רקע
אביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לא נבראו הזועות אלא לזכות בהן את השקרנים.

(סבי).


המטייל המתבודד ברוכסי רגלי הקרפאטים והתועה בבדידותו אל תוך היער, השומר בסבכו על מוצא שני הנחלים, הסן והסטרי – ודאי ימצא עוד שם מצבת־עץ בצורת מגן־דוד ועליה כתוב לאמור:

בְּצַעַר הָרוֹמֵמוּת, בְּאשֶׁר יְגוֹנוֹת

וּבְאַהֲבָה יְהוּדִית אֲנַחְנוּ מַצִּיבִים פֹּה נֶפֶשׁ

לַבָּחוּר גִּיבּוֹר הַחַיִּל, הַשַּׁקְרָן הַקָּדוֹש וְהַטָּהוֹר

שַׂר הָעֲשָׂרָה עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף

שֶׁמֵּת בִּשְׂדֵה הַכָּבוֹד עַל קִדּוּשׁ הַיַּהֲדוּת

בִּדְמִי יָמָיו, בִּשְׁנַת הַמָּאתַיִם וְחָמֵשׁ לְחַיָּיו.

ת' נ' צ' ב' ה.


 

א.

את שמעו שמעו שמענו זה מזמן ידוע. שר “גבוה מעל גבוה” הואיל להשפיל את עצמו לרגע וללחוץ את ידו, יד־אונטראופיציר פשוטה, ולתלות לו על חזהו את צלב־הברזל הקדוש, על שעשה מעשה רב והציל את כל החזית לארכה, המתפתלת מעיר צ’רנוביץ הבוקובינאית ועד ריגה אשר על הים הבלטי. ודרך־אגב: הוא, האונטראופיציר הפשוט, העז העזה לתת תודה רבה על הכבוד הגדול ולא לקבל את אות־הכבוד הרם, בנמוקו הפשוט: “שלשאת צלב על חזהו היהודי”, זה נגד המוסר היהודי שלו ושלפי הפקודה האחרונה יש לו הרשות לשמור על מנהגי דתו בכל האופנים המסורתיים.

ברגע הראשון בא השר הגבוה מעל גבוה במבוכה ולא ידע מה לענות לו. ואולם ברגע השני ביקש אותו לסור אליו – וכעבור שעה קצרה מסר השר הגבוה את רשמי שיחתו עם הבחור המוזר לידידיו ובינתיים התגלגל בצחוק:

– אוי, אוי, אפשר פשוט להתבלבל ממנו! אני אומר לכם קרמראדים, שהרבה שקרנים זכיתי לשמוע בחיי, (ומי לנו גדול בשקרנות – נפלט מפי השר הגבוה – מאחי מלכנו ירום הודו, מהוד מלכותו המנוח לודויג מלך מקסיקו!) ואולם בחור זה – זה למעלה מכל פאנטאסיה, חביבי. ציירו לעצמכם: הוא מספר ברצינות גמורה, שפעם אחת המיט חלחלה גדולה על נציב רומא בירושלים – –

וצחוקו עבר למיחוש בבני מעיו; וכששב לאיתנו קצת הוסיף עייף מצחוק וברצינות גמורה:

– זה פרי יהודי, חביבי; רק עם מוזר זה עלול להוליד מתוך עצמו צעצוע כזה! אמת: מצד השני – גבור, בלי ספק, גבור. אך אני חושב, שזה אצלו מקרה. ואולם בתור שקרן אמן גדול הוא, הי—הי—היא! בחור נחמד, הא—הא—הא. —

 

ב.

אני התוודעתי אליו על יד נחל־סן.

אחרי התגוששות־דם נוראה היה הדבר ואנחנו אמרנו לפוש ימים אחדים ולקבר את החללים ואת קטעי־החללים הנפוצים על פני השדה.

אנשי גדודנו היו מתהלכים פה ושם, בערבוביה, בלי סדר, פלוגות ולגיונות, ומלקטי המתים והאברים היו מכל המינים שבצבא. האויב לא היה מקפיד בדבר ולא השתמש בנו למטרת כדוריו: עסוק היה גם־הוא בקבורת מתיו.

ופתאום רואה אני חייל אחד, תת־קצין, מתהלך בין החללים כמי שמחפש דבר־מה. ובידו האחת כעין צלחת של־פח עמוקה. אל תוכה משים הוא את המציאות שלו.

מה מחפש זה פה בגן המות?

רמזתי לו והוא נגש אלי. הסתכלתי לתוך הכלי והנה הוא מלא כעין איזה חומר לבנבן הדומה לעמילן קרוש. כשהבחנתי בו היטב ראיתי: הצלחת היתה מלאה מוחות אדם קרועים, כתותים ומעוכים.

הבטתי בו בתמיהה: למה לו חומר נורא זה?

על שאלתי ענה לי:

– להביאם לקבורה. חלקי גוף אחרים יקברו או לא יקברו, אך המוח יקבר עמוק־עמוק, שלא ישיגוהו החיות והעופות. אם אספסוף זה יתפרנס זמן־מה מחומר קדוש זה – ישמרנו אלקים. כל המלחמות שבעולם לשעשועי־תינוקות יהיו לעומת מלחמותיהם הם. רק אבק־משמעת זקוק להם – ושום גרמניה לא תעמוד בפניהם.

הסתכלתי בו יפה־יפה. עלם יפה־תואר עד להקסים. גבוה כתמר, טפוס יהודי מזרחי מובהק, קומתו רעננה ורצינה, שתי עיניו עייפות במקצת, אבל בוערות באש שחורה גם בלאוּתן.

רגע עמדתי מהסס. נזכרתי בשמועות על דבר “השקרן המוזר” וכמעט שנכשלתי בבת־צחוק. ואולם מבטו צוה עלי כבוד ואהבה. וכעבור רגע – והבחור נכנס לגמרי אל תוך נפשי. ולא עבר חצי יום – ואני הגשתי בקשה אל המיפקדה העליונה להרשות לי, שאספח אותו אל הפלוגה שלי.

וכעבור ימים אחדים נוכחתי, שאין לי על מה להתחרט.

בתחילה, ביום הראשון חשבתיו בכלל למטורף במקצת. כששאלתי אותו, בן כמה הוא, ענה לי:

– בן מאתים וחמש שנה וארבעה חדשים.

– מה פירוש?

– לפי שנותיכם שלכם: עשרים ותשע – ענה לי בפשטות – ולפי חשבונכם: מאה וחמש.

כשבקשתי אותו, שלא ישטה בי, הוסיף:

– אתם חיים לכל היותר שתי שעות ביום. כלומר: בארבע ועשרים שעות. ואתם מכנים את סכום החיים הללו בשם “יום” – ואני חי ארבע עשרה שעות ביום. זאת אומרת פי־שבעה.

ועלי להעיר בזה תיכף: דבריו הללו, כמו כל דבורו ושיחותיו בכלל, אי־אפשר לי למסור כצורתם, הוא היה מדבר במין קיצור משונה, כמעט בראשי תיבות. אחר־כך בקש ממני באופן רשמי, שאפטר אותו, אין לו פנאי לבטל אף רגע אחד. נתתי לו פטורין והוא הלך לו. “לחיות”.

ואני הסתכלתי אחריו בעינים פקוחות לרוחה.

שקרן משונה או משוגע למחצה – אינני יודע בדיוק. אך יודע אני, שזאת היתה לי הפעם הראשונה בחיי, שהתחלתי מפשפש בחיי. ומבלי משים הרגשתי, שכל ימי חיי מלאים בטלה ובזבוז זמן, שכל ימי חיי הם שלשלת ארוכה של דחיקת־השעה ובזבוז־חיים ולא יותר. שלשלת אחת של חפזון מרגע לרגע, משעה אחת לשעה הבאה, מהיום למחרת, וממחרת למחרתים, לימים הבאים, לזקנה – למוות. כאילו מקוים אנחנו להשיג בשעה הבאה, את מה שלא השגנו בשעה שעברה; דוחקים אנחנו את כל פרקי חיינו כמו בשביל להשיג את המוות. – כמה גוזלת מאתנו הבטלה בכל כלליה ופרטיה? כמה חיים מבזבזים אנחנו על השינה, האכילה, הטיול, ההליכות המיותרות, הדרכים המוטעות, ההמתנות לדברים של מה בכך, השיחות בלי תועלת, קריאת ספרים בטלים, שיחות נשנות ונאמרות, פקפוקים שלפני מעשה ושלאחריו, תנועות אילך ואילך, פגישות עם שוטים מתחכמים, דיבורים כדי לצאת ידי חובת־דבור סתם, ועל כולם: המלים המיותרות לגמרי אפילו בדיבורים נחוצים וחשובים!

נוסף על אלה: הנסיעות הטפלות, המריבות, הויכוחים שלעולם אין להם שום תכלית, וגולת־הכותרת של כל הבטלות: “הנימוסים היפים” בחזירתך אחרי אנשים ונשים שאתה מבטל אותם לגמרי ושאינם מעניינים אותך כלל.

ובכלל: הביטולים לשם ביטולים, “כדי להנפש קצת”!

ומה נשאר לך אחרי כל אלה לחיים: לעבודה?

ונזכר נזכרתי באחד מרבותי, שלפני כל סוגיה חמורה הורה לנו פרק ב“חובת הלבבות”, כדי להביא אותנו לידי חשבון־הנפש בהוקרת הזמן ושלא להטריד אותו ואת עצמנו בקושיות ופלפולים לשם פלפולים. – ולא עלה בידו. גדול כח היצר של ביטול־הזמן מכחו של “חובת הלבבות” כביכול. ואיה אותו הגבור, שיש בכחו למנוע את עצמו מכל הביטולים הללו ולהשתמש בכל אותו הזמן בשביל לעשות מעשה? וכמה יש בכח גבור כזה לעשות, לחיות, להשיג, לדעת ולפעול בחייו? כמה שנים משלנו חי הוא?

ואם איש שכזה מבורך גם בכשרונות?

הרי לכם ש"י עולמות מוטלים לפניכם – ואין איש פושט ידו לקחת אותם.

אין איש?

אני זכיתי לדעת את האיש הזה: הלא הוא “השקרן” הנפלא, האונטר־אופיציר עקיבא בן יוסף הק. –

 

ג.

אביו: – רכּב פשוט אצל בעל אחוזה בארץ הקארפאטים, אמו: – אחת מאותן הנשים היהודיות הפשוטות, המצויות לרבבות בכפרים נדחים וגם בערים הומיות, והוא, בנם עקיבא, היה בילדותו כעין שומר סוסים, רועה בהמות, שבלה את ימי ילדותו בשדות, ביערים, ביחד עם בהמותיו, במנוחה, בחלומות שמש וירח, בהסתכלות בכוכבים, בגעגועים על איזה יער קדומים, בהזיות של מרחקים כחולים ובמשאות נפש של – –

אי־אפשר לדעת בדיוק, באיזה משאות־נפש, רק זאת ידועה לו, שפתאום, בשנת השתים־עשרה לימי חייו – והוא כבר נמצא בין בחורי הישיבה באחת הערים שעל גבול גליציה, לומד בהתמדה ובכשרון מפליא לשמחת רבו הצדיק התמים, שהוא, תלמידו עקיבא, היה חביב עליו יותר מכל תלמידיו וב“כתב” שנתן לו בשעת הפרדו ממנו, מנבא הוא לו איזה עתיד קדוש ומוזר, מלא הרפתקאות ויסורי־אהבה “ואריכות־ימים יוצאת מן הכלל”, ולבסוף – – מקנא הוא בו, בתלמידו, על “שעיד הוא לזכות במות קדורים וטהורים”.

והוא מראה לי את ה“כתב” של רבו ומוסיף:

– זאת לא נבואה. לא בפעם הראשונה אמות מיתה זו. אין משיח לישראל, אבל יש משיח לישראל־של־מעלה. ועד שזה לא יבוא, אמות עוד רבבות פעם מות־יסורים לכך נוצרתי.

צחקנו צחוק־קל לדברים הללו; אך דבריו המשונים מגרים אותנו להיכנס עמו בדברים ולהביאו לידי ספוריו על חייו ולידי שקריו המפורסמים, שאין להם גבול. ושקריו הלא הם הדבר היחידי, שבגללו אינו חס על זמנו מלספר אותם “באריכות”.

זאת אומרת: לא אופן הספור מוסר הוא באריכות, להיפך: מדבר הוא בקצור מפליא כזה, שעלינו להתאמץ בכל כוחותינו, כדי שנספיק לקלוט את דבריו. אך מאורעותיו כשהם לעצמם – אין להם גבול.

והוא מספר. ובשעה שהוא מספר – עלינו לעצור את בת־הצחוק המבצבצת מתוך קירבנו ולבסוף עלולה היא להתפרץ בצחוק פרוע. ולא פעם היינו פורצים בצחוק גלוי ומתפזרים לכל עבר – לולא – לולא אישיותו המוזרה, שרצינות חמורה היתה שפוכה עליה במשך כל שעת דבורו. היתה באישיות זו טרגיות ידועה, שעוררה בנו חמלה אליו. בחור יפה עד להפליא, ראש גא ושחור, שגם שיבה זרקה בו כבר, עינים טהורות ודבור חותך ומלא כובד־ראש ישישים.

והפה משקר. –

עלם בן עשרים ותשע ואינו חושש לספר לנו גוזמאות כאלה:

—אין מקום ישוב על כדור הארץ, שהוא לא התגורר בו;

– נסע בכל־ימי ההפלגה שבעולם וביניהם עשה את הדרך “מלונדון ללונדון” סירת־מפרש, על הקו: לונדון, הים הצפוני, פנטלנד־פירט, התעלה הצפונית, הים האירלאנדי, תעלת־ג’אורג הצפונית, תעלת־לאמאנש, לונדון;

– ואת הדרך השניה “מלונדון ללונדון”, שרק יחידי סגולה של הקברניטים זכו לה: לונדון, ליסאבון, מאדירה אי סט־הילני, מעלת־התקוה־הטובה, הוברטה, וילינגטון־ פונטה, ארינה, ריו, לונדון;

– עבד בכל הלגיונות החפשים של כל הממלכות;

– ביקר בכל מושבות אפריקה, אמריקה, אוסטראליה ואסיה ובתוכן גם המושבות בארץ ישראל;

– בשנת השלש־עשרה לימי חייו עזב את העיר יאסי על אופניים, נסע עליהם עד בריימן, שם היה למלח־עוזר והפליג לאמריקה, משם להודו ואחר־כך לדז’ונגל משא־נפשו מכבר;

– בזילאנדיה החדשה המציא איזו נטיעה הראויה לאכילה בחומץ והמפיגה כל שכרון, ושילידי הארץ שם היו פוחדים ממנה מחמת הרעל העז שבה;

– בבורניוֹ לימד את ילידי הארץ איך להכניע את השנהבים הפראים במין קליפת־עץ, שרק לריחה של קליפה זו נעשות החיות הדורסות הללו שקטות ונכנעות;

– בים האטלנטי לקח חלק באותו האסון הנורא של הספינה הענקית “טיטאניק” והציל את “מלך העופרת” האמריקאי, קבל מאתו “מדאלית־העופרת” משובצת שלושה “פניני נילוס” ואחר־כך מכר אותה בהלסינגפורס לבעל בית־ערבונות ואת הסכום חלק ושלח לכל סניפי “קרן־הקימת” שבכל העולם;

באלהמברה ובסביבותיה התגורר כשנה תמימה בין בעלי הדת “ואדו” הפראים למחצה ויסד להם כתה דתית חדשה, שעל ידה הצליח להתעיב עליהם את “קרבנות הילדות”. יחד עם זה אסר עליהם כל מין פולחן־אדם ואכילת דם ובשר, השאיר להם את מצות שמירת־שבת ואיסור ההשתעבדות לכל מין אדם בעולם. אלא שברבות הימים העלו אותו הפראים למדרגת אלהות – ויברח על נפשו;

– בקפשטט – – –

לא. אי־אפשר היה לשמוע את כל זה במנוחה ובלי צחוק.

והוא – הוא ידע והרגיש, שאין איש מאמין לו אף מלה מכל אלה. אף־על־פי שעל כל אלה הדברים היו לו תעודות ממשיות, שקשה להטיל בהן ספק.

ובין התעודות הללו – תעודה אחת קטנה קלת ערך, שבכל זאת פקחה את עינינו לרוחה; זה היה כרטיס־שם פשוט – אך מפליא: כרטיסו של הד“ר הרצל ועליו כתוב גרמנית: “פיר דען קליינען רייצענדען פרופיטן אונד מארטירער עקיבא בן יוסף האק. ד”ר תיאודו ר הרצל” – (“להנביא הנחמד הקטן ולמת על קידוש־השם עקיבא בן יוסף הק. ד”ר תיאודור הרצל").

ועוד תעודה: כתב יד קטן של הרב ר' יצחק אלחנן מקובנה, שבו מברך אותו הרב “ביסורים של אהבה” –

ואלה מה? – מירמה? זיוף כתבים?

ככה חשבנו כולנו.

ובכל זאת קשה היה להאמין, שכל אלה אינם אלא שקר גס וחולה של רמאי פשוט. הרמאי, ואפילו הגאון שברמאים, נתפש תמיד בדברים טפלים וצדדיים, שאין בכחו להיזהר בהם מחמת רגילותם. – ואצלו היו דוקא הטפלות הללו לסך הכל של שיטת־נפש מוזרה, אבל מסוימת וברורה, שבתחלה עוררה בנו תמיהה והסכמה כאחת, ואחר־כך קשרה אותנו, את כולנו, אליו באהבה שהלכה והתפתחה במשך הזמן למדרגה הכי גבוהה: – למדרגת יראת־הכבוד ממש.

ואם היו בינינו בכל זאת כאלה, שאישיותו זו לא ביטלה בנפשם את הדעה, שכל דבריו הם שקרים וגוזמאות, שיש בהם להדהים את המוח ולא יותר – הרי “תעודותיו” האחרונות עומדות למעלה מכל ספק ואבק חשד:

ואלה הם מעשיו לעינינו, לעיני כל הגדוד.

וככה היה לנו עקיבא בן יוסף הק לחידה. – –

 

ד.

ואולם גם אחרי כל אלה היה דבר אחד בכל מעשיו של “השקרן־הגבור”, שכולנו באנו בו לידי הסכמה כוללת: כולנו יחסנו את כל מעשיו, המקפיאים את הדם באומץ ובהעזה. למעשה־מקרה ולשגעון של איש, שאין לו מה לאבד בחייו. הן אנחנו אומללי־החזית ודיירי־החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פרושה של המלה “גבורה”. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטרונות, קוראי עתונים וכותביהם הכו בפעמוני המלים המכריזות על “אומץ הלב” ועל “אהבת המולדת” שלנו פה בבור־המערכה – הרי אנחנו קבלנו את כל הפראזות הריקות הללו קצתן בצחוק קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים אל פנים עם מלאך המות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת המולדת. אך יש פה יאוש אחרון בבהלת המות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד השני משמעת ארורה, המהפכת את בן האדם למכונת־מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי־ברזל של חשמל רצונה־שלה, המושכים את שרירינו אילך ואילך, מבלי שאפילו יעלה על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט. ואין לך דבר שיהא מרגיז את האכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה השפלה על דבר אהבת מולדת שלו.

וככה לא היו בקרבנו אלא שני מיני “גבורים”, כביכול: כאלה, שמילאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת גבורה, שבעצם לא ניתנה, אלא במתנה מאת הבהלה לשכר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומות. –

וחשבנו: שמתנה זו, מתנת השגעון, ניתנה לשקרן ההוזה שלנו במדה גדולה מאשר לכולנו. הוא היה בשבילנו הסך־הכל הכולל של כל היאוש העצום שלנו, שבכחו עשינו מה שעשינו.

ובהכרה זו מצאו פירוש לכל מעשיו, שהוא הקריב בהם את נפשו אפילו על דברים של מה בכך.

וכך מצאו פירוש על מעשה אחד שלו, מגוחך ומבהיל כאחד. פעם אחת, אחרי מפלה אחת גדולה שלנו, ואחרי שהאויב, הכביר במספרו, היה מגרש אותנו, כעדת כלבים את הארנבת הנמלטת על נפשה, – נעלם פתאום עקיבא בן יוסף הק לאחור, לתוך מערכת האויב ולתמהוננו וחרפתנו כאחת ראינו איך מסר את עצמו בשבי. ורק לאחר יום שלם, אחרי שכבר האמנו כולנו, ש“בוגד נבזה הוא” – הופיע פתאום במחננו העייף והמיואש, הופיע בבגדי האויב, קרוע ובלוי ועל זרועותיו ילד יהודי קטן, מילדי הגיטו הגליצאי, בעל פאות מסולסלות, וטלית קטנה מצוייצת ומסר אותו לשר־האלף שלנו בהודעה זו:

– אדוני הנאור, הריני להודיעו בהכנעה: הנה מלאך־מושיע קטן לגדודנו!

שר־האלף הביט בו בתמהון ולא הבין אף מלה.

– מה??? – נהם עליו – מלאך־מושיע?

עקיבא הק עמד רגע וחשב, ואחר־כך אמר בקיצור:

– יום שלם הקרבתי כדי להצילו לנו, בבקשה לקבלו.

וביקש רשות ללכת.

שר האלף הכיר אותו ונתן לו רשות ללכת.

מעשה כזה! להציל ילד יהודי קטן, בשעה שכל הגדוד הוכה מכה אנושה.

– “משוּגע מטוּרע כילעולמחסדע!” – לגלג עליו שר־המאה האבסטרי, שהיה אוהב לתבל את דבריו במילים יהודיות.

ואנחנו – היהודים – דרך־אגב נהנינו מן הענין: ילד יהודי נחמד עם פאות ועם טלית מצוייצת נמצא בדירת שר־האלף שלנו – והוא משעשע אותו כפעם בפעם על ברכיו.

ושר־האלף הוא לא רק איש אכזר וקצין נורא, המדקדק בדיני משמעת כחוט־השערה, אלא גם שונא ישראל עד כדי חריקת שינים.

ופתאום מטפל הוא ב“זרע פתנים” זה – (כך היה מכנה את ילדי היהודים) – כמטפל עם נכדו החביב.

צחקנו לענין – כלפי־חוץ; וכלפי־פנים שמחנו תמהנו. –

ובסודי־סודות הוספנו בינינו לבין עצמנו: מצא מין את מינו. שר־האלף גם כן היה אצלנו בבחינת מטורף במקצת. אלא שטירוף דעתו יצא תמיד ללהב שנאת ישראל, עד כמה שזה נכנס בגדר האפשרות והיכולת ועד כמה שהמיפקדה העליונה, שהיתה מקפידה על שלום הגדוד ואחדותו, לא הרגישה בדבר. אלא שכמה וכמה מחיצות בין שר־האלף ובין המיפקדה העליונה, שהשגחתה הפרטית לא יכלה לחדור לתוך בור־המערכה, עד כדי לסכל את כל עצותיה של שנאת ישראל הכבושה והבוערת בלי־הרף והמתלקחת יותר ויותר.

ושנאה זו התלקחה דוקא במדת גבורתם של החיילים היהודים. וכך מובן, שפעולותיו העזות של עקיבא הק, שהמיטו חרפה על כל הקצינים המתאמצים בגבורותיהם, הוסיפו שמן על המדורה. ורק כעבור ימים ושבועות נודעה לנו סבת המפלה שנחלנו בזמן האחרון. והסבה – סבה מבהילה היא: –

רצונו של שר־האלף עצמו – – – להפטר מן היהודים.

איככה נודע הדבר זה לעקיבא הק? – אין איש יודע. אך המפלה הצליחה לו לאדון שר־האלף – אף כי לא בשלמותה. האונטראופיצר עקיבא הק יצא חלוץ כלפי האויב והפנה את לבו של האויב לצד אחר לגמרי ושם עמד הוא עצמו בראש הפלוגה. נתן פקודה לאחור להמלט והוא עם הפלוגה שלו עיכב את חלוץ־האויב מלהכות את כל הגדוד. גדודנו נמלט באמת בחרפה, האויב פשט על כל החזית שלנו, כבש את כל שורת הכפרים, אך בינתים נעלם עקיבא הק, עבר לכנף ימין, לצד חולשתו של האויב ושם עשה הוא עם הפלוגה שלו באויב מה שהאויב עשה עמנו פה בצד שמאל. ורק לאחר יומיים, אחרי שתבוסת הכנף השמאלית, הכנף שלנו, היתה שלמה – נודע, שהאונטראופיציר המשוגע נכנס לתוך רשות שאינה שלו: לתוך רשות הגדוד־השכן שלנו ושם הנחיל את שר־האלף השכן נצחונות שמעולם לא חלם עליהם.

ובינתים – ועצתו של שר־האלף שלנו סוכלה לפי־שעה.

"איך זה קרה? תמה שר־האלף בכעס. – וכשנודע לו, שהאונטראופיציר הלך בשבי וברצונו, נענע בראשו ובנקמה:

– כן, אני ידעתי זאת מראש. מובן. –

אלא למחרת שוב הופיע עקיבא הק, – ו“זרע הפתנים” בידו – – חבל, חבל, ששב חזרה. זאת היתה הזדמנות מצויינת “לגלות את פרצופו של היהודי הגבור”. "הוא עשה זאת, כדי להציל את “אחיו הקטן”!

ואולם אלה, שלא נודעה להם סיבת המפלה, ראו בכל הסתכנותו המוזרה של האונטראופיציר שגעון־הרגע ולא יותר.

ואין צריך לומר שלא הבינו, למה לנו הילד היהודי הזה?

והוא מכנה אותו בשם "מלאך־מושיע קטן?! –

ושוב אמר שר־המאה האבסטרי: משוגע מטורע כילעולמחסדע!" –

אלא שאנחנו לא הסתפקנו בפירוש זה. וכששאלנו אותו בינינו לבן עצמנו, למה לו ילד זה – ענה בקיצור:

– “כל המקיים נפש אחת מישראל – כאילו מקיים עולם מלא”. –

מילא: פירוש קלוש קצת.

ואולם במשך הזמן היה הדבר לעובדה, ששר־האלף האכזרי התרועע עם “זרע הפתנים” ושמר עליו בשבע עינים. וכמו להצדיק את מעשהו זה אמר לחבריו תמיד בצחוק:

– זהו הקמיע שלי; ילד יהודי קמיע הוא. היהודים כולם בני־פתנים הם, אך הילד הזה מביא לי מזל. גם אלכסנדר המוקדוני הגדול היה מחזיק לו בביתו נחש קטן, שאשה מצרית אחת הביאה לו מתנה, אחרי שגדודו החריב את ביתה. – זוהי סגולה, חביבי. ואיך אמר המשוגע שלנו? “מלאך־מושיע קטן”.

כך היה אומר שר־האלף – ובינתים לא היה יכול לסלוח להם לחייליו היהודים את חייהם בכלל ואת התמסרותם לו בפרט; ולבסוף, כשנודעה לו תחבולתו הערומה והמנצחת של האונטראופיציר שנוא נפשו – החליט בנפשו “לשים קץ לתעלולים אלה!”

* * *

ולשים קץ – זאת אומרת: בכל מחיר שהוא.

שר־האלף שלנו היה אחד הקצינים הגבוהים, הנאמנים ביותר למיפקדה העליונה. מעטים היו הקצינים שהקריבו קרבנות גדולים כמוהו על מזבח נצחון קטן ולמען כברת־ארץ פעוטה. וסימן לדבר: יש לו אותות־הצטיינות למכביר.

אמת – אות־הצטיינות אחד היה חסר לו. ודוקא אות לא גבוה מאלה שהיו לו, אך – – השם יודע: חשוב מאלה בכל זאת. ה“פור־לא־מריט”. זה האות שרק הגבורה האישית מזכה בו את האדם. זה לא היה לו – ואנחנו לאהתפלאנו על זה כלל. אנחנו, “היסודות החשודים” אצל אדון שר־האלף, אנחנו מצאנו את זה לטבעי מאד: אצלנו היה מקובל כלל חשאי, אבל שריר וקיים, ששונאי ישראל בחזית הם כולם פחדנים. השד היה יודע, מדוע, איך זה; אולם כך היה. עובדה. גבורים הם הגבורים הללו, אלא שגבורתם מצטמצמת תמיד בקרבנות גדודם. הם אינם סנטימנטליים ביותר. שולים הם את אנשיהם לסכנות הגדולות ביותר. אך הם עצמם מסתתרים תמיד תחת כנפי גבוריהם שלהם. – –

וגבורים הללו הסוככים עליהם הם כמעט תמיד יהודים.

ודוקא זה הוא המרגיז אותם.

וככה, אם רוצים הם להשיג דבר־מה – הרי משיגים הם אותו "בכל מחיר.

ואם שר־האלף החליט לשים קץ לתעלולי היהודים – הרי יכולים היינו להיות בטוחים, שזה יעשה במחיר גבוה במקצת. ואם מחיר זה יגיע אפילו עד להרמת כבוד שנואי נפשו. ינחלו כבוד לרגע – אך במקום זה ישארו ביחד עם כבודם מתים על “שדה הכבוד”.

וחיכה לזדמנות.

וההזדמנות לא אחרה לבוא: באה פקודה לכבוש את הרמה החשובה מספר 383. לכבוש אותה בכל אופן־שהוא. שר־האלף קבל את הפקודה העליונה ותיכף אחריה הופיעה פקודתו שלו המוזרה, שהפליאה את כל יודעיו ומכיריו:

"היות ונוכחנו לדעת, שהחיילים בני־דת־משה הם בזמן האחרון המצויינים שבכל חיילינו, והיות והרמה מספר 383 היא הנקודה החשובה בכל החזית המזרחית שלנו – לפיכך הריני מצווה בזה לצרף פלוגת כבוד חזקה כולם בני דת משה ולמסור לידיה את נצחוננו זה במשך שמונה עשרה שעות! ומפקד הפלוגה יהיה האונטראופיציר הגבור עקיבא הק.

שר־האלף: פון־פייגואונצר".

קראנו את הפקודה ולא האמנו למראה עינינו: שר־האלף פון־פייגואונצר מכריז על בני־דת־משה, שהם המצויינים שבכל חיילינו!! מה קרה פה? –

אמת, שהסכנה גדולה מאד. שהפקודה על כיבוש הגבעה מסמרת את השער ומעמידה את הנשימה לרגעים אחדים. אך הלא יכול הוא לשלוח אותנו למיתה משונה זו גם בלי מחמאות של כבוד והערצה כאלו.

אם כה ואם כה – הפקודה זעזעה בקרב מחננו כמשפט־מות. זאת לא הפעם הראשונה, שנסינו לכבוש את הרמה הזו ותמיד הוכינו אחור כמתיץ את ראשו אל הכותל. מלחמה זו – כל באיה לא ישובון. –

כל החבריה התהלכה כגוף־שכיב־ מרע־אחד. הבטנו זה פני זה ושתקנו. ובינתים ראינו, שכל אחד מאתנו יושב וכותב בחשאי את צוואתו הביתה. –

ופתאום נכנס עקיבא הק. החבריה נזדעזעה קצת: כל הפנים היו מכוונים אליו.

– מה חדשות? – שאלתי אותו בשפה רפה.

עקיבא הק חייך:

–לא כלום; מה אתם עושים? –

נגש אל אחד מאתנו חטף את הנייר מתחת ידו וקרא בקול:

– “אל תכעסי עלי אמי היקרה. מוכרח אני לגלות לך, שזהו המכתב האחרון שלי אליך. למה תחכי אחר־כך בכליון עינים? סלחי אמי היחידה בעולם. זוהי המלחמה. אין פה רשות לחכות לנסים. סלחי והתפללי בעד נשמתי – – אני כבר מת, אמי…”

עקיבא הק הביט בפני כולנו אחר־כך קרע את המכתב במנוחה, בנחת, צחק בצחוק קל ואמר בפנים שקטים ומחייכים:

– בכלל אין רשות לחכות לנסים. הנסים באמת אינם באים מתוך חכוי. הנסים באים מאליהם מתוך אמונה.

הבחור הכותב את הצוואה גער בו בכעס:

–ובכן תחכה אתה או לא תחכה! מה אתה קורע את מכתבי?! זה לא ענין של גוזמאות!

* * *

עקיבא הק נגש אליו, לטף את ראשו בחבה ואמר לו במנוחה

– אמור נא חביבי, אתה מאמין בי שאני שקרן?

הבחור הביט בו רגע ואחר־כך ענה:

– כן, בזה אני מאמין.

– ואתה אינך משקר לעולם?

הבחור פקפק רגע ואחר־כך החליט:

– לא.

– ובכן מדוע אתה כותב לאמך, שכבר מת הנך?

– זה לא שקר. אני יודע שאלה הן השעות האחרונות שלי.

עקיבא הק הסתכל בו. הסתכל בו בחמלה ואחר־כך אמר:

– זה אמת. אך אתה משקר בכל זאת. לא כיבוש הרמה תמית אותך אלא אתה בעצמך. אני קרעתי את גזר דינך, אך אתה שוב גזרת על עצמך מיתה. –

אחר־כך פנה אלינו ואמר בקול בטוח:

–לכו לישון. הרמה היא שלנו. חכו לפקודה.

אמר ויצא החוצה.

ועוד לא הספקנו לבלוע את דבריו והנה הוא שב ביחד עם הילד היהודי הקטן בידו:

– אמור להם שלום, יוסילי – אמר אל הילד – ונלך.

הילד הקטן אמר לנו שלום – ושניהם עזבו את “חדרנו” שבחפירה.

 

ה.

מה שקרה פה במשך יום יומים אלו, היה דבר שלא נשמע כמוהו בדברי ימי המלחמה הגדולה: אחרי פקודה חמורה ובוערת כזו, לכבוש רמה המשמשת נקודתומשקל, נקודה מכריעה לשתי החזיתות, גם לנו וגם לאויב – אחרי פקודה כזו לשבת ולחכות לתשובתו של איזה אונטראופיציר, עד שיבוא בכבודו “וירשה” לנו לעלות על האויב – זה כבר נכנס בגדר הצחוק.

והן כזה היה המצב. כששר־האלף נתן את הפקודה העליונה, לגרש סוף־סוף את האויב ממקום שאפשר לבחון ואת כל אורך החזית באורך שלשים קילומטר, ושהאויב השתרש בו זה חצי שנה כתורמוס זה המכה שרשיו בעומק וברוחב, עד שאין כח אנוש יכול להזיזו ממקומו – אחרי פקודה כזו עמד עקיבא הק לפני שר־האלף־ובקש להרשות לו לתור קודם כל את סביבת הרמה. ואולם כיון ואי־אפשר לו לאונטראופיציר לעמוד לפני שר־־האלף בלי נוכחותו של הקצין שלו, של שר־המאה, לפיכך הביא אותו שר־המאה שלו אל שר־האלף עם הבקשה. והבקשה היתה חשובה:

– אדוני שר־האלף, מאה וחמשים איש, ההולכים לתוך גרונו של המות הבטוח, מבקשים לתת להם רשות לתור קודם את הדרך המובילה אותם אל הגיהנום! זוהי בקשתם האחרונה: בקשתו האחרונה של הנדון למיתה היא!

ואי־אפשר היה לדחותו בקש. יש גם עד ראיה ושמיעה לדבר: שר־המאה. ויודע הוא האדון שר־האלף, שהפקודה העליונה לא תסלח לו, אם ידחה בקשה כזו בקש. ואולם אי־אפשר היה לו, שלא לזרוק את ארסו בלב המבקש:

– וכמה אנשים רוצים אתם להעמיד על הקלף הזה?

“להעמיד על הקלף” – פירוש: להבריח בשבי אל האויב.

עקיבא הק הזדקף כנחש:

– אני הנני המעמיד ואני הנני העומד אדוני שר־האלף הנאור! אנכי לבדי!

והוסיף בלעג חמור וגלוי:

– וכשם שברחתי לפני שבוע אל האויב מפני המולדת – כך גם עכשו.

שר־האלף הזדעדע לרגע לחוצפה. אלא שכעסו עבר ללעג:

– לפני שבוע הצלת את המולדת שלך: את אחיך הקטן.

עקיבא רצה לענות לו, אלא שהאדון שר־האלף נתן לו אות:

–הפטר! ודע את אחריותך.

עקיבא הלך – ואנחנו חכינו לו. שכבנו כל אחד ואחד כשכיב מרע והשערות של סיוטים שרצו במוחנו וּבדמנו..

 

ו.

האויב שהיה מוטל עלינו להתנפל עליו כעת ברמה, היה לנו מזמן כחידה סתומה. תמיד היינו יודעים עם מי יש לנו עסק, ורק עכשיו היתה מהותה של מחיצת־ברזל זו סתומה לפנינו. ממש אגדות התהלכו בתוכנו על דבר “הגדוד הארור”, שבא פתאום, התערה ברמה – וחסל. ורק דבר אחד מוזר היה ידוע לנו משם. דבר, קצתו מגוחך וקצתו לא־יאומן: נודע לנו, שמפקדו של גדוד זה, איזה מאיור רוסי, משוגע הוא בתכלית. ותמצית שגעונו הוא – הילד היהודי הזה, יוסילי, שעקיבא הק חטף אותו לפני שבוע והביאו אל שר־האלף שלנו. ילד זה הוא “כל כחו ואונו, כל הצלחתו ומזלו”. והילד – גם כן מוכתר אגדות שונו. יש אומרים: בנו של אחד הרביים שבגליציה, שהגדוד הרוסי רצח אותו, והוא, לפני מותו מות קדושים, מסר אותו להמפקד עצמו בברכה אחרונה.

ויש אומרים: בן־אנוסה הוא הילד עוד מלפני המלחמה, מזרע הקוזאקים.

ויש גם דעה כזו, – כח הדמיון של חיילי המלחמה נאזר בגבורה – שהילד הוא בנו של עקיבא הק שלנו – לא פחות ולא יותר.

מילא. הכל אפשר בחיים; בחיי המלחמה אין נמנעות.

אך אם כה ואם כה – והילד היה כל הזמן בידי המפקד הרוסי ל“שמירה מעולה” בפני מפלה ובפני כל תקלה־שהיא, “סגולה”.

הדבר כשהוא לעצמו לא הפליא אותנו. ידענו על דבר הקצינים הרוסים הגבוהים, שכולם כאחד חולים במחלת אמונות תפלות שונות ומוזרות. ואחת האמונות הללו היתה ודאי האמונה הגמורה במזל, שהילד היהודי מוכשר להביא לכל המחזיק אותו בביתו. ואם היינו מסופקים עוד בדבר אגדה זו – בא שר־האלף שלנו והראה לנו, שזה אפשר: הוא, שר־האלף שלנו האמין במזל זה לא פחות מאותו המפקד הרוסי עצמו.

וכשעקיבא הק הלך “לתור את הרמה” – שוב גנב את יוסילי מאת שר־האלף שלנו, לקח אותו בלי רשותו, בשעה שהלה היה ישן שנת תמימים בבטחונו הגמור, שסוף־סוף ינחיל את יהודיו מפלה גמורה.

מובן, כשהקיץ שר־האלף משנתו ולא מצא את הילד – התלקחה חמתו עד שפיו היה מעלה קצף:

– ידעתי! – נהם בכעס נורא – ידעתי, שזרע פתני זה “מולדתו” הוא! – אך עכשו לא נחכה לו עוד! תיכף ומיד התקפה על הרמה!

הפקודה יצאה – ואנחנו התכוננו.

אלא שלא הספקנו לצאת מן החפירה כלפי הרמה – והנה עקיבא. כולו שטוף זיעה עומד הוא בפני שר־המאה שלנו ומודיע:

– אדוני הנאור! נלך! הרמה ריקה. אף שגרסלאוי לא נשאר שם.

שר־המאה היה מבוהל במקצת. הסתכל בו כמסתכל ב“שקרן הידוע” ואמר:

– טוב, אלא שעלינו להודיע זאת לאדון שר־האלף.

– אדוני הנאור יואיל להודיע ואנחנו נלך לתפוש את הרמה.

– טוב; לכו – אמר בקול של ספק־הן וספק־לאו, והלך להודיע את דבר הנצחון המוזר לשר־האלף.

ואנחנו, כעבור חצי שעה היינו “בעלי הרמה מספר 383!”

כל “העמדה” שבגבעה היתה ריקה. לא מצאנו שם אלא את קופסאות הקונסרבים שלהם.

ועדיין איש לא ידע, מה סודו של נצחון זה?

ידענו, שיוסילי הוא הסיבה לדבר. אך יותר מזה לא ידענו כלום. וגם לא חקרנו יותר מדי. השמחה שלנו פטרה אותנו מכל חקירה ודרישה. יבוא הזמן ויודע לנו גם זה. והשמחה היתה כבירה וכללית. כל החזית שמחה וצחקה על הענין המוזר. והמיפקדה העליונה, שהרמה עלתה לה לא פעם בים של־דם, הביעה את קורת־רוחה להאונטראופיציר – שוב פעם.

ושוב פעם נוסף לו להאדון שר־האלף פצע על פצעי־השנאה האנושים שלו. עד שלא היה בכחו לבוא אפילו ל“חנוכת הרמה”, כפי המנהג מאז לחנך בנוכחותו כל נקודה כבושה חשובה. תמיד היה בא לחגיגה כזו בחפץ לב, בגאוה, בעליונות שבגבורה, והיה מחלק אותות כבוד ומחמאות לגבוריו עושי רצונו.

והפעם דחה את הענין מיום ליום.

ואנחנו – אנחנו חכינו לו היום יותר מכל הימים. יש כאן גם ענין חשוב צדי בדבר: לראות אותו מהלל את גבור הגבעה. לשמוע אותו עונה אמן בעל־כרחו. והוא הלא מוכרח לבוא. כיבוש הרבה עלה על הרבה מנצחונות הגדוד, שעלו בדם יותר מאשר נצחוננו זה, ואשר חשיבותם כקליפת־השום היא לעומתו.

ורק ביום הרביעי בא – פתאום. מבלי להודיע זאת מקודם.

ומבלי לחכות לו נכנס פתאום אלינו, אל החפירה, ועל פניו היה ניכר, שמסתיר הוא את כעסו וצערו.

ובהתחילו לדבר – הרגשנו כולנו, שלא רק כעס וצער היו מסתתרים בדבריו, אלא גם הכנעה ידועה: הכנעה הבאה מתוך פחד. ולא קשה היה לדעת את סיבת הפחד. הרבה נזקף כבר על חשבונו בזמן האחרון. מזימותיו הרעות עלינו, על חייליו היהודים, ששנאתו אליהם עלולה להקריב אפילו את גורל המולדת על מזבח השטן – מזימותיו אלה הלכו והגיעו לאט־לאט גם אל המיפקדה העליונה. מישחק מסוכן מאד היה מישחק זה.

ומי ידע את כל אלה כמו עקיבא הק?

עקיבא הק ידע את הכל ולפיכך ראינו בו, בפעם הראשונה מאז ידענו אותו, כעין אי־מנוחה. בפעם הראשונה. לפני זה לא ראינו בו סימנים כאלו. הן אפילו ברגעי־זועות וגם ברגעי־התעללות המרים ביותר היה מתהלך בתוכנו כסמל המנוחה והשמחה השקטה, העליונה והבטוחה. ובשעה שאנחנו היינו כולנו שרויים גם בזועות אימת־המות וגם בצער האוכל אותנו מנפש ועד בשר: בצער שנאת־ישראל, ההולכת ופושה מיום ליום כמגפה – הוא היה מתהלך ועושה את מלאכותיו השונות ומזמר לו בחשאי ועל פניו בת־צחוק.

ברגעים כאלה נזכרנו, שלא פעם אמר גם לנו וגם לשר־האלף, “שגלגולו של רבי עקיבא הוא”. – –

בין יתר דבריו המוזרים והמפוזרים היו גם דבריו אלה כבר נשמעים אפילו בלי תשומת־לב. אלא שבשעה שאנחנו עמדנו לפני כל מיתה בטוחה, הבלולה יסורי־השנאה מצד כל סביבתנו המסוממת, חוורים כמתים וממוסמסים עד דכדוכה של נפשנו ובה באותה שעה הוא הזדמר לו איזה זמר ידוע, או בלתי ידוע – אי־אפשר היה שלא יעלו על לבנו דברי התלמוד על רבי עקיבא:

– “הם בכו והוא חייך” – – –

ואת חיוכו זה אי־אפשר היה להפריע בשום שמועה רעה ובשום שנאה וגזרה שבעולם. כשם ששום מצב לא הפריע לו בתפלתו בכל יום ויום.

ועכשיו, אחרי כיבוש הגבעה ראינוהו בפעם הראשונה ועל פניו כעין אי־ מנוחה כמי שמתכונן לדבר־מה. לדבר חשוב ומכריע.

וכשנכנס שר־האלף, בקש הודעה לא מאתו, אלא דוקא מאת קצינו, מאת שר־המאה הלה הודיע את הודעתו הרשמית, שהכל בסדר, שהגבעה נכבשה בלי דם, ושהגבור הכובש הוא האונטראופיציר עקיבא הק.

– את זה לא שאלתי – העיר שר־האלף בכעס עצור. – לא זהו הגבור, שהאדונים מושחים אותו לגבור, אלא זה שהמיפקדה מוצאת אותו לזה.

שתק רגע ואחר־כך הוסיף כשפניו האדימו וחוורו כאחת:

–יודעים אנחנו את “גבורי חומת יריחו” למדי – –

דממה מחנקת קמה בחפירה.

וברגע זה זע עקיבא הק ממקומו ובלי רשות שר־המאה ושר־האלף גם יחד נגש אל שר־האלף ואמר:

– אדוני שר־האלף הנאור! יש לי להודיעו דבר־מה, שרק אנכי יודע אותו.

את דבריו אלה אמר כבר לא בקול של תת־קצין, לא בתור חייל רשמי, אלא בתור בן־אדם פשוט. ואנחנו לא השתוממנו אפילו על זה. לא השתוממנו, יען הלא דבריו האחרונים של שר־האלף היו גם כן לא דברי מפקד ומצביא רשמי, אלא דברי בן־אדם פשוט, מלא כעס ושנאה ארסית. – שר־האלף חדל להיות ברגעים הללו מפקד ומצביא ולפיכך לא גער בו בנזיפה, אלא כמי שנכון למלחמה אמר בקול חמור ומלא לעג:

– לך יש תמיד דברים שאין איש יודע זולתך.

ועקיבא הק הוסיף:

– אדוני הנאור איננו הראשון, המצטער על כיבוש יריחו בלי שפיכת דם יהודי ודוקא בזמרת שופרות ובעזרת אלוהי־ישראל!

שר־האלף נעשה כנראה סקרני ולפיכך לא גער בו גם הפעם. שר הצבא החמוּר הופיע פתאום ברגע זה כאחד המתוכחים של ימי הבינים:

– ובכל זאת – אמר בצחוק מר – ובכל זאת מתאמץ אתה להיות לגבור־מלחמה בינינו. ובכל זאת משתתף אתה, שלא כמנהג אחיך בכלל, במלחמת־דמים זו ודוקא לא בעזרת אלהי־ישראל, אלא "בחרבך ובקשתך.

הדברים הללו פתחו את לבו של עקיבא הק לרווחה:

– טעית, אדוני הנאור! גם במלחמה זו אלהי־ישראל הוא בעוזרי. אין מלחמה בלעדו וזולתו. גם בשעת המלחמה הגדולה נגד אלהי־מצרים, אלהי־“כמוש” וה“בעל” וגם במלחמתנו נגד “רומא המעטירה” נלחמנו בשם אלהינו אלהי־ישראל. מלחמה זו גם כן לא באה אלא להחריב את רומא שלכם החדשה. ואני – –

שר־האלף שוב הפסיקו בלעג:

אם כן, ואיזו ממלחמות אלו קדושות יותר?

– המלחמה הזו, אדוני הנאור! עובדי הכמוש והבעל ואפילו עובדי היופיטר עמדו למעלה מכם כמעט במדה שאנחנו עומדים למעלה מהם. עובדי כמוש ועשתרות והבעל היו קדושים בטומאתם, יען האמינו באלהיהם. הם עבדו את אלהיהם באהבה, באמונה, בהתלהבות ובאכסטאזה מזעזעת. הם הקריבו על מזבחם את עצמם ואת בניהם בשמחה ובאושר. ורומא החדשה שלנו אינה עובדת שום אלהים בשמחה ובקרבנות. רומא החדשה שלנו אין לה אלא הקיבה. לא יותר. עובדי המולך יצאו במחולות ובדבקות של שגעון סביב אלהיהם והקריבו להם את היקר והטוב שבהם – ואתם מקריבים את גדודכם על מזבח קיבתכם – – ואלמלא היתה אלהותכם הקדושה: “האמנות” נאמנה לעצמה, הרי היתה חוטבת את פסל־עצמה הכביר בתמונת קיבה כבירה ופתוחה, המתפרנסת מקרבנות בני “יהודה המנצחת” – –

– ומה דעתך? התנצחו את רומא החדשה?

– לא. כבר נצחנו אותה. לא בחרב ולא בקשת אלא בעזרת אלהי־ישראל, אדוני הנאור.

–ומי הוא הגבור בנצחון זה? – שאל שר־האלף בצחוק גלוי.

עקיבא הק שתן רגע ואחר־כך אמר בקול נמוך ובוטח ובעינים עצומות:

– אנכי. רבי עקיבא בן יוסף, שאתם שקלתם ושוקלים את בשרו במקולין. אנכי, – הוסיף כמעט בלחש – שוב פעם אנכי כמאז ומעולם. רבי עקיבא ולא “המשיח”. “המשיח” סבל יסורים ומיסוריו יצאה שנאה חדשה לעולם ובא אחריו רבי עקיבא לתקן: הוא סבל יסורים בכדי להמית את השנאה.

שר־האלף חדל מצחוק. הדברים תקפו אותו כנראה:

– ובכן, שוב יבוא איזה משיח, שאתה הקדמת אותו ביסוריך? – –

  • כן, צדקת אדוני הנאור – אמר עקיבא הק בעינים פתוחות לרוחה – שוב יבוא משיח ושוב מקרבנו, מתוכנו אדוני הנאור. יען שוב “רגשו גויים” ושוב הולכת קלקלה גדולה וקרבה אלינו, עלינו בני־יהודה. שנאתכם הקרה הולכת ומגיעה למרום קצה. ואולם עליה לנחול תבוסה שלמה עולמית. יען קרה היא, אדוני הנאור. לא בחום, לא בהתלהבות ולא בקדושה שבהתלהבות נולדה וגדלה שנאתכם, אלא בקור של קרח מקפיא, וקרח איננו מוליד חיים ואפילו חיי־רעל אין בכחו להוליד.

– ובכן: עליך לסבול יסורים.

– כן. כך יהיה בקרוב. אני אסבול את היסורים, ואקבל אותם לא באהבה אלא בתפלה ותחנונים. בזמרה, אדוני הנאור. האדם העליון אינו מקבל את יסוריו באהבה – אלא מברך עליהם ברכה, ומזמר אותם בזמירות אלהים. היודע אדוני הנאור את העם היחידי בעולם, הלומד את תורתו בזמרה? זהו עמנו אדוני הנאור. עמו של רבי עקיבא בן יוסף הק – – –

ואת המלה האחרונה כאלו בטא בטעות וכאלו היה חפץ לספגה חזרה ולא הספיק – –

שר־האלף הסתכל בו יפה־יפה: “עלם מוזר הוא יהודי זה בכל זאת”. ואחר־כך סיים את השיחה:

– נה, טוב. אם ככה, אם חביבים עליך יסורי היהודים – תזכה בקרוב לראות יסורים כאלה כחפצך.

אמר והוציא פקודה מכיסו ומסר אותה לשר־המאה – ויצא.

 

ז.

כשיצא שר־האלף אמר עקיבא הק בחיוך מלא חמלה:

– אומר הוא האדון שר־האלף להיות פעם בחייו “פליניוס הצעיר” ואולם – לזה זקן הוא יותר מדי – –

איש לא הבין את דבריו אלה, אך ראינו שכאילו יודע הוא מראש את דבר הפקודה, שאך זה לפני רגע מסר אותה שר־האלף לשר־המאה ושרמז לו בה לעקיבא הק על "יסורי היהודים.

שר־המאה זרק בו מבט של איום, כעל מי שמדבר סרה באדון שר־האלף ואולם נראה היה, שגם לו אין מושג כל־שהוא, מה חושב הלה ב“פליניוס הצעיר” שלו. – רמז לו שיצא ואחר־כך פתח את הפקודה, קרא אותה בעיניו, לעצמו – ופניו אורו. אסף סביב עצמו את הקצינים וקרא לפנינו את הפקודה בקול רם:

"אחרי ביקורו של הוד־כבודו, המפקד הראשי בכפר זלטקייף נוכח לדעת, שאי־אפשר לו למצב זה שימשך. שכרנו שם יוצא בהפסד. היהודים, תושבי המקום, המשמשים לנו מרגלים במחנה האויב, מוכרים גם אותנו לאויב בכל פעם. ולפיכך הריני מצוה בזה בשם הוד־כבודו האקסלנץ לשים קץ לזוהמה זו ותיכף ומיד להביא לי הנה את כל היהודים מרגלי־החרש, להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת. ובזה יוסר סוף־סוף “הכתם הצהוב” מעל מלחמתנו הנצחת.

ועל החתום: שר־האלף".

כל השומעים הסתכלו זה בזה בשתיקה. הפקודה הפתיעה אותנו אפילו במלחמה זו, שכבר הרגילה אותנו לכל מיני הפתעות שבעולם. הפתיעה אותנו, יען זאת היתה הפקודה הראשונה, שבתור פקודה באה בעלילות־שוא הגלויות לכולנו, על היהודים, הנאמנים לגדודנו יותר מכל חלקי התושבים שבגליציה.

וכולנו ידענו, מה פירוש המלים: “להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת”. זה לא משפט מות – אלא אינקביזיציה, עינויים, “כדי לפתוח את סגור־לבם ולדעת את סודותיהם” – –

 

ח.

כזה היה הכפר זלטקייף. ועכשו באה הפקודה מאת שר־האלף להעמיד לפניו את ה“יהודים המרגלים” שבכפר זה.

ועקיבא הק ביקש לתת לו את האפשרות למלאות אחרי פקודה זו, וכששר־המאה פקפק בדבר, אם לתת לו, אם לא, עמד לפניו עקיבא הק ואמר בקול חמוּר ובטוח:

– אדוני הנאור! כאן לא די לנו בעונש. כפר זה טעון טהרה גמורה פעם אחת לכל הפעמים! אני אטהר את כל הזוהמה הלזו מתוך הגדוד שלנו.

– ואיך זה?

– יש לנו יסוד קדוש אחד בין היסודות, שלא נברא אלא בשביל לטהר בו.

– מי־חטאת שבבית־מקדשכם? – גחך שר־המאה בלעג עוקץ.

– לא. ענה עקיבא – אש זרה שבבית־מקדשכם.

וחייך גם הוא בבסימתו –

ועל זה חייכו כולם כמטומטמים מבלי להבין את דבריו. ולבלתי הראות לו שאינם מבינים, הפכו את הדבר לבדיחה וצחקו.

ועקיבא הלך לטהר את הכפר.

לקח לו פלוגת חיילים וסגר את הכפר כולו בגדר גבוהה של חוטי ברזל עוקצים.

הרבה עבודה לא היתה לו בזה, כמעט ארבע חמישיות הכפר היו מוקפות גדר כזאת. עליו היה רק לסגור את הפרוץ שבה.

וכשגמר את המלאכה, העלה את כל הכפר באש. —

מנוס לא היה משם. כל אשר נסה להמלט וקרב אל הגדר – נדון ביריה.

ואחרי החורבן הופיע לפני שר־האלף והילדה החולה בידו:

– אדוני הנאור! זוהי המרגלת היחידה שמצאתי בכפר. יהודיה היא, אדוני הנאור!

* * *

זה היה במעמד כל הקצינים – ואיש לא הבין אותו, חוץ מן האדון שר־האלף עצמו

* * *

שר־האלף החויר כמת. רצה להגיד דבר־מה ונחנק. ופתאום, פנה אילך ואילך, לקח דבר־מה – ובאותו רגע נעלם עקיבא מן החדר. שר־האלף ירה אחריו פעמים ושלש וכשלא פגע בו — ירה בעצמו והשתטח מת. –

המהומה בין הקצינים לא פרצה ברעש. כולם הבינו, שאם שר־האלף התאבד – משמע, שאי־אפשר היה לו לעשות אחרת. וכעבור רגעים נודע שבאמת לא היתה לו דרך אחרת:

המיפקדה העליונה נוכחה לדעת, שבזמן האחרון היה הוא, שר־האלף בעצמו, מי שהעמיד את הגדוד בסכנות שונות, ולגמרי לא מתוך נטיה צבאית. ועוד נוספה לו ילדה זו. – – – לא הצטננה עוד גופתו של המתאבד – והנה בא שליחה של המיפקדה העליונה להזמין את שר־האלף למשפט – –

ובתוך כל מהומה עזה וחשאית זו – נשמעה מנגינה יהודית נעימה ומוזרה יוצאת מתוך בור־המערכה ומשתפכת לכל עבר:

לֹא תְחַיֶּה כָל נְשָׁמָה – –

לֹא תְחַיֶּה כָל נְשָׁמָה – –

ומן החוץ נשמע קול, ולא אחד, אלא קולות אחדים מתלחשים:

– זה אי־אפשר שימשך כך הלאה! יהודי זה הולך ונכנס לתוך נפשנו ממש! אם לא נשים קץ לדבר פעם אחת – כולנו עתידים לגורל זה! – –

זאת היתה שבועת־קשר נגד חייו של האונטראופיציר, שעזותו כבר לא ידעה כל גבול.

נכנסתי אליו ואמרתי לו:

– עקיבא הק, אתה משוגע. הלא הם יאכלו אותך חיים בקרוב, הלא הם הכל פה ואנחנו אפס, יחידים – הם יאכלו אותנו, עקיבא הק – חדל מלנגן! – –

עקיבא השמיט את קשת הכנור, צחק בחיוך קל ואמר:

– יאכלו ויחנקו, חביבי. אין דבר. הכל הולך כשורה. עקיבא בן יוסף שמי.

והמשיך את מנגינתו עם זמרה משתפכת:

לֹא תְחַיֶּה כָּלּ נְשָׁמָה – –

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה – –

נֵירוֹן קֵיסָר הִתְגַּיֵּר – –

וְיָצָא מִמֶּנּוּ רַבִּי מֵאִיר – –

טַם – טַם – טָם! – –

–מטורף! – הפטרתי לו בפניו ויצאתי. –

 

ט.

אך עברתי על מפתן כוך־חדרו החוצה – נתקלתי בקצין אחד. על פניו ראיתי שמרוגש הוא ומתכונן למעשה־מלחמה כלפי האונטראופיציר, כשפגש בי עמד רגע, הסתכל בפני ואחר־כך אמר לי בכעס:

– למה הוא מנגן כל הזמן?

– מדוע לא? ינגן לו. לא בפעם הראשונה מנגן הוא.

הקצין לא היה זקן ממני במעלה, “חבר” היה, כח לא היה לו לצוות עלי, אך הרגשתי, שסובל הוא מזה. הוא הידק את שיניו בכעס עצור ואמר בחירוק שינים:

– עם אחד אתם! – זרק לי בבוז ותיכף פנה ממני וצעק כלפי הכוך:

– צוּגספירר (תת־קצין) הק!

על המפתן הופיע עקיבא בן יוסף הק, על פניו חיוך עליז ואולם עיניו הפיצו זיקות חוורים וצורבים. דומות היו העינים לעיני משוגע, המביט בפניך ורואה באיזו מרחקים רחוקים של עולם אחר לגמרי. הוא הופיע על המפתן ואמר בקול מצלצל:

– לפקודתך אדוני הנאור! עם אחד אנחנו! ועמי כלו עומד הכן לפקודתך. צוה עליו, אדוני הנאור, וישלח לך עוד משיח אחד, בחפץ לב! —

הקצין הביט בו מבולבל מכעס והשתוממות, רגע שתק, ולא מצא מלה ואחר־כך צעק:

– חדל מלנגן! – צוה עליו בקול שאין להרהר אחריו.

– זה אלפים שנה, שאין אני מנגן אלא בשביל אדוני הנאור, וסכנה היא במקצת לאדוני, אם פתאום אחדל. ואולם – לפקודתך, אדוני הנאור! כל אדם יש לו רשות לקפח את חיי־עצמו! –

הקצין שמע את דבריו אך כל חושיו נסתתמו לו. וכאלו לא שמע כלום אמר בקוןל מנסר:

–כבד!! צוגספיהרר עקיבא הק!! – צום ראפּוֹרט!! (אל המשפט!)

עקיבא הק עמד וידיו על התפר, כדין חייל העומד בפני הזקן ממנו במעלה ואחר־כך אמר במנוחה גמורה בלשון רומית:

– אקצה הוֹמוֹ. – (דבריו של פילאטוס בשעה שמסר את ישו הנוצרי להמון: “הנה האיש!”) – אמר בטון של “הנני לפקודתך”. –

והתחיל מתכונן ללכת למשפט הצבאי.

 

י.

עקיבא בן יוסף הק, האונטראופיציר המפורסם, השקרן החביב והגבור בכל הגדוד – למשפט צבאי – –

זאת היתה תחלת איזה מעשה נורא, “תחלת איזה סוף” – –

סגופי המלחמה שלנו, שדכאו את כולנו למדרגת תולעי־תהומות, למשפחת חפרפרות, שכבר איננה יודעת להרגיש אפילו את אורה של השמש החפשית – הסגופים הללו נתווספו בימים הללו במכאוב חדש, בצער מגונה ומנוול, המחטט במורשי הלב באיזמל חלוד והמרעיל את כל תא ותא שבדמנו היהודי.

בצער השנאה.

נורא הוא צער שנאה זו, יען מרגיש אתה פתאום, שנבדל אתה, שיחידי אתה במכאוב זה. בודד.

ולכשתהרהר אחרי הופעה זו – תמצא שאפילו לדון אותה לכף חובה אי־אתה יכול. מרגיש אתה, שמסקנה ברורה וצודקת היא. מסקנתם של יסורי המלחמה, הכופתים אותנו בכבלים, אוטמים את פינו אפילו מבלי להתאונן, מבלי לערער ומבלי למחות נגד כל אינקביזיציה זו ששמה מלחמה, הנעשה בשביל העם, בשם המולדת: בשמך־שלך. והיסורים הולכים וממקים, הולכים ומרקיבים אותך, הולכים ואוטמים לך את נשימת־החיים שבך, בשעה שהשמש זורחת, הפרחים נותנים ריח, הצפרים מריעות סביבך בשירה ויודע אתה, ששם בעיר מתהלכים הבריות, מכיריך ומיודעיך, מתהלכים חפשים, עליזים, צוחקים, מקשיבים לבדיחות ומסתכלים ונהנים מתיאטראות – ואתה מונח ככלב חורק־שינים בתוך האדמה הרטובה וממעל לראשך: זמרת־המות צורמת את אזניך ומרעילה את דמך בסמרמורת עוקצת כעכסא דעכנא.

ואין מוצא לחירוק השינים.

ולפיכך – מוצא לו הדם מוצא אחר ממבוכתו הנוראה: בשנאה אל החלש.

הקצין הגבוה מתעלל בקצף אין אונים בנמוך ממנו, הנמוך ממנו – בחייל הפשוט, וכולם ביחד – בחלש החלשים: ביהודי.

חברינו הסירו סוף־סוף את מסויהם לגמרי. כבר לא מנעו את נפשם מלדבר, מלעשות בגלוי ומחפאות עלינו דברים שהגיעו למדרגת בדיחות־השטן.

בראשית: – התלחשות והמתקת סודות. אחר־כך: – בירור דברים בגלוי, בחוצפה, בפרהסיה, בלי בושת. ולבסוף: – עלילות. והעלילות – נושנות, ידועות, באנאליות, משעממות ומבדחות. וביניהן גם חדשות,

ודרך התפתחותן הוליכה אותם מטה־מטה, ממדרגה לשפל ומשפל לתהום, עד שפרצה העלילה הכללית והצורבת:

– “כל המפלות שלנו שנחלנו בזמן האחרון – מקור אחד להן: היהודים. סוף־סוף נודע למיפקדה העליונה, שמטרת היהודים היא: להביא גאולה לאחיהם שבארץ רוסיה ולהשיג בשבילם שווי־זכויות. ומטרה זו – כל האמצעים כשרים לה!” ביאר אחד הקצינים הגבוהים.

– תמימים אתם, אדונים – העיר קצין גבוה ממנו במצמצו בעיניו כיודע סודות מופלאים ומכסה עליהם טפחיים – תמימים אתם. אי־אפשר לי לגלות את הכל, כמובן, אך את עיקר העיקרים אגלה לכם. יש כאן ענין יותר חשוב מהשגת זכויות, חביבי. היהודים אינם עושים עסקים פעוטים כאלה בדם גרמאני ומאדיארי. – – ענין פלשתינא יש כאן, חביבי! – הטעים בלחישה ונשתתק. –

הקצינים כולם הסתכלו בפנים מאירים ונענו בראשם בהסכמה ובשאלה גם יחד.

והקונדס הוסיף:

–יש דוקומנטים, יש מיסמכים, חביבי. על הכל יש מיסמכים ברורים, אמתיים, מקוריים, שחור על גבי לבן; דוקומנטים כתובים בידים יהודיות, בכתב עברי, שרק יהודים יכולים לקרוא אותם. וכולם מעידים ש“חברינו” בני דת־משה מכרו אותנו לבעלי ההסכמה – ולאו דוקא בזול: בעד ארץ ישראל שלהם! – –

והן ישנה כבר שמועה, שאנגליה מבטיחה להם – והם בולעים את ההבטחה כבכורה בטרם קיץ! – אנגליה מבטיחה והם בולעים?! זאת אומרת, שאינך מאמין, שבאמת ישיגו את פלשתינה? – תמים אתה חביבי. הם ירמו גם את האנגלים וגם אותנו ופלשתינה תהיה שלהם סוף־סוף. אני אומר לכם. תזכרו. ובין כה וכה – והם משלימים ממעל לראשינו עם המוּסקה ועם הצאר. –

– באמת – – התחנן אחד המקשיבים – באמת, מה אתה יודע עוד? – הלא בין כך ובין כך יודע הדבר מחר, מחרתים – – –

הקונדס לא נתן לו להפציר בעצמו יותר מדי. הסוד היה מבצבץ מתוך גרונו:

–מה אני יודע? את הכל. יודע אני, שכל ענין נורא זה סובב על ציר אחד: על האונטראופיציר השקרן שלהם – – הוא הסרסור הראשי לכל הענין.

קונדס זה היה שר־המאה שלנו, שאחרי מותו של שר־האלף לקח הוא על עצמו את תפקידו של הלז וירש את שנאתו ואת מעשיו כאחת. והוא העומד על משמרת שנאה זו ומחרחרה בתחבולות שונות והוא שנשבע לנקום בנו את נקמת שר־האלף ומיתתו, שהמיטה חרפה עליו וגם על חבריו הטובים.

מיתה כזו – אסור לעבור עליה בלי נקמה.

ואם נקמה – הרי עליה להיות ראויה לסיבתה עצמה.

– אמת: שר־האלף אשם קצת בדבר, למה היה לו “לצאת פתאום מן הפסים” שלו ולפרוט את “מפעלו” הגדול בפרוטות פעוטות של “יסורים יהודיים” ושטויות דומות לאלה, וזה רק כדי להביא את האונטראופיציר לידי צער. למה היה לו כל ענין הכפר המנוול זלטקייף? ובפרט בשעה – – שהוא עצמו היה נתון בזוהמה זו עם אותה ילדה חולה – –

– שטות! – נפלט מפי שר־המאה בכעס ובבוז כלפי המנוח. – טיפש! לא עצר כח לחכות עוד יום, יומים ולעשות קץ לנחשים הללו בבת אחת, בתנועה אחת גדולה, כיאות לו ולנו! –

והחליט לגמור את מפעלו של המנוח.

ועלה בידו להביא את האונטראופיציר לפני בית־דין צבאי. וכשעקיבא עזב את החפירה והלך אל בית הדין־הצבאי – שפשף שר־המאה את ידיו בהנאה:

– הלא אתם כולכם חייתם בחושך עם בריה שפלה וערומה זו. “שקר”, “שקרן”! איזה שקר ואיזה שקרן? הלא כל ענין השקרים שלו לא בא אלא כדי להדהים אותנו במעשי־הגבורות שלו, שאף אחת מהן לא היתה גבורה בעצם, אלא מעשה בגידה וריגול ממדרגה ראשונה. בקרוב תראו גם אתם, כמה ערמה ספונה ביהודי זה. זה יהיה משפט מענין. משפט כזה בא אחת לאלף שנה ויותר, חביבי. –

ומאתנו אין איש יודע, מה דבר המשפט ומה דבר האשמה.

והאם יודע הוא עצמו, עקיבא הק, מה דבר האשמה?

כנראה, שכן. לכל הפחות דבריו האחרונים, שאמר לנו בבת־צחוקו הידוע, מעידים עליו, שיודע הוא את אשר לפניו. דברים ברורים לא אמר. אך מעניין, שדבריו היו ממש דבריו של שר־המאה, כאילו אינו אלא חוזר עליהם, ומבלי אשר שמע אותם:

–זה יהיה משפט מענין. משפט כזה בא אחת לאלף שנה. חביבי. –

מלה במלה.

ואולם לא הספקנו אפילו להתרגש הרבה בפחדנו ובמכאובנו – ועקיבא שב מבית המשפט וחדשות בפיו.

– ובכן, ילדים, התכוננו למעשה.

ולי מוסר הוא את הפקודה:

“הפלוגה שלך תוקפת את הכפר באזארה הערב, בשעה עשר ורבע, ובמשך יום עליך להודיע לשר־המאה שלך, שהכפר באזארה נכבש על ידיך”. והפעם על החתום לא שר־המאה שלנו – אלא המיפקדה העליונה בעצמה ובכבודה! –

הכפר באזארה?

הכפר באזארה הוא לא פחות ולא יותר ממקום־מפקדתו של שר־האלף הרוסי בכבודו ובעצמו; ועד שאתה נגש אל הכפר הזה – הן עליך לפרוץ קודם כל את חומת־הברזל של חזית האויב עצמה! –

מה זה פתאום? –

הסתכלתי בפני עקיבא הק ושאלתי אותו:

– מה פירושה של פקודה זו? הלא זה אבסורד גמור, חביבי!

עקיבא צחק בקול רם:

– אין אבסורדים לפני כסא־כבוד אלהי האומה הישראלית, כשם שאין אבסורדים לפני כסא־כבוד של שטן השנאה לישראל, להבדיל!

– ומי הוא, שנצנצה פתאום במוחו החולה מחשבה טפשית זו?

– אנכי – אמר עקיבא בבת־צחוק שקטה. – אם למחשבות טפשיות, הרי אנכי פה. ובכן, חביבי, אין זמן לבדיחות.

עזב אותי והוא עצמו אסף את הפלוגה שלי לעלות על הכפר באזארה.

כשהעמיד את כל הפלוגה בסדר ומוכנה ללכת, עמד ופנה אל כולם בשאלה:

– ובכן, חבריא, מי בכם מתגעגע לראות את יוסילי הקטן שלנו? – –

יוסילי הקטן – – יוסילי הקטן – – כמעט ששכחנו את הילד ההוא עם הפאות המסולסלות – –

מובן, שכולם ענו בהן.

–אם ככה, עוד היום תזכו לראותו פה בתוכנו –

וברגע זה נכנס שר־המאה ובראותו אותנו מתכוננים – פקח את עיניו לרוחה:

– מה זה? לאן זה?

עוד לא הספקתי להראות לו את הפקודה העליונה, נגש אליו עקיבא הק במקומי ואמר בקול מצלצל כמתכת:

— אדוני הנאור, צוּיתי להודיעו בהכנעה: הולכים אנחנו להביא דוקומנטים בשביל בית־הדין. הכל הולך כשורה, אנחנו הולכים ובאים לידי תכלית, אדוני הנאור. יכין נא את מסרקות הברזל, ואולם יזהר נא, שלא יחבל בהם! –

התשובה העזה הדהימה לרגע את שר־המאה.

מה זאת אומרת: דוקומנטים בשביל בית הדין?

ומה פירוש: מסרקות ברזל?

את ענין המסרקות אנחנו הבינונו ושר־המאה כנראה לא הבינו, ואולם לפי הכרת פניו ראינו, שענין הדוקומנטים, הסתום בשבילנו – איננו סתום כנראה בשביל שר־המאה. הוא העוה את פניו רגע, נזדעזע כמי שאחזו השבץ להרף־עין ואחר־כך שאל:

– ובפקודת מי אתם הולכים?

הראיתי לו את הפקודה מאת המיפקדה העליונה.

זה ענין חשוב. חשוב ומוזר, שהמיפקדה העליונה תתן פקודה לאחד מקציני הפלוגה שלו – ובלי ידיעתו־שלו?

בושת ועלבון כסו את פניו, אך כרגע הציל את המצב הנבוך: קמץ את גביניו וכאילו נזכר בדבר אמר:

– אה, כן – הכפר באזארה. כן־כן – – כך החלטנו אתמול – –

עקיבא הק חייך לו בפניו:

– טעית, אדוני הנאור, לא אתם החלטתם, אלא אני, אני לבדי בעצמי וביהדותי הזעירה. הכל הולך כשורה, אדוני הנאור! –

במקרה אחר היה שר־המאה נוזף בו עד הדור השביעי שלו, אלא שהעובדה המוזרה, שלא הוא שולח אותנו אלא המיפקדה העליונה, טמטמה אותו לגמרי.

הוא זרק בו מבט של ארס ואמר:

– מרש! למלאות את הפקודה.

והלך לו.

 

יא.

אין לי שום חשק בזה אפילו לנסות ולמסור את הכנות להתקפת הכפר באזארה. בשעה כזאת באה הזוועה החשאית ורותחת דרך כל גופנו ומבשלת את דמנו רגעים אחדים ואחר כך עוצמים אנחנו את עינינו ומוסרים את נפשותינו לאלהים. ואחרי שמסרנו את כל אשר בנו בעבר ובעתיד, בהוה ובנסתר, ל“מיפקדה העליונה” – מתחלחלים ועושים תנועה של “גזרה היא ואין להשיב” – והולכים לתוך לועו הפעור והאפל של המות האיום.

אולם עכשו – פה היתה תולעת אחרת מנקרת במוחנו: איזה שד משחת משטה פתאום במיפקדה העליונה, להטיל עלינו תפקיד כזה: ללכת ישר לתוך זרועותיו של המות ואפילו בלי כל אבק־תקוה, שזה יביא לנו איזו תועלת שהיא? – והלא ברור, שלכבוש את הכפר באזארה במצב שבו הוא נתון עכשו – איננו אלא חלומו של מוח מטושטש לגמרי. –

מי מאתנו לא התיאש עדיין מן החיים, זה כבר:

זרקנו מחשבה קטועה ואחרונה כלפי היקרים לנו שם הרחק וכלפי העתיד שלנו ההולך ומתייתם – והלכנו.

והוא, עקיבא – מחייך בפנינו.

והפעם רתחנו כולנו מכעס. זוהי נבלה.

ואחד הקצינים שלי, שהלך עמנו – סבלנותו פקעה לגמרי:

– בטוח אני בך – אמר בפניו של עקיבא – שאיזה פשע נורא תלוי לך מאחוריך, המקיל עליך את המות. ודאי איזו גניבה או איזה רצח מעיק עליך וככה מוטב לך לא להשאר בחיים. ואולם אנחנו אנשים פשוטים ונקיים ועדיין יש לנו תקוה לשוב הביתה ולחיות עוד! –

עקיבא לטף אותו בעיניו השחורות והטובות ואמר בבסימה רכה:

– צדקת, אדוני הנאור. פשע נורא מעיק על נפשי: שקר גדל אחד מעיק עלי. שקרתי לו לאותו פפוֹס בשעה שאמרתי לו, שרוצה אני סוף־סוף לקיים את הפסוק “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. שקרתי לו. לא ברצוני הטוב ישבתי אז ודרשתי ברבים. – –

פטפוטו זה לא היה אצלנו חדש. לא בפעם הראשונה “מגלה” הוא לנו, שגלגולו של רבי עקיבא הוא. הקשבנו והחרשנו והלכנו בשתיקה.

והוא עמד פתאום מלכת, נגש אל ידידי הקצין ההוא, שם את ידו על שכמו והוסיף בשפה ברורה וארשת חותכת וכמי שמדבר מתוך קדחת אחרונה:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה המקריב גם את נשמתו, את עולמו הבא. ועל מנת שלא לקבל פרס, חביבי. כל שאינו יכול לשקר ולרצוח נפש בעבור חיי־עולם של אומתו – איננו זוכה לראות פני שכינתה. משה אמר: לא תחיה כל נשמה ומשה אמר לא תרצח. וכל המאמין באלהי־אומתו הנצחי והרם, הרי יודע הוא, שאין רצח במלחמתנו בעדו, יש רק “ובערת הרע מקרבך”. לבנות את בית הבחירה על הר־ציון ובאותה שעה עצמה להקשיב למחולות עובדי מולך וכמוש – זה חילול הקדושה. –

שתק רגע והוסיף בלחישה:

– לא נברא המות, חביבי, אלא ללמד אותנו, שאין מות בעולם אלהים־חיים.

וקולו עבר לנגינה, לנעימה תלמודית חודרת ומאיימת:

– ואולם כל שאיננו מאמין באלהי־אומתו הנצחי והוא מאבד נפש – הרי הוא רוצח, הרי הוא עובר על לא תרצח, חביבי. – והמאמין באלהי־אומתו הנצחי, גבורתו מתעלה ומתגשמת לא רק ב“ובערת הרע” של זולתו, אלא בשל עצמו, בבערו את נפש־עצמו החוטאת, על מזבח אלהי־האומה. ואני – נפשי חטאה חטא גדול בשעתה, בחשבי, שלמות ביסורין ובמסרקות ברזל על ידי הרומיים ובעל־כרחי – קרבן הוא, לא, חביבי. עכשו עלי למות שוב־פעם לא בעל־כרחי, אל ברצוני הטוב. בשמחה ובזמרה על פי – – –

הבינונו אותו ולא הבינונו. ובינתים קרבנו יותר ויותר אל חזית האויב בחשכה עבה – – –

והתחלנו להתכונן להתקפה.

ולגמרי מגוכחת היתה הכנה זו. מה פירוש: התכוננו? איך זה להתכונן? – שלשים איש בערך אומרים להתנפל על חזית רחבה, על מחיצת ברזל־עשת חיה. –

העמדתי את האנשים ורציתי לתת להם פקודה. אחת הפקודות המצויות במקרים כאלה. להתפזר בשורה, להיות נכונים ל“משמרת האש” ועוד.

ופתאום – והנה ידו של עקיבא אוחזת בידי באפלה המנודחת.

– חדל! –

–מה “חדל”?

– הס! עלי למלאות את הפקודה ולא עליך.

– זה לא נכון. – אך נדהמתי ועמדתי דום.

וברגע זה הרגשתי אותו מחפש ועושה דבר־מה ואחר תנועה קלה – קול יריה אטומה. לא יריית כדור־רובה – קרן אור ארוכה, כקרן כוכב־שביט, עם זנב ארוך עולה מתוך ידיו, עולה למעלה, מאירה את כל הככר באור כחול־לבן – וה“שביט” נופל ישר לתוך החזית של האויב ומאיר אותה באור בהיר ומסמא מאה על מאה מטר. – –

– אתה משוגע! אני אשלח בך כדור, מנוול! מה אתה עושה? ראקיטה, בסכנה כזו?!

והוא נועץ את מבטו בחזית האויב וידו אוחזת את ידי כבצבת; מביט עוד רגע באויב וכמי שראה דבר־מה אומר:

– טוב, נלך למשרים. איש לא יגע בנו. – –

 

יב.

מעשה זה, יריית “רמון מאיר” או “כוכב שביט”, כפי שכינו אותו החיילים הפשוטים, איננו ענין חדש כמובן, במלחמה. יריה זו ניתנה תמיד כדי להאיר בה את כל הככר שבינינו ובין האויב ולתור בזה את המקום, אם מי שהוא איננו זוחל על ארבע להתגנב אלינו בהתקפה פתאומית או לרגל את עמדתנו. – ואולם יריה זו שלו, עכשו, הדהימה אותנו כפלים, ראשית: הלא אנחנו “הזוחלים” ואנחנו המרגלים והמתנפלים. ושנית: “רמון מאיר” זה, בעל צבע כחול־לבן, היה אחד הדברים שהעסיק בימים האחרונים את כל הגדוד. רמון זה לא היה מצוי אצלנו כלל ורק בזמן האחרון קרו מקרים של ריגול במחננו בעזרת ה“שביט הכחול־לבן” הזה. איזו יד נעלמה שבקרבנו השתמשה בו בשביט זה למסור לאויב אותות ולגלות לו תנועות צבא ידועות, ואחרי האותות הללו – תמיד נחלנו מפלות איומות, ושר־האלף שלנו, שהתאבד, התהלך כנשוך נחש, כביכול, וחרק את שיניו, כמובן עלינו, על היהודים.

– מובן, שהבגידה נעשתה אצלנו לדבר רגיל! מובן שזהו צבעו של הדגל היהודי. מובן! – היה צועק בכעס נורא – מובן, שאנחנו איבדנו את המלחמה. בידים. “השביט היהודי” הזה יחריב אותנו. ועכשו – רואה אני שעקיבא הק משתמש ב“שביט” זה – – ובכן: צדקו כל ההאשמות. זה מבהיל.

– אינני הולך! – אמרנו כמעט בבת אחת; – אם למות, הרי למות בכבוד ולא כבוגדים נבזים. אתה בעצמך לך לך ומסור את עצמך, – אמרתי לו בכעס עצור, – אבל לך, בבקשה, ואם לא, אפילך כנבל! פה תהא קבורתך, נבזה!

עקיבא שוב אחז בידי ובאקדוחי ואמר במנוחה:

– הבוגד מת כבר בלעדיך. הוא עצמו קיים את מצות “איבוד הבוגד”.

והוסיף לי בצחוק:

– הבאמת לא ידעת ולא הרגשת, שהבוגד היחידי שלנו, בעל “השביט היהודי” היה שר־האלף שלנו, מנוחתו רקבון? הבאמת עלי לשים לך את זה לתוך שיניך? נפלאת בעיני, אדוני. ומאין לנו כל המפלות בזמן האחרון?

פקחתי את עיני לרוחה:

– מה אתה סח?

– אני סח, חביבי, ששנאת ישראל עולה בכוחה על כל אהבות שבעולם, ואפילו על אהבת המולדת של שרי־אלף שונאי ישראל. רק שני ידידים טובים יודע אני בכל המלחמה הזו: שני שרי־האלף הללו: שלנו ושל הצ’רקסים. – –

כל שלשלת הענינים שהשתלשלו אצלנו בזמן האחרון התחילה מזהרת שלי באור בהיר, וכל חוליה וחוליה של שלשלת זו, שהיתה מחניקה אותנו, את כולנו עד הנה בסודיותה – התחילו ברגע זה יוצאות מתוך גרוני ומוחי כצפעונים קטנים, המקננים בנפשי ופתאום יוצאים הם לאור לפקודת איזה ידעוני קוסם קסמים. – –

זה מבהיל. – שר־האלף בעצמו – מתוך שנאה אלינו. זה מבהיל. – ומרגיע.

ועוד לא הספקתי אפילו לעכל את כל זה ואפילו להאמין את הדברים הללו באמונה שלמה – והנה הצ’רקסים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, כאנשים־ידידים משכבר הימים.

רגש מוזר עבר בי בכל מהותי. האלה הם השדים הארורים המפורסמים? –

וכעבור זמן־מה הובילו אותנו אל שר־האלף שלהם.

הלה קבל אותנו בכבוד ואת עקיבא הק קבל כידיד־נפש נאמן ואהוב לו מכבר. ואנחנו עמדנו כנדהמים. ובשעה ששר־האלף “הקאוקאזי” התחיל מדבר אתו – עינינו קמו בחוריהן. שפת פתנים היתה שפה זו כלפי היהודים. שנאה כזו לא שמענו מעולם מפי ילוד אשה. כל מלה ומלה היתה עכס־נחש שורף ומכחיד עד הנפש.

הבטתי בפני עקיבא בהשתוממות חשאית וראיתי: פניו מתעקמים מרגע לרגע ומתאמץ הוא בכל כחו להסתיר את הגועל שלו לדברים הללו.

תיכף הבינותי, ששר־האלף חושב אותו ללא־יהודי, לשונא ישראל כמוהו ואותנו גם כן לכמו אלה

אחר־כך המתיקו שניהם סוד רגעים אחדים בחדר השני, וכעבור זמן־מה והנה עקיבא הק יוצא ובידו – יוסילי הקטן.

– נלך חזרה! – אמר לי עקיבא. הכל הולך כשורה.

נפרדנו מאת שר־האלף וחזרנו כלעומת שבאנו.

 

יג.

כל הדרך חזרה, לא פציתי את פי לשאול אותו פתרון לכל הדברים המוזרים הללו שראיתי בעיני ושמעתי באזני. את מרבית הדברים הן הבינותי מעצמי ואת השאר – אמרתי בלבי – אראה אחרי־כן. הרבה לא הבינותי עד הנה – אחכה עוד זמן מה.

וכששבנו – לפנות הבוקר היה – הרגשנו תיכף, שדבר־מה הולך ורותח בקרב המחנה. מה טיב הרתיחה? – איש מאתנו לא ידע.

גם בין החיילים הפשוטים היתה מורגשת כעין איזו תסיסה, לחישות ורמזים לא ברורים – הך גם הם לא ידעו פשר דבר.

ואולם הקצינים התהלכו מרוגשים כולם, ועל פני כולם בת־צחוק של לעג ונקמה כאחת, בת־צחוק מאיימת האומרת: הגיעה שעתכם חביבים. – –

לא ידענו את טיב הענין, אך הרגשנו שדבר־מה הולך וקרב אל קצו.

כל השרירים וכל העורקים היו כבר מתוחים עד להתפקע, בשני המחנות גם יחד.

כשנכנסנו אל תוך המערכה – רק אז הרגשתי מבוכה גדולה בנפשי: לא ידעתי בעצם מה להודיע לשר־המאה שלנו. הן עלי היה להודיע שכבשנו את הכפר באזארה! – –

מה יצא מזה? הן כל הענין כמעט שמגוחך הוא. מגוחך, מעורר צחוק ממש. מה הבאנו מן “ההתנפלות” המוזרה הזו? מה להודיע לו?

וכתובע את מוצא המצב פניתי אל עקיבא הק.

הוא לא נתן לי אפילו לפנות אליו:

– לך החדרה, אני אודיע מה שעלינו להודיע.

ונכנס אל שר־המאה ובידו הילד המצוייץ בציציות ארוכות:

– אדוני שר־המאה, הנני להודיע בהכנעה: הכפר באזארה נכבש על ידינו!

שר־המאה עמד כמשתגע:

– מה?! – ומי נשאר שם על המשמר? והן אף יריה אחת לא שמענו?! ובמשך שתיים־שלוש שעות?! מה אתה משתגע, אונטראופיציר עקיבא הק?! – צום ראפורט! (אל המשפט!) – צעק וגבב שאלה על גבי שאלה, כמי שברור לו שהאונטראופיציר משטה בו באופן גס.

עקיבא הק לא ענה לו אלא על שאלתו הראשונה:

– על המשמר עומד שם האדון הנאור שר־אלף הצ’רקסים, איליה מארקוביץ לאברצקי!

שר־המאה נדהם רגע כמי שהכתהו מהומת־רעם. פניו אבדו את כל אודם־דמם, הוא בלע בליעה כבדה, סנטרו התחיל רועד ושיניו התחילו פתאום נוקשות כמו בקדחת שגעון:

– מה??? – נהם ורץ כמשוגע אל החדר השני מבלי לחכות לתשובה.

— בהסכמתו של האדון שר־האלף המנוח שלנו! — ענה אחריו עקיבא הק ומבלי לחכות לרשות פנה לאחור ומהר החוצה.

— אני עמדתי כל הזמן על פתח חדרי הסמוך לחדרו של שר־המאה. כל השיחה הנבהלה שלהם היתה נשמעת לי ברור וכעבור רגע והנה עקיבא חוטף את יוסילי הקטן וממהר עמו החוצה, אל המיפקדה העליונה ואחריו רץ כמשוגע שר־המאה – ובידו אקדוח.

שערות ראשי סמרו עלי, הוא ירצח אותו נפש.

ואולם ברגע זה קרה דבר מה, שאין לו פשר הגיוני כלל:

שר־המאה רץ ורודף אחרי עקיבא בחמה שפוכה ובאקדוח נטוי – והוא, עקיבא הק, במקום לברוח – עומד פתאום מלכת, בידו האחת הילד ופניו הלוהטים נעוצים ישר בפני שר־המאה וכולו כפסל מבלי לזוז.

שר־המאה עמד נבוך ובמקום לירות בו גמגם עליו בזעקה:

– למה אתה בורח, גבור הגבורים? – אמר, ופניו נתעותו בכעין בת־צחוק נעוה ומשונה.

עקיבא הק עמד כפסל חי ואמר לו בשקט, אך בקול בוטח:

– אדוני שר־המאה! הריני מציע לכבודך הרם לחשוב רגע על ענין הגבורה היהודית. אתם הנכם גבורים לרצוח ואנו – גבורים למות. אתם צאצאיהם של קיסרי הזירות והטוריאדורים ואנחנו בני בניהם של המכבים. היודע אדוני הנאור את השם רבי עקיבא בן יוסף?! – – גמר כמעט בצעקה וקולו טרטר לאורך כל בור־המערכה.

שר־המאה עמד מאובן.

עצמתי את עיני מלהביט בו. נבהלתי.

וככה עמדתי רגעים אחדים.

כשפקחתי את עיני – עקיבא לא היה כבר במקומו. הוא הלך. ושר־המאה טלטל באקדוחו כמי שמתרגז על שאין בו כדורים – –

אם היו בו כדורים או לא – אינני יודע.

הוא נכנס אל חדרו וכעבור רגע – קול יריה אדירה התפוצץ שם בפנים.

נבהלתי אחריו ומצאתיו מתבוסס בדמו. –

ובכן – גם הוא? זה השני – –

לא התפלאתי כלל. אחרי המאורעות הידועים לא התפלאתי; ודאי שגם הוא היה שותף לסודותיו של שר־האלף. וכסופו של הלה כן גם סופו של זה.

מה שיצא מכל זה – לא היה ברור לי; ואולם גם אחרי עמדתו של עקיבא הק וגם אחרי חכמתו ומעשיו אלה הרגשתי, שכל המאורעות הללו הולכים ומתעכנים כנחש סביב צוארו שלו, של עקיבא הק, להוציאו מן העולם. – –

כן, הרגשתי, שאיזו קלקלה הולכת וקרבה לו מתוך חייו.

הרגשתי יותר ויותר, שלמרות כל אלה ההפתעות, המפיצות אור בהיר על זוהמתם של אלה, האורבים לנפשו – למרות כל אלה הוא יהיה הקרבן.

ולא קרבן־מות היה מורגש לי מכל אלה. לא פחד־מות, לא מיתה הולכת וקרבה פה על עקיבא ועלינו, אלא איזה ענין אחר; איזה ענין נורא: איזה פלא, המסמר את השער ומקהה את השינים.

ולא רק אני – כולנו הרגשנו בזה, כל אחד מאתנו, שפתאום ראינו שכולנו הננו כרוכים אחריו כמו אחרי מקלט־רוח, כמו אחר מבצר חסון, באהבה, בהתפלאות ובהתפעלות ילדותית. – ומבלי משים הרגשנו כאילו איזה ראש־בית־אב מאבותינו הקדמונים הופיע והתגלם לפנינו פתאום בנפש מוזרה זו, המתהלכת בינינו כאורח לזמן־מה, הבא ממרחקי ההויה היהודית, כיד להורות לנו איזה שביל במבוכת־החיים שלנו, אנחנו שרויים בתוכה.

כולנו הרגשנו בזה, כל היהודים שבנו מכל המינים. מן המין הגרוע שבנו, מן המתכחשים לגמרי, ומן המעורים עדיין ביהדותם במקצת ועד האדוקים הקנאים, המדקדקים בציציותיהם ובתפלותיהם אפילו בבור־המערכה.

הוא משקר? – ומה בכך? לא השקר הוא הדבר הנורא ביותר בעולם. ומאידך גיסא: מה פירוש "משקר? – אפשר שהכל אמת באופן אחר? – –

אך יחד עם זה – כולנו מעורים בו ובנשמתו, בשגעונותיו היפים ובתורותיו, שלא הבינונו אותן – אך כבר חיות הן בקרבנו ועושות את שלהן. –

ובינתים הרגשנו – שלא יארך הזמן והוא יסתלק מאתנו.

ועכשו, כשעזב אותנו רגע והלך אל המיפקדה העליונה, ישבנו כולנו אלמים, באין תנועה וכל אחד מאתנו – הפי שנודע לנו אחר־כך זה מפי זה – כל אחד מאתנו הרהר אחריו והעלה בנפשו את כל שלשלת השקרים שלו, ששמענו מפיו מן הרגע הראשון ועד היום הזה.

והשקרים הולכים ותובעים מאתנו את עלבונם –

כן, שלשלת־שקרים זו הולכת עכשו וקרבה אל סופה, אל חוליתה האחרונה.

ושם – בסופה – מחכה לנו איזו הפתעה נוראה, איזו טרגדיה זעומה וארורה.

השקר האחרון. –

 

יד.

לא היה לנו לחכות הרבה עד שנודעה לנו כל התהום הרותחת תחתנו זה ימים אחדים.

עוד באותו יום מסרו לי את הפקודה העליונה, שתכנה: האשמה אחת גדולה כלפינו. וההאשמה – מאיימת, מבהילה.

הענין היה זר ומוזר מאד:

לא רחוק מן החזית שלנו, בכנף השמאלית, בין שתי החזיתות היתה חורשה קטנה. בחורשה זו מצאה פלוגת־חלוצים ששה הוסארים הרוגים במיתה משונה ומחפירה: ששת האנשים תלויים כל אחד בשתי רגליו למעלה, על שני עצים, וגופיהם שסועים עד הצואר. – וגם התעללות: אבריהם המקוטעים – בפיהם. –

בלילה זה מצאו אותם, וכמו שמצאום צלמו אותם תיכף.

מעשה ידי מי הוא זה? –

מעשה ידי הקוזאקים בודאי.

לא. “מעשה ידי היהודים”: לרגלי העצים, על הקרקע מצאו גם קוזאק רוסי אחד נחנק ומתבוסס בדמו. הקוזאק נהרג בודאי בתוך כדי האָבקות עם ההוסארים. ואולם, כשבדקו את כיסיו של הקוזאק מצאו אצלו פתקא עברית כתובה בכתב עברי. ותוכן הפתקא: – בגידה. זאת אומרת: יהודי אחד, מבין הקצינים היהודים, מסר להם לקוזאקים את סוד תנועת הצבא בכלל ואת דרך ההוסארים בפרט, עם כל פרטי פרטיה.

הדבר ברור, למעלה מכל ספק.

כּי מי משאינם־יהודים יודע צורת־אלף עברית?

סוף־סוף הוכחה ברורה על התעללות היהודים במלחמה.

והמיפקדה העליונה? – היא מנענעת בראשה: “מוזר, אלא שמכל־מקום אין להכחיש את העובדה ואין לפרשה בשום פירוש אחר. מעציב הדבר, אבל עובדה נוראה”.

אפשר להיחנק.

קראתי את ה“עובדה” והרגשתי כעין ריח נודף מתוך גרוני אל אפי.

אחד מאתנו געה בבכיה.

ועד כה וכה באה השמועה:

– האונטראופיציר השקרן, נאסר.

נאסר?! – – זהו הסוף. הרגשנו מראש.

לא, לא הרגשנו. הלא כל מהלך הענינים הראה ברור, שידים אחרות עובדות פה בעלטה. ולא עוד, אלא שמצב הצפיה למשפט זה היה בעל שני פנים, בעל שתי אפשרויות: או משפט מות – או עליה לגדולה יוצאת מן הכלל. והאפשרות השניה היתה מכריעה בנו, בתוך נפשנו, את הכף. הוא יקבל מידאליה כזו, שעדיין לא קבל אונטראופיציר במלחמה זו. לזה חכינו אחרי מה שראינו ושמענו. –

ופתאום – האשמה כללית. עם כתב עברי.

ובאמת: מי כותב פה עברית? הלא אי־אפשר לחשוב, שאחד מאתנו בגד בנו באופן מגונה כל כך, או מכר את עצמו בעבור איזה כבוד וכדומה.

לא. זה לא. עברתי במחשבתי על כל החבורה שלנו ולא מצאתי בריה כזו.

ועכשו, כשהוא נאסר – אין כל תקוה, כולנו אבדנו.

– ומדוע דוקא הוא נאסר? – שאל אחד מאתנו. הלא כתב־היד לא כתב־יד שלו הוא?!

אחד הקצינים השונאים עונה בלעג:

– מה אתם מתממים ככה? הן מי כמוכם יודע את הכל? –

קצין יהודי אחד, לא קטן ממנו במעלה, מתיצב לפניו ומודיע לו, שמזמין הוא אותו לדין על עלבון זה! –

הלה צוחק:

– חדל, חביבי. למוֹתר. כבר מוזמנים אתם, על־כרחכם. משפטכם הולך ויוצא לאור. משפטכם הנחמד! –

הקצין היהודי רוצה להגיד לו דבר־מה – ואולם בינתים הופיע פתאום עקיבא הק.

רגלינו רעדו למראה עינינו.

והוא מודיע לי – כאילו ממשיך הוא את דבריו של הקצין: –

– “משפטנו כבר יצא לאור. משפטנו הנחמד”. אך דוקא לא על כרחנו.

עצרתי את נשימתי וחכיתי להמשך.

והוא שתק.

– מה אתה שותק?!

–עליתי לגדולה.

דמי קפא בי.

– מידאליה?

– לא. – גדוּלה יהודית. אין גדולה אלא בחיקו של הקב"ה.

–משפט מות?! מה אתה משתגע?!

עקיבא הק הדק את שפתיו בבת־צחוק, פניו חוורו ועיניו ירו זיקים, אבל שקטים ומאושרים:

– לא, חביבי. שוב משפט מות? לא לזה נוצרתי שוב. די היה פעם אחת. אז שפטו אותי הם למסרקות ברזל, עכשיו אני בעצמי.

חשבתי שברגע זה אתן לו פעם אחת על קדקדו מתוך התרגשות. במקום לדבר דברים ברורים – שוב בא הוא בשטויותיו, במסרקות ברזל שלו. נתיאשתי ממנו לגמרי.

– משוגעים אפילו על פתחו של המות אינם משתפים! –

–אוי לו למי שמשתפה מהויתו הנצחית, חביבי.

– שמע עקיבא הק, אני מבקש ממך דברים ברורים. לא תורה אלא עובדות! מה מצב המשפט?

עקיבא הק הוציא כתב ומסר לי העתקה של פקודה.

ענין מוזר קצת: לנתח לנתחים, את הקצין הקוזאק המת, לשים אותו בשק ולשאת אותו אל האויב בצרוף מכתב של מסירת מודעה, שאם עוד פעם יתעללו בנו, אזי יהיה גורל כל שבוי שלהם, שיפול בידינו, כגורל קוזאק זה.

קראתי וראשי התחיל מסתחר עלי.

– לנתח אותו? הכיצד? לנתח גוף אדם? מילא, טוב, ואולם מה עם המשפט שלך, שלנו? לפי פקודה זו יוצא, שנקיים אנחנו מן ההאשמה המנוולת?!

– נקיים.

– ובכן? וגם הם נקיים?

– הם תמיד נקיים.

תיכף הבינותי, שכל הענין נתברר על בוריו – אלא שהמיפקדה העליונה אומרת לטשטש את השערוריה הנוראה.

– והאיך נתברר הענין? באיזו תעודות? – שאלתיו.

–בתעודה היחידה שלנו: יוסילי.

וברר לי את הכל: יוסילי גילה את כל תעלולי שר־האלף שלנו, שהלה עשה יד אחת עם שר־המאה ועוד קצינים גבוהים אחדים.

– והכתב העברי?

– של יוסילי.

בכתב ידו השתמשו. הכריחו אותו לכתוב מה שכתב.

שוב הסתכלתי בפקודה המוזרה.

– והמפקד שלנו החדש כבר ידוע את דבר פקודה זו?

– לא. עליך למסור אותה לו תיכף, ועלי גם כן למסור לו דבר מה, אל תשאל מה.

לא שאלתי מה.

עזבתי אותו והלכתי אל המפקד החדש שלנו למסרו לו את הפקודה.

כשנכנסתי ומסרתיה לו – נשך את שפתיו, חשב רגע ואמר:

– אסוף את אנשיך הנה.

אספתי את האנשים, את כולם.

המפקד הופיע ומסר לכל הפלוגה את דבר הפקודה, ושאל:

– ובכן, ילדים, מי בכם מוכשר לזה?

המאדיארים התגרדו בערפם: הלכה קשה היא זו במקצת. לנתח גוף אדם? – לתת למנוול כזה אחת על קדקדו שלא יקום בתחית המתים – מהיכא תיתי! – אבל לנתחו?

* * *

– כלום טבחים אנחנו? – אמר מאדיארי אחד בצחוק חוור.

והמפקד עמד במבוכה. מה לעשות? על מי לצוות מלאכה יפה זו?

– נחכה קצת – אמר במבוכתו בגמגום – נחכה־נא קצת…

עזב אותנו והלך. וכרגע שב עם עקיבא הק. והלה מודיע לו:

– אדוני הנאור, הנני להודיעו בהכנעה: המשפט נחרץ בתנאי. עלי לתת “ערבון למולדת על נאמנותי וגבורתי”. עלי להראות פעם מעשה גבורה מוחלטת, המפיג כל ספק, שראוי אני למישרתי. והנני מחכה לפקודתו, אדוני הנאור.

זהו הדבר, שלא רצה להגיד לי.

“ערבון על נאמנותו וגבורתו”.

דברים כאלה היו מצויים אצלנו. לא פעם חרצו על מי שהוא, שהיה חשוד בדבר מה, “להביא ערבון של נאמנות וגבורה”. ואולם פה, בנידון עקיבא הק – זה מעשה נבלה בלי בושת. האונטראופיציר עקיבא הק, הגבור בכל גדודי ארצות אירופה התיכונה – לא די לו עדיין במה שעשה עד הנה. – עוד “ערבון”.

מובן, שזה משמש רק מוצא מן השערוריה.

שר־המאה הסתכל בו בעינים נבוכות קצת. ברגע הראשון הוא עצמו לא ידע ברור, אם משפט זה משמח אותו, או עושה בו חדודין, – חשב קצת ואמר:

– טוב, עקיבא הק.

ופתאום נצנצה מחשבה במוחו:

– בשעתך באת, עקיבא הק – אמר לו. משפט זה בשעתו בא. יש לי פקודה בשבילך. פקודה בשביל גבור שכמותך. אם תמלא אותה – זה יהיה האות הראשון לנאמנותך למולדת.

עקיבא הק ידע, מה הוא רוצה ממנו. עיניו התנוצצו פתאום בכעין לחלוחית חידתית, שאין לה שחר.

הרהר רגע, אחר־כך הזדקף ואמר:

– אדוני הנאור! אתם כולכם יודעים, שזה לא מעשה גבורה. לפי השגתכם שלכם ולפי תורת הגבורה שלכם זה לא מעשה־גבורה. אתם מוכשרים לזה בלי שום אומץ. אלא שבכל זאת צודק אתה, אדוני הנאור: בשבילנו זוהי גבורה שאין למעלה הימנה – – –

המפקד נעץ בו את עיניו:

– מה אתה מפטפט?

עיניו של עקיבא הק הבריקו בברק מטאור:

– אתם, אדוני הנאור, הראיתם גבורות כאלה ברומא, בהישפאניה, בפולאניה, באוקראינה. ובקרוב תראו גבורות גם במולדתכם שלכם. ובכל מקום.

– טוב טוב, שתוק ומלא את הפקודה.

ועקיבא הק מילא את הזועה. ואנחנו עמדנו והסתכלנו; אחדים חפצו לעזור לו בזה, הוא מיחה ודחה אותם במנוחה, בתודה. התכונן ובשעת הכנה מלמל כמו לעצמו בקול לחשים, בנעימה קלה:

– לא זוהי גבורה הבאה מתוך התפעלות. ולא זוהי גבורה המעמידה את גופך בסכנה. גם לא זו הבאה מתוך שנאה. אלא – – לעשות מעשה, הממית את נפשך, את הרגש היפה שבך, מיתה עולמית, והמכרית את שורש־הרוח שבך. כרת – זוהי גבורה. – –

אחר־כך עמד רגע, פנה אלינו, אל מקורביו ואמר בלשון רכה, בפאתוס חם וצח ובקול מצלצל ובוטח:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו, על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה, המקריב גם את עולמו הבא – – –

והוסיף בזמרה שוטפת:

– על מנת שלא לקבל פרס. — — — — — — —

* * *

כעבור רגעים שמענו את קולו:

– אדוני הנאור! הפקודה נמלאה!

נשם נשימה עמוקה, הסתכל בפני המפקד ואמר:

– תודה לך, אדוני הנאור, בעד תורתך הקדושה הזו. ככה הולך השה ונעשה לארי. והארי שוב לא יעלה על מזבח אחרים. הארי אינו רגיל לעלות לעולה.

ומבלי לחכות לפקודה שניה – לקח את הגוף המבותר, שם אותו לתוך השק וקשר אותו היטב.

המפקד נעלם בינתיים לרגעים אחדים, אחר־כך בא חזרה ומכתב בידו.

וברגע זה חשך עולמנו בעדנו. רטט של זועה עבר בכל אברינו, עמדנו כמצבות־אבן, אחר־כך לחשנו שלא־במתכוון:

– הוא ישא את הגוף המנותח? – –

ודמעות כבדות התחילו מעליפות את עינינו.

ידענו, שמה שיבוא עכשיו, זה יהיה לא מות, לא הסתלקות מעולם־השקר המנוול הזה. לא אותו הדבר המכונה בשם “מיתה” בלבד.

ידענו את האויב העומד ממולנו; וידענו, שאותו האיש שימסור להם את המכתב בצרוף הגוף המבותר – הוא – –

לא היה בנו כח לגמור את המחשבה.

המפקד מסר לו את המכתב ואמר בצחוק של לעג:

– ובכן, אדון אונטראופיציר השקרן המפורסם! איזה שקר יספר לנו עכשיו? אנחנו הקשבנו תמיד בחפץ לב לספוריו הנפלאים כל כך.

עקיבא הק חייך לו בפניו:

– שקר? אדוני הנאור, שקר? – –

תחב את ידו לתוך כיס־החזה שלו, הוציא משם ספר קטן ויפה, בכריכת עור ומסר לו:

– הרי לך אדוני הנאור השקר היחידי והגדול בחיי כדור הארץ שלנו. אין שקר בעולם, אדוני הנאור, אבל ישנן בריות, העומדות על המשמר להפוך כל מיני אמת נשגבה לשקר! אמת זו – הראה על הספר הקטן – אמת יהודית נפלאה ומזהירה זו, שבגלגולה הראשון קראו לה בשם “הר־סיני” – הפכתם אתם לשקר וקראתם לה שם “הר־הזיתים”. וכשם שכל ימי חיי ספרתי לכם “שקרים”, ואתם לא האמנתם, ככה גם עכשיו אַראה לכם שוב־פעם “שקר” אחד, את השקר הגדול של כל ימי־הוייתי בעולם הזה ובעולם הבא – ושוב לא תאמינו לי! –

ולקח את השק והלך כלפי חזית האויב.

המפקד בדק את הספר הקטן וראה: ספר התנ"ך ביחד עם הברית החדשה היה בידו. – –

אנכי נגשתי אל עקיבא הק, כמי שרוצה לעכב בידו:

– מטורף, הלא על זה אין לך פקודה!

הוא הפנה אלי את ראשו הגא ואמר בנחת:

– טפשים אתם, חביבי, למה הפקודה? הן מי הפך את כל המלחמות הקדושות בעולם מקדושה לטומאה? הפקודה. לא פקודה, חביבי, אלא אכסטאזה. את זה עלי לתקן: רבי עקיבא בן יוסף מת עדיין מתוך הכרח, בידי הרומאים, ועל עקיבא בן יוסף הק למות מתוך רצון, מתוך שמחה, מתוך אכסטאזה.

הסתכל בכולנו והוסיף כבשיכרון:

– קלקלה גדולה ונוראה הולכת וקרבה אלינו מכל פינות העולם. מלחמה זו אינה אלא פתחון פיו של השטן המשחית לישראל. עלינו להביא קרבן מראש על המזבח הגדול. לא אלהינו הוא התובע את הקרבן – אך עלינו בעצמנו להביאו לו. בלי קרבן זה לא יוולד הדור החדש הממית את עצמו באהלו של אלהינו – –

דממה כבדה וגדולה קמה בינינו.

עקיבא הק הולך למות.

ובאיזו מיתה למות – –

עצמנו את עינינו מלהביט בפניו.

ובתוך האפלה שמענו קול מדבר אלינו. בלחש, במתינות ובנחת:

– כל ימי הייתי מצטער, מקרה זה מתי יבוא לידי ואקיימנו – –

את פניו לא ראינו, רק את קולו שמענו.

והקול הוא קול אחר לגמרי. באותה שעה היה קול זה קולו של זקן מופלג.

– כל ימי הייתי מצטער – – –

כשפקחנו את עינינו – הסתכלנו זה בזה בשאלה, בתמיהה.

– מה זה?

יהודי זקן עמד לפנינו – – –

חשבתי שנטרפה עלי דעתי לרגע.

מי שהוא לוחש לי באזני:

– זה אביו? –

והזקן – תחת זרועו ספר עבה.

איפה השק? – הלא זה ספר? –

והקול הולך ומתרחק מאתנו:

– כל ימי הייתי מצטער – – שמע ישראל – והקול מזמר, בנעימה חשאית ומפעפעת –

* * *

 

טו.

כששב רוחנו אלינו – הוא כבר לא היה על מקומו.

היו פה אופיצירים אחדים ובתוכם גם המפקד העליון, שבא פתאום ועשה רעש בתוכנו:

– מי נשא את השק?! עקיבא הק! מי זה שלח אותו?! מי צוה עליו שילך?! – חזירים! מי עשה זאת?!

פני המפקד שלנו הכסיפו.

  • אנכי לא, אדוני הרם! – גמגם בשפה רפה – הוא עצמו – –

והוא כבר הולך שם, מחוץ למחיצתנו – –

הולך הוא ישר, מבלי לפנות ימין ושמאל ומבלי להביט לאחור. צועד קדימה – והרוח המצויה מביאה אלינו הד קולות מקוטעים של אותה המנגינה הידועה לנו כל כך:

– “אדם יסודו מעפר – – וסופו לעפר” – –

ואנחנו כולנו עומדים קפואים ומביטים אחריו בעינים בולטות מחוריהן.

– הוא מזמר? – שואל המפקד העליון בתמיהה, כשהוא מסתכל בו דרך המשקפת.

– כן – נזרק מפי כולנו בבת אחת.

– תמיד מזמר הוא – מעיר אחד מאתנו.

–הפלא ופלא – – משוגע.

כל האופיצירים הביטו בו דרך המשקפות שלהם. מערכת האויב היתה רחוקה מאתנו כארבע מאות פסיעה בערך.

הוא הגיע לשם.

ואנחנו עמדנו ובנשימה נעצרה ולב קפוא הסתכלנו. הסתכלנו – – וכל הנעשה שם היה נראה לנו ברור דרך הזכוכית: הוא הגיע לשם. הם הקיפו אותו. הוא מוסר להם את המכתב. אחר־כך את השק. ופושט את מעילו. טליתו הקטנה מופיעה לפניהם עם ציציותיה. – אחד מהם בודק בטלית הקטנה ובציציותיה. אחר־כך בודקים את השק. – ושוב את הטלית. הם מביטים זה בזה – –

אחד מהם מרים את אקדוחו לירות בו. השני עוצר בעדו. הם מדברים אתו. הוא עומד בלי תנועה ומדבר. אחד מהם מכה באגרופו על פניו.

הוא אינו זע.

שוב נגש אחד מהם ומדבר אתו. אחר־כך – תנועה רבה ביניהם.

שנים מהם הולכים. אחד מהם שב ומביא מוט ארוך. מחדדים את המוט ותוחבים עמוק באדמה. שנים אוחזים בו ופושטים את בגדיו. –

הוא עומד עירום. השמש לוהטת.

רוח צוננת עוברת על פנינו בנחת.

המפקד העליון שלנו מסיר את המשקפת מעיניו ואומר בעצבים גרויים:

– תנו להם אש! ירו בהם, בכלבים, ימותו עמו ביחד!

אנחנו מרימים את כלי זיננו ומתכוננים לקלוע בהם – – באותו רגע – – והנה הוא, עקיבא בן יוסף, מפנה פתאום את פניו אלינו במתינות ומסתכל בנו משם. מנענע בראשו – – “לא”. “אל נא”.

ידינו נתרשלו. –

המפקד העליון מסתכל בנו אחר כך ושוב תוחב את עיניו במשקפת ומסתכל ורועד.

והם אוחזים בו, מרימים אותו למעלה, על גבי המוט החד. – מושיבים אותו על החוד –

אחד מאתנו התעלף.

– סורו מפה כלבים נבזים! – גוער בנו המפקד העליון!

אנחנו נסוגים אחור לרגע, אחר־כך שוב מתגנבים להסתכל שמה בסתר.

המלצות קוראים
תגיות