רקע
זאב אלבלינגר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מידי דן אלמגור;

מידי דן אלמגור


כבוד בית המשפט! בשעה שמסרתי את כתב היד של זכרונותי לבני, לא ביקשתיו שיפרסמם, אם כי כוונתי היתה שיעשה זאת. לכן, הנני מקבל את מלא האשמה על עצמי, את מלא האשמה הקולקטיבית, בה האשמתי את הציבור בארץ. דלגתי על פרטים רבים. היות וחשוב היה לי לתאר את התמונה הכללית של האדישות, הרשלנות והאי־אכפתיות של רובו של עמנו בציון.

אולם, לאחר שחיטטתי בעבר זה, בפרט חשוב מאותו תמרון שבמחנה ניצנה. היה שם סמל צעיר מהסדיר, שנטפל למכרה שלי מקרית, מדענית, רווקה ועדין חייבת בשרות מילואים ושהתיצבה למרות מחלתה וחום גבוה הכרוך בה. הייתי מודאג וחיפשתי דרך להחזירה הביתה, בטרם תתפתח מחלתה למסוכנת, אולם הסמל לא שעה לדברי ורצה לשכב רק אתה. לטענתי שהבחורה חולה ושיניח לה, השיב בחוצפה, שלכל סמל מגיע מהצבא ביגוד, מזון, דיור וכמובן – בנות. אם לא מהסדיר או מהקבע, לפחות – מהמילואים. ובאשר למחלתה, אין הוא חושש להידבק. לבטח קרא באותו שבוע את הפרק מ“מלכים”– “וייחם לו”. בנס עלה בידי על ידי פניה למפקד המחנה לשלח את הבחורה הביתה לשם טיפול וחמת הסמל בערה בו. ניתן לאמר – שהטרף נמלט מצפורניו.

המושג הזה של “מגיע לי או מגיעות לי” הפך לשגרה בצבא והתפשט לכל הדרגים עד הגבוהים ביותר לכעין מין אונס חוקי, המקובל בצבא. אחדים מהמפקדים הבכירים שנתפסו לאחר תלונות רבות של פיקודיהן, הועברו לתפקיד אחר וזכו לגינוי של: ניו! ניו! ניו!. וכמובן שהדרגים הגבוהים ביותר הפכו לגיבורי התהילה ולבעלי כריזמה.

בתי וכל נכדותי שרתו בצבא בדומה לכל יתר בנות משפחתי הצעירות ותמיד רגזתי כששמעתי שמישהי מהן מתחסדת ורוצה להתחמק מחובתה תחת מסוה של אדיקות מעושה וצבועה, אולם, לאחר מה שראיתי בעיני ונוכחתי בו בזמן שהותי בתמרון זה, שיניתי את דעתי ונהייתי חסיד של דרישת הדתיים על איסור שרות צבאי לבנות; כדי שלא ישמשו בשר סמלים ומפקדים למיניהם השוכחים שגם להם בנות ושכל מנהגם מגעיל מעיקרו. לשם כך קיימת מפקדת ח"ן, שתקצץ בתיאבון המיני של מפקדים שהבנות נתונות לפיקודם ולחסדיהם.

הצרה, שככל ספחת פשתה גם זאת לרבים ממוסדות של שרות ציבורי, החל בפקידוסטאן, תחת סיסמה של “קידום בעבודה והקלות מכל המינים” וגמר בתביעה בוטה וגסה ואיום של פיטורין במקרה של סירוב. משם פשתה לבתי חולים עם רופאים ואחים סוטים, לבתי ספר חילוניים ודתיים שגם בהם לא חסרים מורים שתאבונם המיני מעביר אותם על דעתם ואפילו לשרות הממונה על בטחון האזרחים ועל הגנתם ממופרעים – למשטרה ממש, שמורא מדי השוטר, ואיומיו במקרה תלונה מונעים מאלו שניזוקו להתלונן ולהביאם למשפט. העונשין הם כה קלים והחקירה כרוכה בבזיון כזה, גסות ועלבונות ולמרבה הצער חברי הסוטים, גם לאחר ההרשעה אינם מנדים את חבריהם האשמים אלא נדים להם: מסכנים! נתפסו בקלקלתם ובאיולתם. גם בשירות הציבורי אנו קוראים על מקרים רבים שנתגלו אומנם כהפתעה, כאילו לא היו קיימים שם מאז ומעולם וכולם הובאו לידיעת הציבור הודות לאומץ לב של בנות ונשים שסבלו מעודף זימה של הממונים עליהן. במגזר הפרטי הפכו הדברים לשגרה כהידועה, שאין מדברים עליה כלל. פשוט – מקובלת על הבריות כדבר טבעי בהחלט. זכור לי רק מקרה אחד ברחובות, שכאשר אשה נגשה למנהל בנק דתי לשם קבלת הלואה, הוא התנה את הסכמתו בתנאי שתשכב אתו. האשה, נשואה ואם לילדים סטרה לו על לחיו, רצה להתלונן למשטרה והקימה שערוריה כזאת שלמחרת התאבד המנהל, שבא ממשפחה מכובדת וידועה במושבה, לדעת. מקרה ראשון של “אנס חוקי מהוגן”.

אומנם קיים פתרון דומה לזה שראיתי במו עיני בעיר בלידה, שבאלג’יר הקולוניאלית ובעיר אססואן, שבמצרים. בתי בושת לחיילים, כשלפני פתחם עומד סמל עם רשימה ביד ומוחק ממנה את אלה ש“גמרו את מלאכתם”, בכדי שלא יתחשק להם שנית לעמוד בתור הנדחקים. אפשר לבנות בתים רבי קומות, לפי הדרגים, ולהוסיף שורת מבנים לבעלי שררה ובעלי תאוה מבין הבכירים של שירותים ציבוריים שונים. מחמת הרוח הדמוקרטית השוררת בארצנו, רצוי להוסיף בתים מסוג הנ"ל גם לבני המיעוטים, שלא יזדקקו לסכינים ושיניחו לנשותינו בכל הגילים לטייל ברחובות בבטחון הראוי. בנינים אלה ישמשו כפתרון לתעסוקת רוב היצאניות המסכנות, החייבות לעסוק במלאכתן ברוח, בקור ובחדרי מדרגות, רחמנא לצלן.


ישנו עוד פרק אחד המטריד אותי זה שנים. ה“מערך” כשבראשו ה“בוש” המפורסם, חיפש דרך מקום המדינה להשתלט הרמטית על כל המשק, מבלי לתת דריסת רגל ליוזמים פרטיים, שהופיעו בהמוניהם ארצה, כדי להטות שכם למשק הישראלי הצעיר. לשם כך שמשה הקצונה הבכירה שהפכה עם הזמן לחסרת תועלת ומיותרת ושגם לאחר הבטחת פיצויים מלאים יש להבטיח לה פרנסה נוספת באחד הדירקטוריונים של מפעלים חשובים ומה שחשוב יותר לעמידם בראש מוסדות כלכליים, מסחריים, ואפילו מדעיים כמכון וייצמן למדע. כך ניתן ביריה אחת לצוד שתי ארנבות ולהבטיח למפלגה השלטת פיקוח מלא על כל פרט במשק. כמובן, שראשית דבר נשלחו האלופים למיניהם לשנה השתלמות לחו“ל. (לרוב לשם השלמת הבגרות וליקוק ממדעים שונים) ולאחר שבלעו את כל חוכמות המינהל על רגל אחת, הוסמכו לנהל מוסדות מהחשובים בארץ ועזרו להרסם, להביאם עד פשיטת רגל ולסגירתם הסופית. כי מה, בסופו של דבר לאיש צבא שפקד על חיילים ולהנהלת מוסד כלכלי, הדורשת ידע טכני מעמיק ביותר. הנסיון של המיליטריזציה של החיים הכלכליים והציבוריים לא עלה יפה, אולם בכך לא תמה המגמה המפלגתית לשלוט על החיים האלה ולמנוע בכל מחיר עצמאות של יזמים למיניהם, מבלי לשתפם עם איזה מוסד הסתדרותי, כ”סולל־בונה" (תנובה, המשביר המרכזי (ממשלת סותים) ואחרים. וכאן מתחילה תקופה של “אנשי מגע”, מין מתווכים בין השלטונות והיזמים והפעם לא היה דרוש לשם כך יותר מבית קפה שם נפגשו “אנשי־מגע” עם הלקוחות הפוטנציאליים, כמובן תמורת עמלה די גבוהה.

חושבני, שמאז הולחן ההימנון הלאומי “עליתי ברמת החיים!” שנשמע מידי שעה לשעה ברדיו, כדי שלא ישכח חלילה. אינני יודע אם יש הבדל מהותי בין עיסוק זה ולמשל מכירת נשק בעולמנו הגדול, על כל פנים לא במובן המוסרי, אולם קשה להשוות את שניהם, כי כפי שאמר המשורר היינה, – “שניהם מסריחים”. לצערי מדובר באנשים ששרתו בנאמנות ובמסירות את מדינתם ואין זו אשמתם שהפכום למתווכים ואנשי מגע, במקום שיעברו הסבה, כשברצונם להוסיף לפרנסתם. ההשחתה הזאת של רבים מעובדי ציבור הביאה למפולת הרבה בבחירות ואובדן השלטון הממושך מדי.

ניתן היה לשער שנלמדו לקחים מהמחדל והתהליך ההרסני. אולם לא אצלנו. אצלנו הנוהג הופך לשגרה והשגרה למסורת שאין לוותר עליה, פן תיעלם מהעולם.

מספר האלופים ומאנשיהם הולך וגודל עם כל רמטכ“ל חדש ומרבים מהם היה רוצה להיפטר במיותרים, לפי דעתו לפחות ולאלה יש לדאוג בדרך הסלולה משנים. עד היום ניתן למצוא במודעות לחיפוש עובדים, כמהנדסים, כלכלנים, מינהלתיים, כימאים ודומיהם את התוספת המסיימת באותיות קטנות “עדיף יוצא צבא”, המבטלת את עיקר המודעה, כי למעשה הקשרים חשובים על הכל. השוני היחיד בממשלת האחדות הלאומית, – הוא – שאין די לליכוד אלופים ועליו למלא את החסר בערב רב ההופך בין לילה לאנשי שלומנו המנסים למלא את הנתח החסר המגיע גם לימין ויש לשמור על זכות זו בשבע עינים. כך, נוסף על המיליטריזציה של החיים הציבוריים מופיעה הפוליטיזציה וממשלתנו הופכת לאט לממשלת בננות, לפי דוגמת דרום אמריקה וארצות טוטליטריות וטוטליטריות למחצה והכל בשם הדמוקרטיה המקודשת. כיום אין ערך לכישורים, אלא לקשרים לטבור השלטון, לטבור עושי הפוליטיקה בארץ, למאכרים בלע”ז. הפלונטר כה הסתבך שאין לפרקו וחייבים אנו לחיות אתו כמו עם סרטן ממאיר.


הדבר המשפיל את כבודנו לשפל מדרגה שאין נמוכה ממנה וגורמת לתחושת בושה עד עומק נשמת כל תושב הארץ המהוגן והישר – הוא הפרסום המתועב, הפרסומת פחות מזולה מסביב לסיסמה “אתה מפסיד, אבל המדינה זוכה!” ההונאה הציבורית הזאת, הנמשכת זה עשרות שנים והמעסיקה רבבות משפחות של בטלנים ורמאים בהימורים “ממשלתיים” בהם הזוכים היחידים הם הפקידות והסוכנים ואולי גם העולם התחתון, הולכת ומתרחבת. כל יום מתווסף הימור חדש עם שינוי קטן, שבמקום להפסיד את כספך סתם ככה בתקוות שוא, תוכל להתאמץ בגרידה של חיש־גד ובמאמץ עליון של ניחוש שמעולם לא יביא לך כל שמץ של רווח. החוצפה של מפיצי הכזבים הללו גדלה עד לידי שיטוף נשיא המדינה שהופיע בטלויזיה והמליץ חמות על קניית הגרלת “פיס” כסימן לגאולה. פנייתי אליו הפסיקה את החרפה הזאת ואני מקווה שלעתיד לא יתפתה ע“י חבר יועצים הרוצים לנצלו למטרותיהם השפלות. הסיסמאות “– יומה יומה יומה! כסף! כסף רבותי! כסף! שגעון!” – הנשמעות לרוב רק בשוק הפשפשים, הן אולי לפי טעמו של ח”כ נכבד שנכנס ישירות כיו“ר לבור שומן, אבל את הציבור הישראלי הן מגעילות, מבזות ומעליבות. כעת, הכל מותר! אין ממה להתבייש, ובל נתפלא שנשמע מחר על מעשים מפוקפקים של נבחרי העם שלנו. ולאמיתו של דבר, לשם מה דרושים עבודה הוגנת, יושר אישי ורוח התנדבות אם ניתן להגיע לפסגת ההצלחה בחיים ע”י גרידת “חיש־גד”, לוטומניה, טוטומניה, וכמובן ה“פיס” המקודש, המעשיר את בעליו. אפילו ארגון התנדבותי למופת כמגן־דוד־אדום, שהיה בנוי כל השנים על התנדבות, עזרה לזולת ובשעת חרום, הצלת חולים, יולדות נפגעי תאונות עבודה ודרכים, אינו סומך על יוקרתו ועברו לשם מכירת כרטיסי הגרלתו, אלא חייב להציג בטלויזיה צעירה נאה שרק הצעת חסדיה דרושה לשם פיתוי הקהל לקנות מכרטיסי הגרלתה. כי הן איש אינו מאמין בכל הזכיות, לאחר שבשנה שעברה שכחה הנהלת הארגון לצרף להגרלה מיליון כרטיסים – בטעות. ואני, ששנים רבות הקדשתי לארגון זה, שלא על מנת לקבל פרס ובחברת נשים שהזקינו בשרות זה ולמסירותן לא היה קץ ולכל רמז על אפשרות של מעשי איבה, היו בכוננות בעמדותיהן שהקימו לכל צרה שלא תבוא. אם נמשיך בדרך נלוזה של פרסומת שוק, נגיע לכך שלכל עובד, פקיד ואיש מקצוע, נתחייב להבטיח פרסים יקרים כדי שיעשה את עבודתו וימלא את חובתו.


כאשר הנני מהרהר רבות על מגמת “שמש העמים” – יוסף סטאלין, של השמדת כל האינטליגנציה הרוסית (מעריכים אותם ב־30 מיליון איש), הנני מגיע למסקנה שהוא הצדיק את הטבח האיום של בני ארצו, מחמת אמונה שהאינטליגנציה מהוה סכנה למהות המהפכה של העם הרוסי הפשוט. האינטליגנט הוא מטבעו אדם חושב וכל אדם חושב עשוי להגיע לספקות שסופם כפירה מוחלטת מלווה ברגש בוז וזלזול בעקרונותיה. קיומה מובטח אך ורק במשמעת עיוורת, ללא עוררין של כל אמיתותיה ועקרונותיה. נותר אמנם המושג “עבד כי ימלוך”, אבל הוא שקע בשפמו העבה של השליט היחיד, שביצע את הטבח בכוונה ובשלמות.

הרהורים מעין אלה, ליוו אותי עם שובי ארצה לאחר תקופת הלימודים בחו“ל, ולאחר שנפגשתי עם המציאות החדשה פנים אל פנים, נדרתי את נדרי לא להצטרף לשום מפלגה, למרות שכל חיי השתייכתי למחנה העבודה, ואפילו נמנעתי מלחדש את כרטיס חברות בהסתדרות, מאותה סיבה ממש, של מורא מפני “עבד כי ימלוך”. פה נתקלתי זו הפעם הראשונה שמילים כגון “אינטליגנט”, “דוקטור” או “פרופסור”, הן מלות גנאי בלבד ומבטאים אותן בבוז, לעג ועלבון של גינוי, שהפך לשגרה. איש אינו סבור, חלילה שקבוצת ה”סדרן" רצחה את ארלוזורוב מחמת היותו “דוקטור”, אבל דריסת רגל לא ניתנה לבעלי השכלה במפלגה או בהסתדרות, למעשה היו השליטים היחידים בארצנו. היה זה מין רגש בוז של עמי־ארצים כלפי אחיהם המשכילים מהם. למרות שפה ושם “התגנבו” כמה בעלי השכלה למוסדות ואפילו בעמדות חשובות, הרי ערכם לא היה רב בעיני “אדוניהם”.

הגישה הזאת היתה ירושת המהפכה הרוסית ומפלגת ה“בונד” מרחוב היהודי והעליונות של עמל כפים ממש בבנין, בכבישים, בחקלאות ובכל עבודה פשוטה הביאה שהשלטון חייב להישאר בידי פשוטי העם וכל הקבלנים, ה“קפיטליסטים” והמשכילים וה“בעלי בתים” פסולים, בהיותם טפילים בלבד ואם הם מזדקקים לאיגוד כלשהו, יש להעמיד בראשו אדם תקיף, בעל אגרוף ופה גדול (ראה רץ בנמל אשדוד) כדי שילמד לקח את הקפיטליסטים וידע להלחם איתם עד חורמה.


מפלגת העבודה היתה מפולגת לפלגים רבים של מפא“י, אחדות העבודה, פועלי ציון ימין, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר וכמובן השמאל הקיצוני, של ה”מופסים" (מפלגת פועלים סוציאליסטית) – הקומוניסטים שנרדפו על צוארם, הוצאו מחוץ לחק ע“י הבריטים ורבים אפילו הלשינו עליהם בפני השלטונות וראו בהם מוקצה מחמת מיאוס. השלטון האבסולוטי של מפא”י עם קום המדינה, לא הביא לשינויים כלשהם ביחס לאזרחי המדינה, והחלוקה של ה“כיבודים” והכיסאות נעשתה על טהרת הפלגים השונים, לפי מפתח מפלגתי מדוייק וחס וחלילה לא לפי כישורים כלשהם. לכן, כשהגיע זרם העליה מארצות ערב, הוא נפל ישירות לידי אנשי לשכות העבודה ההסתדרותיות, שלא היו מוכנות כלל וכלל לתפקיד כה אחראי. כל בעל שכל יכול היה להסיק שסידור עליה כזאת וסיפוק כל צרכיה דורש הכנות רבות של משכילים המומחים לסיווג, מיון, בדיקת כושר ומצב בריאותי של העולים, התאמתם לעבודה והתאמת עבודה אליהם, הסבה, לימוד מקצוע ויצירת מקומות עבודה לעולים שכל עיסוקם בארציהם היה רוכלות זעירה, מסחר ומקצועות כצורפות, תפירת סנדלים וסתם בטלנות. עליה בלתי חיובית, בלתי מוכנה לשינויי נוהגים ומסורת ובעלת רמה אינטלקטואלית נמוכה שהקשתה על הבנתה והגשת העזרה הדרושה מרגע הופעתם בארץ.

מאידך גיסא היו הנציגים בלשכות עבודה, נבחרי ה“מגיע לי”, בחלקם אפילו אנלפבטים וזכור לי שבראש הלשכה בנס־ציונה עמד סנדלר, דוקא סנדלר טוב, שבקרה, בשעת חלוקת הכיבודים הגיע למעמד שלא הלם אותו ושלא היה לו מושג איך אוכלים את הבעיות שעמדו בפניו. לאחר מרד העולים שלא מצאו כל תועלת בביקוריהם בלשכה, הותקנה לה דלת פלדה עם אשנב קטן, דרכו ניתן היה לראות מי הדופק בדלת ואם אין זה מסוכן להכניסו ל“היכל העבודה”.

עם קום משרד העבודה, הוא פשוט אימץ את אנשי לשכות העבודה וזאת לאחר מבחן של ידע בקריאה וכתיבה שסילק את האנלפבטים הגמורים, אבל לא שינה את האוירה הכללית ובשעת ביקורי במשרד זה שמעתי קללות, ביטויים גסים ועלבונות הדדיים, המתאימים לשוק ממש. שרת העבודה היתה גולדה ז"ל ותרומתה היחידה לפתרון הבעיות הכאובות של העליה מארצות ערב, היו העבודות היזומות, הבנויות על עבודה של שעה, שעתיים ליום תמורת מחצית שכר יומי, נוהג שהשחית את עדות המזרח והגדיל עוד יותר את הפער ביניהם ויתר העובדים. בהיותם חסרי מקצוע במולדתם הישנה לא התאימו וגם לא התאמצו להתאים עצמם לתנאי הארץ החדשה בשבילם.

נתוני הסטטיסטיקה סולפו ע"י פקידי משרד העבודה, במסרם מספר הנצרכים לעבודה מבין העולים הללו, היות ורבים התיאשו מלשכות העבודה וחזרו לרוכלות זעירה של מספר קופסאות גפרורים או סיגריות, מחמת חוסר קפיטל להשקעה בסחורה כלשהי. היות והרווחים היו גם כן זעירים נאלצו הורים אלה לשלוח את ילדיהם לרחוב וצמח מהם דור של נרקומנים, גנבים, פורצים ושודדים באשמתנו בלבד.

כאזרח, חשתי את עצמי כסוג ב', לעומת בעלי הפנקסים האדומים. למרות עמדתי כמנהל תחנות נסיון חקלאיות ועובד משרד החקלאות, שמעתי לעתים קרובות את התשובה החצופה – “הן אתה לא משלנו”! היה זמן, שעמדתי בראש קבוצת חקלאי מושבות ראשון לציון, נס־ציונה, רחובות וגדרה, כולם עוסקים בגידול ירקות על חלקות בחכירה שחלמו להגיע למנוחה ונחלה על אדמתם (כחמישים במספר) והשגנו דרך התאחדות האכרים שטח של כ־4000 דונם. לאחר שהכינונו את תכנית הפרצלציה וההשקאה, חתך לנו מר אלוני, מנהל מינהל המקרקעין 1000 דונם. הדבר גרם לנו מבוכה רבה, ויכוחים וריב ובסופו של דבר ויתרו כמה מהמועמדים לתכנית והכינונו תכנית פרצילציה חדשה וכמובן של השקאה. אז הגיעה ההודעה על חיתוך נוסף של 1000 דונם מהשטח. לבסוף נשארנו עם מאה דונם בלבד ואני נסעתי לירושלים לשוחח עם מר אלוני. הוא אמר לי בחוצפה, שלאנשים פרטיים הוא לא יחלק קרקע, רק לאנשים משלו. על טענתי שהשטח טעון תיעול רב ופרט לכך שהחקלאים שלי היו מוכנים להשקיע את כספם, ללא כל תביעה ממישהו ושבתקופת חוסר עבודה ששררה אז בארץ, היו חברי מעסיקים עובדים רבים, כפי שזה רגיל אצל ירקנים, השיב לי מר אלוני שהדבר לא בא בחשבון וזהו. ההפסד הרב של כל ההוצאות על התוכניות לא הוחזר לנו, אלא אחר שנים, כאשר בלחץ התאחדות האכרים חולק חלק מהשטח לאכרים לשם נטיעת פרדס בחסכון, באדמה שבהחלט לא היתה מתאימה לנטיעה כזאת.

נתקלתי לעתים קרובות באותו סוג של פקידים בכירים בעלי בטחון עצמי רב ובעלי דעת יחיד יהירה שאין עוררין עליה. הדגם הכי טוב לסוג בכירים זה יכול היה לשמש שר האוצר ספיר ז“ל שמתוך להט עשיה השחית בעזרת פנקסו השחור הידוע כל חלקה טובה וקבע ע”י מעשיו נורמות פעולה חדשות של אי התחשבות בזולת ובדעותיו. אי הבחנה בין טוב ורע הביאה להשרשת נוהגים ונוהלים שאינם עד היום לתפארת ישראל.

ראשי האיגודים צברו עם השנים השפעה עצומה ופופולאריות רבה בין אוהדיהם והחלו לפזול גם להשפעה פוליטית ע“י בחירתם לכנסת. ניתן לומר שכיום רוב הכנסת מורכב ממזכירים אלה שכל כושרם וכוחם הוא בפיהם הגדול ובכושרם להרעיש עולמות על כל דבר שאינו לפי רוחם. כיום הדמוקרטיה מיוצגת ע”י דמגוגים למיניהם וע"י אלה הדואגים לטובתם ולטובת מפלגתם, כדי שתמשיך לבחרם גם בשנים הבאות.



המלצות קוראים
תגיות