רקע
שרגא גפני
בסוד מפקדים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הספריה העברית; 1966

נאמנים פצעי אוהב

(משלי, כ"ז)


חטיבת הדרום ומפקדיה אינם משמשים אלא שמות בלב בסיפור זה, שכל־כולו

הוא יציר רוחו של המחבר.


 

שער ראשון

הירח – אייר; השנה – תש"ח.

א

שמש הצהריים הכתה ללא רחם באדמת השפלה והבהבה את כביש האספלט המשתחל בין פרדסיה וגבעותיה הרכות. נצטמצמו צללי האילנות עד למתכונת עלוותם ובתי האדם הפשירו חומן של לבנים על האדם והאדם ביקש להתפרק מעורו מעוצם החום ורדף אחרי הצל והצל נס מפניו. צבי, סגן מפקד פלוגה בגדוד הששי של חטיבת הדרום, היה מנהג את ה“בוּאיק” שלו בכביש כמבקש להמלט מן השרב; אולם השרב היה מנשב לעומתו מאשנבי מכוניתו ומתלהט כנגדו מכל אבר מתכת שבה. הוא בלם בגדרה ושתה בקבוק צוננים בבית־קפה. שם קלט שוב את ההברה, שנפלה בישובי השפלה, כי טקנים מצריים כבר נראו לעת בוקר בכביש החוף. פני הכל במושבה אמרו, ששואה נוראה ממשמשת ובאה, אך איש לא חישב להרתע מפניה.

גם בבואו משם למחוז חפצו, למטה חטיבת הדרום, ראה כי אף כאן לא נתפס איש לבהלה והכל כמנהגו נוהג. אנשי המטה היו יוצאים מצריפיהם ומאהליהם לאכול ארוחת צהריים, כרגיל בשעה זו. נערות קולניות היו מזרזות זו את זו מפתחי ביתני מפקדת החטיבה וגברים בחאקי באים היו מכאן ומכאן ומתחברים זה אל זה ופוסעים מדודות מפיסת צל למשניה, מחמת החום, ופניהם אל חדר האוכל. לפי מספר מכוניות של מפקדים שחנו בסמוך לשער, כמצות השלט האומר כי כניסת מכוניות לשטח מטה החטיבה אסורה מהיום, מפאת סכנת הפצצות־אויר, שיער מיד צבי, כי מפקד החטיבה, דוד, טרוד עתה עד למעלה מראש, בחברת מבקרים חשובים, ולא יוכל להפנות אליו, הן בגללם והן בגלל חומרת המצב, אלא לשעה קלה שבקלות בלבד, אף כי הועיד לו ראיון עמו. אכזבה אחזה בו בצבי, וחש עצמו כמי שעמל וטרח ובא להתראות עם אדם אהוב ביותר עליו, והנה זה מתחמק ממנו ומתעתד לצאת מביתו בחברת זרים.

הנחה צבי גם הוא את מכוניתו מחוץ למחנה ופסע בבהילות אל השער. הזקיף שבשער אמר בלבו כי איש משכיל למראה זה, שבא במכונית של מפקד, אינו טעון עצירה וחקירה, והניח לו להכנס. מעביר מבטו על פני ההולכים, באותו ילד המחפש אחר אביו בקרב המון גדול, צעד צבי אף הוא לעבר חדר האוכל, עד אשר עלה באוזניו קול מוכר, קול שהיה שומעו לעיתים באוזני רוחו גם בהיות בעליו מרוחק ממנו הרבה פרסאות, קולו של דוד. הפנה פניו לעברו וראהו יוצא מפתחו של ביתן עץ בחברת ארבעה אנשים, משיח עמם ורוחו דוקא טובה עליו. שלושה מהם הכיר – אשרקה, סגנו של דוד, גברי, מפקד הגדוד הרביעי, ונחמן, מפקד הגדוד השני. האיש הזר לו היה אזרח נשוא פנים, אפור שיער ושזוף עור, וידו של דוד נחה על שכמו דרך ריעות. מעולם לא חש עצמו צבי רחוק ומרוחק מדוד כמו ברגע זה.

“שלום רבותי, שלום דוד!” קרא אליהם בעברם על פניו בלי להבחין בו כלל. הוא העלה חיוך מאומץ על שתיו ופסע לעומתם.

“אהלן, צבי!” אמר דוד, ונתפרד מן החבורה: והחבורה עצרה, הן מפני כבודו של דוד שעצר והן מפני הצורך להחזיר את ברכת השלום. צבי ודוד לחצו יד, והיתה לחיצתו של דוד אמיצה וקצרה ושל צבי מתרפקת ואינה שבעה…

“אכלו בתיאבון, אנחנו נצטרף אליכם אחר־כך”, אמר דוד לממתינים. הוא שם את ידו על כתפו של צבי והטה אותו לעבר השער. “נטייל מעט”, הוסיף, והדברים היו מיועדים לצבי בלבד.

חיש נתפוגגו כל האכזבה והבדידות שטרפו את נפשו של צבי, ובמקומם באה הרגשה נפלאה של תוחלת מתממשת.

“אבל אינני רוצה לגזול מך את זמן ארוחת הצהריים שלך, מי יודע אם תתפנה לאכול אחר־כך”, אמר.

“אינני רעב ביותר”, אמר דוד. “קיבלתי בשבוע שעבר את מברקך. הלא רצית להפגש אתי לשיחה אישית, והודעתי הבוקר לשלישי שיזמין אותך להיום, בשעה זו. מה הענין?”

צבי שלח בדוד מבט של אסיר־תודה. הוא ידע יפה, כי אין דוד מקצה לו אלא קצת שבקצת מתשומת לבו ומחשבותיו, לעומת ההגיגים הממושכים שמקדיש הוא לדוד. עד מאוד נעמה לו, איפוא, המחשבה, כי דוד זכר היום את בקשתו, ונעתר לה.

הם צעדו אילך ואילך, מן השער אל משרדו של דוד וחזור, משוחחים. ואף כי היה צבי מקוה, כי יכניסו דוד למקום של צל לשיח בו, שתק מלומר זאת והתענה בשמחה בחום השמש בצידו של מפקדו. אנשי מטה החטיבה שעברו על פניהם היו נזהרים שלא לעמוד בדרכם, ומכבדם את שיחתם היו אומרים לצבי רק שלום חטוף, והוא, כאשר הבחין בכך, היה נענה במחות יד. צבי, שגם שהיה אותם ימים רק סגן מפקד פלוגה, כבר היה ידוע לטוב בין מפקדי המטה, והיו ביניהם שנבאו לו גדולות ונצורות, בעיקר בשדה התכנון. דעתם זאת נתחזקה בהגיע לאזניהם שברי מילים ומשפטים כגון: “קו הגנה ראשון”, “פעולה מכרעת”, “מודיעין וסיורים לעומק”, “הורדת המורל” וכיוצא באלה.

ב

שני המשוחחים היו שונים מאוד זה מזה במראיהם ובלבושם. דוד היה גבוה מצבי בראש, רחב איברים, כולו כעשוי מקשה אחת, שעיר, פניו חדים וגסים כאחת, כאילו יוצרו אמר לעשותו דמות אנינה משהו, והתחרט לפתע והחל צר אותו בחפזה בדמות אחרת, אשוּנה, ולא סיים מלאכתו מעולם. עיניו היו כשתי סיגליות שנקלעו בטעות לשדה קוצי־פרא, כה נגדו בגונן את שזפון עורו ואת סבך גביניו האמוצות. ראשו היה מעוטר שיער קצר, שחמחם־מאפיר, מסורק ברישול לאחור. לבושו היה פשוט ביותר – חולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, ולרגליו נעלי עבודה כבדות ומסומרות.

צבי נראה לצדו חלוש עד כדי הפרזה, שכן גופו הצנום, העדין ופניו המזכירים פני תלמיד חכם, יפי העינים, התכולות כעין רקיע האביב, והנוגדות כל כך את תלתלי שערו השחורים משחור, יצרו מיד רושם כזה בעיני הרואה. לבושו היה מהודר למדי – חולצת משי ירקרקה־כהה ומכנסי “גברדין” ארוכים, ונעליים חצאיות מצוחצחות למשעי לרגליו.

בדברו אל דוד היה מראה שעוּע זה של צבי מזכיר לאיש שיחו נער שאמו סרקה אותו והתקינה אותו כהלכה לקראת יומו הראשון בבית־הספר, אלא שנתפרעו מעט בגדיו ושערותיו בדרך. המראה החגיגי, שלבש צבי לכבוד ביקורו אצלו, נגע אל לבו עד כדי כך, שהיה מתאמץ להעטות על עצמו אצטלה של קשיבות רבה וענין עמוק, אף כי דעתו היתה נתונה בתחילתה של השיחה לדברים שונים לחלוטין אשר טרדוהו אותה שעה.

“רציתי זה מכבר לדבר אתך על בעיה אחת, המציקה לי לא מעט, דוד”, אמר צבי עם שהחלו מפסיעים. “אולי אין זה הזמן המתאים לכך…”

“פתח פיך ויאירו דברים”, נכנס דוד לדבריו, טופח על שכמו דרך עידוד.

צבי נשא אליו עינים מפללות, קודם שמילל דבריו. לאמיתו של דבר, לא “בעיה אחת”, אלא הרבה שאלות היו מנקרות בלבו ואינן נותנות לו מנוח, טורפות את מוחו ומכלות את שנתו, ולא כולן מקורן היה בחומרת המצב הצבאי… עד מהרה השפיל מבטו אל אצבעותיו הדקות, האמונות מילדות עלי פסנתר, ואחר העבירן אל אצבעותיו החסונות של דוד, האמונות עלי פטמות פרות הרפת, ושאל בנפשו את השאלה שהציקה לו ביותר – האם יש בנמצא איזה גשר אשר יגשר את התהום הסמויה, הפעורה ביניהם?

הוא היטיב דעת, כי הידידות אשר קמה ביניהם מאז נפגשו לראשונה – שש שנים חלפו מאז – ואשר טופחה בפגישות ארעי רבות אחר־כך, מפכה בעיקר ממנו אל דוד, ואילו דוד חולק לו ממנה מנות זעומות מאוד. ידע גם כי מצב זה מחויב המציאות ואין לשנותו, שכן מה שהוא רואה בדוד, אין דוד רואה בו. בעיני דוד, איש הקיבוץ, איש השמאל בגוף ובנפש, אין הוא – חרף כל ידידותם – אלא בעל־ברית לשעה בלבד, המסייע לו להשיג אחת ממטרותיו עקב השתלשלות נסיבות מסוימת במאבק לתקומת ישראל, נסיבות שהעניקו לשניהם מכנה־משותף ארעי. אלה היו פני הדברים בשנות הלחימה במחתרת, נגד הבריטים, ואלה הם פני הדברים עתה, מלחמת השחרור. לאחריה יראה בו דוד רק את בן בעל בית־החרושת הגדול לאריגים, שותף לרכוש העצום של אביו, אויב הסוציאליזם ומכשול בדרכו…

צבי ידע זאת הודות לעינו הרואה לתוכם של דברים, ולנפשו הרגישה, המגיבה מיד על כל גילוי, כבולט וכצנוע. ועל כל תמורה, ניכרת ונסתרת, בבני האדם עמם בא במגע, כאותו מדחום. אף אותו עצמו הפתיעה לעיתים יכולתו לפרש נכונה את המסתתר מאחורי דבריהם ומעשיהם של מכריו, ולצפות מראש, במדויק, את תגובותיהם על אירועים למיניהם. בילדותו לא אחת היה מוצא עצמו מצטער בצער זולתו, או מקנא קנאה לא לו, או שמח בחלקו של זר, וכל כך משום שהפך שלא ביודעין לשותף לחוויותיהם של האחרים. במיוחד היה מוצא עצמו משתתף בהליכי נפשם של האהובים עליו, ובבית־הספר היה מתענה לא אחת בשל נזיפה שנזף מורה בחבר טוב שלו, או בתלמידה שאהב במסתרים. ככל שהבגיר, כן נעשה קשוב יותר לחיים, בכל ישותו. כמנתח אמן באיזמלו היה מנתחם בהגיונו החריף, מסיר קליפתם וחושף את תוכם; ובשעתו אף נתפס לתשוקה עזה, – לכתוב ולתאר למישרים את תוכם זה של החיים, אך לבד מכתיבת אי־אלו סיפורים, אשר היו בעיניו כה קולעים אל האמת, כה מציגים ערום ועריה את נפשו שלו, עד כי גנז אותם אפילו מעיני הטובים שבידידיו, לא נתן דרור לאוותו. היא מצאה לה מוצא אחר, מקובל יותר, משנעשה בבחוּרוֹתיו חבר ב“הגנה” ומקורב לעניני לחימה. עוד בילדותו היה קורא בהנאה בהיסטוריה צבאית ובכתבים של מצביאים ועל מצביאים, והנה, בהיותו לפעיל ב“הגנה”, החל מוחו החד מתרגם את תורת הלחימה למונחים אשר ידע – למאויים, פחדים, תקוות, אמונות, יצרים… לימים התבלט מקרב חבריו ב“הגנה” בהגישו לממוניו תכניות מנומקות להפליא בענייני ביטחון שוטפים וצפויים, ועורר בכך ענין רב בו; קרנו עלתה מאוד כאשר נתקבלה הצעה שלו לתיקונים בחוברת הטקטיקה של המחתרת “תנועה ואש”.

או־אז הגיע שמעו לאוזני דוד.

ג

דוד היה מפני ה“ההגנה”, ונראה לאנשי השורות אך לעיתים נדירות. באחד התמרונים החשובים אשר נכח בו, ביקש לראות את הבחור שהציף את המטה הראשי בתכניות ובהצעות שנונות כל־כך, אף כי לאו דוקא מעשיות, לדעתו… צבי הוצג לפניו בתום התמרון, ושיחתם, אשר נסבה בתחילה על הלקח שיש להפיק ממנו, נתגלגלה בהמשכה כמאליה, לאפיקים חדשים. צבי הבחין מיד, מאחורי גינוני הפיקוד שאותו מעמד תבע מדוד, כמה ענייני ודבק במציאות הוא האיש הזה, כמה מושרש הוא בעולמו המחושב לפרטי־פרטים, כמה ברורה לפניו דרכו, וכמה שונא הוא לדרכם של מתנגדיו, והוא עמד לנוכח עוצמה זו ספק מוקסם ספק נדהם, ולבו התרונן על כי נמצא הוא במחיצתו של אילן איתן כזה. מי יתן והיינו חברים, הרהר; בקרבתו אלקט את הניצוצות הניתזים ממנו בהתנגש הפלדה שבו בעולם התמהוני שלנו; תצלם נפשי ותטביע בתוכה את תכונות נפשו, ושמא גם אני אעניק לו דברים שיש ברכה בם… אך היאות להיות לי לחבר?

דוד ניאות, אך לא באותה התמכרות של צבי. במרוצת פעילותו ב“הגנה” פגש אותו צבי כמה פעמים במסיבות שאפשרו להם להחליף דברים; ובפתוח ה“הגנה” במאבק נגד הבריטים זכה פעם אחת, עת פיקד דוד על מבצע העלאת מעפילים מאוניה לחוף, באיזור תל־אביב, להלין אותו בדירת משפחתו, בפרבר גנים של העיר. מראהו של דוד, איש הקיבוץ המובהק, על רקע המותרות וחפצי האמנות בטרקלינם היה בעיני הוריו ה“בורגניים” ואחותו המפורכסת כדמות אותו ונדל אשר פרץ לרומא. בחולצתו הכחולה, מכנסי החאקי שלו וסנדליו נגד חריפות את המרבדים היקרים, את כלי החרסינה העדינים שבמזנון, גאותה של אמו, את צפורניה הצבועות ולחייה המטופחות ושפתיה המשוחות בששר של רבקה אחותו, והטיל מעט אימה על אבא המדקדק בנימוסי שולחן. איש במשפחה לא הרגיש מה גדולה הזכות שנתגלגלה לידם בארחם אותו בביתם. הם לא שיערו כלל מיהו! בשעת הארוחה נסבה השיחה על נוראות הימים העוברים עליהם – היריות ברחובות, שפיכות הדמים, העוצר בדרכים ובערים, המשתק את התעשיה ומפריע כל כך לסדר הטוב של החיים – דוד האזין ללא הגה ורק הגניב חיוך של שותפים לדבר עבירה לעברו. והיה בחיוך זה, באותו רמז דק מן הדק לשיתוף שביניהם, כדי להשרות על צבי נועם לאין־שיעור.

הוא המתין אותו ערב בקוצר רוח לרגע בו יפרשו לחדרו, לישון. הוא התעתד לנהל עם דוד שיחה מקפת, יסודית, על הדברים הקרובים ללבו. בהכנסם לחדרו צייד את דוד בסיגריות ובקפה והפיל לפניו תחינתו, כי יקרא בטרם ישוחחו, סיפור מן הסיפורים אשר כתב. זו היתה הפעם הראשונה שעין זולתו שזפה סיפור שלו. שם הסיפור – “דיוטות שבלב”. עניינו – מעשה בבחור שהתאהב בתמונת ה“מונליזה” ונשא אותה לאשה, בחלומו. דוד ניאות, מתוך נימוס, כנראה. “ככה,ככה…מעניין”, אמר בגמר הקריאה, שהיתה קצרה ביותר, עד להחשיד. “לא שיערתי שאתה עוסק בכתיבה. כתבת משהו על דברים מציאותיים יותר?” בהמשך שיחתם נתברר, כי דוד מייחס ערך כלשהו רק לכתובים המקדמים את הגשמת הציונות והסוציאליזם. ובכך לא חידש ולא כלום לצבי, כי הגם שקיוה לנס, בסתר לבו ידע יפה מה תהיה תגובת ידידו… לאחר זאת נסוג צבי חיש מנסיונו לשתף את דוד בעולמו הרוחני, המרוחק כל־כך ממלחמת מעמדות ומשימות השעה, והמוצא את כל מזונו בצלילים הדקים והעדינים של מנגינת החיים. הן כרגע יש להם שפה משותפת, שפת המאבק לחרות ישראל ומבצעיו, הרהר, וניחא לו בכך.

אחר באה שנה של ניתוק מדוד, כי הוא נאלץ, במצות אביו, ליטול חופשה מן ה“הגנה” ונסע ללמוד הנדסת טכסטיל בצרפת, לתועלתו של בית־החרושת לאריגים. משחזר, נכח בכנס מפקדי “הגנה” זוטרים, שנערך בקיבוצו של דוד, אך שם לא הצליח לאסור את תשומת לבו של דוד ליותר משתי דקות. דוד האיר אליו פנים כשם שהאיר פנים לעשרות מפקדים זוטרים אחרים. אכן, ככלות הכל לדידו לא היה צבי אלא עוד בורג במכונת ה“הגנה” הגדולה.

ד

הם נפגשו שוב שבועות אחדים לאחר פרוץ מלחמת השחרור, כאשר נתמנה דוד למפקד חטיבת הדרום, בה עשה צבי כסגן מפקד פלוגה. ברם, כמפקד שדרגתו אינה גבוהה, לא בא צבי אלא לעיתים רחוקות למטה החטיבה, וכל הזמן כולו שחלף לא נפלה לידו הזדמנות לשיח עם דוד עוד שיחה של ממש; ואילו רצונו ללבן דברים עם דוד גבר ונתעצם בו ככל שנתמשכה ונתעצמה המלחמה, וככל שנתרבה נסיונו בתרגום תפיסתו הצבאית המיוחדת לשפת המעשה והקרב. והנה באה פלישת צבאות ערב לארץ. חטיבת הדרום שלהם, מיוגעת הקרבות ומדוללת השורות, נותרה חוצצת כמעט לבדה בין הכוחות המצריים הגדולים המתקדמים אליה מנגב ובין תל־אביב, משאת נפשו של האויב. הצורך בשיחה עם דוד, בהתראוּת עמו עצמה, נעשה הכרח־חיים לצבי. או־אז הבריק אל דוד מברק, שיועיד לו ראיון עמו, לעת מצוא. נקפו ימים אחדים, וסוף־סוף הוזמן לבוא, לאחר שכמעט נואש מתשובה. עתה הריו כאן, ודוד דוחק בו שיאמר דברו.

“הרהרתי רבות בפגישתנו הקרובה עם המצרים”, אמר צבי.

“תמיד היו לך הברקות, צבי, ואני כולי אוזן!”

“הרשיתי לעצמי לערוך הערכת־מצב…”

“דבר! דבר!”

“ואני כמעט אובד־עצות”.

“אתה?!”

“לא דייקתי”, נחפז לומר צבי. “אמנם יש אפשרות אחת, הפתוחה לפנינו…”

“והיא?”

“אבל יודע אני שאתה תפסול אותה…”

תחת להשמיע הצעה, אמר עתה צבי בנעימת ציווי: “עלינו לצאת לפעולה מכרעת נגד הגוש העיקרי של הצבא המצרי, ואפילו שלמצרים יש אויריה, ארטילריה ושריון, ולנו אין. המחיר הד־פעמי שנשלם בחיי אדם יהיה רב, אולי, אבל סיכויינו להכריע אותם יהיו טובים, אם נטיל להתקפה את כל מה שיש לנו, בן־לילה, ובהפתעה גמורה. גם אם רק נהדוף את המצרים ולא נשמידם, לפחות יזכה המטה־הארצי ברווח־זמן לשם צבירת הכוחות הדרושים לקמת קו שני להגנה על תל־אביב”.

“ומדוע חשבת שאפסול אפשרות את?” שאל דוד ברוב ענין.

“כי לשם פעולה מכרעת נגד המצרים הכרחי שנרכז את כל הנשק ואת כל כוח־האדם שבמרחבנו לאגרוף מחץ אחד, אך אתה לבטח לא תסכים לרוקן את כל קיבוצי הדרום מכלי נשק ומלוחמים, ולפנות לגמרי את המבודדים שבהם, למען נוכל להלום במצרים בכל כוח האדם והנשק שברשותנו”, הפטיר צבי, בנשימה אחת.

דוד ניפנה אליו מלוא גופו, והביט בו כרואהו זו הפעם הראשונה באורו האמיתי.

“לעולם לא נפקיר שום ישוב, ואגב, נגבה, או כל נקודה אחרת, חשיבותה אינה פחותה מחשיבותה של תל־אביב”, אמר לאיטו. צבי נכלם במפתיע, משל נתפס בקלקלתו, ושתק. לאחר אתנחתא קלה המשיך דוד ואמר בנעימה לבבית: “אתה נסחפת יתר על המידה ביצר התכנון שלך, כנראה. לנו אין ברירה אלא לתכנן את ההגנה על הגישות לתל־אביב לפי האמצעים המצויים בידינו כרגע, והם אינם מרובים. כל נשקנו הנגד־טנקי הוא שני פיאטים. הקשב יפה, שני פיאטים, וכמות אפסית של מוקשים נגד־טנקיים; הכדורים חודרי־השריון של שתי מכונות היריה הצ’כיות היחידות שלנו, לא חדרו אפילו בשריונו של משורין רגיל, ומה גם טנק… אפשר, כמובן, להעמיד אנשים שיחסמו דרכים, במקום מוקשים, ובמקום כדורים חודרי־שריון, אפשר לשלוח אנשים ישר אל הטנקים, להשמידם ברימונים. יודע אני כי בקיבוצינו מצויים אנשים רבים, שיהיו נכונים לעשות זאת, אך אם אאסוף אותם מעמדותיהם, מי יגן על בתיהם ומשקיהם שלהם?”

אף שדבריו של מפקד החטיבה נקיים היו ממרירות, חש צבי תחושה מציקה, כאילו העלה בשוגג נושא בלתי אהוד. לשם מה החילותי בפרשה כאובה זו? הן רציתי לדבר, בעצם, על דברים אחרים לגמרי – הרהר, מכואב.

“מצבנו והאפשרויות הפתוחות לפנינו ולפני האויב כבר מחוורים למדי. אילו נמצאנו מול מפה, הייתי מפרט לך”, המשיך דוד, משהחריש צבי עד בוש, “אבל יהא אשר יהא, אנו נגן על כל נקודה ונקודה, בין שיש לכך צידוק צבאי ובין שאין. לא נאגור את הנשק ואת האנשים במרחב הדרום לאגרוף מחץ אחד, אלא נפזר את כוחנו על פני קילומטרים רבים, כי מטורפי אדמה אנו, וגם אני, חרף כל השכלתי הצבאית, שותף לטירוף זה…” ודוד נשתתק במפתיע וחייך, כמבקש לרכך את חומרת דבריו.

“וכך יכו בנו המצרים בכל מקום, בכוח העולה על כוחנו, והפועל־היוצר מזה קל מאוד לניחוש…” אמר צבי, כמעט למרות רצונו, אך מפועם באמונה שלמה בצדקת דבריו.

צבי המשיך, ובלשון רהוטה. הוא פיתח את האפשרויות הפתוחות לפני שני הצדדים היריבים, – הצבא המצרי העולה צפונה, והחטיבה העברית, שהתייצבה בדרכו. ובעודו מדבר בשטף ובשנינות־לשון, אשר מאז ומתמיד עוררו התפעלות בשומעיו, הגניב מבטים מזוית עינו לעבר דוד, לראות לפי סברו מהי תגובתו. דוד החל מצותת לו בפיזור נפש, ומעט־מעט ניכר בו כי דעתו מתרחקת מן הדברים, עד להרעים. וכאשר נתפשט על פניו מבע נלאה, דוקא נתעצמה להיטותו של צבי לדבר, וכמו להכעיס החל מתנה ביתר תוקף את מירב סיכוייו של הצבא המצרי להבקיע עד תל־אביב. וכה הפליג הנימה זו, שתחת לזעזע את דוד, שהחל מתחייך לנפשו, מצא מיירא את עצמו. או־אז נשתתק.

“זהו זה”, הפטיר.

“בוא, איפוא, לאכול”, אמר לו דוד, וחיוכו עדיין בזויות שפתיו.

“תודה, אינני רעב”, אמר צבי, נפגע מהזמנה פסקנית זו.

הוא עצר ונשא אל דוד עינים דובבות. עתה ביקש לחזור בו מכל הדברים שאמר. חש עצמו כמי שמתעקש לדוש בנושא חסר שחר, שאינו ערב לאזנו של איש. וחש עצמו כנטע זר במקום זה, שאנשיו רובם ככולם בני קיבוצים, מטורפי אדמה כדוד, אנשי מפלגתו הפועלית, המשתוים אתו בכל־מכל־כל ואינם אומרים לו לעולם דברים יוצאי־דופן, כדבריו שלו עתה. זכר את ידו של דוד הנחה דרך רעות על שכמו של האזרח נשוא הפנים, ואת המפקדים רמי־הדרגה הסובבים אותו, ולבו נתחמץ.

“בוא לאכול, צביקה”, חזר ואמר דוד, כמשדלו. “שמעתי מרבים, כי קיבה מלאה משפרת את מצב הרוח”.

“אתה רוצה בודאי לחזור אל האורחים שלך. לא אפריע לך”, אמר צבי, מחייך בענווה, ובמשהו של התחסדות, שכן ידע יפה, כי דוד לא ישלחו מעליו כנזוף. אותו רגע נרכן דוד אל האדמה, וחפן עפר בכפו. צבי הכיר הרגל זה שלו; ראהו פעמים אחדות עושה כך, ומחלחל אחר כך חול בין אצבעותיו. צבי הוציא מטפחת מקופלת למשעי, וסיפג בה את מצחו המיוזע.

“אל חשש, לא תפריע”, אמר דוד, מאצבע בעפר שבכפו. “אדרבה, תמצא בקרבם איש שיבין יפה לרוחך”.

צבי היסס קמעא, קודם ששאל, “מי? האזרח?”

“קלעת למטרה”, השיב דוד. “הוא קולונל בדימוס, מן הצבא האמריקאי, ומלא ספקות וחששות… הוא ממליץ לפני וממריץ אותי כמוך, לקצר את הקוים…”

הם הפסיעו עתה לעבר חדר־אוכל. דוד הפך כפו, והעפר שנותר בה רעף ארצה. החום נתאכזר עתה כלפי צבי, ופלגי זיעה כיסו את גופו. כאשר הגיעו לרחבה קטנה שלפני חדר האוכל, הישיר דוד לעבר פתחו, ואילו צבי נצטדד, בבכרו ללכת בפיסת הצל שלארכה של גדר האבן.

“ראה, דוד”, אמר כמצטדק, “חשתי, שענין זה טעון בירור, ובאתי”.

“אתה מצוברח מאוד היום, ניכר בך”, אמר דוד בקרבם לפתחו של חדר האוכל. הם עצרו, כאילו עליהם לסיים דבר, קודם שנכנסו פנימה.

“לא באתי לבלבל את ראשך בהערכת־המצב השחורה שלי. פשוט רציתי לשוחח אתך, סתם לשוחח”, פלט־התוודה עתה צבי, בנשימה אחת.

דוד רחץ עתה ידיו בכיור הקטן שליד הפתח. מלמול רך ונקישת כלים נתגנבו החוצה מפתחו של חדר האוכל האפלולי, אבל לא היה בהמולה חרישית זאת כדי להבליע את הדברים שאמר צבי, ומתוך שהוסיף דוד לשקוד על נטילת ידיו, ופניו דמומים כפיו, חשב צבי שהוא שים עצמו בכוונת־מכוון כלא שומע. כלום מצא פסול בנימת הקירבה היתירה שנשתמעה בדברי, הרהר צבי בחרדה. הוא ניגש ליטול את ידיו, ודוד המתין לו.

“רבים כמוך, באו אלי בימים האחרונים, ורבים רואים בי רופא למצבי־רוח”, אמר דוד, כממשיך שיחה במקום שנפסקה. “מה אומר לכם? ועוד לאחר שסיפרת לי על סיכויי המצרים להגיע לתל־אביב? פשוט, תענוג היה לשמוע אותך”.

צבי ניער רביבי מים מכפותיו והחל מנגבן בממחטה. הוא נשמר עתה מלומר דבר, שיסגיר את מחשבותיו. כבטל בששים חש עצמו, כאחד בלבד מן הרבים המבקשים עתה סעד ועידוד אצל דוד. מה תובע אני ממנו? שינהג בי בהתחשבות־יתר? הרהר. המשימה הכבדה המוטלת על כתפיו של דוד החלה מבעיתה אותו, והוא ידע עתה, כי היא כבידה־אכפה במאוד גם על דוד. וכל אותם המחזרים על פתחו, לרבות הוא עצמו, צבי, אינם אלא אבני־אכף המעיקות עליו אף הן. בהרכין דוד גבו לשתות מים מן הברז, דימה אותו ככורע תחת נטל משא סמוי.

דוד שתה בצמאון, קולט את קילוח המים בלשונו ומטהו לפיו.

“מה שאמרתי, לך בלבד היה מיועד, ולא לראוה. שוחחנו בארבע עינים”, אמר צבי, ובעל כרחו השמיע דבריו בנעימת תלונה.

דוד הזדקף, ומחה פיו בגב כפו.

“ואתה יודע לנסח את הדברים בצורה קולעת כל כך, ומדכאת כל כך”, אמר בחיוך.

“אדרבא, נשמע מה בפיך, איור”, אמר צבי מבלי יכולת למשול עוד ברוחו, והוא חשוק וקשוב לדברים המתרחשים בדוד. “אתה מוכן להסתפק בהתגוננות?”

“אינני מסוגל להרצות, כמוך”, גיחך דוד ברעות, “אך איננו רחוקים כל כך זה מה, אחרי ככלות הכל”. פתאום הרצינו פניו, ולבו של צבי נתחבט בריגשת אימה, למראה שני אישוניו של דוד, הממוקדים הישר לאישוניו שלו.

“הפעולה המכרעת נגד המצרים תהיה”, אמר אליו דוד, “גם בלי עוד אנשים, ובלי עוד נשק… במעט שנוכל להוציא להתקפה נסתער עליהם ונכריע אותם, ויהי מה”.

דוד העתיק מבטו מפניו של צבי והפנהו דרומה. עיניו בהו עתה בקפל־קרקע קטן, מכוסה דשא קמל וברקנים. שלושה חיילים היו מציבים עליו מקלע כנגד מטוסים. גם צבי ניבט אליהם, אולם לא אותם ראה, אלא לילות־לבנה ראה נכחו, ולילות־כוכב, ולילות שחורים מכוכב, ודמויות אפלות צועדות בם, והוא עצמו עמן, וכדורים זוהרים סורטים סריטות אדומות וירוקות בחשכה, לעומתם. צעקות רבות עלו באזניו, ופקודות הסתערות נמרצות ואנקות־פצועים משוועות משמשות בהן בערבוביה; נחירי אפו נתגרו מריח אבק־שריפה, ורסיסים סמויים, מיללים, מלובנים, ירדו כמטר לוהט עליו ועל סביבותיו, אבל הוא והדמויות האפלות הוסיפו לצעוד, אל תוככי האש. כמאובן עמד על עמדו, מאזין להחלטה נחושה, אכזרית, המתפעמת בו. וכך דממו שניהם, לרגע, בוהים נכחם, נשבעים לנפשם.

ראשון התנער צבי. הוא נזור צעד אחד מדוד. המיית חדר־האוכל שבה ונשתמעה באזניו, ושוב אפף אותו היום המעיק, המחניק. אגלי־זיעה חדשים ריבצו את מצחו ואת רקותיו. דוד הוסיף לשתוק. צבי שלח בהיסוס את ידו, והניחה על כתף חברו.

דוד נעתר לידו של צבי המחבקת את כתפו, ושב ונפנה אליו לאטו, וסברו רגוע, ואישוניו לא עוד מצועפים מחזות־מות. הבנה נשתקפה בעיניהם, בעמדם כך, שותקים ומאזינים להדי הדברים הנחושים שנאמרו בלבם, לצלילי החלטתם המשותפת.

“נכנס?” הציע צבי.

ידו של דוד חבקה פתאום את כתפיו, בתנועה רבת אחווה. הם נכנסו לחדר־האוכל האפלולי, של מחנה מפקדת החטיבה, לתוך האולם המלא סועדים מהמים ומנקשים בכליהם, ויד איש על שכם חברו. צבי הפסיע בצד דוד קל רגל, יורה עתה מבטי שוה־בין־שוים בפניהם של גברי ונחמן, אשרקה והאזרח נשוא הפנים, המרתיעים כסאותיהם כדי לפנות לשניהם מקום אצל שולחנם. אבל בנבכי לבו הרגש של צבי היה מתרעד כל אותו זמן מיתר נוגה והוגה נכאים, על כי רק שעות קשות כאלה, שעות מרירות של שיאי מאבק ומלחמה, מגשרות על פני התהום העמוקה, הפעורה בין דוד ובינו.



 

שער שני

הירח – כסלו; השנה – תש"ט

א

שעטת רגליים קצובה, מלווה בפזמון חוזר ונשנה – “כמה טוב לרוץ בבוקר בחוץ!” – טרפה את דמדומי שנת הבוקר של מרדכי, מפקד הגדוד הששי של חטיבת הדרום. בהקיצו זכר לפתע, כי מישהו העירו לא מכבר, וכי שב ונרדם אחר־כך, אך שוב לא זכר מה היה ענינו של המעיר. רוגז חלחל בו בפקחו עיניו לאפרורית חדרו.

צבי, המשמש סגנו מזה ארבעה חדשים, ישן עדין במיטה שמנגד למיטתו. כמנהגו בהיותו שרוי בעולם החלומות היה הסמג"ד הצעיר שלו שרוע על גחונו, זרועו האחת מוטלת על הכרית וראשו טמון בחיקה. זרועו השניה היתה שמוטה לאחור.

“כאילו הוא מקונן על מישהו”, הרהר מרדכי, מתבונן בו בלא חמד.

מאז נתמנה צבי לסגנו בפיקוד על הגדוד ועד יום הנסיגה האחרונה, כשנתהפך עליהם עולמם, היה מעיר אותו את צבי בדחיפה פשוטה, אך למן אותו יום שחור…

“צבי, קום!” אמר בחצי פה.

החדר שבו התגוררו המג“ד וסגנו היה אחד מאותם חדרים של דל”ת על דל"ת אמות, אשר בקסרקטינים שבמזרחו של מחנה־הצבא חצור, באזור־המחנה ששימש בשעתו, לפני מלחמת השחרור, למגורי הקצינים הבריטיים. תקרת הפח הקמורה של חדרם המשותף היתה מנוקבת פה ושם חורים עתיקים וחדשים, זכר כדורים שנפלטו מכלי־נשק אשר נפלו לידים בלתי־זהירות. קירותיו המסוידים בלבן עכור עדיין נשאו את רישומי יצירות העירום של נשים בתנוחות שונות ומשונות – פרי דמיונם הרעב ומכחולם החובב של דייריו הקודמים, בני אלביון – וכן ראשי תיבות לטיניים, תאריכים לועזיים, מסמרים חלודים ונעצים שפליטת ניר בשוליהם, בקיעים וחריצים. זה היה חדר מהלך קדרות, כולו אומר ארעיות, ימים חסרי תכלה, הזנחה. רהיטיו העיקריים היו שולחן בעל טבלת שיש שבורה, ושתי מיטות. שניים שלושה ארגזים שימשו לו מעין ארונות בגדים. שני כסאות שבו תיפקדו גם כקולבים וגם כדחוני לילה. מגבות, אלונטיות, נרתיקים וחלקי לבוש התלויים על מסמרות קישטו את הקירות הדהים ואת ידית החלון האחד המכוסה בד איפול. על הרצפה אפורת המרצפות התגוללו בדלי סיגריות רבים, ואפר ועפר ריפדוה זעיר פה זעיר שם.

צבי הוסיף לישון. מרדכי נשף ברוגזה. בהשחילו רגל במכנסיו, כשהוא ניצב מעשה חסידה על רגלו השניה וגופו הדק, הארוך, חג קלות אנה ואנה בבקשת יציבן. נתחור לו לפתע שאין הוא שומע כלל רגליים רצות ופזמון זרור. בדיעבד, דממה גדולה שררה ביקום. נתבהל – מה זה, לעזאזל?

לחייו נתגונו עתה בסומק עז של כעס ובושת־פנים. הוא דחה את המחשבה הרעה, המציקה מראשו, אולם לאחר רגע הגה אותה מחדש, והיא אימתנית ומנקרת עד לבל נשוא אותה עוד: הוא שמע את השעטה ואת הקריאות בחלומו!

ושמא טועה הוא?

ספרות ומחוגים של זרחן נשקפו אליו משעונו המונח על השולחן. שש ועשרה. מלבו אזל כהרף עין הדם, וריקנות מציקה שבו החלישה עליו דעתו. היתכן הדבר, האמנם שוב אחר הגדוד להשכים, כפי שארע בוקר־בוקר, אחר הנסיגה… הרהר בחרדה. ברכסו את כפתורי מכנסיו על כרסו הקטנה, שנתכדרה מיד מתחת למעטה בד החאקי, ניגש אל החלון, הסיט את וילון האיפול, והשקיף החוצה, אל הרחוב הריק מאדם, סוג הצריפים המאורכים, החוצה את מחנה חצור. מפתחו של צריף מרוחק, השייך לאחת המחלקות של פלוגה א', יצא עתה בחור, והגיף אחריו את הדלת בנקיפה כעסנית. מרדכי פתח את החלון וקרא אליו, “הי, אתה!”

הלז הביט לעברו, וניצב על עמדו, כאילו תקעוהו לאדמה במסמרות.

“זוז כבר! בוא הנה!”

הלז ניתק ממקומו, וקרב אצל המג"ד בצעדים מהוססים. בקרבו לבשו תואי גופו ופניו דמותו של סמל הסיירים, של יושע.

“אתה ממלא מקום הקצין התורן של פלוגת המפקדה?” שאל אותו מרדכי, מחמיר קולו.

“כן”.

“ומדוע לא רצים ריצת־בוקר? מדוע הגדוד לא ממלא את ההוראות שלי?”

“האנשים עוד לא מוכנים…”אמר הסמל. הוא היה לבוש ברישול רב, ושערו השחום היה נפול על מצחו המקומר והצל על עינו הימנית. “קשה להעיר אותם, מרדכי”, הוסיף כמתנצל.

“הפוך את המיטות שלהם!” אמר המג"ד בחריפות, ונתחיך כנהנה מהחיזיון של יושע ההופך מיטות של נרדמים עקשנים, שנצטייר בדמיונו. אבל החיוך היה מלאכותי, כפוי. סמל הסיירים חש בכך, ופניו הזעופים הביעו מרי כבוש. השניים, בעמדם משני עברי החלון, זה במכנסיו ובגופיתו, וזה בחולצתו המשתרבבת מעל לחגורתו, כשאחד מכפתוריה רכוס באבקו של כפתור אחר, נתנו זה בזה, להרף עין, מבט של הבנה נאשמת, המופיע בעיני אנשים שחובה בלתי נעימה הוטלה עליהם, ואין הם ממלאים אותה כשורה.

“מפלוגה א' חטפתי נעל בפרצוף!” התלונן הסמל התורן. “מיום הנסיגה הם חושבים את עצמם למיוחסים. אנחנו לא רצים בבוקר!”

מרדכי נשף נשיפת־חימה, והחיוך המעושה שלו קפא בפניו להעויה עכורה. הוא רצה לשאול אימתי העיר אותו הסמל, אך עמד מיד על המשגה החמור שבשאלה כזאת, שהרי הסמל יסיק ממנה, כי הוא נרדם בשנית, אחרי שהעיר אותו… צמצם, איפוא, גביניו בהחלטה נחושה, ואמר: “תוך חמש דקות, אתה שומע, תוך חמש דקות, צריך כל המחנה הזה לקום ולרוץ!”

הוא הגיף את החלון בפניו של הסמל, והלך ליטול את חולצתו מעל מסעד הכסא. צבי ישן עדיין. מרדכי פסע לעברו פסיעה אחת, וחזר בו.

ב

מדוע אני מתיירא מפניו, הרהר בחימה. כל ישותו התקוממה עתה על העול שעושה לו צבי. לוא נתחלפו היוצרות, והוא עצמו היה הסמג“ד, כלום היה הוא מניח למג”ד שלו להתערטל משמיכותיו החמות מבעוד שחר, ולצאת ולפקח על ביצוע הוראותיו, בעוד הוא עצמו, הסמג"ד, מתענג על שנתו כתינוק חסר דאגה! שוב הושטה ידו להעיר את הישן. אפס, השלוה הגמורה, הילדותית, שהיתה שורה על צבי הנם, נגעה פתאום אל לבו והרתיעה את ידו.

הוא כפתר את חולצתו, מהפך בדעתו בחמימות זאת שיש בכוחו של צבי למסוך לעיתים בלבו. הוא התקומם כנגדה. צבי מקבלה כדבר המובן מאליו, ואינו גומל לו בחמימות כלשהי מצדו. והרי שיתוף פעולה הדוק ביניהם לא יזיק כלל ועיקר. מול חבר המם־פאים המתנכר של הגדוד צריכים הוא וצבי להעמיד חומה בצורה של מג“ד וסגנו. ענין־ביש זה של ריצת בוקר, שאיש אינו מקיים אותה, טעון נקיטה בענשים מן החמורים ביותר, אך עניינו של הסמג”ד הוא, ענין של סדר־היום ולא ענין של אימונים מבצעיים. ומה יעלה בסופו, אם יוסיפו להפר את פקודותיו בעזפנות כזאת?! “אנחנו לא רצים בבוקר!” חיילים ארורים!

מוחו חתר עתה נואשות אחר פתרון לבעייתו: כיצד יכניס צוארו של גדוד סורר זה בעול המשמעת? מאז מפלתו בהתקפה על המצרים המכותרים ב“כיס” ונסיגתו משם נתפרע הגדוד – אך כלום רק במפלה זאת יש לתלות את קולר האשם? כלום אין הוא עצמו…

בזוית הכרתו הסתופפה ללא־הרף בת־מחשבה, כי הוא עצמו הנו לא יוצלח וחדר אישים גמור, וגדודו אינו אלא אספקלריה שלו עצמו.

אמנם, לעיתים תכופות היה מזכיר לעצמו בגאוה, כי בזמן קצר יחסית – תוך חמש שנים – עשה כברת דרך נאה – מדרגת סמל־משמעת ביחידה עברית בצבא הבריטי, במלחמת העולם השניה, עד לאחראי לבטחון קיבוצי מפלגתו בנגב, בימי המאבק, ועד לדרגת מפקד גדוד חיל־שדה של חטיבת הדרום, במלחמת השחרור. יחד עם זאת, מרדכי נמנה על אותם אנשים התמהים יום־יום, ולעיתים שעה־שעה, על הנס הרב שנעשה להם, בשמשם בתפקיד נכבד, התובע מעלות רבות ויכולת־יתרה, בעוד הם עצמם מכירים ברפיונם ובאזלת־ידם.

רבים היו מרכלים עליו – והוא ידע זאת – שהוא נתמנה למפקד גדוד בחטיבת הדרום אך ורק מטעמי “המפתח המפלגתי”, ולאמיתו של דבר תפקידו זה הוא רק “מינוי פוליטי”…

אבל אין זה נכון, טען לנפשו, בנעלו את נעלי העבודה הגדולות, הכבדות. עיניו בהו ברצפה העשויה מרצפות גסות של מדרכה, עת קשרו אצבעותיו את השרוכים. ובתנאים שבהם אנחנו שרויים, רשאי אני לומר, שהגעתי להישגים נאים למדי, התנחם.

אבל עובדה זאת, שגדודו פעל לא אחת בגבורה וכבש לעתים כיבושים רבי ערך, לא היה בכוחה לשמש צרי כלשהו לדכדוכו הבוקר.

שכן ספק נורא היה מנקר ללא־הרף בנפשו של מרדכי. מה יהיה מקומו בתמונת הדברים החדשה, העגומה והמעורפלת, אשר נתהותה אחרי מפלת גדודו בהתקפה האחרונה על המצרים המכותרים, ונסיגת אנשיו ממשלטם? כלום ינהג בו דוד, מפקד החטיבה, כבשעיר לעזאזל? אמנם נסתמנה לו דרך ברורה אחת להצלת עצמו אחרי תבוסתו: ככל שיחשל מחדש את גדודו המעורער, כן יתחזק מעמדו האישי. אולם החל מצדיק עצמו על שנכשל גם בחישול הגדוד – מזה שנה, מאז ניתן לו הפיקוד על הגדוד, ניסה כמה וכמה פעמים להפוך את הערב־רב המרושל הזה ליחידה שדמות צבא אמיתי לה. ניסה – ולא הצליח. ויותר משהיה בעוכריו פיצולו המתמיד של הגדוד והמחסור הרב באמצעים ובמיתקנים, היה בעוכריו – עתה הודה בכך – הוא עצמו, מפקד הגדוד. לאחר כל תבוסה שנחל גדודו – והגם שרק נדירות נחל הגדוד תבוסה, די היה בתבוסות הללו להכתים את שמו – היה משביע את עצמו מחדש, להתנער מבטלנותו, לדכא את רדיפת הנוחיות שבו, ולהתמכר לתיקון הבדק בגדוד. ותמיד נכשל. כעבד נרצע לתאוותיו ולחולשותיו לא עלה בידו, גם הבוקר, לקיים את שעה הקימה, שקבע לכל הגדוד, בצירוף הוראה, כי כל היחידות ירוצו ריצת בוקר. העירוהו, והוא שב ונרדם, ועתה שש ועשרים. בשעה זו שומה היתה על הרצים לסיים את הריצה, והרי אפילו לא החלו בה!

וכתמיד ברגעי הלקאה עצמית כאלה, שהיו פוקדים אותו כל אימת שנכנע לחולשותיו ונכשל במשימתו, נשאלה בו שוב השאלה: אכן, כיצד הגיע חדל אישים כמותו לפיקוד על גדוד? האמנם רק בזכות המפתח המפלגתי העלהו דוד, מקד החטיבה, לתפקיד זה?

בעודו מענה עצמו בשאלה זאת ניצת בו מרי. רבים הם הלוטשים עיניהם לפיקוד על גדוד זה – כל המם־פאים, סגנו, ורבים אחרים ממפקדי יחידות־המשנה בחטיבה. ובעיקר מאלה הנמוכים ממנו בדרגה אחת והחותרים לעליה. ובכן, להם לא ימסור את גדודו! כולם כאחד אינם ראויים יותר ממנו לפקד עליו; גם להם, לכולם – תלוי צרור כבד של מפלות על שכמם, ואיש־איש מהם כבר שילם בחיי כמה וכמה בחורים תמורת משגיו ואיולתו. ואם כולם חדלי אשים כמותו, מה הבדל בדבר? אמור – לגבי צבי, סגנו, הבדל יש כאן גם יש. שם יצא לו לצבי בחטיבה, כי מפקד מעולה מאין כמוהו הוא, ועד כה לא נתן עילה אחת להכחיש זאת.

כיצד קנה לעצמו צבי, שאינו משויך לשום מפלגה, מעמד רם זה, שִרעִף. אכן, לשאלה זאת כבר הקדיש מחשבה רבה. מסתבר שדיבורו הרהוט, הקולח, המתובל בשתיקות פתאומיות (אף הן מלאכת מחשבת!) וכן עצותיו, המשתמעות קולעות כל כך, משוים לו אופי חזק ותבונה מעמיקה בעיני כל יודעיו ומכריו. הן לא יכחיש, כי הוא עצמו רואה בו בצבי מפקד ברוך כשרונות, העולה על הדרך לעמדה רמה בצבא. השלב הבא בדרכו של צבי יהיה בודאי פיקוד על גדוד… על איזה גדוד?

יריב מסוכן, סח לנפשו באזלת יד. דמותו הישנה של צבי נדמתה לו ספוגת מזימות כלפיו. אמש בחצות, הגיעם מברק, מאשרקה, סגנו של דוד, כי על צבי להיות היום במטה החטיבה. צבי סתם ולא פירש במה המדובר. זאת ועוד – בסברו של צבי ניכר מיד, כי קורא הוא משהו בין השיטין של המברק. וכאשר שאלו לפשרו של דבר, הביט בו צבי במעין התנצלות חשאית, כאילו יש דברים בגו, אלא שעליו להסתירם ממרדכי, כשם שמסתירים אמת מרה מחולה הנוטה למות. הביט ושתק…

הוא נשף בזעם, ובצאתו מן החדר, מצויד בתיק הרחצה שלו ובמגבתו, טרק מאחוריו את הדלת בכל כוחו.

בלכתו בכביש לעבר המקלחת ראה מרדכי שלושה בחורים בתחתוניהם עומדים אצל קירו של קסרקט ומשתינים בסך. הוא עצר וקרא אליהם בזעם, “מה זה?”

האם לא הכירוהו מרחוק, בשערו הפרוע ובמגבת הכרוכה על צוארו, שהוא המג"ד שלהם? כי אחד מהם, גברתן מדובלל שער, נפנה אליו למחצה, ושאל, “מה כואב לך?”

“יש לכם בית שימוש! כאן מחנה צבאי ולא פרדס!” צעק מרדכי, קרב אליהם שלוש־ארבע פסיעות.

“משוגע ירוץ עד בית השימוש”, אמר הגברתן. “עד מגיעים לשם, אפשר לעשות עשר פעמים במכנסיים”.

“אתה מטנף את הבית שלך!” אמר מרדכי בתוכחה.

“סמוך, שהלכנו להשתין כאן מפני שאנחנו גרים שם”, צחק הגברתן.

שני חבריו כבר החלו פוסעים לעבר הקסרקט של פלוגה א', שלעברו הצביע. הוא חפז בעקבותיהם. מרדכי נתהסס לרגע על עמדו, משדל עצמו לרדוף אחריהם, ולתבוע מהם את שמותיהם, אך לבסוף הסתפק בנשיפתו הזועמת, והמשיך בדרכו למקלחת.

ג

חבטת הדלת העירה את צבי. הוא זקף את ראשו, והביט בשעון העוד לזרועו המוטלת על הכר. שש וחצי. עת לקום.

הוא בעט מעליו את שמיכתו ונתיישב. רגע החזיק פניו בכפותיו, ומרפקיו שעונות על ברכיו, כי מיחוש־ראש קל הטרידו. נשא עיניו וראה שמרדכי כבר יצא; כד הקפה מישיבת אמש, שנתמשכה עד שלוש בבוקר, נשקף אליו מעל השולחן. קם ונטל לכד והרכינו מעל פיו. טעמו של הקפה הקר היה מריר, אך כפה על עצמו לשתותו עד תומו. הוא גרס בין שיניו את גרגרי הקפה, למצות את לשדם ולפצות בו את תשוקתו העזה לעצום עיניו מחדש ולישון. בשבועיים האחרונים לא עצם אותן אלא ארבע־חמש שעות ביממה.

על השולחן נח עדיין יומן־המשרד שלו, והוא פתוח עדיין, בתאריך של היום. שורות של כתב ידו, קצובות ומפורשות, מילאו את הדף עד תומו. מאמצע הדף נשקפה אליו הפיסקה, “10.00 – מטה החטיבה”.

היום אראה שוב את דוד, הרהר.

הניח לכד, סגר היומן וקרב לחלון. הוא פתחו והתבונן ברחוב הראשי של המחנה בעיני דייר מקרוב בא, המוסיף עדיין לקלוט רשמים ראשונים במגוריו החדשים. בוקר אביבי זה במחנה חצור, אליו נשלח הגדוד להתארגנות מחדש, אחרי התבוסה, היה אפרפר אך עשיר בריצודי אור – כי קרני השמש העולה נשתקפו בגגות הפח הטלולים של הקסרקטים המאורכים. במזרח כבר האדימו־הצהיבו השמים, ובדרום כבר ניתן להבחין על גבעה נישאה בקויו האופיניים של כפר ערבי.

הרחוב היה ריק מאדם, ואלמלא מכוניות שחנו בקרבת מחסן האפסנאות, ניתן היה להניח שהמחנה נטוש. צבי נזור מן החלון, והעביר מבטו על החדר. מגבתו של מרדכי נעדרה מווה שבקיר – אות הוא שימצאנו במקלחת. צבי הסיר מעל מסמר שבקיר אלונטית ונרתיק כלי־רחצה, תחב רגליו בנעליו, ובלי לרכסן, ואך מכנסי התעמלות תכולים לגופו, יצא הרחובה.

מאז תבוסת הגדוד בהתקפה על המצרים המכותרים ב“כיס”, ומאז בריחתה של פלוגה א' של הגדוד מן המשלט שבגבעה 32, בעקבות אותה תבוסה – מאז אותו יום מחפיר, שחור משחור – נקפו כבר ארבעה ימים, ודי היה בארבעת הימים הללו לשכנע את צבי, כי לא תבוא גאולה לגדוד אלא אם כן יודח מרדכי מרוט העצבים מתפקידו. גם עליו עצמו היה עובר מבחן עצבים נורא, כמותו לא פקדו מעודו. עד הנה לא ידע, כיצד יהין לשאת עיניו אל דוד. כל המשגים שעשה הוא עצמו בקרב על ה“כיס” ועל הגבעה, הזדקרו יומם ולילה לנגד עיניו כקורות עבות והיו מערפלים ללא הרף את נוף שגרת ההויה שמסביבו, אף מחוללים מחול שדים במוחו ומגרשים מתוכו כל מחשבה זולתם. גם הידיעה המרה, שהאף שהחכים לאחר המעשה, שוב לא ניתן לו לתקן את המעוות, צרבה את לבו בלי חשך והביאתהו כמעט עד משבר. אולם מלבד, לפחות, שמר על הופעתו הנמרצת והבוטחת, הרבה בשיחות עם אנשי השורה של הגדוד, והרעיף עליהם דברי עידוד. במיוחד נתן דעתו לרומם את רוחם של אנשי פלוגה א', הללו שנמלטו מן הגבעה 32 מפחד שריוני האויב שעלו עליהם, תחת לעמוד על עמדם ולחפות על נסיגת הגדוד מן ה“כיס”. הוא מנה באזניהם כל חולשה ופגם שנתגלו במערך ההגנה על הגבעה, בתכנית האש שלה ובהערכתו שלו את אפשרויות האויב (כי איש לא שיער, שיש עדיין לאויב הנצור טנקים…) ונטל על עצמו את כל אשמת המשגים הללו, בזכותו בפה מלא את לוחמי הגבעה מכל פחדנות או בגידה. וגם את אהרון, מפקד הפלוגה, אותו אדם מוכה גורל אשר פקד על מחזיקי המשלט לסגת מפני הסתערות הטנקים – גם את אהרון זה, עוכר הגדוד, החל רואה לאו דוקא כמוג־לב ונמלט, אלא ככדור משחק בידי מסיבות אשר בכוחן העצום היה להפר כל רצון וכונה הנוגדים את תוצאתן ההכרחית – את נטישת הגבעה לאויב.

ד

הוא אף הרחיק לכת מזה, והחל רואה בו־עצמו אחד מבורחי הגבעה. הן כאשר הגיעו למטה הגדוד ביום הקרב, באלחוט, תשדורות־האיוֹב הראשונות מן הגבעה, על השמות אשר עשתה בה הרעשת־הנגד המצרית, – הן אותה שעה גורלית החליט להגיע אליה, אל הגבעה, כדי לקחת לידיו מיד את הפיקוח על הכוח מתרופף המחזיק בה; כי חיוני מכל היה שתחזיק פלוגה א' מעמד במשלט זה עד רדת החשכה, ותחפה בכל מחיר על חילוץ שתי פלוגותיו האחרות של הגדוד, לאחר שהתקפתן על חטיבת המצרים המכותרת נכשלה, והן החלו לסגת באי־סדר, רדופות טנקים. באיזה רצון נחוש יצא לדרכו! מרדכי נשאר בעורף, כרגיל… נלוה אליו רק סמל הסיירים יושע, כדי להראות לו את הפרצה בגדר הממוקשת של הגבעה. יחדיו עשו דרכם בהליכה זקופה עד פאתו המערבית של מטע זיתים. משם השקיפו על גבעה; היא היתה אפופת ען ומפעפעת להבות. דומה היה עליו אותה עת, כי צופה הוא ברגעיה האחרונים. חשב, כי לא יתכנו כלל חיים במערבולת ההתפוצצויות המתחוללת עליה ללא הרף. הם המשיכו בדרכם בזחילה, עד אשר הראה לו יושע צריח של משורין או טנק מבצבץ ממעל לקו הרקיע, במרחק מה מהם, בינם ובין הגבעה, והציע לו לחזור.

בהרהרו בימים שבאו ברגע המחפיר שעבר עליו עת קיבל את הצעתו של יושע וחזר, חש עצמו צבי כאחד מבורחי הגבעה – וכי יש הגדרה קולעת יותר מאשר בריחה, לאותה הפניית עורף מהירה שלו אל המות המשתולל על הגבעה האומללה, כתושת הפגזים, ולזחילתו החפוזה הלאה ממנה, אל סבך עצי הזית? והמסקנה האכזרית הזאת החלה מעבירה אותו בשבעת מדורי־הגיהינום של הביזוי העצמי והנוחם, בהם מתייסרת נפש העושה דרכה ללא רחם אל האמת המרה.

הדין וחשבון המפורט על קרב הגבעה, שהכין במשך היממה האחרונה בשביל מפקד החטיבה, דוד, היה רצוף האשמות כה כבדות כלפי עצמו, גדוש כל כך בוידויים אישיים, – לעיתים שלא לענין – עד כי נשתמע ממנו שהוא עצמו הנו הגורם הישיר לכל התבוסה ואין בלתו. מרדכי חתם על הדין־וחשבון בראשית ישיבת ליל אמש, ובשתי ידיו חתם עליו. הן המסמך הזה הסיר מעליו, מעל מרדכי, כמעט כל אחריות לתבוסה, והטילה על שכמי סגנו… אכן, הצגת הדברים באור זה לא סילקה, כנראה, מלב מרדכי את החשש הרגיל שלו, כי הוא, צבי, מוסיף לחרוש מזימות נגדו, חותר תמיד להדיח אותו מתפקידו, ולרשת את מקומו; ובשל כך, כטובע זה, הנתלה בכל קש־צף, כן אף נתפס, כמסתבר, לתקוה, כי הדין וחשבון המשונה יסייע לו לא רק להבהיר לדוד שהוא חף מכל אשם, אלא גם שאל לו לדוד למסור שום תפקיד פיקודי חשוב יותר לידי צבי, שהוא מתחרהו המוכן ביותר… סגנו, המועמד הראשון לרשת את מקומו… הו, מרדכי חתם עליו, על הדי־וחשבון, בשתי ידיו, קפץ עליו כמוצא שלל רב, שיגר אותו אל דוד בבהילות גלויה, בו בערב, עוד בטרם תיבש הדיו עליו…

והנה, בתשובה בא עוד אמש, בחצות, המברק הפוקד רק על צבי לבדו להתייצב בשעה עשר, במטה החטיבה.

ה

מאז בא הגדוד המובס מן הקרב על “כיס” החטיבה המצרים המכותרת למחנה זה, לא טרח איש מאנשיו לנקות במחנה דבר, והלכלוך והבאשה הטחובה שבמקלחת המוזנחת, המיועדת לקצינים, הסתערו על עיניו ואפו של צבי עם שדרך על מפתנה. הוא ראה את מרדכי מסבן את פניו אצל אחד הברזים. קרב אצלו, בורר דרכו בזהירות בין שלוליות מרופשות, וקבע מקומו לימינו של המג"ד.

“בוקר טוב”, אמר למרדכי.

מרדכי נהם נהימה קלה בפה חסום בורית. צבי ערך את מכשירי הגילוח על המדף שמעל הברזים הדולפים. תוך כדי כך נשמטה מנרתיקו מראה קטנה, נפלה ארצה, ונשברה. מרדכי נתבהל מקול הנפץ החד.

“היום הזה מתחיל בסימן רע”, אמר, בראותו בעין מרוצה את שברי המראה של צבי לרגליו.

צבי חש עוד בהכנסו ברוח העכורה של מרדכי. מענה הנהמה שלו לברכת הבוקר אימת תחושה את, והדברים שנפלטו מפיו עתה הבינוהו, כי המג"ד שרוי במרה־שחורה ממש. חשק ניעור בו לשלם לו אף הוא במטבע של זעם, אך הוא משל ברוחו. חיש הזכיר לעצמו, כי שוב אין טעם להשחית מילים על שבר כלי זה, שממילא ספורים ימיו בגדוד.

“אין דבר, אתגלח בעל־פה”, אמר, איפוא.

“מה? לא! המראה שלי תספיק לשנינו”, אמר מרדכי וניזוז מעט הצידה.

“תודה, אין צורך”, אמר צבי בקרירות. הוא נרכן ארצה, והחל מחטט בשברים. “אמצא חתיכה שתספיק לי”.

“כרצונך”, רטן מרדכי.

לרגע1 התגלחו בדממה. פתאום אמר מרדכי בקול חרישי, בעודו מספג את פניו במגבת, “מה דעתך, אנחנו מתאימים זה לזה?”

צבי עצר בידו המעבירה את התער על לחיו. השאלה הפתיעה אותו, לא רק בחריפותה הרבה ובהתגרות שבה, אלא גם בהשתלבותה למשעי בהלך מחשבותיו שלו ברגע זה.

“מה הטעם לדבר על כך?” אמר. “לא אנחנו בחרנו בתפקידינו”. והישיר מבטו אל עיני המג"ד, אשר נפנה אליו עתה מלוא גופו.

“מדוע אינך מדבר ישר לענין, ובגילוי לב”, צעק מרדכי.

הוא פער שוב את פיו, וסגרו מיד. עיניו הנרדפות העידו עליו כי מזועזע הוא מדברי עצמו.

“אינני סבור שאמרת זאת בכנות”, אמר לו צבי, בא להניד עפעף.

“אני יודע מה שאתה חושב, אינך צריך לספר לי”, אמר מרדכי, ובלי להניח לצבי שהות לומר דבר, יצא מן המקלחת.

ו

בצאתו מן המקלחת ראה סוף־סוף מרדכי סימני חיים של ממש במחנה העצל. פתחי קסרקטים אחדים כבר נפתחו לרוחה, וקבוצות בנות שניים שלושה בחורים, אלונטיות כרוכות לצוארם, ונרתיקי כלי־רחצה בידיהם, הלכו לעבר הצריפים המשמשים כמקלחות.

“סליחה, מרדכי”, שמע קול מימינו.

זה היה אהרון, מפקדה של פלוגה א', הפלוגה שנמלטה מן המשלט שהוקם בגבעה 32. רגליו השעירות והערומות היו נתונות בנעלי התעמלות, לגופו היו מכנסי חאקי קצרים, ותו־לאו, ומתוכם התנשא חזהו השעיר והרחב. את כלי הרחצה שלו החזיק עטופים באלונטית תחת בית שחיו. עיניו השקדיות הוסיפו נוי לפניו הסגלגלים, המזכירים פני תינוק מגודל. הן הביעו עתה תביעה גדולה.

“מה אתה רוצה?” שאל מרדכי, עומד מלכת. יום־יום היה מצפה, שאהרון יגש אליו ויזכיר לו את חובתם לעמוד זה לימינו של זה בצרתם, שהרי הם חברים במפלגה אחת. אפס, אהרון לא פלט זאת עד הנה. ואולי סבור הוא, שהעזרה תושט לו כדבר המובן מאליו?!

מאז בריחתו מן הגבעה היה אהרון בעיני כל מעין מצורע חשוך מרפא, שמותו ודאי וקרוב ואילו הוא עצמו היה ממתין לגזר דינו המשתהה, בהעמידו פנים כאילו לא ארע שום דבר שעליו להתבייש בו או לחשוש מתוצאותיו. גזר דינו לא נחרץ עדיין, אצל מפקד החטיבה, והוא הוסיף למלא את תפקידו כמפקד פלוגה כמימים ימימה, אדיש לחלוטין לשנאה ולבוז הסמויים האופפים אותו בכל אשר יפנה. דומה היה על רבים מרואיו, כי בתום לב סבור הוא שהציל מאבדון את רוב פלוגתו, ושלבו הכן דואב על אשר אין מאשימיו מבינים זאת ומכתימים את שמו.

“רציתי להזכיר לך שהבטחת לי לתת לי עוד אנשים”, אמר עתה למרדכי.

“נכון, הבטחתי, ואני זוכר זאת, בן אדם!” רטן מרדכי, מתעתד לנשוף.

“וזה דחוף קצת, מרדכי. בקושי יש לי חצי פלוגה…”

“כבר אמרתי לך, כבר אמרתי לך! ומדוע אתם לא רצים בבוקר? יושע אמר לי שחטף מן החבריא שלך נעל בפרצוף. זאת לא ארשה!”

פניו הגדולים של אהרון עטו מבוכה גדולה. מרדכי המשיך, “ובכן, תתחילו לרוץ! עד עכשיו לא ראיתי אתכם, הגדוד היה מפוזר, היו פעולות, ישבנו במשלטים, ועוד אלף סיבות ותירוצים היו שלא לרוץ. אבל עכשיו אנחנו במחנה צבאי! שומע, בן־אדם!”

“זה יהיה בסדר, על אחריותי”, אמר אהרון חגיגית, מדבר לאיטו. עיניו נתלו עתה בציפיה גדולה במג"ד, שאמר ללכת.

“אז מה, אז מה בענין תוספת האנשים…” שאל בתחינה.

“תדבר עם צבי, במקלחת”, אמר מרדכי בקוצר רוח. “יש החלטה על כך, מהישיבה של אתמול”.

הוא הלך לדרכו, משאיר את אהרון על עמדו, והבעת תקוה מסוכסכת בספק רשומה בכל תג בפניו. לאחר לכת המג"ד הוסיפו ידיו של אהרון להתנועע במחוות של הסברה, ושפתיו לעו מילים שלא לבשו קול. אחר־כך סב לאחור ונכנס למקלחת.

“שמעתי”, קידם את פניו צבי, בקוצר־רוח. האיש האיטי הזה הוציאו לעיתים מן הכלים, בעקשנותו הנחושה. “בקרוב נסדר זאת. כשנקבל את המגוייסים החדשים נשלים את התקן של הפלוגה שלך”.

“מצוין”, אמר אהרון, פניו אורים. “עוד לא אמרתי לך שלום. שלום! המגוייסים החדשים הם בחורים טובים?”

“לא רעים”, אמר צבי, מספיג פניו בהרגשה כי כל הנאמר כאן, ביניהם, אינו אלא מעשה זיוף; הוא לא התאפק מלהעיר, “זה תלוי במפקד שלהם, כידוע”.

“אעשה מהם בני אדם”, הבטיח אהרון. הוא ערך בדקדקנות את כלי הרחצה שלו על המדף. תנועותיו היו גולמיות, והלכו שעמום גדול על צבי. על כן מיהר לסרוק את שערו ולצאת. בפתח המקלחת שמע את אהרון מתאמץ ואומר אחריו “שלום”, בפה מלא וגדוש קצף משחת שינים.

ז

מן המקלחת הלך צבי אל חדרו, כשהוא מהפך בדעתו דברים שבינו ובין מרדכי. עד הנה השכיל מרדכי להעלים את השנאה החרישית שהוא רוחש לו לצבי – שנאה שהיא מסימניו של האדון הבור אל משמשו המלמדו הלכות אדונים. והנה נתפקע… התנהגותו של מרדכי בימים שבאו אחר המפלה ב“כיס” ובגבעה 32 משולה היתה למעשיו של תלמיד המבקש ללמוד בימים הספורים שנותרו לו עד הבחינות את כל מה שהחסיר במשך שנה תמימה. הוא ביקש להפוך את הגדוד המוכה בן לילה ליחידת קרב מחושלת, ממושמעת וגאה, באמצעות תכנית אימונים משונה, שכל עיקרה השכמה בטרם אור, צמצום זמני הארוחות והנופש, שפע תרגילי סדר, שלושה מסדרי בדיקת נשק ביום, הגברת השמירה בלילות והקפדה יתרה על כיבוי האורות – ובאחת, הוא זמם לא תכנית־אימונים, אלא סדרה של ענשים. כשהעיר לו על כך, ענהו מרדכי, כי מיטיב הוא מצבי לדעת מה דרוש לו לגדוד. אבל הגדוד הפך עד כה את התכנית לחוכא ואטלולא, ואפילו המפקדים שבו לא נרתמו לעולה. כאשר הציע לו למרדכי לקבל תכנית־אימונים שתחזיר את הגדוד בהדרגה לאיתנו, דחה אותה מרדכי בנשיפה. ישיבותיהם הפכו לדיון מיגע בענייני שעות השכמה, זמני פתיחת הקנטינה, מרחקי ריצת בוקר, תפיסת עריקים וכיוצא באלה, עד כי היו לצבי לזרא. ולמירב הרעה, החל מרדכי חושד בו בצבי שהוא מתעתד להוציא עליו דיבה באוזני דוד, ובחשדו זה שם קץ למעט הסיכויים להחזיר את השלום ביניהם על כנו. והשלום אינו דרוש להם, אלא לגדוד… בעבר, להוציא אי־אילו תקופות קצרות דומות לתקופה העוברת עליהם עתה, שררה ביניהם הבנה הדדית באשר לתפקידו הסמוי של כל אחד מהם. ענייני התכנון והוצאת המבצעים לפועל היו בתחום תפקידו של צבי, ואילו מרדכי היה נוטל על עצמו אחריות לתוצאות, כטובות כרעות, של מעשי צבי, ומעסיק את עצמו בעיקר במנהלה, בענייני טכס ובגינוני צבא, – שבהם היה מרדכי, מי שכיהן פעם כסמל המשמעת של יחידה עברית בצבא הבריטי, חריף ובקי.

ברור היה לו לצבי שמרדכי מבין, ללא אומר, כי מינויו למפקד גדוד, לא היה אלא מינוי שבא בלחץ ראשי מפלגתו, והשפעתם על דוד, מפקד החטיבה, הנמנה עצמו על צמרת מפלגה זו בדרום. המינוי בא רק להעניק לו למרדכי, שנודע במסירותו הרבה לטובת המפלגה ולענייניה, מעמד חשוב יותר, ותו־לא. הגם שעסק שנים רבות בענייני ביטחון, הכל ידעו שזהו “מינוי פוליטי” מובהק. איש לא ראה בו מצביא בחסד… את המצביאות הממשית בגדוד קשרו הכל בצבי. ועתה זומם מרדכי להסיג אף את גבולו זה של סגנו, ליטול לידיו את כל מוסרות השליטה ביחידתם! האין הוא מכיר בכך שמינויו למג"ד היה על תנאי חשאי, שצבי יפקד למעשה? ועתה הנה מבקש הוא לתהות מה חושב לומר עליו צבי, בנסעו להפגש עם דוד… ופחדו ושנאתו פרצו פתאום מפיו.

הוא פתח את דלת חדרם, וראה את מרדכי מברש במרץ את נעליו.

“אין לך מושג, צבי, כמה ציערת אותי הבוקר!” אמר מרדכי, בלא להפנות פניו לעברו. “אני מעונין לברר את הסכסוך בינינו ולחסל אותו. אחרת לא נוכל להמשיך יחד”.

“לא אני פתחתי בסכסוך”, אמר צבי.

“לא?!” שאל מרדכי בתמיהה גדולה, ונפנה אליו.

“האינך זוכר, אתה שאלת אותי…” התחיל צבי מזכיר לו.

“יתכן, יתכן…” נכנס מרדכי לדבריו, בנעימת ויתר, ותמיהתו נשקפת עדיין מפניו. “מה שאני רוצה לומר הוא, שאין טעם לריב. הלא שנינו רוצים אותו דבר”, אמר בכובד ראש.

לרוב היה מסיים משפט מעין זה בקללה גסה באנגלית. הפעם המתין צבי לשוא לקללה. מרדכי המשיך, “זהו זה. שנינו רוצים שהגדוד יהיה שווה משהו, שנינו רוצים להעלות אותו על רמה”.

“כו”, אמר צבי בזהירות. מעולם לא דיבר אליו מרדכי בנעימה זאת, ודומה היה עליו שחמור החל מנעים זמירות.

“אני שמח שאנחנו מסכימים לפחות בנקודה זאת”, אמר מרדכי, מטיל את המברשת לארגזו, ובוחן בעיון את נעליו המצוחצחות למשעי. “בענין זה אני רוצה שדעתי תהיה ברורה לך לגמרי”, הוסיף.

מרדכי ישב על מטתו, השעין מרפקיו על ברכיו, ושילב את אצבעותיו. פניו הביעו התרכזות רבה. צבי הרגיש לפתע, כי מרגע הכנסו לחדר לא מש ממקומו, וכי מחזיק הוא עדיין בכלי הרחצה. הוא ניזוז והחל עורכם בארגזו.

“אני רוצה לפתוח דף חדש ביחסים שלנו”, אמר מרדכי בהתאמצות.

צבי חש עתה בחילה קלה, והטה פניו מעם מרדכי, לבל יראה הלז את החיוך הסורר המתפשט עליהם.

“אז מה אתה אומר?” שאל מרדכי בציפית חרדה.

“למה אתה מדבר ומדבר”, ענה לו צבי, מרצין פניו בכל כוחו. “תמיד מוכן אני להתחיל מחדש”.

מרדכי הושיט לו יד בהתלהבות. צבי לחץ אותה בהרגשה כי נוטל הוא חלק בטכס אוילי.

“דבר זה יחייב…” העיר בלאות.

“כמובן, כמובן!” איר מרדכי בניד ראש נמרץ. “מי חולק על כך? תכנן לי תכנית אימונים לשבועיים, ואאשר אותה בעיניים עצומות”, הוסיף בשמחה.

שפתיו נקמצו והחלו שורקות לחן פזיז. צבי נתהרהר. מרדכי פסע בבהילות אל הדלת, כחושש שמא יאמר לו צבי דבר שיפר את הברית החדשה שקמה ביניהם – בהבל פיו.

מן הפתח אמר, “אני אוכל ארוחת בוקר והולך לבקר את אימוני פלוגה גימל”, וצעד החוצה, אך עד מהרה חזר.

“מסור ד”ש לדוד", אמר בדאגה.

והלך בחפזה.

ח

מאז לקח דברים עם דוד, באותו יום הרה2 גורל בו הגיעה פלישת צבאות ערב לארץ לשיאה, לא נזדמן לו לצבי לשיח עמו, עם דוד, בארבע עיניים, שיחה של ממש, אלא רק עוד פעם אחת בלבד; אך בשיחה הראשונה כן גם שיחה שניה זו הסבה לו סיפוק עמוק…

בראשית ההפוגה השניה בקרבות ארע הדבר, ערב חגיגת־נצחון שנערכה בגדוד הששי. אותה שעה התנשא הגדוד הששי של החטיבה למרום הישגיו, ועמד בפסגת תהילתו. אחרי שרשרת הכשלונות המרירים, המפּלות רוויות הדם, אחרי התשלום המחריד בהרוגים, ששילמו למולך המלחמה, בראשית התנגשותם עם הכוחות הפולשים, עת דוד הטיל את לוחמי החטיבה המעטים, לילה־לילה, ושוב ושוב, בידיים ריקות למחצה, על הריכוזים הגדולים, החמושים היטב, של האויב המפלס דרכו לתל־אביב, עד שעצרו – ואחרי הפוגה ממושכת, שבאה בהמשך, הפוגה שבה שבו וצברו שני הצדדים כוחות נוספות לקרבות ההתשה האיומים, עקובים מדם, שניטשו בתום הפוגה זו ושסערו ימים ולילות רצופים, עד שנתכלו בם כמעט כל היחידות שהיו לחטיבתם הקטנה – בא סוף־סוף המפנה המיוחל!

ואת המפנה חוללו אז לוחמי הגדוד הששי, בפיקודו של צבי!

הדבר ארע בעיצומם של קרבות עשרת הימים“, כשהכוחות הישראליים והמצריים בדרום נמצאו לפותים ואחוזים זה בזה סביב שורת קיבוצים דלילה ומספר כפרים ערבים חרבים ונטושים, במאבק אחרון נואש להשגת הכרעה במצב־התיקו הנורא, שאינו מאיר פנים לא לכאן ולא לכאן, ואוכל בכל פה את חיילי שני הצדדים. כשכלו, לכאורה, כל הקיצים, נטל דוד פלוגה אחת מן הגדוד הששי – והיתה זו הפלוגה האחרונה שנותרה בשלמותה בחטיבה, פלוגה שנועדה להפעלה אך ורק במצבים־שלאחר־יאוש – והטילה להתקפת לילה באגף הכוחות המצריים, שסגרו מכל עבר על קיבוץ אחד ואיימו להכריעו עוד מעט קט. אותו פרק זמן כבר מעטו מאד הלוחמים הותיקים, המנוסים באותה פלוגה – רוב ראשוניה, חברי ה”הגנה“, כבר נפלו חלל או נפצעו ללא מרפא, והפרצות בשורותיה נתמלאו ימים ספורים קודם לכן באנשי הגיוסים המאוחרים, שרובם ככולם היו חברי הארגונים הצבאיים המחתרתיים הלאומניים, אנשים שנואי נפש דוד, שלא הכירו מעולם במרות ה”הגנה" ולא נתגייסו לצבאה אלא לאחר שנתפרקו ארגוניהם עם קום מדינת ישראל. רוחם של “טרוריסטים” אלה היתה רמה, אמנם, אך אימונם לקרבות שדה לא היה אלא סמלי, ובקרבות־שדה לילה עוד לא נוסו כלל…

ובהם תלוי היה אותו לילה הכל! וצבי, בהתייצבו בצדו של מפקד הפלוגה הטירון, להוליך יחד עמו את האנשים הללו לקרב, (כי מרדכי בחר להשאר, כרגיל בשעת מות כזו, בעורף…) צבי חש אותה שעה כי לא רק גורל המאבק על הדרום יוכרע הלילה, ובעקבותיו גורלה של כל הארץ כולה, אלא אף גורלו של כל העם כולו, ואולי אף יוכרע לנצח גורלה של אותה הבטחה אלוהית קדושה לתת ארץ זו לישראל עדי עולם; והוא חש, בעברם את “קו ההתחלה” בכידונים נטויים, כי זה יהיה אמנם קרב־הקרבות הסופי. לא היתה לו אפילו שהות של רגע להבהיר לאנשי הפלוגה מה גורלית השליחות המוטלת עליהם… אך בעצם לא היה צורך בכך; כי אותו ליל דמים וזוועות ראה צבי בעליל מה אדיר כוחו של הלוחם העברי – ולו גם כאשר בלתי מאומן הוא – תודות לדבר־מה מסורתי שבו, ההופכו מיד, בלילה, לאדוני החשכה, לשליטה העושה בה כבשלו, בעוד יריביו יראים ומפללים ומקווים לאור היום; ובהאר השחר, מקץ ליל לחימת פנים אל פנים, שאכזרית ממנה לא ראו גבעות הדרום, רק כמחצית מאנשי הפלוגה התפקדו כאשר מנה אותם צבי הפצוע בקצהו של המשלט שכבשו בסערה, – הוא המשלט המצרי הראשי שחלש על הקיבוץ הנצור – אך מאחורי השרידים הספורים הללו כבר נשתרעו למעלה מאלף מטרים זרועים בגויות מצרים, עמדות מקלעי־אויב מחוסלות, שריוני־אויב נטושים, תותחים זנוחים, מחסני נשק מופקרים… ומכשירי־האלחוט של צבי הודיעו לכל, שהנורא בקרבות על הדרום הוכרע – ויד לוחמינו על העליונה בו. אכן, חוט שדרתם של המצרים רוסק כליל אותו לילה של מות משתולל, בקרב סעור האימים והאכזריות, בו לא חמל איש על איש ואיש לא ביקש חמלה מאיש…

וכאשר המצור על הקיבוץ הוסר, בעלות השחר, מה גדולה היתה תדהמתו של צבי, של המנצח עצמו, בראותו את הישגם. הוא עצמו, נוקב בזרועו ובמצחו מרסיסי רימון, חלוש מאובדן דם, המום מהרעשת־הנגד הזועמת ומהפצצת האויר הכבדה של האויב, עוד חשב עד לרגע האחרון לאותם “קרבות עשרת הימים”, שעדיין אין זה הסוף, שעוד מעט קט יעבור האויב להתקפת־נגד מוחצת ויכה אותם לאחור; אך לא! נהפוך הוא – המצרים עצמם הפכו עתה לתובעי הפוגה בקרבות… והגדוד הששי שיגר לעזרת פלוגתו את כל הלוחמים שנותרו בו שלמים, לחזק את ידיה…

וכך, כאשר ההפוגה השניה אמנם נתממשה ובאה, כל אשר כבשו אנשי הגדוד הששי נותר בידם ללא עוררין, והקיבוץ המשוחרר מן המצור – המום ומזועזע היה, אך חפשי! חפשי!

ברם, משנדמו התותחים, והעיתונות והרדיו נתמלאו בתיאורי המערכה המרה, הנה – למפח נפשם הנורא של לוחמי הגדוד הששי, ולזעמם – ייחסו כל הכתבות והשידורים את הנצחון הרב הזה, או כמעט את כולו, לעמידת הקיבוץ בלבד, ועל חלקו של הגדוד בנצחון, שהיה חלק הארי, לא נאמרו אלא דברי יציאת ידי חובה…

ומה פרס ניתן לו ללוחם האפור, משורת פלוגת רגלים אלמונית, אם לא אותו הסיפוק התהוי, העז, ששואב הוא מן המחשבה המרוממת כי אמו, אביו, אהובתו, חבריו, שכניו, כל יודעיו ומכריו, יושבי עירו, וכל העולם כולו, קוראים אחרי הקרב שלו על מעלליו אשר עולל בו, מתפעלים מהישגיו? צבי, שהיה רואה לפני־ולפנים של נפש האדם, חש בחריפות שאין למעלה הימנה במרירות הנוראה של החיילים, ונעשה חיש־מהר גם שותף לה בכל מאודו, כשם שנעשה תמיד שותף לכל רחשי האנשים אשר אהב – והרהור נמהר קשה, ניקר וחזר וניקר במוחו: האם יש לדוד יד בפרסומת הרעה הזאת? הן הקיבוץ שהפך לגיבור הדרום, שרומם ופואר בעתונות וברדיו, קיבוצו של דוד היה, ושל המפלגה לה נשתייך… ואילו אנשי הפלוגה שהכריעה את מאזני הקרב על הדרום, ושחררו את הקיבוץ, רובם ככולם הנם חברי המחתרות הלאומניות, שנוא נפש דוד ומפלגתו מאז ומתמיד. מי יודע, איפוא– חשב צבי באותה שעה של ספקות מייסרים – אם לא נכנע דוד לשיקולה של מפלגתו, ונאות למעט את חלקם של חייליו אלה בנצחון, ולעטר בזרי הדפנה רק את הקיבוץ? אולי חשש שמא יעשו ה“פורשים”־לשעבר הון מדיני מגבורתם, בימים יבואו…?

בתוככי לבו ידע צבי, כי דוד יהיה נוהג כך ללא היסוס ונקיפות מצפון, אם ימצא כי גריעת חלקם של הפורשים־לשעבר בנצחון, תועיל לקידום העניינים הקרובים ללבו ללב המפלגה הוא חפץ ביקרה…

צבי כלעצמו, לא יכול היה מעולם ליטור עת רבה טינה לאדם שהרע לו, והגם שאף חלקו האישי שלו בנצחון נתקפח כך, הוא לא רצה אותה שעה לקחת נקם, לא מדוד ולא מאיש זולתו, ועושקיו, אם חשדו בו שיש בלבו טינה עליהם, לא צריכים היו כלל וכלל להתהפך על משכביהם בלילות מחשש שישיב להם אי־פעם כגמולם. אכן, כל אותם האנשים שהרעו מעולם לצבי, רובם ככולם אף לא שיערו, כי הוא מוכן ומזומן עדיין לעזור להם בשעת דחקם, ובחפץ לב, חרף כל העוול שעשו לו…

כי צבי היה אוהב אדם, במלוא משמעותה הקשה, האכזרית והמופלאה מכל מופלא של המלה הנדושה הזאת. ומתוך שהיה אוהב אדם ללא סייג, למד להכיר את הדברים שמעבר ליכולתן והשג ידן של כל תורות הנפש, את הדברים שבדביר־הדבירים של נפש האדם, את הדברים שהם־הם האדם…

ומתוך אותה הבנת־אהבה, – שהתאמץ בכל מאודו, בקשיים נוראים, לסגלה לעצמו, ואף הצליח בזאת – ראה כי לא נברא יצור נפלא מן האדם, וכנגד כל מידה של רע ומכוער שנזדקרה מן האדם לעיניו, גילה ומצא שיש לו לאדם, לכל אדם, מידה יתרה מזו של התעלות ונועם וטוב־טעם, המאפילה על יריבתה. גם בראותו מישהו פורץ כל גדר עוד חיטט ומצא במעשיו של החוטא צד של זכות…

גם כמי שעיצב בשעתו יש־מאין בני־אדם בסיפוריו, אותם הסיפורים אשר כתב בחשאי בהתמכרות שכזאת, כמי שכה שקד לברוא את יצירי־רוחו ממילות־אמת, ונלפת ונפתל עמם עד אשר נראו לו והשביעוהו רצון, למוד למד להבחין בדברים החשובים ביותר שבאדם, בדברים שמעבר לזמן ולמקום, ויהיו הן הזמן והן המקום מסעירים ומכריעים כאשר יהיו. למוד למד לראות את האדם בעת ובעונה אחת בכל עקומת חייו – מרגע פעייתו הראשונה כרך נולד ועד רגע עצמו עיניו לנצח, תשוש ושבע ימים. ראה בעיני רוחו את צמיחתו של האדם, את תהיותיו הראשונות בעולמו המר והקשה; את לבטיו ותעיותיו בגדלו ובכמשו, את בקשה האמת שלו ידע בעליל, ואת כל מכלול הנסיבות המביאות אותו, את האדם, בעולם שכולו סתירות, לעתים לשפל המדרגה ולעתים לגבהי ההתעלות…

ומהיותו אמון לידיעה זו, לראיה חודרת־כל, בעיני רוחו, על נקלה אף אימן עצמו, זה מכבר ומשכבר ותרגל ואימן עצמו, לא רק להבין אלא גם לסלוח…

אבל הפעם הזאת, למראה העוול המכאיב שנעשה לאנשיו שלו, לאפורי החיילים שבגדודו, לא יכול צבי להבין, ונבצר ממנו לסלוח. הלא בגדודו ובחייליו היה המדובר! הוא לא עצר שוב כוח להתפלסף, לומר לנפשו כי במשחק הכוחות המשפיעים על מעשיו ומחשבותיו של דוד סופו של הטוב שבדוד לגבור לאחר תהליך – שימשך כך וכך – על המידות הרעות, הכעורות…

לא, הוא לא עצר כוח להבליע את מריו, ובבוא דוד, ועמו אשרקה, סגנו לפיקוד על החטיבה, ועמם עוד פמליה גדולה של מפקדים, שהיו קרואים כאורחי־כבוד לחגיגה שערכו מפקד הגדוד, מרדכי, והוא צבי, חיילי גדודם לכבוד נצחונם, הוא הניצחון נטול־זרי־התהילה, שחולל את המפנה בקרב על הדרום, – נטל צבי, עוד בטרם יורמו הכוסות ויושמעו הברכות, את דוד בזרועו, לטיול־של־שניים, במחנה־הגדוד, ובלב משתפך מזעם כבוש־זמן־רב־מדי, סח לו לדוד מה נוראה היא תחושת הקיפוח של חיילי הגדוד, שעטרת הנצחון ניטלה מהם ונמסרה לקיבוץ, אותו שיחררו בדמם. ומה בדבר הכבוד שנשדד מחבריהם שנפלו בקרב זה, חבריהם, שפיהם נאלם לנצח, ואין ביכולתם לתבוע את עלבונם? דוד הקשיב בדומיה סתומה, מביכה, שאל רק שתיים־שלוש שאלות ענייניות על תגובות מעשיות של החיילים שלחמו בקרב, עקב קיפוח זה, ואחר – בלא להסיח לצבי דבר על מה שיש בדעתו לעשות לתקנת המצב, הפנהו בחזרה לאולם האוכל, בו החל הגדוד נאסף למסיבה, והוליכו שמה כשהוא מפטפט לו בניחותא על הא ודא, מסיח במכרים משותפים שלהם ובקורותיהם, נושא שאהב תמיד לענות בו, ואפילו חוזר על הלצותיו האחרונות של אשרקה, סגנו העבות, העליז…

אך בשעת הרמת הכוסות, בהפתח המסיבה, עת עיני חמש מאות לוחמי הגדוד חרכו ממש את מפקד החטיבה, את אלילם, שקם לשאת את נאום הברכה, אמר דוד את המלים שלא תשכחה לעד, “חיילי הגדוד הששי ומפקדיו, מה שנכתב בעתונים על קרב הדרום, הקרב אותו הכרעתם אתם, נכתב בדיו; דיו דוהה במרוצת הזמן, אך מה שכתבתם אתם בשדות הקרב של הדרום, בדם נכתב, ומה שנכתב בדם, רישומו נשאר לנצח. איש לא יוכל לעולם למחות את חלקכם בנצחון; עם זאת, נדאג לכך, שתאורי הקרב בעתונות ובשידורים, בהם המעיטו את חלקנו, יבואו על תיקונם!”

סערת מחיאות כפיים אדירה פרצה באולם ונמשכה שעה ארוכה. כאין ובאפס היתה סערת הידד מטורפת זו לעומת געש הכרת התודה שקם בלבו של צבי. חזהו פעם אז בקצבן המסחרר של המחיאות השוצפות, של הקריאות הגועשות – “יחי דוד דרומי! יחי דוד דרומי!”

ואותה שעה של שכרון חושים שלח אליו דוד לבן־רגע מבט מצודד, כאומר “האין מיטיבים אנו להבין איש לנפש חברו?”

“כן! ולא איכזבתני דוד”, ענוהו מיד עיניו של צבי, במלבב שבמבטיהן.

מה מתקו לו אז אותם חילופי־מבט חשאיים, מה עזה היתה אותה שעה של הבנה חברית הברית החרישית הכרותה ביניהם!

ט

אך עתה, ארבעה ימים לאחר מפלת ה“כיס”, כעני בפתח חש עצמו צבי, בדפקו, מקץ שעתיים לצאתו ממחנה חצור, על דלת לשכתו של דוד במפקדת החטיבה. ומשלא נענה, כיון שדפיקתו הוחרשה בקולו הרועם של אשרקה, סגנו הגברתן של דוד, המספר הלצות בתוך הצריף, אזר עוז ונכנס פנינה בלא שהוזמן.

דוד היה ישוב על השולחן, מאזין בחשק לאשרקה, המפורקד למחצה בכיסא, רגליו נתמכות בכרע של השולחן, וידיו משוכלות בהרחבת הדעת מאחורי ערפו. דוד הואיל לפחות להניד ראשו בברכת שלום לעבר צבי, ואילו אשרקה לא שת לב אליו כלל והמשיך בסיפורו משל חשיבותם של דבריו עולה כל דבר שבעולם, והכל מכל בכל חשוב כמת כל עוד לא סיימם…

“וכך היה עושה את זה”, סיפר בכל מאודו, “היה צד כלב של כפר ערבי, וקושר לצואר של הכלב קופסת סיגריות ופתקה. בסיגריות היה מטמין נפצים. ובפתקה היה כותב, בערבית כמובן, – ‘נא למסור זאת לשבוי היהודי שתפסתם!’ זהו זה! לא חשוב אם בכפר הערבי היה שבוי שלנו, או לא, העיקר – כשהוא היה שולח את הכלב לחופשי, וזה היה בא לכפר, היו הערבים מתחלקים שם בסיגריות שהביא. אתה יכול לתאר לעצמך מה היה קורה כשעישנו אותן עם הנפצים שבהן…” אשרקה דיבר בהתלהבות מתגברת והולכת, כדרכו. פניו היו מוארים באש אהבת המעשיה, המלהטת אותו. ידיו החזקות, בעלות האצבעות הגמישות להפליא, החיות לכאורה חיים תוססים יותר משאר אברי גופו המסורבל, חיקו עתה בזריזות גדלה כיצד ערבי מצית את הסיגריה ונפצע מהתפוצצותה הפתאומית. דוד צחק בחדוה למשמע הדברים ולמראה תיאור החי, צחוק לבבי רם. ידו בחשה בשערו בכונה מרובה, ועיניו נבטו באשרקה בהתפעלות גדולה.

“הו, זה ממזר!” אמר בשמחה, וצבי לא ידע למי כיון דבריו – לבעל התחבולות האלמוני, או לאשרקה, המיטיב כל־כך לתארו? עם זאת לא הציקתהו סקרנותו לדעת במי המדובר. עצב ירד עליו למשמע שיחת חולין קלילה זאת, אשר הן דוד והן אשרקה מפיקים ממנה הנאה מרובה כל כך. כאן אין איש אוכל את לבו בשל בריחתה של איזו פלוגה א' ממשלט. שוב אפפה אותו תחושת הבדידות המוּכרת מפעמים קודמות שבא בין אנשים אלה, בהוכחו מחדש כי איזו חומה סמויה, אך עצומה, חוצצת בינו ובין הוי חיילי־חברי אשוּן זה, בו חשים עצמם חבריו לפיקוד כדגים במים.

“ממזר?! ממזר זה לא מילה!” צעק אשרקה, משל מיעט דוד את דמותו של גיבור סיפורו, ועליו להגן על כבודו של הלז מפניו. “סיומקה הוא מלך הממזרים! כשסחב אתו בלי רשות, בשבילנו, את הסטודנטים מחטיבת ירושלים, זיף אסמכתא בכתב על כך, מטעם המג”ד שלהם, חתם עליה בשם המג“ד, והביא אותה לדני במטכ”ל שיאשר אותה גם הוא! דני לא סולח לו זאת… ואל תשאל איזה חרבון חטף אחר כך בגללו דני!"

“אתה מכיר בודאי את סיומקה”, העיר דוד לצבי, כמסביר במי המדובר, ומגחך מלוא פיו.

סיומקה… צבי היטיב להכיר אותו. האיש נמנה עם אותם המפקדים, שכל ימי המלחמה עוברים עליהם בבסיסי אימונים עורפיים, שם מורים הם למגוייסים או לחניכים שנשלחו אליהם מן החזית, כיצד נלחמים… מאידך־גיסא, שמו של סיומקה הלך לפניו כלץ גדול…

“לא היתה לי ברירה”, אמר מתאמץ לחייך.

“מה יש?!” שאל אשרקה בהתמרמרות, ונעץ מבט שכולו פליאה בצבי. “כל כך רע היה להכיר אותו?”

“לכל יש גבול, והוא היה עובר תמיד את הגבול, בהלצות שלו”, אמר צבי בפיכחון. הידיעה כי נקרא הנה בשל דברים שנעדרת מהם שמחה החזירה אותו ביד אכזרית לממלכת העצב, והציפיה הדרוכה שלו, שנתרפתה לרגע, החלה מבעתת אותו מחדש. אך לא אשרקה ולא דוד לא נראו כנחפזים לפתוח בשיחה בעניין שלשמו קראוהו. הם הוסיפו לדבר בסיומקה.

“זה לחוד וזה לחוד!” אמר אשרקה. “נכון שהוא יכול להיות בלגניסט עצום, אם הוא רוצה, אבל בתור מפקד קורסים היה סיומקה תמיד מאה אחוז”.

“הכרתי אותו בכנס מפקדים בחולון, לפני המלחמה”, אמר דוד. “שם הוא אמר לי שעומדים למנות אותו למפקד מרגמות ארצי, ושיש לנו ארבע־עשרה מרגמות ארבעה אינץ'! דמיון כזה יש לאיש! חשבתי שאתפקע…”

“מכל מה הוא אומר, חתוך מיד תשעים אחוז”, אמר אשרקה בגיל. “בתל־אביב היה מספר שהוא מפקד חולון, ובחולון היה מספר שהוא מפקד תל־אביב!”

“מדוע נזכרתם בו פתאום?” שאל צבי בקוצר־רוח.

פני דוד הרצינו לפתע. “צביקה ואני הולכים לטייל מעט”, אמר לאשרקה. “החזק כאן מעמד עד שאחזור”.

“אני אמשיך בינתיים להתרגל למטה שלך, לא עצמתי עין כל הלילה”, אמר אשרקה, מחלץ את עצמותיו. הוא קם ממושבו, והשתרע אפרקדן על מיטת־השדה של דוד. דומה היה על צבי כי אשרקה מחפה בבדיחות דעתו על איזו בשורה רעה, שדוד מתעתד להגידה לו בצאתם. הוא פנה אל הפתח ויצא בו לפני דוד. אוירת החדר העיקה עליו.

“נדמה לי שתמיד כואב לו משהו”, שמע את קולו מונמך של אשרקה מרטן מאחוריו.

דוד לא ענה, אבל עצם שתיקתו נדמתה לצבי כהסכמה להערתו של אשרקה עליו. מדוע הוא משתהה בחדר, הרהר צבי בעגמת־נפש.

דוד יצא ובידו מעטפת. צבי הכירה.

“זה הדוח שלך על קרב הכיס והגבעה שלושים ושתים”, אמר דוד, ומסר את המעטפה לצבי. צבי נטל אותה בתהיה, והחל מפסיע לצדו של דוד. דוד הוליכו לעבר ג’יפ שחנה לא הרחק מצריפו, ונכנס לתוכו.

“כאן נוכל לשוחח בלי שיפריעו לנו”, אמר לצבי.

הוא שילב זרועותיו על ההגה והסמיך אליהן את סנטרו. צבי נתיישב לצדו.

“קראת את כל הדוח?” שאל רהויות.

דוד שתק, בהסתכלו בו, ראה צבי כי עיניו עצומות, וסברו כבד הרהורים. הוא רצה לחזור על שאלתו, אך מיליו גועו בטרם עברו את דל שפתיו. צדודיתו של דוד נראתה לו זקנה עד להתמיה. והעין העצומה הכאיבה לצבי יותר מכל מבט מאשים שעלול היה דוד לנעוץ בו.

“אצטרך לקבל אותו” אמר דוד, פוקח עיניו.

“אתה מתכון לדוח?” שאל צבי.

“לדוח? לא. הדוח מסובך למדי, כמו הסיפור הפסיכולוגי ההוא שלך, שפעם נתת לי לקרוא. כתוב לי מן הדוח רק תמצית, ורק עובדות”, אמר דוד, מביט בצבי בחשש כלשהו. “אני התכונתי לסיומקה”, הוסיף

“מה בענין סיומקה?” השתאה צבי.

“הציעו לי אותו כסמג”ד, כמקומך, אצל מרדכי", אמר דוד במתינות.

תדהמתו של צבי היתה שלמה. שורה ארוכה של נושאים, שביקש לדון בהם עם דוד, נושא־נושא בתורו, נושאים שהיו ערוכים כהלכה ומנוסחים ומשוננים במותו, נתערבלו לפתע ונמלטו מפני החדשה המזעזעת, אשר פרצה להכרתו כרוח סערה.

“מרדכי ואתה השלמתם זה את זה מבחינות רבות, אבל אחרי כשלון הגדוד חדלתם להיות צות. אין ביניהם שיתוף פעולה”, אמר דוד. הוא צפר בצופר הג’יפּ, כמבקש להדגיש את דבריו. “ברור לי שאחד מכם צריך ללכת”.

“אל תוציא אותי מן הגדוד”, פתע צבי בקול נכאים.

“אתה והגדוד משולבים זה בזה כתאומי סיאם”, אמר דוד ובקולו אהדה מפורשת. “נוכחתי בזאת שוב כשקראתי בדוח שלך. אבל אתה ומרדכי לא תסתדרו בו עוד יחד. מה דעתך על סיומקה?”

“הוא ומרדכי יתאימו זה לזה להפליא” אמר צבי. אבל, סח לנפשו, השנים הללו, שניהם אנשי עורף מובהקים הם, ולא אנשי קרב. אכן, תהיה ביניהם אחידות דעות, אך שניהם ירחקו מן הלחימה. כלום אין דוד יודע זאת? כלום דרוש לו צות כזה של מג"ד וסגנו, תחת צות של איש מנהלה ואיש מבצעי, כפי שהיינו מרדכי ואני?

ובעבור בו ההרהור המר, כי דוד משלם בודאי גם במינוי זה של סיומקה לסגן מפקד הגדוד מס לנאמנותו למפלגתו, חש מדקרה בלבו. מרדכי, סיומקה, דוד, אף אשרקה – הלא כולם משוייכים למפלגה זו… קץ המלחמה ממשמש ובא, ובאה העת לבצר את מעמדה של המפלגה בצבא… כן, עתה, כל מי שלא למפלגה – נגדה הוא…

“מה אתה חושב לעשות בי?” שאל חטופות, משהבין.

“אחרי מה שחטפתם בכיס ובגבעה יהיה גדודכם בלתי אופרטיבי תקופה ממוכת. אתה לא תמצא בגדוד ענין, מעכשיו”, אמר דוד במנוד ראש. “יש לי הצעה בשבילך. אתה אולי האדם היחיד שלא יראה בה הורדה בדרגה”.

“הורדה בדרגה…” צבי נשם עמוקות. הוא היה ממתין עתה לעונשו, שכן אם נשאר מרדכי בגדוד, דרוש שעיר־לעזאזל אחר… ועם זאת מקוה היה עוד, כי דוד יחון אותו. והנה כבר מדבר הוא על תפקיד חדש שיהיה בבחינת הורדה בדרגה!

“אהרון, מפקד פלוגה אלף, לא יועמד לדין”, אמר דוד בהתעוררות פתאומית. "במידה ידועה, הודות לדוח שלך. אני מסכים לדעתך, אתה אשם לא פחות ממנו במה שקרה בגבעה. סמכתי עליך,צבי, ואתה אכזבת אותי…

צבי הביט במעטפת הדוח שבידו. “אינני מכחיש”, אמר. הוא שקל את המעטפת בכפו, כאומד את כובד עוונו. כבדה היתה המעטפת.

“החלטתי לשחרר את אהרון מתפקידו, עד שיוחלט מה יעשה בו. ואת מה שנותר מן הפלוגה שלו – להוציא מן הגדוד ולהעביר לתפקידי עורף, עד שיתאוששו האנשים לגמרי”. דוד דיבר עתה ביתר רהיטות, כמו כבר דילג מעל המכשול הקשה ביותר. “הם זקוקים לנופש מסוים, ולטיפול אישי של מפקד, שיבין לרוחם. רוצה לקחת את הפיקוד על הפלוגה הזו? אתה תתאים לכך מאוד”.

דוד משליך אותו, איפוא, לערימת הגרוטאות, ביחד עם שרידי הפלוגה שכבר אין לו חפץ בם. זהו סופה של דרכי בצבא, הרהר צבי. מרדכי, לעומתו, ירחיק לכת, כנראה, וגם סיומקה. אבל עליו לקבל את הדין. כלום לא ידע שיבוא יום ודוד יראה בו מכשלה? אכן, בימות השלום הממשמשים ובאים, יביאו לדוד אנשים כמרדכי וכסיומקה תועלת רבה יותר…

“אני מבין”, אמר, בקול חנוק. “תן לי את הפלוגה”, הפטיר.

“צפויה לך מלאכה קשה”, אמר דוד דברים, הראויים שיאמר אותם מפקד חטיבה לפקודו במעמד זה של מינויו לתפקיד חדש. הוא נתחייך. “בקרב הבא שלך נראה מה פעלת”, הוסיף. צבי שתק. ידע שה“כיס” המצרי לא יותקף עוד על־ידיהם, ולגבי חטיבתם כמעט שתמה המלחמה ונשלמה. להם לא יהיה “הקרב הבא”…

“אשרקה יבריק מיד מברק למרדכי, שאתה והפלוגה של אהרון עוברים עוד היום הנה, למחנה החטיבה. קח אתך את הכל. אל תשאיר בגדוד חפצים”, הוסיף דוד יבשות.

הניתוח נגמר, הרהר צבי באזלת־יד.

י

השעה היתה שעת ערב מוקדמת. מרדכי3 נכנס לאולם רחב הידים, אשר משמש היה במחנה חצור חדר אוכל לפלוגת המפקדה שלו, ושם פעמיו לעבר שולחן אבן בקצה האולם, שנועד למפקדים. ליד דוכן החלוקה כבר הצטופף תור קטן של חיילים, ואלפסים בידיהם. הטבחים היו יוצקים בזריזות יתרה את הדיסה המהבילה לכלים המושטים אליהם. מספר חיילים כבר היו סועדים אצל שולחנותיהם. די היה בקומץ אנשים זה להקים המולה מחרשת אזניים.

“אולי נשמור על השקט!” הרעים מרדכי בעוז ובהנאה, מאמצע האולם.

דממה נשתררה סביבו, והוא הוסיף להפסיע, שבע רצון, אל שולחנו.

המברק מאשרקה ובו החלטתו של דוד להדיח את צבי ולמנות במקומו את חברו־שלו, את סיומקה, לסגן מפקד־הגדוד ואילו בו, במרדכי, לא לגעת לרעה, כבר הגיעהו, ומצעדו היה איפוא מאושש אף מאושר.

אצל השולחן המיועד למפקדים הסב לפי שעה רק צבי, שעת זה חזר ממפקדת החטיבה.

“אתה עוד כאן? צא מכאן!” נשף־לחש כלפיו מרדכי. “אנחנו גמרנו!”

צבי הוסיף לשבת, אבל בזויות שפתיו החל מסתמן חריץ עגום האומר כניעה לגורלו.

“אני רוצה לדבר אתך, מרדכי”, אמר בשידול, אף בנעימת התנצלות. “זה בקשר לגדוד, בקשר למה שחשבתי שצריכים לעשות כדי שהגדוד…” ניסה להמשיך, אך נשתתק במבוכה, מצטער שפתח ואמר דברים אלה. למי הוא אומר אותם…

מרדכי עמד קמוט מצח, כפוסח על שני הסעיפים, ועיניו הכעוסות נתונות ביושב המסרב לקום.

“לא עכשיו”, נשף וישב. “ובכלל, מי צריך עוד את העצות שלך?!”

הוא בצע באצבעותיו מעט לחם מאחת הפרוסות על צלחת שבמרכז השולחן, והחל נוגס ולועס בנמרץ, ממתין קוצר רוח שתוגש לו הדיסה. הוא התעלם לגמרי מנוכחותו של צבי.

אבל אחר־כך החל מדבר חרש, ואצבעותיו משחקות בסילוק הדעת פרורי הלחם, “היה לי מזל של כלב, כשנתנו לי לתקוף את הכיס ולהחזיק את הגבעה המחורבנת הזאת. כל אחד היה נדפק במבצע כזה, כשאין למצרים לאן לסגת, והם מוכרחים להלחם ועוד יש להם טנקים, שאף אחד לא חלם עליהם! ועכשיו באים אלי בטענות! טוב, אני מוכן להודות שאני מפקד מזופת, אבל כל אלה ששלחו אותי לכיס בלי טנקים מזופתים בדיוק כמוני. אם היו מרגישים שהם טובים ממני, היו דופקים אותי מכאן מזמן”.

נער שחרחר, שפלומת שפם נבטה זה לא מכבר מעל לשפתיו הרכות – מן המגוייסים האחרונים שבאחרונים, ששימש עתה אחד מאנשי הכיתה התורנית – הגיש למרדכי קערת דייסה גדולה, שחוממה במיוחד בשבילו. הוא מלמל “בבקשה”, ונזור חיש. מה העריץ את מרדכי, את המג"ד שלו, כביר הגוף, רם הקול, בעל המבט העז – האיש שנראה לעיני הטירון שלו מפקד מבטן ומלידה… צלחת הדיסה היתה מנחתו לאבי הגדוד, אליו נתגייס רק לפני שלושה ימים… אלא שמרדכי היה שקוע מדי במחשבותיו, מלהשית לבו למגויס החדש או לדייסה.

“כל הגדוד מלא אנשים מזופתים. הטוראים והמפקדים, כולם, מורדים בי”, אמר לצבי. “נדמה להם שאני רע, כאשר אני דורש מהם להיות חיילים ממש, להתנהג כחיילים ממש. הייתי סלחן מדי, רך מדי. בגלל הצורך להשיג מכם שיתוף פעולה ויתרתי ללא הרף. ספגתי עלבונות ושתקתי. ראיתי התפרחחות, ושתקתי. לכל זה יבוא עכשיו קץ! מעכשיו יהיה כאן צבא! וצא מכן, וכמה שיותר מהר!” סינן לפתע מבין שיניו אל צבי.

צבי קם דומם, ופסע משם רכון ראש כלפי פתח האולם.

נתתי לו אצבע, והוא רצה לקחת את כל היד, את כל הגדוד, הרהר מרדכי. טוב שנפטרתי ממנו.

הוא נטל פרוסה נוספת, ולעסה בכעס. הנער השחרחר, המגוייס החדש, אשר הגיש לו את קערת הדיסה, הביט בו בקוצר רוח ובדאגה רבה מאצל דוכן החלוקה. הרי הדיסה מצטננת… והנה גילה מרדכי את הקערה המהבילה שלפניו. הוא נטל את הכף שלצידה, ומלווה במבטו החרד של הנער השקיע אותה בדיסה ואחר־כך קרבה לפיו. בפיזור נפש אכל מרדכי את הדיסה הפושרת, ולא חש כלל, מה גדולה הרוחה שהביא בכך ללב מעריצו הנסתר, המגויס הרך. אבל שמחתו של הנער לא ארכה. הוא ראה שתי דמעות נושרות לפתע מעיניו הבוהות של המג"ד שלו, המביטות בסגנו היוצא, זולגות לאיטן וקערה…




  1. “לרקע” במקור המודפס, צ"ל: לרגע — הערת פרויק בן־יהודה.  ↩

  2. “הרת” במקור המודפס, צ“ל: הרה — הערת פב”י.  ↩

  3. “מדרכי” במקור המודפס, צ“ל: מרדכי — הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות