אינני מתיימר לכתוב על ההתישבות החקלאית בארצנו החל משנות ה-20. ברצוני לנגוע אך ורק באותן הנקודות שהייתי עד להן וצו-מצפוני הוא להביאן גם לדורות הבאים, לזכרון. פרט למושבות הידועות כ“מושבות הברון” העתיקות, שחלק מהן הוקם ללא עזרתו, כגון: חדרה, פתח-תקוה ורחובות, לאורך שפלת החוף מעתלית ועד גדרה, ופרט לאלו שבגליל העליון והתחתון, בנוסף לשני הקיבוצים הותיקים דגניה וכנרת וה“בייבי” של פרופ' פרנץ אופנהיימר – קיבוץ מרחביה, היה שטח ארץ-ישראל נקי מנקודות ישוב יהודיות. פה ושם היה כפר ערבי דל, שהכפריים שלו, בעמל כפיהם עבדו את החלקות שלהם לשם פרנסתם והם הם שספקו את כל המצרכים החקלאיים של שדה, לול וחלב לכל הישוב היהודי שלא עסק ב“קטנות כאלה” באותה עת. בחלקם הם חכרו שטחים מהיהודים והיו אריסים שלהם, בתשלום בחלק מהיבול, וכך התפרסמו האבטיחים והמלונים של חדרה, שללא השקאה היה להם טעם פרי ממש.

לשם הקמת התישבות חקלאית עברית על הקרקע, היו דרושים שלושה דברים: רכישת קרקעות מבעליהם העשירים שבחלקם לא התגוררו בארץ, ופצוי האריסים – כדי שיפנו אותן, תקציבים מהסוכנות היהודית שקרנותיה היו די דלות אז, וכמובן – כוח אדם רזרבי המוכן לעלות על האדמה ולעבדה. משלושתם – האחרון היה קיים בשפע, בצורת חבורות וקיבוצים שעסקו בכל מלאכה מספר שנים, בסלילת כבישים, בבנין ובחלקם ממוקמים על-יד המושבות הותיקות ו“רוכשים” לעצמם קצת ידע על מה שמחכה להם. הם חיו חיי צמצום שהיה להם לעזר בשנים הראשונות של התישבותם.

את ההתישבות פתחו בשטחים של עמק יזרעאל, בעיקר המזרחי, לאורך הרי-הגלבוע, והצעירים נהרו בהמוניהם, כל קבוצה לפי האידיאולוגיה שלה. אולם התקציבים היו דלים שבדלים, ואלמלא כוחות הרצון והסבל, אליהם היו רגילים, לא היו עומדים בנסיון הקשה הזה. בכסף מועט זה היה צריך לפתח את כל ענפי המשק, כולל בעלי חיים ברפת ובהמות עבודה, להזין את העובדים ולספק להם את המינימום הדרוש ולדאוג לתנאי דיור, אפילו פרימיטיביים. מה הפלא שבשנים הראשונות התגוררו הקיבוצניקים באוהלים עם מיטות הסוכנות, הידועות לשמצה, וה“בוקסות” (ארגזי פרי ריקים, אשר שמשו לישיבה, כשולחן וכארגז לבגדים ולכל היתר). הם הסתפקו במזון מצומצם ביותר ובלתי מגוון. הלחם בא ממאפית-בית, שחור ודביק, והמזון העיקרי, מונח היה בכלים השטוחים-הרחבים של חלב מורתח עם שאריות הלבן מאתמול, שלנו כל הלילה במטבח, כד ליצור את ה“לבניה” שטעמה כטעם שמנת ואפשר לטבול בה את הלחם וזו היתה “ארוחת הבוקר”. כחומר מריחה על הלחם, שימש שמן תירס זול מטוגן עם הרבה בצל (שהובא בזול ממצרים) ובו טבלו את פרוסות הלחם, כשהציק הרעב. שמן זה גרם אמנם למחלת הצהבת לעתים קרובות, אבל מהי לעומת הקדחת שהתישה את מרבית העובדים בצורה חמורה יותר. האריסים הקודמים עיבדו את הקרקע בכלים פרימיטיביים ולא טיפלו בביצות הרבות שהתהוו באדמות העמק הכבדות והותירו “ירושה” מטרידה ומכאיבה בצורת זבוב האנופלס שהעביר את מחלת הקדחת מאיש לאיש. היתה זאת קדחת שלישונית (שחזרה על עצמה עם חום גבוה מאוד כל יומים), ה“טרופיקה” ובסופו של דבר – הכרוניקה, שלא נתנה מנוח והשכיבה לימים רבים את חוליה. לעתים עבדנו בהפסקות של שבועים בבית חולים ושבועים בעבודה.

יצא לנו לתעל את ברכות ה“סחנה”, ללא כלים מתאימים, שכללו מכוש ואת-חפירה, כשמחצית החול שהערמנו עליה, נשטף מן האת בשעת הוצאתו. בצהרים הופיע האורח הרצוי – החמור עם ארוחת הצהרים, שהגיע ללא לווי, מאחר וידע את הדרך. אמנם, בלחכו את העשב בדרכו אלינו, היה מאבד חלק מן הסכו“מ שהיה בו מחסור חמור גם בחדר-האוכל, מה שהקשה על האכילה, למרות התאבון הבריא. הגיעו פרוסות הלחם הדביק ומרק וזה היה חייב להספיק לנו עד החביתה השגרתית של ארוחת-הערב. הבשר היחיד שזכינו לקבלו פעם בשבוע, היו קופסאות ה”בול-ביף“, ממחנות צבאיים של מלחמת העולם הראשונה, בצרוף הרבה מאד בצל והכל מטוגן בשמן הזול ביד רחבה, כדי להגדיל את המנה הזעומה. קופסאות אלו באו מאותו מקור, שממנו הגיעו לקיבוץ רוב הדברים הדרושים לו: בסביבות עפולה נותרו מחנות הנ”ל, שנמכרו לקבלנים יהודים בזיל הזול, וכל קיבוצי הסביבה קנו מהם מכל-טוב שנמצא במחנות אלה – שימורים, אוהלים, צריפים וביגוד, כולל נעלים צבאיות משומשות ונוקשות, שהיה צורך למרחן בשמן גס כדי שתתרככנה למען אפשר יהיה לנעלן. הצרה היתה בעיקר עם המכנסים שלא התאימו לנו מחמת ההפרש הגדול בגובה ביננו ובין הבריטים או האוסטרלים. הכיסים נמצאו בגובה הקרסולים שלנו ודרושה היתה עבודת תיקון רבה כדי להתאימם ללבוש בן-אדם, אפילו שלא מן הישוב. אין לשכוח שהיה זה ביגוד משומש, עשוי בד עבה וחזק ולכן גם קשה לכביסה. הקיבוצים קנו מכל הבא ליד ומשתם הכסף המזומן, שיחדו את שומרי השערים הערבים והמשיכו להוביל יומם ולילה עגלות טעונות עד אפס מקום. הוי! איזה סחבנים היו הקיבוצניקים ואלמלא שדרושה היתה להם רכבת העמק הזוחלת להובלת חלב ותוצרת לחיפה – היו “סוחבים” גם אותה.

קיבוץ בית-אלפא הקצה לנו, כלאורחים עובדים, שטח קטן לאוהלינו, בינו ובין שכנו – קיבוץ חפצי-בה. היו עדין אתנו המגפים המהוללים, פרי עבודתי ועבודת מורי ורבי הסנדלר הגוי מרצ’בסקי, שכל שהיה עושה, עשה שישמש לנצח. בגלל מחסור בגרבים, השתמשנו בסמרטוטים לעטוף בהם את הרגלים וכל ערב, לאחר שאחד עזר לשני להורידם, היינו תולים אותם על יתדות האוהל בחוץ, מפאת הריחות העזים. בוקר אחד התעוררנו ואין אף מגף. “נסחבו” עד האחרון שבהם. נותרנו ללא אפשרות לזוז מהמקום, עד שהקיבוץ ריחם עלינו וחילק לנו נעלים צבאיות, שאפילו הסמרטוטים לא הועילו למנוע פצעים על הרגלים. אבל, מתרגלים לכל, וכך גם אנחנו. העיקר לא ידענו אם ה“ביתאלפניקים” או ה“חפציבוקים” היתה ידם בגנבה. להזמין זוגות חדשים אצל סנדלר הקיבוץ לא בא בחשבון, כי בבית-אלפא שימש כסנדלר דוקטור לפילוסופיה ואמנות, אליהו רפפורט, שעבד בלילות בלבד כשבאה עליו ההשראה והוא הסתפק בתיקונים לבנות-חן בלבד, שנשאו חן בעיניו.

את הסנדלר בקיבוץ חפצי-בה, הס מלהזכיר, כי היה זה פרנץ לדרר בכבודו ובעצמו, ה“מנהיג” של תנועת “כחול-לבן” במערב, ואיך אפשר לפנות אליו עם דבר שטות כזה. היה אמנם יתרון מה בנעלים על המגפים ובעיקר בבקרים, לפני נעילתן, בשעת ניעורן כדי לגלות איזה עקרב שהתגנב אליהן בלילה ואין לקנא בזה שנעל את נעלו ללא בדיקה קודמת.

לאחר שהוקם הצריף ששימש לחדר-אוכל, עם הלוח המפורסם של חלוקת העבודה לכל היום, והמטבח של הלבניה, הוקם צריף כבית-חולים לחולי קדחת, תחת פיקוח רופאה חיננית ומסורה, אשתו של ליאו קאופמן, שטיפלה בנו עד שהחלמנו ואת מקומנו תפסו החולים הבאים בתור. הטיפול והמזון הטוב בהרבה מהרגיל, העמיד אותנו על הרגלים – אמנם כושלות עדין – אבל בלית ברירה חזרנו לשגרה. הצריף היה מחולק לתאים, כי היה משמש גם כצריף היולדות וככה ידענו בדייקנות רבה את משקל כל תינוק שנולד וכמה קיבל יום יום במשקלו.

בקיבוץ אכלנו מה שהושג ממקור הקניות – המשביר המרכזי של חיפה. אם נשלח מלאי של דגים-מלוחים ודבש, אכלנו דגים-מלוחים בדבש, מין שעטנ“ז שלא נשמע עליו מעולם. כמובן, שבכל מקום התלוצצו הותיקים ע”ח החדשים, הטירונים, וגרמו לנו כל מיני תעלולים, שגרמו להם נחת רבה ולנו צרות צרורות. אבל, עם הזמן, התחבבנו אלה על אלה, ושנים לאחר שנפרדנו מהם עדין היתה כל נסיעתי לעמק יזרעאל מלווה במין חרדת קודש וכל כמה שנים ביקרתים, אפילו ליום אחד, כדי לחדש את החוויות שעברו עלי במקום זה.

בשנת 1934 יצאתי עם אשתי זהבה ואחותה רעיה לטיול בארץ. מחיפה צלצלתי לקיבוץ בית-אלפא בנוגע להסעה מהרכבת לקיבוץ ווהובטח לי שמשאית החלב תחכה לנו ברכבת הערב, ע“י תחנת הרכבת. משהגענו בשעה עשר בלילה, לא היה זכר למשאית ונותרנו בתוך השממה הרבה של תחנת שאטה, חסרי אונים. הדרךך לקיבוץ אורכת לפחות שעה ואיך לצאת עם שתי בנות באמצע הלילה לדרך בלתי ידועה לי. מנהל התחנה אמנם אמר לנו שברכבת הקודמת חכתה פה משאית הקיבוץ ומשלא הופענו, נסעה לדרכה. מששמע מנהל התחנה את הערבית המצרית שלי, נפל על צוארי; הוא היה יליד מצרים ובן-רגע הפכנו ל”סחבים“. הוא הציע בנדיבות לב שנלון עד הבוקר על רצפת התחנה ולמחרת נוכל להמשיך דרכנו לאור היום. הבנות לא הסכימות בשום אופן, ולאחר ששכנעתי את מנהל התחנה שיתן לנו מלוה, החלטנו לצאת לדרך. בראש הלך בדואי צעיר, כשבידו האחת אוחז שבריה, מפחד התנים, ובידו השניה פנס מואר, אני הולך אחריו עם שתי מזוודות, במקרה ויתחשק לו לעשות איזה “מונקי ביזנס” ואחרי הבנות רועדות מפחד. לאחר זמן מה נמאס למלוה להוליך אותנו סתם ככה וכדי לעודד את עצמו החל לשיר בכל קולו שיר בדואי עצוב. הבנות היו בטוחות שע”י שירו הוא מזעיק אל כל בדואי הסביבה לאונס קולקטיבי ודרשו ממני שאשוחח אתו כל הדרך, רק שיחדל מלשיר. כך שרכנו את דרכנו והגענו בחצות לשערי הקיבוץ. השומרים נדהמו מהופעתנו, מאחר שמיום שהקיבוץ הוקם איש לא העז להגיע בשעה כה מאוחרת וחשבו אותנו למטורפים על כל הראש. הם הלינו אותנו, אבל כה צחקו מההרפתקה שלנו שמרוב בושה הסתלקנו במשאית הראשונה ונסענו לכוון טבריה. על יד הכנרת כרעתי ברך ונשבעתי שלעולם לא אצא עם שום בחורה לטיול בארץ, אפילו לא בלווי גדוד צבא. מאז לא בקרתי יותר בקיבוץ ואפילו כשנסענו מזמן לזמן לביקור בברכות סחנה, לא הצצתי אפילו לכיוון קיבוצי.

לכל זרם התישבותי (מפלגה או מפלגונת) היו שאיפות מרחיקות לכת והַתחרות היתה רבה. למשל, לקיבוץ עין-חרוד היו פלוגות עבודה, כרזרבה להתישבות נוספת, בתל-אביב ובירושלים, והן עסקו בכל עבודה: בנין, מחצבות ואפילו בסתתות של אבני בנין – מקצוע שהיה כולו בידי ערבים. עם כל הרצון הטוב שלהם ומסירותם, לא הספיק להם התקציב, והם פנו לקיבוץ שיעזור להם מתקציבו. הדרישה עוררה שערוריה רבה, משום שחלק גדול של החברים עמד על כך שכל פרוטה קדושה לפיתוח המשק ואם המשק לא יפותח לא יהיה מקום קליטה לחברים נוספים. חלק אחר טען, בצדק, שאי אפשר להפקיר חברים בצרה לרעב וחוסר-כל ודרשו לעזור להם אפילו אם הפיתוח של המשק יתאחר במקצת. הויכוחים ארכו יומם ולילה וגרמו לפילוג ראשון בתנועה הקיבוצית והקיבוץ התחלק לשנים: לעין-חרוד ותל-יוסף.

לאחר שעמק-יזרעאל הוריק כולו, הגיע התור של שפלת-החוף ופה פעלו במרץ נוסף על השומר-הצעיר והקיבוץ המאוחד – תנועות התישבותיות נוספות. הוקמו נקודות ישוב רבות על ידי ‘ל"ע’, תנועת “המזרחי” ואפילו על ידי תנועת “פועלי אגודת ישראל” (פאג"י), אשר מלאו את כל שטחי הדרום והמרכז, בישובים לתפארת, של חב“ד ודומיהם. רק ה”מחנה הלאומי" תרם איזו “נקודונת” בהרי ירושלים וכמובן – קבוצות כדורגל של ביתר בכל הארץ. אכן, יש להם במה להתפאר ולדבר בשם העם היושב בציון…

אין להתכחש, שהקשיים של חיי מחסור וצמצום, גרמו לעזיבות (פחות מן השאר – בקיבוצי השומר הצעיר). בשנות ההתישבות הראשונות, יצאה קבוצה גדולה לרוסיה, בגלל בסיס אידיאולוגי, כדי לבנות את בירוביזג’אן, ועקבותיהם לא נודעו עד היום. אבל, היו רבים שהמסגרת הקיבוצית הסגורה לא התאימה להם ולאחר זמן יסדו את “תנועת המושבים”, אמנם – על בסיס שיתופי, אלא שלכל מתיישב היו חלקת אדמה ומשק משלו, בהם עשה כטוב בעיניו. מספר המושבים הלך וגדל מיום ליום והתפתח עד מהרה בכל תנועות ההתישבות.

לאט לאט הגיע ארצה המעמד הבינוני, הנרדף בארצותיו, והוסיף נופך משלו להתישבות על הקרקע, חלק בישובי הלול (“ישובי קוקוריקו”), אבל חלק נטע פרדסים לאורך שפלת החוף וראה ברכה בעמלו.

עם השנים, הוטבו כמובן תנאי החיים של הקיבוצניקים, הן בדיור והן בתזונה, אבל אין אדם שלא יפרגן להם לאחר דרך התלאות שעברו במשך שנים רבות.

אולם, דוקא ענף ההדרים קשור בהימור רב, מחמת השינויים בין טיב ואיכות החלקות, ההשקעה הכספית המרובה וידע רב הדרוש לטיפול נכון במטעים. לכן, רבים הסתיימו בכשלון והפסדים מחמת היבולים הדלים. מלחמת העולם השניה גרמה ליבוש מוחלט של מחצית מטעי ההדר. את הענף הזה, שהיה אחד העיקריים בחקלאות בגידול ליצוא, שרכש לו שם טוב בחו"ל, אי אפשר היה להפקיר, במשרדים שונים המציאו רעיונות שונים למלא את החוסר הזה ולהחזיר את הענף לקדמות תפארתו. הרעיון הראשון שבוצע – היה למכור או להחכיר במחיר “הנחה רבה” חלקות קרקע לפקידי ממשלה, לקצונה ולפקידי “הסוכנות”, להלוות להם הלוואות לנטיעת גידולים שונים, והכל בתנאי, שעם הזמן יתישבו על הקרקע, בעיקר לאחר שיצאו לגימלאות. למעשה היה זה מין שוחד, החלקות נטעו ולאחר מספר שנים נמכרו במחיר מופרז בחזרה למנהל המקרקעין. כמובן שאיש לא חשב להתישב על הקרקע והדבר היה ידוע היטב לשלטונות.

אז באו עם רעיון חדש שהפעם ישותף בו כל עם ישראל, כל הציבור יהנה. הקימו חברות נטיעות של ההסתדרות, התאחדות האיכרים, תנובה, יכין-חקל, ועוד. הרעיון היסודי היה שהחברות הנ“ל יטעו את המטעים, יעבדו אותם, וישווקו את היבולים. חילקו להן ממנהל המקרקעין שטחים עצומים למטרה זאת, מבלי לבדוק אם השטחים אמנם מתאימים ליעודם. החברות הפכו את זה למעין “ביזנס” המכניס רווחים, ניצלו כל טפח אדמה שחולק להם, תקעו בו שתילים מבלי לבדוק את התאמתם לסוג הקרקע, ולאחר שהמטעים הגיעו לגיל של שלש שנים, מכרום במחיר טוב, ראשית לפקידי ממשלה ולציבור הרחב, חלקות של עשרה עד עשרים דונם, והרעיון המחוכם היה שחלקות אלה יוסיפו את ההכנסה הנוספת, הדרושה לכל גימלאי לעת זיקנה, כדי שיתפרנס בכבוד… הרעיון היה אולי בריא ביסודו, אלא שממציאיו לא ידעו שהוא ינוצל לרעה על ידי החברות הקבלניות, ועוד באופן מחפיר. כפי שכבר הדגשתי, לא היתה כל בקורת ממשלתית או ציבורית על החברות והן עשו כטוב בעיניהן. ההונאה החלה בזלזול בטיב הקרקעות למטע שלא התאים להן, והקונה התמים רכש לו למעשה מין פיל לבן שעלה לו במשך שנים בהוצאות רבות מבלי שיהנה באגורה שחוקה אחת מרווחיו. הגרועה בין החברות הנ”ל היתה “יכין-חקל”, שבמצח-נחושה חלקה את החלקות הטובות, בין מנהליה ופקידיה ואת הזיבורית מכרה לציבור. לא די בכך, קבלה החברה גם את זכויות השווק ופה ניצלה אותן על ידי רישום מרושע של פרי ארוז ליצוא על שם פקידיה ואת ה“בררה” הגורמת להפסדים – רשמה על שם הלקוחות (בעלי החלקות). כשנשרף בנין “צים”, מקום מושב “יכין” בתל אביב, התלחשו הבריות שהיתה זו הצתה מטעם יכין כדי להעלים את ההונאה של שנים רבות של הלקוחות בארץ ובחו"ל. אפשר אמנם להעלים מסמכים מפלילים בכל דרך אחרת, אבל שריפה נחשבת למין “כוח עליון”, שאיש אינו אחראי לו ולמה שהולך לאיבוד בה. אני הייתי עד להונאות רבות של חברה זאת ואין לי כל ספק שהחשד של הצתת הבנין אמנם היה לא חסר בסיס. הציבור הפסיד את ממונו, תקוותיו ואמונו בממשלה מחמת רשלנותה, זלזולה ואדישותה להבטחותיה, וכך הלכו רוב המטעים לאבדון. עוד דגם למרחק בין רעיון לביצוע, כשהדברים נתנים בידים בלתי אמונות של פקידונים למינהם.

מידי דן אלמגור

כבוד בית המשפט! בשעה שמסרתי את כתב היד של זכרונותי לבני, לא ביקשתיו שיפרסמם, אם כי כוונתי היתה שיעשה זאת. לכן, הנני מקבל את מלא האשמה על עצמי, את מלא האשמה הקולקטיבית, בה האשמתי את הציבור בארץ. דלגתי על פרטים רבים. היות וחשוב היה לי לתאר את התמונה הכללית של האדישות, הרשלנות והאי־אכפתיות של רובו של עמנו בציון.

אולם, לאחר שחיטטתי בעבר זה, בפרט חשוב מאותו תמרון שבמחנה ניצנה. היה שם סמל צעיר מהסדיר, שנטפל למכרה שלי מקרית, מדענית, רווקה ועדין חייבת בשרות מילואים ושהתיצבה למרות מחלתה וחום גבוה הכרוך בה. הייתי מודאג וחיפשתי דרך להחזירה הביתה, בטרם תתפתח מחלתה למסוכנת, אולם הסמל לא שעה לדברי ורצה לשכב רק אתה. לטענתי שהבחורה חולה ושיניח לה, השיב בחוצפה, שלכל סמל מגיע מהצבא ביגוד, מזון, דיור וכמובן – בנות. אם לא מהסדיר או מהקבע, לפחות – מהמילואים. ובאשר למחלתה, אין הוא חושש להידבק. לבטח קרא באותו שבוע את הפרק מ“מלכים”– “וייחם לו”. בנס עלה בידי על ידי פניה למפקד המחנה לשלח את הבחורה הביתה לשם טיפול וחמת הסמל בערה בו. ניתן לאמר – שהטרף נמלט מצפורניו.

המושג הזה של “מגיע לי או מגיעות לי” הפך לשגרה בצבא והתפשט לכל הדרגים עד הגבוהים ביותר לכעין מין אונס חוקי, המקובל בצבא. אחדים מהמפקדים הבכירים שנתפסו לאחר תלונות רבות של פיקודיהן, הועברו לתפקיד אחר וזכו לגינוי של: ניו! ניו! ניו!. וכמובן שהדרגים הגבוהים ביותר הפכו לגיבורי התהילה ולבעלי כריזמה.

בתי וכל נכדותי שרתו בצבא בדומה לכל יתר בנות משפחתי הצעירות ותמיד רגזתי כששמעתי שמישהי מהן מתחסדת ורוצה להתחמק מחובתה תחת מסוה של אדיקות מעושה וצבועה, אולם, לאחר מה שראיתי בעיני ונוכחתי בו בזמן שהותי בתמרון זה, שיניתי את דעתי ונהייתי חסיד של דרישת הדתיים על איסור שרות צבאי לבנות; כדי שלא ישמשו בשר סמלים ומפקדים למיניהם השוכחים שגם להם בנות ושכל מנהגם מגעיל מעיקרו. לשם כך קיימת מפקדת ח"ן, שתקצץ בתיאבון המיני של מפקדים שהבנות נתונות לפיקודם ולחסדיהם.

הצרה, שככל ספחת פשתה גם זאת לרבים ממוסדות של שרות ציבורי, החל בפקידוסטאן, תחת סיסמה של “קידום בעבודה והקלות מכל המינים” וגמר בתביעה בוטה וגסה ואיום של פיטורין במקרה של סירוב. משם פשתה לבתי חולים עם רופאים ואחים סוטים, לבתי ספר חילוניים ודתיים שגם בהם לא חסרים מורים שתאבונם המיני מעביר אותם על דעתם ואפילו לשרות הממונה על בטחון האזרחים ועל הגנתם ממופרעים – למשטרה ממש, שמורא מדי השוטר, ואיומיו במקרה תלונה מונעים מאלו שניזוקו להתלונן ולהביאם למשפט. העונשין הם כה קלים והחקירה כרוכה בבזיון כזה, גסות ועלבונות ולמרבה הצער חברי הסוטים, גם לאחר ההרשעה אינם מנדים את חבריהם האשמים אלא נדים להם: מסכנים! נתפסו בקלקלתם ובאיולתם. גם בשירות הציבורי אנו קוראים על מקרים רבים שנתגלו אומנם כהפתעה, כאילו לא היו קיימים שם מאז ומעולם וכולם הובאו לידיעת הציבור הודות לאומץ לב של בנות ונשים שסבלו מעודף זימה של הממונים עליהן. במגזר הפרטי הפכו הדברים לשגרה כהידועה, שאין מדברים עליה כלל. פשוט – מקובלת על הבריות כדבר טבעי בהחלט. זכור לי רק מקרה אחד ברחובות, שכאשר אשה נגשה למנהל בנק דתי לשם קבלת הלואה, הוא התנה את הסכמתו בתנאי שתשכב אתו. האשה, נשואה ואם לילדים סטרה לו על לחיו, רצה להתלונן למשטרה והקימה שערוריה כזאת שלמחרת התאבד המנהל, שבא ממשפחה מכובדת וידועה במושבה, לדעת. מקרה ראשון של “אנס חוקי מהוגן”.

אומנם קיים פתרון דומה לזה שראיתי במו עיני בעיר בלידה, שבאלג’יר הקולוניאלית ובעיר אססואן, שבמצרים. בתי בושת לחיילים, כשלפני פתחם עומד סמל עם רשימה ביד ומוחק ממנה את אלה ש“גמרו את מלאכתם”, בכדי שלא יתחשק להם שנית לעמוד בתור הנדחקים. אפשר לבנות בתים רבי קומות, לפי הדרגים, ולהוסיף שורת מבנים לבעלי שררה ובעלי תאוה מבין הבכירים של שירותים ציבוריים שונים. מחמת הרוח הדמוקרטית השוררת בארצנו, רצוי להוסיף בתים מסוג הנ"ל גם לבני המיעוטים, שלא יזדקקו לסכינים ושיניחו לנשותינו בכל הגילים לטייל ברחובות בבטחון הראוי. בנינים אלה ישמשו כפתרון לתעסוקת רוב היצאניות המסכנות, החייבות לעסוק במלאכתן ברוח, בקור ובחדרי מדרגות, רחמנא לצלן.

ישנו עוד פרק אחד המטריד אותי זה שנים. ה“מערך” כשבראשו ה“בוש” המפורסם, חיפש דרך מקום המדינה להשתלט הרמטית על כל המשק, מבלי לתת דריסת רגל ליוזמים פרטיים, שהופיעו בהמוניהם ארצה, כדי להטות שכם למשק הישראלי הצעיר. לשם כך שמשה הקצונה הבכירה שהפכה עם הזמן לחסרת תועלת ומיותרת ושגם לאחר הבטחת פיצויים מלאים יש להבטיח לה פרנסה נוספת באחד הדירקטוריונים של מפעלים חשובים ומה שחשוב יותר לעמידם בראש מוסדות כלכליים, מסחריים, ואפילו מדעיים כמכון וייצמן למדע. כך ניתן ביריה אחת לצוד שתי ארנבות ולהבטיח למפלגה השלטת פיקוח מלא על כל פרט במשק. כמובן, שראשית דבר נשלחו האלופים למיניהם לשנה השתלמות לחו“ל. (לרוב לשם השלמת הבגרות וליקוק ממדעים שונים) ולאחר שבלעו את כל חוכמות המינהל על רגל אחת, הוסמכו לנהל מוסדות מהחשובים בארץ ועזרו להרסם, להביאם עד פשיטת רגל ולסגירתם הסופית. כי מה, בסופו של דבר לאיש צבא שפקד על חיילים ולהנהלת מוסד כלכלי, הדורשת ידע טכני מעמיק ביותר. הנסיון של המיליטריזציה של החיים הכלכליים והציבוריים לא עלה יפה, אולם בכך לא תמה המגמה המפלגתית לשלוט על החיים האלה ולמנוע בכל מחיר עצמאות של יזמים למיניהם, מבלי לשתפם עם איזה מוסד הסתדרותי, כ”סולל־בונה" (תנובה, המשביר המרכזי (ממשלת סותים) ואחרים. וכאן מתחילה תקופה של “אנשי מגע”, מין מתווכים בין השלטונות והיזמים והפעם לא היה דרוש לשם כך יותר מבית קפה שם נפגשו “אנשי־מגע” עם הלקוחות הפוטנציאליים, כמובן תמורת עמלה די גבוהה.

חושבני, שמאז הולחן ההימנון הלאומי “עליתי ברמת החיים!” שנשמע מידי שעה לשעה ברדיו, כדי שלא ישכח חלילה. אינני יודע אם יש הבדל מהותי בין עיסוק זה ולמשל מכירת נשק בעולמנו הגדול, על כל פנים לא במובן המוסרי, אולם קשה להשוות את שניהם, כי כפי שאמר המשורר היינה, – “שניהם מסריחים”. לצערי מדובר באנשים ששרתו בנאמנות ובמסירות את מדינתם ואין זו אשמתם שהפכום למתווכים ואנשי מגע, במקום שיעברו הסבה, כשברצונם להוסיף לפרנסתם. ההשחתה הזאת של רבים מעובדי ציבור הביאה למפולת הרבה בבחירות ואובדן השלטון הממושך מדי.

ניתן היה לשער שנלמדו לקחים מהמחדל והתהליך ההרסני. אולם לא אצלנו. אצלנו הנוהג הופך לשגרה והשגרה למסורת שאין לוותר עליה, פן תיעלם מהעולם.

מספר האלופים ומאנשיהם הולך וגודל עם כל רמטכ“ל חדש ומרבים מהם היה רוצה להיפטר במיותרים, לפי דעתו לפחות ולאלה יש לדאוג בדרך הסלולה משנים. עד היום ניתן למצוא במודעות לחיפוש עובדים, כמהנדסים, כלכלנים, מינהלתיים, כימאים ודומיהם את התוספת המסיימת באותיות קטנות “עדיף יוצא צבא”, המבטלת את עיקר המודעה, כי למעשה הקשרים חשובים על הכל. השוני היחיד בממשלת האחדות הלאומית, – הוא – שאין די לליכוד אלופים ועליו למלא את החסר בערב רב ההופך בין לילה לאנשי שלומנו המנסים למלא את הנתח החסר המגיע גם לימין ויש לשמור על זכות זו בשבע עינים. כך, נוסף על המיליטריזציה של החיים הציבוריים מופיעה הפוליטיזציה וממשלתנו הופכת לאט לממשלת בננות, לפי דוגמת דרום אמריקה וארצות טוטליטריות וטוטליטריות למחצה והכל בשם הדמוקרטיה המקודשת. כיום אין ערך לכישורים, אלא לקשרים לטבור השלטון, לטבור עושי הפוליטיקה בארץ, למאכרים בלע”ז. הפלונטר כה הסתבך שאין לפרקו וחייבים אנו לחיות אתו כמו עם סרטן ממאיר.

הדבר המשפיל את כבודנו לשפל מדרגה שאין נמוכה ממנה וגורמת לתחושת בושה עד עומק נשמת כל תושב הארץ המהוגן והישר – הוא הפרסום המתועב, הפרסומת פחות מזולה מסביב לסיסמה “אתה מפסיד, אבל המדינה זוכה!” ההונאה הציבורית הזאת, הנמשכת זה עשרות שנים והמעסיקה רבבות משפחות של בטלנים ורמאים בהימורים “ממשלתיים” בהם הזוכים היחידים הם הפקידות והסוכנים ואולי גם העולם התחתון, הולכת ומתרחבת. כל יום מתווסף הימור חדש עם שינוי קטן, שבמקום להפסיד את כספך סתם ככה בתקוות שוא, תוכל להתאמץ בגרידה של חיש־גד ובמאמץ עליון של ניחוש שמעולם לא יביא לך כל שמץ של רווח. החוצפה של מפיצי הכזבים הללו גדלה עד לידי שיטוף נשיא המדינה שהופיע בטלויזיה והמליץ חמות על קניית הגרלת “פיס” כסימן לגאולה. פנייתי אליו הפסיקה את החרפה הזאת ואני מקווה שלעתיד לא יתפתה ע“י חבר יועצים הרוצים לנצלו למטרותיהם השפלות. הסיסמאות “– יומה יומה יומה! כסף! כסף רבותי! כסף! שגעון!” – הנשמעות לרוב רק בשוק הפשפשים, הן אולי לפי טעמו של ח”כ נכבד שנכנס ישירות כיו“ר לבור שומן, אבל את הציבור הישראלי הן מגעילות, מבזות ומעליבות. כעת, הכל מותר! אין ממה להתבייש, ובל נתפלא שנשמע מחר על מעשים מפוקפקים של נבחרי העם שלנו. ולאמיתו של דבר, לשם מה דרושים עבודה הוגנת, יושר אישי ורוח התנדבות אם ניתן להגיע לפסגת ההצלחה בחיים ע”י גרידת “חיש־גד”, לוטומניה, טוטומניה, וכמובן ה“פיס” המקודש, המעשיר את בעליו. אפילו ארגון התנדבותי למופת כמגן־דוד־אדום, שהיה בנוי כל השנים על התנדבות, עזרה לזולת ובשעת חרום, הצלת חולים, יולדות נפגעי תאונות עבודה ודרכים, אינו סומך על יוקרתו ועברו לשם מכירת כרטיסי הגרלתו, אלא חייב להציג בטלויזיה צעירה נאה שרק הצעת חסדיה דרושה לשם פיתוי הקהל לקנות מכרטיסי הגרלתה. כי הן איש אינו מאמין בכל הזכיות, לאחר שבשנה שעברה שכחה הנהלת הארגון לצרף להגרלה מיליון כרטיסים – בטעות. ואני, ששנים רבות הקדשתי לארגון זה, שלא על מנת לקבל פרס ובחברת נשים שהזקינו בשרות זה ולמסירותן לא היה קץ ולכל רמז על אפשרות של מעשי איבה, היו בכוננות בעמדותיהן שהקימו לכל צרה שלא תבוא. אם נמשיך בדרך נלוזה של פרסומת שוק, נגיע לכך שלכל עובד, פקיד ואיש מקצוע, נתחייב להבטיח פרסים יקרים כדי שיעשה את עבודתו וימלא את חובתו.

כאשר הנני מהרהר רבות על מגמת “שמש העמים” – יוסף סטאלין, של השמדת כל האינטליגנציה הרוסית (מעריכים אותם ב־30 מיליון איש), הנני מגיע למסקנה שהוא הצדיק את הטבח האיום של בני ארצו, מחמת אמונה שהאינטליגנציה מהוה סכנה למהות המהפכה של העם הרוסי הפשוט. האינטליגנט הוא מטבעו אדם חושב וכל אדם חושב עשוי להגיע לספקות שסופם כפירה מוחלטת מלווה ברגש בוז וזלזול בעקרונותיה. קיומה מובטח אך ורק במשמעת עיוורת, ללא עוררין של כל אמיתותיה ועקרונותיה. נותר אמנם המושג “עבד כי ימלוך”, אבל הוא שקע בשפמו העבה של השליט היחיד, שביצע את הטבח בכוונה ובשלמות.

הרהורים מעין אלה, ליוו אותי עם שובי ארצה לאחר תקופת הלימודים בחו“ל, ולאחר שנפגשתי עם המציאות החדשה פנים אל פנים, נדרתי את נדרי לא להצטרף לשום מפלגה, למרות שכל חיי השתייכתי למחנה העבודה, ואפילו נמנעתי מלחדש את כרטיס חברות בהסתדרות, מאותה סיבה ממש, של מורא מפני “עבד כי ימלוך”. פה נתקלתי זו הפעם הראשונה שמילים כגון “אינטליגנט”, “דוקטור” או “פרופסור”, הן מלות גנאי בלבד ומבטאים אותן בבוז, לעג ועלבון של גינוי, שהפך לשגרה. איש אינו סבור, חלילה שקבוצת ה”סדרן" רצחה את ארלוזורוב מחמת היותו “דוקטור”, אבל דריסת רגל לא ניתנה לבעלי השכלה במפלגה או בהסתדרות, למעשה היו השליטים היחידים בארצנו. היה זה מין רגש בוז של עמי־ארצים כלפי אחיהם המשכילים מהם. למרות שפה ושם “התגנבו” כמה בעלי השכלה למוסדות ואפילו בעמדות חשובות, הרי ערכם לא היה רב בעיני “אדוניהם”.

הגישה הזאת היתה ירושת המהפכה הרוסית ומפלגת ה“בונד” מרחוב היהודי והעליונות של עמל כפים ממש בבנין, בכבישים, בחקלאות ובכל עבודה פשוטה הביאה שהשלטון חייב להישאר בידי פשוטי העם וכל הקבלנים, ה“קפיטליסטים” והמשכילים וה“בעלי בתים” פסולים, בהיותם טפילים בלבד ואם הם מזדקקים לאיגוד כלשהו, יש להעמיד בראשו אדם תקיף, בעל אגרוף ופה גדול (ראה רץ בנמל אשדוד) כדי שילמד לקח את הקפיטליסטים וידע להלחם איתם עד חורמה.

מפלגת העבודה היתה מפולגת לפלגים רבים של מפא“י, אחדות העבודה, פועלי ציון ימין, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר וכמובן השמאל הקיצוני, של ה”מופסים" (מפלגת פועלים סוציאליסטית) – הקומוניסטים שנרדפו על צוארם, הוצאו מחוץ לחק ע“י הבריטים ורבים אפילו הלשינו עליהם בפני השלטונות וראו בהם מוקצה מחמת מיאוס. השלטון האבסולוטי של מפא”י עם קום המדינה, לא הביא לשינויים כלשהם ביחס לאזרחי המדינה, והחלוקה של ה“כיבודים” והכיסאות נעשתה על טהרת הפלגים השונים, לפי מפתח מפלגתי מדוייק וחס וחלילה לא לפי כישורים כלשהם. לכן, כשהגיע זרם העליה מארצות ערב, הוא נפל ישירות לידי אנשי לשכות העבודה ההסתדרותיות, שלא היו מוכנות כלל וכלל לתפקיד כה אחראי. כל בעל שכל יכול היה להסיק שסידור עליה כזאת וסיפוק כל צרכיה דורש הכנות רבות של משכילים המומחים לסיווג, מיון, בדיקת כושר ומצב בריאותי של העולים, התאמתם לעבודה והתאמת עבודה אליהם, הסבה, לימוד מקצוע ויצירת מקומות עבודה לעולים שכל עיסוקם בארציהם היה רוכלות זעירה, מסחר ומקצועות כצורפות, תפירת סנדלים וסתם בטלנות. עליה בלתי חיובית, בלתי מוכנה לשינויי נוהגים ומסורת ובעלת רמה אינטלקטואלית נמוכה שהקשתה על הבנתה והגשת העזרה הדרושה מרגע הופעתם בארץ.

מאידך גיסא היו הנציגים בלשכות עבודה, נבחרי ה“מגיע לי”, בחלקם אפילו אנלפבטים וזכור לי שבראש הלשכה בנס־ציונה עמד סנדלר, דוקא סנדלר טוב, שבקרה, בשעת חלוקת הכיבודים הגיע למעמד שלא הלם אותו ושלא היה לו מושג איך אוכלים את הבעיות שעמדו בפניו. לאחר מרד העולים שלא מצאו כל תועלת בביקוריהם בלשכה, הותקנה לה דלת פלדה עם אשנב קטן, דרכו ניתן היה לראות מי הדופק בדלת ואם אין זה מסוכן להכניסו ל“היכל העבודה”.

עם קום משרד העבודה, הוא פשוט אימץ את אנשי לשכות העבודה וזאת לאחר מבחן של ידע בקריאה וכתיבה שסילק את האנלפבטים הגמורים, אבל לא שינה את האוירה הכללית ובשעת ביקורי במשרד זה שמעתי קללות, ביטויים גסים ועלבונות הדדיים, המתאימים לשוק ממש. שרת העבודה היתה גולדה ז"ל ותרומתה היחידה לפתרון הבעיות הכאובות של העליה מארצות ערב, היו העבודות היזומות, הבנויות על עבודה של שעה, שעתיים ליום תמורת מחצית שכר יומי, נוהג שהשחית את עדות המזרח והגדיל עוד יותר את הפער ביניהם ויתר העובדים. בהיותם חסרי מקצוע במולדתם הישנה לא התאימו וגם לא התאמצו להתאים עצמם לתנאי הארץ החדשה בשבילם.

נתוני הסטטיסטיקה סולפו ע"י פקידי משרד העבודה, במסרם מספר הנצרכים לעבודה מבין העולים הללו, היות ורבים התיאשו מלשכות העבודה וחזרו לרוכלות זעירה של מספר קופסאות גפרורים או סיגריות, מחמת חוסר קפיטל להשקעה בסחורה כלשהי. היות והרווחים היו גם כן זעירים נאלצו הורים אלה לשלוח את ילדיהם לרחוב וצמח מהם דור של נרקומנים, גנבים, פורצים ושודדים באשמתנו בלבד.

כאזרח, חשתי את עצמי כסוג ב', לעומת בעלי הפנקסים האדומים. למרות עמדתי כמנהל תחנות נסיון חקלאיות ועובד משרד החקלאות, שמעתי לעתים קרובות את התשובה החצופה – “הן אתה לא משלנו”! היה זמן, שעמדתי בראש קבוצת חקלאי מושבות ראשון לציון, נס־ציונה, רחובות וגדרה, כולם עוסקים בגידול ירקות על חלקות בחכירה שחלמו להגיע למנוחה ונחלה על אדמתם (כחמישים במספר) והשגנו דרך התאחדות האכרים שטח של כ־4000 דונם. לאחר שהכינונו את תכנית הפרצלציה וההשקאה, חתך לנו מר אלוני, מנהל מינהל המקרקעין 1000 דונם. הדבר גרם לנו מבוכה רבה, ויכוחים וריב ובסופו של דבר ויתרו כמה מהמועמדים לתכנית והכינונו תכנית פרצילציה חדשה וכמובן של השקאה. אז הגיעה ההודעה על חיתוך נוסף של 1000 דונם מהשטח. לבסוף נשארנו עם מאה דונם בלבד ואני נסעתי לירושלים לשוחח עם מר אלוני. הוא אמר לי בחוצפה, שלאנשים פרטיים הוא לא יחלק קרקע, רק לאנשים משלו. על טענתי שהשטח טעון תיעול רב ופרט לכך שהחקלאים שלי היו מוכנים להשקיע את כספם, ללא כל תביעה ממישהו ושבתקופת חוסר עבודה ששררה אז בארץ, היו חברי מעסיקים עובדים רבים, כפי שזה רגיל אצל ירקנים, השיב לי מר אלוני שהדבר לא בא בחשבון וזהו. ההפסד הרב של כל ההוצאות על התוכניות לא הוחזר לנו, אלא אחר שנים, כאשר בלחץ התאחדות האכרים חולק חלק מהשטח לאכרים לשם נטיעת פרדס בחסכון, באדמה שבהחלט לא היתה מתאימה לנטיעה כזאת.

נתקלתי לעתים קרובות באותו סוג של פקידים בכירים בעלי בטחון עצמי רב ובעלי דעת יחיד יהירה שאין עוררין עליה. הדגם הכי טוב לסוג בכירים זה יכול היה לשמש שר האוצר ספיר ז“ל שמתוך להט עשיה השחית בעזרת פנקסו השחור הידוע כל חלקה טובה וקבע ע”י מעשיו נורמות פעולה חדשות של אי התחשבות בזולת ובדעותיו. אי הבחנה בין טוב ורע הביאה להשרשת נוהגים ונוהלים שאינם עד היום לתפארת ישראל.

ראשי האיגודים צברו עם השנים השפעה עצומה ופופולאריות רבה בין אוהדיהם והחלו לפזול גם להשפעה פוליטית ע“י בחירתם לכנסת. ניתן לומר שכיום רוב הכנסת מורכב ממזכירים אלה שכל כושרם וכוחם הוא בפיהם הגדול ובכושרם להרעיש עולמות על כל דבר שאינו לפי רוחם. כיום הדמוקרטיה מיוצגת ע”י דמגוגים למיניהם וע"י אלה הדואגים לטובתם ולטובת מפלגתם, כדי שתמשיך לבחרם גם בשנים הבאות.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הגעתי למסקנה, שמתבזבז מרץ רב מדי על מלחמת מפלגות על השלטון בארץ. למעשה, אין הבדל רב וחשיבות רבה מי עומד בראש המדינה, כל זמן שמגמתו היא – להמשיך במפעל הציוני של הדורות שקדמו לו.

לאחר חורבן בית שני, התחלקה בעיית העם היהודי לשני חלקים, לשני מחנות, לשני פתרונות: האחד – ע“י הפזורה בין העמים בעולם והשני – ע”י חידוש מרכז העם היהודי במדינתו – ישראל.

הפתרון הראשון לא עמד במבחן השמירה על קיום העם היהודי. לאחר שואות קטנות ובינוניות, בהן נעקרו אר רק קהלות שלמות יהודיות ממקומות מושבן, אלא לאחר הגבלת זכויותיהן, סגירתן בגיטאות, סחיטות, שוד, ביזה, פוגרומים ורצח, גורשו מסיבית היהודים מארצות רבות או נמלטו מהן בחוסר כל. השואה הגדולה בשנות מלחמת העולם השניה, הוכיחה, שלא זו בלבד שהיהודים נחשבים כגוף זר בעיני התושבים הגויים, אלא שלדעתם אין הם רצויים בשום מקום ואחת דינם להשמדה טוטלית.

המלחמה לזכויות שוות בארצות שנחשבו כנאורות, לא הקטינה את השנאה ליהודים ובאותו זמן הביאה להטמעה הולכת וגוברת ובריחה מהיהדות ומההשתייכות לעם היהודי. נוצרו אמנם תנאים נסבלים לקיום יחד זמני עם הגויים וניתנה אפילו אפשרות להגיע לרווחה מטריאלית יחסית של שכבות האמידים, אבל כל זה נשאר מותנה ברצון טוב של תושבי הארצות השונות, הרואים ביהודי כל עת, אלמנט בלתי הגון, בלתי פרודוקטיבי, בנוסף להיותו זר לרוחם, אמונתם ומנהגיהם. כל שינוי בתנאי קיום של מדינות אלו, כל שינוי מנהיגות וכל סכנה אורבת, יכולים בין רגע לשנות מקצה אל הקצה את היחס ליהודים מצד הממשלות והתושבים.

הפזורה היהודית אינה מהוה כוח לאומי, למרות שהיא משלה את עצמה בריבוי השפעה ובחשיבותה לתרבות או לכלכלת העם, בתוכו היא יושבת. להיפך, פיזור המאמץ הלאומי בין תרבויות זרות ורבות, החליש במידה ניכרת את כוח הפזורה ואת יכולתה לעמוד על נפשה ולהתגונן בארץ פזורתה.

הפתרון השני – חידוש המרכז המדיני על ידי ישוב הארץ מחדש והקמת המדינה לעם היהודי, לא תמיד מצא הד בלב היהודים, אם לדון לפי מאמצם לבנותו. שיבה לציון אמנם נותרה בצורת כמיהה לתפארת העבר, מין סיוט היסטורי העובר על כל עם שהיה לו עבר כזה, והתגלמה בתפלות ובאמונה לגאולה, אבל לא מומשה, אלא על ידי קבוצות קטנות של יהודים, שדאגו בזמנם יותר להקמת מרכז דתי, מאשר חילוני, מבלי לחלום אפילו על מדינה או ריבונות. אפילו ההתעוררות הרבה לעליה שבאה לאחר השחיטות והפוגרומים וההתעללויות ביהודים במשך ועם תום המלחמה בעיקר באירופה המזרחית, לא הביאה אלא קומץ צעירים, אמנם מלאי התלהבות, אבל חסרי נסיון ומקצוע. ההתחלה המצומצמת והדלה, היתה מלווה בדלות אמצעים, בהגבלות מצד שלטון המנדט, בלחץ התנגדות הערבים לחידוש ישוב יהודי בעצמאותו, ובאי שיתוף פעולה מצד מרכזים יהודיים בעולם, כפי שצורך השעה חייב זאת.

עם זאת, עלה בידי הקומץ הזה, שגדל במקצת ובשלבים מהססים, להקים במשך שלושים שנה (בדיוק – עד 1948) בריגדה לוחמת יהודית, להלחם על עליה חופשית ולהכין את הכלים הדרושים הצבאיים והאזרחיים לכונן מדינה יהודית ריבונית. ללמדך, מה שעשוי לפעול כוח מלוכד לאומי, כשהוא דואג לגורלו ועתידו.

אין כל ספק, שאילו היה הרגש הציוני מפותח יותר וחזק יותר בקרב בני עמנו, יכולנו להספיק תוך אותה תקופה גורלית הרבה יותר. היינו יכולים, ליישב את כל אותם המקומות, שנתפסו על ידי הערבים, בגלל שלא היו בידינו האמצעים וכוח האדם להקדים אותם. גם את הנעשה, לא נעשה בקלות והיתה דרושה העזה רבה והקרבה עוד יותר רבה, בכדי שנתאזרח באותם המקומות, שהיו דרושים לנו לבטחוננו.

ישנן כמובן הגבלות מכל מיני סוגים לכל מפעל רב מידות, המתכנן את היקף התפתחותו לעתיד, כפי שיש גבול לכוח עמידה ולכוח לחימה. אולם, בארצנו, אנו עומדים יום יום בפני בעיות גורליות, שאת ערכן קשה לפעמים לנבא וכל בעיה כזאת כרוכה בסכנות רבות ואולי הגדולה בהן היא – פן נחמיץ הזדמנות מדינית זאת או אחרת והכשלון הזה יהיה לנו לרועץ בעתיד.

במצב זה בו אנו עומדים, דרוש מאמץ לאומי בלתי ישוער של כל העם. אולם הוא נופל על כתפי ה“ציונים” בלבד. ז.א. על כתפי הדוגלים במרכז יהודי בארץ זאת בלבד, בעשיה למענו בלבד ובהגנה על מה שהושג עד כה ועל מה שחייבים אנו להשיג, אם נרצה להבטיח את קיומו התקין. אלה מבני עמנו המסתפקים בתרומה כספית, כדי להשתיק את מצפונם, מבלי למשוך בעול המשותף, אין אנו רשאים לבנות אלא כעל משען די רעוע, שאין לסמוך עליו. צדק בן-גוריון, כאשר טען שאין לראות כציונים את אלה שאינם אתנו, בארץ.

גבולות המדינה, כפי שנקבעו בהצעת החלוקה הראשונה, היו כה מצומצמים עד כדי סיכון העצמאות והקיום שלנו. היה זה מעין גיטו, שממנו קשה היה אפילו להתגונן, אלא על ידי פעולות צבאיות של מנע ושל תגמול. אמנם היתה זו המגמה של מעצמת המנדט, אבל יש להאשים בהרבה את העם היהודי שלא ניצל את ההזדמנות לאחר הצהרת בלפור לבוא וליישב את הארץ. מצב זה הביא בהכרח למלחמות הבאות, שהוו פריצת חומות אלו שהוקמו נגדנו. הכיבושים, או השחרורים, איך שלא תקרא להם, לא הביאו את הגאולה המקווה, כי שוב לא נרתם העם היהודי לפעולת התישבות רחבת מימדים, אלא הסתפק באהדה, בגאוה מהנצחונות ובתרומות כספיות.

נוצר מצב משונה. חוסר העליה, אם לא החליש אותנו במידה מסוכנת, לבטח לא חיזק אותנו. אולם, די היה בהרגשה של בדידות כביכול, כתרוץ לעזיבת הארץ ועריקה מתוכה של רבים מילידי הארץ ושל כל אלה, שמעולם לא היו ציונים. אם המדינה הציונית לא סיפקה את כל מאוויהם, לא אפשרה להם רמת חיים, כפי שחלמו עליה, לא הרעיפה עליהם מיטב ההטבות והזכויות – אין להם אלא להשאירה לנפשה ושהנותרים בה ידאגו לקיומה. שוב הועדף פתרון הפזורה על ידי כל אלה. הפעם, החמור בתופעה זאת, היתה העובדה, שתושבי הארץ וילידי הארץ, בתרוץ של אי-יציבות כלכלית, עומס שרות המילואים וכביכול מחנק חברתי, ברחו מן המערכה והעדיפו את סיר הבשר על המולדת. אין כל ספק שזרם יורדים זה, מחליש את עמידת מדינתנו לעומת אויביה ומגדיל את הסיכונים הבטחוניים.

ירידה זאת מהארץ מדהה את זוהר הנצחונות ואת ההתלהבות, שהיתה קיימת אצל יהודי חו"ל על כל מה שהיה כרוך במדינה והיא משמשת פתחון פה לכל אלה שפוסחים על הסעיפים ושבתקופה שקדמה לירידה המסיבית, ניתן היה לשכנעם, שלפחות תשמש להם הארץ כמקום מקלט בעת צרה, התגברות האנטישמיות או התקפות עליהם ועל רכושם. ירידה זאת מעוררת את ההילה, התהילה ועטרת ציון, שזכינו להן במחיר של קרבנות רבים, בעיני בני עמנו. אם הירידה הזאת תמשך ותסחוב אחריה רבים וטובים מיושבי ציון, תאבד המדינה את כוח המשיכה שלה בעיני הנוער היהודי בגולה.

פרט לעצם עובדת החלשת המרכז הלאומי של עם ישראל, מהוה הירידה מהארץ מין התאבדות לאומית ובריחה מהמציאות האומללה והמסוכנת בארצות נכר, שאינה אוהדת יהודים כלל וכלל. שוב עלינו להתחיל מהתחלה ולשכנע, או לנסות לעשות זאת, שאין להם בטחון חיים ורכוש וקיום בארצות נכר ולחזור להתחלות של התעמולה מהפרובלמטיקה הציונית.

עם זאת, איני מאמין, שאפשר, שניתן, שכדאי ושצריך לשכנע אדם, שאינו ציוני בלבו, לעלות או להתגורר בישראל. מי שאינו אתנו, אינו בהכרח נגדנו, אבל אין הוא יכול לשמש שותף ובסיס יציב לבנין הארץ ולמלחמה לקיומה. אי אפשר וגם לא צריך לשאוף לקנות את לבו, בין על ידי הטבות כלכליות או על ידי הבטחות שלא נוכל למלאן. בזה נבדלים אנו מעמים אחרים, שאין דתנו דת לוחמת ושאין מדינתנו מוכנה לכפות בכלים שבידה על מישהו לשהות עמנו אם אין רצונו בכך. אין לנו ולא יהיה לנו משטר של כפיה, כי סותר הוא את מושגי החרות, לה שאפנו וממשיכים לשאוף. חבל רק שסיר הבשר והפחדנות גוברים אצל רבים מתושבינו על הרגש הלאומי ולמרבה הצער, מצדיקים היורדים את ירידתם בסכנות האורבות למדינה ושוכחים את הסכנות לעומתן הם צועדים ואת העובדה שעריקתם יוצרת את הסכנות הללו. דומה הדבר לפושע המתרץ את הדרדרותו בחייו במשפחה הרוסה, שאותה הרס.

המירב שנעשה במשך ששים שנים האחרונות בארץ, נעשה על ידי העם היושב בציון, ללא הבדל דעות ושאיפות יסודי. את מה שניתן לעשות, שיש לעשות, שעתיד להיעשות, כדי לבסס את מה שזכינו לו ולשמור על היש מסכנות האורבות לו – תעשה כל ממשלה, המבינה, שעליה להמשיך בבנין אותו מרכז לאומי, שיציל את פזורי העם, בשעת סכנה שתפגע בהם. אין דרך אחרת ואין לנו ברירה אחרת, אלא לחזק את המדינה וליצור את כל הכלים הדרושים לכך. די לנו בחוסר אונים, שאנו ואחרים מאשימים את עצמנו, כשעמדנו מול השואה הגדולה, שהשמידה חלק גדול מעמנו. כל שואה חדשה בארצות הפזורה, תחדש את אותו מצב איום, בפניו עמדה היהדות בשעת פרעות, שחיטות, גירושים, הגבלת זכויות והפקרת האוכלוסיה היהודית לשוד, גזל, רצח, סחיטה ואיומים.

לכן מוזר לדון על הצורך בעליה, כאילו היה זה מצרך החודש. צורך זה – תמצית של המושג:“ציונות”. בלי עליה, אין אפשרות לקדם את קצב זירוז התכנית לקראת סכנות אפשריות, שתבאנה ממוקדי חיכוך יהודי-נוצרי-מוסלמי. אבל, כאמור, לא עליה בכל מחיר, כי זאת אינה עליה, כפי שמניעת ירידה על ידי חוקים, אינה מוסיפה ציונים למדינתנו.

מה שנוגע לתנועת ד“ש: תנועה זו נוצרה על ידי אוהדים, שמאסו במצב הקיים במפלגות ה”מקודשות", בכל המפלגות הללו, כי אחרת, היו האוהדים מצטרפים לאחת מהן. מפלגה – היא למעשה קבוצת אנשים השותפה לרעיון מדיני או כלכלי כלשהו ומטרתה – יצירת משטר חיים המתאים לרוחם, לשאיפותיהם ולמושגיהם. כאשר נעשית מפלגהממוסדת יותר, קמים בתוכה בוסים, המשתלטים עליה, היוצרים מנגנון הנאמן להם בלבד ושבעזרתו הופכים הם למפקדים הדורשים מבוחריהם משמעת עוורת, ללא זכות של התערבות כלשהי. כמובן שמין מוסד כזה אינו נוצר ביום אחד. דרושה לכך שותפות דעות, רגש נאמנות חזק והרצון לתמיכה מתמדת ולעזרה מוסרית וכספית. במשך הזמן מגיעה ההנהגה לדעה, שהיא כל-יכולה ומה שטוב בעיניה חייב להיות טוב בעיני כל אוהדיה או חבריה. האמצעים הכספיים העומדים לרשות המנגנון, מסייעים לביסוס עמדות המנהיגים (לאו דוקא דעותיהם), להרחבת התעמולה הדמגוגית לרוב, לשטיפת מוח המונית ולהרגשה של “סמוך עלי!”.

זה חוק המפלגות והוא נשמר בכל מפלגה חזקה ובעזרתו עשויים המנהיגים לדאוג יותר למלוי שאיפותיהם האישיות, מאשר לרצוי לציבור בוחריהם. עם הזמן נשתחקה חשיבות הציבור בעיני המנהיגים והם נעזרים על ידי קהל עסקנים ממונים, המסתובב סביבם והמייצג כביכול את חברי המפלגה.

כמובן, שהמפלגה, ככוח מלוכד, מהוה גורם שולט בניהול מדינה ומדיניות ובהתווית צורת חיים שניתן או שרצוי להשיג. אין שום דבר מושלם בעולמנו ויש לרוב להסתפק במצוי. כמובן שקיימות הגבלות מובנות ומוסכמות, שכל אחד מהציבור חייב לראות בהן מין קרבן שיש להקריב, אם בכלל רוצים להצליח במשהו. בעיות העדיפויות המדיניות, הכלכליות והחברתיות נותרה תמיד בידי המנהיגים ורק הם מוסמכים להחליט עליהן, ואמנם מחליטים. בצורה הדמוקראטית של בחירות, היא הקובעת, עד כמה מסכים הפרט עם מעשי העומדים בראש הציבור, אלא שאין היא באה במקום ערנות הציבור לבעיותיו, לשאיפתו לשיפורים, להתנגדותו להסתאבות הממסדית ולמלחמה לזכויותיו כאזרח. העקרון, שהאזרח הוא התא העיקרי של המדינה אינו נקלט בנקל בעיני ראשי הציבור שנבחרו על ידו. דעותיו ורצונו, בקורתו ואי שביעות רצונו מהנעשה כביכול לטובתו, אינם נלקחים בחשבון לרוב, כי טובת המפלגה עדיפה בעיני המנהיגים מטובת הציבור. במשחק הכוחות המפלגתיים, ההופך לעתים לזירת קרב בין אישים השונים העומדים בראשיהן אין חשיבות כלשהי לטובת האזרח. כל מה שעליו לעשות זה – כזה ראה וקדש! אם שלטון המפלגה הסתאב עד כדי כך, שאינו מותיר לאזרח שום אפשרות של שפיטה, הבעת דעה ומלחמה לזכויותיו הבסיסיות וההופך אותו למעשה למין גולם, מין דממי, חובה להלחם בשלטון כזה על ידי יצירת כוח, שבו חייבת להתחשב כל מפלגה. לא מדובר ה ב“אלטרנטיבה”, כה חביבה על תושבי ארצנו, בתפיסת שלטון, בהשתלטות על אמצעים כלכליים, על עוצמה, על כפיה.

מדובר בסך הכל על התארגנות לשם תיקון הטעון תיקון, לשם מלחמה בתופעות שליליות שהתשרשו עד כדי כך שהפכו לשגרתיות ולמקובלות, לשם עזרה לנטחן על ידי הביורוקרטיה לעפר, לשמירה על רמת צדק ציבורי, למשפט הוגן, לעקירת שחיתות ואלימות בחיינו, להבאה לדין של האשמים בניצול לרעה של כספי המדינה וזכויותיה, לשוויון בפני החוק ומשפט, לאי השתלטות הצבא על האזרח ושל הביורוקרטיה על כולנו. במלה אחת – ליצירת אוירה ציבורית טהורה ובריאה.

כל אלה, השותפים לרעיון זה, ללא הבדל השתיכותם מזרמים פוליטיים שונים, חייבים להתאחד כדי להחזיר לארצנו ולמדינתנו את רעננות הנעורים של ראשית העשיה. אין מדינתנו ככל המדינות, שיש להן בעיות כלליות של קיום בלבד. לא זו בלבד, שחייבים אנו להבטיח את קיומנו ולשמור על בטחוננו, אלא עלינו גם לשמש דגם למדינה מתוקנת, שניתן לחיות בה, בכדי שבני עמנו מכל התפוצות יתחברו אלינו ויעזרו לנו לחדש את עצמאותינו המדינית, תרבותנו ויחודנו, כעם.

לא די להיות חיל טוב אם הנך אזרח רע, אם אינך נותן את דעתך על המגרעות ההופכות עם הזמן למכה מדבקת, לשורש הרע, האוכל כל חלקה טובה בקרבנו. על חוסר הרוח, חוסר תרבות, חוסר אהדה, לקשיחות, לכניעה מבישה למעשים הנעשים יום יום על ידי אלה, שההשגחה על טוהר מידות נתונה בידיהם. אינה דרושה גבורה או אומץ מיוחד ומירבי, כדי להתגבר על התופעות השליליות בחיי הציבור. כל מה שדרוש, הם – עמידה עליהן, ורצון ההתנגדות להן ושותפות לביצוע התיקונים הדרושים.

תנועת ד"ש כללה ציבור כזה של אזרחים, בשעה שנוסדה. מגמתה לא היתה פוליטית, היא לא התכוונה להשפיע על מדיניות זו או אחרת והיא התאחדה לשם עקירה וביטול נוהגים שהתשרשו במדינה ושהיו לה לרועץ. הצרה, שהתנועה נסחבה לויכוחים עקרים על מדיניות חוץ, בשעה שתוצאות המדיניות היו תלויות בגורמים רבים מחוץ לתפיסתנו. אותו הציבור נותר ומובטחני שדעותיו לא נשתנו ושאיפותיו נשארו איתנות כשהיו. אפילו דובריו נשארו נאמנים לעקרונות שהיוו את הבסיס המשותף להתארגנות סביבם.

אלא, אלה, שהעמידו את עצמם בראש התנועה, לא עמדו בלחץ השיטה המפלגתית הנהוגה אצלנו, והקיימת זה שנים רבות, ונשחקו עם הזמן. הם חדלו לחשוב במונחי עשיה ואפשרויותיה ותכניותיה ועברו למונחים של שלטון, מונח המנוגד לחלוטין לעצם הבסיס עליו קמה התנועה. לא רצינו לשלוט, אלא להחזיר את הטעון תיקון למסלול הנכון ולהלחם לעקרונות ציבוריים, שהם קודש לנו. לא היתה לנו אידיאולוגיה פוליטית או אידיאולוגיה של כפית דעות. התנועה חייבת להשאר תנועה בלבד ולרכז סביבה את כל בעלי הרצון הטוב וכן, שכל מפלגה היתה מתברכת בהם, אילו ידעה לטפח אותם במקום להשתיקם ולבטלם.

לא בוסים דרושים לנו, לא גבאים, לא עסקנים ולא מנהיגים אבסולוטיים. דרושה לנו שותפות דעות ואלה שייבחרו, חיבים ליצג את עקרונותינו ולא את שאיפותיהם לכסא בכנסת או בממשלה. נצטנע ובמשך הזמן, אם נוכיח את עצמנו, יתווספו רבים אלינו, אם כי אין כוחנו במספר ספסלים בכנסת שנתפוס אלא במוסר צדקתנו כאזרחים אחראים. קולנו חיב להשמע, כי הוא קול אלה, שאינם שטים עם הזרם העכור לעתים ושרוצים בישראל טובה יותר, מושכת יותר, צודקת יותר והוגנת יותר.

לכן, אין לחפש שותפים פוליטיים כדי להגביר את כוחנו האלקטורלי. נהיה כפי שאנו. אולי חבורה קטנה, אבל אמיצה, כי בסופו של דבר הצדק תמיד יוצא לאור וטוהר החיים מתגבר תמיד על הסחי. וישמור אותנו אלוהים מהרצון להיפך לכוח המכריע במדינה, לאותו סוג של מפלגה, שבו מאסנו. ולשאפתנים שבתוכנו אל תהיה תקווה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

בכנס הפרדסנים בהשתתפות שר החקלאות, הועלו לדיון: מחיר הבררה בבתי החרשת וגודל ההלואה לעיבוד הפרדסים. אין אלו הבעיות החשובות ביותר של ענף ההדרים, אם כי רווחיות הפרדס תלויה במידה שוה בכל אגורה המצטרפת להכנסה, כמו בכל אגורה המצטרפת להוצאה. אולם שתי הבעיות שהועלו– אופינות הן כהוכחה, שבתקופת שפל זו אין קיום לבעל המטע וכי כלו כל הרזרבות לעבוד נאות של משקו.

מכאן ואילך – יקבל כל הפרדס רק את העיבוד המינימלי, ללא תשומת לב יתרה לעצים. ללא שינטוע, ללא זבל אורגני, ללא הדברת עשבים יעילה, ללא טיפול מלא במחלות ואולי יביא המצב גם לחסכון דראסטי במים, שמחירם למשל ברחובות (בארות העיריה) עולה על 11 אגורות המ"מ.

בתקופה זאת, שהוצאות העיבוד עלו מעלה מעלה, עם ההתיקרות המתמדת של עבודה וחומרים, נשארה התרופה הבדוקה היחידה להוזלת ההוצאות לתיבת פרי – השמירה על רמת יבולים גבוהה. עם הזנחת הטיפול האינדיוידואלי בעצים, תרד רמת היבולים למעבר הקו האדום של רנטבליות וכסוי ההוצאות בלבד, אין בו כדי לדרבן את החקלאי לשמירה על משקו.

לכאורה יש להניח שהדברים ידועים למשרד החקלאות, שענף ההדרים – הוא פארו, פרט לעובדה שענף זה מהוה את הספק הראשי של מטבע זר לאוצר. אפשר היה לקוות שמצב שפל מסוכן זה יחריד את לב ראשי משרד החקלאות ושיעשו למען משרדם, אם לא למען החקלאי אולם יחסם לענף זה בשיתוף עם דעת משרד האוצר אינו מראה על חרדה כל שהיא.

ברצוני להביא בפני הצבור כמה בעיות המדגימות את הגישה התמוהה של שני המשרדים הנ"ל לפרדסנות.

א. כידוע, עולה מחיר כל מצרך חקלאי הנמצא בצמצום בשוק, באופן אוטומטי, כדי לפצות את המגדל שיבולו סבל קשות בין מסיבות אקלימיות ובין בגלל מזיקים. השנה ירד יבול הקלמנטינות לרבע עד מחצית היבול הנורמלי. למרות זאת נשאר המחיר שנקבע ע“י המועצה לשווק ללא שינוי, מחיר המשאיר בממוצע לא יותר מ־200 ל”י לטונה פרי. לעומת הוצאת ל־1.5 טון פרי של עיבוד מוגדל, קטיף סלקטיבי ויקר בסך של 550 עד 600 ל“י לדונם. ז.א. הוצאה של 400 ל”י לטונה והפסד של 200 ל“י לטונה זו. ובזאת לא סגי. בתחשיב הבא, בגלל ירידת היבול יופחת סך ההוצאות המוכרת לדונם ב־1.10 ל”י לכל 50 קילו פרי מתחת ל־2 טון (וזאת לפי החישוב של עונת65/66 ) כאילו אשמת הפרדסן בכך שיבולו לוקה בחסר מסיבות אקלימיות. גורל דומה עתיד בעונה זו לפרי ולנסיה, שזו העונה השניה ניכרת בו ירידה ביבול ושנוסף לירידת מחירים בחו"ל סובלת היא מפגיעת פרוש ושהבררה שלה נשלחת ברובה הגדול במחירי הפסד.

ב. כידוע, כולל מושג הגיזום בפרדסים את הורדת הענפים היבשים בלבד. לעומת זאת – הדלול, בגלל צפיפות העלוה, תמותת חלקי העץ המוצלים במידה יתרה ותנובת העצים בחלקם הגבוה לרב, המייקרת את קטיף הפרי, – נעשה בין ע“י עקירת שורה על שתים, בין ע”י “חלון”, עקירת רבע העצים ובין גיזום של הנמכת הנוף וגזום שדרה. לכל העבודות הללו מטרה אחת והיא הקטנת הצפיפות במטע. אולם עד כה – מכיר האוצר רק בעקירה כבדלול ויתר השיטות, היקרות יותר והמבוצעות לפי עצת משרד החקלאות, אינן זוכות לכל הכרה כהוצאות מחוץ לתחשיב. קשה להניח שביכולתו של הפרדסן תהיה המשכת ביצוע עבודות הכרחיות אלו, שבלעדן ירד יבול הפרדס פלאים.

ג. כידוע נשאר מחיר הזבל האורגני יציב זה כ־10 שנים, דהינו מ8 עד 9 ל“י המ”מ זבל בקר. באותו זמן התיקר פיזור הזבל עם התיקרות העבודה בכלל. האוצר הוציא הנחיה לפני 10 שנים לפקידי השומה לא להכיר ביותר מ־1/3 ממחיר הזבל כהוצאות פיזורו וכל תוספת להוצאה זו תיעשה ע"ח הפרדסן.

ד. אנו עדים שאחוז עצום של פרדסים צעירים נטע ב־12 עד 15 שנים אחרונות בקרקעות מסופקים, הרחוקים מלהיות אדאליים לעצי הדר. אם כי התפתחות העצים בשנים האחרונות היתה מתקבלת על הדעת בערך, רגישים עצים אלה לכל שינוי האקלים ושני חורפים גשומים גרמו למחלות, יבושת ענפים מופרזת ובעקבות אילו – לירידה חדה ביבולים, מתחת ל־60 תיבות לדונם, הגוררת הורדה אוטומטית של הוצאות העיבוד לפי התחשיב בסכום של 35 אגורה לכל תיבה פרי חסרה (לפי מחירי עונת 65/66 שבתחשיב). גרוע מזה שהיבושת קיצית וסתוית שהיתה מנת חלקם של כל הפרדסים השנה, עקב קיץ ארוך וחם במידה בלתי רגילה, התלבשה במיוחד על פרדסים צעירים בקרקעות כבדים והיה צורך דחוף לגזום את כל העצים, ללא יוצא מהכלל. האוצר הכולל רק גיזום חלקי בהוצאות הפרדס, אינו רוצה להתחשב בהוצאה גדולה זו, למרות שנעשתה לפי דרישת מדריכי משרד החקלאות ושוב יסבל הפרדסן והמטע מגישה נוקשה זו.

ה. השפל בהכנסה מפרדסים, שלפי חשובי משרד החקלאות תגיע זאת השנה בקושי ל־100 ל“י לדונם, אינו מותיר לחקלאי כל רזרבה כספית להמשכת הדאגה למטעו. אולם גם הכנסה זאת, אם נקח בחשבון, שכיום מרבית הפרדסים שייכת לבעלי מ־5 עד 20 דונם בלבד ושבאין להם קיום משטח זה חייבים הם לעסק בעיסוק מכניס אחר – מצטרפת הכנסתם מהפרדס למשכורתם או להכנסתם ממסחר או מלאכה ושיעור התשלום ממנה למס הכנסה נקבע ע”י גודל ההכנסה הכללית וע“י כך משלמים ה־100 ל”י מס בגובה של 60%–30%, או 60–40 ל“י והיתרה הקטנה נבלעת ע”י כל התיקרות נוספת של סחר עבודה, חומרים, ירידה ביבול או במחירי הפרי בחו"ל. שיטת מס זו פרט שהיא מדלדלת את הפרדסן, אינה מאפשרת לו לעבד את מטעו בכלל.

ו. עונת הקרה של 63/64 הוותה אסון לפרדסנות. החלק הקטן של הפרדסים שניצלו מפגיעת טבע זו, סבל ממחיר ירוד של הפרי בחו"ל עקב משלוחי פרי קפוא כולו או בחלקו, אולם רב הפרדסים סבלו קשות. פרים נשר או נקבר והתמורה עבור היבול לא כיסתה את הוצאות העיבוד והקטיף ואף רבים הפסידו בעונה זאת הפסדים גדולים. האוצר, שנהנה במידה יוצאת מגדר הרגיל מהכנסות ממס גבוה לא שאל את עצמו ממה יחיו הפרדסנים בעונת הפסד זו, מאיפה יקחו כסף לעיבוד של עונה חדשה ועבר לסדר היום בחישבו את המס לעונות 64/65, 65/66, כאילו לא קרה דבר. ידוע שירידת המטעים והפרדסים שקפאו תימשך לכמה עונות לכל הפחות ושהיבושת ותמותת העצים הרבה – הן תוצאה ישירה של החלשת המטע. קרה זו פגעה בפרדסי פלורידה, באותה עונה ממש, שלטונות פלורידה שחררו את הפרדסנים ממיסים והטילו מס על כל התושבים כדי לפצות את בעלי המטעים על הנזק שנגרם להם. אצלינו – עברה שנה עד שמשרד החקלאות הסכים להעריך את הנזקים ועוד שנתים עד שחולקו הלואות ל4–5 שנים בריבית של 9% ורק לאחר התגברות על קושיים עצומים ומשונים מטעם הבנק לחקלאות.

ז. אותם הפרדסים הצעירים שניטעו על אדמות הממשלה, משלמים דמי חכירה צמודים וכיום נדרש חקלאי שפרדסו נטע באדמה מסופקת, בתנאים גרועים ולאחר 12 עד 14 שנה אין לו עדין הכנסה ממטעו, לשלם קרוב ל־20 ל“י לדונם לשנה. אמנם יכול האוצר לטען, שדמי חכירה אלה מוכרים כהוצאה מחוץ לתחשיב אולם באין הכנסה – מוצאות כל ההוצאות מכיס הפרדסן ונעשות על חשבונו בלבד. זהו רק חלק מהבעיות של ענף ההדרים שהגיע לחסר אפשרות להתקיים ולקיים את המטע. ההגיון הפשוט מחייב שיש לשנות מהיסוד את כל הגישה של האוצר ומשרד החקלאות לפרדסנות. השינויים המינימלים הן: 1. להפריד את ההכנסה מהפרדס מכלל ההכנסות. 2. במקרה של הפסד היבול בגלל פגעי טבע ושלא באשמתו של החקלאי – לשלם לו כפצוי 80% מהכנסה ממוצעת ארצית מקופת ארנונה, שצריכה לכלל גם פגעי טבע. בנוסף יש לשחרר אותו ממסים ולהכיר בתחשיב במלא הוצאות העיבוד. 3. אותן הנחות יש לתת לכל זן שסבל קשות מפגעי טבע, מבלי לקשר את הפסדו בהכנסה הכללית של המטע. 4. יש לעודד את ביצוע הדילול במטע, להכיר בכל ההוצאות של השיטות הנ”ל ולהפסיק את ההנחיה של חלוקת הוצאה זו ל־4 שנים, היות ואין הפרדסן יכול לשמש בנק לאוצר מאחר ואין לו בלאו הכי יתרות כסף לעיבוד המטע. 5. יש לבטל את ההנחיה של הוצאות פיזור הזבל האורגני לפי 1/3 של מחיר הזבל ולהתיר מחיר מתקבל על הדעת. 6. הוצאות גיזום בגלל יבושת הן מסיבת קיץ חם למעלה מהרגיל או סבל פרדסים באדמות כבדות ובלתי חדירות – צריכות להיות מוכרות בתחשיב ללא חלוקה לשנים כדלעיל ולאחר בדיקה יסודית של אנשי משרד החקלאות נוסף לחלק הגיזום הכלול בתחשיב. 7. יש לבטל את ההצמדה של דמי חכירה ולהקטין את המס עד שהפרדסים הללו יכניסו רווחים גם לפרדסן. השינויים הללו מכסים רק חלק מהתביעות ועל האוצר לבצען במקום לחלב את הפרדסים עד זב דם, לתת להם למות מות טבעי ולבסוף להספידם בדבורים נמלצים.

ז. אלבי. אגרונום

ת"א, 9,1,85

לכבוד

מר שמעון פרס,

ראש ממשלת ישראל,

ירושלים, משרד ראש הממשלה.

א.נ.

אינני תולה תקוות רבות בפנייתי זאת אליך, היות ושיגרת חשיבה של שנים שקידשה את כל השגיאות שנעשו בעבר, עדין משמשת בסיס להווה, לכל רצון לשינוי יסודי בו. מדובר הפעם בעליה החדשה האתיופית, העתידה לסבול מאותן הטעויות הפטליות, שנעשו עם עליות יוצאי אפריקה ואסיה, בזמנו. זוכרני, שבראש לשכות עבודה בתקופה ההיא, עמדו אנשים, חסרי כל הכנה והבנה לתפקידם, חסרי חינוך, אינטליגנציה והשכלה ושנבחרו למעשה לפי שיטת הפרוטקציה בין מפלגות השמאל, לפי המפתח “שמור לי ואשמור לך”. הן ברור היה כשמש אז, שקליטת עליות אלו תהווה בעיה קשה לפתרון, מחמת השוני שבגישת העולים החדשים להרגלי החיים בארץ, בשעה שבמולדתם הורגלו לחיי בטלה, מסחר זעיר ומקצועות שאין להם דרישה בארץ.

מתפקיד האחראים לקליטתם, היה לתהות על קנקנה של עליה זו ולמצא דרך להפיכתה לאזרחים שווי זכויות ותנאי חיים, מבלי שיחויבו להתכחש למנהגיהם, חוקי המסורת שלהם, שיקבלו כדבר מובן מאיליו שהעבודה היצירתים מקדשת את כל האמצעים, ושעליהם ללמוד מקצוע, שיאפשר להם להתפרנס בכבוד מעבודתם. לשם כך דרושים היו פקידים בעלי השכלה, הבנה ורצון, שילמדו את הבעיה בכללותה ויסווגו את העולים לפי גילם, מצב בריאותם, מקצועם הקודם, גודל המשפחה, השכלה, נסיון ומוטיבציה ואז יעבירו את הסבתם לצרכי הארץ כדי להפוך המון בלתי מאורגן, אבוד עצות, מבולבל וחסר גיבוש, להתאקלמות הדרגתית בארץ.

אולם, העומדים בראש משרד העבודה, שעליהם הוטל העול, היו חסרי מושג כלשהו איך לטפל באוכלוסיה טריה זאת, שלא התאמצו אף לרגע לעכל את הבעיות החמורות שלפניהם, הלכו בדרך הקלה של הרעיון “העבודות היזומות”, מחצית משכורת יומית ללא תמורה כלשהי ביצירה ועבודה, רעיון, שלא זו בלבד שלא פרנס את העולים החדשים, והשאירם באין כל, אלא ממש ניוון אותם עד היסוד, כפי שנהוג לצערי עם אלמנטים רבים בארצות נאורות כבריטניה וארה"ב ועוד שנולדים לעולם חסר תקוות ושמוטב היה להם לא להיוולד כלל כאוכלוסיה מיותרת והניזונה על האבטלה במשך דורות.

התרופה הבדוקה לתגובתם החריפה של העולים נגד יחס מביש זה כלפיהם־, היתה התקנת דלתות ברזל בלשכות העבודה, מצויידות בצוהר קטן, שדרכו אפשר לברר אם לנו אתה או לצרינו".

מחלקת הסטטיסטיקה של משרד העבודה עשתה במספר מבוטלים כרצונה, כי ניתן היה לסלף בנקל את תוצאות סקר מחוסרי עבודה ע“י אלימינציה מהרשימה את כל אותם העולים שהתיאשו מלשכות העבודה והחלו לעסוק במקצעותיהם הקודמים של רוכלות זעירה. גם העסוקים ב”יזומות" וגם המתפרנסים מעבודות מקריות ורוכלות, סבלו חרפת רעב והשפלה ובלית ברירה, לא זו בלבד שלא התקדמו בהתאקלמותם בארץ, אלא שלחו את ילדיהם לרחוב כדי שירויחו בכל דרך שהיא.

כמנהל תחנת נסיונות, יצא לי להעסיקם, להתאכזב מכל הטיפול בהם ולהתיאש מכל מה שנעשה עבורם. לא מקצוע, לא חינוך, לא עבודה ולא פרנסה בכבוד. וכל זה לא באשמתם, אלא באשמת כל אלה שהופקדו על מלוי תפקיד אנושי ואחראי ושלא היה להם מושג מהו. עתה, משלמים אנו את המחיר של הטעות המרה הזאת, ע"י התדרדרות בערכי עבודה, בנימוסים ויחסי אנוש ובמידה רבה הביא כל זה לעברי פתח הפשע, המתפשט מיום ליום ומהוה סכנה מוחשית לחברה הישראלית.

הטעות המרה השניה שעשינו, היא – שהחומר האנושי בעל השכלה חלקית לפחות, ושהתאים לעבודה בתעשיה מתקדמת, ראה בפקידות מין מעמד עליון, שממנו אפשר להנות מחשיבות עצמית מעושה וריקנית וכל אלה הפכו יום אחד לפקידים, שמספרם הלך ורב, לפי המסורת המפלגתית המפורסמת שלנו. כיום יש לנו מספר כזה וכזה של רופאים מורים, מהנדסים וטכנאים למיניהם ויש לנו מספר מוגזם של פקידים על כל מאה נפש (לא אלף), ואפילו בשעה של משבר חריף ואבטלה מרובה בתעשיה, חקלאות ומסחר, נשאר מחנה הפקידים בשלמותו, על כל זכויותיו הגלויות והמוסוות, שרכש לו הודות ללחץ מתמיד על המעבידים הממשלתיים והפרטיים, בעזרה פעילה של מנגנון הממשלתי וההסתדרות.

זה הביא למצב, שהחומר האנושי הבלתי מתאים ביותר לעבודה ויצור, אותם עולים, שמעולם לא היו להם הרגלי עבודה, כי מעולם לא עסקו בה, הלכו לתעשיה בלית ברירה, (האחוז המוגבל שהסכים לעסוק בזה). כמובן, שהמעבידים שילמו מחיר יקר בהכנסת, בשילוב האוכלוסיה החלשה הזאת לעבודה יצרנית ונוסף לכך היתה התוצאה – פריון נמוך בהשוואה לנהוג בארצות אחרות.

המגוחך בדבר, הוא – שבהיותם העובדים היחידים בעבודות “בזויות” אלו, העלו הם דרישות מופרזות של שכר ותוספות מדומות מהפטורה וכך קבלו תנאים שאין התעשיה יכולה לעמוד בהם אם ברצון היצוא להגיע לאפשרויות תחרות בשוקי העולם.

מאידך גיסא, מחנה הפקידים, שמעולם לא הודרך וחונך לתפקידיו, שנתקבל לעבודה ללא כל מבחן רציני ודרישות חיוניות למלוי תפקיד, יצר מין “פקידוסטאן”, ביורוקרטיה, המגינה על עצמה ע"י אי יעילות, התנשאות ריקנית ופריון עבודה נמוך בכל שטחי הפקידות, כולל מנהלים שבפרוטקציה ודירקטורים למיניהם, שכל משא נפשם, הוא ־ שיניחו לנפשותיהם ובל יפריעו לתנומתם בשעות “עבודתם”. וזו־הזרוע המבצעת של המדינה, שבדרך מטה.

איך יכלה המדינה להתקיים 36 שנה במצב עגום זה, מהווה חידה רבה. הרי במקום להשיג כסף המגיע מהצבור בתשלומים ומסים למיניהם, עדיף להגדיל את היבוא על מותרות לרוב, כדי לקבל סכום נכבד דרך המכס, במחיר הפקרת מאות מיליונים של דולרים ליבואנים, כסף שברובו לא חוזר לאוצר, גורם להגדלת גרעון המט"ח באוצר ולירידת ערך השקל באין לו כיסוי ובסופו של דבר יוצא האוצר בהפסד מכל העיסקה המחוכמת הזאת והאזרחים רצים מבוהלים להפטר משקליהם, מחשש שיבולע לכספם עוד יותר.

יש לי חשש מבוסס, שהממשלה תדאג בצורה דומה גם לעליה מחבש. ושכל דאגתה, תהיה השגת די כיפות, ספרי תורה ותפילה, לשם “חינוך” מסורתי ותקין של העולים המבולבלים, שהגיעו לעולם זר להם לחלוטין.

יש לקחת סוף סוף בחשבון את העובדה הידועה, שהמוטיבציה לפרנסה בכבוד יציבה וליצירת חיי משפחה תקינים, שהיא בדמם של רוב עולי ארצות תרבותיות, משום שהורגלו לכך, אינה קיימת אצל עולים מארצות אפריקה ואסיה ויש להכשירם ולטפל בהם בצורה שונה, כדי לחנכם לאזרחים מועילים לעצמם ולמדינה. לא די בצירופם לצבא ולמילואים, שגם הם זרים להם, אלא יש להשקיע בהם מאמץ רב ע"י כוחות הדרכה מהמעולים ביותר ולא להפקירם שוב לבורים ופקידונים למיניהם ולשיטות קליטה מיושנות ומזיקות.

קיימות עבודות רבות ומקצועות חיוניים רבים במלאכה, בנין ותעשיה קלה, המתאימים לאדם, שמצב בריאותו אינו מושלם ביותר, מאשר לשולחו לטאטא רחובות ולעבודות נחותות, הגוזלות ממנו צלם אנוש. יש בין העולים הללו רבים, המוכשרים לתעסוקה הרבה יותר חשובה ואין להפקירם פשוט בגלל חוסר מחשבה ומעש.

עברתי את גיל הגבורות ולמעלה מששים שנה עבדתי במרץ וטפלתי בכל אלה שעבדו אתי ושנזקקו לעזרתי. עתה רשאי אני להסתכל אחורה על כל מה שהתרחש משך תקופה ארוכה זאת והנני חש את עצמי אחראי להתדרדרות המבישה שחלה אצלנו, על השחיתות, להיטות לרווחים קלים, בזבוז, משחק בבורסה, רדיפה אחר מותרות וממשלה שמספר שריה יעבור עוד מעט על מספר הפקידים, על כל מאה תושבים.

אני נדהם לראות איך קברניטי המדינה פותרים את כל בעיותיהם בעזרת יועצי “שב ובל תעשה”, מבלי לחשוש לפסק דין ההיסטוריה, שתדון אותם ללא רחמים. אני נדהם לראות איך הם מוציאים ממחסן השליטה שלהם את אותם כלים חלודים, שלא יועילו כפי שלא הועילו מימיהם ומשתמשים בהם מבלי לנגב אפילו את האבק מ“אלטע־זכן” אלה. אתה, המתימר לשאת את נעלי המנהיג היחידי האמיתי שקם לנו לפני ואחרי קום המדינה מוצא בממלכתיות מלה ריקה, שלא כדאי להתאמץ, כדי לממשה ולעצור את מרוצנו לקראת אסון, שבסופו של דבר ישים קץ לאותו חלום של עם ישראל – מדינתו. אני מקוה בכל לב שתמצא די אומץ בלבך ובמקום לפזול, להתפשר ולעסוק ב“עזרת השם”, תעשה את ההכרחי החיוני והיחידי, המעשה שיש לעשות כדי להביא להצלתנו בעוד זמן.

בהצלחה!

ז. אלבלינגר.

כאחד ההבדלים האופיניים בין מזרח ומערב, רואים התיירים בעובדה – שבמערב – חי סרסור אחד על רווחי 10 יצאניות ובמזרח – 10 סרסורים על רווחי אחת בלבד. בהגדרה יותר מדוייקת נאמר – שהנטיה לחיות מרווחים מינימליים בעזרת מאמץ מינימלי, היא אחד מאותות לונטיות המובהקות, אותות אלה התפשטו במדינתנו. עד כדי מתן דמות מיוחדת לעירינו ולעיירותינו.

די לעבר בשווקים ומדרכות הערים, כדי להוכח, כמה אנשים (בלשון סגי־נהור – מפרנסים) מסתובבים סביב כל מצרך ומוצר וחיים כביכול עליו. כך נוצר פרולטריון עירוני, בעל רמת חיים נמוכה ביותר, המשמש כאחד הגורמים החשובים להתפשטות הפשיעה בין קטינים ומבוגרים כאחד.

מצב זה אינו נובע כולו מהלהיטות למסחר, הטבועה בדם עמנו, זה למעלה מ־10 שנים שהממשלה רואה בעין טובה את העיסוק במסחר זערער זה ע“י חלק האוכלוסיה ותומכת בגלוי ובסתר בתופעה “משמחת זו”, כיון ואנשים אלה, המחפשים טרף למשפחותיהם וההופכים ל”עצמאים" בעל כרחם ר“ל, אינם מטרידים לשכות עבודה ועוזרים במישרין לאגדה על תעסוקה מלאה, עליה היתה גאוות המדינה, לפחות עד הזמן האחרון. למעשה – זהו חלק נכבד של האוכלוסיה שהוזנח והופקר לגורלו ע”י המדינה וההוצאות הקטנות יחסית לחנוך וסעד פה ושם למשפחות אלו – אינן נמצאות בשום יחס לרגש ההקלה המורגש ע"י אנשי משרד העבודה לרגל חוסר הצורך בטיפול ודאגה לרבבות אלה. מבלי לדבר כמובן על הכנסות האוצר משווקים משונים אלה.

־־־־־־־־־־־־־

הפתרון “המוצלח” הבא – העבודות היזומות. זוכרני, שבשעה שכהנתי כמנהל חוה נסיונית, התנגדתי נמרצות להכנסת עבודות אלו לחוה ונמוקי היו: א) אין פריון עבודות אלו עולה על 10%–20 של עבודה תקינה, ב) הפקוח והדרכת עובדים אלה יגזלו מהחוה את מעט עובדיה הותיקים ולפי הדוגמה החיה שלפני עיניהם, ירד גם מוראל עבודתם פלאים, מה שיקשה על ניהול החוה לרגל תקציבה המצומצם גם בלאו הכי. כמובן שיד משרד העבודה היתה על העליונה ואמנם הלך מצב החוה ורע. התחלתי לנהל משא ומתן מייגע עם משרד העבודה ויתר הגורמים על הגדלת תקציב החוה, כדי לנסות ולהפוך את העובדים היזומים לפועלים ממש, בשכר מלא. לאחר שקבלתי סוף סוף תשובה חיובית, מהרתי לבשר לעובדים אלה את הבשורה הטובה. לתמהוני – נתקלתי בזעם וסרוב מחלט ובהנמקה מקורית ביותר: מאחר ומקבלים הם מחצית השכר ללא צורך במתן תמורה עבורה, אין זה מההגיון לעבד עבור מחצית שכר השניה 8 שעות תמימות.

נסיתי לשכנעם ע“י דברי ציונות, על זקיפות קומה ופרנסה בכבוד, והתרעתי הפריון הנמוך של עבודתם שיגרם לפיטוריהם. על זאת ענה לי מנהיג החבורה ו”הנואם הראשי“: “אני ואחי באנו ארצה לפני כ־20 שנה. אחי הסתדר יפה והוא אחד החקלאים האמידים כיום. הארץ לא מצאה חן בעיני וחזרתי לפולניה. הן יודע אתה מה שעבר עלינו, ואחר השואה חזרתי לאחי היחיד, כשאני ערירי, שבור ורצוץ, ללא כחות וללא מקצוע. וכעת פרנסתי על ה־40 ל”י מעבודות דחק. סכום זה אינו, אלא קיצבה מעליבה ולא די בכך שיהודי נכבד כמוני יחיה על קיצבה, העליו עוד להבד תמורתה?”

הדברים אמנם ידועים יפה ואין חדוש בהם, הצרה – ששרים ופקידים בכירים רואים בעבודות יזומות פתח הצלה של אבטלה, במקום לראות בהן אסון לאומי שני ותוספת פרולטריון דל עירוני וכפרי, שגם רמת חייו הנמוכה תגדיל את הפשיעה בארץ לממדים מסוכנים. ובל יאמרו שבעבודות יזומות עסוקים זקנים בלבד. רב מספר הצעירים שלאחר שעתיים של “הנורמה” נעלמים כדי להרויח את מחיתם בכל הדרכים ואפילו ע"י יום עבודה רגיל בחקלאות או תעשיה.

־־־־־־־־־־־־

החלק השלישי ואולי החשוב באגדה על התעסוקה המלאה, הוא הפרק על חוסר פריון עבודה, ירידת מוסר העבודה, או בקיצור “רפיון העבודה.” קיים הוא בכל, בחקלאות, תעשיה ומסחר, בפקידות ושרותים, במוסדות צבור ובנקים, במפעלים פרטיים וצבוריים.

לוא היינו אוהבי הימורים, אפשר היה להוסיף ל“פיס” ול“טוטו־כדור רגל” גם חידון על שיא חוסר יעול בעבודה. הפרק הזה לבדו, עלול למלא ספר אגדה גדוש ואפילו מיטולוגיה שלמה עם אלילים ואלילות היעול, שאננות האולימפוס הממשלתי והמפלגתי לאודיסיאות הרפיון עם הרפתקות משעשות ומלחמות לדירוג, לסיווג, לממונים או נבחרים, השוואות שכר, האטות מאושרות או פראיות, ואפילו עם הסוס הטרויאני המהולל, המוכנס דווקא לאור היום (פטנט ישראלי) והפותח את כל שערי השכר, פיצויים מוגדלים וכו, וכו. כמה תעסוקות מלאות אפשר היה לגזר מרפיון זה ולהעבירן לארצות מפגרות כשי להקמתן והדרכתן בחיי עבודה.

רפיון זה משמש גם כמים כבדים על טחנות מפלגות השמאל, שיעורם המדיני־הוא “לעמד לימין העובד”, בל יתאמץ חלילה, כדי שישאר בו הכח להצביע לטובתן, בבא העת.

אמנם, במקום לדאג לפריון עבודה ע“י האמצעים המקובלים בכל העולם, ע”י פרסים ופטורים, הוקם לתפארת (המליצה?) המכון לפריון עבודה שנכנס בימים אחרונים לבנינו החדש, בן חמשת הקומות. יעודו, אינו חקר אי פריון עבודה אצלנו וגורמיו, אלא עריכת קורסים למנהלים ומדריכי יעול במפעלים.

עם כל הברכה בהקמת מחנה של מייעלים ואין כל ספק שיובאו טובי המורים, כדי להגיע להישגים רצויים – יש בכל זאת לבדק, מהו החומר האנושי הנשלח לקורסים אלה, מה מידת השכלתו, אופיו, חריצותו, תפיסתו וכמובן עברו כעובד. קיים החשש שאחוז ניכר מהמשתתפים אינו ראוי לבא בקהל זה, לא יקלט כלום, ורואה בקורס מסוג זה אמצעי להשתמטות מעבודה, למנוחה ע"ח המפעל ומעל לכל – תוספת דירוג לאחר “שעשה קורס”. וכה נמצא נפסדים מאלפי ימי עבודה יקרים מחול השדים של תביעות שכר ימשך וינתן פרס לבלתי יעילים.

ושוב מגיעים אנו לאותה נקודה, בה רפיון העבודה הגדיל באפן מלאכותי את הביקוש לעובדים, הקטין את ההיצע וגרם להתיקרות העבודה מעבר לגבול הכדאיות המשקית.

מעגל אולת זה הביא בכנפיו תופעה מוזרה שניה. בניגוד לכל העולם, בו שכר העובד עולה עם הנמכת ערך הכסף, עולה שכר העובד אצלנו, עקב לחץ מפלגות ובין תוספת יוקר אחת לשניה, מתווספות תוספות שונות ומשונות הגורמות במישרין להנמכת ערך הכסף. לכן כל הויכוח על האינדקס, הסערה הציבורית והמפלגתית מסביבו והדם הרב הנשפך בראש חוצות בגללו, אינם, אלא אחיזת עינים. כעין כדור הרגעה הניתן מזמן לזמן לעובד, כדי שידע שיש דואג לו. לא כלכלנים יושבים על המדוכה המשקית הזאת, אלא בוכאלטרים פוליטיים, שכוחם רב יותר בחישוב תועלת מפלגתית, מאשר בחישוב תועלת משק המדינה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

זהו צד אחד של המטבע. על צדו השני אנו קוראים בעיתון לעתים קרובות, לאחר התנקשות פחות או יותר חמורה בפקידי לשכות העבודה ומשרדי הסעד, בליווי הרס, פציעה, מאסרים, מרירות ומשפטים. השופט מתקשה להוציא פסק דין דרמטי ולרסן פעם לתמיד תופעת אלימות זו, ההולכת ומתפשטת על פני כל המדינה, כי אין הוא רשאי להתחקות אחרי שרשי הרע בכללו. זכינו לבצור משרדים אלה, לפי דוגמת בניני טגרט עם שערי ברזל וסריגים ולסרוב לעבד בתפקידים אלה מחשש של סכנת נפשות ממש.

העתונות, כשופר הצבור, רואה במעשים חמורים אלה, מעשי פראות בלבד ועומדת תמיד לימין הפקידים הנפגעים על לא עול בכפם. לעתים רחוקות נשמעת הדעה בצורה מגומגמת… שיתכן ולפחות באפן חלקי, הצדק עם הפורעים וכי מה יעשה אדם שאינו מוכן לראות בנפש שלוה ברעב ילדיו? והענין לרב נסגר יחד עם התיק ע"י הגדלת בסעד.

גישה זו טפוסית לכל מדיניות העבודה אצלנו, קראתי פעם מאמר בעתון אמריקאי רציני, כתוב בידי פקיד בכיר של משרד העבודה שם ומעליו כותרת מרגיזה: “יהודים, אל תידחפו למשרד העבודה!”, כותב המאמר מתנצל בראשית דבריו על בכותרת ומעיד על עצמו כידיד יהודים ואדם ליברלי… אלא, ויש אלא. מתברר מדבריו שבכדי להתקבל לתפקיד אחראי במשרד העבודה, חייב המועמד להיות בעל תואר אקדימאי ונוסף לכך לעמד בבחינות קבלה קשות ביותר. כידוע – היהודים, הם עם מוכשר והם הזוכים בכל המשרות ועליהם לשרת קהל גויי שבעיותיו אינן כה נהירות ליהודי ומספר הסכסוכים הולך וגודל. הן מתפקידו של משרד זה לנהל כרטיסית עובדים לפי כשרונותיהם, נטיותיהם, ידיעתם במקצועות, להכשירם לעבודות שיש ביקוש להן והכוונתם למפעלים ולמקצועות יצרניים, כדי שיתפרנסו בכבוד מעבודתם, ישתלבו יפה בין יתר האזרחים ויהוו לקוחות טובים למסחר ותעשיה המשגשגים במקום.

ואצלנו? ירשנו מההסתדרות את לשכות העבודה על מגרעותיהן ואנשיהם, לרוב־חומר אנושי חסר כל השכלה, יוזמה, הבנה, ידע ורצון. פרי של פוליטיזציה מופרזת, ופרוטקציוניזם צר מקומי והתפקידים מתחלקים לפי כרטיסי מפלגות פועלים, כאילו לא היה זה מוסד ממשלתי ואין לאיש “הצווארון הלבן”, המשכיל והמוכשר, כל דריסת רגל ל“מבצרי התעסוקה”. מכיר אני לשכות עבודה שבמשך 10 שנים אחרונות לפחות, לא השיגו יום עבודה אחד למבקשיה, לא דאגו לכוח אדם לשום מפעל וכל תפקיד פקידיהם – הוא, להסתובב בכלי רכב ממקום עבודה אחד למשנהו, כדי לבקר אם לא נתקבל חס וחלילה עובד ללא רישום בלשכתם ולערך משפטים לראווה של כל מעביד שהתייאש מיכולתם ודאג לעצמו ע"י קבלת עובדים מתאימים שהציעו את שרותם. אותו משרד העבודה, שהוא למעשה אחד החשובים למדינה, כי תפקידו להכשיר, לסווג, ולדאג לתיאום בין עובדים והמשק היצרני ניתן כשי של מה בכך למפלגה בקואליציה שתעשה בו כטוב בעיניה, ללא בקורת וללא התערבות, כאין ירושה לעולם ועד.

פסקי דין ויהיו חמורים ביותר, לא ירסנו ממורמרים ולא יתקנו מצב ההולך ורע, אם לא יוחלפו באפן דרמטי, הפקידות בלשכות העבודה והממונים עליהם במשרד העבודה ע"י עובדים מרחיקי ראות, בעלי יוזמה, כשרונות והשכלה.

במשרד הסעד שולטות שיטות “החלוקה” המפורסמת והיות ומשרד זה אוסף את כל הרעמים והברקים של תוצאות מדיניות כלכלית גרועה, אין לקנא בפקידיו כלל וכלל.

־־־־־־־־־־־־־־

לכאורה, ייראו דברי תמוהים ביותר, מאחר שמתריע אני על הזנחה ממשלתית של חלק מהאוכלוסיה והפקרת מוסר העבודה דווקא בשעה שמאות עובדים נפלטים יום יום ממפעלים פרטיים וממשלתיים והאבטלה הולכת וגדלה. אולם חרד אני שהממשלה תמשיך במשחק הפוקר הכלכלי ושמאות ואלפי המובטלים יגדילו את מחנה הרוכלים למיניהם והיזומים על כל הסכנות הכרוכות בדבר. בטרם תלך הממשלה בדרך השיגרתית ותשתמש בתרופות פלא שהיכזיבו לסתימת הבקעים בכלכלה מוטב שתעשה קצת חשבון נפש. קיימת הסכנה, שמאחר ודוברי הממשלה מצביעים על מצב זה כעל מצב של משבר זמני, למרות חומרתו, שצעדם הפזיז הבא – יהיה… הקמת מפעלי סרק חדשים, שיתפרקו כעבר זמן קצר, לאחר ויבוזבזו מיליונים רבים. עד עתה לא שמענו שהממשלה חפשה במדיניותה את הסיבה העיקרית להתערערות הכלכלה שלנו.

בשנים אחרונות חל שינוי ניכר ביחס האוצר ליוזמה הפרטית. בלחץ מפלגות השמאל, סוציאליזציה כביכול ואמביציה ממשלתית ל“תנופה רחבה”, ירד ערך היוזמה הפרטית שבנתה את הארץ במשך עשרות שנים ובמקומה באו "התיעוש הקיבוצי, הכשרת מפעלי ההסתדרות והקמת מפעלים, רבע, חצי ו־100% ממשלתיים, שלא זו בלבד שגרמו להפסדים עצומים המשתלמים מכיס הצבור, אלא שבסיסם הרעוע זירז את התוהו ובוהו הכלכלים, אלא לאחר כל כשלון חרוץ נוהג הוא כבן יחיד שסרח שעלינו לסלח לו ולהשיג לו צעצועים חדשים לשבירה.

היוזמה הפרטית היתה בנויה על חריצות, כשרונות וידע של בעלי בתי מלאכה, ומפעלי תעשיה, בנין ומסחר, כמובן במגבלות טבעיות של יכולת כספית ואישית. הפתוח ההדרגתי של כל מפעל העלה את מספר המועסקים בו ורווחי המפעל היו צנועים. האוצר קבל אמנם קצת פחות מס מבעליהם, אולם מספר רב של משפחות חי חיי עבודה והתפרנס בכבוד. האוצר רצה לאכל את העוגה בטרם נאפתה וחישוב המס לפי מספר המועסקים, הביא לצמצום דרמטי של מספר העובדים, העלה אמנם באופן מבוטל את המס המשתלם ע“י המעביד, אולם רבבות מפרנסים הוטרד, הוכרחו לעזב מקצועות שרכשו להם ויציבותם הכלכלית עורערה ורק חלק מהם נקלט זמנית ע”י מפעלי סרק שבאו במקום היוזמה הפרטית.

עדים אנו, שכל ענף מסחרי, תעשיתי או חקלאי, שעבר “טיפול” פקידי האוצר, הלך והתרושש, הלך והצטמצם ועומד בפני סכנת חסול. אין כל ספק, שע"י מדיניות נפסדת זו, הפסידה ומפסידה המדינה כח יוצר חשוב מאד ושהיוזמה הפרטית מסוגלת היתה ליצר יותר זול ובאיכות שהלכה והשתפרה מיום ליום עקב התחרות חפשית בשווקים. יש לזכר שעדין לא נולד אדם, המוכן את כל פרי יוזמתו, כשרונותיו וחריצותו – לתרם למדינה ויהא משטרה הסוציאלי האידאלי והנשגב ביותר.

־־־־־־־־־־־־־

התירוץ של מדיניות פיזור האוכלוסיה וקליטת עליה, אינו עולה בד בבד עם השיטות שננקטו והתכנון הבהול והגרוע. למעשה – נכון יותר היה לבצע פתוחו של רב מקומות יישוב חדשים אלה ע"י התושבים עצמם, בהדרגה ובעזרת אנשי מקצוע כמדריכים. בצוע כזה היה מכשיר את העולים לבניה ולמלאכה ולחיי עבודה, מבלי להזדקק לכלים העצומים, שעלו הון תועפות ושגזלו מהתושבים החדשים גם תעסוקה וגם ספוק מבנין עירם.

מנקודת ראות בטחונית, וזו היתה הן הקובעת בבחירת נקודות יישוב אלה, נוכחנו, שיישוב שאינו קשור בלב ונפש למקום עבודתו ומגוריו, אינו מהווה תריס יעיל להתקדמות האויב. ההיפך הוא הנכון. פרולטריון עירוני דל, המתפרנס בקושי ממסחר זעיר או עבודות דחק, או שחי פשוט על הסעד, מהוה גורם בטחוני כושל היכול להיות לרועץ לכל מערכת ההגנה.

זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבת ידים, הינטרלנד־בלעז, המזדקקת לשרותים רבים, שאין באפשרותה לספק לעצמה. אולם שתילה מלאכותית של מפעלי תעשיה גדולים והספקת כל צרכיה בכל החידושים הטכניים העצומים הדרושים להקמתה ולהפעלתה, בארץ שמחכים בה 5 שנים להרכבת טלפון, דורשת זהירות הרבה יותר גדולה, מזו המוצגת ע“י “הגורמים” השונים העוסקים בזאת. הכשרת עובדים, שאינם בעלי מקצוע כלל ושרובם לא עבדו מימיהם בשום תעשיה או מלאכה ושאין להם הרגלי עבודה כלל, אם היא אפשרית בכלל, ־ תייקר את המוצר התעשיתי מעבר לכל גבול של רנטביליות ותסכן את קיום המפעל, פרט אם מסכימים אנו שישחקו הילדים לפנינו. נוסף לזאת גם הובלת חומר הגלם ממרכזים ונמלים והחזרתו כמוצר מוגמר לערים או נמלים במחירי ההובלה הגבוהים הקיימים יורידו את כח ההתחרות שלו בשוק, פרט אם הצבור יחוייב לשלם עבור כל הסיכונים האלה. אני זוכר עדין את ה”בית־חרושת" למרגרינה “בכפר־החורש”, בחדר לא גדול ביותר, שהצריך את הובלת כל השמנים מחיפה והחזרת מרגרינה יקרה לחיפה, והכל לשם מלוי תאות תיעוש קיבוצי.

־־־־־־־־־־־־־־־

חלקה של העתונות באחריות להפצת האגדה על תעסוקה מלאה ודומיה – נכבד ביותר. למעשה – בלי העתונות, המשמשת שופר לדוברי הממשלה ובלי פרשניה המגמתיים, שעזרו להרדים את דעת הקהל, לא היה הצבור אדיש במידה כה רבה לנעשה במדינה.

מעט מהמעט פורסם מהויכוחים המעשיים בכנסת, למרות שבמה נכבדה זו משמשת כלי בקורת יחידי במינו למעשים שנעשו ושעומדים להעשות!. ע"י הממשלה ומשרדיה.

לעתים מסולפת התמונה עוד יותר ע“י עתונאי זריז, המדגיש בעיקר את הענין האנושי עד שהצבור רואה את האדם ושוכח את מעשיו. כדוגמה, יכולה לשמש כתבה, שנכתבה על אחד הכשלונות החרוצים ביותר במחצבי מנרה, ז”ל, בה שופך העתונאי דמעות שליש על כמה כורים, שהתרגלו סוף סוף לחיים תלת־קרקעים ושהתחילו לחבב את מקצועם והגורל האבוד מונע מהם את תחביבם. אך למשל תרועות ההסכמה במאמרים ראשיים לתכנית גאונית ממשלתית אחרת, של שיפוץ מידי של כל בניני הממשלה, לשם העסקת פועלי בנין, עם חשובי בלאי מדויקים, לעומת הסרוב העקשני מיום קום המדינה להתחשבות מינימלית עם תביעת רבבות בעלי־בתים לאפשר להם שיפוץ רכושם ההולך ובלה. רב השערוריות הצבוריות, המעילות, הגנבות והכישלונות, לא זוכה להד מתאים ואין הצבור יכול לשפט מהעתונות על היקף השחיתות, סיבותיה (פרט לאנושיות) ועל הדרך לעקרם מהשורש.

העתונות עסוקה מדי בכל הקלחות הפוליטיות כביכול, בריב בין פקידים בכירים, ובהפיכות חצר ותעלולי כל מיני עסקנים מפוקפקים, שלא כדאי בכלל להרחיב עליהם את הדיבור, בכדי להתפנות לתפקידה האמיתי, של מתן אינפורמציה כנה, בלתי משוחדת ואחראית לצבור על הנעשה. לעתים מתקבל הרושם שהיא ממלאת תפקיד של תזמורת כלי רוח, המרעישה עולמות, כדי לשתק כל אוזן מלשמע את המתרחש סביבה.

אינני פסימיסט, אולם חלקי עם רואי שחורות, מאחר וכלאזרח לא ניתן לי להבין ולשפט את מראה עיני ומשמע אזני. עלי להאמין בצורה עוורת להבטחות, שאינן מתקיימות, לתכניות העוברות בישול פוליטי כה רב עד שהתבשיל הקדח. להצהרות שאין בהן, אלא פרסומת אשית יהירה, ולאחיזת עינים, העטופה בסודיות, שהפכה למסורת ושאין מי שיתרעם עליה. וכה ניזונים אנו משמועות ורמזים, מזעזועים תת־קרקעיים ומהד השוט המצליף ומטולטלים אנו בסירה העולה מעלה מעלה, עם כל גל גבוה, ויורדת מטה בפתאומיות עד כדי עצירת נשימה. האינדיוידואליזם, המפורסם שלנו, שהווה כח יוצר של המדינה, הולך וכלה ובמקום בבשורת יצירה מלעיטים אותנו באגדות ילדים, כגון האגדה על תעסוקה מלאה, שהיתה יכולה להיות משעשעת, לולא האסון הכרוך בה לעתידנו.

בחירות יולי 84

העם רוצה ליקוק,

תשבחות וליטוף סתם,

הגד למה הנך זקוק,

מיד יטיבו עם העם.

בלילינבלום ישיג דולרים,

בנוסף לכל הבנקים,

כל היום ישב בבארים

או יטוס לארץ יאנקים.

חוסר עבודה כבר לא יעיקה,

להתבטל ניתן בכורסה,

כל מבוטל מיד נעסיקה

בבורסה.

מניות – מדברי קודש,

דבר חדש בא לעולם,

אם יש לו בעיות גודש,

יוכל לשחק בהם העם.

מי מדבר על עבודה, פירנוס?

על צדק או על יושר?

תן אימון בי ללא היסוס

ואנו נדאג לעושר.

מין גן עדן עלי אדמות,

ללא מריבות, ללא פירוד,

אמנם רבות המפלגות,

אך, זכור, סמוך על הליכוד.

כי העם רוצה ליקוק,

לזאת אין מומחים מאתנו,

מי אינו אוהב לקוק,

הן כל רגע נולד שוטה טרי

שימשיך לתת אמון רק בנו.

שיהיה בריא.

אני כותב את מכתבי זה כאזרח. לדידי – המושג הזה כולל כל אדם המקבל על עצמו את כל החובות שמטילה עליו המדינה ונהנה מזכויות שוות עם שאר האזרחים. נוסף לחובות החלות על כל אזרח במדינה מתוקנת, קיימות חובות הקשורות עם תקומת ישראל כמדינה וכעם. אפשר לחלקן לחובות הקשורות עם הידוק הקשר של עמנו עם העבר והן כוללות את השפה, התרבות וההיסטוריה ונכנה אותן כצרכים רוחניים. וחובות הקשורות עם פתוח המדינה, והן – הכשרת הקרקע לעליה, כלכלה ובטחון.

הקמת ר“פ”י כתנועת תמורה מוכיחה שקיימת הזנחה משוועת בכל השטחים הנ"ל, הזנחה הגורמת לרפיון המתח הלאומי ולהתדרדרות המדינה לתהום של שגרה, קטנוניות, מפלגתיות צרה וחסר יסודות אנושיים ומוסריים שבלעדם אין מדינה כשלנו יכולה להתקיים זמן רב. לכן קיימת סכנה ממשית שעבודת כמה וכמה דורות להחיאת העם והקמת מדינה החייבת לשמש לו מסגרת תוססת – תכשל כשלון מחפיר ומכאיב.

עם התגשמות השאיפה למדינה עצמאית חלו שינויים בגישת הפרט לצרכי הכלל. נקודת הכבד של הקרבה עצמית אינדיוידואלית שהוותה את היסוד הנפשי של בוני הארץ הועתקה לפס יותר רחב של בנין מדינה עם כל הכרוך בכך ולדאגה לצרכים ממלכתיים מגוונים. כל זה טבעי. אולם חלה תמורה מדאיגה בשטח האישי. לא עוד פעל האזרח כבן חורין, לפי מיטב שיפוטו הוא, אידאליו ותפיסה פילוסופית של חייו לפי האינדיוידואליות שלו. הדפוסים המפלגתיים שהוו בעבר כעין מסגרת לאנשים בעלי דעות פוליטיות ומעמדיות קרובות ושמשו למטרת חנוך הפרט לצרכי הכלל, הוחלפו במסגרות קשיחות של ארגוני שלטון, שאינן משאירות מקום לדעה חפשית, למחשבה עצמאית והמדכאות כל תופעה של בקורת, אי שביעת רצון ושאיפה לשיפור והתעלות מעל לצרכי מפלגה צרים ולעיתים בלתי צודקים ואף מזיקים.

הפטור שקבל עמנו מלחשוב ולהגיב בצורה אינדיוידואלית מהמפלגות, גרם לאדישות הולכת וגוברת לעוול, שערוריות, מעילה, בזבוז, שחיתות, התעשרות ע"ח הכלל ותופעות מעציבות רבות שאינן מוסיפות כבוד לעמנו והמשמיטות מתחת לרגלינו את אותו הבסיס המוסרי הנעלה שהווה עמוד התווך של תביעתנו למדינה עצמאית.

נקח למשל את בעית הכלכלה. יסוד שיבת ציון היה פרודוקטיויזציה של האלמנט האנושי היהודי וחינוכו לעבודה יצרנית שבלעדה אין אנו יכולים לבצע את כל המוטל עלינו בשטחי החקלאות, התעשיה, הבניה, המסחר, החינוך, הבטחון והשרותים החיוניים. הוה אומר – שיסוד הכלכלה מהווה האדם המתפרנס בכבוד מתרומת מאמצו הפיזי והשכלי בכל אחד מהשטחים הנ“ל לפי צרך המשק ופיתוחו. הכוונת כוח עבודה זה לאפיקים הרצויים־מהווה ראשית דאגה של כל ממשלה וזו נעשית ע”י חנוך מקצועי וקביעת הצרכים הממלכתיים של המדינה. המושג הזה נעשה פלסתר בימינו ע"י המצאת שיטה של “תעסוקה מלאה”, לראווה ולצרכי תעמולה ובחירות.

שיטה זאת הגדילה באופן מלאכותי את השרותים ע“ח שטחי כלכלה אחרים מעל לכל יחס נכון, גזלה מיתר ענפי הכלכלה את החומר האנושי המוכשר הדרוש להם, הפכה חלק גדול מהעם לאנשי שררה ביורוקרטיים, המתעלים מעל לצבור, שמתפקידם לשרתו. שיטה זאת השאירה את העבודה הגופנית הקשה בידי חומר אנושי בלתי מאומן, שאימונו נעשה ע”ח המשק, מה שגורם לירידת התפוקה עד כדי סגירת המפעלים החיוניים, הקימה מפעלי סרק המסכנים את המפעלים הקיימים והגורמים להפסדים ענקיים המשתלמים מכיס הצבור וע"י כך מורדת רמת החיים מיום ליום. שיטה זאת גורמת להתהוות צבור גדול, החי מיום ליום, ללא כל בטחון לעבוד ופרנסה קבועה בכבוד, מין פרולטריאט הגורם להתפשטות הבטלנות, לזלזול ברכוש פרטי ולאומי ולפשע. מבלי לדבר כמובן על התרומה שיכול היה צבור זה לתרם למדינה לו היה משתלב באפן טבעי ויצרני בה.

נוסף לכך – הלהיטות לסידורי ראווה ללא כל דאגה מעמיקה, סדורים על רגל אחת של ה“תעסוקה־המלאה” דוחפים את כל אלה שנתלשו מהמשק בין מרצונם ובין בגלל חוסר דאגה ממשלתית, לרוכלות זעירה, ההולכת ומתרחבת מיום ליום, יוצרת גורם אנושי הפטור מחובות וזכויות, כעין עולם ממדרגה שניה, נחות והפקר, מקור לכל רע, וסכנה גוברת אפילו לבטחוננו. אני מדגיש נקודה זאת במיוחד מאחר והתמסדות חלק הולך וגודל של הצבור לתעסוקה מפוקפקת־פוטרת את הממשלה, לשמחתה הרבה, מעול דאגה לו ועוזרת לסיפור הבדים על הישגים מדומים ולסטטיסטיקה מסולפת על מצב העבודה בארץ, כעין שישו בני מעי.

דוגמא שניה של פתרון קל דעת ובלתי אחראי של בעית המבוטלים – היא העבודות היזומות. פרט לחוסר תועלת משקית, הפיכת אנשים בצלם אלהים לנחותי דרגה, פרואסים, מחנכת שיטה זאת אנשים לזלזול בעבודה, עושה לצחוק את האוטוריטה הממשלתית, יוצרת מרירות ומרדנות וגורמת לצרוף החומר האנושי הזה למחנה אנשי הפקר על כל הסכנה הכרוכה בזה לקיומנו. “פתרון” זה בא במקום שינוי דראסטי שהיה צריך לחול מזמן בגישת משרד העבודה לבעית שרות התעסוקה.

אותן לשכות עבודה שבעבר היה מתפקידיהן להמציא עבודה לכל דורש מבלי לכוונו לעבודה המתאימה לו, לפי שיטת היצע וביקוש, במשק מצומצם שהתפתחותו היתה איטית יותר מהעליה שזרמה לארץ, ־ היו בידי ההסתדרות כמכשיר פוליטי והאחראים ללשכות אלו הגיעו לתפקידיהם לפי כרטיס מפלגתי ללא תשומת לב לכשרון וידע.

היו אלה עסקנים ולא אנשי מקצוע ושליטתם על דורשי עבודה היתה מלאה ולכן גם לא נעשה מצדם כל מאמץ לפתר באפן עצמאי את בעיות האבטלה. כיום, עם קום המדינה, רבוי העולים וגידול צרכי המשק הפרטי והממשלתי אין מנוס ממשלח לתפקידים אלה אנשים בעלי השכלה מובחרים, עם ידע במקורות עבודה ובשטח הסוציאלי, שיוכלו לכוון את דורשי העבודה למקצועות המתאימים להם לפי מצבם הפיזי, הגיל, השכלתם, נטייתם, ידיעותיהם, מקצועם בעבר ושידאגו להקנות לעולים אלה את המקצועות הדרושים למשק ולמדינה. לצערי לא חל כל שינוי בלשכות אלה. אותם העסקנים הלא־יוצלחים, שנתקבלו לשרות התעסוקה כירושה מההסתדרות, מהווים את עמוד התווך בשרות זה ועבודתם נעשית לפי השיטות הישנות של שררה ולדעת צבור עצום הנדחף בלית ברירה למקצועות ותעסוקה מפוקפקים. עובדי לשכות אלה, הם הם הקובעים את הקו המנחה של שרות התעסוקה לחפוס פתרון קל של עבודות יזומות, לפי העקרון שמה שלא יעשה הראש – יעשה הכסף, במקום לדאג להעסקה רצויה, יצרנית ומכובדת, אנו עדים כיום, שעקב חוסר כל ידיעה בבעיות האבטלה, משמשים עובדים אלה פורקן ליצר התפרצות של קרבנותיהם ורבות הלשכות שפתרו את בעית בורות עובדיהן ע“י התקנת סורגים ודלת ברזל משורינת, כעין מבצר והגנה מ”לקוחות" שלהם.

ההשפעה הרעה שיש לכל התהליכים הללו על הנוער המתחנך וגודל בארץ, בין בגלל האפשרויות לרוחים קלים מפוקפקים, בין בגלל דחיקת הוריו למצב של אזרחים מיותרים, בין בגלל אי הרמת השכלתם של שכבות רחבות המתנוונות ע"י חיי דחק, ללא אפשרות של פרנוס משפחות מרובות ילדים, בין בגלל האוירה השוררת בארץ של פריקת ערכים מקדשים ואדישות הכלל, כל זה – יוצר טפוס חדש של אזרח שאין לסמך עליו שימשיך את משימת חיינו.

הבאתי בזה כמה דוגמות אפיניות לתוצאות החינוך הממשלתי של אזרח הקיים והעתיד, שיטות השוללות אינטליגנציה אצל האזרח, רצון להבנה והשתתפות ביודעים בבעיות המדינה, והמבטיחות קהל בוחרים בער ואדיש. התלהבות בה התקבלה ר“פ”י בחוגי הצבור האחראי והתקוה שתנועה זאת לחידוש ותמורה תחולל מהפכה רצויה ושינויי הניתן עדין לתיקון, נכשלו מאחר ו“רפי” הפכה מתנועה למפלגה וכידוע בצבורנו מעלה כל עסקן צבורי את טובת מעמדו האישי במפלגתו מעל לטובת הכלל. זאת היא הדרך הסלולה לכיבודים.

כיום מתקבל כאילו הרושם שכל מה שדובר עליו בכינוסי מפלגה זאת על התמורה המקווה היה אך ורק מהשפה ומבחוץ ולמעשה רב יוצאי מפ“אי חלמו מתמיד לחזר לצור מחצבם כדי להנות מכל אותם כיבודים ומשרות שמפלגה גדולה יכולה לחלק לאלה שמשרתים אותה. אין זאת השתתפות בצערך, מר בן־גוריון, אלא עידוד לקראת מלחמה קשה יותר, עירנית יותר על ערכים היקרים לכולנו, לאחר שמפ”אי הצליחה להשמיט מתחת לרגליך את הבסיס של קהל תלמידים מסורים לרעיונותיך על מהות המדינה, עברה ועתידה, אין ברצוני לבזות את אלה שנטשו את המערכה, כי חולשות וטעויות אנושיות הן, אולם מעללם זה הופך את הקערה על פיה והופך לפלסתר את הדעה על בחירות אינדיוידואליות לטובת השתלטות מחלטת וסופית של ארגון מפלגתי עצום, שניתנה לו בזאת האפשרות לקבע לפי רצונו האבסולוטי את חיי המדינה מבלי שיהיה חייב למסר דין וחשבון מפעולותיו לאף אחד.

בנצחון האחרון של מפא“י אני רואה סכנה ממשית למדינה. הנסיון המר מלמדנו שתמשך ביתר עוז חלוקת האזרחים לרצויים לשלטון ואלה שלא יזכו לתשומת לב כלשהי, שהעליה תפסק כליל מאחר ואין אדם חפשי מוכן לחיות באונס לפי צו, שהכלכלה תתמוטט מאחר והיא למעשה הפכה מפרטית לממשלתית והיא חיה בנס של זרימת תרומות מחו”ל, המיועדות כידוע לחיזוק המדינה ולא להחלשתה ושאנו עומדים לפני תקופה, בה משמעת עורת לצו ממשלתי תבא במקום הרצון הכנה להקרבה וטובת בפרט ותלות מטומטמת במנגנון ממשלתי יבואו במקום טובת המדינה ואזרחיה.

אני מסיים את מכתבי זה באיחולים לבריאות ופעילות לטובת המדינה היקרה לכולנו.

בכבוד רב

ז. אלבלינגר, אזרח.

ת"א, 19,2,85

קראתי מספר פעמים את הקטע שבעתון, תוספת “ת”א" של יום ו" מלפני מספר שבועות, על הראיון אתך וכל פעם הזדעזעתי יותר מדבריך. הנך למעשה מחלק את עם ישראל במדינתנו לדתיים ולחוטאים, כמנהג הכנסיה הנוצרית והופך את הדת היהודית ללוחמת, כדוגמת הנצרות והאיסלאם. החילוני – כצנינים בעיניך והנך רואה את תפקידך במחיקה והבסה החילוניות בארצנו, כי לדעתך היא – “טעות” ואנו ציבור שטעה בדרך ויש לשאוף להחזירו למוטב ולשורשיו.

היות והנך עומד בראש מפלגה, הדוגלת בטהרת הס"ט, משער אני שגם בזה אנו ילדים אבודים בעיניך ויש או לבערנו או להקהילנו תחת כנפי הספרדיות הצרופה כדי “לאחד את העם”.

התפקיד שקבלת על עצמך הוא עצום ולדעתי הצנועה, גם נורא. פרט לעובדה, שאין לכל שאיפותיך אלה כל קשר עם התפקיד החילוני בהחלט של שר הפנים, כנהוג בכל המדינות הנאורות, בהן קיימת הפרדה בין הדת והמדינה ואסור בשמה להפלות את מישהו לרעה על היותו חילוני, יש לך הרושם, שלאחר ככלות הכל, הנך “קצת” גם שר הדתות “בפנים”. אין בדעתי לקנטרך או אפילו להתווכח אתך על נושאים שהם זרים לך יותר מאשר לי ואשתדל להוכיח לך זאת במשפטים ספורים ופשוטים.

בבחרות, חייתי חמש שנים בארצות אפריקה הצפונית כאגרונום (אלג’יר, תוניס, מרוקו ומצרים) והנני מכיר היטב גם את יהדות ארצות השכנות באסיה. השתתפתי כמוזמן לשולחניהם ביום חול, חג ומועד וניתן לי לעמוד על “דתיותם” ומנהגיהי יום יום שלהם. נוכחתי, שאמנם חסר להם מושג החילוניות, השנוא כה עליך, כי למעשה, פרט למספר קטן של יודעי תורה וחכמים מופלגים בה, שלא היתה לי הזכות לפגשם, יהדות ארצות אלה, פשוט עם־ארצית גמורה ביהדות ואינה חדורה כל הבנה בערכי יהדות, שפת הקודש, פרט לשיגרה חסרת ערך, שאינה רואה ביהדות נכס חשוב לא לדתנו, שפתנו ולא לחוש השתיכות גאה לעם המובחר. אין כלל להשוותה אפילו לתחושה העמוקה של בני תימן, למשל, או אפילו של שבטים זעירים, שלהם התנ"ך משמש כספר קדוש ומקודש. אילו היינו צריכים ללמוד על יהדות מפיכם, אולי כבר היתה כלה מזמן בארצנו.

מושג ה“חילוניות”, שגם זר ובלתי מובן לך, אינו לא חטא ולא משגה ראוי לעקירה. החילוני ביותר שבארצות אירופה המזרחית איננו שולל מהם את יהדות ארצות המערב ואמריקה, המתבוללת שהדת משמשת להם ככסוי חיצוני ושיגרתי היה חדור יותר ערכי יהדות, שקיבל מהוריו והורי הוריו ומהעם בתוכו היה חי ובסבלות־חיו השתתף, מלובש כיפה סרוגה הגדולה ביותר בארצנו. לידיעתך, היהדות החילונית אצלנו, התחלקה לכמה פלגים, שחיפשו פתרון הניתן על הדעת להמשך קיום עמם בתוך הגויים.

א) ע"י השגת זכויות שוות בעזרת מפלגות ודעות של כל גווני השמאלנות, כאזרחים שווי זכויות.

ב) יצירת יהדות שורשית נאורה על מוסדותיה המפוארים של חכמת ישראל, קורות העם בתוך עולם זר ועויין.

ג) הפלג, שלא ראה כל פתרון מהמשך שהותנו בין הגויים ושאף ליצירה מדינה משלו, כדי להציל כל יהודי נרדף על דתו, שאינו רואה לפניו כל עתיד לבנין משפחה תקינה ולעסוק במקצוע שרכש לעצמו בכבוד. זהו – הפלג הציוני. אלמלא ה“חילוניות” של פלג זה, הציוני רח"ל, היה גם הוא משמש דלק לתנורי מחנות השמדה, בשעה שהיהדות האורטודוקסית לא התכוונה לזוז ממקומה והעדיפה לשמש קרבן לרצח, הרג והשמדה, בציפייתה לביאת המשיח ולגלגול מחילות, כצאן קדושים.

אולם, אם נתקדם קמעה ונציץ למושג הדתיות אצל הקתולים, נמצא, שבצרפת למשל, חילקו את האזרחים דתיים ולשומרי מצוות, א. לאנשים המאמינים במוסר, יושר ואהבת הזולת ולאזרחים שבתמורת תשלום פרטות מספר לכוהן דת, יכלו לקבל מחילה על כל חטא, תועבה ועוון. לעומתם – הפרוטסטנתים, שבנו את אמונתם על התנ"ך, בדומה ליהודים, התיחסו באהדה ובפחות עוינות ליהודים ושאיפותיהם. לכן, יכולנו לקבל מהם את הצהרת בלפור, ששום אומה קתולית לא היתה נותנת אותה לנו לעולם. ואלה הם החילונים הגויים לעומת הדתיים הקתולים.

הגיע אולי הזמן להעריך נכונה את תרומת ה“חילונים” לפיתוח חכמת ישראל ושמירה עליה, להקמת מדינתנו והגנה על קיומה ולתעודתה לשמש מקום מקלט לכל נרדפי היהודים בעולם. הדת – אינה קרקס, אין היא זקוקה למגינים דתיים דוקא ולבטח אינה חייבת לשמש קרש קפיצה פוליטי לתועלת קריירה עצמית. אני רואה בכל התעמולה שלך ושכמותיך, פילוג אומה זאת שיש לה חובות ותפקידים הרבה יותר חשובים ממה שהנכם חושבים לערכי דת ואינם אלא קרדום לחפור בו. מי שמעריך מוסר הדת, שומר אותו בליבו ואינו מוציאה לשוק כסחורה זולה, עוברת לסוחר. כל אחד באמונתו יחיה!

לאחר שעברתי את גיל הגבורות, הנני מרשה לכתוב לך מכתב זה כידיד והייתי מאחל לך הצלחה בתפקידך החשוב, אילו היית מפריד בינו ובין תעמולה דתית ועדתית גרידא. זאת תחליש את מדינתנו שבקושי עומדת על נפשה ויש לתמוך בה בהתמסרות הרבה יותר רבה לעניניה החשובים, מאשר להלחם לפילוגה בשם אנשים כ“באבא־סאלי”, הוד קדושתו, שלמד בבית הסוהר כיצד למכור “מים קדושים” מברז חצרו הפרטי בליווי מלמול טפשי לפשוטי העם ולתמימיו, בחיי, שאין במה להתגאות ולחשוב למסורת נאורה “ממונות וכדומיהן” – כמסורת יהודית דתית.

הנני מאמין באמת ובכל לב שהנך אוהב מולדת זאת כחילונים ודתיים כאחד. הנני מאמין גם שברק השררה לא יסנוורך ושתשרת את כל העם הזה, מבלי להפוך את עורך בעיניו, יש לו דאגות רבות יותר, דאגות קיום, דאגות סכנה ודאגה שלום כל היהודים באשר הם שם.

שלך בידידות

ז. אלבלינגר

נ.ב. דרישת שלום חמה לאשתך חנה, לנפתלי, לקרין, וכמובן לרחל, ראש המשפחה.

ללא אשליות וספק מגיעה לתומה הנדיבות הספונטאנית. עוד קילוחים דלים של המאחרים המעטים, עוד פרוטות ספורות של ילדים, עוד טבעות זהב מיושנות אחרות – ודף ההתנדבות העממית נסגר והולך, לאט אך בבטחון. אמנם גלגל התעמולה רץ עדיין, ולא חסרים יועצים לעידוד תנועה נחשלת זו, אפילו ע“י קופסאות צדקה באוטובוסים. ועדיין מקדישה העתונות מקום לתעמולה זו, ההופכת מיום ליום פחות עממית ויותר ממשלתית. זו עוברת מעידוד לשידולים, ומשידולים לאיום בנקיטת צעדים ידועים לכל משלם מסים. כתוספת לשיטה זו נעשה טון הנואמים הרשמיים חריף יותר ויותר, והציבור מתכבד בתעמולת־זוועה של השמדה תוך 48 שעות, הסותרת את האופטימיזם המתמיד של מנהיגי צה”ל. הגענו לסיסמא: “מה שלא תיתן היום לצה”ל – תתן מחר לעבד־אל־נאצר! – סיסמא מחרידה, המביאה לתוצאות הפוכות ממה שניתן היה לקוות ממנה.

קיים החשש, שמרגע שהמכונה הממשלתית לחליבת האזרח תכנס לפעולתה, מאוחר יהיה לנתח את הסיבות לירידה העצומה בהתנדבות העם תוך שבע השנים האחרונות. קיים החשש, שרעש גלגליה יחריש זעקת ההתנצלות של אותו עם, שהוכיח לא פעם שהוא מוכן ויודע לבנות מולדת ולהקריב את חייו, כוחותיו וכספו למענה. קיים החשש, שימצא מי שיעשה חשבון מעמדתי וימצא, שאוהבי המולדת היחידים במדינה הם השכירים בלבד; וכי ה“בורגנות” לא די שהיא זוללת כל חלקה טובה בישוב, אלא מתוך קפיצות־יד, אהבת הבצע וחשבונות מפלגתיים מוכנה היא להציק לממשלה גם בקרן המגן ולהביאה לידי אזלת־יד, אפילו אם זו כרוכה בהרס המדינה.

הסכנה איננה בחוסר ההתלהבות לקרן המגן, אלא באי־הבנת הסיבות לתופעה זו; באי־רצון ללמוד לקח ממנה ובמונופוליזציה של פטריוטיזם.

העליונות מבינה, בתואר ובצדק – הנרכשת כיום אוטומטית יחד עם כרטיס מפלגה – העליונות במומחיות מוחלטת לכל בעייה מקצועית, מדינית ואנושית של מנהיגים שאינם אלא אנשי מפלגה גרידא – אלו הן אבני ריחיים, הטוחנות את האזרח בארץ זו לאבק אפור שממנו רוצים לצקת דוגמא סטנדרטית של אוהב־מולדת. בעל תגובות אוטומוטיות רצויות לממשלה.

בל נטעה – דלות ההתנדבות העממית היא המשך מתופעה הרבה יותר מייאשת, מתופעת הירידה, עזיבת הארץ, שגם היא זכתה לסטטיסטיקה בלבד, המוכיחה באותות ובמופתים שהסלדו בין עליה וירידה הוא לטובתנו, ולכן הכל בסדר ואפשר לעבור לסדר היום בלי מוסר כליות. אולם לכל בר־רגש הירידה היא תמצית תגובה עויינת של אדם למדינתו, שאכזבה אותו, האכילה אותו מרורים והביאתו לידי צעד מכריע בחייו – יציאה לגלות. באופן ראוותי זו היא טריקת־דלת מרעידה של אדם, שכוחו לא עמד לו להמשיך ביסורים נפשיים וכלכליים כאחד, והוא עוזב את הדבר הקרוב ביותר לליבו – את מולדתו הישנה או החדשה. האם עמד מישהו על ערכם המעמיק של לבטים אלה? האם זכתה תופעה זו ליותר מהגדרת־סטטיסטיקה וניד־כתפים מבוטל, במקום לשמש מקור לחשבון נפש המדינה כלפי אזרחיה?

עומדים אנו לפני מערכה מסוכנת – לחיים או למוות; ויאמרו לי נא ה“מנהיגים”, היושבים בכנסת, מממשלה ובכל המוסדות המטפלים בחיי היום־יום של החייל האפור – האזרח: מה מידת חום הפטריוטיזם שלו כיום? למה הוא מוכן, ואיך יעמוד בסכנה האורבת לנו? האם גם אז די יהיה להפעיל את המכונה הממשלתית, כדי להמריצו לקרבנות, לגבורה אישית ולסבל בל־ישוער? האם גם אז יעמדו ברומו של עולם בעיות הפוליטיקה המפלגתית, הממלאה כיום את כל תוכנה של עבודת נציג העם למוסדותיו? ואולי האז הוא כבר היום – והטווח ליציאה למערכה הסופית הוא כה קטן, שרצוי היה לפסוח עליו בדמיון ולהתחיל מיד בפקיחת עיניים למציאות המחרידה?

מי אשם במציאות זו – העם, או נציגיו? העם, או מבטאי־רצונו? העם, או מנצלי אדישותו? העם, או אלה המתיימרים להבינו ורואים בו רק אבק אפור, המייצקים ממנו אזרח סטנדרטי, מעין רובוט, היודע לצעוק “יחי המנהיג” בלבד?!

כוח יצירה של עם זה עצום היה. חזון מנהיגיו קידש אותם והלהיב את האדם בארץ זו לבנין מולדת ולהגנה עליה בכל. המעמדיות היתה רק חומר לשיחת חולין. ההשתייכות המפלגתית שימשה לרדיפה אחרי בטוי רעיוני מעמיק יותר של אורח חיים רצוי, לשם הגדלת תפארת מדינה זו. הציונות שימשה מהל תוסס בעורקי אומה עתיקה, המתגעגעת להתחדשותה, הספרות, השירה, האמנות – כולם שימשו בטוי הלך־רוח מעשי ורוחני כאחד.

זה היה אז… לפני… קום המדינה.

כיום יש רק שלטון. שרים, פקידים בכירים, אוצר, תחבורה וביורוקרטיה. כיום אין יהודי – יש סקטורים, מסים ופקידונים. אין מזדעזעים כיום משום תופעה: מוסרים אותה לועדת שרים, לארגון מקצועי, לראשי מפלגות. כי הרי את אלה יש להעסיק. כי אלה נוצרו לדון בבעיות – אלא לעסוק בהן, להתנצח בהן, כעין קוטל־זמן לחברה הגבוהה. כיום אין די ברפיון המתח הלאומי, אלא בסחיטה אוטומטית ע“י מסחטה מנוסה, העושה כך וכך אלפי ל”י ליום יש די תרופות לכל; ואם לא די בהן, אפשר ללמוד מארצות “נאורות” אחרות, בעלות ותק גדול יותר בניצול “דמוקרטי” של האזרח. אמנם שם לא האדם הקטן והממוצע שולט – אלא טובת האדם הקטן והממוצע שולטת. אולם קדמה היא קדמה, ואין לפגר.

ואולי בכל אופן….

אולי התוצאה העגומה של מיעוט ההתנדבות תניע את הגלגל אחורנית. אולי שר האוצר ושר הבטחון, במקום לראיין את פקידיהם הבכירים לשם מציאת תרופות בדוקות למחלה משונה זו של עמם, נזכרו בנאומיהם מ“אותו הזמן” לפני נבחרי עם בעיירות ותפוצות; נבחרים, שקיבלו את בחירתם כשליחות לאומית; נבחרים שעזבו עסק, משפחה ועסקנות צבורית מבורכת כדי לשתות בצמא דברי חזון על מדינה יהודית. אולי יתהו שניהם על התמורה המבהילה שחלה עם הפיכת חלומם למציאות; התמורה באותו אזרח נרדף ע“י ביורוקרטיות זרות, שבא להגשים חלום דורות ומצא את עצמו באותו דפוס, רק הרבה יותר מכאיב (כי משלו הוא), אולי ייזכרו שניהם, כמה תקוות תלו באותו “לב יהודי” מלא הבנה ונדיבות, מקור כוח עצום לבנין מדינה – שכיום הוא מפרפר וקרוב לשבץ, בהיותו נתון למשיסה בידי מכונה ממשלתית עיוורת, היודעת רק לחשב כמה להשאיר לאזרח כדי שלא יוכל ליהנות, חלילה, מחייו – וע”י כך לא להתעלות למדרגה של אזרח אינטילגנטי ומסדר.

והאם אין רמת החיים הגבוהה בארץ זו אות לחוסר אימון בכוונות הממשלה ולהיטות האם ליהנות על אפו וחמתו של מנגנון ממשלתי צר־מוח, כל כוונתו אינה לשרת את הציבור, אלא לשלוט עליו ביהירות? האם אין הלהיטות ל“בקורי 5 דולארים” בחו"ל סימן שני מובהק לכך?

טוענים, שמימיהם לא זכו “המתעשרים בעם” מקוניקטורה כה נוחה לספסרות ולצבירת הון, וזעם ה“עם” עומד מוכן להתקיף את מבצר הכסף שנצבר מ“מציצת דם העמלים”. ומתחרים ביניהם השרים בנקיטת מספר המליונים הגבוה ביותר, שיש לסחוט בכוח משכבה זו. שוכחים הם, כנראה, שלא ההון הפרטי הוא כוח המדינה, אלא ההון הלאומי; והלז נוצר ע"י אזרח הבונה את חייו!. בתנאי חופש, בלי חריקת שיניים ובלי חרדה לאבדן פרי עמלו בן יום, כתוצאה מפקודה מגבוה.

רבותי! – הלב היהודי קיים והכסף ישנו. חסר רק האימון. האימון בכם. כי עדיין קיים החשש, שלבו וכספו של האזרח ישמשו עילה למלחמת תקציבים, המתחלקת לפי מפתח והסכמים מפלגתיים, וסופו של דבר – ישמשו לחישול כבלים כבדים יותר ומטמטמים יותר על חירות של האזרח!

זאב אלמגור

מעריב, יום ד' 15.2.1961

ת"א

אין הדחת מר לבון ממזכירות ההסתדרות לפי צו מגבוה, תופעה חדשה בחיים הפוליטיים של ארצנו ובעיר במפלגה השלטת. זוהי רק חזרה בדרג גבוה על אותה תופעה שאנו עדים לה לעתים קרובות בדרגים נמוכים והיא ההתנגשות בין ראש כפר, מועצה או עיר לבין מזכיר לשכת עבודה, מזכיר ההסתדרות או מזכיר סניף מקומי של המפלגה. אם כי לכאורה הסכסוך הוא מקומי בלבד, עטה עליו העתונות, כמוצאת שלל רב, מוסיפה לו פרסומת וחשיבות ומלעיטה אותנו בפרטי פרטים על סכסוך, שלמעשה אינו אלא מלחמה של קבוצות לחץ שונות על שלטון בלעדי.

חשיבות זו שאנו מייחסים, בעל כרחנו, לסכסוכים אלה, מעלה אותם מזירה מפלגתית למדינית ועל ידי כך אנו מזדהים לכאורה עם הדעה שכל איש ציבור, הפועל כמייצג ציבור זה, לא חלים עליו חוקים של בר תמותה רגיל ואין הוא חייב בחובת ביקורת עצמית, כי המדובר הן באדם, שהוא “מדינאי”, או איש שהמדינה רוצה ביקרו בכל מחיר.

האלהה עצמית זו פוגמת לא בטעם הטוב בלבד, אלא יוצרת מעמד שליט יהיר, שאינו חייב בכל התחשבות בכלל האזרחים ואפילו לא בבוחריו. על ידי כך מבטלים את מושג “העם” ובמקומו באים דוברי המפלגה, שלהם הזכות הבלבדית לקבוע גם בעניני מוסר ומצפון הפרט. סתימת הפירצה במפלגה על ידי קרבן אדם אינה צורה פרוצדוראלית שגרתית, שהיא ענין למפלגת מפא"י, כי האדונים אשכול ואלמוגי הדגישו, שמבצע הדחה זה הוא לטובת העם, הרוצה בשובו של ב.ג. לראשות הממשלה, אפילו אם הוא מעמיד את הדחת לבון כתנאי לשובו לזירה המדינית. ניחא להם לשני האדונים שבצעו את פקודת אדונם ויתכן ששלמות מפלגתם – בעיניהם מולך שכדאי להקריב לו כל קרבן. אולם ב.ג. שייצר במשך שנים קשר בל ינתק עם העם על סמך פעילותו, להט רצונו, וההכרה בטוהר דבריו, עשה משגה גס, שיבטל את עמדתו המוסרית שרכש לו בעינינו. בלי עמדה זו אין שום ראש ממשלה בארצנו יכול לייצג עם. הוא יכול רק לשלוט בו בעזרת הנאמנים לו ואין לי כל ספק שלא לכך התכון ב.ג. כשהחל במלחמתו בלבון ושבזממו קיבל את עצת אחיתופל המפלגתי, שתהיה לו לרועץ בעתיד.

נכון, כולנו היינו רוצים שב.ג. ימשיך בדרכו המפוארת בחנוך העם, שקם לתחיה בדרך החלוציות והמסירות, אולם הגדולה באישיות – אינה בקנאותו – לכוף את רצונו על כולם, אלא בקנאות לממלכתיות ולטובת כל העם ודרישה זו תובעת אמת־מדה אחרת ביחסיי עם הציבור.

שתי ברירות יש לו לב.ג.: להיות ככל האדם ולשרת את העם כאיש מפלגה גרידא, או להתעלות לאותה רמה שממנה יישמעו דבריו כצו מוסרי וטהור. עדיין לא איחר מן המועד ותקותנו שלא ייסחר בחשבונות הקטנוניים של עושי רצונו. אנו רוצים בב.ג. המנהיג ולא בב.ג. השליט.

רחובות, ז. אלבי

עם כל הרצון להצדיק את מאווייכם ליצירת תנועה רחבת ממדים לשינוי באוירה הציבורית הישראלית, יש לי ספקות רבים לנכונות דרככם להשגת מטרה זאת. הכשלון בהקמת תנועות “שינוי” חדשות, אינו נובע מחוסר אזרחים הצמאים לשינויים או מחוסר התלהבות לנהירה אחר מנהיגים שיובילום ליעד הנכסף. דומני, שהטעות היא בערבוב תחומים ובתוספת צביון פוליטי למערכה זאת. הרי כל בר־דעת מבין שכל עם שעברה עליו מלחמה יודע, שעם גמר המערכה הצבאית, אם רצונו בשלום, עליו להחזיר את השטח הנכבש, כולו או כמעט כולו, אחרת, יגרום לסכנת מלחמה חדשה. וגם לא חשוב ברוב המקרים אם הנסיגה הזאת נעשית עם חתימת חוזה שלום או תוך חתימתו או תוך משא ומתן לחתימתו. אין לי גם כל ספק בכך שממשלתנו או כל ממשלה אחרת שתבא במקומה, תהיה מוכנה לויתורים אלה אם השלום המיוחל מובטח.

לכן, איני רואה כל טעם בהדגשת יוניות או נציות של חברי כנסת עתידים, שיהוו את הבסיס העיקרי לתנועה עממית רחבה. להשתעשע במונחים מטעים אלה אינו אלא אשליה חמורה והצבור יפסול אותה מראש כמצע להתחדשות.

זו גם לא הבעיה שהצבור מוטרד ממנה כיום. אם הוא חורד לגורלו ולגורל העם, הרי זה נובע ממחדלים שרופפו את אמונו בכוחו של השלטון ליצגו כלפי פנים וכלפי חוץ. כל קריאה בעיתון, כל נסיון עצמי ממגע אישי עם משרדי הממשלה, כל הויכוחים הסוערים סביב מעשים שלא ייעשו ושנעשו ונעשים יום יום ע"י פקידים למיניהם מכל הדרגות, מוכיחים קבל עם שקיימת הפקרות מחלטת, התפרקות מכל חוש של אחריות צבורית וממלכתית, בזיון, זלזול וחוסר בושה בטיפול במעשים אלה.

מי שחושב שהצבור עוור לצדק וליושר ונותן את אמונו בחוקים הקיימים הניתנים על נקלה לעקיפה ע"י אלה הממונים על שמירתם, כולל את המשטרה ואפילו בתי המשפט, אינו אלא טפש גמור, המשלה את עצמו והמסתכן בהפתעות מסוכנות. הבעיה, העומדת בפני תנועת ההתחדשות – היא – איך להציל את מה שניתן להציל, כדי לא להחליש עד כדי סכנה מוחשית את יכולת עמידתנו כלפי כל אויבינו הרבים.

הרי זה מובן מאיליו, שאין אנו אלא חלוץ של העם היהודי ושכל הרזרבה האנושית והכלכלית שלנו היא בפזורי העם, שאנו תקוותם האחרונה לחיות את חייהם כיהודים גאים בכל מקום שישכנו בו. לכן, אחריותנו, וזאת לקחנו על עצמנו, היא כפולה ומכופלת וחייבים אנו לא רק לשמור על מה שיצרנו עד כה, לבססו ולהבטיחו מכל רע, אלא למצא הצדקה לקיומנו העצמאי, כחלק משאיפת כל העם היהודי. כל כשלון הנובע מקלות דעת, מתאוות בצע, מהתנשאות טפשית ויהירות, מזלזול ביושר, טעם טוב וצדק, פוסלים אותנו מיידית מלשבת ב“מזרח” של העם היהודי, כחלק האידאליסטי, החזוני, והמוכן לכל קרבן לשם הגשמת יעודנו ההיסטורי.

זהו סך הכל פשוט עד לאימה. הנסיון להבטיח לעם היהודי עתיד טוב יותר חייב להצליח, אם אין אנו מסכימים לפתרונות לבעייתנו, שהעולם רוצה בהם.

לשם כך עלינו להמעיט בריב אחים לטהר את שורותינו ולעקור משרשם כל הסתאבות, בזבוז, גזילת הצבור אי יושר מחוצף, רמאות, שקר, בכל צורות שהן. זהו היעד היחידי כרגע לכל תנועה הדוגל בשינוי.

אני נמנה על מחנה העמלים, כרוב העם הזה, ומאמין שהשלטון חייב חייב להישאר בידי העובדים. אולם אין דעתי שהמערך מגלם עתה את אותן התכונות, לו נזקק שלטון יציב, בוטח בכוחו וצודק. סתם שמירה על המשכויות שלטונו, בצורה שהוא קיים היום, היא איום על המשכיות קיומנו הלאומי והפיזי וכל תחבולה למשוך קולות למענו ע"י הופעת פסוידו־תנועות, שלמעשה אינן אלא תמיכה באותו פגע רע, ־ היא הטעיה מסוכנת ואוילית של הצבור. זכור לי גורל תנועת השינוי הראשונה בארץ, היא “רפי”, שהצבור נתן בה אמון, הודות לגיבוי זמני של בן־גוריון, ושהיא החלה מיד עם הקמתה לפזול לעבר “המערך” במגמה למכור את עצמה לו במחיר הגבוה ככל האפשר.

איני מבטל ובז לשאיפות של שויון נשים, צדק לצרכנים וצורך ברפורמות במס הכנסה ובשכר עבודה. אולם, להעמיד מגמות אלו בראש סולם הדחיפות, כשהקרקע בוער תחת רגלינו, גובל בשאננות פושעת.

כל הותיקים למיניהם יודעים שהסחף של אי־יושר, תאוות שלטון, עשיה ברכוש המדינה כברכוש פרטי, אינו מתחיל ממלחמת יום הכיפורים. הרינונים נגד שיטות כלכליות, מקרי שוחד ושימוש לרעה בעמדות העוסקים בשלטון בכל המשרדים הממשלתיים והצבוריים, קיימים זה שני דורות ומעלה ואם התרגלנו לכך והפכנו לאדישים תודות לזרם הכספים, שהגיע אלינו מחו"ל כמענקים, תרומות ומגביות, אין זאת אומרת שיכולים אנו להמשיך במצב קיים זה לאורך ימים מבלי להסתכן באבדן כליל.

כל אלה, המתימרים לבקר, להתרעם ולהוכיח את השגיאות שנעשו, מבלי לשמש דוגמה ליושר צבורי בעצמם, לא יביאו את הגאולה, לה אנו זקוקים בצורה מיידית וחריפה ביותר. אם אישים, מפלגות ומוסדות שנהנו מהלוואות מפוקפקות למיניהן מקופת האוצר כשהשיגום בדרך מחוכמת, מבלי להודות בכך ולקבל לפחות את גושפנקת הסכמת הצבור להן, אינם ששים להחזירן לאחר גילוי מקורותיהן ואם אין נענשים שרים ופקידים ממשלתיים עונש חמור על מתן הטבות ומענקים לעצמם ולמקורביהם בניגוד לחוק, הגיון ויושר, הרי זה מוכיח שהחולי פגע בכל הגוף ושרק אזמל המנתח עשוי לסלק את הרקב והזוהמה שהצתברו בגוף המדינה.

איני מקל בתפקידי העתונות, החושפת עתים לבקרים את החולי הזה שפשט בכל זרועות השלטון והמוסדות הצבוריים. אולם, לסמוך על כלי התקשורת, שהם בלעדית ימשיכו לחשוף לאורך ימים את כל המומים ויביאו לביעורם, הרי זאת תקוות שוא. לכך דרושה התארגנות של כל כחות הצדק, כבוד עצמי, גאווה לאומית ויושר, שמתפקידם לרפא את המדינה מהחולי המסוכן הזה. למלים אין משקל. משקל יש רק למעשים.

להוקעת המחדלים, הכשלונות והשגיאות יש ערך רב, אולם הוא מאבד את חיוניתו, צידוקו ומגמתו כשנשאר על הנייר כזעקה אילמת בלבד. יש להביא לעמוד הקלון את אלה שנתנו מתכסיסיהם השפלים כדי להתעשר ע"ח הצבור, שהם בזים לו, יש להביא למשפט הצבור, בכל דרך שהיא, את תחבולותיהם המחוכמות לעקוף על החוק, לצפצף עליו ולהפכו למנוף נוח לטשטוש מעשיהם בעזרת מנגנון עצום שהוקם למטרה זאת על ידיהם.

יש לפסול בפומבי כל אוחז במשרה ועמדה שידיו מגואלות בשוחד, תרמית ובזבוז כספי הצבור, יש להפסיק מלהעמיד בראש כל מפעל ומוסד אנשי צבא, מי"ל, שכל כישוריהם הם נאמנותם הבלעדית למפלגה השלמה ולדורשי טובתם ושכל המגמה להעמדתם בראש המפעלים והמוסדות, היא להשתלט בעזרתם על כל עמדה חשובה במדינה. במקום מדינת משטרה יש לנו מדינת צבא, חונטה, לפי דוגמת מדינות דרום אמריקה ואפריקה היות. לא זו בלבד שאין להם כל כישור להנהלה פרט להרגל של מתן פקודות, אלא שבזאת הם פוגעים בכל אותם אזרחים, שידיעותיהם וסגולותיהם עולים לאין שיעור על אלה של הפוליטרוקים הצבאיים. אם לא נעשה זאת מיד, עתידים אנו להיהפך לעדר ממושמע, ללא כל יוזמה, הכרה עצמית וכבוד עצמי ושומה עלינו לסגור את כל האוניברסיטאות ומכוני המדע ולהעביר את כל מערכת החינוך למשרד ההגנה, שיוציא כל שנה כך וכך רסרים וקצינים לניהול המשק והמדינה.

הסכנה בעסקנותה המפלגתית והפוליטית אינה רק בהשתלטותה על כל חיינו, אלא בחוסר אחריות למעשיה, המאפיין אותה, ביוהרתה ובבוז לכל כללי הדמוקרטיה ובהערכה עצמית מחוצפת של כל דרגי הפקידות, שחדלה מזמן לשרת את הצבור והפכה לאדונו.

אם קיים מישהו המשלה את עצמו, שמצב מסוכן זה יכול להתקיים לעד מבלי לערער את מסד קיומנו הלאומי, כחלוץ העם היהודי, הריהו נותן יד ביודעין לאויבינו בנפש, המצפים בבטחון להתדרדרות הסופית של כל מה שנוצר בעמל, הקרבה ודם בארץ זאת. פעולה מיידית נגד כל תחלואות המדינה, היא צו השעה, ודי בה כדי להוות מצע משותף ואמיץ לכל אותם הכוחות במדינתנו, הדוגלים בשינוי המיוחל שאין לדחותו אף לרגע. רק מי שנאמן למטרה קדושה זאת יצטרף למחנה הלוחמים למען טיהור המדינה מכל הטפילים החיים על גוף המדינה והמתעטפים בציציות של דורשי טובתה. כל הרך לבב, המדבר בחצי פה והמתכוון לטובת עצמו בלבד או להשבעת האמביציה שלו, אי לו מקום במחנה זה, עליו עדין להציל את מדינתנו, יחודתה ומקומה בעם היהודי כולו.

ז. אלבלינגר.

יום א' 19.6.77

זהו מכתב של אוהד, שיצטער צער רב אם תבוזבז ההזדמנות היחידה במינה, שניתנה לאחר שנים רבות של הסתאבות השלטון לתנועתכם, לחולל שינוי ניכר במדינתנו. למעשה, נהג הציבור הישראלי בשעת הבחירות האחרונות מנהג יהודי עתיק. כאשר נמאסת האשה על בעלה לאחר שנים רבות של נשואין, אין הוא רוצה ביפה יותר בעשירה יותר או בחכמה יותר, אלא פשוט “באחרות”. ואומנם הביאו לנו תוצאות הבחירות את “האחרת”, אלא שבאותו זמן שהליכוד זכה במספר קולות רב יותר בזכות עניני חוץ ודיברי קארטר, נהנתה תנועת “דש” מתמיכה בגלל עניני פנים ומטרתו הותוותה לערוך את השינויים במעך זה.

אין לי כל ספק, שתיקונים בשטח זה עשויים להצליח אך ורק אם “דש” ישתתף בממשלה. אמנם, מר בגין נוהג עתה, במשחק התיאטראלי, האהוב עליו ביותר, כאותו תימני שנשאל על ידי עתונאי, איך הוא מסתדר עם ארבע נשותיו. על כך ענה התימני: יש אצלי תור וכל לילה מחלק אני את חסדי לאחת מהן." “ומה קורה, אם אחת מנשותיך אינה מסוגלת בלילה שלה להנות מחסד זה?” נשאל שוב התימני. ועל כך השיב הוא קצרות ובתקיפות: “אז זה הפסד שלה!”

איש מאלה, שבחרו ב“דש”, לא העלה על דעתו, ש“דש” יישאר באופוזיציה. וזאת לצידו של “המערך”. כל אחד בטוח היה, שתנועה צעירה, שהלכה לבחירות זמן קצר בלבד לאחר התארגנותה ושעדין לא זכתה במלוא האמון של בוחריה, שניתן לה על תנאי בלבד, אינה יכולה להישאר בטלה או לעסוק בעיסוקים תיאורטיים ואקדמאים. עליה להוכיח את עצמה או להיעלם מהזירה הפוליטית. מצב זה מעמיד את העסקנים של “דש” במבחן חמור, עליהם להוכיח, שאין הם תחליף ל“רפי”, שנוצר מתנועת שינוי ומייד פוזל לעבר החיק של “האם”, כדי למכור את עצמו במחיר הגבוה ביותר. לטכסיס זה מסוגל מר פרס יותר מכולם ודווקא ללמוד ממנו או להשתתף אתו בכל מיני תככים שיבואו לבטח, במקום כנות פוליטית לטיהור המערך מ“הסתאבותו” שתהיה זאת התאבדות לדעת של “דש”.

לא מוכר לי הרכבו האנושי של “דש” ועד כמה הוא הומוגני ומסוגל לפעול במשותף. כרגיל דומה פוליטיקאי טוב לסופר טוב, שחייב להכיל שלושה אלמנטים יסודיים והם: שידע לכתוב, שירצה לכתוב ושיהיה לו על מה לכתוב. הפעלת ה“מנגנון” של “דש” להשתתפות בפעולות הטיהור, התיקון והחזרת המדינה לפסי כיבוד החוק ואחריות לאומית, חשובה יותר כעת מכל “עניני חוץ”. אלה מעורפלים עדין וזמן רב יעבור עד שיתבהרו. כל אחד יודע שהשטחים הכבושים או “המשוחררים” יישארו בידינו כקלף מיקוח ואם המשחק אורך זמן רב מדי והמיקוח מבולבל ומעורב בשאפתנות של אישים שונים, הרי אין זה עדין קלף חזק דיו, כדי שבגללו לא תשתתף “דש” בממשלה ולא תמלא את התפקיד שהטיל עליה הבוחר ועל ידי כך תרויח זמן לביסוסה ולהתרחבותה.

כולנו יודעים, שבין נטורי קרתא ובין חסידי החזקת השטחים של גוש אמונים או אוהדי ארץ ישראל השלמה – כל ההבדל הוא בזה, שאומנם שניהם שואפים למדינה דו־לאומית, אלא שהראשונים מעונינים במדינה תחת שלטון ערבי והשניים במדינה תחת שלטון יהודי. שניהם יודעים, שבמקרה זה יהיה במדינה זאת, אם היא תהיה דמוקרטית ממש, רוב ערבי במשך הזמן, שייווצר בין על ידי הילודה הרבה יותר ברב הערבים, בין על ידי איחוד המשפחות והגירה חופשית. קיצוניותם תגדל עם שחרור האסירים הביטחוניים, שלא נוכל ושאסור לנו להחזיקם בבתי הסוהר לאורך ימים ואין גם כל ספק שקיצוניות התושבים הערבים הגרים בשטח שלנו תיגדל עם מתן אוטונומיה הולכת ורבה לשכנינו.

עם זאת, מסירת השטחים במלואם והתהוות גבולות במרחקים קרובים למקומות הישוב שלנו, מהם יוכל כל מטורף להבעיר בערה מסוכנת, גם לזאת קשה יהיה להסכים. אולי היתה זו הסיבה העיקרית למשחק הממושך ב“קלף הפיקוח”, וכנראה לא תהיה לנו ברירה, אלא להמשיך לשחק בו עוד זמן רב, עד כמה שהדבר יהיה ניתן בידינו. מכאן, אינני רואה בחיכוכים מסביב למצבנו הפוליטי סיבה מספקת לא לקחת חלק בממשלה ובמיוחד בגלל סעיפים שהם תיאורטיים בלבד ושסכנה של סוף הציונות על ידי מדיניות של דו־לאומיות, ברורה לכל אלו, העתידים לעמוד על יד רסן השלטון.

אין אני חבר ב“דש” ובתוכי סולד אני כל ימי מהשתייכות לאיזו מפלגה שהיא. עם זאת, כחסיד של שינוי משנים וככואב לירידה המוסרית והשחצנות המיבישה של כל חבר המערך, כיצור עילאי, העומד מעל לחוק, הייתי רוצה ש“דש” תשתתף באופן פעיל בתיקון המצב הביש, בו אנו נתונים ושהמערך לא יראה חיזוק צידקתו וימשיך במעשיו הרעים, שאותם הוא מתכנן לבטח, ע"י קירבת “דש” לעמדותיו ודעותיו ובמיוחד, בגלל השתייכות לשעבר של רוב חברי “דש”.

אין די בריסון עובדי השרותים. לא פחות חשוב ריסון הסוחרים, שהפקרות מחיריהם עושה ללעג את המשכורת, אותה מרויח השכיר. ההזנחה הרבה אליה הגענו בכל השטחים והבזבוז המשווע בכל משרדי הממשלה, שאינם סובלים כל ביקורת ציבורית והאיוש האומלל של תפקידים חשובים באנשים חסרי מעש, דורש תיקון דחוף ומקווה אני בכל לב ש“דש” תפסיק להיות פסיבית ותפעל לפי רצון הבוחרים, שבחרו בה לחיים אקטיביים ומאחלים לה הצלחה מראש. לאו כל מפלגה זוכה בקרדיט רב כזה מראש.

בכבוד רב

ז. אלבלינגר.

אין לי האפשרות. מפאת מחלה, להשתתף בחינגת הבחירות ולכן תרומתי הצנועה תהיה סתירת מספר אמיתויות שהשתרשו בתנועה ומהוות רקע לריב אחים בה. היות והציר שמסביבו מסתובבים הויכוחים הנלהבים ביותר הוא־ – שלום עם שכנינו, רצוי פעם לתמיד להבהיר לעצמנו ש…:

1) שהשלום המיוחל תלוי ברצון שני הצדדים. מעולם לא עלה בדעתו של ערבי אחד לעשות שלום עם ישראל ולהשלים עם קיומה אפילו בגבולות הצנועים ביותר. שלום עם ישראל יביא בהכרח לפריחת ישראל והתפתחותה, לעליה מוגברת של יהודים ולהתעצמותה. תהיה זאת התעצמות מדינית, צבאית וכלכלית, מה שיקשה על הערבים להכניעה ולהשמידה. העובדה ששכנינו לא רצו מעודם ואינם רוצים גם כיום לקלוט את הפליטים הערבים, מעידה שיעד אחרון זה לא השתנה וכנראה לא ישתנה עוד זמן רב.

2) אם כי אינני חבר מפ“מ וגם לא הייתי מעודי, הרי בתור חניך “השומר הצעיר” לשעבר, דווה ליבי על שאין בארץ זאת די מקום לשני העמים ששכנו בה וע”י כך נגרם עוול לחלק גדול מיושביה. אין לאל ידינו לתקן עוול זה לחלוטין, אולם עלינו להקטינו במידת האפשרות ואלמלא היו קיימות הגדה ורצועת עזה היה עלינו להמציאן, כדי לתקן חלקית לפחות עוול היסטורי. עם זאת יש לציין שאלה מבין הפלשתינאים הנלחמים בנו כל השנים, אינם ברובם הגדול ילידי הגדה או הרצועה ואין בדעתם להתיישב שם ולהסתפק בשטח זה כבמלודתם. מגמתם ותקוותם לחזור למקומות, בהם נולדו, ליפו, לרמלה, ללוד, לחיפה ולמאות מקומות, בה אנו יושבים כיום על חורבות בתיהם. אלה לא יסתפקו בכל פתרון אחר פרט למדינה דו־לאומית בכל שטח הארץ.

3) אם נניח שערבי הגדה והרצועה יסכימו למין הסדר כפוי, שישמש כרגע בצל של עצמאות בתקוה להרחיבה בעתיד, הרי ברור שכל הסכם אפילו זמני, יביא קודם כל ולבטח גם יותנה לשחרור האסירים המדיניים, קרי, המחבלים או לוחמי החופש, כפי שמכנים אתם כיום בכל מיני מקומות בעולם. שחרור זה יביא בהכרח להשתלטות המיעוט הצעקני הזה, שהקריב את חייו למטרה נעלה משלו, על השלטון בחלק האוטונומי תוך זמן קצר. היות ויעדו הסופי הוא – שחרור כל השטחים, אין ספק שמציאותו בראש השלטון תביא להתנגשויות ולפגיעות בנו בכל מקום שרק ניתן הדבר (ראה ולמד מהשיטות, בהן השתמש מיעוט זה בלבנון) ותוך שנה נצטרך להילחם במדינונת פלשתינאית זאת ולכבשה מחדש. תהיה זו טרגדיה נוספת בקורות ארץ זאת וזרם פליטים חדש, הפעם מהגדה ומהרצועה.

4) חסידי השלום בכל מחיר מסתמכים בטענותיהם על העובדה שהנשיא סדאת הושיט יד לשלום והוא מוכן כאילו לכרות שלום אתנו… בתנאי. …שיוחזר לו כל מה שהיה שלו. אין לי כל ספק שבאותו תנאי יסכימו גם ירדן וסוריה להשלים זמנית עם קיומנו… אדרבא… שלום עכשיו…שלום אתמול… ואם נסכים לזוז גם מהגליל ומהנגב ובעיקר… מירושלים יעשו אתנו שביתת נשק אפילו הפלשתינאים… אולי.. בממשלה וכנסת שיסכימו לתנאים אלו יוכלו לשבת גם יפי הנפש ולא יבולע לכבודם. רק להצטמצם קצת רבותי… יש מקום לכולם.

ייתכן ורבים, שלא רק ענין הגבולות נעשה להם לזרא, אלא כל המדינה המשונה הזאת, יראו בזאת צידוק הדין, כי אין דעתם נוחה מכל ההסתבכויות, בהן הסתבכנו במשך שלושים שנה האחרונות. אין אני אומר זאת לגנאי. אין מקום בעולם, פרט לישראל, בו מתוכחים תושביו ימים וליל על מהות גבולות מדינתם. כאילו ניתן בידים ובכל עת לשנות סדרי בראשית.

כל הממשלות הקודמות, שהיו ערות לבעיה סבוכה זאת, הקיימת מלפני קום המדינה, ניסו לפתור אותה בדרך היחידה שנראה להם.. בדרך ההתפשטות.. בדרך הרחבת ההתישבות החקלאית והעירונית, בהפיכת כל נקודת התיישבות למשלט חדש שיש לבצרו כדי שיוכל לעמוד מול אלה שיתנקשו לו. זאת, מיום שהציונות הפכה לא רק למכשיר פוליטי, אלא ליעד פוליטי. אם ה“מערך” רוצה להפיל את הממשלה ולהחזיר לעצמו את השלטון, אפילו ע“י מתן חסות לתנועות כגון “שלום עכשיו” או ע”י תככים של נציגיו בארץ ובחו"ל וזאת מבלי לקחת בחשבון את הנזק שפעולות הללו גורמות למדינה, הרי הוא עושה שקר לנפשו ומתכחש לכל מה שעשה ויצר והפליא לעשות כשעמד ברסן השלטון. מובטחני שהרוב הדומם של מחנה העובדים מתנגד בכל מאודו לתמרונים נפשעים אלה.

אם נתפסים חברי ד"ש ברשת השקרים הללו, נותנים לה יד ביודעין, במסוה של “עקרונות מצע”, שלא פורשו מעולם והורסים במו ידיהם את התקווה היחידה לדמוקרטיה בישראל, הרי אין לי כל ספק שיבואו על ענשם וירדו מהבצה הפוליטית לעולם. הן יש להבין פעם לתמיד, שאין אהבת מדינה, אלא אהבת מולדת. מדינה – זה מוסד הבנוי על “קח ותן”, על תשלום מסים מול מתן שרותים, על תקנות, חובות וזכויות. יכול אדם לגור ברחוב מסויים בעיר מסויימת, ולהיות מוכן להקריב למענם הכל, כדי שתהיה יפה יותר, נקיה יותר, בטוחה יותר, שקטה יותר וקרובה לליבו יותר ויכול אדם לגור בה כדייר סתם, אדיש למראה ולתנאי החיים בה.. אין לה בה ענין או תפקיד כלשהו ולדידו יכולה היא להיעלם ממפת העולם.

מולדת – זאת ארץ, על הטוב והרע שבה, על היפה והמכוער, על הנעלה והנפשע. כשם שמדינה מטפלת בעניני אזרחיה, זכויותיהם וחובותיהם, כך זקוקה ארץ לכל אזרח לשם התפתחותה, הגנתה, ויצירת ערכי תרבות, לשון ומדע. לא לחינם הקריבו דורות את חייהם על מזבח המושג הזה, שיש להנחילו גם לדורות הבאים.

5) ידוע וברור שמושג זה של “אהבת מולדת” במקרה שלנו הוא בעיקר נחלת אנשי מסורת דתית או לאומית “קיצונית” שכל יפי נפש נרתעים ממנו כמלאומנות בזויה, גסה ואלימה. הקוסמופוליטים שבינינו, הרואים במושג לאומיות – משהו שהתיישן, שאסור שיהיה לו מקום בחברה נאורה, שיש להתבייש בו, שוכחים שכל הרתיעה הזאת נובעת פשוט מחוסר שורשים עם העבר, מזרות, מאי השתייכות. רבים מהעולים החדשים, רבים מהותיקים ואפילו רבים מילידי הארץ, עדין לא השתרשו ואם כי אין לראות בזאת תופעה תמוהה, כי גם שתיל המטופל ביותר לא תמיד נקלט מיד ועובר יסורי קליטה, אין לתת בידם את קביעת גורל ארץ זאת, שהיא תקוותנו היחידה להיוותר בעולם כעם חפשי וגאה בעברו. כל משא ומתן לשלום שיקבע את הגבולות הסופיים של ארצנו, אינו יכול להינתן בידי אלה שאינם כואבים את הבעיות הלאומיות והדמוגרפיות של ארץ זאת. אין זה נושא לויכוחי סרק, התנצחויות אישיות וסחר מכר מפלגתי ופוליטי. האחריות היא רבה מדי. תשתיתה – הוא כל מה שנעשה עד היום בכל השטחים וכל ויתור יחתוך בבשר החי וייתכן ויפגע בבטחונה. האם זה נושא לויכוח פאביאנים, תיאורתיקאים ולהטוטנים פוליטיים? חייב אדם לשאול את עצמו אם זכאי הוא, רשאי הוא, מוסמך הוא ובעל ידע וכישורים מספיקים, כדי לקבל על עצמו את קביעת עתידה וגורלה של המדינה ואפילו כדי להגיש הצעות מרחיקות לכת.

6) הקריטריון היחיד לקביעת גורלה של ישראל הוא – מה טוב לציונות. נטורי קרתא, השוללים אותה לחלוטין, רוצים במדינה דו־לאומית בריבונות ערבית, לפחות עד בוא המשיח. המפ“דל, אגודת ישראל ורוב הדתיים מסכימים למדינה דו־לאומית בריבונות ישראלית אולם עם הגבלת זכויות התושבים הערבים למתן ביטוי על עתידה של ארץ זאת. החילונים, פרט לחברי הקיבוץ המאוחד, אנשי ארץ ישראל השלמה והליכוד (אלה דוגלים בגישה של הדתיים) רוצים להתפטר מהאוכלוסיה הערבית אפילו ע”י מתן אוטונומיה או כעין מדינה עצמאית למיעוט הערבי. אין כל ספק שבמדינה דו־לאומית, מתן זכויות פוליטיות מלאות לתושבים ערבים, יביא בסופו של דבר, עם החזרת פליטים רבים, איחוד משפחות והגירה לגלית ובלתי חוקית, בנוסף לילודה הגבוהה אצלם, להשוואת מספרם לאוכלוסיה היהודית ותפיסת מחצית המקומות בכנסת ע"י נציגיהם. מכאן צעד קטן להצבעה על איסור עליה יהודית וסוף לציונות. אין אנו, כמדינה דמוקרטית, רשאים ליצור שני סוגי תושבים עם שני סוגי זכויות פוליטיות. לכן, הפתרון של מדינה דו־לאומית הוא בעוכרי הציונות ואין לקבלו. זאת הבין כיום אפילו הליכוד.

7) מבלי לנגוע בהרצאה זאת בעניני בטחון, שכה רבים ממנהיגינו מתחבאים מאחוריהם בהצגת נימוקים “משכנעים” כביכול אל אי ויתור על שטח זה או אחר, הרי עדין נשאלת השאלה במלוא חריפותה: מהו השטח שעל העם הזה לשמור אותו כמורשה לדורות הבאים? האם יש לבטל במחי יד אחת את כל המאמצים הרבים שהושקעו בהרחבת המדינה ע“י התישבות חקלאית ופיתוח תעשיה ואוצרות הארץ? אולי קיימת אפשרות להמשיך בהם מתוך תקווה שיימצא הסדר, נקודות אחיזה להסכם ודרך להבנה עם שכנינו? מה גודל הויתורים שעלינו לוותר ואיך להבטיח שלא נחזור לתקופת הפצצת ישובי הגליל, בקעת הירדן, מטולה, נהריה, קריית שמונה, הכל בתוך הקו הירוק? האם יש להסב את מרצנו הלאומי לישוב הגליל והנגב בלבד ולסגת מהשטחים שנכבשו כי הרי שלום, משמעותו הפשוטה – היא נסיגה טוטלית, כי נתונה היא בלחץ ארה”ב “הידידותית” והערבים ודעת קהל עולמית עויינת.?

כוונתי בהבאת דברי אלה בפניכם, היתה להוכיח שאין דרך סלולה לשלום, אין הוא בהישג יד, כפי רבים עלולים להשלות את עצמם, אפילו יד המורמת בכנסת!. אין הוא בעיה אקדמית או רגושית ונוסף לכך אין קהל מצביעים על ד“ש בבחירות האחרונות הסמיך אותה לטפל בענין זה, למרות כמה מלים שנכתבו על נושא זה במצע של ד”ש. כוונת בוחרים אלה היתה להטיל על נבחריהם לכנסת את המלחמה בשחיתות, במצוקה, בסחבת וביורוקרטיה, בפשע, בסילופים, בחוסר פריון עבודה משווע, באדישות הכלל לאיכות חיים טובה יותר, לדמיליטריזציה של חיינו האזרחים, בדפוליטיזציה של השרותים האזרחיים והביטחוניים, בבזבוז כספי המדינה על משרדים ממשלתיים ומוניציפאליים מיותרים, בהחזרת פרופורציה בריאה בין מספר העובדים ביצור ובשרותים, לביטול הפרוטקציוניזם ומוסד ה“קונטַקט־מֶן” של יוצאי הפקידות הבכירה המשרדית והבטחונית, להבראת המשטרה ע"י הוספת כוח אדם יותר ישר, מוכשר ומאומן, לשינוי מוסכמות רבות שהשתרשו בחיינו האזרחיים והפוליטיים כעשבים שוטים.

האם אין די בכך?

בברכה

ז. אלבלינגר.

ההשתיכות למפלגה־משקפת את השקפת עולם של האזרח וקשרו עם צבור בעל נטיה דומה לצורת משטר מסוימת.

הנאמנות למפלגה – זו שמירת אמונים למפלגה עד כמה שאין היא חורגת בצורה חמורה מהאידיאולוגיה שלה. אין זו שאלה סנטימנטלית, אלא בטוי ליציבות רגשית פוליטית של האזרח.

דביקות במפלגה – זהו בטוי לשביעת רצון מפעולות המפלגה ובמקרה והיא נמצאת בשלטון, מהצורה, בה היא מבצעת את המדיניות הכלכלית והפוליטית של המדינה.

תנועת רפי קמה עקב התביעה הרבה לתמורה. לכן באופן אוטומטי אין שני יסודות הרגשיים האחרונים, שקשרו את מנהיגיה למפאי־קיימים עוד, מה שמהוה למעשה קרע מחלט ממפלגת האם. ליסוד הראשון של השקפת עולם משותפת, המבוסס על ערכי תנועת העבודה מתווסף העקרון של נטיה לממלכתיות, ז.א. העמדת המדינה וצרכיה מעל לכל מפלגה, ושל פעילות לטובת הכלל ללא סייגים מפלגתיים כל שהם.

אם אין רפי ממשיכה להוות פלג ממפאי, שמתפקידו לטהר את מפאי ממנהיגים בלתי מתאימים ובלתי רצויים או מנטיות שאינן על טהרת הממלכתיות, אלא קיימת כתנועה לתמורה־עליה למצא לה דפוסים חדשים, המתאימים לאותם עקרונות, למענם היא לוחמת. לכן אין פזילה לאחור, פסיחה על שני הסעיפים, חפוש פשרות או פעולה להכעיס־משתלבים עם מלחמתה למדיניות חדשה, רעננה וצודקת יותר ולגישה חדשה לבעיות פוליטיות וכלכליות של המדינה.

אין כל ספק, שלמרות יוקרתו הרבה בעבר, הן כראש מפאי והן כראש ממשלה – לא הספיק דוד בן גוריון לבצע אלא חלק מועט ממה שנראה לו כצרכים ממלכתיים חיוניים של המדינה. ההתנגדות בה נתקל למשל בהגשמת חנוך ממלכתי אחיד, הלכה וגדלה כשרצה להגשים תמורות בשטחים ממלכתיים רבים אחרים ולכן מתפקידי רפי לדון על תמורות אלו ולגייס את דעת הקהל מסביב דגלן.

ההרכב של חברי רפי, שרובם היו חברי מפאי והתמרדו נגדה גורם לקושיים התחלתיים בעת כנון תנועה זו, כי כפי שאין לסתר כל דבר חיובי הקיים בשלטון, כן אין ללחם בשליה, אלא לאחד התפרקות מקשרים והתחייבויות העבר וע"י גישה ענינית לכל בעיה ובעיה.

אין גם כל ספק – שמפאי לא תניח לרפי להתארגן לתנועה חזקה עצמאית ותשתמש בכל מיני תכסיסים כדי להרסה מבפנים, דבר היכול לעלות בידיה עם החלשתם של מנהיגי רפי, חסר פעילות, כשלונות בכמה זירות צבוריות וגבוי מועט. הצדק לבדו אינו מנצח אלא לעתים רחוקות. באין דינמיות מתמדת והצלחה נראית לעין יכולה גם תנועה חדשה וצודקת להסתאב בנקל.

נבחרי רפי לכנסת נבחרו גם בקולות של אזרחים רבים שחרדו לנעשה במדינה. אזרחים אלה, בין שהם חברי מפלגות אחרות ואופוזיציה תפלה ולא פוריה, נמאסה עליהם ובין שהם שיכים לצבור הגדול שלא מצא לו מקום בקונסטלצית המפלגות בארץ ושקשה היה לו להזדהות לחלוטין עם אידיאולוגיות, שנוצרו לשם נצול קוניובקטורה מפלגתית ושלמעשה אינן מייצגות שום השקפת עולם. אזרחים אלה נתנו את ידם למשב רוח חדש ומאמינים שיש מקום לתנועה זו ועליהם להשתלב בה ולהוות בה כח פעיל.

צבור זה, המהוה למעשה את האלמנט האחראי והחרד לשלום המדינה הצעירה־שולל כל מפלגתיות שטופה השתלטות במקום שלטון תקין.

צבור זה מתנגד למסע מפלגות פועלים קיצוניות לשם הפיכת המדינה למין קיבוץ גדול ללא משקיות, ללא דעת קהל ולכניעה לצו עליון של כמה מנהיגים לפי קו נוקשה של סוציאליזם דמיוני שאפילו במדינות מתקדמות ונאורות עבר עליו הכלח.

צבור זה דוגל ביוזמה חפשית, הבנויה כבעבר, על כשרון, חריצות ויושר במקום על עסקים מפוקפקים, קנוניות מתחת לדלפק ורבוי מפעלים דמיוניים שהצבור משלם את הפסדיהם מכספו הוא.

צבור זה מוכן להנמכת רמת החיים, באם יש צורך בזה, ע"י קרבנות מרצונו הטוב, במקום חוקים דרקוניים המרוששים את האוכלוסיה וההופכים את כל המדינה למדינת סעד.

צבור זה דוגל בדהפוליטיזציה מחלטת של מנגנון ממשלתי וצבורי, תובע הקפדה יותר רבה במנוי פקידות בכירה, בהכשרת עובדים לתפקידיהם, בדירוג לפי כשר, חריצות וידע ובהנהגת כרטיס לכל עובד מדינה וצבור של יושר, משמעת ואדיבות.

לכאורה, ייראו דברי תמוהים ביותר, מאחר שמתריע אני על הזנחה ממשלתית של חלק מהאוכלוסיה, בשעה שמאות עובדים נפלטים יום יום ממפעלים פרטיים וממשלתיים והאבטלה הולכת וגדלה. דווקא, משום שחרד אני שמחוסרי עבודה אלה יגדילו את מחנה הרוכלים והיזומים על כל הסכנות הכרוכות בדבר.

בטרם תלך הממשלה בדרך השגרתית ותשתמש בתרופות־פלא שהיכזיבו, מוטב שתעשה קצת חשבון נפש. קיימת הסכנה, שמאחר ודוברי הממשלה מצביעים על מצב זה כעל מצב של משבר זמני, למרות חומרתו, שצעדם הפזיז הבא יהיה – הקמת מפעלי סרק חדשים שיתפרקו כעבר זמן קצר, לאחר שיבוזבזו מיליונים רבים. עד עתה לא שמענו שהממשלה חפשה במדיניותה את הסיבה העיקרית להתערערות הכלכלה שלנו.

כל אדם שהוצא מעבודה יצרנית, ע"י רוכלות, עבודות יזומות, ואי פדיון עבודה, נוסף למחנה העצום של מנגנון ממשלתי, עירוני וצבורי מנופח עזר להתיקרות הייצור מעבר לכל גבול כדאיות ואפשרות של התחרות בשווקי חוץ.

בשנים אחרונות חל שנוי ניכר ביחס האוצר ליוזמה פרטית, בלחץ מפלגות השמאל סוציאליזציה כביכול ואמביציה ממשלתית ל“תנופה רחבה”, ירד ערך היוזמה הפרטית שבנתה את הארץ ובמקומה באו: התיעוש הקיבוצי, הגברת מפעלי ההסתדרות והקמת מפעלים רבע, חצי, ו־100 אחוז ממשלתיים, שלא בלבד גרמו להפסדים עצומים המשתלמים מכיס הצבור, אלא שבסיסם הרעוע זירז את התוהו ובוהו הכלכלי, בו אנו שקועים עתה.

היוזמה הפרטית היתה בנויה על חריצות, כשרונות וידע של בעלי בתי מלאכה, ומפעלי תעשיה, בנין ומסחר, כמובן במגבלות טבעיות של יכולת כספית ואישית. הפתוח ההדרגתי של כל מפעל העלה את מספר המועסקים בו ורווחי המפעלים היו צנועים. האוצר קבל אמנם קצת פחות מס הכנסה מפעליהם, אולם מספר רב של משפחות חי חיי עבודה והתפרנס בכבוד. אולם האוצר רצה לאכל את העוגה בטרם נאפתה, והחישוב של המס לפי מספר המועסקים הביא לצמצום דרסטי של מספר העובדים, העלה אמנם באופן מבוטל את המס המשתלם מהמעביד אולם רבבות מפרנסים פוטרו, הוכרחו לעזב מקצועות שרכשו להם ויציבותם הכלכלית עורערה למרות שחלק מהם נקלט באופן זמני במפעלי סרק שבאו במקום היוזמה הפרטית. עדים אנו שכל ענף מסחרי, תעשייתי וחקלאי שעבר “טיפול” פקידי האוצר, הלך והתרושש, הלך וצומצם ועומד לפני סכנת חסול. אין כל ספר שע"י מדיניות נפסדת זו, הפסידה המדינה כח יוצר חשוב מאד והיוזמה הפרטית מסוגלת היתה ליצר יותר זול ובאיכות שהלכה והשתפרה מיום ליום עקב התחרות חפשית בשווקים. יש לזכר שעדין לא נולד אדם המוכן את כל פרי יוזמתו, כשרונותיו, וחריצותו לתרם למדינה ויהא משטרה הסוציאליסטי, האידאלי והנשגב ביותר.

התירוץ של מדיניות פיזור אוכלוסיה וקליטת עליה אינו עולה בד בבד עם השיטות שננקטו והתכנון הבהול והגרוע של מדיניות זו. למעשה נכון היה לבצע חלק גדול של פתוח מקומות יישוב החדשים ע"י התושבים עצמם, בהדרגה, בעזרת אנשי מקצוע כמדריכים. בצוע כזה היה מכשיר את העולים לבניה ומלאכה, מבלי להזדקק לכלים העצומים שעלו הון תועפות, ושגזלו למעשה מהתושבים החדשים גם תעסוקה וגם ספוק מבנין עירם.

במובן הבטחוני נוכחנו שאין יישוב שאינו קשור בלב ונפש למקום עבודתו ומגוריו מהוה תריס יעיל להתקדמות האויב. להיפך הוא הנכון, כי פרולטריון עירוני המתפרנס מעבודות דחק ומסחר זעיר מהוה גורם בטחוני כושל היכול לשמש לרועץ לכל מערכת ההגנה. זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבה לרועץ לכל מערכת ההגנה. זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבה המזדקקת לשרותים רבים שאין באפשרותה לספק לעצמה. קוראים לזאת “הינטרלנד”. אולם שתילה מלאכותית של מפעלי תעשיה במקומות חדשים והספקת כל צרכיה בכל החדושים הטכניים הדרושים להקמתה והפעלתה, בארץ, שמחכים בה 5 שנים להרכבת טלפון, והכשרת עובדים שאינם בעלי מקצוע, אם היא אפשרית בכלל, ייקרו את המוצר. פרט להובלת חומרי גלם ממרכזי הארץ למקום יישוב חדש תהיינה הוצאות הובלה לכל פריט ופריט כגורמי כשלון חרוץ נוסף. אני זוכר עדין את “בית־החרושת” למרגרינה בכפר החורש, בחדר לא גדול ביותר, שהצריך את הובלת כל השמנים מחיפה לכפר החורש והחזרת מרגרינה יקרה לחיפה, והכל לשם מלוי תאות תיעוש קיבוצי.

זוכר אני את דמעות התנין ששפך עיתונאי ידוע בכתבתו “האנושית” על מחצבי הברזל במנרה, שחוסלו לאחר הפסדים כבדים שאימתו את כל הפרוגנוזות. בכתבה זו משתתף העיתונאי בצערם של כמה כורים שהתרגלו סוף סוף לחיים תת־קרקעים ששמשו להם חויה מענינת. כמו כן לא מובנת לי תרועת השמחה וההסכמה של העתונים שברכו את הממשלה על החלטתה הגאונית להעסקת עובדי בנין מובטלים בשפוץ בניני המדינה בהנמקות משונות במקצת, לאחר שהממשלה עשתה הכל כדי שבעלי הבתים במדינה כולה לא יהיו מסוגלים לממן את השיפוצים ההכרחיים ביותר.

לכל חטאי הממשלה לכלכלה מצטרף חטא בראשית של העתונות, המפרסמת כל תכניתונת ממשלתית ותהא סרק שבסרק, כתורה מסיני וכהישג לאומי ענק, ללא בקורת וללא תגובה רציונלית והמצטרפת למקהלת הבקורת, כקול ראשון, לאחר הכשלון.

לא מובאים בעתונים כמעט כלל דברי חברי כנסת, שמתפקידם לדון במוסדנו העליון על כל בעיותינו, ולעומת זאת מובאים בהרחבה כל נאומי שגרה של שרים ופקידים החושבים את עצמם לבכירים, בכל מסיבה וחגיגונת והמשמשים רמקול לתאות דברנות ופרסומת עצמית. גם ראיון נכבדים אלה ע"י העתונות, היכול היה לשמש מקור אינפורמציה נאמן לצבור על הבעיות המטרידות אותו, (כמובן אם הכנות שחייבים נכבדים אלה לצבור, תבא במקום מעטה הסודיות העוטף כל פעולונת) ואפשרות לליבון מעמיק, ־ מבוצע לפי תכנית “בית־אבי”, ולא מוסיף כלום לסלוק הערפל הכבד המכסה את מדיניות הממשלה כעין “סמוג” עבה, בלתי חדיר.

וככה ניזונים אנו משמועות ורמזים, מזעזועים תת־קרקעים ומהד השוט המצליף ומטולטלים אנו באניה העולה מעלה, מעלה, עם כל גל גבוה, ויורדת מטה בפתאומיות עד כדי עצירת נשימה. האינדיוידואליזם המפורסם שלנו, שהווה כח יוצר של המדינה, הולך וכלה ובמקום בבקורת יצירה מלעיטים אותנו באגדות ילדים, כגון האגדה על תעסוקה מלאה, שהיתה יכולה להיות משעשעת, לולא האמון הכרוך בה לעתידנו.

ז. אלבי.