רקע
פרץ סמולנסקין
שבט סופר, תרמ"ג: מכתב ג

ידידי הנכבד!

אם כי נלאיתי בימים האלה מקצר רוח ומחסרון כח ועבודה קשה וחדלתי בעבור זאת לענות לרבים, ואף גם לזאת יִתּר לבי ממקומו בראותי כי שקר העצה ושוא הלֶקח הנאמן, כי איש חנף ומכזב אחד יעשה וגם יוכל יותר מעשרים ישרי לב, כי לו אזנים קשובות במקום גדולים ועשירים, בכל זאת משכתי ידי מהמלאכה העמוסה על שכמי למען ענות לך דבר על שאלותיך, בראותי כי לא כתם תשאל ולא אך לבלות את העת בדברים, כי אם כתלמיד חכם השואל למען ידע הלכה ולמען יורנה גם לאחרים, ואחרי כי נודעת לי בשמך כי אתה היית אחד מראשי המתנדבים בעמנו לעלות לתור את הארץ, לכן אקוה כי דברי לא יהיו לך לבדך כי אם תשמיעם בשמי גם ליתר השואלים אשר ידעת שמם ומקומם.

א) בהשתפך נפשך אל חיקך על כי עברה שעת הכֹּשר ומאומה לא נעשתה בדבר הגדול, אשר ראינו אותו בחזון יוצא לפעולת אדם, נפשי כנפשך ולבך כלבי וגם אני אדכה ואשוח על החלום הנעים אשר גז חיש ויחלוף וישאיר אחריו לב רַגז, תוחלת נכזבה ולעג נעוי לב. אולם באמרך כי כמעט יצדקו בעיניך אלה המלעיגים, אשר הזהירו לבלתי שלוח יד בדבר אשר לא נשיגנו, כי אמנם לא לנו להיות אדונים לנפשנו, כי עבדים היינו ועבדים הננו ובעבדותנו נאבד, ואם תנתן פתאם החֻפשה לעבדים אז ירימו ראש ויגדילו עקב על כל ותאותם להשתרר תגדל עוד מתאות אדוניהם אשר עבדו בהם בפרך, וכן היה כי כל אלה אשר יצאו בראש העם זנו איש לדרכו, האחד התברך בלבבו כי הוא יהיה למשיח ישראל ורעהו מצא מקום טוב להשתכר בו ויתרם התנשאו ליעץ ולבנות ולהכין בטרם אשר הבינו עצה ומה הוא בנין ותכונה, ועל כן כל דבריהם לעו וכל מעשיהם נשא רוח, וגם עמל המבינים דבר לקח הבל – בכל אלה לא צדקת אענך, כי אם אמנם אין להפָּלא אם הארץ תרגז תחת עבד כי ימלוך, וכל מבין דבר ידע זאת מראש כי הממשלה בידי עבדים, אשר זה עתה יצאו לחרות, תהי עבדות לרפי כח מהם, ואיכה נחשוב אחרת? אנשים אשר בכל ימי חייהם ראו בעיניהם רק אדונים מעבידים בפרך ובאכזריות, ועבדים וראשיהם כפופים וגביהם שחים ורגליהם כושלות באין מעמד, ההמה יבינו משפט האדם בשובה ונחת בלי תגרת יד ושבט הרשע? הניחו להם מעט קט וישאפו רוח וישכחו את השבט הנוגש בהם או אז ילמדו לאט לאט לדעת ארחות משפט, ואם כן לו גם היתה כזאת, כי אחינו אשר למדו מאז להיות דוויים סחופים ומדולדלים, לשמוע אך קול נוגש ומצוה, אם המה לא ידעו ברגע הראשון בהמלטם על נפשם חקי חיים וארחות משפט? כי איפה למדו את אלה? האם במצור ומצוק אשר סביב שתו עליהם שונאיהם? אבל חכו להם מעט קט ותראו אם לא ישובו, כאשר ינוח להם מעט, ויביטו במכונם ואז תאחז במשפט ידם וידעו עת לכל חפץ ככל אלה אשר ממשלתם נכונה בידם ועתותיהם בידיהם נתנו.

אשר על כן לוּ גם אמת היתה כי תקותנו עלתה בתהו בפשע אלה אשר אמרו להשתרר או לראות ברכה לכיסם, גם אז אך משפט שוא היה לאמר כי בעבור זאת אין לנו לבקש את הדבר הגדול הזה מיראה פן יבאו רָעים ושחתו אותו, כי אם אמנם בתחלה תהיה כזאת בכל זאת עלינו לקות בצדק, כי גם הטובים בעם יקומו ויעשו הטוב וברבות הימים ישוב העם ויראה ויבין מה טוב לו ויחזיק בו – אולם מה נאמר ומה נדבר אם כל אלה שוא ושקר המה ורק ידי אלה מאחינו החכמים בעיניהם, אשר יאמרו: נאהב את אדוננו ושבטו ונחת זרועו ובעיטת רגלו ולא נצא לחפשי, רק ידיהם היו במעל. כי הם המה למדו כל ארחות צוררינו ויעשו כמעשיהם. כי מה עשו לנו צוררינו מאז ויעשו כיום? בתחלה מגו יגרשונו, מכל פֹּעל טוב ינדונו, מכל חלקה טובה ירחיקונו, לחם אבירים יקחו מידינו ויתנו לנו רק פת לחם אשר עלינו לפשוע עליה, כל דרכי החיים יסֹכו בעדנו בסירים, ישליכו עלינו שקוצים וינבלונו וישימונו לסחי ומאוס, ואחרי כן יקראו בגאון: ראו את העם הנבזה הזה אשר שלמותיו יתעבוהו, אשר דרכיו נלוזים, ניבו נבזה וכלו לנדה וכמפלצת הוא בקרבנו – הן אלה המה פעלי צוררינו מאז ועד היום. ומה יעשו אלה מאחינו אשר אל דרכי העמים ילמדו ואשר יטיפו עלינו כל היום: היוֹ נהיה כגוים?! גם המה בתחלה ישימו מכשול בכל דרכינו, ואך נרים יד או רגל לצאת לעזרת אחינו להוציאם מבור צרה, יחד עלינו יתמלאו ויבקשו תואנות ועלילות להניא מאחרינו לב אלה אשר לא יבינו משפט, וגם רוח שקר יוציאו מאוצרותיהם ולא ידעו בשת לעמוד כצוררים על המשמר להפיל בלהות על הנדחים והאובדים למען ישובו ויֵענו תחת יד מעַניהם, ואחרי כן כאשר יצלח בידם לשום מכשולים בדרכינו, להרבות כושל ולזנב כל הנחשלים אחרינו, או אז יפערו פיהם בגאוה וגֹדל לבב לאמר: הן אנחנו ראינו כל אלה מראש, הן אנחנו הזהרנו לבל יצא העם בדרך סכנה, אבל מי הסב את הסכנה? הלא המה בידיהם! זאת לא ישמיעו.

הנה אם נעביר את כל המעשה אשר נעשה זה כשמונה עשר ירחים לפנינו או אז נראה ונוכח, כי לולא קמו בנו בוגדים מבית, כי אז מצאה ידנו בעזרת רודפינו וצרינו לגדל ארץ לנו ולבנינו. בראשית התגלעה המהומה היו אלפים ורבבות נכונים לעזוב ארץ, ואלפים ורבבות היו נכונים להושיע להם, ולוּ הלכו כל אלה אשר בקשו לנוד כלם יחד אל ארץ ישראל ולוּ נִתּן כל הכסף הנקבץ רק על ידיהם, כי אז מצאה ידם לקנות יותר ממחצית הארץ ולבנות להם בית ולהכין להם מחסה ומסתור מפני אויב וגם לאחיהם האובדים בארצות אחרות היתה אחרי כן תקוה. והנה קמו בנו תרבות אנשים בוגדים ופוחזים אשר באכזריות מאין כמוה הטו ידם על אלה האובדים ויַתוו להם הדרך גם על אפם ועל חמתם, בחזקת היד שלחום לאמעריקא, וירבו כזב על כזב ושקר על שקר להבטיחם כי שם יונח להם. אולם לא זאת בלבד עשו, לוּ שלחו את החלק האחד כחפצם לאמעריקא ואת החלק השני כחפץ הנדחים לארץ ישראל ויחלקו ביניהם את כסף הנדבות כי אז החרשנו, כי אז אמרנו: פשרה עשו! אבל עתה אחרי אשר שלחו כלם רק אל המקום אשר המה בחרו ואת כל הכסף הוציאו אך לחפצם ולא לחפץ האמללים אשר בעבורם נקבץ, ואלה האמללים, אשר מאנו שמוע בקולם ויתורו להם מנוחה כחפצם לא השיגו אף אגורה אחת, הנה עתה לא אלה שהלכו שמה הראו כי לא יצלחו לרשת ארץ, כי אם אחיהם אשר עמדו על הדרך ויגזלו את כספם מהם, חברת כל ישראל גזלה מאת הגולים את הכסף אשר נִתּן להם מאת נדיבי לב ועל כן אסרה את ידיהם ואת רגליהם כמו בנחשתים לבל יוכלו צאת ובוא ולשלוח בחפץ כפיהם כחפצם. ואף לא זאת בלבד עשתה החברה, כי אם שכרה שכירים להוציא דבה על הארץ ולהניא לב אלה אשר כסף בידם לבל יערבו לבם לגשת אל הארץ אשר לפי דבריהם שם אך מות ומשכלת – ועתה מי הסב בכל אלה כי כל עמל הישרים בלבותם עלה בתהו? האם ידי אלה אשר התנדבו לצאת בראש עמם, או אלה אשר ישבו כמרצחים על אם הדרך ולא נתנו אותם ללכת בדרכם או השיבום בחזקת היד אל מאסרם? ואם אחרי כל אלה יפערו היום הבוגדים פֹה ובארצך את פיהם ויתפארו כי חכמים היו ויראו את הנולד הנה יוסיפו על מעלם ופשעם עוד חטאת כי יתפארו בבגדם ומעלם. הן לפי זאת יצדק כל מרצח, אשר יניא את איש לבל יצא לדרך והאיש לא ישמע לקולו ויפול שדוד תחת ידי המרצח, בהתהללו אחרי כן בחכמתו הגדולה כי ראה את הנולד.

אחת היא על כן אמרתי כי לא פרוד הלבבות בין הגולים היה בהם לרעה כי אם ידי צורריהם מאחיהם אשר הניאו את לב העם לבל יקום לעזרה להם, כי במה יכלו עשות גדולות? הלא אך בכחם ובכספם המעט, ובו עשו באמת נפלאות, ואם נראה כיום רק קולוניא אחת נוסדה בישראל נשתאה ונשתומם על כח לב מיסדיה כי למורת רוח צורריהם מבית ומחוץ עשו וגם יכלו, ונוכל לשער בנפשותינו מה היה לולא קמו הבוגדים נגדם, ולוּ נִתּן להם כל הכסף הנקבץ, יותר מששה מילליאן….

וגם בזאת לא צדקת באמרך כי אם בעת צרה ויגון לא מצאה ידנו לעשות מאומה בפני מנגדינו הרבים אשר לא יחושו ותמיד כל היום יסירו לב העם מאחרי הרעיון כי עם אנחנו וכי לנו עוד תקוה אחרת מבלעדי התקוה האחת להתבולל בעמים, ואף כי בעת אשר יונח מעט ואם גם למראית עין, הנה אז אין מי ישמע בקולנו ושוא כל דברינו ועמלנו – כי אמנם לא כן הוא. אמת הדבר כי שעת הכּשׁר יקרה מאין כמוה עלתה בתהו ושעת הכּשׁר כזאת לא בקרב ימים תִּמָצא לנו עוד, ומי יודע אם תבא גם לבנינו או לבני בנינו שעת רצון כזאת לבנות לנו בית. ואל תשגה בדברי לחשוב כי גם אני מאמין כי כלה זעם ואפס המֵץ, וכאשר עברה הסערה יטהרו השמים ואור שבעתים יעיר לנו, לא זאת! הנני מאמין באמונה שלמה, כי כל אלה הצרות שבאו עלינו המה רק כהקדמה לאלה שתבאנה אחריהן, ובלי כל ספק לא יעלה עוד על לב הדור הבא לחשוב את אשר חשבו אבותינו כי בידינו לכונן אשרנו, המה יחושו את אשר חשו אבות אבותינו כי בגולה הננו, כי כן הוא תמיד בישראל. ימים רבים ירדפו ויענו אותם בלי חמלה עדי יִדַכּאו מאד וישפל רוחם ויפול לבם ולא ירהבו עז להרים עוד ראש, ורק לשופטיהם יתחננו: חוסו, חמלו עלינו, הן גם אנחנו כמוכם בצלם אלהים נבראנו! וכאלה דברי תחנה ותפלה ובקשה, או אז ימצאו בקרב צורריהם אנשים אשר ירך לבם לקול התחנונים ויקומו להמליץ בעדם להסיר מסבל שכמם, ולחוננם ולרחמם ולתת להם לשאוף רוח חיים – ואנשי הלב האלה ילחמו עדי יצליחו להטות לב המושלים והשרים להם לטובה וירחמום וימשכום חסד וסבלנות. והיהודים האמללים אך יסירו עֻלם מעל צוארם יגילו בכל לב ואין די תודה ותהלה בפיהם למרחמיהם ואב לבנים יביע את כל הצדקות אשר עשו להם, ואז יחלו לחשוב לאט לאט כי מאֻשרים כמוהם אין בכל הארץ. ואחרי אשר ראו מנוחה שנים אחדות אז ישכחו כי אך חסד נִתּן להם וסבלנות עמדה לימינם ולא המשפט, ויחלו לבקש גם משפט להם ויחפצו להיות ככל עמי הארץ, גם חפצם יצליח בידם כמעט, או אז ירגזו פעם אחת צורריהם ויתגעשו כי הוציאו את העבדים האלה לחירות. – כל עוד אשר בשם הסבלנות והחסד ידברו או אך מעטים המה אשר יבקשו להראות לכל כי ימאסו בחסד וסבלנות, אך כאשר כמשפט כל העם כן יֵעשה גם להיהודים אז יחרגו ממסגרותם כל צורריהם וישובו לדכאם ואז גם החסד והסבלנות ישָּכחו מלב עדי יכבשו שנית אותם לעבדים להם. ובצר לישראל יאנחו ויאנקו ויסבלו במנוחה כי נטל עליהם, ויראו יד אל זועם עליהם בכל אלה. אבל את המכאוב הנורא יחושו רק ברגע הראשון כאשר יסערו מנדיהם להפיצם אחרי אשר חֻפּשה נִתּנה להם. בפעם הראשונה כאשר יגיחו נגדם להַשִים נויהם, לגזול את הונם ולתתם כעפר לדוש, אחרי אשר ימים רבים ראו מנוחה ויתברכו בלבבם כי גם המה כבני הארץ יֵחשבו, יתעוררו ויפקחו עינים ויראו את הצרה בכל מראֶהָ הנורא, ואחרי כן יסכינו בה לאט לאט ויוסיפו שאת את עֻלם. ועת כזאת היתה כעת לעמנו; אחרי שעברו שנים רבות בתקוה טובה ובחזיונות נעימים כי כבר כלה זעם ולא תקום עוד פעמַיִם צרה להם, אחזה בהם פתאם יד שונא ותטלטלם ותניעם בחזקה עד כי נשברו כל עצמותיהם ובעת הזאת חשו את המכאוב, כי זה כמה לא נסו עוד לשאת מכאובים והיא היתה שעת הכּשׁר, כי מעתה אמנם ישוב הכל כשהיה, לשאת מכאובים וכעס כל היום, לשמוע חרפות וגדופים מרבה להכיל, לשבוע צרה ויגון ולהרכין ראש ולשאת כל אלה במנוחה, ובכל העת הזאת אין לקות כי יתעורר העם שנית לפעל, בלתי אם יעברו ימי הרעה ושבו מרחמים למשוך אותם חסד ולהורות להעמים תורת הסבלנות ושב ישראל וישב בטח ושקט שנים אחדות, או אז כאשר ישובו להרגיזו מרבצו תהיה שנית שעת הכּשׁר לתת חכמה בלבו, אך היום ההוא עוד ירחק חק, – עוד תעבורנה שנים רבות בצרה ויגון, עוד תעבורנה שנים רבות מהן בבכי ותפלה ותחנה, ועוד רבות מהן במלחמות וריב שפתים על דבר תורת האדם והחסד והסבלנות עד אשר ישובו וירֻחמו ועד אשר ישובו צורריהם להפילם שנית אחור… עת רצון היתה והיא עברה כצל באשמת הבוגדים בקרבנו אשר עזרו לצוררינו לשלוח ידם בנו. צוררינו החלו להרגיז אותנו ממקומנו ובוגדינו בקרבנו כִלו בהניאם אותנו ממצוא מקום אחר…

אולם אחרי כל אלה לא נאמר נואש, כי אם אמנם אין כל תקוה לשוב ולראות עד מהרה המון רב יוצא לבקש לו מנוחה, בכל זאת יש ויש לאל ידנו לעורר לב אחדים, ואם גם לאחד אחד יצאו הנה ברבות הימים יהיו לקהל רב והמה יהיו המיסדים בית ישראל. ועל כן חלילה לנו מחדול לדבר בדבר הזה או לרפות ידי החפצים בו ולבם, כי אם נחזיק בו אז יש תקוה אשר במשך עשרים או שלשים שנה יהיה לנס לכלנו, ואם תתבונן היטב בדברי בהשחר תראה כי לא שבתי אחור מהרעיון הזה, רק כי בשובה ונחת החלותי לדבר בו אחרי כי הוא כעת לא להעיר לב קהל גדול כי אם אחדים ולהפיץ את הדעה בעם, אם גם לא עד מהרה תצא אל הפֹּעל. כל עוד אשר לב אלפים נהה אחרי ארץ ישראל ויתנדבו לבא שמה, אז היתה החובה לדבר בכל רגשות לבנו לעורר את האהבה, אך עתה אשר נדבר בהרעיון הזה לא לנפשות סוערות, כי אם ליושבים בטח, עלינו לדבר בו בשובה ונחת.

ג) ובדבר הזה תמצא תשובה גם להשאלה השלישית ששאלת: מה נעשה כיום בחפצנו לתת אהבת שפת עבר בלב אחינו תחת אהבת הארץ אשר החלונו לטעת על לבבם. כי אמנם לא זה חפצי ולא זאת מגמת פני לטעת אהבת שפת עבר תחת אהבת הארץ, כי אם לתת אהבת שפת עבר בלב אחינו למענה ולמען אהבת הארץ. בינה בדברי אלה היטב. בדברי ובהתעוררי בכל רגשות לבי למען ארץ ישראל הוא רק יען כי אחשוב את עמנו לעם, ועל כן כל דבר אשר יכון לעם עלינו להחזיק בו ולהקריב נפשנו עליו, ואין כל ספק כי ארץ תכון לעם לחזקו ולאחדו, ועל כן עלינו לבקש ארץ מיוחדה למען קהל גדול מקרבנו, ועל כן עלינו להחזיק בשפת עבר יען כי שפה אחת תקרב הלבבות ותעשה עם לעם. אולם כל עוד אשר תקוה נשקפה לנו לרשת ארץ היה לנו להתאמץ להשיגה ואחרי כן לשום לבנו אל השפה, כי לוּ היה לנו קהל גדול בארץ ישראל כי אז על נקלה הצליח חפצנו בידנו ללמדם כלם שפת עבר, אולם עתה אחרי אשר רק מעט מעט מאד נעשה לטובת הארץ עלינו לשום כל לבנו אל השפה, לא למען תירש מקום אהבת הארץ בלבנו כי אם למען נוכל גם על ידה להביא אהבת הארץ בלב אחינו. כי שלש סגולות בשפת עבר: א) כי היא היא החבל המרתק אותנו אל אבותינו ואחינו ותורתנו. ב) כי היא לנו כעזרה בצרות עת אשר עלינו לשוע אל אחינו, ואם המה כלם ישמעו אותה אז על נקלה ידעו את מחסורינו, לא כן עתה אשר אחינו שקמו לעזרה לנו לא ידעו אף מלה מכל דברי האמללים וחפציהם. ג) כי לכל אלה אשר יבינו עברית נוכל לדבר בשפה ברורה בדבר לאומנו וארצנו ובכל אשר טוב הוא לחזק את אשיות בית ישראל, מבלי כל יראה ופחד פן יהיו דברינו בידי צוררינו לכלי משחית לחבל אותנו. הן כמה וכמה צרות וחרפות וגדופים מנעו ממנו לוּ דברו עד היום הזה רק עברית אל העברים ולוּ שלחה החברה כי"ח ויתר החברות דבריהן רק בשפת עברית, כי אז לא היו אף הנה וקריאותיהן לפח ולמוקש לנו כיום הזה…

ועל כן הנני לבאר לך את מחשבתי בדבר שפת עבר ומה לנו לעשות. אתה ורעיך תאמרו לאגוד אגודה ולקנות ספרים מנבחרי הסופרים ולתמוך בכסף הנותר בידי הסופרים הטובים. ואם כי לא אומר לכם כי לא טוב הדבר אשר תאמרו לעשות, אבל אם תחשוב כי בדבר הזה תעשו כמעלות רוחי תשגו מאד. מיום חשבי מחשבות יִתּר לבי ממקומו בראותי מצבת אבן לתפארת על קבר איש חכם אשר אולי מת ברעב. חנופה היא מאין כמוה! וכן הן בעיני פעולות כל החברות אשר נוסדו לשפת עבר מאז קם בן־מנחם עד היום. החבורות האלה יקימו מצבות למחברים מתים כי יחַיו את ספריהם ויתפארו בדבר הזה כי הגדילו לעשות, אולם לדעתי יקברו תחת המצבות האלה את שפת עבר לעולם ועד.

והדבר הזה רע בעיני מאד מאלה הטעמים: א) דרך אחינו הוא להוקיר את העבר ואם יזכרו ויעלו כיום שפת עבר על לבם אז לא ישימו לב להחיים כי אם להמתים ויוציאו את ספריהם מערמות האבק ויפיצום בעם, אשר רוחו זרה להם ולא יקרא בהם אף לא ישים אליהם את לבו, ורק לאוהבי מחקר בקדמוניות יהיו לשעשועים, ובדבר הזה יבַלו כסף ההמון בדבר אשר לא יועיל לאיש ומה גם להגוי כלו. ב) אם גם יאמרו לתמוך בידי הסופרים החיים לא יועילו אף במעט לא להשפה ולא להסופרים, כי מי ומי יהיה השופט לשפוט את הספרים? הן לא בארץ אחת נשב אשר נוכל לבחר לנו אנשים על פי רוב דעות, והיה כי תוסד חברה כזאת אז יתנגשו אחדים ויהיו לשופטים לא על פי רוח העם כי אם על פי חפצם. ג) כי הבל ורעות רוח הוא להשמיע המשפט לתמוך בידי הסופרים; אם סופרים המה אשר לא יוכלו לעמוד על רגליהם אז יפלו ולא יקומו, כי הלא זאת היא אבן בֹּחן למפעלות סופר, אם ימצא חן בעיני הקוראים אז יקנו את ספרו ואין חפץ לו בנדבות, ואם ימאסו בו אז אך חנם נתמוך בידיו.

ד) כי בדבר הזה ירימו רבים את ראשם להתפאר כי יעמלו ויעשו למען שפת עבר בעת אשר כל פעולתם תהיה כי ירימו שקלים אחדים תרומה להחברה ובקרבן הזה יחשבו כי קנו להם את לב העם כלו ולהם הצדקה לשפוט ולשבת בראש. אבל הדבר הזה היה בשפת עבר להבזותה בעיני אחינו, רק יען כי כנדבה חשבו כל שקל אשר נתנו במחיר ספר, לולא היה כדבר הזה כי אז רבו ספרים טובים, כי לספרים הטובים נמצאו הדורשים להם, והספרים הרעים נִתּנו למאכלת אש, בעת אשר עתה כלם יחד כמבקשי נדבות המה, וכאשר ניסד אגודות לתמוך בשפת עבר אז נוסיף על החַבּוּרה פצע בהראותנו כי אין לה רגלים.

ה) והדבר הרע מכלם הוא כי בכסף הזה הנקבץ לתמוך בידי מטים ישגבו חיל על הרוב רק מקבציו וראשי החברה. אם אנשים המה אשר המה צריכים לאותו דבר אז הן יאכלוהו, ואם עשירים המה ולא לכסף המה צריכים אז יעשו עוד רע מזאת, כי יהיו לנדיבי-לב בכסף אחרים, ומבקשי העזרה יבקשו להצמיד להם חֹנף ולכוף לפניהם ראשם, ועל כן לא האיש אשר לו יאתה התמיכה יקבלנה כי אם היודע לכזב יותר, או אשר לו עֹז מצח וידע להפיל חתיתו עליהם כי יתנם לבוז בעטו או בפיו, ואז יהי הכסף רק לכלי משחית לחבל, להרים ראש לעשירים אחדים אשר יקנו להם כתר כבוד בכסף אחרים ולנבלים אחדים מהסופרים אשר ידעו להוציא אותו מידי הראשים בחנף או בחזקת היד (כאשר כן היה בכסף אשר אספה חברת כל ישראל למען הנרדפים).

ו) לוּ גם אך טוב וישר יהי פֹעל החברה ורק סופרים מצוינים ומשוררים נעלים וחוקרים נאמנים ודורשים מחֻכּמים ינחלו חלקם, והראשים יהיו כמלאכי אלהים יבינו משפט ולא יעותוהו ולא יכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, אך אחרי כל אלה למי תועיל? הן אך לסופרים אחדים! על חברי החברה הלא יֵחשבו רק אלה הנותנים כסף והעם מה יהא עליו? הן לא רק למען תמוך בידי סופרים ומדפיסים אחדים נפיק נפשנו ונכלה כחנו. עלינו, בחשבנו כי שפת עבר תהיה לכלי חפץ לכל העם, לשום לבנו להעם ולא לאחדים. כי על כן ארגז תחתי בשמעי כי מיסדי חברות כאלה מנשאים את לבם, כי המה עושים טובה את העם ושפת עבר, כי שקר הדבר, לא להעם ולא לשפת עבר יעשו, כי אם לנפשם, לנחול כסף או כבוד…

ואלה הדברים אשר אחשוב אני לעשות לשפת עבר: ליסד אגודות אשר כל חבריה יקבלו עליהם ללמד או ללמוד שפת עבר; למוד שפת עבר נחוץ מאד לכל הבנים והבנות, ועל כן החובה על כל אוהבי שפת עבר לדבר תמיד על לב כל רעיהם וחבריהם כי ילמדו וילַמדו אותה לבניהם, ולהעמיד מורים חנם לכל דורש ומבקש להבין שפת עבר, ובמחיר הכסף אשר יקבצו ידפיסו ספרי למוד וחנוך וימכרום במחיר קל או חנם יתנוּם. וכל אחד אשר יספח על החברה יקבל עליו להטות לב יודעיו ללמוד שפת עבר או כי יאציל עת ללמדה לתלמידים.

אולם באמרי שפת עבר אל תתעה לחשוב כי מחזיק אני בדרכי המשכילים הראשונים, אשר הציבו שפת עבר כאויבת להתלמוד והמדרש וכאלה, כי הם המה אשמים בכל אלה שנשתכחה תורה מישראל. המה לעגו להתלמוד והמדרשים, ובעלי התלמוד בזו לשפת עבר, ובין כה וכה הסירו את לב הבנים גם משניהם, ואנחנו אם נבין את הדבר כמו, או נעזוב דרך כסל זה, כי אחת היא לנו מה ילמד הלומד אם תלמוד או אגדה או מדרש או כתבי הקדש, אם אך ילמד דבר מה מהתורה אשר בידינו, ועל ידי זאת יבין אם מעט או הרבה דברי אחיו אשר יכתוב בשפת עבר, כי אחרי אשר עיקר חפצנו בהחזיקנו בשפת עבר הוא כי נאחד לב העם, וכי תהיה לנו שפה אשר בה נוכל להשמיע איש נגעי לבבו לרעיו, לכן לא לנו להתות דרך הלמוד כי אם ילמוד איש כחפצו אם אך ילמוד. והיה כאשר לא ישימו פדות בין התלמוד והאגדה לכתבי הקדש ושפת עבר או אז ירבו הלומדים גם את שניהם, ואז לא ימצא הסופר הטוב גם כל חפץ בעזרה, כי אם הקונים את ספריו אשר יבינו בהם הם המה יהיו עוזריו, ואז תמצא גם יד החכמים אוהבי קדמוניות להוציא חפצם, ואז נדע כי שפתנו אתנו. ולדבר הזה לא נדרוש לכסף העשירים ולא לעצת נבונים בעיניהם, אשר כל חפצם בהשמיעם עצתם רק כי יהיו כנבונים גם בעיני העם, אחרי כי גם יד העני והדל תמצא להספח אל החברה הזאת ולפעול בה הרבה משבעה אצילי העם. את הדעה הזאת הפץ בקרב חבריך ואגדו אגודות איש בעירו ומקומו, אשר חפצן ומטרתן יהיו להפיץ דעת שפת עבר בקרב העם, לעורר לב כלם לאהבתה ולבקש ללמדה לכל הבנים והבנות כפי אשר יבחרו האבות מבלי קרוא מלחמה בעבור הספר אשר יבחר בו, או אז תקוה נשקפה כי ברבות הימים יהיו כל בנינו למודי התורה ורב שלום בנינו בבית, כי לא עוד יוסיף ימשול בנו כל נבוב לב וכל לץ יהיר אשר כל דעתו ותפארתו היתה עד כה כי לא יבין שפת עבר, או אז יצאו ויבאו לפנינו רק אנשים אשר ידברו אלינו בשפה אשר נבין ואנחנו נקרא להם והם יבינו מעלות רוחנו, ואם הדבר הזה יצא אל הפעל, אז יהיה כהמכונה המושכת אחריה המון עגלות בכחה להביא אתה את כל חפצי לבנו וחזיונות רוחנו לעמנו האמלל…

אוהבך ודו"ש

פ. סמאלענסקין.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות