באחד העתונים הבריקה השמועה המוזרה לרגע: על זה החרימו את העתון. וביתר העתונים – אף לא מלה.
חשבו: טעות דפוס גסה היא. וחייכו.
כעבור שעות נודע, שהוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון פיטר בחסדו את שלישו פון-מאדרן לפתע פתאום. בלי כל באורים לדבר. ופון-מאדרן היה איש חסדו המיוחד של הוד מלכותו. חביבו ממש. זה בא לו בירושה מאת אביו, שגם כן היה שלישו של הוד מלכותו.
ההשתוממות היתה כללית בכל שני חלקי המונארכיה, באוסטריה כמו בהונגריה. בוינא אפילו לא ניסו לבאר את שערוריית החשאין. ובעיר בודפשט, הבירה השניה אשר למונארכיה, הרשו לעצמם העתונים יותר. אך לכלל ביאור לא באו גם הם. יען כי למחרת מת המלך הזקן. וככה נאסף הסוד יחד עם המלך.
ורק כעבור שנה ויותר נודע לנו הענין. בחזית, בערפה, בכפר קטן שבגליציה, מפי בת בעלת הבית, שבו גרתי יחד עם משרתי. – לפני חדשים, כשהתקדמנו, חנתה פה, בכפר זה, המיפקדה הראשית. והאדון המפקד הראשי היה גר אז בבית אכרים זה. ממנו נודע לה לבתה של בעלת הבית הסוד הטמיר על דבר סטירת הלחי, שהוד מלכותו ספג בשנות השמונים לחייו המכובדים מאד.
* * *
לפני שנה בערך עסקו העתונים משך ימים אחדים באשה אחת, שקבלה אות הצטיינות נדיר מאת הוד-מלכותו. האות היה: פסל זעיר-אנפין, דמות אֵם פשוטה, שסביבה עומדים בניה, עשרה במספר, עומדים בחרבותיהם השלופות ומגינים על אמם.
האם, שצוינה במתנה זו מאת הוד מלכותו, היתה אשה כפרית, אם לאחד עשר בנים, שעשרה מהם נפלו על שדה הכבוד והגבורה בעד המולדת והקיסר.
הוד-מלכותו הרשה, שהאם בעצמה תעמוד לפניו, פנים אל פנים, ופנים אל פנים ימסור לה את הודייתו ואת הבעת-כבודו בסמל יפה, שהוא עצמו, הוד-מלכותו, הזמינו אצל פסל-החצר שלו. והוד מלכותו הודיע, שרצונו העליון הוא, שגם בנה הקטן, הצעיר שבבניה, יעמוד לפניו.
עד כאן – מתוך העתונות.
ומאן ואילך – מפי בעלת הבית שלי, שמפקד הצבא סיפר לה בשעת גילופין שלו:
הצעיר שבבני ה“אם המאושרת” – (זה היה שם הכבוד שלה בעתונות: “האם המאושרת”) – ילד כבן עשר, בהודיע לו אמו, שהוד-מלכותו בעצמו ובכבודו רצה ברצונו העליון לראות אותו, הודיע פתאום לאמו בתנועת-כתפים עקשנית, שלא! הוא לא ילך! הוא אינו רוצה לראות את הוד-מלכותו, כלל וכלל אינו רוצה. שהוא כועס על הוד מלכותו. שהוד מלכותו לקח ממנו את עשרת אחיו, שכולם אהבו אותו כל-כך. לקחם והרגם במלחמה המאוסה. הוא לא ילך. ויהי מה!
לחנם שידלה אותו האם בדברים, בהבטחות, במתנות שונות – הוא באחת: לא!
התאספו אכרי הכפר ובראשם השופט של הכפר ודנהו, איך להניע את הקטן שלא ימרוד במלכו.
דנו, והחליטו: הכפר מרהיב עוז בנפשו לבקש בתחנונים מאת הקסרקטין שבעיר, לשלוח אל הכפר קצין אחד, אוברלויטיננט והוא, הקצין, ישפיע על הקטן לציית. ובמכתב הבקשה כתב: “הא' הקצין יהא לבוש בגדי השרד היפים ירהיבו את נפש הנער והוא יציית בשמחה”.
התכונן כל הכפר לקראת “קצין הזהב”, בכבוד ובתפארת, בשער פרחים, בכלי זמר צוענים ובנאום מדבר צחות.
בא הקצין, בבגדי השרד היפים, בכפתורי הזהב המסמאים והמרהיבים עין ובקומתו הנאדרת בגבורה: באותו הכבוד הרבים, התלויים על חזהו לתפארת.
השתמט הנער מידי שופט הכפר, שהוביל אותו לקראת הקצין – ברח לו ואיננו.
ציווה הקצין במפגיע, להעמיד לפניו את הנער, חיפשו את הנער והעמידוהו לפני הקצין.
שידל קצין-הזהב את הנער בדברי כיבושין ולבסוף הוציא בגד-שרד קטן, בגד קצין אמתי, על פי מדת הנער, ומסרו לנער.
ירק הנער בבגד היפה – ונמלט על נפשו.
ציווה הקצין להספיג לנער מכת-רצח, במגלב – ויצא הכפר בשאט-נפש וברוגזה, ודרך-אגב גזר על הכפר קנס 100 זהובים לאוצר הממשלה.
שוב חיפשו את הנער ושופט הכפר שפך עליו את חמת מאת הזהובים במכות-רצח, התנפלה האם על שופט הכפר והכתה לו עין.
אמרו להעניש את האם עונש-מאסר – באה פקודה מגבוה-גבוה, לא לנגוע בה לרעה, להיפך: להעמידה בכבוד בפני הוד-מלכותו, הרוצה ברצונו העליון ובחסדו הטוב לראותה פנים אל פנים יחד עם ילדה, הצעיר שבבניה גבורי המולדת.
התחננה האם בפני שופט הכפר, ישתדל נא בפני השרים הגבוהים, שירשו לה לבוא בלי בנה הסורר-ומורה. והיא רק אשה. חלשה ואלמנה אומללה.
באה התשובה מגבוה, שהפקודה היא פקודה.
-יבוא הנער ויעמוד לפני הוד מלכותו!
הרימה האֵם את ידה הרועדת וסטרה לו לנער, לבנה הקטן. לשארית הפליטה שלה בחיים. סטרה לו על פניו.
עמד הנער בעינים תוהות ויבשות ועגולות. עמד רגע, ואחר כך אמר בתמיהת זוועה:
-אותי את מכה, אמא? כלום אני הרגתי את יוהאן, את אריך, את פאול, את פראנץ, את מכס, את אוּלי, את שטפי, את גרי, את האנס ואת רודי?
ופרץ בבכיה:
-למה את מכה אותי, אמא שלי?
פרצה גם האם בבכיה, נטלה את בנה הקטן בחיקה ואמרה בנשיקה:
-בני הקטן והרך אתה, היינצילי שלי. אוהבת אני אותך כאהבת כל אחיך המנוחים יחד, בני הפעוט. ואם גם אתה אוהב אותי, בני, בוא נא אתי אל הוד מלכותו.
נשק לה הנער לאמו ואמר:
-טוב. אלך.
הלביש הכפר את האם ואת בנה הקטן. ליוו אותם כל נכבדי הכפר, השופט, סגן השופט, שני פרחי הכהונה, שמש בית התפילה, שני מכבי האש והרועה עם כלבו, ליוו את האם ואת בנה הקטן עד תחום הכפר ונפרדו מהם בברכה ובקנאת-חשאין.
הלכה האם ובנה הקטן, וכל הדרך לא פסקה האם מלשדל את נערה בדברים ומללמד אותו הלכות נימוסין, איך לעמוד לפני הוד מלכותו הזקן והטוב.
שתק הנער כל הדרך ולא אמר כלום.
וגם בעיר שתק ולא אמר כלום.
וכם ברכבת לא הוציא אף הגה.
עד שבא לפני ולפנים של ארמון המלכות.
וגם פה לא ענה לשואליו הגבוהים-גבוהים על שאלותיהם ולא על ליטופיהם בחסד.
עד שעמדו לפני הוד מלכותו הזקן.
ירד הוד מלכותו הזקן, פרנץ יוסף הראשון, מעל כסאו, ניגש אל האם המשתטחת לפניו, הרים אותה בחסדה והביט על הנער שאינו משתטח. –
הביט בו, הביט – ולא אמר כלום גם הוא.
הביטו שניהם זה בזה, המלך והנער, ושתקו.
הביט בהם גם שלישו של המלך ושתק בזוועה.
נתן המלך צו, הביא השליש את הפסל הקטן, מסרו לידי הוד מלכותו. מסר הוד מלכותו את המתנה לאם ופתח ואמר:
-קבלי נא, אשה זקנה, האם המאושרת, את מתנת - -
לא גמר עוד המלך הזקן את אמרתו, פרץ הנער בצריחת בכיה, הכה את המתנה מידי המלך בכוח איתן, קפץ וסטר לו למלך הזקן על פניו. –
ואמר בבכיה מרה:
-לא על שהשופט הכה אותי מכות רצח, אלא על שרצחת את אחי, שאהבו כל כך אותי ואת אמא שלהם – את אמא שלי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ולמחרת מת המלך הזקן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.