רקע
מוריץ פרידלנדר
ימים מקדם, או, אפיון: ספור יסודתו בקורות ימי המאה הראשונה לסה"נ

 

אל הקורא    🔗

הספר הזה, אשר הנני מעתיקו לשפת עבר, כתוב הוא אשכנזית ושם מחברו לא נקרא עליו. נדפס הוא בוויען בשנת 1883, בביה“ד של ה' מ. ווייצנער, ע”י ה' אלפֿרעד האֶלדער, וכל הספר הזה בא לידי בשנת 1884 ויהי בקראי בו השתומם לבי בתוכי: על שער הספר כתוב, כי יסודתו בקורות ימי המאה הראשונה לסה“נ, והנה הדברים המספרים צוללים באזנינו כחדשים מקרוב קרו. – קראתי ודמיתי כי לא “ימים מקדם” נזכור, כי אם דברי הזמן הזה, ובכל זאת הדברים המספרים אמתים המה ונאמנים בעתם ובזמנם וכלם מיוסדים בקורות המאה הראשונה לסה”נ, עשרות שנים לפני החרבן – וכלם נכונים ונאמנים בקורות שנותינו אלה!

“מה־שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה” – המצב המאשר של היהודים האלכסנדרונים, תשוקתם להתבולל עם היונים ואדיר כל חפצם לרכוש למו אהבתם במחיר כל סגולת לישראל; הדחיפה הנוראה לאחור מאת היונים אשר קנאו בם, ביהודים, בעשרם, בגדולתם ובחכמתם; התוצאות הנוראות מכל אלה ומסבות מתהפכות במעלות הרוח של היהודים והיונים – כל אלה נראה בימינו אלה במראה ולא בחידות. האשמות אשר טפל אפיון על היהודים אז, יטפלו שונאינו מנדינו עליהם עתה, התחבלות השונות אשר חבלו אנשי דמים אז להעיר ולעורר את ההמון להתקומם על היהודים, הן הנה התחבלות אשר נראה עתה, עד כי גם חלול הקדש על ידי אחד ממתי סודם למען התנפל והתגולל על היהודים, ראינו בימינו אלה בעינינו; אנשי דמים הפיחו קריה ועל פיהם היתה שומה לפתות את ההמון השפל המתמוגג בעני וחסר כל לדבר על לבו כי מקור עניו ומרודו הוא מקור ישראל – והנה שמה ושערורה, בז ומשסה בפרע פרעות בישראל, ואחריהן משובה נצחת בהפרע עם בנתקו מוסרות וילך מדחי אל דחי.

מי מאתנו לא ידע את פילון, המכנה ידידיה האלכסדרוני, חכם הרזים, אדיר ונאור, אשר עמל ויגע להראות טהרת תורתנו ולהוכיח צדקתה לעיני העמים; מי מאתנו לא ידע תמתו ואמונתו “בהשכלה”; מי מאתנו לא ידע את דבר מלאכותו לרומא ואחריתה! ואפיון הצר הצורר לישראל, קנאתו בחכמת פילון ואת מתי סודו חרשי משחית “אוהבי העם” ועצתו לקום על היהודים עוכרי הארץ! את אגריפוס הקרוב למלכות, ואת טיביריוס בן האלאַבאַרך אשר פנה ערף לעמו ולדתו וילך לבקש מנוח אשר ייטב לו!

– כל אשר קרה לאבות אות אמת הוא לבנים; מקרה אחד וחזון אחד הוא – ובנתים כאלפים שנה! כי כל זמן שלא שנה מצב ישראל לא ישנו קורותיו ואשר היה הוא שיהיה! –

והנה במשך השנים אחר גמרי העתקתי, יצאו עוד העתקות בשפת רוסיה. “בההשקפה העברית” נדפסו מהספור רק פרקים אחדים, והשנית הולכת ונדפסת כעת בס"ע “וואסחאד”, והנה המעתיק הרוסי בההשקפה העברית השמיט דברים וענין שלם בפרק הששי. הוא לא רצה להזכיר כי האיסים התאבלו על מות “חברם” יוחנן המטביל. ואנכי לא אדע אם רשות לנו להשמיט כדבר הזה ועוד דברים רבים שיסודתם ביחש האיסים אל ראשי מסבי הדת הנוצרית בראשיתה ונושאי דגלה אז, כי כקוראי הדורות עלינו לדעת תכונת הקורות וסבתם למען נבין ונשכיל את תולדתם.

יהל"ל


 

ראש דבר    🔗

מאת עורך הספר הכללי “כנסת ישראל

הספר הזה שאנו מביאים הפעם מנחה לחותמינו הוא סֵפֶר וסִפּוּר: ספר אשר תוכו רצוף פרשה שלמה מספר דברי הימים בימי דור אחד כביר התוצאות ורב העליליה לישראל ואדם; וסִפּוּר מְסַפֵּר לדור מחשבות בני האדם ותחבולותיהם ועלילות מצעדי בני הדור הראשון להולדת הדת החדשה אשר מיהודה יצא קוה בכל הארץ ותשים משטרה על גוי ואדם יחד ממזרח שמש ועד מערבה. כבמחזה נראה בהספור הזה צמיחת קרן האמונה אשר כסו הרים צלה, מוטות כנפיה הגיעו עד אפסי ארץ ותכס עין יעקב להפיל אור פני האם הזקנה, אשר כח עלומים לה, כח ההוד והנצח אשר לאמת ואמונה מן העולם ועד העולם. בהספר הזה נראה כבמחזה הסתערות הרוחות ומלחמת הדעות בין בני הדור ההוא, את כל שיחם והגיונם חזון לבם והגות רוח, באותה העת אשר כמעט שנתמלאה סאתה של רומא פטיש כל הארץ ושמש הצלחתה נטתה לערוב, אף כי עוד לא כשל כח לגיוניה ועוד רדו באף גוים וכל עמי התבל עוד תכו לרגליהם. אז מלאה כל הארץ חמס ומטה, וישח כבוד אדם וישפל רוח איש, רוח עז ונדיבה, רוח חן וחכמת חרשים. רוח חקר אלוה אשר לבש את חכמי יון ורומא – שני העמים – שהיו קרובים “לארחא דמהימנותא”. הרוח הזה חלף הלך לו ותחתיו בא רוח שקר בפי מורים מתעים ורועים אוילים – הסופיסתום – אשר השתחוו לאילי רומא ובעד אגורת כסף, וכהטרייטשקים וההרטמנים בזמננו התמכרו לעריצים ויהיו לכלי חפץ בידם, להעלות אבק סופרים בעיני העמים ולהעיר ולעורר קנאת עם וריב משפחות, ותהי אלכסנדריא של מצרים עיר החכמה מאז ומקדם בימים ההם את אשר היתה ברלין בזמן הזה, ממנה יצא חושב רעה על עם ישראל אפיון צורר היהודים בנכליו ותעתועתיו, גבר יהיר כאבי האנטיסימיטיזם בזמננו, דירינג הפילוסוף ההולל הקנאי והמכחש בה' ויהי באגודה אחת עם כהנים מורי שקר כשטעקער וסיעתו, כי כל המצירים לישראל בכל העתים ובכל הזמנים יעשו להם ראש אחד והשנאה הנצחת לנצח ישראל תקרב רחוקים ותקבץ ותחבר הקצוות, ובהאנח העמים תחת עול עריצים, ויד כח הזרוע בכל משלה עבר רוח טהור בארצות הגוים, רוח כביר מלא דעת ה' אשר משאתו יגורו אלים ומהדר כבודו רגזו וחלו כל ממלכות האליל. הרעיון הזה אשר היה לראשונה כפרץ נחל נובע מעם יהודה שטף ועבר גם בשדה צען; אך היהודים החכמים ההם האלכסנדרונים – אשר בכל החזיקם ביסודי דת מורשה התרחקו מעל היהדות הלאומית וההיסתורית, חשב וכי תמצא ידם לאחד וליחד את “אלהי אריסטו ואפלטון”, “אלהי ההקשה” עם “אלהי אברהם שאליו תכסופנה הנפשות” ורבים מהם דמו לפרוס סכת שלם על כל עמי התבל בהפשיטם מאת התורה הטהורה את לבושה הלאומי ופרצוף פני ישראל סבא וישאירו ממנה רק הרעיון שהוא יסוד ושרש היהדות לפי דעתם – יחוד השם והשארת הנפש, כן חשבו משכילי אלכסנדריא וטובי חכמיה – חשבו – וטעו, כי שמו כל מעינם רק בתעודת ישראל להיות לאור גוים ולא זכרו גם ברית־עם עד שנסחפו בזרם הברית החדשה ויאבדו מתוך קהל ישראל… האסיים שבאלכסנדריא כמקצת חבריהם בארץ יהודה בכל התרוממות נפשם והזדככות רוחם נסחפו אז בשטף הברית החדשה, אשר בצאתה מיהודה השליכה אדרתה מעליה, התרחקה ממקורה הראשון ותהי לתורת עמים רבים ושליחיה עברו ימים וירכשו להם נפשות רבות מעובדי פסל אשר עד העת ההיא התהללו באלילים; רק הפרושים אשר שמרו את היהדות בטהרתה במקום גדולה על אדמתה, להם נצפנו עתידות הלאום הישראלי ולהם אנחנו חיבים להודות כי לא נמחה זכר ישראל מקרב העמים. הם הכירו וידעו, כי רק בהוקירנו את זכרונותינו וחקי דת מורשה נוכל להכיר ולדעת את כבוד אלהי ישראל1 אשר חותמו אמת, שמו שלום ודגלו תורת חיים ואהבת חסד – אמנם האסיים כפילון ואפולוס היו הטובים והמעולים שבמשכילי הדור ההוא ובלבם ונפשם היו קרובים לאחיהם הפרושים שבארץ ישראל, אך גם נמצאו בעמנו אז בנים סוררים, אשר לטמיעה והתבוללות גברו בארץ, בנים אשר התכחשו לצור מחצבתם ויאמרו לא הוא, בנים אשר הלעיבו בתורת ה' ובתעודת הלאום הישראלי, ורבים מהם יצאו מקרבנו ויהיו ערינו, אלה הם הטיבערים האחים – הנפשעים אשר נראם היום לובשים מלבוש “ישראל חדש” למען כחש, אלה אשר בצרת עמו לא צר להם וישחקו על משבתו.

אלה הן הנפשות הפועלות והמתפעלות בהספור אשר כלו מלא מעשי אבות שנקרו ויאתיו והם סימן לבנים ודברי ימי הדור האחרון, ספר הנעתק מאת חכם ומליץ מטובי סופרינו אשר לבו לציון ונצח ישראל ולכל בהם חיי רוחו. הנה הוספנו עוד הפעם להביא לקוראינו מנחה חדשה וישנה, ספר המתאים לרוח “כנסת ישראל” ומגמת פניה, לחזון הלאום בהשכלה צרופה ובדרך אמונה ישרה.

תקותנו, כי קוראינו יחזיקו לנו טובה בעד מפעלנו זה ותערב עליהם מנחתנו זאת ותתקבל באהבה ורצון.

שאול פנחס ראבינאוויץ

ווארשא בחדש אדר התרמ"ח


 

א    🔗

ויהי בשנת 37 למספר העמים ובבית הועד, שבת תחכמני באלכסנדריא, קם שאון ורבה התנועה. בית הועד, הוא בית זבול מכון לשבת בני עליון ואנשי הרוח, ככלוב מלא עוף מלא הוא פלוסופים, משוררים, רבי מדע וחכמי תושיה מכל המפלגות והארצות אשר בו מצאו גם מעון גם מחיה. ובעת ההיא אשר ממנה נחל ספורנו, בשנה ההיא בחדש אדר היה הבית הזה מלא תשואות. וזה הדבר: אַפִּיוֹן המדקדק, גבר יהיר ומחרחר ריב, אשר לשמחת לבב כל חבריו עזב לפני שנה את בית הועד לבקש את ההצלחה במסעיו, בשוטו בארץ והתהלכו בה בתור אָמן מפליא לעשות, שב עתה. והוא, העשוי לבלי חת ולא ישוב מפני כל, בקש עוד הפעם לנסות כחו ועצם ידו להציב לו יד בין חברי בית הועד ונפשו נכספה מאד להתנשא לראש למו. והמשרה הכבודה הזאת תגמלהו לשלם לו את מרת רוחו, עצבו ורגזו אשר שבע במסעיו. אך אם אמנם כביר תמצא ידו להפיק זממו בהכבידו אכפו על חבריו בבית הועד לשים אותו אלוף לראשם, כאשר גם עד כה עלתה בידו לתת חתיתו עליהם ולאלצם לעשות חפצו, ובזרע עזו ובעצמת כשפיו נחל ינחל את הכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו, – אפס כי כל עוד אשר הקיסר טיבעריוס חי, שוא כל תוחלת אפיון להיות לראש בית הועד, כי המשרה הזאת תאשר רק על ידי הקיסר אשר יקים דבר הבחירה, והוא, הקיסר, הטיב להכיר את האדם המעלה הזה ולהעריכו כראוי. כי בהיות אפיון ברומא לערוך שמה את חזיונות הומיר, התבונן בו הקיסר ויחדור אל קרבו ויבינהו ויקרא לו בשם “צלצלי שמע” והשם הזה שמהו לאל, כי הדבר יצא מפי הקיסר ויעש לו כנפים בכל מרחבי רומא עד כי צרו צעדי אפיון בעיר הראשה וַיִבָּצֵר ממנו להשאר בקרבה, ותחת אשר במסעו אל העיר ההללה חזה לו פתח תקוה לגדולות ולנצורות, ראה עתה כי נהפכה לו לעמק עכור ולא יכירנו מקומו בה. אז, לפני שנה, בהתעתדו לעזוב את אלכסנדריא חש עתידות לו ובגאון וגבה התאמר בפני חבריו כי אם אך יציג רגלו בעיר המעטירה, ימשוך עליו עיני הקיסר עד כי ירבה לו מהר ומתן ויפצר בו ויחתור בכל עז להטותו לחפצו להיות למורה ליורש העצר אשר נתן על יד חירם, מי שהיה מפקח על אוצר הספרים והוא רע אפיון וחברו מאז. ועתה – תחת גאון שבר ובָשנה והנה הוא שבע חרפה ונכתם באות קלון שב לאלכסנדריא לאכול לחם חסד בבית הועד. אבל אפיון עשוי לבלי חת וכל חרפה לא תכריעהו. לא לחנם הגה ושגה בשירי הומיר, כי לקח לו לחותם תכנית את אחד מיצורי הומיר הדומה לו. רוח טהירסיטיס שבה ותחי בקרב אפיון.

כגדל חרפתו כן גדל רהבו וגאונו בשובו לאלכסנדריא וַיְשַׁו על נפשו הוד והדר בבואו אל בית הועד, כאלו היה שר צבא השב בעטרת תפארת נצחון. אבל גאונו וגבהותו גברו ועברו כל גבול, עד כי גם חברי בית הועד, אנשי שלום ומנוחה, נלאו נשוא ותקצר נפשם בו ותלונה חרישית התהלכה בקרב הנועדים אשר גדלה ותהי לגערה. בראש מתקוממיו ומריביו נצב הסופֿיסט אפולוניוס אשר עשה לו שם בספר המלים אשר חבר לשירי הומיר וימאן הכנע מפני אפיון הנעור והריק ויבקש תאנה להשליך שקוצים עליו ולהבזותו, וקרוב אליו הדבר מאד באשר ידע היטב את כל אשר קרה את אפיון ברומא. ויהי בעת האכל ואפיון, כמשפטו תמיד, הפריז להתהלל בכל הכבוד והיקר אשר נחל בקרית מלך רב וימצא אפולוניוס את התאנה אשר הוא מבקש ויאמר:

– גם אלי דבר יגנב על אדות עטרת תפארתך אשר נחלת לך, אפיון יקירי! אין זאת כי אם פלאות וגדולות הראית אחרי אשר הקיסר הנבון טיבעריוס עטרך בשם הכבוד “צלצלי־שמע”. הידעתם – פנה אל חבריו בלעגי שפה – הידעתם פשר שם תאר גדול ונכבד כזה?

ואפיון שמע וישא בשרו בשניו עד שפך דם.

– הגידה נא לי שאהבה נפשי – אמר המשורר והמדקדק טיפון, והוא מתחרה באפיון בהיותו בעל אומנתו ועתה דברי אפולוניוס הרהיבו עז בנפשו – הגידה נא לי, מדוע זה תצפין חכמתך אתך ותסתיר אורך? אם קטנה בעיניך רומא ונקלה היא ואיננה שוה להתענג על זיו כבוד אורך הגדול, אולם פה באלכסנדריא, למצער פה, בבית הועד בסוד חבריך ובני גילך, הופע נא נהרה, נסה עלינו אור פניך והאצילה עלינו מהודך. הן אמר יאמרו כי ברומא הגדת כי הומיר נראה אליך בחזון ויגלה לך את שם העיר האחת משבע הערים אשר בה נולד. אם באמת פיהו את פיך דבר למה זה תכחד אמרי קדוש לבלתי הודיע בקהל רב? למה זה תכבוש דבריך ועמך ימות סודך?

– את הסוד הזה לא יוכל לגלות – אמר רב המדעים דידמוס – האין זאת? אפיון יקירי! הן לפי המסופר הוספת להגיד ברומא כי הומיר גלה לך סודו בתנאי כי יהיה כמוס עמך ולא ישמע על פיך, ועלינו איפוא רק לחכות עד בא עת רצון מלפני הומיר להגלות גם אלינו.

– אבל, אפיון ידידי – ענה חלקו בוטיוס – הן טרם ספרת לנו עד כמה העתירו עליך דבריהם כל גדולי רומא וידריכוך מנוחה בשאלתם ובקשתם להקדיש לשמם את ספריך למען ינון שמם עד בלי ירח, כי לפי דברי כתבי העת ברומא נתת אמונה בלב רוזני רומא ואציליה כי האיש אשר לשמו תקדיש ספרך בן אל־מות הוא.

לו היה איש אחר תחת אפיון כי אז היה ממהר לנוס מנוסת חרפה מבלי הכיל את החצים השנונים אשר ירו אליו מכל עבר ופנה, אבל אפיון עשוי לבלי חת ולא ידע בשת ויכבוש חמתו ויאמר:

– פתגם קדמוני הוא: אין נביא רצוי בעיר מולדתו ויהי גורלי בזה כגורל כל אנשי השם אשר מעולם. ורק אמץ לבי אשר יגדל בקרבי כגדל נפשי וכרב לפרי פעולתי ותושיה אשר עשו ידי, רק אמץ לבי זה יעמד לי לבלי אשית לב אל קנאתכם בי. אולם למען שים קנצי למלין, להסב פני שיחתנו לענין יותר נכבד – הוסיף בראותו אותות לעג ובוז בפני חבריו – אשאלכם והגידו לי, הטרם נסיתם לחשוב מחשבות בדבר בחירת יושב בראש למלאות מקום חירם אשר נפקד?

– רבות חשבנו בדבר, התבוננו ונועצנו יחדו – אמר אפוליניוס – וכלנו כאיש אחד החלטנו, עד כי גם איש סודך דימיטריוס לא נעדר, לבחור לראש באדם המעלה ונזיר אחיו, אשר אם אך יואל לקחת המשרה הזאת על שכמו, היה יהיה לצבי ולכבוד לבית הועד.

– מה המעשה הזה אשר עשיתם? – שאג אפיון – איכה זה מהרתם ותחלטו ענין גדול ונכבד כזה מבלי שאול גם את פי?

–אַל נא, אפיון יקירי! – ענה אפולוניוס בלעג שנון – הידוע נדע כי שוב תשוב לכבד מקום רגלינו באלכסנדריא? אמר אמרנו כי הקיסר יעצרך עמו להיות למורה ליורש העצר.

– לזאת אסלח כי בשגגה היא – אמר אפיון וינח מזעפו – אמנם רבות נלחמתי בנפשי לעמוד במסה לבלי יקחו לבי העז והתפארת, ההוד והגדולה הנכון לי בחצרות קיסר רם ונשא, אך שריתי גם יכלתי ואהבתי לחכמה נצחה. האם לא כן הוא, אחי ורעי? – הוסיף בצחוק־חן – אקוה כי תדעו להוקיר את אהבתי לכם ולחכמה, אשר כל חפצי לא ישוו בה. אך הואילו נא והגידו לי, מי הוא המאשר אשר אותו נשאתם לכם לראש?

הפילוסוף הגדול פילון. – קראו קולות למאות.

לו נשכו נחש לא התפלץ כה אפיון כמו לשמע שם פילון, כי התחלחל ויתר ממקומו וכל עצמותיו רחפו. בכל עז נפשו ובכל רוחו הקשה שנא אפיון את פילון. משטמת מות שטם את הפלוסוף הבודד ונזיר אישים ואשר בכל זאת חכמתו בחוץ תרון ושמו נודע למשגב, ולא כן הוא, אפיון, אשר למרות כל תחבלותיו להשגיא פעלו ולמרות כל עמלו שהוא עמל כי ישיחו בו בשער בת רבים, כסה בחשך ופעלו מאפע. תכלית שנאה שנא אפיון את פילון היהודי, על כי נבזה הוא, אפיון, בעיני היהודי הזה ולא חשב אותו לפתוח שפתיו עמו או להתוכח עמו מעודו. איבת עולם אָיב אפיון את פילון היהודי באשר הוא יהודי ורוחו היתה לרוח החיה בחכמת יונית לחדש נעוריה ולהראות פעלה והדרה על כל פלוסופי דורו, עד כי השתאו מבלי דעת מה הדמות יערכו לה ואי זה שם אשר יקראו לה: אם, חכמת פילון – האפלטוני, או חכמת אפלטון – הפילוני. ולא כן אפיון, אשר בכל עמלו וחריצותו נבצרה מאתו לנכר אותותיו אשר ענו כחשו בפניו כי איננו יוני ואשר זאת שמתהו מטרה לחצי לעג חבריו המתימרים בכבוד תולדתם היונית והם זרות בו התבוננו ויראוהו כאיש מצרי במסוה יוני. וזה כבר גדלה שנאתו לפילון אשר עלתה ותגדל במדה אשר הוסיף אפיון לחוש כי מאפס נחשב הוא לעמתו, ובשמעו עתה, כי את זעום נפשו בחרו חבריו לראש לתתו עליון בבית הועד, בערה חמתו בו עד להשחית ועברתו עברה כל גבול עד כי העתיקה ממנו מלין. והוא נצב איום ומלא זועה, כל בדי עורו התעַותו, אגרופיו התלכדו ועיניו התהפכו בחריהן כמו תפרוצנה לצאת, ורק ברב כח התאפק וימצא און בנפשו לקרוא בקול:

– ממזרים! ממזרים הנכם אחרי אשר הרימותם איש יהודי לראש בית הועד ותעטו חרפת עולם על שבת תחכמני אשר מלא כל הארץ כבודו.

דברי רגז אלה הקימו שאון בבית הועד וירגיזו לבות הנאספים, איש אל רעהו יתמהו ופני להבים פניהם ורבים התעוררו והתגעשו בסערת חמה, והנה הזקן שבחבורה, עפֿרוניר, איש שיבה בן מאה שנה, והוא מורה אפיון, התנשא ממקומו ויתן אות לחשות. עד כה ישב תפוש בשרעפיו, מבלי התערב בשיחות החברים, כמו לא נגעו אל לבו, ורק דברי אפיון האחרונים הרעישו את נפשו מאד, עד כי לא עצר כח לדבר דבר ושארית כח חגר להקים סערת נפשו לדממה. וכשך הסער בין החברים והָשלך הס, פנה הזקן אל תלמידו ויאמר:

– בוז לך, לעג לך, אפיון! כי נועזת לחלל מקדש החכמה הזה בנאצותיך ודברי תהפוכותיך ותכס קיקלון על שיבת מורך. לו מראשית כזאת ידעתי, אז לפני שלשים שנה, בעוד בקדש חזיתיך ותקוה טובה נתת בלבי, לו יכלתי אז לראות משחתך עתה, כי אז, חי אלהים, גרש גרשתיך מעל פני אל חבר מרעים, אל הדיגים הפוחזים, מאשר לשים עליך מהודי ולחלל יפעתי בך.

והזקן עצר במלין לשאוף רוח מעט ויוסף: – מה זה ישיאך זדונך ורוע לבבך כי בדברך על אדות האדם הגדול פילון תורה בלשונך דבר מר להזכיר כי יהודי הוא? מה לך, מה לחברי הועד לדעת מה היא האמונה אשר תרגיע לבב איש ואיש מהם? ומה להאמונה או להגזע ולחקר חכמה או לחרשת וטוב טעם? ואשר ישיאך לבך לרומם תחת לשונך את התולדה היונית אשר בה תתגאה – האם יוני הנך מלדה ומבטן? ערכה נא התיצבה יחד עם פילון הנבזה בעיניך בשם “יהודי” וראית כי לעמתך היה יהיה הוא כיוני מלדה ומבטן ומהריון.

דברי הישיש הנכבד אשר הצהילו פני כל החברים, עוררו את אפיון ובינתו שבה אליו ורק עתה ראה ויבן עד כמה שִׁחת לו ויחבל מעשיו בפרצו גבול לדבר כאחד הנבלים ויחתֹר לתקן מעֻוָת ויאמר בצחוק־חנף:

– אתה, עפרוניר, לא בנת לרעי. לא על היהודי פילון סמכה חמתי, כי אם על פילון הגא מאד וגבר יהיר אשר בשאט נפשו יוקר רגלו מבית הועד זה כבר ובגבה אפו ימאן להמנות במספר חבריו, האומר בלבו: אני ואפסי עוד, והוא בחזון שוא ומקסם כזב אשר בדה בדת משה אומר לברוא פלוסופיה חדשה ולהעמיסנה על כל יושבי תבל, ועל כן אחשב לחרפה להושיב שוגה ומתעה כזה בראש הועד הנבזה בעיניו.

– אנכי בנתי לרעך – השיב עפֿרוניר – מעלות רוחך אני ידעתי ואבינה סודותיך. אבל אתה, אפיון, קטנת מהבין לפילון, כי לו חכמת והשכלת דרכיו, כי עתה לא היית את אשר הנך כאשר נגלית היום לפנינו. ואנכי אגדך כי חרפה היא לבית הועד אם פילון השוכן בקרבתו לא יהיה לו לראש. ואתה דע לך כי שם אפיון יכסה במשאון וישָׁכח עת יחלו להעלות שם פילון מחביון אוצר הספרים וגנזי למודים, כי זה פילון האיש לא רק מרום ונשא ביתרון הכשר דעת כי אם גם מאור ושמש באור חדש ותקופתו על קצות השמים החדשים אשר הוא בורא לעולם המדע והחכמה לשים משטרו לדור אחרון ותורה מאתו תצא להיות לאור גוים. הלא תראה כי גם עתה נפוצו תלמידיו לארבע רוחות השמים ויזרעו זרע לברכה אשר יתן פריו בעתו. אפס כי כהו עיניך מראות כל אלה ושׂנאתך אליו תכך בסנורים.

ויהי טרם כלה הזקן לדבר והדלת נפתחה ועלם אחד בא הביתה וכל הנאספים הביטו אליו ונהרו. העלם הזה הוא אפולוס בן פילון אשר בו נדברו היושבים. כבן עשרים שנה הוא העלם, יפה תאר וטוב ראי מאד, עיניו המפיקות הגות נפש, ענוה צדק ותמת לב הסבו אליו את כל רואיו. עוד באביב ימי עלומיו משך אליו לב בחירי בית הועד בתבונתו המהירה והשנונה ונעם מדברו, ברחב לבו ותושיה לרב מעל לגבול שנותיו וביתרון הכשר רוח השירה אשר נחה עליו ויתהלכו עמו כרעים וכאחים, כמו עם אנוש כערכם, אף כי כאביו כמהו לא התחשב על גרי הבית הזה. כבואו קרא לשלום אל כל אחד ואחד מהמסבים אשר שמחו לקראתו וישתחו ביראת הכבוד אל עפרוניר ויאמר:

– עפרוניר אלופי! הנני בא בשם אבי, אשר לדאבון לבו, לא תתנהו מחלתו לבוא בנפשו להביע לך ולחבריך הנכבדים את דבריו אלה: הכבוד הגדול אשר עטרוהו בו הועד הנודע למשגב, הרעיש נפשו מאד ותעלזנה כליותיו בהוד והדר אשר שוה עליו סוד חכמים ונבונים. ומה יגדל איפוא דאבון לבו כי בסבת ענינים אחדים הנוגעים עד נפש בני אמונתו, עליו לסגת אחור מן הכבוד הזה.

וכל שומעי דבריו נבהלו ויחרישו בתמהון ושממון, ושני הרֵעים, אפיון ודימיטריוס הביטו איש אל רעהו ועל פניהם אות העז והנצח.

הנה הראיתם לדעת! – קרא דימיטריוס בעליצת נקם – והדבר הזה יאלפכם! הגידו נא איפוא האם לא צדק אפיון בהעידו בכם על גדל לבב היהודי ורום עיניו? וכל זה – הוסיף דימיטריוס – בגלל אשר היוני יכיר את היהודי לאנוש כערכו ועוד ירכיבהו לראשו!

ועפרוניר אשר עודנו עיף ויגע בהריקו שארית כחו לענות את אפיון ואשר דברי אפולוס הוסיפו להכאות לבו ולהכותו בשממון, החריש רגעים אחדים בהביטו אל אפולוס בעצב ותמהון, ואחרי כן שאל:

– מה זאת? האם נכונה שמעו אזני? האמנם יבעט אביך בהכבוד אשר חלק לו הועד?

– כן הוא – ענה אפולוס בעצבון – כי נאלץ הוא…

– נאלץ הנהו? – שאל הזקן – נאלץ? ומה הדבר אשר יאלצנו?

הטרם תדע – אמר אפולוס – כי המון עם היונים אשר באלכסנדריא החל לקצות בישראל ורעה נגד פני היהודים? כי קנא יקנא המון אלכסנדריא בזר תפארה אשר נחלו למו גויי סוריא הפרועים והאכזרים אשר טעמו מחכמת יונית ככלב המלקק מן הים ויעשו ביהודים הרג ואבדן. המון העם באלכסנדריא, הפועלים העצלים, יביעו ידברו ככל אשר שמו בפיהם דוברי הות, חכמים להרע אשר רשו ורעבו ומכַּתבי עמל, ואומרים אמור כי היהודים יושבי רבע העיר “דלתא” גרו בחרמם כל משלח יד וכל מקנה וקנין ושפע ימים יינקו ויבלעו אל קרבם כל העשר והרכוש הבא אל אלכסנדריא מקצות הארץ, בעוד אשר היונים האמללים אשר על פי גאון תולדתם ויקרת גזעם, עליהם להיות אדונים ליהודים נמבזים, יכבלו מצוק וכפן ואכף עליהם פיהם להתמכר לעקר לעבוד את היהודים. תלונות ותאונות כאלה אשר יפוצו חרשי משחית בקרב ההמון תרעישנה נפשות ותלהיבנה לבבות והיה רק זועה ולכל בני ישראל צופה אסון. דודי האַלאַברך,2 אלכסנדר אשר בתבונתו ובישר דרכו עלתה בידו עד כה לקרב לבבות ולחזק את השלום בין שני הלאומים, כשל כחו עתה ויבצר ממנו מזמה לשכך כעס וחמה ולהקים לדממה סערה לבלי תפרץ גבול, ובחפץ נפשו וגם כי חזקו עליו דברי אחינו, פנה אל אבי להיות לו לעזר במועצות ודעת בעת הרעה הזאת. בשגם רואה הוא כי נחוץ יהיה לחלות ולחנן פני הקיסר להיות לנו למגן ולמחסה ולמלאַכות כזאת אין איש אשר יסכון מבלעדי אבי. בלב דוי ונפש דאבת ינזר עתה אבי ממחמדי נפשו – בנות השיר ויטוש את ידידת נפשו – החכמה בת אלהיו. ביום מהומה ומבוכה, לרעש מלחמה ותרועת נשק ידמו בני אלהים ושחו בנות השיר! ואיש אשר נטל עליו לצאת המערכה ולאסור את נפשו בקשרי מלחמה איומה לעצור בעד משובה נצחת, שטף אף ואכזריות חמה, היסכון, היתכן לו לעמוד בראש שבת תחכמני נוה הצדק והשלום? איש אשר יתאמר לשית ידו על שני הפכים לא יצלח להועיל אף מעט מזער, ועל כן נאלץ הוא, פילון אבי, להשיב את פני חברי הועד ולהמנע מהכבוד הגדול אשר חלקו לו.

– אביך הוא ישר באדם – אמר עפרוניר – ויאחז דרכו כאשר יאתה לפילון, והנה – הוסיף אחרי חשבו מחשבות – אין כל דבר אשר יאיץ בנו להחיש למלאות מקום יושב בראש. והדבר אשר עלינו למהר לעשותו, כאשר כן תדרש חובתנו, הוא, כי אנחנו שוכני בית הועד יצא נצא לעזרת פילון בכל אשר בידנו ובכחנו, למען אשר העיר ההללה, אלכסנדריא, אשר כפתגם החוזה ענני האיסי היא “אור גוים”, עיר אוצר כל חמדת המדע והתבונה, לא תהפך לעיר מאפליה, לעיר ההרס, ולמען אשר השכלתה המרבה מימות עולם ושנות קדם לא תעל בתהו. ועל כן, אחי ורעי! כאיש אחד חברים נעזור נא בעצה ובמעשה להלחם עם הרוח הזרה, רוח עריצים, רוח משחית ואי־סבלנות, אשר זה שנות מספר מצאה לה נתיבות עירנו ותצרור בכנפיה איבת אֻמות שונות, אשה אל אחותה לצרור, ולהטיל סער בין אמונות שונות. נטיף נא בראש המיות ואצל כל פנה לאהבה ולאחוה, נקרע את המסכה מעל פני המתעים את העם בפחזותם, החכמים להרע וחכמת מה להם, הדוברים הות נפשם ועושים במחשך מעשיהם, לגרות עם בעם ולשלח מדנים בין אחים ואשר בזה יעוררו מתחתיות שאול מלחמה עזה ואיומה, הרעה מכל רעות בני האדם, עלינו לגלות שוליהם על פניהם לערות קלונם וליסרם כדי רשעתם. ובכן איפוא – הבה, אחי!

ויהי בקום עפרוניר לעזוב את חדר ההיכל והנה רץ ממהר בא ויושט אליו גליון חתום. ויפתחהו ויקראהו ויפן אל חבריו ויאמר:

– הקיסר טיבעריוס מת וקאיוס עלה על כס המלוכה.

בדממה ושקט שמעו החברים את דבר הבשרה הסוערה ומבלי דבר דבר עזבו עם עפרוניר את חדר מושבם וישארו בו רק שני אנשים: אפיון ודימיטריוס.

– ומה השמועה הזאת בעיניך? – שאל אפיון בעליצות נפשו. –

– לא נופלת היא בערכה מן השמועה על דבר פילון אשר יעזוב את בית הועד, ולתכלית חפצנו טובה השמועה הראשונה אולי פי שנים מן השניה.

– כן, כן. – השיב אפיון – והזרע אשר הפצנו בעם מהר לעשות פרי – עצתי קמה!

– ומה העצה אשר יעץ לבך, אפיון ידידי?

– התשית ידך עמי לבצע מזמתי?

– אם על ידה נכריע את הפלוסוף היהודי ואנחנו ננחל לנו מקום בראש בבית הועד, הנני נותן לך את ידי עם לבי ונפשי.

– אם כן איפוא – לכה עמדי ודעת לנפשך ינעם את מזמתי הטובה והנאמנה, אשר עד מהרה חבלתיה וככה על נקלה תוכל לצאת לפעלה.

ושני הרעים הנכבדים אזלו למו שלובי זרוע ויעמיקו בסתרי הפרדס, אשר לבית הועד וירחיקו בנתיבותיו העקלקלות, הנשכחות מני רגל.


 

ב    🔗

במגרש אלכסנדריא, בין העיר ובין יאור מוריאָט המשתפך אל הים, שם על כר נרחב אשר חרש מצל יקיפהו, מתנוסס נוה שאנן כסמל הפרישות וסגלת הבדידות. אויר המקום נעים לנפש ומרפא לעצם כריח שדה אשר ברכו ה'. הרוח העולה מעל פני היאור ורוח צח המרחף מעל פני הים יתערבו ויתלכדו יחד לפחת רוח חיים באף שוכני הנוה הזה לשובב נפש ולהחליץ עצמות. בנוה טוב זה, נוה הצדק והשלום, הרחק מאדם העיר, יגור פילון עם אשתו ובנו יחידו אפולוס. לעתים יפריעו את הדממה השררת במעון זה אורחים שונים הבאים לפעמים מן העיר ולעתים קרובות מאד באים הלום אורחים נשואי פנים ומכבדים עד מאד, והם השוכנים סביבות היאור. נתיב צר אשר אלונים עבתים סוככים עליו בענפיהם משני עבריו, ישתרע מן היאור אל גנת הביתן אשר לנאות פילון, אשר דלתותיו פתוחות תמיד להשכנים הקרובים. אך מי המה האורחים אשר בני הבית יחרדו אליהם לקדם פניהם בכבוד ויצהלו לבאם? הם המה אנשי לב אשר כפילון כמהם יעמלו להשכיל ולהטיב לקרוב ולרחוק ולהועיל לכל אדם באשר הוא אדם. הם המה חכמי יהודים אשר ביתרון הכשר דעתם ובכל חם לב רגש אשר בקרבם יטיפו לשלום ולאהבה, כאשר כן תורם אמונתם הטהורה והפלוסופיה אהובת נפשם וכל ישעם וכל חפצם ומגמת פניהם לסל מסִלות בחיים אל האהבה והאחוה, למען הביא אל בני האדם את כל הטוב אשר חזו חוזי עליון, הנביאים העברים, לעת קץ, לימות מלכות המשיח. – הנה המה האיסים אשר במספר רב יתגוררו סביבות היאור מוריאָט.

ובעת ההיא כבר נוסדה ותחזק אגודת האיסים ויפוצו מעינותיה חוצה ורחבה ונסבה תורתה לקצות ארץ. וגם בין היהודים אשר בירושלים רבו חברי האגודה. ועל היהודים ההם פעלה תורת האיסים פעולה נמרצה וחזקה, אשר עוררה את התנועה לחולל ולהוליד את הנוצרית. אם נקרא את ספרי פילון וספרי יוסף הכהן על דבר האיסים בטרם היות הנוצרית, הנה נערכם ונראם באמת בתור הנוצרים הראשונים ואז נבין מדוע זה ואיככה צעדה הנוצרית בראשית דרכה צעדי ענק ואך נגלתה והנה פשטה בכל הארץ – האיסים פלסו נתיב לה ויעמידוה במרחב!

יוסף הכהן בספרו ידבר בארכה וברחבה על אדות האיסים, ואנחנו נביא ממנו אך דברים אחדים המתארים תכונת האגודה הזאת: האיסים ימאסו בעשר וכיס אחד להם וחלק כחלק יחלקו ביניהם את כל אשר להם ולא ימצא בקרבם איש אשר יעשר או ידל מרעהו, כי חק שמו למו אשר כל הנספח לחברתם יתן כל אשר לו לאוצר החבורה. ועל כן אין ביניהם לא עניים ולא עשירים ורכוש כל אחד הוא קנין החברה כלה. מושבם איננו בעיר אחת, כי מפזרים ומפרדים המה בערים רבות, בכל תפוצות ישראל, והיה כבוא אליהם אחד מבני בריתם משפט אחד לו עם כל בני האגודה וכל מחסורו עליהם אף אם מעודם לא ראתהו עינם ולא ידעוהו והיו לו כאחים מלדה ומבטן. ועל כן בצאתם לדרכם לא יצטידו ולא יקחו אתם כל מאומה בלתי אם נשק להיות למגן ומחסה משודדים עלי דרך. בכל עיר ועיר ימָצא בן ברית אשר עליו לכלכל צרכי הנוסעים בלחם ובגדים ובכל הדברים הדרושים לחפצם. הם אינם עושים ביניהם מקח וממכר, כי אם כל אחד יתן לרעהו את אשר יחסר לו וכן יקח מאתו את הדרוש לו, אבל לא בתור גמול ושלם.

ופה, במשכנות מבטחים סביבות היאור מוריאָט רבה התכונה ברב ענין וחפץ, כי פה מושב בחירי האיסים המצוינים ביתרון חכמה ודעת ומפיהם תצא תורה ואורה לכל המחזיקים בבריתם. ויהי המקום הזה למקור מים חיים להשקות כל צמא לדבר ה' ולתל שכל פיות פונים אליו לבקש חכמה ולמצוא דעת. מן המקום הזה, בקרבת העיר אלכסנדריא, המלאה חכמים וסופרים ובצל חכמת פילון אשר אָצל מהודו על האגודה היקרה לו, מן המקום הזה נפוצה תורת אמת, תורת משה נאמנה וברה, מזקקה ומצרפה בכור הפלוסופיא היונית להטהר מכל טיח תפל וספחת. והתורה הטהורה נפוצה ותנשא לארבע רוחות השמים ותקח נפשות ותחולל נפלאות. דבק טוב וקשר אמיץ היה בין האיסים אשר במצרים ובין האיסים אשר בארץ כנען וכקשר הזה היה גם בין הראשונים ובין פילון אשר בשום לב העמיק להתבונן אל מפעלות האגודה, אשר לאט לאט אבל בחריצות כפים ובלי מחשך תעבוד עבודתה ויחזקנה ויתמכנה בכל כחו בראותו אחרית ותקוה טוב כי חפץ ה' בידו יצלח ונסתם הגי הגדול אשר בין אמונת העברים לאמונת האלילים והיתה מסלה לאלהי האמת. – – ראש האיסים אשר בארץ מצרים היה אז אָניאַס, ישיש בן תשעים שנה, אוהב דבק לפילון וגם קרוב לו האיש. והוא נכבד מאד על פני כל חבריו בחכמתו הרבה וכפלים לו לתושיה ובמעלות רוחו ודרכי חייו בקדושה ובטהרה, בנזירות ופרישות יתרה, עד כי אמרו עליו כי רוח נבואה נוססה בו להגיד מראשית אחרית ואתיות לאחור. ומנה אחת אפים היתה לאניאס בחנוך אפולוס, אשר יום יום בלה עת רבה במעון הישיש ראש האיסים. ואפולוס אהב את הישיש כנפשו וינעם לו לשבת בחברתו כאשר נעים היה לו לשבת בחברת אביו. אכן עוד דבר אחד נתן את חן המעון הזה אשר סביבות יאור מוריאט בעיני הצעיר לצודד לבו ונפשו, כי מרגלית טובה ספונה וטמונה בחביון המעון ההוא, והיא – דאריס, עלמה בת שבע עשרה שנה אשר לקחה אניאס לו לבת. והיא חכמת לב ויפה עד מאד. כעז רוחה כן תמת לבה וגדל נפשה כנעם רגשותיה. תעפות רעיונותיה ויפעת חושיה, מעלות רוחה וענות נפשה בד בבד תשאנה. בנוה הצדק, נוה שאנן, בין ברי לבב וחכמים נאמנים אשר שמו לבם אליה וכל מעינם בה לשכלל את נפשה ולכלול את תכונותיה, לשמרה מכל סלף ומדחה, לנצור חם לבה מאש זרה ואת תמת נפשה מרגז ונדודים – גדלה הנערה כצמח אדני ותעל כפורחת בגו ובנפש. והילדה הנעימה הברוכה במתנות אלהים מלדה ומבטן, באה בעדי עדים ותהי לעלמה כלילת יפי וחן לחמדת לב כל רואיה, ונעימות ידידות אפולוס איש הרוח מלא חכמה וכליל יפי הוסיפו לוית חן לנפשה. תולדתה מעלפת בתעלומה. אניאס האיסי היה מבעלי האגודה אשר אשה עצורה למו, למען יוכלו להקדיש כל כחם להשכיל ולהטיב לבני אדם, אבל בכל חפץ נפש אספו אליהם ילדי אחרים. ויהי היום ואחד מבני האגודה בשובו ממסעיו מנאות מצרים, הביא ילדה אחת בת שנתים, והישיש לקח את הילדה וישכיבנה על מטתו וילבישנה בגדי בד חדשים ונקיים ואז התבונן כי אל גוית הילדה קשורה מגלה עפה כתובה על ניר פאפירוס. בקראו את המגלה נגרו עיניו דמעות ומן היום ההוא היה לאב להילדה ויאהבנה בכל חם נפשו ולהט רגשותיו ומכל משמר ישמור את סוד תולדתה לבלתי גלות לאיש ורק לרעו הנאמן פילון בשוחחו עמו בסוד שיח גלה רמזים אחדים מן הסוד הכמוס עמו. וכן גדלו אפולוס ודאריס יחד ויתרעעו ויאהבו זה את זה ויהיו כתאמי צביה להמלאות זה מזה ויאמינו כי גורלם זה נכון לפניהם עד העולם ואניאס הביט בעליצות נפש אל הצמד הנעים הזה אשר היה לו למשיב נפש ולנחם שיבתו.

וביום הזה נבקה רוח דאריס ויסער לבה מאד, כי עבר מועד הצהרים ואפולוס עדנה לא בא. וזה דרכו לבוא אל אהל אניאס בבקר בבקר, – מה יום מיומים? ומה הדבר אשר קרהו? – היום רפה לערוב, צללי ערב כבר נטיו וידיד לבה אשר כלו עיניה ביחלה אליו איננו. ביגון קודר התעטפה נפש דאריס ומצרי שאול מצאוה עד כי צר לה המקום בחדרה ולרגעים מהרה לצאת אל המסלה העולה ביתה פילון – אך לשוא! רוחה יחפש ועיניה משוטטות ועקבות אפולוס לא נודעו. ואניאס מבין ומביט צרת נפש בתו ומבוכת רוחה ויקראנה אליו החדרה ויאמר:

– מדוע יסער כה לבך, בתי? העל כי ידיד לבנו אפולוס אחר לבוא היום במקרה או כי עניניו עצרוהו מבא?

– לו כן היה! ענתה דאריס במר רוחה – לו רק לא קרהו רע.

– למה זה תנבאי רע ולב רגז לך? לא טוב הדבר, בתי! הלא ידעת כי פילון ידידנו החלה מעט וזה הדבר אשר עצר בעד אפולוס מבא אלינו היום. אבל הגידי נא לי בתי, האמנם כה גדלה אהבתך אל אפולוס עד כי בהפרדו ממך כמעט קט תלכי קודר ונפשך עליך תשוח? אמנם, – הוסיף בהמתיקו דבריו – ידוע אדע כי אוהבת הנך לאפולוס, כי מי ידעהו ולא יאהבהו? גם אנכי אהב אהבנו כבן יקיר לי פרי בטני, ובלי כל תפונה גם את תאהביהו כאח.

– נפלאתה אהבתי לו, נפלאה ונשגבה באין די מלין בפי להביע כמו! – השיבה דאריס בדממה וקול ותלחץ את ידי אביה אל שפתיה ותרטיבן בדמעותיה.

– אבל אם חזק לבך להכיל אהבה עזה כמות, עליך לאמץ כח לשאת גם את הפרידה ולעת רעה אולי גם ליאש לבך ממנה.

– הפרידה! ליאש לבי! – איום ונורא משמע (!) – התיפחה העלמה ותפרש בידיה. –

– בתי היקרה! – דבר הישיש במתק שפתיו – הרגעי נא. הן לא עלה על לבי כי עליך להפרד מאהובך, לא זמותי כי עליך ליאש לבך ממנו. אנכי רק חפצתי לעוררך ולהזכירך, כי אשר האדם איננו איתן ולא לעולם חסן, כי מקרים מאליפים יכולים לשדד רבצו ויקוט כסלו. כי באשר לא ידע האדם את עתו אל יתהלל ביום מחר. וביום טובה בהיותנו בטוב עלינו לזכור כי אָשרנו להבל דמה ובמלאת ספקנו אולי חסר יבואנו. ואם את הדבר הזה נשמור בלבנו רק אז נמצא עז לנו לכונן אשורנו במערכות החיים בהבין לבנו אל חליפות וצבא עמהם. הכוני והכיני לבך בתי להסכין עם הרעיון כי אולי יאלץ אפולוס לעשות דרכו בים או כי עבודתו אשר יתמכר אליה לעבוד בצרכי הכלל תשחרהו להפרד מאתך לימים ושנים…

– שא נא אבי – שסעה דאריס את דבריו – הן היום הזה, כפי אשר אזכרה, הוא הראשון אשר קרני לבלי ראות את ידיד לבנו, ועד כה לא ידעתי כי נפשי קשורה בנפשו בקשר אמיץ כזה. ועתה אתאמץ לעמוד במסה ובתך לא תאדיב עוד את נפשך.

– לזאת ישמח לבי, בתי. אם כה תעשי והיית ראויה לבחירך אשר לו יאתה רעיה כבירת כח לב, כי אפולוס אהובך לא ישָׁרך דרכו בחיים ולא ישב בחבוק ידים, כי אש קדש תוקד בקרבו ועוד מעט והיתה לאש פלדות ושלהבת יה להאיר לארץ ולדרים עליה לגהות מזור מבני האדם ולחבש לעצבותם. וכבר תחז עיני כי ישוט בארץ לארכה ולרחבה לבשר צדק בקהל רב, מפיו לפידים יהלכון ועל שפתיו אש דת בנשאו מדברותיו הנמרצות, אמרות טהורות אמרות ה' ויטיף לקחו הטוב, תורת אלהי האמת אשר מסר לנו אדונינו משה, בכל עצם טהרה, ועל כל מדרך כף רגלו יזרע זרע השלום והאהבה, לטעת נטעי נעמנים בלב בני האדם – והנה המונים המונים המתהללים באלילים, ידדון ידדון והזניחו את עצביהם ופערו פה למלקוש אמריו ונפת צוף שפתיו, ובאו כלם בברית יחד והיה להם לאב ולמורה. עמים ולאמים יתנגשו ונאספו לדגלו והוא יוציא עם עור, יקרא לשבויי הסכלות דרור ולאסורי הבלי שוא פקח־קוח והביא את כל אֶחיו מנחה לה'!

בדבר הישיש הנכבד התנשא ממקומו וקומתו הכפופה מרב שנים נזקפה ותתעודד לפי דברו. פניו, אשר קוצות שלג וזקן יורד על מדותיו כרצי כסף מסגרת למו, נהרו בעז והדר וקרנים למו כפני החמה. והוא נשען על כתף דאריס אשר בשום לב תקשיב ותשמע אמריו, וידמה לנביא אלהים עת תחדור בת עינו במשכיות העתיד וחביון תעלמות לחשוף מצפונים. ויהי כאשר כלה לדבר עצם את עיניו הנשואות שמימה וישמט אל כסאו על הכר תפוש ברב שרעפיו ודאריס התנפלה לרגליו. ברגעים אחדים שנתה עד מאד. פניה אשר זה מעט קבצו פארור מיגון ואנחה אורו לרגעים מדי דבר הישיש דבריו המעטים והנמרצים ויצהלו בעז וחדוה. נפשה דרכה עז פתאם ותחי רוחה וכל יצורי גוה הביעו ששון לבה. רגשותיה הסערות העתיקו ממנה מלין ובמועל עינים ובצחוק חן הביטה אל תומיך גורלה ואיש חסדה כראות פני אלהים וכמו תטבע בנחל עדנים בגיא חזיון נחמד. ובהתעוררה כמו מתרדמה נעימה, כמו נפתרו כל חלומותיה, כמו מצאה פשר דבר כל חזון, התנערה ותאמר:

– עתה אורו עיני, עתה אבינה ואדע את אפולוס, אדע גם את נפשי וגם את נפשך, עתה הוסר האפר מעל עיני. הן עד כה בשבתי אתך ראה ראיתי מקור חיים אשר ממנו יפוצו מעינות האמונה ואהבת אדם ואמר בלבי, כי כל אלה יגבלו אך במקום הזה, בנוה ישרים סביבות יאור מוריאט, ודבריך אבי הורוני ויפקחו עיני ואדעה ואכירה עתה את תעודת אגודתנו ותכלית מעשיה, אכירה ואבינה את מלאכות אפולוס ציר אמונים לאמונה ואהבה ומוצאת הנני בנפשי די עצמה ורב־אונים להיות חברתו ורעית בריתו ללכת צמדים בדרך אשר הוא הולך, דרך לא סלולה, מלאה חתחתים – לאשר את בני האדם ולפלס למו ארח לחיים.

דבריה אלה אשר הביעה בעז ובטחה הגיעו לב הישיש ויפקח את עיניו ויבט בפני בתו באהבה וחן ויאמר:

– מה יקרת ומה נכבדת לי בהגלותך בעז נפשך ואמץ רוחך, כאשר כן אמנם חזיתיך ודמיתיך תמיד. יואל אלה ועז נפשך לא ישנה וזה כחך לאלוה לא ייעף ולא יכשל אז בעת דרוש יהיה לחפצך אומץ לב וכביר כח רוח. הן עלי להודות כי בטרם דברי עמך על אדות הפרידה או ההכרח ליאש לבך ממחמד נפשך, כבר היה עם לבבי להביע לך חרדתי ודאגתי מאז ראיתי כי קשורה נפשך בנפש אפולוס, ורק בראותי צרת נפשך ויגונך היום על כי אחרו פעמי אהובך לבוא, עצרתי במלין.

– אמנם, כן, בשרי לבש חרדות, באשר נפשי יודעת מאד כי אם אתה אבי תיראני ביום מר ונמהר, אות הוא כי קרובה הצרה לבוא והאסון הצופה לי עומד אחר כתלנו, ועל כן הלמוני דבריך מאד. אך עתה הנה שבה נפשי למנוחתה ואוכל כלכל דבריך.

– לכן שמעי נא, הלא ידעת כי אנכי רק אביך מקראך הנני – ומה אם עודנו חי אביך יולדך? ומה אם פתאם בא יבוא לקחתך אליו? הלא ידעת כי לא בת עמי הנך ומה אם בעיני אביך לא תישר אהבתך לאפולוס? אם…

– לא יתכן הדבר! היה לא יהיה! – שסעה דאריס את דבריו – לא יתכן כי ישכח אב את פרי בטנו, כי לא יתעורר בקרבו כל חפץ לראות את בתו אף פעם אחת לדעת שלומה ולמען תדע גם היא מי אביה. לא יתכן הדבר ולא אאמין כי אב אשר הקשיח לבו מבתו ולא דאג לה מאז צאתה לאור עולם, לא יתכן כי אב כזה יתעורר אחרי שבע עשרה שנה להעלות על לבו זכר בתו רק למען ישדד רבצה ולהפריע אשרה וטובה – ועל כן אחזיק בדעתי בכל עז כי איננו עוד בחיים.

– אבל אם בכל זאת חי חי הוא? – אמר אניאס בהמריצו דבריו. –

– כי אז אמלא חובת הבת וכבד אכבדנו בכבוד אב, אך אל נא יהי לי למפגע ביני ובין אפולוס, כי בחפץ זה וענין זה אתנהלה רק לרוח אבי יקירי, אניאס מחמד נפשי.

– עתה הלא תביני דאגתי וחרדת נפשי – השיב אניאס – וידוע תדעי איפוא לכלכל דבר ולהכין לבך אם אשר יגרתי יבא – ורב לי. ועתה למען הרגיע לבך על דבר אפולוס נשלח נא את קאראבאס אל פילון ידידנו.

קאַראַבאַס הוא יצור אמלל, גבן ובינתו נסתרה. עזוב ונדח מכל האדם מצא לפני שנים אחדות מחסה ומסתור במעון אניאס. נקשה ורעב בא הלום ובעמל רב הגיע עד בית ראש האיסים ויפול בלא כח ויתעלף. בחמלה רבה אספה דאריס הביתה את האמלל ותדאג לו באהבה וברחמים גדולים ומני אז נחשב לאחד מבני בית אניאס ואיש לא ידע מי הוא ואי מזה בא, כי לא יכלו להציל מפיו דבר, באשר חסר להאמלל הזה כח הזכרון ולא ידע מכל אשר עבר עליו ואשר היה בראשונה. הוא לא יכול לדבר כן בשפת יונית ובלעדי זאת הוא נלעג לשון אין בינה ובפתחו פיו לדבר אך שפתים ילבט. לעתים נגה רגע אור על נפשו, אבל רק עד ארגיעה, ובכל אשר עמל אניאס להוציא מלבו מלין ולהצל מפיו דבר על אודות מולדתו וארץ מכרתו לא צלח חפצו, כי פעם בפעם בנסות אניאס דבר אליו התאבך זכרונו ובלולים עלו במחו חזיונות שונים ויגמגם בלשונו ויביע מלים בודדות מבלי כל קשר וחבור ביניהן. אך יותר מכל כבדה ממנו לזכור שמות אנשים, כמו לא יכול מחו כלכל אותם ולעצרם בקרבו עדי רגע, ורק השמות “פילון” ו“אפולוס” נקלטו בזכרונו וישתמרו בו. שנותיו לא הגיעו עדנה לארבעים וכבר הלבינו שערותיו. פניו המלאים קמטים ושרטת כסו פה ושם באדם אש קדחת, אבל למפתח שפתיו ישתעשע תמיד צחוק חן. דאריס דאגה לו בכל לבה ונפשה ועיניה עליו תמיד והוא שלם אל חיקה ידידות נפלאה עד מאד ויהי צלה על ידה בכל מדרך כף רגליה, ובשבתה שכב לרגליה ויצהל פניו לה ויבט אליה בתאות נפש ולא גרע עיניו ממנה. במעון שלוה זה, מעון ברי לבב אשר לא הלכו בגדלת ויסתפקו במעט לא היתה לקאראבאס כל עבודה, כי אם ללכת פעמים ושלש בשבוע העירה או ביתה פילון ויהי לציר שלוח מאניאס אל רעיו וידידיו. ויום בא קאראבאס העירה היה יום טוב יום חג לנערים שובבים הסובבים בחוצות. גבנון גבו ותנודת מהלכו כהולך בחליל והצחוק המתלונן תמיד לפתחי שפתיו, העירו לעג והתולים, והוא לא רק כי נשא וסבל בדומיה כי אם גם התענג על לעג השאננים ומהתלות השובבים. ויהי אך נגלה ויופיע ברחובות אלכסנדריא והמונים המונים בנים שובבים נהרו אחריו בקול שאון והמלה ויתקלסו בו ותצלנה אזנים מקול ענות אשר ירעישו כקול תף ומצלתים ויריעו בקראם אחריו מלא: קאַראַבאַס, קאַראַבאַס, קאַראַבאַס – באַס באַס –– השאון האיום והתרועה הנוראה והצוחה המוזרה נעמו, כנראה, לקאראבאס ויהיו שעשועים לנפשו, כי רקד ויפזז ויכרכר לקולות אלה כילד לקול השיר והזמרה. אמנה, לעתים הפריזו התעלולים על מדת הצחוק אשר צחקו בהאמלל ויענוהו עד מאד, כתרהו ומנוחה הדריכהו וימשכהו וימרטהו אלה מפה ואלה מפה ויזרו רפש על פניו ויתעוללו בו לבעבור הרעימו. אפס בכל אלה נבצרה מאתם להרגיזהו ולהעלות חמתו, ובשובו מן העיר היה תמיד שמח וטוב לב ומדשן ענג, כי תשאות העיר והמלת יושביה והתנועה הרבה שובבו את נפשו. ויהי היום והוא שב מדרכו זה סוער ונרעש מאד, אגלי זעה נטפו מעל מצחו, נשימתו קצרה ובעיניו אש זרה, אש שחורה מתלקחת, ואך דרך על מפתן הבית התבונן בו אניאס זרות ויבן כי מקרה זר ומוזר קרהו היום ובלב חרד שאלהו מה קרהו כיום? וקאראבאס התאמץ ברב כח וישם וישאף עד כי עלתה לו להוציא מפיו הגה:

– הנה ראיתי אותו! – אותו ראיתי! – הה, אניאס!

ואניאס ראה כי שבה בינת האמלל אליו ובדעת ידבר ויקוה כי עתה יצלח חפצו לקרוע את המסכה הנסוכה על פני תולדתו ולחשוף מצפוני קורותיו וימהר וישאלהו:

– את מי ראית, יקירי קאראבאס?

– אותו! אותו! את הבליעל! השיב בסערת נפש –

– הגידה נא לי מה שמו? – דבר אניאס תחנונים. –

וקאראבאס חגר שארית כחו להוסיף דבר, אך לשוא! מרגע לרגע גברה סערת נפשו, שפתיו צללו ועליהן כאש צרבת ואגרופיו יניע בזועה ופלצות. והנה – ברב כח הכה בידו על מצחו ובטרם מצא אניאס עת לקדם פני הרעה והנה קאראבאס נופל לרגליו מתעלף. ואניאס, אשר כמו לכל חבריו האיסים, לא זרה לו חכמת הרפואה מהר ויוצא צנצנת סמים מן הארון וירטב את שפתי המתעלף ולא ארכו הרגעים ויפקח את עיניו וכפעם בפעם הביט אל אניאס בצחוק חן אשר על שפתיו תמיד. זכרונו שב ויעלם ודבר המקרה ברחוב אלכסנדריא אשר הרעיש כה את נפשו וירתיח את כל קרביו פשט ויעף ולא זכר ושארית לו בקרבו. ואניאס עזר להאמלל והנדכה לעלות על משכבו. ודאריס ישבה בחדרה ותעש את מלאכתה ובבואה לראות את הנעשה, כבר טבע קאראבאס בשֵנה עמוקה ומתוקה. ומן העת ההיא גברה תשוקת אניאס לפענח תעלמות האמלל הזה ולא חדל להתאמץ לחקור ולדעת פשר דבר קורותיו, אך לא נסה עוד דבר אל קאראבאס ולא שאלהו עוד על ככה.


 

ג    🔗

אחרי אשר מלא אפולוס את מלאכותו אשר שלחו אביו אל בית הועד, אמר בלבו למהר ולשוב הביתה ולבקר אחרי כן את בית אהובי נפשו שוכני היאור מוריאט. אבל בעזבו את בית הועד נקרה לפניו דודו האלאבארך אשר לא נתנו עוד להפרד מאתו. כי ביום הזה באו להאלאבארך ידיעות נכבדות מרומא ועליו לקחת דברים בזה עם אחיו ויועצו פילון, למען הבא עצה ולעשות פליליה לכונן אשוריו בדרך אשר הוא הולך להרגיע את ישראל, ועל כן חפץ היה ללכת אל אחיו עוד היום וישמח מאד כי יארח אתו גם אפולוס וילכו שניהם יחדו. אפס באשר בדעתו לסור בדרך הליכתו אל נציב העיר, שחר את פני אפולוס לסור אל ביתו הקרוב בזה ולחכות בואו.

אפולוס אהב מאד את דודו, אף כי רק לעתים רחוקות עמד לו המקרה להתענג בחברתו ושיחתו, כי רבה וכבדה מאד העבודה העמוסה על האלאבארך לרגל מסחרו אשר רחב ונסב ולרגל פקודות שונות העמוסות עליו ורק רגעים אחדים לעתים מזמנות עלתה בידו להפנות ולקחת מועד לשיחת רעים ולהשתעשע באמרותיהם. במדה אשר דבקה נפש אפולוס בדודו כן רחק לבו מדודתו אפולוניה, אשת האלאבארך ומבנם טיבעריוס. שני הנערים האלה היו שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. טיבעריוס הכביר ממנו ימים בשתי שנים הוא כאשר יאתה היות לבן אלכסנדריא: קל הדעת, פחז כמים, מהיר משפט, זריז ובעל תנועה, מליצה חידות לו ולשון ערומים ומתגדר בחכמת יונית, והוא לא יכול איפוא להבין דרכי אפולוס התם, המלא ענוה צדק ומחשבותיו עמקו מאד, ויהי לאין ולאפס בעיני טיבעריוס אשר שנן בו לשונו ויהתל בו בכל עת מצוא. ומה קשתה קנאתו ומה בערה בו חמתו בשמעו פעם בפעם תהלת אפולוס מפי אדירי החכמה ורבי המדע הנודעים למשגב! ותהי רק זאת נחמתו כי אפולוס הבודד לו אשר דבר אין לו עם אדירי עם ורחוק ועזוב מכל חיי התבל, היה יהיה גבר לא יצלח ורק כנזיר יהיה כל ימי חייו, חדל אישים שוגה בדמיונותיו וחזיונותיו וידיו לא תעשינה תושיה והיה לבני אדם ככלי אין חפץ בו. כמשפט הזה חרצה על אפולוס גם אפולוניה, כי בעיניה היו פילון ובני ביתו כקצרי ראי וחסרי תבונות, כי איכה לא יבערו ולא יכסלו אלה אשר לא ידעו בחור בטוב? הן ברכם ה' בכל והמה קרובים בנפש להאלאבארך אשר לו העז והמשרה ולו חכמו השכילו כי אז ישבו על גפי מרומי קרת, בין נגידים וחרי ארץ. והם ימאסו בחמודות אלה ויבחרו להתבודד במעון עזוב מאדם בנאות שדה רחוק מהמון עיר ותשואות החיים בראש מרומים! – היא המערבת עם הבריות חנכה על פי דרכה את בנה לבוא תמיד בסוד אנשים להתרעע ולהשתעשע, ולא יכלה הבן ופליאה דעת מנה מנעמי חיים בודדים אשר בחרו למו פילון ואנשי ביתו וכרקב בעצמותיה היו לה דברי גיסתה, אשר בשאול אותה אפולוניה, מדוע זה לא תלבש מחלצות ולא תעד עדי? ענתה לאמר: “מעשי אישי ובני הטובים הם המה עדיי וחליי” – איסמינה, אשת פילון, חנכה את בנה ותקדישהו רק אל מעשה הטוב והמועיל, לעשותו בתפארת אדם בנפשו פנימה, לא כן אפולוניה, היא הכינה את בנה לפארנו ולתארנו מחוצה, להציב לו בחיים יד ושם ומחוז חפץ לצבי ולכבוד. ואָפני החנוך השונים מהרו להראות פעלתם על שני הנערים האלה. מימי ילדותו לקח טיבעריוס לקח מפי מורים סופֿיסטים, אשר העניקה למו אמו שכר רב והם עשו מלאכתם באמונה, עד כי בעודנו באבו כבר היה לאיש שפתים, ללשונו יגביר וינעים נאם וכבר ידיו רב לו לדעת ולדבר על כל ענין וחפץ ככל אשר תאוה נפשו, לבנות ולהרוס, לעקור ולטעת ולא יפלא ממנו להגיש עצמותיו לקים דבר כאשר כן לא נבצרה ממנו להוכיח מומו ולשומו לאל. הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולשונו משלה לו להתהפך בתחבלותיו להצדיק ולהרשיע. באלה וכאלה גבר חילים, אבל לתת לב אדם בקרבו ולפחת באפו נשמת חיים להיות לנפש חיה לא יכלו החרטמים – הסופֿיסטים אשר חכמת מה להם ומוסר השכל לא ידעו. האם הפותה וקלת הדעת לא הבינה זאת והאב לא יכול לשית לבו לזאת מקצר עת ומעבודה קשה.

את אשר שחתו בימי הילדות מורי שקר, סופֿיסטים תועי רוח, הוסיפו להשחית בימי הנער חבר בנים משחיתים, פורעי מוסר, זרע מרעים, בני מרום אלכסנדריא אשר ארחו לחברה עם טיבעריוס וילמד דרכיהם. ואמו אפולוניה ראתה ותשמח ותלבש גאות ולבה המה כמו יין כי בנה חבר לבני אצילי העיר ותחש עתידות לו בתקוה ואחרית טובה. והיא באחת, כי בנה לגדלות נוצר ואחריתו ישגה וירום ונשא וגבה מאד. ואם פזר הון עתק בחברת חבריו אלה אין רע, כי בישע אלהים לא קצרה יד האלאבארך ובמה נחשב הכסף היוצא לעמת המטרה הרוממה אשר ישיג במחירו? והיא רותה ענג ותאותה אל הכבוד שבעה למדי בראותה כי בני אצילי אלכסנדריא ונערי שועיה לא בשו להביא במסרת ברית אהבתם את בן האלאבארך העברי ולהתרעע עמו כעם אנוש כערכם והנערים אשר כגילם. ויהי לה הדבר הזה לאות כי ההילינים הגאיונים יכירו את בנה טיבעריוס להיליני גמור לכל משפטו וחקתו באין מכלים דבר. ובשומה אל לבה את כשרונות בנה ואת גדולת אישה ויקרו בחצרות הקיסר, ובאמרה אל לבה כי אנטוניה, חותנת הקיסר טיבעריוס ואם זקנה לקאיוס קאליגולי, אשר לה העז והגבורה והאלאבארך הוא הסוכן על אחוזותיה במצרים, והיא רֵעה נאמנה לה, וכל אשר בכחה תעשה איפוא לטובת בנה, – בשומה אל לבה את כל זאת הרהיבה תקותה עז ותרא עין בעין כי הבן יקיר הזה בלי כל עמל וטרח ימצא נתיבותיו למרבה המשרה לצבי ולגאון. ותקותה זאת היא הנותנת לה נחומים מעצבונה בראותה את משובת בנה בהעותו דרכו ויזל מאד ללכת דרכי פריץ עד כי בבית אביו לא ישכנו רגליו ויפשע מאד, עד כי ראתה ונוכחה מיום ליום כי כמשטמה לו בבית אביו, ורק עז מבטחה באחריתו כי ישגה נתן עז ותעצמות לנפשה לשאת ולסבול את קרת רוחו להוריו אשר כמעט כמו זר נחשבו לו, ואמונתה בעתידותיו הרהיבה עז בנפשה לשכך כעס אישה בהתמרמרו לעתים על רע מעללי בנו ודרכיו הנשחתים והנלוזים, והיא מצאה און לה לשגבנו בתנחמותיה ולהסיר עצב מלבו בפטומי מליה. לא אחת ושתים קרו מקרים כאלה להוגות לב האלאבארך ורעיתו, אשר עוררו רגז ומהומה בבית, כי בנם טיבער היה הראשון בכל בית מועד: בבית ישחק, בזירה, במקום מרוץ הסוסים, בתאטראות וקרקסאות ובכל בית שעשועים ותשואות המון עליזים לא קדמהו אדם מעולם. וכאשר חפץ אביו להביאהו אתו לבית אלהים, למען הרחיקהו מארח רע ולאשרהו בדרך תבונות להשכיל לבו ונפשו, וישחרהו ללמדהו דעת קדושים ודרך אמונה ולאלפהו בינה בקורות עמו ודברי ימיו הנפלאים וכל תלאותיו ופגעיו מאז עד עתה, – אז, אז לשוא חפש את טיבער, כי לא נמצא לו, ואמו המכָה בסנורים מצאה תמיד תאנה להצדיק את בנה ובחלקת לשונה ועתרת אמרי רוח צלחה לנצח את האלאבארך אשר לא היה שורר בביתו ואשר לא מצא לו די עת לשקול ולפלס דבר על אפניו לברר וללבן, ועל פי רוב נפרעה השיחה לששו לב אפולוניה בבוא שפעת ארחים אשר דלתות האלאבארך הטוב היו פתוחות לפניהם לרוחה תמיד.

נקל איפוא להבין, כי לא מצא אפולוס כל נחת לנפשו לבקר בבית דודו – אשר רק לעתים רחוקות היה בביתו – ואף אם גדול כבוד הבית ומלא הוא כל פאר ושכיות החמדה, אך אין בו דבר להשיב נפש ולהחיות רוח. וגם עתה בלא חמדה הלך שמה לחכות את דודו. ויהי בהגיעו עד חדר דודתו והנה קול ענות באזניו, קול דברים כמתלהמים, ויכר את קול דודתו וקול בנה, ויחפוץ לסגת אחור, אולם העבד הנצב בפתח בראותו אותו מהר לקדם פניו ויפתח לפניו דלתות החדר ואפולוס נאלץ לבוא פנימה. ויהי כבואו והנה פתאם קמה לדממה הסערה אשר התחללה, כנראה, בין האם ובין בנה, כי פתאם עצרו במלין ופניהם פני להבים. טיבער התאפק ועד מהרה העמיד פניו ויברך את בא בן דודו בקרת רוח כמשפטו תמיד, בעוד אשר אפולוניה קדמה והפעם את פני אפולוס לא כאשר הסכינה תמיד ובכל רגש לב סערת רוח חבקתהו בזרעותיה ותקרא:

– ברוך באך, אפולוס יקירי! אך האלהים שלחך הנה אלינו לתת נחם ללב אם אמולה ותורת חסד לבן ממר ומביש. אתה – הוסיפה ברוח חן ותחנונים – הנך בן משכיל, דורש אלהים וטוב לב, שומר מצוה ותופש תורה, אנא, פתח נא שפתיך עמו דבר נא על לבו ואשרהו בדרך תבונות – הה, מי יתן וידעת עד כמה העמיק שחת את פצעי לבי! אויה, אויה לי! אל אלהים! כי נעויתי משמוע דבריו ופלצות בעתתני.

ודבריה לעו ותפול על כסאה ותלט פניה בכפות ידיה ותבך מרה. ואפולוס התפלץ למראה עיניו ומשמע אזניו, כאשר לא פלל כזאת, ויצר לו עד מות לראות בצרת נפש דודתו – מה יום מיומים? – אמר בלבו – מה הדבר קרה פה לענות גאון האשה הזאת לדכאנה ולהציקנה להוציא מלבה מלין בסערת רגש אשר כמו זר נחשב לה עד עתה? – ובמו פיו התחנן לה וישביענה להקל משא נפשה בשפך שיחה, לתנות לפניו צרתה ולערות מקור יגונה. וטיבער השפיל עיניו ארצה ומכאובי אמו לא נגעו אל לבו, אפולוניה נסתה לדבר, אך לשוא! יגונה העמוק העתיק ממנה מלין עד כי באחרית התאפקה ברב כח ותאמר בשבר רוח.

– הה, העל כן העמידני אלהים והחיני כיום לשמוע כי בני, בגלל גדופי נבל, ריק ופוחז, סופֿיסט רועה רוח…

– מה? – שסע טיבער את דבריה – האם אפיון הוא נבל וסופֿיסט ריק ופוחז? אפיון, אשר כל חכמי אלכסנדריא ישתאו לחכמתו, אשר לו יקראו בשם “המנצח” “הומיר השני” – והוא סופֿיסט ריק ופוחז?!

– אמנם כן הוא באמת – אמר אפולוס אשר רק עתה הבין את סבת הריב אשר התגלע בין האם והבן.

– ומה האות? – קרא טיבער ברעש ורגז – ערכה נא, נער! והוכיחה לפני כי כן הוא, ערכה נא והוכיחה כי לא קנאה מדברת מגרונך, קנאה קשה כשאול, אשר תקנא באדם המעלה מופת דורנו, וביען קצרה ידך לכן תגביר ללשונך.

– לולא הכית בסנורים כי עתה לא שאלת לך אות ומופת ולא סבות בצרת נפש אמך להדאיב לבבה – ועל כן אסלח גם אנכי לפשע שפתיך ובמנוחת נפש אשמע גדופותיך ואגיש לך עצמותי אשר דרשת: בלי כל תפונה שמעה גם אזנך שמע שם הפלוסוף הגדול והמהלל באפסי ארץ סיניקה, ומשפטו הלא ייקר גם בעיניך –

– וסיניקה חרץ משפטו על אפיון כאשר אמרת אתה?

– כן – השיב אפולוס – אחד ממיודעי אבי שלח לידנו מרומא פתשגן מכתב הפלוסוף הגדול הזה, אשר בו יתאר את תכונת אפיון, מעלות רוחו וכשרונו, ואנכי העתקתי לי תמצית הדברים הדרושים לחפץ ועקרי משפטו, וכאשר בלי תפונה תכסוף לדעתם, הבה ואקראם באזניך.

ובדברו הוציא מצלחתו לוח־דנג ויקרא מעליו לאמר:

– “אפיון המדקדק, המתהלל במתת שקר, מלא את כל ארץ יון בתרועת תהלותיו אשר יהללנו פיו ועל ככה יצא שמו בכל הערים ולו יקראו “הומיר השני”!”

טיבער חרק שניו ואפולוניה הביטה אל אפולוס בעינים מפיקות תודה ואפולוס הוסיף לקרוא:

– “והוא אך הבל יפצה פיהו ובפני שומעיו יפקח על גל ההבל הזה המלא תפל ורעות רוח מבלי כל חפץ ותועלת! הוא ישא מדברותיו וירדף אמרים רקים. הנה הוא חוקר לדעת את מקום מולדת הומיר, או מה שם אמו של עניאוס, או מה היה אנאַקרעאן: רודף זמה או זולל וסובא, או האם היתה המשוררת סאפֿפו גם קדשה בעינים על הדרך… ועוד ענינים ודברי חקר כאלה, אשר היודע אותם עליו לשכחם ולהסירם מלבו ואשר איננו יודעם טוב כי לא יחקר לדעת אותם. – אנכי לא אוכל לקחת מועד לשמוע חקרי לב אם הלוך הלך אוליסיס למסעיו בין איטליה וסיציליה, או בחלק אחד בתבל אשר לא ידענוהו, יען כי בכברת ארץ קטנה כזאת הן לא ארכו כה ימי נדודיו. – הלא יום יום תסער נפשנו ותנידנו ותטלטלנו הנה והנה ועונינו כרוח ישאונו ויצודונו למדחפות אל כל העמל והתלאה אשר מצאו את אוליסיס – והנה לפנינו חזות הכל די חזיונות יפים ונעימים מרהיבי בת עין וגם צלמי בלהות וחתת. – פה חמת תנינים גדולים וחתת בני שחץ הצפים בדמי אדם ושם מקסם חלק ושירות נעימות מצודדות נפשות. – לפנינו חזות קשה: אניה סערה חושבת להשבר ותחת שאה יתגלגל צבא פגעים ותלאות בשלל צבעי בלהות וחליפות איד ואסון – ואתה אם חכם לבך הורני נא את זאת ואלפני איכה לאהוב את ארץ מולדתי, את נות ביתי אשת בריתי ואת הורי, הורני נא לתפוש משוט ולהגיע אל מעשי הטוב והצדק האלה אחרי כי נפצה האניה ונטשו חבליה, ומה בצע בעמל לחקור ולדעת אם באמת ישרה נפש פינולופה בה ותמים דרכה או כי סבבה בכחש את מתי תבל? מה הוה בכל עמלי לדעת אם שערה בנפשה כי האיש העומד לפניה הוא אוליסיס בטרם ידעה כזאת? הורני נא ואלפני בינה מה היא טהרת המדות ומה הטוב הצפון בה ואם יסודה בחמר או בנפש? –”

ואפולוס חכה בדברים לדעת אם באו בלב טיבער. אך טיבער השפיל עיניו ארצה ונצב סר וזעף ולא השמיע קול ואפולוס הוסיף לקרוא:

– “ולבד כל אלה הן יקל מאד האדם וישפל איש בנקרו בגל אשפתות למודים אשר אבד עליהם כלח, כי היה יהיה למרדף אמרים לא־המה, תעה רוח וחטר גאוה, יהיר ומתהלל ומתברך בלבבו כעושה גדלות. ובהיותו תמיד בונה חיץ וטח אותו תפל, לא יבא אל הבית פנימה, בהתמכרו ללמודים יתרים ותפלים לא ילמוד את הנחוץ והדרוש לדעת… ובכן, הנה האדם הזה במחיר עת וזמן רב אשר אבד ללא הועיל קונה הוא לו שם תהלה נפרזה ואזנינו תצילנה מקול הקורא: “אך זה איש רב תושיה!” הה, מי יתן והיינו מוצאים דַיֵנו ונפשנו תמלא בתהלה מצערה וקטנה כי יאמרו רק: “אך זה איש תם וישר!”… ומה התושיה אשר יצפון לנו מדקדק כזה להורות לנו דרך הטוב ומעגלי צדק? מה יועיל לנו יתרון הכשר לספור את התנועות ואת הנקודות, לחקר מלין לא יועיל בם, לדעת על פה כל משלי אפר ובדים וכללי החרוזים ומשקלם? מה הפרי אשר ישא עמל כזה? ההצל יצילו אלה וכאלה מפחד ומחתה? היועילו לעצור בעד העשק והמרוצה? הייַשרו ארחות גבר לכבוש תאותו ולטהר נפשו? אמנם, חכמת־אמת אך אחת היא, היא החכמה אשר תחיה בעליה, אשר תסיר מועקה מבני אדם וחפשה תתן, אשר תרומם ותשגב את הנפש – חכמה ודעת כזאת היא רמה ונשאה, דעת אמת יקרה ונשגבה, אדירה ונאורה. וזולתה אך הבל ותעתועים ושעשועי ילדים. או היאמין לבך כי ישרים ונכחים למבין ורב טוב צפון בלמודים כאלה אשר מטיפיהם ומלמדיהם המה כאשר רואות עיניך, נבלים ורקים, רעים וחטאים עד מאד?”…

ואפולוניה קמה ותגש אל בנה ובשומה ידה על שכמו דברה רכות וברוח חן ותחנונים:

הנה עיניך רואות את מורך ותבין עתה לדעת דרך המדקדק, תעתועיו והבליו – הה טיבער! הן כשלת בהליכתך שים לבך על דרכיך ודע וראה איפה הנך!

– את לא תביני את זאת! – שסע טיבער את דבריה ופניו קדרו – וגם זה הנצב לפנינו לא ידע ולא יבין. מה לי ולמשפט חרצו על אפיון ברומא לשומהו לאל? הן פה באלכסנדריא גדול ומהלל שמו ויתמהו לחכמתו. פה ישתאו לו וישתוממו על נעם אמריו וחלק שפתיו ומדברו הנאוה הלוקח לב ונפש. פה יפליאו דבריו כדברי האורים, פה יאמינו אמונה אמן בכל האשמות הנוראות אשר יאשים את עמי. אולם, לא, לא – עמי הוא חלילה לי לקרוא בשם “עמי” עם כבד עון אשר אשמתו גדלה עד לשמים ועונותיו רבו למעלה ראש!"

למשמע דברים כאלה התחולל סער גדול בנפש אפולוס וחמתו בערה בו, ורק צרת נפש אפולוניה ויגון קודר אשר כסה פניה אלצוהו לכבוש את כעסו ויתאפק – עתה נפקחו עיניו לראות אל נכון כי בן דודו גמר אמר לעזוב את עמו ואת אלהיו וכי אך תאנה הוא מבקש לבצע את חפצו זה. גם מרת נפש אפולוניה ומצוקתה הנוראה הראוהו לדעת כי לא שגה בראה, ואף אם כמעט עבר המועד ואין להשיב, בכל זאת אמר לנסות כחו אולי יצלח לו להציל את הנפש הטובעת בשחת וימשנה ממים הזדונים וברב כח הרגיע את נפשו ויאמר:

– האם גדופי הנבל אפיון, אשר לבשתו ולחרפתו קנה לו שם ראש המדברים בין האספסוף והמונים חשכים אשר יוליכם שולל בעצמת כשפיו וידרשם לחפצו הנתעב – האם גדופי אנוש נתעב ונאלח כזה ונאצותיו ושקוציו אשר ישליך על עם היהודים, הם המה אשר צדוך וידיחוך ויכוך בתמהון לבב להפיץ עברת אפך ולהשתער בזעף אף על אמך ועמך?

– אך לו ידעת את דבר הנאצות האל, כי אז לא דברת כה במנוחת נפש – אמר טיבער –

– ידעתי גם ידעתי – ענה אפולוס – ידעתין מאז גם בטרם פתחה אזנך לשמוע אותן, כי לא תמול נולדו ולא כחדשות צמחו. אודה ואבוש כי רבות קראתי בספרי הנבל ואיש הבליעל הזה, נקלה ועול לא ידע בשת, והנני לספר לך איך קרה הדבר: לפני שנים אחדות הוציא לאור עולם ספר “קורות העמים” אשר בו יכביר מלין גם על אדות עמנו וישימהו לשמצה ישפוך עליו בוז ויכביד עליו קיקלון. ספרו זה לא עשה אז כל רושם, כי כתבי עמל ואון כאלה לא הפיקו רצון מאת ממשלת טיבעריוס, ואנכי בחפצי לדעת את האיש הזה ואת שיחו, לראות משפטו על גוי ועל אדם, קראתי את כל ספריו. לא אוכל להביע במו פי כמה עמל שבעתי ביגיעת בשר ונפש לקרוא את כל דבריו, כי כלם מלאים שוא וכזב ותהלת נפשו בתתו לבו כלב אלהים. הוא חושב ומונה וקורא בשם: סוקראטעס, צענאן, קליונטהיס ועוד כאלה אנשי שם ובתוכם גם את שמו הגדול ויברך את אלכסנדריא באשרה הגדול ובכבודה כי במספר אזרחיה יחשב גם אדם המעלה כמהו. כל דבר זר אשר לא יאמן כי יספר ראה בעיניו והקורא ישם וישרוק ובמבוכתו לא ידע אם להשתומם על על שקריו ובדיו אשר מתים יחרישו או על עזות נפשו ומצחו הנחושה. הוא ראה דגים השורקים וחורקים שן עת ידיגום, ראה צבאים אשר ארבע קרנים למו, יספר על דבר נהרות אשר גם הדברים הכבדים מאד לא ישקעו בתוכם, ביבשת מצרים מצא איים, הוא למד היטב לדעת את תכונת האליל איביס החי לנצח ודרכי אפיס הקדוש, אף העלה את רוח הומיר למען שאול את פיו שם העיר אשר הורתו וילדתו. ואחרי כל אלה – אמר אפולוס – האתפלא והאם כמו זר יחשב לי אם האיש הזה יפיח כזבים ויחפא דברי בלע על עמנו ותורתנו הקדושה, אשר כל ישעו וחפצו להרסה ולהכחיד פעולתה הגדולה אשר תפליא להצליח ולאשר את כל בני האדם.

– מגיד משנה הנני לך – אמר טיבער – כי אינך יודע העונות האיומים אשר יחשבו לבני היהודים והאשמות הנוראות הרובצות עליהם.

– ידעתי למדי! כי אך נופח הוא בגחלת עממה מכבר לאַזר זיקות ולהעלות להב במקום אשר ימצא ידים לפעלו. הוא בריר פיו ידלח את מקור ישראל הטהור. ובין רבי שקריו והבליו יאמר, כי אנחנו העמדנו בבית אלהים ראש חמור ואליו נתפלל ואותו נעבוד עבודת אלהים וכי שבינו לנו איש יוני אשר נפטמנו משך שנה ואז נוליכנו אל יער קרוב ושמה נשחטנו ונקריב את בשרו לאשה ריח נחוח ואיש איש מאתנו יטעם מבני מעיו וכלנו נשבע לשטום את היונים.

– ואת האשמות האיומות והנוראות האלה תקרא בשם: הבל ורעות רוח? קרא טיבער – הגד נא אפוא כחשו והוכיחה כי לא כן הוא!

– להוכיח כי לא כן הוא! לענות כחש אפיון! להוכיח כי לא זובחי אנשים ולא אוכלי אדם הננו? כי יפגשך נער פוחז ואמר עליך כי רצחת נפש, האם תוכיח ותערך לפניו כי לא כן הוא? לא! כי אם ענש תענשנו – ועלינו להשיב על דברי איש כאפיון!?

– אבל אלכסנדריא כלה תאמין באשמות אלה.

– לא, לא כל אלכסנדריא, בלתי אם ההמונים החשכים הנלהבים, הנכונים להאמין גם באשר לא יאמן אם רק ימצאו תאנה בזה לפלס חמס ידיהם ובדי שד יאמרו: האח! להתנפל על בתי אחינו לשלול שלל ולבוז בז ולעשוק את נחלת אחינו ויגיעם אשר רכשו בזעת אפים. ואם אולי המצא ימצאו מתי מספר גם מן המשכילים בעם אשר ישערו שער וירעמו פנים בהאמינם בדברי אפיון, הנה עליך רק לפתוח לפניהם כתבי קדשנו וקראו בספר ולא יתעו עוד אחרי ההבל.

– ומה הם הדברים הכתובים בספרי הקדש אשר די כח למו להרוס משפט אפיון ולשים לאל את כל העונות והפשעים אשר יטפול על היהודים?

– וכזאת שאל ישאלני איש יהודי? כזאת שאל ישאל בן אלאבארך?… פתח נא את ספר תורתנו וקרא בו בראשיתו שתים ושלש דלתות והיה לך די נשק להדוף את כל המתקוממים עלינו. קרא נא באזניהם כי עוד בראשית ימות עולם, עת הארץ מלאה מטה וחמס ושד על פני יושביה, בעת ההיא כבר הזהירונו חקי התורה כי בשר בנפשו דמו לא נאכל, כי תועבה היא כל אוכל דם גם דם חיה ובהמה, למען הזירנו ולנטוע בקרבנו געל נפש להתגאל בכל דם. קרא נא באזניהם את התורה ואת המצוה והחקים הרבים אשר תוכם רצוף אהבת אדם וחותם תכניתם אמת ומשפט שלום. קרא נא באזניהם ושימה לפניהם כי יסוד תורתנו הוא: ואהבת לרעך כמוך, לאהוב את הגר, ותורתנו תזהירנו לבלי נתעב גם את המצרים אשר עבדו בעמנו בפרך ויענום בנפש ובחמר; תורתנו תצוה לחוס גם על חיתו ארץ ועץ השדה, למען תקנה נפשנו מדת האהבה והחמלה ושבעתים תגדל אהבתנו את האדם בצלמנו ובדמותנו וצדק צדק נרדף לרחוק מכל עמל ואון ולעזור לעמיתנו בכל אשר יהיה לאל ידנו!… הראם נא כל אלה ואז ינסו נא להוכיח, אם יוכלו, ליחש לעמנו מדת אכזריות ולתת את חקינו לחקים קשים ורעים ומשפטים בל יחיו בהם – חקים אשר יצוו לחוס ולחמול גם על החיה וגם על העץ ואשר יטעו בלב האדם עוד מימי ילדותו רחמים וחנינה, אהבה וענוה צדק, הראם נא את כל אלה ונראה אם יערבו את לבבם, אם ימצאו עוד עז בנפשם לתת אותנו לרוצחי נפש ושופכי דם![3]

– אבל אין את נפשי לטפל בספרים בלים אשר אבד עליהם כלח – ענה טיבער בלא חמדה – ולא אבה לבלות עתי להשיב מלין לא לעזר ולא להועיל. אינני מוצא בנפשי לא כשרון ולא חפץ להמליץ טוב על דבר רע ומשחת, לגונן על אמונה אשר רבים צורריה ושונאיה והיא אך חבלים תחלק לי ומנת כוסה דאבון לב ומפח נפש וכשפיפון עלי ארח תשמור עקבי להצר צעדי ולנתק שרשי רגלי לחסום דרכי בעדי.. הנך משתומם? הנך מתפלץ לשמע אזנך? אכן מגיד משנה הנני לך את אשר הגדתי לאמי לפני באך. בימים האחרונים האלה רבת שבעה נפשי צר ומצוק עד כי תלא לשוני להביע כמו. זה כמה הלכתי קממיות וארים ראש כאזרח נאמן באלכסנדריא, התרעעתי עם בני מרום הארץ וכרע כאח התהלכתי עם כל אנשי המעלה ולבי ראה כי קרוב הנני אל המטרה אשר אותה אַותה נפשי ולה הוחלתי. והנה בא אפיון וספריו בידו, ספרים מלאים מררות על היהודים לפשעיהם לכל חטאתם וידים חרוצות נמצאו לו להפיץ ספריו לא רק בין דלת העם במשכנות עני ואהלי כפן, כי אם לתת למו מהלכים גם בהיכלי פאר וארמנות תפארה. והרעל הנוטף מעט סופר זה יחיש מעשהו וירגיז וירעיש את ההמון אשר רבות רעותיו ומצוקותיו ויבעיר אפו עד להשחית, יך בתמהון את משכילי העם ויעוררם להתעשת ולחשוב מחשבות – והנה בעודי עמם ובפני, יביטו יראו בי ויזכירוני כי יהודי הנני ומעט מעט ינכרו אותי ואסורי הידידות ימסו, עד כי עוד מעט ויפנו לי ערף – ומה? האם אשבע קלון, אשא מכאוב ואשא בשרי בשני? האם אחבל כל מערכי לבי ואהרוס כל עתידותי בגלל עם המוזר לי, אשר את קרותיו ודברי ימיו אדע רק על פי ספר כתבו אנשי ריבו, על פי ספורי צורריו ומנדיו? האם עלי להקריב כליל את גורלי ולנפול חלל בגלל אמונה אשר לא תצלח לי למאומה? לא! אנכי לא אוכל נשוא כי שם “יהודי” יהיה לי למוקש על כל מדרך כף רגלי, אבן נגף וצור מכשול בכל פנות שאני פונה. אין נפשי אל העם הזה, אין לי חלק ונחלה בעם הזה, אשר בלעדי זאת חרוצים ימיו והוא עדי אובד!

נפעם ונדהם היה אפולוס לשמע דברי נבלה כאלה בהתגלות לב, עד כי נעתקו ממנו מלין, ורק אחרי דומיה ממשכה אשר נפרעה רק באנקת אפולוניה הנואשה והאמללה, אשר כלה תיליל ותמרר בבכי – ורק אחרי רגעי מספר נסה אפולוס לדבר בנפש עגומה וקול ענות חלושה:

– האיש העוזב את עמו בעת צרה – בוגד הוא, בוגד ירא ורך הלבב! העוזב את אמונתו, אמונת אלהים קדושים, אשר הדרת שיבה חופפת עליה ומעלפת זכרונות קדושים עתיקי ימים – האיש הזה הוא…

– נבל הוא ובליעל! – ענה קול אדיר וחזק, הוא קול האלאבארך אשר מאחרי הדלת הקשיבו אזניו דברי הריבות ויבוא במרוצה הביתה – וטיבער התפלץ בראותו את אביו אשר בסערת נפשו רעדו כל עצמותיו. מעודו לא ראה טיבער את אביו בחזות קשה כביום הזה, כי איום ונורא מראהו, פניו התעותו, הודם נהפך למשחית, רוח חן השפוכה עליהם היתה לרוח זלעפות וחוט של חסד המתוח עליהם – לפתיל נערת בהריחו אש. בעיניו קודחת אש זרה והנה מזרות אימה ופחד וקולו כקול הרעם בגלגל.

– נבל! נקלה! – שנה דבריו – בליעל אין לב, אשר יכסה קיקלון על בית אביו ויעולל בעפר קרן עמו! עבד נבזה ושפל המוכר את אלהיו, את בית אביו ואת עמו בצחוק חן אשר יצהל אליו אחד השרים קל הדעת וחסר לב! – אי שמים! העל כן העמידני אלהים והחיני עד היום לשמוע באזני מפי בני היוצא ממעי, עצמי ובשרי, דברי נבלה ונאצה, דברי בלע אשר ימתקו בפי נבל אשר בהמירו כבודו לא יאבד ממנו מאומה כי אם יראה שכר לנפשו! זה פרי מעלליך, אפולוניה, אשר נואלת לחנך את בנך על פי דרכך בגבהותך ורום עיניך, עתה דעי וראי פרי כחשך וזדון לבך אשר השיאך…

– הרף נא, דוד יקר! שסע אפולוס דבריו בקול תחנונים – הביטה נא וראה צרת נפשה בהתאבקה עם מר יגונה. חוסה נא עליה והרגיעה נא את רוחך הסוערת. שכך נא כעס וחמה, אמרי ישר נמרצים בשובה ונחת ייטיבו גהה ויחוללו נפלאות, ומעלה אף יעשה מדחה ותחת להטיב ירע.

– צדקת – ענה דודו בנפש מרה בהביטו אל אשתו הנמקה ביגון קודר – אך בשובה ונחת נוכל להועיל ומעי עתה רתחו בקרבי ודמי לא יתן דמי לי, ועל כן נלכה מזה! לכה נא ונלכה, בן חרוץ, אנכי אלכה עמך אל אביך אשר דבר לי אליו.

וברגלים כושלות פנה אל הפתח, במשכו אחריו את אפולוס, ואפולוס השכיל לחלץ את ידו מזרועות דודו למען הטף אמרי נחם על לב דודתו בטרם לכתו. ואחרי כן פנה אל טיבער הנצב דומם כאבן, וילחש לו באזניו:

– שובה נא, טיבער, כי עוד לא עבר המועד, הביטה נא צרת נפש אמך ותוגת אביך – שובה נא! ויפן וימהר להשיג את דודו.


 

ד    🔗

יום פקודה, יום מסה היה היום הזה לפילון, כי ביום הזה עליו לגמור אמר ולהחלט בנפשו לעזוב את מחמדיו, את ספריו היקרים את למודיו הנעלים אשר בם הגה כל ימי חייו ובאהבתם שגה עד להחלות. ועתה עליו לעזוב את כל אלה. האסון הנורא הצופה לרבבות אחיו במצרים, אשר מספרם יותר ממאה רבוא, האיד הנכון למו ממלשני בסתר החופרים לנפשם, גורל עמו העתיד לכידור,– כל אלה דרשו מאתו בחזקה לתת כל מחמדי נפשו כפרם, והוא לא אחר רגע להביא את קרבנו זה.

לא נקל הוא לשיבה בן שבעים שנה להשליך עתה נוהו השאנן אשר לא יסלא בכל חמודות ארץ, נוה שאנן אשר ממנו יצאה תורה ואורה לתבל ומלואה, נוה שאנן אשר בו הגה דעותיו הנשגבות אשר נפוצו ברחבי תבל ותארנה כל עינים ותערנה לבות ונפשות להשליך נוה שאנן וללכת לנוע לעמוד במערכות קרב ללחם עם רשע כסל, עריצות ומשובה, ועליו לנקות מאשמת זדון את תורת משה, תורת אלהים חיים, אשר היא לו חותם תכנית האהבה והשלום, מקור ישע ואשר ונעימות נצח לכל בני האדם. ואת התורה הטהורה והנאורה הזאת עליו לנקות מאשמת דמים אשר חפאו עליה נבלים ובני בליעל ועליו להוכיח צדקה כי לא תטיף לרצח ודם! האדם המעלה הזה אשר בכל ספריו הקדיש והעריץ את חקי תורת משה, פקודי ה' הישרים ומשמחי לב ומחזה שדי בם חוה, דמות אלהי האהבה והרחמים, חקים טובים ומשפטים יחיו בהם כל בני האדם; האדם המעלה הזה אשר כחברו ובן גילו הלל בארץ ישראל, יום ליום הביע אמר אף הוא ויחוה דעת ויגש עצמותיו כי כל תורת ישראל ואמונתו כלולה רק בשלש מלות אלה: “ואהבת לרעך כמוך” – והוא, אדם ביקר זה, נאלץ עתה לצאת מנוה צדקו ומעון קדשו, לפנות מחקר אלוה ודעת קדושים אל המעשה והענין – המעשה והענין אשר יתעב את גאון רעיוניו ויחלל יפעת מחקרו ועליו לאחוז בנשק אשר לא נסה בו, ללחם עם דוברי הות, נוכלים שטי כזב ומורדי אור.

אבל בגמרו אמר לא נסג אחור האדם המעלה הזה וברוח בינתו הישרה כבר התוה לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. ושתים נטל עליו: להתיצב לפני הקיסר, כי על הקיסר להרגיע את הרוחות לבלי יפרע עם. ולמען טובת ארצו לשמור את הסדר והמשטר להיות שקט ושלוה בארץ עליו לסתום פי שטן ולגונן על עם העברים, עבדיו הנאמנים אשר טפלו עליהם שקר זדים ועליו לשבור זרוע רשע ולגדע קרנות עול לבל ירים ראש ולא תמלא הארץ חמס, עליו לבצור רוח פרעות בראשיתה לבלי תצא פרצים ומרה תהיה אחריתה באפס מעצור עוד. והשנית – להשכיל את אחיו העברים ולרומם את נפשם ורוחם, לאמץ ברכים כשלות ולחזק ידים רפות. ועם זה לבאר ולברר יסודות התורה הנאמנים וחקיה הטובים לפני נאורי היונים לתת בינה בדת היהדות להמשכילים בעם היונים אשר נתעו בשוא על ידי נכלי אפיון ועוזריו המפיצים כתבי און ומדברים תועה על היהודים ודתם בלשון רמיה ושפת שקר.

ולתכלית זאת עמל פילון ביגיעת בשר ונפש בימים האחרונים האלה וישקוד על מלאכתו בספרו הנקוב בשם “אהבת אדם בחקי משה”, אשר מטרתו לפרוט את החקים והמשפטים בתורת משה אשר יורו את הטוב והישר בין אדם לחבירו. בספרו זה חפץ פילון להועיל ביחוד לבני הנעורים מזרע היהודים באלכסנדריא, אשר רבים מהם שאבו למודיהם והשכלתם ממקור הסופֿיסטים המתהללים באלילים ומבלי דעת את קורות עמם הנפלאים ואמונת אבותם, בשמעם כל דברי העלילות והאשמות אשר יטפול אפיון הרע הזה על עם ישראל יתעו להאמין בו ובדבריו בהיותו בעיניהם לחכם וצפנת פענח ויעשו מדחה והנקל להם לעזוב צור מחצבתם, לפרוק מעליהם עול היהדות המעיק תחתם וללכת אחרי זרים, באשר בזה יתירו חרצבתם ויפתחו מוסרותיהם ונכרת המשא אשר עליהם, ועוד זאת כי אז ימצאו על נקלה נתיבותיהם בחיים לתקוע יתד במקום נאמן.

פנה יום ויאת ערב ופילון השלים את ספרו אשר עמל בו כל היום מבלי הרף. אשתו איסמינה אשר שלחה בכישור ידיה וכפיה תמכו פלך, חפצה להפריעהו מעבודתו הקשה למען ינוח לו, אך לא ערבה את לבבה לעשות חפצה בראותה עד כמה מעמיק הוא בהענין אשר לפניו. פניו הנחמדים מלאים זיו החכמה והוד נורא הוא כמו במרום ימריא מעל לעמק הבכא וחוג שמים יתהלך במעון צדק עולמים וקשט סלה. וגם בהסער לבה על בנה אפולוס כי אחר לבוא ורוחה נפעמה, גם אז לא מצאה את לבבה להפריע את אישה מעבודתו. – ויהי אחרי כן ופילון קם ממקומו ויאמר:

– הנה כליתי מלאכתי. ואתנה בנות השיר, בנות אלהים, היינה שלום! היום אעזבכן ואולי עד נצח.

ותקם גם איסמינה ותגש אל אישה ובראותה כי עיניו רטובות, שאלה:

– מה לך אישי? על מה אתה נאנח ומקור יגונך מה הוא?

– ואיכה לא אתעצב ולא תשוח עלי נפשי? – השיב פילון – את אשר אחוש בנפשי עתה אותה חש בנפשו גם אבינו אברהם בלכתו לשחוט את בנו אשר אהב…

– אבל הוא משל ברוחו ויהי שכרו הרבה מאד – אמרה איסמינה. –

– שכרו הרבה מאד! – שנה פילון דבריה כמו בחזון ידבר – אמנם כן, כי לא רק את נפש בנו הציל כי אם גם בשר צדק בקהל רב ולתעי רוח ההולכים חשכים גם עתה נתן בינה ויודע ליושבי תבל ושוכני ארץ כי אין חפץ לאלהים בעולות אדם, כי לא יקח אלהים נפש וזבח אדם תועבה הוא לו.

– וכגמול הזה תשבע גם אתה – אמרה איסמינה – ועוד תשוב לשמוח עם בנות השיר אשר תאמר כי תקריב אותנה כליל, לעזוב אותן נצח.

– הנה נא זקנתי ושבתי ולאיש כמני בן שבעים שנה מה כחי כי איחל?

– ולו יהי כן – אמרה איסמינה – הלא יחידך, בן יקיר לנו, בן חכם וחרוץ, חותם תכניתך מלא חכמה וכליל דעת והוא ימלא מקומך לבצע אשר החלות – האם לא תשוב אחרי בלותך לראות אור בנפש אפולוס? ברוחך אשר עליו ובנפשך אשר בקרבו תשוב תפריח!

– אך זאת היא נחמתי, רעיתי היקרה – השיב פילון – וזאת היא אשר תתן עז ותעצמות לי ותשגבני לשאת את פרידתי מספרי למודי בעזבי את החכמה ואת המדע. ועל כן, הלאה רעיוני עצב! לא נאוה מרך לב לאיש ערוך מלחמה ונכון לקרב – אך איה אפוא הוא אפולוס?

– הוא טרם שב מן העיר.

– לא שב עדנה? והוא הלא הקדים לצאת מביתו!

ובטרם מצאה איסמיניה מענה והנה קול רגלי אנשים בפתח וכרגע באו אפולוס ודודו אלכסנדר. בתרועת שמחה קדמו את פני הבאים ואפולוס ספר בקצרה את פרשת דברו בשבת תחכמני. בין כה ואלאבארך נגש אל השלחן לאור הנר ופילון הביט בפניו ויבהל.

– מה אתך כי כה נפלו פניך וכשלג הלבינו? – שאל פילון את אחיו –

– אין דבר – אמר האלאבארך בהתאפקו ויתאמץ להעמיד פני מנוחה – אין רע, כי אם דבר נפל בביתי על אדות בני. אך מצער הוא, אך ריב שפתים – אבל נשתעה נא בענין גדול ונכבד מזה. היום באתני ידיעה מרומא מהנסיך אגריפא…

– מאגריפא? – שסע פילון את דבריו – הלא הוא זה ירחים רבים אסור בסהר ובלי כל תקוה לצאת לדרור!

– כן היה כל עוד הקיסר טיבעריוס חי, אבל טיבעריוס מת ועל כסאו עלה קאַיוס, רֵע אגריפא ואוהבו. הא לך וקרא בגליון. תכן הדבר הכתוב בגליון הזה לא לרעה לנו.

החדשה הזאת הרעישה את לב פילון ועד מהרה העיף עינו בהמכתב.

– ומה דעתך עתה? – שאל האלאבארך את אחיו אחרי גמרו לקרוא את המכתב. –

– באמת אגדך כי אינני רואה בזה תמורה לטוב – ענה פילון – אנכי לא אאמין לא בקאיוס ולא באגריפא.

– ומדוע זה? – שאל האלאבארך נפעם. –

– מאת אנשים נאמנים ומביני דבר מרומא נודעה לי תכונת נפש קאיוס, ועל פי דבריהם, אשר הטיבו לתאר לי כל הליכותיו, אבדה תוחלתי מאת הקיסר הזה ונכרתה כל תקוה טובה מלבי, כי הפכפך וזר הוא, נוכל ואכזרי גם מוג לב, נקלה ורודף זמה. והאנשים הקרובים אליו אשר התהלכו עמו הכירו בו בעודנו נער אותות שגעון ורעות רוח.

– אמנם כן, – אמר האלאבארך ובמצחו נקוו קמטים – רע ומר הדבר מאד, אבל אגריפא הוא רעו הנאמן ומושל ברוחו וכאשר תחזה במכתב הזה הפליא קאיוס אהבתו לו, כי מלבד אשר הוציא אותו מבית הכלא, הרימהו על וישם כתר מלכות בראשו וישימהו למלך על יהודה.

– כן הוא, אך כאשר אחזה לי אנכי, לא אגריפא הוא האיש אשר בו תושע יהודה ולא יוכל להיות מושיע ורב לעמי האמלל. הן הוא נין ונכד למלך ישראל הורדוס, נצר ממשפחת האדומים אשר נרדפו על צואר ונכבשו ויבואו בעול נזיר החשמונאים יוחנן הורקנוס זה יותר ממאה וחמשים שנה, והם, לאסוננו, הובאו בחזקת היד במסרת ברית אמונתנו. האדומי ההוא לא הבין את אמונתנו ולא אהב את עמנו והוא המיט על עמנו רעה גדולה ויסל לו ארחות אידו ויביאהו עדי אובד. והנה נכדו זה אגריפא הלא חציו אדומי ובכל אהבתו את עמנו לא תהיה אהבה שלמה ונאמנה. ומבלעדי זאת, הן עד העת הזאת, אשר כבר בא בימים, חי חיי רועה רוח כפי אשר המקרה הביא לידו ובן רגע יעלה מעלה וירד מטה ויהי תמיד לכלי חפץ ביד מלכי רומא לפי רוח המושל העולה עליו וכל משבריהם וגליהם עליו עברו, עד כי רגע התרומם וינשא על גפי מרומי העז והגדולה ורגע כעצב נבזה נפוץ השלך תחתיות אל מעמקי תהום ושאת צלמות – והאם איש כזה יהיה לרב החובל אשר תושע ימינו לו וזרועו תסמכנו לנהל את אנית ישראל המטרפה בין סלעי מגור ואבני אפל בים זועף וסוער בשאון משברי מות, ולהביאה אל חף שאנן ומבטח עז?

אגריפא, נכד הורדוס מלך ישראל ומרים החשמונאית, הוא עתה בן ארבעים ושבע שנה וחליפות וצבא רב עברו עליו. בעודנו נער בא רומאה עם אמו ביריניקה ויהי נער את דרוזוס בן הקיסר טיבעריוס. ובהגיעו לימי עלומיו ארח לחברה עם בנים שובבים ויאבד הון עתק אשר נחל מאמו וחובות רבים ועצומים השתרגו עלו על צוארו ויאלץ לעזוב את רומא במות עליו דרוזוס בן הקיסר רעו ואהובו בשנת 23. ויברח בהחבא ויבוא ארצה יהודה ויסתתר בעיר אחת אדומית וירד פלאים מרעה אל רעה עד כי בִגְבוֹר עליו מצוקתו אמר לטרוף נפשו באפו, והנה עלתה ביד אשתו צפרוס, אשת החיל, לדבר על לב גיסה אנטיפאַס, נשיא הגליל, והוא שונא בנפש לאגריפא, והיא בחכמתה ויקרת רוחה הטתה את לבבו להעתר לה לספח את אישה אל אחת הכהֻנת להצילו מלמות ברעב. ואנטיפאס נעתר לה ויפקד את הורדוס למשגיח השוק בטבריא. ואגריפא ידע בנפשו את הקלון הרב אשר כסתה עליו הכהונה הנמבזה הזאת, אך נשא בשרו בשניו וישא כל אשר נטל עליו בדומיה. אך לא ארכו הימים וילאה מנשוא גאות גיסו ולא יכול עוד כלכל רהבו וגבהותו ויעזוב את טבריה ויבוא אל נציב סוריא באנטיוכא אשר קבלהו באהבה וידידות. אפס גם פה לא ארכו ימי שבתו, כי קרוביו ומיודעיו הבאישו ריחו בעיני הנציב. בחסר כל, במצוק ובעוני ומרדף בלי חשך מנושים רבים, אמר לנסות עוד הפעם לבקש אָשרו ברומא. בעירום ובחסר כל עשה דרכו. ויהי כמעט צלח חפצו לבוא אל מחוז הים והנה מתלאה! כי בפקודת שר הרכוש אשר לקיסר הובא אל בית הכלא ביבנה על דבר שלש מאות אלף דרכמונים אשר אוצר הקיסר נושה בו, בארח פלא נמלט מבור השבי ויבוא לאלכסנדריא וישם פניו אל האלאבארך לבקש עזר, והאלאבארך תמך בימינו ויענק לו די והותר לעשות דרכו רומאה. ובימי האביב בשנת 36 בא רומאה והקיסר טיבעריוס קדם פניו בידידות וידבר אתו טובות. אך בהודע להקיסר דבר מכסת הכסף אשר הוא חיב להאוצר גרשהו מעל פניו. לאָשרו נמצאה לעזרו גיסת הקיסר, אנטוניה, רֵעה אהובה לאם אגריפא, והיא שלמה את נשיו וישב הקיסר להאיר פניו אליו וישימהו למורה לנכדו טיבעריוס געמעלוס. ושמש הצלחתו שבה לעלות ויחי בטוב ובנעימים ויתענג בכל תענוגות בני האדם ויקן אל לבב קאיוס לאהבה וכרע כאח התהלך עמו. והנה נפלטו מפיו אמרים אשר פגעו בכבוד הקיסר ואנשי רכיל מהרו לגלות את אזן הקיסר ואידו נכון לצלעו, כי השלך אל בור האסורים וששה ירחי עמל מנה לו במצוקת מות ומצרי שאול, עד כי עלה קאיוס על כס המלוכה ויריצהו מבית הכלא וימשכהו חסד ויבזור לו מלא חפנים אהבה ויקר.

זה הוא האיש אשר עליו השליך האלאבארך את יהבו ושם מבטחו בו. ויען את אחיו ויאמר:

– אמנם כדבריך כן הוא, כי על פי מולדתו חציו אדומי הוא, אבל הלא ידעת כי הוא גם נכד מרים החשמונאית והתלאות הרבות אשר עברו עליו הריקו את דמי אדומי מקרבו ויעירו ויעוררו בו רוח עברי. הה, מי יתן וראתהו עינך כמני בשנה העברה בבואו לאלכסנדריא נדכה ומחלל והוא נגש ונענה מתגרת יד נחם נורא ומוסר כליות על כל תעתועיו וארחות דרכו מקדם. בדמעות שליש התחנן אלי לעזור לו אך הפעם וישָׁבע בשבועת האלה להקדיש מעתה כל חייו ומעשיו רק לאלהיו ולעמו. ועל כן, אחי היקר, בטח בי כי על פי הנסיון הרב אשר קניתי לי לרגל עבודתי, עבודת העם, בכל ענין וחפץ, כביר מצאה ידי לבחון גבר להכיר ולדעת יצרי מעללי איש ולשפוט שפוט. ואם לא אשגה הפעם, יאמר לי לבי, כי אגריפא יהיה מגן ומחסה לעמנו ומליץ נאמן וטוב בחצר הקיסר.

– מי יתן ויאמנו דבריך – אמר פילון – אבל הואילה והגידה לי מה הרושם אשר עשתה על הנציב פלאַקוס הבשרה אשר באה פתאם בדבר התמורה בכסא המלוכה?

– הוא שמע והקשיב את דבר הבשרה כמו קראו לפניו כתב הדת לחרוץ עליו משפט מות. החדשה הזאת רב עצמותיו הפחידה ותכריעהו, עד כי ברב כח מצא און לו לעמוד על רגליו. בכל עז התאמץ להרגיע רוחו, אך לשוא! הוא נאנח מרה ויבך תמרורים על מות מלכו אוהבו ואהובו, אך באמת בכה על גורלו המר אשר העמידהו כיום לראות על כסא המלוכה את שונאו בנפש, אויבו ומנדו קאַיוס, ובלכתי מעמו עזבתי לא את פלאַקוס כי אם את צל דמותו.

– לא טוב הדבר. בעת הרעה הזאת דרוש לחפצנו איש אשר עז בידו וגבורה בימינו, והשליט אשר לא יאמין בנפשו כי מצבו איתן, לא ימצא די און לו בפעלו ושונאינו ומנדינו ימהרו להסב הדבר הזה לטובתם – ואיכה הוא מצב הדבר באלכסנדריא?

– לא טוב. המבוכה והסער יגדלו מיום ליום. בכל רחוב ואצל כל פנה משוטטים אפיון ואחוזת מרעיו, יפיחו קריה ויגבירו ללשונם ויטיפו מררות עלינו להעיר ולעורר חמת העם ויפיצו בין ההמון כתבי שטנה ומגלות איבה להשליך עלינו שקוצים ולחפאות עלינו דברי בלע בכל דבת רשע, מלשינות חרפות וגדופים על קדשי אמונתנו. ובין כל מפלגות ההמונים מרי נפש וקשי יום רבה התכונה וסער מתחולל לצאת בחמה. דלת העם השוקקים והרעבים יחרקו שן עלינו וכרצח בעצמותיהם רכושנו ויגיענו אשר רכשנו לנו בזעת אפים ועמל רב. העשירים יקנאו בנו על מרכלתנו ומסחרנו אשר רחב ונסב. ואת כלם יעירו ויעוררו בחמת קנאה אלה המתאמרים לחכמים אשר יום יום ימצאו תנואות ויחדשו עלילות לאזר זיקות קנאה ושנאה ולהלהיב לבבות. סוף דבר – רבים ועצומים הם שונאינו בגלוי ובסתר, ורק מתי מספר ברי לבב מן היונים, הישרים בלבותם, החכמים באמת ונפשם מטהרה מכל דעה קדומה ובערות הבלי שוא, רק הם ינודו לנו ולבם נשבר לראות סערת הרוחות ההולכת וגדלה.

– זה חלקנו וגורלנו להיות בודדים בעמים – אמר פילון במדבר אל לבו – את זאת ראה וידע זה כבר נביא האליל בלעם באשר צלחה עליו רוח אלהים ומלתו על לשונו לאמר: “הנה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב!” והדבר אשר בימי החשך והאפלה נחשב לנו לברכה נהפך לנו עתה לקללה. אם נערוך את עם ישראל לעמת כל גויי הארץ, נראהו כי דמיונו כיתום נעזב. כל עמי הארץ בעבור הקשר והדבק אשר ביניהם והתיחשם יחד ימצאו גואלים ומושיעים ולא יחסר למו עזר בצרה אם אך לא תבאם שאה ורעה נוראה אשר אין תוצאות ממנה. אולם בצר לישראל אין חולה עליו, אין דורש ואין מבקש לנפשו ואין דואג לו, וכל זה מפני כי לעם הזה חקים ומשפטים מיוחדים, חקים ומשפטים אשר ימאסו במו עמי הארץ אף כי קדושים המה ונצבים לעד לעולם3.

– אבל מדוע זה רבו צרותינו ומכאובינו? אמר האלאבארך בסערת רוחו – מדוע רק אנחנו הננו נענים ומרודים, רק אנחנו – בעוד אשר לא נופלים הננו מיתר העמים?

– לא נופלים הננו מיתר העמים! ולא יותר? אנחנו אשר הפלה אותנו ה' לבחיר עם וינחילנו אמונת אמת וקשט סלה למען נהיה “ממלכת כהנים וגוי קדוש” אנחנו אשר בנו בחר ה' להורות לכל עמי הארץ את דרך הקדש ומעגלי צדק, לפקוח עיני עורים להכיר ולדעת את ה' וללמד לבני האדם תורת אמת וחקי חיים – ואתרי כל אלה תמצא דיך באמרך כי רק לא נופלים הננו מיתר העמים! אולם הגידה נא, האם שומרים הננו את תפקידנו למלאות תעודתנו הקדושה והנשגבה להיות “לאור גוים”, או, האם, למצער, נתן לב להבין ולהשכיל בתעודתנו זאת? אבותינו בצר למו ותדבקם הרעה, מהרו לשום לב אל דרכיהם ולהתבונן אל נפשם, הם ידעו והכירו כי פקד ה' עונם ובבכי ובתחנונים התודו את חטאתם ואת מעלם וינחמו על מעלליהם וישקדו לשוב ולהטיב דרכיהם – והאם כן גם אנחנו עמנו? האם יבין לבנו כי בידנו נתן ה' כוס ישועות להשקות ממנה את כל בני האדם, להצמיח צדקה ולהפרות ישע לכל הגוים ורק באשמתנו, באשר לא נשים לב אל תורת אלהינו ואמרות קדשו נשליך אחרי גונו, לכן לא נעשה ישועות גם לנו גם לבני האדם – הנבין את כל זאת? לא! כי אם נוסיף לרדוף אחרי ההבל ורעות רוח ביתר עז ובבוא אידנו ביום צרה יזעף לבנו על אלהים ואנשים, ועל כן יתן ה' את ברכתו לגוי לא חסיד ויצליח מתי שוא ויסגירנו אל עויל להעיק ולהציק לנו להיות לבז לגוים ולמרמס בעמים. ולא למענם הוא עושה, כי אם למען נקח מוסר, לפקוד בשבט פשענו ובנגעים עונינו על כי חללנו את קדשי אלהים ונחלת שדי שמנו לתועבה. – אנחנו אשר מכרתנו ומולדתנו בארץ הקדש, ארץ חמד אלהים, ולנו לקח טוב וחקים צדיקים אשר יזלו צדק עולמים ויצמיחו ישע וצדקה; אנחנו אשר מראשית חלדנו ואביב עלומינו גדלונו ויחנכונו בכל אשר יעשה את האדם ישר, – ואת כל אלה זנחנו ובזינו ועינינו ולבנו רק אל ההבל והתעתוע, לעשות תועה ולרדף רקים – זאת לא זאת, הָשְּׁפָלָה הַגְבֵּהַ וְהַגָּבוֹהַּ הַשְׁפִּיל!…4

– אבל אמר האלאבארך – מעשי אבותינו ופעלם האדיר והנהדר והברית אשר כרת ה' אתם…

– מעשיהם הטובים יציצו ויפרחו כנטעי נעמנים וזרע ברך ה‘, ישגשגו ויביאו פרי ברכה לדור אחרון ופעלם והדרם יראה על בנים יולדו לעשותם לנחלת ה’ וסגולתו אם אך לא ישחיתו דרכם. אבל אל נא נתעה בשוא לחשוב כי על פי יחש אבות לבד יהיה האדם לכליל תפארת. ואתה שים נא זאת אל לבך, כי האיש היוצא מגזע אבות נעלים ובמעשיו הנלוזים יעטה עליהם חרפה, עון האיש הזה יגדל פי שבע – גם בזוי הוא מאד אם בהיות לנגד עיניו סמל הטוב והצדק ולא ילמד לעשות כן, ויעקש דרכו ויעוה נתיבות ישר, תחת אשר היה לו לתמוך אשוריו במעגלי אבות וללכת בדרכיהם אשר סללו לו.5

– אך האם בא יבאו דברי הברית אשר כרת ה' את אבותינו לעשות עמנו כאשר הבטיח למו? האם יבא קץ לצרותינו והיתה לנו אחרית ותקוה כי אחרי צרפנו בכור עני וזקקנו שבעתים היה נהיה לאור גוים?

– הרגע נא – מקוה ישראל לא יכזב והיה נהיה לאור עמים. הן עינינו רואות כי מיום ליום יגדל וירבה מספר אנשי המעלה המכירים ומוקירים את תעודת היהדות ומיום ליום ילך הלוך ואור אור ה' אשר זרח מציון להאיר את כל הארץ מכבודו. וכבר נפצו בארץ אלפי איסים אשר נחה עליהם רוח ה‘, רוח דעת תורת משה הנהדרת בשיבה ומלאה כח עלומים והם עוברים בארץ וילמדו תועים בינה, ישאו דעם ויאצלו מן הרוח על למודיהם ובכל מקום יעשו נפשות רבות וירבו המחזיקים בם. ובכן אפוא, החיים באמונתם יבטחו וקוה יקוו כי חפץ ה’ בידם יצלח ועלה יעלו אליהם את כל מין האדם לרוממו ברממות אל – קוה יקוו ולו אם יבא הדבר אחרי שנות מאות או אלף שנה. כי אם אחד קדוש ואדם המעלה ישכון בעיר הלא על פני כל העם יכבד; אם היה תהיה עיר אחת מקבצת רק מבני עליון ואנשי קדש, הלא היה תהיה לסגולת כל הערים והמדינות. ובכן, אם עם כלו יהיה עם קדוש עם חכם ונבון, הלא ירום ונשא וגבה והיה לכל גויי הארצות כראש לגויה ולא לבעבור התגאות ביתרון עז ושאת כי אם להיות למופת ליתר עמי הארצות אשר יראו את העם המרום והנשא ובאשורו תאחז רגלם, כי בהיות לנגד עיני בני האדם תמיד תבנית רמה ונשאה, מראה כבוד העז והנצח אשר לא יחדל ולא ימוש והתבוננו אליו יום יום, היה יהיה לסמל הקנאה המקנה לעורר לבבות להתחרות עמו, ועל כן תשגב תקותנו, כי יבוא יום ותאתה ובאה הממשלה הראשונה, מלכות שדי, מלכות כל עולמים, מלכות שדי, אשר בשמאלה אשר ושלוה ונעימות בימינה נצח וברוממה את רוח בני האדם בארח חיים למעלה למשכיל, תכונן גם המנוחה הדרושה לחפץ הזה, מנוחת שלום והשקט מחוץ6.

– ואתה תדע נאמנה ולבך בטוח, כי אנחנו היה נהיה לעם המופת לכל גויי הארץ?

– אנחנו ולא עם אחר זולתנו! שא עיניך וראה כי אמונת האלילים הולכת הלוך וחסר מיום ליום, בדיה וקסמיה לא יוסיפו תת כחם וחין ערכם אבד. אמונת הבלי שוא ולא – אמן תחריבנה לשד העמים ומח עצמותיהם תובישנה ובני האדם נהלכים כצל בשממות רוח ושברון לבב, ומיום ליום ישחו מעוצר רעה ויגון והתמרמרו והתגעשו ויזעפו ונחם נסתר מעיניהם – בעוד אשר אמונתנו העתיקה והנושנה לא רק לא בלתה ולא נשבר גאון עזה, כי אם תוסיף חיל בנצח והוד למשוך אחריה כל העמים והלשונות. העמים הנאורים רואים עין בעין והעמים הפראים כמו שער בנפשם כי אמונתנו נושאת דגל העז והנצח, ועל כן שארית חמות יחגרו ובכל מאמצי כח ילחמו בה, ועל כן תגדל איבתם ועברתם לנו, ועל כן ישנאונו ויגורו מפנינו, ועל כן יעיקו ויציקו לנו בכל כלי יוצר וכל היום לוחמים ילחצונו. ועוד רבות, עוד לימים רבים יראונו קשה במלחמת דמים. – אבל כאשר יענו אותנו כן נתחזק במעוזנו והצרות הרבות והרעות וכל הלחץ והדחק, ככל אשר יוסיפו למררנו ולהאדיבנו, כן יוסיפו לחברנו להיות אחוזים צמדים ודבוקים יחד בתורת קדשנו, עד כי בהטהרנו ובהצרפנו בכור הברזל, נצא מזקקים שבעתים להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש” ואז תדרך נפשנו עז בתפארת נצח – אז יבוא קץ הפלאות, קץ לכל צרות נפשנו!

והאלאבארך חבק את אחיו ויקרא ברגש לבו:

– רב תודות לך, אחי, על תורת פיך ולקחך הטוב. מה טוב ומה נעים לי שבת אתך יחד, אך הה, מה מעטים המה הרגעים אשר אוכל לשבת בצל ימינך! לולא אחי היית כי עתה קנאתי בך מאד, כי רק נפשך שבעה אשר ונעימות ואך בך נוה הצדק וקדוש משכן השלום!

בכל העת אשר נדברו שני האחים עמדו איסמינה ואפולוס על יד החלון ובשום לב הקשיבו רב קשב שיחתם והגיונם. ועתה נגשה אליהם אסמינה ובראותה סערת רוח האלאבארך החזיקה בידו ותחל את פניו ברחמים גדולים לשפוך מרי שיחו ומרת נפשו והקל מעליו, אך הוא השיב אמריו:

– לא עתה, אחותי, לא עתה, עת כל העם בצרה גדולה אין כל צדקה לאיש אחד לתנות צרת נפשו. ובלעדי זאת הן אפולוס יודע מרת נפשי ומכאוב לבבי…

ובדברו פנה אל פילון וישאלהו מה העצה אשר חזה לבו, כי לשלוח מלאכים רומאה לא יתכן עוד אחרי התמורה בכסא המלוכה. ואולי טובה העצה לצאת נגד אפיון ולהשיב על אשמותיו הרבות אשר יעליל על היהודים?

– לצאת נגד אפיון? – השיב פילון – ואיככה זה תנסה להשיב על דבריו? להשיבהו מדעתו בהוכיחך לפניו אמרי ישר וצדק? את ה“אפיונים” לא נוכל לענות ולא להוכיח לפניהם דעת אמת. אם תרוצץ ראש התנין הנתעב הזה הרובץ במים הזדונים בנחלי בליעל, אם תכרות לו ראש אחד המלא רעל, יעלו כרגע ויצמחו תחתיו אחרים לאלפים. להשיב מלין את אפיון הוא לצקת שמן על המדורה, בפרוץ הַבְּעֵרָה אך אחת עלינו לעשות, והיא: להגביל אותה מסביב לבלי תפרוץ הלאה. וזאת תצלח בידנו אם נפיץ דעת עליון ונגיה אור אמונתנו להראות יפיה, צדקתה ותמתה לפני יתר העמים אשר לא הרעלו עדנה בחמת תנינים וטרם נפתו בחלקת לשון אפעה. וביען לא נוכל לדרוש מאת היונים כי יבינו וישכילו בכתבי קדשנו הרחבים והעמוקים עד אשר יוכלו לחרוץ משפטם על תורת היהודים, לכן הכינותי לי את הספר הקטן הזה, שבו נתתי אל קוראיו מוצא־דבר מכל עקרי תורתנו והיה יהיה הספר הזה גם ליהודים וגם לגוים כספר זכרוןVademecum למצוא בו ראשי פרקים. ועל כן קחה נא את הספר הזה והפיצהו באלפי רבבות חוברות בין יהודים ועובדי האליל והיה לבך סמוך ובטוח כי את לבב אלה יתמוך לסעדם ולאמצם, והיה נחמד להשכיל לאלה לתת למו לקח טוב. ואנכי נכון הנני מעתה לבוא יום יום לאלכסנדריא, ובבתי הכנסת ובבתי הספר והמדרש אטיף מלתי ללמד ולהשכיל את אחינו, לחזק ידים רפות, לקומם כושל ולעורר את כל אשר כחם אתם לקום ולעשות כמני.

– ואנכי אהיה לך לעזר – אמר אפולוס – ראה נא אבי, הן זה כמה נכסף נכספתי להועיל לעמיתי במעט שכלי ותבונתי אשר חנני ה', והנה בא מועד ועת הכשר, ועל כן הואילה נא ורצני לתת מאויי נפשי.

– בכל לבי ונפשי! – ענה פילון בלב רגש – כי אמנם רוחי בקרבי אשחרך מכבר לעזור על ידי.

ופני איסמינה צהלו ונהרו משמחה ונפשה תדרך עז, אפס התאפקה להביע שמחת גילה לבלי הכאיב את לב האלאבארך הנגוע. והוא בהפרדו מאתם אמר בעליצות נפש ורגש לב:

– דבריכם, יקירי, תמכו את לבי ויסמכוני, נשבר ונדכה באתי הנה ומנחם ומשגב הנני יוצא מזה. היו בטוב יקירי מחמדי, היו בטוב!

ויהי אך יצא יצא האלאבארך וקאראבאס פתח את הדלת ואך ראה את אפולוס התנפל אליו בתרועת שמחה ובכל אותות אהבה ויקר הושיט לו מכתב קטן. המכתב מכתב דאריס, ואפולוס מדי קראו במכתב אדמו פניו ויפרד מעל אבותיו לרגע ללות את קאראבאס.

ויהי בהותר איסמינה עם אישה לבדד ותשאלהו אם התבנון אל פני אפולוס אשר אדמו מדי קראו את המכתב אשר הביא קאראבאס?

– ראיתי והתבוננתי – ענה פילון – הוא אודם, שחר האהבה.

– ובכן ידעת כי אפולוס אוהב?

– ובעיניך יפלא הדבר? אנכי ידעתי כזאת בטרם ידע אותה גם אפולוס בנפשו. שתי נפשות יקרות ועדינות כאפולוס ודאריס בהיותן קרובות יחד, לא יתכן לבלי תולד האהבה בקרבן. אבל עלי לגלות לך, כי האהבה הזאת אשר בשמחת נפשי ראיתיה עולה כפורחת, תביאני עתה במבוכה ומדי אזכרנה אתנודד.

– מדוע? שאלה איסמינה ותתחלחל –.

– כי דאריס היא בת עובד אלילים.

– וזאת תהי למפגע לנפשות אהובות? האם מולדות זרים לשטן בעיניך אל החתון?

– את לא בנת לרעי. הבל שוא כזה רחוק ממני. הן מחוקקנו הגדול משה גם הוא לקח לאשה בת אל נכר, ורות המאביה היא אם מלכות בית דוד.

– ומה זה אפוא יניע את לבך?

– דאריס היא בת עובד אלילים. אמה מתה עליה אחרי ירחים אחדים ללדתה אותה, אבל אביה חי הוא. אמנם לא יוכל היות כי יאמין לבו כי עודנה חיה בתו, אשר עזב אותה ברגע ראתה אור עולם, אך הלא יתכן ויקר מקרה ובעת מן העתים יודע לו דבר בתו ואז – אז תהי דאריס עזובה מאפולוס לנצח.

– אבל מה זה יניא את האיש ההוא לבלי בא עמנו במסרת הברית להתחתן בנו?

– שנאתו הכבושה ואיבתו הנוראה לעמנו ואל ביתנו, יען כי שם האיש ההוא – אפיון!

ופני איסמינה חורו כשיד לשמע הדבר הזה. נשימתה כבדה עליה ורוחה קצרה ותפול בזרעות אישה אשר התאמץ להרגיענה ולעודדנה, עד כי זרם דמעות פרץ מעיניה ותאנח במרירות: הה, צר לי עליך, אפולוס האמלל!


 

ה    🔗

בהיות אפיון ברומא חקר לדעת כל הליכת בית הקיסר ויֶתר מצפוניו ועניניו, וידע כי בחלה נפש הקיסר טיבעריוס בקאיוס ובעמל רב נפתה להנחילהו את כסאו אחריו. וגם חקר וידע כי פלאַקוס, נציב אלכסנדריא, היה אהוב וחביב לטיבעריוס ועל כן הוא שנוא נפש קאיוס. ולבד זאת ידע, כי בעוד טיבעריוס חי רגל פלאַקוס בקאיוס ופיו שלח תמיד ברעתו. ועל פי כל אלה ראה אפיון כי אין כל תקוה טובה נשקפת לפלאַקוס מהקיסר החדש וגם תאנה קטנה ודבה קלה דיה להדיחהו משאתו ולהצעידהו למדחפות. על אפני הדברים האלה יסד אפיון בעז מעשהו להוציא את מערכי לבו לפעלם, כי פלאַקוס בידו הוא ואל אשר יחפוץ יטנו. ויהי כי רבו מתי סודו שם פעמיו במלאכות חבורה מראשי צוררי היהודים אל הנציב פֿלאקוס. אך פֿלאקוס שכב אז חולה כי אש קדחת נשקה בו. הבשרה על דבר שבת קאיוס לכסא המלוכה החרידתהו פתאם ותבא עליו שאת פלצות עד כי למחרת היום תקפתהו מחלה עזה ויאנש. והחבורה שבה לעמת שבאה. אך אפיון שמח בלבו בידעו היטב סבת מחלת הנציב, וכן חלפו שבועות אחדים עד כי מצא פֿלאקוס און בנפשו לשוב לעבודתו. אפס מנוחת נפשו ואמץ לבו ורוחו, אשר בם הצטיין תמיד ובם עשה חיל לשום מתג ורסן להמון אלכסנדריא השובב והפרוע, לא שבו אליו. והנה בא אפיון ומרעהו דימיטיריוס ודברם בפיהם כי באים המה במלאכות העם אשר באלכסנדריא להביע חפצו ומשאלותיו לפני הנציב.

– ומה הוא חפץ העם ומשאלותיו? – שאל הנציב בשכבו על יצועו רפה ואין אונים –

– עם היהודים בשאלתו – ענה אפיון – עם היהודים היושבים באלכסנדריא, העם הנורא מן הוא והלאה, הצר הצורר לנו אשר יפיץ בלהות להפיל למשואות את אמונתנו ואת כל היקום אשר ברגלינו. אך למען תבין היטב ותדע את הסבה אשר הניעה לבב עמנו לבוא בשאלתו זאת, הואילה נא והרשני לבאר לפניך קרות בא היהודים אל ארצנו…

– אבל יהיו נא דבריך מעטים – שסע הנציב את דבריו בזעף – אנכי אינני אוהב שפך שיח בעתרת מלים ולהג הרבה וקורות בא היהודים לאלכסנדריא כבר ידעתים למדי.

אם כן – עד מהרה ירוץ דברי: שאלתנו ובקשתנו כי היהודים אשר פרצו ויעלו בכל חמשת חלקי העיר, עד כי בשני חלקי העיר לא ימצאו ולא יפגשו בלתי אם יהודים וביתר חלקי העיר רכשו למו מבחרי הבתים במיטב הרחובות – וזאת שאלתנו כי ישיבו אותם על עקבם לאחור ברבע “הדלתא” וכי יקחו מאתם זכות אזרחים והיה משפטם כזרים בארץ.

לשמע הדברים האלה נתר הנציב ממקומו מר בחמת רוח ופניו הלבנים האדימו מרגז וחרון.

– ואתה תערב לבבך ותעז פניך לבוא אלי בדבר און ונבלה כזה! – צעק בחרונו ויתגעש על הזד הדובר אליו – התאמר בלבבך כי פֿלאַקוס יואל לעשות נבלה כזאת למסור ביד ההמון השובב את מבחרי יושבי מצרים, את בחירי התושבים החרוצים והנעלים ביתרון הכשר דעת, בחפץ כפים ובכל מדה נכונה, לתתם לבז להמון ההולל? לך לך, עז מצח! או…

פני אפיון החזקים היו לפני להבים וגידיהם שרגו וכל בדי עורו התעותו בשמעו את הנציב מדבר רתת. עיניו הקטנות והחודרות הפיצו זקים וברקים רבו אל עבר פני הדובר בו, שערות ראשו החד סמרו – וכל אלה הביעו סערת נפשו והמון מעיו. רגעים אחדים נצב כחתול הנכון לקפוץ על טרפו והוא כמו מתעתד וחוגר שארית חמות להתנפל על איש חרמו, אך כרגע התעשת ויסתר חמתו ויפן אל רעהו דימיטריוס ובהתאמצו לדבר במנוחת נפש אמר:

– הנך רואה, כי הנציב שת ידו עם צוררינו, נלכה נא ונספר את הדבר באזני העם ונגש את ריבנו לפני כסא הקיסר.

– הליראני אתה אומר, סופֿיסט! לבהלני ולהלך עלי אימים? – קרא הנציב בקול רגז וחרון אף – סור לך מזה! כי גם זכות אזרחים אשר רכשת לך באלכסנדריא ברב כשפיך, בקסם לשונך וחלק שפתיך, גם היא לא תוכל להיות מגן לך להצילך ממוסר אכזרי!

– מכה בשגעון הנך! – הרעיש אפיון – מכה בשגעון הנך אם תאמר בלבבך כי הנקה תנקה בהכלימך פני ציר עם אלכסנדריא ומכה הנך בשגעון משנה אם תערב לבבך להתחרות באפיון אשר יד ושם לו ברומא ודבריו נשמעים שמה – להתחרות בו עתה בעת אשר בבית הקיסר לא נשאר אף אחד מאהביך לדבר טוב עליך. כנראה, לא תדע כי השר הנגיד והמצוה, אוהבך ורעך מאקרא, נגיד הפריטריונים הגה מן המסלה על ידי קאיוס אשר לא מצא אותו נכון לפניו.

– שקר אתה דובר! – צעק הנציב בקול פרא –

– מה אעשה – אמר אפיון בקלסה – מה אעשה אם נציב אלכסנדריא איננו יודע אל נכון את הנעשה ברומא! הנה רעי דימיטריוס יעיד אף הוא את השמועה הזאת אשר זה כמה ימים נודעה היא לרב תושבי אלכסנדריא – השמועה אשר הרעישה מאד נפש פֿלאַקוס.

– אמנם כן, השמועה הנאמנה על דבר מות מאקרא מודעת כבר בעיר – אשר וקיים דימיטיריוס –

הנציב התפלץ ואפיון הוסיף לדבר:

– ואנכי יודע עוד, כי טיבעריוס געמעלוס נכד הקיסר המת, אשר אתה חתרת בכל עז כי יירש את כסא המלוכה ואשר בגלל זאת העירות עליך חמת הקיסר קאיוס ושנאתו – גם הוא הלך בדרך לא ישוב – הקיסר החדש פקד להמיתו.

והנציב נפעם ונדהם נצנח אל יציעו ויאנח במרירות, ואפיון הקריב ואחרי התענגו רגעים אחדים על מצוקת הנציב וצרת נפשו אמר:

– הנך רואה אפוא, כי הבטחון האחרון אשר אמצת נפשך בו נקוט ויגז ועתה לא תפון עוד כי הבאש נבאשת ברומא ונכון הנך למועדי רגל. וזה האות עד כמה נקלות בעיני הממשלה כי לא תשוה בעיניה הטרח להודיעך את הדברים הנכבדים מאד. ורק עם אלכסנדריא הנכון להיות למגן לך ולהמליץ טוב בעדך רק הוא יוכל להחזיקך על משמרתך, אך אם תלך עמו קרי אזי אובד הנך בלי ישע.

– הה, אובד הנני, אובד בלי ישע! נאנק פֿלאַקוס –

– אובד אינך ורעה לא תאנה אליך – דבר אפיון תנחומים – אם תחזיק במעוזנו ותבטח בנו. אלכסנדריא היא רבת אונים ואדירה, אדירה גם מרומא, ובעת צרה תהי מגן לך להצילך גם מכף הקיסר.

– ואתה ידעת זאת נאמנה? – שאל פֿלאַקוס בקומו בעמל רב –

– מה זה תשאל? הכי לא קרא שמי אפיון? האם לא קול עם אלכסנדריא מדבר מגרוני? והשאלה אשר אנחנו שואלים ממך קטנה היא מאד: למסור בידנו את היהודים, ומה לך ולהיהודים? והאם לא זאת חובתך להשמיד ולאבד את אויבי אלהינו ובוזי אמונתנו?

– עזבוני נא עתה – אמר פֿלאקוס בקול רועד – בפעם אחרת נתבונן בזה ונשתעה יחד.

– ומה אשיב שולחי דבר? מה אגיד להמון אלכסנדריא – שאל אפיון –

– היום אל תגיד דבר – שובו אלי מחר – חפץ הנני להתבונן בדבר –.

ושני השליחים החלו לצאת ובגשתם עד הפתח פנה אפיון עוד הפעם אל הנציב ויאמר:

– הרשני נא ואדבר עוד דבר באזניך, ידעתי כי היהודים אשר בעירנו נתנו על ידך ספר כתב פילון, מלא תהלת היהודים, למסור אותו אל הקיסר. בסבת מחלתך לא נשלח עדנה הספר וחפץ העם הוא כי לא ישלח לעולם אל הקיסר.

– הנה הגדתי לך כי תעזבני הפעם! – פקד פֿלאַקוס. –

– הנני הולך. אֶשנה דברי, כי הספר המדבר בתהלת היהודים לא ישלח! ובכן היה בטוב עד המחרת.

בעז וחדוה עזבו שני הרעים את הנציב אשר כאנוש אָנוש ונואָש התנפל על משכבו והוא אובד עצות מה יחל לעשות ומה יחלט לעשות? את אפיון ידע היטב כאיש חמס נורא מאד וידע עד כמה רבה פעולת איש־לשון זה על רוח ההמון, ואם יבצע אמרתו כאשר העיר בו ויתיצב בראש מלאכות ההמון, לו גם המון נקלה ושפל, ובא יבא רומאה להתאונן על פֿלאַקוס, אזי אבד יאבד פֿלאַקוס אשר גם בלעדי זאת להט חרב האבדון מתהפכת עליו מעל לראשו תלויה בחוט השערה. או האם ימסור את נפשו בידי אפיון לשבט או לחסד וימגן את היהודים לבז ולמשסה והוא יעמוד ויראה ויחבק ידיו מעשות מאומה עת יעשו שמות והריסות עולם בעיר אשר הפקד עליה לשמרה? – תעה לבבו מבלי מצוא תוצאות ממבוכתו זאת.

– הה, ארור, ארור הוא המדקדק יליד התפת! – זעק פֿלאַקוס בחרקו שן בעברת זעם – הוא הביאני במצרים ויקף עלי ראש ותלאה! הוא תר את כל פצעי האנושים ויור אליהם את חציו המרעלים, הוא ראה כי אזלת ידי ותושיה נדחה ממני ובכל מעשי בידו הנני!

ומלחמה עזה ואיומה התחוללה בלבב פֿלאַקוס כל היום ההוא וכל הלילה אחריו ולא יכול לשות עצות בנפשו לגמר אמר ולהחלט דבר. לפנות בקר שכב וישן מבלי כח ובהקיצו והנה מעניו ומציקיו, אפיון ודימיטריוס, מחכים באולם. ואף כי אבדו עשתנות הנציב וכאיש אובד עצות ראה כי ישועה רחקה ממנו בלתי אם יואיל הלוך אחרי עצת אפיון אשר תהי עליו סתרה. בכל זאת לא חפץ להתמכר לו על נקלה, ועל כן הגיד לו עוד הפעם כי גם עתה לא יוכל לבצע דבר, יען כי החליט לשאול בתחלה את פי מנחש וקוסם להגיד לו עתידותיו ואת אשר צפן הזמן לקאיוס ולו. לשוא התאמץ אפיון להוכיח לפניו כי אולת היא וכלמה להאמין בשוא נתעה כזה, כי הנציב עמד על דעתו וישלח חץ לשונו בכליות הסופֿיסט להשיב אל חיקו ויאמר:

האם לא אתה הוא אשר הראית והוכחת כי אם ידרוש איש אל המתים יגלו לו חדשות ונצורות? האם לא נחשת והשבעת את רוח הומיר לעלות מן הארץ ותכבד עליו אכפך לגלות לך דברים נפלאים אשר כל חכמי לב נלאו לעשות כזאת וכל המדעים והחכמות ללא־הועיל עזרו?

– יהי כן – אמר אפיון – ועל כן גם לך אגיד את האתיות לאחור.

– לא אתה – השיב פֿלאַקוס – כי קרוב אליך הדבר ונוגע הנך בו מאד. חפץ הנני לפנות אל האיסי אָניאס אשר מדבר נבואתו לא נפל תמיד צרור ארצה – ושניכם תלכו עמי יחדו.

ואפיון נסה להשיבו מחפצו, אך לשוא, כי הנציב החזיק בדעתו בכל עז ויצו לרתום את המרכבה וימשוך עמו את שני הסופיסטים אשר סרבו מאד – ויסע עמהם אל יאור מוריאט.


 

ו    🔗

דממת קדש שררת על פני ככר היאור. במסבי כל המקום הזה השלך הס כמו נאסף רוח חיים מקרבו. יושביו אשר תמיד שקדו על עבודתם בכרם בשדה ובכל מלאכה, עזבו היום את עבודתם ויתאספו אל אהל מועדם, מקדש כוננו ידיהם, לשאת רנה ותפלה לאלהים ולהשתעשע באמרות טהורות ולקחת לקח טוב, כי שבת היום לה' ויום השבת קדוש ומכבד מאד בעיני האיסים ביתר שאת ויתר עז. כל עבודה כבדה תשבת והיום כלו קדוש לעבודת ה' לבאר ולברר כתבי הקדש, לשוחח באמרות אלוה צרופה, השכל וידוע להוסיף אמץ ביראת אל כל היום, למצוא דעת קדושים ולכלול את הנפש בחן ושכל טוב. כמשפטם תמיד כן גם ביום השבת ישכימו קום לפני צאת השמש וירחצו בשרם במים חיים טהורים, אשר על כן יקראום בשם “טובלי שחרית”, ויתעטפו בבגדים לבנים ויבואו אל אהל המועד. ביראת הכבוד ישבו דומם ויקשיבו לדברי הזקנים מוריהם, אשר יתר שאת למו בידיעת התורה והמצוה והם יגלו לפני היושבים תעלמות חכמה, מחשוף הרעיון בספרי הקדש ורב טוב הצפון בם. ודברי אלהים חיים היוצאים מפיהם באים כשמן בעצמות חברים מקשיבים ויוחקו על לוח לבותם ודעת לנפשם ינעם. אהל המועד נחלק לשתים; החצי האחד לגברים והחצי השני לנשים, כי גם הנשים תבאנה לשמוע תורת אלהים ותומכות הנה את מוסדות האגודה בכל נפש. הקיר החוצץ בין המחלקות גבוה בערכך שלש או ארבע אמות מן הקרקע בתבנית דיק. לחלק מעבודת אלהים, או גם לעקר עבודת הקדש אשר עליהם: הארוחה, אשר רק החברים החשובים יוכלו לאכול את הלחם לפני האלהים על השלחן הטהור. לא נקל הדבר להספח לחבר אל האגודה. וגם הנספח אל החברים לא יחד בקהלם עד אשר תעבור עליו שנה תמימה. ובמספר הימים האלה עליו להתנהג לפי חקי האגודה ולחיות על פי דרכה. והיה אם לתקופת השנה הראה לדעת כי עז בנפשו למשול ברוחו, לכבוש יצרו ולהנזר מתענגות בני אדם, אז יקרבוהו אליהם במעלה אחת בקדש, וטבל את בשרו במים והיה לבן ברית. אך לא יוכל לאכול אתם לחם. אחרי כן יבחן עוד שתי שנים תמימות, והיה אם יעמוד במסה ונחשב כאחד מהם. אולם בטרם ישבו לאכול אתו לחם ישביעוהו בשבועת האלה ליראה ולכבד את השם הנכבד והנורא וללכת בדרכי ישרים ולרדוף אך טוב וחסד. איש לא יונה ולא ירע לאדם לא על פי דעתו ולא על פי פקודת אחרים, לאהוב צדק ולשנוא רשע, להיות תמים ונאמן עם כל אדם וביותר עם המלך והשרים, באשר לא בכחו יגבר איש ורק ה' הוא הנותן עז ומשרה. כן על כל אחד להשבע כי אם תהי המשרה על שכמו והיה לשר ושופט, לבלי יגבה לבו ולא יחלל את כבוד המשרה ותפארת עז, אשר נתן לו אלהים, למלא תאות לבו, לבלי יתהדר גם לפני עבדיו במחלצות ועדיים לשאת הוד ביתר שאת, לאהוב בכל נפשו את האמת והקשט, לתעב כל דבר שקר ולשנוא כזב ולבלע את הלוט מעל כל מתחפש במסוה הצדק ללא־אמת, להיות נקי כפים ובר לבב ולשנוא בצע, לבלתי גלות לאיש רזי התורה ולמודי האגודה כי אם על פי הקבלה והמסרה כאשר קבל הוא וכאשר נמסר לו, ואחרי אשר קבל החבר שבועת אלהים זאת, אחרי כל המסות והנסיונות, היה יהיה כאחד מהם ועל שלחן אחד יאכל אתם לחם.

וביום השבת, כבוא האיסים אל חדר האכל אשר יגבל עם חדר המקדש, וכלם לבושים לבנים והם מלאים זיו ומפיקים נגה בהדרת קדש וחרדת כבוד אל הכבוד, יתיצבו בשורה ובמעל ידיהם ועיניהם ישאו רנה ותפלה לאלהים כי ירצה את מאכלם ותערב עליו סעודתם כקרבן אשה ריח נחוח. ואחרי התפלה ישבו הזקנים במסבה, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אך משפט הבכורה יחשב לא על פי מספר שנות הלדה, כי אם לפי שנות המנות החבר לבן ברית האגודה, כי האיסים יקראו בשם “זקן” לא לאיש בא בשנים ואשר שיבה זרקה בו, כי אם לאיש אשר מראשית עלמיו הולך הוא וגדל עם אלהים ויפרח וישגה בחכמת שדי ודעת עליון. אותם לא ישרתו עבדים, כי נפשם תגעל את העבדות באמרם, כי האיש אשר ירכש לו נפש אדם לעבד, מפיר הוא את חקי הטבע השוה ומשוה קטן וגדול ולא יבכר איש על פני משנהו ורק יחידים אשר בכחם ועצם ידם יעותו משפט גבר ונפשם הרחבה תתאוה לשים פדות בין אדם לאדם, רק הם חמסו תורת האדם ויכבשו אנשים ועבדום וענו אותם, בהכניע התקיף את החלש ממנו. ועל כן בסעודת קדשם לא נראה עבד ומשרת ורק אנשים חפשים מהם ומהמונם יכינו בטוב לב וימלאו ספקם. גם ביום השבת לא ישתו יין כי אם מים טהורים. אחרי לקחם מקומם וישבו בהסבה לא יחלו לאכול, כי אם אחד מהם ישאל דבר או כי ישיב מלין לבאר ולברר ענין בכתבי הקדש. האיש הנושא מדברותיו יטיף דבריו בנעימה בשובה ונחת ואת הדבר הקשה יוסיף לבאר אחת ושתים ודבריו יוחקו עמוק עמוק על לוח לב השומעים. בשקט ודומיה יקשיבו המסבים את דברי המטיף והיה אם מצאו דבריו חן בעיניהם יביטו אליו במאור פנים, ואם יקשה בעיניהם דבר יניעו במו ראשם. את כתבי הקדש יבארו ויפרשו בהתאמצם לפענח תעלמות רזי קדש וסוד שיח אלהים השפון וטמון בדברי התורה. כי כל חקי משה היו למו כגוף שלם ויחזו את המלות כבשר וחמר ואת הרעיון העמוק הצפון בו – כנפש מכתתרת בחביון עז ולגבי חמר, וכל עמלם ויגיעם בתורת אלהים ותכלית חפצם רק לחשוף מצפוני הרעיון העמוק ולמצוא תעלמות חכמה אשר הצפין ה' במעטה אותיות ומלים, ולהודיע דעת עליון זאת אל כל מבין ויעף דבר. ככלות המטיף את דבריו יקום אחד מן המסבים וישא זמרה וישר שיר בתהלה לאלהים, וכהתמו יחל האחר וכן ישוררו חליפות, ובשורר האחד יקשיבו הכל בדומיה שאננה ורק את החרוז האחרון יענו הכל בקול. ואחרי כל אלה יביאו הצעירים את השלחן ועליו הארוחה: לחם חמץ ומלוח ובתערובת אזוב מעט.

וביום השבת הזה היו שנוים אחדים בסדר היום, כי החבר ענני שב מדרכו אחרי הפרדו שנים רבות בלכתו למסעיו במלאכות האגודה להפיץ דעותיה ולהרחיב תורתה ואמונתה, ועליו לספר היום באזני המסבים את פרשת מעשיו והליכותיו, כל אשר פעל ועשה הוא ויתר החברים במקומותם למושבותם. – ענני הוא איש במיטב שנותיו, גבה קומה ומבנה גויתו איתן, פניו נצרבו מאד ששזפתם השמש, ותנועותיו והליכותיו כלן אומרות כבוד וחן. קולו קול עז בהדר כצלצל פעמון וקסם על שפתיו לצודד לב ונפש. ויהי כשבת המסבים נתן אניאס אות אל האורח הבא, אשר קם ממקומו ובחן שפתים ואמרי שפר ספר לפני החברים את כל קורותיו וכל פעלו במשך חמש עשרה השנים אשר נפרד מעל עדתו ויעבור בשלשת חלקי התבל בתור שליח מעדת האיסים.

כזרם מים כבירים שוטפים תסחף אמונת הגלולים להשתפך אל מקור ישראל ואמונתו – החל ענני דברו – ובימים האחרונים האלה רחב ונסב המעבר הזה עד כי תקצר יד האיסים, בני ברית, לכלכל אותו. בכל פנות העם, במרום ושפל, בכל ארץ יון אשר שם נפוצה עבודת הגלולים, בכל מקום אשר אך יגיע דבר הסעפטואגינטא7, בכל מקום אשר אך יקראוה ויבינוה, יתעורר חפץ נמרץ בכל לב לקבל אמונת ישראל, ללמוד תורתה ולבא במסרת בריתה. ועוד בהירחים האחרונים בהערים אשר על פני נהר פרת, הביא בברית אמונת ישראל את כל בית נסיך הדייב, חוברת אחת מהסעפטואגינטא אשר מסר ליד הילני מלכת הדייב חוללה נפלאות אלה. ואחרי אשר נקראה החוברת על נקלה היתה להפוך אל קוראיה שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ויזניחו עצביהם ועמם נגזו ועברו גם התכונות הרעות והמדות הקשות אשר נטעו בנפשם. אבל שבעתים גדלה פעלת האגודה להפליא לעשות ביתר עז, לו היה לאל ידה להוסיף שלוח מלאכיה בארץ רבה. והדבר הזה המריצהו לשוב לאלכסנדריא בתקותו כי יחזקו ידיו ויוסיפו לו אמץ.

– אשר ספרת לפני לא תפליאני – ענה אָניאס – ידעתי גם ידעתי כי כן יהיה ואל העת הזאת קוינו כלנו זה כמה. על כן ילך נא בשם ה' כל אחד מאתנו אשר ימצא עוד עז בנפשו וכח עלמים בקרבו – ילך נא להפיץ דעת עליון ותורת אל חי בין עובדי האליל ובין בני לא אמון אשר בקרבנו, ואנחנו הזקנים, יגעי כח ורצוצים, אנחנו נשאר פה לרכוש לנו בחורי חמד ולמלאותם כח ורוח ה' ולשמור את נחלתנו מורשה קהלת יעקב עד כי יתנחלו אותה כל גוים ואחוזתה אפסי ארץ. ואם האותות אשר נראה לא יכזיבונו, הנה קרוב היום ובא חזיון הנביא כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

– אשר חזה לבך, איש הרוח – אמר ענני – לא חזון שוא הוא, כי הדעת הלזו תפלס נתיבות לה ברחבי תבל ותחולל נפלאות ברוח בני האדם. אבל אנחנו, אחים יקרים – הוסיף בפנותו אל יתר החברים – אנחנו אשר הננו מכינים את נפשנו להיות משרתי עליון ומבשרי צדק בקהל רב, להודיע חסן אמונת אמת לתת גאולה לכל שוכני הארץ, אנחנו, כאשר ידעתם גם אתם, הולכים בארח לא סלולה, אבני נגף וצורי מכשול קוץ ודרדר על כל מדרך כף רגלנו, חתחתים בדרכנו ועל כל צעד צופה לנו מרי ובגד, מות ומשכלת ומלכדתנו עלי נתיב. פה יצפנו לנו הסופֿיסטים הזדים והנשחתים אשר באור אמתנו ההולך וגדל וכובש לפניו רחבי ארץ יראו חתת, כי אור אמת זה יגלה שוליהם ותעלמות ערמתם ויחבל מערכי לבם הרע, לכן יסערו להפיץ לרגלינו בלהות ונשבעו להרע להכריענו ולהכריתנו, ושם שליטים, בני מרום הארץ הפרועים לשמצה אשר כשכים בעיניהם עז נפשנו ותורתנו הנאורה המטפת לחפש ודרור להשכיל ולהטיב, ועוד שמה קנאים להטים מבני עמנו אשר במפעלנו הרם והנשא רואים המה כמו רוח מרי, נסוג אחור וכחש באמונת אבותינו, קנאים אשר לא יאבו ולא ישמעו להסיר אף נקודה אחת מאותיות התורה ואף אם על ידי זה תבוא גאולה לכל העולם – וכל אלה ישטמונו וירדפונו באף. ועל כן רבים מאחינו נתנו את נפשם כפר לקחם הטוב, וזה עתה האדם המעלה יוחנן אשר הודיע אמרות ה' על יד הירדן לפקוח עורים ולהשיב רבים לאור באור האמת, נשפט עתה משפט מות על כי באמץ לבו הכה בשבט פיו בלי חת את הנסיך האדומי אנטיפאַס ויודע תעבותיו.

וענני עצר במלים מרב מרירות נפשו וכל המסבים התפלצו ואגלי דמעות רותחות נזלו על לחיי האחים הנחפים בשלג שיבה, כי הם ידעו והכירו את הנאור והאדיר יוחנן וידעו לערוך את האבדה הגדולה אשר אבדה לאגודתם. ואָניאס היה הראשון, אשר עצר ברוחו ויתאפק אל יגונו המר ואחרי דומיה ממשכה פתח את פיו ויאמר:

– אחינו יוחנן מת! – אך לא הוא הראשון אף לא האחרון אשר נתן את נפשו על ישועת בני האדם, נפשות עדינות למכביר עוד תאבדנה ולבבות רבים לבות מתנה – ישברו בטרם תבקע שמש האמת להפיץ ערפלי הבערות אשר תכסה את עין הארץ ותך את בני האדם בשגעון ושממון, בטרם תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה וקרני ישעה תחדרנה בנפשות העם, הנפשות הנתעות בשוא. ולנו יהי נא יוחנן למופת ללכת בדרכיו ללחום בכל כח מלחמת האור והאמת, ללחום כל עוד נפשנו בנו וכל עוד לא נפל חלל השריד האחרון. האיש הירא ורך הלבב אשר לא יוכל לשום את דעו כחותם על לבו לבלי ינתק כי אם בהקרע סגור לבבו – האיש הזה לא ילך לנו! כי מוג־הלבב יוכל להרע לנו ולחבל מעשינו יותר מאשר יוכלו להועיל מאה אנשים מחרפי נפש. אכן באשר נפשי יודעת מאד כי אין בקרבנו אף אחד מוג לבב ורפה רוח וכאשר בחנתיכם ואדעכם לאנשי חיל ללחם מלחמת ה‘, על כן מנחם ומשגב אשוב לקרוא אליכם בשם ה’: לכו ופצו בין התועים אשר בקרב עמנו, ההולכים אחרי ההבל, התהלכו בקרב עובדי האליל אסירי חשך וצלמות ותחת שאה יתגלגלו, הורום נא והעלום מבור שאון וגי צלמות, הביאו למו אור וישע, הורום את הדרך הטוב, דרך בו ישכן אור אהבה ותקוה! ענני יהיה לכם לעזר בנסיונו הרב אשר קנה לו והוא יפלס מעגל רגלכם, את הדרך תלכו בה ואת המקום שמה דברכם נחוץ. ובכן, לכו בשם ה', אחים יקרים! ברוכים תהיו בצאתכם וברוכים בבאכם.

ואחרי דברו קם אניאס לעזוב את הבית, כי בשנים האחרונות רפה כחו מאד ויכבד ממנו לבלות כל היום במסבת חבריו לחג את השבת, כאשר כן היה משפטו תמיד. כראות ענני כי קם אניאס לצאת, חלה את פניו להתמהמה עוד רגעים אחדים כי עוד שאלה אחת לפניו לפתור אותה, שאלה אחת גדולה אשר לפתרונה תוצאות גדולות לעתידות האגודה. ואניאס שב וישב על מקומו ויבקש את ענני לדבר את דבריו.

– הלא תדעו – אמר ענני – כי הדרך אשר אחזו למו אחינו בעלי האגודה בארץ ישראל בדבר מנהגי האמונה ומסרות קדומים שנה היא מאד מדרכנו אנחנו, הן אמנם גם אנחנו נזהר מאד בכבוד המנהגים, אבל הננו עושים כן רק מפני הכבוד אשר ירחש לבנו לאבותינו מכונני החקים והמנהגים ההם, וגם לבלי ינתק פתיל הקרות והליכות עולם הקשור במנהגים אלה המציבים ציונים לדרכנו מני קדם, לא כן אחינו בארץ יהודה, למו המנהג הוא העקר והיסוד, מבלי הבט אל הרעיון הצפון בקרבו והם מקדישים ומעריצים את הכתב והמלה ויבכרו את ערך האות (בוכֿשטאַב) על פני הרעיון אשר בקרבו. והנה אם איש אחד יאהב לעשות כן, יעשה לו כטוב בעיניו, אבל רעה רבה צפונה בלקח כזה אם יורוהו לאחרים ורעה משנה אם יעמיסוהו על הנספח אל בית יעקב, העוזב את אליליו לדרוש את ה' ותורתו. ואת זאת יעשו אחינו בארץ מכרתנו. על האיש החפץ לבוא במסרת הברית יעמיסו משא לעיפה, את כל נטל החקים והמסרות וידרשו ממנו לשמור כל מנהג קל ובזה יבהלו ידי רבים ויביאו מרך בלבבם ויסתמו לפניהם מעין הישועה ומקור חיים. ועל כן אשאלכם, אחים יקרים, אם לבלי תהיינה פלגות בינותינו עלינו להכנע ולאחוז בדרך אחינו אשר ביהודה או לשטות מעליהם ולעבור ולעשות דרכנו הלאה לבוא אל מטרתנו הנשגבה?

– לשטות מעליהם ולעבור! – קרא אניאס בקול גדול – לשטות מעל החשכים והנעורים, מעל הנחשלים הנרפים והעצלים! – היתכן? – הוסיף לקרוא בסערת רוחו – האם בעבור זאת עמלה ויגעה אגודתנו זה יותר ממאתים שנה לנקות ולטהר זהב תורת משה, לזקקה שבעתים מהאבק הרב וגלי דמן אשר העלו עליה מאות שנים, למען ישובו ויאספוהו אחינו בני בריתנו אשר לא יוכלו נקיון, העומדים עדנה בשער האשפות אשר לבית ה' ולמען הסתר מעיני בני האדם את הכתם הטוב, את טהרת הקדש? – שמעו נא ואשמיעה באזניכם את אשר יספר על אדות חרש אמן: מלך אחד צוה את אמן מפליא לעשות לבנות ארמון תפארה אשר יעמוד לזכר עולם. והאמן חרת בשיד את שם המלך אשר חפץ כי יעמוד שמו לדור דורים והיה זכרו אל־מות. אבל מתחת להשיד, באבן היסוד, חרת האמן גם את שמו הוא. מאות שנים, אשר חלפו ועברו עשו שמות בשיד ובשם המלך החרות בו ותפילנה את שניהם למשואות. ואז בנפול הטיח ויבלע מכסה עתיק, נגלה נגלה בכל הודו ועצם תמו שם האמן הנפלא ויודיע לדור אחרון מי הוא היוצר האמתי אשר פעל ועשה את הארמון הנשגב. והנה, אחי! הזמן המכלה את כל הפיל, פרץ ויקרע קרעים בהטיח אשר טחו בו את חקי משה ומבעד הבקיעים האלה יופיע לעינינו נגה הוד אור הגנוז, אור תורת אל חי והביטו אליו ונהרו כל גוים תאבי ישועה וצמאי דעת ואז נוסדה וכוננה אגודתנו ותשת ידה החזקה ותסר את הטיח התפל ואת החיץ הבלה עד כי נגלה התכן הפנימי בעצם טהרו ובכל יפעת זיוו, ואותו, אותו נשמור בטהרתו וכן נאציל אותו לבני האדם. אנחנו, רק אנחנו, באשר ממי יהודה וממקור ישראל יצאנו, אנחנו נכבד ביקרת קדש גם את האבק וגם את הטיח אשר בו נאחז ונדבק זכר רב מקרות עמנו, אבל לא נעמיסהו על שכם אלה אשר נקבצו ובאו רק למראה טהר תורת משה, אשר רק עצם האור משך אותם אחריו, לא נעמיסהו על שכם הגוים העוזבים את עצביהם למען בא אלינו.

אך כלה אניאס דבריו וקול תשואות חן חן נשמע מכל עברים וענני נגש אליו בפנים צהלים מלאים אורה ושמחה וילחץ ידו באהבה וישלחהו עד הפתח ואחרי כן שב אל חבריו לאכול את לחמו.

ורוח דאריס נפעמה והיא נבוכה על כי בושש לבוא אביה מחנכה – כי אחר היום ממועדו תמיד, ויהי אך ראתהו יוצא ממקדש מעט ותרץ לקראתו ותביאהו הביתה. ובחפצה לפשוט את מעילו והנה קול רעש אופן באזניה, חזון יקר במסבי נוה שאנן זה. וכרגע והדלת נפתחה והנציב בא הביתה.

ופֿלאקוס נבעת מאד מהוד כבוד הישיש אשר רוממות אל על פניו ומאור פני דאריס, עד כי נעתקו ממנו מלין ויגמגם בלשונו בשפה רפה דברים אשר אין להם שחר, בעוד אשר מבטו יתעה ויסב מאניאס לדאריס חליפות. עד כי ברב כח משל ברוחו ובאחרונה עלתה בידו לשאול בשפת עלגים אם הישיש הנצב לפניו הוא אניאס – והנה באו גם שני מלויו. בעז נפש צעד אפיון ראשונה כמו הוא הנהו אדון הבית. – אבל פתאם כמו רתק בזקים ופניו חורו כמת. כנציב אבן נצב אפיון בראותו את דאריס כל עצמותיו רעדו כמו השבץ אחזהו ויפרפרהו ודמו כמו החל לקפוא בבדי עורו וכל יצירי גוו כמו יתמוללו אחד אחד, זולתי עיניו המלטשות אשר התהפכו בחריהן נתנו אותותיהן כי רוח חיים בקרבו, נתנו אתותיהן כי ברגע הזה גדלה מצוקת נפשו וענותו נוראה מאד. כה יבעתנו ויחתנו חלום נורא חלום איום, יהלמנו ויפעמנו וכל רגש חיים יך בתמהון ושממון, נפשנו תכסף להמלט מבלהות צלמות – ורגלינו כמו לנחשתים הוגשו וכמשמרות נטועים ממקומנו לא נמיש. במבוכתנו נלפת ונתפש בידים להחזיק מעמד – וידינו כמו אסורות. נפשנו תכל לקרוא מן המצר, לקרוא לעזרה – אך לשוא, לשוננו מדבק מלקוחינו והדבר אין בנו. וכה נשקע ונרד מטה מטה במצרי שאול מדחי אל דחי, נטבע בתהום יגון ומצוקה ונפול עמוק עמוק במעמקי ים צרה בעוד כל חושינו בנו. ובעוד לא אבד לבנו ובינתנו לא הסתתרה כתקפונו בלהות נוראות, כאב נעכר ומפח נפש, חתת וזועה וכל בעותי אלוה יערכונו, עד – עד כי מצוקתנו האיומה תקרע בחזקה חבלי מות ותנתק מוסרות החלום… וכל אלה חש עתה אפיון בנפשו ברגעים האחדים אשר היו לו לשנות נצח עד כי שב ויחלף כח והנה פתאם לפתע התפרץ ובקול פחדים קרא: “שאול ואבדון נגדי! שערי תפת נפתחו וערום שאול נגדי! היהודי קסם לי ויעל את הרפאים מתחת!” – וכמרדף על צואר מהמון שדי שחת ושעירי תפת התפרץ וינס החוצה.

בלהות אפיון ומחתתו האיומה ומנוסתו לפתע פתאם הפילו חתת ובהלות על הנאספים השונים למיניהם ולתכונותיהם. ורק אניאס לבדו לא חת ולא זע ומנוחת נפשו לא נפרעה. הנציב עמד ועיניו לטושות ונטויות אל המקום אשר דרך שם נס אפיון, בעוד אשר דימיטריוס הנבעת והנבהל וכל בדי עורו יזועו וינועו נלחץ אל הקיר מעצר פחד פתאם. ורק כאשר פנה אניאס אל דאריס הנמוגה מפחד ומתרפקת עליו ויאמצנה במו פיו וינהלנה אל החדר הסמוך, רק אז התאושש הנציב ויצו את דימיטריוס ללכת אחרי רעו ולהביאנו אל ביתו. – ועת רבה חלפה ועברה עד כי שב אניאס ובין כה שב גם פֿלאַקוס למנוחתו ויפן אל הישיש בהשארו אתו לבדו ויאמר:

– התדע את האיש הלז אשר מנוסתו לפתע פתאם הבהילתני עד מאד?

– עיני לא ראתהו מעודי – ענה אניאס – בכל זאת אדע כי הוא השטן המשחית ומלאך אכזרי אשר ישלח בך.

– השטן המשחית ומלאך אכזרי אשר ישלח בי? – האף תדע מי אנכי?

– אף את זאת לא אדע, בכל זאת ארהיב בנפשי עז לאמר כי הנוכל הנבזה הזה, הנוכל מוג הלבב הלובש אדרת הפלוסופים הוא הוא השטן על יד ימינך אשר כונן להשחיתך.

– הנך קורא אותו בשם נוכל מוג לבב בטרם ידעתהו וטרם תכירהו ואתה תשים בו אתות כי הוא השטן והרוח הרעה אשר לי בטרם ידעת מי אנכי – ואיככה יתכן כדבר הזה?

– לדעת ולהכיר את איש כאפיון לא הרבה נצרך חכמה ודעת, אבל כמדומה לי כי אפיון זה הוא יועצך ואיש סודך, ולכן היה מי תהי – אבד תאבד על ידו.

– עתה אבין לסירותיך, יהודי! – אמר פֿלאַקוס בחמת רוחו – על כי אפיון שונא לבני עמך לכן תחפש עלילות להשניאהו וביען כבדה ידו על בני אמונתך באלכסנדריא לכן הוא בעיניך כשטן ומלאכי האכזרי. עתה יראה לבי כי נתעיתי בשוא וישר העויתי בפנותי אליך לשמוע מפיך דבר אמת. יהודי הנך ושנאתך תעור את עיניך פי שבע מאשר תעור השנאה את עיני אפיון, ועל כן בעצתו אלך ובוז אבוז לחזון לבך ולנבואתך הקשה אשר תנבא רע לי כי בהות אפיון אלכד.

אנכי העידותי בך, אם תשמע ואם תחדל. ואם אדיר חפצך להואל ולעשות מדחה עשה כטוב בעיניך.

– שמור פתחי פיך ונצור לשונך! – גער פֿלאַקוס בהישיש בקול נגיד ומצוה – ואתה דע לך כי לפניך פה נצב נציב אלכסנדריא.

– ולו גם המלך בכבודו היית ואפיון יועצך – אמר אניאס בלי חת – גם אז לא חדלתי להשמיעך דבר אמת כי אבד תאבד!

– עז נפש הנך, יהודי! השיב פֿלאַקוס בחרון בצעדו אל הפתח – הנך יהודי עז נפש, ורק למען הנערה היפה אשר אתך, אשר יפיה חמד לבי, רק למענה אנח לך ולא אעשה אפי בך.

ובדברו עזב את הבית וישב העירה.


 

ז    🔗

בערמתו הרבה הפליא אפיון לעשות כי יעלה על שפת לשון והיה הוא לרבים ענין לענות בו וחפצו זה צלח בידו בחריצותו הרבה להתחקות על שרשי רגלי כל נושאי משרה, ללמוד ולדעת את דרכי המושלים, יחשם זה לזה ומגמת פני כל אחד, לבחון כליון בני האדם, וביותר, בני עליון אשר עז בידם וגבורה בימינם, לתור ולדעת את משא נפשם ומעלות רוחם, לרגל את נפשם ולחפור בה את התכונה המושלת ברוחם וכל אלה יהיו לו לכלי חפץ וידים לפעלו. בלכתו למסעיו לראות ולהראות, לא רק למד לדעת דרכי בני אדם והליכותיהם ויצרי מעללי איש, כי אם גם אסף בחפניו כל פתגם וכל משל, כל חזון, כל ספור וכל שיחה, כל דבר מקרה וכל מעשה שערוריה, ובאלה לקח לבות בני ההמון וירכש לו חן ותהלה. גם אדרת הפלוסופים אשר לבש וחין ערך הומיר אשר התאמר אפיון כי אין כמהו היודע לברר ולבאר כל סתום וכל חתום בו, – כל אלה עורו את עיני ההמון ויתנו עליו הוד חכמה ויהי בעיניהם גבר חכם בעז. ומה זה ישים לבו אל בקרת חכמי לב אשר ישימהו לאל? הן ההמון ימחא כף לו ועל כפים ישאהו ויעל לשמים שיאו, ועיני אפיון נשואות רק אל ההמון ורק בו לו מבטח עז לעלות לגדולה ולהתנשא לראש, ומה אם גם סיניקה הניף שבטו וידש את גבורנו זה בעים רוחו וישם כל פעלו לאפע – מה מאפיון יהלוך? ומה יעשה לו סיניקה? דברי סיניקה לא יחדרו ולא ימצאו מסלות למו בפנות ההמון אשר אפיון למו לאליל. ולו גם גנב דבר אל ההמון ידע אפיון לקדם את פני הרעה הזאת ולכונן הדבר לבלי יעשו דברי סיניקה כל רושם בין ההמון ולעמת שבאו כן ילכו. הן רק קנאה זעומה מדברת מגרון סיניקה אשר רממות אפיון וכבוד תהלתו אינם מניחים לו לישון, והאם לא אפיון הוא האחד אשר יכול להתחרות עמו בחצר הקיסר? האם מאן סיניקה לזכות לגדולה להיות אומן את בן מלך עליון?…

ואת כל ההוד והנצח רכש לו על נקלה! אין זאת כי אם הוא ידיד־יה, בן אלהים, אשר יגלה אזנו ויודיענו דרך תבונות בתנומות על משכבו ויתן לידידו זה שֵׁנָא את אשר יכספו להשיג יתר בני חלוף ולשוא ייעפו וייגעו בזעת אפים, ועליו רק לתפוש את ההמון בלבו, למצוא חן ושכל טוב בעיני ההמונים והם ירימהו על נס.

ורק עב קטנה, עב קנאות, הקדירה מעט את שמי אפיון – והיא היהדות, כי היא הפריעה מעשיו וחסמה לפניו דרכו, כי היא8 מצאה אזנים קשובות ומיום ליום ירבו המחזיקים בה לא רק בין חכמי לב ומרומי העם היודעים את אפיון כאיש שפתים נעור וריק, כי אם גם בין דלת העם אשר אותם חשב המדקדק למדשתו ובן גרנו, לקנין נפשו ונחלתו. ועל כן שטם אותה משטמת מות ויקדש עליה מלחמה בכל כלי יוצר אשר תשיג ידו, הוא קבץ כעמיר גרנה כל שטנה, כל דבה וכל תאנה ושנינה, כל דברי נבלה ובלע אשר נכתבו על היהודים ותורתם, בחפש מחפש אסף וילקט וישם בכליו כל אבן אפל וצור להוכיח אשר השליכו פעם בפעם אל מקור ישראל, גם בדה מלבו דברי און משל ושנינה אשר כל השומע תסמר שערת בשרו. וכל נאצותיו ודבותיו אלה הטיף לקהל שומעיו בהעמידו פנים כחכם מבין ולכל תכלית חוקר, לנאץ ולנבל את כל הנשבעים לדגל יהודה ולתת לשמצה ולבוז בפני עובדי האליל את כל אשר בשם ישראל יכנה ואת כל הבוחר בם. ושומעיו החשכים צהלו אליו וכאשר הרבה לנבל פיו כן הוסיף לקחת נפש שומעיו אשר חן חן יאמרו לו.

ועתה בשובו לאלכסנדריא מצאה שנאתו ליהודים תאנה חדשה להוסיף עצמה, כי הכבוד הגדול אשר פזרו חכמי בית הועד לפילון ותהלתו הנשאת על כל שפה ולשון הוסיפו אש ועצים לחרון אף אפיון והגדילו מדורת השנאה היוקדת בקרבו. וההצלחה לא עזבה את ידידה אפיון והשעה שחקה לו, כי בעצם העת ההיא באה לאלכסנדריא השמועה על דבר מות טיבעריוס, והיא נתנה חרב בידו. בהיותו ברומא חתר בכל עז לחשוף מצפוני רואי פני הקיסר ושריו, לגלות עמוקות וסתרי מזמות. וזאת שעמדה לו באלכסנדריא, כי על כן ידע במה לצודד נפש הנציב פֿלאַקוס ולגורהו בחרמו, לשים רסנו בלחייו ומתגו בשפתיו להטותו לחפצו מבלי אשר יוכל להרע לו, וכן נפל הנציב בעצומי אפיון להיות לכלי חפצו ויהי אפיון לרוח החיה בהמעשים הנעשים באלכסנדריא. אולם באיתן מצבו זה נראהו עתה מתנודד מעט בסבת מנוסתו במרוצה מבית אניאס למראה עלמה רכה. כי מה יחשוב הנציב בלבו על דבר מנוסתו זאת? האם לא עלו על לבו דברים באהל אניאס, כי זה אפיון האיש אשר למראה עין מוצק הוא ועשוי לבלי חת, זה אפיון האיש אשר מצחו נחושה ונפשו רחבה, למרות גבהותו ורום לבו לעינים כמו ישגיב בכחו ובמבטח עזו הנה דבר לאט עמו! פצע אָנוש טמון בחבו וכמעט קט יקצו מזעזעיו אלה פנימה, יכשל כחו, ילך תמס והיה לאַל! – הרעיון הזה כי במעשהו, זר מעשהו, בבית אניאס נתן ביד הנציב כלי נשק להתגבר עליו ביום קרב, – הרעיון הזה דכא לארץ חיתו בשוב רוחו אליו. ויתהפך בתחבלותיו וישת עצות בנפשו לתקן המעות ולהמלט מן המבוכה. ויותר עוד מזה תעה לבבו בנבכי החזון הנראה לו בבית אָניאס, החזון אשר רב עצמותיו הפחיד וינפץ עז מבטחו ויבהלהו וימגהו. – הן שגה נשגה מאד אם נחשוב כי הכיר אפיון את דאריס לבתו ועל כן נבעת ויתחלחל. אפיון לא האמין כי בתו עודה חיה, וכבר נמחו מלבו כל אות וזכר ממנה, ולו גם ידע כי בחיים היתה לא הטל אל מראה ולא הרעישה את נפשו וכל חושיו עד כי יאבדו עשתנותיו. אחת היא, רק אחת, אשר הפילה עליו חתת, והיא – אמונה תפלה אשר נשרשה בנפשו והעמיקה שחתה בקרבו, והיא עוללה לנפשו את כל אלה. בספר אפיון לפני המון שומעיו, בין יתר התוליו ובדיו, כי השביע את הומיר לעלות מן הארץ, כזב למו רק בדבר התהלה אשר פזר לנפשו, אבל האמין אמונה־אמן בתם לבב, כי יתכן מאד הדבר לדרוש אל המתים ולהעלותם ובאמונת הבל זאת שגה ככל ההמון אשר בימיו. וזאת שעמדה לו כי היה מרוצה לההמון הרואים אותו כאחד מהם ברוח ובאמונה. ובבוא אפיון אל בית אניאס וירא את דאריס שמה החזיקתהו ויתפלץ בהאמינו בלב תמים כי אשתו המתה בשכבר הימים, אשר דמתה לדאריס בתארה ובצלמה, קמה מעמק רפאים ויחלט בנפשו כי זאת פעלת אניאס חכם האיסים ונבין לחש העושה פלא, באשר חזה לבו כי אליו יבואו פלאַקוס עם המדקדק, ובזדון לבו חפץ להכריע את אפיון בפני הנציב ועל כן השביע את רוח אשתו לעלות מגיא צלמות. ובכן הן יודע אניאס את כל קורות אפיון והליכותיו וכל עלילותיו ותעבותיו הרבות. – המחשבה הזאת השחה לעפר נפש אפיון ותפרפרהו ותפצפצהו עד כי לא מצא און לו לצאת מביתו שלשת ימים וכל מעיניו רק בדאגתו זאת למצוא עצה ותחבולה להניא את אניאס מעשות לו רעה ולשוב לתפוש את הנציב בלבו ולהטותו לחפצו. – ויהי ביום הרביעי ולא יכול להתאפק עוד לשבת סגור בביתו, כי עליו ללכת אל פֿלאַקוס ועליו לשוב ולפעול על רוחו ולמשול בו, אף כי טרם ידע היטב איכה יוכל לכלכל את דבר המקרה בבית אניאס לבלי ישחית פעלו.

ויהי אך לבש אדרתו ויגש אל הפתח ויפתח את הדלת והנה לנגדו איש נכבד ונשוא פנים. מבלי משים חרד אפיון בראותו את האיש ויצעד אחרנית צעדים אחדים, אבל עד מהרה שבה רוחו אליו וישאל את האיש – והוא ענני – מה חפצו בביתו ומה הוא מבקש. וענני בא הביתה ויאמר:

– הנה עומדות רגלי בבית המדקדק הנודע למשגב, אפיון – ואם לא שגיתי, יאמר לבי, כי נצב הוא לעיני.

ופני אפיון צהלו ויען בחן שפתים וברגש תודה:

– לא שגית ארח, הנה אפיון לפניך – במה אוכל כבדך?

– שתים הנה אשר הובילוני אליך: האחת, כי חשקה נפשי לראות פני האיש אשר תהלתו שמעתי בעברי למסעי בארצות רחוקות ושמו נשא על שפתים ברממות כבוד ויקר. והשנית, חפץ הנני לחלות פניו לעזור על ידי לגלות מצפוני נבל אחד ולחשוף שולי הנוכל הלובש אדרת הפלוסופים למען כחש וכסות כל תועבה ונבלה ועלילות ברשע, ובלי כל תפונה רק איש כמוך אשר שמעך מלאה הארץ ויד ושם לך בין חכמי תבל ומהלכים בביתך לכל אשר בשם חכם יקרא, רק איש כמוך יוכל לעזרני ולסמכני במפעל טוב זה ולא אפונה כי תושיט לי ידך ותמצא לאשר אדרשך.

– בלי תפונה… – גמגם אפיון – בלי תפונה.. אבל עלי לדעת אפוא כל פרטי הדברים…

– אמנם כן – אמר ענני – אבל הן הנך נחפז ללכת ולא תוכל כעת לקחת מועד לשמוע פרשת הדבר…

– לכן, למענך אחשוך מהלכי לעת אחרת – אמר אפיון ויפשט אדרתו וישב, וישחר את פני ענני לקחת מקומו נכחו.

וענני דבר דבריו:

יותר משלושים שנה לפנים עזבו שני נערים את ארץ מכרתם, את נאות מצרים, ללכת לאלכסנדריא להרוות שמה את נפשם הצמאה לחכמה ודעת, ואף כי אמונתם שנה, כי האחד יהודי והשני עובד אלילים, אך נפשותם קשורות יחד באהבה ואיש את אחיו עזרו. אך אחרי שנים אחדות נפלגו בדרכיהם. היהודי, בעל רוח נדיבה ונפש עדינה ורוחו בקרבו תשחרנו לדעת ומזמה ואל על תקראהו, בא במסרת ברית האיסים. והשני, אשר נפשו עפלה ורוחו סוערת, קל הדעת ואוהב בהמון ומלא תשואות, נספח אל הסופֿיסטים, וכן עברו שנים רבות ושני אלה האהובים מנער לא ראו איש את אחיו ולא נפגשו יחד עד כי מקרה אחד הביא את שניהם אל עיר מולדתם, למען ישובו להפרד איש מעל אחיו – ולהפרד בפעם הזאת עד עולם…

– הנה דברת בלשונך, כי עיר מושבם הוא נוה מצרים? – שאל אפיון בדממה וקול. –

– כן, – אמר ענני בהמריצו דבריו – ומכרתם היא לאטופוליס.

ובשר אפיון סמר וענני הוסיף לספר:

– ובכן, הנה נפגשו שני הרעים יחד בלאטופוליס. אבל כרחוק מזרח ממערב כן רחקו דרכיהם ומעלות רוחם. הסופֿיסט אשר אכנהו בשם מַלִיךְ… אך מה לך כי כה חורו פניך פתאם?

– אין דבר… החליתי מעט… אין דבר…

– והנה מַלִיךְ – הוסיף ענני לספר – הלך למסעיו וכמשפטו בכל מדרך כף רגלו כן גם בלאטופוליס במדברותיו אשר נשא במקהלות עם על כל ענין וחפץ ואשר בחלק שפתיו השכיל להטעימם בטוב טעם האספסוף, רכש לו שם תהלה וכבוד ויהי לשיחה. וכל בני העיר הביעו תהלת איש שפתים זה וישיחו וידברו אך במליך הנואם נאם ולוקח נפשות ויתאמרו למאשרים ויתגאו על כי בקרבם ישב מליץ נמרץ וכביר כח שפתים זה. לא כן היה גורל האיסי, הוא שקד על עבודתו, עבודת הקדש אשר לו, לא הקים שאון, לא יצעק ולא ישא ולא ישמיע קול, כי אם בדממה ושקט עשה מעשהו ללחם מלחמת האור עם החשך, לשרש אחרי אמונת הבל ולעקור זמורת זר ולנטוע נטעי נעמנים בלב הגוים אשר באימים יתהללו, עד כי לא נכר מקומו בעיר ולא שם לו על פני חוצות. ויהי היום ושני הרעים נקרו יחד בבית משפחה אחת החיה חיים בודדים. ובמצאם נתיבות הבית הזה נהפכו לאויבים וצוררים איש לרעהו במשטמת מות ותכלית שנאה. וזה הדבר: בעיר לאטופוליס, במושב היונים, גרה אשה אלמנה אחת עשירה מאד ובאה בימים ועמה שני ילדיה, בן אחד אין־אונים וקצר תבונה ובת שולמית ומשכלת ורבת כשרון. אל אנשי הבית הזה התרעע האיסי באהבה ואחוה ויהי אהוב ומכבד כמורה נאמן כיועץ פלא וחכם חרשים ובאחרית מצא חן גם בעיני הבת טריפֿוזה, נערה בת שש עשרה שנה ותחשק נפשה בו. לא ארכו הימים ולמליך נודע דבר האלמנה אשר כל אנשי העיר הפריזו לדבר בכבוד עשרה והונה, ובערמתו ותחבלותיו מצא נתיבות ביתה. ובמספר שבועות אחדים השכיל ברב כשפיו ובעצמת נכליו לפרוש רשתו להאלמנה העשירה ולגור אותה בחרמו, וירגל באהבו מנער וישם לו עלילות דברים דברי בלע ונבלה עד כי הצר צעדיו וידיחהו. ויוסף לחתר בכל עז להרים מכשול ולהסיר כל אבן נגף ממסלה העולה אל רכוש האלמנה מחוז חפצו. אפס טרם ידע שלו בנפשו ולא בטח במעשיו באשר האיסי עודנו בעיר ולא ראה אפוא דרכו נכון לפניו ועליו לחבל תחבלות להרים גם המכשול הזה. ועל כן חפא עליו דברי בלע ויקומם עליו את ההמונים החשכים כי צר ואויב הוא לאלהי הנכר והוא מרים יד להרוס אשיות האמונה העתיקה מורשת אבות למשאות אותה משרשיה ולהקים על הריסותה את אמונת היהודים הנמבזה ולתת מהלכים לתורתה התפלה. וכן הלהיב את לבות האספסוף ויעוררם לכלות חמתם בזועם אלהיהם ולהשמידו מארץ. ויהי היום והמונים המונים התגודדו במשובה נצחת לפני בית האיסי ויקיפוהו ויציתו בו אש אשר להטה בו ותאכלהו עד היסוד ויהי לערמת אפר. וכל אנשי העיר האמינו כי גם האיסי נשרף באש. אולם הוא, עוד לפני יום, בהכירו אותות שאון ורעש מהר לעזוב את העיר וימלט מן המות הערוך לו. ובכן – הנה עודנו חי!

הדברים האלה הלמו ומחצו את לב אפיון ודומה היה באותה שעה לפושע אשר אחרי קראו באזניו כתב הדת להשפט משפט מות, אזניו תשמענה משק חץ מות אשר ישלח בו, רגע יקפאו דמיו והשבץ יאחזהו ורגע ישובו יתעוררו בו החיים לבהלנו ולפרפרנו. למשמע דברי האיסי האחרונים אשר כחרבות שנונות נחתו בו קפץ ויתר ממקומו כהלום רעם ובעינים מזרות אימה ופחד נצב לפני ענני אשר קם גם הוא ממקומו. ואחרי רגעים אחדים הכירהו אפיון ובכאב נעכר ובפיק ברכים צפצף אמרתו:

– אתה הוא ענני! הנה הכרתיך, כן, אתה הוא ענני!

– ואתה הוא מַלִיךְ – השיב ענני – אתה הוא מַלִיךְ אשר פי כל יקבנו בשם אפיון.

– אבל מה תבקש ממני? – שאל אפיון ברעד וחלחלה.

– בטרם כל, אחת שאלתי: כי תשמע אחרית דברי.

– חוסה נא והסירה מעלי דבריך – התחנן אפיון – הנה נפשי יודעת מאד – הגידה נא מה שאלתך וכל אשר תשאל לא אאציל ממך.

– ראשית דבר אשאל ואדרש מעמך כי תשמע את כל דברי אשר אספר באזניך.

– אבל לא אחפוץ לשמוע עוד דבר! – אמר אפיון באספו שארית כחו – לא אחפוץ לשמוע דבר עוד על אדות המקרה המר! שאל מה תשאל, ככל אשר תאמר נפשך, והגידה מה עלי לעשות!

– שמע תשמע! שסע ענני דבריו בקול כמפגיע, קול חוצב להבות, וביד חזקה הכביד עליו אכפו לשוב ולשבת תחתיו. ואפיון נרעש ונפחד ויתחלחל מאימת האדיר העומד עליו ויצנח על מקומו דומם וענני הוסיף לספר:

– עד מהרה ירוץ דברי לספר את אשר קרה באחרית. שתי שנים נחבאתי בקרבת לאטופוליס ובמספר הימים האלה התגורר מליך בבית האלמנה הבודד והעזוב מכל. וימים אחדים אחרי נוסי נאלצה טריפוזה האמללה להיות לאשה להנבל הזה, ובימי מספר אחרי כן מתה האלמנה פתאם, ואז השתובב מליך באכזריותו להסתולל באשתו ולהשיב ידו על אחיה הנדכה והמחלל מרחם – קאַראָבאַס, כי הוא הושם במחלת עפר ושם התענה האמלל ירחים רבים עד כי אבדה שארית בינתו. ואת טריפוזה ענה הנבל בתחבלות שונות ויסל עליה ארחות איד באכזריות רצח עד כי הקריב לשחת נפשה, כי שלח רזון בעצמותיה ותלך הלוך וחסר ויכל בשרה מראי ומחלתה הצעידתה לשחת. ואחרי אשר המליטה בת יפה ונעימה נהפכו עליה ציריה ויגאלוה מחייה המרים. וכראות בעלה הבליעל את חלל ידיו על ערש המות שלל את כל האוצרות ויאסוף כל החמדות ויֵעָלם. ואז עזבתי אנכי את מחבאי וארוץ העירה לאטופוליס ולא אחרתי המועד לשמוע מפי טריפוזה ההולכת למות את כל פרשת חייה הקשים והמרים ולשית ידי על עיניה… ואז נתתי את הילדה ואת קאראבאס, הנשבר והנדכה בבשר וברוח, על יד אחד מאוהבי בלאטופוליס ואעזוב את המקום ההוא. ויהי כי נטלתי עלי לנסות דבר מלאכותי הנשגבה בשני חלקי תבל האחרים, שבתי עוד הפעם לאטופוליסה ואקח את הילדה, אשר היתה אז כבת שנתים, מבית אוהבי והבאתיה אל מקום אחר בקרבת אלכסנדריא ואתנה על יד אומן נאמן ורחמן להיות לה לאב. ואחרי שנות מספר נעלם קאראבאס מלאטאפוליס ואזני לא שמעה שמץ דבר על אדותיו ועקבותיו לא נדעו לי.

דומיה איומה שררה בבית בכלות ענני את דבריו והוא נאנק דם, כי זכרונות ראשונות וקדמניות, זכרונות יגון ואנחה רעה ומצוקה, הטביעו את נפשו בשממון נורא. ואפיון יושב בלי כל רגש חיים, ראשו מטה ארצה מבלי הרהב עז בנפשו לשאת את עיניו. אך ענני שב עד מהרה וינער ויתאזר ויצעד בכח ויגש אל אפיון וישאלהו במה יוכל להצדיק את נפשו.

ברב אונים ואמץ כח התעודד אפיון ובקול ענות חלושה השיב אמריו:

– אתה הפרזת מאד על המדה בספורך… טריפוזה שנאה אותי והיא…

– שקר אתה דובר, מעלל, נבל! – הרעים עליו ענני בקול מחריד נפש – אין על עפר משלה ואין כמוה נפש יפה ועדינה, זכה ויקרה! והאם לא נטשת אותה בשכבה על ערש המות? או גם זאת עלילת שוא היא?

– תשוקתי לחכמה האיצה בי למהר ולברוח…

– אל נא תחלל בשפתיך הטמאות את שם החכמה! החכמה תניף ידה להשביע נדיבות והיא לא תשד ולא תרצח – החכמה תחיה ולא תמותת, מוצאיה מצאו חיים והיא תפאר ותרומם את נפש האדם ותשים עליו הוד אלהים – ואתה הנך שודד ומרצח, הורג ומחנק, שעיר שחת ובן תפת בתבנית אדם נשחתה ומגאלה…

– עצור נא במלין – צעק אפיון בקול פרא – שים קנצי למלים, כי תענה את נפשי באכזריות חמה ללא־הועל, הגידה מה תשאל נפשך, הנך יודע כי גדול כחי באלכסנדריא – מה תשאל נפשך ואעשה לך, מה שאלתך וינתן לך!

– אמלל! – ענה ענני – האם לא תעלה על לבך כי ישנם עוד ישרי לב האוהבים את הטוב למען הטוב ושונאים את הרע מבלי בקש טובה לנפשם וגמול למעשיהם? ואשר תאמר כי גדול כחך ותבטח בזרע עזך, הן להגה מפי יצא וכל מבטחיך אבק פורח!

– אך אם אין דבר אשר בו אוכל לכפר פניך, מה לך אפוא אלי?

– מה לי אליך? – לקרוע את המסכה הנסוכה על פניך, לגלות שוליך ולחשוף מצפוניך ותועבותיך ולהראות לבני האדם את הנפש השפלה והנתעבה המסתתרת באדרת הפלוסופים.

– את זאת לא תעשה! קרא אפיון בקול רועד – עשה לא תעשה כזאת! איש כענני אשר הציב לו מטרה בחיים להושיע לנכאי לבב ולהציל נפש עשוקה, תהי מה תהי, לחבוש לנשברי לב, לחלץ אובדים מרעתם ולהוציא יקר מזולל, – איש כזה לא ישחית ולא יפיל למשואות את חברו מנער אף אם הרבה לפשוע ועצומים חטאיו.

– נכליך וכשפיך לא יוליכוני שולל! – אמר ענני ברגז – מטרת מעשי בני בריתנו היא לא רק להטיב לטובים ולבזור ישע ונדבות, כי אם גם להתם חטאים ולכלות פשע להצמית פעלי און ולהכריע מורדי אור. ואתה – אתה הנך בן תפת ויליד שאול, וחובתי היא איפוא להכריעך ולאבדך!

הדברים האלה אשר יצאו מפי ענני ברגזה, דכאו את אפיון ויכוהו בתמהון לבב ויפול לרגלי ענני ויחבק את ברכיו ויתחנן אליו ויעתר לחסד ולרחמים. וענני לא קוה מראש לחזות כזאת ועד ארגיעה פסח על שתי השעפים. אך עד מהרה הסיר את ידי המדקדק מעליו ויסב מעליו בגעל נפש ויאמר:

אמנם, כמעט יצר לי אשר מצאתיך ונפשי ירעה לי לסבול עול חובי המטל עלי לענותך וליסרך, כי געל נפש הוא לאיש לענות ולהתעשק באנוש נתעב ונאלח כמוך, לו גורלך בידי היה וממני משפטך יצא, כי אז רמסתיך ברגל ושמתי קץ להפגישה הנתעבה הזאת. אבל הנה באתי במסרת שבועת האלה והיא תעצור בעדי…

ואפיון שאף רוח תקוה וישסע את ענני בדברים.

– אשר נשבעת להכריעני נשבעת באפך ולא יחשוב ה' לך לעון, כי אין אדם שליט ברוחו בעת אפו ושבועתך מופרת.

– אנכי נשבעתי בדעת נפש, בלב שקט ומנוחת רוח – השיב ענני – אנכי איסי הנני ובבאי במסרת הברית נשבעתי בקדשי: לעמוד לימין נקי וצדיק ולרדף רשע וחוטא, לאהוב את האמת ולתעב דוברי כזב ולבלע פני הלוט מעל אנשי מרמה.

– האם אין עצה ותחבולה להפר שבועתך זאת למען תת לי ידים לשוב ולהנחם ולהטיב דרכי?

– ישנה תחבולה אחת – אמר ענני בהגות נפש –

– קראנה נא בשם.

– סגוף וענות נפש.

– אל מה ירזמון מליך?

– אם תשוב ותנחם בתם לבב על רע מעלליך ולא תכסה על עונך והתודית ברבים כי דרכך עד הנה היא דרך רשע תועבת ה‘, אם תשוב ותנזר מחברת האדם והקדשת את ימי חייך להתודות ולשוב ער ה’ ולהטיב דרכך, אז אנקה מאלתי.

– הלא זה בטול היש! אבוד עצמו!

– נקבה שם כאשר תחפוץ, אך עשה כזאת והצלת את נפשך.

– לא! – צעק אפיון – לא עתה ולא לעולם! היתכן לי למחות מספר חיי כל המעשים אשר כוננתי ולאבד כל זכר למו, להכרית את התקוה העולה כפורחת לפני לימים יצרו ולהקבר חיים? אך איש רעה רוח ומשגע דרש ידרוש כזאת מידי!

– אך לא בידך הוא לבחור אחרת – אמר ענני –

דממה דקה שררה רגעים אחדים, אפיון רץ הנה והנה בחדרו כמשתולל, אך סערת נפשו כמו תשך מרגע לרגע. פתאם נגש אל ענני ויאמר במנוחת נפש:

– אנכי אמלא אחרי דבריך ואתה תנה לי זמן להתבונן בדבר.

– לא אוכל לתת את שאלתך זאת – השיב ענני – כי בעוד עשרים וארבע שעות עלי לעזוב את אלכסנדריא ובנפשך תבין כי בטרם אלך עלי לגמור מעשי עמך.

– אם כן תנה לי זמן עשרים וארבע שעות. – התחנן אפיון –

וענני התעשת ויאמר:

– לו יהי כדבריך. מחר כעת הזאת שוב אשוב אליך הנה, ואתה תתן לי מענה נכון. – ובדברו קם ויאל ללכת.

– הואילה נא והודיעני דבר בטרם תלך – קרא אפיון – וענני הסב פניו אליו.

– הנה אמור אמרת… – אמר אפיון בקול רועד – כי לפני חמש עשרה שנה… הרחקת… את בתי… מלאטופוליס… מה נעשה אתה?

– בתך חיה היא ותפרח ותיף והיא עתה עלמה כלילת יפי כצלם ודמות אמה האמללה, בתארה וגזרתה כסמל מחקה ממנה.

– ואיפה היא כעת?

– לא רחוקה היא ממך – אמר ענני – אבל כל פרשת הדבר ופשרו תדע בשנותך דרכך לטוב – ובדברו קם ענני וילך.

ואפיון שאף רוח כי הוא מוצל! – הנה המראה אשר מלא נפשו רתת וחלחלה בבית אניאס הוא איפוא מראה פני בתו ולא אשתו הקמה מעמק רפאים, ואניאס איננו אפוא מפליא לעשות ונבון לחש, כאשר כן חשב מראש. גם לא נודע הדבר אל נכון אם באמת נגלו לפניו תעלמות המדקדק וקורותיו. ואם כן איפא יכול יוכל אפיון לשוב ולהכביד ידו על הנציב – כי למרות השממון אשר אחזהו והפלצות אשר בעתתו למראה דמות דאריס, לא נעלמו ממנו, בכל זאת רשפי מבטי פֿלאַקוס אשר ירה על בתו היפה. ועתה הנה נוסף לו רתוק לאסור את הרומי ולהדביקהו אליו. – ובשומו כל אלה אל לבו הריע תרועת שמחה…

אבל ענני – הלא הוא עז המצח ואיש לשון עד חי היודע כל הנסתרות והצפונות, כל עלילותיו ותעבותיו – ואיככה ובמה יסתום פיו? לרצחהו נפש – מסכן הדבר, אבל לשים לו עלילות דברים ולהלשינו באשמה איומה ולאסרהו פתאם בסהר – יתכן במאד מאד. אכן עליו למהר ולהחיש הדבר…

– מצאתי! לי עצה ותושיה! עתה, ענני! יכול תוכל לבוא הנה ולשמוע מפי מענה אל נכון!

– הנה אמור אמרת… – אמר אפיון בקול רועד – כי לפני חמש עשרה שנה… הרחקת… את בתי… מלאטופוליס… מה נעשה אתה?

– בתך חיה היא ותפרח ותיף והיא עתה עלמה כלילת יפי בצלם ודמות אמה האמללה, בתארה וגזרתה כסמל מחקה ממנה.

– ואיפה היא כעת?

– לא רחוקה היא ממך – אמר ענני – אבל כל פרשת הדבר ופשרו תדע בשנותך דרכך לטוב – ובדברו קם ענני וילך.

ואפיון שאף רוח כי הוא מוצל! – הנה המראה אשר מלא נפשו רתת וחלחלה בבית אניאס הוא איפוא מראה פני בתו ולא אשתו הקמה מעמק רפאים, ואניאס איננו אפוא מפליא לעשות ונבון לחש, כאשר כן חשב מראש. גם לא נודע הדבר אל נכון אם באמת נגלו לפניו תעלמות המדקדק וקורותיו. ואם כן איפא יכול יוכל אפיון לשוב ולהכביד ידו על הנציב – כי למרות השממון אשר אחזהו והפלצות אשר בעתתו למראה דמות דאריס, לא נעלמו ממנו, בכל זאת רשפי מבטי פֿלאַקוס אשר ירה על בתו היפה. ועתה הנה נוסף לו רתוק לאסור את הרומי ולהדביקהו אליו. – ובשומו כל אלה אל לבו הריע תרועת שמחה…

אבל ענני – הלא הוא עז המצח ואיש לשון עד חי היודע כל הנסתרות והצפונות, כל עלילותיו ותעבותיו – ואיככה ובמה יסתום פיו? לרצחהו נפש – מסכן הדבר, אבל לשים לו עלילות דברים ולהלשינו באשמה איומה ולאסרהו פתאם בסהר – יתכן במאד מאד. אכן עליו למהר ולהחיש הדבר…

– מצאתי! לי עצה ותושיה! עתה, ענני! יכול תוכל לבוא הנה לשמוע מפי מענה אל נכון!


 

ח    🔗

במספר הימים אשר היה פילון באלכסנדריא, הרבה לפעול לטוב על רוח התושבים היהודים, לשובב נפשם ולהניח רוחם. בתי הכנסת אשר בהם נשאו מדברותיהם פילון ואפולוס חליפֿות, מלאו יום יום המונים המונים מפה לפה. ולא רק יהודים כי אם גם יונים התאמצו לפלס נתיב למו ולשמוע את הלקח הטוב אשר יטיף האיש הדגול מרבבה ונודע למשגב, ולשמוע אל הרנה ואל התפלה. ובאשר התפלות וסדר עבודת האלהים נקראו בשפת יונית, יכלו משכילי היונים לדעת ולהבין טהרת הקדש וחין ערך תורת היהדות הטהורה והנאורה ולנקותה מפשע רב אשר טפלו עליה זדים דוברי הות. כן פעלה לטוב תמת פילון וענות צדקו בהצנע לכת, על אלה נטילי הכסף מבני ישראל האוהבים להתהדר בכבוד עשרם ויקר תפארת עזם ומבקשים כל תאנה וכל מקרה להתראות ולהתנאות ואשר בזה יעירו עליהם קנאת הגוים.

כי זה האיש פילון – מראשי אצילי ישראל, ממשפחת כהנים, וה' ברכו בהון ועשר רב וגדול הוא ונשא לא רק בעיני אחיו היהודים, כי גם בגוים גדול שמו ועל פני כל פלוסופי היונים יכבד, אשר כלם ישתאו וישתוממו לחכמתו – והוא חיה יחיה כאחד המון העם, לא רמו עיניו ולא גבה לבו, לא הלך בגדולות ולא יִכּר בחוצות. ובזה הוביש את פני כל אחיו העשירים באלכסנדריא וילמדו דרכו.

בכל מקום אשר דרכה כף רגל פילון, בכל מקום אשר נגלה בכבודו נהרו אחריו המונים המונים להראות לו אותות כבוד ויקר. וביותר סבהו ואפפהו בני דלת העם ואביוני אדם, כל איש מצוק וצר נפש, אשר כתרהו מחנים מחנים. נפשם יודעת מאד כי בו ימצאו אב רחום ורע נאמן למו. צדקת פרזונו ומתן ביד נדיבה רק אלה היו אותות עשר פילון ורק נדבתו הנפרזה היתה שפעת המותר אשר הרשה לנפשו. כל עני ואביון, יהי מי יהי, תהי אמונתו אשר תהי, לא יצא מבית הפלוסוף הזה בלי מנה אחת אפים ביד רחבה ונדיבה.

וגם בני עליון, חכמי הרזים אשר באלכסנדריא, יושבי שבת תחכמני, גם המה לרגלי התרעעם עם האדם המעלה ושיחם ושיגם עמו, התעוררו ביתר עז לעמוד לימין היהודים ולחוש לרוחתם לישועתם. ובזה השיבו רבים מעון ויניאום מעשות שערוריה. ובהתאסף המון בני אדם להטים ויהמיון וישאון, נמצאו תמיד פה ושם אחדים מחכמי בית הועד, אשר בדבריהם הנעימים ונפת שפתם הצליחו להשקיט סערת הרוחות הרעות, להשביח שאון דמיון מתעה ולחשוף מצפוני הרוגנים המסיתים והמדיחים את העם ואשר ידם היתה במעל ראשונה. – והנציב לא התערב כמעט בדבר, כי הוא היה אסור בעבותים אשר שם עליו אפיון ורוחו ונפשו בידו, עד כי אפיון הוא עתה הנגיד והמצוה באלכסנדריא ועל פיו ישק כל דבר. כי הערים אפיון עצה לתפוש את הנציב בלבו ולמשול ברוחו. וזה הדבר: אחרי אשר עזבהו ענני מהר אפיון ללכת אל פֿלאַקוס ויספר באזניו, כי אוהבו ורעו הנאמן אפיליס הנודע לתהלה בפלאי חזיונותיו והוא אהוב להקיסר ובכל ביתו נאמן, הודיענו זה עתה, כי חרה אף קאַיוס ביהודים להשחית וקצף גדול הוא קוצף עליהם על כי השיבו פניו וימאנו להציב את צלמו במקדשם אשר בירושלים. ועל כן, לדעתו, יסכן עתה בנפשו האיש אשר ינסה לעמוד לימין היהודים, ועל פֿלאַקוס לשמור את נפשו ביותר. ואחרי הודיעו כל זאת הוסיף אפיון לשוחח מענין לענין עד כי נגע בדבר המקרה הרע והמר בבית אניאס ויערוך לפני הנציב ספור אשר טוה וארג בערמתו ומזמתו לאמר: לפני עשרים שנה בלכתו למסעיו המפארים סר אל נאות מצרים וירא שם נערה מבנות היונים, נאוה וכלילת יפי ויחשק בה ויקחנה לו לאשה ושנה תמימה ראה עמה חיי אשר ועדנים, אך ברגע ההוא אשר עתדה לו הבריאה אשר משנה להיות לאב לבת יחידה, מתה עליו אשתו, ובאשר מרה לו נפשו על אסונו הגדול ושברו הנורא עזב את העיר אשר בה נצמת אשרו וילך למצוא נחומים בחכמה ודעת, להשכיח במו את עצבונו ויגונו. ואחרי שנתים ימים שב אל העיר ההיא למען קחת אתו לאלכסנדריא את בתו, בת עינו, אך לא מצאה כי נעלמה ואיננה וכל עמלו ויגיעו לא עמדו לו למצוא עקבותיה, עד כי באחרית הימים נגלתה לפניו באהל אניאס. – כי העלמה היפה אשר למראה פניה התפלץ ויכה בשממון בדמותו בלבבו ברגע הראשון כי לפניו קמה ונצבה אשתו המתה – העלמה ההיא היא בתו אשר נאבדה ממנו, וכן הודה ולא בחר השודד אשר גזל את בתו והוא אחד האיסים, אשר זה לא כביר שחרהו בביתו. וכל עוד אשר הנבל ההוא יתהלך חפשי, אין כל תקוה לו, להאב האובד, לשית ידו על בתו ולהשיבנה אל חיקו, אף גם נבצרה ממנו לבוא אל מקום שם עצורה בתו. ועל כן – אמר אפיון – מחלה הוא את פני הנציב ומיחל לצדקת משפטו ומגן ישעו, לענוש קשה את השודד הבליעל ומקוה הוא כי יגדיל פֿלאַקוס חסדו לשבור רוע רשע ורע, להכריע את האיסי ולהשיב לזרעות אב אובד אמלל את בתו העזובה ממנו זה כמה.

בשום לב שמע פֿלאַקוס אחרית דברי המדקדק אשר הרה והגה מלב, ודבריו נגעו עד נפש הנציב. כי דאריס לקחה לבו ותשבהו שבי במקסם צלמה והוד יפיה, והוד צלמה מרחף על פניו תמיד, מאז ראה אותה בבית אניאס. בה תלן עינו, בה כל מעיניו ובה יהגה יומם ולילה; אבל רחוקה היא ממנה ואין עצה ותבונה כי תשיגנה ידו, עד כי נכרתה מלבו כל תקוה לשוב לראותה ויאמר נואש. – והנה תקותו לפניו ומשאת נפשו קרובה אליו, אשר עליו רק לשלוח ידו וחבל נחלתו היא. ועל כי בכל לב ונפש הבטיח להסופֿיסט להיות בעזרתו, אולם אטם אזנו משמוע דמים ולא נפתה לעצת אפיון לנסות דבר רצח: דואג אני את האיסים – אמר – הן הם פרשו רשתם ליד כל מעגל ומלכדתם על כל נתיב ואין נסתר מהם ואין דבר נעלם מהם והם עתקו גם גברו חיל ויעצמו במאד עד כי עלינו לחשוב מחשבות ולבקש עצות לעמוד נגדם ולא אבה ולא אשמע בעד כל כפר להיות עשוק בדם נפש אחד מהם. והאיסי אשר תאמר, הנה הוא יושם בסתר בבור האסורים. והיה אם אימתו לא תבעתנו עוד יצא לחפשי.

מדברו זה לא שב פֿלאַקוס ולא נסוג אחור, ויתן לאפיון שר צבא ואנשי חיל מיזנים, אשר עליהם לארוב בסתר בבית אפיון והיה בבוא שמה ענני בלילה יובילוהו בשלי לבית הכלא, ועל השר צוה לבלי תפול משערת האיסי אחת ארצה, כי בנפשו הוא. – ויהי למחרת כבוא ענני אל אפיון התנפלו עליו אנשי הצבא ממחבואם ויאסרוהו בכבלים ובאישון לילה הובל לבית האסורים, ובכן סר פחד אפיון וכר נרחב לפניו לעשות תעתועיו והוא השכיל בערמתו לפחת בזיקי התאוה הבוערת בלבב הנציב עד כי תתלקח והיתה לאש פלדות עצורה בעצמותיו. ואף אם ידע בנפשו כי אם לא ביד חזקה לא יצלח חפצו להביא את דאריס למקום שבתו, אבל את פלאקוס הבטיח נאמנה כי בעוד ימים אחדים יציגנה לפניו בשלום ושקט לחסות בסתר כנפיו ובזה תפש לב הנציב להונותו ולהטותו למלאות שאלותיו.

ופלאַקוס התאושש ושלות נפשו שבה אליו יום יום בראותו כי כבר עברו ירחים ולא נעשה עמו דבר ולא באה עליו כל רעה מרומא וידי צורריו אשר כרו שוחה לנפשו לא עשו תושיה – ויסר עצב מלבו ויזנח דאגתו. ובאשר לא חפץ להעלות זכרונו לפני הקיסר כי ישים אליו לבו, נטש כל דבר על יד המקרה ולא שת לבו לכל ענין ומעשה אשר באלכסנדריא וישעה בתענגות בני האדם ויתמכר לעדן ושעשוע ותאות נפש. ובכל זאת ידע לעמוד על דעתו לבלי יפתה למזמות זו יעץ המדקדק לגזול משפט עם היהודים ונפשו אותה כי ישאר כל דבר על מכונו והיה כאשר הוא, לבלתי לחץ על היהודים ולבלתי רדפם אף לא לגונן עליהם בקום עליהם עריצים וזדים. ועל כן נאלץ אפיון לשמוח בחלקו בראשיתו המצער. אבל לבקרים תרב גדולתו בעיני העם בראותם כי גדול ונכבד הוא בעיני השליט הנציב ולאשר יחפוץ יטנו. וביותר גדול היה בעיני הפקידים הקטנים העובדים בבית הפקודות, אשר התמכרו לו לעשות כל חפצו בתקותם כי על ידו יעלו מעלה. והקרוב אליו איש נבל ונקלה הסופר איזידורוס, נוכל ערום כוסה מזמות, עשוק בדם נפשות, אשר על כן נקבו לו שם “עט הדמים”. ועוד אחד רע לאפיון, חרש משחית, ריק ופוחז ושמו לאמפו אשר זנות ויין לקחו לבו והוא היה עזר להנציב בנאפופים וזנונים ושליח לדבר עברה. ושני אלה כרתו ברית וישיתו ידם עם ראשם ואלופם אפיון והם הסיתו את ההמון ביהודים ויפחו זיקי קנאה ושנאה ועברה בקרב האספסוף ויציתו בם אש חשק לשלול שלל ולבוז בז ולעשות עשר. אבל בכל מזמתם ותחבלותם לא עלתה בידם לקומם את כל ההמון להתנפל על היהודים ולהכריח בזה את הנציב להתיצב כצר ליהודים שנואי נפש כל העם, כי כל חכמתם נסרחה וכל עצתם התבלעה בחריצות פילון אשר לבו ער ועיניו פקוחות לקדם פני הרעה, ועל ידו עזרו חכמי בית הועד השלמים עמו, ועל כן לא צלח חפץ המרעים רק להקים שאון פה ושם ולעורר רק מבוכות קטנות זעיר שם זעיר שם.

ודימיטריוס אשר היה כלי חפץ ביד אפיון ללכת אחריו אל אשר יהיה רוחו, בראותו כי אין קץ לעמל ואין אחרית ותקוה וירא וינאץ ויאמר בלבו לפרוק מעליו על אפיון, כי תושע לו ימינו ואגרופו יסמכנו וכביר תמצא ידו להפליא פעלו והיה פי שנים לו, כי ייטיב לנפשו לעשות חיל וגם ירום ונשא על פני חברו הגא מאד בהראותו לפניו פעלו והדרו.

ויהי היום, ביום השבת, בהתאסף עדת ישראל בבית התפלה, והאספסוף, כמשפטם תמיד, התגודדו גם עתה בהמון לפני ארמון הנציב. והפעם לא הצליחו הנאורים להפיץ את העם וההמון הולך ורב. חדשים לרגעים התלקטו ובאו המונים המונים וסביבם נשערה מאד וכל איש חזה נכחות, כי לא במקרה באו ואתיו כל אלה כי אם יד נעלמה כוננה אותם ותקבצם. והנה מלהקות ההמונים נגלו ונראו סופֿיסטים אחדים מבעלי ברית אפיון וישאו מדברותיהם דברי עתק ובוז על היהודים ויחרפו מערכות ישראל: “זרים המה, פליטי ארצות נכריות אשר התלקטו ובאו להסב אליהם כל מקור החיים ולא ישאירו מחיה לעם הארץ… צוררים הם להיונים, מלעיבים ומתעתעים באלהיהם… משחיתים ומתעים את בני הנעורים ומהרסים אשיות האמונה העתיקה…” דברים כאלה נשמעו בקול גדול וההמון שומע ומתגעש, לבבו יחם ונפשו סערת. לאשר היהודים נמצא גם עתה מליץ אחד מני אלף אשר קם להגיד עליהם ישרם ולהרגיע רוח ההמון. ובעוד האספסוף הנלהבים מתעתדים לעשות זר מעשיהם ולפרוע פרעות והנה אפולוניוס הסופיסט והוא שונא לאפיון מאז מקדם קם ויתיצב על ראש במה אשר הוכנה כרגע ובקול חוצב להבות כרעם בגלגל הרעים אמריו לאמר:

– שמעו אלי אחי האזרחים! האזינו עדי יונים! הקשיבו אלי למען לא תפרצו לעשות מעשה, אשר אחרי עשותכם אותו יככם לבכם עליו. אל נא תבהלו על רוחכם ולא תנחמו באחרונה, ידעתי את הרוגנים הנבלים אשר הסיתוכם לעשות רע, ידעתי גם את זדונם ורע לבבם ודרכיהם הסכנתי וחפץ הנני לפקוח עיניכם לראות ולהבין כי הבל וריק דבריהם וכי אין כל יסוד לכל האשמות אשר יטפלו על היהודים והבל כל דרכי בלע אשר יחפאו עליהם בשננם לשונם בלעג ומהתלות, תועבות כאלה כבר נעשו על פי מכתבי עמל העושים לשקר עט ואחשוב כי מודעת זאת לכל אשר קרא מעט או הרבה בקורות העתים ודברי הימים, כי ישנם כאלה אשר שמו למו לחק להבזות ולנאץ אצילי עם ועם, להשליך שקוצים על ערים וקריות ומדינות מפארות, לחלל כבוד שמותיהן ולחבל מעשיהן, הלא כן נבל וישקץ טיאפומפוס את הממלכה באתונא, פולקראטיס – את ממשלת לאקידימוניה, מחבר הטריפוליטיקוס9 – את אלה ואת טהעבען יחד. מהתלות וחרפות על הערים והארצות הנזכרות ועוד ערים וארצות רבות, הרבה גם טימיאוס בספר דברי הימים אשר לו, ועל פי רוב ירהבו נקלים בנכבדים, וקטני ארץ שפלי ערך ילעגו ויבוזו לרמי המעלה הנודעים למשגב, בעשותם כזאת אלה מקנאה וזדון לב ואלה – בתקותם לעשות למו שם בארץ בהשמיעם דברים כמו יגלו חדשות ונצורות אשר לא שמעתן אזן. ותקותם זאת ימצאו על ידי המון הבערים בעם אשר לא ידעו ולא יבינו בחור בטוב ומאוס ברע. אבל חכמי לב ומביני דבר יתעבו וישקצו הות ועלילות ברשע כאלה!

– נחנו משכילים על דבר ואנשי בינות הננו! – הרעים קול מן ההמון – ודבריך אלה לא יסכנו פה. היהודים הם עם נבל בזויי גוים וחלאת מין האדם, שנואים הם לאלהינו, זרים הם באלכסנדריא ולא נוכל לשאת אותם פה!

– אפיון מדבר מגרונך! – ענה אפולוניוס – ועליו אפוא לשמוע תשובתי: אם שונאים האלהים את העובדים החרוצים, הנזירים מיין ושכר ורודפי חסד וצדקה, אזי באמת שנואים הם היהודים לאלהים (!) אם כזרים יחשבו באלכסנדריא אלה אשר נטעו אף שרשו בקרבה מיום הוסדה ואשר בונה העיר ומיסדה נטעם על אדמתה ויתן למו חק אחד ומשפט אחד עם המוקדונים, אזי באמת יחשבו היהודים היושבים בעירנו לא כבני אלכסנדריא! האם לא קרא אפיון את מכתבי הקיסר אלכסנדר ותלמי לאגו ויתר מלכי מצרים אשר אחריהם? האם טחו עיניו ולא ראה את העמוד המתנוסס לתפארה בעירנו אשר עליו חרת הקיסר הגדול את זכיות היהודים? ואם ידע וראה כל אלה ורק בזדונו יעז בפה ובכתב לאמר ההפך, אזי רשע הוא! ואם לא ידע ולא ראה – אזי נבער הוא מדעת! האיש אשר יתמה על הדבר, כי היהודים באלכסנדריא יקראו אלכסנדרונים, אומר לכל: סכל הוא ונבער מדעת, כי כל האנשים אשר נקראו לבוא ולהאחז בעיר מושב מקדם קדמתה יקראו כלם על שם מיסדה ומכוננה, אף אם שונים המה בתולדותם ומוצאם. כן היהודים באנטוכיא יקראו אנטיוכיים, יען כי מיסד העיר סילייקוס נתן למו משפט האזרחים וכן יקראו היהודים בעפֿעזוס וביתר ערי היאָנים בשם אזרחי העיר ואת משפטם זה הכירו ויחלטו הדיאַדוכים. הרומאים בנדיבת רוחם ותפארת עזם נתנו לכל העמים והארצות אשר תחתם את שם “רומא” ולא רק ליחידים כי אם לעמים עצומים וארצות רבות, וכן נקבו בשם “רומאים” העמים אשר לפנים נקראו בשם: איבירים, טרינים וסאבינים. ואם אפיון לא יכיר את משפט האזרחים הזה, יחדל נא הוא ראשונה להקרא בשם אלכסנדרוני – הן הוא נולד בלב מצרים… ואם זכות אזרח ותושב הנתנת לאדם מאפס נחשבה, כאשר כן יאמר לבו לשלול אותה מן היהודים, איככה זה יוכל הוא להקרא בשם אלכסנדרוני? – אמנם, הרומאים המושלים עולם בגבורתם אסרו אסר רק על המצרים לבחור למו חסות ארץ אחרת ואפיון בגדל נפשו באשר יתאוה תאוה לרכוש לו את הדבר החסר לו יתאמץ לשלול אותו מן האנשים אשר רכשו אותו בצדק ובמשפט! אבל אלכסנדר נטע את היהודים על אדמת העיר אשר יסד ואשר אהב, ולא מאשר חסרו לו תושבים, כי אם מאשר הכירם לאנשים נאמנים וחרוצים ויבחנם ויצרפם וימצאם לרבי פעלים ואנשי המעלה, ועל כן נתן יתרה למו לבחור להם זכות אזרח בארץ כטוב בעיניהם. כי הוא הוקיר ויכבד את עם היהודים ואת חבתו למו הודיע באות נאמן, כי גמלם טוב בעבור מדותיהם הישרות ועל כי קדמו פניו באמון רוח, ועל כן נתן להם לאחוזה את העיר שמרון וגם עשה אותה לעיר החפש ממס מלך ושרים.

ואפולוניוס החריש רגעים אחדים ועיניו משוטטות למצוא את אפיון, אשר בהחל אפולוניוס לדבר התיצב הוא, אפיון, נכחו ועיניו מזרות כעש וחמה, לעג וקלס, אך מדי הוסיף אפולוניוס דבריו נסוג אפיון אחור וחמק עבר ויחלק מתוך העם הרב ועקבותיו ולא נודעו. דברי אפולוניוס וישר משפטו לקחו לב רבים, אשר לא חמדת הבזה והשלל הביאתם הלום, והם הגידו ולא כחדו, כי דברי אפולוניוס מצאו מסלות בלבבם יתר הרבה מדברי אפיון הבא בסופה ובסערה ולשונו תצמיד קנאה ושנאה לעורר חמס ושד. וכל זה העיר בלב בני חברת אפיון סערת חמה בעז אפם לגבר חילים ולהוסיף אמץ למלאות חפצם ולהוציא פעלם למענהו, והנה קם שאון והמלה וצוחה וסערה גדולה התחוללה במהומה ומבוכה, אשר קמה לדממה רק אחרי אשר אחד האמנים פלס נתיב לו בין ההמון באגרופיו עד כי קרב אל אפולוניוס ויקרא אליו בקולו קול עז:

– אם לא רק גבור שפתים הנך להגביר ללשונך, הגישה נא עצמותיך באות ומופת, הן אנשי לב אנחנו וחפץ נחפוץ כי תוכיח לפנינו כי נאמנו דבריך!

– כן, כן, אות ומופת! הוכיחה! – הרעימו קולות למאות. –

– כי נאמנו דברי יכול אוכל להוכיח בכל עת ולחזקם ולאמצם – אמר אפולוניוס – עדי אשר יערוב את דברי, הוא היקאטיוס מאבדירַא, האיש הנודע לרב מדעים ונבון דבר וחכם בחכמת המדינה, אשר גדל יחד את הקיסר אלכסנדר ויהי אח ורע לבן תלמי לאגו, והוא בספריו מדבר על אדות היהודים לא רק במקרה, כי אם בספר מיוחד, אשר בו יפארם וירוממם בתהלה וישבח את מדותיהם ומעשיהם, הליכותיהם ומנהגיהם וגם את גבורתם ותפארת עזמו…

– אבל – קרא אחד מן ההמון – הן לא תוכל להוכיח ולהגיד כי היהודים לקחו חלק במערכות צבא אלכסנדר וכי נשאו ברכה מאתו על הצטינם בגבורת ימינם. הן בצבא המלך הגדול הזה לא נמצא אף איש יהודי אחד.

– שקר אתה דובר! ענה אפולוניוס – או כי לא למדת דעת. בחיל המוקדוני הנערץ עבדו שכם אחד יהודים רבים לאלפים. החכם היקאטיוס אשר הזכרתי מספר רבות על דבר אנשי הצבא מבני היהודים אשר עשו למו שם גבורים במערכות חיל אלכסנדר, ואנכי אספר לכם אחת מני אלף לעדות נאמנה להראות לדעת כי איש יהודי אחד אמיץ לב בגבורים משך אחריו את לב כל אנשי החיל. "בבואנו אל הים האדום – יספר היקאטיוס – נמצא בקרבנו גם איש יהודי אחד פרש ושמו משלם, איש גבור חיל עשוי לבלי חת הנודע לשם גם בין היונים וגם בין הברברים לרבה קשת מפליא לקלוע אל השערה ולא יחטיא. ויהי היום והחיל הגדול והרב הכון ללכת הלאה והנה חוזה אחד הקוסם במעוף הצפרים חפץ לבחון דרכנו וידרוש מעמנו כי נעמוד ונחריש כלנו בלי נשמיע קול. וישאל היהודי מה זה כי פתאם עצרו מלכת? ויראהו החוזה צפור אחד על פני רקיע השמים ויאמר: אם עמוד יעמוד הצפור וממקומו לא ימיש והיתה זאת לאות לנו לשבת תחתנו, ואם יאבר הצפור ויתעופף, אזי עלינו לעשות דרכנו הלאה. והיהודי מבלי דבר דבר כונן חצו על יתר וידרוך קשתו ויור אל הצפור וימיתנו. וחמת החוזה בערה בקרבו וגם רבים מן החיל קצפו קצף רב ויקללו את היהודי ויחרפוהו והוא השיב אמריו למו: בינו בערים בעם ועד מתי תסכילו כי תסמכו על הצפור האמלל הזה להפקיד בידו גורלכם! הן כמעט קט יכול היה הצפור הזה להמס לבכם ולהביא עליהם שאה – הנה הוא יורה דרככם? האם לו עצה ותושיה? הן גם אחריתו לא ידע ולא יכול למלט גם את נפשו! לו חש עתידות וידע אותיות לאחור, כי אז לא הציג כף רגלו על המקום הזה, מדאגה מדבר פן יור בו היהודי משלם ויקח את נפשו!…

– הלא זה הדבר אשר דברנו – נשמע קול ממחנה אפיון – כן העם הזה, עם היהודים, כי ילעיבו בכל קדשינו הם יתעבו את אלהינו, ילעיגו לאמונתנו ומתעתעים בכל הקדוש לנו. העל אלה לא נפקוד ובגוי אשר כזה לא תתנקם נפשנו? האם לא אדונים אנחנו בארצנו?

– דם – שסע אפולוניוס את קול הדובר המתאמץ להסתיר פניו – הן ידעתיך, ידעתיך כי בית שבת תחכמני גרשך מן גו על כל מעלליך הרעים ותעבותיך הרבות, כאשר כן יקיא את יתר בני גילך הדומים לך. והנה אתך גמרתי אמר ועתה הנני אליכם, אחים ורעים! התואילו לשמע דברי? הואלתי לדבר – האוסיף?

– דבר נא, דבר אפולוניוס, הרעימו קולות רבים מכל עברים – אבל באותות ובמופתים, השמעת? – אותות ומופתים!

– הן כזאת אותה נפשי. לכן שמעו נא והאזינו: ככל אשר עשה אלכסנדר עשה כן גם תלמי בן לאגו ליהודים אשר נאחזו באלכסנדריא, כי בידם מסר את מבצרי מצרים בידעו נאמנה כי הם ישמרום מכח באמון רוח ובגבורת ימינם, וכאשר היה עם לבבו לבצר את קירינה ויתר ערי ממשלתו שלח את היהודים להאחז שמה. יורשו, תלמי השני, המכנה פהילאדעלפֿוס, הוא לא רק נתן למו מתנות רבות וישאו משאת מאת פניו. ועוד יתרה עשה, כי נכספה נפשו לדעת את תורת היהודים ולקרוא בספר חקיהם וכתבי קדשם, ועל כן הואיל וימלא את ידם לתרגם את תורת היהודים יונית. ולולא יקראו ונכבדו בעיניו היהודים לומדי התורה ולולא הפליא להכיר ולהוקיר ערכם, כי אז לא באה תקוה בלבו להריק לפניו את אוצר חמדתם. – אבל הן אפיון איננו יודע גם את דברי יתר מלכי מקדוניה, עד כמה אהבו ויחבבו את היהודים, כי תלמי השלישי, המכונה איירגעטעס וכן תלמי הרביעי, פהילאפאטאר ואשתו קלעאפאטרא אשר בטחו ביהודים ויתנו בידם כל דבר הממשלה, ראשי שרי הצבאות היו היהודים אָניאס ורוזיטיוס, ועל דבר יתר האימפעראטורים אשר לבם אך טוב לישראל, הן מודעת זאת מכבר, כי בכבשם ארצות ולאמים לא הסירו את היהודים ממשרותיהם הנכבדות אשר כהנו בהן עד כה ויאמינו בם וימלאו את ידם ויפקידום לרודים בכל עבר הנהר ולשרי הככר. – אבל, – תשאלו – אי מזה אפוא באו הסערות אשר התחוללו על היהודים בעירנו? על זאת אענכם, כי בכל העת אשר היתה עירנו בידי היונים והמוקדונים לא נראו כל אותות איבה ומשטמה ליהודים, ונהפוך הוא, כי אהבו אותם ויכבדום, ורק למן העת אשר נאחז בקרבה המון רב ממצרים, מני אז, בין יתר מבוכות העתים צמחה גם השנאה הזאת, איבה ותחרות. היהודים לא יפרצו גבולם ולא יפרעו את הסדר והמשטר, ורק המצרים יחוללו פרעות ויעשו שערורה ויתהלכו עם היהודים לא באמון המוקדונים ולא בחכמת היונים ורק תעבות מצרים ומגרעותיה דבקו בם ואיבתם השמורה בקרבם ליהודים מאז מקדם תצא פרצים. רבים מהם רכשו למו משפט אזרחי אלכסנדריא לא בצדק והם הם יקבו בשם “זרים” את אלה אשר נחלו למו הזכות הזאת במשפט ובצדק, כי כפי אשר נדע לא נתן להמצרים זכות אזרח אף לא אחד ממלכי ארץ ולא אחד מקיסרי רומא. לא כן היהודים, אותם הביא ויטעם בארצו אלכסנדר הגדול והמלכים הרחיבו והאדירו את זכותם והרומאים קימו ויאַשרו את זכותם זאת. והנה קם אפיון, האלכסנדרוני החדש, ויאמר להונות אותם מזכותם זאת… ועתה הגידו נא לי יונים נכבדים! האם לא תתעוררו על עון פלילי כזה? מי מכם המתאוה להיות נאר במארה כי מצרי הוא, הוא ישית ידו עם אפיון! מי מכם החפץ להתכחש להשכלת עם יון ולסור מדרך תבונות אשר סללו לנו מדריכינו ומאשרינו, הוא יתחבר לו אל משלחי מדנים ופורעי פרעות! – הנה תמו דברי, אחי ורעי, ונפשי יודעת מאד כי אין איש יוני אשר יאבה להמיט חרפה על עירנו!

דברי אפולוניוס באו עמוק עמוק בלבות ההמונים ומקרבם נשמעו חרפות ומארה על ראש אפיון אשר עורר את המון הפועלים ויסיתם ביהודים ובבעלי הון ויחבל תחבלות נמבזות ונכלי – און רק למען היות לראש ומנהל למו. ורבים מההמון אשר קוו לשלל רב בראותם עתה כי נכזבה תוחלתם התמרמרו ואחד מהם הביע חפצו בשפה ברורה, כי אחת היא לו אם אפיון או אפולוניוס יצדק בריב שפתים, הן עקר הדבר הוא כי ליהודים הכסף והזהב ועל כן יכתב לאַבדם!

– אך דבה רעה! דבת שקר! – קרא איש אחד מן המחנה – כי רק מתי מספר מהיהודים הצליחו ויעשו עשר, אבל ההמון הרב והגדול בהם עובד בזעת אפים בכל משא וסבל כמנו ומספר העניים והאביונים אשר בקרבם רב הוא מאד כאשר בקרבנו ורק כי בני אמונתם יתמכו בידם ולא יתנום למוט, לא כן אַחינו היונים והמצרים, המה יעזבו את ענייהם ולא יחושו לעזרתם ולרוחתם. ומדוע זה לא ילמדו אל דרכי היהודים לחס על דל ולרחם אביון?

– ועל דברת היהודים אשר למו בתי יוצר וחרשת המעשה – קרא השני – הנה הם יתנהגו עם עובדיהם במדת החסד ואהבת אדם יתר הרבה מהיונים והמצרים. אנכי עובד את היהודי עובדיה ובכל ימי השבת והמועדים יקרא דרור לי ומשכרתי שלמה וביומי יתן שכרי, כי כן תצוה עליו תורתו, בעוד אשר אַחי ורעי העובדים בבתי יוצר אשר להיונים, יעבדו מימים ימימה בלי כל מנוח ומרגוע ואת שכרם יקבלו רק אחת בשבוע. ומה אחרית הדבר הזה? את שכר עבודתם אשר עבדו ביגיעת בשר ובעמל נפש יתנו ביין ויארחו לחברה עם בנים משחיתים, ועל כן ירעבו כל יתר הימים ויגרעו מעבודתם ויוצאים לתרבות רעה!

– אמת וקשט סלה! קרא השלישי – אנכי עובד את היהודי טרפון ולכן אוכל להעיד כי צדקו ונאמנו הדברים מאד.

– וגם אנכי – קרא הרביעי – אדוני הוא היהודי אנדרון והוא אדם המעלה, בעיניו לא נכר יהודי לפני גוי והוא טוב ומטיב לכל, כי תורתו – כן שמעתי מפיו – תצוהו לאהוב כל אדם מבלי הבדל.

כה נדברו יחד וסערת הרוחות הולכת הלוך ושקט ואגודת ההמונים המתלכדים החלה להפרד והנה להקת פעלים רצים וממהרים בסופה ובסערה ובקול שאון ורעש גדול, וכל הנאספים מסביב לבית הפקודות עצרו במלין וישתוממו על המראה. והשאון הולך הלוך וקרב וקול דברים נשמע בזעקה גדולה ומרה: “היכל האלילה מחלל! כלי הקדש שדדו! היהודים נבלו את היכל העראַ!” (יונה).

האשמה האיומה והנוראה אשר פתאם התחוללה על ראש היהודים, כי חללו את המקדש ואת צפוניו, הרעישה לבות הנאספים אשר כמעט שקטה רוחם ויאמרו לשוב לדרכם ועתה התפלצו למשמע התועבה הנוראה ויתגעשו. האמינו לשמועה ולא רחוק הדבר, לדעתם, כי עשה יעשו כן היהודים, הן דתיהם שונות מכל עם והבדל נבדלו מכל גויי הארץ בעבודת אלהיהם ושומרים הם מנהגיהם וחקיהם הזרים ומוזרים לכל בני האדם ויתכן מאד הדבר כי בשנאתם לאלהי נכר הארץ ובתעבם את כל הקדוש לעמים אחרים בזו ויחללו את הקדוש לעובדי האליל אשר תועבה הוא למו. – ובני ברית אפיון הבינו מאד להסב לחפצם את המבוכה והמהומה וידם רמה! סערת ההמון הבא מקרוב מהרה כברק ירוצץ ותעף אל יתר הפושעים והמתקוממים אשר בין הקהל הרב והנה קול רעש וצוחה: “נקם מבוזי אלהינו! קומו ונרעישה את בית התפלה אשר ליהודים ונשלח באש את קדשיהם!”

אזרחים! – קרא קול בכח – אל נא נלך בלי סדרים! נחלק נא לחמש מחנות למען תמצא ידנו לכל היהודים אשר בכל חלקי העיר ולא ינוס להם נס ולא ימלט שריד! אנכי אשתער על הדלתא ואהרוס את בית הכנסת הגדול (basilika) אשר ליהודים!

– הטבת דבר! – הריעו קולות רבים מכל עברים וכל הקהל הרב והעצום נפרד לגדודים גדודים.

– הלאה! – הרעים קול נגיד ומצוה – הלאה ברעש ובסופה! – ותבקע האדמה מקול שעטות פרסות אבירים. אך פתאם השלך הס, השאון הנורא נדחה, החלוץ עומד וממקומו לא ימיש, וההמונים הרבים נגשו איש באחיו ויעבטו ארחותם ותהי מהומה ומבוכה. “מה זאת?” – תמהו ההולכים אחרונה. –

– הנה! – קרא קול – הנה שם תתפרץ המכשפה מפֿארוס – מי החפץ חיים ישוב! – שובו! הלא בת העקאטע (אלילת הירח) החשובה! לפניה ילך דבר ומבט עינה יביא מות וקטב מרירי!

ולעיני המתקוממים נראתה אשה זקנה הולכת הלוך וקרב ברגלים ממהרות, מראה פניה יפיץ זועה, געל נפש ובהלה. מעלפת היא סדין בלה וקרוע אשר ברב כח יכסה פה ושם את גוה הכחוש, שערותיה הלבנות כשלג פרועות ומפזרות בלי סדרים ומעופפות לרוח הנושב במו.

– לאחור! צעקה הזקנה בקול שובר עצמות ומפיל חתת ופלצות, ותחרוק בשניה ועיניה הקטנות מבריקות באש זרה ומזרות אימה. – לאחור! שובו בנים שובבים! העוד תעיזו פניכם להחשב על בני היונים, אתם זרע שקר ילדי הברברים! הן כלכם קדחי אש מאזרי זיקית! אתם נשאתם שמע שוא ותמהרו ותחלטו דבה נתעבה ותאמרו להתגולל ולהתנפל על אנשים נקיים להרוס בתיהם למען תמצאו חפץ לשלול שלל ולבוז בז. שודדים הנכם ומרצחים ורעתכם גדלה עוד מרעת הזרים מחללי היכל קדשנו!

– תנו בעפר פיה ותאלמנה שפתיה הדוברות עתק! – קרא אחד מעדת אפיון – שמטוה, קרעוה לגזרים, כי היהודים שחדוה!

– לאחור! קרא עוד אחד – הטרם תדעו מי היא? הלא היא המכשפה הארורה והאיומה מפֿארוס!

ולקול הדברים האלה התגודדו ההמונים ויתנו ידים אל האשה ותבא בתוך ותשא קולה ותאמר:

– שמעו אלי האזינו אמרתי, אתם בערים בעם ותועי לבב! אנכי אינני אוהבת את היהודים, יען מבזים המה את עבודת אלהינו ויסירו לב רבים מאחרי אמונתנו. אולם האמת לא אכחד כי הזר הפושע אשר חלל את מקדש בת־אלים איננו יהודי כי אם איש יוני!

ואחדים מתוך ההמון נסו עוד הפעם להתגולל על הזקנה בעברת זדון להלך עליה אימים ולשומה לשחוק וקלסה, אך לשוא, כי נלחצו מאת הרבים אשר באין אמר ודברים דחפום לאחור והזקנה הוסיפה לדבר:

– האיש אשר עשה את התועבה לחלל את הקדש, הוא יוני! כי בעיני ראיתי איך התגנב אל פסל הקדושה ויעשקנה ויסר ממנה עדיה וחליתה וינבלנה בשקוציו. – אנכי כי כשל כחי משוט בעיר הובילוני רגלי אל היכל הקדושה ושם מאחרי סמל תבניתה שכבתי ואָנום, והנה באזני קול צעדים בלט. בחזקה קרעתי חבלי שנה מעל עיני וארא והנה איש בעל זקן מגדל ועוטה מעיל הפלוסופים, יפן כה וכה ועיניו משוטטות בזהירות יתרה הנה והנה ויגש אל סמל האלהים, אנכי התכנסתי ואצנוף גוי צנפה לבלי תשורני עין ולא גרעתי עיני מהאיש הבא ומכל תנועותיו, והוא הסב פניו אל מול פני ואותותיו לא אנכר, כי הוחק עמוק עמוק בזכרוני – ומה ראו עיני? בהאמינו כי אין איש בהיכל זולתו, מהר ויחזק בהאצעדה אשר על זרוע בת האלהים ובידי גנב חרוץ החיש וישימנה על זרועו וינער אפר רב מחיק בגדו וכהרף עין נהפך למשחית הוד הסמל הקדוש, סמל בת האלהים. פלצות אחזתני ושמה החזיקתני בראותי תועבה איומה כזאת ואחפוץ להרים קולי ולקרוא לעזרה, אבל כרגע התבוננתי ואשיחה עם לבבי כי האיש אשר עפלה נפשו לחלל קדש הקדשים הוא לא יסג אחור גם במעשה רצח.

– דברי בלע ובדים אשר הרה והגה לב און! – נשמע קול מקרב ההמון – האתם יונים תפחדו מקול מכשפה בלה אשר כלה כחש, אשר נמכרה לעקר ומוכרת גוים בכשפיה!

– תני אות ויאמנו דבריך – קראו אחדים – ואז לא תפול משערת היהודים ארצה!

– אנכי אוכיחה ואערכה הכל לעיניכם! – אמרה האשה בעז ובטחה – ורק תנו לי זמן למצוא את הפושע ולתפשו – אבל, הנה הוא פה! האח, הנה זה באת כמו נקראת בשם!

והיא שמה פניה אל דימיטריוס, אשר קשי יומו הדפו לבוא ולהתיצב בשורה הראשונה, כי בעמדו בשורה האחרונה נכספה נפשו לדעת על מה זה נעצר ההמון ומה זה הפריע פתאם את מעשהו אשר חבל בתחבלות מזמה עמוקה, ובתאות נפשו לדעת נלחץ ונדחק הלאה לשמוע ולדעת פשר דבר, עד כי גלי ההמון השוטפים סחפוהו ויזרמהו פתאם עד אל מול פני האשה האיומה אשר כרגע הכירתהו. והוא חפץ לסגת אחור אבל אחר המועד, כי ההמונים הרבים אשר סביב שתו עליו נצבו כמו נד מאין דרך לנטות ולהתחמק. ואצלו עומד פקיד הצבא, שר מאה, וידיו משלבות והוא צופה ומביט ואליו פנתה האשה בראותה כי אין בלבו לאחוז ולתפוש את הסופֿיסט, ותאמר:

– התשמע צינטורה? הנה האיש הזה העטה מעיל הפלוסופים הוא הוא מחלל הקדש ועושה התועבה! קחהו והביאהו במשפט; אך הפקיד לא זע ממקומו והוא כחרש לא ישמע.

– מגדת משנה הנני – צעקה האשה בקול נורא – שים את הסופֿיסט הזה במשמר, הנני מאשמת אותו כי הוא עשה הנבלה וינאץ את היכל האלהים!

־ חלילה, – ענה הפקיד – איש יוני לא יחלל קדש אלהים אף כי פלוסוף נכבד ונשוא פנים!

– ובכן תמאן איפוא לעשות כאשר תצוך המשרה אשר עליך? – צרחה האשה בקול איום ונורא –

– לא ולא!

– טוב הדבר, ועל כן שפוט אשפטהו אָני! – ובדברה קפצה במהירת החתול אל דימיטריוס הנפעם והנדהם ועצמותיו רחפו, ותקרע מעליו מעילו וידיה דלות הבשר נאחזו כחשוקי ברזל בשתי זרועותיו החשופות ותרימנה אותנה מעלה, עד כי כל הנצבים ראו את אצעדת הזהב המברקת לנגה השמש.

– התראו? – קראה בעז ונצח – לא דבה בדיתי ולא תאנה בקשתי – הנה לעיניכם האשכר אשר הקריבו לבת אלהינו! הנה האצעדה ובה תמונת העראַ הנשאה, והנה לעיניכם שם המנדב חרות עליה!

כל החזיון הזה הטיל סער ויעורר זועה נוראה אשר לא תתאר באמר ודברים, עוד מעט וההמון הסוער יעיר כל חמתו לשסע את דימיטריוס לגזרים, אך ברגע האסון הצופה לו מהר הצינטורה לעזוב מצבו ולאות אשר נתן מהרו ויבואו מכל עבר ופנה אנשי צבא חמושים ויכתירו את הסופֿיסט הנרעש ומכה בשממון, וינהגוהו אל בית הפקודות והמון רב הולך אחריהם ומקלל קללה נמרצת ועדת אפיון בין כה נפוצה ותתחמק כאשר יתגנב העם הנכלמים.


 

ט    🔗

המזמתה הנתעבה אשר עשה דימטריוס, אשר הובישה את פני כל חבריו, חבלה מאד מעשי ידי כל האגודה והרבתה כושל. משכילי העם החלו לסגת אחור מעט מעט מן הענין והחפץ הנושא על דגלו חלול הקדש, רצח, דם ואש. כוכב אפיון החל לאסוף נגהו וזרועו נגדעה. כר נרחב אשר כונן למעשהו התכנס ואגודתו המכה ותגבל רק במתי מעט חרשי משחית אשר חברו אליו, ואף כי נשארו אמונים לו ונכונים תמיד להמצא לאשר ידרשם, אבל אחרי המקרה הנבזה לא יכול עוד לקות כי יצלח חפצו לשוב ולעורר המון רבה להשתובב ולהתקומם על היהודים בחמת רצח לפלס חמס ידים ולהגיע בזה אל לב הנציב לצאת ולהנער לעולל עלילות. אחת הוא אשר על ידה יכול המדקדק לקום אחרי נפלו וקרנו תרום בכבוד, והיא – אם יואל הנציב ויאות לרצות את רדיפת היהודים, כי רק אם מגבוה ינתן אות כי טוב ורצוי הדבר לרדף את היהודים וממרום תשלח אש קנאות בעצמות העם, רק אז יש תקוה לאחרית טובה. אפס לקות כי יניע את לב פֿלאַקוס להגלות לעיני העם כצורר היהודים, יוכל רק אם על יד ימינו תעמוד דאריס לעזר כנגדו. אבל איככה זה תגיע ידו אליה? להתנפל על נוה הצדק משכן כבוד אניאס ולנתק בחזקה את דאריס מזרועות אומנה, כזאת לא יערב לבו לעשות, וגם כי תועבה נוראה ושערורה איומה כזאת תרגיז לבב העם יושב אלכסנדריא, עם תועי לבב, אשר קדוש יאמרו אל הלובשים לבנים השוכנים ביאור מוריאט ועל פני כל העם יכבדו בחרדת קדש והוד נורא, ותועבה כזאת תרגיז לבב העם לא פחות מתועבת דימטריוס בחללו את הקדש. ובעשותו תועבה כזאת ויתמרמר העם אזי יאלץ הנציב לרדוף באף את עושה התועבה, את האיש אשר ממנו היתה שומה, להורידו משאתו למען אשר בקול מפלתו יקים לדממה סערת העם. אולם חפצו יצלח וידיו תעשינה תושיה אם יעשה במחשך מעשהו, אם ישים אורבים למשכן דאריס במעונות האיסים הרחוק מאדם העיר ולשבות אותה שבי בלט ובדממה. לבצע את הדבר יתכן רק בעזר מתי סוד נאמנים בברית אשר לבם קבר עולם לדבר סתר וחרצבות ללשונם. ואחרי אשר שת אפיון עצות בנפשו גמר אמר להביא בסודו את איש הדמים, הסופר בבית הפקודות, איזידורוס, ואת הנבל הנורא משחית לחבל לאַמפו, והם הבטיחוהו נאמנה לעשות חפצו ככל אשר יצום וידרשם וכן ארבו שלשלת המרעים חרשי משחית אלה ימים רבים בערב בערב ויאחרו בנשף בסתרי הכרמים אשר סביבות יאור מוריאט ויקיפו פעם בפעם ברחוק מקום את סכת אניאס ואליה ישגיחו אליה יתבוננו למצוא שעת הכשר ולנפול על דאריס, אשר לא ידעה ולא חשה דבר, ולכבוש אותה בחזקת היד. – אבל שעת הכשר לא באה והמקרה אחר דרכו, כי אניאס הוסיף משמר על הבת חמד לו, מאז אשר בקרו בביתו פתאם הנציב בלוית אפיון. אך מני אז כהתה גם רוחו הבהירה תמיד. ולעתים הקדירה עננה חשכה את רעיונותיו ויהי משומם ורק בראותו כי דאריס תתבונן בו חלץ נפשו ממבוכתו בחזקת היד. – “מה זה?” – העמיק תמיד במחשבותיו – מה זה הניע ויעורר את אפיון להביא הלום את הנציב? מה ראה על ככה? אין זאת כי אם נגלה לו סוד דאריס יקירתי – אבל מי הוא זה אשר יכול לחשוף לו התעלומה הזאת? הלא זולתי וזולת פילון וענני אין אדם בארץ יודע תולדות הילדה הזאת! – ומה הגיע אל ענני יקירי? איפה הוא? –"

החידה הסתומה כי ענני נעלם פתאם ועקבותיו לא נודעו העיקה להישיש הנכבד ותציקהו מאד מאד, כי מאז שב מדרכו במלאכת האגודה ויספר לפניו קרותיו על שלחן האכל בבית הועד, מאז לא ראתהו עוד עינו. והוא טרם הרוה את נפשו בחברת ענני, עוד דברים רבי ערך היו אתו לשאול אותו על אדותם, ורבות רבות עוד אתו אשר חכה כי ענני יפיץ עלימו אור לבאר לברר וללבן. – בשני הימים הראשונים אחר השבת היה לענני שיח ושיג עם האיסים אשר הכונו לשוט בארץ במלאכות האגודה וכל עתותי הימים ההם בלה בחברתם, כי חלק אותם למפלגות וישם לפניהם את כל הדברים הדרושים לחפצם ויתן למו את הערים ואת הארצות אשר עליהם לעבוד בהן עבודתם. וביום השלישי עזב את מעון היאור ולא יסף לשוב. והישיש שלח איסים רבים לחפשו ולבקשו בכל דרך ומבוא, אך לשוא, כי עקבותיו לא נדעו. להצלחת אניאס לא ידעה דאריס מבוכתו ועצבונו ועוד הצהילה את פניו ובאור פניה הניסה ענני דאגתו ותמתק לו מררותיו, כי דאריס מאשרת בנפשה אשר אין קץ, כי אף אם נבעתה מאד מבא הנציב אל אהל אומנה והליכות האלמוני המוזר אשר בא עמו, והיא בחדרה שמעה את שיחת הנציב עם אביה ומקראה ואזנה שמעה ותבן כי האורח הוא הוא הנציב – אך מה לה ולכל אלה? התשית לב לכמו אלה עתה? רב לה כי אפולוס אוהב אותה והוא גלה לפניה את לבו באהבתו הבוערת בקרבו, ובעיני אניאס ופילון טוב וכשר הדבר – ומה זה תפחד מהנציב? מה תפחד מאדם יהי מי יהי? –

האהבה הנעימה מלאה כל חדרי לבה ובתי נפשה ותבוא כשמן המר בעצמותיה ותשגבנה ותרהיבנה עד כי לא ידעה ולא הכירה כל דבר רע. ולו גם עלתה על לבה מחשבה כי אסון צופה לה גם אז לא תחת מפניו, ועל כן כחדה תחת לשונה ולא ספרה לאפולוס אהובה את דבר הנציב אשר היה בבית אומנה, כי עתה מאפס נחשב לה הדבר ולמה תדאיב אפוא נפש אהובה חנם? אף גם זאת כי לא מצאה שעת הכשר לספר כזאת באזני אפולוס אשר בעת הזאת לא יבוא אליה פעם בפעם כבימים ראשונים, כי יום יום הלך עם אביו העירה ורק פעמים בשבוע לעת ערב מצא לו מועד לבקר את אהביו שוכני היאור, ואז בבואו נחפז, הנה לרגעים המעטים רב מאד הענין והחפץ אשר להנאהבים והנעימים ושיח ושיג למו ולהג הרבה לאין חקר, עד כי לא ידעו במה להחל ומה לדבר ראשונה והגה יהגו כיונים ונחל נובע מקור לבם שוטף ועובר על כל גדותיו ואך מצא מצאו לפתח שפתם את המלות הראיות והנה כבר עבר המועד ועל אפולוס לשוב למקומו! אך דלה דלו ממעין האשר והנה נשבר כד על המבוע! עתות האשר תמהרנה לעוף כחץ והשעות המעטות אשר מנתה למו אהבה בתענוגים תכלינה כמו הנה – עד כה ועד כה ואינן10!

אשר הנפשות האהובות החיה ויעודד את הזקן אָניאס וירהב לבו. בראות הזקן את הנאהבים והנעימים יושבים ומשוחחים יחד, נפש בנפש תתלכד והאחת שואבת מנחלי עדנים אשר לרעותה, או כי דבר אליו יגנב משיחתם הערבה ואזנו מלין תבחן מאמרתם משיבת נפש, – אז שכח ישכח את הנציב ואת אפיון ואת כל עצבו ורגזו אשר המיטו עליו שני האנשים האלה, והוא, כילד מחכה לשלל רב, ישמור מועדי ערב עת בא אפולוס – ומה מאד תגל נפשו ורבה שמחתו, כמעט כשמחת דאריס יקירתו –

ויהי באחד מלילי תמוז, ליל בהיר וצח, ואָניאס יושב פתח האהל ומשוחח באהבה וידידות עם אפולוס ודאריס. רוח נעים משובב נפש נושב מפאתי ים מעל פני היאור ויחליץ עצמות אשר חרו מני חרב כחם היום. אפולוס מספר את מערכי לבבו ומעלות רוחו, אשר עם נפשו לפעול ולעשות ויחוש עתידותיו אשר תחז עינו בשלל צבעי אור יקרות, כי עוד מעט – יאמר לבו – ושבו לקדמותם כל הסדרים הטובים אשר התקלקלו ונשחתו באלכסנדריא העזובה עתה מרומא. הימים הרעים יפלו ואז ישים פעמיו לשוטט במרחקי ארץ להרוות נפש הצמאים לדבר ה', להטיף לקחו הטוב לכל מבקש טוב. אביו נאות לחפצו זה בכל לב, ונפשו יודעת מאד כי גם אניאס יחזק ידיו ויאַשר פעלו. ואך פתח אניאס את פיהו לענות דבר והנה איסי אחד בא האהלה בבהלה ובחפזה ויודעהו כי האח אלקימות הולך למות וחפץ לדבר עמו.

– הגם הוא נלאה מנשוא משא החיים? – אמר אניאס – אף אמנם לא יפלא הדבר – הוסיף כמדבר אל נפשו – הן האיש הישר הזה בלה את מאת שנות חייו במעשה הטוב והצדק ובעבודה תמה ונאמנה – האם חלה את חליו בימיו האחרונים?

– לא חלה אף רגע אחד – ענה האיסי – עוד לפני שעה ישב מלא חיים תחת התמר אשר לפני ביתו וסביביו המו בחורי חמד השואפים אמרי פיו ומקשיבי לקחו הטוב. ויהי היום לערוב והשמש השלימה דרכה אל קצות שמים, קם ממקומו לאט ויפרוש זרועותיו כמו חפץ הוא לרוץ עמה אָרחה. וכן עמד על מקומו עד כי נעלמו קרניה האחרונות ויאמר: “שלום לך שמש צדקה ומרפא! שלום לך, הנני רואה אותך היום בפעם האחרונה!” ויפן אלינו ויפרד מכל אחד מאתנו באהבה וידידות באמרו כי השלים חקו וירצה יומו וכי בעוד רגעים אחדים ילך ואיננו. – ואחרי דבריו אלה הבאנו אותו האהלה ונעלהו על ערש יצועו ואותי שחר להביאך אליו עד מהרה לבל תאחר11 מן המועד.

ומדי דבר האיסי קם אניאס וילבש את מעילו אשר הביאה לו דאריס, וכאשר כלה האיסי דבריו צוהו אניאס ללכת לפניו והוא אחריו בלוית אפולוס ודאריס. וקאראבאַס כדרכו תמיד הלך הלוך ופסוח בעקבות אָניאס. – אהל אלקימות נטוע בחצי הדרך אשר בין משכן אניאס ונוה פילון הרחק מספר מאות צעדים מן המסלה העולה מנאות פילון אל היאור. ובבואם אל מחוז חפצם מצאו המון איסים אשר כבר עטרו את כל הככר ההוא. ואניאס נפרד לרגעים אחדים מאת אפולוס ודאריס וישחרם לתור ולמצוא את ספסל האבן אשר בחצי המסלה ושם יחכו את שובו. והנאהבים והנעימים שמו פעמיהם אל המקום הנועד וילכו דרך כרמי חמד העוטרים את משכנות האיסים המפזרים בככר ההוא.

הלילה היה ליל חשך־אפלה ודאריס מתרפקת על דודה ורעה ולבה יהגה אימה – ופתאם התחלחלה.

– מה לך? – שאל אפולוס בבהלה –

– האם לא תשמענה אזניך קול המולה במקום קרוב אלינו?

– כן. אך יוכל היות כי נשמע הוא מאהל אלקימות.

– ונפשי ירעה לי מאד ופחד יחתני – אמרה דאריס אחרי דומיה רגע – מי יתן ואבינו אניאס לא יתע בלכתו באישון לילה זה.

– הרגיעי נא רוחך – ענה אפולוס – הן עמו קאראבאס אשר עיניו כעיני החתול ולילה כיום יאיר לו.

ובעוד רגע שבה מגורת דאריס אליה וכל עצמותיה רחפו.

– הנה שמעו אזני קול צעדים קרובים אלינו מאד – לאטה דבר באזני אהובה – נשובה נא, אפולוס!

– אל נא תציקי נפשך, הרגיע אפולוס את רוחה – מה זה ועל מה זה נפחד פה? את מי ואת מה נירא? הן כל הככר הזה אדמת קדש הוא ולא קרה פה כל שד ואסון מעולם, כי גם החטאים בנפשותם, שודדי ליל ושומרי נשף לא יערבו את לבם לפלס חמס ידיהם במקום הזה. וגם הלא חמוש הנני בנשק וזרועי משלה לי בו כזרוע אַחד האלכסנדרונים. –

– אבל אם מן המארב יקום רוצח? – לחשה דאריס בדממה. –

– הנך סערה ונרעשת, יונתי, – אמר אפולוס – מי הוא זה אשר יזם לקחת נפשנו? ומי הוא זה אשר ימלאנו לבו לנפול עלינו פה? תני תודה יפתי, כי המות המתלונן עתה בבית אלקימות בן מאת השנים, הוא הוא הרעיש את דמיונך המבעתך בחזון שוא ויעטוף נפשך במעוף צוקה.

– אולי צדקת – ענתה דאריס בשובה מעט למנוחתה – כי נורא הוא הדבר לראות כי על האדם למות. הרעיון הזה יוגה תמיד את נפשי. מה שפרו החיים, מא נאוו ומה נעמו! והמות…

– הוא מעבר מחיי חמר עתי אל חיי נצח בשמים – גמר אפולוס אמר –

– אבל אנכי אינני יודעת את חיי הנצח אשר בשמים שמה, והחיים פה עלי אדמות מלאים אור אלהים ומגד שמים עד כי לא אמירם בכל טוב חיים אחרים אשר לא אדעם.

ובדברם הגיעו אל ספסל האבן מחוז חפצם וישבו עליו. קול השאון אשר נשמע בתחלה שב גם עתה ואפולוס הכין לבו ואזנו תקשב. אבל למען גרש את ענני העצב מעל דאריס חמדתו נסה לסבב פני השיחה ולהסיחה לענין אחר ויאמר:

– ראי נא, הנה שם נערמו עננים ועב כבד יתנשא מעל פני הים. הנה אלה אותות סער וזרם הקרוב לבוא, אשר ישביע נפש הבריאה השוקקה והרוה את הטבע צחה צמא.

– לו רק לא יפגעך בדרכך בשובך מזה – אמרה דאריס בדאגתה לו –

– ולו אם יהי כן, הן בעת כזאת יהיה גשם מעט למשיב נפש. אולם הנה בידי קמיע המסגל לקפיצת הדרך והוא יקצר אָרחי כדי שלישיתו – התראי את המפתח הזה? הוא יפתח לי את הדלת אשר לגן המוביל אל בית הורי ובבואי אליו קרוב הנני לביתי. אכן כמעט שכחתי להגיד כי מפתח כזה הכינותי גם לך – הנהו לך בזה והא לך גם את המפתח השני הפותח לך מבוא לביתי דרך הגן. שמרי נא את שני המפתחות והשתמשי בם לעת מצוא לדרוש לשכני אם יקר מקרך ביום או בלילה אשר נחוץ יהיה לך עזרי או עזר הורי.

– בנתי לרעך, מחמדי ויקירי, בנתי לרעך ולטוב לבך – אמרה דאריס בעצב – כי זכרת ותעל על לבך כי עוד מעט והאב הישיש אניאס יעזבני לנצח – וגם לבי יחזה לי חזות קשה זאת, כי בשבועות האחרונים כהתה רוחו הצהלה תמיד, ומלתו על לשונו יום יום בדבר חליפתו ויומו האחרון – אבל הוא חיה יחיה ! – קראה העלמה ממעמקי לבב – לא ימות כי יחיה! הן מה תהי אז אחרית דאריס? –

– הרגעי נא – נחם אותה אפולוס בקול רועד מעז רגשותיו הסערות בקרבו – הרגעי נא, חמדת נפשי! אניאס חיה יחיה ועוד יאריך ימים. ודאריס איננה בודדה וגלמודה בחיים, דאריס איננה עזובה בתבל בלי מנוס ומחסה. – האם לא ברך אביך היקר את אגודתנו אשר נוסדה יחד? האם לא אמץ במו פיו את מסרת בריתנו? והאם לא יאהבוך פילון ואיסמינה כבת?

ומדי דברו התרפקה דאריס על דודה ומאהבה ותשח ראשה אליו ולחייה הבוערות באש לוהטת נגעו בשפתי העלם אשר נפשו התגעשה וכל קרביו המו ויחמרו ויטביע בשפתיה עמוק עמוק נשיקת־אהבה ראשונה כרשפי אש ושלהבת יה. עצמות העלמה רחפו מרעד־גילה, זלעפה נעימה אחזתה ושפתיה נעות: “יקירי ובחירי אפולוס!” ושכורת יין השמחה וטובעת בנחלי עדנים נפלה בזרועותיו – וצללי ליל גזו חיש ויעופו וכל בעותי נפשה ובלהות רוחה כלא היו. גזו חיש ויעלמו כל מצוקותיה ודאגותיה לאביה אומנה, ובאשון חשך ועלטה אשר חתלה את הנאהבים סביב, נגה כאור בלבבם פנימה ונגהות שמים בנפשם – ותבל ומלואה הרחיקו מאד מהם והלאה. –

ובעוד הנאהבים והנעימים הזים שוכבים וטבועים בחלומות נעימים ומתוקים, התגנבו ובאו בלאט שלשה מלאכי מות, חרשי משחית, אפיון, איזידורוס ולאַמפו, אשר זה כבר ארבו להנאהבים מאחריהם. ולאות נתן אפיון קמו ונצבו הרחק מעט מספסל האבן, והמדקדק לבדו נגש בלט והתבונן אליהם מאחריהם מבעד התמר בעינים לטושות ויכר את אפולוס. וכרגע שב אל רעיו וילאט דבר באזניהם: “הנה זה אפולוס בן היהודי פילון! בן מות הוא! השמעתם?!” – “בן מות!” ענו אחריו אנשי הדמים. ושלש חניתות חדות ומרטות התעופפו והבריקו מול ערף אפולוס ההוזה והחולם – והנה כרגע, בפעם אחת, פתאם, – וקול תרועת מקהלה מפה ומשם, מלמעלה ומלמטה וכמו מארבע רוחות, כמו מכל עבר ופנה, נשמע ויך את אנשי הדמים בתמהון ושממון ודמם קפא בעורקיהם. פלצות וזועה אחזה את שלשת הזדים ורטט החזיקו ויהי חתת אלהים עליהם בהאמינם כי מרדפים הם מהאלילה עדיניה אשר אין מנוס ומפלט ממנה, זרועותיהם הפשוטות להביא רצח כבדו כאבן, רגליהם כמו רתקו אל האדמה ובדי עורם קפאו לבלתי יכלת להניעם וכפסילי אבן נצבו ופניהם התעותו מרעד וחלחלה. ותרועת המקהלה הנשנה מכל הר וגבע, שב ונשמע חליפות, רגע בקול ילל מרגיז נפש ורגע בקול ענות חלושה – והנה הקול הולך הלוך וקרוב, קול זועות ברעם תרועה:

בִּמְנוּחָה נָעֲמָה רוּחֲךָ יָצָאָה

עוֹד מְעַט וְהָאֲדָמָה תְכַסֶךָ,

הִשְׁלַמְתָּ חֻקְּךָ וּצְבָאֲךָ מָלָאָה

וּבְחֵיק הַנֶּצַח תָּנוּם שְׁנָתֶךָ


נַפְשְׁךָ הָעֲנֻגָה בַטּוֹב תָלִין עָתָּה

אֲשֶר לָהּ הֲכִינוֹתָ בָאָרֶץ מָטָה,

בִּנְגֹהוֹת מְרוֹמִים הִיא מְרַחֶפֶת

בְּמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם סָבִיב מֻקֶּפֶת

לֵרָאוֹת אֶל אֱלֹהִים – לָבֹא אֹֹהֶלָה

הִתְלוֹנֵן בְצִלּוֹ, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן סֶלָה.


אוֹיָה לַמִּתְחָרְשִׁים, ישְבֵי לְמוֹ־אָרֶב

בִּכְהוֹת הַיּוֹם וְיִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב

עֵת תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ יִגְלֹם הַלַיְּלָה

וּבְצֶאֱלִים יְסֻכֶּנָה מַטָּה וָמַעְלָה

בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ זֹאת יָגִיחוּ, יָגֹדּוּ

עַל יִשְׁרֵי לֵב – וּתְמִימִים יָשֹׁדּוּ

אוֹיָה לַמְּרֵעִים כִּי סָרָה הֶעֱמִיקוּ

פָּרְעוּ אֹרַח צֶדֶק וּבְרָע יַשְׂפִּיקוּ,

יַכְשִילוּ וִיבַלְּעוּ, כָּל טוֹב יָבוּסוּ,

אוֹי לָמוֹ בְּעֵת פְּקוּדָתָם, עֵת יָמוּתוּ!


אוֹי וַאֳבוֹי, אוֹי אוֹי שִׁבְעָתָיִם!

תִּקְרָא אֶרֶץ, יַעֲנוּ שָׁמָיִם. –


וּבִשְׁכַב הָרָשָע עַל עֶרֶשׂ־מָוֶת

יַקִּיפוּהָ שֵׁדִים מִגֵּיא צַלְמָוֶת,

וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ יִצְוָחוּ יִצְהָלוּ

לָמוֹ הִתְמַכֵּר הִנֵּה עַתָּה נִקְהָלוּ,

עֲלֵיהֶם הֵן נִפְתָּה לִבּוֹ לָקָחוּ

הִנֵּה יִרְאוּ מוֹתוֹ וְעָלָיו יִשְׂמָחוּ.


אוֹי לַגֶּבֶר אוֹתָם נַפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶת

אָרוּר מֹצְאָם, אוֹי לוֹ, נָפַל בָּרֶשֶת

מִידֵי מְחַבְּלִים אֵלֶּה מַלְאֲכֵי שַׁחַת

לֹא יְמַלֵּט כָּל מָוֶת, אֵין כָּל מִשְׁלַחַת

בִּשְׁאול וַאֲבַדּוֹן בְּתַחְתִּיוֹת דּוּמָה

לְנֵצַח נְצָחִים תָּצִיק עֱנוּת אֲיוּמָה!


אוֹי וַאֳבוֹי, אוֹי אוֹי שִׁבְעָתָיִם!

תִּקְרָא אֶרֶץ, יַעֲנוּ שָׁמָיִם.


ובטרם נדמה קול השירה וסער נורא התחולל ובשאונו והמונו האיום הניע ויעורר את שלשה חרשי משחית אשר הכו בשממון ויתנערו ובקול פחדים וזלעפה – כי האמינו בנפשם כי כבר נתפשו בכף אלילת הנקמה – נסו במרוצה ויעלמו בחשכת הלילה.

קול המון הסער וזעקת פחד אשר השמיעו הנמלטים על נפשם, העירו את הנאהבים והנעימים מחלומם הנעים ויקפצו ממקומם בפחד וברגזה. אמנם, גם לאזנם הגיע קול המקהלה ברעה, אפס הוא לא הלך עליהם אימים ולא הרעישם, כי כבר הסכינו בו בשמעם אותו פעם בפעם פה במשכנות היאור, ועתה הודיעם הקול הזה רק את זאת כי הישיש אלקימות הלך אל בית עולמו. – אבל קול פחדים וזעקה מרה אשר מאחריהם – מה זה ועל מה זה? הם לטשו עיניהם ויחדרו לראות מאפל ומחשך, אך לשוא, כי לא ראו כל מאומה. אשריהם, כי לא ידעו ולא הכירו את האסון אשר צפה לנפשותם! – הסערה האיומה אשר התחללה פתאם, קמה לדממה, ודומית מות שבה ותלט את פני כל הככר והנה קול צעדים נשמעו. דאריס כרתה אזן להקשיב בהטותה את ראשה, ובעוד רגע נפלה צהלה ושמחה בזרועות הבאים לקראתה – אניאס וקאראבאס.


 

י    🔗

מגורת פילון אשר חזה לבו והרעה אשר נבא לו בשמעו כי עלה קאיוס קאליגולי על כסא המלוכה, לא חזון שוא הוא. ירחים אחדים אחרי עלות קאיוס על כסא המלוכה חלה הקיסר הזה, כי משובת חייו בהנזרו לבשת לתאות נמבזות ונתעבות באין די באר, פרעה פרעות בנפשו ותפילהו על ערש דוי. ואחרי אשר עזב את מטת דותו גדלה רעתו ביתר עז וישתובב ויתהלל ויהי לאכזר עריץ וצמא לדמים. ובמשובתו ותעתועיו לא מצא די ספקו למלאות נפשו הנשחתה בהתאמרו לבן אלהים ובהגלותו לעיני העם לבוש עור אריה ובידו מטה עז, כי אחרי חליו לב הותל הטהו להיות כאלהים שלם ואדיר ויצא ויגלה לפני העם פעם בדמות אפאָלא וצפירת תפארה על ראשו ופעם בדמות נפטון עם שלש הקלשון. ופעם הופיע בהוד מאַרס או הורמיז. ובני הבליעל חנפי לב העוטרים עליו אמצוהו במו פיהם וירהיבו לבו בתעתועיו ושגיונו. ושרי המועצה האמללים מלאו אחריו ככל אשר שאלה נפשו המשקצה וימהרו ויחלטו ממנו כל מעלות רוחו השובבה. והנה בכל ממלכת רומא זבחו קרבנות מחים ויעלו עולות לכבוד האל החדש הזה. כל השרים והסגנים וכל בעלי הפקודות בכל רחבי הממלכה מהרו ויחישו להקים היכלות ומזבחות להקיסר המשגע, אלוה תעתועים, ולהעמיד צלם דמות תבניתו בכל היכלי קדשם. בפחד נסתר ומגור טמון בחבם הביטו היהודים על שקוץ תועבת הקיסר ולבם יחיל בקרבם, כי מי יודע מה ילד יום ואולי גם המה, באשר עבדי הקיסר הם, יפקדו לחלל גאון מקדשם ולתעב יפעת מעונה אלהי קדם להציב שמה מצבת הקיסר, להשתחות לו ולהתפלל אליו.

אמנם כל עת היות אגריפא ברומא בחצר הקיסר לא היה ליהודים לפחוד פחד, כי אף אם המו רעשו צוררי היהודים זה כמה במסבי הקיסר ויחתרו בכל עז להצל מפיהו דבר פקודה להציב מצבתו במקדשי היהודים אשר ביהודה ואשר בכל רחבי ממלכת רומא, וביתר עז התאמצו ויעשו כל אשר בכחם רעי אפיון, בן ארצו העליקאן והחוזה חזיונות אפילעס האשקלוני, רואי פני קאיוס ואשר היו כיתד הארג לשלל צבעי רקמת תעתועיו ותהפוכותיו, אבל גם הם לא עצרו כח וידם קצרה מעשות תושיה לסכל עצת אגריפא ולהחליש פעולתו, כי הקיסר חפץ ביקרו, ואף כי הפכפך וזר הוא וחליפות לרוחו, אך נשאר נאמן באהבתו לאגריפא כל ימי חייו. ורק בשנה השנית למלכות קאיוס בעזוב אגריפא את רומא, לשבת במחוז אחוזתו אשר ביהודה, רק אז מצאו אנשי חיל אלה ידיהם להפיק זממם, והדבר הזה כי עזב אגריפא את רומא צרר בכנפיו אסון ורעה רבה ליהודים אשר בארץ ישראל וביותר ליהודי אלכסנדריא.

ואגריפא, באשר לב הותל הטהו או כי נעתר לשאלת יהודי אלכסנדריא אשר פצרו בו מאד, הואיל לאחוז דרכו לערי יהודה דרך אלכסנדריא ולהופיע בה בהדרת מלך. ובטרם ירד באניה באה השמועה לאפיון מאת רעיו אשר ברומא כי בא יבא לאלכסנדריא הנסיך מבית הורדוס. ואפיון התעורר ותחי רוחו ועשתנותיו אשר אבדו שבו וינערו, כי המכשלה אשר פגעה בו בזממו לקחת נפש אפולוס ולצודד את דאריס ביד חזקה, המכשלה הזאת הורידה עז מבטחו ותנפץ כל מגדלי תקותו לשוב ולהתנשא ראש באלכסנדריא. רפו ידיו ותכה רוחו ויטבע ביאוש נורא במכה בשממון ותמהון, עד כי עוררתהו ותניעהו פתאם הבשרה הבאה אליו, הדרושה לחפצו מאד מאד. – “היהודים הארורים – הריע בשמחת לבב – בנפשם יתנו אל ידי את הנשק להמם ולאבדם וזרועי ידי יפזו ואדע לכונן נשקי למטרת חפצי” – ובלי התמהמה קרא למאהביו הנאמנים בבריתו להתיעץ על צפונותיו, להתחכם למצוא חפץ ותועלת למו מבא נסיך היהודים לאלכסנדריא. ופה אחד הוכיחו ויראו לדעת כי בהופיע אגריפא בשערי אלכסנדריא בהדרת כבוד ועז וברכשו יקר ותפארת בהוד והדר הלא יפיל כזב אור פני הנציב כי יועם זהרו והיה לו הדבר למפח נפש ודאבון רוח, ועל כן באה אפוא שעת הכשר הזאת להעירו ולהמריצו לחדל מחבוק ידיים ולהתיצב כצר ליהודים. במזמות זו חשבו שמו פעמיהם אל הנציב לבשר אותו את החדשה הזאת. והוא מאן בראשונה להאמין בדבריהם באמרו בלבו כי כל זה אך מקסם כזב אשר בדה אפיון למען תפוש אותו, את הנציב, בלבו לקומם אותו לאויב להיהודים ולהפיק על ידו זממו ומחשבתו הרעה אשר הוא חושב על היהודים לאבדם, אולם בקראו את המכתב השלוח מרומא אשר נתן על ידו המדקדק ובראותו את כל התכונה הרבה אשר יכינו היהודים יושבי אלכסנדריא בהתעתדם לקדם פני מלך ישראל החדש, אז עלתה חמתו עד להשחית וישבע בקדשו במעל עיניו ורם ידהו נשא לפקוד ברוחו הקשה בעברה וזעם על כל הנועזים להעמיק עצה למרות עיני כבודו ויראם קשה! – ומן הרגע ההוא לא סר עוד אפיון מעל הנציב ולא מש ממנו ויהי צלו על ימינו ויפקדנו לרגעים ויעתר עליו דבריו וימלא אזניו בכל דברי בלע ואשמה על היהודים, כי כל ישעם וחפצם ומגמת פניהם וכל מעלות רוחם רק להדוף את הנציב ממצבו ולהרסו ממעמדו, וכי רק פילון הוא רוח החיה בכל המזמה הזאת והוא רק הוא מזמות יעץ לחבל את פֿלאַקוס ולהדיחו משאתו וממנו יצאה עצת בליעל, “כי לולא זאת – הגיש אפיון עצמותיו לחזק דבתו הרעה – כי לולא זאת מה ראה על ככה לעזוב את נוהו הבודד, נוה שאנן, ולהיות לראש ליהודי אלכסנדריא? אין זאת כי אם תפלצתו וזדון לבו השיאהו לתת עז ונצח להיהדות על ממלכת האליל ועל כן קרא אחר כבוד את מלך ישראל החדש מקרוב בא” ודברי בלע ושיחות כאלה המלאות רעל וחמת תנינים הטיף תמיד אל אזן הנציב, אשר עוד גדל קצפו וחמתו הוסיפה להתלקח כאש להטת, בהגד לו המדקדק, כי כל עמלו עלה בתהו ולשוא היה כל יגיעו לחדור אל משכן בתי שבוית ראש האיסים, יען פילון ובנו אפולוס לו למפגע בהיות עיניהם פקוחות לשמור צעדי בתו הכלואה, וכי אפולוס מבקש אהבת העלמה האמללה והגלמודה בידי צריה, וכי להפיק זממו ומאוייו יעזרו על ידו גם אניאס גם פילון, כי בשנאתם העזה לאמונת האלילים ישמחו למקרה כי תמצא ידם להביא במסרת ברית האמונה הישראלית עלמה בת הורים מאמיני האליל, ואת דברי אפיון אלה תמכו איזידירוס ולאמפו והעידו בעדות נאמנה כי בדממת הלילה הרעיש אפולוס את לב דאריס בדברי אהבה עזה. ואז בערה בנפש הנציב קנאה איומה ונוראה ולבבו המה בחמת רצח ובלי משים הושיט אגרופו כמהלך אימים, ואת הרגע הזה מצא אפיון לטוב לו להעיר ולעורר את הנציב לגמר אמר ולהראות קשה את אניאס בחמה שפוכה וגלויה. אך בכל זאת מאן הנציב בזה, כי לא ערב את לבבו להתנפל ביד חזקה ובזרוע נטויה על השוכנים סביבות יאור מוריאט, אשר על פני כל העם יכבדו ויקדישום ויעריצום ובקומו עליהם בגלוי יהיה בעיני כל כבלע את הקדש ויקומם עליו סער גדול מכל פנות העם. ועליו אפוא להשמר לבלתי הכאות לב ההמון, לבלי לנגע בכבוד הקדוש למו. אולם את פילון ואת עם היהודים חזקי מצח ונעוי לב אותם יראה נחת זרועו כאשר אך יעברו ימי היקר והכבוד אשר יכינו היהודים לאגריפא, אז תגמל רעת היהודים והיו כלם תאנים עם בכורים ונפלו על פי אוכל.

ואפיון מלא ספקו בזה ויהי שמח וטוב לב. וחפצו צלח בידו לסכסך את ההמון ולהרבות מהומה ומבוכה, ולא כבד היה הדבר ממנו בעת הזאת, כי יושבי אלכסנדריא המו וילנו מקנאה בראותם את כל הכסף והזהב אשר יזילו היהודים וכל עמלם ויגיעם הגדול בתכונה רבה לקדם את פני אגריפא משא נפשם, ודברי בלע ומשטמה אשר הטיף אפיון מצאו אזנים קשובות. אפס אפיון לא אמר די ונפשו חשקה להיות הפעם סמוך ובטוח בתוצאות מעשיו לחסום בעד הנציב כל דרך לשוב אחור, להכביד עליו אכפו ולאלצהו לעשות נקמות בהיהודים עם עברתו. ועל כן שלח את מלאכיו למסבי אלכסנדריא, והם במצאם בסביבי העיר הולכי בטל, פתו אותם ויסיתום לבא העירה בהבטיחם למו כי כל הון יקר ימצאו ושלל רב. ובכן מטרם בא אגריפא בשער אלכסנדריא מלאה העיר המונים המונים עד אפס מקום וצוררי היהודים ראו וישמחו בלבם. והיהודים, כנראה, לא ידעו מכל זה דבר ולא התבוננו כל מאומה, כי שמחתם הגדולה בתקותם לראות את פני אחיהם העתיד להיות מושל בארץ מולדתם ואשר הקיסר האדיר השליט בעולם כלו חפץ ביקרו וכצנה רצון יעטרנו, שמחתם זאת הכתם בסנורים לבלי ראות ולבלי דעת את אשר מסביב למו. – אבל איה הוא חכם הרזים, גלוי עינים וחוזה נאור – פילון? הוא שב אל נוהו ויהי בודד במועדיו. הוא העיד ביהודים ויזהירם ויתן בקולו על החפץ לקרוא את אגריפא לאלכסנדריא, ובראותו כי דבריו לא עשו פרי בלב ההמון שכור יין השמחה חנן קולו ויחל את פני אחיו כי עתה, עת צוררי היהודים יהמיון ומבקשים תאנה, יחדלו נא היהודים למצער להפריז על המדה ויתאפקו לחשך נפשם מתרועת הידד בהמון חוגג וצהלות עליזים בשאון ורעש. וגם האלאבארך נתן לו צדק וימלא אחריו. אך היהודים יושבי העיר אטמו אזניהם משמוע נכחות, באמרם כי באשר המה אזרחי העיר אשר באו אליה ראשונה, להם הצדקה והמשפט למצעד כמו לכל עם וגוי תחת השמים ולא יראו חתת להבהל מחמת קנאת עם אשר יגרו פושקי שפתים ודוברי הות. ולבד זאת הלא רבה חובתם להוקיר ולכבד את הנסיך מבית הורדוס אחרי אשר הקיסר בכבודו ובעצמו גדלהו וינשאהו וישוה עליו הוד והדר וחפץ הוא ביקרו.

וחפץ העם הלך הלוך וגבר כזרם מים כבירים ועלה על כל אפיקיו וימשוך אחריו בחזקה גם את האלאבארך אשר הרבה לסרב עד כי שרו אליו ויוכלו לו. ורק פילון אשר ראה והבין את הרעה הצפויה מבלי יוכל להושיע כי קצרה ידו להפוך לבב העם, התבודד בחביון אהלו ובשבר רוחו קרא: “הוי תועי לבב, הבוטחים על אכזר בן שחץ, השמים מבטחם ותקותם במלך לא־עז, רועה רוח ועד ארגיעה רצונו, אשר חליפות לרוחו ועפלה נפשו בקרבו! –” ושוא היה כל עמל להטותו לעזוב נוהו ולקחת חלקו לקדם פני אגריפא.

והנה בא היום אשר בו יופיע בשערי העיר האיש אשר אליו חכו כאל מלקוש. ובטרם האיר הבקר כבר נהרו המונים המונים גדודים ומחנים ויהמו וירעשו כגלי ים הגדול ועוברים ברגש את הדלתא אל החוף. וההמון הולך ורב עד כי בעוד שעות אחדות ויכסה החוף במאות אלף איש. אך בכל זאת התנהלו משרים, ערוכים במשטר וסדרים, כי כל העם הרב והעצום אשר בתאות נפש ובכליון עינים עומד ומצפה יד דרך בא הארח הרם והנשא, כל שפעת ההמונים האלה, היו כמעט כלם, לבד מתי מספר, יהודים, אשר כאיש אחד חברים התלכדו ברגש קדש ובתקוה להטת כרשפי אש שלהבת יה נשאו עיניהם בכלות נפשם לקדם פני הנסיך היהודי נושא הוד אשר קרנים לו מאור פני הקיסר המחלק לו מכבודו. במערכה הראשונה נצב האלאבארך וסביב לו נכבדי העדה. וברגע לפני הראות האניה המעטרת בדגלי תפארה הנושאת את הנסיך, בא הנציב אל החוף וכל ההמון הריעו לו בשמחה. והוא ירא חמת הקיסר ואף כי תפלצתו ורום גאונו הטו את לבו אבל משל ברוחו והשח גאותו ויבוא לקדם פני אגריפא ובין כה והאניה המקוה קרבה אל החוף ואלפי רבבות קולות תרועה כרעם בגלגל הרעימו ויריעו ותבקע העיר ותהום מקול הקורא מרין! מרין! (אדונינו! אדונינו!) וקול זה, קול רעש גדול ותרועת מרין! מרין! נשמע מכל אפסים וכל חמשת חלקי העיר המו וירעשו בהדם הנורא. כרגע השלך הס ותהי דומיה שאננה ואגריפא הציג רגלו על היבשה ולבבו רחב ופחד וסוער ברגש מכל הכבוד אשר חלקו לו ויחבק את האלאבארך וילחץ באהבה את ימין הנציב המושטה לו וישוחחו בנעימות־ידידות. ואחרי כן עלו על הסוסים. ויהי כראות העם את הוד פני אגריפא בתפארת עזו, הדור בלבוש ארגמן ועל ראשו צפירת תפארה משאת הקיסר, שבו ויתגעשו וקול תרועת השמחה יצא פרצים ותבקע האדמה. המסע עם כל הכבודה התנהל לאט דרך רבע הדלתא, המלאה המון אדם רב, לבוא אל ארמון האלאבארך. לימין מלך היהודים המלא זיו ומפיק נגה השמחה צועד האלאבארך, ולשמאלו הנציב, אשר בחורת פניו ואימה חשכה אשר תלן בבת עינו נבדל מאד מהמון העליזים שכורי יין השמחה. וכן הגיעו אל משכן האלאבארך והנציב נפרד מעל אגריפא באותות כבוד ואגריפא נענע בראשו באהבה ותודה לכל עבר ופנה ויבא אל הבית. ובלבו היה להנפש שעות אחדות ולעבור אחרי כן בעיר לראות שכיות חמדתה וסגלותיה ולקחת רצון מאת אחיו היהודים את כל הכבוד והיקר אשר הכינו לו. המנצחים על סדר היום חלקו את העם לאגודות אגודות וישלחום אל בתי התפלה ואל בית הכנסת אשר שם התעתדו לערוך רנה ותפלה לכבוד אגריפא. עוד מעט וההמון נמוג וילך והלום ופני רבע הדלתא שבו ויהיו כאשר בתחלה.

ובבית האלאבארך קדמו את פני הארח באהבה תמה ובכל רגשי ידידות נאמנה. ואפולוניה ובנה טיבער התרגשו מאד ויעלזו באהבת הנסיך אשר הביע אותה למו ממעמקי לב ובכל תמת נפשו. וישב ויחבק את האלאבארך ולא כחד תחת לשונו, ויאמר, כי רק לרעו זה, האדם המעלה הוא אסיר תודה, כי אך מידו ובגללו לו כל הטוב והאשר ולולא הוא שהיה לו אזי כבר אבד בעניו. ויהי בהתפשטו את לבוש הארגמן תמה מאד האלאבארך למראה רתוק זהב גדול וכבד מאד אשר אף כי הסב אותו אגריפא סביב לצוארו חליפות פעמים, היה סרוח מעל לחזהו. ואגריפא הבין למבטי ידידו ויאמר:

– הנך משתומם בראותך כי מעמיס הנני עלי משא כבד כזה, משא לעיפה?

– כן – ענה האלאבארך – הן הרתוק יעיק מאד ויכבד על צוארך ועל ערפך ויקרת המתכת לא תקל משקלו.

– אבל הוא לי אות זכרון יקר למאד – ענה אגריפא – מתנת הקיסר ואף אם כבד עלי המשא מאד, לא אוכל להפרד מאתו, כי בחלאים אשר בו קשורים זכרונות מקרה מר ואיום.

– מקרה מר ואיום? – שאלו בתמהון אפולוניה וטיבער פה אחד – הואילה וספר לנו הדבר.

את ראשיתו כבר תדעו, הן אתם ידעתם כי ששה ירחי עמל נצמתי בבור כלא.

– את זאת שמענו, אפס פרשת הדבר וסבתו ואיככה יצאת לחפשי לא נדע.

– ועל כן אספר לכם בקצרה: אתם ידעתם כי בכבר הימים באתי עוד הפעם רומאה ובעזרת גיסת הקיסר, אנטוניה, מצאתי נתיבות חצר הקיסר אשר רב למשוך חסדו לי. ויהי היום ואנכי נסעתי בלוית קאיוס אשר כאח ורע היה לי ונעבור בחוצות רומא וכטוב לבי נפלטו מפי הדברים האלה: “מי יתן וימהר טיבעריוס לפנות לך מקומו”. והרכב שמע את הדברים אשר נמלטו מפי – זאת נודעה לי אחרי כן, בעת הועדתיו למשפט על דבר גנבה אשר נתפש בה בביתי והוא בקש כי יובא לפני הקיסר באשר יש עם לבבו לגלות לפניו תעלומה נוראה. ואנכי אשר נשכח הדבר ממני, האצתי בנפשי בהקיסר כי יט אזנו לשמוע דבריו. ויבא הרכב ויעמוד לפני הקיסר ויאמר כי הנני בקושרים – ואני אבדתי. ויבהילו את מאַקראָ שר הטבחים ויאמר אליו טיבעריוס מבלי הבט בפניו: “שים אסורים על האיש הזה ותנהו בית הכלא!” ומאַקראָ נבוך מבלי דעת אל מי ירמזון דברי הקיסר ולא הרהיב עז לשוב ולשאול. והנה אשת חסדי, הגבירה העדינה אנטוניה, רמזה לו כי יאסור את הרכב – ואני מצל. ויהי בעוד ימים אחדים ויראני הקיסר בזירה (צירקוס) ויהי אך ראני ויקרא בקול פחדים אל צבא המשמר לאסור אותי באזיקים ולהוליכני אל בית הכלא. וכן צמתו בבור חיי ואשב משמים באפס תקוה ויום יום חכיתי לבא ההורג.

– ואוהביך אשר בחצר הקיסר לא עשו כל מאומה להושיעך בצרה? – שאל האלאבארך. –

– באשרי לא נסו לעשות דבר לטובתי ובכן לא הזכירוני אל הקיסר וישכחוני ולולא זאת כי עתה הייתי עדי אובד. ורק בשבועות האחרונים לימי כלאי עלתה בידם לעשות לי הנחה מעט ורשיון נתן לי לשוח שעות אחדות ביום בחצר המשמר ולשובב נפשי באור שמש צדקה ומרפא. ויהי היום ואני מתהלך הנה והנה ואחד העבדים אשר קראתי לו דרור בא וכל עוד נפשו בו מקוצר רוח ודבר לאט באזני לאמר: “האריה מת!” ואתפלץ משמחת פתאם וכל עצמותי רעדו עד כי צללו הכבלים. וכרגע הופיע שר בית הסהר אשר עד כה כמלאך אכזרי שלח בי ועניי ומרודי לא נגעו אל לבו האבן ועתה הנה בא ובמאור פנים וצהלת ידידות חבקני בזרעותיו ויפתח למוסרי וינבא לי עתידות טובות וימי אשר באשר מת טיבעריוס, ואיש חסדי קאיוס ירש מלכותו מלכות עולמים – ובדברו קראני אל המשתה אשר עשה לכבודי. ובשבתי אל השלחן כחולם נרעש ונפעם משמחת גילי עד כי תעה לבבי בשמחת עולם ועשתנותי אבדו במרחב־יה, והנה מלאך בלהות בא ודבר מר בפיו כי טיבעריוס הקיץ מתרדמת המות אשר נפלה עליו וחי חי הוא! הדבר יצא מפיו ושר בית הסהר התנפל עלי כזאב ערבות וישב ויאסרני ויכבד נחשתי ויסחבני סחוב והשלך אל בור הכלא.

– הה, אמלל! נסיך אובד! – קראה אפולוניה – מה רבו מצוקותיך וענותך מה נוראה!

– הלילה ההוא אשר אתא כעבור היום היה לי ליל שאה ומצוקה, לי שמה ועקה ולא אשכחנו כל ימי חלדי. לאשרי היה הוא האחרון למצוקתי, כי ממחרת היום יצאתי לחפשי: טיבעריוס מת מיתת עולם, כי בפקחו עיניו לחרדת הנצבים עליו מהר מאקרא וישם מחנק לנפשו. וקאיוס, הקיסר החדש, פתח דלתות כלאי וירם קרני וישם הצניף בראשי ובתבנית כבלי הברזל אשר בם באה נפשי עשה רתוק זהב במדתם ובמשקלם ויתן על צוארי לאות אהבה וחסד עולם. – הוא הרתוק אשר רואות עיניכם והוא לי לאַזכרה ולא יפלא אפוא בעיניכם אם תמאן נפשי להפרד ממנו… אבל הגידו נא לי, איפה היא שהם אלכסנדריא, נזר החכמה וצבי עדי ישראל – איפה הוא פילון?…

עוד דבריו בפיו ועבד בא החדרה נבהל ונרעש ויספר כי המון אדם רב התפרץ אל רבע הדלתא, עד זה מדבר והנה נשמע קול ענות ורעש גדול והמלה איומה, האלאבארך מהר אל החלון ואחרי הביטו בעין חודרת אל פני הרחוב, דבר אל לבו דברי נחומים: "אין דבר, הוא קול הפועלים ברעם בעברם את הרחוב בשאון והמלה כדרכם… אך ההטבתי לראות? – הוסיף בחרדת נפש – האם לא תראינה עיני את אפיון ואחוזת מרעיו איזידורוס ולאמפו, שם בעקב המחנה והם מאזרים זיקות להלהיב לבבות? כן, כן הוא, חי אלהים כי הנה הנם! הלא דבר הוא! – אין זאת כי אם רעות במגורם ותעתדים לעשות שערורה – חושה נא, טיבעריוס! ורדה וצוה לסגור דלתים ובריח, ואת אפולוניה, השגיחי נא כי העבדים והשפחות המתאוים לכל חזון חדש לא יצאו החוצה, ואנכי אלכה לי אל הנציב כי ישלח אלי הנה מספר אנשי צבא לעמוד בפרץ.

– לא כעת הזאת, לא עתה תלך – התחננה אפולוניה בחסמה את הדרך לאישה – אל נא תלך כעת, כי ההמון הולך הלוך וגדל וקרך אסון חלילה.

– הרגעי נא – אמר האלאבארך בהשמטו ממנה לאט – כי אצא בשער אשר מאחרי הבית ואֶסוב ללכת מבלי כל מפגע עד אגיע אל הנציב. – ובהפרדו מאגריפא מהר ויצא מן הבית ואחריו אפולוניה וטיבעריוס לשלחו – ואגריפא נשאר לבדו בחדרו.

בתאות נפש ובחרדת לב נשקף אגריפא בעד החלון. נפשו חשקה לראות ולדעת את המון אלכסנדריא ולבו יחיל בקרבו על אדות המלים אשר נפלטו מפי האלאבארך בדאגה ובבהלה. אך המראה אשר ראו עיניו לא נבא כל רע כי אם עורר שחוק בקרבו ותפלא דעת מנו על מה זה חרד האלאבארך חרדה גדולה? – המון נערים שובבים רדפו אחרי אנוש אחד פסח והוא צוהל ודולג והם קוראים אחריו מלא בכל גרון: “קאַרר־ראַ־באַס, קאַרר־ראַ־באַס, קאַרר־ראַ־באַס־באַס־באַס!” אולם מאחרי הנערים השובבים נועדים המון אדם, מחנה כבד מאד, אשר רבים מהם לבושים קרעים ופניהם מפיקים זועה ועיניהם מזרות אש זרה ואשר, כנראה, מתעתדים המה להפוך משחק הנערים לתחבולה לחבל חבל נמרץ – ובבוא המחנה לפני ארמון האלאבארך נהדפו הנערים מאת האספסוף ונדחפו הצדה ובמשובה איומה ערכו ההמונים הרבים ציד על האמלל המדלג ומקפץ הנה והנה והם חנו עליו בדור וידריכהו ויכתירהו עד כי אזלת ידו להמלט. וכנראה מצאה ההתאבקות הזאת חן בעיני קאראבאס, כי לא חדל לצהול ויעלוז ויריע. בין כה וידים חרוצות לקול תשואות האספסוף ותרועת שמחה הקימו במה גבוהה מעצים שונים להיות לכסא מלוכה ושני בחורי און גבורי כח תפשו את קאראבאס בחזקה וישימו עליו מעיל ממקלעות קנה וסוף ויחבשו לראשו עטרת ניר ויתקעו לידו שוט ארוך להיות לשרביט המלך וירימוהו למעלה על כסא המלוכה העשוי כרגע. וכראות ההמון הרב את הבער הצוהל והעלז ושוחק מטוב לב יושב במרומי במת המשחק, המו וירעשו בקול שאון ורעש גדול ונורא: מרין! מרין! עד כי נעו אמות הספים אשר לארמון האלאבארך מקול הקורא.

מר בחמת רוח, נפעם, נדהם ונרעש מחרפה וכלמה התנודד אגריפא ויעזוב את החלון בפיק ברכים ויאמר להרים: כסוני! ולגבעות: נפלו עלי! – כי אנה יוליך את חרפתו? הוא, אהוב נפש הקיסר, מלך יהודה, היה לחרפות ולדראון בראש חצות, לבוז וקלסה בעיר אשר בה קותה נפשו לנחול כבוד ויקר ותחת תפארת עז וצבי גאון נפלו עליו חרפות חורפים ויתעתעו בו ויתקלסו בו אספסוף חשכים! – “הה, חרפת עולם וכלמת נצח, חרפה לא תמחה – התאנח במרירות בנפלו בסערת רוחו על אחד הכסאות – אבל, הן כזאת אותה נפשך, מעולל זקן, אלה חמד לבך ברדפך אחר הכבוד ועתה דע וראה לשאת את החרפה אשר המיטות עליך”

בין כה וההמון מרעים בכחו: “מרין! מרין!” וקאראבאס לא נלאה לשחוק ולצהול… אך מה זה? מה זה קרהו פתאם? הנה האדם אשר כסה לחייו גז חיש ויעלם, פניו כסו חורת מות ובלי נוע כמשמר נטוע נשאר על מקומו כפסל ומבטי עיניו אשר עד כה תעו וישוטטו הנה והנה נצבו עתה וכוננו אל מרכז אחד – והעינים האלה אינן עיני מתהלל ומשתגע, אינן עיני תועה רוח! הנה הנן מבריקות ונוצצות בעז ומורא! והחריץ אשר מסביב לפיו, אשר תמיד קננה בו צהלת שחוק חן, בו תלין עתה עברה וזעם. – קול דממה דקה בזועה חרישית מתהלך בין מערכות הנאספים אשר נבהלו ויאמרו לסגת אחור, אבל כי נגש העם איש ברעהו ורב מאד הלחץ – והנה לפתע פתאם השליך מעליו קאראבאס את אדרת הקנים ואת מגבעת הניר ויזרם הלאה ויפרוץ מעל הבמה ובמהירות נפלאה קפץ אל תוך ההמון אשר בבהלה וברגזה נסוג ויתן לו ידים, ויקפוץ עוד פעם ובשאגה איומה כפריץ חיות התנפל על טרפו ויאחזהו בגרגרותיו. “נבל! שודד! מרצח!” – שאג בקול איום קאראבאס בהתלותו על צואר אפיון אשר זלעפה אחזתו ותכסהו פלצות וקאראבאס חונק אותו בכל תעצמות כח. ומלחמה איומה ונוראה התלקחה בין שניהם בהאבקם יחד. ואפיון חגר שארית כחו להנצל, אך כל עמלו לשוא, כי קאראבאס תפש בחזקה בידיו סביב לצוארו כחשוקי ברזל. עוד מעט ואפיון חדל להלחם על נפשו, השבץ אחזהו וידיו רפו ותתנועענה הנה והנה – עוד מעט וכרע נפל פגר ארצה. –

– והנה ברגע הנורא, ברגע האחרון, ורעו הקרוב אליו, לאמפו, התאשש ויתגנב אל קאראבאס ויתקע את החנית בבטנו. וזרם דם שטף ויפרוץ מעלה וקאראבאס נפל ארצה דומם. ולאמפו אחז באפיון, אשר כל עוד נפשו בו, ויעלם אתו מעיני ההמון הנבהל והנרעש.


 

יא    🔗

בנפש מרה וראשו לארץ הוריד טבוע במחשבות נוגות ישב אגריפא בשוב האלאבאראך מן הנציב ויבא הביתה ברוח סוערת מאד, כי השיב הנציב את פניו ריקם ולא נתן את שאלתו אשר שאל ממנו בצדק ולא אבה לשלוח אף איש חיל אחד להיות למגן להיהודים אשר האשימם כמורדים ומתקוממים ויאמר, כי בגאותם ושרירות לבם אשר הראו לכל בקדמם את פני הנסיך היהודי ביום בואו הכעיסו תמרורים את ההמון הרב אשר באלכסנדריא ואם רק ינסה לשלוח את חילו לגונן על היהודים, להניא את ההמון הסוער ומתגעש, יחולל בזה מלחמת דמים אשר תשים לשמה ולחרבה את העיר אשר הפקד עליה לשמרה, ועל כן לא יוכל לסוכך לראש היהודים אף אם תגע בם יד, ועליהם איפוא למצוא עצה ותושע למו ימינם להחלץ מהצרה הרעה והמלחמה הקשה אשר המיטו על נפשם בזדונם ורהבם.

– ופֿלאַקוס ערב את לבבו להשיבך מלים כאלה? – שאל אגריפא בהתעוררו לאט לאט לדברי האלאבארך אשר ספר לו בקצר רוח – הוא ערב את לבבו להשיב מלים כאלה בעודני פה! היתכן? האם לא ידע ולא יבין כי אך הגה מפי יצא והוא עדי אובד!

– כפי אשר חזיתי בו בוטח הוא בלבבו ויעז בהותו – ענה האלאבארך הנדהם – כי כלה ונחרצה מאתו לתת את היהודים למשסה ולחרם לבוזזים. הה, אגריפא! – הוסיף האלאבארך בקול רועד מעקת נפש – אם לא יחיש האלהים עזרתו מקדש אזי אחרית היהודים באלכסנדריא להכרית!

– הרגע נא – נחם אותו אגריפא אשר רוחו שב אליו כבתחלה – הרגע נא, אנכי באולתי המיטותי רעה עליכם ויעצתי בשת לי ואנכי אתאמץ בכל כחי לתקן מעות. לכן קרא נא לי את משוחררי יחזקאל אשר בבני לויתי ועליו למהר עם צרור מכתבים רומאה.

האלאבארך חלף הלך ואגריפא ישב ויערוך מכתבים לאהוביו ברומא ומכתב שלח אל הקיסר ויתאר את מצב היהודים באלכסנדריא כי ברע הוא, את האסון הצופה למו מן האספסוף השובבים והפרועים אשר פרעם הנציב ועז למו בו, וגם את כל החרפה והבוז אשר השביעו אותו ויבקש למהר ולשלוח עזרה בצר. ובחתמו את המכתבים נתנם על יד יחזקאל ויצוהו למהר ולשים פעמיו רומאה, ואל האלאבארך אמר, כי גמר אמר לעזוב עוד היום, בנטות צללי ערב, את אלכסנדריא לבוא אל מקום ממשלתו. והאלאבארך לא הטהו מחפצו זה ולא נסה להשיבו מדעתו, כי ידע האלאבארך מאד אשר אם ישאר עוד אגריפא באלכסנדריא תוסיף חמת ההמון להתלקח אחרי אשר כבר התפרצה ויצאה והיתה ללהבת שלהבת.

ולפני מעון האלאבארך שבה המנוחה כבראשונה, כי היתה סבה מאת המקרה המר אשר קרה את קאראבאס. אפיון הרה והגה מלבו את התחבולה הזאת: לעורר בראשונה את החשכים השמחים לפלס חמס ידיהם, להכלים את פני נסיך היהודים ולהתקלס בו ולשימהו לשמצה וכאשר יחם לבב ההמון וישאף לעשות מדחה אזי הנקל יהיה להגדיל המדורה ולהוביל את הריקים והפוחזים אל מחוז חפצו, אל רבע הדלתא לשלול שלל ולבוז בז. אך אחרי אשר נשאוהו מן המערכה כל עוד נפשו בו נבהלו ונמנו המנצחים על עושי המלאכה, ראשי מסבי התנועה הרבה, חבלו כל מעשי ידים אשר כוננו במועצות ודעת ליום הזה וכל הענין והחפץ אשר הוכן במזמה ובתחבלה נגדע בראשיתו. והאספסוף אשר נעזבו לנפשם התהלכו בלי כל משטר וסדרים ויתנודדו בחוצות אשר ברבע הדלתא ויתנפלו על בתי התפלה המלאים אדם רב, אבל נתשה גבורתם ותקצר ידם מעשות המזמתה, כי היהודים גברו עליהם במספרם הרב והם מתחזקים לבי חת לבז את בתי תפלתם ויעבור עליהם מה, לגונן על מקדשיהם עד נטף דמם האחרון וכן הדפו את השודדים אחור. בחמת רצח ורוח פרצים ברחו השודדים על נפשם ויפשטו על יתר חלקי העיר אשר שם מספר היהודים מעט ושם באין מפריע הרוו את נפשם השוקקה לחמס ושד ויניחו את רוחם הסוערת. וישסו את בתי היהודים ובתי חרשת המעשה אשר למו ויעשו שמות וירעצו וירוצצו וינפצו את כל הבא בידם וישללו ויבזו ויחמסו לכל אָות נפשם כל הלילה ואיש לא עמד בפניהם, כי היהודים הנמצאים בהתפרץ השודדים אליהם, מהרו להמלט אל רבע הדלתא. ותאות החמס והשד התעוררה והתגברה בקרב ההמון וכאשר לא מצאו כל מפגע ומעצור מאת הממשלה נוספו על האספסוף גדודים גדודים חדשים לרגעים עד כי מצאו און למו ועתקו גם גברו חיל להיות עתידים בעוד ימים אחדים להתנפל ברבע הדלתא ולפרוע פרעות שמה.

בערב היום ההוא, אשר בו הופיע אגריפא בעיר בכל הדרת כבוד ותפארת עזו, בערב היום ההוא יצא אגריפא מן העיר בלט עם כל הכבודה אשר אתו. חשכת הלילה היתה עליו לסתרה והאלאבארך לבדו הולך עמו לשלחו עד החוף. ברוח נכאה ויגון קודר נפרדו איש מעל אחיו, שניהם נאלמו דומיה, אין דובר דבר כי גדול הכאב מאד ורק דמעותיהם אשר זרמו על לחייהם בחבקם איש לאחיו הביעו את תוגת נפשם ומרי רוחם ושברם הגדול. – פה באלכסנדריא זנח אגריפא את שארית פחזותו וקלות דעתו. –

אבל איככה נהיה כדבר הזה, כי פלאַקוס אשר עוד בבקר התאפק ויכס במשאון את איבתו וזעמו לאגריפא ולהיהודים ויבוא אל החוף לקדם פני אהוב הקיסר ובעצם היום ההוא בצהרים נהפך לאיש אחר וימצא און בנפשו ועז בלבבו לתת לההמונים החשכים למלאות קלון לעין כל רואה את פני הנסיך ולהקל בהאלאבארך הנצב בראש שלישית התושבים באלכסנדריא, אשר, לפי הודאת הנציב בעצמו, הם מבחר העם כלו ואותו שלח מעל פניו בחרפה! ומה הוא הדבר אשר על פיו תקטן יראתו את אגריפא בצהרים מאשר בבקר?

פשר הדבר הוא, כי בהפרד הנָציב מאגריפא בנפש מרה ובלב רגז וישב אל היכלו סר וזעף ומלא תאות נקם מצא בין המון המכתבים אשר באו אליו מרומא מכתב אחד אשר חזק את לבבו וימלא את ידו בנשק אדיר ונורא להכריע את עם חרמו, היהודים. הוא הריע בשמחה בקראו את מכתב הפקודה אשר הגיע אליו להציב את מצבת הקיסר בכל היכלי התפלה ולתת להקיסר כבוד אלהים. והוא הכיר את היהודים ונפשו יודעת מאד כי יחרפו נפשם בעד אלהיהם ואמונתם וטוב למו עבור בשלח ולתת למסיתים נפשם מלחלל כבוד בית מקדשם והיכלי אלהיהם בתמונת אדם ולהשתחות לפסל. ובכן הלא על נקלה יוכל לתתנם למורדים בחקי הקיסר ומפירי דתו ועליו רק להשיב אמרים להקיסר כי במצרים נתנו רק היהודים לבדם כתף סוררת למצות הקיסר, בעוד אשר יתר העמים קימו וקבלו עליהם בעז וחדוה את יקר תפארת הקיסר ובזמרות יריעו אל האל החדש הזה האדיר והנאור ויקדמוהו בתודה ובזבחי תרועה. ואשמה איומה ונוראה כזאת בנפש היהודים תקצר גם יד אגריפא לכפרנה ברוח שפתיו, אף גם זאת כי רחוק הוא מרומא. ולכן דמה פלאקוס בנפשו כי אין לו לירוא עתה מחמת אגריפא. והשמועה הטובה על אדות הבוז והקלון אשר השביע גדוד אפיון את אגריפא, דשנה עצמותיו ולבו המה כמו יין, אין זאת – אמר בלבו – כי אם נגעה עד נפש אפיון כלמת הנציב בהענות גאונו וינקום נקמתו. והאיש אפיון גדול מאד עתה בעיני הנציב ויקר חין ערכו שבעתים. “את האיש הזה לא הטבתי לערוך והקלותיו מאד – אמר הנציב בלבו – הן לו אוהבים רבים ונכבדים בחצר הקיסר ויודע הוא מראש את כל הנעשה וגם את אשר יזמו לעשות, כי עוד לפני שבועות רבים הודיעני כי יש את נפש קאיוס להצליח את כל יושבי תבל באלוה חדש. הדבר הזה היה אז בעיני כרעות רוח ושגעון ועתה הפקודה הזאת לפני בכתב הדת שחור על לבן,… כי קאיוס הוא אלהים ואוי לאיש אשר מן אמונה זאת יסיר לבו! ולבד זאת הן רצוי וגדול הוא אפיון להמון העיר ועל פני כל האספסוף יכבד וחובתי לשמור נפשי דורשת ממני להחזיק במעוזו ולהקים בריתי אתו. אמנם כן – הוסיף לדבר אל לבו בשפל קול – הגד הגיד לי אניאס כי הוא השטן על ימיני וינבא לי כי על ידו תבואני רעה – אבל אניאס יהודי הוא ואפיון הוא מראשי צוררי היהודים ולא יפלא אפוא אם רבה המשטמה בינותם. ועל כל אלה הנה חפץ אחד לנו המקשר נפשותינו יחד ולמה זה יכרה שוחה לנפשי להכריעני לחבורתו ולפצעו?”

במחשבות כאלה הרגיע הנציב את רוחו ויאמץ לבו ויתן להאספסוף הנפתים ולהצוררים הזדונים לעשות חפצם ביהודים ככל אשר שאלה נפשם. ואם סערת ההמון לא יצאה פרצים בהימים הראשונים אחרי עזוב אגריפא את העיר; אם משובת האספסוף לא הסבה מלחמת דמים בין השודדים והיהודים, הוא רק באשר היהודים השכילו דרכם במועצות ודעת, כי אף אם רב מספרם מאד על מספר פורעי הפרעות ולא קצרה ידם להכריע את המתקוממים, אבל עצרו ברוחם ורק את נפשותם שמרו גנון והצל מבלי עבור כל גבול, לבלי תת לצורריהם אף תאנה קלה להאשימם לאמר כי הם הם היהודים אזרו זיקות והגדילו המדורה, אף גם זאת כי האמינו בהם לבב כי לא לארך ימים יביט הנציב בקרת רוח על השערוריות והפרעות והתועבות הגדולות באכזריות אף ושטף חמה אשר רעות רבות ונוראות צפונות לרגליהן, ובלי תפונה לא ישקוט אפוא הנציב במכונו ונטה את ידו החזקה לעצור בעד פורעי הפרעות ואת ראשי מסבתן יענוש קשה. – אבל המה נתעו בשוא, שבוע תמים עבר ומשובת ההמון הלכה הלוך וגדל לחבל ולהשחית לנתוש ולנתוץ להרוס ולאבד באין מפריע והנציב לא נסה לעשות דבר קטן וגדול. עוד הפעם הלך אליו האלאבארך לעורר את לבבו לעשות מאומה לעצור בעד הפרעות, אך לשוא. והאלאבארך רק נוכח, לדאבון לבו, כי כל תאות נפש הנציב היא להצר ולהציק ליהודים למען אַלצם לעמוד על נפשם במערכות מלחמה ויכול יוכל להתגולל עליהם אחרי כן באשמה לתתנם כבני מרי מפיחי מרד ומחרחרי ריב והם רק המה סבת כל הפרעות והיתה לו תאנה לקום ולהתנפל עליהם. ויהי כאשר נודעה מזמת הנציב לחברי המועצה, והם שבעים איש מראשי העדה ונכבדיה, התעוררו מתי מספר מהם להנקם מאויביהם ונפשם גחלים תלהט בנקם ושלם על כל החרפה והבוז אשר שבעה נפש היהודים, אך רבם החליטו לבלתי צאת מחוג גבולם אשר גבלו למו רק להסתר מפני צר. אולם נמנו וגמרו למהר ולשלוח צירים קלים אל הקיסר לבקש ולהתחנן לפניו על נפשם ולהתנפל לפני הדום רגליו לבקש צדק ומשפט ובעז מושל עולם, מלך משפט אהב, ימצאו צדק וחנינה.

ויהי בערב היום ההוא אשר בו המתיקו סוד ויחלטו את דבר המלאכות והנה אחד הפעלים העובד בבית חרשת המעשה אשר להיהודי אנדרין החבר לבית המועצה, גלה את אזן אדוניו כל פרשת הדבר אשר יזמו הצוררים לעשות וכל מערכי לבם והליכות מעשיהם אשר התוו למו וחבלו מראש ועד סוף. הם נמנו וגמרו בראשית כל, כי את מצבות הקיסר, אשר ידים חרוצות עושות יומם ולילה להכינן, יציגו כרגע בבתי תפלת היהודים ומקוים הם כי היהודים יתקוממו להפר מצות הקיסר ויסתערו ויתגעשו ואז יאלץ הנציב להכניעם בידו הקשה והחזקה. ואם יפרצו היהודים גבול לעמוד על נפשם, אזי יחרצו משפטם כמשפט ממרי פי הקיסר, בוזי מצותו, מפירי חוק ומורדים בהוד כבוד המושל ואז ילחמו עמם בשם הקיסר ומטעם הדת לכלותם ולהשמידם שמות ושאוף יחד. ותחלת מעשיהם תהיה לשלח באש את בתי ראשי היהודים ומאשריהם ולקחת נפש בעליהם ובזה יגיעו אל מטרתם אשר הציבו למו, ודלת העם באלכסנדריא ידועי עני וסובלי מצוק ומחסור ימצאו שלל רב ויחלקו ביניהם נחלת היהודים.

ובהודע הדבר לאנדרין מהר ויגלהו לראש המועצה וכל הנאספים החליטו פה אחד למהר ולהחיש את דבר המלאכות וכי יצאו הצרים עוד בלילה הזה מדאגה מדבר פן יודע דבר המלאכות לצוררי היהודים ויסגרו את החוף לכלוא רגל הצירים. לבוא ולעמוד לפני הקיסר בחרו בשלשת הצירים האלה: האלאבארך, פילון ואפולוס בנו, והאלאבארך נאות ויאמר כי עוד בלילה הזה ישים לדרך פעמיו בלוית חבריו, אולם בקש את הנאספים כי דבר המלאכות ומסע הצירים יהיה לסוד כמוס עמם עד אשר יצלח בידם לדעת מוצא דבר. ובזה נפרד ממתי סודו וימהר אל מעונו להודיע הדבר לבני ביתו ולהכין את כל הדרוש לחפץ המסע. ואתו יסעו רומאה גם בני ביתו באשר רצתה נפשו כי יהי טיבער עמו למען תהיינה עיניו פקוחות עליו ואחרי אשר הכין ועתד את כל זאת נסע לנאות השדה מקום משכן אחיו ויבא שמה בחצות הלילה. שוכני המעון ערים עדנה והם נאנחים מר על כל הרעות הנעשות בעיר ועל כל התלאה אשר מצאה את היהודים. – כי רק עתה באה אליהם השמועה הזאת. ופילון הודיע את אשתו ואת בנו כי עליו לשוב ולעזוב את מעונו הבודד ולהלות אל עודרי מערכה להציל את אחיו העשוקים והרצוצים ונפשם בכפם. והנה האלאבארך בא. בדברים קצרים ספר לאחיו את כל המוצאות וכל התלאות אשר בעיר ואת דבר האספה אשר החליטה ואין להשיב. פילון ואיסמיניה לא הרבו לחשוב מחשבות ויאמרו כי נכונים המה לעשות דרכם ואפולוס הקשה להרצות ויצב מכשולים ויאמר כי לדעתו יתכן הדבר לחשוך ליום המחרת וכי עליהם להודיע דבר המסע לאחיהם השוכנים סביבות היאור, כי המסע בפתאם יכם בתמהון ונחוץ איפה להודיעם את מה מסע וכל פרשת הדבר, אבל האלאבארך הוכיח לדעת כי עליהם להחיש מסעם ולשמור את הדבר סתום וחתום בלבם וישכיל מאד לשים לאַל מגורת בן אחיו ופחדו עד כי הודה לו אפולוס ונאלץ להשיב ידו מערוך טורים אחדים לאניאס.

ובטרם האיר הבקר ואניה שטה על פני הים ונושאות בקרבה את שני האחים עם נפשות ביתם.


 

יב    🔗

הפצע אשר הסב המרצח לאמפו להאמלל קאראבאס בדקרו אותו בחניתו מאחריו לא היה פצע אָנוש. ולא פצעו כי אם סערת רוחו בראותו את פני אפיון והתאבקו עמו רק אלה הכריעוהו ויפילוהו ארצה נפעם ונדהם וישללו בינתו. ובעת ההוא בקרו שני איסים הולכים לתמם ועוברים על פני המקום ההוא ויכירוהו ויחבשו לפצעו ויסבלוהו על כתף וישאוהו אל בית אניאס אשר התחלחל מאד בראותו את האמלל הפצוע וחרדתו גברה כאשר הגידו לו כי נפצע בהאבקו עם אפיון, איככה באה ונהיתה כזאת כי היצור הזה האמלל מאד, רך הלבב ונוח לכל אדם, אשר תמיד בהתחרות עמו איש ויתקלסו בו וימררהו צחק מטוב לב ויצהל פנים – – ואיככה זה באה ונהיתה כזאת כי הוא יתגר מלחמה יתמרמר וישתער ויתאבק – ועם מי? עם אפיון! מה עשה לו האיש הזה? מה הדבר אשר נפל בין שני אלה?… הן כבר קרה כזה כי שב קאראבאס מן העיר סוער ומתמרמר, הגם אז היה אפיון הנסבה? – – על שאלות אלה וכאלה לא מצאו שני האיסים כל מענה, כי לא ידעו מאומה בלתי כי קאראבאס אחרי נשאו זמן רב בדומיה ושקט את כל ההתול והלעג אשר השביעהו ההמון, התנפל פתאם על אפיון ובהאבקו עמו נפצע.

שלשה ימים שכב קאראבאס ואש קדחה בקרבו ובכל הימים האלה לא מש אניאס ממטתו עד רגע, אף כי כחו סר מעליו ואין אונים לו להחזיק מעמד. הוא שאף כל נשימה ונשימה אשר הוציא החולה, הטה אזנו לכל הגה והברה אשר יפליט בחמו, בתקותו למצוא פשר לפתור החידה הסתומה. אבל מה יכול להבין ולדעת ולהכיר על פי המלות הבודדות: “מליך! שודד! מרצח!” אשר נפלטו מפי החולה בעמל נורא בשארית כח? מי הוא זה מליך? – הוא הביט והשגיח אליו והתבונן בו ולא גרע עיניו ממנו. וזאת הפעם הראשונה קצף על דאריס בבואה ותפצר בו לעזוב את מטת החולה. העלמה האמללה נשאה מכאוב משנה, כי מחלת קאראבאס נגעה עד נפשה ורעיון מר הוסיף להציק לה בדאגתה לאניאס כי יקפד שארית כחו הדל בהיותו עד יומם ולילה ועוכר שארו ואת נפשו הוא חובל חבל נמרץ ותחרד לו מאד וכל עמלה נשאר מעל להניא את הישיש הרפה והחלש. והוא לא יכול נשוא בהיותה בקרבת החולה כי לבו הגה אימה פן ידבר בחמו המכה בקדחת ויגלה תעלומות אשר על פיהן אולי יבלע גם לדאריס לחבל מנוחת נפשה. והיא אף כי סרבה מאד בדבר אך נאלצה לשמוע בקולו. ותפנה לבה ודעתה אל אהוב לבה, אפולוס, לחשב דרכו עמה ולהגות בו עתה אשר יבלה כל היום בנאות אביו. והישיש הנכבד מצא תחבולה להרגיע את רוחה באמור אליה כי טוב לו עתה להרעיש את מיתרי נפשו באשר רק התעוררות כזאת תועיל מאד להעיר ולעורר את הרעיון הנרדם מזקנה ושיבה ולחדש כח עלומים.

ויהי בערב יום השלישי קלה הקדחת ותלך הלוך וחסר. החולה שאף רוח ברוחה וירדם בשנה טובה ונוחה. וגם אניאס נם שנתו ובהקיצו אחרי שעות אחדות מצא לשמחת לבו כי קאראבאס יושב אל המטה ומבטי עיניו יפיקו תמהון על אשר מסביב לו בחדרו אשר רק אור כהה יגיה חשבו מעט – איפה הנני?" – שאל החולה את נפשו בקול דממה דקה ושפתיו רעדות מרפיון כח והנה נסבו עיניו על אניאס ויעמיק בו מבטו ויחדר אליו וכמו שב אליו זכרונו כרגע פנה אל הישיש בשאלה נמרצה: “הוא מת? האם מת הוא?” – ואניאס נבוך מבלי דעת פשר הדברים כי לא הבין למו, אבל ראה ונוכח כי לא בחמו ידבר עתה החולה, כי הכרת פניו ענתה בו כי שבה אליו רוח בינתו. – כי אניאס ידע והבין מסתרי הנפש, כי במשך ימי חייו הארכים ראה חולי הנפש לאין מספר וירפאם, וכן מראשית בהתבוננו בקאראבאס הכיר בו כי הוא אחד מתועי רוח אשר רק על ידי הרעשה פתאומית בנפשם תשוב בינתם אליהם. וכאשר שנה ושלש קאראבאס את שאלתו: “האם הוא מת?” שאלהו אניאס בקרת רוח: אל מי ירזמון מליו?

– אל מי ירזמון מלי? – השיב קארבאס משתער – ואל מי ירזמון אם לא אל הנבל המרצח מליך? אנכי שמתי מחנק לנפשו – הוא מת, מת, מת!

– מי הוא זה מליך? – שאל אניאס בהתאפקו בכל כחו אל סערת רוחו, בעוד אשר כל קרביו יתחלחלו ומעיו רתחו ולא דמו, כי נפשו יודעת עתה מאד כי קארטאבאס בדעת ידבר, כי עד כה טרם דבר דבר על אפניו ושפתיו לא ברור מללו כאשר בפעם הזאת… אבל מי הוא זה מליך אשר יסתער עליו קאראבאס וישיא עליו עון אשמת שד ורצח? היתכן כי אפיון ומליך אחד המה?…

וקאראבאס חגר כל שארית כחו להשיב דבר, כל עצמותיו תרעדנה ובפיק ברכים ורטט החזיק בידו האחת באניאס הנצב אצלו ובידו השנית אחז בחזקה את פאת מטתו ובכל מאמצי כחו הפליט מפיו הדברים האלה:

– מי הוא מליך? שודד הוא ומרצח! את נפש אמי רצח ואת אחותי ענה עד מות.. ואת הרמש הקטן, את התולעת.. הה, הה, הה…

וזרם דמעות פרץ מעיניו וישסע את דבריו ונעתקו ממנו מלין ויפול על משכבו אחרנית וימרר בבכי. ואניאס התפלץ מאד בראותו כי פתאם נבקעו מעינות הרגש בקרב קאראבאס. זאת הפעם הראשונה ראה את קאראבאס בוכה וסוער. ואף כי נרעש לב אניאס ונפשו סערה ונוגה מאד, אך משל ברוחו להסתיר מבוכתו ויתאזר לנחם ולהרגיע לב החולה עד כי ישנהו במתק שפתיו.

הבקר אור וקאראבאס הקיץ משנתו וסערת נפשו קמה לדממה כי השֵנה הארכה פעלה עליו לטובה ועל שפתיו שחוק – נוגה, אך לא שחוק תמים ותועה כאשר לפני זה. וישלח מבטי עיניו אל אניאס החופף עליו ושומר פתחי פיהו בבלהות נפש. ויבט אליו קאראבאס רגעים אחדים עד כי לאחרונה שאלהו בשפל קול:

– התכיר את ענני?… אל נכון הכר תכירהו… כי הוא לבוש כמוך וכשכנינו החונים פה סביבות היאור… ונפשו עדינה ורוחו טובה כנפשך וכרוחך…

ואניאס השתומם למשמע אזניו ולשמע שם ענני נעו כל עצמותיו – האם אל ענני האיסי ירזמון מלין? איפה ומתי ראהו? עוד חידה אחת סתומה ולוטה בעלטה! – ורוח בטנו הציקתהו לבוא בהמון שאלותיו אבל ירא הוא להרעיש את החולה, ואחרי אשר ראהו כי שוכב הוא במנוחה ושואף רוח אמר אליו:

– ידוע אדע איש אשר שמו ענני והוא היה ממבחר אוהבי – אך מי הוא ענני האיש אשר תדבר בו אתה? מתי ראיתיו?

– מתי ראיתיו?… כמדומה לי כי אתמול קרה הדבר… זכור אזכרה היטב… אבל, אויה! הן מליך שרף אותו באש!

המלים האלה אשר הביע ברוחו נואשת וכאב נעכר החרידו מאד את לב אניאס. היתכן הדבר? – חשב בלבו – הידבר החולה ברוח נכון או כי שב לדבר תועה בחמו? – אבל שפתיו ברור מללו ולא בשגעון. והאם לא הזכיר קאראבאס את שם ענני אשר גם הוא מכיר אותו? ואולי הוא הוא ענני אשר הביא אליו באחד הימים את דאריס? – הישיש הנרעש נבהל מאד ומנוחת נפשו אבדה וישאל בסערת רוח ובאמרים נמרצים, איפה זה הכיר קטאראבאס את ענני?

וקאראבאס הרבה לחשוב מחשבות ויגרד את מצחו ויעמול בכל עז להוציא הגה מפיו ויבטא מבטאים מוזרים ויהגה בגרונו ואחרי עמל רב ואמץ גדול מצא את המלה הנכונה אשר חפש רוחו ויאמר:

– בלאטופוליס!

הנה הוא! – קרא אניאס בקול גדול ובנפש סערה מאד – כי גם ענני אוהבי הוא מלאטופוליס!

והנה השלך הס בדומיה ממשכה וקאראבאס נלאה ומאפס כח עצם את עיניו ואך בקרב אניאס התרוצצו אלפי רעיונות שונים וכל מורשי לבו יהמו יחמרו לפלס נתיב בהמבוכה הזאת ולמצוא פשר דבר. אחת היא אשר ידע היטב כי קאראבאס לא ידבר בחמו אף כי רוחו נבוכה ודבריו לעו, ורק ענני הוא האחד אשר יוכל להגיד פשר דבר – אבל הנה הוא נעלם ומכוסה במשאון.

ואחרי שמונת ימים שב קאראבאס לאיתנו. המהפכה (קריזיס) אשר תקפתהו הטיבה לו גהה כאשר כן חזה אניאס מראש. השחוק התועה סר מבין פתחי שפתיו, ודבריו, אף כי בעמל רב בטא בשפתים, בדעת ידבר ורעיונותיו מתאימים יחד. ואף כי דבריו מועטים והוא תמיד כחולם וחוזה חזיונות, אבל אמריו מובנים היטב ברעיון ותבונה. ורק אחת היא אשר נשארה בקרבו לדאבון לב אניאס ולשבר רוחו, כי כח זכרונו הוא כאשר היה וכאז כן עתה לא ידע ולא זכר מאומה אשר היה לפני זה, וכל עמל אניאס להעיר ולעורר בקרבו זכרונות עברו עלה בתהו, כי פעם בפעם נלאה קאראבאס לזכור דבר מכל אשר היה לבד תכלול רמזים ומלות פורחות אשר בטא בלעגי שפה ואין כל שחר למו עד כי נכזבה תוחלת אניאס לנסות דבר אליו. והישיש אשר שח לעפר מרב ימים נאלץ לעזוב כל נסינותיו כי רפיון כחו וחסר אונו גדלו מאד מאז הריק כל שארית כחו ואונו לסעד את קאראבאס על ערש דוי ויגבר חילים לנצח את נפשו. וכל אלה הפילוהו למשכב כאשר אך סרה הקדחת מקאראבאס ויחל לשוב לאיתנו. והמטה אשר עלה עליה הישיש לא ירד ממנה ושעות רבות רצופות שכב ועיניו סגורות וכמו ישן המות, ועתה בא מועד לקאראבאס להיות ער ולשמור עליו. ואף כי עודנו בא מועד לקאראבאס להיות ער ולשמור עליו. ואף כי עודנו רפה כח וחלש מאד לא מש מהישיש מטיבו ואיש חסדו ובאהבה וידידות התאמץ מאד להחלימהו ולהקימהו. ולימינו יושבת ערה דאריס, העלמה האמללה דאבה מאד ויגונה כבד עליה, כי אשר יגרה בא לה וקאראבאס עמה בצרה, אתה יחד בכה ואתה יחד נשא רנה ותפלה, וזאת נחמתה בענוה וצרי לשבר לבה. ובבוא אפולוס אז שבה רוחה ומחץ מכתה נרפא, כי הוא בחם אהבתו הטהורה באמרתו הצרופה והנעימה ובמתק שפתיו, מגד שמים ותנחומות אל ייטיב גהה לרוח נכאה. ובהופיעו נגה גם אור תקוה בנפשה כי היה יהיה אביה אומנה, כי אך בא העלם הנחמד הזה נעור האב הישיש מתרדמת מות הנסוכה עליו ושחוק נעים הופיע על שפתיו והנה נעות ומבטאות אמרים אחדים באמץ ותקוה וילבב ויחבב חליפות את ידידי נפשו העוטרים את מטתו ופעם בפעם ידבר אל לבו: “לא אמות כי אחיה! כי לא אוכל ולא יתכן לי למות בטרם ידבר פי את ענני – וענני בא יבוא! בקול דממה דקה ינבא לבי לי כי בא יבוא!” ובאמת נראה כמו החפץ החזק והנמרץ אשר בקרב ההולך למות יגבר בכח על המות ההולך וקרב ויהדפנו אחור.

ויהי היום ואפולוס אשר שמר מועדי שחר לבוא יום יום, לא בא, לחרדת לב דאריס. ויהי כאשר כבר גם יום השני גם יום השלישי והעלם המקוה לא הופיע, גברה מאד מצוקת העלמה הדואבת ותתחלחל. ומצוקתה ופחדה גברו שבעתים לרגלי השמועות הרעות הבאות והעוברות בין יושבי היאור והגיעו גם לאזני דאריס. וזה דבר השמועות: כי המבוכה והמבוסה באלכסנדריא הולכות הלוך וגדל בסער ובסופה וכי נשקפה הרעה גם על משכנות היהודים אשר סביבות היאור וכי ראו שפעת המונים משתערים ומתחוללים במסבי המקום אשר שם נאות פילון. – אבל החדלו ארחות ואפסי מלאכים קלים מאלכסנדריה אל סביבות היאור אשר מקרוב לה? אמנם כן, בהימים האחרונים חדלו פרזון ונסתם חזון, כי מאז, אשר על פי עצת ענני שלחה האגודה את צעיריה המלאים כח עלומים לשוט בארץ, מאז, נכרת כמעט החוט המקשר אליה את העיר, כי נשארו בקרב האגודה רק זקנים, מלאי ימים וכבדים. אשר רק לעתים רחוקות יעזבו משכנותיהם, ומעטות היו השמועות הבאות מן העיר ובבואן כבר עתקו מרב ימים. ובאשר השמועה הנשמעת לא נבררה היטב והדברים לא נודעו אל נכון, הוסיפו להלהיב את הדמיון ולא יפלא אפוא כי נפעמה ונדהמה דאריס האמללה כאשר עבר יום הרביעי ואפולוס איננו. לבה ינבא לה אך רע ומבלי דעת פשר דבר הגדילה את האסון שבעתים. לא אחת ושתים ואולי מאה פעמים קפצה ממקומה ללכת אל נאות פילון, אבל לא יכלה לעזוב את מקומה, כי כמו כח נעלם רתק אותה במשמר נטוע אל מטת החולה, לא יכלה למוש ממקומה, לא יכלה לעזוב את אביה אומנה היקר לה, הנאמן לה והאהוב לה – והוא על ערש דוי!

נפלא הדבר, כי היום אשר בו גדלה מצוקת דאריס למעלה ראש, ביום אשר רוחה השברה משנה שברון, ביום הזה רוח לאניאס וימצא און בנפשו והוטב לו מאשר בימים הראשונים וכל היום הזה צהלו פניו ובעינים מלאות זיו הביט בחדוה אל בתו העגומה אשר כבד עליה יגונה. והוא מביט אליה באהבה וחן כמו יחוש מררות נפשה ויודע מסתרי יגונה העמוק בלבבה. והנה אחרי הצהרים בא רעו ואהובו מאז מקדם, האיסי הישיש הושע, לבקר אותו. במאור פנים ובכל אותות אהבה ואחוה הושיט לו אינאס את זרועותיו ויתחזק להצהיל פנים למען נחם בזה נפש דאריס ולגרש עצבונה ודאגתה. והיא קמה עמדה ותתן מקום אל הארח הבא ולאות נתן לה אומנה פנתה ותלך לה אל חדרה. ובבואה החדרה כרעה על ברכיה לצקת לחש להקל מעליה משא יגונה, אפס כי רעיונותיה נבוכו ואבדו עשתנותיה ובידים חבוקות על לבה קמה מכרוע על ברכיה ותפול על ערש יצועה והנה צלצל קול עלה באזניה מתחת לכר מצעה וכמו זרם להבה עבר ביצורי גוה וזלעפה אחזתה. הוא צלצל המפתחות לגן פילון ולביתו אשר בנאות שדי. בכל רשף נפשה חטפה את המפתחות ותמהר לצאת מן האהל בחפזה ומנוסה, מבהלת ודחופה, כמו תאיצנה בה רוחות רעות ומלאך בלהות דוחה רצה משתוללת וסוערת במסלה העולה אל נאות פילון. השמש הלוהטת תחתה גחלים על ראשה רשפי אש צרבת ושביבי להבה והיא לא חשה ולא ידעה. קול קורא אליה פעמים ושלש והיא לא שמעה. לבה הלם פעם, ראשה כיור אש ושלהבת להבת מעופפת לנגד עיניה – והיא לא תדע ולא תחוש וכבר עומדות רגליה לפני חומת הגן. כמכה בסנורים תגשש קיר למצא פתח השער, בידים רעדות פתחה את הדלת ותפרץ הגנה, והנה קול שאון כנהמת ים בהעלותו לגליו עולה באזניה. רגע עצרה ברוחה ולא ספקה עוד כי הוא קול המון תשואות אנשים יהמיון וישאון העולה מנאות שדה שם. מצרי שאול מצאוה, אפפוה חבלי מות וכאַין שפכו אשוריה לנפול ארצה, אבל התחזקה ובפיק ברכים מהרה ותרץ דרך סבכי הגן ובחפצה לפלס מעגל רגלה ולחדור בנתיב המטה עקלקלותיו, נאחזה בסבך בבין עבתת שיחים אשר סגרה לפניה הדרך ורק בשארית כחה חגרה עז ותתאמץ לצאת למרחב ובהתאבקה עם הסבך אשר תחת חרול יספח עזבה לו שלל רב: נתח משלמתה חלק ממקלעות שערותיה הזהב והיא לא חשה ולא ידעה כל מאומה כי רגליה נפצע פה ושם, לא חשה כי חוטמה צבוע בדמה; יען כי קול השאון והמהומה הנשמע מבית השדה בבואה הגנה ואשר ילך הלוך וגדל וחזק לי אשר תצעד ותקרב הלאה, הוא הוא לקח שבי את נפשה ורגשותיה – והנה לאזניה קול שפה ברורה: כרתו העצים והגדילו המדורה! מות ליהודים! מות לפילון!

בשערות פרועות ועינים תועות מכה במבוכה ושממון וכלה מכוסה ביזע וגוה קרוע ופצוע – הגיעה באחרית אל בית השדה והנה הדלת סגורה. בלא דעת נפש אחזה בשולי שלמתה ואת המפתח הרימה בידה ואחרי הריקה שארית כחה ותפתח את הדלת התנפלה הביתה. במבוכה ושממון פנתה כה וכה ותקרא ותשנה ותשלש בשבר רוח ובקול מרגיז לב את שם אפולוס. אבל קולה עלה בתהו ורק הד נורא שב אליה מן החדרים הרקים בעוד אשר השאון הרב לפני הבית הולך וחזק והמולת צלצל קרדומות חוטבים ועולים ויורדים גדלה מאד. – “אין זאת כי אם הם במכפלה העליונה – התאנחה דאריס ונפשה עיפה למות – הנני הולכת אליהם להצילם או למות אתם יחד!” – וברגלים כושלות עלתה במעלות ובבואה נתנה בקול בוקע ממעמקי לבב: “אפולוס!” ותתעלף.

בין כה ושמה בחוץ לפני הבית המולה ושאון וצעקה גדולה ותרועה בקול הרעם בגלגל ואלונים עתיקים בני מאה שנה נופלים זה אחר זה בקול שבר ונפץ עד כי רגזו מוסדות הבית וירעשו אבות הספים ושפעת ההמון הרב יריע ויצריח ובתוך ההמונים יופיע אפיון וזרועי ידיו יפזו והוא שמח וטוב לב ומתענג בדשן בראותו כי קרוב הוא אל מחוז חפצו להגיע אל המטרה. – בימים האחרונים נשא וסבל הרבה מאד, כי בלהות המות ומצוקות שאול אשר מצאוהו בהתנפל עליו בחמת רצח קאראבאס אשר הכירהו היטב, דכאו לארץ חיתו ויכלוהו כמעט מנפש עד בשר. וכל הפחדים והאימים אשר השיגוהו בראותו בפעם הראשונה את דאריס במעון אניאס שבו וירחפו לנגד עיניו ויתקפוהו ויענו את נפשו המדכאה – הה, – ילל בשבר רוח – אין קץ ואין תכלה למו! גם במותי לא יסורו ממני!". ועוד הפעם צלל באזניו הקול הנורא, קול המקהלה אשר הקשיבו אזניו באימת מות בחרדה ופלצות מעל שפת היאור וכל עצמותיו רחפו ממגור בהבקע אליו שנית קול הדברים:

"בִּשְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן בְּתַחְתִּיוֹת דּוּמָה

לְנֵצַח נְצָחִים תָּצִיק עֱנוֹת אֲיוּמָה!"


וכה חלפו ימים רבים, כה עברו לילות עמל רבים ולא עלתה ביד רעיו איזידורוס ולאספו לאמצו במו פיהם ולהרגיע רוחו ולעוררו לשוב ולצאת לפעלו במחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם, ונפשם ידעה מאד כי עליהם לנשא רק את אפיון לראש לכל התנועה הרבה אשר חוללו ורק אז ימצאו את תקותם הצרורה בכנפי הסער הגדול הזה ומערכי לבם לא יעלו בתהו ולא יכרת משא נפשם, ובלעדי אפיון המושל ממשל רב גם ברוח העם וגם ברוח הנציב אך קורי עכביש מעשיהם וכל פעלם מאפע וסערת התנועה אשר חוללו אך קצף על מים. אבל כי כבדה אזן אפיון משמוע כל מועצות רעיו ובני גילו, ועל כן חבלו מזמה איומה וחרוצה, כי חפשו ומצאו מקרב העם מספר שודדים למאות אשר כדי שלל יאמרו: האח! וישלחום אל נאות פילון ויצום להצית אש בבית ולשרפו על יושביו יחד. המזמה הזאת עשתה פרי, כי בבשרם אותו כי שלחו אש בנאות זעום נפשו ואיש חרמו פילון התעודד ותחי רוחו וכל הפחדים והאימים ובלהות שאול פתאם גזו חיש ואינם, כי הנה באה ונהיתה תאות נפשו וכל חפצו השלם פתאם ואויבו אשר שנאת מות שנאהו יכלה ואיננו. ומבית פילון עד נאות אניאס הלא אך משלח יד וצעדים אחדים, ובמהומה ומבוכה בהתנפלו על בית פילון ועל בית אניאס יחד הלא תשיג ידו לדאריס – ואז ירום ונשא וגבה והיה הוא המושל באלכסנדריא. ובמדה אשר גברו עליו היגון והיאוש גדלו עתה משושו ועליצותו. בתרועת שמחה כמתרונן מיין הריע ויצהל ויחבק חליפות את מתי סודו רעיו האהובים אשר עלזו אלי גיל לראותו בקרב המונם וימהרו אתו אל נאות פילון אשר שם מצאו המון רבה, להקת השודדים, אנשי דמים ערוכים בכל. אפס כי מוזר למו המקום ולא ידעו נתיבותיו ולא מצאו ידיהם זמן רב, כי המה באו הלום בדרך העולה מאלכסנדריה וזמן רב עבר עד אשר מצאו את המעון אשר סבכי עצים יסכהו מסביב, אך הגן אשר יטה ארחותיו עד נאות היאור נסתר מעיניהם, ולאמפו פרץ ראשונה ממצבו ובקול נגיד ומצוה קרא: “כרתו את העצים!” ושפעת ההמון כלחומי רשף וזאבי ערבות התנפלו אל העצים, שות שתו יחד ובטרם עברה שעה ובסבכי העצים חלולים חלולים עד למרחוק, אלוני זקן עתיקי ימים שוכבים גדועים, ענקים אשר שיאם לעב הגיע מתפלשים בעפר ומתגוללים תחת שאה ומעליהם נשקף שמם ואמלל בית השדה כמלך עתיד לבידוד, כמטרה לכל חץ. – “בערו אש בעצים, השליכו לפידים!” – קרא קול מכל עברים, ועד מהרה במעוף ברק נאספו והובאו זמרות יבשות והונחו בין העצים הגדועים וישימו אש תחתיהם, ולב אפיון מקפץ בקרבו מרב עליצותו והוא עומד ומביט בעין חדרת אל החלון בתקותו לראות את פילו וישמח לאידו, חפץ הוא לראות במפלתו להתענג על הריסותו ולהראות למען יראה נא פילון במותו יד מי הכינה וחוללה לו את אסונו ואת קצו המר. – האח, מה ערב הקול, משק נעים, הנה שם יבקע מתפוצץ, מפרק ומשבר! הן עתה יצוא יצאו היהודים הגאיונים מחדריהם אשר החבאו בם! – אבל, הנה משאת האש כבר הקיפה את כל החומה ויתאבכו גאות עשן ומצפונים לא נחשפו וטרם נראה אף בן תמותה אחד! האם מתו ויתמו כל יושבי הבית? – פתאם ובמכפלה העליונה התפתחו החלונות וההמונים התגעשו בתרועת שמחה ובסערת עליצותם. ואפיון עומד ומצפה בכליון עינים. והנה דאריס נראתה בעד החלון ותרועת השמחה נדמתה. – דאריס הקיצה מתרדמת מות לקול השאון והרעש, בפלצות וזלעפה שמעה קול ההמון ברעו וצוחתו, קול מפלת האלונים ושברם, קול שריקות להבות האש, ורעיון איום ונורא כחדודי ברזל חדר אל מוחה והיא ממהרת אל החלון וכלה כנציב שיש סמל יגון קודר וכאב נעכר, פניה חורו כמת, פיה סגור כמו בשבץ ומעיניה הלטושות ומתהפכות בחריהן נשקף השגעון…

ואפיון נבהל לפתע פתאם למראה הזה, ההפך עליו בלהות וכל עצמותיו רחפו. רגעים אחדים הביט בעינים לטושות והתבונן אל הדמות אשר לפניו ולפתע הרעים בקול פחדים, בקול רעש וגרון נחר אל ההמונים: “הצילו! מלטוה! הצילוה!” ויצרח מר בזעקה גדולה ומרה: “בת יון היא! הצילוה!” אך לשוא, כי לא נמצא איש אשר יחרף נפשו בעד העלמה האמללה בעת אשר לשון אש אוכלה הקיפה את כל הבית מסביב בלהבה ותמרות עשן. והנה דאריס נתקה אחרנית מן החלון ביתה, אך בעוד רגע שבה ותראה בזרעות פשוטות החוצה ותלפות במסגרות החלון בחזקה כמו מתאבקת היא עם כח נעלם החפץ להדפה ולמשכה אחרנית – אך בעוד רגע שבה ונתקה לאחור ולא יספה להראות עוד. וכרגע התפרצו אל החלונות הפתוחים גלי אש ותמרות עשן ולהבות שלהבת. – “היא נשרפה!” ילל אפיון בפרשו בידיו וינס בחפזה.


 

יג    🔗

בצאת דאריס מחדרה אחרי בוא הושע נשאר קאראבאס בודד ובראותו כי בוששה לבוא לא ידע שלו בנפשו ויתחמק בלט ויצא בעוד אשר שני הישישים העמיקו בשיחתם יחדו. ומה מאד נבעת ויתחלחל, כי לא מצא את דאריס לא בחדרה ולא בקרבת כל המקום ההוא. במבוכת נפש וסערת רוח התהלך הנה והנה הלוך וקרוא בשמה. והנה אשה זקנה אשר עבדה עבודתה באחד הכרמים אשר מסביב שמעה את קולו ותבוא אליו ותספר לו כי זה לא כבר ראתה את העלמה הולכת במסלה העולה אל נאות פילון והיא קראה אל העלמה פעם ושתים אך העלמה לא השיבה דבר ותאחז דרכה. וקאראבאס טש כנשר ולא עברה עת רבה ויגיע אל חומת הגן אשר מצא עתה שערו פתוח. אין כל ספק כי דאריס עברה בשער הזה. קול השאון והמהומה אשר הגיע לאזנו בבואו הגנה דפקהו וינשא על כנפי רוח ויעף ביעף ויבוא אל המכפלה העליונה בנאות השדה ברגע ההוא אשר בו הקיצה דאריס מתרדמת המות ותרץ אל החלון. רגעים אחדים הנפש לשאוף רוח ויגש בלט אל החלון ויתפוש את העלמה ויסחבנה אחרנית וימשכנה בשארית כחו עד אל המעלות, אך דאריס הנתקה מאתו מבלי פנות ומבלי הבט מי התופשה ותתפרץ אל החלון, וקאראבאס ראה כי כפשע בינה ובין המות. והאסון הנורא הזה אזרהו עז ותעצומות מעל לגבול כח אנוש ויקפוץ בכל מאמצי כח והנה הוא אצלה ויחבקנה בזרעותיו כמו בחשוקי ברזל וחפצו צלח בידו להעבירנה דרך כל חדרי הבית ולהביאנה הגנה, אבל גם פה טרם נצלו, כי נהרי נחלי שלהבת הנשאים אליהם על כנפי רוח וסוערים בגלי עשן כתרו אותם והדריכום מנוחה. וקאראבאס העיף ואין אונים נאלץ למהר עם משאו ולרוץ הלאה הלאה לבלי יהיו שניהם למאכלת אש. וכמאה צעדים אחרי בית השדה כרע נפל קאראבאס עיף ונלאה ואוחז בחזקה בין זרעותיו את נטלו, את דאריס אשר לא נותרה בה נשמה. אמנם, הסכנה אשר רדפה על ראשם חלפה עתה אבל האש שטפה ועברה ותהלך בצעדי ענק וכמעט אחזה בעצי הגן וקאראבאס שוכב בנפש נואשת ורוח נעכרת, כי כל עמלו לשוב ולקום לשוא! כחו עזבו ואין איל לו. והנה אזנו לקחה קולות מסביב והם נשמעו מאחרי הגן ויכרה אזן ויקשב וישמע ונפשו מרחפת בין תקוה ופחד. פתאם וזרם שמחה וגיל עבר בכל יצורי גוו, כי ראתה עינו חבל איסים באים במרוצה הגנה, כי הם במעונותיהם ראו משאות העשן ולהבות אש עולות מבית פילון וימהרו לבוא. ומה נבהלו ונרעשו במצאם את קאראבאס ואת דאריס שוכבים ארצה בנפש עטופה. ויסבו על קאראבאס המביט אליהם בעינים כהות ויקיפוהו בשאלות שונות, אבל שפתיו נאלמו והדבר אין בו. וירימו את האמללים וישאום מן הגן ויביאום אל אחר בתי האיסים אשר מקרוב. ברב עמל ויגיעת בשר עלתה בידם לשובב נפש קאראבאס עד כי שב אליו הדבר, אבל יגיעם הרב כמעט עלה בתהו לעורר ולהחיות את דאריס, כי חזקה תרדמת המות מכל תחבלות אנוש ורק אחרי זמן רב השיבוה לתחיה – אבל, אויה! היא אמנם פקחה את עיניה והנה כהות ותועות, לא הכירה איש מסביב לה אף לא את קאראבאס אשר כרע אצלה ויבך וישחק חליפות. לרגעים נפתחו שפתיה ונפלטו אמרים: “נשרף! נשרף!” מבלי הראות כל אות חיים והתעוררות, כמו קפאו כל רגשותיה ונדמו כל חושיה, כי הפחדים והאימים ודמיון נפשה כי אפולוס והוריו נשרפו, הליטו את רוחה בשממון ונשיה וכל נפשה הכתה שאיה.

ובעת ההיא רבה המהומה בבית הנציב, כי מרגלים חרש אשר לו אחרי חפש מחפש וחקר דבר הצליחו להודע ממעשי האלאבארך אשר זה ימים רבים לא נראה בעיר. הם תפשו את אחד עבדיו ויענוהו ויציקו לו עד מות עד אשר הודה, כי אדוניו עם פילון נסעו באחד הלילות רומאה. הבשרה הזאת הרגיזה והרעישה את הנציב ויסער לבו מאד. “הם יחפצו להכריעני – חרק בשניו – אבל אנכי אקדם פניהם!” וברגע ההוא בא פקיד מבשר ואומר כי אנשים למאות רבי המהומה נקבצו ובאו וילכו להצית אש בנאות פילון ולהחרים את יושביהם בעוד אשר יתר האספסוף מתעתדים ומרבים תכונה להתנפל על יושבי הדלתא. “מות וכליון לזרע היהודים המורדים! – שאג פֿלאַקוס לשמע הדבר הזה אשר אותו אותה נפשו – לכה והצב את מצבת הקיסר בכל בתי התפלה והכנסת אשר לעם הזה המתקלסים באלהינו ובעטים בהקיסר, והרם כל מכשול ומפגע אשר תפגע בדרכך זה!” הדבר המר אך יצא מפיו והפקיד, רע נאמן לאפיון ובן גילו, מהר לצאת למלאות דבר הפקודה. ופֿלאַקוס נשאר לבדד בהיכלו ועם לבבו ישיח על דבר התוצאות לרגלי פקודתו אשר הוציא בקצפו ובסערת רוחו. וחרדה חרישית מתהלכת בבתי נפשו וכמקיץ מחלום נורא העביר ידו על מצחו המכוסה זעה ובלי כל ספק היה משיב דבר הפקודה אשר אחריתה מי ישורנה, אך כי ברגע הזה בא אפיון להגדיל סערת חמתו. בקצר רוח נאנח וכואב בא אפיון, פניו התעותו כמשתולל ומכה בתמהון ושגעון וצורח מר: “בתי נשרפה! נשרפה בבית היהודי פילון!” – ופֿלאַקוס דמה מראש כי רוח עועים התעה את המדקדק ובינתו הסתתרה, אבל כשוב רוח אפיון אליו וימצא און לו לספר כל פרשת הדבר וכל החזון אשר ראה בעת הבערה ויוסף להגיד כי בתו אשר נראתה בבית פילון, בהיותה בלי תפונה כלואה שמה בשבי, עלתה על המוקד, אז בערה חמת הנציב עד להשחית ואש קדחה באפו ופיהו מלא אלה וקללה לא רק על ראש היהודים ופילון כי אם גם על ראש המדקדק, בהאשימו אותו כי ממרך לב ואכזריות נפש לא שם נפשו בכפו למלט נפש בתו מלהבה. ואפיון ידע בנפשו כי בצדק גדל האף והחמה עליו ויאמר לשכך כעש וחמה בבשרו את הנציב כי גם פילון, זעום נפשו ואיש חרמו ואפולוס שודד העלמה גם המה עלו על המוקד.

– אויל וחסר לב! – שאג פֿלאַקוס בחמת רוחו – פילון ואפולוס חיים המה – חיים המה שניהם לאסונך ולאסוני!

– הנך חומד לצון – הצהיל אליו אפיון בחנפי לעג – הנך חוזה מהתלות, פֿלאַקוס מחמדי. נפשי יודעת מאד, כי פילון ואנשי ביתו נשרפו חיים בלהבת אש.

– אבל אנכי הנני מגיד לך – צעק פֿלאַקוס – כי חיים המה! כאשר נודע לי ממקור נאמן, נסעו זה ימים אחדים רומאה להתאונן עלי באני הקיסר ולהעתיר עליו דבריהם להרסני ממעמדי!

הדברים האלה הלמו ומחצו את ראש אפיון ויפרפרוהו ויפצפצוהו וזמן רב נצב כנציב אבן משמים בשרו אחז פלצות ובאחרית הפליטו שפתיו:

– ובכן, פילון ואפולוס חיים המה ובתי האמללה נשרפה!

– כן הוא – ענה הנציב בחרקו בשניו –

– נקם, פֿלאַקוס! – שאג אפיון מנהמת לבו וכל עוד נפשו בו מרגז וחרון – נקם אותה נפשו! נקם דמים! – או כי אהפוך את אלכסנדריא למעי מפלה!

– אל נא בגאותך וגדל לבבך – כי לא פה המקום – ענה פֿלאַקוס – ואנכי אנכי אנקמה מאויבי, כי לי נקם ושלם. היהודים הנמבזים התגרו בי להקדיש עלי מלחמה ואנכי לא אהפוך ערף לה. וכבר החלותי את מעשי, ועתה דע לך כי נתתי צו להציב מצבת הקיסר בכל בתי התפלה אשר ליהודים. ואתה הלא תדע ותבין פשר הדבר ותוצאותיו.

– ואת זאת עשית? – שאל אפיון נרעש מעליצות נפש ושמחת גיל –

– זאת ועוד אחרת, כי גמרתי אמר להביא את הצבא העירה, יען רואה הנני מראש התקוממות היהודים למרות מצותי ובקשי ערפם ימאנו שמוע – ויכול תוכל אפוא לדעת גורל יהודי אלכסנדריא…

– נשיא אלהים! פֿלאַקוס, כרוב ממשח! הריע אפיון – הנה שב הכל ויהי כאשר עם לבבי!

ובדבריו אלה מהר ויצא מן הבית.

ומלחמה איומה וזעומה אשר עז לה בדגל הממשלה החלה עם היהודים באלכסנדריא. בראשונה התחולל בבתי הכנסת אשר שמה הביאו את מצבת הקיסר והיהודים נלחמו כאריות וישליכו נפשם מנגד בעד בתי מקדשם ויכו צריהם אחור ולא הסגירו תפארתם ביד צר. והם לא נסגו אחור גם בהצג פֿלאקוס מערכות הצבא להלחם בם בחרב ובדם. והשודדים הנעזרים בכח אנשי הצבא, אחרי תם לריק כחם ולשוא היה כל עמלם להרעיש ולהבקיע את מחנה היהודים, שלחו באש בתי המקדש, ואז, רק אז, החלו היהודים לשוב אחור וימסרו את מקדשיהם העשנים בידי צריהם.

בין כה ועל כנפי רוח במעוף ברקים עפה השמועה ברחבי אלכסנדריא לאמר: מטעם הקיסר ובפקודתו שלל הנציב מאת היהודים כל זכויותיהם העתיקות ויפר את כל החקים אשר נתנו למו לטובתם ויקרא עליהם דרור לשלל ולבזה ויתנם לחרם והנה הנם כרמש אין מושל בו וכדגי הים ביד כל אדם. השמועה הזאת נפחה רוח עז ותעיר ותעורר גם את אלה אשר עד כה פסחו על שתי השעיפים ויעצרו מנסות דבר בחכותם עד אשר יתבררו הדברים. ועתה התאזרו לחלק שלל ולמצוא הון רב בבזת היהודים לבלי יגרע חלקם גם המה. והנה התלקחה המלחמה וחמה יצאה בכל פנות אלכסנדריא ובכל חוצותיה ורחובותיה. וביום אחד נרדפו כל היהודים על צוארם, נדחקו ונלחצו מכל ארבעת חלקי העיר אל רבע הדלתא אשר שם סגרו ונכלאו יחד… – את אשר היה ואשר קרה אחרי כן לא יתאר באמר ודברים. שערורה, אכזריות רצח וכל תועבה, מבוסה וקפדה, אשר יכל כל עט לספר כמו וילא כל דמיון לשות ולשמען תסמר שער, תתפלץ נפש וישם לב, עד כי טוב לנו לתת על התועבות האל פני הלוט ותשארנה מכוסות בצעיף אהבת־אדם… ופֿלאקוס ראה אחרית פחזותו וינחם מאד אך קצרה ידו לתקן מעות, כי נתקו מוסרות הממשלה מידיו, התרו חרצבותיה ועליו היה לשים את שמו וכבודו על שחוק־הדמים וחזון מטבח אשר נערכו עתה במלא רחב אלכסנדריא…

ארבעה שבועות סבלו היהודים מצור ומצוק, כלואים וסגורים ברבע הדלתא, נמוגים מרעב, צחי־צמא ונפשם תתעטף בקרבם. שם יכס שרב ושמש, והם נענים ונגשים ומדכאים ויחרדו לרגעים משפעת גדודים והמונים צמאים לדם ושואפי רצח השוקדים להתנפל עליהם כנמר על טרפו. ויגיעו עד שערי מות ויאמינו לרגעים כי בא בא קצם. במשך ארבעת שבועות אלה האיומים והנוראים אבלה נבלה אלכסנדריא ההללה ותרד פלאים ויצא מנה כל הדרה אשר לא שב עוד אליה ויבא קצה. מרום עזה בהשכל ודעת נשבר ותהי לקרית תהו ועיר ההרס יאמר לה. ברכת ה' אשר עליה נהפכה לקללה ולדראון ויד הכליון הויה בה לתתה הרס ושממות עולם.

אבל איומה ונוראה היתה שלומת רשעים ראשי מסבי הרעש וההרס וחמסם על קדקדם ירד בנקם חמה על מעשיהם. האחד אשר אכל מפרי מעלליו הוא פֿלאַקוס וממועצותיהם שבעו גם יתר הסוחרים ואדוני בתי החרשת המצרים והיונים. בראשית התחולל הפרעות עלז לבם בסתר ויראו את ההמון הולך וסוער וישמחו לאיד היהודים אנשי תחרותם, ומחביון עזם, מסתם משכיתם אזרו זיקות ויפחו בלהבת הרשעה אשר התלקחה לאט לאט. ועתה, באחרית ראו לאסונם ולחרדת לבם כי אך על ראשם חתו גחלים ולמו הכינו כלי מות ואבדון ובידיהם כרו שוחה לנפשם, כי השודדים והבוזזים לא השלימו חפצם ביהודים לבד, אשר בשבועות אחדים אכלום הממום וישדום ויבוזו כל יגיעם והחלו עתה לשלוח ידם בכל האזרחים לשלול שלל ולבוז בז מבלי הבדל ופדות. והמה יגילו בחלקם שלל מבלי שים לב אל בעליו אם מצרי או יוני הוא. ואז באו האזרחים האלה בזעקה גדולה ומרה אל פֿלאַקוס וירעישו את אזניו בנאקתם להיות למגן ולמחסה, אפס יד הנציב קצרה מעשות תושיה והוא כגבר אין איל, כי השודדים ומבעירי הבערה לא שמו אליו לבם ולא שעו אליו, ואנשי הצבא ופקידיהם שתו ידם עמהם. – וגם לב אפיון ומרעיו רגז מאד ויצר למו, כי רבתה המהומה והרעה אשר התחוללה גדלה למדי ולא עצר אפיון כח להכילה. זרע מרעים בוגדים באדם, חשכים ומתפרצים בני נבל התיצבו בראש המרד הנורא ואפיון נהדף מפניהם. וירא אפיון ויחרד לבשרו וישת עצות בנפשו כל היום ויחשוב מחשבות מה לעשות להשיב להנציב את כבודו ואת מוראו אשר החל לעיני העם, למען יוכל לעשות סדרים ולשים משטרו בעיר כבתחלה, לשוא עמל למצוא עצה ותחבלה להמתיק סוד עם מרעיו יחד עם הנציב, כי האספסוף וההמונים אשר נסבו יום ולילה על בית הפקודות והיכל הנציב ברעם וברעש וקול תרועה גדרו ארחו. – ופֿלאַקוס לא ירָאה ולא ימָצא.


 

יד    🔗

ויהי היום לעת ערב ואפיון התיעץ עם מתי סודו לאמפו ואיזידורוס לבקש תחבלות לגונן על אלכסנדריא, והנה ציר בא במלאכות הנציב כי ימהרו לבוא אל בית הפקודות, אשר ביום הזה, על פי מקרה זר, לא בא במצור מהאנשים הצובאים עליו תמיד ותהי עתה שעת הכשר לסוד שיח באין מפריע. כשעה לפני חצות הלילה באו אל ארמון הנציב ובכל הארמון השלך הס ודומיה שוררת, אין אור נר ואין שביב נגה מבעד החלונות אשר תמיד נשקפו מבעדם אורים גדולים. ורק מן המגדל המתנוסס על הארמון הבנוי לתלפיות יתפרץ אור כהה כמתגנב בחשכת הלילה. פה ישב פֿלאַקוס זה ימי מספר בנפש מרה ועגומה ורוח נעכרת, ויהי בקרוב הציר עם שלשת אנשי החמס אל הפתח קם הנציב עיף ונלאה ממושבו ויתן אות אל הציר ללכת לנפשו, ויפן וילך במסגרו הדלת אחריו. זמן רב עבר עד אשר מצא נציב אלכסנדריא און בנפשו לאסוף שארית כחו לכלכל את דבר המועצה. ולאמפו היה לראש המדברים ודבריו מצאו חן בעיני חבריו באמרו כי רק תחבולה אחת ישנה להנצל מן האסון הצופה לאלכסנדריא ולהיונים, והיא, לתת לחרם את הדלתא, כאשר בה עוד שפונים אוצרות חמדה וכל הון יקר ומטמוני מסתרים והיה אם אך יאות הנציב ותחת לצור על חלק העיר הזה והיהודים אשר בתוכו יסופו מעט מעט ברעב, יבחר לתת אותו לשלל בידי הבוזזים, או אז ימצאו דים והאספסוף אשר תאות השלל קדמה בקרבם ותוקד באין מכבה, ימצאו שלל רב ודי עבודה לפלס חמס ידיהם, עד כי יסיחו דעתם מארבעת חלקי העיר הנשארים. העצה הזאת מצאה חן בעיני אפיון כעצה נפלאה ומאד נעלה, באמרו כי בלעדי זאת היהודים אובדים הנמו, כי בני מות הם על אשר המרו אמרי הקיסר ויפרו מצותו ועל כן מאד יצדק הנציב ממלא מקום הקיסר באלכסנדריא אם יעשה אתם כלה.

לשמע דברים כאלה התעורר פֿלאַקוס לרגעים. נפשו הומיה וסוערת וכמו חושב הוא להשתער בחמה שפוכה. מפתח שפתיו התעות ויפיץ אימה ולחייו אשר שפו אדמו כאש צרבת. ויהי אך פתח את פיו לדבר והנה קול צעדים כבדים על המדרגות הגיע לאזני היושבים, פֿלאַקוס ומרעיו הקשיבו קשב ובשרם לבש חרדות, בעוד רגעים והדלת הסגורה בחזקה נתקה ממקומה ואיש־מדות כבן הרפאים לבוש בגדים צואים, בגדי פועל וחגור אפוד, התפרץ החדרה. האיש הבא הוא המנצח על המון הפועלים וראש בריוני ושמו פֿאַלוקוס אשר תמיד נתן חתיתו על כל יושבי אלכסנדריא ואשר עתה שלח רסן מפניו וימשל ממשל רב על כל הנקבצים לדגלו. מבלי שים לב אל האגודה הקטנה ממתי סוד הנציב, נגש קוממיות ונטוי גרון אל הנציב ויתקע לו את כפו הגדולה והרחבה ויאמר:

– שלום לך, אחי פֿלאַקוס! מה מאד ישמח לבי כי מצאתיך הפעם! פנת יקרת פה – במעלת מרומים, הרחק משאון אדם ותשואות גבר – כאשר יאמר בשירו המשורר הרומי אשר שמו כשמך – ואנכי לא מצאתי עקבותיך. לולא הדיות האלה – הוסיף בהראותו על אגודת הרעים העומדים אצל הנציב ונסוגים מפחד – לולא הם שהורו לי את הדרך. אך אשובה לעניני: הנני בא אליך בשם המון עם אלכסנדריא להביע לפניך את חפצם.

עזות בן חשכים זה ורהבו הרתיחו כסיר את נפש לאמפו הלוהט וינער ראשונה ממבוכתו וגם כי חפץ היה להראות לפני הנציב את עז רוחו ואמץ לבו ויגש אל האיש הבא וישאלהו אם יודע הוא לפני מי הוא עומד? – “דע לך! – הוסיף בזעף אף – כי האיש אשר אתה דובר אליו הוא נציב אלכסנדריא, אדוניך ושליטך, ועל כן בלום נא פיך והשקיע לשונך – ולא…”

– ובכן, אחי פֿלאַקוס – הוסיף פֿאלקוס מבלי פנות אל לאמפו ומבלי הבט אליו – האם נכון רוחך לשמוע מפי את משאלות אלכסנדריא, אשר כל ישעך ומנוחתך תלויות במלאותך אותנה?

וחמת לאמפו נתכה כאש ולא יכול להתאפק עוד ויגש אל פאלוקס ויתן עליו בקולו:

– ראש כלב, הלום יין! האם תערב את לבך לדבר עזות ולהגדיל בלשונך? עוד הפעם אשאלך: היודע הנך לפני מי אתה עומד? היודע הנך כי להגה אחד יצא מפי הנציב ואתה אבוד תאבד! ענה, כלב! ענה!

– נפשך, גמד נבזה, אותה כי אשיב מלים? – ענה פאלוקס בהביטו בבוז וקלסה אל לאמפו קצר הקומה ודל הבשר – ואתה באחת כי אתן מענה לך? טוב הדבר, אנכי אתן לך מענה טוב אשר יסיר מאתך כל חפץ וכל תאוה לשוב ולשאול שאלות. – ובדברו תפשהו בערפו ובידו הגדולה התיקהו אל החלון אשר פתח כרגע וישליכהו ארצה למעמקי תהום רבה. וזעקה גדולה ומרה נשמעה מתחת ואחריה שחוק שובב ופרוע מפי פאלוקס והדממה שבה כבראשונה. וכמו לא נעשה דבר שב פאלוקס ויצעד אל הנציב אשר בלהות מות השיגוהו, ויאמר:

– עתה, אקוה, נוכל לדבר באין מפריע, ואנכי לא אכביר במלין כי אם אשמיעך ברור את הענין ואת החפץ, ואתה שמעני: הפועלים והאמנים באלכסנדריא שואלים ללחם. בשמך באו אליהם ויסיתום להתנפל על היהודים להשמידם ולכלותם והבטח הבטיחום בשכרם כי בזה תיטב אחריתם ורב טוב צפון למו. והנה זה ארבעה שבועות עמדנו במערכה ונלחם מלחמת דמים מלחמה קשה, אבל תקותנו נכזבה ולא רק כי מצבנו לא הוטב כי אם ברע הוא מאשר בתחלה ויום יום נלך הלוך ודל עד כי כשל כח הסבל. אוצרות היהודים אשר בם פתונו עלו בתהו ויאבדו, מהם נבוזו ונשמו ומהם בזזו ולקחו אנשי פקודתך העושים במחשך מעשיהם וימלאו בתיהם חמס ושד. לרגלי הדבר הזה נסתמו מאתנו מעינות רבים למחיה וכלכלה, כי בתי חרשת רבים נהרסו ומקור חיינו דלל וחרב, כל משלח יד אפם ומלאכה ועבודה איננה. הסוחרים העשירים, כנענים נכבדי ארץ, מן היונים והמצרים, עושי מסחר וקנין, סגרו חנויותיהם ויעזבו את העיר ומה יעשו אפוא הפועלים ועושי המלאכה אשר ברשעתך וזדון לבך הולכתם שלל ותשלה את נפשותם ותשחת עץ לחמם ומקור חייהם החרבה? היהיה עפר לחמם, היתמו לגוע ברעב, הכמות נבל ימותו, כמות המתאבקים עם פריץ־חיות, ימותו לעיניך ברוממם את שמך על שפתם? או כי, למען יחזקו חיתם ולא ימותו לשחת ילכו הלאה בדרך רשעים אשר הורית לפניהם ומסלת שד ושבר אשר סלות למו? אין ספק כי יבחרו באחרונה בבחרם בחיים, עוד ישנם ארבעת חלקי העיר אשר בם אוצרות חמדה שלל רב והון עתק, אשר ישפיק לכלכלנו עד אשר יצלח בידי פלאַקוס לשוב ולכרות לנו מקור חיים לתת לנו עבודה ולחם.

הדבר יצא מפיו ופלאַקוס התפלץ ויתר ממקומו וישטח כפיו כמתחנן אל פאליקס ובקול כאוב צפצפה אמרתו:

– לא, פאלוקס, כדבר הרע הזה לא תעשה, חלילה לך. את מושב היונים לא תשחיתו ולא תעלו עליכם חמת הקיסר!

– מה לנו ולהיונים, מה לנו ולהקיסר! – ענה פאלוקס ברצח – אחד הוא הרכוש בכל מקום שהוא אם בבית היוני או בבית היהודי וההכרח לא ישמע בקול נגיד ומצוה. אין מושל לכושל ואין חקה למצוקה – והנה עתה ידעת את מערכי לבנו ומעלות רוחנו, לכן שמע נא לעצתי – הוסיף בהמריצו אמריו – כי תפקוד על אנשי חילך לבלי יפריעונו ולא יחסמו דרכנו כי אם לא כן ונהרי נחלי דמים ישטפו ברחובות! העובד האובד מר נפש ומתיאש! החיה הרעה טעמה דם – גורה לך מפניה!

והנציב הנפעם נסה עוד הפעם להניח רוח בן המרי ולהנעים לו נאומיו והנה לפתע פתאם הגיע לאזניו קול תרועה מרבבות עם סואן ברעש עד כי תבקע הארץ. בלי משים התחלחל הנציב ורעדה אחזתהו ובעינים לטושות מביט הוא אל פאלוקס. והוא, פאלוקס, עומד ומקשיב כבוחן ומתבונן רגעים אחדים בעצרו נשימתו ופתאם קפץ ובתרועת גיל מחא כף ויקרא:

– הידד! הידד אחים ורעים גבורי חיל! מוצא שפתותיכם שמרתם באמונה ואשר דברתם תקימו! בתי הסהר נהרסו, נבקעו ונפרצו! דלתות נחושה שברתם ואלפי אסירי עני אשר עד עתה ברזל באה נפשם המעונים בצינוק ומהפכת, פתחתם ביתה ותקראו דרור למו! עתה הנה הם אתנו! אנחנו הצלנו אותם מאבדון ונחשק נפשם משחת בלי! התשמע, פלאַקוס, קול העם ברעה, קול תרועה במשובה ושאון? הנה ידנו רמה ולנו זרוע עם גבורה! ואתה רבה נא צבאך ויצאו חוצץ כלם, רגע אחד נעלה ונשחקם כעפר ונבוס באפנו והיו כלא היו!

אבל מה קול ההמון הזה, שאת פתאם ורָעש תרועה? קול המון שובב בשאגות פריצי חיות ואותו יחריש רעש תפים, צלצל חרבות ומשק חניתות… מה זה… – כחץ יעוף מהר פאלוקס אל החלון ובעינים חודרות הביט להבן בחזון ולהעמיק בסתרי המבוכה והמהומה לדעת פשר דבר. “מלחמה קשה היא, מלחמת הכל עם הכל!” קרא בחרדה – מלחמת איש ברעהו, אנשי צבא ילחמו באנשי צבא ונגש העם איש באחיו ועם כעם יערוך קרבות! עלי לרדת שמה. וידלג ויקפוץ מעל המדרגות וינס במרוצה.

ופלאַקוס נצב כנציב אבן ועיניו קמו ונטיות אל מול הפתח, בעוד אשר אפיון ואיזידורוס נזורו לאט לאט ממהומת מות ושממון רוחם אשר נסך עליהם רצח אחיהם ורעם. בין כה והלוחמים נפוצו ונפזרו וירחקו הלאה הלאה, כי גדוד אנשי צבא הולכים וכוננים צעדיהם אל ארמון הנציב וקול נגיד ומצוה נתן אמר: “לכבוש כל מבוא ופתח!” עוד רגעים אחדים ובפתח מצודת הארמון הופיע שר אחד בלוית אנשי צבא, והוא רם הקומה ולבוש שריון וכל כלי נשק. ויהי אך ראהו פלאקוס הריע נרעש ונפעם משמחת גילו במהרו לקראתו:

– ברוך באך לשלום, באַזום יקירי! מלאכי עליון שלחוך היום כפודה ומציל לפלט נפשי בעת צרה ומצוקה!

– נפשי אותה מאד כי יהי אלהים עם פיך – השיב באַיוס בהשמטו מחבוק ידי ידיד נעוריו – אבל אני שלוח קשה והנני רואה רעה מתוחה עליך כאשר כן נתכה הרעה על אלכסנדריא. וזה, פלאַקוס איפה הוא משטרך ושלטונך? זה כשעה הנני באלכסנדריא ומה רבה המבוסה והמבוכה אשר ראו עיני! הדלתא, אשר לפני זה מעט היתה “המרגלית המזרחית” היא פרוצה והרוסה כמהפכת זרים, המון העם סוער וזועף רועש ומתחולל באכזריות רצח, בתי הסהר נשברו ונפצו ובכל רחובות שד, חמס ורצח. וכה רבה המבוסה עד כי אנכי, ציר שלוח במלאכות הקיסר סלותי לי דרך בחרבי ובקשתי מן החף עד בואי הלום.

– שכח נא את אשר ראו עיניך – קרא פלאַקוס בתחנה – ועזרני נא וסמכני להשיב הסדרים אל מכונם ולגדור הפרצות ואני אטיבה את כל אשר הרעותי.

– עבר המועד – ענה באזוס במר רוחו – הא לך וקרא את כתב דת הקיסר ואת פקודתו אליך וראית ונוכחת עד כמה בושש חפצך הטוב.

בידים רעדות לקח פלאַקוס את כתב דת הקיסר אשר נתן כי יעבירוהו מפקודתו ונגזר עליו כי מבלי התמהמה ישים פעמיו רומאה לתת דין וחשבון על מעשיו וכי פקודתו יקח באזוס להיות נציב אלכסנדריא.

ואחרי קראו את כתב הדת מעדו קרסוליו וישמט אל כסאו ויאנח: “אובד הנני!”

– נפשך יודעת את גורלך – אמר באזוס – ועליך להכון ולהבן. שא נא את אשר נגזר עליך באמץ רוח כאשר יאתה לאיש רומי. ואתה אל תשים אשם נפשי במלאותי משלחתי אעשה כאשר צויתי לשלחך עד מהרה רומאה.

רגעים אחדים נאנק פלאַקוס דום ואחרי מלחמה נוראה בהאבקו שם נפשו פנימה קם ממקומו ובקרת רוח נגש אל באזוס ויאמר:

– טוב הדבר, אנכי הכינותי את נפשי, אבל הגידה נא לי ואדעה בשלמי הסער הזה ומי המיט עלי הרעה הגדולה הזאת? אמנם, קאיוס עוין אותי מאז – ואף אמנם טעמו ונמוקו עמו – אך כפי אשר ראיתי לי שכח את איבתו לי בעלותו על כסא המלוכה ומי הוא זה אשר העיר ויעורר בקרבו איבתו ועברתו לי?

– הלא הוא אגריפא – ענה באזוס – האהוב והרצוי להקיסר, אגריפא מלך יהודה! הוא, כנראה, בהיותו זמן קצר באלכסנדריא שבע חרפה ומכאובים לעיניך ואת כל זאת וגם כל פרשת ממשלתך ומשטרך בעיר הזאת הודיע להקיסר במכתב מלא מרדות.

אם כן עדי אובד הנני – ואין מציל! – נהם פלאָקוס בנפש נואשת. –

ואפיון שמע את כל הדברים האלה וראה את כל החזיון הזה בשום לב, ובראותו כי פלאַקוס אבד וכוכב חדש דרך על שמי אלכסנדריא מהר לקום ויתאזר ויגש אל באזוס בכריעת ברך ויתיצב לפניו ויזכירהו כי מכירו הוא מימים מקדם ברומא ויברכהו בכל אותות יקר וכבוד ואחרי כן הסב פניו אל חלל ידיו, אל פלאַקוס הנדח ובשפתים נטפות מר הטיף מלתו אליו:

– מפלתך הנמהרה, פלאַקוס יקר רוח, תדאיב לבי מאד, ומאד עגמה נפשי לשברך, אבל אם אנוד לשברך כאח ורע, הנה עלי כבן ארץ מולדת וכאיש שלום ומנוחות ואוהב סדרים ומשטר, עלי לשמוח בהתמורה הזאת, ועל כן אכרעה ואשתחוה ואגיל ברעדה לחכמת אלהים אשר בקרב הקיסר הרם והנשא אשר אין חקר לתבונתו ולפני האדם המעלה, באזוס, בחיר הקיסר בו רצתה נפשו.

אין עט ואין מלה לתאר עד כמה הרעישו דברי בלע ונבלה כאלה היוצאים מפי המדקדק את נפש פלאַקוס. רגעים אחדים נצב משמים וכל יצורי גוו כמו יתמללו ורגע הכה בידו על מצחו וירץ הנה והנה בבית נאנח במרירות ומילל בשבר רוח מבלתי יכלת דבר דבר. ופתאם התיצב מול אפיון ואגרופיו התלכדו ועיניו מזרות אימה, אך אפיון לא שת לבו לזאת ויוסף לדבר:

– הה, מי יתן ושמעת לעצתי, רעי האמלל, כי אז טוב היה גם לך וגם לאלכסנדריא קרית משושנו. הנך רואה כי גם אנכי הלחם נלחם זה שנים רבות עם היהודים אשר פרו וישרצו לרב, אך מלחמתי לא תעבור חק ולא נטיתי ממסלת ישרים. בספרי אשר הרביתי לחקור בחכמה ובמדברותי אשר נשאתי הראיתי ברור לעיל את נבלות היהודים ושחיתותם, הראיתי לדעת והוכחתי כי המה במעשיהם יהרסו שתות אמונתנו הקדושה ויחבלו כל סדר ומשטר אשר מקדם קדמתה.. אך להנצל ממוקש רע זה צפיתי לישועה רק מאת הקיסר ויועציו, מהם רק מהם הוחלתי עצה ותושיה להרפא ממכת מדינה זאת, לא כן אתה, כי מה עשית? אתה בקנאת הבל ובתאות נקמה חוללת סער איום ונורא וסבות מלחמת אזרחים ושפך דמים, ובלב ההמון השובב עוררת חמת רצח ואכזריות אף ותשובב את רוחו משובה נצחת, עד כי קצרה ידך לשים מעצור לו ולסוכך בדלתים את הים אשר העלית גליו. ועל כן מפלתך תרגיע לבי אף כי אנוד מאד לשברך.

לולא באזוס אשר מהר ויעמוד בין שניהם כי אז היתה אחרית אפיון מרה מאד, כי לדברי בלע אשר הפליט, עלתה חמת פלאקוס עד להשחית ויסער ויתגעש וישתער להתנפל על הנבל הנוכל, ורק כי פעם בפעם מנעהו באזוס בדברי חן ותחנונים ואנשי הצבא עזרו על ידו. וברדתם מעל המדרגות חבק באזוס את פֿלאַקוס האמלל וינחמנו מעצבונו ויברכהו בשלום להפרד מעליו. ורוח פלאַקוס שבה אליו וידע הכלם על השתובבו בחמת רוח ויגבר חילים לדבר דבר, אך לשונו מדבק מלקוחיו, עד כי ברח כח הפליט אמר:

– השמר לך מן השד הזה הלבוש אדרת הפלוסופים – הוא היה השטן על ימיני! הה. אניאס, אניאס – קרא הלוך וקרוא בשבר רוח בהליטו פניו בכפות ידיו – אמנם צדקת, חזון לבך הנני רואה עתה במעשה ויבואוני דבריך.

וביום המחרת נודע הדבר בעיר כי הוקם נציב חדש חמוש בעז וגבורה להשיב את הסדרים אל מכונם. וכאפס יד קמה הסערה לדממה והמנוחה בעיר שבה לקדמותה. והשוטר אשר עוד בלילה העבר היה חבר למשחיתים וזרוע לשודדים, רדף אותם היום בעברה וזעם ויפיצם לכל רוח ויסחבם אל בית הכלא, למען הסר מעליו כל חשד ותאנה מאת הנציב החדש כי גם ידיו היו במעל. הנה כן, במשך שעות אחדות ופני העיר הזועפים שבו וינהרו באור השלום והמנוחה. אבל מי יתאר עליצות יהודי דלתא אשר היו לקוחים למות ומטים להרג ונתונים לבוז ולמשסה ולפתע פתאם הנה אור נגה עליהם! והיום ההוא היה יום הראשון לחג הסכות בבוא אליהם הבשרה כי נגאלו משחת, ממצוקת מות ומחתת עולם, ממצור וממצוק. וחג האסיף זמן שמחתם היה למו זמן חרותם ופדות נפשם ותרב השמחה וירנן וירעע!


* * *


כשתי שעות אחרי הפתח בתי הסהר באלכסנדריא בבוא העריצים ויבקיעום, בעצם העת ההיא אשר הובל פלאקוס אל החוף בלוית אנשי צבא להשיבו באניה רומאה, הלוך הלכו שני אנשים ברגלים ממהרות ומגמת פניהם לבוא אל יאור מוראט. ויהי בקרבם אל מחוז חפצם, בעמוד רגלם על המקום אשר עוד לפני ימים אחדים התנוסס שם מעון פילון ועתה הוא מעי מפלה – והנה אחד משני ההולכים, איש בריא ושמן, לבוש אדרת הפלוסופים וזקנו מגדל, התנפל ארצה במר רוח וייליל: הה, רחמני נא אל רחמן, אבי שבשמים! חוסה עלי וחנני! פשעי אני אדע וחטאתי לנגדי, כי גם אנכי אחד מהחטאים בנפשותם בני בליעל ואנשי דמים אשר בלב אבן ואכזריות קשה השליכו לפידי אש בנאות שלום אלה להתנקש בנפש איש חסידך – גם ידי היתה במעל ואשם הנני בשממות נצח והריסות עולם אשר פה… ובראותי את השממה והמהפכה, מעשי אצבעותי ישובו ויבקעו פצעי לבי אשר כמעט נקרם עור עליהם. הה, רחמני נא, אל רחום! חוסה וחנני!" – וההלך השני אשר אתו העומד עליו, שח אליו בנפש כואבת ויקימהו מן הארץ וברחמים גדולים הטיף אליו תנחומותיו:

–חזק נא והתחזק, אחי דימיטריוס! אלהי הרחמים טוב וסלח ומרבה לסלוח לשבים אליו ברוח נשברה ולב נדכה, כי הוא לא יחפוץ במות הרשע – אמר הנביא – כי אם בשובו מדרכו ומודה ועוזב – ירחם. ואתה הלא שבת בכל לבך ונפשך ואת כל ימי צבאך אשר נכנו לך הקדשת קדש לאלהים ועל כן תתנחם נא נפשך ואמץ לבך לקות לה' וחסדו הטוב.

– הה, כי עונותי עברו ראשי, הרביתי לפשוע, אחי ענני – השיב דימיטיריוס בבכי – במשא כבד וכבד עלי פשעי וחטאתי נגדי תמיד אשר עשו ידי ולולא אתה אשר הקרך אלהים לפני ותנחומותיך שעשעו נפשי ויתמכו לבי ולולא תורת פיך ולקחך הטוב, כי אז אבדתי ברעתי וירדתי אבל שאולה.

טבועים בנבכי שרעפים עזבו שני ההולכים את שממות המקום הנורא וישימו פעמיהם לדרך העולה ביתה אניאס. ואחרי דומיה ממשכה הוסיף דימטיריוס ויאמר:

– הה, אחי ענני! בשומי לבי אל ימים עברו ובזכרי את מעשי ותועבותי, כל רשעי וזדוני וכל ארחות חיי אשר נטו אל שאול וירדו חדרי תפת, בזכרי כל אלה שבע ביום אברך את ההשגחה העליונה אשר הביאתני אל בית הכלא וברזל באה נפשי לשבוע מצוקות נוראות למען אכיר ארות מאפל ומחשבת ליל צלמות יופיע עלי יום נאור ועל כל דרכי יגיה אור. הה, ענני! מה רבו מצוקות נפשי ומצרי שאול אשר מצאוני ביום הראשון להאסרי בבור הכלא ואני מלא בושה וכלמה, אנשי שלומי אשר למענם העמקתי סרה ושאול חטאתי בגדו בי כמו נחל ויעזבוני בשאט בנפש, עזוב ונטוש מאחי ורעי אשר שחק על משבתי, מאחי ורעי אשר למענו למענו טבלתי בשחת ואטבע בשאול – מאפיון, אשר בדמעות שליש התחננתי אליו לדבר טוב עלי אל הנציב ונרמס ברגל ונדוש בעפר נסחבתי סחוב והשלך אל בור הכלא! שאגתי מנהמת לבי, זעקתי ואשוע, קללתי את יומי, קבותי את נפשי ואָאור תבל ומלאה, הכיתו ראשי בקירות בית כלאי הערומים והחשופים ואשאל את נפשי למות. משתולל בסערות חמה חפצתי לרץ גלגלתי ולשים קץ לחיי. – למות, למות חפצתי, לא אחיה כי אמות! אמרה נפשי. והנה אל נאור מהיכל קדשו, ממארות עזו שלח אלי את מלאך פניו ויגאל משחת נפשי ויחלצני ממצוקותי וימלט משחיתותי. הוא המתיק מררותי וישב נפשי המשובה ובגיא צלמות נחני במעגלי צדק. הוא חתר במעמקי לבבי, ובמסתרי נפשי אשר אכלה כקש יבש מרשעה וחלאה מצא שביב זהר ויפח בו ברוחו הנדיבה ונפשי האירה. הוא העיר ויעורר בקרבי פנימה עמוק עמוק את מיתרי נפשי אשר כעשן נמלחו ונשחתו במשובת חיי ויפח בם מנשמת שדי ורוח קדשו וכל קרבי הרנינו בצלצלי שמע אשר לא ידעתים ולא שערתים ושרים כחוללים כל מעיני אשר נעורו מקול אלהים המתהלך בקרבי ונפשי דרכה עז. ואנכי הקשבתי רב קשב לקול שמעה נפשי, הקשבתי הסכת ושמוע וכל חושי בי הקשיבו ובלי משים, בטרם נגלה אלי דבר וטרם הבינותי היטב והנה נהפכתי לאיש אחר. ומלאך אלהים השלוח אלי הן אתה הוא ענני, אתה מאז ישועתי וגאלי – ועל כן לך אני בנפשי ובלבבי, לך אני עד בא חליפתי!

וענני חבק בשמחת גילו את רעו ויקירו ויאמר:

– כמוני היה גם אתה, מחמדי, כאשר חלצתיך משערי שאול ובאמרת אלוה צרופה גאלתי נפשך משחת, כן גם אתה כושל יקימון מליך להשיב, תועי דרך אל ארחות חיים, להוציא יקר מזולל כפי תהיה, ונפשות נלכדות במצודים רעים וחבלי חטאת תוציא למרחב־יה. אז תראה ונהרת ופחד ורחב לבבך ותתענג בדשן נפשך כאשר כן ישמח לבי עתה ותעלזנה כליותי.

השחר פרוש על ההרים וההולכים הגיעו אל מעון ראש האיסים. וענני פתח בלט את הדלת אשר לא באה בבריח ויבוא ואחריו צעד דימיטריוס ונפשו מלאה יראת קדש וחרדת כבוד, ואניאס יושב על מטתו, מאזין ומקשיב ומצפה דרך בא האורחים, ובראותו את ענני אשר זה כמה נעלם מעיניו, הושיט לו את ידיו ובקול רועד קרא:

– בא ברוך ה'! עתרת שלום וברכה לך! ידעתי גם ידעתי כי היום בא תבוא, כי לולא כן אזי אחרת מן המועד… ועלי לדבר אתך בטרם מותי… אך מי הוא זה אשר אתך! הלא הוא אחד ממתי סוד אפיון?

– לפנים נחשב הוא למתי סודו אך לא עתה – השיב ענני בנשקו כפות ידי אניאס – האלהים יסרהו קשה ויכנע לבבו ואנכי ראיתי בצרת נפשו וענות רוחו הנשברה ואטיף לו את תורת אלהינו והשקיתיו ממקור החיים וממעיני הישועה… ובלב מלא תודה ונפש מתרגשת דבק בי וילך אחרי לבוא אליך למען תברכנו נפשך ותביאהו במסרת בריתנו…

– שבי פשע ירצה האלהים הקרוב לקוראיו – ענה אניאס בהתבוננו אל דימיטריוס באהבה וחן – אבל בזה נדבר באחרונה. ובראשית כל עלי להביע לפניך, בני, את הדבר הנחוץ אשר יעיק על לבי. הלא תדע כי אתה יקירי טרם הסירות את צעיף העלטה הפרוש על תולדות דאריס. ואתה נכון היית לגלות לי את הצפונות לפני ירחים אחדים בשובך ממלאכות האגודה אחרי הפרדך מאתנו שנים רבות; אך ברגע באך והנה נעלמת פתאם לדאבון לבי ועקבותיך לא נודעו. ואת כל המוצאות אותך וכל אשר קרך ספר תספר לי עתה. כן תפתר לי חידה סתומה ותודיעני פשר דבר יצור אחד אמלל ואובד אשר זה שנים רבות משמרת הוא עמדי לסוכך לו ולגונן עליו ושמו קאראבאס… הנך משתומם ענני יקירי? אמנם, אתה יודע אותו וגם הוא אותך ופעם בפעם ידבר בך, אף אם בלעגי שפה אין בינה. למנוחת נפשך אגיד לך, כי הרעשה נוראה אשר הגיעה נפשו לרגלי פגישה אחת זרה ומוזרה אשר קרתהו זה לא כביר, פעלה עליו להעירו ולעורר בקרבו את בינתו אשר נסתרה. ודברים אחדים אשר נפלטו מפיו ומבטאים הזכרונות אשר העביר לפני, יתנו אתות נאמנים כי ישנו יחש מה בין קאראבאס ובין אפיון וגם בין דאריס, ובימים עברו נקשרו בקשר אחד… ואתה יקירי הפיצה אור על כל התעלמות האלה לפתוח כל סתום. ועל כן ספר נא… השעה עוברת… כי יוצרי קורא אלי…

וענני ספר את כל הקורות אותו וכל התלאות אשר מצאוהו בימים האלה ואניאס שאף אמריו וככלות ענני את דבריו, אמר אניאס:

–עתה אדע את הכל, את אשר ראה לבי בחזון – כהה נגלה עתה לפני באר היטב. אמותה הפעם במנוחה אחרי אשר אדע כי אתה תהיה לאב לדאריס ולקאראבאס הנעזב והאמלל.

ואניאס הוסיף לספר את כל קורות הימים בהיות ענני אסור בכלא ואת כל אשר עבר מאז ובספרו את מקרה דאריס ואת מצוקת נפשה אשר נרעשה ונהרסה בסבת שרפת בית פילון נעתקו פתאם מליו ויבך תמרורים כילד קטן, אך עד מהרה שב רוחו ובמנוחת נפש נפלאה הוסיף לדבר דבריו ויחתום אמריו לאמר: "קוה אקוה ותקותי חזקה בקרבי כי דאריס, בתי האמללה, אשר לבה נשבר ונדכה ורוחה עטופה במעוף צוקה, עוד תראה בטוב כי תעלה ארוכה לה בעת יבוא יום ותשוב לראות את מאהבה אפולוס אשר תחשבהו עתה במתים במאכלת האש, ועל כן, בני יקירי, ענני, שתים הבטיחה נא לי: האחת, כי לא תרדף את אפיון כי אם תעזבנו לנפשו ביד אלהי המשפט, וזאת שנית, כי אחרי מותי תקח עמך את דאריס ואך יעברו ימי הסער ושבו ימי המנוחה תביאנה אל בית פילון, האדם המעלה… התוכל, בני, להבטיחני כזאת נאמנה?

– הנני מבטיחך בדבר הזה! – השיב ענני בלהבות רגש – ואחרי הדברים האלה פנה ענני אל דימיטריוס אשר עודנו עומד הרחק ביראת הדממות ועיניו השפילו לראות, ויקחהו ענני ויגישהו אל מטת אניאס השוכב בקצר רוח וישם בכבדות. ואניאס שת שתי ידיו על ראש הסופֿיסט השב ונחם ויתן עליו ברכה. ונפשו עיפה ויצנח במשכבו וישקע בשממון.

ולפני מטת אניאס שרוע ארצה ישן קאראבאס, אשר לא מש ממקומו זה בשמרו את מטיבו ואיש חסדו ולא עזב את מקומו רק פעם אחת בהצילו את דאריס מלהבות אש, ומה רבה עליצותו בהקיצו וירא את ענני אשר הכירהו כרגע. חליפות נפל על צוארו ויחבקהו וישקהו והוא נפעם ונרעש משמחת גילו מבלי דבר דבר. וגם ענני שמח בו מאד ויהי מאשר בנפשו לראות את קאראבאס אשר עזבהו זה שנים כבירות במשומם, בער מאנוש וחסר תבונות ומני אז לא ראהו ויחשבנו לאובד ועתה שב ויראהו כאיש אשר רגש יפעמהו ורוח בקרבו. אבל שמחתם ערבה ברגע בראותם את דאריס אשר באה הביתה והיא בצלם דמות היגון. כדמותה עתה כן דמות טריפוזה הגועת – ואך בזה נבדלו כי טריפוזה גם ברגע מותה לא כהתה רוחה ולא נעכרה עד האנחה האחרונה…

לעת ערב פקח אניאס את עיניו ועוד הפעם הצהיל פניו אל העומדים מסביב לו וישא את כפיו כנכון לתת ברכה – אבל ברגע רפו ועיניו סגרו – ועתה סגרו לנצח…

איום ונורא היה יגון קאראבאס בהבינו לדעת כי מטיבו ואיש חסדו אבד ונאסף לנצח. ולאשרו נמצא לו ענני ולולא הוא שהיה לו כי אז נפל חלל מתגרת יד מצוקתו…

ודאריס נהלכה כצל סביב למטת אומנה המת ורק כאשר נשאוהו ויסבלהו על כתף רק אז פרצו דמעותיה וישטפו בזרם על לחייה – האם ידעה נפשה אז והבינה על מה היא בוכה?…

ובעוד שלשת ימים עזבו ענני, דאריס, קאראבאס ודימיטריוס את יאור מוראט וירדו באניה לבוא לאזיא הקטנה, הוא המקום אשר שם הפליא ענני לעשות והגדיל תושיה.


 

ט"ו    🔗

אחרי תלאות רבות וכבדות במסע הים הגיעו צירי היהודים לחוף איטליה. אבל מה גדל יגונם בבואם רומאה ושם נודע למו כי לפני שבועות אחדים יצא הקיסר בראש צבא רב לארץ גליא. עוד בשנה הראשונה למלכותו כבר אבד קאיוס בפחזותו ושגעונו הון עתק אשר צברו הקיסרים אשר לפניו ובתעתועיו הרבים הריק כל האוצר הגדול אשר אצרו אבותיו יותר ממאתים מילליאן כסף ואחרי אשר נצל וירושש את אצילי רומא ונכבדיה וישם מס המעשר ויחרם נכסיהם אחרי כל אלה חתר למצוא מקורים חדשים להיות מוצא לכסף, ועל כן מצא תאנה כי הולך הוא להלחם עם הגרמנים והבריטים, לעשות שם עולם לו ולרומא בתפארת עז נצחון. ויהי לו הדבר הזה לכסות עינים ולפתחון פה וישם מס על כל הערים והמדינות וישם עלילות דברים על עשירי העם לגולל עליהם אשמת מרי ומרד ויחרם את רכושם, וכל יושבי ערי גליא נאלצו לטאטא ולנקות את כל רחובות העיר ולזלוף עליהם מים לבלי יעלה האבק לכסות את הדר כבוד גבור החיל ואת הוד מחנהו וכל הכבודה אשר ברגליו. ומגליא הרהיב עז לעבור את את הרהיין, אפס השכיל מאד להיות נשמר לנפשו לבלי מצוא גרמנים וימהר לשוב על עקביו שמח וטוב לב אשר לא פגע אדם ולא הביט בפני האכזרים האלה אבירי הלב. ואחרי כן בצע את מחשבתו הגדולה אשר הרה והגה זה כביר ויעל על הבריטים ובבואו אל חוף התעלה פקד את צבאותיו ויציגם במערכות מלחמה ויוצא דבר מלכות מלפניו כי נצח את הים הגדול ויצו לאסוף את קליפות הצב, אשר על חפיו, כי הוא המס אשר ירים לו הים המנוצח. ושכור יין השמחה מגדולת הנצח שב רומאה בתפארת עז נצחון ולפני מחנהו הלך גדוד גליאים אשר התחפשו בלבוש גרמנים והם קראו לפניו הידד! כשבויי מלחמה ויבשרו נצחונו על הגרמנים…

ונפש פילון והאלאבארך מרה למו מאד, כי במשך ימי היותם ברומא נוכחו לדעת כי נשבר למו משען ומשענה. הם נסו להטות אליהם לב רבי העיר וגדולי רומא לעשות לטובת היהודים ולעמוד לימינם, אבל כל אחד נשמט לו מהם, ואף כי קדמו פניהם בכבוד, אבל הבינום לדעת בשפה ברורה ונמרצה, כי אין נפשם אל הדבר הזה. אין איש אשר יחפוץ להתערב בדבר, אין מי אשר יאבה לחרף נפשו לנסות דבר אל הקיסר ההולל והמשגע להמליץ טוב על היהודים אשר מאנו להכיר את הקיסר לאלהים ולהתפלל אליו ולהקריב לו קרבנות ומי זה יחיב את ראשו להקיסר לעמוד לימינם? הנחם האחד אשר הרגיעו בו את לבם היתה הבשרה כי הסיר הקיסר את פֿלאַקוס מפקודתו ובזה שם קץ להפרעות באלכסנדריא. אבל, לעמת זה, יעצום לבלי יחכו את שוב הקיסר, אשר אז אולי תבוא עליהם שאה לא ידעו ויחבלו את כל מעשיהם להכרית כל תקוה לטוב. ועליהם למהר אפוא לשוב על עקבם לאלכסנדריא ולפעול על רוח בני עמם לבלי יוסיפו להקשות ערפם ולא יכבידו לבם מלמלאות פקודת הקיסר להקדיש את מצבתו, כי אם יוסיפו ללכת קרי לא יצילם גם הנציב החדש מכליון חרוץ…

ויהי היום בבואם אל מעונם נוגים ועצבים על המכשולים הרבים אשר בדרכם, מצאו שמה ציר שלוח במלאכות ראשי המועצה אשר באלכסנדריא וימסור למו אגרת, בה כתובים באר היטב כל האסון אשר בא על הדלתא וכל הרעה אשר נתכה על יושביה אחרי צאת המלאכים. הבשרה המרה והרעה הזאת דכאה לעפר נפש הצירים ורק בזאת התנחמו כי התמורה אשר באה בממשלת העיר אלכסנדריא תטיב את הרעה. ואחרי אשר כלה פילון לקרוא את האגרת פנה אל הציר וישאלהו אם יש אתו בשרה גם לו?

– אמנם כן, יש אתי דבר להודיעך – ענה הציר בלחש – אבל רע ומר הוא מאד וירא אנכי פן יבלע להבן הצעיר בשמעו אותו.

– בני הוא אמיץ לב – השיב פילון – ויוכל נשוא כל שמועה רעה, לכן הודיעני נא את כל אשר תדע בלי מגור מסביב.

– לכן דע לך – אמר הציר – כי את מעונך שלחו באש…

– את זאת כבר ידעתי מדברי האגרת – אמר פילון בשאפו רוח –

– אבל לא תדע כי אכלה האש גם נפש אחת יקרה מאד…

– נפש אחת? שאל פילון מתחלחל ופני בנו חורו כמת.

– בבוא השמועה כי התנפלו השודדים על מעונך – הוסיף הציר לספר – שלחתי אנכי לראות את הנעשה שמה וכבאי מצאתי את הבית עולה בלהב אש, אבל מה נבהלתי בהציצי מבעד הלהבה כי שם אצל החלון במכפלה העליונה עומדת עלמה אובדת והודה נהפך עליה למשחית. ואנכי הכרתי את העלמה האמללה, כי ראיתיה לא אחת במשכנות היאור המוריוטי, ומכל עברים שמעתי קולות צועקים: "הלא היא דאריס אמונת אניאס האיסי! וברגע ההוא התפרצה הלהבה אל תוך הבית והעלמה לא נראתה עוד!

מדקרות חרב ורצח בעצמות היתה כל מלה, כל הגה אשר יצא מפי הציר לאפולוס והוא נדכה ומחלל וכל יצורי גוו התפתלו והתעותו, הוא חגר שארית אונים וכל מאמצי כח מעל לגבול אנוש הגביר לעצור כח לשאת את השמועה האיומה אשר בחץ טבול ברעל פלחה כליותיו ותפרפרהו ותפצפצהו – אך לשוא. כל עמלו והמלחמה לא ארכה בלבו, כי כרגע נאנק דם ויפול מתעלף בזרעות אביו הנפעם והנבעת…

וימי צרה ותוכחה באו לפילון ואיסמיניה רעיתו, כי נוסף למו מכאוב על מכאוב, הוה על הוה ושבר על שבר. ובעוד לבם דוה על צרת אחיהם באלכסנדריא והנה קפצה עליהם צרה נוראה צרת נפש בנם ההולך קודר, כי בהתעורר רוחו בקרבו נפל למשכב ומחלתו אנושה ושבועות רבים רחף בין החיים ובין המות. והפלוסוף הישיש נאלץ לכבוש את יגונו הגדול, כי קאיוס שב רומאה ועל פילון אפוא לחבל תחבלות ולהרבות פלילה עדי יצלח חפצו להראות את פני הקיסר, והדבר הזה כבד מאד להשיגו והוא מעל לכל כח ויכלת, כי גם אחרי עבור סערת הנצחון ורגש העז והתפארת עוד היו לקאיוס מעשים גדולים ונכבדים מאד מאשר לקבל פני צירי היהודים, כי עליו להכין טבח גדול, זבחי אדם, גם שיח גם שיג לו עם סמל צעאוס, בן גילו, להמתיק עמו סוד ולקחת דברים בענין וחפץ מרום ונשגב, ושעות רבות רצופות ראו את הקיסר עומד לפני הצלם הזה ולואט באזניו או מטה אזן להקשיב ולשמוע סוד שיח האלהים האדירים, השם עבים רכובו ומעלה נשיאים. ובלילה היתה לו אז לונא לחברתו ורעיתו. האלילה הזאת בשלום יחדו תשכב ותישן עם דודה ורעה זה ואוי אוי אל הבא אל החצר ועיניו טחו מראות ולא תתבונן כי אחוזה ודבוקה היא בזרעות הקיסר! ובכן בהיותו טרוד ועמוס בסבל מעשי תעתועים גדולים כאלה היוכל אפוא לקחת לו מועד לדבר נקלה וקטן לקבל פני צירי היהודים? ־ ובכל זאת עלתה בידי אוהבי האלאבארך הגדולים והנכבדים וחפצם צלח למצוא שעת הכשר ועת רצון להביא את הצירים לפני הקיסר. כי הנה הואיל הקיסר לבקר את משכנות מבטחיו אצל ריקיאַרכֿי אשר על פני חוף הים ולהתמהמה שם ימים אחדים, ושם, לדעת אוהבי היהודים, יצלח החפץ לבוא ולהתיצב לפניו, ועל כן יעצו את הצירים, אשר תמכו בם אדירי היהודים ברומא, ללכת אחרי הקיסר בהיותו בודד לו במועדיו הרחק מתשואות המון ושם על נקלה ימצאו חפצם להתיצב לפניו.

קשה מאד היתה פרידת פילון ואחיו מנפשות ביתם. ולאָשרם החל אז אפולוס לשוב לאיתנו. ואיסמינה ואפולוניה עצרו בחזקה בעד שטף דמעותיהן לבלי הוסיף הדאיב לב בעליהן. וטיבעריוס בן האלאבארך לא היה בבית כמשפטו תמיד אשר בביתו לא ישכנו רגליו.

שמונה ימים חכו הצירים בדיקיארכֿי אל בוא הרשיון למו להראות פני הקיסר והנה איש בא אליהם. עיניו לטושות, מבטיו תועים ורוחו קצרה ויטם הצדה ובעמל רב הוציא הגה מפיו לאמר: “השמעתם את דבר התועבה האיומה!” ולא עצר עוד כח לדבר; כי זרם דמעות פרץ מעיניו כנחל שוטף וקול מליו נחבאו. ברב כח המריצהו פילון להשיב רוחו ולספר את דבר הצרה אשר בפיו מבלי אשר תחס עינו עליהם כי כבר נסו בצרות ומצוקות. ואחרי עמל רב ויגיעת בשר ונפש פתח המלאך הבא את פיו ויוסף לספר בקול נהי ובכי תמרורים.

–היכל קדשנו בירושלים אבד!… קאיוס צוה להציב מצבתו בקדשי הקדשים ולנקוב לה בשם “צעאוס”. המלאך השלוח מיהודה ההולך אחרי הוא יספר לכם פרשת הדבר.

חיל ופלצות אחזה את הצירים לשמע השמועה הנוראה הזאת. צלם בקדשי הקדשים אשר בהיכל ירושלים הנערץ בקדש ממזרח שמש עד מבואו, אשר מאור ושמש הוא והביטו אליו ונהרו כל קצוי ארץ! היתכן כזאת?… ובעודם נמוגים מפחד חלים וזעים מבלהות ושאת פתאם והנה המלאך השני מיהודה בא והוא נפעם ונדהם ופניו מפיקים זעוה. ופילון התאפק אל יגונו המר ויגש אל המלאך הבא וישאלהו אם אמת דבר השמועה?

– אמת מרה ואיומה! – קרא המלאך ברוח נכאה ושממה – קאַפימו, השליט על נכסי הקיסר בעיר יבנה אשר על פני חוף יהודה, הוא המיט עלינו את הרעה הזאת מיראתו את חמת היהודים פן יאשימוהו לפני הקיסר על בגדו ומעלו וכל חטאתיו וזדונו בימי שלטונו וישת עצות בנפשו לקדם את פניהם ואך לקחת אזנו דבר כי יחפוץ הקיסר להקרא בשם אלהים וכי אליו ישאו רנה ותפלה וימהר ויצו לבנות מזבח ביבנה להקריב עליו זבחים לשם הקיסר, באשר נפשו יודעת מאד כי היהודים ימאנו לשמוע ולא ימירו כבוד אלהיהם בצלם תועבה. ובאשר דמה כן היה, כי נאספו היהודים המונים המונים ויתצו את מזבח הבעל הזה. ועד מהרה הריץ קאפיטו כתב שטנה מלא מררות אל הקיסר ויתן את היהודים לסרי סוררים, מורדים, בוזים את קדשי הקיסר ומחללים הוד כבודו, והקיסר בחרון אפו ועברתו הקשה שלח דברו אל פיטרוניוס השליט על ארץ סוריא ויצו עליו במפגיע ובכל תקף למהר ולבוא בחיל כבד על יהודה ולהציב בכל היכל ומקדש וגם בקדשי הקדשים אשר למקדש ה' את מצבת הקיסר.

והציר עצר במלין כי תקפוהו מכאוביו, ואחרי דומית רגע הוסיף לספר:

– וכרגע אחזה מחתה ופלצות את כל איש כבוא השמועה כי כבר פרץ פיטרוניום את הגבול בחיל כבד מאד ורגליו עומדות בעכו. וכל אנשי העיר גברים ונשים וטף נאספו יחד על פני השרון אשר בעיר ויזעקו מרה ויפלו ויתחננו אל השליט כי יחוס ויחמול על נפשם ולא יחלל את מקדשיהם. תחנת האמללים הרבים וזעקתם נגעו עד נפש פיטרונסיוס וישב אחור את החיל עם המצבת לעכו והוא שם פעמיו לארץ הגליל. ואת העם ואת כל האנשים הנכבדים ונשואי פנים קרא לבוא אל טבריה ושם הוכיח לפניהם את גבורת הרומאים ואת עז תקף הקיסר ויערוך לפניהם כי לא מחכמה ואך לב הותל הטם לבקש דבר אשר לא יתכן לעשות ויוסף לאמר: כל העמים והלשונות הסרים למשמעת הקיסר הקימו כלם את מצבתו על יד מצבות אלהיהם אשר אתָם ורק אַתֵּם לבדכם תתנו כתף סוררת. ובכן אפוא אך מרי הנכם, מורדים הנכם לעיני השמש!

– ומה ענו אחינו? ־ שאל פילון בנפש סוערת –

– הם ערכו והוכיחו כי תורתם ודרכי אמונתם אשר בם הסכינו יצוו עליהם, לבלתי עשות כל פסל ותמונה ולא אלהי מסכה אף כי צלם דמות אדם! ולא רק במקדש ה‘, כי לא תבוא תועבה כזאת בכל מקום שכנם. והשליט ענה: “עלי למלאות פקודת אדוני הקיסר ואם תחוס עיני לחמלה עליכם ואַמרה מצותו הלא אחיב את ראשי ולא אנכי כי אם האדון אשר בידו הננו כלנו, כמוני כמוכם, הוא יעשה בכם שפטים ויכלה אתכם באפו!”. לדבריו אלה ענה כל הקהל: “את הכל נשא ונסבול בעד חקי תורתנו!” – "ובכן אפוא רוצים הנכם ללכת קרי עם הקיסר? ־ שאל פיטרוניוס מר בחמת רוח – והעם ענה פה אחד: "לחיי הקיסר ולשלומו ולשלום כל אנשי רומא הננו מקריבים זבחים לאלהינו פעמים בכל יום תמיד. אבל אם תציב במקדשנו את המצבת, אזי עליך לטבוח בראשונה את כל עם יהודה! בכל חפץ נפשנו נכונים הננו כלנו לטבח על קדושת שם ה’ – אנחנו ונשינו וטפנו!" הדברים הנמרצים האלה הבוקעים מתמת לב טהור הנאמן עם אלהיו הרעישו מאד את לב השליט וימלאוהו תמהון ורחמים ומבלי החלט דבר נפרדו אלה מאלה.

– ומה היתה אחרית הדבר? שאל פילון בתאות נפש סוערת –

– ביום המחרת קרא פיטרוניוס אליו את נכבדי העדה ואחר כן אסף את כל העם ויהלך עליהם אימים, וישו לנגדם את כל האסון הצופה למו אם ימרו מצות הקיסר וישב ויערוך לפניהם את הוד גבורת הקיסר, ידו הגדולה והחזקה, חרון אפו העז ועברתו הקשה וגם את מצבו ומצוקתו הוא וכל לחץ נפשו והרעה אשר יוכל להמיט עליו. אך כל דבריו לא עשו פרי ויגיעו לריק. – ופיטרוניוס ראה ונוכח כי רעה נוראה נשקפה על הארץ כי לא תזרע ולא תעבד, כי זה חמשים יום, ימי החריש והעם לא ישלח ידו בעבודה, ויקרא עוד הפעם אליו את העם על פי עצת אגריפא אשר היה אז בטבריה, וידבר אליהם: “הנה נכון הנני לשים נפשי בכפי ולקחת עלי כל אחריות הדבר והיה אם יצלח חפצי לשכך חמת הקיסר ולהטות לבו לטוב ולחסד, אז נשמח כלנו יחד על הגאולה, ואם אביא עלי שאה, אזי אקריב את חיי בעד הקהל הגדול הזה!” ובדבריו אלה עזב את העם הרב אשר הריע לו רבבות ברכות.

– ובכן, לא חלל עדנה היכל קדוש עליון אשר בירושלים – שאל האלאבארך בשאפו רוח. –

– עדנה לא חלל – ענה האיש מיהודה – ופיטרוניוס שב לאנטוכיא ומשם שלח ספר אל קאיוס, ויודיעהו דבר מסעו ליהודה וישמיעהו את כל תחנת היהודים וצקון לחשם ויחוה לפניו כי למען לא יכרת המון רב ולא תאבד ארץ רבה ראוי ונכון הוא להשיב את הפקודה הנוגעת בחקי תורתם הנושנה והמורשה למו מאבותיהם. והמלאך נושא הספר הזה אל הקיסר יצא בעת אחת עמי מארץ יהודה ורק כי אנכי העברתיו. ועתה עליכם הדבר הזה להטות לב הקיסר ולהפיק רצון ממנו כי ישיב את פקודתו הנוראה.

– ואגריפא לא נסה לעשות דבר לטובת אחיו הנתונים בצרה כזאת? – שאל האלאבארך בהניעו במו ראשו. –

– הוא עשה ככל אשר בכחו, הוא האיץ ויפגע במלאכי הקיסר לעורר חמלה וחנינה. ובאשר עתה ייחלו אך למוצא פי הקיסר, החליט אגריפא לבוא ולהתיצב לפני הקיסר לבקש רחמים מלפניו על עמו. ובעיני ראיתי כי התעתד לדרך לבוא רומאה. ואם יעבור שלום בדרך הים על מי מנוחות היה יהיה פה בעוד ימים אחדים.

בפנים צהלים נגש האלאבארך אל אחיו וילחש באזנו:

– הרואה הנך, כי לא שגיתי באגריפא ועוד תשוב תראה כי יער כחו ולבבו בעתרת תחנה לפני הקיסר על אחינו.

והצירים שבו למקומם להועץ יחד, כי עתה נוגע הדבר לא רק לאלכסנדריא לבד כי אם לנפש כל עם יהודה – לכל ישראל.


 

טז    🔗

ביום המחרת הודיעו את האלאבארך כי נאות הקיסר לתת את שאלת הצירים להאציל להם רגעים אחדים בבקרו היום את נאות שדי אשר לו ואת כרמיו ופרדסיו ואשר בעת ההיא יקבל גם פני מלאכות צירים אחרים אשר באו להתיצב לפניו. אך מה נבהלו צירי היהודים בבואם אל כרם הקיסר וימצאו עוד מלאכות מאלכסנדריא ובראשה אפיון ואיזידורוס! ונפש היהודים יודעת מאד מטרת המלאכות הזאת ומה חפץ אפיון וחבריו. גם מכל אשר ראו עיניהם נוכחו לדעת כי הורד עז מבטחם. עז נצחון אשר הפיקו עיני אפיון ומרעיו, אותות הבוז והלעג על פניהם בקרבם את פני צירי היהודים, כל אלה הראו לדעת כי אין עמידה לרגלם והיך יוכלו היהודים לקות משפט צדק וחנינה מאת הקיסר אם מתי סודו ובעלי בריתו המה ראשי הצוררים לישראל! העליקאן רע אפיון ובן ארצו והמשחק אפילעס לא יאבו סלוח ליהודים את אשר אגריפא ירום ונשא מהם בעיני הקיסר ולו יתר שאת ועז עליהם וגדול חנו ויתרון לו עלימו באהבה וידידות אשר יפריז לו הקיסר, ועל כן ישמחו לכל תאנה ומקרה אשר תמצא ידם לחזות נקם ביהודים, ותעתועי הקיסר והללות רוחו להיות כאלהים היו למו לעזר להניח מכשולים בדרך היהודים, ובהגיע לאזני העליקאן דבר בא צירי היהודים רומאה מהר וישלח ספר לרעו אפיון וייעצהו לבחור לו אחוזת מרעיו ולבוא עמהם רומאה בתור צירי עם אלכסנדריא להאשים את היהודים ולשים למו עלילות דברים, כי ממרים הם עם הקיסר ואת דתיו אינם עושים ומפירים את חקיו ביד רמה ואשר בגלל זה המיטו רעה רבה ואסון נורא על העיר הרצויה והאהובה לקאיוס, ואפיון קרא את דברי הספר ולבו המה כמו יין מדשן ענג, כי מאז נדח פלאקוס משאתו נגדעו קרני אפיון ולכל פעלו אין ידים באלכסנדריא, והנה לשמחת לבו כר נרחב לפניו לפעול ולעשות כאות נפשו ולעמוד בראש – אך יד אלהיו עשתה זאת! האלהים האדירים אשר עתדהו לגדלות ולא יתנהו לכלות כחו באפס מעשה, והספר אשר שלח אליו העליקאן היה לו לישועה וכלי חפץ לעשות ולהצליח, לשוב ולהעיר רוח עז וגבורה בנפש איזידורוס אשר רפו ידיו וכהתה רוחו מאז נרצח לאמפו, ובהפיחו רוח עריצים בקרב איזידורוס עשה והצליח בעזרתו לשוב ולהצית אש השנאה ליהודים בקרב העם, אפס הנציב החדש חשף זרוע עזו לענוש קשה את כל פורעי פרעות בעיר והודיע גלוי כי לא ינקה כל אשר יזיד לעבור חק, ואז נתן אפיון את חתיתו עליו וייראהו לבוא לפני הקיסר במלאכות העם, ובאזוס ידע והכיר למדי את האיש הזה ואת שיחו ונפשו יודעת מאד כי אם אך יתאוננו רע עליו באזני הקיסר, כי מחזק הוא ידי צוררי הקיסר ועושה חסד וחנינה לעובדי מצותו, אזי אחריתו להכרית, והדבר הזה הכשיל כח מעשיו, ובראותו כי גם בצע אפיון אמרתו והולך הוא במלאכות סגל חבורה רומאה, שב באזוס ויראה נחת זרועו ליהודים ויראם קשה וידרש מהם בחזקה להשתחות אל מצבת הקיסר ולהתפלל אליה, ויעלם עיניו בפורעי הפרעות – והנה רוח עריצים רוח מרי שבה ותנשא במרחבי אלכסנדריא…

ואפיון ומרעיו בבואם רומאה לקחו אחרי כבוד מאת אפילעס והעליקאן אשר הגביהו לשבת משפל מצבם, כי מאז עזב אגריפא את רומא וירחק מחצר הקיסר, פרשו הנבלים האלה רשתם ליד כל מעגל ויפלסו נתיב לחפצם, והם לוו את הקיסר בדרכו לדיקיארכי ושמה באו המרעים להביא לפני הקיסר את דבת היהודים רעה, להכותם בלשון ולחפאות עליהם כל אשמה ועונות חרב. אבל הקיסר לא מצא שעתו פנויה לקטנות כאלה ויארכו הימים מבלי אשר שם לבו לקחת דברים עם הבאים, ואחרי אשר פצרו בו משך שמונת ימים נשא פנים לאהוביו ויצו להציג לפניו את צירי שתי החבורות וישמע מה בפיהם בהתהלכו לשוח בפרוריו, וביום הזה צהלו פניו ולבו טוב עליו ויכבר במלין בעברו בין האלונים והמטעים השונים ושכיות החמדה, רגע הלל את הבניה ואת הגזרה, את הסדרים ומטעי הכרם ורגע בזה אותם כי לא מצאו חן בעיניו, אבל דבריו בנחת נשמעים בלי כל סערת נפש, וכנראה שכח את הצירים ואת המלאכות ולא שת לבו למו, אך רואי פניו ההולכים לימינו ולשמאלו הזכירום לפניו ויפן וישם פניו אל צירי היהודים ויעמוד בידים משלבות ויאמר:

– ובכן, הנה הנכם! האתם התועים והסוררים אשר תמאנו להכיר אלהותי! האתם הנכם הזדים והבוערים אשר בחרתם לכם אלהים אשר לא – שם לו ונכחד עצמו, בעוד אשר כל העמים והלשונות וכל יושבי תבל זולתכם יתנו לי כבוד אלהים והוד שדי נערץ!

וכדברו דבריו לא חכה למענה וימהר ויסב מעליהם ויאחז דרכו פה ושם ויצא ויבא חליפות, רגע שבח את אשר לפניו ורגע בזהו, וצירי שתי החבורות הלכו אחריו בעקביו ולמצוא שעת הכשר ורגע רצון לדבר דבר, והנה לפני מזרק מים העשוי מקבוצת אבני שיש מעשה אמנים וחרשת נפלאה, נעצר הקיסר בלכתו את הרגע הזה כון איזידורוס להטיף אמריו אשר שנן היטב, ואחרי הרבותו לבונה לשים קטרה באף האלוה קאיוס אשר מנגהות אורו יכהה האלימפ כלו, שלח פיו ברעה ובחמת עכשוב תחת לשונו ירה חצים שנונים בלב היהודים, הפושעים והמורדים, אשר לדאבון לב כל יושבי אלכסנדריא ולמפח נפש כל העם, לא רק כי לא חגגו את יום המשח הקיסר הנהדר והנאדר, כי גם בעטו ברגל גאוה מבלי להשתחות ולהתפלל אל צלם דמותו, ועוד ישיאם זדון לבם לבקש למו חקים ומשפטים כלכל העמים והלשונות אשר ירוממו את האלוה הקיסר בהדר כבוד הודו ועזוז נוראותיו וגדולתו יכירו בשבחו…

והאלאבארך בשמעו דברי בלע כאלה התרגש ולא יכול למשול ברוחו, ואף אם ראה כי עיני הקיסר מבריקות אימה ומזרות זועה, שמע את הדובר בדבריו ויקרא בסערת נפש:

– הה, דבת שקר, אדוני הקיסר! רבה נתעבה בלשון אפעה! ביום המשחך לקיסר ערכנו את ברכות פינו ושמחת גילנו בספר ונתנהו על יד בית הפקודות ואם לא בא עדיך אך בהנציב האשמה ולא בנו… ובכל מושבות בני ישראל היה מגש ומקטר לשמך; בעלותך על כסא מלכותך הקריבו כל בני ישראל זבחי תודה ושלמי תרועה; קרבנות מחים העלו בחיותך מחליך הקשה, ושלמי תודה הקריבו בבוא שמועת נצחונך אשר גברת על הגרמנים…

בעדי הקרבתם זבחים ושלמים? – שמע הקיסר דבריו בעברה וזעם איום ונורא – האם בזה דברתי וצויתי כי יקריבו זבחים בעדי? הלא כה דברי וזה אדיר כל חפצי, כי לי, לאלהותי, יגישו זבחים ומנחה, ואתם תועי רוח וערלי לב, אתם תתנו יתר שאת עלי לאל נעלם אשר בקע ודגר אותו דמיונכם הכוזב, פרשו עליו עננה…

ובדברו התלקחה חמתו הלוך וגבור וירעם קללה נמרצת ומארה ונאצה על היהודים ואלהיהם ויתן צו לאסור את האלאגארך בנחושתים ולשלחו רומאה ושם ישפטהו. והפקודה הזאת נמלאה ברגע לחרדת לב פילון ורעיו. והקיסר נחפז ללכת הלאה, ובעוד רגע נראה כמו שככה חמתו מעט, כי פתאם פנה אל צירי היהודים וישאל:

– מדוע זה אינם אוכלים את בשר החזיר?

וקול שחוק גדול וחזק פרץ מפיות צוררי היהודים, וכן חלפה עת רבה בחליפות מרות ומאררות באלה אשר הגו והרעישו את לב היהודים. ופילון עמל לשוא למצוא רגע נכון להוציא הגה מפיו, עד כי באו אל אחד הבנינים במעונות הכרמים והקיסר הסב עוד הפעם את פניו ויבט אל צירי היהודים במנוד ראש ובבוז וקלסה ומפיו התמלטו הדברים האלה:

– רואה הנני את האנשים האל כי אולתם ושגעונם גדלו על זדונם ומרים. אמנם כן, אוילים ובערים מעם המה כי על כן לא יכירו את אלהותי.

וכרגע חמק עבר ויעלם בתהלוכות הבנינים. וכן התמה ראית הפנים.

ובערב היום ההוא שב הקיסר רומאה וצירי שתי המלאכות הלכו אחריו, אלה בעליצות נפש על כי השלם חפצם וידיהם עשו תושיה בפעלם אשר קוו כי עוד יגדילהו ויאדירהו, ואלה ברצח בעצמות וכאב נעכר ומפח נפש על גורלם המר ושברם הגדול. ופילון אף כי לבו חלל בקרבו ורוחו נשברה עוד מצא אמרי נעם להטיף תנחמות אל לאחיו בתקותו כי לא יעזוב ה' את עמו ולא יטש לנצח, אלהי ישראל לא יוסיף עוד הבט אל עמל ולא לארך ימים יעמוד מרחוק ויחריש בבלע רשע כסל את כל קדש וצדק והמון מעיו ורחמיו לא יתאפקו עוד לראות ממשלת זדון מלאה רוח משחית רוח עועים לנפץ ולחלל כל קדש ולתעב גאון אלהים ואדם. – ובדברו הודיעם כי נכון הוא לחתר בכל עז ולחגור כל מאמצי כח לבוא עוד הפעם לראות פני הקיסר ולהתחנן לו ולבקש רחמים ומשפט צדק בעד העם הנגש והנענה, ולהוציא ממסגר אסור, את אחיו האסור באזקים – כי בלתו לא ישוב עוד אל ביתו לעולם. – אך לאָשרו נקה מאלתו זאת, כי בבואו רומאה, מצא שם את אגריפא מכבר ויתאר לפניו באר היטב את מצב היהודים האמללים באלכסנדריא ואת פרשת המלאכות אשר מלאה פני הצירים קלון וחרפה. ואגריפא הרגיע את רוח הפלוסוף הישיש ויקראהו אל ביתו ויבטיחהו נאמנה להתאמץ בכל יכלתו ולעשות כל אשר בכחו להטות לב הקיסר לחסד ולחנינה – “עליכם להודות לה' חסדו – אמר – ולהיות מאשרים בנפשותיכם כי לא המיטותם עליכם רעה יותר גדולה מאת קאיוס. אין זאת כי אם בעת ההיא היתה דעתו נוחה מאד אחרי אשר היתה לכם נפשכם לשלל. להתהלך עם קאיוס הוא מעל לגבול כל יכלת, ואתם תראו כי לא לחנם כליתי ובליתי מחצית חיי להסתופף בחצרות קיסר רומא” – ופילון נעתר בנפש חפצה לבקשת הנסיך להתארח במעונו עד אשר ידע איך יפול דבר. ותקותו שגבה כי יעשה ויצליח.

וביום השני הלך אגריפא אל הקיסר אשר נרעש ונפעם משמחה וגיל לראות את פני ידיד נעוריו. וביותר לקחו לבו ונפשו דברי אגריפא, אשר אמר, כי בא הנה לברך את הקיסר בברכת הנצחון הגדול אשר נצח את הברברים וכי בעליצות נפשו על התשועה הגדולה אשר עשה הקיסר בגבורת ימינו רואה הוא חובה לנפשו לחג את חג העז והנצח במשתה גדול ונועז הוא לחלות את פני הוד הקיסר לבוא אל המשתה אשר יעשה לו. והקיסר שש ושמח על אהבת ידידו ורעו ויחבקהו חליפות ויחליק אליו אמריו כי זה כבר אותה נפשו לשוב ולהתעלס אתו באהבים ולבלות עמו לילה אחד במשתה ושמחה אשר חפצו זה נבצר מאתו זה כמה.

אהבת התענוגים ושפעת חמדת בשרים גברו ועתקו ברומא מעל לכל גבול ולפזר רבוא רבבות כסף על משתה הוא מן המעשים בכל יום. ולזאת אפוא הן יבצר מאיש להכין כרה אשר תעורר תמהון ותפליא הפלא ופלא וקצרה יד אנוש למצוא תחבלה ומזמה להגדיל ולהאדיר את המשתה עד כי יהיה יוצא מן הכלל ברב או במעט. ובכל זאת עלתה ביד אגריפא לעשות את הפלא הזה ויגדל מעשה המשתה עד כי הרעיש גם לבב איש כקאיוס להפליאהו ולעורר בקרבו תמהון במשתה גדול ואדיר אשר אין על עפר רומא משלו.

ולעת חצי הליל בטוב לב הקרואים ומשובת תענוגיהם פרצה ועברה גבול, קפץ קאיוס ממקומו, אשר, כנראה, סרה אז אלהותו מקרבו ונסתלקה שכינת עזו, וידלג כאיל ויקרב אל אגריפא ויפול על צואריו ויפטר בשפה:

– פתח נא פיך, ידידי אגריפא, ושאל לך מעמי דבר וינתן לך! שאל לך ממלכה וארשת שפתיך לא תמנע, בקש ככל אַות נפשך ובקשתך תעש! אדוניך הקיסר מתאוה עתה לתת ולכן שאל לך, אגריפא, שאל נא!

– האמנם יכול אוכל לבקש דבר כעת בלי כל מורא ופחד? – שאל אגריפא במרך לב וחרדת נפש. –

– אַל נא בשפה רפה, ידידי! – ענה הקיסר ברהב – התשמע? בעד שאֵלה אחת ממלכה שלמה! לכן שאל נא, שאל!

– אם כן איפוא, ארהיב בנפשי עז לחלות פניך, קיסר רם ונשא! כי תשיב את פקודתך להציב מצבתך במקדשי היהודים.

וקאיוס צעד אחרנית מתמהון לבב, כי דברי אגריפא הפיגו מעט את יינו, כאשר לא דמה ולא עלתה על לבו כי המנון הזה אשר מעודו לא דאג ליהודים וגורלם לא נגע אל לבו ברב או במעט, אשר לא ידע כל חפץ ותאוה בלתי אם להתהדר ולהתענג ולשות הוד והדר על דרכי חייו, והנה, ברגע אשר מלך כל הארץ המושל ממשל רב, מושך אליו חסד בלי מצרים, ברגע הזה יסיח איש כזה את דעתו מכל הנוגע לעצמו ובשרו ולא חש עתידות לו לשאול עשר ואשר אין קץ ומבטח עז לימים יצרו ואת כל המיר בשאלת חסד בעד היהודים! מה לו ולהיהודים?

– ונפשך לא תשאל אחרת? – שאל הקיסר בניעו בראשו אחרי הביטו רגעים אחדים בפני ידיד לבו בתמהון. –

– נפשי לא תשאל דבר כי אם את החסד הזה, קיסר רם וגדל נפש! – ענה אגריפא בהשתחותו. –

– יהי כדבריך! – אמר הקיסר אחרי החרישו רגע במבוכה וזעף – מחר אשלח לפיטרוניוס דברי להשיב את פקודתי הראשונה.

– הה, עשה נא כזאת היום! – התחנן אגריפא בנפלו לרגלי הקיסר – עשה נא כזאת עתה, ברגע זה! הן הריקות עלי היום שפעת טובך והגדל חסדך ועל כן ארהיב עז לשוב ולבקש: עשה נא כזאת עתה!

– קומה איש פלא! – קרא הקיסר, כי תחנוני ידיד לבו הניעו נפשו ויושט לו ידו – בכל אַות נפשי הייתי עושה לך חסד גדול מזה, אפס רוחך לא תדום מעלה ולא תוכל לבקש גדולות. הנה נשמה נפשך, אגריפא יקירי, במשך העת הקרה אשר הרחקת מחצרי – עד כי לא אכירך עוד!

ובדברו ישב אל השלחן ויערוך דברים אל פיטרוניוס לאמר: לבלי האיץ עוד ביהודים למלאות את דבר הפקודה להציב מצבת הקיסר במקדשיהם" ואת הגליון הזה מסר ליד אגריפא הסוער ברגשות תודה וברכה.

לא ארכה העת והמקרה הזה אשר הפריע רגע את שאון העליזים ומשובתם וכהה רוחם, נשכח ויהי כלא היה ועד אור הבקר בלה הקיסר במשתה היין. ואך עזב את ארמון אגריפא עם קרואיו מהר אגריפא אל חדר פילון לבשר לו את דבר החסד והישועה. והפלוסוף הישיש אשר נעור כל הלילה ביחלו למוצא דבר נרעש משמחה ועיניו זרמו דמעות גיל ותודה בקראו את דברי הקיסר לפיטרוניוס, ושמחתו הרבה העתיקה ממנו מלין.

ויהי ממחרת והקיסר אשר שנתו נהיתה עליו קם וראשו סחרחר ובזכרו את אשר עשה, כי ברגע רפתה רוחו ובפחזותו נעתר לשאלת אגריפא, רעמו פניו מאד ונפשו נבכה. ומבוכתו גדלה לרגעים ואש עברתו התלקחה מאד בקחתו את הכתבים אשר הגיעו בעת הלילה וימצא בם את הספר אשר שלח אליו פיטרוניוס, כי הציר אשר שלח שליט סוריא בא רומאה בעת אחת עם הקיסר, אך נבצרה ממנו שאלתו להראות פני הקיסר ואחרי אשר חכה לשוא ימים אחדים מסר את הספר ליד שר שומרי ראש הקיסר בלילה ההוא אשר בו עשה אגריפא את המשתה. והקיסר קרא בספר ויסתער ויתגעש במאד מאד. “היתכן? – שאג בקולו – כי אחד מעבדי יעז להעביר את מעשי תחת שבט הבקרת ולחות לי את דעתו וגם נועז לחשוך דבר פקודתי וראשו טרם הוסר מעליו?!” – ועד מהרה צוה לקרוא אליו את ציר פיטרוניוס ויתן על ידו מגלת ספר מלאה דברים קשים בעברה וזעם ופקודה נמרצה כי עדי רגע יחוש וימהר להציב מצבת הקיסר במקדשי היהודים ולהקים לדממה כל סערת מרי ומרד בחרב שלופה ברצח ובדם, ואם יפול צרור ארצה מן הפקודה הזאת יחיב את ראשו. להצלחת היהודים אחר הציר הזה לבוא ומלאכים קלים, אשר אף כי יצאו מרומא אחרי ימים אחדים, העבירו את הראשון ויביאו לארץ יהודה את הבשרה כי נרצח הקיסר המשגע הזה על ידי הפריטוריונים.

רצח קאיוס אשר נהיה לפתע פתאם הסב ברומא מבוכה ומהומה נוראה, כי הפריטוריונים חפצו להמליך את טיבעריוס קלוידיוס, דוד קאיוס, אולם שרי המועצה מאנו בו. וסערת ריב האורחים נכונה היתה להתחולל בעים רוח. ואז התיצב אגריפא לאיש הבינים לשכך חמת המפלגות. ובעמלו הרב והשתדלותו הנמרצה עלתה בידו להטות לב שרי המועצה לטובת קלוידיוס, והקיסר החדש לא שכח חסדו ואמונתו למלך יהודה, אשר עליו להודות לו בעד כתרו וממשלתו וירב לו מתן ומשאת וינחילהו ארצות חדשות, הוציא את האלאבארך ממאסרו ויתן תקף ועז לכל החקים הטובים והמשפטים הצדיקים אשר ליהודים באלכסנדריא וישב להם כל זכויותיהם ויחתך דין קשה ומשפט חרוץ וענש גדול על כל מחרחרי ריב ומעוררי מדנים לחולל סער. והרצים יצאו מבהלים ודחופים בדבר הקיסר לכל עיר ומדינה לאמר: “קאיוס מת וכל חקותיו ופקודותיו כלא היו!” ובימים מעטים ומשטמת היהודים אשר פלסה לה נתיבות ותהי לחזון נפרץ ומנהג המדינה, עברה ובטלה ונמח זכרה. ושני האחים, פילון ואלאבארך אשר יצאו לחפשי, נרעשים מגיל ושכורי יין השמחה על הגאולה ועל התמורה וארות מאפל אשר נבקעו פתאם להיהודים המעונים והנאנקים, עליזים וצוהלים על הפדות לאסירי עני ומצוקה, חשו וימהרו שני האחים אל נפשות ביתם. אך מה זה הכאב הנורא והאיום, אשר יקנן בפני אפולוניה והעצבת העמוקה החרושה על מצחה? מה זה ילבינו פני איסמינה?

– מה קרה ומה נהיה?" – קרא האלאבארך בבהלה בראותו את פני רעיתו אשר בזמן מצער קמטו ויתעותו מעצר רעה – איה הוא טיבער?"

ואפולוניה לא יכלה לענות דבר. זרם דמעות שסע דבריה ובבכי תמרורים ונאקת חלל נפלה על צוארי אישה.

– איפה הוא טיבער? – שאל האלאבארך שנית בקול רועד – עני נא אַת, אחותי איסמינה! אל נא תעני את נפשי עוד בדומיתך האיומה.

ואיסמינה חגרה שארית כחה ובכבד פה ספרה, כי בעת הפרד האלאבארך הורם טיבער למעלת שר מאה בגדוד רומא – וימר את דתו.


* * *


קאיוס נרצח בחדש הראשון לשנת 41 והאלאבארך יצא אפוא לחפשי בימי החרף ועל כן ישב לו עם אחיו ברומא לחכות לעת האביב לשוב אז לאלכסנדריא באניה. בין כה ואפולוס שב ורפא לו אבל תוגה חרישית קננה בקרבו וזאת העציבה מאד את נפש הוריו. לשוא עמלו להרגיע רוח בנם הנהלך כצל. לפעמים, למען הניח את רוח הוריו גבר חילים להצהיל פניו, אך רק עד ארגיעה, כי ברגע שב והוא נדהם והוגה ברוחו הקשה.

ויהי היום ותר האביב הגיע ואפולוס בשוחחו עם אביו גלה את אזנו כי חשקה נפשו להסתפח אל חברת התיריפייטין (הנזירים המתבודדים). חברת התירפייטין היא כת איסים אשר הנזרו כליל מחיי תבל, אשר היא בעיניהם מקור משחת ומעין נרפש, מראה ונגאלה – והם יקדישו כל ימיהם רק להגות בחקר אלוה ולהבל מכל חמודות החיים ולחיות חיי רוח. ויהי כשמוע פילון את דברי בנו ויתעצב מאד אל לבו ויתבונן בו בנפש מרה ויאמר:

– רוחך בני נעכרת ועל כן תתאוה נפשך להנזר ולהתבודד. ברך שנותיך ואביב עלומיך בעתוך נחלי בליעל וכל משבריהם וגליהם עליך עברו ותשא עמל ותלאה רבה במבחר נעוריך, ותחת אשר עליך להתאזר לגבר חילים להחזיק מעמד, לאמץ לבך מול כל סערות התלאות והמצוקות ולצאת בעז נצחון בלב טהור ורוח נכון, מזקק שבעתים בכסף צרוף בעליל לארץ למען הושיע לאחיך ולשות עזר על כל בני האדם, תחת כל אלה חפץ הנך להנזר מתשואות חלד על אי שמם ובודד אשר הדפך שמה הסער הראשון אשר פגע בך וכגבר אין איל הטלת ונפצת ותושיה נדחה ממך באפם מעשה עוד! איככה זה כלו כעשן כל מעלות רוחך וכל מאוייך, כל הענין וכל החפץ וכל משא נפשך לימים יצרו ואיכה אבדו עשתנותיך וכל חזון לבך אשר נשאת על גוי ועל אדם וכל מערכי לבך אשר השמעת באזני לשמחתי ועליצות נפשי? רוחך חבלה ונפשך חולה, בני! ולשוא תבקש רפאות תעלה בנזירות ובדידות – אלה לא יגהו ממך מזור – אולם החלימה נא רוחך למצוא מרגוע לנפשך, מנוחה ללבך ולכל בשרך מרפא בפעלים ומעשים, לפעול ולעשות לטובת בני האדם אחיך, או אז ירוח לרוחך, ינוח לבך וינעם לנפשך.

ופילון עצר במלים לראות אם עשו דבריו פרי. ואפולוס נצב לפניו וראשו הוריד לארץ ועיניו נגרו דמעות כשטף מים. ואחרי דומיה קצרה הוסיף פילון לדבר בהבזותו את הענין ואת החפץ אשר חזו למו תועי רוח בדמיונם הכוזב ואת החזיונות אשר יחזו בעלי הזיה ברעות רוח, והם הם יכשילו כח האדם וירפו את ידיו מעשות תושיה להשכיל ולהטיב ותחת היות רב פעלים ורב העליליה היה יהיה לרועה רוח ותועה לבב. ויחתם דבריו אלה לאמר:

– התדע בני, את החזון אשר הנני נושא על בני אדם אלה המשליכים אחר גום את החיים ואת המעשה ומחסר בינתם בחיי המעשה יתמכרו לחיי העיון חיי הרוח? להם אנו אומרים: הנה נפשכם תכסף לחיים בודדים, שקטים ושאננים מתשואות בני אדם, ומרגשת בני איש, אבל הגידו נא לנו, מה הטוב אשר עשיתם ומה הברכה אשר הבאתם לחברת האדם מראש עד כי נוכל להאמין עתה כי הנזירות אשר בחרתם בה טובה היא באמת כדבריכם ויתרון לה על המעשה והיא אך היא תכלית החיים האמתית אשר בה חפץ אלוה? אתם תמאסו בהעשר ותבזהו – אבל האם נסיתם לעשות עשר ולעשות בו את הטוב והישר? חזון לבכם ישיאכם להאמין כי אין חפץ לכם בתענגות בשרים, אבל האם מלאתם ספקכם במעט ותשמחו בחלקכם אז עת כביר מצאה ידכם הון ועשר? אתם תלעגו ותבוזו ליקר וכבוד – אבל האם הייתם מכבדים ביקר ותפארת ולא גבה אז לבכם ולא רמו עיניכם ותתהלכו בענוה צדק? אתם תתקלסו בחקי החברה ותלעגו בשאט נפש לסדרי הישוב בעוד אשר אולי לא נסיתם מעודכם לדעת ולהבין את טובם ותועלתם. שטו בארץ והתהלכו בה ודאגו נא לטובת בני האדם אחיכם באמת ובתמים, לכו ועבדו עבודת הצדק, סלו מסלת ישרים, פלסו לבני האדם מעגלי צדק, לחזק כל בדק ולהרים כל מכשול, להשכיל ולהטיב ולתקן כל ענין בני האדם, ורק אז, אחרי אשר הרביתם לפעול ולעשות בחיי המדינה ובחיי המשפחה, אחרי אשר מלאתם צבא עבודתכם בחיים האלה, רק אז, בהשלימכם חק זה, תהיה לכם הצדקה לבחור בחיים נעלים וטובים ביתרון דעת – בחיי הרוח, עדרו מערכה ועשו חיל, פלסו מראש ארח חיי המעשה להסיר כל אבן נגף וצור מכשול מהליכות עולם העשיה אשר הוא יכונן צעד אנוש לעלות בארח חיים למעלה למשכיל, נצחו נא את מלחמת החיים, חיי החמר, בטרם תקפצו לבחור לכם חיי הרוח. ורק אם כן תעשו רק אז תנקו מפשע רב ותסירו מכם לזות שפתים כי נרפים ועצלים הנכם.12

ויהי אך כלה פילון דברו ואפולוס נכלם ויפול על צואריו וינאק ויאמר: “סלח נא אבי! שא נא לפשע בנך אשר לא ידע ארחות חיים ותושע נא לי ימינך להשב נפשי מדרך תועה אשר בו אחזה רגלי” – ומאז נחה דעת אפולוס ונפשו שבה למנוחתה, גם מאור פניו שב אליו וישב לקחת חלקו במערכי לב אביו ובדעותיו הרמות והנשאות, ופעם בפעם שב וינער וחפץ המעשה שב ויעוררהו ויפעמהו ותחי רוחו.

והאביב בא ותרב התכונה לשוב לאלכסנדריא, ואפולוס הביע חפצו לאביו כי החליט בנפשו לבלתי שוב הביתה כי אם לשוט במרחבי הארץ ולאחוז בדרכי האיסים להפיץ אור אמת ונגהות צדק ולנסות כחו להיות לעזר להאגודה הזאת להביא פדות לבני אדם יושבי חשך, לפקוח עינים עורות ולאמוץ כושלים בהבלי שוא ולפחת נשמת חיים באף הזים שוכבים, ישני הבערות, לתת לפתאים לקח טוב ולתועים בינה. ופילון שש ושמח ולבו עלץ לשמוע חפץ בנו, וישמח האב ותגל האם, בדמעות על לחייהם ובשחוק נעים על שפתותם נפרדו מאתו, והוא שם פעמיו לאזיא הקטנה והם אחזו דרכם לאלכסנדריא.


 

הפרק האחרון    🔗

שלש שנים עברו מאז עזב אפולוס את רומא לשוט בארץ כמטיף ושליח מקרב משכילי היהודים האלכסנדרונים אשר מאתם תצא תורה וחזון ותהי היהדות האלכסנדרינית כמאור לבני הנכר הנלוים על עם ה' להאמין באל אחד, אלהי הנביאים וקדושי עליון. ובמספר הימים האלה עבר אפולוס בארצות רבות וימודד ערים ומדינות אין מספר. ובכל מדרך כף רגלו הטיב לקחו הטוב, הלהיב לבבות ויקח נפשות ויבא רבים במסרת הברית, בכל מקום אשר התהלכה לשון יון התהלך גם אפולוס אשר האיסים שחרוהו ויתורו לו מקומות חדשים לבקרים והוא מלא מלאכותם. ושם “אפילוס” נשא על כל שפה ונודע בכל ארצות וישיחו בו זקן ונער. והוא מפליא לעשות בניבו הנאוה ועזוז מדברו ברגשות קדש ונפש סערת מרוח מלא מאלוה. ובהטיפו מלין בבית הכנסת או בהשמיעו למודו בבתי המדרש מלאו הבתים מפה לפה ונגש העם איש ברעהו, והבאים לשמוע רבים הם ושונים מכל המפלגות. יהודים ועובדי האליל, נאורים והדיוטים כלם באו נקבצו להתענג על נעם מדברו ופיהם יפערו וישאפו נפת שפתיו ודבש וחלב אשר תחת לשונו. ובהיות ראשית דרכו צלחה גדל בקרבו הבטחון בנפשו ובכחו. ואש הקדש ושלהבת יה אשר בקרבו התלקחה בכל תקף ועז הלוך וגדל. ואחרי אשר עבר בפינוקיא, סוריא, קוליקיה, ביתוניה, פנטוס, מקדוניא, אתיקא, קורינט ויעבור את הפילופוניז בא אָפסונה. ומספר היהודים באפסוס רב מאד וקהל גדול יושב בתוכה, ועל כן אוו למושב למו גם האיסים מיהודה ומאלכסנדריא, ולרגלי הדבר הזה נחה רוח האיסים על יושבי העיר הזאת כיהודים כיונים. ובימים האחרונים הערה רוח האיסים באפסיס ביתר שאת ויתר עז ובכח חדש לרגלי תלמידי מוסד הדת הנצרת הברית החדשה אשר נפצו אז בארץ ובעת ההיא עוד לא נבדלו מכל שלומי אמוני ישראל ויהיו קרובים בדעותיהם אל האיסים ונבדלו מהם רק בזה שהקדישו את מורם ומאורם בקדושת המשיח והאיסים קוו אל ביאת גואל לציון בימים יבואו טרם נגלה ועודם מחכים לבואו. אך בעת ההיא עוד לא התרחב הפרץ בין בעלי שתי הדעות ועוד לא קם פוילוס אשר הפריד בין אחים ויפרוק מעל בני בריתו עול התורה והמצות המעשיות, כי אז שחרו האנשים רק דעת והתחרו יחד רק להשכיל ולהבין ולא לנצח ולהפרד.

ובעת ההיא בא אפולוס אפסוסה. ובהטיפו בפעם הראשונה בבית הכנסת, אשר היה מלא יהודים וגוים עד אפס מקום, התעוררה תנועה רבה וגדולה מאד. ופעלת שפתיו הניעה כל לב ותתפוש כל נפש עד כי לעמת פעלתו הנמרצה כהתה פעלת השליח פאול אשר זה לא כביר תושיה לרב הודיע.

יותר משלש שנים עברו מאז עזבה דאריס בלוית ענני את יאור המוראט ובמשך הזמן שנה לטוב מצב רוחה. המסע על פני הים בחליפות מאליפות העיר ויערר את רוחה הנרדמת והדאגה אשר דאגה לה פריסקלה, אשר נהלה את העלמה הכבודה ותכלכלנה כאם ענוגה באהבה ורחמים גדולים, הטיבה גהה מאד, מעטה השממון אשר עטה את נפשה ורוחה הלוך ונמוג והלום מעט מעט תחל לדעת את נפשה ועצמה לא נכחד עוד ממנה. אמנה, כי אז שבה ותדע לחוש כי גם את יגונה ושברה הנורא. זכרון ימים עברו לא נשאה על שפתה, אבל בכתה תמרורים הרבה בכה ורק בהיותה לבדה, כי לא חפצה להדאיב נפש רעותה הטובה הדואגת לה.

ויהי כאשר הגידה לה פריסקלה היום בשובה מבית הכנסת כי עוד הפעם בא העירה איש אלהים מלא רוח, אשר דבריו ילהיבו לבבות ויקחו נפשות, נפלה דאריס על צוארה ובדמעות על לחיה התחננה אליה לקחת אותה מחר אל בית ה'. ופריסקלה הבטיחה אותה על הדבר בכל לב. – ויהי ממחרת וישכימו עקילס ורעיתו ודאריס ללכת אל בית התפלה. אבל כל הרחובות המובילים אל בית הכנסת מלאים אדם רב והמונים המונים ינהרו וירצו לשמוע את דברי אפולוס, וברחוב ההוא אשר בו עומד בית הכנסת רב הלחץ מהמון הצובאים על הבית. אחרי שעות רבות ועמל רב הצליחו שלש הנפשות לפלס נתיב ולמצוא דרך לבוא אל העזרה אשר לבית הכנסת המלא המון רבה ושפעת אנשים עומדים צפופים מאפס מקום, אבל הנה אחרו מעט מן המועד ואפולוס אשר נשא מדברותיו היום בדבר תקות הגאולה העתידה התם דבריו ויחתום אמרתו בדברי הנביא ישעיהו:

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי

וְנֶצֶר מִשָׁרָשָׁיו יִפְרֶה

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה

רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַעַת וְיִרְאַת ה'..

וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט

וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִים

וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ

וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו

וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָע

וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו

וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פֶּתֶן…

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ

בְּכֹל הַר קָדְשִׁי

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה'

כַּמַיִם לַיָם מְכַסִים

וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא שֹרֶש יִשָּׁי

אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים

אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשוּ

וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד!


ודממת קדש רחפה בכל רחבי בית אלהים ומסביו בכל עת דבר אפולוס את דבריו. קולו בכח ובהדר כצלצל פעמון זהב ויגיע למרחוק, עד כי שמעו גם אזני העומדים בעזרה ופוערים פיהם לשאוף אמריו. ודאריס בהגיעה עם פריסלקה אל פתח בית האלהים, אך שמעה את קול אפולוס וכל עצמותי רחפו וזלעפה אחזתה. בידים רעדות נצמדה אל אשת חסדה הנבהלת ותלפפנה ולא יכלה למוש ממקומה. בראש מטה ארצה שמעה והקשיבה את קול הדובר, והקול לא מוזר לה. ובטרם נדמה צלצל המלה האחרונה נתנה קולה בכל שארית כח: “אפולוס!” ותנתק מזרועות פריסקלה לבקוע בין מערכות ההמונים העומדים צפופים לפלס נתיב לה ולחדור אל הבית פנימה. ובתוך הבית מבוסה ומבוכה כי איש איש ימהר אל הפתח. ואפולוס מלא רגשי קדש וברוח סוערת נמשך אחרי ההמון הרב וקבוצת רבבות אשר ביראת הכבוד נדחקו הנה והנה לתת לו ידים ולפנות דרך לפניו. והנה מעט מעט הגיע אל העזרה אשר שם מתאמצים עקילס ופירסקלה לעצור ביד דאריס אשר כמתהללת ומכה בשגעון מתפרצת הלאה והנה הנאהבים והנעימים התנגשו יחד. רגע אחד הביטו בעינים לטושות – ופתאם, בלי אמר ודברים התחבקו ויתלכדו יחד נפלה על עקילס ופריסקלה וכל ההמון הרב וביראת הרממות ראו את החזון בדממה ותמהון ומ חכים לדעת פשר דבר. והנה הופיע ענני, אשר אחרי זמן רב שב היום אפוססה ויהי בתוך באי הבית, וישית שתי ידיו על ראש הצמד הנעים ושפתיו דובבו ברכה. וילאט דברים אחדים באזני עקילס לבאר לו את החידה הסתומה. כברק אש עפו דבריו בקרב ההמון אשר הריע תרועת שמחה ברגש קדש. ודאריס עודנה נדהמת כמקיצה מתרדמה עמוקה ולבה יפוג לבלי האמן למראה עיניה. בעינים חרדות הביטה והתבוננה זמן רב אל מחמד נפשה אשר נשקף אליה בצחוק נעים ואז דובבו שפתיה: “הה, אפולוס, מה נורא ומה איום החלום אשר חלמתי!”


* * *


ועוד ביום ההוא ארש אפולוס את דאריס בבית עקילס, וענני קדש את ברית האהבה, ואך נעור אפולוס מתמהונו וסערת רגשותיו היתה ראשית שאלתו על אדות קאראבאס, וענני הרגיע את רוחו בהודיעו אותו כי קאראבאס שב לאיתנו ברוח ובחמר ועתה יעבוד עבודת אלהים בנפש חפצה יחד עם דימיטריוס, אשר על ידו נתנהו ענני במשך ימי מסעו בארץ תלאובות, ארץ מאפליה בערי ההרס וילל ישימון לבשר צדק ולהושיע לדכאי רוח ולתת תנחומות אל לאובדי דרך.

וברגע הזה בא איסי אחד הביתה וילאט דבר באזני ענני, שלשמעו פנה אל אפולוס ויבקשהו ללכת עמו יחד אל איש ההולך למות, להטיף לו תנחמות אל ולהנעים לו מר המות במתק אמונה ומגד שמים. ואפולוס לא יכל להמנע מעשות צדק אשר יקראהו ויפרד רגעים אחדים מדאריס ומאשת חסדה וילך בלוית ענני והאיסי ההולך לפניהם ויובילם ארחות עקלקלות בדרך קצרה וארכה עד כי באו אל מבוא אחד צר וקצר, מקום משכן מלחים ודלת העם ויבואו בחצר ויעמדו לפני אהל אחד דל ומט לנפול. והאיסי פתח את הדלת הרעועה אשר עלה בה רקבון וירד במדרגות ואחריו אפולוס וענני ויבואו אל מרתף אחד ריק ושמם. ולמראה עיניהם שמה קפא דמם בעורקיהם. על מצע תבן נרקב ונרפש שוכב סרוח איש ממתאבק עם מר המות. כל גוו מכוסה אבעבועות, פצע וחבורה ומכה טריה ואצלו נצבים ומתפללים ובוכים דימיטריוס וקאראבאס. ומצדו באחת הפנות מתגוללת זקנה לבושה קרעים. והאיש הגוע שוכב ארצה ומתאבק עם מצרי שאול וחבלי מות, צועק מר ממכאוביו האנושים, צורח ומילל ומקלל – האיש הזה הוא אפיון.

אחרי אשר נרצח קאיוס כלו בהבל ובבהלה גם רואי פניו ומקרביו, אפילעס והעליקאן רעי אפיון. והכרתה כל תקוה לאפיון ברומא ואפסה כל תוחלת, וישב לאלכסנדריא, אבל בית שבת תחכמני לא אבה עוד לספחהו ולאספהו. לשוב ולחרחר מדנים, לסכסך אנשים ולעורר מבכה באלכסנדריא קצרה ידו, כי לא זה המקום עוד באלכסנדריא, באשר הקיסר החדש צוה במפגיע על הנציב למתוח דין קשה על כל עול ומתקומם ולשמור את מנוחת האזרחים מסח. ולא נשאר עוד לפני אפיון דבר כי אם לשוב אל להטיו, קסם הסופֿיזמוס, אבל גם מאלה אבד חין ערכם עתה בעיני יושבי אלכסנדריא אשר משפט וצדק ישרו בה. ובכן אסף אפיון את אוצרותיו אשר אָצר בעשק ובעול, ומר בחמת רוח הפך ערף לאלכסנדריא אשר לא הכירה טובתו עליה וישם פעמיו ארצה יון, היא הארץ אשר אז לפנים היתה גיא חזיון לעזו ותפארת והוד. אולם מה מאד נכזבה תוחלתו גם בה! יושבי הערים אשר לפנים כבדוהו כהומיר השני הסבו פניהם ממנו בשאט נפש ותמהון. ובבשרו בקהל רב ברעש גדול כי יטיף לקחו וינאם נאם במקהלות לא מצא אזנים קשובות – אין רואה ואין שומע וכן התהלך והתנודד כזר ועזוב מעיר לעיר, כמת בין החיים כצל עובר מגאון תפארת לפנים ומה זאת? איככה שנו כה פני תבל במספר ימים? האם תעה לבב בני האדם וסר טעמם ולא יחושו עוד מנעמי המדע ומחמדי היפי? האם במספר ימים מעטים

כבדה אזנם משמוע למודי אפיון הנשגבים? אמנם כן הוא, יושבי תבל פקחו מעט עיניהם להבין נכחה ומעלות רוחם פלסו למו נתיב אחר בהלך נפשם. במדה ההיא אשר הורקו מאין אדם בתי האסף סופֿיסטים, כן נמלאו מהמונים המונים בתי הכנסת ובתי התפילה ליהודים, וכל העם ינהו וינהרו אל בתי מועד, אשר שם ישאו מדברותיהם האיסים. ולא מצא עוד העם כל טעם ונעם בלהג הרהטאשבה אשר להסופֿיסטים ובשיחם התפל ברוח כביר אמרי נואש. ואפיון ראה וכעס שניו יחרוק ונמס, התרגז והתקצף וילך שולל. הן כל ימי חייו עברו לחבל תחבלות וכלי מלחמה לערוץ ולרוצץ ולנצח את היהדו, באשר לב הותל הטהו לדמות כי יטאטא אותה במטאטא השמד, שמות ושאוף עד רדתה, והנה הגיע לזמן מה ובעיניו יראה כי היהדות תרים נסה לכל העמים ותדגל בעז ונצח בכל אפסי ארץ! מרדף על צואר וכמו נדחף משלחת מלאכים רעים ונהדף משעירי תפת ושדי שחת, התהלך מעיר לעיר – אבל בכל מדרך כף רגלו ראתה עינו אך חזון אחד ותשפך לארץ מררתו. רוחו השובבה לא יכלה נשוא את שבר גאונו עינו כהתה מכעש, נפשו מרה לו ולבו חלל בקרבו מעצמת מכאוביו ומררותיו ויבקש להטביע את נפשו בנבכי ים החיים ולהחריש את חושיו בשאון גליו ויתמכר לכל תאוה משובה ויאבד כל כחו ויפזר כל הונו. ובלב קרוע ורוח נשברה, עשוק ורצוץ, כושל ונקשה, עזב את אטהען לבוא באניה אפסוסה, אשר שם קוה עוד למצוא לו רעים וידידים מימים ראשונים הטובים ובלב אָנוש ממצרי שאול וחבלי מות בא העירה, אפס אך הציג כף רגלו בה עזבוהו כחו ובינתו. ואשה אחת מדלת העם המחזרת על הפתחים חמלה על העני וכואב אשר הגיע עד שערי מות ותאספהו אליה אל מאורתה אשר בחצר בקרבת המקום ההוא ותשכיבהו על מצעה מצע התבן. לפנות ערב אחזהו השבץ ויאנש ויתעלף. והעניה האמללה מהרה ותרץ בחוצות ותקרא לעזרה והנה לקראתה דימיטריוס וקאראבאס. ותספר להם צרת נפשה והם נדרשו אליה בכל לבם וימהרו אל החולה ויבלו שם כל הלילה נעורים בתפלה […]13




  1. “שראל” במקור המודפס, צ"ל ישראל ־ הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. אלאבארךְ או עטנערךְ הוא נשיא העם, אשר יצא ואשר יבוא לפני המון בני ישראל הרבים והעצומים אשר במצרים ועליו אחריותם לפני הממשלה, והוא גם שופט את ישראל. את האלאבארךְ יבחרו היהודים ופקודתו תאשר ותקים מאת הקיסר. ובעת ההיא, אשר נספר בזה, היה לאלאבארךְ, אלכסנדר, אחי פילון. – (עיי‘ בס’ דה“י לב”י להח‘ פין ח“ב צד 222, אךְ הרב שי”ר בספרו ערךְ מלין ערךְ אלכסנדר טיבריוס מסופק בהוראת השם אלאבארךְ ואומר: ועוד לא נתבארה היטב הוראתו ורק מפני דמיון ההברות יפרשו קצת מזה בשלילת “אל” אשר חשבו במקום ה“א הידיעה כמו בלשון ערבי, מלת אברךְ אצל יוסף עכ”ל וכו’ וע‘ בס’ “בקרת התלמוד” שמביא טעמים רבים, ומביא גם ההשערה במלת “אברךְ” בשם עצמו ולא הזכיר את הרב שי“ר אף כי ראה את הס‘ ערךְ מלין, כי כמה פעמים מביאו בספרו. – וגם ה’ קאפלאן המעתיק את הספר השלישי מדה”י לגראטץ בפרק ב' בהערה מביא את ההשערה בדבר מלת “אברךְ” ואיננו מזכיר את הרב שי"ר. – הערת המעתיק.  ↩

  3. דברי פילון בספרו “החקים”  ↩

  4. דברי פילון בספרו  ↩

  5. דברי פילון בספרו “החקים”  ↩

  6. דברי פילון בספרו.  ↩

  7. העתקת התורה ליונית ע"י שבעים הזקנים.  ↩

  8. “הוא” במקור המודפס, צ"ל היא – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  9. חזון מהתלות על שלשת הערים: אתונא, שפארטא וטהעבען.  ↩

  10. “איננן” במקור, צ"ל אינן – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  11. “תוחר” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  12. דברי פילון בספרו,  ↩

  13. הספר פגום, וחסרה בו המילה האחרונה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!