רקע
עבר הדני
לילות חורבן ויצירה

בליל הנגוהות המעולפים של י' באב, חוורה והלכה אדמת ירושלים העייפה לדם ושרידי הלוחמים שהתבצרו בעיר העליונה היו חובשים את פצעיהם, כשחרב הדמים התנופפה על ראשיהם הקודחים. בשעות־ליל אלו עמד עוד חנינא סגן־הכוהנים בלי־נוע, כשעיניו תלויות בלהבות האדומות המשתרבבות מהר־הבית ומלחכות בעיר התחתונה. שם היה כבר למאכולת־אשר כל שהיה קדוש ונערץ עליו משחר נעוריו – – והיה עומד תוך ידיעה ברורה, כי המראה הזה לא ימוש עוד מעיניו עד אחרון יומו… לשכות ששימש בהן, אולמים ויציעים שהיה עובר בהם יום ביומו, מדרגות שהיה עולה בהן לעזרות, כלי־קודש וצרכי קדושה עד לאחרונות שבכפות ובמחתות – כל שהורגל לראות אותם בפארם ובזהבם – עלו באש.

דבקה לשון חנינא סגן־הכוהנים מרעב ומצמא, אך רוחו שהיתה פועלת אותה שעה בצלילות נפלאה שלא ידעה כמותה כל ימיו – – “כל ימי עבדתי בקודש” – הגה כמתפלא – "וכל השנים הייתי משמש כוהנים גדולים ממני. לשררה לא נשאני בית־אבי אך את משמרתי מילאתי ככל אשר יכולתי.. ועתה – כאשר הפאר נגוז והקדושה הושפלה עד עפר – עדיין אני חי ואין עלי אימת הכליון – כיצד?! – – במה זכיתי או על שום מה נענשתי עונש כה נורא? או שמא דעתי אינה שפוייה עלי, כשם שנטרפה כבר על רבים מהחורבן? – – "

ונזכר בכל שראה במו עיניו בשעות האיומות – – עת הרומי פרץ והחל לבוז ולמגר וכוהנים שדעתם חלשה עליהם למראה הטבח האיום ניסו לקנות את חייהם בשרידי אוצרות בית־המקדש שבלשכות – – עת ותיקי־כהונה לא יכלו לראות בחורבן בית־האלהים והפילו את עצמם מגבהו של קיר לתוך ים האש. עת שלל בגדי הבוץ, הבד והאריג נחטף מיד ליד עד היותו שומט לארץ וטובל בדם, עולה באש או נרמס ברגל. עליזת־הנצחון – – כל אלה ראה ממקום עמדו אך לא נע לבקש רחמים על חייו אף לא ניסה להמלט. בקפאונו קפא ומנוחה השתררה עליו כמו לא ירא את מר המוות: אני, חנינא הסגן, – הכיר בלי־משים – שנותי עברו עלי בעבודה עם כוהנים גדולים ממני וחיי תלויים גם עתה באפס־מחיר מלפני רצון עליון – מה אני כי אחרד עליהם? – –

נזכר – והיה תמה כיצד הגיע אחר־כך שלם לבית־אביו בעיר העליונה – הבית השומם והמוגף כעת כשאר בתי ירושלים. הבית – בית־הסגן – שהיה שוקק בעבר מעבודה. מדי צאתו את הר־הבית – בין בבואו ממשמרת יום ובין בעלותו ממשמרת לילה – ידע חנינא כי פינת־שקט נכונה לו בבית זה.. עתה ריק הוא ועזוב, ולנגד עיניו בכל אשר יפנה חורבן – אף־על־פי־כן הרי הוא חי, מרגיש וער בכל גידיו ואבריו… מה היה לו? – –

– חנינא סגן־הכוהנים.. – שמע לפתע לחש קטיפני ערב ונרתע לאחוריו מהפתעה.

– קול אשה קורא ומי הוא? – של מי הקול והוא מנשים פרש תמיד דרך זהירות – – רבות נשים מבנות העם ומבנות נכר ראה בעזרות בימי חג ועצרת, אף יש שדברים הגיעו לקלות־דעת ביום המון חוגג. ועת כוהן גדול עורר הערצה בעזרות בשאגת קולו או בבגדי הזהב אשר עליו – – או עת כת של פרחי־כהונה היטיבה את לבה בגרגרנות רבה בבשר קרבן של חג וכטוב לבם התערבו בחוגגים וחוגגות בהילולה – היה הוא יוצא במעלות העיר את הר הבית תוך שמחה חרישית או עצב, לפי כל שאירע באותו יום – – – ועתה קול אשה קורא מקרוב בשמו ובשעה זו – מאין? – –

– חנינא סגן־הכוהנים, אני ברוריה זמרת העיר העליונה. – קרבה האשה אליו ועיניה הרכות כאור־הלילה הציצו ברחמים אליו.

לא זע ממקום עמדו, אף שבפנים לבו התרונן דבר־מה לקול הערב הזה והוא התפלא לדעת כי של ברוריה זמרת העיר העליונה הקול. שמה היה ידוע בפי־כל ולא רק בפי אורחי בתי־היין הקבועים או באי בתי־השעשועים המפוארים שבעיר העליונה, אלא גם על שפתיהם של יקירי העם נישא – לעתים בחימה כבושה ולעתים בהערצה אך תמיד בסקרנות כמוסה – – כי מבית־טובים יצאה לשעשע את העיר בזמירותיה ומאז לא ראוה עוד אלא בחברת זמרות וזמרים – חבריה לאומנות קלת־הדעת.

“לתרבות רעה יצאה”.. לעבודה זרה".. – זעפו פרושים מכת אביה ונמנעו להעלות את שמה על שפתיהם.

“לאמנות נעלה ובת־אלמוות יצאה ברוריה הרכה והענוגה”. – שיבחו הצעירים שבצדוקים בהערצה את שמה, העלו אותה על נס ונהרו בהמוניהם לשמוע אל קולה בכל אשר נשאה אותו בזמירותיה.

כעת עמדה לפני חנינא ולא ידע כיצד ינהג בשעת פורענות זו – אם יפנה עורף וישוב וישקיע את עיניו במראה האש – אולי לעזרתו היא צריכה; אך אם יבוא בדברים עמה וישאל לבקשתה – שוב תסיח את לבו מאבל היחיד אותו ערך עכשיו במקום זה? – – היסס ולהפתעת עצמו פתח בדברים רכים ולבביים, כממשיך בקול את חוט מחשבותיו:

“ברוריה זמרת העיר העליונה וחנינא סגן־הכוהנים – שני אודים מוצלים מאש.. שנים העומדים בליל־חורבן, כשמשוש תפארת ישראל עולה באש.. ברוריה זמרת העיר העליונה וחנינא סגן־הכוהנים..” ־ כן חזר והלך על צירוף שני השמות תוך שיח חרישי, כמבקש לגולל בו את אבן־השתיקה שהעיקה על לבו.

– כן, חנינא סגן־הכוהנים… – חזרה גם האשה העומדת בצדו בקולה הערב והקטיפני מצער או מהאמנות אשר סיגלה לו במשך השנים בזמרתה. – אני הנני ברוריה.

– ומה רצונך, בתי? – שאל בקול כבוש.

– רצוני כי תשעה אלי. – אמרה והזדקפה – כי לא בת אני לך אלא אשה עומדת לפניך. הבט וזון בי את עיניך, בשעת אבל זו.

בעל־כרחו ציית לפקודתה. גם בימים עברו יש וראה אותה בחטיפה במעלות העיר או יש ונטבע בו זכר תמהון למראה פניה. אך אבק זה של תהילת זמרת שעטר את הווייתה היה מוחה מיד זכר שדבק בו. וכן יש שנתקל בה בשובו עם ערב, כשהיא עוברת בחברת הזמרים והזמרות בני אומנותה והם מקילים ראש או משמיעים דברי־לצון – הללו חולפים על פניו כבאי עולם אחר, שאין בינו ובין עולמו שלו שום דבר־שיתוף… זו הזמרת ברוריה – – היה מהרהר לפגישה זו ומכביד את פסיעתו במעלות העיר, כשהוא עמוס לרוב מצרכי־הקודש, אשר היה ממונה עליהם להביאם או להחזירם מהמקדש. לא כן כעת: שלא מרצונו, כי אם בכוח דבריה היא, היישיר להביט אל פניה.

– אך יפה את, ברוריה! – התמלט מפיו בלשון־התפעלות, שלא היתה שגורה במדברו.

– ואתה, חנינא.. – קרבה אליו – ואתה..

– כביר בשנים אני מברוריה.. – חייך ודיבר בגוף שלישי כמו התכוון לשוב ולהקים מחיצה ביניהם – ותיק כמשמרת העבודה שהופקדתי עליה בבית הגדול והקדוש השרוף כעת. כביר בנסיון־המעשה כאחד הסגנים שקיבל את העבודה מידי אביו והיה מודה תמיד על חסד־המרומים, שסופחתי על משמרת־קודש ולו פחותה במעלה.

– טועה אתה, חנינא. – מיחתה האשה ימים רבים הייתי רואה אותך יורד או עולה במעלות העיר העליונה כאחד הוותיקים שבכהונה, אך כעת רואה אני את אשר חשדתי מכבר: אינו כביר חנינא סגן־הכוהנים בשנים, כי אם משים את עצמו כביר – ח־ח – ושחקה שחוק חרישי.

לא ידע חנינא מה הרגש התמוה שמעוררים בו הדברים האמורים בשחוק –האם בלב שלם נאמרו ויתן אמון בהם? – – בהרף־עין זכר סכסוכי תחרות של הכהונה ופלגות העם – – ככל שרבו הפרצים בחומה זו, בה רצה העם להתבצר כדי להתגונן בפני הרומיים, כן גדלה ועצמה מחלוקת – – וככל שגדלה ועצמה מחלוקת בתוך החומה בפנים, כן עצם מספר המתימרים למשול בעם ולהנהיגו – – קנאים וסיקריקים, שודדים ובריונים חדרו עד לעזרות הפנימיות וגם הקודש לא מנע אותם מלבצע את מלאכתם בנשק המסותר בבגדיהם – – אז החלה תורה יוצאת בחשאי את אכסניתה בעיר – – אז נאסף והלך גם הדרו של הר־הבית, כאילו השכינה נחפזה להסתלק ממנו בעוד מועד – – אף־על־פי־כן ידע, כי חובתו להשאר על המשמרת שהיתה לו כבר כמנת־יומו, בלעדיה לא יוכל לחיות.

– מי אני ומה אני?! – השמיע את הרהוריו בקול לא לו – מקטני העבודה הייתי בעמוד המקדש הזה על מכונו! ועתה כשנחרב וגדולי כהונה אינם עוד בחיים – כאשר כבוד המקדש ותפארתו טומאו בידי אויב – הכוהנים נפלו בשבי, שרי המשמרות נפלו בטבח, כאשר הר־הבית מאדים בחורבנו מול שמי הארגמן – עתה כאשר משוטט אני כצל בין המתים – מה חיים יש בי?! אך מעמסה גדולה מעיקה עלי והלב בוכה במסתרים בלי שתיראה דמעה בעין. כמבקש את נפשי למות הריני בשעה זו! –

– חיה תחיה, חנינא. – הרימה ברוריה כף יד דקה וארוכת־אצבעות, שצפרניה שרוקות וטבעותיה עדויות כדרך זמרות מהוללות והניחה על כף ידו – חיה תחיה.

– לא השמיט חנינא את כף־היד הקטנה והחמה, שהעבירה בחומה זרם־חיים מוזר בעורקיו. עמד ופניו ללהבות וימי העבודה הוסיפו לעבור חיים לנגד עיני רוחו. בבית־המקדש ליד אחיו הכוהנים ובצד אביו הסגן למד לדעת את העבודה הנפלאה על מנהגיה וחוקיה, על רזיה ומסתוריה הקדושים – בעבודת התמיד עם שחר ובהיכל ליד שולחן לחם־הפנים, ביום־חול או בעצרת, עם קרבן יחיד ועם הטקס הגדול של קרבן־ציבור… ידע חנינא משחר בחרותו מנין תובא הזהורית לשעיר בערב יום הכיפורים או מנין יובא העומר, היין לנסך או השמן לעבודת המקדש, מניין מלח, סולת – וכיצד תימנה התרומה במקדש… יש שהיה נשלח עם אחד הכוהנים לסוב בכפרים רחוקים וקרובים ולהביא בטהרה מידי העם העובד את הדרוש לכלכלת המקדש… ועתה – מה טהרה ינהג או מה צרכים ידרוש, אי העם השוקט על עבודתו בעמק ובהר אשר ישא את תרומתו לקודש?! – –

– חורבן לאין־תקנה ירד עלינו, ברוריה. – סח חרש כמגלה סוד ומיד ברוריה לא הרפה, כמו חס להפסיק את הזרם שנבע ונמסך ממנה אל עורקיו – –

אותה שעה נראה צל־אדם שלישי קרב אליהם, מציץ בהחבא אל קלסתר פניהם המוארים בנגוהות החווריינים, מבריק בעיניו כאותו ליסטים שמזימת־סתר יצוקה בו עד להבעית, משחיל שפם דק על שפתו כמתגושש, קד ומשתחווה כלפיהם אחרי שהכיר עם העומדים את מבוקשו:

– האלוהית, הנה־הנך! – זחו פניו ונועע בשפמו, קד גם כלפי איש־שיחה של ברוריה שפרש לצל – ואנו חיפשנוך! – כל הזמרים והזמרות שבעיר העליונה, כל אורחינו הקבועים שנאספו גם בלילה זה בבית־השעשועים! עוד רוצים הכל לשעשע את נפשם בלילה זה בזמירותיה של ברוריה האלוהית, כדי שלא יאמרו הרומיים כי שבתה שירה מפינו! –

– זה חנינא סגן־הכוהנים. – הפסיקה ברוריה את שטף להגו של הזמר – וזה חנינא הזמר, גיבור כלודר של קרקס והוא אורח במקהלה אחת עמי מזה ימים רבים. לא כן, חנינא זמרי? –

– אכן, האלוהית בת־האלמוות, מזה ימים רבים.. – קד והסביר פנים חנינא הזמר והושיט יד כלפי סגן־הכוהנים, כנהנה שידע לגלות את נימוסיו בעיני אדם מכת הכוהנים.

– השלום עליך. – הושיט גם בן־הסגן את ידו לזמר והשתומם השתוממות מהולה בדיחות־דעת כמעט – הרי שמך כשמי ואף אני חנינא! ושנינו נצבים כאן בהערצה שווה בליל־בלהות זה בפני ברוריה, זמרת העיר העליונה.

– הזמרת בת־האלים, כדברי היוונים, אישי הכוהן! – גלגל הלה את עיניו בהתפעלות מופלגת.

– ומה בפיך, זמרי? – חייכה ברוריה ושאלה.

– ללכת, בת־האלים! – צחק והשתחווה – להוליכך אולי עוד פעם אחרונה בדרך האמנות הנעלה שלנו, המשמחת לב־אדם גם על־פי הקבר! להוליכך למקום שם מחכים לך מעריציך הרבים והם אומרים: כאשר תמים אנו לגווע מרעב וכאשר נחשבים אנו כמתים מצמא, שעה שחרב הרומי מתנופפת על צווארנו ואנו עתידים לקשט מחר את מרכבות הנצחון של לגיונותיו, רוצים אנו לשמוע עוד פעם את ברוריה וילוו צליליה את גורלנו החרוץ והנמהר.

התראתה ברוריה ככועסת ללהג לשונו שאינו פוסק, רגע קצרה רוחה, אך רגע משנהו חלף צל עצבות מתחת לעיניה והיא הרכינה את ראשה. כל אותה שעה היתה כמפקפקת ועדיין לא הוציאה את כף ידה מכף ידו של סגן־הכוהנים. הרהרה ופקעי קמטים קטנים התקפלו על מצחה הצח ונעלמו. התרוממה גבתה הדקה כקשת של צער ותוגה פנימית, שאין לה תקנה, ופתאום אמרה:

– אלך. אקום ואלך עוד הפעם כדברי חנינא זמרי. לא אמנע בליל־כליון זה את זמרתי מהרעב והצמא. אגמול עוד חסד זה – אולי אחרון – לקהל מעריצי… ואתה, סגן־הכוהנים, חכה לי. גם כי אתאחר אשוב… –

ושילבה את זרועה בזרוע הזמר, הזקיפה ופנתה ללכת תוך שילוח חיוך אחרון או אולי קמט־צער דק כחוט־שני אל סגן־הכוהנים. נשאר חנינא עומד במקומו כחולם ולא ידע מה שלהבת צבעונית ולוהטת מתלקחת והולכת בחדרי מוחו.. האם האש מהר־הבית הזדהררה שם בחומה או אולי מגע ידה של ברוריה, מבט עיניה ועצב בדידותו… או שמא שריקת הבליסטות, קול־מפץ הכרים, חריקת הקטפולטות – כל אלה התערבבו עליו כמנגינה סוערת העשויה לטרוף את דעתו – –

– קטונתי מכל אלה, אלוהי! – נאנק חרש מעצמת הכאב הפתאומי – לא איש המנגינות והלהבות הייתי, כי אם איש העבודה. איך אעצור כוח להכיל ואני כחרש השבור?! –

– – אולי שמע או אולי נדמה לו – אך לאזניו צלל אותה שעה קול ערב שניסר ממעל בחלל העיר העליונה והוא הכיר את קולה של ברוריה – קול קטיפני – גרוני בקהל קולות רבים המתלווים עליו. מיד תיאר לעצמו כיצד נובע אותו קול מלוח־חזה הדק של הזמרת שעמדה לפניו והקשיב אליו עצור־נשימה. היתה לו הזמרה כקול המנגינה של לוויים, אשר ניגנו בכלי־נבל ומצלתיים על מדרגות העזרות – –

ברוריה – – לחשו שפתיו הצמאות ולשונו דבקה מרעב – ובהושיטו את ידו נכחו אל ליל הנגוהות העמוק לא ידע – האם אל להבות המקדש ועשן החרבות הושיט את ידו או שמא אל בית־הזמרה שבמעלה העיר, בו עמדה כעת ושרה ברוריה בחברת הזמרים והזמרות בני אומנותה…

– סגן־הכוהנים שלי, איך? – נישא לקראתו ברוח הלילה הקלה קול קורא וברוריה שוב הופיעה בצידו, כשנשימתה קצרה ועינה לחה מהתרגשות ורוחות־הרים קרירות שנשבו ממערב הניפו את קפלי שמלתה מסביב לרגליה הזקופות. – אך זה גמרתי לשיר והנה ברחתי על נפשי אליך! הנעמתי שעה קלה את לב אורחי שישבו כצללים מתים בתוך כתלי בית־השעשועים ומר המוות נשקף מעיניהם, ואף־על־פי כן לא זזו משם כל עוד לא באתי להשמיע את קולי. גמרתי ושלחתי לאות־פרידה נשיקה לכל. זכרתי כל אותה שעה כי סגן־הכוהנים עומד ומחכה ונחפזתי הנה, כשמחיאות כפיים יבשות ותרועות ליוו את פסיעותי. לתרועות כאלה עוד לא זכיתי מאז דרכה רגלי על בימת האבן. הערצה סוערת כגון זו עוד לא ליוותה את צעדי מאז יצאתי את בית אבי. אין זאת כי למענך היטבתי לשיר הלילה, מכל ששרתי עד היום – למענך..

..ולמען חנינא הזמר ששמור כשמי.. – חלף חיוך מריר על שפתי חנינא היבשות.

– אל תעלה דברים כאלה על שפתיך, איש העבודה. – התרפקה ברוריה עליו ושוב הניחה את כף ידה על כף ידו – כי בעיני נאה אתה…

וכאשר הניע בראשו כלא־שומע, הוסיפה בשפתיים נעות: – כי טוב אתה..

וכאשר גיפף את ראשה והקריבו אליו ברוך הודתה: – כי טוב לי אתך בלילה זה, כאשר לבי אמר לי.

נתמלא רעדה חנינא סגן־הכוהנים, בהחזיקו את הראש הענוג בין ידיו. היה מעמיק ומתבונן בו – שמא בחלום ישגה.. או ממראות רוחו יראה ולא ממש… אך ברוריה מחזיקה בידו כמנחשת, מעבירה אותה על תווי פניה הדקים מדי אמרה: – ראה, כי בת־טובים אני.. אצבעותי מה דקות.. עיני מה חומות.. ראשי וצווארי מה חלקים כמו היו סוכים עוד בשמן טוב.

– אצבעותיך דקות.. – לחש אחריה – עיניך חומות.. אך נאה את, ברוריה, זמרת העיר העליונה – נאה ככרוב אשר פרש כנפו מעל לארון־הקודש הקדום.

– אכן, דבריך על אצילות־רוח מעידים כאשר לבי אמר לי, הסגן. דברים כמעין שיר חתום. – צחקה.

– הנשוב ונפגש? – היה מרחיקה מעליו ומאריך להסתכל בה.

– עתה טוב לי, סגן־הכוהנים. – השיבה ועיניה מעורפלות, הניעה בראשה כמשתמטת מתשובה – עתה טוב ומה כי אחשוב על אשר יבוא..

– האמנם טוב? –

– טוב כאשר לא היה לי מעודי.

ושלא במתכוון החלה מספרת באזניו על עברה, עת גדלה בבית־אביה בעיר העליונה. עת הפליאה והפחידה בחינה את כל רואיה, עת רבו מעריציה והחלה מתערבת בבריות. זקנים חמדו את יפי פניה וצעירים נשאו את שמה על שפתיהם. בכל אשר פנתה או הציצה בעיניה – שם הציתה משום־מה ערגה בלב הכל. והיתה נעימה לה ערגה זו, שיכרה כרקח טוב את כל חושיה משחר ילדותה.

– ואמנם רבו מאהביך אחר־כך? – חקר חנינא.

– אל תשאל ואל תחקור. – גזרה ומיד חזרה בה – לא מאהבים היו, אך מדי גשתם אלי, כנדיבי־עם כאציליו, – לא נמנעו מהעביר את כף ידם על חלקת פני ומלומר: – ברוריה, גדלה את למשוש לב־האדם.

…וכן – המשיכה במשובה קלה – גדלתי לפחדה של אמא, לחרדתו של אבא תנוח עדן נשמתם. רוח אפם הייתי והיו חרדים לשלומי יותר מלשלומם של שאר בניהם ובנותיהם. גם על האומנת הקשישה – זו מורתי משחר הילדות – פקדו להקפיד בהשגחתה עלי והיא מילאה את תפקידה באמונה כל כמה שיכלה – החביבה – ה־ה – כן צחקה והוסיפה – ועד היום תשמור על צעדי ותבוא להשיא עצה לברוריה שאינה מנוסה…

– האמנם עד היום?

– כן. מפקידה לפקידה תבוא ותזהיר אותי: ברוריה, לו תלכי בדרך שבחרת בה. איני מגנה אותך, בת־טיפוחי. אך חס, שמא מבזבזת את את כוחך הרב, כי עצום הכוח שניתן לך בחסד אלוהים.

– וצדקה מאוד. – שמח חנינא – אך עצה טובה השיאה לך. כי עצום הכוח שניתן לך בחסד אלוהים וחוסי לבזבזו לריק. – כן חזר על הדברים.

– לא במוסר, הסגן! – השתמטה בטינת־פתאום – הנח את המוסר לאחרים. אותך לאהוב אני רוצה, כי ראיתי בך אוהב.

ופנתה ללכת, הביטה לאחוריה וקראה גם לו לבוא. הלכו בשקט ברחובות דמומים ואבלים. הבתים לצידיהם שרויים ללא רוח־חיים בכתליהם האפלים, כי נדם קול איש, שבתה תנועה, מתה העיר עוד בטרם כילו הרומיים להחריבה… רק מצד ארמון המלך ומגדליו הגיע קול עמום והמולה רוגשת – וככל שהתקרבו פעמיהם שמה, שמעו גם הם קולות לוחמים ומשק גייסות – קול עם רב קודח מיאוש. קריאות זעם ואנקת פצועים, בכי מספד וילל קינה, שוועת רעב ואנחת צמא התמזגו למנגינת־סער איומה.

עולה באש בית תפארתנו! – אללי – אללי! – פלחה זעקה את דמי הלילה.

נקם! נקם! – הריע משק נשק.

העיר התחתונה היתה לחרבות! –

בחירי בנינו מוגרו לחרב! – –

מוות לבוגדים! – –

זה היה קולה הקנאי והגוסס של יהודה הלוחמת על נפשה וברוריה והסגן מהלכים בקינת הזעם, כמהלכים על אבנים חלקלקות בחשיכה. היו עוצרים בנשימתם ומקשיבים לילל העם, עוקפים גוייה שכובה על אבן המרצפת, בלי שהשגיחו בה או אחד יתן את דעתו עליה, שמא רוח חיים עוד באפה. הם לחצו בסתר את ידיהם האחוזות כמו ביקשו לחצוץ ביניהם ובין הפורענות, להשאר שלמים עם שעת החסד שניתנה להם על סף הקץ.

– מכאן, חנינא. – לחשה ופסעה ברוריה פסיעה לפנים אל מעונה.

נכנסו ונעלה את הדלת אחריהם. העלתה אור קלוש בשארית השמן שנותרה בפך וישבה על הספה כשהיא מראה גם לו לשבת. בתנועת ראש קלה שיוותה ארשת מנוחה לתווי פניה שחוורו, כוננה אליו מבט עיניה ואמרה:

– חנינא, הנה נוצרתי ובאתי לעולם כדי להביא מעט אושר לאדם, להצית את האושר הנשכח בעיני אדם עלוב. כן עשיתי בעבר לזמר חנינא, למתגושש עלוב זה שבידח את דעתי, כי רציתי שיראה גם הוא ניצוץ אושר בחייו ולא ימות בעלבונו. כן אעשה לך, כי עוד לא אבד בך הכל. למענך אעשה יותר מכן. לאין־ערוך יותר! – ועיניה היישירו להביט.

וכאשר עיווה חנינא את פניו באי־אמון למתת־החסד, הוסיפה בלי היסוס: חנינא סגן־הכוהנים, אם את העומר לא תביא עוד ולא תשא עוד ביד נאמנה ובפסיעה כבדה במעלות הבית את צרכי הקודש להיכל – אתה לעצמך עתיד עוד לעשות עבודה גדולה, אשר אין לדעת אם פחותה היא מהעבודה שבהיכל.

– עבודה גדולה? – נרתע חנינא, כנבהל מדברי מינות קשה.

– כן, סגן־הכוהנים. – דיברה בעוז משנה – כוהן אשר שירת ימים רבים כוהנים גדולים ממנו אינו חייב לחשוב כי נועד לשרתם תמיד. וכוהן שנעקר מהיכלו אחרי שנים רבות, אינו צריך להוואש מהחיות את ההיכל שבלבו.

ההיכל שבלב?! – נכווה חנינא כנכוש־עקרב וקפץ ממושבו – מנין שיש גם לי היכל שבלב ולבי קטן וצר מהכילו?!

– גדול הוא. – החזירה ברוריה בשקט ועיניה לחשו.

– אך כתפי לא תעצורנה כוח להחזיק עליהן היכל זה – מה תועלת בדבר?! – שוב ניסה להתקומם.

– תעצורנה, חנינא סגן־הכוהנים. – גהרה והתמודדה עליו עד שנגולה שמלתה מעל כתפה ונראתה העצם הדקה והרזה שמעל לבנת […]1

– ברוכה תהיי.. – הצמיד חנינא את שפתיו אל לבנת השיש ולא ידע אם תאווה עברה אותו או רגש הערצה עצום סחף אותו למראה פניה מקרוב.

– – עפעופי שחר ראשונים החלו מחווירים בעד חור החלון, כאשר הבחינו עיני חנינא הפקוחות את גבה של ברוריה נגדו והוא מקופל בחיקו כגב ילדה רכה שקועה בשנת־חלום. לא העז להעביר יד עליו פן יעירנה, אך בעינו ליטף בלי־אומר עם אור הדמדומים, ותשוש מכל אשר עבר עליו, הקשיב לקול הרעש ממרחק שעלה וגבר עם עלות היום. קול הלוחמים הוא שגבר, קול הקריאות שרבו מכל עבר. קול הפקודות ורעש הכלים – בהעור שרידי הקנאים הלוחמים לקראת יום המלחמה – אולי יום קרב אחרון עם האויב עליז־הנצחון.

“ואני כאן שוכב” – – חש לקום ממשכבו.

– אל תבוש, סגן הכוהנים שלי.. – שמע את ברוריה אומרת מתוך חבלי שינה – “לא בזרועות התענוגים ישנת כי אם בזרועות האושר שלא טעמת מעודך. אני ואתה היינו מאושרים – ובכוח זה עוד תחיה ותעשה”.

– “לא אחיה עוד ולא אעשה מעשה, אלא אם את תהיי עמי בכל אשר אהיה אני” – כרע למראשותיה.

– עשה תעשה וכעת תלך. כי העיר השחר ולא נאה לסגן־הכוהנים שימצאו אותו בפלטרין של ברוריה. – לא נאה – – צחקה – כי תכנס האומנת הקשישה ותראה גם היא בעינים מבוהלות בנפילת חנינא מכת הכוהנים ברשת חניכתה –ה– – כן התמתחה ודחפה אותו מעל פניה.

הלבין והלך השחר על פני העיר הגוססת ברעב. לא נשמע קול השוק ולא עלה קול תגר מחנות – המולתם של צמרים, פטמים, מוכרי בגדים או סדנה של נפחים שבתה. לא נדפו סמי קטורת באוויר מחנויות אפלוליות אף לא נשמע בפונדקים שאון אורחים מהמתכנסים לימים של חג מארצות־חוץ כבימים עברו. מתה־דממה העיר, הוגפו שווקיה, לא טופפו פעמי אשה ענוגה על פני אבני חוצות אף לא פסיעות עובדי המשמרות שמיהרו אל כהונותיהם. שבתה העיר שבתון של מוות.

יצא חנינא אל חוצות העיר והיה בעיני עצמו כעולה מעולם אחר. הרגיש כי התחולל שינוי בו, אך מהו לא ידע. היה מסתופף באפס־מטרה כשעייפות נסוכה באבריו ואין בו כוח או רצון להתנגד לה. פאתי־שמים שהחווירו והוורידו ממזרח בראשי הרים הזכירו לו דבר־מה שגור ונעלה מכבר, כיצד נפתחים שערי הדביר בשעה זו לקראת שערי שמים, אך הוא אינו מחיש את מצעדו. הוא מפשפש אותה שעה עפ"י הרגל בכיס בגדו וממשש במפתח הזהב של שער המקדש השמור עמו, אך אצבעותיו נכוות ממגע זה והוא ממהר להרפות ממנו.

“אין עוד מה לפתוח בבוקר זה, חנינא סגן־הכוהנים”.. – פוסק הוא לעצמו בלי להרגיש את הצער שבלב.

וכן נזכר חנינא משום־מה כי האיש שעל הר־הבית רשם לפניו מכבר, כי חסרה סולת וכי חומץ אדמוני לנסך אוזל והולך מהר – – אך אין ההרהורים הללו מביאים אותו למעשה אלא ממהרים הם להדחק הצדה, בלי שהלב יוסיף להתאבל על העבר – – תמה חנינא ושאל את עצמו לראשונה: מה זאת – האמנם חדל הלב לחוש, זה הלב שידע לערוך במסתרים אבל של יחיד בלי השמיע קול ובלי הורד דמעה? – – עוד מעט והיה חושש לשינוי תמוה זה שחל בו ולאור־שמחה גנוז שהחל מפציע ודוחק את הצער מלבו, אלמלא הדהימוהו אותה שעה קול קריאה זועפת מאחור ושעט של פסיעות נחפז להשיגו:

– מי אתה?! – כוננו אליו אנשי משמר את עיניהם הקודחות מאש, צלצלו בכלי־נשקם שקהו מרוב קרבות.

– משרידי הכוהנים אני. חנינא בן הסגן. – השיב ופנה אליהם בלי מורא שבלב אף בלי לבקש את קרבתם.

– האם מאנשי יוחנן אתה? – בלשו אותו העיניים חדות ובוטות.

– לא מאנשיו של זה. – השיב קצרות.

– האם מאנשי שמעון?

– אף לא מהם. איש־העבודה אני. איש־הכהונה.

משום־מה הניחו לו. טענו את מגיניהם ונחפזו לעבור. האם מבט עיניו אשר קרן באור של מרחקים הוא שהעבירם על דעתם או שמא חשדו באיש כי אינו שפוי בדעתו כאשר רבו והלכו המטורפים וההוזים, המתנבאים בקול והנופלים גלויי־עיניים בכל הימים של החורבן? – פנה המשמר ללכת, עוד הציץ בזעף לכל קרן של רחוב כבולש אחר בגידה מתוך המסתרים החבויים ולא שעה אל חנינא שנשאר עומד בצד.

ברוריה – – לחש חנינא כשחולשתו גוברת ומרתקת את חושיו ברגש של בדידות או אפיסת־כוח או בצבת של שמחה גנוזה שהחלה לופתת את לבו – –

ואמנם נדמה לו כי הוא חוזר ורואה את ראשה בין ידיו וכי גבה מלבין בשישו לנגד עיניו. מרוב בהירות המראה קפא באשר עמד ושכח את המשמר – – שמא אותה אומנת באה לשבת למראשותיה והן מסיחות בו וברוריה מגלה לה את סודה? – היה רוצה לבוא בהחבא אל אחת מפינות הבית המלא את רוחה של ברוריה – וכבש את יצרו – “לא ייפרט זהב לפרוטות קטנות” – לגלג כלפי עצמו ולחץ עד כאב את מפתח הזהב שבכיסו.

וקול מרגמות האבנים גבר, מטר החיצים שרק מעל לעיר ומעל ראשו. שאון הקרב קרב והיה ברור, כי האויב שרווה דם בטבח שערך בעיר התחתונה כונן עתה את מבחר לגיונותיו לקראת לוחמי העיר העליונה תוך מאמץ למהר לקטוף את פרי הנצחון שנתאחר. – “גם אני מקומי כעת עם הלוחמים” – – העלה על דעתו רעיון נשכח ורגליו החלו נושאות אותו לפנים – למקום המערכה האחרונה.

הלך ועיניו נמשכו אל המראה שהיה מוצף כבר חום השמש העולה – – החקרא, שוק העיר התחתונה, נעלמו כלא־היו ורק אודים עשנים ועיי־אבן עוד העידו כי היתה שם קרית מלך רבת־הוד. הרס וחורבן ניכרו בכל אשר ראתה העין עד למורדות של השילוח. שמה ושאייה בקירותיו המלבינים של הקדרון. רק בנפתולי הגיא מלמטה נראו טורי אדם נעים, עולים ומתפתלים ההרה – לגיונות הרומיים היו – – החיש חנינא את צעדיו לקראת המגדלים האחרונים אותם ביצרו לוחמי העיר, הגיע עדיהם – עד מבצרי העוז האחרונים – וגם שמה לא מלאו לבו להכנס. דבר־מה הפריע. נזכר כי אי־שם בעיר העליונה נשאר מוטל אוצר יקר שאי־אפשר לו להפרד ממנו ואשר יחטא כלפי שמים אם יפקיר אותו ללא מגן.

ברוריה – – לחש בחיוך של אושר וכגלוי־עיניים חזר על עקביו לעבר המקום ממנו בא.

מעתה הושלט בו איזה שקט נפשי ושפתיו היו מדובבות תוך הילוכו בשמחת־נפש מוזרה: לא אבל יחיד אני עורך עוד בעיר החרבה ולא חסר־מגמה אשוטט בחוצותיה, שעה שלוחמים מחרפים את נפשם למות. מגמה נגד עיני – זו ששמה ברוריה בפי.. לא האהבה שהעניקה לי ברוב טובה2, כי אם המגע הנעלה בו פתחה לפני שערי רחמים שננעלו.. בשעה שננעלו שערים אלו התלויים על הר־הבית שחרב ולא אספו עוד אליהם נגינות הלוויים ותרועותיהם.. בשעה שנחסמו חלונות שמים בפני זעקת השבר של העם התם לגווע בחרב האויב – בה בשעה נפתחו הם לפני – וקול קורא לי: חנינא סגן־הכוהנים, קטן המשמשים אשר בדביר, חייך שלחיות אתה צריך! – – כן היה שרוי בהגות קודחת לא הרגיש כי צנח מכבר על מדרגת אבן שרויה באפלולית, שקע מיד בשינה נפלאה ומוזרה מאוד, כשהוא הלום לארץ הרועדת מצמא ומרעב ומחרדת חזון שבערה בעצמותיו.

– – חנינא! – שמע קול קורא לו.

– – אני הייתי משמש בבית־המקדש ומעשה נסים היה במנורה – – שמע חנינא את קולו עונה.

– – חנינא! – שוב חוזר הקול הראשון בערבות הלחן של נגינות בית־המקדש.

– – הכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעת הימים – – משיב קולו ברורות כאשר לא שמעהו מעודו.

– חנינא! – חזרה הקריאה בשלישית.

– מימי לא ראיתי עור היוצא לבית־השרפה! – שמח חנינא להכריז בקול ובתוקף לא מצוי עמו והוא רואה אותה שעה את כל מהלך העבודה – – נצבו שני השעירים והפר ונשמע קול התכונה של הכוהן הגדול לקראת יום העבודה הנורא. כל פרט שבבגדיו של זה וכל תנועה שבתנועותיו – מכל שראו עיניו או שמעו אזניו, מפי כבירים ממנו בשנים – הכל עובר כמו חי. שוגה כוהן גדול בעבודה ומוכרח לחזור לקול המחאה של הציבור – – זוכה – וכל החצר הומה מתשואות רמות של הקהל – – ואש עצי המערכה יוקדת לעיניו – – ועשן המערכה מיתמר ישר – – את כל אלה רואה חנינא בחזונו, בהשמע קולו פעם נוספת:

– כל אלה ראיתי אני חנינא סגן־הכוהנים בימי עבודתי! – –

– – חנינא! – נשמעה שוב הקריאה והפעם מקרוב מאוד, והיא מוכרה וידועה לו.

– פקח חנינא את עיניו וראה שאפלולית שורה כבר במקום אור של יום ועל ידו דמות אשה כורעת, כשדמות שניה עומדת על גבה. התאושש והתנשא למחצה, אף שידע מי היא הכורעת – הציץ והנה אמנם היא ברוריה. כורעת ומחייכת לתוך עיניו, מעבירה את ידה על פניו ועל פיאות לחיו – – והדמות העומדת על גבה מביטה לצדדים, מושכת בקצה בגדה של ברוריה, קוראה דבר־מה באזהרה, בפחד, בטרוניה ובתרעומת עד שנשמע קולה:

– בואי, בתי. בערבים אלו אין מהלכים עוד בחוצות העיר העליונה באפלה. – נאמרו דבריה בלחישה.

– חנינא הוא, אומנתי. – שידלה ברוריה ולא זזה ממקומה – חנינא סגן־הכוהנים שחיפשנוהו בכל מבויי העיר עד שמצאנוהו ישן על מדרגה. הנאה הדבר! – כן שחקה והתפלאה, לא משכה את ידיה מעל פניו כמחזיקה באבידה שנמצאה.

– הניחיהו לנפשו, ילדה. – שבה והזהירה הקשישה שפניה נתקמטו ועיניה נתעגלו משנה מפחד רב – הרי מוכה האיש מתמהון, נדהם מהאסון של הר־הבית.

– אינו מוכה מתמהון. – עמדה ברוריה בתוקף על דעתה – הנה התעורר. אך שינה טובה ישן ומראות גדולים ראה בחלומו. האין זאת, סגן־הכוהנים? זו אומנתי ואתה ספר היכן שוטטת? – כן קראה והעבירה את ידיה החמות על פני לחיו ועל כפות ידיו, כמחזירה אליו את כוח־החיים שאבד ממנו.

התאושש ועמד על רגליו. היה נבוך תחילה בפני הנשים השתים. בעוד שלגבי האחת הרגיש נחשול שמחה, כן רבה מבוכתו בפני הקשישה ממנה. מה תאמר זו הקשישה ומה תחשוב על ותיק־כהונה שנתפש לחניכתה בימי הרס וחורבן – התברך נפשה מעשה כזה או שמא תגנה ביראת שמים? – אף־על־פי־כן גבר בו רגש השמחה וידו היתה על העליונה.

– כן, אמנם ישנתי. – הודה כעת – ובשנתי קולות שמעתי. שוב הקולות של היכל האלוהים כאילו עמד עוד על תילו.

– הרי את קולי שמעת, כי קראתי לך בשם. – שחקה ברוריה ברוך – חיפשתיך בכל חוצות העיר עד שמצאתיך מוטל כאבן במקום זה – האין זאת, אומנתי?

– אם קולך היה או קול מנגינותיהם של לוויים שוב איני יודע, אך זאת אזכור – הזה חנינא בהקיץ במראות אשר ראה – כי פתאום נשמע גם קולי שלי והוא מכריז על מהלך העבודה כמו הוקרבו הקרבנות ואני עומד עליהם.

– גם זאת שמענו.. – נוצצה ברוריה בעיניה בערמה – אף נוכל לספר לך על כל אשר הורית בחלומך בדבר הפר והשעיר והעור האם נועד לבית־השריפה או לא – לא כן? – –

– אם אמנם הוריתי הוראות אם לאו, אך זאת אדע… – הרעיד לפתע לקול דבריה – הקשיבי, ברוריה: כאשר שמעתי את הקולות הללו והם קוראים לי לדל־הכוהנים, אמרתי בלבי כי ודאי חובה גדולה עלי עוד למלא! ודאי יש עוד דבר שלא עשיתי וחובה עלי לעשותו. לכך פשפשתי בחלומי ובדקתי בכיסי בגדי ואת מפתח הזהב מצאתי – זה מפתח הזהב בו פתחתי את שער המקדש עם זריחת השמש העולה! מפתח זה בכיסי מונח. הנהו – המפתח לדברי האלוהים! – עתה – חרב הדביר ומה חפץ במפתח, מה צורך לי, מה סיבה שאשא אני אותו?! לשם כך קראוני מלאכי שמים בחלומי, לשם כך קרא קולך והיה באזני כמקהלה. שמעי, איפוא, והאזינו גם אתם, מלאכי עליון, כי נאמן חנינא: אל־אלוהים, אם בדבירך מאסת ומעל הר־הבית העלמת את עינך, כי אז טול את המפתח שנתת ויהא עמך ולא עמי! – ובהיותו מרעיד והולך כשרוי בקדחת חזונו שעדיין לא התעורר ממנו, זרק בכוח כלפי מעלה עד שלא נראה כמעט זהבו באפלולית.

– חנינא.. – ניסתה ברוריה לעצרו.

– זרקתיו! – נהם כחיה פצועה ונתן מוצא לכאב שנצטבר בו.

– עתה נלך.. – הניחה ברוריה את כף ידה על גבי ידו.

בה בשעה עלה רעש אדיר כקול גלגלים רבים ורכב – האם השמים נפתחו לזעקת חנינא או שמא המגדלים האחרונים התמוטטו – מבצריהם האחרונים של הלוחמים הנואשים? – – ובעוד האומנת הקשישה עמדה כנדהמה מקול הרעש ומהדברים המופלאים אשר שמעה ובעוד חנינא כובש את פניו בידיו כאינו שומע ואינו מרגיש במתרחש מחוצה לו, הזדקפה ברוריה ובקול צלול אמרה:

– בואו! על אף הכל עדיין צריכים אנו לחיות את החיים שנכונו לנו.

הם נשמעו לקריאתה והלכו אחריה כמו על־פי צו, בלי הבט לאחוריהם. אולי רדף המוות אחריהם או אולי יד המנצח הושטה כבר אליהם כשהיא שכורה מנצחון. – חנינא סמך בזרועו את גופה הקל של ברוריה והיא תמכה באומנת המבוהלה עד מוות. היתה ברוריה מהלכת בין השנים כשהיא מביטה אליהם לסירוגין, מקמטת את קשתות עיניה וקורטוב של פחד אינו ניכר בפניה החיוורים – הביטה ודיברה:

– הנה רואים אתם חנינא.. אומנתי הקפדנית.. אינה רעה עוד ברוריה כאשר חשבו הכל. זהב טהור ידעה תמיד למצוא.. לגלותו.. הנה אהבוני גם אני כאשר אוהב אתכם.. כאשר האהבה היא המקשרת שת שלשתנו בשעת־זעם זו. – והד הרעש מתגלגל והולך אחריהם כקול פרשים רבים, כשטף מים עז.

– שקטי, ילדה, שקטי. – לא הקשיבה האומנת לדבריה, בחשבה כי קץ העולם בא.

– אמנם אך בך משענתי ועוז רוחי, האהובה. – לחש חנינא ולא חשש עוד שמא תקלוט אזנו של זר את דבריו הנועזים.

והגיעו עד ביתה של ברוריה, לפתחו עמדו. ושב הזדקפה לפניהם והשליטה את רצונה על רצונם:

– עתה, אומנתי הנאמנה, – אמרה – סלחי כי הגיעה שוב השעה להפרד. שעת חיים או מוות אך להפרד אנו צריכים, כי שעת האהבה הגיעה והיא תהא נתונה גם בלילה זה לחנינא סגן־הכוהנים – – בכוח זה עוד חיה יחיה לאחר שאנו בני־תמותה פשוטים לא נהיה עוד בחיים. לא כן, אומנתי? – לכן קחי את ברכת שלומי וזכרי את ברוריה, זכריה לטובה תמיד. – ונשקה על לחייה הקמוטות.

– שלום, חניכתי וישמור אלוהים עליך. – נדה האומנת בראשה, הניעה בשפתיה והמתינה עד העלם השנים מעיניה כמו המשיכה ותמהה בפעם אחרונה – האם יזדמן לה עוד לבטל את רצונה מפני הליכותיה העזות של חניכתה – –

– – חזרו השנים אל בית־המגורים שדממת המוות היתה שרוייה גם בחדריו; לא הועלה בו אור הפעם וגם הוא הרעיד מתכונת המלחמה שהרעישה את מוסדות העיר. אך דבקו בהכנסם איש אל רעותו.. מקשיבים קשב מאומץ כלפי פנים וכלפי חוץ: שם קרב אחרון – – יד האויב בוששת להגיע עד הלום – – אולי הלילה – – אולי עוד לילותיים – – כן אמרו־חשבו במקוטעים.

– הלילה הזה הוצגתי ככלי ריק. – לחש חנינא כמו חיכה לשעת־כושר זו, בה יוכל לגלות את לבו – זרקתי גם את מפתח הזהב שבכיסי, המפתח האחרון של ההיכל – ומעתה סגורים גם בפני כל השערים. כצל אני על פני הארץ…

– חי אתה, חנינא, ועדיין לא כל השערים ננעלו עליך. – שחקה.

– ודאי שאני חי.. – נשמע קולו כמו ממחילת עפר ריקה – אך בלבי קבר. דממה ללא חפץ מיוחד. ללא תפילה. ללא תלונה. ללא מורא או צער.

– עוד יבוא הצער.. עוד יבוא.. – ריננה ברוריה בלחישתה הקטיפנית – ולא תדע כיצד יבוא ומה המעין ממנו יחל לנבוע צערך.

– הלוואי והיה כך, אהובה. – נענה אחריה ושוב כבש את פניו בבכי עצור.

– – – ולא ידע חנינא אם בלילה זה או אולי לילות רבים לאחר מכן שמע לחש על אזנו והוא שקט כאגדה והוא מוסך לתוכו טיפה־טיפה חיים – – “חנינא, – לחש הקול – רואה אני ועוברים ימים – אולי רבים ואולי לא יארכו עוד – – וחנינא סגן־הכוהנים יוצא את תילי חרבות העיר או את אחת מחילות העפר שבתוכה. הוא מהלך כבא מעולם אחר ואיש אינו נוגע בו. הרומי סוטה הצידה מנגוע בו ולוחם קנאי אחרון עובר על פניו מהר, כאשר יעבר על פני אחד אשר נחשב כמת הנה קם לתחיה… והולך הנך עם הרי ירושלים החרבה, פונה לאשר רגליך ישאוך, עם ריח הקוצים שיבשו בשדה קצור, עם מלילות תבואת הקיץ העומדת בשפלה ומחכה ליד קוצרת. עובר כאחוז־קסמים על פני כפרים ועיירות ופניך אל התורה אשר לה נועדת – –”

“לתורה?” – – חזר על הדברים.

"כן.. אתה הולך ונמשך אל כינוסיהם של חכמים המחישים מפלט לתורה שנעקרה מאכסניתה. הללו מכנסים את הפזורים, מאספים שרידים, ממהרים להציל אל שאפשר להציל ואתה יושב ומקשיב במקום שממנו התורה יוצאת, שומע את תלמידי החכמים המתנצחים זה עם זה בהלכה, מטה אוזן לדברי בקיאים שהם מוסרים את השמועות, מאזין לחריפים העוקרים הרים ודורשים על כל תג של התורה – והנך מרגיש לפתע כאב פולח את לבך – – כאב חריף וחד: קולי אני מדוע אינו נשמע גם הוא במקום בו דברי נצח נחתכים? – – אז פותח אתה את פיך ועיניך לוחשות באש וברעד עצמות אתה פולט כאחד שלשונו לא הורגלה עוד לדבר: אני חנינא, מעשי ניסים ראיתי בעיני – – אני ראיתי שכך וכך היו עושים – – אני ראיתי את אש המזבח בעיני – –

“כן תדבר חנינא ולא תדע מנין הדברים נובעים, עד שהכל יקומו ויאמרו: כן אמר חנינא סגן־הכוהנים וכן הדברים צריכים להרשם בספר הנצחי לדורי־דורות – –”

ואת, ברוריה, היכן תהיי אז?" – הקיץ ושאל בגעגועים רבים.

“אני” – השפילה את עיניה והרימה אותן לחות כמו רחצה אותן בעפעפיה, היתה נוגעת נגיעה קלה בשפתיה החמות בפאת לחיו כנפרדת עולמית – – –

– – יותר לא שמע מפיה סגן־הכוהנים. כי הגיעה שעה בה התפלצו מוסדי ביתה ודלתותיו ניתקו בסערה. סרדיוטים מזויינים פרצו ועינים זרו אימה. קול ענות ושאגה נשמע. מרמס גופות חיים ואנקות גסיסה, קול רוצח על דמו – ושוב שקט הכל – – ברוריה – – שמע עוד קריאה אחרונה מפי עצמו ואחר־כך שקע הכל בשכחה.

– התעורר חנינא במחילת סלע אפלה ועל ידו שרצו עוד כמה גוויות שהראו אותות חיים. צחנת פצעים שמה לו מחנק, אך הוא לא הניע יד או רגל, כי ראה את עצמו תחילה קבור חי ותהה – מדוע חיים רוחשים עוד באפילה זו? – – מרירות צמא הדביקה את חיכו, חולשת רעב הרדימה את חושיו, עצמת מהלומה הדהימה את כל האברים ואף־על־פי־כן היה מדמדם: היכן אני וברוריה איה? – – או שמא נטמאה גם אותה גוייה רכה בידי אויב. – – הרעיד ונאנק מכאב. הרגיש צורך בנשימת אוויר צח פן ייחנק.

זחל לאיטו ויצא את המחילה. על פני גופות נושמים עבר ולא נתן את דעתו עליהם. על פני אברים חיים גישש באפילה ומיהר למשוך את ידו מהם. סלדה הנפש ממגע עם החיים האלה – עד שראה שוב אור־לילה צח מעל ראשו ומנוחה סוככה עליו – – יהיה אשר יהיה – ודאי שהוא נשאר לחיות – – כן פלט להפתעת עצמו בהכרה צלולה ולא פנה לאחוריו לראות אם עשנים אודים, אם משחירים עיי חרבות, אם פצועים נאנקים, אם נשאר עוד על תילו שריד מהעיר ההרוסה. גלוי־עיניים נשאוהו רגליו על פני האדמה האבלה עם ההרים והבקעות הרחק מכפר ועיירה – –

– ימים רבים הילך כמו לאוט עמו דבר־סוד. נזהרו גם הבריות לשאול למבוקשו, כאשר נהגו להזהר בימים שלאחר־המלחמה. הללו חששו על־פי עיניו הבוערות באש פנימית, כי מאחרוני הקנאים הוא וכי המגע עמו אסור עפ"י גזירת השלטונות. והללו חשדו שמא נוהג הברנש בזרות אך למראית־עין והוא שלוח מטעם הרומי כדי לתהות על מחשבות המרד של העם. כן היה מהלך חנינא כאדם שגזר על עצמו שתיקה ומבטי פחד וחשד מלווים את צעדיו. היה רוצה לשאול למקום כינוסם של חכמים ויודעי תורה ולא העז לפתוח פיו – אך זאת היה אומר:

אני חנינא סגן־הכוהנים הייתי בירושלים – –

עד שהגיע שמו לאכסנית תורה ושלחו לקרוא לו –

– מי אתה? – חקרו אותו.

חזר ואמר: אני חנינא סגן־הכוהנים.

– מה השמועות וההלכות אשר הבאת? – חזרו וחקרוהו בזהירות.

– הייתי משמש בבית־המקדש ומעשי ניסים ראיתי בעיני. – השיב בלשון־עלגים כאדם שלא למד דבר בקהל עם רב.

– ומה האות? – תהו על קנקנו כדי לדעת עד מה אמת בפיו.

– אני… הביט סביב כמחפש משען בפני העינים החוקרות אותו והתבלבל – אני את אש המערכה ראיתי בעיני והנה היא רבוצה.. ככלב!

פלט מאמר ראשון שנזדמן לו ונשאר עומד נכלם ומבוייש, כי פרץ צחוק רם מפיות כל הלומדים. הללו אמרו: אך בעל דמיון הוא חנינא סגן־הכוהנים.. והללו פסקו קצרות: כבר נאמר שרבוצה היתה כארי.. הללו הביאו עדויות שבידיהם ונאחזו בענין זה כדי להראות את רוב חריפותם והללו פרכו את כל הענין מעיקרו: ראית – עדיין אינה ראיה..

נכלם חנינא וחשש שמא שטות גדולה אמר. בפינה ישב והיה שומע כיצד מפליאים אחרים לדרוש ממנו ולשונם מה זריזה היא לספר. הללו מספרים במעשה העשן והללו בניסים של אש המערכה; הללו עוקרים בחריפותם והללו כמעינות נובעים בבקיאותם – –

נפל לבו וקם ויצא מאכסניה זו של תורה אל אכסניה אחרת, כשמסקנה מרה כלענה מתבהרת במוחו: ראיתי אך אין הדיבר בפי.. איש־העבודה הייתי, אך לא עלי לקחת חלק בבנין הרוח העצום הנבנה על גבי החרבות – –

כן שב להתהלך באפס־מטרה – – ואם שאלוהו חכמים – מדוע לא תשאר במקום־תורה, השיב כמבוייש: עדיין לא גמרתי בלבי – או יש ושאלוהו שמא ענין פלוגתא הוא או חילוקי־דעות – שמא את קנאת יבנה יקנא או אולי בני בתירא נאמנים עליו יותר? – – גם אז היה עונה: לא על חכמי יבנה ולא על מתנגדיהם אני נמנה, כי עדיין לא גמרתי בלבי, שראוי אני למקום תורה מעיקרו…. ועיניו בלשו אותה שעה במרחקים כמצפות לרמז – – –

– האם אין אתה חנינא סגן־הכוהנים מירושלים? – עיכבה אותו באחד הימים ההם אשה קשישה לימים ממנו והעמיקה להיבט לתוך עיניו.

– כן, אני חנינא. – השיב ונזכר גם הוא במעומעם כי מוכר לו קלסתר־פנים זה.

– שמא תעלה על זכרך גם את שמי אני? – רטנה בנזיפה לעומתו ונדה בראשה, קימטה את פניה באי־רצון, תלתה בו עיניים זעופות – או שמא ממהרים סגני־הכוהנים המיוחסים לשכוח את אנשי העם? –

– אומנתה של ברוריה! – הציץ לתוך עיניה, האריך להסתכל, הרעיד מהתעוררות פתאום ושכח לה את תרעומתה – וברוריה איה?

– בידי הרומי נפלה. – הסיחה האשה.

– ומתה?

– לא. חיה נפלה. עם חבר הזמרים והזמרות בשבי הלכה. כן סחה והלכה, כשעיניה כבויות ולחייה קמוטות וראשה מרטיט עליה מזקנה ומפורענות רבה.

– – לא הלך חנינא אחריה כי אם אל השדה פנה כדי להתבודד עם צערו. בשבי הלכה הרכה והענוגה ברגל לבנה.. בשבי לארץ רחוקה ועיניה חמות.. בידי עריצים נפלה, לידי שבאים גסים וכפות ידיה דקות וארוכות.. ברוריה! – זעק מנהמת לב כואב – מדוע עזבת אותי ואני איני ראוי אף במעט לכל אשר אמרת – לו הלכתי אני במקומך!

– – חנינא – – שמע קול קטיפני מוכר לו כרוח־השדה – אל יפול לבך ואל תאמר איני ראוי.. עדיין המעין שבקרבך לא מצא עוז להיפתח – עדיין לא זקפת את כתפי רוחך החזקה, איש־העבודה שלי.. עדיין לא הרהבת עוז בנפשך לקום ולעלות – קום ועלה, חנינא הסגן למקום שאתה צריך לעלות! –

הריני עולה – – ענה ונשא את עיניו אך לא ראה דבר, אף שהרגיש בכל נימי נפשו את ההוויה המרעידה את עצמותיו ברעד לא־נשכח.

מיהר ללכת מאותו מקום כמו דבר נחוץ לו. וכל שעת לכתו היו תלויות עיניו נכחן כרואות אור מהבהב ממרחקים… לא למקום כינוסי חכמים הוליכוהו עוד רגליו ולא לאכסניות בהן התורה נדרשת.. כי אם אל בין המוני עם שבכפרים ובעיירות היה שואף להתערב, במקום של שוק היה עומד גם הוא ולשונו פולטת דברים סתומים ומפליאים:

– לילות חורבן… לילות יצירה… – היה משמיע בנעימות לבביות רכות – לילות נוראים ואיומים בחסדכם ובזעמכם. מה יצירה נתתם לי, מה גחלת הטמנתם בי, מה רצפה בוערת שמתם על לשוני?! והעם שומע וצוחק, כי הורגל אל הוזים שונים בימים ההם. ואף־על־פי־כן אינו זז מעל חנינא, שמא ישמע מפיו דיבר.

– לילות חורבן ויצירה! – חזר חנינא בראותו את העם עומד וקולו גבר – על הכוהן הגדול היו אומרים כי באמרו “אנא השם” נשמע קולו ביריחו – ומי יוליך את קולי אני ברחבי הארץ?!

ועדיין העם שומע ואינו זז, כי הללו נמשכו ע“י המשל והללו ע”י הנעימה הבוערת מבין לדברים. הללו נדחקו לגשת אליו והללו היסו זה את זה – הסו.. הסו.. הניחו לאיש וידבר!

– לילות חורבן ויצירה – חזר חנינא בתוקף לא מצוי עמו וקולו נישא על פני העם העומד עליו – השלום – זו הרצפה שהנחתם על לשוני! השלום – זו הגחלת הטמנתם אז בלבי! – זו האש אשר הבערתם אז בעצמותי! – כי, שמעו העם וישמע אליכם אלוהים: אלמלא האיבה ואלמלא שנאת האחים, אלמלא הלבבות החלוקים – שמא הבנין בקדושתו היה עומד והכוהנים על עבודתם עומדים והלוויים מנגנים ומריעים אל פני מלך העולם.. כיוון שבאה השנאה – נחרב הכל עלה באש – – – לכך שקול השלום כנגד מעשי בראשית… לכך שקול הוא כנגד מעשה יצירה! – –

ובהיותו מרעיד מכוח הדברים שנשמעו מפיו, הרים גם את ידו לאשר עיניו הביטו וצווח באזני העומדים עליו: הנה הוא השלום, שם דמותו קורנת – דמות זו שנצרפה ונתלבנה מחטאינו אנו – את קולה אני שומע: הוו אוהבים את השלום – –

עברו פרוסדאות רומיים על פני הככר ושאלו לשמו של הצווח ולפירוש דבריו. ראו את העם מתיפחים בקול לשמע זעקתו וחשבו כי דבר מרד מסוכן יצוק כאן כבכל כינוסי ומועדי העם זה. הכו בהמונים בזעם, גרשו במגלבים מהככר ועד לחנינא סגן־הכוהנים נגשו ואמרו: דמך בראשך!

– אם ממריד אתה את העם עלינו ומסית אותו מעבודתו למלחמה –

– ונפל חנינא במקום עמדו, כשהוא רואה את דבריו עולים ומיתמרים בפעם ראשונה כלפי שמים ושם אשנב נפתח, כאשר נפתח ביום זרקו את מפתח הזהב מכף־ידו. הוא נסמך אל האדמה בראשו השותת דם מפצע־מוות שפצעו אותו הרומיים, אך על שפתיו הסתלסל לחש בלתי־נשמע:

– אמרתי, ברוריה.. אמרתי את שהיה בלבי לומר.. את שהיה טמון בלב ימים רבים..

– אמרתי והיו כוח ועוז בדברי. אמותה נא בלב שקט אחרי אשר אמרתי את דברי – – והוציא את רוחו ב–שלום.


  1. חסר סוף המשפט – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “ובה” במקור, צ"ל טובה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות