רקע
אליעזר ליפמן הורביץ
התפלין ספור מקורות חיי אנשי הכפרים באונגארן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: מהדורת וילנה; 1881

 

א.

הדרך במחוז הבאנאט או הבאשקא בימי החורף רע מאד והאיש אשר אכפו עליו עסקיו לעשות דרכו אז באחד המקומות האלה, לא ידע מה טוב לו אם הקרח או הגשם, ואיזה יכשר לפניו יותר. כי אך ירד הגשם והאדמה כולה משקה רפש וטיט והיה אם ישקיע הסוס פרסת רגלו בחמר יעמוד תחתיו ולא ימוש ממקומו, אם לא יביאו לו שני סוסים אחרים לחלצו, ובאין עזר מרחוק יפוזו זרועות העגלון ברצועתו, ויראה את הסוס האומלל קשה, לגבר חילים לחתור אל היבשה. ומנשמת הקרח יקדרו רגבי האדמה ומלאו פניה אבני נגף וצורי מכשול יתנגפו בהם רגלי הסוס, המרכבה מרקדה תחוג תנוע תתהפך תחתיה תפול ותפיל סוס ורוכבו והנוסעים גם יחד. והיה פצע וחבורה מנת כוסם.

בשנת 1854 ראיתי עמל לעשות דרכי בעצם החרף במקומות ההם. הקור היה חזק מאד ופני האדמה קדרו מני קרח, העגלה התרועעה תחתי לרגעים, עצמותי כמו התפוררו ויצורי מלאו הלומות כל היום, ואך בהשתרעי על יצועי בלילה במלון ספרתי כל עצמותי, ואברך את ה' כי עוד לא נשברו. אולם פחד פחדתי ויאתיני, אחד האופנים פגע באבן נגף בחזקה וישבר, העגלה נהפכה על פניה ואני השלכתי ונפלתי על פני שני רגבי הקרח ולא יכולתי קום, גם על עגלוני עבר הכוס וגם הוא התמלט אך בשבר אצבע בחבורת ראש ורגל, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וגם אנכי אשר לא יכולתי לנוע ממקומי מלאתי אחריו ואשוע. לקול זעקתנו באו אכרים אחדים מיושבי הכפר הסמוך, ובראותם את התלאה אשר מצאתנו נכמרו רחמיהם עלינו, הגביהונו וישאונו אל בית המלון אשר בכפר. בבית הזה היה חדר גדול ובו שתי מטות, ארגז, שולחן ערוך, וספסלים מסביב לו, הוא חדר האורחים וחדר המטות לבעל המלון כאחד, ועל ידו חדר שני בית המשתה והמחיה. בעל המלון הצטדק ואמר כי מיום שבתו במלון הזה לא סר אליו איש אורח ללון תחת צל קורתו ולזאת לא ראה לעשות בית מיוחד ללינת אורחים ולהכין להם כלי מחסורם, אכן כיום אחרי אשר הובאתי אליו פצוע ומוכה הנהו נכון לתת לי אחד משתי המטות אשר בבית מלאה כרים וכסתות, והוא ישכב על ידי במטה השניה. במקום שאין ברירה, נעניתי לו והודיתי לו חסדו, וכאשר צר הבית מהכיל שני אורחים הובא עגלוני לבית אחד האכרים אשר בשכונה ההיא.

בעל המלון אשר עמד לפני בתור מוכר יין שרף ובתור חנוני, היה איש כבן חמשים שנה, ולו סבר פנים יפות מעידות על תומת לבבו, ומלבושיו כאחד מאנשי הכפר.

הכאב ברגלי השמאלית היה גדול מאד, את בגדי קרעו מעלי כי לא יכולתי לפשטם, ובעל המלון שלח את שפחתו אל בית כהן הכפר החולה לראות אם בא אליו הרופא הדר בעיר הקרובה לבקרו, כדרכו יום יום, למען תקראהו גם אלי, וה' הקרה לפניה את הרופא וילך אחריה. הרופא בקר וראה את חבורות פצעי, וינחמני ויאמר לי כי אם אשכב תחתי בהשקט ובטחה, ויכלכלוני כלכלה טובה אקום ממטתי בעוד ששה או שמנה שבועות, ואשוב לאיתני, אך על בקשתי כי יביאוני בחדר אחר מרווח וטוב מבית המלון ענה הרופא כי בכפר אין בית טוב ומרווח מזה. ולהובילני למקום אחר סכנה גדולה, אך זאת יעשה לי כי ישלח אלי אשה נבונת דבר לסעדני ולכלכלני והוא יבוא יום יום לבקרני. את הבטחותיו השתים האלה קיים הרופא באמונה.

שלשה שבועות הפכתי על משכבי בחליי בבית הזה, וכל נחמתי בעניי כי אדון המלון הנקרא בפי כל “הערר מאטהיס” קדם פני תמיד באהבה ובחמלה, ומה מאד נפלאתי לראות ולדעת כי נפש נדיבה לו מלאתי אהבת חסד אשר לא דמיתי ולא האמנתי למצוא מעודי באהלי הכפר. הרופא בא וישמחני בבשורה טובה כי הסכנה כבר עברה, ועתה יוכלו לטלטל אותי ממשכבי להוציאני מן הבית הזה ולהביאני למקום אחר אם אך יתנהלו אתי לאט ובנחת, ועל פי פקודתו נשאוני ארבעה אנשים במטה מהלך פרסה וחצי אל בית הרופא, שם אהיה עד אשר אשוב לאיתני. שובע שמחות שבעתי בבואי אל בית הרופא שמה מצאתי חדר מיוחד מלא כל טוב, ורופא עומד עלי תמיד לבקרני ולתמכני בעצתו, והרופא איש עברי והבית בית ישראל.

 

ב.

אור ליום אשר יעדתי לעזוב את בית המלון לעת מנחת ערב, בהיות האשה הסוכנת בבית הכירים ובעל המלון הערר מאתהיס יושב על יד מטתי לשמור עלי ולמלא את כל חפצי, נפתחה הדלת ואיש אחד כמראה עברי מראהו בא אל תוך הבית, ברכני בשלום וישאל מי פה. הערר מאתהיס? “הנני” ענה בעל המלון מה חפצך בביתי? האורח הוציא מאמתחתו כיס קטן ישן ובלוי ובו זוג תפלין ויושיטו חרש אל אדוני הבית, למראה כיס התפלין חרד הערר מאתהיס, אור שמחה האיר את פניו וקריאת חדוה התמלטה מפיו, בחפזה קם ממקומו חטף את התפלין מיד האורח, ויתנם על לבו ואגלי דמעה נזולו מעיניו. אך עד מהרה השיב את התפלין אל האורח וישאלהו: איזה דבר לך אלי? האורח לקח את התפלין וישימם בחיקו ויאמר: “דברים טובים דברים נחומים לי אליך אדוני, וגם אלף שקל כסף”… אים איפוא? שאל מאתהיס ובטרם יענה, האורח פנה כה וכה ויראני ויבהל ויעמוד תחתיו כרגע, וכמו הסיח לדבר אחר ענה ואמר: בעוד שתי שעות הנני לשים לדרך פעמי ומי יתן ותואיל לתת מספוא טוב לסוסי.

“עוד ביום הזה תעשה דרכך?” שאל אדוני הבית.

“עוד היום אחפוץ להיות בסצעגעדין, למען אוכל לעשות דרכי בלילה הזה על מסלת הברזל”.

“אי לזאת אצא לתת מספוא לסוסיך” אמר מאתהיס, ובעיניו קרץ אל האורח, ושניהם יצאו מאת פני הבית. ואני אמרתי דבר סתר להם ויראים לדבר בפני.

"הדברים הסתומים האלה אשר חזו עיני ושמעו אזני, העירו בלבי תשוקה גדולה לדעת את הסוד הכמוס בהם, ובהיותי שוכב על מטתי, בטל ממלאכת מעשה, שטטו רעיוני ויחפש רוחי לחשוב מחשבות, ולהוליד דמיונות, לבוא עד אפס קצה החידה הזאת, יגעתי ולא מצאתי, חפשתי, חקרתי, ולא עלה בידי לא דבר ולא חצי דבר קרוב ודומה לפתרונה. – אחרי שעה קטנה שבו שני האנשים האלה הביתה, בעל המלון פתח ארגזו ויוציא משם תכריך של מכתבים מלא וגדוש וימנה על יד האיש העברי בשטרות המדינה סך מסוים וגדול לפי ערך מעמד איש כפרי, האורח לקח את השטרות, ויטמינם בכיסו, ובעל המלון שב ויתן עוד כמה וכמה שטרות אל האורח לאמר: זה יהיה לך על הוצאות הדרך.

ראיתי בפני אדוני המלון כי נעצב מאד על אשר לא רצה האורח לאכול אתו לחם ולטעום מכל אשר אתו בבית, כי עברי הוא, על כן צויתי על הסוכנת לעשות לו מאכלי כשר. האורח סעד לבו, ושני האנשים גם יחד השיבו לי תודה.

העבד בא ויודיע כי העגלה רתומה, ויקם האורח ויברך את בעל הבית ברכת הפרידה באהבה, וגם אלי פנה ויברכני לשלום, ויפן ויצא, ובעוד רגעים אחדים שמענו משק האופנים והעגלה חיש עברה לה, והערר מאתהיס שב וישב על כסאו על יד מטתי, תפוש ברעיונותיו, ונטפי דמעה עמדו בעפעפיו ראיתי ואבין כי מעיו המו לו, ונפשו סוערה, ויכמרו נחומי עליו, ולא יכולתי להתאפק ואשאלהו לאמר: מה היה לך אדוני כי כה נעצבת? האם רעה היא השמועה אשר השמיעך האורח הזה?

“לא אדע נפשי”, ענה מאתהיס, אך מדוע אפוא לא אודה לה' חסדו, האיש הזה הביא לי בשורה מאת בני יחידי אשר אהבתי, כי שלום לו, הלא בשורה טובה היא.

"בן יש לך? אדוני! ומדוע זה לא נשאת שמו על שפתיו, זה שלשה שבועות אשר אנכי בביתך? אולי הוא עובד עבודת הצבא, ובאת עתה לפדותו, האם כן הוא?

"נשתוק נא הפעם, לא פה המקום לדבר מזה, ולא מאשר יראתי לגלות לך סודי, מחר אתה מובא אל בית הרופא הנכבד, ואם תרשני לבוא אליך ולשחרך שלום, או אז אבוא וגליתי לך את כל לבבי, אדברה וירוח לי.

ביום המחרת הובאתי אל בית הרופא בעיר ר' בחדר מיוחד מוכן בעדי. לאט לאט נשאוני הנושאים. בכל זאת היה הטלטול הזה קשה לי מאד ורוב עצמותי הרעיד, ואירא לנפשי מאד, אך הרופא, בעל הבית, שת כל מעיני בי לסעדני ולכלכלני, ובעזרת הרופא לכל בשר, חלף הלך לו כאבי, ותקות שלומי שבה אלי.

והערר מאתהיס מלא אחרי דבריו, ויבוא לשחרני שלום, ובכוונה בחר לו לבוא אחרי הצהרים בעת אשר ידע כי ימצא גם את הרופא בביתו. ובבואו ישב על יד מטתי, ויפנה אלי בפנים מפיקות אהבה, ויתן לי גם שאלתי לגלות לי סודו ודבר התפלין אשר כלתה נפשי לדעתו. ולמען הפיק רצון הקוראים אמרתי לשום לפניהם אך תמצית הספור הנפלא הזה.

באחד הגלילות באונגארן שני כפרים, את האחד נקרא בשם אלמא ואת השני בשם נאטאני, והם סמוכים וקרובים זה לזה ורק כברת ארץ כפרסה ביניהם, בכפר נאטאני ישבו אך אשכנזים שוואבים אשר באו ונאחזו שמה בימי הקיסר יאזעף השני, והכפר אלמא מקום מושב לבני עמים שונים, אונגארים אשכנזים וסערבים, גם בתים אחדים למשפחות בני ישראל מדלת העם נמצאו שם, ובתוכם בית שלמה מחזיק חכירת המלון. עסק בית המלון לא הספיק לפרנסת מחזיקו, ויעש לו שלמה גם חנות קטנה, למכירת נרות, בורית, טאבאק, מלח, וכדומה מן הדברים הדרושים לצרכי חיי הכפרים, ותהי לו חנותו הקטנה הזאת למחיה, כי בית המלון אשר כבר זכרתי ותארתי מעמדו היה בית קטן ודל, אין בו כדי להחיות אף משפחה אחת קטנה, והשדה אשר לו למקנה עבדוהו אחרים. מיגיע כפיו בעסקיו אכל שלמה ובני ביתו לחם לשבע, וגם יתרה עשה לרכוש לו רכוש מעט כאחד מבני הכפרים. בתו היחידה עמדה על ימינו לעזור לו בעבודתו, בדעת וחריצות כלכלה את דברי הבית לכל מחסוריו, בידיה הכינה את הלחם, גם את גן הירק עבדה ושמרה, ולעת מצוא מלאה אחרי אביה לעשות דברו בבית המלון ובחנותו.

ויהי היום באחד מימי הקיץ שנת 1849 כמעט העיר השחר ושלמה עמד להתפלל תפלת השחר מעוטף בטלית ותפלין עליו. והנה הדלת נפתחה ואיש אחד נבהל ונרעד, אימות מות על פניו, בא לתוך הבית בחפזה, ויקרא: הצילני נא שלמה חושה לעזרתי כי לא אוכל לעבור מזה, ובדברו צנח על הספסל חדל און וכח. האיש הנבהל והנרעד הזה אשר התמלט אל בית שלמה לבקש מפלט שמה היה מאתהיס העשיר בבני הכפר נאטאני. אמש בערב בא גדוד האונגארים המתפרצים אל הכפר הזה, כי לעת ההיא פרץ מרד האונגארים במלכם, ויחנו בבתי הכפר, ובבית מאתהיס חנה פקיד הגדוד מתור המעלה.

 

ג.

פקיד הגדוד לא מצא קורת רוח בבית המלון, כי צר לו המקום, ושנתו נהייתה עליו, ויצו על נערו משרתו להציע לו מצע תבן בחצר המלון לשכב ולישון שם הלילה, הנער מלא אחרי פקודת אדונו, ובחפזו לא נזהר ויצב את קנה הרובה הטעון, על יד פתח בית המבשלות, וילך וישכב, ויהי בבקר ויפתח מאתהיס את הדלת, והנה קול מפלת קנה רובה וקול רעם כדור – והפקיד התגולל בדמו. למשמע אזניו נבהל מאתהיס לצאת החוצה וירם את קנה הרובה אשר גדר בעדו, עודו נבהל ומשתאה לדעת את אשר קרהו ונער הפקיד אשר הקיץ גם הוא לקול הרעש, מהר כחץ אל מקום המעשה ויפן כה וכה וירא את אדוניו והנהו מתבוסס בדמו ואת האכר וקנה הרובה בידו ולא יכול העבד לבלי תת את האכר להורג אדוניו ויקרא בקול גדול: ראש כלב אשר לאשכנזים אתה המתה את אדוני! אך לא הרהיב הנער עז בנפשו לתפוש את מאתהיס כי נפל פחדו עליו, וימהר וירץ החוצה לקרוא את רעיו אנשי החיל, אז ראה מאתהיס כי כלתה אליו הרעה כי אם יפול ביד המתפרצים לא יתנו לו רחמים ולא ישמעו לו אם יצטדק, וידע כי אין טוב לפניו כי אם לברוח ולהתחבא באחד המקומות, ולא אחר מאתהיס ויפנה אל הגן ויקפוץ על הגדר וירץ דרך הגנות והשדות אל הכפר אלמא. וכאשר הקריב אל הכפר, וימצא את לבבו להביט אחריו ראה גדודי האונגארים המתפרצים הולכים וקרבים אל אלמא, עיף ויגע מפחד וממרוצה בקש לו מפלט בבית שלמה, אשר ידעו לאיש אמונים, וכמחויב לו תודת-מה, ובו בטח לבו כי יחוס עליו לעת כזאת, אך בשאר יושבי הכפר לא האמין ויירא להפקיד את חייו בידיהם כי נטו אחרי המתפרצים אם מעט ואם הרבה, גם היה בית שלמה בראש הכפר על כן סר אל בית שלמה כאשר ראינוהו בבואו.

“מה לך מאתהיס כי כה נבהלת ומה תבקש ואעשה לך”, שאל שלמה במורא ופחד.

ויספר מאתהיס בדברים אחדים את אשר קרהו, ואשר הביאו להמלט אל בית שלמה ולבקש לו מנוס שמה.

“ומה אוכל לעשות לך מאתהיס”, הוסיף שלמה לשאול.

הצפינני נא למען לא ימצאוני מבקשי נפשי לספותה. עוד מעט ויבואו האונגארים הפראים גם הנה לבקשני ובחפשם יעשו כלה לכל הכפר וגזלו ובזזו כאות נפשם".

“אבל הלא תדע מאתהיס את ביתי כי ביתי מלא בקעים ככברה, וכלו פרוץ מרובה על העומד ואנה אחביאך ונחבאת”.

“לא אדע אפוא אבל עליך לדעת, הצילני שלמה ואל תתנני בנפש צרי”.

"גם אנכי בן מות אם ימצאוך בביתי, וגם זולת זה, הלא ידעת כי חיי איש יהודי משחק להם.

"הושיעה ה' כי כפתע ביני ובין המות!.

“מות אמות גם אני עמך כלנו אבדנו”.

“חלילה לי שלמה! ומדוע זה אדיח עליך רעה חנם לא לעזר ולא להועיל”.

“הנני יוצא מביתך, ביד אלהים אפקיד רוחי, וכטוב בעיניו יעשה. ואתה עשה עמדי את החסד האחרון הזה, לך אל הכפר ד. אל בני האומלל הנה הוא בבית אמו זקנתו, פקדהו לשלום והביא לו ברכתי”.

"חלילה לי לתתך לצאת מפתח ביתי החוצה, לא דמיתי כזאת ולא עלה על לבי אל תתנני מאתהיס לבן בליעל, לבוגד ברעהו מקצר רוח, אשר למען שלומו ישליך חיי רעהו אחרי גוו, חלילה, בקשת להסתר בביתי, ובביתי אין סתר. אך הא לך גבורת ימיני וחיי גם יחד, עד לא תשבר אזרועי מקנה וכל עוד נפשי בי, לא תגע בביתי בך יד לרעה.

“הס והקשיבה! לא שמעת מאומה?”

וגיטיל בת שלמה הקטנה באה ותאמר כי ששה אונגארים מזוינים באו אל הכפר.

שלמה עמד משתאה ומחריש ופתאום הופיע לו רעיון חדש וירץ אל המלתחה ויוציא משם טלית ישנה וכיס תפלין אשר ירש זה מקרוב מאביו, ויפנה אל מאתהיס ויצווהו לחשוף את ידו ושלמה הניח את התפלה של יד עליה ויכרוך את הרצועות ואת התפלה של ראש הניח לו על ראשו ויעטפהו בטלית. ויאמר למאתהיס ראה הלבשתיך את הטלית ואת התפלין עשה עצמך כמתפלל, שפתיך נעות, עיניך נשואות למרום, והיה כבוא איש הנה לא תשים אליו לב, כי מתפלל אתה, ואם ישאלך, אנכי אענה תחתיך, גם את הסדור הזה תקח בידך ושים עינך בו, ופניך אל הכותל מזרחה. ולשמירה יתרה קח לך את בתי העינים ירושת פליטה מאבי זקני ושים על עיניך.

מאתהיס מלא אחרי עצת שלמה ויעש ככל אשר הורהו – ועד ארגיעה ואונגארים מזוינים באו ברעש גדול אל תוך הבית ומהם הקיפו את הבית לתת עליו משמר. ומאתהיס התעטף בטליתו והתנועע הנה והנה כמתפלל בכוונה גדולה.

“האם לא בא איש מכפר נאטאני לבקש מפלט בביתך, יהודי?” שאל פקיד הגדוד הזה, ושלמה ידע היטיב את לשון אונגארית, ויענם בלשונם ויאמר: מה לנו וליושבי כפר נאטאני לא מאחינו הם, הנאטאנים הם אשכנזים, ואנחנו אונגארים.

היודע את נפש האונגארים ורהבם מני אז, וביותר לעת ההיא בהתפרצם במלכם ידע כי השפיקו הדברים האחדים האלה אשר דבר שלמה להרגיע שאון רוחם, ולקנות את לבבם, ובכן שככה חמתם כמעט וינוחו.

“מי יתן והיה לבבך כפיך, אך בכל זאת נחפש בביתך ונראה” אמר האונגארי, "אך אם נמצא את האיש אשר אנחנו מבקשים בביתך ונבתקוך אותך ואת המלהג הזה – וירמוז על מאתהיס – בחרבותינו.

“עשו כטוב בעיניכם” ענה שלמה בנחת רוח. אבל דעו וראו כי חרפה היא לבקש בבית אונגארי כשר, איש בוגד ובן בליעל, ומדוע לא תחפשו בבתי האשכנזים?"

הפקיד האמין לדברי שלמה, אך לצאת ידי חובתו צוה על ארבעה מאנשיו לחפש בכל פינות המלון, והוא גם חפש בכל זויות הבית, ויפן אל מאתהיס וישאלהו מה זה שפתיך נעות? הגד נא לי האם באמת אין איש נחבא פה אל הכלים?

מאתהיס נשא עיניו למרום, וישם ידו אל פיו –

“לא יענך האיש טרם יכלה תפלתו” ענה שלמה, ואך עמד להתפלל.

“התפללו גם בעדי” ענה אחד המתפרצים אשר נשאר את הפקיד בבית, וארבעה אנשים אשר יצאו לחפש שבו אל הבית ויאמרו: לא מצאנו מאומה. וכלם כאחד יצאו מאת פני הבית, לחפש בשאר בתי הכפר. כל היום ההוא וכל הלילה נשאר מאתהיס בבית שלמה עד אשר באו והגידו כי האונגארים יצאו מכפר נאטאני לדרכם.

ובטרם יפרד מאתהיס מאת שלמה חבקו בזרועותיו ויאמר לו: כל עוד נפשי בי לא אשכחך שלמה והחסד אשר עשית עמדי, כי לולא הפלאת עצה הגדלת תושיה, לולא שמת נפשך בכפך, כי עתה כבר אבדתי וחיי לשאול הגיעו בחמת אויב ומתנקם, את אשר דבר מאתהיס בפיו חשב בלבבו, כי תמים דעות היה ולא ידע חנף. ובאמת חשב מחשבות למצוא ידים להראות את מיטיבו ומצילו כי נפשו בתודתו.

ובלכתו, לקח מאתהיס עמו את הטלית והתפלין להיו עמו למזכרת.

לא עברו ימים הרבה, והאלהים הקרה למאתהיס, להשיב תודתו אל חיק שלמה.

 

ד.

איש אחד סערבי מיושבי הכפר שלח את בתו נערה קטנה כבת עשר לעת ערב אל בית המרזח להביא לו יי“ש – ולא שבה אל בית אביה. הסערבי חכה שעה שלמה, ואין בת ואין יי”ש. ויחר אפו על בתו אשר בוששה לבוא ולהביא את המשקה אשר כלתה נפשו אליו, ויקח את מקלו בידו לבקשה ולקדמה במכות, על אשר עזבה את אביה בתוחלת ממושכה זה כשעה תמימה. ובבואו אל שלמה בעל בית המרזח וישאלהו על בתו, ענהו שלמה, כי הנערה כבר שבה אל בית אביה זה כשעה עם היי"ש אשר לקחה בעדו. משתאה ומלא זעם שב הסערבי אל ביתו. והנערה איננה והשעה העשירית בלילה כבר חלפה הלכה לה, אז נפלה חרדה על הסערבי, ויבהל. ויצא מביתו ויקיץ את שכניו ויודיעם את אשר קרהו, והמה נפוצו לבקש את הנערה בכל בתי ריעותיה, אולי באתה שמה, להתרועע, ותתמהמה. ולא מצאוה, חקרו דרשו, ושערו השערות מהשערות שונות. והנה סערבי זקן אחד יצא מתוך קהל הנועדים המתפלאים והשואלים ויאמר: הלא ידעתם כי היהודים אוכלים דמי ילדי הנוצרים, ומי לידינו יתקע כי לא שלח שלמה את ידו בנערה לשחטה ולהוציא את דמה.

הדבר יצא מפי הזקן ועד ארגיעה מצא לו אזנים קשובות בכל הנצבים עליו וכלם פה אחד קראו ואמרו: יד שלמה במעל, הוא שחט את הנערה הנקיה! הזעקה הקיפה את כל הכפר, ותעורר את כל הישנים ותקיץ את הנרדמים ויצאו חוצץ כולם ברעש ובהמולה גדולה: שלמה שחט בת ת'! הבה קומו נא ונשחטהו גם אותו גם את כל אוכלי דם אדם נשחוט עמו יחד! האח, הוא ישיב לנו את הנערה השחוטה ואז נקרעהו לקרעים, גם את עצמותיו נפצח! קול קריאות כאלה נשמעו מכל עברים, והודיעו נאמנה את העתיד לבוא על שלמה, כל אנשי הכפר לקחו איש איש את מקלו ואת קרדומו לכלות חמתם בשלמה, כאלו חקרו ודרשו ונודע להם ברור, כי באמת עשה שלמה את הדבר הזה ובאמת נמצאו בכנפיו דמי נפש נקיה? אך מה להם ולחקירה ולדרישה – הדבר יצא מפיהם ובחמה שפוכה מהרו כלם אל בית המלון.

אך טרם הגיעו אל בית שלמה, והנה אחד מן היהודים היושבים בכפר אשר שמע את כל הדברים מהר כעל כנפי רוח להודיע את שלמה את הסער המתחולל עליו, ושלמה לא אחר וימלט על נפשו, ובבוא להקת האכרים אל הבית לא מצאו כי אם את גיטיל בת שלמה הקטנה, בת ארבע עשרה מתהפכת בחליה על מטתה, כי אחזתה הקדחת ולא יכלה להמלט עם אביה. נשבר לב שלמה בקרבו לעזוב את בתו לבדה, אך גיטיל הפצירה בו להמלט, כי ראתה כי הרעה ממהרת לבוא, ושלמה התנחם ויאמר בלבבו לא יאונה לה כל און, וישק לבתו ויבך וישא רגליו וינס.

האכרים באו אל הבית ובראותם כי אין שלמה בביתו, וידעו כי ברח ונמלט, אמרו אכן נודע הדבר כי הוא הרוצח, כי לולא עשה את הנבלה הגדולה הזאת לא עזב את מקומו ואת בתו בחליה. אז עלה עשן באפם עד להשחית ויכלו חמתם בצלוחיות היי"ש ובכוסות, שברו את החלונות ואת כל כלי הבית הכו לרסיסים, וקול נשמע מאת ההמון להשיב לשלמה כגמולו ולשחוט את בתו תחת בת ת' אשר שחט, אך שופט הכפר בא וישסע בהם, ויצו לאסור את הילדה העבריה בחבלים, ויאמר: אל תהי ידכם בילדה העבריה כי אם אמנם גם היא איננה נקיה מעון אביה הלא טוב לענותה בראשונה למען אשר תגיד ותתן תודה איה איפה התחבא אביה.

יתכן כי השופט ידע כי אין רגלים אל העלילה הזאת, ועל כן בקש להציל את הנערה החפה מפשע מיד הפראים לבלי יפגעוה בחמת רוחם, ובאמת נשמע אחרי כן באמור השופט בפני מיודעיו, אף כי איננו יודע אל נכון, אם לא יתנו היהודים מדמי הנוצרים בעוגות מצותיהם, בכל זאת לאשר קרה המקרה בחדש יולי היה קשה לו להאמין כי שלח שלמה ידו בנערה.

כמעט נעור מאתהיס משנתו עוד לא העביר ידיו על עיניו, עוד לא לבש בגדיו, ושלמה בא נבהל ונדחף אל ביתו, מרעיד מפחד ועיף ממרוצתו. מאתהיס! קרא שלמה. עתה באה העת עדיך לשלם לי חובתך. עתה עליך המצוה להצילני מכף מבקשי נפשי לספותה חנם, כי לא פעלתי כל און. ויספר שלמה למאתהיס את אשר קרה בכפר אלמא, ומאתהיס קם ממקומו ויושט לו ידו ויאמר: הרגע שלמה והסר כל פחד מלבך, כי אם יבואו עדי ואשליך נפשי מנגד להצילך כאשר השלכת את נפשך להצילני, אך מי זה יבוא לבקשך בביתי? – “לפי הנראה” ענה שלמה, ראו רודפי מרחוק כי נמלטתי אל ביתך. “יהיה איך שיהיה, בני ילך אל אלמא ואשר יראה יבוא ויגד” אמר מאתהיס.

ויקרא מאתהיס לבנו פיטר נער בן שש עשרה שנה ויספר לו את כל המוצאות את שלמה ויצוהו למהר אל אלמא לדרוש ולחקור מה נהיה ולהודיע אותו דבר, פיטר הלך ועד מהרה שב חרד ונבהל, ויאמר כי כבר הגיעה השמועה אל נאטאני וכבר גם נשמע לאמר כי שלמה נמלט אל בית מאתהיס להסתר שם ואנשים אחדים מאכרי נאטאני התלקטו ואומרים לבוא הנה לחפשו ולהביאו אל אלמא אם ימצאוהו. “לך דרך הגן אל אלמא בני” אמר מאתהיס, חושה אל תעמוד בכל הדרך והחישה להביא ידיעה, הן כבר עלה השחר האיר היום, אולי מצאו את הנערה האובדת, וכהפנות פיטר ללכת בקשהו שלמה לדרוש גם בשלום בתו גיטיל ולהודיעו דבר.

“הרגעים יקרים לנו” אמר מאתהיס לשלמה, מהרה שימה את מצנפתי-בלילה על ראשך וכסה בה גם את פניך ושכב על הספסל הזה ואנכי אכסך בשמיכתי, שכב על מקומך כישן, ואם יבואו הנה לחפש אראה אשר עלי לעשות כי יתפשו ויסחבו אותי תחתיך. והיה בראותך כי אחזו בי וסחבוני וקמת ממשכבך ונתת את כובעי הרחב בראשך ופנית דרך הגן והלכת אל המסלה ההולכת אל העיר ד. הלא שמה עדת יהודים מקום מושב השופט הגדול, והיו לך לסתרה. ועד אשר יפקחו האכרים השובבים את עיניהם הכהות מכעס וראו כי אני תחתיך, תמלט מידם ונסתרת.

 

ה.

שלמה עשה כדבר מאתהיס, ומאתהיס לקח מארגזו את התפלין ויניחם על ידו ועל ראשו ויקשור את הרצועות כאשר קשר לו שלמה אז, גם התעטף בטלית, וישם כובע שלמה על ראשו, ויעמד מצפה לראות מה יעשה לו, והנה קול המולה גדולה הולך וקרב, וישם מאתהיס פניו אל הקיר ויתנועע הנה והנה כמתפלל בכוונה, גדולה. והנה עשרה או שנים עשר אכרים באו בשצף קצף ובראותם את המתפלל קראו בקול גדול: הלא זה הוא הרוצח שותה דמי נקיים! אחזו בו וסחבוהו אל אלמא! תפשוהו וסחבוהו! כי לא ידעו כי מאתהיס הוא. שני איכרים אחזו בו וילכו עמו, והנשארים לא חשכו מלהדפו ומלדחפו, אף כי לא עמד בלכתו, ואך הרבה להתעטף בטליתו ולכסות בו את פניו עד אשר לא נראתה גם התפלה של ראש. ומדי הוליכו האכרים את מאתהיס נוספו עליהם המונים המונים מכל עבר ופנה. רצים אצים דחופים וצפופים אחריו. ובעברתם כי גברה לא שמו אל לבם להביט בפני איש חרמם עד כי גם העטוף בטלית היה לו למותר. ומאתהיס הולך עמהם בלי חשך. ויהי כאשר קרבו לבוא אל אלמא ומאתהיס שער בנפשו כי כבר ברח שלמה ונמלט, פרש ארבות ידיו בחזקה ויך את מוביליו אחור. הסיר את טליתו ואת תפליו, ויפתח פיו בשחוק גדול, למראה עיניהם נבהלו האכרים, ורעדה אחזתם וקולות מקולות נשמעו: מאתהיס! אדוני מאתהיס! מאתהיס רעי! מאתהיס איש בריתי! מאתהיס שכני! קראו בתמהון לב בראותם את מאתהיס, אלה ההולכים לתומם הרימו קולם בצחוק ותהי מבוכה גדולה בעם. כי גם היטיב חרה לרבים אשר רמם והונם מאתהיס וישימם ללעג מרבה להכיל, ובחרות אפם קרא אחד מן הנצבים עליו "לא לעזר ולא להועיל לך מאתהיס, אתה החבאת את היהודי וערום הערמת לצחק בנו ידוע תדע כי לא נעזבך עד אשר תמסור את הרוצח בידנו, “מסור תמסור את היהודי בידנו” קראו רבים אחריו בקול גדול, “למען אשר לא יבואו יושבי אלמא ושלחו את בתינו באש” ומן האכרים התנפלו בעברתם על הטלית לכלות חמתם בה ויקרעוה1 לקרעים, וכן היו עושים גם את התפלין לולא מהר מאתהיס להחביאם וישימם בחיקו, ומאתהיס ראה כי רעה נשקפת גם לו, כי האכרים גמרו אמר למסרו ביד יושבי אלמא והמה יאלצוהו להגיד להם איפה נחבא שלמה, ושחוקו נהפך לו ליגון.

עודם מדברים וצועקים, וישאו עיניהם ויראו מרחוק והנה פיטר בן מאתהיס רץ בכל כחו מניף ידו הנה והנה לאות. אך אין יודע מבין אל מה ירזומו אותותיו, עד אשר קרב לבוא ויקרא בקול גדול: הילדה נמצאה, אנכי מצאתיה והנה היא שלמה ובריאה, וכל עמל ואון לא נעשה לה.

אמנם כן מצא פיטר את הילדה האובדת, כי בהפנותו ללכת דרך הגן אל המסלה ההולכת אל אלמא כברת ארץ לבוא הכפר ראה עלמה אחת קטנה יושבת על יד המשוכה יושבת בוכה וסופקת כפים, ויראה פיטר ויאמר בלבבו אכן זאת היא העלמה אשר יבקשו ובשלה היה כל הסער, ויגש אליה לנחמה ולהרגיעה ולשאול את פיה בת מי היא, ולמה תבך, ותספר הנערה לפיטר את כל המוצאות אותה, כי בשובה עם היי“ש אשר לקחה בבית שלמה לבית אביה השיאה לבה לטעום ממנו מעט מעט, ובקרבה אל ביתה ראתה בצלוחית והנה מארה ומגערת. ותירא ותפחד ורעדה אחזה להביאה אל אביה פן יפקוד עליה עון היי”ש החסר במכות חדרי בטן, וכבר לקח היי“ש גם לבבה ועיניה ראו זרות, מפחד ומתמהון לב אחזה דרכה לרחוב אחרת תלך ותתע מרחוב לרחוב עד אשר נפלה עליה תרדמה ותצנח ולא ידעה איפה, ואך זה כמעט רגע הקיצה מתרדמתה ובראותה את הצלוחית עם היי”ש בידה, זכרה את אשר עבר עליה. עתה גבר עליה הפחד לשוב לבית אביה כי יראה מזעמו ומשבט עברתו, כן על דבר היי"ש החסר וכן על דבר אשר חשכה רגלה משוב הבית ותלן על פני השדה, סגר עליה הדרך לבלי מצוא נתיבה, ובהתעטף עליה נפשה תרד בבכי.

פיטר נחם את הילדה וידבר על לבה לשוב עמו אל בית אביה ויבטיחה לעמוד על ימינה ולהפק רצון מאת אביה כי ישא לעונה וירחמה, ובראותו כי לא סר מר הפחד ממנה נתן לה כסף אחר לקנות בו יי"ש למלא את המדה. אז אמרה הנערה ללכת עמדו כי ידעה את אביה כי בראותו את הצלוחית והנה מלאה לא יכביר את לבבו לתת לה רחמים.

בין כה וכה והמון אכרים נאספו על בית שופט הכפר, נועדו נוסדו יחד לבקש בכל תקף ועז עברה כי ימסור את בת שלמה בידם לכלות בה חמתם, וגיטל האומללה שמעה את תשואת רגשות ההמון הסוער, וימת לבה בקרבה.

פתאום הסערה קמה לדממה, פיטר בא מחזיק ביד הנערה אשר חשבוה הרוגה נתונה לטרף, והיא חיה ושלמה, המון האכרים כתרו את פיטר מסביב לשמוע מה בפיו. ויספר להם פיטר את כל אשר הגידה לו הנערה והיא גם היא ענתה אחריו, כי כנים דבריו, וההמון נמוג וילך, ראשי הקנאים נשמטו אחד אחד, מעטים מהם נכלמו בפניהם כי כה נואלו, ורבים חשבו מחשבו איזה דרך יוכלו להכחיש כי היו גם במוציאי הדבה ומסבי המבוכה, ורק אחדים מהם לא ידעו בשת, וענו ואמרו לולא נמצאה הנערה, אז נודע הדבר כי יד שלמה היתה בה לשחטה ולאכול את דמה.

ואבי הנערה בראותו את בתו ואת הכסף אשר נתן לה פיטר למלא את החסרון בצלוחית על אחת שבע, ותחי נפשו אליו וששון ישעו הושב לו.

אך גיטל לא ידעה נפשה בפתוח פיטר את דלתות בית כלאה, בשמחה ובקול צהלה בשרה לאמר כי הנערה האובדת נמצאה, ולה קראו דרור ובקשה כי תלך עמו אל בית אביה. שמעה דברי פיטר ולא ידעה שחרם, ואך לשם אביה חרדו כל עצמותיה, ובקול גדול יוצא ממעמקי הלב קראה: אבי! איה איפוא הוא? מי יתן ואראהו הפעם. ונהרי נחלי דמע שטפו מעיניה.

“הרגעי גיטל” ענה פיטר, לאביך לא נעשה דבר, הנה הוא בבית אבי ולא נפל משערות ראשו ארצה ואם יש את נפשך לכי עמדי ואנהגך אליו.

על יד פיטר יצאה גיטל מבית הכלא ללכת עמו אל בית אביה, אך הפחד הכשיל כחה, וכמעט שופכו אשוריה, לולא תמכה פיטר בלכתה וינהגה וינהלה עד בואה אל ביתה. אך כמעט הציגה כף רגלה על הסף, נפלה תחתיה ותתעלף, ויחרד פיטר מאד כי אין בבית זולתו, ובמבוכת נפשו כרע על רגליו לעומתה ויצעק ויבך, בכה ויתחנן כי תפקח עיניה כי תתעודד ותחגור שארית כחה, הסיר2 את תלתלי שערותיה מעל חִוְרַת פניה, אף נשק שפתותיה וירטיבם בדמעותיה, עד אשר הקיצה ותקרא: “איה איפה אבי?” ופני פיטר צהלו משמחה, ויאמר אביך גיטל! בא יבוא מהר, ארוצה ואקרא לו אך איככה אוכל ואעזבך לבדך? הנך חולה ואין איש עמך.

“פיטר איש חסדי! ענתה גיטל כבר הונח לי מעט ובראותי את פני אבי כליל יחלוף חליי, ואשוב לאיתני”.

חזקו דברי גיטל על פיטר וילך לקרוא את שלמה. וכבר ידענו איך פגש פיטר את אביו בעת רץ לבשר הבשורה, ובשובו אל ביתו ספר את אשר נעשה באלמא, כי כבר נודע לכל כי שקר טפלו על שלמה וביתו, והאכרים בני נאטאני אשר נאספו בבית מאתהיס לשמוע מפי בנו דבר העלילה, היטיב חרה להם על בני אלמא על אשר הדאיבו בלא דבר את רוח מאתהיס העשיר מכלם, והנכבד ביניהם, אלופם, ידידם, רעם, ועזרם בצר, אך מאתהיס בחכמתו השכיל לתת אל הנבלה אשר עשו לו פנים של שחוק ומהתלות.

מפי מאתהיס שמע פיטר כי שלמה נמלט בעת המבוכה אל העיר ד. וימהר פיטר וישא את רגליו לרוץ שמה אף כי כבר היה עיף ויגע מעמל מרוצתו כל היום, כי השקט לא יכול עד יחלץ את נפש שלמה מאימת מות ועד אשר ישיבהו אל גיטל בתו.

פיטר היה עלם יקר רוח וטוב לבב, ואת שלמה אהב כי כן אהבו אביו. אולם היום החל להוקיר גם את נפש גיטל בת שלמה הקטנה מבלי לדעת על מה ומדוע, ומבלי השב אל לבב מה ראה על ככה, ועל כן יקר בעיניו לשמוח בשמחת הראותם, וענג נפלא מלא את לבבו מראש לראות בחדות ישועתם. ובשאת גיטל את עיניה היפות מלאות דמעות גיל ותודה אל פיטר ותאמר “היום היית פיטר לנו מלאך מושיע” זלגו עיניו דמעות ויחרד חרדת שמחה, וקול דממה דקה נשמע במורשי לבבו, מי יתן מותי תחתיך גיטל! מה יקרו לו הרגעים להתרועע עמה, ומה מאד קשה עליו פרידתו ממנה. אך משמרת עבודתו בביתו אכפה עליו לשוב אל ביתו, ולמן היום ההוא והלאה היתה גיטל חמדת נפשו ובה היו כל מעיניו, בראשונה מדי עלות זכרה לפניו אמר: מי יתן ולא היתה גיטל יהודית, אך ברבות הימים למד פיו לאמר מי יתן ונולדתי יהודי – כי היה פראטעסטאנטי. –

 

ו.

ההמון אשר התנפל על בית שלמה בלילה הנורא ההוא, לילה מבוכה ומבוסה, עשה שמה ושערוריה בביתו ובכל אשר לו, ובחרות אפם שברו הרסו ולא חמלו, עגמה נפש שלמה לראות את הנזקים אשר עשו, אך מעט מעט התנחם והרגיע, חזק את בדקי הבית תקן ורפא את כל הריסותיו ומשטר סדרי הבית שבו לאיתנם כמקדם. גם גיטל שבה לאיתן בריאותה ותיף במנוחת נפשה וכח עלומיה, ואכרי הכפר גם המה בשחרם את בית שלמה לא חדלו לדבר על לבו ולאמר לו: כי לא עלה על דעתם מעולם לטפול עליו עון אשמה כזאת. וגיטל זכרה את חסדי פיטר ותסב אליו לבה תמיד, כי למן היום ההוא בא כפעם בפעם ביום הראשון לבקר את שלמה ובתו. גם על לב גיטל עלה לפעמים הרעיון: מי יתן והיה פיטר נער מילדי העברים. אך לא מצאנו עוד צדקה לאמר כי מרגשות אהבה לפיטר שאלה כזאת, כי עוד היתה גיטל צעירה לימים טרודה בעסקי הבית, ואך מאמונתה את עמה ואת דתה חפצה כי יהיה איש חסדה מבני עמה ודתה. ויהי הלילה ושלמה שוכב על מטתו, ושנתו נדדה ממנו ויזכור את מאתהיס אהובו ואת כל הדברים אשר עברו ביניהם, ראה ונזכר כי עד היום נמצאו התפלין בידי מאתהיס, והתפלין באו לו בירושה מאת אבי אביו, ויקרו בעיניו מאד, וישב אל לבו כי לא טוב הוא עושה לעזוב את הסגולה הקדושה הזאת בידי איש מעם אחר. ויהי בבקר וישא רגליו וילך לבקר את אוהבו מאתהיס באלמא.

שמים לרום וארץ לעמק ולב אדם אין חקר, מי החכם יודע את מורשי לבב האדם והגיוניו וישם משקל לרוחו, הדברים אשר קרו ויאתיו בין שלמה ובין מאתהיס היו עשוים לחזק אגודת אהבתם לארך ימים, ולקשור נפש איש לרעהו עד אחריתם, ומי מלל להם כי עוד יהפך לבבם לשנוא איש את אחיהו תכלית שנאה, כי יהיו לאויבים בנפש? ובכל זאת התגלעה שנאה ואיבה גדולה ביניהם לרגלי שיחה קטנה אשר נדברו ביניהם רגעים אחדים. בראות מאתהיס את שלמה מרחוק קם ויצא לקראתו ויברכהו ויתן לו את ידו ויאמר: ברוך בואך שלמה, ומה החדשות הטובות אשר הבאת עמך?

“ברוך אתה בביתך” ענה שלמה, אין כל חדש עמדי ואך ראה זה מאתהיס בשכבי על משכבי אתמול נזכרתי כי עוד התפלין בידיך, ואמרתי אלכה ואקחם".

“חלילה לך שלמה אוהבי” ענה מאתהיס, לקחתם מידי, התפלין האלה יקרו ונכבדו לי, משנה כבוד ויקר – הן המה הצילו את נפשי ממות, ויתנו און גם לי להשיב תודתי אל חיקך, ולהגן בעדך בעת צרה, לא אשיבם לך שלמה כי משמרת הם עמדי.

“לא אוכל להניחם בידך” ענה שלמה.

“קנה לך תפלין אחרים ואנכי אשלם לך מחירם”.

"יש לי תפלין לצרכי וגם יפים מאלה אשר בידך, ובכל זאת לא אוכל לתתם לך.

“הא לך עשרת שקלים כסף בעד תפליך והיו לי”.

“לא אקח עשרת שקלים מידיך השיבה לי את התפלין”.

“הרבה במחירם וכל אשר לי אתן בעדם”.

“מי מלל לך כי למחירם אשא נפשי, לא למכרם באתי, בתפלין אלה חפצתי השיבה אותם לי”.

“ואנכי לא אשיבם לך”.

“עליך להשיבם לי כי לקחתם מידי ולא נתתים לך מתנה”.

"אבל הגד נא לי שלמה מה חפצך בתפלין אלה אחרי אשר אתה אינך צריך להם?

“התפלין דבר שבקדושה הם אצלנו היהודים ולא אוכל לעזבם בידיך הטמאות”.

ומאתהיס אשר כבר חרה אפו על שלמה כי הרבה להקשות ערפו כנגדו נמלא קצף וחרי בשמעו את דברי שלמה האחרונים האלה, ובקצפו קם ויפתח את הארגז הוציא את התפלין וישליכם על השולחן לפני שלמה: הא לך תפליך ועתה קום צא מביתי כרגע פן תפגענה בך ידי הטמאות האלה. ואתה תדע ותזכור את מאתהיס כל ימי חייך.

שלמה לקח את התפלין וישקם ויצא מאת פני מאתהיס, סר וזעף, כי הכהו לבבו, ונפשו דאבה מני צער כי הכלים והכעיס את אוהבו מבלי דעת, ומה גם כי בתם לבבו ובצר לו כי מאן מאתהיס להשיב לו את החפץ היקר והקדוש בעיניו, התמלט מפיו דבר בוטה כמדקרות חרב, גם למורת רוח אמונת ישראל.

ורוח מאתהיס סוערה סערת חימה וקצף, ובעברתו אמר בלבבו כי עליו המצוה לקחת נקם משלמה על הכלימו אותו ואת דתו, ויחשב כה וכה ויגמר אומר להדיח עליו רעה. כמעט עלה בלבבו מה לעשות לשלמה, וימהר ויאץ להוציא לאור את מחשבתו הרעה.

עוד בעצם היום הזה הלך מאתהיס אל ארמון אדוני הכפר אלמא לקחת דברים את הסוכן, מאתהיס ידע כי קרבו ימי שכירות בית המלון לבוא, ויאמר כי הנהו נכון לשלם בעדו חמש מאות זהובים בשנה, תחת שלש המאות אשר שלם שלמה עד כה, ובדוחק גדול. נכמרו רחמי הסוכן על שלמה היושב בבית המלון זה שנים הרבה אך לא מצא נתיבה להושע לו כי אם בתת לשלמה משפט הקדימה, אם ירבה גם הוא במחיר השכירות, אפס כאשר קרא הסוכן לשלמה ביום המחר אל ביתו וישאלהו אם יש את לבבו להוסיף על דמי שכירות המלון כפי ההוספה אשר נתן מאתהיס, נאנח שלמה במרירות ויאמר: כי לא יוכל להתחרות את מאתהיס העשיר אשר ימצא און לו למלא נזק עסק אחד ברוח עסק אחר, ובמגנת לב הנהו אנוס לעזוב את מקומו.

כתום ימי השכירות אסף שלמה את כלי ביתו וקנינו המעטים והדלים, ויצא מאת המלון אל חדר קטן אחר אשר שכר לו בכפר. ומאתהיס הביא את חמודות כליו ורכושו אל בית המלון באלמא ויעזוב את ביתו בנאטאני ביד בנו פיטר. ודבר מאתהיס חזק על בנו לבלי ירהיב עז בנפשו לבוא לבקר בבית שלמה, ופיטר היה בן שומע ומקשיב ולא מרה את פי אביו מעודו וגם היום, ומה גם כי לא את שלמה חפץ לראות כי אם את פני גיטל.

וגיטל היתה המשענת האחת לאביה, כי כל עסק לא היה לו ומעט הכסף אשר נשאר לו הלך הלוך ונמוג מיום ליום, והיא עוד בהיותה בבית המלון למדה לארוג סלים, ותהי לה המלאכה הזאת לחיות בה נפש אביה ונפשה. בחפץ כפיה עשתה מלאכתה כל היום וכל הלילה ובכל יום השלישי יום השוק נשאה את תבואת מלאכתה אל העיר הסמוכה למכור, וכאשר נודע הדבר אל פיטר מצא גם הוא בכל יום השלישי חפץ בעיר להביא למכור מפרי שדהו ומפרי גנתו3 או בא לקנות איזה דבר לצרכי הבית, וידע להסב את דרכו לקדם את גיטל, ולקחתה ואת סליה בעגלתו למען לא תיעף מעמל הדרך, גם בעיר היה הוא לה לעזר בכל אשר מצאה ידו, ובשובה הביתה נסעה עמו עד כי היה היה כל יום השלישי יום חג לפיטר, ושב ונהפך לו ליום אבל בהיות היום ההוא יום חג ואין יום שוק בעיר, וגיטל ידעה להוקיר את כל הטוב והחסד אשר הסכין פיטר לעשות לה כי נגע עד נפשה, והרעיון “מי יתן והיה פיטר איש עברי” החל לפעמה כפעם בפעם, וכעת, הרשות נתונה לנו לאמר, כי לא מאמונתה את עמה ואת דתה לבד, שאלה כזאת.

 

ז.

כמשפט הזה עשה פיטר לגיטל, לקדם פניה, ולעמוד לעזרתה כשתי שנים, ידע עת בואה העירה ויחכה עליה תמיד. ויהי היום ופיטר נסע בעגלתו וסוסיו ויעמוד על הדרך לשמור את בוא גיטל ואיננה, לשוא חכה כשעה שלמה ופעמי גיטל לא נראו ויתעצב פיטר אל לבו, ולא נסע העירה למכור את תפוחי אדמתו ביום ההוא, ויפנה ויסע אל ביתו סר וזעף.

“מי יודע את אשר קרה את גיטל” אמר בלבבו, אולי חולה היא, וכבר ביום השוק העבר ראיתי כי אור פניה לא היה לה ותתאונן כי איננה בעצם בריאותה, ה' ירחם!

מחזה אמת חזה לו לבב פיטר, כי חלתה גיטל ונפלה למשכב, המלאכה שבתה בבית שלמה והמחסור עם כל צבאות פגעיו הרעים באו כאיש מגן בבית, ושלמה מכר והעביט את כל החפצים אשר היה יכול להוציא מן הבית. נפחד ונדהם עמד על יד מטת בתו תמתו יחידתו ובביתו אין כל להשיב את נפשה העיפה ולהרטיב את לשונה היבש, כי אם מעט מים, את שארית הלחם הנמצא אתו אכל אמש, ולא שם על לבו כי יצום היום, ואין אחרית ותקוה טובה לימים הבאים, כי לא ידע נפשו ושכח רעבונו, על גיטל נשבר לבבו בקרבו, ומעיו המו אך לה מאין יבוא עזרה, ומה בידו לעשות לה. וגיטל ידעה את מעמד ביתו כי מורה מאד ואת מגנת לב אביה כי גדולה ועצומה, ותושט את ידה הרועדת לאביה, ובפנים שוחקות הביטה אליו ותאמר שים לבך אבי היקר עליך לבד ואל תדאג לי, אנכי לא ארעב ללחם, ובעודני חולה לא יחסר לי דבר, וכאשר ירחם ה' עלי ויחלימני, ולאיתני ישיבני, אשוב ואעבוד עבודתי וירוח לנו.

אך הדברים האלה אשר העידו בגיטל כי נפשה אמונה עם אלהיה ובו בטח לבה בצרה, לא יכלו להרגיע את נפש אביה, ולחבש את עצבותיו, ולא יכול שלמה להתאפק ויט מעליה ויבך. ויגש אל הארגז ויוציא את התפלין ויצא החוצה. אנה פנה שלמה, האם הלך להתפלל עתה? הלא התפלל כבר באור הבקר כמשפטו, או אמר למכור את התפלין או להעביטם? מי האיש בכפר הזה אשר יתן לו בעד התפלין אף אגורה אחת – פה נעמוד וראינו את אשר אמר שלמה לעשות עם תפליו.

שלמה פנה וילך אל בית המלון אל מאתהיס ויאמר: מאתהיס זכור אני ואתה כי חפצת לתת לי בעד התפלין האלה עשרה טהאלער ועתה הא לך תפילי ואם עוד יקרים בעיניך הלוני נא כיום עשרה טהאלער עליהן. ואם אינך עושה עמדי החסד, עיני רואות וכלות, בגוע בתי יחידתי לנגדי ברעב ובצמא.

זה שתי שנים לשלמה ולמאתהיס האוהבים הנאמנים לפנים אשר לא ראו איש את אחיו, מאתהיס נבהל לראות את שלמה כי כה חשך משחור תארו וכי כה ילך שחוח ונדכה, ובשמעו את הדברים האלה מפיו ובראותו את התפלין בידו נשבר לבו בקרבו ורעדו עצמותיו. ואם כבר הכהו לבו במסתרים כי הרע לאיש חסדו אשר השליך נפשו מנגד למענו אך עתה הגדיל מכתו בפתע ויפוצץ כפטיש את נפשו התמימה, האיש הזה אשר עמד לפנים אתו בבית הזה מוצק ובריא אולם, ואת זרועו החזקה הרים להגן עליו מכף מבקשי נפשו, הנה עומד לפניו דל ואין אונים, נשבר ונדכה מחמס ידו – אוהבו מאז!

נכלם ונדהם שלח מאתהיס ידו אל אפודתו ויוציא משם שטר עשרה זהובים ויתנהו לשלמה, ויאמר: לא לי לקחת ערובה מידך, האמנם הכלמתני, בכל זאת לא חדלתי לדעת כי איש ישר וכשר אתה.

ושלמה לקח את השטר ויאנח ויברך את מאתהיס וילך מבלי דבר דבר, ומאתהיס שמע כי נאנח וכי נאנק שלמה ויכמרו נחומיו ויבך. ולבו הוסיף להכותו ולאמר לו: חטאת מאתהיס נגדו הרבה מאד. עקב הכלימך היית יכול למנוע ממנו חסד אהבתך אך איזה צדקה היה לך לרדת עמו עד לחייו, ולגזול לחמו מפיו? ובעוד שתי שעות שלח אל נאטאהני לקרוא לבנו פיטר, ויאמר לו: בני! מעמד שלמה דל ומורה מאד בתו גיטל חולה מתהפכת על משכבה. –

פיטר חרד חרדה גדולה ופניו חוורו, אך מאתהיס לא ראה את פני פיטר ולא התבונן עדיו, כי גם את נפשו לא ידע ודבריו לעו. אך התחזק ויאמר: שלמה חדל מהיות אהובי, כן דברתי, ובכל זאת צר לי אם ישא חרפת רעב, ולא אתן את בתו גיטל, לגוע באין משיב נפש.

“כן דברת אבי” ענה פיטר.

“הידעת פיטר את אשר עם לבבי”.

“דבר אבי כי שומע בנך”.

“מהרה בני והביא לשלמה שק קמח אחד ושק תפוחי אדמה אחד ואת צנצנת השקוי הזה, ואת העוגות האלה תקח עמך והבאת לבתו. אף שים עינך בביתו וראית את אשר יחסר למו”.

ופיטר מלא את פקודת אביו ביתר שאת ויתר עז כי הוסיף משלו זוג תרנגולת, חמאה חריצי חלב, וביצים ועוד דברים אחרים, ועד ארגיעה בא לבית שלמה עם כל הכבודה, וישב על יד המטה אשר גיטל שוכבת עליה ויוכיח אותה ואת אביה בדברים קשים, כי החשו עד היום ולא גלו את אזנו כי ככה דל מעמדם, ועגלה שלח אל העיר צ. לקרוא אל הרופא וגם חכה עד בואו, לא יצא מאת פני בית שלמה עד אשר בא הרופא ויבקר את גיטל וירגיעהו למנוחת נפשו, כי אין כל דבר בליעל יצוק בה והבטיחהו לבקרה מדי יום ביומו, עד אשר תשוב לאיתנה. למן היום ההוא והלאה בא פיטר בכל יום ויום לאלמא וישב על יד מטת גיטל שעות אחדות, ולא נתן מנוחה לנפשו עד השלים בין אביו ובין שלמה, ועד השיב את אהבתם אל כנה מקדם. ומאז בא גם מאתהיס לבקר את גיטל כפעם בפעם, ובשובה מעט מעט לאיתנה למד לדעת את הוד יפיה את תכונות נפשה הטובה, וחין ערכה, אך כאשר שם לבו אל פיטר וידע כי נפלאתה אהבתו אליה נבהל ויחרד – כי בת ישראל היא, והאמונה הלא תעמוד למפגע למו. גם שלמה לא הכו עיניו בסנורים, ראה כי אהבה קשורה בלב בני הנעורים האלה הכיר והבין כי לא רגשות רחמים לבד ימלאו את לב פיטר, ולא רחשי תודה לבד יהמו בלב גיטל, ויירא ויתעצב אל לבו. גם שנתו נדדה ממנו, ועל משכבו בלילות עמל, עלה הרעיון על לבו מי יתן והיה פיטר הנעלה הזה בן ישראל.

בין כה וכה גברו דברי אהבת בני הנעורים האלה, ועין ראתה ותעיד כי חזקה ידה עליהם, ולרגלה גדלה גם דאגת מאתהיס ושלמה, ובעותי פחדם הלכו הלוך וגדול, גם לא הכחידו את יראתם ולא חשכו מהודיע איש לרעהו את צערם ודאגתם, ויחד המתיקו סוד איזה דרך יבחרו למו, להפריד בין הדבקים, ולולא יראו פן יבולע לגיטל בעודה רכה וענוגה מחליה, כי עתה הרעימו עליה ועל פיטר רעש גדול. אך בעודם מחכים ליום תשוב גיטל לאיתנה ותחליף כח לנשוא צער הפרידה, נפל שלמה למשכב ויחלה ויאנש. ובבוא הרופא לבקרו ראה כי קרובה עת שלמה לבוא, האמנם נחם הרופא את שלמה אך לא חדל לרמז לו כי יצוה את ביתו. ומאתהיס התחזק באמונת אהבתו את שלמה, כעב חלפה עברה לה השנאה וכטל משכים הולך הלכה התלונה ונגוזה, את ידו הרחבה פתח להמציא לשלמה כל מחסוריו, אף הפך משכבו בחליו וישרתו ויסעדהו יומם ולילה. וכראות שלמה כי עזבו כחו וימיו לא ימשכו קרא אל מאתהיס ויאמר לו: מאתהיס הנני רואה כי קרבו ימי ועוד מעט והנני בצרור החיים, ולבתי גיטל הדלה והעזובה אין מגן ומושיע בלעדיך, אך מדעתי את נפשך התמימה הנני הולך למות ברוח נכון ולא אירא רע, אחת אשאל ממך אותה אבקש אל תמנע ממני, למען לא ארד אבל לקבר, ולא יבעתוני חבלי מות. הבטיחני נא מאתהיס כי לא תסיתה לעזוב את אמונתה, אף תעצור בעדה מעשות כדבר הזה, אם תגבר עליה יד האהבה הרעה ומשכה בכחה. מאתהיס הושיט ידו אל שלמה ויבטיחו נאמנה כי אחרי דברו לא ישנה, ושלמה אסף את רגליו ונפשו יצאה בדברו.

 

ח.

גיטל ירדה בבכי, ומאתהיס התאבל, ופיטר בכה עם גיטל והתאבל עם מאתהיס, והעת עשתה את שלה, כי מה ומי יעמוד לפני עוזה, היא תמחה דמעות, ותרפא לבבות.

במות שלמה אמר מאתהיס כי יקח את העלמה היתומה גיטל אל ביתו, ובידה יפקיד את כל הליכות הבית, אך כאשר מאנה גיטל, התמימה את דתה, לאכול לחם בבית מאתהיס משגבה ומגן בעדה, הובאה בבית יהודי אחד בכפר ההוא לדור ולאכול שמה, אבל כל היום לפני סעודת הצהרים ואחריה היתה גיטל בבית מאתהיס אשר היה לה כאב, ומאז החל גם פיטר לבקר בבית אביו יותר מאשר הסכין לעשות לפנים.

ומאתהיס ראה ויתבונן כי עתידות לא טובות נכונו לביתו מאת הדבר הזה ורעה גדולה מדאיבת רוח ומכלת נפש נשקפה לגיטל ולפיטר, ויגמור אמר לשום לו קץ ותכלית ויפנה לו אל מכיריו היהודים ויבקשם למצוא שידוך טוב לגיטל ולבקש לה מנוח, אף אמר כי גם נדן ובגדים יתן לה כיד יכלתו הטובה עליו וגם את בית המלון באלמא ימסור בידה. כי אמר מאתהיס בלבבו אך היה תהיה גיטל לאיש ועזב פיטר את אהבתו לה, נפשו תעגם עליו בתחלה אך ברבות הימים ינחם אחריה ויבקש לו אשה יפה מבני עמו, יבקש ותמצא לו כי איש חיל ונבון דבר הוא, ובנו יחידו יורש את כל רכושו, יראה חיים עם האשה אשר תפול בגורלו וטוב לו ולגיטל.

כה חשב מאתהיס אך טעה בחשבונו, לא השכיל לראות כי כבר הכתה האהבה שרשיה עמוק עמוק במורשי לבביהם. וכל כלי יוצר לא יצלח לשרש אחריהן, כל הבא מבחורי ישראל לראות את גיטל ולדבר עמה שב בפחי נפש, כי לא נשאה פניו לקחת דברים אתו ולהתודע לו, ובמסתרים בכתה על קשי יומה ועיניה דומעות, ופיטר גם הוא היה שבע יגון ורוה אנחה כל הימים, אור פניו חלף הלך אין שלום בעצמיו והכרת פניו ענתה בו, כי דבר מחלה גדולה יצוק בו.

“אבל הגד נא לי בני יקירי” שאל מאתהיס את פיטר מה תוחלתך ותקותך? “נוחלה אבדה תקותי” ענה פיטר במגנת לב, אך זאת ידעתי אבי4 כי לא אראה חיים עם אשה אחרת, אם לא אוכל לקחת את גיטל, וביום תהיה אשה לאיש אחר אשלח יד בנפשי.

פלצות אחזה את מאתהיס בשמעו הדברים האלה מפי פיטר ושנתו נהיתה עליו כל הלילה, התבונן וידע כי שלהבת אהבה אחזה את שתי הנפשות האלה ומנפש עד בשר תאכלם גם יחד, והם מחמל נפשו וחמדת לבבו, חשב את דרכי בנו והבין כי לא יכזב בדבריו, ומוצא שפתיו ישמור, ויזכור כי גם הוא לפני שנים עשרים וארבע היה שולח יד בנפשו, אם לא נתנה לו אהובת נפשו לאשה. חשב כה וכה וגמר אמר. –

למחרת היום ההוא שלח מאתהיס וקרא לגיטל ולפיטר ויושיבם לפניו ויאמר להם: שמעוני בני! הנני רואה את תוגיון נפשכם, ואמרתי אבקש לכם מנוח. חוקי הארץ לא יתנו לכם לבוא בברית הנשואים כי גיטל נפשה אמונה את דתה, ולא תאבה לעזבה כל ימי חייה וגם אנכי הבטח הבטחתי את אביה בטרם מותו לבלי תתה לעשות כדבר הזה. אך אתה פיטר אם למדת לדעת ממשפטי היהודים ותשים לבך אל תורתם ואמונתם, כטוב בעיניך עשה ולא תעכור שארך ונפשך ביגון ואנחה ועיני רואות וכלות, פנו וסעו לכם אל אמעריקא ובנו לכם בית שמה, ואל אלהי הרוחות לכל בשר יאר פניו אליכם.

את ברכתי אתן לכם וגם הוצאות המסע עד בואכם אל הארץ ההיא, והיה במצאכם מנוח ובאתם בברית הנשואים כדת ושלחתם לי איש עתי להודיעני, את התפלין האלה ירושת שלמה תקח אתך, הוקירם כי על ידם נעשו לנו נסים והיו אתך למשמרת.

והיה האיש אשר יביא לי את התפלין האלה וידעתי כי איש נאמן רוח הוא, על ידו אשלח לכם את הכסף לקנות שדה ובית וכל מחסורי עבודת עובד האדמה. אבי זקני בא מארץ אשכנז לגור פה, יצא נא עתה נינו מאת פני הארץ הזאת ויבקש לו מנוח כאשר ייטב לו.

פיטר וגיטל נפלו על צוארי מאתהיס וישקוהו ויבכו דמעות תודה ושמחה, אור שמחת גיל האיר את פני שלשת האנשים האלה כרגע, ואך רעיון הפרידה העיב את טהרת שמי הצלחתם.

כאשר דבר מאתהיס כן עשה. וכבר ספרתי כי בעיני ראיתי את האיש אשר הביא את התפלין.

- - - - - - - - -

עוד שבועות אחדים הייתי בבית הרופא עד אשר מצאתי און לעשות דרכי ובאתי אל פעסט אל בית קרובי ואנפש שמה עד אשר שבתי לאיתני, בעזר הרופא לכל בשר.

שנה אחת עברה חלפה לה ואני בקשתי את סרסור הסוסים לקנות לי שני סוסים טובים, יום שוק הסוסים בא ויבוא האיש ויאמר ללכת עמי אל השוק, ומה מאד שמח לבבי למצוא שם את האיש מאתהיס אשר לא פללתי לראותו עוד, הוא בא אל השוק עם ארבעה סוסים טובים ויפים, ויאמר למכור מהם שנים, גם הוא הכירני וגם נפשו שמחה אלי גיל לראות אותי בריא ושלם, וסוסיו מצאתים טובים ואקנה אותם מידו, אך אמרתי אנסה נא אותם פעם אחת ושלמתי מחירם. והאיש מאתהיס פנה אלי ויאמר: אדוני הנני הולך לנסוע היום, ואף כי ידעתי את הסוסים כי טובים המה לא אבקש ממך מחירם כעת, והיה כספי בידך עד אחרי עבור שלשה חדשים אכתוב לך ואודיעך את מקום תחנותי ובטובך תשלח לי את הכסף על ידי הפאצט.

נבהלתי לשמוע כדברים האלה מפי מאתהיס ואשאלהו האם לא ישוב אל ביתו אשר באלמא הכפר. “לא אדוני” ענה מאתהיס מאז הייתי בביתי בא אלי שליח שני ויבשר לי כי נכד נתן לי ה'. אז אמרתי מה לי לשבת פה לבדי אלך ואראה את בני ואשב עמהם ואמכור את נחלתי וכל כלי ביתי והנני הולך אליהם.

שלשה חדשים עברו ואשלח את מחיר הסוסים אל מקום אשר שם חונה מאתהיס בבית בנו פיטר ובנחלתו הגדולה אשר קנה לו לאחוזה במסבי העיר הזאת.



  1. “ויקרועה” במקור המודפס, צ“ל: ”ויקרעוה“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “דסיר” במקור המודפס, צ“ל: ”הסיר“ – הערת פב”י.  ↩

  3. “גגתו” במקור המודפס, צ“ל: ”גנתו“ – הערת פב”י.  ↩

  4. “אכי” במקור המודפס, צ“ל: ”אבי“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות