעותיו של ברדיצ’בסקי? אהה, לא זה חשוב, שאדם ‘מדבר השכם והערב’, שהוא ‘נותן חוזר ונותן’ – אלא אם נוכל לגלות במה שהוא מגיש לפנינו – ולו גם לא בשפע: ‘זוהי הנפש שלו’. 'דוקא משום שלברנפלד רחש טובות, חשוב לנו לדעת, שגם ביחס אליו אינו מוותר על העיקר – על ‘סוד נפשו’, שעל העדרו אין כל כושר הקולמוס שלו מכפר.

עם זה הוא מודה, שברנפלד הוא סופר פנומינאלי. יש לו תום לשון, ניב שהוא צומח מאליו – וזה לא מעט. ‘אם יתקיים חלומם של בריינין וחבריו ושפת עבר תהיה שפה מדוברת, לא שפתו של בריינין המליץ תהיה לה ליסוד, כי אם שפתו של ברנפלד. שפת ברנפלד הספרותית היא שפת הדיבור עם כל יושר הדיבור ועם כל החולין שבדיבור’…

כאן הוא מגלה אגב הערה קצרה מה שהוא מעריך בברנפלד – ‘יושר הדיבור והחולין שבדיבור’ החולין שבדיבור, שמתחתיו מאירים דברי־אמת, דברים שבמציאות.

מה שמייחד ספר זה ועושה אותו בראש וראשונה לספר אמנותי, הוא שאינו מדבר בעד הסופר, אלא מכריח את המבוקר עצמו לחרוז בזו אחר זו את כל פליטות הלשון – להשמיע לאזני עצמו את כל טפל, כל מה שהעווה בלשונו ולא ידע…

דומה, שאין עוד אצלנו חיבור דומה לו בהשפעתו החינוכית. בספר זה היתה לביקורת העברית קפיצת הדרך – הספרות כאן הכירה את עצמה, ראתה את הפח הטמון לה.

קשה להגדיר את ברדיצ’בסקי כמבקר, אף שהיה לו כשרון למלאכה זו, שהיה מספיק לעשרה מבקרים בעלי־מקצוע. אין ספק, שהיתה לו הנטיה של אמן להעריך את בני אומנותו. במעט שכתב על פרישמן כמעט מיצה את האופי המורכב למדי – אופי שהיה קרוב לו (הוא גם היה אחד מידידיו הגדולים, אף שנפלה אי־הבנה שהפרידה ביניהם), גם שונה כל כך ממנו. אבל גם על פרישמן, על אחד־העם, על ליליינבלום, כתב כאמן ולא כמבקר. כתב מה שהיו האנשים האלה לו, ולא לאחרים. מבקר ממש היה בסאטירות הגדולות. כאן נכנס לפני ולפנים. כאן סמך על חומר ממש, שנאסף בסבלנות אין קץ מכל קרן זוית נשכחת. אין זאת, כי אם הכיר, שהוא עושה שליחות, ידע כי כאן הוא נועץ ‘חרב בבית המדרש’ כולו – כי הדברים מכוונים לאו דוקא לאלה שבהם הוא מטפל, אלא גם לרבים אחרים, שלא נזכרו כאן כלל.

כאמור, לא היה זה ענין לכשרון (הנפגעים אינם חסרים כשרון כל עיקר), אלא ליסוד שבנפש, לענווה שבביטוי. כל משנת היצירה כאן כלולה ביכולת להשתחרר מ’יופי' מסופק, הפוסל גם את הקדשים. אחד־העם, ביאליק ומעטים כמותם היו בטבעם בררנים קפדניים וידעו שלא להיכשל. ברדיצ’בסקי חפץ, שהבחנה זו תהיה נחלת הכלל. סעודה דלה – אבל נקיה מאבק פסולת. דיבור אחד מיותר יש בו כדי לפגל סעודת מלכים!

לא תמיד צדק במשפטו החמור. אבל הוא צדק בגלותו את הירידה, שצפוי לה כל מי שמביא תחליפין של מלים רמות במקום מחשבה שיסודה אמת; הוא תבע לא ברק של ביטוי, כי אם בכל כתיבה בגרות אדם, ישרות אדם.

הוא היה אדם בעל כוח אנאליטי שאין דומה לו וחרב גיבורים ניתנה לו כנגד כל אלה, שמילאו את עולמנו מלים, שתחתיהן נמעך כל רעיון פורה וחי.

'לכל אדם ניתנה מתנה מיוחדת, והוא אינו נהנה הימנה. לכל אדם יש זכיה נפשית והוא אינו מוציא אותה. מה מהנית לנו התורה אשר מלמדים אותה בבטן, כיון שאחר־כך יכבה הנר… כיון שהמלאך בא ומשכיח אותה מאתנו…מה יהיו לנו טהרת נפשנו, זיכוך רוחנו, שיכלול דעותינו, אם אין אנו יודעים את המלה האחת שעלינו לאמרה, להביעה, לחדשה, לגלותה..

ועצב גדול ימלא אותנו לראות עצמנו תועים כל הימים, מבלי מצוא אותה המלה החיה הנותנת לנו פדות.

כל העולם יגע בעדנו, כל היקום יארוג בעדנו; בעדנו השמש זורחת, ירד הגשם, העמקים יעטפו בר, ומה יש לנו? מה נדע מזה ששייך לנו? – –

* * *

תורה שחסרה בה אות אחת פסולה היא; – ולמי מאתנו לא חסרה התגלות אות אחת, דוקא אותה האות שניתנה לו?

קחו מאתנו את ההרבה ותנו לנו את המעט; קחו מאתנו את המון הדברים ותנו לנו את המלה האחת שניתנה לנו, רק לנו'. – –

במהדורה הגדולה של שטיבל, בה הכניס ברדיצ’בסקי את מה שהשמיט בקודמות, הוסיף לספר כמה רשימות, שבעצם אין להן שום שייכות אל הספר ‘בערב’, שצביון אחד לו ומגמה אחת. אלה הם שרטוטי דמויותיהם של שלמה מיימון ומשה הס, ובעיקר מה שכתב על דוד פרישמן ומ. ל. ליליינבלום – דברים שבהם נתגלה כמבקר אמן בעל מדרגה גבוהה.

אופי של הערות רהוטות לקטעים שהוקדשו לשלמה מיימון וביחוד למשה הס – שנים שהם שונים כל כך זה מזה; אבל שניהם אישים, שזיקה נפשית גדולה מצד הכותב אליהם. ברור, שמיימון הנאבק לחיים, נאבק למדע, ובלי־חת ידבר על היהדות ועל צלליה – הוא אדם קרוב לו מאד. אופייני מאד מה שהוא מטעים את דברי קאנט למיימון: ‘כשרונך למדעים עיוניים ועמוקים הוא כשרון בלתי מצוי’; ומה שאמר לו הכהן הנוצרי: ‘הנך פילוסוף יותר מדי… יד השכל בך על העליונה… התפלל לה’, כי יאיר אותך באור חסדו'…

לברדיצ’בסקי עצמו אור הנפש היה עדיף מכל פילוסופיה. ובמקום אחר הוא מעיר: ‘ידענו את החושב בעל הרוח הקר; והנה לפתע נשמה אחרת מבצבצת ונראית לנו’… בלי ‘נשמה אחרת’ זו היה אדם זה, עם כל העומק המטפיסי שלו, זר לו ביותר. ובאיזו חיבה הוא מציין את דברי מיימון על שפינוזה: ‘עיונו העמוק של הפילוסוף הזה ואהבתו לאמת לקחו את לבי עד מאד’. ‘אהבתו לאמת’ – הנה מה שחיבב על ברדיצ’בסקי אדם מוזר זה. חיבבוהו עליו עצם האידיאליזם, מסירות הנפש שלו ‘להגיע למצב ההשכלה’, שעל ידיה אדם מגיע ל’יושר ולצדק'. כמו תמיד לבבוהו הניגודים שבאדם, – הקושי והרוך, המתגלים בו חליפות. ואולי בעיקר: מה שהיה דומה בגורל שניהם – באהבתם ליהדות ובאומץ לבם לבקורת ערכיה. לא לחנם מטעים ברדיצ’בסקי את דברי מיימון: ‘בני ישראל, מאהבתם אל השיטה (תורת האחדות) מחרדתם על העיקר היסודי, אחדות הטבע, שישתמר בכל טהרתו, הזניחו כליל את השימוש המדעי הזה; לכן היתה דתם אמנם דת טהורה ונקיה מכל סיג ותערובת זרה, אבל גם דת בלתי פוריה עד מאד, בנוגע להרחבת הידיעות גם בנוגע לשימושה בחיים המעשיים’.

ברדיצ’בסקי הריח תמיד את הקרובים לנפשו. ברם, עצם דמותו העמוקה־הטראגית של מיימון משכה אותו בזרותה ובניגודיה. ומה שכתב עליו מראה, עד כמה היה האיש קרוב לו בדעותיו, ועוד יותר – ברוחו.

ורשימה קצרה על ‘רומי וירושלים’.

יתכן, שמשה הס, איש המחשבה המאירה, זה שעם ישראל ותורת־ישראל נתמזגו אצלם עם האידיאלים האנושיים הגדולים שבעתיד – היה הקרוב לו ביותר. ‘הקסם מונח על זה האיש’… האם לא הוא שחידש בתפיסתו את היהדות, שהיה המבשר הראשון ‘על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון’…

ואמנם כמו מהר גבוה נשמעים דברי החזון הראשונים.

ברדיצ’בסקי, הנוהג זהירות גם בתום אמיתי, מבליט את דבר משה הס: ‘הרימי ניסך בת־עמי, הרימי, אל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים, אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ; אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פריו בעתו’…

ושוב הוא מתפעל מתום דבריו: ‘רוח הקודש נחה על ישראל לא רק בימים מקדם, בהיות סוד אלוה עליו; היא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תט אשוריה מן המסלה, אשר דרכה בה מקודם’ – – בכל עת שהחברה כורעת ללדת ברית חדשה'…

דומה, הוא יחד עם הס מאוהב ביהדות, ואינו רואה בקיעים בה. ברדיצ’בסקי המשורר נמשך אחרי המשורר שבהס. כמוהו הוא מאמין ש’במלחמת הדרור האחרונה אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב'; מאמין, כי ‘בהתעורר כל יושבי תבל יתעוררו לקראת עם ישראל, החפץ בחיים מדיניים על ארצו ועל אדמתו’…

אמונה גדולה גוררת אמונה. נלהב לאדם הנפלא, המבקר נלהב גם לחזונו.

וכמו את דברי עצמו, יביא את הקטע על ‘השבת’, אשר תבוא לעולם; ‘היום הגדול’, אשר עם ישראל ראה אותו במרחקי הבאות.

‘מתנה טוב יש לדת ישראל ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מלא תמיד את בתי נפשנו, – הרעיון, כי האותות אשר תבואנה תביאינה לנו יום שכולו שבת, היא ‘השבת ההיסטורית’, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית’…

– – – ‘ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה, נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאת העולם החברתי; ואז החלו ימי המעשה של ההיסטוריה, אש תחוג את שבתה אחרי אשר תסיים גם היא את מלאכתה בימות המשיח’.

‘אמונתי בביאת המשיח’ – מוסיף ברדיצ’בסקי לצטט – ‘היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה – אמונה בתחית כל העמים התולדתיים נושאי דגל התרבות’…

הננו רואים כאן את ברדיצ’בסקי, כמו תמיד, כמבקר, אשר יתן את רשות הדיבור המלאה למבוקר, ובכל זאת עינינו תחזינה ברור גם את המבקר. אכן, ציטוט אינה מלאכה, כי אם שיתוף יצירה; וברדיצ’בסקי היה אחד המעטים שידעו בציטטה להמית וגם להחיות. כאן לא רק נשמת רעיונותיו של ‘רומי וירושלים’, כי אם גם לא מעט מברדיצ’בסקי עצמו.

‘רומי וירושלים’ היה לו גילוי אדם, גילוי מחשבות נשגבות שהפתיעו אותו, כאילו בעצמו הגה אותן. המאמר על ליליינבלום הוא מסה אבטוביוגרפית. כאן יסופר מה שהיה בעל ‘חטאות נעורים’ למחברנו, והדברים כתובים בתנופה גדולה. לפעמים בתרועת נפש ממש. אדם שיצא מעבדות לחירות מספר בדברים מלאי הודיה מה שהיה לו האיש הגואל, ששבר את דלת כלאו, – שקרא לו לצאת לכבוש את העולם לעצמו, לבחור בחיים. ברדיצ’בסקי יספר כאן על ליליינבלום ועל עצמו, על נעוריו שעלו, בהגיע אליו הקריאה הזאת. ימים טרום־היסטוריים הם לבעל ‘שנוי ערכין’, ובכל זאת עוד קרוב לו האיש שלחם לו, לדורו; עוד עולה באזניו קולו של אחד הראשונים ללוחמי ההשכל והחירות, הדת והחיים.

‘המועקה אשר בחיינו, – כל האופל שבמסורת קדומים ובחיים שבכתב, טשטוש הספר ואפיסת כוחו להאיר ולתת לנו את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפשים, הכל נגלה לנו על־ידי ליליינבלום; והכל תאר בצבעים קלים ובשפה ברורה, בשפה שבה נפשנו מדברת לעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה, לו אך ידעה לדבר’.

זה כבר לא היו חברים לקרב, והכותב מספר בפשטות: ‘הוא לא נמנע פעם בפעם מִיַדות אבן בי. גם אני לא טמנתי ידי בחיקי’. אולם בדברו על איש ‘שהיה לכולנו זמן רב לעינים’, יזכור רק את אשר היטיב עמו. ‘יום תרועה היה לנו אותו היום ששמענו בו את דבריו’. לקח את לבו לא כשרונו, לא מליצתו, כי אם ‘שפתו הפשוטה של הסופר הזה ורוחו הפשוטה בלי עדי ומליצה, דרכו לצעוד ישרה בלי שום הליכה סחור־סחור, הגיונותיו הברורים והיחס לכל דבר מצד נפש ישרה המבקשת להועיל ולהיטיב – הכל ליבב אותנו, עורר אותנו ועשה אותנו למה שהיינו’.

ומלבב אותנו גם זה, שברדיצ’בסקי עצמו צועד כאן ישרות, אינו מגדיש את צבעיו – כך בפשטות זו חיבב גם עלינו את הסופר הישר, שאף אם לא התנגדנו לו, הנה היה כמעריך שירתנו רחוק מעמנו. בדפים מעטים אלה קירב אותו המבקר אלינו, צירף את כל לבביותו, כל דקות הערכתו, השגתו הנעלה על הפשטן, שאינו מבקש אלא ‘להועיל ולהיטיב’. שוב זהרו דפי ‘חטאות נעורים’. והוד היה לפרוזאיזם שלו – כי את עלבון החיים תבע. והשעה, אותה שעה שהאדם חי בה – היא יקרה לו מכל ‘נחלת קדומים’. כאן, בעמדו עם יל"ג ועם ברודס אל מול מערכות המלחמה, היה נאמן עם נפשו, כהיותו נאמן עתה בלכתו עם פינסקר, בהתווכחו עם אחד העם. כאז כן עתה היה חפץ רק ‘להיטיב ולהועיל’. כאז כן עתה ‘לבו התפלץ לראות כשרון החיים שבנו הולך לטמיון’.

ואת כשרון החיים הוקיר מכל הדברים שבכתב. והוא קורא בדברים נמרצים: ‘אני אחד מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה, ואין בכוח הטל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כמין תחיה’… האם לא קולו של ברדיצ’בסקי עצמו הוא העולה אלינו מפסוקים עצובים אלה?

ושוב הוא מעלה בזכרונו: ‘הספר ‘חטאות נעורים’ היה המחאה היותר עזה של הבנים נגד האבות, של החיים הדורשים את תפקידם נגד החיים שפג טעמם’.

והנה ראה האיש, כי ‘נחרבו תקוותיו’, ו’נחרב בנינו' ללא יסוד תחתיו; ונביא ההשכלה השליך את הלוחות, וקרא לשוב, לשוב! ה’סופר ההגיוני היה לחוזה'. ‘נביא ההשכלה היה לתוקע בשופר של משיח’.

ואולם בתום לבו דבר גם עתה. ואולי ביתר התלהבות: היה זה חוף ההצלה האחרון.

ברדיצ’בסקי העביר לפנינו את החיים הדרמטיים האלה; האיש ליליינבלום לא היה בעיניו אחר; תפקיד המבקר הוא לחיות עם הסופר את חייו כולם. ליליינבלום של ‘דרך תשובה’ לא היה בעיניו שונה מזה של ‘חטאות נעורים’; ורק בסוף מאמרו הוא מרמז על העצב של הלוחם 'ששב ממערכות המלחמה, כי ‘ידו קצרה להלחם עוד’.

‘מי שלא ראה את ליליינבלום ביום השבת אחר הצהרים בביתו בשעה שהוא נח מעבודתו – אין לו מושג מעצב עברי תחת מסכה של מנוחת הרוח’.

ומי עוד כברדיצ’בסקי עצמו ידע עצב עברי זה?

כמאמר על מ. ל. ליליינבלום, יש לה למסה המצוינה על דוד פרישמן אופי אבטוביוגרפי. הוא פותח ברושם העז של קריאת ‘תוהו ובוהו’, שנזדמן לו בעודנו נער בן חמש עשרה, ‘במיטב ימי ההשכלה’, כשכל ספר, גם אם התנגד לפרטיו והרהר אחריהם, ‘נשאר תמיד בעיניו דבר מכובד, רק מפני שספר הוא’. לאחר שקרא את הקונטרס של פרישמן, ‘חלפה תמימותו בפעם אחת’. אותה שעה נפקחו עיניו לדעת, שלא כל אדם ראוי לעטרת הספרות, אף אם הוא כותב ספרים – נוכח לדעת כי ‘מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים’.

זה היה גילוי גדול, וברדיצ’בסקי מסכם את הרושם: ‘בו ביום ניתנה לי הבקורת’.

‘תוהו ובוהו’ היה לא הנפת שוט, כי אם קריאת זעם. הכאב והלעג נתמזגו כאן לגערה, גערת הרוח החדשה, והיא שהרעישה את הנובלות בכוח כזה. ‘רוח של נצחון היה נושב בעלי הקונטרס הזה’. והנער שקרא אותו, בטח בו, האמין בצדקתו. הקול עצמו נטע אמונה. בקול כזה לא דיבר קובנר, אף שאת פעלו המשיך פרישמן. כאן עלה קולו של היהודי החדש, של האדם החדש. בעצם סגנונו של הקונטרס הורגש כבר החדש בבואו.

כך מצייר ברדיצ’בסקי את המהפכה שחוללה הופעתו של ‘תוהו ובוהו’ על הנער. הוא הרגיש כי הישן הוכה מכה נצחת – שהנה נפרצה הגדר והחדש הולך ובא בפעמי נצחון. אפשר מכל מה שכתב פרישמן היה זה הדבר, שהשפיע עליו ביותר. השפיע בתוכן – במלחמה לאדם, ל’קומה זקופה‘, לחיים של צורה, בכוחו ‘לפשט את העקמומיות שבלב ובמוח’; אכן השפיעה גם הצורה, כי כמה שהספר ‘בערב’ שונה מ’תוהו ובוהו’, משהו מסגנונו של ‘תוהו ובוהו’ מפעם בו פה ושם: אותה הסאטירה הנוקבת, האיבה לפרזיאולוגיה החדשה, לבטלנות החדשה.

ברם, בדפים המעטים שנכתבו על פרישמן יש כבר התחלה של בקורת גדולה, של הבחנה גדולה בטיב הסופר המבוקר ובעצמיותו. ברדיצ’בסקי אינו מכסה שפרישמן ‘לא הראה איך ובמה עלינו לשנות את ערכי חיינו; לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך’. הוא היה חסר הפתוס של מורה גדל. ‘של נפש חושבת כסמולנסקין או של אדם בעל רצון וחושב כליליינבלום’. והוא תבע רצון, מחשבה מכוונת.

מרומז בו עיקר גדול לברדיצ’בסקי – הוא מכיר את סביבתו, את עמו – ‘אנכי ידעתי גוי שלא ידע לחיות’. הוא מכיר את הסכלות השלטת, וחותך כאיזמל בבשר החי. ‘את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי באותו רגע שהמלאכה נעשית, וכל המותר זרקתי החוצה’.

את הפתוס הזה ליישר, להבריא את נפש האומה, את בינת האומה, הוקיר ברדיצ’בסקי בפרישמן כנגד הפתוס של הסמולנסקינים והליליינבלומים, שרק באלה ראה כוח ראשוני, שיש בו כדי לעקור עם מקפאונם של דורות ולהקים אותו לחיים חדשים

הוא יודע, שפרישמן לא נלחם בעד הטעם הטוב בלבד – כי מאחורי האסתטיציזם שמונים בו מתנגדיו פעם לב יהודי, שידע להזדעזע מפני עול מוסרי לא פחות משהזדעזע מפני הסכלות והכיעור. כמה מלאי משמעות דברי פרישמן הנעלים, שקרא אחרי מטתו של גבריאל יהודה ליכטנפלד: ‘האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחול ואסלח ולא אבוא במשפט עם בני האדם!…’ בציטטה קטנה זו גילה לנו ברדיצ’בסקי מה שהיה יקר לו בפרישמן התובע.

במסה הקטנה נוגע ברדיצ’בסקי גם בפרישמן האמן, ואולי כאן גרעיני בקורת ראשונים – בקורת אמנותית. גם כאן אינו מהסס יחד עם הערצת המשורר לרמז על מקומות־התורפה שבשירתו – אך הוא מראה, שסגולותיו של משורר הן לעתים קרובות תוצאות מחסרונותיו – שהכשרון האמתי יש לו תמיד במה לכפר על פגימותיו.

הנה כאן תום אדם, שבעולם חד לו את חידתו הנצחית. ‘ואתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון כביר תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש, ואז תשאל ולא תיענה, בקש פתרונים ולא תמצא’. והמבקר אינו מהסס להעיר על סגנון זה; ‘רוח אחד מרחף על כל אשר יעביר לפני בחזון, רוח של ילד גדול היודע לספר לנו מעשים ומאורעות על ידי תאורים שוים ועל פי נוסח נפשי אחד’. ככה ידע המבקר להראות לא את המסתכל בתמהון של ילד, אבל הוא ‘מספר לנו מעשים ומאורעות על פי נוסח שוה’, יען כי בעצם לא יתמה עוד וגם לתמהון ‘נוסח אחד’…

ובאיזו דקות של תפיסה יציין שוב בלי היסוס: אמנם פרישמן מרגיש את המית הטבע… אבל כשהוא מוסר לנו את רשמיו, הוא עושה זאת בדרך כלל, מוסרם בסימנים כוללים ומשותפים… בטרם יצלח בידו לגלם ולהעביר לפנינו את חזיונותיו באופן ממשי, בדברים נראים גם לנו. הוא מתחיל לפרש, לבאר ולהורות עליהם באצבע: ‘מי שמע וראה כזאת? מי יבין סתרי לב אדם?’…

ואותה שעה לא נעלמו ממנו גם קסמי המשורר. בהתפעלות אמיתית יביא לנו קטע מספורו ‘ביום הכפורים’: ‘כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבה להבת שלהבת גדולה; ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהוללה ומפוארה, ותעל על הבמות ותשר ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה, – ואולם מאושרת ושלוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהלות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד’…

ככה מספר פרישמן.

‘לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הליקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

ככה מבקר ברדיצ’בסקי: תוך כדי הבליטו את הפגום שבמשורר, יאשר את שירתו. ימים רבים זכרנו את המימרה הקצרה והנפלאה: ‘אבל הליקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

כי בכל מה שחברה שירה זו, הרי הקסם אשר בה היה ברור, וכוחו של המבקר בכך, שהוא יודע להראות את השלילה והחיוב בהעלם אחד.

זה היה סוד הבקורת המודרנית, שביקשה לגלות בכל שירה את הקסם שלה, ולא להקיש משירה אחרת עליה.

זאת ידע ברדיצ’בסקי, ופרישמן שכתב דברי בקורת מצוינים, לא תמיד ידע זאת.

ברדיצ’בסקי עמד על כך, שפרישמן היה תובע שירה, יותר משהעניק לנו שירה, אף כי כתב גם שירים טובים מאד. אולי משום שקליטתו היתה יותר מדי צלולה, ודוקא משום כך מצומצמת. צלילות זו היתה הפוגמת לפעמים גם בהערכותיו. תום שבקליטה, שהוא תנאי ראשון להערכת אמת – תום זה שתבע מאחרים, פעמים היה בעצמו חסר.

אכן הוא ידע מה ערכה של שירה – ידע שהנוקשה בחיינו הוא חסרונה, כי כושר השירה לא רק מגלה את החיים, מעשיר את החיים, כי אם מעיד על עושר הנפש, ועל כן התפלל לשירה, שתביא לידי התחדשות – ידע כי השירה עצמה היא ההתחדשות הגדולה.

אכן התובע הגדול לשירה עלול להיות רק מי שהוא בעצמו משורר.

ושוב ציטטה מפרישמן, בה מסתיימת המסה:

‘הנה שולח אנכי ידי לשלום, אל תיראו! היד הזאת נקיה היא, לא לקחה שוד, ולא היתה עם פועלי און; היד הזאת לא עשתה כל רע, אך כתבה דברים שונים בספר. פעם בארוכה ופעם בקצרה, פעם במהתלות ופעם בתום־לב; ואם דברתי שלא כרצונכם, הלא לטובה היתה כונתי, כי מה אני שואל למענכם? הלא אך להיטיב באשר אוכל ולהקל לעצמי המכאוב כאשר תקצר ידי’.

מה מאד הוקיר ברדיצ’בסקי דברי וידוי פשוטים ונאמנים כאלה – שירה שלא במתכוין שבה יתגלה אדם ברגעיו הגדולים!

בחלקו השלישי של הכרך ‘מאמרים’, שבו נאספו קטעי בקורת שונים על שיר ופרוזה, על בני דורו ועל אלה שהיה רשאי לראותם כיוצאי ירכו, ההערכה כמעט שאינה עניין לו – אותו מעסיק טבע היוצר כשהוא לעצמו, סוד היצירה בקשר עם נפש היוצר.

כמו תמיד, פחות מכל הוא מודד במידת הכשרון, במידת היכולת להביע. העיקר לו הקרקע, שמתוכה צמח הדבר; ההכרח הפנימי לעשות את היצירה ביטוי נאמן לנפשו; יקר לו ביותר מה שגדל מאליו, מה שמרנין מאליו – זאת הלחלוחית, שהיא שופעת כטל, ואין לו אמון רב ב’ענקים ונפילים‘. ב’רעמים ובמטרות עוז’, לא זעזועים דוקא, – ‘נועם תנו לנו ורחשי לב’. הרי שהשירה, הקרובה ללבו ביותר, היא הליריקה הטבעית, עשב השדה אשר יצמח בתום ירקו.

בדברו על פרישמן, הוא מציין לשבחו, ש’פרישמן אינו משורר לגדולים, כי אם משורר לילדים, ותום נוער לו. שיריו אינם לקריאה, כי אם לזמר ניתנו‘. משירי טשרניחובסקי הוא מבליט את ‘בעין דור’ – ‘בלדה זמרית בת שתים־שתים שורות’. בסידרה זו ידובר על דברים בודדים של יעקב כהן, שניאור; כי ידובר על הקרבן, תובלט, בתרגומו של פרישמן, הקירבה של הומירוס לספר ויקרא. אין כאן בשום פנים זלזול בחרוז, ובדברו על סקירה היסטורית של דובנוב, הוא אפילו פולט דיבור בשבח השירה (‘לוא לשיר ידע דובנוב’…), אבל הפרוזה היא בכל זאת העיקר, וגם ברשימותיו החטופות על מספרי זמנו (הטובה שבהן הוקדשה לפייארברג), אתה מרגיש, שכאן הוא אויר חיותו. פייארברג, שבא מבית מדרשו של אחד־העם, ונלחם לדעות של אחד העם (גם עם ברדיצ’בסקי עצמו), הוא לפי כל קצב נפשו קרוב דוקא אל ברדיצ’בסקי, זה שנלחם בצללים ויודע, שמלבד ‘הצללים’ האלה אין לו דבר בעולם. ברדיצ’בסקי מכיר בו את הקרוב ולבו יהמה לו מאד. הוא יודע, כי פייארברג גם ב’קרעיו’ שלם יותר, אחיד יותר, מן ה’שלמים עם נפשם'. ‘רוח אגדי לבת שירתו, לו הכל אחד והכל אומר שירה. הכל חושב ומרגיש והכל נהנה מזיו שדי’… כאן גם הצער שקוי ‘חידוש החיים’. הוא חביב על ברדיצ’בסקי משום שגדולה מלחמתו לחיים. מלחמתו לחיים כמלחמתו לקדושה, ובכל זאת ‘לא נראה דו ־פרצופים בבת שירתו’. ‘הוא הרגיש את הצער העולמי, ועם כל זה החיים אצלו כמו מתחילים עתה להתהוות ולכל העולם כמו פנים חדשות’… כך תפס כמשורר את הקסם של פייארברג, – את הנשמה היהודית שפרחה ביגונה וגועה בפריחתה. פייארברג הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו. כמה מספרים קרובים לו מאד ־ שופמן, ברנר, גנסין – אבל את פייארברג אהב; ידוע ידע, מה אבד לשירתנו במותו. ועל מות זה שהקדים לבוא התאבל, כהתאבל על אח קרוב.

מעטים הם הדברים אשר הקדיש לשופמן הצעיר. אכן ברור, כי נצנץ לו משורר ביצירה זו. ומשהו תבע, ולא נדע מה. ‘מארת העוני נראה בספורי שופמן הצעיר’ הוא פותח סתומות. ומעט מעט יתברר, כי ככל שירבה כוחו לגלם, כן ימעט האור העולה מעולם משוכלל זה. כי האמן תופס עולם מחניק זה בכשרון רב, אבל שירתו אינה גואלת. אנחנו מרותקים תמיד אל ה’אבנים הכבדות'; לנחושתים הוגשו רגלינו, ואולי הוא יודע את הסוד, איך להסירם, ונמנע מעשות זאת. ‘הרי זה קול העולם האטום, המגיע אלינו. הוא מכה בברזל על האבן, ותמה הוא לשמוע קול’…

משהו אמור כאן בדקות מרובה. נרמז כאן, שאין להבדיל בין ‘הצער והיפה’; ונרמז שוב, כי ה’חטא והטבע' הם היינו הך. ובכל זאת, אין כאן שופמן בשעה ששירתו פותחת תהומות. אמנם נרמז משהו חשוב בדברים ‘שירה נסתרה היא זו. גניחת אדם בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי’.

הוא ראה לפניו את שופמן המתחיל בלבד, אבל הבחין בו את האדם הקרוב לו, אם גם לא בכל דבר.

לא אמרנו, כי פענחנו את הרשימה הסתומה למחצה על שופמן – כי פתרנו את חידתה. ואולי בכך ערכה, שהיא נוגעת ואינה נוגעת. אבל נביא לבסוף עוד פסוק מגרה ויש כאן אולי פתרון מה: בעיקר לא יתאר שופמן, אין לו דבר עם פואזיה‘… הוא פותח את חלונו ורואה. אבן על לבו, והוא רואה בהטבע; הוא, האומלל, שוכח לרגע מה שנושא בקרבו ומסתכל בחוץ’… הרי שהסתכלות מילתא היא. הרי שהשירה ‘משכחת לרגע’ מה שאנו ‘נושאים בקרבנו’.

הרשימה על ‘בחורף’ של ברנר פחות חידתית, אם גם היא אינה מניחה את דעתנו בכול. הנה דברים ברורים ‘ליל ארוך… הכל לו אחד, הכל כמו מתואר שחור על גבי שחור’. לא רומן, לא ספור, ואין אלה זכרונות שנכתבו לשחרר את המספר מדבר־מה, כאדם שעושה חשבון עם נפשו. הרי כאן רמז למשהו רצוי למבקר: ‘חשבון האדם עם נפשו’. אבל אם המחבר אינו אומר זאת מפורש, אין עוד ראיה, שאין כאן ‘חשבון הנפש’. ברנר לא כתב אף שורה בלי שיתכוון לכך. ‘יפול הצעיף והנה חיים נמקים, לבבות שנתמזמזו. צללים ואנחות: מי נמק ממי? מי חטא למי? מי חייב למי? העם, היחיד, המזל’. האם לא זהו תוכן ‘בחורף’? ספר נטול תקוה זה, בו אמנם לא ‘שיחרר’ ברנר את עצמו, אבל בו נתגלם על ידי בן העשרים ואחת עולם שלם. כאן רוח שבגרה כל כך מהר בידעה את אשר נגזר עליה בחיים.

גם על גנסין ידבר למקוטעין, ואף שזיקתו אליו, כמו לשופמן ולברנר, חיובית בהחלט, אינו מגיע (חוץ מאשר בדבריו הראשונים) לידי ביטוי מוחלט. ברור, שתפס את זמרת גנסין, ואפשר שראה בו, בבן הרב, אח לפייארברג, אך ההתלהבות הולכת וצוננת. מוזר מאד, שדוקא בדברו על הקרובים לו ביותר, הסתפק בהערות מספר; והרי היה זה עניין רב לנו לדעת מה היו לו גדולי המספרים החדשים, שנצטרפו עמו לחבורה.

אכן ממה שאמור גם ברמז בלבד, ניתן לראות, שהיתה לו זיקה לאלה. ואמנם ממנו נמשך החוט אליהם; וממנו (לא ברנר בלבד) צמחו השלשה, כמה שהיו שונים זה מזה.

יותר מן השירה עצמה, צורותיה וסגנוניה, העסיק אותו בעצם מקור השירה. הד הנפש, צורך הנפש, מה שמתנגן מאליו – זהו היסוד האמיתי, ולא ‘הרצון לשיר’. זהו הסוד, ‘שאינו צריך כלל ללבוּש וחי לפנינו גם בלא לבוּש’. העיקר הוא: מהיכן יונקת השירה –־ אם היא שופעת מתוך איזו עתרת שבלב, מתוך מועקה שבלב, או סתם מתוך הכרה חיצונית, רצונית. כל הביקורת של ברדיצ’בסקי חותרת לא אל הדברים שנתהווּ, כי אם אל רגע הולדתם. כך כש’הנפש והעולם החיצוני מצטרפים שניהם לדבר אחד ובוראים דבר אחד – קמה שירה'. לא העובדות המציאותיות מכריעות בשירה ‘המשורר לא זהו האמיתי, ש’מעתיק לו מן החיים דברים שקרו ויאתיו, כי אם להפך, הדברים שם בחוץ נעשים ראי לנפש המשורר ומהלכם הוא על פי רוח המשורר’.

כל ההערות הדקות האלה מכוונות לרעיון אחד, כי ‘בלי נסתר ובלי כוח הזמרה לא נברא דבר בנגלה’. השירה באה עלינו כחתף, ואין היא זקוקה לרוב דברים. ‘הדרך הקצרה’, האפוריסטית, זוהי האמירה הגדולה. ואין לדעת ‘מי יתן לנו יותר – הנותן במלוא חפנים, או זה אשר מפרה אותנו ונותן לנו את אשר בנו’.

אולי כל משנת יצירתו של ברדיצ’בסקי כלולה בהשגה זו, שהמשורר מפרה אותנו יותר משהוא נותן לנו – זאת אומרת: ‘כשהוא נותן לנו את אשר בנו’.

מבחינה פנימית, מהותית, הוא קרוב ביותר אל אותה פמליא של משוררי ישראל, שכוחם בנגינה, ולא באמירה, לא בתפיסת העולם המוחש. ההויה האמיתית ביותר, המלאה ביותר, כלולה בצלילו של עולם, בניגונו.

הצליל – רק הוא אינסופי.

מכאן תפיסת השירה לא כהתפתחות, כי אם כמאורע חד־פעמי, כנס שאינו חוזר. רעיון זה הטעים בכמה אפוריזמים, שמעטים כמוהם לחריפות. כל משורר אמיתי ‘סובב על צירו ובזה הוא נצחי’. ‘ספורי דוסטוייבסקי לא היו פתיחה לגורקי. גורדון רחוק מלהיות מעבר למשורר צעיר זה או זה… עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפתחות עד קצה. אדרבה, לנו הדבר לפעמים כמו יתרוקן הטבע בבריאה כבירה’…

והוא מטעים: ‘המשורר הבא מעצמו אינו הקדם אל הבא אחריו ואינו בן למי שהיה לפניו’; ‘בשירה אין התקדמות’; ‘המשוררים האמיתיים והיצירות הגדולות עומדים זה בצד זה ולא זה אחר זה’.

כאן הוא שוב חולק לא על ביאליק בלבד (ב’שירתנו הצעירה'), כי אם על כל האסכולה האודיסאית וביחוד – על אחד־העם, שתורתו מיוסדת על חוק ההתפתחות.

אמיץ מחשבה היה בכל השקפותיו, חפשי מכל שעבוד לזמנו. ראה כמה משובשת דרך ההיסטוריה ונטה ממנה למשעול עצמו.

היה חולק על ההיסטוריה, ולא סמך מעולם על צדקתה…

הגה הרבה במשורר ובתוגת נפשו, וידע כל הכובד אשר העמיס עליו הגורל. האמין יותר בשירה, שהיא בת המועקה, זו ‘שהיא באה לרוב מבלתי אפשרות לכבוש החיים’. האמין, שכאן מלוא הרגשת החיים, מלוא נפש המשורר, ולא ב’שירה של המותרות, הבאה מרבוי האפשרות ומרוב השתמשות בצבעים שבחיים'.

כמה מגלה לנו הערה זו את מהותה של שירת ברדיצ’בסקי עצמה! קטעים אלה הם עצמם שירה, ואין ערוך לעושר המחשבה, לעומק ההשגה על השירה שבהם. ואולם את כל מה שהגה על המשורר הביע בקטע שירי אחד (‘המשורר’), שאיני מוצא דוגמתו לעומק ולעוז הביטוי בכל הפרוזה של ברדיצ’בסקי. פואימה קטנה היא, בה נחתמה הגוּת משורר גדול על השירה ועל תוגת האיש, שהיא מנת חלקו.

…'ואם אלף שנים יחיה המשורר ויסבול, אינן כלום לגבי סבלו של רגע אחד, לגבי שירה אחת של צער. ואם אלפי שנים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין נגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים.

'קחו את נפשו של המשורר והמקונן גם יחד, נתצו את נפשו; קחו סכין חד וחתכו ממנו אבר אבר, – הצער שבו לעולם יחיה – ושירת היגון לא תחדל.

‘השירה היא ברכת אלוהים בתוך קללת אלוהים – הנה ברכה וקללה גם יחד’… ‘את הכל נותן המשורר לכם, ובידו אין כל’… ברכה וקללה, עושר עולם ותוגת עולם – תפיסה טראגית כזו תפס את גורל המשורר.

ברדיצ’בסקי ואחד־העם ³

שני טפוסים נפלאים העמידה הספרות שקדמה לדורנו, שניהם שונים בסגנון, במחשבה ובקצב המחשבה: אחד־העם וברדיצ’בסקי. לכתחילה לא נראו לנו כחולקים זה על זה אלא בפרטים. הפולמוס הידוע שביניהם – בין ה’צעירים‘, שדרשו הרחבת התחומין, ובין אחד־העם, שחפץ לעשות את ‘השלח’ בית־קיבול לערכי היהדות בלבד, לא היה אלא פורמלי: על צד האמת לא התנגד אחד־העם לערכים כלליים. הוא בנה את מיטב רעיונותיו על יסודות המחשבה האוניברסלית; את עצם היהדות, הציונות, חיזק במדע הכללי, והצמצום שדרש לא היה אלא לטובת הערכים הכלליים. מוטב שלא יביא ב’השלח’ כלל דברים מחוץ ליהדות, משיביא דברים, שלא צמחו מקרקע שלנו. שני הצדדים לא הבינו, היו מעוניינים שלא להבין זה את זה. ברדיצ’בסקי, בכל התלהבותו, לא נתכוון לנגח את אחד־העם, כי אם את אלה, שהשגותיהם היו מצומצמות באמת. הצעירים, ובראשם ברדיצ’בסקי, לא יכלו להסכים עם זה שב’השלח' יונהג מעין ‘תחום המושב’ לגבי ערכי שירה ומחשבה כלליים, כדי שמחיצה זו לא תבדיל באמת בין ערכים יהודיים לאוניברסליים. לברדיצ’בסקי היה עיקר גדול השיחרור מן הגיטו. ואף על פי כן משהו שבאי־הבנה היה כאן. אחד־העם היה תמיד מערבי גמור, את היהדות עצמה שאף לראות משוכללת – ואפילו מחוזקת, כאמור, על ידי התרבות הכללית. היה ברור, שהוא לא התנגד אלא ליהדות בטלנית, לא חפץ להכניס בירחונו כל מה שעלול להוריד את ערכו; יתכן לומר, שביהדות בעלת צורה ראה אמצעי לקרב את הדור גם אל תרבות כללית אמיתית, ודוקא בכך ראה תרבות עברית־ציונית.

ברדיצ’בסקי, שהעריץ את אחד־העם גם בהיותו בר־פלוגתא שלו, עמד על כך בלי ספק; מלחמתו ל’הרחבה' לא היתה אלא צורך השעה בלבד. ברם, הוא ראה כבר אז את אחד־העם כמתנגד בעצם השקפותיו, והפולמוס ב’השלח' היה מעין פּרלודיה של ההתגוששות הממושכת העתידה לבוא. והוא גם ידע כמה חשוב מתנגד בעל שיעור־קומה; כמה הוא מפרה אותנו וכמה הוא מועיל לנו, לגילוי עצמנו, דוקא משום שאנו מחולקים בדעות עמו.

אשר לנו, שהגענו בימים ההם לכלל קריאה והתבוננות ראשונה בעולם שנגלה לפנינו, אהבנו את ברדיצ’בסקי, אבל אותה שעה היינו תלמידיו של אחד־העם. קסם הצלילות, רמת הביטוי, רמת התרבות, קירבו אותנו אליו. הוא היה המורה.

כן, לא כמו שנוטים לחשוב בימינו – דוקא צעירים לוהטים אחר הצלילות, אחר הקו הישר. אך הלב נטה שלא מדעת אחר ברדיצ’בסקי גם בטרם הגיע לעומק

המחשבה שבבגרות. ברדיצ’בסקי הרי היה גם בדברים שבמחשבה – משורר. בעצם ניגונו משך אותנו. יותר משעיצב את מחשבתנו, חי את חיינו, שר את יגון נעורינו, ודבריו נכנסו אל לבנו על אף הסתירות שבהם, ואולי בזכות הסתירות. לימים עמד הוא עצמו על יסודות אחרים; ברם, גם כשהיינו לכאורה כנגדו, הלכנו שבי אחריו. נמשכנו אחריו. אחד־העם היה לנו ארדיכל המחשבה. אך ב’עצב הישראלי' של ברדיצ’בסקי בכה לב; בפרישה שלו היו לא פחות געגועים על היהדות ועולמה ההולך, מאשר בתורת היהדות של אחד העם, ואפילו של פייארברג, שבקנאותו ליהדות, ראה בברדיצ’בסקי, בתקופת ה’מערביות' הקיצונית, את ‘אויבו היותר נורא’. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אחד האישים היוצרים המופלאים ביותר שהעמידה ספרותנו החדשה. לא היה איש אשר כל ימיו נאבק למחשבתו, לנפשו, ליצירתו – נאבק עם דורו ונאבק עם עצמו – כמוהו. מאבק כפול זה היה האויר שנשם כל חייו. מעולם לא שקט על אשר השיג: עצם המושג הזה של מנוחת דעת היה זר לו – בודד במועדיו, רחוק מרחוקים ורחוק מקרובים, עבד בלא חשך. שקד על התורה, ועל המחשבה. ריטש את נפשו, ובכל הקרעים אשר קרע את עצמו, הלך וחזק כמשורר, כהוגה דעות, עד יומו האחרון. את לב הדור לקח בהתפלצות זו לכל מעוקם בנו בניב ובמחשבה, לקח כאיש מכאובות, אשר שלח תמיד אש בקדשי דורות, בעוד אשר להם צמא ולהם לחם מלחמות אלהים.

קשה להביא בחשבון את כל מה שפעל האיש. השנים הראשונות עברו בנסיונות, בחיפושים, בעיצוב עצמו – ב’התלבטות' שאינם לא נפסקה מעולם. אכן בחמש עשרה השנים הפוריות ההן נכתבו הסיפורים, המעשיות, דברי הבקורת, המדע וקטעי ההערות – טופחו כל ערוגות השירה והמדע. מוח נפלא זה לא שבת ממלאכתו. כל זה נצטרף ליותר מעשרים כרכים כבדי תוכן. איך ומתי נעשתה כל המלאכה הגדולה הזאת, שאין בה כמעט דבר שלא הוטבע עליו חותם של התעמקות, של מחשבה רבת משקל? וכל זה עשה בהיותו עם נפשו לבדה – ורק צעירי הדור הם שעמדו לימינו, באשר הם ראו בו את האיש, אשר כוח בו לתבוע, להפרותם, לפרוק מעליהם את כל בלה ונושן, ולכבוש עולם אשר בו נבטו חיים חדשים. דוקא הוא, שעמד כביכול מן הצד, חי עם הדור המתלבט ועולה – ראה מרחוק והיה הקרוב ביותר. לאלה היה מכוון דברו, היה מכוּון לבו.

עולם זה, שעזבנוהו והסתובבנו דור על דור בישימון ריק, ללא ממשות חיה, ללא חלום חי, – היה הנושא האמתי של ברדיצ’בסקי. הוא לא היה פובליציסט־מבקר במובן הרגיל – קודם כל היה משורר; ואשר כאב ביותר היתה דלותנו – אשר הוצגנו ריקים ללא מוצא. לא כמבקר בלבד הוקיע את הסורוגאט, את הלהג, את הלבוש ללא גוף, את הרוח שבלא אחיזה ממשית גם רוח איננו – הוא הוקיע את החיים המדומים, המחשבה המדומה – את כל מה שאינו צומח ואין בו כוח ואין בו רצון לצמוח. הוא נלחם לחיוּת, לכיבוש עולם – מלחמתו היתה מלחמתנו לבּאוֹת.

הוא נאחז תמיד בכל מה שהיה בו רצון להתקיים, להתחדש. תועבת נפשו היה הקיום האינרטי, ורק דור, ששלח את ידו אל ענף החיים, היה הדור אשר אליו התפלל. הוא העריץ את הקנאים, משום שהיו אנשי רצון – משום שלא השלימו עם שקיעת האומה. ועל החסידות שר במלוא לבו, משום שמשהו התחיל אז פורח באומה, משום שהעולם חדל להיות מופשט, חדל להיות עולם בלא רצון, בלא נשמה. חכמה וילדות שוב הרנינו יחד את נפש האומה: 'גם לנו נשמות ורחבי נשמות…" ועם זה ראה, שהכל הולך לבלי שוב, הכל חי לבדו ומת. איש לא הרגיש את בדידות היחיד כמוהו. ובלי קיומו של היחיד, גם האומה כולה אינה קיימת.

‘בודדים, בודדים משוררינו וחושבינו בחייהם ובמותם… איש איש מדבר בפני עצמו ומתוך נגעי לבבו ללבו בעצמו; בריחוק ארבע אמות שוב אין שומע’…

הבאנו את קטע ההספד הזה על ‘סופר צעיר שמת’, משום שכאן הובלטה הבדידות הגדולה של עצמו, הגעגועים על אלה שהולכים לבלי שוב, לבלי הזכר. את הרוח הכבדה שהשתלטה עליו בעצמו נבין ביותר מתוך שורות ספורות אלה, ונבין לנפשו אשר ברוב ימיה צמאה לקרבת אדם, לקרבת עם, ותחי לבדה.

מה שכתב על המעטים שהיו קרובים לנפשו, לא היה אלא מתוך געגועים על אדם קרוב, מתוך כליון נפש לחבר־משורר.

בדד ומובדל מכל סביבה נתן את דעתו על כל חזיונות ספרותנו השונים. ראה עד כמה הדברים אינם מתוקנים אצלנו, ועד כמה קשה לתקון את המעוות.

לפי אופיו, לא היה עשוי לעבור בקור רוח על הופעות שליליות בספרות ובחיים, בלי שישמיע את תלונתו, את צערו. איש התגובה היה, וקרירות הדעת לא היתה מתכונתו. חשבון הנפש כאן של אדם שדן קלות כחמורות בכל כובד הראש. ואמנם השלילה שלו היתה מכוונת לצרכי העתיד, לבניין העתיד, אחד־העם וברדיצ’בסקי, שעמדו איש כנגד רעהו, נראו לבסוף כלוחמים וכבעלי־ברית גם יחד. כי אף על פי שלא היה לאחד־העם כברדיצ’בסקי מתנגד נאמן, שעקב אחריו וגילה כל מקום־תורפה שבתורתו בחריפות יותר, לא היה גם איש קרוב לו יותר, – חזיון מופלא של התנגדות וקרבה הוא שהביא אותם לבסוף לידי מסקנות כמעט דומות. ברדיצ’בסקי בא אליהן שלא מתוך פולמוס, כי אם אגב הסתכלות במציאות חיינו וספרותנו. ב’זכרון לראשונים' הוא מתפלץ לזכר גדולים וטובים שאבד זכרם ונשכחו מן הלב, והוא מונה שורה ארוכה של נשכחים: סמולנסקין, ברודס, צוויפל ועוד, והנה עשו מה שעשו והכל ‘מונח בקרן זוית’.

האין כאן רמז לכינוס? משהו דומה לזה נבחין ב’הבדלה', קובלנה מרה על ערמה זו של ספרים, שאין בה ‘הבדל בין טפל לעיקר, בין נמושות העולם ובין אבות הועלם’. האין גם כן תביעה לברר ולקיים את המשובח, כדי שהדורות הבאים לא יערבבו את הבר ואת התבן וידעו להבדיל בין ‘נמושות העולם ובין אבות העולם’.

שוב משהו שאחד־העם תבע וביאליק נתן את רוב ימיו עליו.

פרשה גדולה היא זאת. אין כמעט הזדמנות שלא ידובר על ההבדל שביניהם. על הרוב הוטעם ההבדל שבדעות, שבאמת היה גדול. אנחנו השתדלנו פה ושם להוכיח, שמחוץ לפולמוס, בהרבה מקומות, ששם ברדיצ’בסקי מדבר לתומו, צף פתאום מאליו גם הדמיון שביניהם. ברם, מובן שהיו באמת שונים זה מזה בהחלט, ולא רק בתקופה שבעל ‘שנוי ערכין’ עמד עדיין בכל חומו.

אחד־העם בקש ביהדות את המוסכם, את המוחלט, כדי לעשותו יסוד עולם לחינוך העם; האמין, כי הקו האחד, שיבוסס מחדש, עשוי לרפא אנומליות רבות בחיי העם, להבריאו, בעוד שברדיצ’בסקי ראה בהסכמה הכללית של חלקי העם בזמנים שונים דילדול הרוח, הקפאת היהדות; לדעתו, היהדות הפסידה בזה, שהשתדלה להטביע חותם אחד על האומה כולה. היהדות היתה תמיד טעונה התחדשות, כדי שגידולה לא ייפסק. אחד־העם ביקש לחזק את יסודותיה הנצחיים של היהדות, בעוד שברדיצ’בסקי לא האמין, שאומה הולכת לעולם בדרך כבושה אחת, וגם כאמור, לא חפץ ביהדות רשמית, קבועה לעולם וקפואה לעולם.

מה שראוי בהקבלת שני האישים לזכור תמיד, הוא שהיו לא רק בעלי דעות שונות, כי אם גם אנשים שונים, תכונות שונות. אחד־העם היה איש שלא סמך אלא על ההגיון. משהסיק מסקנה הלך והתחזק בה ולא שינה ממנה. ההתמדה בדעות הוחזקה אצלו כראיה חותכת לאמתותן, בעוד שברדיצ’בסקי, המשורר, שמח על החליפות, שמח ‘לפשפש בהלכות’, וראה בערעור היהדות על עצמה סימן לחיוּתה. לברדיצ’בסקי היה חשוב הפרט, שהוא מכניס ליהדות יסודות עצמיים חדשים, בעוד שאחד־העם ראה את הכלל כבסיס ראשון, תבע מ’כלל' זה שיהיה נאמן תמיד לאותם העיקרים והדעות, שירש מאבותיו. אחד־העם שמח לגלות ביהדות את מה שנמסר מדור לדור, וברדיצ’בסקי שמח לסתירות, להתמרדות, – האמין, שהסער אינו משיר אלא את הנובלות, ובאין רוח בלתי מצויה שתרעיש את הענפים, משתמרת על האילן, יחד עם העידית גם כל הפסולת.

אני נוגע במעט מהרבה. ברדיצ’בסקי עצמו, שהיה אנליטיקן נפלא, כמעט לא השאיר פרק ואפילו פסוק בתורת אחד־העם, שלא חלק עליו ושלא עמד עליו בפרטי פרטים. היה זה חזיון מופלא במינו – ברדיצ’בסקי זה, שהיה כל ימיו מבקר את אחד־העם, ומגלה עד כמה תורתו מלאה סתירות, היה ‘מאוהב’ ב’הרמוניה שבסתירותיו'; כל תורתו היתה, לכאורה, שונה משלו, ועם זה חש, כמה גדול האיש, שהשלמות שבנפשו לא נפגעה, גם בשעה שתורתו היתה מלאה פרצים. מי עוד כמוהו השיג, שלא התורה היא העושה אותנו שלמים, כי אם – להפך: אנחנו בשלמות שלנו, עושים את תורתנו שלמה.

אף על פי כן לא חדל כל ימיו מחתור תחתיה, היה לו צורך נפשי וגם צורך מחשבתי להסיע לבנה לבנה מחומה זו, שנבנתה אבנים שלמות, ואף על פי כן היתה נוחה כל כך להתפוררות. דומה, שמחשבת עצמו קיבלה חיזוק מבקורת זו. קשה לשער שני הפכים קיצוניים יותר מברדיצ’בסקי ואחד־העם; מחשבתו של כל אחד כאילו באה מלכתחילה כדי להרוס את זו של המתנגד, ‘משני עברים’ הוא אולי ספר־הפולמוס השנון ביתר שבספרותנו החדשה. כנגד ההגיון העצום של אחד־העם, חריפות חבריו וגם מתנגדיו, מבהיקות ההשגות של ברדיצ’בסקי, בלתי צפויות, כפגיונות טמונים, שחודם בולט ביותר כל מה שהמקובל על איש ריבו בטוח בעצמו ביותר.

ולע עוד אלא שאפילו ההוכחות שאחד־העם מביא מן המקורות, ברדיצ’בסקי פעמים מבטלן על ידי הוכחות מאותם המקורות במקומות אחרים. אחד־העם רוצה להוכיח, שהיהדות לא גרסה אלא ‘צדק מוחלט’ על פי הברייתא הידועה ‘שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים; אם שניהם שותים מתים ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב. דרש בן־פטורא: מוטב שישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך – חייך קודמין לחיי חברך’. אחד־העם לומד מזה ש’מוסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית‘. ‘מי שהיכולת בידו יציל את נפשו’. ‘אין אנו יודעים מי היה בן פטורא, אבל אנו יודעים את רבי עקיבא ובטוחים אנו בו, שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו’… ברם, ברדיצ’בסקי מביא אותה ברייתא בנוסח אחר ושם כתוב ההפך: לא בן פטורא כי אם דוקא רבי עקיבא דרש: מוטב שישתו שניהם וימותו וכו’. והרי יודעים אנו מי רבי עקיבא ובטוחים אנו בו, שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו… אחר הוא איפוא מוסר־היהדות, כשאנו מסיקים אותו מתוך ברייתא אחת בשנוי נוסח קטן..

לא הבאנו אלא דוגמה אחת מתוך פולמוס זה. אבל היא חשובה ביותר, משום שאחד־העם אמר לבנות על אותה ברייתא את כל מוסר היהדות, – בא ברדיצ’בסקי, שלא יכול להשלים עם ‘צדק מוחלט’, אם הלב מתקומם לו, ומצא נוסח אחר של אותה ברייתא עצמה, נוסח שלו, והוכיח את ההפך…

וכאן ניצח המשורר את בעל ההגיון. נצנץ לו האור ביהדות, שלו נכסף – אור האדם…

הספר ‘משני עברים’ הוא אחד מכתבי הויכוח החריפים ביותר של ברדיצ’בסקי. הוא מתוכח עם הימין ועם השמאל, וקודם כל, כמובן, עם אחד־העם, שהפולמוס עמו לא נפסק כל ימי חייו. דומה, שאותו העריץ ככל מה שהוסיף לגלות פרצות בתורתו… אמנם גם בנוגע אליו, פעמים אינו נמנע מנעימה של הומור. ‘בישרו המדעי של אחד־העם אין להטיל ספק, אבל עם כל זה יש שבדרשו בדבר הוא מביא ראיה המסייעת לו, ועל זו שסותרת לו הוא עובר בשתיקה’. או: ‘אחד־העם מבקש את האמת ואינו נושא פנים, אבל לרוב הוא גודר את הדרך בפני עצמו’… אבל בדברו על אחד־העם מורגש עד כמה הוא רוחש לו כבוד – מורגש, שיש לו קורת־רוח להתוכח עם שכזה. בנצחונו על אחד־העם יש לו הכרה, שזהו נצחון של ממש ואפילו במקום שאין הפולמוס ערוך כנגדו ממש, יש ההרגשה שהוא מתכוון בעיקר לו. כל דעה שאחד־העם מחייב אותה, בדוק אחריה – בעובדה זו עצמה הוכשר היסוד לבקורתה. ובקורת זו, בקורת תורתו של אחד־העם, מנצנצת מרוב ספריו. אשרי אדם, שיש לו איש־ריב נערץ כזה!

מאז הפולמוס הראשון על תחומי ‘השלח’, הוא חותר תחתיו בגלוי ובסתר. אבל הוא זוכר תמיד, שיש לו עסק עם אדם גדול, עם בא־כוחה של האומה, עם בהיר־שכל, שאינו מצומצם בהשגות קטנות. הוא רואה אותו כאחד קדמון, ובמקום אחד הוא אומר עליו: ‘הוא שואף אל הנבואה, אל סגולת ישראל מקדם, ולו גם השכל הטהור הוא נבואה’… בהערה חריפה זו, אחת מאותן ההערות שרק הוא מסוגל להן – הוא עוקר את האיש, שהוא מתוכח עמו, מתחומיה של השגה שכלית צרה… אבל עיקר תפקידו הוא להשמיט את בסיס־הברזל מתחתיו – את המיוסד על המסורה… וכמה חריפות –וגם בקיאות – הוא מגלה בערערו את מה שאחד־העם ביסס בבטחון רב כל כך. כנגד כל הוכחה מסורתית של אחד־העם יש לו תמיד הוכחה מסורתית שכנגד, והיא לא פחות מכרעת.

עם ההערצה, הוא גם אינו נושא פנים לו. במקום אחד הוא אומר מפורש, שאחד־העם ‘אינו מן הסופרים הבוראים מעצמם וכו’, אינו יושב על האבניים שלא נבנו עוד, כי אם בא אל אבניים מוכנים מכבר; הוא אינו מוליד מחשבות, כי אם דן עליהן – ומברר אם קרוב הוא לשכר, או מביא הפסד‘. ‘אם נאמר שמהות הסופר הבורא הוא זה, שיש שארית עולם היולי בנשמתו ובכל פעם הוא מפרט אותו ומבקש ביטוי לו – אז לא יתכן זה אצל אחד־העם, והוא אמנם מרגיש כך’. שכן הוא גנן חרוץ, שתפקידו לא לעקור נטוע, כי אם להסיר את הקוצים והברקנים, ‘והוא גם יקח את המחרשה בידו’, פועל בטל איננו… הוא עושה על פי דרכו. והוא נאמן עם נפשו, נאמן עם מה שהוא עושה. הוא נכנע לחוקים שהם נצחיים, והם קודם כל חוקי ‘החברה שביסודה כבר נושאה בקרבה את נצני ההתקדמות והתועלת המוסרית’. ודאי שיסוד תורתו הוא המוסר, אבל ‘בהגיון ובשכל הוא חושב חומרי’. האני הפרטי של כל דבר נכנע אף הוא סוף כל סוף לפני הקיבוצי וכו’ ושוב אין החלקים החומריים מכאניים עוד; המוסר מתעלה על ידי רצון העושה. וכה יתלבש גוף העולם בנשמה. לפי זה נכנע אף הוא לרוח. גם היהדות, שהיא בעיניו הדת היותר מוחשית, איננה אלא ‘גילוי נפש האומה’. ברם, עם כל מה שהוא ‘מכבד את הנשמה והיא לו ראשית ואחרית, אבל הוא מאחד אותה עם הגוף’…

וכל כמה שרב שלטונו של הרוח במושג היהדות של אחד־העם, הלבוש כאילו מכביד, חוקי הברזל של המסורת, של הרבים, מכבידים. משהו עומד בכל ההשגה הזאת, כנגד צורך המהפכה, כנגד צורך ההתחדשות הגמורה, שרק בהם רואה ברדיצ’בסקי איזו הצלה… היהדות של אחד־העם לכאורה מתפתחת, ועם זה אינה זזה ממקומה.

אבל אחד־העם, כאישיות גדולה וכסופר־אמן, יקר לו בכל אשר יתנגד לו. ה’פירורים' הם כ’שער היחוד' שלו, ‘רוח ודאי ותום מחקרי מרחף עליהם’. ‘לשפתם איזה אור בהיר ומחיה ומיטיב לרוח וכו’ בכל מהוקצע ומשוכלל. לא תמצא בהם גרעון או עודף'. אנו רואים, שהוא מחשיב דוקא סגולות שהוא עצמו לא חונן בהן כל־כך: ‘אין ‘קפיצה ואין הברקה’. באחד־העם הוא מחשיב את הבהירות השלמה, הקלסיות, מה שהוא לכאורה בנגוד לטעמו; משבח בו גם זה, שחידושיו אינם בולטים. ויש שקסם רעיונותיו אינו אלא ‘חיזוק הנחות ישנות באמצעים מדעיים חדשים’. אצל אחד־העם גם זוהי מעלה, ש’דברים מדעיים נעשים על־ידי אפני ההרצאה כחדשים ומושכים את הלב כחדשים’. זה גם גנאי לו וגם שבח.

זהו כוח האמן, שקסם מיוחד לו בעיני האמן. וזוהי בעיניו גם הפשטות האצילית, הנקיון שבהבעה המעיד על הנקיון שבאדם.

יתכן, שדוקא הערצת האדם והסופר מצד המבקר עמדה לו שבכל מה שבניתוח רעיונותיו וסתירותיהם עסק כמעט כל ימיו, לא נכשל בביטוי שאינו הולם – ביטוי שהיה בו כדי לבטל את כוח בקורתו.

קטיגוריה ואמונה

הפולמוס עם אחד־העם הוא בעצם בקורת היהדות הרשמית, המגיעה לפעמים לידי קטיגוריה חריפה. בתקופה מסוימת (תקופת ‘דברי החזון’, שלפי דברי עצמו ‘רובם ילדי נוער הם ולא כמחשבותי עתה מחשבותי ודרכי אז’) הגיע לידי קיצוניות בשלילת העבר. תבע את עלבונם של כל אלה שהיהדות דחתה אותם – מן השומרונים, הקראים, עד אוריאל אקוסטה ושפינוזה (‘אנו איננו יכולים לסלוח לרודפים, אשר דחו את גבור הרוח שבנו בשתי ידים’). ראה גם את עצמו כמנודה.

לדעתו, דלדלה היהדות את עצמה בכך. והוא חפץ לראות את היהדות פתוחה לרוחות העולם, פתוחה לכל דעה נועזת. פעמים הוא מגיע לידי קיצוניות כזו, שאפילו את נצחונם של נביאי ישראל על נביאי הבעל הוא רואה כגורם לקפאון שהשתל ביהדות ההיסטורית (‘ואם בסתר נפשי אשמע קול מדבר, שאלמלא ניצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר…’). והרי בדרך כלל ראה את ימי הנבואה כתקופת העליה הגדולה, אבל בתקופת התסיסה ראה את היהדות כ’מושג מופשט' – ‘אין ליהדות יסודות, יש רק אנשים יהודים חושבים ועושים בעתים וזמנים שונים’. כלפי יהדות זו יש והטיח דברים קשים מאד. המסורת שהחמירה הרחיקה אותנו מן החומר, הרחיקה מן הטבע. ‘גוי שלם מרד בטבע’, הוא קורא במרירות, ‘העולם נקבר בספר’. ‘שנוי ערכין’ הוא קודם כל קריאה לכיבוש העולם (‘השיבו לנו את האילנות הנאים, הנירים הנאים, השיבו לנו את העולם!’) אל נא תקבעו את הכל בנוסח אחד. הרי גם התפלה, שכוחה בזה שהלב מתחדש, הביטוי מתחדש, קיימת אצלנו מדור לדור בנוסח קבוע אחד! והוא טוען: ‘אם גם לנו יש שירה עזה שקולה כקול ה’ על מים רבים, אם גם לנו שירת היופי והטבע כשיר־השירים, אבל איזו השפעה יש להן כיום עלינו, מי ומי הם המושלים בנו ובתולדותנו – הרואים והחוזים או הנהנים והסופרים'. ולו עולם מחודש הוא קודם כל עולם שירי.

את מהלך מחשבתו אנו רואים לפי ההשגה שלו על בית שמאי ובית הלל. דורו של שמאי בעיניו ‘דור העוז והחיים’, ודורו של הלל ‘דור הרוך והענוה’ (‘נאמר לנו בגולה, שהכל עומד על הרוך, על הענוה, על ההכנעה. אך יש מי שאומר: אל תהיו לנעלבים ואינם עולבים’). והוא בכל לבו עמהם: ‘הנה דורו של הלל חולף והולך ודורו של שמאי בא…’

זאת לא היתה אפיקורסות קטנה. לא כמשכיל טען כנגד החומרות, כי אם כצמא לעולם עשיר ורחב־ידים. בעוד שהיהדות נתונה בסד – ‘כגוף בלי נשמה’ ו’כנשמה בלי גוף': ‘העם חדל להרגיש כי יש דעת אשר יקנה לו האדם בהתבוננו בעצמו, בחזיונות אשר מסביב. דעתו היתה רק להגות בספרים ישנים ונושנים והתפתחות הדעת היא בעיניו לעשות פירושים וביאורים אין קץ לספרים הללו’. והוא קורא מנהמת לבו: 'מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

הוא טוען לחיים גדולים, שטרם נתמעכו על ידי הספר. מן ההשכלה נתאכזב מהר. אור החיים עדיף מהשכלה, יותר מדעת מופשטת, אף כי בבואה ‘לבו נתרוקן מדברי קדם וימלא רגשות חדשים’. בעודנו מעריצו של פרישמן, היתה משאת נפשו, ‘כי ישפוך אלהים רוח התרבות המערבית על כל בשר’. ‘מאז עברו ימים. הפלגתי בים החיים, ראיתי מערב אירופה, התבוננתי אל תרבותה, דעותיה ומדותיה, – ראיתי ונוכחתי אחרת’…

משאת נפשו היתה הצמיחה מן הקרקע, ממשות גדולה – זהו פירושם האמיתי של כוח, של שיבה אל הטבע, ‘אלהי המעשה קודם לזה של הדיבור’. כשם שראה בהפשטה סימן לרפיון הרוח, כך ראה בהכנעה, בחוסר תגובה, סימן לדלדול האדם, לירידת האימה (‘ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום – – אז את יומי הנני מקלל, מקלל תבל ויושבי בה’). מכאן הערצת הקנאים (‘הני בריוני’) – ‘הדור הגדול אשר נפל על חרבו’. הוא לא הטיף להפקרות, לחיים של הנאות קטנות. שורש תורתו יונק מן החסידות – את אור העולם ראה תמיד בדברים שבקדושה. ‘קדושים תהיו לא רק בדעה ובדיבור, לא רק במעשים ובכוונות, כי אם בכל המהות. שלמות הנפש, טהרת האדם בכל היא התכלית האחרונה. מחשבות לבד אינן אומרות כלום. שלימות תבוקש מכם, שלימות בכל’. בהתכחשות לחיים, לטבע, ראה חטא גדול. אין החיים קדושים אלא כשהם גדולים ומלאים. אין לברך על פרי שעסיסו יבש. קדושים תהיו!' אך ‘גוי מוכה ומעונה ונרדף כל היום אינו יכול להית קדוש’. גם הקדושה לא תצויר בלי כוח, בלי עוז שבגוף ובנפש.

קשים היו הימים שלאחר החסידות. אפילו לא היתה זו אלא ‘הזיה שירית’, שנתבדתה לאחר זמן, חזקה נפשו באור זה של תום ואמונה. אחר כך לא היו עוד פני העולם כשהיו. הרגיש, שאינו שלם עם לבו, עם רעיונו המהפכני, וגם כשהוא מתאמץ להתיר חרצובותיו – ‘הנהו רק בן לאותם הדורות שהוא פוסע על ראשם’. כל ההתלבטות האיומה, כל עמלו ויגיעו לעמוד על נפשו, על מהותו, על ‘שורש נשמתו’, רק העמיקו את מבוכתו. ‘נניח, שיש בנו כשרון, אבל מה הוא הכשרון בלי עולם ובלי חיים’ – בלי שפע זה שרק בכוחה של ממשות נאמנה להנחילנו. והוא קובל: את הכל איננו רואים אלא מרחוק. ‘הנני רואה את כל עושר החיים והמציאות ויפעתם, ורחוקים הם מני’. לא לחנם הוא מתפלל (ב’עם וארץ') ליסוד הקרקעי, לאדמה, באותה דבקות, ששר על החסידות. החסידות עצמה היא דבקות גדולה בעולם.

ובהרגישו עד כמה יצא ריק מנכסי אבות ומנכסי החיים גם יחד, דופק על לבו אותו ‘עצב ישראלי, שכמוהו לא ידע’ – שורות נפלאות, שבכל תמימותן הביעו את יאוש הדור, את רצונו להתנער, לקום ולבנות עולם חדש. מי לא זכר, כזכור נעוריו, שורות עצב אלה? לב מי לא פעם עמו?…‘בשדה הקברות שלנו חפץ אנכי לנטוע אלוני בשן, עצים עושי פרי; אבל באותה שעה אני שומע שירת שלדי המתים הקבורים – – בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת קודש שלנו.’.

פרק קטן זה היה וידוי של דור, גילוי כוחו וגילוי רפיונו. ‘הבו לי חיי – הבו לי מקום לבנות מעצמי, הבו לי מקום להניח בו את ראשי’. והוא גם תפילה לכאב גואל, ליסורים גואלים: ‘תנו לנו חבלי השירה, חבלי המשיח’…

בצירוף זה של ‘חבלי שירה וחבלי משיח’ כל מהותו של ברדיצ’בסקי.

אמנם מכיר הוא, כי פה ושם משהו התעורר בנו, אי שם יש יד עמלה, רוח נלחמת לכיבוש עולם חדש. ‘בכל נראה איזה מעשה וזרעוני מחשבה’ – ‘אך עננים באים, ענני פחד הגוי באים ועולים, ואנו אומרים: שמא לא יתקיימו אלה בידינו’ – –

‘תנו לנו איזה מעמד, תנו לנו ערובה, כי עמוד נעמוד!’…

שוב תפילה להויה צומחת ומצמיחה לדורות. ואת ‘רחשי לב’ אלה הוא מסיים בתחינת לב גדולה, בתפילה שבניב הקדמון והנצחי, לאדם החדש שנקים:

‘ואתחנן אל ה’ לאמור: אתה החלות להראות את עבדך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, את ערכיה החדשים ואנשיה החדשים ההולכים קוממיות!'

כי כבד לבו מאד, כיוון את עינו לאלה שיבואו. לאלה התפלל, אשר יעצרו כוח לעלות ולהעלות, אנשים מספר, אשר אותם שמרה האומה ליום הגדול והם ‘החפצים לעבוד ולעשות’.

מרחוק האירו לו יחידים אלה, ורק בהם האמין. בכוחה של אמונה שר זו את עצב נעוריו, חי בבדידותו הגדולה.

בין חומר לרוח

אחד הספרים, הנראים בודדים באוסף יצירותיו הגדול והמגוון של ברדיצ’בסקי, הוא הקובץ ‘עם וארץ’, בו נאספו הפרשיות על בעיות ‘עם וארץ’. עצם שמו של הספר נראה בסקירה ראשונה מוזר ביצירה הלירית והמחשבתית הזאת. ברדיצ’בסקי המשורר והחושב העסיק אותנו במידה כזו, שהסחנו את דעתנו מן הפובליציסטן; וגם לאחר שנאספו מאמריו בחוברותיה של הוצאת ‘צעירים’ (‘על הפרק’, ‘נמושות’, ‘בחומר וברוח’, ‘מימי המעשה’) היה לנו הפייטן, שהסעיר את הרוחות, עיקר, בעוד שלדעותיו על שאלות הזמן, שלא היו ארעיות בשום פנים והיו תמיד קשורות בהגיונותיו הליריים והפילוסופיים, כמעט לא שמנו לב. פני הדור כולו היו מכוונים לחיי הנצח, ול’חיי שעה' לא היה דורש. ומעטים מאד אולי עמדו על כך כי בספר ‘עם וארץ’ באה לידי ביטוי הדעה, כי הרוח יונקת קודם כל מן הקרקע, וכי מחשבה מופשטת בלי מעשים, בלי אנשים פרטיים, העוסקים בדבר, נשארת תלויה באויר. ברדיצ’בסקי היה מן הראשונים, שהשיגו כי פירושה של גלות הוא הפשטה, מחשבה נטולת ממשות, נטולת הגשמה. ומי יודע מה השפעה היתה לו לברדיצ’בסקי על תנועת העבודה אצלנו, מה קרובה השקפתו להשקפת־העולם של א. ד. גורדון. הצד המקורי של צירוף רעיונות זה בכך, שכל כמה שהוא מעמיק את הערך של הקרקע עצמה, שבלעדיה אין ממש לפעולת עם, יש חלק גם לצד הסמלי: הבסיס הקרקעי בכלל של ‘אדמה נושבת’, – ממנו יונקת רוח האומה והוא עצם מהותה. בכל הפולמוס הזה, שלכאורה הוא בעיקר פובליציסטי, ואין כאן כמעט זכר לפולמוס האידיאולוגי המסורתי שבינו ובין אחד־העם, בולט מכל מאמר ההבדל שבתחושת עולמם. בולטת ההשגה, שלא בתרבות רוחנית בלבד ובלא הטפת ‘מוסר לאומי’ בלבד מחנכים, – מחנכת רק ארץ, רק קשר חי ובלתי אמצעי באדמה, בעבודת האדמה שאנחנו באים לכבוש אותה. כבר בראשית הספר אנו נתקלים בדברים, שנעשו חלק מתורת התחיה, ושהם מתנגדים מיסודם לחינוך אחד־העמי, שיסודו ברוח.

אנו מתרשמים מן הדברים: ‘תרבות רוחנית וחמרית־לאומית עצמית לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלא באר חברתית תולדתית־מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חומרי־ארצי־נפשי וקשור ותלוי בחומרו ובארצו. ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ; ואם לא ישבנו תחת גפננו ותאנתנו, חיינו על ידי זה, שקוינו לישב תחתיהם באחרית הימים’… כאן הוא מטעים וחוזר ומטעים, ‘אין נשמה בלי גוף’… או כמו שהוא אומר במקום אחר: ‘אין קודש בלי חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שבימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר ארציים־עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם’.

בכל הספר ‘עם וארץ’ מפעם רעיון ראשי זה. בכל פינה שפנה גילה פצע עמוק זה בחיינו: העדר מציאות, העדר אפשרות טבעית של מציאות. ‘היות עברים גמורים על אדמת נכר – בהנתן כל הלב וכל צרכי הלב לזה, בלי השאר דברים למה שמסביב לנו, הוא דבר בלתי אפשרי’.

וכמה היטיב לראות את חוסר המוצא שבמצב שם: ‘בכל אשר נפנה רשות אחת נוגעת בחברתה – תרבותנו צועקת הב־הב, והתנאים אשר מסביב צועקים: הב הב! ואיך נחלק את נפשנו בים התביעות משני הצדדים, והנפש לא ניתנה לחלוקה. ואיך ישגשג בנו משהו שלם וקיים, בעוד ששניות בנו, שניות בחיינו – שניות בכל אשר נעשה ונפעל’…

המחשבה של אחד־העם ינקה מן העבר, מן הגלות שכוחה היה בהסתגלות. בעוד שברדיצ’בסקי הסתכל בחיינו בשבתו במערב, וראה שההתבוללות אינה פרי רצון כי אם פרי הכרח. אחד־העם ראה את הכלל, דן על פי הכלל, וברדיצ’בסקי ראה את היחיד, ראה דרך אספקלריה של חיי היחיד, את השניות ההכרחית של עם בלי אדמה, וגילה את הפצעים שאין להם ארוכה בנכר.

כיום הדברים אלמנטריים (אף כי טרם השיגום השגה גמורה יהודי התפוצות, כאמריקה וכיוצא בה), אבל לפני חמישים שנה רק עז־ראיה ואמיץ־רוח כברדיצ’בסקי, היה מסוגל לראות את הדברים ראייה טראגית ולהכריז ולשוב ולהכריז עליהם. השגה זו לא גרסה מעולם אשליה, לא גרסה אונאה עצמית, לא הבדילה בין חיי עולם ובין חיי שעה. לו היה העוז להגיד, שהאדם בכלל יודע רק ‘חיי שעה שלפניו וחיי יום שלפניו’; ולכן לא האמין בהתלהבות לשעה, ותבע לשם חיי עולם חיי שעה. בכל לשון של הטעמה הטעים, כי בלי יסוד ארצי אין ממש לכל מה שאנו עושים. היתה זאת תפיסת הפייטן, שהיא עדיפה מכל תפיסה הגיונית. ולא לחינם היו מעריציו הגדולים דוקא אלה שדבקו בקרקע, בארצי, שרק ממנו יונק עם את חיותו.

המדור ‘ימי המעשה’ פותח בפרק ‘על דבר תיאודור הרצל’. הוא לא הוקסם, כפרישמן, מן המשורר. ‘הרצל בתור מספר לא היה חוזה ולא היה לאל ידו לגלם את החזיונות שבחיים ובשירה וכו’. משאת נפשו לברוא נפשות חיות וליצור אותן לא היתה נתונה לו'. אבל ידע להעריך את עמידתו הנהדרה, את לשונו הנאצלה. ‘האור שבנפשו, אחרי ראותו מחזות החיים ידע למסור בקרירות שפתו ובחינה המיוחד’ את תמציתם; ברדיצ’בסקי העריך בו את חכמת הביטוי, את התמצית הפנימית שגילה באנשים. אחרת לא היה מוכשר להיות מנהיג. מי שאינו נמשך, גם אינו מושך.

אכן הרגיש את העצב שבגורל הרצל המשורר: ‘בשירה, על במתי השירה, לא השיג מטרתו אשר הציב לו; אבל בחיים, על בימת החיים, ראה פרי. אנשיו שבכתב היו רק כצללים, אבל אלה אשר נועדו אתו בימים הראשונים לבקש דרך לתחית עמם היו חיים לפנינו’. פייטן־יוצר לא היה, אבל ידע להפוך עובדות ליצירה, ואמנם בכך היתה גדולתו שהמעשים אשר עשה נהפכו לחזון. משני ספריו שכתב, דוקא זה שאינו שירי (‘מדינת היהודים’) הוא כולו מוצק, בעוד ש’אלטניילאנד'' נשאר רופף עם כל מה שבו אמר לתת ביטוי שירי לחזון זה.

ברם, ברדיצ’בסקי לא דן כאן בעצם על היוצר הרצל, כי אם על המנהיג. ודאי שידע להעריך את חן ניבו, את מתינות מחשבתו ואצילותו; אבל את כשלונו כמנהיג ראה שוב בצירופי המחשבה המופשטת – בזה שלא התרכז בהגשמה: שישב בגולה ועסק בתעמולה (אמנם גאונית!), במקום לעלות בעצמו לארץ ולעמוד בראש החלוצים; ש’אמר להיות איש המעשה ואשר יצא ממפעלו – היה יצירת רעיון או חזון. רעיון על יד המעשה ולא עם המעשה'.

הוא טעה, כשם שטעה האיש שלא הבין לנפשו – הבארון הירש. במקום לכבוש לעצמו אדמה על ידי עשרו ולהביא אנשים לעבדה – הביא אנשים, והם עזבוה. ‘נצייר לנו איש, שבנפשו לעשות דבר לעמו, היה יונק רק מאותה הנקודה ומכוח האהבה העצמית לברוא מה לעצמו ושתיהן עלו לו בבת אחת – אדם כזה היה יכול להיות משיחו של ישראל הארצי’. כך עשה ססיל רודס: הוא ברא גדולות ונצורות, יען שעמד בכל כוחו והונו במקום שברא'.

באיזו פשטות הוא חוזר ומטעים את רעיונו: ‘ואנו חשוב חשבנו, שכיון שאדם מבין מה בין גאולה הבאה בימים ובין זו של המשיחיות הקדמונית’ הוא משיג, כי ‘אותה ציונות הסומכת רק על שתדלנות מופשטת, מבלי הצטרפות האישים הפרטיים ומבלי עבודת כל אחד ואחד בכל חייו, היא סוף כל סוף אינה אלא נסית ואין לה מעמד קיים גם באותם התנאים עצמם, והציונות לא תמלא את חייהם בכל, באשר אינה מתחלת בחייהם’.

מתוך השקפה זו פעמים היה עם אוסישקין, איש ההגשמה, זה שרגב הקרקע יקר לו מכל הלהטים הדיפלומטיים, שהיה סבור, כי ‘ההשקעות והאחוזות הן האלפא־ביתא של כל ישוב ממשלתי’. על הבמה שבכנסיה הגדולה במינסק עמד אז תלמידו המובהק של אחד־העם, והוא גדול בעיניו, יען כי היה לו חוש גדול למציאות, יען כי לא היה איש ההפשטה, כי אם איש המעשה: ‘על הדברים: אם ה’ לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, – אנו רוצים להוסיף את הדברים: וברכתיך בכל אשר תעשה'…

ומפליא, שסגולה זו נחשבה בעיני ברדיצ’בסקי, איש הרוח המובהק, יותר מכל חריפות שברוח.

מה שחשוב לנו כאן הוא יחסו הנלהב של ברדיצ’בסקי ל’מוחש'. דוקא הוא, שהיה לכאורה כולו נלוש מעיסה רומנטית, לא סמך על ‘נסים’ דיפלומטיים.

‘שבתי וראיתי כי אין יחיד בלי חבורה; אין משפחה כובשת לה דרך בלי אדמה לשבת עליה – אין עם בלי ארץ. כפרתי בתנאי הגלות – – – ואמרתי לאחד את נווהו כקדם, אם גם רחוק הייתי מן העושים והמעשים אצלנו’.

דוקא בשאלות מעשיות אין מחשבתו גורסת הנחות לחצאין. אמנם בדברים מכריעים זהו יסוד תכונתו בכלל: לא לעמוד בחצי הדרך. עם כל מה שהוא מדגיש בשאלת היהדות תמיד את הקרעים שבנפשו, היה בשאלת היהודים מוצק ולא התנודד. הסכים לאחד־העם, ש’השנאה לישראל נשתרשה עמוק עמוק בלב עמי אירופה ונשארה בכל עצם תקפה, היא ותולדותיה המעשיות, גם בעת שההוה התחזק והתפשט במידה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו. רק כשחזרנו על כל הצדדים ומצאנו רק תהום רבה מסביב וכו' התגבר בנו פתאום חפץ הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו, נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה'…

ברדיצ’בסקי תמים־דעים עמו, כי ‘העמים אשר אנחנו יושבים על אדמתם, אנסו אותנו’ להכיר את עצמנו, ‘לשוב לעצמנו’.

את הספר (‘עם וארץ’) המלא כולו אמת מרה כל כך, הוא גומר בהרצאת טרייטשקי על הבעיה היהודית: 'מאז קללת אלהים רבה על ישראל להיות עם מחוץ לארצו, להיות שרוי בין האומות וצריך לזכויותיהם ולחלק עמהם חלק כחלק מצד אחד, ושומר מסורת אבותיו ועצמותו הלאומית מצד אחר; וזאת רק זאת הסבה לו המלחמה החיצונית של העמים שאינם נרצים לתת לזרים כאלה חלק… דברי טרייטשקי הם, אבל כמה שלא נוח לברדיצ’בסקי להסכים לדברי הצורר, מודה הוא בחצאיות הזאת, שהקימה מחיצה בינינו ובין העמים שישבנו ביניהם; והוא מביא כבהסמכה אלמת את דבריו: ‘רצונו הלאומי של עם ישראל יכול להמלא רק באופן אחד: בעזבו את הארץ וביסדו מדינת ישראל בפני עצמו’

וכאילו את דעת עצמו הוא מביע בהביאו את דברי טרייטשקי על היינה וברנה – כי בשעה שהקיץ בהם החוש העברי הרי חדלו להיות אשכנזים. לפי דעתו, כל כשרון יעשה פרי ישוה לו רק בעמדו בתחום אחד, בעם אשר מקרבו יצא ואשר אליו קשור הוא בקשר נצחי, טבעי. אמנם בידי הגאון היינה עלה פעמים רבות לעבור את הגשר ולשיר שירים טבעיים מעל גדות הרינוס, אבל ברנה ה’בינוני' לא היה מעולם ‘ביתי’, וגם דבריו הנכונים והטובים מרחפים באויר, כי לא שורש בארץ גזעם.

זה היה היסוד גם בהשקפת עולמו. הוא גרס רק מה שצומח מבפנים – מן העם ומן הקרקע.

הוא לא גרס גלות, בשום צורה והסוואה. כמונו הכיר את אונאת עצמו של בן הגלות, המבקש פתרון לשעה והולך מגולה אל גולה בלי להכיר את הטרגיות שבמצבו. השיג את האשליה שבשויון, כביכול – שבנתינת זכויות מדיניות: הכיר, ‘כי עם אשר יתרצה לתת לבני עם אחר זכויות אזרח וכו’ הרי הוא עושה כן רק על מנת לסגל לו כוחות החלק הזר הזה בחומר וברוח, ולעשותם דבר שכולו שלו'. ברדיצ’בסקי עמו ־ עם טרייטשקי – בדעה אחת, משום שגם כנגד טבעו היה כל קרע – ‘בחומר וברוח’ גם יחד.

בנידון זה כמעט לא הבין את ההתמרמרות מצדנו כנגד טרייטשקי. 'אחרי התבוננות ראויה אנוסים אנחנו להודות, שהתנגדותו של טרייטשקי אלינו מיוסדת גם על איזו הכרה בעניני העם. ולאחר שמת ורבים בינינו לא שכחו את אשר עולל להם, ולא נמנעו מלספר אחר מטתו, שאל הוא: ‘הנרים גם אנו אבנים לסקל את ארונו?’

היה לו האומץ לקבל את האמת, גם כשהיא יוצאת מפי אויב.

חסידות

זיקתו של ברדיצ’בסקי לחסידות, שהיתה חיובית־נלהבת בתחילתה כשם שהיתה שלילית־נלהבת לאחר שגילה את פרצותיה, מעמידה אותנו על התכונה הדיאלקטית של דרך מחשבתו, שבה ההבדל היסודי בינו ובין אחד־העם. כך היתה גם זיקתו לרוח המערב, שנלחם לה והרהר אחריה לאחר זמן. כך גם היה לגבי ניצשה בתקופת ‘שנוי־ערכין, ש’הרצון לכוח’ בא הימנו ושאחר כך פרש ממנו. ברם, קו ניצשיאני מובהק היה טבוע גם בתכונת עצמו, והוא נותן את אותותיו בכל גלגולי מחשבתו. כל ימיו הוא נלחם לאותן הדעות שהיה עתיד אחר־כך לערער עליהן. הוא לא היסס לחזור בו מדעות, שהחזיק בהן. זה טבע המשורר, שהוא בודק את עצמו תמיד ואינו מכסה על קרעיו.

החסידות היתה אביבו של ברדיצ’בסקי, בוקר חייו ובוקר יצירתו. מן ההשכלה שהכזיבה הוא שב אליה, כביאליק ל’סף בית המדרש‘, והיא מפרה את נפשו ומפרה את יצירתו. מתוך זיקתו הראשונה אל החסידות, שרוחה מפעמת את יצירתו גם לאחר שראה את צלליה, אנחנו רואים, כי היתה לו היהדות שנתחדשה, החיים שהתלבלבו. ‘בימי הקבלה והחסידות התרחב המבט גם בבית יעקב וכו’. חדל האדם גם לבקש חיי שעה רוחניים והחל לפנות לבו לחיי העולם והמציאות. האדם בעולם הקבלה והחסידות מחבק זרועות עולם ומחפש אחרי מסתרי החיים’. החסידות היתה לו מנוס ומסתור מעירום המציאות, והיא גם מחזקת את המציאות עצמה. הנסתר תמיד מגן על הנגלה. ב’התעוררות של מעלה' יש עקירה מן השפל, מן ההויה הקטנה – האדם מתעורר ומקשיב ל’תרועת אלהים' שבקרבו. זהו נצחונה של הרוח על מה שמושך למטה. כיבוש החומר וקידוש החומר – זהו מה שחידשה החסידות ביהדות. המציאות כאן נתרחבה, חרגה מתחומיה המצומצמים. בין קודש וחול אין מחיצה מספקת. החסידות היא שהפנתה את ברדיצ’בסקי לצד השירה. היא היתה הפראה ראשונה. ואף שגדל כמשורר בסיפורים כ’בסתר רעם', ‘בית תבנה’ הנה היה ‘ספר חסידים’ בחינת ראשית אונו, ראשית נצחונו כמשורר.

בפרק הנפלא על ה’ריקודין' מביע ברדיצ’בסקי את השפעת הריקוד על הנפש בכוח התנועה. ‘הריקוד אינו ריקוד של רגלים בלבד. קול בריאה הוא! הננו קוראים אל אלהי הרוחות ומיחדים יחודיו; הננו נושאים נפשו ומתפללים בקול – – – הננו עוזבים את תחומינו ועולים אנו בנשמתנו’ – נקרע הקו המבדיל בינינו ובין העולם אשר מסביב לנו; ‘אנו רוצים לצאת מעצמנו, האדם מרגיש שאין הוא יחידי’…

‘ספר חסידים’ גילה עומק לא ידענוהו גם בשירת החסידות של פרץ. ודאי, פרץ סלל את הדרך. הוא החיה את סגנון החסידים, כשירה. ואף שברדיצ’בסקי משיג עליו, כי אגב חריפות הוא שם לפעמים את דברי עצמו, את סגנון עצמו, בפי החסיד – הוא שעשה את החסידות חטיבה אמנותית, שנעשתה דוגמה לבאים אחריו. ברם, ברדיצ’בסקי העמיק את ההרגשה החסידית. הוא שר את שירת החסידות כשירת נפשו, – כתפילת עצמו. אין זה עוד חיקוי לשם חריפות, ואפילו לשם יצירה אמנותית, כי אם ביטוי של התלהבות ותודה. בכל פסוק כאן חדות ההתגלות, זריחה אלהית: ‘אנו יודעים ואוהבים את השם, והידיעה והאהבה אינן רק במחשבה בלבד ובהרהורי הלב; כי אם באות הן לידי גילוי, לידי מעשה, לידי חיות’… הוא שב ומחייה את החסידות כמקור שפע, שב ומרנין אותה לנפשו ולזולתו.

כאן כאילו שב האדם אל ביתו, קרב אל אלהיו – נתלכד עמו. הפרק על ה’ריקודין' של ברדיצ’בסקי הוא מן הדברים היותר נפלאים שיצרה שירת החסידות של זמננו. הציור המתחיל ‘איש חסיד יתן יד לרעהו’ הוא גם תיאור פלאסטי וגם המית חזון גדולה. הנה נתלהט הריקוד והרוקדים ‘יניפו רגליהם כמתחננים, כמבקשים על נפשם… ורגליהם מרחפות, כמעט אינן נוגעות בארץ, והמה נשאים ועולים, מרחפים באויר ואור על פניהם יחלוף… הם מרגישים הלך עליון, והלב מלא אהבה וגעגועים אל השכינה. המה מופשטים, הם אינם בהאי עלמא’.

אכן לא לחינם הרעיש ‘ספר חסידים’ כל כך בהופיעו את עולמנו. חסידות זו היתה שיבה למקור נפש האדם, צמאון לאלהים ושיבה לאלהים.

החסידות של ברדיצ’בסקי לא היתה – אף שהוא בעצמו הכריז לאחר זמן על כך – ‘הזיה שירית’ בלבד. אולי יותר מאשר לפרץ, היתה חויה אישית עמוקה. כאן לא התפעלות מדברים שבאגדה ובמחשבה, כי אם התעוררות ותמהון וחדווה על גילוי משמעה של החסידות, כמפתח לשער הקדושה, לשער החיים שדולדלו בלי אלהים. החסידות כאן אינה פרי חריפות, כי אם ‘הסתכלות, שהיא כעין השפעה מלעילא לתתא’. והיה במיטב פרקיה מ’מכמני הדת‘, אך שהיה זה יותר צמאון לדת, לשפע עליון. החסידות היתה לו העולם שנתחדש, שטרם הוטל בו פגם, שעה ש’הכל היה שלם בו והכל אחד’.

ההימנונות לחסידות היו התקוממות להכרה קטנה, לחמריות קטנה. אותה שעה השיג, כי ‘שקר הוא ואחיזת עינים להעמיד את כל החיים ומהותם על ההנאה ועל צרכי החומר’.

עם החסידות שב והמריא על, שב ו’דבק באורו של עולם‘. את החסידות לא ראה כאנטיתיזה להשכלה, כי אם כהצלה מן החולין – כפינת עולם, שטרם שממה. וזה היה הקסם שבחסידות שלו – התום בצירוף ההכרה, התום שהפך להכרה. כאן ביקש הדור את הקסם שאבד לו, את הנעורים שאבדו לו. משנת חסידות של פרץ היתה הבהקה גאונית של אמן, שמצא את החומר שאליו נכסף ימים רבים, – חומר שבו עלול היה ליצור את הגדולות – בעוד שחסידותו של ברדיצ’בסקי היתה ברכת הודיה, ‘התחטאות לפני אבינו שבשמים’. היתה התגברות על הקטנות, על ההתבהמות, אותה דחיה לצד האור, שעל ידיה האדם ‘יתקדש, ויעלה ויתרומם’. אולי זה סוד קסמו של ברדיצ’בסקי, שעם כל עמקותו, שמר את התום, ותפילתו הנעלה ביותר היתה התפילה לקדושה: ‘קדושים תהיו!’. התעוררות זו לטוהר הנפש מתחדשת בכל תקופות יצירתו – אפילו בימי ‘שנוי ערכין’ – באשר כל התעוררות שקדמה לה נראתה לו כרפיון רוח, כמשיכה למטה, לעומת רצון האדם ‘להיות יותר ממה שהוא’. גדול היה עליו תמיד הפחד כי האדם ‘יחדל להיות את אשר הוא’, ועל כן כלתה נפשו לקדושה השלמה’; לפריקת הקטנות, כמשען לעולם, משען לאלהים.

יצירת ברדיצ’בסקי, שהיא כולה חשבון הנפש ותהית הנפש, יונקת בראש וראשונה מן המעין הראשון – מן החסידות.

משהו על הפרוזאיקן

כל פעם שאנו באים להעריך סופר שהוא גם משורר גדול, וגם פרוזאיקן גדול, מדרך הטבע הוא שמן העדיפות נהנה המשורר. ואמנם שירה היא כמעט תמיד משהו אבסולוטי יותר. שירה בכלל נובעת ממעמקים אחרים – בעצם נעלם מאתנו מקום מוצאה, דרך מוצאה, בעוד שהפרוזה, גם העמוקה ביותר, קשורה במקורות נפשיים, שניתן על הרוב לגלות השתלשלותם ההגיונית.

ברם, הפרוזה חודרת לפעמים למקומות, שהשירה אינה אלא נוגעת בהם, מרמזת עליהם. היא המבליטה את רצון המשורר. משלימה את מה שהוא מחסר בשירה. ויש שעצם החתירה לשיאי מחשבה אלה מכשירה את המשורר להשגה אחרת, לעומק אחר. יתכן, שהפרוזה היא צורך הכרחי לשירה; פעמים היא מגיעה בעקיפין ושלא במתכוון לתוכן גדול (פלובר באגרותיו), ועל כל פנים, דומה, שכמעט תמיד חסרה השירה פרשיות שלמות בלי פרוזה. דברים בפרוזה אי אתה אומר בשירה.

גדולי משוררינו כותבים גם פרוזה. צורך הכרחי הוא להם והיא מסורת קדומה בספרות ישראל. יש שבדברים שבמחשבה השיג היוצר העברי לא פחות משהשיג בשירה. ‘לישרים תהלה’ ו’מסלת ישרים' – שני חיבורים הם, שאין האחד נופל מהשני. הפרוזה של שד“ל עולה על השירה שלו לאין ערוך, בעוד שיל”ג גדול בשירה, ורק בדברים בודדים השיג אותו הגובה בפרוזה שלו. ביאליק המספר לא הניח דעתם של רבים. אבל דפי הפרוזה האסאיסטית מאירים בצורה ובתכן כמעט באור שירתו, והם בלא ספק מן הדברים המצוינים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית. אין אנחנו יודעים, היכן תצלח על סופר רוח היצירה יותר. פעמים אנו חופרים מטמונים בחלקה, שלא פיללנו למצוא בה אף אבן טובה אחת. ויש שהשירה והפרוזה משולבות כל כך, שאין להגדיר כל סוג בפני עצמו. ומי זה לא עמד על כך, שאנשי־פרוזה גדולים דוקא כמשוררים, אף שלצורתם נקבע הקצב הפרוזאי. אפשר כמעט להניח, שפרוזה טובה באמת לא תצויר בלי יסודות שירה. בעצם האיכות של הפרוזה יש כבר מטעם השירה, – גם בלי סממניה החיצוניים.

קשה להכריע, אם ברדיצ’בסקי היה במדה כזו איש המחשבה ואיש המחקר, כפי שהיה איש השירה והחזון. בלי שירתו אנו חסרים עולם מלא, אבל בלי הפרוזה שלו היה בודאי פחות משפיע, פחות מחנך. גם בנעוריו, כשדברי המחשבה נטלו מקום בראש פעולתו הספרותית, היה פתאום מנצנץ המשורר; ואולם גם בהתבגרו לשירה גדולה, והמשורר כמעט שהשכיח את הפרוזאיקן, לא פסקו מלהעסיק אותו בעיות מחקריות שונות ואפילו פובליציסטיות. הפרוזה, חוץ מתכנה העשיר, חשובה לנו, משום שהיא מבליטה את איש התגובה; מראה, שמעולם לא סגר את עצמו בד' אמות של סוג מיוחד. מה שמבדיל בינו ובין גדולי דורו הוא ההיקף הגדול, הסקירה הגדולה. על מאורעות היסטוריים הגיב באותו הכאב, שהגיב על בעיות החיים והתרבות של זמנו. איש כאחד־העם, שלא היה מצומצם בהשגה, ולא כל שכן בידיעות, עג עוגה מסביב לו – הציונות והתרבות העברית – וממנה כמעט לא זז – בעוד שעינו של ברדיצ’בסקי היתה משוטטת בכל תחומי חיינו, והוא, שהיה רחוק מן המעשים והעושים, ראה וחי אותם. הוא, שהיה לכאורה בעיקר איש הרוח, נתן את דעתו על החומר – פעמים גם הדגיש את החומר והראה, שבלעדיו גם ברוח אין ממש. ולא נתמה, אם אחד מספריו (‘עם וארץ’) מעמיד בעומק של השגה עניין חומר ורוח בראש כל הבעיות. וכמה הוא מעמיק בדיונו זה – הוא שהסתכל מחדר בדידותו ולא היה לו מגע עם ראשי העושים, עם ראשי המדברים מבחינה זו היה כאחד הראשונים שלא הבדילו בין דברי שירה לדברי תורה. היה בעל אגדה ובעל הלכה, ומעולם לא ראה את עצמו בן־חורין משתיהן. אולי זהו סוד השפעתו הגדולה על הדור הצעיר. את אחד־העם העריכו למדי; מעטים ראו בו את אמן הביטוי, ורבים – פוסק הלכות, בעוד שברדיצ’בסקי היה עמל במחשבה ואולי יותר מזה – זורע מחשבות; ועם זה לא פסק מעין שירתו. הוא ידע שחובותיו של סופר – בפרט של סופר עברי – מרובות, והציץ גם ב’חורים וסדקים', התפלץ לכל פגם שגילה בשירה ולכל פגם שגילה בחיים. ואף שכוחו בשירה היה גדול, ומדבריו הראשונים כבש את הקורא – היה כפרוזאיקן אמיץ־לב ועשיר־רוח – היה יותר ממשורר ויותר מפרוזאיקן. והדור ההוא ידע להוקיר מזיגה של מחשבה ושירה. ופעמים – ולא רק בימי הפולמוס עם אחד־האם – היה ברדיצ’בסקי בעיקר איש מלחמה; המשורר הלך וגדל יחד עם הפובליציסט והמבקר. זעקת נפשו עלתה מפסוקיו השיריים, משירתו המחשבתית – שניהם כאחד זעזעו את נפשנו. קרירות הדעת היתה זרה לו, אף שהוקיר את מתינותו של אחד־העם. הוא ראה אחרת את פרצות חיינו, כאב אחרת את פצעי לבנו. ואולי משום כך עמק המשורר, שקדם לו הפרוזאיקן.

ברם, השירה והפרוזה של ברדיצ’בסקי עלו תמיד בקנה אחד, היו שתיהן בנות ריתמוס אחד; היתה זאת התפעמות שאינה פוסקת, הזדעזעות שאינה פוסקת; אם גם לא בלי שמץ הומור, זה לא היה מנדלי בניבו המוצק וגם לא פרץ, שיש והפליג בדמיונו מתוך להיטות אחר החדשנות, אפילו אחר המתמיה סתם – הביטוי של ברדיצ’בסקי, בכל החידוש שבו, היה תמיד ביטוי הלב, התוודות הלב, שדמנו נשמע לו בכל צורה שהיא. סגנון המשורר לא די שהעמיק את הפרוזה שלו, כי אם גם יישר בה כל עקמומית – או מה שנראה עקמומית. בקראנו את קטעי דבריו של ברדיצ’בסקי היינו עם פיו ועם לבו, גם בשעה שההרצאה שלו נראתה פחות סדורה מזו של אחרים. אין פלא, שעוד רומניו הראשונים ‘מחנים’ ו’עורבא פרח' נקלטו בנו כדברים שעליהם חיינו בעצמנו. זאת היתה התפיסה החדשה, החויה החדשה, שנתפסה כאן בקוים אינטימיים־נפשיים. עולמנו היה זה, ומבוכתנו היתה זאת, אשר ממנה בקשנו מוצא. קריאתו היא שדחפה אותנו לצאת, להיעקר מן הקיפאון שמסביב – ללכת לקראת חיים אחרים, לקראת מציאות אחרת.

בספרי הפרוזה של ברדיצ’בסקי אין אותה האחדות שב’על פרשת דרכים' של אחד־העם. עם חיבוריו על שנוי ערכין, הקוראים להפיכת הקערה על פיה, הרנינו אותנו דברי אמונה; ולפסוקים המזעזעים של ‘ככלות הכל’ שבפרקי ‘לפנות ערב’, קדמו המחברות הקוראות לבנין ארץ מולדת ש’בחומר ורוח'. בהקדמתו לכתביו הוא אומר: ‘לא ביום אחד ובמועד אחד באה עלי הרוח לטלטלני מנחלת אבותי. פעם אחר פעם ביקשתי לי ארחות ודרכים. אשר היה אצלי לודאי גמור, נעשה למחר בעיני לספק גמור’. לא לקבוע הלכות נתכוון, כי אם ‘להתיך את חלקי ההתאבנות בלבנו ולהכריח אותנו לשוב ולהרהר גם אחרי דברים שאין איש מהרהר אחריהם עד כה’.

הפרוזה של ברדיצ’בסקי לא באה איפוא לדון מתונות, כי אם לזעזע, לעורר רצון חדש, מחשבות חדשות. זה כוחה, שבאה לבקש דרכים, לציין דרכים. ‘כתבי המה רק חוליות בשלשלת מחשבותי ושאלותי – – פרקים בודדים של דברי זכרונותי’…

והקורא את הפרקים האלה קורא את ספר ההתלבטות של דור שלם, אשר נלחם לשני עולמות, ושר את שירת שניהם.

יום אחד עם ברדיצ’בסקי

כלרוב בני־הדור, היה גם לי אחד המעטים שבתקופה, שאל קולו הקשבתי מראשית פעמי וידו סמכתני. שנים היו: אחד־העם וברדיצ’בסקי. הקו הישר והקו השבור. ההמשך וההתחלה. ושניהם כאחד, בכל הניגוד החיצוני שבתורתם, היו משענותינו. לשניהם היינו זקוקים, וכשם שגם הם עצמם יותר משהיו אנשי פולמוס, היו עמלי־מחשבה ועמלי תורה, כך היו גם לנו שניהם כאחד בני־לויה יקרים, אם כי לא תמיד ידענו ברור, אחרי מי מהם אנו כרוכים יותר.

כל אחד עשה את שליחותו, טיפח משהו מיוחד, הקרוב לנו מאד, ובלבנו השלימו שניהם. כמוהם נלחמנו במחנק המסורת, במדה שחפצנו בחיזוקה. כמוהם ידענו, שהדור מצווה ועומד לשמור על נכסי־עם, ושהמהפכה עצמה לא תצויר אלא בצורה של ביצור היסודות. כבר אז היינו מרגישים, שלא התורה, כי אם הדם הבריא הוא המכריע.

ול’דם בריא' הרי היו מתכוונים שניהם!

המגע האישי הראשון עם ברדיצ’בסקי היה בסתו שנת תרס"ד. באתי אז⁴ לווארשה לבקש עבודה, וכמעט בו ביום הושיבוני במערכת של הוצאת הספרים שנתייסדה זה עתה, ואני, שהייתי עוד בעצמי טירון למלאכה, נעשיתי מיד עסקן ועורך, מה שנטל ממני לא מעט מאור נעורי, אבל גם נתן לי את ההזדמנות להכיר בגיל מוקדם את אישי־הספרות הגדולים והקטנים, בגדלותם ובקטנותם.

אותה שעה הזמנתי בין שאר סופרי ישראל גם את ברדיצ’בסקי להשתתף במאסף ספרותי לילדים, שעלה במחשבה לפנינו. וכמה תמוה היה הדבר בעיני, שהראשון אשר נענה לי היה ברדיצ’בסקי. לא עבר שבוע מיום שפניתי אליו (הוא ישב אז, כמדומה, בברסלאו), עד שהגיעוני שתי מעשיות־עם שלו בצירוף אגרת קצרה, אגרת ברדיצ’בסקאית טפוסית, כתובה באותיות זעירות, כולה נימוס, כולה צמצום בביטויים הכרחיים ביותר – שורות יבשות כמעט, ועם זה חן של טוהר ולבביות עצורה משוך עליהן. אגרת שאינה נשכחת.

כבר אז היה הרגש, שהאדם עומד מחוץ לכל רעש. הדממה היתה חופפת עליו ועל דבריו. משהו התיק אותו מן המחנה והקיף עליו חומה של בדידות לכל ימי חייו.

לפני בואי ישב ישיבת עראי בווארשה, והשאיר אחריו בלב האנשים שהכירוהו רושם של עדינות ונקיון, שלא היו מצויים באותה סביבה. הוא היה זהיר בכל מגע עם הבריות והיה מקפיד ביותר על נימוסי־אדם ונימוסי־חברה. כל מה שהיה בו מן המועקה של הגיטו, שאותה ידע היטב מתוך נסיון חיים מר, היה מטיל עליו ממש אימה.

בן־אביגדור סיפר לי, שנסע עמו פעם לאוטבוצק בערב־שבת, יום שקרונות הרכבת מלאים תמיד מפה אל פה. מפני הדוחק אמר בן־אביגדור לעבור למחלקה אחרת, יותר גבוהה, אך ברדיצ’בסקי בשום אופן לא הסכים לעזוב את מקומו, כל כך נזהר שלא לעבור על תקנות המוסד הממלכתי, שהכל חייבים בשמירתן. זאת לא היתה הקפדה של משכיל, ששאף להידמות אל ‘המתוקנים שבהם’. בעיניו היתה זאת מדת־אדם מובהקה. במשמעת זו, בקלות כחמורות, האמין ליישר אותנו קימעה, לעורר בקרבנו איבה לכל שרירות־לב, לכל פריצת גדר, שיש עמה רישול מוסרי. בזה – ולא בזה בלבד – היה תלמידו המובהק של אחד־העם, שגם הוא החמיר תמיד לגבי סדר ולגבי דיוק. בראותו בהם סימנים לבריות־רוח, כשם שראה בכל קלות־ראש לגבי חובות־אדם ונימוסי־ציבור לא רק רפיון מוסרי, כי אם קודם כל חוסר־כוח וחוסר־כשרון לחיים.

שנות תרע“א־תרע”ב, הימים שהתגוררתי שוב בווארשה והייתי עסוק בעריכת ה’ביבליותיקה הגדולה', היו לי ימי התקרבות ראשונה אל ברדיצ’בסקי. אך נגשתי לעבודתי, מסר לי בן־אביגדור מיד שלושה ספרים של ברדיצ’בסקי לעריכה. אלה היו ספרי־ביקורת וקובצי הסיפורים המבוגרים ביותר, ובהיותי מטפל זמן רב בעריכתם ובהגהתם, היתה לי ההזדמנות להתעמק בהם ולעמוד ראשונה על תכונת יוצרם.

לפי טבעי וחנוכי היה תמיד פוגע בי קשה הרישול החיצוני שבסגנונו של ברדיצ’בסקי. במידה שתלמי שירתו הרהיבוני, נבצר ממני להשלים עם לקוייו בביטוי, שהיה קולע ומחטיא כאחד, שהיה מכוון לנקודה שהלשון המקובלת לא תמיד עצרה כוח להשיגה. הכרתי את כל הקסם שבסגנון נטול־משמעת זה, שבניבים אלו שחן של לבלוב פנימי היה טבוע בהם, אבל מומיהם היו כמדקרות קוץ לי. לא יכולתי לראות את הפייטן היקר לי בקלקולו.

והנה הוטל עלי, לרגל עבודתי, ל’תקן' את מה שפגם האמן. ורק אז נוכחתי, עד כמה סגנון זה, בכל הארעי המדומה שבו, קבוע ומוצק מבפנים ועד כמה קשה להסיע אבן ממנו. כל תיקון שהייתי מתכוון להכניס, אפילו בהתאמה גמורה לסגנונו ולדרכי ביטויו של ‘המסולף’, היה נראה כהתעללות במקור, כהקזת צבעו ודמו. וכמה שנתחבטתי בשינויי־הלשון, אפילו בקלים ביותר, עלה לי לשפר מה באמת רק לעתים רחוקות מאד.

מתוך עבודה זו למדתי ראשונה להוקיר סגנון ‘פרוע’ זה, שפרצותיו באמת מרובות. הבינותי, שלא הלשון, אפילו לא התוכן, כי אם הריתמוס הפנימי הוא הקובע כאן את העיקר. החשש להביא את הביטוי לידי סופו נובע מתוך עדינות המגע – מתוך הקפדה על טהרת ההבעה, שאינה מושגת אלא בערמת־תום זו, ששמה פּוֹאֶזיה. החתירה היתה לא לביטוי הפורמלי, כי אם ל’רוחני', להד הצרוף.

עוד בימי ‘המעורר’ נקבעה דמות ברדיצ’בסקי בלבי, דמות משורר, אשר מועקת גורלו תכביד עליו, כגזירה, כמוסר־אלוהים. ברבות הימים הלכה ונצטחצחה דמות טרגית זו – עוטרה זיו צונן ומאוחר זה, שפירושו בגרות, ויתור. הוא הלך ונסגר בתוך ד' אמות של תורה ועבודה. ברם, הפרישות מן הציבור לא גררה אחריה שוויון־נפש והסחת־דעת, כי אם התעמקות יתר בגורל עם ואדם. הוא נמלט לא כדי שיהיה לו נוח יותר, כי אם לשם שמירת הנקיון, רכושנו האחרון על אדמות.

באחד מפרברי ברלין, ב’נוה שלום' זה, כפי שהיה רגיל לציין במכתביו, ישב זה שנים רבות סגור ומסוגר. מעטים היו באי ביתו. מנהגו היה שלא לקבל שום איש, אם לא הקדים להודיע על חפצו לראותו ואם לא נועד לו זמן לקבל את פניו. ירא היה את החולין שברעש, חרד למעט הטוהר והשקט שבחדריו. באויר נזירות חי. רק בו יכול עוד לנשום.

כשבאתי לברלין, בערב שחיטת העמים הגדולה, לא מצאתיו בביתו. הוא יצא אז לנוח לכפר או למקום־מרפא. זה היה כבר סימן לא טוב והתחלה לא טובה לישיבתי בברלין – שלא מצאתי את הקרוב ביותר, במקום שהייתי עומד להקדיש את עצמי לעבודה גדולה ואחראית.

ימי ברלין שלפני הכרזת המלחמה. שרב כבד נח על הכרך. עיפות תקפה את הכל. מועקה רבצה על לב האנשים ועל לב העולם. ורק כשהותרה השחיטה על־ידי דבר־הקיסר, נתעוררו הבריות. הרכבות דהרו מקושטות דגלים מעל העיר. המסבאות המו מזמירות פטריוטיות מטומטמות. ורק בפינות שעל יד בתי־הכנסיה כרעו אמהות וארוסות ובכו להולכים.

בברלין נזדמנו אז סוקולוב, פרישמן, יעקב כהן, שניאור, שמעונוביץ, עגנון ודיזנדרוק. דעתו של סוקולוב לא היתה נוחה מכל המלחמה הזאת, שפרצה בניגוד לדעתו הפרטית, ולא גרס אותה כלל. היה בטוח שאין זו אלא אי־הבנה וש’הענין יתברר' במשך ימים מטעים נפשו של פרישמן היתה מרה על הגרמנים, שהשתוללו בימי ההתלהבות הפטריוטית הראשונים ועשו נקמות בו ובכובעו, והיה מנבא להם מפלה גמורה. היה מאושר, שניתן לו היתר־יציאה מברלין.

בשעות בין השמשות, בצר ללבי מאד, הייתי נמלט אל שמעונוביץ. שם, ב’בית־הגן' שבהאלנזיי, היינו כורכים פת באלתית ולוגמים את הקפה הטעים, שבעלת הבית הגרמנית היתה מבשלת לנו, ‘הרוסים’, שנואי עמה, בטוב לבב. בדמדומי הערב היינו משוחחים ארוכות או מהרהרים מתוך שתיקה ושואלים את עצמנו, מה יהא כאן בסופנו.

ברדיצ’בסקי הוסח מן הדעת. הוגד לי, כי כבר שב לביתו וכי גם שאל לי. אבל לא קם בי רוח לבוא אליו בשעה שאני מלא טרדות ודאגות ושקוע כולי במרה שחורה. לא היה חשק לכתוב אליו. רשמיות זו הפריעה. וכך עבר שבוע אחר שבוע. הסתיו כבר הטיל אדמימות בחורשות גרונוולד ושמארגנדורף, ואני עוד לא ראיתי את פניו.

רק בסוף אלול מצאתי את עצמי מוכשר לפגישה. כתבתי לו ומקץ יומיים קיבלתי מענה כתוב גרמנית – ליתר בטחון שיתקבל. כתב, שהוא מחכה לי בערב ראש־השנה. באחת עשרה בבוקר, וישמח לראות אותי בביתו.

זוכר אני את הנסיעה אליו באותו יום סתיו מוקדם, יום של רוח ועננים ושמש. העצים טולטלו בחזקה, וגם הלב בי רגש לא מעט. הקדמתי לצאת מתוך חשש שמא אאחר, והגעתי אל ביתו כמה רגעים לפני אחת עשרה. לשם הדיוק הגמור הייתי מטייל באותו רחוב־לאובאכר שוקט, שהיה ידוע לי כל־כך מתוך מכתביו, – ממתין לצלצול השעה האחת־עשרה ומתחזק לקראת הפגישה.

הוא עצמו פתח לי את הדלת. איש לא היה מלבדו בבית. אשתו ובנו יצאו למקום־מרפא לאחר שובו לברלין. ‘אנחנו גורסים מנוחה שלמה’ – אמר לי בחיוכו העצוב –’ואיננו יוצאים יחד לנאות־שדה ולמרחצאות. אדם צריך לנוח גם, ואולי דוקא, מן הקרובים לו ביותר…'

שקט היה בחדרים ובדידות כפולה הציצה מכל קרן זוית. אך היה סדר, נקיון, ונוח היה ללכת אחריו, בשעה שהראני ‘לשם אוריינטציה’ את מערכת הבית, כשהוא מתבדח משהו, כדי להפיג א הרשמיות שבביקור ראשון.

לבסוף באו אל חדר־הספרים, שהיה מסודר סידור מקורי, מכוון, כנראה, לאותה עבודה מדעית גדולה, שהיה עומד בה באותה תקופה. הספרים, שהפירושים על התנ"ך וסיפורי־העם היו מרובים ביניהם ביותר, היו מסודרים לתקופותיהם, ביניהם היו קונטרסים בודדים רבים, שהוציא מתוך כתבי־עת שונים – ממה שהיה דרוש למלאכתו. כל דבר היה במקומו. סדר זה הפליאני. לפי העצבנות שבכתיבתו ולפי אותה האנרכיה ההקלה, השוררת בהרצאת מחשבותיו, אי־אפשר היה לצייר הקפדה כזו על משטר וסדר. ברם, גם זה היה בודאי יותר פרי החינוך העצמי, פרי השקידה על הריפוי מ’מחלת הגיטו', משהיה זה מחויב תכונתו. לא היה בו אף שמץ מארדיכליות, אבל הוא נכנע לכל יושר של בנין –ככל יהודי יוצר אמתי. לא לחנם העריץ כל כך את אחד־העם…

רק כשישבנו ושתינו תה באחת מפינות הבית, נפל אור היום המעונן עליו ויכולתי להסתכל בפניו היה בהן הרבה מן הדמיון לפני ניצשה. בשפם העבה, היורד, באף ובמשקפים, ואפילו במבנה הפנים. אבל הם היו חיוורים־חומים, עיפים־מרוכזים, פני יהודי תלמיד חכם, העמל בתורה ובמחשבה, בעינים האפורות דעך משהו, שהיה מתלקח רגע ושב ודועך. עקבות מלחמה ותבוסות קשות היו בהן. אבל עד להתמרמרות לא ירד.

אכן בכאב רב דיבר על הספרות העברית, שאין בה מתום – שאין בה מעליית־אדם ומחרדת־האדם. הוא לא קבל על מיעוט הכשרון, כי אם על מיעוט הרצינות, על זה שאין יניקה כדרך הטבע ואין שורשים – שאין ניצוץ מצטרף אל חברו ואין חמימות מפרה ומגדלת. דמיתי לשמוע את אחד־העם…

מעטו מעט נעשתה שיחתו שוטפת ועצבנית יותר. כווידוי צלצלה באזני, ופעמים – גם כהתנצלות…

– כשהייתי צעיר – אמר לי – האמנתי בתומתי, ששחרור הרוח יבוא על ידי מהפכה ונפילת מגדלים, וקראתי להרס ולא חדלתי. האמנתי, שקסם בניב החדש שלנו וכוח בו לקומם ולהחיות. חשבתי אז, שמעכבים ה’שמות', מעכבים דורות אסירי־דת ואסירי־מסורת… ועכשיו אין אני מתבייש להגיד לך – כמעשה־נערות נראית לי כל המלחמה הזאת במבצרי עם, שסוככו עליו, שנתנו לו את האחיזה הנאמנה – שכלכלו את נשמתו בזעף הימים. קולו נעשה עמוק יותר. נראה היה, שהוא מביע דברים, שהציקו לנפשו ביותר.

מה כוחנו לתת לעם תמורת כל אותם ה’שמות' – נכסי עם, שבהם השקיעו דורות לא רק את רצונם לחיים, כי אם גם את רצונם לאמת, לקדושה, לטהרת־נפש? לא מה שניתן, כי אם גם מה שמשוקע בהם, יקר ביותר. אנחנו נותנים אולי כשרון יותר, יופי יותר, והנאה יותר, אבל לא נספק את העיקר – משען לנפש. כ כך רחקנו מן המקור, שגם הטוב שאנחנו מגישים, אל העם לא יבוא, והוא לא יחיה על זה ולא יברך אותנו על זה…

נמיכות־רוח עמוקה היתה מחלחלת בדבריו. הנה כן – זה היה המהפכן, בעל ‘שנוי ערכין’, איש ריבו של אחד־העם המשמר! ולא ידעתי, אם התכחשות היא לעוז הנעורים, ואם להיפך – אות הבגרות, ההכרה הסופית הגדולה.

השעה היתה כבר קרובה לשלוש אחר הצהרים כשהתעוררנו שנינו מן השיחה שהיינו שקועים בה. קמתי במחשבה להיפרד ממנו.

בטרם ניפרד – אמר לי ברדיצ’בסקי – אני חפץ לתת לך משהו לזכרון פגישתנו הראשונה. אתה אומר לשוב לרוסיה, ואינני יודע מתי נפגש שוב. הייתי חפץ שתיפטר ממני מתוך ‘דבר הלכה’ – מנהג קדמונים הוא, ומנהג יפה, שמתוך כך אדם זוכר את חברו… אתן לך רשימה ממקצת הספרים, שנתנו ללבי מה. נדמה לי, שאתה עומד בפרק, שהאדם עוד מוכשר ללמוד, ואולי תפיק מזה תועלת.

רשימת ספרים זו השארתי בברלין מחשש, שמא יחרימוה על הגבול, אבל משהו נשאר בזכרוני. מעניין, שרוב הספרים האלה היו דוקא ספוגי אידיאולוגיה פרוסית־שמרנית. בצמאונו ל’שרשים' ביקש ברדיצ’בסקי קרקע עם מוצק. וכמה רחוק היה אז מניצשה, מכל דיקדנס – אמתי ומדומה! עם כל מה שנשא בלבו עד הסוף את געגועיו על אלה, שהתקוממו למסורת והלכו ב’צדי דרכים', שתל את עצמו יותר ויותר בקרקע העם, ביצירת העם – היה, אחר מנדלי ופרץ, מן המעטים שגילו לעצמם ולאחרים את מקורותיה הנשכחים של האפּיקה היהודית הקדומה, שמתוכה הכיר את מהות האומה, את ‘אלהי האומה’…

זוכר אני שבשורה הראשונה ציין לי את שופנהויאר, שבשבחו הרבה לדבר, ואת תרגום התנ"ך של לותר, שחידש בו רושם הקדמות של לשון המקרא. אחריהם, אם איני טועה, רשם לי את אגרוֹת ביסמרק לארוסתו, את גוטפריד קלר, את הרמן היסה ועוד. את ניצשה לא הזכיר..

בצאתי מביתו ליוותני עוד זמן מה דממת חדריו, ליווני קולו, – קול מודע זה, ששמעתיו מתוך כל שורה שבכתב. דממה זו וקול זה הלמו את המשורר, שהשפעתו היתה כה גדולה וכה תמוהה, שמחשבתו היתה לנו בחינת היכל, שקטעי נגינה עולים מתוכו – שיותר מהשמיעה במפורש רמזה והאירה בהבלעה…

ושוב שאלתי לפשר אמריו־וידוייו: היש בהם משום נטיה מן המסלול, משום תהיה על הראשונות, או אין זאת אלא השתלבות שבסופי דרכים, אור מאוחר זה של ה’עיגול שנשלם', שבו נראים הניגודים שבהתכנסותם, בהתישרותם הנצחית.

לא ידעתי כי בעוד עשרה ימים אעזוב את גרמניה, ולא אראהו לעולם. חברי מסרו לי אחר־כך שקיבלו במשך שבועות אחדים אגרות קצרות אלי, בהן שאל לשלומי, למצבי החמרי, ושב והזמינני לבוא אליו.

לא זכיתי לראותו עוד פעם. אך היגון הטהור באותו יום יחידי שזכיתי לעמוד במחיצתו לא יפוג מלבי לעולם.

שרטוטי דמויות

מאת

יעקב פיכמן