רקע
עבר הדני
מעלה־עשן

ידעיה פנה ללכת כשדבר־מה ניטל ממנו, בהיסגר הדלת אחריו. אחרי שהחזיק בזרועותיו גוייה ורודה כשיש הצפון – הרגיש ריקות מסביב. עוד לא שבע מהביט אל עיני כופר – ויום־העבודה עולה אליו עם שעת הבוקר. כן ירגיש אחד, בהעקרו מעל יסוד איתן, והוא צפוי להתגלגל אל תהום – זו התהייה שאפפתו מאז עלותו עם משמרו לעבוד בהר־הבית.. תהום הסמים המתנדפים מעל גבי הרמץ הקדוש – ועשנם מלא את החלל.. ומעל לכל – תהום זו שכופר שמה – – ובהגיעו תוך תהייה מהוססת זו עד ללשכות הראשונות אשר עם הר־הבית, הבחין שהמלאכה החלה. עוד מרחוק צדה אזנו את כתישת המכתשים ואת הידוק העליים וככל שהקריב לגשת קלטו גם נחיריו את הריחות החריפים – ריח הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה – אותם ניחוחים שהדהימוהו מאז בואו עם משמרו ושוב לא נמוגו מעליו. צרור־ריח זה.. סוד זה של תערובת…

ש.. ש.. ש.. הדק היטב. – התכתשו סמים תוך המכתשים בידיהם החרוצות של פרחי־כהונה בלשכה האחרונה, בה עבד פשחור אומן הקטורת הישיש.

מור.. קציעה.. ששה־עשר מנה.. – נשמעה לחישתו של הזקן.

“הרובים”: בכתנות־הבד כתשו והאומן פשחור בחש את התערובת. בידו היבשה כקלף היה מוריד את הכיסים והאגודות והצרורות התלויים במשיחות־חוט וחופן מהם עלים ממוללים, גבעולים וגרגרים. חפן והוסיף אל התערובת שלפניו, קמץ וחילק בין המכתשים, חיפה בראשי אצבעותיו על פיסת ידו ומחק או הגדיש בלי לאבד פירור מהסמים.

– הקושט.. הקלופה.. שנים עשר מנה, שלושה מנים, תשעה.. – מנה פשחור והתהלך בין הכותשים, בעמוד ידעיה גם הוא אל מכתשו – זו חידת התערובת, הדק היטב.. הדק היטב.. עד שיזלו ניחוחיה חוצה והתעטשו כל העזים בהר־הבית – חי־חי – עד יעלה העשן ממנה אל לול התרנגולים שבחצר – – חי־חי…

החל גם ידעיה כותש בפיזור־הדעת עד התמזג עליו עם קצב שאר העליים וככל שקרב לגשת קלטו גם נחיריו את הריחות החריפים – את הכיסים למקומם והצרורות למקומם תוך מלמול שלא פסק:

– או יש ויפסק עשן הקטורת כענן נורא ביום העבודה – אז גורו כל הנפגעים ממנה! ש.. ש.. הדק היטב.. הדק גם אתה, ידעיה, איש־המשמר.

ולא רק פרחי־כהונה שלבם גס במלמול הזקן צייתו בעל־כרחם, אלא ידעיה היטה גם הוא אוזן להקשיב… לא הרגיש כיצד ואימתי, אך למלמול זה נדמה לו כמו מתהבהבים גחלי־האש הרדודים ממזבח הזהב בארגמן קנאות ומשתקפים כעין הכרכום של פני פשחור המקומטים. – פסקה כתישה סביב ושקטה תנועה – אך רוחות לאין־מספר חשים למלמול זה – נזעקים דורות רבים של כוהנים – מתכנסים סביב הזקן ולוחשים כמוהו: ש־ש־ש הדק היטב.. היטב הדק –

תפשה ידו של ידעיה ביתר חוזק את העלי, ומכתשו עונה בקצב שגבר. מן הקשות היתה התערובת שלפניו – מאותן הצריכות לכתישה דקה וידו אומנה לקצב. הדק־הדק – היה מונה על־פי הרגל ומכת עליו כקול גדודים הולכים בקרב. היטב־היטב – והואט הקצב של העלי כמצעד הולכים בהתרחק המערכה אל ההרים. –

הדק־הדק־הדק – אץ שוב העלי והקיש כקול התוף עת נאסף שלל והלוחם נקרא לשוב למחנה –

– ידעיה, מה לך שקול התוף עולה במכתשך – קול תוף־קרבות? – עבר אצלו פשחור כשהוא מתיז בו את לגלוגו המרוסק.

– כי בקרב אנו עומדים, פשחור. – השיב ידעיה ופניו קדרו – בהרים הלוחמים של כפר מולדתי נשמע קולו מכבר.

– הקרב.. הקרב.. – רטן פשחור – מאז ומימי קדם לא פסק הקרב של יהודה עם העמים סביב, אך עשן הקטורת לא פסק גם הוא לעלות מהמזבח, ידעיה.

נדמה שיחת השנים ורק פרחי־כהונה החלו מתלחשים בחשק ובעיניים נוצצות, כשהם שפופים סביב למכתשים. הקרב.. הקרב.. השמעתם את אשר ידעיה אמר על “ההרים הלוחמים?” – אוי לזר אשר יפרוץ אל ההרים שם נקבצו תופשט הנשק מיהודה! –

– הסו ושימו יד לפה! – גער פשחור ששב להתהלך בין הכותשים – כן תעשו את עבודת הקודש או הממונה על הר־הבית ציווה אתכם כן לעבוד? אף אני בימים של קרב עשיתי את העבודה בהר־הבית, והיו קרבות. צפון עם נגב ונגב עם צפון. כילו שניהם את חמתם בארץ־הצבי – כילו –

נזף פשחור בזעף מעושה וקולו כקול המגילה העתיקה, שהשתיק וריתק את השומעים. נאלמו דום המדברים ורק המכתשים השמיעו קול – פעם כקול קורא למלחמה ופעם כדרדור אבני הקלע בחומה או כמכים בצינותיהם של פילי־קרב מלומדים של האויב. וידעיה – שוב הפליג אל פיזור הדעת ותהיית הנפש, שקיננו בו מאז הבוקר – כופר.. נרד.. וקציעה.. ושוב הכופר – כופר זו על החידה שחדתה לו מאז עלותו עם משמרו לירושלים מהכפר שבשפלה – – –

“האם כהן אתה כדי לקבל את גוזלי?” – שאלה אותו כאשר נתקל בה בשער הר הבית וכוננה אליו עיניים גלויות להפליא.

– “כהן משמר אני”. – הרטיט ממבטה וקולו נפסק.

“אל תחשוש, כהן” – עוד הרחיבה את עינה – “הרי לא כותית אני; את קרבני הבאתי למקדש” –

“פני לך אל כהני הקרבנות שבחצר הבית”. – השיב קצרות וביקש להפטר.

“שמעני, הכהן” – התעקשה לבחנו בעיניה – “לו גם צדוקית הייתי, גם אז דין גוזלי כדינן של ישראליות כשרות” – ח־ח – וצחוק כמוס הרעיד במיתרי קולה.

לא ידע אז מה יחשוב עליה. כהרף־עין חלפו לעיניו באותה שעה ההרים של כפרו הבנויים אבן לבנה. שם – בין הבתים הלבנים גם הם – היה ביתו ובו עפרה אשתו, זו אשת־עבודה נוקשה של כפר.. ובהשמע קול־קרב במבוא ההר והגברים יוצאים אל המערות והמחילות ללחום משם עם האויב – תחוש לעמוד עם נשי הכפר על המשמר בחמת כוחה – אכן, לאשת זעם קנאית תדמה עפרה, וכל רואיה יפחדו את עיניה הרבות חיצים! – נזכר ופקח עיניו על העומדת למולו:

“ומה שמך, ישראלית?” – שאל לתמהון עצמו בקול רך יותר – “מה שמך כי אמסרנו לכהן?”

“לא ישראלית אני, כי אם כוהנת – מכת הכוהנים כמוך וכופר שמי”.. – כך אמרה ושחקה בטורי שניה הלבנות. – – –

כופר – גם השם נראה כרמז. עוד בהיותו בכפר הוצתה בו הכמיהה אל ענן־ניחוח זה שהוא פרוש על בית־האלהים. הכמיהה נתעוררה מאז עלה בפעם ראשונה אל המקדש והיא גברה עם השנים. אמנם ריחות רבים הכיר לדעת גם בהר וריחות רבים התקשרו בדמיונו מכבר למראות או לתקופות שנה מסויימות – אך ככמיהה זו לא ידעה נפשו. ומדי חזרו מעיר־הקודש אל הרי מולדתו – היתה חוזרת ומתעוררת תשוקתו: לו ישוב עוד פעם וישאף את עשן הקטורת הקדושה! –

– השמעת, ידעיה? – העירהו קול צעיר משל פרחי־כהונה – הרי מעשה נפלא! “קוצעי קציעות” הגיעו אמש עם חצות ממעמד רחוק והביאו את מנחתם אל הר־הבית!

– קוצעי קציעות? – קרע את עיניו בתמהון והתעורר מהרהוריו.

– כן.. – סח שני בעינים נוצצות – הללו הערימו על גייסות המלכות בדרך.. ולא עוד אלא עצים למערכה הביאו וכעין הסולמות שמום ונשאום על כתפיהם!

כן גלגלו הנערים בחשק בעניני גזירות שגזרה מלכות ובקנאת העם המתלקחת והולכת כחומה סביב להיכל! שוב לא היה מי שישתיק את שיחותיהם לעת צהרי־היום כי פשחור עייף. הקשיב ידעיה לדבריהם ולבו נוקפו לשמע הדברים – פושע.. לחש כלפי עצמו, אך בו בזמן חזרה דעתו אל כופר ואל הליכותיה כפי שראה אותה לראשונה –

היא עמדה אז נוכח הכהן שמלק את גוזליה, לבושה לבן וכלי הזהב והקטליאות אשר עליה הוסיפו יופי על יפיה. כבדת־ראש ניצבה ושחוקה לא היה לה עוד, אף לא רטט בנחיריה הדקים. לא יכול אז לגרוע את עינו ממנה, כי התמזגה לו משום־מה עם גחלים שעממו על המזבח ועם עשן כחלחל שהיתמר ועלה אותה שעה. אז לחש כלפי עצמו בפעם ראשונה: אשה זו – כמוה כאש המערכה הבוערת מתוכה – כמוה כקטורת זו המעלה ריח מתוכה –

ובצאתה את הר־הבית הלך אחריה, נתלווה אל צעדיה הקלים ושאלה בשקט: מי את? – בלי המתן לתשובתה הוסיף ולחש על אזנה נפעם: מי את, האשה, שריתקתיני בעיניך. – ובלי הפסק המשיך: ראיתיך כראות את האילה בהרי מולדתי כשעיניה החמות עורגות אל המים במרחק – מי את? – וכאשר לא השיבה לו אלא בחיוך עיניים חם, נעכרה רוחו ומיהר לשאול: אולי עכרתי את רוחך, אך את את חושי הדהמת! – ועמד מלכת.

“האמנם איש כפר אתה כאשר אמרת?” – עמדה גם היא ושאלה.

“כן.. איש הכפר אשר עם בקעת אונו במבוא ההר”. – השיב.

והם עמדו אז בשערי ביתה. היא האירה עוד בעיניה השחורות שהוסיפו להתלחלח אל מול הדמדומים המאוחרים, אך לא אמרה מאום כמצפה. וכאשר שאל בשקט ונבוך – שמא יבוא אחריה לביתה? – שבו פניה להיות כבראשונה, אף השחוק שבנחירי אפה הדק והגבנוני ריטט באותה משובה נסתרת כבראשית פגישתם:

“לא, כוהני”, אמרה – “עתה חזור לעבודתך ושוב אלי מחר”. – והלכה ממנו.

למחרת חזר כאשר אמרה לו, אך כילה את יום העבודה בלשכת פשחור והחליף בגדי העבודה שלו. – נכנס כזר כאשר פתחה לו ומלבד ראותו אותה, הסתכל בכל חושיו אל התמרוק והקישוט, מכבנות זהב ועגילים שפופרות ומכחוליהן בצד מראת זהב גם היא, שהעידו על משכנה של אשה נאה וענוגה.

– מדוע תשתוק, ידעיה, ומדוע לא תספר עמי על העבודה אשר עשית? – שאלה וישבה על מצעה כממתינה.

– העבודה אשר עשיתי!– התעורר לספר לתמהון עצמו – בתערובת הסמים עלה בגורלי לעשות גם הפעם. – ומיד ניחם על סוד כמוס עמו אשר גילה לה.

– ספר… – היטיבה להסתכל אליו – הרי רואה אני כי סוד כמוס עמך. ספר, ידעיה… –

שוב לא יכול לכבוש את רוחו והיא הבינה.. כי שמה את כף ידה על כף ידו, שיקעה את עיניה בעיניו עד שלא הרגיש עוד חציצה ביניהם. אז גיפף את ידה ברוך ודיבר קטועות על קוצים יבשים ומפיגי־ריח ועל צרורות העשב בהרים, על עשני הגפת והגבב העולים עם ערב מהכפר ומתנדפים אל־על – היא הקשיבה ואמרה: המשך וספר לי, ידעיה –

לא הרגיש בכמיהה בה נאחזה בזרועותיו. לא ידע מתי נעשתה סמוכה לו כשוכבת בחיקו. כי עוד הוסיף לדבר בתמהון חושים גובר עד שסיים באחת: – עוד אז יקדו בי געגועים רבים! – ונתפכח: האם צחקה לו.. האם הקשיבה… והיא קמה ממקומה, האירה את פניה ואמרה: את חלום לבך הסחת, ידעיה, והוא יפה – הבה ואשקך יין משובח בכוסותי המשובחות – הבה ואציע לך את המצע כדי שתנוח בביתי – והוא שתה מיינה ולחש: הכופר.. שכב על המצע והתפלא: צרור ריחות זה מנין לך, אשה? – –


– ידעיה, המתן מעט. קמצוץ קלופה וקורט מלח. – הפסיק פשחור את הרהוריו ועיניו העששות בלשו את איש־ההר – המתן.. – משך כבכוונה והשתהה כשהוא מוחק את הסמים אל המכתש – אך זריז אתה במלאכתך.. אך זריז וממולח אתה, ידעיה!

ריחות בשר הקרבן ודם קרוש נמוגו כבר מעל הר־הבית וגלשו אל הקדרון. פרחי־כהונה מיהרו לגמור את מלאכתם ולקפל את בגדי העבודה למראשותיהם במקום שבו ילינו כמנהג. עתה יצאו להצטרף אל שומעי שמועות שבחצר ואל מוסרי שיחות שבלשכות, נזדרזו להתערב עם עוברי־דרכים ושליחים שרבו והללו שזופים ועייפים כבאים ממרחק רב. חקרו פרחי־כהונה והתאוו לדעת – האמת כי גדול החיל שירד הפעם מצפון? – והאם אמת היא כי מנגב הולך ובא נגדו גיס עצום ממנו? – והגוי הנבל אשר בשכם – האמנם גם הוא נתן ידו ללוחמים? – כל אלה ימהרו לקלוט לפני היסגר השערים והשומרים עולים לשמור על החומה.

וידעיה, המשתמט מסקרנותם של אלו, מתחמק גם מעין פשחור. עוד קול העלי במכתשת צולל באזניו ורגליו אצות במעלה העיר. הוא יודע כי לא לריק יבואו השליחים בהחבא וכי למלחמה מצפה העם. יוקד חרון העם והחרש לוטש את נשק הברזל החד בהר עד שיותן האות. לכן כבדו גזירות בדרך ועד בית־המקדש צופיה מלכות הרשע. אף־על־פי כן המשיכה להתרונן בו מנגינת סתר – כופר – והוא עומד בשערי ביתה.

– שוב נשאוני רגלי אליך. – מיהר להודות בקול נפעם בפתחה לו את דלת הכניסה.

– יפה שבאת, ידעיה. – ליטפה אותו בברק עיניה וסרקה את שער ראשה במסרק העצם שבידה.

– הנה אין בך בושם ואין תמרוק – השתאה והשתומם ידעיה בקרבו אליה – ואף־על־פי־כן עולה ריחך כריח החציר שבהרים.

– אף זה מוזר! – צחקה כופר – שמא גם עורי היה לריח באפך, איש הסמים?

– אל תצחקי לי, כופר. – חזר על דבריה בהתפעלות אילמת – כי מתבשמת את ואין את בשומה ואין בושם מן החוץ תופש בך. מתוכך ומקרבך עולה ריחך.

לחש ידעיה ולא פסק לכבוש את פניו סמוך לחלקת עורה. חלף בשפתים בוערות על פניה והוסיף חרש על אזנה: הה, כופר.. אל נא תסתירי דבר ממני.. אל נא תעלימי.. כי רק לי נחוץ סודך.. והיא עצמה עיניה והשיבה: איני מסתירה דבר ממך, ידעיה. סודי שמור למענך.. – ותוך כך נפקחו עיניה ושוב ניתז מהן אותו ניצוץ שובב, כשהיא צוחקת ומתמודדת לעיניו – ההיטבתי לחוד לך חידה, ידעיה? –

– חידה גדולה תחודי. – השיב בצחוק גם הוא.

ועברו ימי המשמר המעטים כבחלום. אגב טבילה מהירה היה מגיע עם הבוקר אל עבודתו, חוזר אל המכתשת המלאה סמים ושואל את עצמו בלב נפעם: האין מרגישים עוד בלשכה ריח זר שהתגנב בין הסמים? האם לא הרגישו בו פרחי־כהונה ממולחים או שמא הרגיש פשחור עצמו ומשום כך ימהר לקרב אליו, לשהות, להתבונן אל מעשי ידיו תוך מלמול ברור וסקרנות. – תוף־תוף.. הדק היטב.. השתיק העלי את הלמות לבו, עד היותו קונה לו בטחון, כי אף אחד לא חל ולא הרגיש – רק כליותיו הן שייסרוהו.


וגם היום האחרון הגיע למשמר. בפנים לבו שמח שיפורק מעליו כעת מורא קשה מנשוא וכי לא נתגלה דבר מכל אשר ציפה. עם זאת הרגיש גם אכזבה – כזבה תאווה שהתאווה פתאום ואין זאת כי ממקור החטא נבעה. התבייש לשאת את עיניו אל כופר בבואו להיפרד – פן תביט או תשאל או תחקור לדעת אם נתחדש לו מה מכל אשר גילתה לו –

– כופר.. – פתח בלחש והשפיל את עיניו – מחר עם שחר אני חוזר עם משמרי לכפר ואיני יודע אם אשוב לראותך.

– צאתך לשלום. – השיבה בקול שווה ומקמיטת מצח שהיתה לה לא יכול לשפוט מה המחשבות שהטרידוה.

– אני שב אל ביתי, אל אשתי, אל כפרי. – הודיע משום־מה קצובות.

– לך ויהיה השלום עמך. – התעוררה לפתע והקריבה אליו את פניה, אצלה נשיקה על פיו בחום.

– כופר.. – נרתע והתפלא – האמנם תאהביני באמת ובתמים על לא־דבר?

– אוהבך מאוד.. – נאנקה גם היא והניעה בראשה – אוהבך כאשר לא אהבתי מעודי. אל תלך ממני, ידעיה!

כן התהפכה ברגשותיה. פשטה את שמלותיה ואת כיפתה זרקה מעל ראשה. והוא ראה אותה כעת יפה מכל אשר שיווה לעיניו עד כה. היא פרק את טבעותיה, הסירה את עגיליה, סכה בשמן והוסיפה לדבר:

– ידעיה אהוב.. עתה תראה כיצד יועם אור הפנינה כאשר אסיר ואתה מעל עורי. כיצד יועב ברק הענק כאשר אוריד אותו מצוארי..

– וזה מה? הצמיד את עיניו אליה – דבר זה מה טיבו?

– זה.. – התבוששה באחת וכיסתה בידה על חזה – זה פסילי שלי ואל תביט אליו. קרבן מסכן הוא העשוי עופרת יצוקה ועיניו קרועות בתמהון אך פיו צוחק תמיד. פסילי הוא, ידעיה, האמנם לא ראית עד כה? – כן סיימה ורפתה פתאום כמו חלשה מסערת־הרוח שעברה עליה.

והלך ממנה כשראשו סחרחר עליו מכל אשר ראה ואשר שמע. אחת ידע: הוא טעם הפעם מתהומות צער למראה אשה אשר לא ירד עוד עד סודה.. שתה ממעינות אושר, שגדל־הנפש יבקש לשתות מהם תמיד כדי לחיות.. ותוך הרגשה כפולה זו הסתפח על המשמר שהיה נכון לצאת אל עבר לוד, בעוד המשמרת שעלתה מיריחו באה במקומה. זקני בתי־האב והממונה על הר־הבית עברו אותה שעה, נפרדו מהיוצאים והקבילו את הבאים – וגם לו אצלו ברכתם עם הפרידה.

– ידעיה איהו?! איה ידעיה?! – שמע לפתע את פשחור קורא לו ומחפש בין השורות.

– הנני. – הזדקף לעומתו.

– ידעיה… – קרב אליו פשחור – חיפשתיך, הכהן כח־כח – ראיתיך עובד על הסמים ואש בוערת מעיניך כח־כח – גם אותה ראיתי בכתוש העלי במכתש.

– זו אש זרה היתה, פשחור אישי. – לא עצר ידעיה מלגלות.

– אש זרה.. לא אש זרה.. – רטן פשחור כחושב את מחשבותיו – אש תשוקה עזה היתה ולא ידעת מהי.. כח־כח – אני יודע, ידעיה! – כן סיים לפתע והפסיק, נשק בראשו וחזר אל לשכתו כלעומת שבא.

לא מחה את חותם הנשיקה מעל מצחו, כי חש ברעד לב, שחיים הולכים מסרו בזה צוואה נסתרת לחיים באים. אף־על־פי־כן לא ראה את עצמו זכאי אלא כחייב הרהר בפני עצמו: מה מחשבה חשב פתאום פשחור? מה טעות טעה? מה פקדון בא להפקיד בלי לחקור אם הוא ראוי לכך? אכן.. טעות זקנה טעה.. ותוך החלטה זו עקר את רגליו עם המאסף של המשמר, כשהם יוצאים בחשאי את חומות העיר ונפרדים בהחבא עם השבילים.

עתה שוב היתה רגלו קלה מדי רדתו את ההרים. בטח באדמה תחתיו כאשר ירד כלפי המערב שם התכלת הרחוקה הכחילה ומבין להר והשפלה החלו להראות מישורי הארץ הגדולים והישובים הפרוזים עליהם. הרגיש ידעיה כי פיעמה אותו רוח ההרים החזקה והתכופף ותלש באהבה עשב שיבש בין סדקי סלעים. הקריב את העשב אל אפו והתבשם ממנו, הריח וקרא ברוח נלהבה: ברוך תהיה לי, עשב ההרים, המקופל יבש בסדקי האבן! – והטמין את העשב בכיס בגדו.

הגיע עד לכפר ונכנס בחומתו. הרגיש בחוש מיד כי הגברים אך מיעוטם נותרו כאן ורובם הלכו, כאשר הוגד, אל ההרים. גם בנשים ובילדים היה יצוק דבר־סוד. מיד החיש את צעדו לבוא אל ביתו פנימה – וחרדת הלב שבה ונעורה. העיקה אפלולית הערב שהקבילה את פניו. גם עפרה אשתו לא הצהילה את פניה, אלא הפטירה ברכה קצרה כשתווי פניה חמורים. היא פקדה ופעלה כאשר ייפקד בבית לוחם עת מטמינים את הצידה, כונסים את התבואה – מכינים הכל לבוא השעה שיגיע האויב.

ידעיה ישב על המצע בצד הקיר ורק עתה הרגיש בעייפות. מאז הבוקר נשאו אותו רגליו בהמון מחשבותיו, אך כעת הוצקה בהן עופרת. אולי הוסיף הבית לדכדך על כתליו ותקרתו, כי שככה סערת רוחו וניטלה ממנו הערות. שוב לא יכול להשיב על שאלות – מה ראה ומה שמע בירושלים? – השתמט מהביט אל עיני עפרה אשתו. רק בשפה רפה ובגמגום השיב: ראיתי.. שמעתי.. וכל אשר הוגד ידוע גם לכם..

– הגיעה שעתה של פת־הערב, ידעיה. – הרימה האשה את קולה אליו בפעם ראשונה מאז בואו.

לא היישיר להביט אליה, כי אם נטל את ידיו ובפינה ישב אל הדלפק. אימץ אליו את בנו באהבת־אב רכה, גיפף אותו וסיפר עמו. בין אכילה לאכילה הקדיש אותו בסוד המעשים שבלשכות הבית – ועיני הנער נוצצו.

– יודע הפטם את שמות כל הסמים?! – שאל הנער.

– יודע.. – משך ידעיה – אף־על־פי־כן יש עוד סודות בקטורת הקדושה שגם הוא אינו יודע.

– סודות בקטורת הקדושה?! –

סעדו ונתקפלו בשקט המופלא שעטף את כל הכפר. צינה משכה מתוך העמק וחדרה עד לכפרים. לחשה צינה כי בלילות אלו ישן עם יהודה ולבו ער. חשש העם פן יתנפל צבא מנגב וקסדתו עליו לטבוח טבח. פן יעבור מהצפון לוחם והוא שכור־נצחון – אז יבוז כל רכוש לא־לו ויטמא את משכנות עובד־האדמה. ישן עם יהודה, אך ברגע הנכון ייחסמו דרכים שהן מוליכות לכפר. מאחורי עץ ושיח יועמד אורב. בפח טמון יופל הזר ופגרו יוטמן בחשכה, כי לא תגע ידו באבן שבכפר ותשאר שלמה! –

ישן גם ידעיה ולבו ער וגם עפרה נתקפלה ערה לצידו. עצמה ולא עצמה את עיניה במחשכים או יש ופלחה אלכסונית את צפוני הגבר השוכב עמה דומם. היא חשה מה.. לבה ניחש.. אף־על־פי־כן צמאה לשמוע מה בפיו כעת, באין נפש זולתם ערה במחיצתם –

– בעלי.. – ריככה את קולה שנתקשה בהר – בני ביתנו נרדמו.. עדיין לא אמרת מלה רכה לעפרה אשתך. האם עייפת?

– עייפתי מאוד הפעם, עפרה אשתי.– השיב דמום.

– נר הבית כבה. – הוסיפה האשה – ועדיין לא חיבקת לעפרה אשתך.

– אך נאמנה את. – העביר את כף ידו עליה וחש לתמהונו כי לא השחיתו השנים את חלקת עורה.

– ידעיה.. – קרבה אליו – אך נראתה לי הליכתך משונה הפעם מאז כניסתך לבית.

– האמנם משונה?.. אכן, עינים לך לראות דברים כמוסים מעין…

– אשה יודעת. – קצבה חרש בעצב פתאומי – לב אשה מבחין בלי אומר, ידעיה.

אותה שעה נזכר במגע ידה של כופר והחל נפתל עם הזכרון הזה. ידע כי על סף ההתחלקות לשנים הוא עומד ואוי לו אם לא יימלט ממנה. בשכבו על מצע זה – חס אם יחלק את יצועו עם שתים. מיד נמלך והחל מרגיע את עצמו – כופר אך משל היתה – כקטורת.. כעשן נמוג.. הופיעה־נאלמה.. וזו שבצידו כעת בשר היא – יסוד ביתו.. האשה שכף־ידה נוקשה מעבודה – היא תובעת את זכותה המגיעה לה –

– אתה צריך לשכב עמי, ידעיה. – התרפקה עליו כמבקשת לכפר על מרירות דבריה הקודמים.

– ואני אשכב. – השיב באימוץ כל החושים והקריבה אליו – ואני אשוב אפרה אותך, עפרה, כשם שהפרתיך מאז היית לי לאשה.

נוחמה האשה והוא שכב ער. האדמה רגזה תחתיו על דברי המעל שהוציא והרי מולדתו ענו גם הם בקול אבנים רוגז. שמא תופשי־הנשק מהכפרים סביב פרצו ממחבואיהם וגלגלו אבנים כבדות על ראשי אויב? – הוא שכב ער ואזנו נטוייה כאפרכסת בין בני־הבית הרתוקים בחבלי־שינה, ולחש לעצמו באין־שומע: אבני הרים, הרי מולדת, לא מעלתי בכם מעל ולא כיחדתי מאום – בהרי הקודש נראה אלי חזון ואיני יודע את נפשי –

אז קם ממשכבו ויצא את מבוי הבית בחשאי, כאשר עשו זאת בשעה זו הגברים הנותרים בכפר. התערב בין צללים כמוהו, שחמקו ליד קירות ויצאו במשעולים ידועים להם. מי כאן?.. – ידעיה! – ומי בזה?.. – בניה! – כן הכירו זה את זה באפלולית. בלי קול ובלי תנועה הלכו ורחקו אל כתמי שיחים וצוקי סלעים ומשם אל מקומות הסתר בהם עין לא תראם. שמה נאספו מכבר ראשי הלוחמים מהכפרים, רחשו המשמרות, לחשו אורבים בדרך ומסרו:

“נראה גייס בא בדרך”.

“התקדם לעבר ההרים עד בוא החשכה”.

“בעוד אור היום נוצצו קסדאותיו במבוא ההר ושם עמד לפוש.”

“מוות־מוות לו – איש לא יימלט ממנו חי”.

וחפתו את כתנותיהם וטליתותיהם. השתלשלו ללכת ביחידאות חשאיות. במורדי הר ובין סלעים התנהלו, חמקו מהר על ראש גבעה נשקפת למרחב. אך שקט הלב ובטחונו לא זע. הנשארים בכפר ידעו את המוטל עליהם. תופשי הנשק נפוצו במערות שבצורים, כי לא תשקוט רוחם עד עבור הסכנה מעל הארץ ואויב מנגב או מצפון ימשוך את ידו מגזול את חירותם –

“חירותנו!” – לחשו והצמידו את זינם על ידיהם.

“חירותם של ההרים האלה!” – חזרו ונשבעו.

וגם לב ידעיה פעם עם לבות אחיו הלוחמים. נשתכחו הביעותים ונדחו כל המראות אשר ראה. רחקה ממנו כופר והאשה אשר שכב עמה עתה. בכתלי המערה העמוקה השתכן גם הוא כשאר אחיו וידע אחת: ברגע בו יופיע האויב על לוחמיו למודי־הקרב, יתעוררו ההרים הדוממים ברעש מלחמה ובקנאה עזה. – מוות לאויב! – לחש גם פיו תוך ידיעה, שלחש זה מפעפע בין כתלי המערות סביב והוא פורץ חוצה ומצית תקווה בלב עם יהודה.

הפציע שחר והאיר על יערות לוד ומגדליה. הזהיבו לאור היום החוליות אשר עם חוף הים. השתרע המישור לרגל ההרים והוא עטוף חיטים ושעורים, מבורך כמימים ימימה בתירוש הגפן וביצהר הזית, טובל בשמן וביין לכל רחבו. רחב הלב של ידעיה והוא כקורא אותה שעה בכתבי הקודש השגורים על פיו כבן לכת הכוהנים: – שם עברו גם בעבר ברכש אש ובמשק ברזל גייסות גדולים מהצפון אל הדרום – שם שולחה תמיד אש מלחמה ובעקבותיה הרס וחורבן – אך בפתח ההרים נשארו הגייסות עומדים, נשאו את עיניהם אל המעברות והיססו: היעלו גם שם או יחדלו? – ולוחמים גדולים נפלו שם, כובשי עולם נרתעו מלעלות – –

– ידעיה, שליח בא אליך! – הפסיקוהו יום אחד מהרהוריו קולות קוראים של חבריו, והתנער בנקיפת לב. זקף את עיניו וראה את ראשו הרך של בנו משקיף אליו ממעלה השביל – מה מביא עמו הנער? – הביט אליו ברגש אהבה – האם ידיעה מעציבה יביא או שמא אירע דבר בכפר? – ומיד הבין שלא זו הדאגה אשר ידאג, כי לידיעה אחרת יצפה ולבו כקול התוף: ידיעה מהר־הבית – ידיעת פתע נפלאה כנס! – אהה, אלוהי צדוק אבי, – לחש – יהיה אשר יהיה ואני סומך על מעשיך הכמוסים! – כן התעורר וקרא קריאת חיבה אל בנו:

– בני, בן־אוני, מה בשורה הבאת לאביך?

– ידיעה מעיר־הקודש, אבא.

– ומהי היא, בני?

– שלח פשחור בידי איש עתי, כי תמהר לשוב. שוכב על ערש־דווי האיש.

– אומן הקטרות הישיש! איש הסמים הנודע לשם! מי יפטם עתה את הפיטום שיערב להר־הבית?! – קבל ידעיה בקול, אף שבלבו היתה שרוייה שמחה.

– תמהר לרדת, אבא, כי הדבר נחוץ.

היסס ידעיה.. זו לו פעם ראשונה ששם מסווה של אורך־רוח על פניו, אף שלבו פעם מקוצר־רוח. הוא יעלה כי פשחור קורא. שוב משמרת נכספה בלשכה המלאה סמים, והריחות מתערבבים אלו באלו והאויר בשום מהם. אך בסתרי לבו פעפע וחלחל קטרוג של נזיפה: אך שקר, ידעיה. לא אל פשחור אצות רגליך ולא אל בשמי הקודש, אל כופר הלזו העיניים נשואות – השפל אותן פן יקראו הכל את המזימה.

– ואני חשבתי, אבי, כי תשמח. – שמע את קול הנער כאשר רחקו משם ואחיו תופשי הנשק לא נראו עוד מסביב.

– אני שמח, נערי. – לא עצר עוד ברוחו וחיבקו בזרועותיו – אני מודה לאל על החסד שעשה עמי פשחור בהזכרו בי על ערש מחלתו. אך דץ לבי על כי נקרא אני לבוא להיות עבד לאלוהים.

– באתי כי נקראתי. – הרים את קולו מעל סף הבית על פני עפרה אשתו כמתחטא.

– אך מיהרו רגליך לשאתך, ידעיה. – ליכסנה אליו מבט ולא הוסיפה.

– הרי הנער בא כי הדבר נחוץ.

– ידעתי. – השיבה האשה – אך גם זאת אדע כי שש אתה לרוץ בדרך זו וכי אך לזאת נשאת בסתר את לבך.

ומבטיה פלחו אותו חדור וחדור ושפתיה הצטמדו פקעות־פקעות של מרירות כבושה ולסתותיה נתהדקו בטבעת של קשי־לב קשוח ועריץ של אשה שנפגעה. הרגיש ידעיה כי לא יכול לעמוד בפני טבעת זו וכי הפקעות הללו מותחות גם את נפשו עד כאב. היה מבקש להחלץ מהצבת בלי לפתוח פיו, אך בו בזמן ידע כי עליו לומר דבר פן תגבר השתיקה מאוד והכל יהא גלוי וכל אשר הצניע בעמקי נפש יצוף למעלה כבחלום.

– אמרי, עפרה, – לחש בקול עולה כאוב מארץ – מדוע תכעסי ומדוע תמרי את רוחך? מה נשתנה היום מימים עברו ובמה נבדלתי לרעה – האם פני יעידו דבר אשר לא כן או שמא בעיני תקראי דבר מעל, האם ידי נראית לך כמועלת או אולי דפיקת לבי כזבה? – ולא ידע שכתב־אשמה חמור הכתיב בשפתי עצמו: אמנם פניו העידו ועיניו הכריזו, ידיו רטטו ולבו נקף באותו מתח הצפייה שאינו עושי להעלם מעיני אשה.

–ידעיה, – השיבה האשה – אתה יודע את הדרך שלפניך, אתה שנפלה עליך בחירת פשחור אומן הקטורת הקדושה.

– אמרי דבר ואשיב את בחירתו ריקם.

– לא אומר. – הצמידה את שפתיה – לא אומר ואתה תלך לאשר נקראת. אך באשר תבוא ותעשה ככל שישאך לבך לעשות – שמה לא תוכל ברכתי ללוותך כאשר ליותה אותך תמיד, ידעיה בעלי.. – ושיסעה, החווירה והרעידה כמו חשבה לנפול.

– עפרה! – קרא ומיהר לתמוך בה.

– כן, ידעיה.. – אישרה את הדברים שלא יכלה עוד להשיב.

שוב ניטל ממנו אומץ ונעתקו מלים מפיו, אף שידע כי מלה אחת עשויה עוד לתקן הכל: אילו אמר – “עפרה, אהבתיך, אשתי” – אך האבן שחתמה את פיו מיאנה לזוז ולא היה כוח בעולם שיכול להניעה. הוא מיהר איפוא להחליף את שמלתו ולעשות את הכנותיו לדרך. כילה ואסף את צרורו, ישב אל הארוחה שלפניו. אכל ועפרה מגישה, השקיע את עצמו באכילה אף שהתיאבון ניטל ממנו. התפלא אותה שעה גופו כיצד יגל לב האחד, בעוד שהשני עוטה קדרות.

– ידעיה, – הפטירה האשה לאחר שתיקה ממושכה – אילו ידעת עד מה מיהרו ידיך לעשות בהכנות ועד מה נוהרות פניך בצאתך. אין זאת כי טוב לך, ידעיה.

– אך מהרהורי לבך ראית. – צחק ולא כיחד.

– אילו ראית את פניך, כמו חזר אליהם זיו העלומים. – הוסיפה באהבה אין־קץ.

– אכן, שבת לאהוב אותי, עפרה אשתי. – גיפף את האשה ברחמים שהציפוהו ודמו בשקיעתם ללהבה גוועת.

ליוותהו עפרה עד לדלת ובנו הנער עד לשערי הכפר. הביטו כל המיודעים אחריהם בעברם בין הבתים וקראו דרך ברכה: ידעיה, עולה אתה לעיר־הקודש, אין זאת כי בחיר־הגורל הנך, ידעיה! – היה לפאר למשמרת כוהנים שלנו ובבוא תורנו לעלות, נשמע כי הגדלת לעשות מפשחור אומן הקטורת הישיש עצמו! – וידעיה חייך, הביט לאחוריו וראה גם את עפרה שפניה זחוחות מגאוות סתר על הבחירה אשר זכה בה בעלה.

– אבי, אחריך אעלה אני להר־הבית. – הביע לבסוף הנער את משאלתו.

– עלה תעלה עוד בני ותהיה לעזר לי. תהיה לי לכבוד כשם שאשתדל להיות לך. – ובנשקו לו ידע בפנים לבו, כי זה הקשר האמיץ בינו ובין הכפר גם בלכתו, החוט לא יינתק.

לבדו הלך, כי שליח פשחור הקדים לשוב לפניו אחרי מלאו את שליחותו. עלה ידעיה מזרחה ולא הרגיש בעלייה כי אם בבדידותו הרגיש – “הבוחר בבני צדוק”, – החל לוחש אל השמים המבותרים בין התהומות– “אנה מוליכות אותי רגלי והאם לטוב הן מוליכות? האם לא טוב היה שבתי בכפר עם שאר הכוהנים ממשמרתי והלחמי את מלחמתנו הקדושה יחד עמהם? האם ממך יצאה הבחירה הזאת, אל התשבחות, או שמא מידי אחר יצתה?” –

ורגליו נשאוהו לפנים בלי חשוב עוד מחשבות. עם צרורות נחל יבש ומלהיט ועם פסגות הר או סלע התנהל, כי גייסות המלכות רחשו סביב במבואות ההרים האלה – על עם הארץ היתה עינם פקוחה. פה ושם היו נחות פלוגות של שכירי־החיל ויש אשר חלפו בדרך רוכבי־סוס. מבני עמים שונים נראו כאן ולשונותיהם היו זרות – עברו על פני אדמת הקודש תוך תכונת המלחמה המתחוללת כתוהים ושואלים: לאן? – עבר ידעיה בצידם של אלה ולא הרגיש באבק שברגליו. רק בהגיעו העירה ובפנותו אל ביתה של כופר, דפק ומיהר להודיעה:

– בעוד עלי אבק הדרך, כופר, מיהרתי לראשונה אליך. אמנם יפית, נערצה.

– ואתה מכפרך עלית. – הקבילה את פניו בקול צלול – מאצל אשתך עפרה חזרת. מעל אנשיך ובנך חזרת אל ביתי.

– אמנם חזרתי. – הודה בקול – האמנם רע הדבר מאוד, אשר נקראתי ע"י פשחור לבוא?

– לך כעת לאשר נקראת, ידעיה. – שבה לדבר בקול צלול ובפנים קפואות – אל פשחור מהר ללכת כי מחכה לך האיש.

יצא מעליה את השער לאיטו ולבו הכהו. רצה להסיח לה כל שעבר עליו ולגול מעל לבו מועקה אשר העיקה. אך היא סרבה לשמוע. רצה לתאר לה בדבריו מה נחמה יעניק פתאום לאדם נבוך עשב־הרים יבש שיגדל בין הסלעים והיא שילחה אותו מעל פניה. כעת ראה את עצמו בודד־משנה בין חומות העיר השוקעות בחשיכה – איפה משכן פשחור – מקום משכנו איה? – או־או – דחיקת כתף מסובלה על מדרגות העיר החלקות ונשימת בהמה בעורף, אחרון צמר ועובד־סדנה מקישים לאור פתילה – או־או – נדחק ידעיה אצל אכסניה שוקקת ותקע עינו בצלי־בשר שפוד על אש, אף עבר על פני בתי־תמחוי בהם ההבילו תבשילים ועד ללשכות החיצוניות של הר־הבית בא – הללו נעולות היו ומוגפות.

אפילה ודממה סביב. אחד לאחד קראו שומרים על החומות, אך על ההלך איש לא נתן את דעתו. נראתה כבר תהלוכת האבוקות יוצאת לפני איש הר־הבית המחזר על כל משמר.. נשמעו קולות שומרים קוראים – איש הר־הבית, השלום עליך – אך חלפה התהלוכה ושוב היתה דממה.. היכן פשחור, מקום משכנו איה?.. אין שועה אל ידעיה. אכפו עליו מאוד הבדידות והצינה והוא נסמך אל קיר לחלוחי שבצדו: האם לשם כך נחפז כדי לתעות? – והלשכות סגורות, אין שועה אליו ואין שואל –

אור נר כהה הבליח מרחוק והחל מעורר אותו מקפאונו. בין המבויים העקלקלים ומעל מדרגות לולייניות נראה לו כאבן השואבת – שמא משם רומז האור לבוא?.. קם והלך לקראת האור והנה סילון בושם. קרב יותר והבושם לפפו בחום כיוצא מכיסי עלים וגבעולים מוצקים ויבשים. החיש את פסיעתו והבחין יפה בריחות כרכום, וקנמון ומר־הדרור. נתמלא ידעיה שמחה והודייה, כי הרי זה אשר חיפש! –

– האם כאן פשחור אומן הקטורת הישיש? – הידפק במקום האור.

– הכנס, ידעיה, כי מחכה אני לך. – כח־כח – השיב מבפנים קול אנחה.

– שעה ארוכה חיפשתי, פשחור אישי. – מסר בהכנסו.

– חיפשת ומצאת. – כעכע הזקן ועיניו נפקחו מעט בין פיאות לחיו המדובללות והקלושות.

– ולשם מה קראת לי, פשחור?

– כי זקן אני, ידעיה ורתוק אל משכבי – אח־אח – אמנם את שיקויי התקנתי ועשבים שונים אני שולק. אף שלחתי להביא עשב מופלא אחד, אשר אם יביאוהו וקמתי מחליי, אך העבודה רבה ואין במי לבטוח, מרובה העבודה ואני זקן כח־כח –

– ואני אדם חוטא, פשחור. – מיהר ידעיה להודיעו בשפה צורבת – לא אוכל לבוא בקודש כי תאווה בוערת בלבי, אישי.

– תאווה בלב? – מלמל פשחור כמתעורר.

– כן, ישישי פשחור. תשוקה אל אשה ברה כשחר, אשר רק את עיניה אני מכיר ואת כפות רגליה הנעולות סנדליות. אהבה עזה אל פניה החיוורים והכמוסים בפני כסוד, אל הגוויה אשר בשמים אינם תופשים בה. אהבה – אף כשפוקדת היא עלי: לך.. לאשר נקראת..

– ח־ח־ח – חלחל צחוק רסוק מפי פשחור ושעה ארוכה פירכס את יצורי גוו החלשים בעליצות – ואני חשבתי מה חטא אשר חטאת! מה מעל שמעלת! כי אסורה לך כניסה אל הלשכה – ח־ח –

– אל תצחק אישי. בהרי מולדתי הכל נתונים כעת למלחמה נואשת ואני נטשתי את המערכה. מזרועות עפרה אשתי חמקתי הנה. כבוגד נמלטתי אל תשוקתי ולא משום שקראת לי לבוא.

– אחת היא.. אחת היא.. כח־כח – כעכע הזקן כקוסם ישיש הלוחש על גבי רמץ ועושה בלהטים על גבי האש – אחת היא.. השמעת, ידעיה?! הקריאה צריכה לבוא ואחת היא מה צורה תלבש.. אכן, יש אשר תלבש צורת אשה נאה – ח־ח – ברה כלבנה, נאוה כחמה – יש ותלבש גם צורה זו – כח־כח –

– האמנם כך הדבר ובתום־לבה שלחתני איפוא כופר –

– כופר?

– כן, כופר שמה..

– כופר בת הכוהנים למשפחת –

ונפשל ראש הישיש אל מראשותיו בלי לגמור את המשפט – צהוב כגויל ומקומט קפלים בלים ועמוקים. כל קפל כמוהו ככיס גרגרים מצומקים וכל קמט כצרור גבעולים ממוללים. היה מהרהר הזקן עצום־עינים או אולי נמנם ורק נחיריו עוד שאפו בתאווה את הריחות הנפוצים סביבו. כי בכל אשר פנתה העין גם בזה, היה תלוי כיס וצרור מונח וצנצנת סממנים עומדת או פך של רקח וקנקן תבלים – אחד משבעים סודות של הזקן. כן היה שרוי בנמנומו עד שהחל ממלל בשקט:

– שמע, ידעיה. הסכת לאשר אומר. אף אני אספר לך את אשר לא גילו שפתי לאיש. שבעים מיני עשב צברתי בחיי הארוכים ושבעים מיני רקח למדתי לרקוח. שבעים מיני בושם אני יודע להתקין, כי מפי נערה בתולה חקרתי על הבושם שתאהב ומפי אשה על התמרוק אשר תתקין לה. מפי גברות ושפחות גם יחד למדתי לדעת מה סמים יחבבו – כח־כח – היתה לי סקרנותי זו לתאווה, שבלעדיה לא יכולתי עוד כאשר לא יוכל לשיכור בלעדי היין. לחוטא זקן הייתי, ידעיה, ובשביל כך לא חנני אלוהים…

– לא חננך, פשחור?

– לא.. כח־כח.. אך באבק ריחות שוכרתי והוממו חושי. רקחתי כאשר למדתי מפי פרסי, בבלי ואלכסנדרוני או ככל אשר הוצאתי ממגילת סתרים כתובה. אך בי בעצמי לא נזרקה האש ולא הוטלה הגחלת הקדושה. בערה הקטורת מידי והפיצה את ריחה – אך אותו זלף דק המיתמר למעלה כמקל –תמרת עשן זו שסיפרו עליה האבות הקדמונים – ממני והלאה נשארה, ידעיה – כח־כח – ממני והלכה נשארה –

נדהם ידעיה לוידוי שלא ציפה לו ושכח את כאבו. האם פשחור הוא המדבר – הוא האמון על סודות הקטורת ומסורת בידיו מדורות קודמים ומגילות קלף באוצרו מארצות שונות – האם הוא לא הגיע עד לסוד? – – ולא רק תמיהה רבה אלא חזון הלהיב לפתע את רוחו: את אשר לא מצא פשחור – עתיד הוא למצוא ושמו יישאר עטור תהילה של המקטיר! הוא יהיה אבי המקטירים ומידיו תעלה לראשונה תמרת העשן למעלה כאשר עלתה לפי המסורת הקדומה –

בשקט קם מעל־יד פשחור השקוע בשינה כחנוט בארונו ורגליו נשאוהו בחזרה אל ביתה של כופר. בפסיעה בטוחה הגיע עד ביתה ושוב לא התפלא שהדלת נפתחה ועיני כופר ופניה האירו לקראתו מעל הסף. עתה אחז בראשה ביד בטוחה והפנה אותו אליו, תמך בסנטרה והביט ארוכות לתוך עיניה:

– כופר.. – חייך באהבה – האם שילחת אותי מעל פניך?

לא ענתה כי אם ראש הניעה.

– כופר, הידעת מראש אנה תשלחי אותי או מאפס אהבה שלחת?

– אהוב.. – לחשה בפיה ארוכות.

– כופר, הידעת כי למענך עליתי וכי את פניך ראיתי לפני ולא על שום שהזקן קראני?

– אהוב.. שלחתיך לאשר נקראת.. כי תהיה למקטיר אתה.. או אז אלמדך אני איך לקרח ולפטם, כאשר לא ידע עוד איש, ידעיה..

– את?!

– אני.. – הגתה בעינים עצומות – אני שאין ריח מבשרי ואין חותם אהבה נטבע בי. אני המבושמה מאותה סוד נסתר אשר חיפש אותו פשחור בכל ואתה האוהב אותי – תמצא.

הלך ממנה כמו נתבררה לו מטרה דחופה. הוא לא יבטל עוד את שעתו לשמוע לקח מפי פשחור. את וידויו של שמע ויותר לא יבקש מפיו. סוד הקטורת הקדושה רומז לו מרחוק – פתרני.. והוא יפתור! ישוב מנצח לביתה של כופר ויאמר לה: זאת פעלה אהבתך – אל תתכחשי לה.. שמעי לקולה והיי עמי, כי בכוחך אוסיף עוד להקטיר למשוש לבם של כל אחי. – בלשכה סבבו כתשו המכתשים ופעמו העליים בקצב הנודע. לפי שיעורים שמסר פשחור קמצו וחפנו את הסמים, ערבבו אותם – אך ידעיה שקד לחוד, שמח בסודו ומצפה לגילויו.


בכל אלה לא שבה המנוחה אל הלשכה. אולי הדאגה לאומן הקטורת הישיש השוכב על ערש־דווי – השפיעה? או אולי יצא הקול כי עשן הקטורת אינו מיתמר וזקנים נזכרו כעת במסורת שבידם כי בימי קדם עלה והיתמר כאות חסד אלוהים? – אולי המלחמה שהתחוללה סביב השפיעה והשביתה מנוחה? – אך שוב לא נשמעו קולות פרחי־כהונה מוסרים שמועות וכן לא נראו סביב שליחים באים מקצווי ארץ. רק עובדי המשמרות עשו את עבודתם קבע ולבם גם הם חרד.

– ניצח מלך הצפון את מלכות הנגב. – הגיעה יום אחד שמועה.

– הלוחמים השלימו ושוב שורר שלום בין נגב וצפון. עתה יונח גם לנו. – התבשרו למחרת.

– אך למראית־עין נכרתה הברית, כי עדיין ערוכים הגייסות למלחמה. – הוכחשה הבשורה מהר והשתרר עצב.

לא היה עוד כל ספק כי יד מלך הצפון גוברת ועמה עלתה קרנם של מרשיעי ברית שבתך העם. כוהן הרשיע וצדוקי הרים ראשו וכל אשר נמלט אל העמים סביב מפחד קנאים – מיהר לחזור אל העיר החרדה. מעמון ומאדום חשו היריבים בעם ונתנו את ידיהם למפלגות, גברו והלכו התנגשויות ביניהם ועד לתגרות דמים הגיעו – החלה חרב לקצות בעיר־הקודש ואין אומר – חדל.

– רבו הקסדאות של מלכות יוון גם מסביב להר־הבית. – נמסר בלחישה בין הכותשים עם בוקר כאשר ישבו אל מכתשיהם.

– מרשיעי הברית יורדים אל השיקוץ בעיר התחתונה והוללים אל דרכי האלילים בקרקסים. – גלגלו ביניהם בזעף ובחימה.

– זונים הכל אל תועבות זרות וחסיד בעיר־הקודש אין! – השמיעו את דאגתם בסתר ולא נודע אם קנאת הבית מדברת מגרונם או אי־הבטחון במעשה שהם עושים למען ההיכל ההולך ונעזב.

אכן, הידיעה האחרונה היתה נוראה מקודמותיה – שיקוץ־טומאה! – עתה יחולל הקודש ויהיה פרוץ לרגלי זרים! – העיר המעטירה עוד שאננה מבחוץ, אך בלבה אבל. העם נושא בצפיית סתר את עיניו אל אחיו למודי הקרב אשר בהר, אך בפנים לבו ידע כי לא יקומו אלו בפני כוחות פורצים מבית ומבחוץ. הוא לא חדל עוד מקוות אך עננים מבשרים רעות קדרו סביב – מדוע באתנו הרעה הזאת? – שאל העם ולא מצא מענה.

השאלה ניסרה סביב, וידעיה שקד על מלאכתו. ראו עיניו את הקסדאות של גייסות זרים אך לבו בטח בעבודה שהוא עושה. ראה ככל הנאמנים בלבם לבית בתעלולים של מרשיעי הברית, אך נדמה לו כי עוד ניתן לתקן את הרעה… אך יעלה בידו לתמר את הקטורת לשמים כאשר תימרה מידי כוהנים קדומים ועבר הכעס מעל הר־הבית והעם כולו עוד ירוחם.

“כופר..” – לחש ושקד משנה על מלאכתו – “עזריני אך הפעם ויקרה הנס אשר לו כולנו מצפים” –

אך בעיר התחתונה, למטה לה, נערכה אותה שעה כבימי קדם מלמת האדם באל אחד. מקום שם הוקמו במות תמיד והקטירו בעבר למרכבות השמש או סגדו לחמנים, שם נערכו שוב חגיגות פאר לאלילים זרים. הללו לא דרשו עוד קרבנות מחים, אף לא זבח או מנחה תבעו מאת העם – רק שמחה תבעו ממנו: שמחת חיים והתגוששות בכוח – חיים מתוך שמחה.

שמה נאספו מיקירי ירושלים. שם ישבה גם כופר במרומי הקרקס הזר, התנוססה ביפיה הרב, הפליאה עין רואים בטוב־טעמה. עין הברקת היתה עינה, עין האודם שפתיה הפתוחות. והיא הביטה אל הנעשה בהתעוררות חושים שמחה ועליזה: “בכאן תפארת חיים!” – חשבה. בזה מתגוששים פרחי אחיה ומגלים כוחם ומזה יושבים מהשרים שבמלכות יוון והם מאשרים את תנועתם בקריאה נלהבת. הכל שמחים בנצחון ומצרים על התבוסה – אנשי צפון ומערב – ואין קנאה או תחרות.

נשמה כופר מעמקי חזה כמו צר לה מושבה. שעה קלה דמדם עוד במוחה מראה היכל עזוב ולשכות משני צידיו. כבהרף־עין זכרה לשכה אחת בה יושב שפוף כהן מאנשי ההר והוא חותר אל סוד – אחד משבעים סודות שבאמונת אבות – מה דל הוא המראה לעומת השמחה שבכאן! – “בכאן הכוח והסוד, ידעיה!” – התאוותה לקרוא בקול לצד הר־הבית, אך עיניה הופנו אותה שעה אל העומד נכחה.

– הנה־הנך, היפה, – השתחווה חייל נכרי שהסיר את קסדתו ועינו התרפקה עליה בשמחה – עיני ראו מיד את הפרח הפורח.

– המליצה נאה, בן־חיל. – הבריקה בעינה העליזה משביעת־רצון כמוסה.

– לא מליצה היא, היפה, אך מס ליופי. כי כן אנו עושים בארצנו היפה. כאשר רואים אנו את האשה הנאה מכל, אנו תופסים את נבל המשוררים ומעטירים ראשינו בזרי־דפנה, אנו משווים לעינינו את הדר הטבע שבהר ואשר בים ונושאים את קולנו להודות ולהלל –

– התהילה לגבורים המנצחים! – הרעים אותה שעה קהל הצופים למראה הנצחונות וזרי עלי הזית חולקו למנצחים. גם ראשי השיש של הפסלים סביב, אשר עטרו את הקרקס, הניעו בתלתלי האבן לאות רצון.

– אהה, מדוע תתנכרו אתם, בני יהודה העקשנים, לתשוקתנו העליזה – המשיך הקול המלטף של איש־החיל – מדוע לא תהיה גם בלבכם שמחת חיים? תמיד שמחה באשר יש, כי אז יהיו לנו החיים כחג.

– החיים כחג.. – חזרה כופר נפעמה ולא נמנעה מהושיט לו את ידה אשר החזיק בה, כאשר עברו בין הצופים מבני יהודה האצילים ומסרדיוטי הגייסות המעורבים, בתוך תשואות החגיגה שגברו והלכו. – –

–טומאה! טומאה! – בקעו אותה שעה מבחוץ קולות קנאה צווחים בחמת־זעם וכופר התפכחה למראה הקנאים הרוקקים אל מול פסלי השיש הזרים, כשהם מקללים בקול ומוחים בזעם רב.

– לא הותרו עוד פרצופות אדם בעיר הקודש ותחומיה! אהה, על מה באתנו החרפה?! במה האשם – במי?! –

– נודע דבר! – נשמעו למחרת לחשים בהר־הבית.

– שערוריה נפלה בגוי קדוש! –ניסרו קולות מפעפעים איבה גם בלשכות.

– זקני בתי־האב מתכנסים לעוץ עצה איך לבער את התועבה ונסלח לעם כולו. – מסרו מפה לאוזן גם פרחי־כהונה ששקדו ליד המכתשים.

ונדמה לידעיה כי משום־מה הולמות בו הידיעות הללו כפטיש, ובכל אלה ידו לא רעדה. אכן, אילו צחצחה החרב על בשרו בשעה זו לא היה זז מהעבודה שקרוב היה להשלימה. הכל היה מוכן על הדלפק. התערובת שהתקין על־פי פשחור. קומץ־קומץ במידה ובשיעור נכון. עד לכיפת הירדן – לא החסיר מאום. הכל נבדק והגיע רגע לנסות – שמא יעלה בידו אשר לא עלה בידי קודמו? היגיש את האש או יחכה? – בפיזור דעתו מולל בכיס בגדו והרגיש בעשב היבש שנשתמר מהרי מולדתו – שמח עליו והוציאו גם הוא. הניחו על הדלפק – –

– עונש! – פלחה לפתע זעקה את האוויר.

– עונש לחוטאת ונסלח לעם! – הפכה הזעקה לילל קנאה שהקיף את הר־הבית ואת הלשכות סביב.

נמשך ידעיה לראות בנעשה והיטה גם הוא את אזנו לשמוע. בחוץ נשמעו פעמי זקנים מתנהלים ואחריהם מיצעד המון דחוס. בעד הדלת נראו פני חסידים מקובצים ואמהות מלחשות על פעוטות שבזרועותיהן. הבין ידעיה כי דבר חשוב עומד להתרחש ויצא את הלשכה. נדחק גם הוא בין המון העם לשמוע לאשר ידובר כעת או לאשר ישמיעו כרוזים מטעם הזקנים באזני העם.

– עם ירושלים! – הגיע קול רופס של זקן מעל סף לשכה מרוחקת ביותר.

– אויה לנו.. – ענה העם בילל קינה.

– גוי קדוש, תועבה נמצאה בתוכנו! – הרעיד משנה קול הישיש. נמצאה חוטאת מבנות ירושלים הבירה, מבנותיה היקרות, ממשמרת כוהנים קדושה – בת כוהנים נמצאה מאהבת לסרדיוט –

– עתה נודע החטא! – זעף העם מרה וקנאים עיוו פניהם מזעם.

– טומאה.. טומאה.. – נרגש העם ולא ידע עוד מעצור.

– ייסתם חלונה של משמרת כוהנים חוטאת! תקבע טבעתה לבל יבוא קרבן ממנה לטמא את המקדש! – שפטו זקני העם, את החוטאת ונדענה! – והיה בקולות האלה מן החרדה הבלתי פוסקת של עם נתון בצבת בין מלכי צפון ובין אדירי נגב וצפון, כמו הוזרמה בהם כל החולשה של ישוב הארץ הנושא יעוד עצום והמשא כבד מכפי כתפיו.

– האשה היא כופר בת הכוהנים למשפחת –

לא שמע יותר ידעיה מהודעת הכרוזים. רגליו כבדו ולא ידע איך הוציאוהו מבין המון העם. אזניו צללו – האם בהקיץ או בחלום שמע קריאות הזעם? ההמון רחק והקולות נשתקעו, כשמצא את עצמו מרעיד ליד הדלפק של לשכתו וערימת התערובת הקדושה עליו. כופר.. בת הכוהנים.. כעת כאשר המעשה היה קרוב לסיומו – מעשה הקטורת המופלא! – והזדקף כמו הבין לראשונה לאשר הוגד. נזדרז לעקור את רגליו ממקום עמדו ופרץ בעד דלת הלשכה.

– האם כופר בביתה? – קרא בקול כאשר הביאוהו רגליו עד לשערי הבית.

– מטרוניתא כופר.. מטרוניתא כופר.. – נענו הילידים שבחצר.

– האם מטרוניתא כופר כאן? – שב ושאל בקול, היסה את הילידים.

– אני כאן, ידעיה.. הלא תכנס אלי. – באה לקראתו וכוננה אליו מבט עמוק כתהום של צער וספק.

– את כאן.. – נמנע מהביט אליה והחזיר לה במרירות – את כאן ואני עבדתי בהר־הבית בלשכה. הה, כופר! – קרוב הייתי להעלות אש כאשר אמרת ולבי אמר לי כי גדול יהיה הנס אשר יקרה לי – – והנה שמעתי שמך! –

הבינה את המתרחש בלב ידעיה. הנה הושיטה את ידה בטבעותיה אך משכה אותה אחור. רגע הבריקו עיניה החמות כקטיפה שחורה ומשנהו שבו ונעצמו. הנה עברה צמרמורת בגבה – צמרמורת שעוררה אותה תמיד בצמאון להתרפקות – והיא חזרה והתאוששה מיד – לא.. – הניעה ראש ואמרה בקול – לא אותי אתה צריך עוד, ידעיה, כי לא תוכל לסלוח לי.

– האמנם חטאת? – תלה לאחרונה את השאלה האיומה בחלל הבית ונדמה לו כי כל העם והשמים ותופשי הנשק הקנאים בהר חוזרים כהד על שאלתו.

– שאל, ידעיה.. – השיבה והרעידה – שאל לנכרי הזה אשר בגינו ניתך עלי הזעם. שאל ואני אענה כאשר אענה גם לשופט.

– היה סרד..?! פתח בזעף ושיסע.

– שאל.. –לא גרעה ממנו את עינה – שאל, כי אהבתיך, ידעיה.

ובפעם ראשונה הסתירה את פניה שהחווירו בקפלי בגדו. לא היו עוד כעס או טינה בלב ידעיה, קנאה או אהבה. אך רמץ עמם במעמקי נפשו, הבהב, האדים כדם על המזבח. הוא סלסל בהיסח־הדעת את קווצות השער שנפשלו מצוארה ומלמל תוך פיזור־נפש: ואני חשבתי.. כופר.. את תציתי את הקטורת ברוח פיך.. את תלחשי עליה בעיניך ואת תאמרי את הלחש הקדוש: עלי הקטורת היתמרי אל־על.. ועתה נשבר הכד.. – סיים בהפתעה כלפי עצמו.

– אמנם נשבר, אהוב. אך האש נשארה שלמה. – חזרה אחריו ובכי פרץ מפיה.

– מנין כי נשארה שלמה? – שאל ונתפכח מחלומו המר.

– שמעני. – היישירה להביט אליו כשעיניה חרבות – אשר נפגם שוב לא יוכל לתקון ואם תבקש לסלוח לא תוכל.

– אנסה ואולי אוכל.. – ניסה למחות בשפה רפה.

– לא תעשה זאת כשם שלא יעשה הקנאי בעם, אשר לא חנן אלהיו את קרבנו והוא מבקש אחר קרבן אחר כדי לעורר רחמים.

– כופר.. – ניסה ידעיה להפסיקה.

– אל תפסיק. – פקדה עליו והזדקפה, הוציאה בידיה הדקות את הפסיל מעל חזה והצמידה את שפתיה אל המתכת הקרה – אל תפסיק ולך עשה כאשר צווית. לך היטהר, אדם, והעלה עשן. זרוק את הסמים לתוך האש. נפצם אליה באחת עד יתאבך עשן. או אז הפסק לשעה קלה ואל תפחד. שא את תפילתך שלא יפסה העשן הזה ויתנקש להמיתך אלא אל־על כמקל ייתמר – אל השמים אשר לשמם נועד – והוא ייתמר, ידעיה! –

הבין ידעיה כי אך לריק ישחית דברים וברגל כושלת יצא את ביתה, כשבלבו חרותים מראה פניה, מבט עיניה, תנועת השפתים ואודם השרק המשוך עליהן כתולע. אהובה.. כופר.. לחש עוד לעצמו והוא רחוק כבר מעמה.. אך גם בפעם זו לא עשה לבטח את דרכו, כי מיד הרהור חלף בו שמא יחזור בדרך אל כפרו ולא ישוב עוד. יחזור ויניח את ראשו על מצע עפרה אשתו ויתוודה: שוא, עפרה, מקסם־שוא ראיתי ונרפאתי – השלום לך? או אולי יסור תחילה אל פשחור ויגיד: טעית, ישיש, כי לא אני שיעדת לעבודתך ושוב חפשהו – או אולי יקדים ויכנס ללשכת הסמים ויבער בידו את המלאכה אשר החל כי לא תצלח עוד? – תוך יאוש חרישי זה טיפס ועלה אל עליית פשחור כי היא הראשונה בדרך.

– פשחור.. – נאנח מלב פצוע.

– אח.. אח. – גנח גם הישיש שלא ראהו בעיניו הקמות אלא שייט בעולם הזיותיו בהן שקע באחרוני ימיו – אח־אח.. יובא העשב המופלא והוכן שיקוי ממנו.. חכמי הסוד שלחו אותו אלי ממרחקים.. דשן ורענן אקום מערש־דווי.. המוות לא ישלוט בי.. אח־אח..

ראה ידעיה כי לחינם ישב אל גויל הקלף הספוג ריחות מתים ואפוף הזיות־שוא – דבר נכון לא ישמע מפיו. הוא קם וירד מעליית פשחור בדרך ללשכה. יעיף מבט אחרון על הלשכה ואחר־כך ילך לו. נכנס ונעל הדלת אחריו. בהיסוס נגש עד לדלפק ותערובת הסמים ערוכה עליו כבלכתו ממנו. שעה ארוכה הביט עליה כמרגיש מראש, שבזה עומד גורלו להחתך.

אותה שעה החל ניחוח דק סולד באפו – מעין זלף ממרחק שלא הרגיש בו בלשכה לפני כן. כופר… – נרתע בתמהון – ריח שערה הוא.. ריח נשמתה הרתוקה בעצבונה או אולי גווה הנעלה אשר נשאר טהור? – ואצבעותיו עשו כבקדחת, קמצו מכאן וחפנו מכאן, מחקו מכאן וגדשו מכאן – “אך פעם זו תעלי הקטורת באפי ואחר־כך אלך לי!” – לחש חרש והצית את האש ומדי דברו זרק אליה גם את עלי הצמח היבש מהרי מולדתו שנשאר מוטל ליד התערובת – התלקחה האש והתאבך עשן –

האמות? –

האחיה עוד? –

הייתמר העשן אל־על או יפסה סביב לו – לחוטא? – –


– מעשה נסים! מעשה נסים! – הריעו באזנו קולות.

– העשן מיתמר אל־על כאשר לא ראינו עד היום הזה ורק אבותינו סיפרו לנו!

– ריחם אלוהים אותנו! –

לא ידע ידעיה כי נפל במקום עמדו וכאשר פקח את עיניו ראה המון־עם סביב והכל מביטים בפליאה אל על, הכל רוגשים ומראים באצבע – מכוהן ועד ישראל, מוותיק שבהר־הבית ועד לפרחי־כהונה שבלשכה –

– האמנם כופר?.. – קם על רגליו ומיהר להביט גם הוא לאשר כל העינים נשואות – האמנם נענשה כעת על חטא שלא חטאה?.. כופר היקרה! –

– מעלה עשן.. מעלה עשן.. – נגש אליו וברכהו הממונה על הר הבית.

– טוב עשן ייקרא לך, איש המשמר. – האצילו לו ברכה זקני בתי־האב.

– אב־דימס.. אב־דימס.. – שיבחוהו המליצים שלא נמנעו במעמד זה מהראות את בקיאותם בלשון יוון.

ועיני ידעיה הדמיעו. לא ידע את אשר ישיב למברכים אותו. כופר.. מעלה עשן.. חלפו הדברים כבחלום ורק עתה נזכר כי אמנם כן ייקרא לעשב הגדל בהרי מולדתו – בהרים הלוחמים אשר עם שפלת לוד – זה העשב היבש אשר מולל בכיס בגדו – הוא הוא מעלה־עשן – הוא הוא הגדל בסדקי האבן ומוות לא ידע, כי על טרשים יגדל ומלשדם הדל יינק – מעלה־עשן הנהו –

– אבטינס! אבטינס! – שיחקו משחק־לשון פרחי־כהונה והריעו מסביב ומיהרו לשוב למכתשים, קצבו בעליים, דפקו כקול התוף וחיקו בעלגי לשון את המליצים: אב־דימס! – ידעיה – אבטינס כן יישאר שמו! – תוק־תוק – תוף־תוף – הדק היטב! –

ואל חצר – חצר ילידים שהתפלשה מתחת – קרן באותו זמן אור עיניים בעד סורג חלון, רך כקטיפת לילה, כקרן אור שלוחה ממרחקים. זו כופר ששפעה את האור הזה, כשעל לחייה החיורות חלפה דמומית שמחה: הוא מנצח! – הכל מברכים אותו כעת – איש לא ראה את החיוך אף לא השגיח במקורו, רק הילידים הם שהרגישו. נשאו טפלים את עיניהם למעלה וקראו בקול: נאה היום מטרוניתא כופר! – הפסיקה אשה את מלאכתה והתפעלה גם היא: אכן נאה היא! – וימים אחר־כך סיפרו שגם סגי־נהור שבחצר פילבל בעיניו כלפי מעלה ושינן עם כל השאר: אך יפה היא! –

וכופר שעמדה דמומה הזדקפה לפתע והחווירה, נזכרה בבוקר יום בו ידעיה הלך ממנה בפעם ראשונה והברושים ממול רטטו כהיותם רוטטים כעת – האמנם את ידעיה המקטיר תראה, כשהוא לבוש בגדי לבן והוא עושה בחשאי ובטהרה את סוד הקטורת שנגלה לו? – הזדקפה והוציאה את פסיל המתכת מחיקה, נעצה בו עינים עמוקות כמפליגה לחזון ימים, שפתיה נעו ולא נשמע קולה:

"זכור, טוב־עשן, – לחשה – זכור כי את קטרתי אני אתה מקטיר ואת סוד ניחוחי אני העלית לעולה.. בי הקטרת גם את עשבי הריך היבשים עד היותם לקטורת הקדושה העולה אל־על.. אתה מקטיר בעוד אני אינני ולא אהיה עוד על ידך.. אל תתבשם איפוא אשה אחרת מקטורת זו – אשה אשר תצא מביתך אתה – כי לי היא.. אל תתבשם בו נערה אוהבת מביתך כי לי הוא! – והחווירה כמתה.

ועברו שנים רבות על בית המקטירים המכונה אבטינס. היתה כבר חזקה כי של בית ידעיה־אבטינס בקיאים במעשה הקטורת ובמעלה־עשן. כן נודעה לשם העלייה של בית אבטינס בה התקינו את הקטורת בחשאי. אך דבר אחד היה לפלא וכחידה היה בעיני הכל – לא יצאה אשה מעליית אבטינס מבושמת לעולם. כן לא יצאה משם כלה שהתבשמה, כי תנאי התנו שלא תהיינה מתבשמות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34380 יצירות מאת כ־1694 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10547 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!