אינני מתיימר לכתוב על ההתישבות החקלאית בארצנו החל משנות ה-20. ברצוני לנגוע אך ורק באותן הנקודות שהייתי עד להן וצו-מצפוני הוא להביאן גם לדורות הבאים, לזכרון. פרט למושבות הידועות כ“מושבות הברון” העתיקות, שחלק מהן הוקם ללא עזרתו, כגון: חדרה, פתח-תקוה ורחובות, לאורך שפלת החוף מעתלית ועד גדרה, ופרט לאלו שבגליל העליון והתחתון, בנוסף לשני הקיבוצים הותיקים דגניה וכנרת וה“בייבי” של פרופ' פרנץ אופנהיימר – קיבוץ מרחביה, היה שטח ארץ-ישראל נקי מנקודות ישוב יהודיות. פה ושם היה כפר ערבי דל, שהכפריים שלו, בעמל כפיהם עבדו את החלקות שלהם לשם פרנסתם והם הם שספקו את כל המצרכים החקלאיים של שדה, לול וחלב לכל הישוב היהודי שלא עסק ב“קטנות כאלה” באותה עת. בחלקם הם חכרו שטחים מהיהודים והיו אריסים שלהם, בתשלום בחלק מהיבול, וכך התפרסמו האבטיחים והמלונים של חדרה, שללא השקאה היה להם טעם פרי ממש.
לשם הקמת התישבות חקלאית עברית על הקרקע, היו דרושים שלושה דברים: רכישת קרקעות מבעליהם העשירים שבחלקם לא התגוררו בארץ, ופצוי האריסים – כדי שיפנו אותן, תקציבים מהסוכנות היהודית שקרנותיה היו די דלות אז, וכמובן – כוח אדם רזרבי המוכן לעלות על האדמה ולעבדה. משלושתם – האחרון היה קיים בשפע, בצורת חבורות וקיבוצים שעסקו בכל מלאכה מספר שנים, בסלילת כבישים, בבנין ובחלקם ממוקמים על-יד המושבות הותיקות ו“רוכשים” לעצמם קצת ידע על מה שמחכה להם. הם חיו חיי צמצום שהיה להם לעזר בשנים הראשונות של התישבותם.
את ההתישבות פתחו בשטחים של עמק יזרעאל, בעיקר המזרחי, לאורך הרי-הגלבוע, והצעירים נהרו בהמוניהם, כל קבוצה לפי האידיאולוגיה שלה. אולם התקציבים היו דלים שבדלים, ואלמלא כוחות הרצון והסבל, אליהם היו רגילים, לא היו עומדים בנסיון הקשה הזה. בכסף מועט זה היה צריך לפתח את כל ענפי המשק, כולל בעלי חיים ברפת ובהמות עבודה, להזין את העובדים ולספק להם את המינימום הדרוש ולדאוג לתנאי דיור, אפילו פרימיטיביים. מה הפלא שבשנים הראשונות התגוררו הקיבוצניקים באוהלים עם מיטות הסוכנות, הידועות לשמצה, וה“בוקסות” (ארגזי פרי ריקים, אשר שמשו לישיבה, כשולחן וכארגז לבגדים ולכל היתר). הם הסתפקו במזון מצומצם ביותר ובלתי מגוון. הלחם בא ממאפית-בית, שחור ודביק, והמזון העיקרי, מונח היה בכלים השטוחים-הרחבים של חלב מורתח עם שאריות הלבן מאתמול, שלנו כל הלילה במטבח, כד ליצור את ה“לבניה” שטעמה כטעם שמנת ואפשר לטבול בה את הלחם וזו היתה “ארוחת הבוקר”. כחומר מריחה על הלחם, שימש שמן תירס זול מטוגן עם הרבה בצל (שהובא בזול ממצרים) ובו טבלו את פרוסות הלחם, כשהציק הרעב. שמן זה גרם אמנם למחלת הצהבת לעתים קרובות, אבל מהי לעומת הקדחת שהתישה את מרבית העובדים בצורה חמורה יותר. האריסים הקודמים עיבדו את הקרקע בכלים פרימיטיביים ולא טיפלו בביצות הרבות שהתהוו באדמות העמק הכבדות והותירו “ירושה” מטרידה ומכאיבה בצורת זבוב האנופלס שהעביר את מחלת הקדחת מאיש לאיש. היתה זאת קדחת שלישונית (שחזרה על עצמה עם חום גבוה מאוד כל יומים), ה“טרופיקה” ובסופו של דבר – הכרוניקה, שלא נתנה מנוח והשכיבה לימים רבים את חוליה. לעתים עבדנו בהפסקות של שבועים בבית חולים ושבועים בעבודה.
יצא לנו לתעל את ברכות ה“סחנה”, ללא כלים מתאימים, שכללו מכוש ואת-חפירה, כשמחצית החול שהערמנו עליה, נשטף מן האת בשעת הוצאתו. בצהרים הופיע האורח הרצוי – החמור עם ארוחת הצהרים, שהגיע ללא לווי, מאחר וידע את הדרך. אמנם, בלחכו את העשב בדרכו אלינו, היה מאבד חלק מן הסכו“מ שהיה בו מחסור חמור גם בחדר-האוכל, מה שהקשה על האכילה, למרות התאבון הבריא. הגיעו פרוסות הלחם הדביק ומרק וזה היה חייב להספיק לנו עד החביתה השגרתית של ארוחת-הערב. הבשר היחיד שזכינו לקבלו פעם בשבוע, היו קופסאות ה”בול-ביף“, ממחנות צבאיים של מלחמת העולם הראשונה, בצרוף הרבה מאד בצל והכל מטוגן בשמן הזול ביד רחבה, כדי להגדיל את המנה הזעומה. קופסאות אלו באו מאותו מקור, שממנו הגיעו לקיבוץ רוב הדברים הדרושים לו: בסביבות עפולה נותרו מחנות הנ”ל, שנמכרו לקבלנים יהודים בזיל הזול, וכל קיבוצי הסביבה קנו מהם מכל-טוב שנמצא במחנות אלה – שימורים, אוהלים, צריפים וביגוד, כולל נעלים צבאיות משומשות ונוקשות, שהיה צורך למרחן בשמן גס כדי שתתרככנה למען אפשר יהיה לנעלן. הצרה היתה בעיקר עם המכנסים שלא התאימו לנו מחמת ההפרש הגדול בגובה ביננו ובין הבריטים או האוסטרלים. הכיסים נמצאו בגובה הקרסולים שלנו ודרושה היתה עבודת תיקון רבה כדי להתאימם ללבוש בן-אדם, אפילו שלא מן הישוב. אין לשכוח שהיה זה ביגוד משומש, עשוי בד עבה וחזק ולכן גם קשה לכביסה. הקיבוצים קנו מכל הבא ליד ומשתם הכסף המזומן, שיחדו את שומרי השערים הערבים והמשיכו להוביל יומם ולילה עגלות טעונות עד אפס מקום. הוי! איזה סחבנים היו הקיבוצניקים ואלמלא שדרושה היתה להם רכבת העמק הזוחלת להובלת חלב ותוצרת לחיפה – היו “סוחבים” גם אותה.
קיבוץ בית-אלפא הקצה לנו, כלאורחים עובדים, שטח קטן לאוהלינו, בינו ובין שכנו – קיבוץ חפצי-בה. היו עדין אתנו המגפים המהוללים, פרי עבודתי ועבודת מורי ורבי הסנדלר הגוי מרצ’בסקי, שכל שהיה עושה, עשה שישמש לנצח. בגלל מחסור בגרבים, השתמשנו בסמרטוטים לעטוף בהם את הרגלים וכל ערב, לאחר שאחד עזר לשני להורידם, היינו תולים אותם על יתדות האוהל בחוץ, מפאת הריחות העזים. בוקר אחד התעוררנו ואין אף מגף. “נסחבו” עד האחרון שבהם. נותרנו ללא אפשרות לזוז מהמקום, עד שהקיבוץ ריחם עלינו וחילק לנו נעלים צבאיות, שאפילו הסמרטוטים לא הועילו למנוע פצעים על הרגלים. אבל, מתרגלים לכל, וכך גם אנחנו. העיקר לא ידענו אם ה“ביתאלפניקים” או ה“חפציבוקים” היתה ידם בגנבה. להזמין זוגות חדשים אצל סנדלר הקיבוץ לא בא בחשבון, כי בבית-אלפא שימש כסנדלר דוקטור לפילוסופיה ואמנות, אליהו רפפורט, שעבד בלילות בלבד כשבאה עליו ההשראה והוא הסתפק בתיקונים לבנות-חן בלבד, שנשאו חן בעיניו.
את הסנדלר בקיבוץ חפצי-בה, הס מלהזכיר, כי היה זה פרנץ לדרר בכבודו ובעצמו, ה“מנהיג” של תנועת “כחול-לבן” במערב, ואיך אפשר לפנות אליו עם דבר שטות כזה. היה אמנם יתרון מה בנעלים על המגפים ובעיקר בבקרים, לפני נעילתן, בשעת ניעורן כדי לגלות איזה עקרב שהתגנב אליהן בלילה ואין לקנא בזה שנעל את נעלו ללא בדיקה קודמת.
לאחר שהוקם הצריף ששימש לחדר-אוכל, עם הלוח המפורסם של חלוקת העבודה לכל היום, והמטבח של הלבניה, הוקם צריף כבית-חולים לחולי קדחת, תחת פיקוח רופאה חיננית ומסורה, אשתו של ליאו קאופמן, שטיפלה בנו עד שהחלמנו ואת מקומנו תפסו החולים הבאים בתור. הטיפול והמזון הטוב בהרבה מהרגיל, העמיד אותנו על הרגלים – אמנם כושלות עדין – אבל בלית ברירה חזרנו לשגרה. הצריף היה מחולק לתאים, כי היה משמש גם כצריף היולדות וככה ידענו בדייקנות רבה את משקל כל תינוק שנולד וכמה קיבל יום יום במשקלו.
בקיבוץ אכלנו מה שהושג ממקור הקניות – המשביר המרכזי של חיפה. אם נשלח מלאי של דגים-מלוחים ודבש, אכלנו דגים-מלוחים בדבש, מין שעטנ“ז שלא נשמע עליו מעולם. כמובן, שבכל מקום התלוצצו הותיקים ע”ח החדשים, הטירונים, וגרמו לנו כל מיני תעלולים, שגרמו להם נחת רבה ולנו צרות צרורות. אבל, עם הזמן, התחבבנו אלה על אלה, ושנים לאחר שנפרדנו מהם עדין היתה כל נסיעתי לעמק יזרעאל מלווה במין חרדת קודש וכל כמה שנים ביקרתים, אפילו ליום אחד, כדי לחדש את החוויות שעברו עלי במקום זה.
בשנת 1934 יצאתי עם אשתי זהבה ואחותה רעיה לטיול בארץ. מחיפה צלצלתי לקיבוץ בית-אלפא בנוגע להסעה מהרכבת לקיבוץ ווהובטח לי שמשאית החלב תחכה לנו ברכבת הערב, ע“י תחנת הרכבת. משהגענו בשעה עשר בלילה, לא היה זכר למשאית ונותרנו בתוך השממה הרבה של תחנת שאטה, חסרי אונים. הדרךך לקיבוץ אורכת לפחות שעה ואיך לצאת עם שתי בנות באמצע הלילה לדרך בלתי ידועה לי. מנהל התחנה אמנם אמר לנו שברכבת הקודמת חכתה פה משאית הקיבוץ ומשלא הופענו, נסעה לדרכה. מששמע מנהל התחנה את הערבית המצרית שלי, נפל על צוארי; הוא היה יליד מצרים ובן-רגע הפכנו ל”סחבים“. הוא הציע בנדיבות לב שנלון עד הבוקר על רצפת התחנה ולמחרת נוכל להמשיך דרכנו לאור היום. הבנות לא הסכימות בשום אופן, ולאחר ששכנעתי את מנהל התחנה שיתן לנו מלוה, החלטנו לצאת לדרך. בראש הלך בדואי צעיר, כשבידו האחת אוחז שבריה, מפחד התנים, ובידו השניה פנס מואר, אני הולך אחריו עם שתי מזוודות, במקרה ויתחשק לו לעשות איזה “מונקי ביזנס” ואחרי הבנות רועדות מפחד. לאחר זמן מה נמאס למלוה להוליך אותנו סתם ככה וכדי לעודד את עצמו החל לשיר בכל קולו שיר בדואי עצוב. הבנות היו בטוחות שע”י שירו הוא מזעיק אל כל בדואי הסביבה לאונס קולקטיבי ודרשו ממני שאשוחח אתו כל הדרך, רק שיחדל מלשיר. כך שרכנו את דרכנו והגענו בחצות לשערי הקיבוץ. השומרים נדהמו מהופעתנו, מאחר שמיום שהקיבוץ הוקם איש לא העז להגיע בשעה כה מאוחרת וחשבו אותנו למטורפים על כל הראש. הם הלינו אותנו, אבל כה צחקו מההרפתקה שלנו שמרוב בושה הסתלקנו במשאית הראשונה ונסענו לכוון טבריה. על יד הכנרת כרעתי ברך ונשבעתי שלעולם לא אצא עם שום בחורה לטיול בארץ, אפילו לא בלווי גדוד צבא. מאז לא בקרתי יותר בקיבוץ ואפילו כשנסענו מזמן לזמן לביקור בברכות סחנה, לא הצצתי אפילו לכיוון קיבוצי.
לכל זרם התישבותי (מפלגה או מפלגונת) היו שאיפות מרחיקות לכת והַתחרות היתה רבה. למשל, לקיבוץ עין-חרוד היו פלוגות עבודה, כרזרבה להתישבות נוספת, בתל-אביב ובירושלים, והן עסקו בכל עבודה: בנין, מחצבות ואפילו בסתתות של אבני בנין – מקצוע שהיה כולו בידי ערבים. עם כל הרצון הטוב שלהם ומסירותם, לא הספיק להם התקציב, והם פנו לקיבוץ שיעזור להם מתקציבו. הדרישה עוררה שערוריה רבה, משום שחלק גדול של החברים עמד על כך שכל פרוטה קדושה לפיתוח המשק ואם המשק לא יפותח לא יהיה מקום קליטה לחברים נוספים. חלק אחר טען, בצדק, שאי אפשר להפקיר חברים בצרה לרעב וחוסר-כל ודרשו לעזור להם אפילו אם הפיתוח של המשק יתאחר במקצת. הויכוחים ארכו יומם ולילה וגרמו לפילוג ראשון בתנועה הקיבוצית והקיבוץ התחלק לשנים: לעין-חרוד ותל-יוסף.
לאחר שעמק-יזרעאל הוריק כולו, הגיע התור של שפלת-החוף ופה פעלו במרץ נוסף על השומר-הצעיר והקיבוץ המאוחד – תנועות התישבותיות נוספות. הוקמו נקודות ישוב רבות על ידי ‘ל"ע’, תנועת “המזרחי” ואפילו על ידי תנועת “פועלי אגודת ישראל” (פאג"י), אשר מלאו את כל שטחי הדרום והמרכז, בישובים לתפארת, של חב“ד ודומיהם. רק ה”מחנה הלאומי" תרם איזו “נקודונת” בהרי ירושלים וכמובן – קבוצות כדורגל של ביתר בכל הארץ. אכן, יש להם במה להתפאר ולדבר בשם העם היושב בציון…
אין להתכחש, שהקשיים של חיי מחסור וצמצום, גרמו לעזיבות (פחות מן השאר – בקיבוצי השומר הצעיר). בשנות ההתישבות הראשונות, יצאה קבוצה גדולה לרוסיה, בגלל בסיס אידיאולוגי, כדי לבנות את בירוביזג’אן, ועקבותיהם לא נודעו עד היום. אבל, היו רבים שהמסגרת הקיבוצית הסגורה לא התאימה להם ולאחר זמן יסדו את “תנועת המושבים”, אמנם – על בסיס שיתופי, אלא שלכל מתיישב היו חלקת אדמה ומשק משלו, בהם עשה כטוב בעיניו. מספר המושבים הלך וגדל מיום ליום והתפתח עד מהרה בכל תנועות ההתישבות.
לאט לאט הגיע ארצה המעמד הבינוני, הנרדף בארצותיו, והוסיף נופך משלו להתישבות על הקרקע, חלק בישובי הלול (“ישובי קוקוריקו”), אבל חלק נטע פרדסים לאורך שפלת החוף וראה ברכה בעמלו.
עם השנים, הוטבו כמובן תנאי החיים של הקיבוצניקים, הן בדיור והן בתזונה, אבל אין אדם שלא יפרגן להם לאחר דרך התלאות שעברו במשך שנים רבות.
אולם, דוקא ענף ההדרים קשור בהימור רב, מחמת השינויים בין טיב ואיכות החלקות, ההשקעה הכספית המרובה וידע רב הדרוש לטיפול נכון במטעים. לכן, רבים הסתיימו בכשלון והפסדים מחמת היבולים הדלים. מלחמת העולם השניה גרמה ליבוש מוחלט של מחצית מטעי ההדר. את הענף הזה, שהיה אחד העיקריים בחקלאות בגידול ליצוא, שרכש לו שם טוב בחו"ל, אי אפשר היה להפקיר, במשרדים שונים המציאו רעיונות שונים למלא את החוסר הזה ולהחזיר את הענף לקדמות תפארתו. הרעיון הראשון שבוצע – היה למכור או להחכיר במחיר “הנחה רבה” חלקות קרקע לפקידי ממשלה, לקצונה ולפקידי “הסוכנות”, להלוות להם הלוואות לנטיעת גידולים שונים, והכל בתנאי, שעם הזמן יתישבו על הקרקע, בעיקר לאחר שיצאו לגימלאות. למעשה היה זה מין שוחד, החלקות נטעו ולאחר מספר שנים נמכרו במחיר מופרז בחזרה למנהל המקרקעין. כמובן שאיש לא חשב להתישב על הקרקע והדבר היה ידוע היטב לשלטונות.
אז באו עם רעיון חדש שהפעם ישותף בו כל עם ישראל, כל הציבור יהנה. הקימו חברות נטיעות של ההסתדרות, התאחדות האיכרים, תנובה, יכין-חקל, ועוד. הרעיון היסודי היה שהחברות הנ“ל יטעו את המטעים, יעבדו אותם, וישווקו את היבולים. חילקו להן ממנהל המקרקעין שטחים עצומים למטרה זאת, מבלי לבדוק אם השטחים אמנם מתאימים ליעודם. החברות הפכו את זה למעין “ביזנס” המכניס רווחים, ניצלו כל טפח אדמה שחולק להם, תקעו בו שתילים מבלי לבדוק את התאמתם לסוג הקרקע, ולאחר שהמטעים הגיעו לגיל של שלש שנים, מכרום במחיר טוב, ראשית לפקידי ממשלה ולציבור הרחב, חלקות של עשרה עד עשרים דונם, והרעיון המחוכם היה שחלקות אלה יוסיפו את ההכנסה הנוספת, הדרושה לכל גימלאי לעת זיקנה, כדי שיתפרנס בכבוד… הרעיון היה אולי בריא ביסודו, אלא שממציאיו לא ידעו שהוא ינוצל לרעה על ידי החברות הקבלניות, ועוד באופן מחפיר. כפי שכבר הדגשתי, לא היתה כל בקורת ממשלתית או ציבורית על החברות והן עשו כטוב בעיניהן. ההונאה החלה בזלזול בטיב הקרקעות למטע שלא התאים להן, והקונה התמים רכש לו למעשה מין פיל לבן שעלה לו במשך שנים בהוצאות רבות מבלי שיהנה באגורה שחוקה אחת מרווחיו. הגרועה בין החברות הנ”ל היתה “יכין-חקל”, שבמצח-נחושה חלקה את החלקות הטובות, בין מנהליה ופקידיה ואת הזיבורית מכרה לציבור. לא די בכך, קבלה החברה גם את זכויות השווק ופה ניצלה אותן על ידי רישום מרושע של פרי ארוז ליצוא על שם פקידיה ואת ה“בררה” הגורמת להפסדים – רשמה על שם הלקוחות (בעלי החלקות). כשנשרף בנין “צים”, מקום מושב “יכין” בתל אביב, התלחשו הבריות שהיתה זו הצתה מטעם יכין כדי להעלים את ההונאה של שנים רבות של הלקוחות בארץ ובחו"ל. אפשר אמנם להעלים מסמכים מפלילים בכל דרך אחרת, אבל שריפה נחשבת למין “כוח עליון”, שאיש אינו אחראי לו ולמה שהולך לאיבוד בה. אני הייתי עד להונאות רבות של חברה זאת ואין לי כל ספק שהחשד של הצתת הבנין אמנם היה לא חסר בסיס. הציבור הפסיד את ממונו, תקוותיו ואמונו בממשלה מחמת רשלנותה, זלזולה ואדישותה להבטחותיה, וכך הלכו רוב המטעים לאבדון. עוד דגם למרחק בין רעיון לביצוע, כשהדברים נתנים בידים בלתי אמונות של פקידונים למינהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.