רקע
יוסף יואל ריבלין
רבי יואל משה סלומון הסופר והעורך

“הלבנון” הירושלמי (התרכ“ג –התרכ”ד) – יהודה וירושלם (התרל“ז –התרל”ח).


 

א.    🔗

מאותה שעה שה“ישוב -הישן” הולך ונבלע לאט לאט בתוך הזרם השוטף של “שיבת ציון”, ששטף ועבר גם את גבולות “חבת-ציון”, נשתנה גם היחס אליו. דוקא מאותה שעה שהמלחמה בו הולכת ונעשית לנחלת ההסטוריה, נהפך “הבטול " שהיו מבטלים אותו ל”הערצה". הבונים החדשים מכירים בערכו ובפעולתו רבת הפנים, ברגשות הקדש ואהבת הארץ שפעמו בלבו. ברגע זה מצוה עלינו לכנס את כל מה שנתן לכנוס, להציל את החמר שנשאר לפליטה, להעריכו ולחתמו בחותם אמת ולספחו אל דברי-ימינו. ואכן לא בספר אחד אפשר לפטור את התקופה, תקופת היסוד לבנין הישוב. צריכה היא למוד וחקירה. והחקירה בה קשה הרבה יותר מאשר בתקופת “חבת ציון והציונות”, כי פועליה הצנועים והכשרים לא העריכו כמעט את פעולת עצמם ולא ידעוה. ואולם כשמעינים בכל פרט ופרט בתקופה ההיא, עומדים משתאים ומלאי הערצה ביחס לאישים יוצריה.

רשימה זו מתכונת לציין את פעולת אחד מראשי בוניה, את פעולת רבי יואל משה סלומון כסופר ועורך.

רבי יואל משה סלומון נודע בעקר כעסקן רב-פעלים ובונה הישוב, כאיש המעשה. ואולם כל מי שהכיר אותו, היה מתפלא על המזיגה הנפלאה של השכל הבריא יחד עם הדמיון הכביר הממריא שחקים, שחונן בהם האיש, שהיה גדול מאד בתורה כעדות רבותיו וחבריו, ויחד עם זה בקי עד להפליא בתנ“ך ובשירה של ימי הבינים. איש-המעשה בדרך חייו הארוכים ויחד עם זה משורר ואיש ספרות היה האיש. ואמנם עוד בשחר ימיו מלא את התפקיד של “משורר-ירושלים”, תפקיד שמלאו לפניו רבי יעקב ספיר בעל “אבן-ספיר” הידוע, ואתו יחד, לעתים, גם רבי יחיאל מיכל פינס. תפקידם היה לחבר שירי תהלה למלכים ושרים ונדיבי עם, לכבוד מאורעות שונים, אם בבקרם בארץ ואם לימי חגיהם. מן השירים שחבר הרי”מ סלומון ידועים שיר שנדפס בחוברת בשם “בית-יעקב” לכבוד בית-הכנסת הידוע בשם “חורבת רבי יהודה החסיד” שזקנו הרב ר' אברהם שלמה זלמן צורף, ואחריו אביו הרב ר' מרדכי1 היו ממיסדיה, ולכבוד משה מונטיפיורי. ב“הלבנון” הפריזי של הר“י בריל2 מודיע העורך שקבל שיר בשם “שירת משה” שחבר הרימ”ס לכבוד מונטיפיורי והדפיסו בדפוסו. נשאר ממנו גם שיר לכבוד קיסר אוסטריה פרנץ יוזף שחבר בשם העדה האשכנזית בעת בקרו בירושלים בשנת תרכ“ט. כמו כן “שיר גילה” שחבר לכבוד קונסול פרוסיה פרופיסור פיטרמאנן, שהרימ”ס חסה בצל ממשלתו, ושנדפס בדפוס הרימ“ס 3. בילדותי היו בידי הרבה מן השירים והתפלות חבורי הרימ”ס שנדפסו באותיות זהב ובמסגרת זהב סביב לכבוד מאורעות שונים.

אך פעולתו הספרותית של הרימ“ס באה לידי בטוי בעקר בעתונים שערך, ב”הלבנון" שערך בשנת תרכ“ג תרכ”ד יחד עם הר“י בריל יליד הודו חתן רבי יעקב ספיר ורבי מיכל הכהן הירושלמי, וב”יהודה וירושלים" שערך לבדו בשנת תרל“ז – תרל”ח. כדאי לציין שבראשית היה “הדפוס” וממנו צמחה העתונות. אהבת המלאכה ויגיע כפים היתה לו לרימ“ס מורשת אבות מזקנו הצורף ומאביו השואף לחרשת המעשה. לשם למוד מלאכה נדברו הוא עם שלשת מרעיו לנסוע לחוץ-לארץ עוד בימי נעוריהם. הרבה שמעתי מאבא ז”ל על אודות “אגדת” “האב ושלשת בניו“, הלא הם: הרימ”ס, רבי יוסף ריבלין ורבי מיכל הכהן ורבי אריה ליב הכהן סופר כולל מינסק (אביו של הספרן הירושלמי ר' אהרן הכהן) שעזבו נשותיהם ומשפחתם וברחו ליפו לרדת באניה. “האב" היה הרימ“ס שהיה אז כבן כ”ה שנה. ואמנם הצליחו לברוח, מלבד רבי אריה ליב הכהן, שהספיקו להחזירו לביתו ולמשפחתו. אחרי טלטולים שונים בערי רוסיה באו הרימ“ס ור”מ הכהן לגרמניה, ושם למדו בקניגסברג את מלאכת הליטוגרפיה במשך זמן קצר. את שמחתו על הצלחה זו מביע הרימ“ס במכתבו לאביו שבו הוא אומר בין יתר הדברים: “בטחוני כי יגל כבודו בראותו אשר שלמתי החוב המוטל עליו, “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ותפלתי לה' כי יביאני אל הר קדשו ולהאכילנו לחם מיגיע כפינו ויפתח עינינו בתורתו ועיני אדוני אבי רואות ושמחות אשר ידעתי כי תחזה בחדות ישועות, בנך אוהבך יואל משה”4. בכסף נדוניתם שהמציאו להם מירושלים קנו החברים מכונה ומכשירים למלאכה זו. אף רכשו להם אבנים שתמונות המקומות הקדושים בארץ-ישראל חקוקות עליהן, ובזה שבו לירושלים. ראשית עבודתם היתה ה“שושנתא “, שהיתה ידועה לשם ולתהלה בירושלים עוד רבות בשנים אחרי-כן. זאת היתה תמונה ליטוגרפית בצבעים שונים של המקומות הקדושים בארץ-ישראל, שהיתה מתקפלת, וכשפרשו אותה היתה לה תמונת שושנה. בעבודה זו התחרה אתם אחרי כן מר שפירא הידוע, שהתנצר, אביה של הסופרת הצרפתית הידועה בת ארצנו “מרים הרי”. ואולם לא הרבה זמן עסקו בזה, כי האבנים שעליהן נחקקו הצורות נשברו. השותפים ביחד עם הר”י בריל רכשו להם בית-דפוס והתחילו לעסוק בהדפסה. תולדות בית הדפוס של סלומון, כתולדות בית הדפוס בארץ-ישראל בכלל, הם פרשה שראויה לרשמה בפני עצמה. יזכר רק פרט אחד שיש לו ענין לכאן. עד הזמן ההוא התקיים בירושלים רק דפוס אחד של חלוץ עבודת הדפוס בארץ-ישראל, דפוסו של רבי ישראל בק מדפיס5. הר”י בק ראה בדפוס החדש “מסיג גבול” קשה, והיות שהיה בידו “אסור השגת גבול”, אם גם בנוסח אחר ובתנאים אחרים, קשר מלחמה על הדפוס החדש. פרטים על המלחמה הזאת ימצא המתענין גם “בחבצלת” הקדום, שהופיע אף הוא בירושלים בשנת תרכ“ג חמשה חדשים אחרי החל “הלבנון” להופיע בירושלים6. וגם ב”לבנון" וב“יהודה וירושלים”7. דברי הריב הגיעו לא רק עד דיני ורבני האשכנזים שעמדו לימין הרימ“ס וחבריו, כי-אם גם לדיני הספרדים והחכם באשי הראשון לציון שהכירו בצדקת טענותיהם של בעלי הדפוס החדש. גם עד חוץ-לארץ שלחו מתנגדיהם חצים לירות בהם, ולהבאיש ריחם8, ואף גם את הממשלה ערבבו בדבר9. סוף דבר היה שהשותפים הפסידו ב”לבנון" הירושלמי שהדפיסו במשך שנה אחת סך עשרת אלפים פיאסטר תורקי, ולא רק שלא נמלאה תקותם להוציאו פעמים בחדש, אלא שנאלצו להפסיקו לגמרי10, וגם הדפוס נסגר באין רשיון על שם נתין תורכי. הר“י בריל נסע לקושטא להשיג רשיון, אך לא הצליח. אז עזב את ארץ-ישראל ועבר לפריז והמשיך שם בהוצאת “הלבנון”. ואחרי-כן העבירו למגנצא באשכנז. גם בתקופה ההיא המשיך הרימ”ס להשתתף ב“לבנון” בשם אי“ם (אני יואל משה), ואולי הוא גם “ים” קטן ס”ט11. גם “הכותב של”ם בעד ירושלים הוא הרימ“ס 12. הר' מיכל כהן השתתף תחלה עם בעל “החבצלת” ואחרי-כן הוציא לבדו עתון בשם “אריאל”. הרימ”ס השתדל בינתים להשיג רשיון חדש, אבל בהיותו חוסה בממשלת גרמניה, נאלץ להשיג את הרשיון החדש על שם חותנו רבי אברהם רוטנברג מטריסט, שהיה שם סוחר ספרים וטליתות, שקבל את הנתינות התרכית 13. במשך כל הזמן הזה השתדל הרימ“ס גם להוציא עתון במקום הלבנון אשר נפסק בעקב “מלשני בסתר” “שונאי תורה בוזי חכמה”, בפחדם “פן תזרח שמש אורה מעל ארזי הלבנון הרמים והנשאים וזרחה גם על מפעלותם “. ואולם במשך “חמש עשרה שנה” לא הוציא מחשבתו זאת אל הפעל, בידעו “עד כמה תכבד העבודה הזאת, אם יעבוד עובד בה באמת ובאמונה, ולא ישים לבו לתועלתו, כי אם יעבוד בכל עז ויעמול להביא תועלת לאדמת הקדש”. גם העובדא שהופיעו עתונים עברים בחו”ל עוררה פקפוקים בלב הרימ”ס, כי אמר: “אולי יסלו ארחות דרכם אל דרך הקדש ופעולה טובה יצמח [תצמח] מהם. אמרתי יבוא הטוב מכל מקום“. ואם יטו מדרך הצדק ויתעו את בני חו”ל ברוח כזביהם “ותחת אהבה יביאו שנאה וקלון כבוד בית ישראל יצמיחו תחת כבוד” “הלא גם אז לא אחפוץ להלחם עמהם, ואת כבודי לערוך מערכה מול כמו אלה לא אחלל“14. בשנת תרל”ד בקש סוף סוף רשיון מאת הממשלה התרכית על-ידי קונסול אשכנז אשר “חסה בצלו”. הד"ר קורשטיין, ממלא-מקום הקונסול בימים ההם, בשר אותו, כי הרשיון כבר נשלח לו. בכל זאת פקפק בדבר “וחפצו לישב בשלוה, ולבלתי העמיס עליו משא לעיפה גברו”. סוף סוף "שם קץ למלחמת לבבו, כי רבים וכן שלמים מיקירי ירושלים דברו על לבו, ויעוררוהו בדבריהם הטובים לקום לעזרת ה’”15. ובה נגש אל הוצאת העתון, ויהי גם סופרו גם עורכו וגם מדפיסו16, כי גם אז עסק במלאכת הדפוס בפועל ממש.

בטרם נעבור לדבר על עצם “הלבנון” ו“יהודה וירושלים” נעיף עוד עין על עניניהם החצוניים. “הלבנון" היה ירחון שיצא לאור (“לעת-עתה”) פעם בחדש. תקות מוציאיו להוציאו פעמים לחדש לא נתמלאה. הוא יצא בפורמט “הדפים” של הימים ההם על פי הרוב שמונה עמודים לעתון ומחירו היה “ארבעים וארבע פיאסטרס לשנה” בארץ-ישראל ובערך כזה בחו“ל. הנומר הראשון הופיע בר”ח אדר התרכ“ג והנומר האחרון, השנים עשר, בח' טבת תרכ”ד. הנומר הראשון של “יהודה וירושלים” הופיע ביום ב' אדר תרל“ז, והופיע (“לע"ע ") פעמים בחדש. בשנה הראשונה עד ה' אדר א' תרל”ח יצאו כ“ב נומרים 17. מחירו היה שתי מאג’ידי כסף בארץ-ישראל, ולפי הערך הזה (ודאי בהוספת הוצאת משלוח) גם בחו”ל. מן השנה השניה שהחלה בר“ח ניסן18 הופיע רק פעם בחודש. הטעם לשנוי זה מבאר הרימ”ס במלים אלה: “המכתב הנוכחי הזה אשר מחירו יהיה מצער, יהיה די באר לכל החובבים אדמת הקדש לדעת בידיעה נכונה וברורה את אשר ראוי ונכון להם לדעתם, בהדברים הנוגעים אל ההתקשרות וההתחברות בין נפש הישראלי לתורתו ולאדמת קדשו‘19. ובכן היתה לשנוי גם סבה פיננסית. בנוגע לצורתו החיצונית יש עוד להעיר, כי ארבעת הנומרין הופיעו בצורת הלבנון בערך. יש רק לציין שבשעה שבשלשת הנומרין הראשונים רשום כמוציא לאור “מאתי יואל משה בהר”מ שאלאמאן ", רשום מהנומר הרביעי והלאה “מאת (אברהם רוטנברג ע"י)20 יואל משה בהר”מ שאלאמאן ". מן הנומר החמישי ואילך יצא בצורת חצי הנומרים שלפניו, והוכפל מספר עמודיו מארבעה לשמונה. מנומר י’ ואילך הגדיל קצת את צורת העתון המקוצר ומנומר י“א ואילך התחיל לתת גם במדור מיוחד “חדשות שונות” בעיקר דברים יוצאים מן הכלל מחיי היהודים ובזמן יותר מאוחר גם חדשות העולם. מענין הוא סבת שנוי לקצור העתון מצורתו בנומרין הראשונים. הרימ”ס מספר על זה “והנה כאשר יצא הנו' הא' ממכתבינו “יהודה וירושלם” מהרו “להעליל עלינו לפני שרי ממשלתנו יר”ה, כי מדפיס אנכי מ”ע בלי רשיון הממשלה. לזאת הוכרחתי מנו' ד' לשנות תאר מכתבינו מכפי שהיה ולעשותו כתמונת ספר, כי כן צוה עלי הפחה“21. גם אחרי כן בבוא פחה חדש נתחדשה העלילה, אבל לא הצליחה.” השר סי' יעקב פסקאל משנה לקונסול עסטרייך " עמד לימינו22. על כל פנים הוכרח לתת את עתונו בצורת ספר, כי רשיון על הדפסת ספרים היה לו מזה כעשרה שנים” והודיע “כי תאר יהודה וירושלם הוא כתאר כל הספרים”23. א. ר. מלאכי מספר שסלומון “הוכרח לקרוא את עתונו בשם “קונטרס וספר”24. שם זה אינו רשום בשום מקום בפנים העתון. אמת הוא שהרימ”ס נזהר לציין את עתונו על הרוב בשם “מכתב”, קצור ממכה“ע הרגיל, ואולם הרבה פעמים נזכר גם “מ”ע “. רק פה ושם במכתבי אחרים הם נזהרים לקרוא את העתון בשם “ספר”25. דברי המלשינות היו מכונים גם נגד העתון כלי-מבטא הספרדים “שערי ציון”26. על כל פנים לא הוציא יהודה וירושלם את שנתו השניה, בי”א תמוז תרל”ח הופיע הנומר האחרון הרביעי לשנה השניה (?). הוצאתו נפסקה מתוך הכרה שבא אליה העורך שהגיע שעת “פעולת ידים במקום לעסוק בדבר שפתים”, כאמור במכתב אחד לידידיו, ששם הוא אומר: “הנני עוזב את מלאכת עריכת מכה“ע “יהודה וירושלם”, וימתקו לי רגבי האדמה אשר אשדד מאלפי דברים ונאומים רבים”27.

 

ב.    🔗

בכדי להעריך את העתונות הזאת יש לסקור תחלה בקצרה את המצב בארץ-ישראל וביחוד בירושלם מצד אחד ואת היחס שהתיחסו בעת ההיא לארץ ולישובה במרכזי היהודים בחוץ-לארץ מצד השני. בעת ההיא קם הדור הראשון, חדש לישוב הישן, דור צעירים, בניהם ובני בניהם של אלה שעלו לארץ על-פי-הרוב לעת זקנה מופלגת או לפחות בימי העמידה, לכלות את שארית ימיהם בארץ. הראשונים לא בקשו להם בארץ בלתי אם חיי רוח. לעומתם לא יכלו עוד הצעירים להמשיך בדרך זו, וחפשו להם מוצא לקיומם בעולם הזה, אם במלאכה אם במסחר. בימים האלה חל גם יסוד הישוב הראשון לעבודת האדמה. “במוצא" יסדה אז משפחת יהודה הבבלית את הישוב החקלאי הראשון28. מצד שני חלה בזמן ההוא תקופת ההשכלה ברוסיה וראשית תקופת “חבת-ציון”. גם ההשכלה וגם חבת ציון הביאו בעקבם שנוי רב ביחס לישוב הישן בארץ-ישראל. כמשכילים כחובבי-ציון הביטו על אנשי הישוב הארץ-ישראלי כעל מבלי עולם. המשכילים חשבום למורדי-אור ולאוכלי לחם-עצלות החלוקה. מבחינה זו האחרונה נכתם עונם גם בעיני “חובבי-ציון”. אלה פחדו מפני “הישוב-הארץ-הישראלי”, וראו בו מעצור גדול להגשמת אידאליהם. ביחוד היתה כצנינים בעיניהם קפת רמבע“נ. כל דעה שנשמעה מירושלם שלא לפי דעת חובבי ציון נחשבה כסכנה לרעיון. כך היה המצב בשעה שהתחיל “הלבנון” להופיע. “הלבנון” ואחריו “יהודה וירושלם” היו בעקרם שופרו של אותו הישוב האשכנזי מיסוד הפרושים שמשל אז בכפה. מטרתם העקרית היתה לבאר לעולם היהודי את מצב ירושלם ואת עמדתה בשאלות השונות, להגן עליה בפני המקטרגים עליה, לשמור על הקים בה ולתכן תכניות מבפנים לתקון המצב מפנים שונים, לפי דרישת המצב והזמן. “הלבנון" חרת על דגלו: “מבשר שלום ירושלם משמיע חדשות מארץ הקדושה בכללה“, זאת היתה בראש וראשונה גם מטרתו של ר' יואל משה סלומון, הנותן לה הבעה עוד יותר ברורה בחרתו על דגל “יהודה וירושלם” את קריאתו: “יעיר ויעורר חמדת הקדש ואהבת יהודה וירושלם בלב אחינו בני-ישראל בכל תפוצותיה לקרב ולאחד הלבבות” הוא גם שואף: לתורה לחכמה ומדע ומלאכה יחד עם התורה, ומוסיף על דגלו: “להרים דגל התורה והיראה והחכמה והמדע הישוב והבנין המסחר והמלאכה ולרומם קרן אדמת הק ' לתועלת איש הישראלי“. אין כאן פרזה ריקה, כל מלה ומלה במטרה מביעה בדיוק נמרץ את שאיפת הרימ”ס וחבריו בנוגע לישוב – שאיפה שהגשימו אותה ראשי הישוב בימים ההם מי מעט ומי הרבה, מי בפנה זו ומי בפנה אחרת. את ההבדל היסודי שבין מטרת “הלבנון” ובין מטרת “יהודה וירושלם” נכיר, אם נתבונן לסיפא האחרת ש“בלבנון” שאיננה ב“ביהודה וירושלם”. “הלבנון" שבו משל בכפה ר“י בריל “המשכיל” שואף “להודיע נעלמות מארץ סוריא וארץ תימן ומדינות הדו כל אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו” הר”י בריל היה בעצמו מהדו,29 וחותנו הר“י ספיר חקר בזמן ההוא בנסיעותיו את ארץ תימן. שאיפת בריל היתה כנראה לשמש גשר המקשר את המזרח למערב. כנגד זה מודיע הרימ”ס כבר בנומר השני של “יהודה וירושלם” גלוי שאינו גורס את הסיפא הזאת. “אינני מקדיש מקום לדברי המדינה והודעות הפוליטיק “, “אחרי כי עיקר מטרתי אך להעיר לבב אחינו אל חמדת הק ' ולהפיח רוח חיים בלבב צעירי עמנו לחזק לבבם אל התורה והחכמה אל העבודה והמלאכה”.30 אגב במה שנוגע לחוץ-לארץ הרי חדשות אחרות ידועות שמה גם בלי עתונו הוא. רק לכשיכפיל את עתונו “גליון גדול וכפול” מבטיח הוא למלא גם את זה.31 מלבד זה יש לציין עוד הבדל, בין שני העתונים האלה. הלבנון חורת על דגלו מנומר ד' והלאה: “וחדושי תורה מהיושבים לפני ה' בהררי הקדש“, וכבר בנומר הראשון הוא מביא במדור המיוחד שהוקצה לחדושי תורה בשם “כבוד הלבנון”, חדושי תורה מהרב מקוטנא בעל “זית-רענן”, רבו המובהק של הרימ”ס ומהחכם הידוע ר' יהוסף שורץ בענין בית-המקדש. ולא חדלו מהוציא לאור את המדור “כבוד-הלבנון” עד הנומר האחרון, אמנם צריך להדגיש שגם במדור זה דנו בעיקר בשאלת ישוב-ארץ-ישראל על-פי התורה, והתפתח וכוח חשוב בענין זה ביחוד בין רבי צבי הירש קאלישער ובין שאר בשרו רבי מאיר אוירבאך הרב מקאליש, שהיה גם הוא מחובבי ישוב-ארץ-ישראל ומהשואפים לזה; וגם רבי שמואל סלנט לקח חלק בוכוח זה. וכך מתבררת במאמרים אלה עמדתם הכנה והברורה של גדולי רבני ירושלם בתקופה ההיא בנוגע לשאלת הישוב, ודוקא לא בשלילה כמו שהרגילו את הכל לחשוב. ואולם במדור זה באו גם הרבה מאמרי תורה סתם גם מלאי פלפולא חריפתא, או חקירות המסורה, ביחוד מסביב לחקירותיו של ר' יעקב ספיר במקצוע זה32. יחסו של הרי“מ סלומון ב”יהודה וירושלם" לענין זה הוא קצת אחרת. דוקא הוא תלמיד-החכם הותיק, שפרסם בזמנו הוא בעצמו חדושי תורה והלכה, דוקא הוא מעיר, כי בכל הנוגע להלכה ולא למעשה ראוי להצטמצם. הוא מקדיש מקום “ביהודה וירושלם”: “אם יתנדבו סופרי בני עמנו לחקירות ודרישות גבולי הארץ ותחומי גבול התורה ויעודיה, גבול עולי מצרים וכבוש יהושע, גבולי סוריא כבוש דוד, גבול עולי בבל וקדושתיה וכל פרטים הנוגעים לערי ישראל לדיני תרומות ומעשרות ומצוות התלויות בארץ“33. זאת אומרת גם בדברי תורה וחקירה הוא חפץ להצטמצם רק במה שנוגע לארץ ישראל דוקא. ואולם גם כאן הוא מוסיף תנאי קדם למעשה, כי אם אמנם “על כמו אלה הנה כר נרחב לפניהם, יבואו ויטעו פרי תנובתם על אדמת “יהודה וירושלם”, אך באופן אם לא ירחיקו ללכת ממסילות הקצור אל ארחות הפלפול”34. לעומת זה קובע הוא נוסף על זה שהוא משתף בו עם הלבנון, היינו “לבשר שלום ירושלם עריה וגבולותיה”35 גם “תולדות דברי הימים אשר יצמחו ואשר יקלעו למטרתנו זאת, להודיע טבעי הארץ ויושביה שכניה”,36 לאמר חפץ הוא להכיר את עם הארץ, הערבים, שאלה שקבלה את חריפותה דוקא עתה בשם “השאלה הערבית”. וכן יודיע על “תבואותיה ופירותיה מסחרה וקנינה”,37 היינו הוא יעסוק בשאלות הכלכליות ואפשרויותיהן בארץ. הרימ”ס מכיר כבר בזמנו בערך הראשונים שקדמו לדורו לישוב ומחבב אותם, ושואף להקדיש בעתונו מקום “לספורים נעימים משנות המאה החולפת, מיום החלו שרידי עם בני ישראל לרצות אבניה ולשכון בתוכה, עמלם ודחקם והמקרים אשר השתרגו עליהם עד העת ההיא”,38 יש בזה גם מעין הבנה בערך הפולקלור והאטנוגרפיה. ולבסוף יש לציין הבדל בין “הלבנון” ובין “יהודה וירושלם” ביחס לספרות יפה. בהלבנון לא היה כל מקום לספרות יפה, אם לא נביא בחשבון “משל-חדה” בדבר וכוח הארז עם ציץ השדה. ואולם מתוך זה ש“משל-חדה זה נדפס פעמים גם בנומר ג' וגם בנומר ז' של “הלבנון” יש להסיק שלא נברא אלא לשם מטרה לעקוץ את מי שהוא, ולא לשם ספרות גרידא. מלבד זה יש בהלבנון רק שירים מדיואנים בכתב-יד משירי ספרד ותימן שפרסם הר”י ספיר, ואולם לא לשם ספרות כי-אם לשם חקירה ומדע. כנגד זה מציג לו הרימ“ס, המשורר ברוחו, ב”יהודה וירושלם" בתוך מטרותיו “גם להביא ספורי חזיונות אשר גם המה יקלעו למטרתנו זאת”39. ואמנם מלא העורך את הבטחתו זו ב“גיא חזיון” “ספור חזיוני מתהלוכי עיר הקדש”, שנמשך בכל הנומרים החל מנומר ב' ועד הנומר האחרון, ולא הגיע לסופו. ואף גם כאן אין הרימ“ס שוכח את “מטרתו” את ישוב א”י. זאת היא בערך מסגרתם של שני העתונים “הלבנון” ו“יהודה וירושלם”.

 

ג.    🔗

עתה יש להתבונן אל עמדת “הלבנון” ו“יהודה וירושלם” בנוגע לכל השאלות שבקשו לפתר, מה היתה עמדתם בשאלות השונות שהיו מנסרות אז בעולם הירושלמי כישוב בפני עצמו, ובשאלת הישוב בכלל שהיתה מנסרת אז בכל העולם היהודי.

היודע פרק בחיי ירושלם בעת ההיא, יכיר על נקלה, כי מלבד השאלה המרכזית שאלת הישוב והתפתחותו, ראה לו “הלבנון” ואחריו “יהודה וירושלם” לאחת מטרותיו, אם גם לא נאמרו הדברים מפורש, לחזק את הישוב האשכנזי ביחוד של כולל הפרושים ולאמצו כלפי העדה הספרדית עתיקת הימים. לא רק שאלת הבדלי הלכה וארחות חיים היו הסבה לדבר, כי אם גם שאלת האוטונומיה של הקהלה הצעירה. בשנים האלה חל הפרוד הראשון בין האשכנזים והספרדים. בשנת תרט“ז נוסדה “חברא -קדישא” אשכנזית40 נבדלת על-ידי מנהיג עדת האשכנזית הפרושים רבי ישעיה ברדקי חתן רבי ישראל משקלוב בעל פאת-השלחן 41 ונקנתה חלקה לבית-קברות אשכנזי מיוחד42. שאלה זו היתה כרוכה בעיקר בדררא דממונא, כי האשכנזים ראו בספרדים מנצלים אותם במכירת חלקת קבר. בשנת תרכ”ח נוסד בית המטבחים האשכנזי הראשון, מסבת כלכליות ודתיות כאחת. קרוב לתקופה זו יסדו האשכנזים גם מוסדות חנוך וחסד אחרים. תלמוד-תורה וישיבת עץ חיים שנוסדו עוד בשנת תרי“א בצורה זעירה, התפתחו יותר ויותר אחרי שנת תרט”ו, אחרי יסוד בית-הספר הראשון “בית-הספר למל” בירושלם43. אז נוסד גם בקור חולים הוספיטאל מיוחד לעדת האשכנזים הפרושים44. אמנם אין אנחנו מוצאים דברי ריבות מפורשים נגד הספרדים לא בלבנון ולא ביהודה-וירושלם. כונת שני העתונים היתה מכונת לחזק את העדה האשכנזית, ולא להלחם בספרדית. להפך הם בקשו “לקרב ולאחד את הלבבות” – כאמור בסיסמת “יהודה וירושלם” – אחרי שמרם על זכיותיהם הם. מלבד זה היתה, מצד אחר, יד הספרדים תקיפה עליהם, בהיות החכם-באשי הראשון לציון שאותו הכירה הממשלה כבא הכח הרשמי של היהודים מקהלת הספרדים. דוגמא לקרוב הדעת בין האשכנזים והספרדים יכול לשמש זה, שעל כתב השליחות של רבי יעקב ספיר חתומים מלבד רבני האשכנזים גם החשובים ברבני ומנהיגים הספרדים45. לפעמים פנו יחד ב“קול קורא” לחוץ-לארץ לתנות את מצוקת הישוב46. כונת העתונים היתה רק לפרסם את הישוב האשכנזי לתמוך במוסדותיו בכלל וב“חלוקה " בפרט. ב”לבנון" תרכ“ג מובאים עניני המוסדות הנזכרים בפרוטרוט וב”יהודה וירושלם" באים “דינים וחשבונות מפורטים על “פעולות הועד למקהלות אשכנזים פרושים היו”47 במדור מיוחד הנמצא כמעט בכל נומרי “יהודה-וירושלם” בשם “שמש-צדקה” מוסר רבי יוסף ריבלין דין- וחשבון מפורט מחלוקת כספי החלוקה שהגיעו לכולל פרושים48. כמו כן נתפרסם מזמן לזמן דין-וחשבון מ”בקור-חולים“49 ו”תלמוד-תורה וישיבת עץ חיים“50. רק פעמים ספורות נזכרים כאן עניני הספרדים. מלבד “הקול הקורא” הנזכר לעיל, יש לציין את מכתב הרב יש”א ברכה51 – רבי יעקב שאול אלישר, אגב מגזע אשכנזים מווילנא – שהיה ראב“ד הספרדים בעת ההיא. הרב יש”א ברכה בא בטרוניא על “יד”נ המו“ל שאינו מתאר ומציג לפני דורשי שלום ערי הקדש בחו”ל" “מפעולת האנשים היקרים מאחינו הספרדים יצ“ו, אשר גם מהם יצאו פעולות רבות ונחמדות והרחבת ישוב עה”ק ת“ו”, “אחרי כי ת“ל אך שלום ואהבת אמת יקשרו את לבבות הטהורות מאחינו הספרדים והאשכנזים יחד”. הוא מעורר את תשומת לבו על בתי הת“ת החדשים הנבנים על מכון הר ציון ועל המשכנות, המכילים מאה וארבעים אלמנות עניות, שבנו שם לאלמנות בשם “גבול אלמנה”. הוא מראה על “התחברות הספרדים לחברות השכונות החדשות “נחלת שבעה” “אבן-ישראל” “משכנות ישראל”, ששם “ישכנו יחד באהבה ושלום ורעות עם אחינו האשכנזים יצ”ו " “ות“ל נתקיימה בימינו וסרה קנאת אפרים מעל “יהודה”. הרימ”ס מתנצל בהערה (שם), כי אמנם הצדק עם הרב יש“א ברכה, ואולם חשב כי “שערי-ציון” שהוציא גאשציני 52 “אשר רוח חו”ר הספרדים דובר בו, הוא יעלה על הנס לכבוד ולתפארת את כל הבתים והחצרות והפעולות הנשגבות אשר לאחינו הספרדים הי“ו”. והוא מוסיף “ואנחנו שערי ספרינו פתוחות לכל הדברים בהם לתפארת אומתנו, וספרדים ואשכנזים אחת המה לנו”, ואמנם בשעה שהוא דן בשורת מאמרים בשם “מציון תצא תורה”53 הוא מקדיש גם מאמר מיוחד54 “לבתי התלמוד תורה למקהלות אחינו הספרדים יצ“ו “. יחסו לשאלת ספרדים ואשכנזים באה לידי הבעה גם במאמרו “ישוב אה”ק” שבא בהמשכים. הוא קורא “הסירו בדבר הזה מכם כל ריב וכל פרוד דעות, והיה כספרדי כמערבי כאשכנזי, ואך כל איש מיראי ה' ותופשי התורה ימנה, וכל איש אשר לבבו נאמן אל תורת ה' וחפץ בישובה של אדמת קדשינו, ימנה בין חברתינו “55. אחד מגדולי ונכבדי עמנו בחו”ל “אוהב ציון” מעורר במכתבו הדן בשאלת ישוב אה”ק את שאלת הספרדים והאשכנזים, ואולם הרימ”ס מרגיעו, כי בדברים הנוגעים ליחס לישוב “אין הפרש בין הספרדים והאשכנזים יצ”ו "56.

יחס שלילי לגמרי היה היחס לעדה החסידית, שבקשה כבר אז להפרד מעדת הפרושים שקדמה לה בירושלם. עדת החסידים באה לירושלם רק בשנת תקצ“ט, ולא היו בה גדולים שיכלו להתחרות עם רבני האשכנזים הפרושים בעת ההיא כרבי יוסף זונדל סלאנט וחתנו רבי שמואל סלאנט, כרבי מאיר אויערבאך הרב מקאליש או רבי משה נחמיה כהניו הרב מחסלאוויץ. גם מנהיגים בעלי כשרון הנהלה מרובים לא קמו מתוכה. אין להחליט אם יסוד הדפוס של הרימ”ס היתה תוצאה מהיחס ואי-האמון שרחשו מנהיגי הפרושים לרבי ישראל בק וחבריו, או אולי להפך. הדפוס הוא שגרם למריבה. על כל פנים אין “הלבנון” ו“יהודה וירושלם” מזכירים בוכוחיהם את השם “חסידים”, כי אם “הכת”. “הכת" הזאת מצאה לה מעוז בעתון “חבצלת” הקדום (תרכ"ג) שהופיע כחמשה חדשים, ו“החבצלת” השני שערך רבי ישראל דב פרומקין חתנו של רבי ישראל בק, ורבי מיכל הכהן שפרש מחבריו ר“י בריל והרימ”ס והתחבר לר“י בק ורי”ד פרומקין. אגב לקחו להם דוקא הרי“ד פרומקין וחבריו את עטרת לוחמי ההשכלה והדרור, השואפים לפרוק את על המושלים הפרושים העומדים בראש מעל הישוב, ודורשים צדק. דברי הריבות האלה ממלאים חלק לא קטן גם ב”החבצלת" וגם “ביהודה וירושלם”. “החבצלת” “והכת” השתמשו בחתירות אצל הממשלה כנזכר “ויהודה-וירושלם” עם רבני ומנהיגי הפרושים נלחמו בהם בכח התורה ובעזרת הרבנים הספרדים. בית-הדין של האשכנזים שבראשו עמד אז הרב הצדיק רבי יעקב יהודה לעווי גוזר אסור לקרוא ב“החבצלת” אשר בו “יצאו בלי בשת פנים לדבר ככל העולה על רוחם, לבזות ולחרף מערכות גדולי התורה בדברי שקר, אשר לא יוכלו להעלות על לב איש ישר”. זמן רב שתקו “אחרי שמעם הבטחות, כי יחדל שאון מבזי התורה”, ואולם “תחת לחדול עוד הוסיפו סרה”. גם בי“ד הספרדים מצטרף אליהם לאסור לקרוא את החבצלת “אשר הוא מחרף ומגדף כבוד התורה ולומדיה” “עד שיחזרו מוציאי הדברים לאור מדרכם הרעה – ואז נסכים להתירו”. ביה“ד הספרדים מבקש מהחכם באשי, ש”כל מה שביכלתו לעשות להשבית ולבטל המ“ע בכח הממשלה האדירה יר”ה, יעשה לכבוד התורה ולומדיה רבניה וגאוניה “. בין החתומים גם רבי יעקב שאול אלישר. ואמנם רבי אברהם אשכנזי החכם באשי הסכים אתם.57 במכתב שני58 מאת החכם באשי רבי אברהם אשכנזי ורבי מאיר אויערבאך ורבי שמואל סלנט אל רבי נתן אדלער בלונדון מעירים הם אותו “כי סכנה גדולה לישראל ולדתו כרוכה בעקב התמיכה שתומכים מי ומי מעשירי לונדון את הכת הזאת והם בעלי החבצלת ודעמם “, “כי סוף סוף האמת מארץ תצמח, אבל מי יודע אם יהיה לאל ידם אז להושיע, כי כל הימים אשר תושיע ידם את החבצלת, עד מהרה ירוצו דברי שקריו דרך כל כתבי העתים שממהרים להעתיק איש ללשונו אל לב כל קוראי דבריהם”. הד המלחמה בחסידים נשמע גם בהערת המו”ל לדין-וחשבון המפרט מכסף החלוקה שנשלחה מאנגליה59. הוא מעיר שהדבר נתן בפרטים יתרים בגלל “אשר בעוה”ר עוד נמצאים שמה איזה אנשים אשר יטו אזנם לדברי בלע של המו”ל הידוע…” “לזאת טרחנו להעתיק את פרטי החשבונות מפנקס הכוללות" “ובכל זאת יעיז לשאול “מה נעשה בהכסף “. למוסדות החסידים אין זכר לא “בהלבנון " ולא ב”ביהודה-וירושלם”, מפני המלחמה אתם, אם כי המו”ל, בדברו על תלמודי-התורה בירושלם, אומר שיתחיל לדבר בתחלה מבתי הת“ת למקהלות האשכנזים פרושים לא מאשר נתן להם משפט הקדימה, אך יען כי היא הת”ת אשר רבו ילדיה השוקדים דלתותיה יותר מכל יתר בתי הת“ת הנמצאים בעיר הק ' ומה גם כי אנחנו מהמקהלה הנכבדה הזאת60. ואמנם יש למצוא כאן שרידים מיחס תלמידי הגר”א הותיקים “לכת” החסידים.

יחס מיוחד בא לידי בטוי בעתונים “הלבנון” ו“יהודה-וירושלם” למוסדות רוטשילד ואלברט כהן, לפעולות בית לעהרין ואמסטרדם, וביחוד לפעולות משה מונטיפיורי, שעמד בקשרי ידידות מיוחדים עם מנהיגי הישוב האשכנזי של הפרושים בירושלם. נכרת השאיפה להטות את קרן מונטיפיורי לחוג השפעתם, דבר שנלחם עליו ביחוד גם בעל “החבצלת”. ב“יהודה וירושלם”61 מביע המו“ל את שמחתו “אשר למרות עיני צרי יהודה וירושלם בחרו אנשי הועד (של קרן מונטיפיורי ) באיש יקר גדול בתורה בחכמה וביראה מהור”ר מיכל פינס נ”י לשום משרת האגענט על שכמו“. ואמנם היו הרימ”ס ר' יוסף ריבלין ורי“מ פינס שלישיה תמימת דעים בכל הנוגע לישוב כל הימים. מענין הוא גם היחס החיובי שהתיחס החוג הזה לחכי”ח בראשית יסודה, בפרסום את כל תקנות החברה “בלבנון”62.

בקצרה יזכרו עוד לפני עיננו בשאלה העקרית “שאלת הישוב” בעתונות זו, הצעות שונות לתקון המצב הכלכלי והישוב. בלבנון תרע“ג נומ ' ח' מעיר רי”ד לעווין על התישבות בשכם ועל הסכויים הטובים לישוב שמה, גם לישוב חקלאי. הוא מצא שם בסיורו מנין יהודים. הגאון בעל האידאלים הנשגבים רבי משה נחמיה כהניו הרב מחסלאוויץ, זה שרצה להנהיג גם את למוד השפה הערבית בת“ת עץ-חיים והשיג לשם זה כסף ממונטיפיורי, מציע הצעות אחדות. הצעתו הראשונה היא בדבר הבאת מים לירושלם, שיתקן את מצב הבריאות. “רבים מדלת העם שותים מי ביצים, [בצות ], מים מלוחים, מים עכורים אשר מזה תצמחנה חלאים רבים ר”ל63 “ולמה תהיה עיר אלקים מושפלת גם בדבר הזה, אשר בנקל להביא מים העירה ממרחק עשרה ויארסט מהלך כשתי שעות“64. הוא מציע ליסד מעין חברת מניות לשם זה, וליסד ועד “שישגיחו על הדבר הגדול הזה שיהיה נעשה עצהיו”ט “. הדבר “יתקיים ויהיה עד ביאת גואל צדק”, ויהיה הזכרון היותר טוב לסיר משה מונטיפיורי “65. מלבד זה הוא מציע “לקבוע פעה”ק באנק מאיזה סך מסוים להלוות גמ”ח ע”י אנשים ידועים אשר יתעסקו בזה בחריצות שהקרן יהיה בטוח”. הצעתו השלישית לקרן מונטיפיורי היא ש“יתנו נא עינם לטוב ליסד פה איזה פאבריקין כמו פאבריקין מניר, כי פה הרבה לאחב”י דפוסים ולכל בני הדתות“66. הצעה קרובה לזו היא הצעת “שניאור זלמן שניאורזהן ן' שזבני ס”ט” מירושלם, שידפיסו כתבי-יד בירושלם מכתבי היד שנמצאו אז (למשל מחיד"א ), ושהם הולכים לטמיון בלי זה, ולקיים כי מציון תצא תורה.67 מקום נכבד תופסת ביהודה וירושלם גם ההגנה על “אתרוגי ארץ-ישראל” שאינם מורכבים68.

 

ד.    🔗

השאלה המרכזית שהעסיקה את “הלבנון” ואת “יהודה וירושלם” היתה שאלת הישוב ותקנתו. מתוך שאלה זו נתבעו לקבוע עמדה לשאלת שונות. נחוץ היה לתפוס עמדה בנגוע לחלוקה ולקפת רמבה“נ. יחסם היה חיובי, אך לא הסתפקו בפרסום חשבונות החלוקה, ובקריאה הנשנית תמיד לחו”ל לבוא לעזרת הישוב הסובל פעם מבצרת ופעם ממחלות ופעם מארבה וכדומה. הם היו גם הסינוגורים לחלוקה, ובארו את ערכם מן הצד הישובי. ביחוד היתה החלוקה צריכה לסניגוריה זו בעת ההיא שרבו הקטרוגים נגדה בחו“ל, וגם בירושלם מצד “החבצלת”. לדעתם ישנו חלק ואפילו מן הצעירים בישוב, שהוא הבוחר בתורה ומוכשר לעסוק בה, שיש לו הזכות לצפות לתמיכה זו, כמו כן לזקנים אשר לא יצלחו עוד למלאכה. כזאת היא גם דעת ר' בנימין הירש מהאלבערשטאט 69 וגם דעת “אוהב ציון”70. שניהם תושבי חו”ל, הקרובים פחות או יותר לישוב הירושלמי, גם דעת הרימ“ס היא, שבמשך הזמן יהיה צריך לצמצם את החלוקה על ידי-זה שיוצרו ענפי מסחר עבודה ומלאכה בארץ.71 הוא מתמרמר על האנשים שהיו צריכים לעסוק במלאכה, ושרק מפני שלא למדוה ישימו סוף סוף אל החלוקה פניהם – “החלוקה אשר לא תשים פדות בית ת”ח ההוגה בתורת ה' וביתו ריקם, לבין האומן אשר ימצא חיות נפשו מעמל ידיו, ובין הרומס חוצות ולא יעשה מאומה; כולם ישימו אל החלוקה פניהם, וזאת תשים פרעות בישוב ערי קדשנו, הת”ח ימקו בדחקם, והנער אשר עליו ללמוד מלאכה אחת לכלכל נפשו, לא ישים לבו ולא יפחד אל טובו באחרית הימים, כי יאמר לנפשו “הן כאשר יחיו כל בני ציון” אחיה גם אני“72. ואולם הכרתם ברורה כי כל עוד לא הוכשרה הארץ למסחר ולמלאכה וביחוד כל עוד לא הונהגה עבודת האדמה בקנה מדה רחב, “כל עוד אשר העזובה רבתה בקרב הארץ הזאת”73 זקוקים הכל לתמיכת מה. כי גם העוסקים במלאכה ובמסחר “לא ימצאו שבר רעבון ביתם מבלעדי כסף התמיכה הבאה הלום מנדיבי הלב אשר בחו”ל“.74 הרימ”ס מראה באחת הערותיו חשבון ברור, כי כל כסף החלוקה אינה מספיקה ליושב ירושלם ליותר מאשר להוצאות “מים ודירה”75, לו היתה רק אפשרות “כי אז השליכו בני ציון היקרים את הכסף המגואל הזה מעל פניהם אך בעוה”ר לעת-עתה עוד סוגרו דלתי המסחר והעבודה בעה“ק והמשתכר משתכר אל צרור נקוב. כי על כן יאלצו בני ציון להושיט יד בלי חמדה לעזרת אחיהם בגולה ולשמוע דבת רבים ולחשות”76. “ובאמת לא אך אחינו ב“י יעזרו בערי הקדש מנדבות אחיהם, כי גם יתר בני האומות הגרים פה ישיגו תמיכה מאחיהם בחו”ל על דירה ומים להקל משא ישיבתם במקום אין מסחר וקנין, ובכל זאת אין קורא עליהם מלא כי בלחם עצלות יבחרו“77 “האיש אשר יחשוב כי סומכים הם אך על נדבות אחיהם ובגלל זה ימנועו מלשלוח ידיהם לעסק ומלאכה אינו אלא טועה”78. כמובן כי במשך הזמן יבוא שנוי והחלוקה תצטמצם רק לתלמידי-חכמים79. עקר חשוב הוא שלא יהיה הישוב נפרד לכוללות והכל יתרכז במוסד אחד בר-סמכא80. ואמנם בכוון זה נעשתה אז פעולה חשובה בהוסד “הועד הגדול למקהלות האשכנזים בעיר הקדש” מרכב מכ“ג אנשים מנכבדי כל הכוללות יחד, שבחרו מתוכם שבעה אנשים מעין ועד פועל. ועד כ”ג יתאסף פעם בחודש “להתיעץ על כל דברים הצריכים תקון והנהגה”, וועד השבעה יתאסף פעם לשבוע “לפקח על צרכי המקהלה (הקהלה ) הזאת”81. ואם אמנם כי גם כאן נאמר מפורש, שעל הועד הזה “הושמה משא עבודת הקדש בענין העיר פנימה, זולת בדבר שבממון יתנהג כל כולל לבדו”82 – היה זה צעד חשוב לקדמה. בקצרה אפשר להגדיר שהשקפת הרימ"ס וחבריו על החלוקה היתה זו שלנו ביחד “לקרן-היסוד”, שבלעדה לא יוכל הישוב להתבסס גם כיום.

אחד המפתחות העקריים לתקון המצב הוא החנוך, כי שאלת השאלות היתה, מה לעשות לילדים הנולדים להם לבסס מצבם. החנוך צריך להיות מיוסד על התורה. אין צריך לאמר שהם מתנגדים ל“השכלה” שאין לה כל תכלית בחיים, “השכלה בת שמים“. למלאות ספוק זה דיה התורה. מלבדה צריך ללמד ומלמדים, מלבד הלכות למעשה, גם “כתיבה ולשון (עברית) וגם חוקי הדקדוק” אפילו לאלה שעתידים להיות בעלי-מלאכה. עקר למוד המוכשרים הוא הש”ס ופלפול “בדיבור התוספות ומהרש”א “.83 “הידיעות והלמוד למסחר” “דבר הנחוץ לאחינו באירופא, אשר שם הכל מתנהג בסדר ומשטר ישר" אינו נחוץ בירושלם “כל עוד פרטי הסוחרים מתנהגים כפי ערך חריצות שכלם והבנתם, וכל כתב ולשון הוא לא לעזר ולא להועיל למו במסחרים הנהוגים פה”. “אם יהיה הסוחר הזה בקי בלשון צרפת ובריטאני ויודע כל סדר חשבון הכללי והפרטי לא יעלה בזה במסחרו אל גרם המעלות למול האיש אשר יודע אך שפת ערבי הפשוטה המדוברת“. כי כל המסחר הוא “לקנות ולמכור מדי דמאכל אשר יקנו בעיר יפו ובשאר ערי החוף וימכרוה בעיר הק ' ירושלם”. “ומה בצע לנו אם נבלה את מבחר ימי שנות הנער בלמדנו אותו דברים אשר לא יעשה לו פרי, כי אם בנדדו לארץ מרחקים, ואנחנו אשר חפצנו להרבות הישוב באה"ק לא נושע מזה אשר צעירנו ינודו אחרי בלותם את ימי חיי נערותם ללא תורה, ואז לא ימצאו פה בכל ידיעתם מקום פרנסה והרוחה “. הוא מבקר את חכי”ח שהנהיגה ללא שום תועלת במקוה ישראל את למוד שפת צרפת84, שאלה זו, שאלת למוד שפות בביה”ס העממי היא אחת השאלות הקשות ביותר גם בזמננו, ולא נפתרה עדיין. מענינת היא העמדה דוקא כלפי למוד השפה הערבית. כבר הזכרנו לעיל כי המעורר ללמודה היה הגאון רבי משה נחמיה כהניו, ראש ישיבת עץ חיים בעת ההיא. הרימ“ס מספר, כי כאשר שלח השר (מונטיפיורי ) דברו ללמוד את בני יהודה כתב ולשון ערבי, פעלו דבריו פעולה נמרצה, ואף כי לא נתן רשות מאת הרבנים יצ”ו מסבות המניעות והמונעים הידועים85 להקים בית למוד להשפה הזאת בכנופיא בין למודי תורתנו הק ‘, בכל זאת ילמדו רבים מיושבי ירושלם איש איש את בניהם בשעה מיוחדת בבתים את שפת הארץ, וכבר חובר ראשי למוד השפה בספר, ולא יארכו הימים וילדי בני ציון ידברו צחות בלשון ערבי, כאשר רבים מהם ידברו צחות בלשון עברי "86. את דעת הגאון רבי שמואל סלאנט בנידון זה אנו שומעים ממכתבו של ר’ יוסף ריבלין: כשנתפרסם שמונטיפיורי שלח גם לספרדים 70 לש“ט ללמד נערות שפה זו, וגם למנהלי הת”ת עץ-חיים סך 105 ליש“ט ללמדה לתלמידיהם, פנו מנהלי הת”ת אל הגרש“ס, והוא “אמר להם, כי אין שום אסור ושום חשש בלימוד כתב ולשון ערבי, וטוב כי ילמדוה בני הת”ת שעה א' ביום, וכה אמר להם נפשי יודעת מאד, כי רבים יקומו עליכם ותעירו עליכם חמת מקנאים, אבל האמת אהובה ומינה לא אזוע”. הגבאים שכרו מורה “ירא-אלהים היודע שפת ערבי על בוריה. אבל “המקנאים” באו לגרש”ס “להתוכח ולהוכיח עד כמה גרמה לימוד השפות הזרות לשכח תורה ולעזוב יראת שדי מישראל.” הגרש”ס ענה: “גם אני ידעתי, אבל ירושלם איננה כשאר ארצות ושפת עברי איננה כשאר השפות“. הסוף היה שהחזירו את הכסף למונטיפיורי שהשיב להם תודה ואמר כי “גם הוא אינו חפץ לעשות דבר שיביא דברי ריבות בשערי ירושלם ולאות כי אין בלבו עליהם חוזר ושולח אותו הכסף עליהם בעד הת”ת ומלמדיה”87

גם את למוד התורה של ארץ-ישראל שואף הרימ“ס להפוך לתוצרת, היינו שמהמרכז הרוחני תצא תורה גם לחו”ל, רבנים ומורי הוראה. באחד משורת מאמריו “כי מציון תצא תורה”, הוא אומר, שצריך ללמד את התלמידים המוכשרים “עדי יוכשרו להיות מורי הוראת בישראל לשמור חוקי תורת ה' לבל תשכח ח”ו תורה מישראל בימים האלה ימי רעה לכל אחינו בחו“ל, אשר בעוה”ר נתמעטו הישיבות מעוצר רעה המסיר ילדי בית-יעקב משדי התורה, ואשר דאגה שברה לבנו, כי לא יארכו הימים ויצמאו שמה ח“ו לדבר ה' זו הלכה ברורה”88. ואולם רבה ביחוד היא דרישתו, בכל מקום שנתנה לו הזדמנות לכך, ללמד את הילדים אומנות ומלאכה, למען יוכלו להשאר 89 בארץ “למען לא ינועו בגדלם בהעלותם הריחיים על צוארם מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ לבקש מזון ומחיה”. על יסוד בית-מלאכה הוא אומר: “הדבר הזה הוא באמת דבר נחוץ בעיה“ק ליסד בית למוד לאומנות תחת ידי מנהלים יראי ה' אשר ישגיחו כי התלמידים יקבעו עתים גם ללמוד דיני התורה הנצרכים לכל איש יהודי. ואחרי אשר ישלימו חוק למודם יקנו למו את הכלים הנצרכים למלאכתם, ולהיות למו לעזר בהלואת כסף למען יוכלו לפתוח את בית מלאכתם כראוי”90. על זה הוא חוזר בהצעה לת“ת עץ-חיים ליסד מוסד כזה. הוא מתנגד ללמוד מלאכה אצל אומנים פרטים מסבות חנוכיות של רכישת מדות רעות לפעמים באטמוספירה השוררת שם91 “ורעה מזאת כי גם אומנתו לא ילמד בשלמות”, אם מפני “שמורהו לא למד ולא ידע את המלאכה כתקונה “, ואם מפני זה שהנער משנה חפצו מיום ליום, מתחיל ברצענות ועובר למתקן מורי שעות ואחר-כך לחרש-עצים ולבסוף אל “החלוקה”92. לא כן אם יהיו בתי מלאכה מסודרים ותחת השגחה93. ואולם יודע הוא, כי ביחוד בתנאים שהארץ נתונה בהם אין פרוספיקטיבה רבה מאד לא למסחר ולא לאומנות. “לעת עתה עוד סוגרו דלתי המסחר והעבודה בעה”ק “. הוא מביא דוגמא מענינת, כי אך הביא אחד טחנה קלה מאוירפה לטחון קפה ומצא “חית אנשי ביתו בעבודה הקשה לסבב בידו את הריחיים”, נמצאו 20 אנשים העוסקים בעבודה זאת. פתחו בדפוס אחד וסימו בששה. אשכנזים אחדים התחילו במלאכה הקשה לעשות קמח מחיטים למכירה “ועתה אין חצר בעיה”ק אשר לא ימצא מוכר קמח, וכמעט רבו המוכרים על הקונים”94. הוא שואל: “האם כולם יהיו סוחרי ארץ בארץ תלאובה? הכולם ילמדו אומנות בארץ נעזבה?. אך אחת היא התשובה המספקת והנכונה, עבודת אדמה, “אדמת קדשינו, ככחה אז כן כחה עתה לכלכל בניה בכבוד להשביעם לחם”95. “על דעתנו אין דבר בטוח להרים קרן בני ציון החפצים בעבודה ומלאכה כעבודת אדמה, היא המקור אשר לא יבשו מימיו, ואשר תוכל להשביע לחם לרבבות אנשים ישרים”.96 וכאן אנו מגיעים למטרתו הראשית שהציג לו הרימ"ס, ושהגשימה גם בחייו: בנין הארץ ועבודת האדמה.

אמנם ההתחלה נעשתה ביסוד השכונות, שנתנו הדחיפה אחרי-כן ל“קרן-מונטיפיורי " ביסוד השכונות על שמו. בשמחה רבה והתלהבות נגשו ליסודן ההתלהבות באה לידי בטוי הרבה מאד ב”יהודה וירושלם" וביחוד אחרי אשר חפצם הצליח בידם. שכונות אחדות כבר עמדו על תילן. “מה יקרו לנו מראות אלקים הנגלות לעינינו מעל כל הבנינים החדשים מהחברות היקרות אשר יסדנו סביבות עיר קדשנו ירושלים “נחלת שבעה” “מאה-שערים" “אבן-ישראל" “משכנות ישראל" ו“בית-יעקב” אשר יציצו מעיר ויפרחו כבין חציר, לבנות הנהרסות. מה יגל לבנו בריאותנו אשר תחת סלעי מגור ואבני ציה אשר עטרו את כל המקומות ההם, יתנוססו עתה נאות שלום ומשכנות מבטחים לבני ציון היקרים“97. השמחה היא ביחוד על זה שהדבר נעשה בכח עצמם בלי תמיכות חוץ. “מי מלל לנו זאת מזה שנתים, בשקול כל איש אגורות כסף לאגודת חברת “מאה-שערים”, כי כעת תראינה עינינו יותר מחמשים בתי חמד עומדים לתלפיות ושארית עם עני ודל ישכנו שמה בצאתם ממעון צר ואפל אשר ישבו במו בתוך העיר”. “או מי הגיד לנו במועד השנה העברה בעת ירינו אבן פנת בתי חמד “אבן-ישראל” ו“משכנות ישראל”, “או מי האמין אז לשמועתינו, אשר אביוני אדם דלים ורשים אשר לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בעצבון ישתו יעצרו כח לשלם את מכסת הכסף אשר הוטל עליהם“98. בטוי לזה נתן גם במכתב רבי יוסף ריבלין99 אשר פעל ביחוד ביסוד השכונות הנזכרות. הרימ”ס מקדיש גם בנומרין הבאים לענין השכונות מקום נכבד בעתונו לבשר תמיד על התקדמותן והתפתחותן. ואולם שאיפת “יהודה וירושלם” היא בראש כל לעבודת האדמה. אוה“ב ציון מחו”ל, הנזכר לעיל, אומר במכתבו: “הלא תגדל התמיה עליהם מדוע אך על דבר הבתים שמו כל תקותם ומעינם? ומדוע תחת להרבות בחברות למפעל הבתים, לא נסו ליסד אף קאלאני ' אחת קטנה לעבודת אדמה?… האף אמנם כי גם בעניני הבתים לא דבר קטן הוא, כי בדבר הזה יהיו כתושבים באדמה הק ‘, תחת אשר עד כה היו אך כגרים בארץ“. הרימ”ס מבאר את הענין בהערתו: “רב מאד ההבדל בין חברת בוני הבתים לחברה לעבודת אדמה – הראשונה יד כל אדם שוה, וכל דרי עה“ק צריכים לבתים, על כן בנקל יקבצו החברים, והדרך סלולה לפניהם לתת כל איש מבני החברה הסכום הנקצב, ובכל שנה יבנו איזה בתים עד כי במשך הזמן הנקצב, יתנחלו בעזה”י כל בני החברה בבתיהם“, מה שאין כן בסדור חברה לעבודת אדמה, אשר שאלת המוכשרים לעבודה והתאמת החברים זה לזה, שאלת המקום ושאלת ההכשרה והתישבות של כל בני החבורה יחד עומדות למפגע בהוצאה נמהרה לפעל.100 ואכן הרימ”ס מודיע בהזדמנות זו, כי “זה שלש שנים אשר נעמול לעשות התחלה ונסיון גם בהמפעל היקר הזה”101, כוונתו היא לקנית אדמות יריחו שעסקו בה אז. על השאיפה לזאת מעיד גם מכתב הר"י ריבלין בשם “שמחת בקציר”, המספר שזרעו בשנה ההיא חטים בשדה “משכנות-ישראל”. בראותו את הקוצרים קרא להם "בגילה אדירה אשר הזילה דמע מעיניו: “ה’ עמכם" וגם הם השיבו לו בקול רנה “יברכך ה’”. “האמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם”102.

ויש להקדים, כי ישוב הארץ קשור גם אצל הרימ“ס וחבריו, לא רק בשאלה המעשית של תכלית ליושב ציון, כי אם גם ביעוד ישראל. עוד במאמרו הראשון של “יהודה וירושלם” הוא מדבר על “התקוה אשר תנחמהו (את העם), כי מחר ישוב אליה”103, ומתמרמר על הרפורמים שהוציאו את “ציון וירושלם” מסדור תפלותיהם. הוא מקוה כי הישוב שבני הארץ ייסדו יהיה רק התחלה לישוב גדול. “רבות פעמים מפעולה קטנה טהורה לתועלת הישוב הופיע אור גדול, ואך בפתחינו פתח כמחט סדקית נפתח לנו פתח-תקוה104 כפתחו של אולם להגדיל הישוב”105 “אכן לא רק “ובנו בתים וישבו, השמיענו ה' “הלא גם ונטעו כרמים ואכלו את פרים דבר אל בקדשו” “שתי הבטחות נעימות אלה מפי עליון יצאו וצבא וקץ אחד לשנימו, ובראותנוכי חפץ ה' הצליח בידינו בדבר האחד באופן נפלא, מדוע לא נשים תקותינו, כי אם אך נתנה יד גם לדבר השני זרוע ה' תתמכנו ובו נעשה חיל" “אולי בחמלת ה' אשר עלינו נזכה אנו להיות הדור המוצלח הזה“, “אשר יזכו להשתעשע בחיק אמותם האדמה הק ', הכמהה לחבק את כל בניה יחד להביא מארץ שבים” “ובימינו תושע יהודה וירושלם תשכון בטח“106. תקות הגאולה מתעוררת בקרבו למראה ההצלחה ביסוד השכונות, ולמראה כל ההתקדמות בסביבות הארץ. אצבע אלהים היא חפירת תועלת זואץ דוקא בדור הזה. “שאלת האריענט אשר הדורות הקודמים נלאו לפותרן, ועתה עומדת להפתר, הן כל אלה תתן תקוה בלבינו, כי העת הזאת תחיה ותוליד גם המפעל היקר הזה”107.

מתוך רגשות אלו קשורים גם “הלבנון” וגם “יהודה וירושלם” מראשית הופעתם לרעיון “ישוב הארץ”. ובכל-זאת מתפתח וכוח רב, המגיע לפעמים עד לידי ריב דברים בינם ובין בעלי רעיון ישוב א“י בחו”ל. ושונים הם הנמוקים. נמוק שאינם מביעים אותו די גלוי, ושהיה אמנם נמוק חשוב, הוא זה שהרעיון החדש, בקש להבנות דוקא מחרבן החלוקה וקפת רמבה“נ הקימת, וכאלו רק מחורבנם אפשר לו לישוב להבנות. לפי דעת הרימ”ס יהרסו אלה ברעיון כזה את הישוב הקיים בטרם יקימו מה שהוא חדש. מלבד זה רב מאד הפחד מפני התפתחות ישוב חדש שלא יהיה מבוסס על יסודות התורה היראה והמצוה. חשש זה חוזר ונשנה בכל פעם שמדובר על שאלת הישוב. ביחוד מודגש הפחד שלא יקימו את המצוות התלויות בארץ.108 בני ארץ-ישראל הרגישו כנראה הרבה יותר את הקשי הכרוך בשמירת מצוות אלו, עובדא שנתאמתה אחר-כך בחיים. ואולם התקדמות רבה בנוגע לחששות שונים מוצאים אנחנו ב“יהודה וירושלם” בהשוותנו אותו ל“הלבנון”. הלבנון גם הוא מראשיתו בעד הצורך לישוב על הקרקע. אמנם אינו רוצה כי “יושבי אדמת ה' יתנהגו ככל איש הישראלי היושב במדינת אירופא “, ומתנגד לאלה אשר גם מפעלם יסבו לכונן מחשבתם אשר חשבו על הררי אל”. לאלה הוא קורא: “אם ה' לא יבנה בית” וכו ‘. ואולם גם לאלה האומרים כי "לא נכון לעשות בארץ ה’ ככל אשר שואל מאתנו פה הזמן כי אם “להקדיש ימיהם אך לתורה ולתעודה”, הוא עונה כי “לו ידעו כי ארץ ה' יום יום תסיר מעל פניה לבוש השממון, הבינו כי עת לעשות היא109. הוא דורש, ודוקא מיושבי ירושלם, שיתכנו תכניות לתקון הישוב מתוך נסיון השנים אשר הם יושבים כאן110. אך הוא מזהיר ביחוד את עסקני ישוב אה”ק שבחו"ל שלא לעשות הדברים בפזיזות יתרה. “אך זאת ידעו ולא תפתה אותם אהבת ציון וירושלם ולארץ אבותם “, “לשמוע לקול אנשים הבאים מכאן, ויענו ויאמרו כי דבר נקל הוא להגיע אל המטרה אשר שמו לחפצם. אך בטרם יתנו מוצא לכסף נישלחו אנשי מדע ברי לב אשר למראה עיניהם ישפטו מישרים כאשר יביטו בעיני הבשר ובעיני השכל. והמלאכה הזאת לא לחדש ימים היא, אך יתבוננו היטב לפקח בדבר המדינה הזאת לראות האם יוכלו ליסד יסוד חזק לבנות בנין רם ונשגב כזה אשר יהיה משומר מהמון תלאות רבות אשר אוזן איש אירופא לא יוכל להקשיב ולתת אמון אף קצהו מאשר בעיניו יראה ובאזניו ישמע מפה אל פה, או אז ידעו בני החבורה את אשר עליהם לעשות והדברים הנכונים לפניהם לעשות”111.

ספק גדול הוא מעורר בשאלה זו במובן המדיני. הננו שומעים כאן הד רחוק לוכוחים הסוערים שנתעוררו בזמן מאוחר בערך, בזמנו של הרצל: “רבים מחכמי העמים, השמיעו בעמים כי אדמת הק ' תהיה במעטה אבל, כל עוד אשר לא ישיבו אליה את העם אשר ישב בה לפנים… ובאהבתם לאחינו היהודים ותשוקתם העצומה לאדמת הקדש… יתנו קולם, כי יאות להמלכים האדירים מלכי החסד, כי יתנו יד לאחינו לעזרם ולתמכם, כי ישובו להתנחל על אדמתם אדמת ה‘. רגשות לבם כן גברה, עד כי במרכבת הדמיון מהרו לבוא אל העת אשר יהודה וישראל ישובו אל מנוחתם ונחלתם. ועל כן עצות מרחוק ישמיעו לאחינו כי לא יתרחקו מהצלחתם ואשרם בעת הזאת – ואם חדלי כח אנחנו לקחת נחלתינו בקרב ובמלחמה הלא יאות לנו כי בכסף מלא נתאמץ לקנות אדמתינו מאת ממשלת תוגרמא. והרעיון הזה מחזה חדשה תראה למו, כי ממשלת תוגרמא פלאים תרד, ובאין תפונה תמכור ליהודים אדמתם וארצם"112. מובן מאליו כי “הלבנון” מתיחס לרעיונות כאלה בזהירות רבה. בוכוחים על שאלה שלקחו בה חלק ר’ אליהו גוטמכער 113 ור' צבי הירש קאלישער 114 מצד אחד ומצד שני רבי מאיר אויערבאך ורבי שמואל סאלאנט דנים לא רק מצד פסק ההלכה שבדבר, כי-אם גם מראים על זה שתקוות נפרזות יכולות לעורר מעין רעיונות משיחיים שהיו לרועץ לעם ישראל בכל תפוצותיו במשך ימי גלותו; ביחוד מדגיש רעיון זה רבי מאיר אויערבאך 115. המערכת פוסקת דעתה בענין זה116, “ועל כן לחכמה תחשב לעם ישראל אשר לא יעלו על לבם מחשבות כאלה. ואלה אשר רוחם הסתער בקרבם לעשות למו יד ושם בחומת ירושלים אל יחליטו עשות דבר בטרם יבואו הלום ויתחקו על מצב המדינה והעם היושב עליה. ואז ידעו מה לעשות ויעשו ויצליחו, ורבים הם הענינים אשר בצאתם לפעולת אדם פה יתנו יקר וכבוד למוציאהם ושארית הפליטה להעם היושב על אדמת ה' במעמדם המדיני והמוסרי אשר ייטב בעיני אלהים ואדם“. על זהירות הם מזהירים, ואולם הם בעצמם אינם מרפים מהגות ברעיון ישוב הקדש. ב”לבנון" הם מספרים לאמר: “נקוה כי מעט נוכל גם אנחנו להודיעכם את אשר לפניכם לעשות בימים האלה ואתם תבחנו דברינו הייטבו אם לא“117 כי “בגשת למעשה הישוב צריך לבסס את המעשים על הנסיון ולא באויר”118 מצד אחר מודיעים הם לרצ”ה קאלישער כי הם “מוכנים בכל לב לשרת החברא קדישא ישוב א”י בבוא העת אשר יתן ה' ויוכלו להוציא מחשבתם הטובה. גם היום עומדים אנחנו הכן לבשר צדקתם במקהלות מכל אשר יודיענו"119.

בתקופת יהודה וירושלם נעשית שאלת עבודת האדמה שאלה אקטואלית ממש. סמוך ליהודה וירושלם בא גם יסוד “פתח תקוה”. “רעיון ישוב אה“ק הוא הדבר הטוב אשר הרתה העת החדשה הזאת, וכבר מלאו ימיה ללדת”120. הרימ“ס מפליג בשבח הרצ”ה קאלישער, מראה כי הוכוחים בשעתם “והשאלות והתשובות אשר הולידה ספרות ישראל בדבר הזה בעתים הללו היו לעזר לא מעט. כי במדה ההיא אשר היה הדבר והרעיון היה זר ורחוק על אוזן שומעת בתחלתה, כה התקרב לאט לאט עד אשר גם הלבבות הרחוקות נתקרבו, ועתה כמעט אין כל מנגד לתוצאות הדבר הגדול הזה, וכולם מיחלים לראותו יוצא אל הפועל”121. אין הרימ“ס יכול לחכות עוד, ומתמרמר על שאלה בעלי רעיון ישוב א”י שלפנים היו לוהטים להתחיל בישוב ו“הקדימו נעשה לנשמע”, “נואשו נפל לבם ולא יחפצו להאמין עד כי תבוא העת אשר תמורת משמע אזנים, נתענג על מראה עינים "122.

לדעתו צריכה ההתעוררות לצאת למעשה מבני ארץ-ישראל עצמם, באין הבדל עדות ומוצא. הוא קורא לבני ציון “אשר געל ה' נפשיכם הטהורות בלחם עצבים” “עורו עורו לבשו עז בני ציון וירושלם" “ומה ה' שואל מאתנו, כי-אם לבב טהור ונפש כמהה לאדמת קדשינו" “נקרבה אל המלאכה, אל נא נשים תקותינו מעבר לים, לאמר, אחינו בחו“ל יקנו לנו שדות וכרמים אחינו יביאונו אל המנוחה והנחלה, אל נא תשיאו את נפשיכם בתקוות כמו אלה, בעת תשועת ה' מנגד עיניכם, בעת אשר עיניכם תחזינה עפעפיכם יבחנו, כי אך, בכם בחר ה' לפנות הדרך לסול המסילה מסלת ישוב אה”ק ואת כל אשר אנחנו עושים לאדמת הק ' ה' מצליח בידינו“123. רק אז אפשר לדרוש מחוץ-לארץ עזרה להכשרת הקרקע ולהתישבות. “וכאשר ימין ה' תסמכנו לקנות כברת ארץ מפרי השתדלותנו, רק אז נתן עוז ותעצומות גם לאחינו בחו”ל החפצים בכל לבם בישוב אדמת הק ' ובכל כחם יקומו לעזרתינו בבניני בתים ושארי ההכנות הנדרשות להחפץ הזה“124. אין הרימ”ס מבקש יותר מדאי מחוץ-לארץ, כי לזרא היא לו האפטרופסות מחו"ל, זו האפטרופסות שארץ ישראל טעמה את כל מיני מרורותיה בכל התקופות השונות של הישוב ומכמה טעמים הוא מתנגד לה. ראשית כל נפגעת ממנה ההכרה העצמית של הישוב הירושלמי.

התמרמרות הרימ“ס נגדה מצאה לה, מלבד במקומות רבים דרך אגב, הבעה ברורה וגלויה בהערותיו למכתבו של ר' בנימין הירש הנזכר. הוא מספר, כי כשקבל מכתב ר”ב הירש רצה להעיר עליו הערות, “ומי כמונו יודע מה לרחק ומה לקרב?”, אך כשראה דבריו “בפה מלא, כי חלילה לבני ציון לחוות דעתם גם המה”, חשב “כי עלינו (בני ציון) לשאת בדומיה” “ואולי אף לבשת לבוא בלתי קרואים – וגם מוזהרים לבלי בוא – ולהשמיע דברינו על אזן לא שומעת – כה היה משפטנו מאז“. רק בראותו לשמחתו, כי בכל זאת יש בחו”ל אנשים “אשר יחפצו לשמוע מבני-ציון את חות דעתם בדברים האלה, ויש רבים אשר לא יחשבו את עניי הבת ירושלם עד שיאמר עליהם “חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים”, הוא “נגש בעזה”י אל המלאכה” “להראות לדורשי ציון, כי גם אנחנו חפצים ומקוים להימים אשר תחדל שאון דורשי טובתנו ולא ישמע עוד קולות מחרפינו – והקוראים יבחנו דברינו“125. ולר”ב הירש הוא אומר: “ולא נכחד אשר אף אמנם כי כל דברי הכותב אהובים וברורים המה בעינינו, בכל זאת בדבר אשר פגע בכבוד גדולי ירושלים באמרו כי גם איש תלמודי יש להביא מחו“ל למען לא נצטרך לסמוך גם על הבחנת לומדי התורה על אנשי ירושלם, בדבר הזה הראה לדעת כי יתן אמון לדברי משפילי כבוד החכמים והיראים באמת, אשר המה רחוקים מכל פניה וכל חפצם ומלחמתם לראות את רוח היהדות ולמוד התורה שבכתב ושבע”פ שלטת בארץ החיים“126. ביחוד קשה האפטרופסות של אלה שהם בעצמם נשארים בחו”ל ומביעים אי-אמון לבני א“י “אשר לבבם יפול כי לא יאמינו למו בחו”ל”127. הרוצה להיות אפטרופוס עליו לבוא בעצמו לא“י. טוב כי יתנדבו איזה גבירים אנשי-השם בחו”ל ויקרבו שנה משנות חייהם על מזבח ארץ קדשינו, ויבואו פעה“ק לעזר ולסעד לבני ציון, ואז ימצאו פה אנשים ישרים אשר יקרבו אל המלאכה”128. יתר על כן: “האיש אשר יחפוץ לגהות מזור בת ציון עליו לבוא לישב ולהתמהמה בערי הק ' רבות בשנים, ואז בכל שנה ושנה יודה ויאמר כי בשנה החולפת שגה ברואה" “ואך כאשר יועדו פעה“ק קומיטטי מאנשים נבונים וישבו פה איזה שנים ויכירו את יושביה הכרה נכונה ואמתית, אז תקוה נשקפת להטבת והרמת קרן ירושלם בדרך התורה והמצוה “129. מה שצריך לדאג לו בעוד מועד הוא רכישת קרקע, והוא מעורר את “קרן מונטיפיורי בלונדון ואת “בחירם רצתה נפשם ונפשנו בו החכם השלום מהר”מ פינס הי”ו” “לקנות שדות ואחוזות טובות אשר בלי כל תפונה בעבור ימי המהומה והרעב לא ישיגום גם בכסף מרובה, כי תחת אשר אז ירבו הקונים ירבו כעת המוכרים מחמת הדחק למען הציל את בניהם מעבודת הצבא, ומחיר הנחלאות ירדה חמשים מעלות אחורנית ושעה מוכשרת כזאת לא במהרה תמצא”130. ואכן דעתו היתה כי רכישת קרקע קודמת לרכישת חברים להתישבות. “הנסיון הורנו כי אם אך נצליח לבחור לנו את נחלתנו כברת ארץ אשר טבעה מוכשרת ליסד בה אבן מסד ההתחלה – אך היא תקבץ ותאחד אז חברים אליה"131. רק אחרי קנית הקרקע "יבחרו בני החברה מרובם אנשים המכושרים לשאת עליה משא עבודת ההתחלה, אנשים החפצים וראויים לעבודה הזאת, ולאט לאט יתנחלו כל אנשי החברה איש על נחלתו בעזרת ה'132.

בסוף דברינו תאמרנה עוד מלים אחדות ביחס לערכו הספרותי של הרימ“ס 133. הרימ”ס מתגלה במאמריו כפובליצסט חשוב, אשר שתי אלה לו, גם הגיון בריא וכח נתוח חודר וכשרון הוכוח וגם טמפרמנט, שבלעדם לא תכון פובליציסטיקה. שוטפים הם דבריו ונקראים בנעימה. האחדות אינה נפגמת גם בשעה שהוא עובר מדברי הוכחה לדברי תוכחה בסגנון של מטיף לרעיונו. סגנונו עשיר, מרגשת בו בקיאות רבה בתנ“ך, אם גם שסגנון המשנה ופתגמי תלמוד אינם חסרים בו. אינו נופל במאומה מסגנון בני דורו, אם גם שיש למצוא פה ושם שגיאות גם בסגנון וגם בדקדוק134. מלבד זה היה בעל כשרון התאור והספור. אבא היה מעלה תמיד על נס את כשרונו לתאר בעל-פה, והיה אומר שתאורו בעל-פה עוד עלה בהרבה על תאורו בכתב: תאוריו היו כמו חי והיה רצוף תוכם גם הומור רב, דבר שנזהר בו בכתב. יפים הם תאורי נסיעתו בארץ שפרסם ביהודה וירושלם בשם “מסע בארץ הצבי”. הוא גם נסה לספר. בספורו “גיא-חזיון”, שלא נגמר, יש תאורים נפלאים של הטבע והחיים בארץ בעת ההיא, ופה ושם מתגלה גם ניצוץ של מספר אמתי. אגב יש לציין כי זה הוא הנסיון הראשון לכתוב ספור בארץ ישראל ומחיי הארץ. המסופר הוא על דבר שני צעירים, יהודה ואפרים, המגיעים לארץ ישראל. בפרקים שנדפסו מתוארה ירידתם אל החוף, בואם ליפו היהודית בעת ההיא, קצת על חיי היהודים ביפו אז ונסיעתם אל ירושלם. גם בספור הזה מתבלט הרימ”ס באהבתו לחבר תפלות, שהוא שם אותן בפי גבוריו. תוך הספור רצוף אהבת ארץ-הקדש. רק זמן קצר מאד עסק הרימ"ס בספרות, וגם אז שוה לנגד עיניו דבר אחד והוא ישוב ארץ-ישראל. ואך הגיעה השעה ואדמת פתח-תקוה נקנתה, אחרי שלא הצליחו בקנית אדמת יריחו עזב את הספרות שהיתה לו רק למכשיר ויכת את עטו לאת.


  1. תולדות הרש“ז צוףר ובנו ר' מרדכי ראה ”תולדות חכמי ירושלים“ פרומקין – ריבלין ח”ג.  ↩

  2. “הלבנון“ התרכ”ז עמוד 164.  ↩

  3. “הלבנון“, תרכ”ה עמוד 201.  ↩

  4. ממכתבי הרימ"ס אשר ביד בניו.  ↩

  5. על תולדות בית הדפוס הזה, ראה מאמרי “לתולדות בתי הדפוס בארץ ישראל וסוריא”, ב“מזרח ומערב” לא. אלמליח שנה א'.  ↩

  6. ראה א. ר. מלאכי, “העתונות הירושלמית“, לוח לונץ שנת תרע”א עמו' 109–108.  ↩

  7. ראה באריכות “הלבנון” תרכ"ג נומר 10 בסוף.  ↩

  8. “לבנון“ תרכ”ג נומר 12 עמו' 80.  ↩

  9. ראה מכתב ר‘ אברהם רוטנברג חותן הרימ“ס ”לבנון“ תרכ”ו (פריז) עמו’ 54; “לבנון תרכ"ה עמו' 201.  ↩

  10. “הלבנון“ תרכ”ג עמו' 80.  ↩

  11. הערת בן–דודי מר אליעזר ריבלין.  ↩

  12. א. ר. מלאכי “פרק בהתפתחות ההשכלה” לוח לונץ כ‘ שנת תרע"ה עמו’ 213.  ↩

  13. ראה מכתב ר“א רוטנברג ב”הלבנון“ הפריזי תרכ”ו עמוד 54.  ↩

  14. כל הציטטות לקוחות מ“יהודה וירושלים” גליון א' עמוד 4.  ↩

  15. שם  ↩

  16. ביהודה וירושלים גליון ה‘ עמוד 20 הוא אומר: “מפני האסון הנורא אשר קראני, ביום ד’ אייר, כי בני היקר החתן בן שמונה עשרה כ“מ שלמה זלמן ברוך נחטף ממני מעל זרועותי, בעמדו אתי במלאכתי… ואיננו, ע”כ לא יכולתי להוציא הנומר במועדו".  ↩

  17. יותר מכ“ב גליונות, לא ראיתי. ואולם בגליון הראשון של תחלת ניסן תרל”ח, אמר הרימ“ס, שהודיע ב”נומר האחרון“ לשנה הראשונה, שהעתון יופיע לשנה הבאה רק פעם בחודש, דבר זה אינו נמצא בגליון כ”ב, ה' אדר תרל"ח. האם אבדו מספרים אחדים ואינם בנמצא?.  ↩

  18. את החדש הזה בחר לראש השנה לעתונו, כי חודש זה מעיר “רוח תקוה ונחם בלבב זרע קדש” (יהודה וירושלים שנה ב‘ נומר א’ עמוד 1).  ↩

  19. יהודה וירושלים, שנה שניה נומר א' עמוד 1.  ↩

  20. בסוגרים ובאותיות פטיט.השם רוטנברג לא בא בנומרין הראשונים, ורק מנומר ד' נזכר באותיות רומיות ובשפה הגרמנית “דפוס אברהם רוטנברג”, ונוסף לצדו בעברית: “האדרעססע על שם המו“ל יואל משה שאלאמאן”.  ↩

  21. יהודה וירושלים נומ‘ ח’ עמ' 46.  ↩

  22. שם.  ↩

  23. שם.  ↩

  24. העתונות הירושלמית לוח לונץ תרע"א עמו' 120.  ↩

  25. לדוגמא מ“ע נומר כ”ב עמו‘ 156, מה"ע עמו’ 78. “ספרנו יהודה וירושלים“ (עמו' 66) “ספר היקר יהודה וירושלים (נומ‘ ו’ עמו 29.) וכן במכתב משה מונטיפיורי ”ספר יהודה וירושלים" (עמו' 103).  ↩

  26. שם נומ‘ ח’ עמו' 46.  ↩

  27. מתוך מכתב שנתפרסם בספר היובל של פתח–תקוה עמו' פט.  ↩

  28. ראוי לציין בענין זה ביחוד את אחד מבני המשפחה המפוארה הזאת את רבי שאול יהודה בנו של הרב הגביר החסיד רבי שלמה יחזקאל אבי משפחת יהודה בארץ–ישראל. רבי שאול זה המיסד העקרי, בכסף אביו, את הישוב הזה, ושנתן את נפשו ממש עליה נשכח כמעט מלב, למרות מה שהיה הראשון לישוב החקלאי בארץ–ישראל. הכל תלוי במזל.  ↩

  29. עיין תולדות חכמי ירושלים פרומקין – ריבלין ח"ג.  ↩

  30. יהודה וירושלם נומר ב‘ עמו’ 8.  ↩

  31. שם.  ↩

  32. יזכר מהמשתתפים בענין זה ר' יעקב ברלין, שלפי הערת המערכת היה “המעורר לעסוק בדקדוק”. כבוד–הלבנון נומר ד.  ↩

  33. יהודה וירושלם נומר א‘ עמו’ 3.  ↩

  34. שם עמו' 3.  ↩

  35. שם.  ↩

  36. שם.  ↩

  37. שם.  ↩

  38. שם.  ↩

  39. שם.  ↩

  40. “אשכנית”במקור המודפס, צ"ל: אשכנזית – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  41. הלבנון תרכ"ג נומ' 2.  ↩

  42. החלקה נרשמה בערכאות על שם אשתו של רבי יעקב ספיר שהיה מזכיר החברה וכתב את התקנות הראשונות שלה.(בנות ציון וירושלם לר"פ גריבסקי חלק ו‘ עמו’ 1).  ↩

  43. ראה מאמרי “לתולדות בית הספר הראשון בירושלם” ב“ספר היובל” להסתדרות המורים בא"י.  ↩

  44. ראה הלבנון תרכ"ג נומ' ג.  ↩

  45. ראה בראשית “אבן ספיר” ח"א.  ↩

  46. ראה “קול קורא” ב“יהודה וירושלם” נומ‘ ח’ עמו‘ 41 וכו’ שעליו חתום החכם באשי רבי אברהם אשכנזי יחד עם רבי שמואל סלאנט ורבי מאיר אויערבאך.  ↩

  47. יהודה וירושלם נומ‘ ב’ עמו‘ 7, נומ’ ה‘ עמו’ 21, נומ‘ ט’ עמו' 52.  ↩

  48. אחרי הפסק “יהודה–וירושלם” הופיעו החשבונות האלה בחוברות מיוחדות, כל ימי רבי יוסף ריבלין עד תרנ"ו ואחריו כל ימי אבי מורי רבי ראובן ריבלין שבא אחריו (עד תרפ"ז).  ↩

  49. הלבנון נומ‘ ג’ ו“יהודה וירושלם” נומ‘ כ’ עמו' 140 – 141 בצרוף מכתב מר"י ספיר שהיה אז המבקר את עניני המוסד  ↩

  50. יהודה וירושלם נומ‘ י"ז עמו’ 114, נומ‘ י"ח עמו’ 121 ונומ' י"ט 130.  ↩

  51. יהודה וירושלם נומ‘ ט’ עמו' 55.  ↩

  52. ראה העתונות הירושלמית לא. ר. מלאכי לוח לונץ הנזכר לעיל.  ↩

  53. יהודה וירושלם שנה א‘ נומ’ י“ז, י”ח י“ט כ' כ”א כ"ב, שנה ב‘ נומ’ א, ב.  ↩

  54. נומ‘ כ"ב עמו’ 153.  ↩

  55. נומ‘ ה’ עמו' 19.  ↩

  56. נומ‘ ו’ עמו' 28.  ↩

  57. יהודה וירושלם נומ‘ ה’ עמו' 27 – 28.  ↩

  58. נומ‘ י’ עמו' 60.  ↩

  59. נומ' י"ט 136.  ↩

  60. נומ‘ י"ז עמו’ 114.  ↩

  61. נומ‘ ג’ עמו‘ 11 על–דבר יחס מונטיפיורי לרימ“ס ראה מכתבו לרימ”ס נומר ח’ עמו‘ 44 וביחוד מכתבו השני נומ’ ט“ו עמו' 103, ששם מונטיפיורי כותב אליו כי ”בל ירך לבבו ולא יגור מפני איש, כי ה‘ הבוחר בציון מתהלך בקרב מחנות ירושלם עה“ק תובב”א והוא ישמור את נפשו מכל רע“. ראה גם מכתב מונטיפיורי ”לראשי מנהלי ומשגיחי בתי חולים בכולל אשכנזים פרושים" (נומ‘ כ’ עמו' 140). השוה גם נומ’ ח‘ עמו’ 45 – 46. פרומקין גם הוא עשה אז פעולות לקרב את מונטיפיורי לא"י. יסד ספריה על שמו להפיץ ההשכלה. מלבד זה עורר מלחמה נגד המסיון וגם פעל בקו זה פעולות נכבדות שונות.  ↩

  62. לבנון תרכ“ד נומ' י”א.  ↩

  63. “יהודה וירושלם נומ‘ ט’ עמו' 56.  ↩

  64. נומ‘ י"א עמו’ 70.  ↩

  65. שם.  ↩

  66. שם.אז היו ששה דפוסים בירושלם.ראה יהודה–וירושלם נומ‘ י"א עמו’ 69.  ↩

  67. נומ‘ כ"א עמו’ 147 – 148.  ↩

  68. נומ‘ י’ עמו' 60, י“א 70, י”ב 77.  ↩

  69. ראה יהודה וירושלם נומ‘ י’ עמו' 59.  ↩

  70. יהודה וירושלם נומ‘ ז’ עמו' 34.  ↩

  71. שם נומ‘ י"ד עמו’ 90.  ↩

  72. שם נומ‘ כ’ עמו' 138.  ↩

  73. הלבנון כ“ה חשון תרכ”ג.  ↩

  74. הלבנון שם.  ↩

  75. יהודה וירושלם נומ‘ י’ עמו' 58.  ↩

  76. שם נומ‘ י"א עמו’ 69.  ↩

  77. שם.  ↩

  78. שם עמו' 68 – 69.  ↩

  79. שם נומ‘ כ’ 138.  ↩

  80. ראה שם נומ‘ י"ג במכתב ר’ בנימין הירש והערת הרימ"ס עמו' 82 – 83.  ↩

  81. יהודה וירושלם שנה ב‘ נומ’ ד‘ עמו’ 26.  ↩

  82. שם  ↩

  83. שם נומ‘ י"ח עמו’ 122.  ↩

  84. יהודה וירושלם נומ‘ י"ב עמו’ 75. נגד למודים אלה גם שם עמו' 83. הוא מתנגד “לתת למודים זרים לעקריים” ולאלה החפצים “לשמוע קול שפות זרות מפי תינוקות של בית רבן”.  ↩

  85. אז כבר היה הרב מבריסק בירושלם והכנופיא מסביב לו התחילה בפעולותיה.  ↩

  86. יהודה וירושלם שנה ב‘ נומ’ ד‘ עמו’ 27.  ↩

  87. שם עמו' 29 – 30.  ↩

  88. שם שנה ב‘ נומ’ ב‘ עמו’ 12.  ↩

  89. שם.על חשיבות למוד המלאכה מדובר גם בלבנון חשון תרכ"ד נומ' 10.  ↩

  90. יהודה וירושלם נומ‘ י"ב עמו’ 76.  ↩

  91. שם נומ‘ כ’ עמו‘ 137 וכו’.  ↩

  92. שם עמו' 137.  ↩

  93. שם נומ‘ כ"א עמו’ 146. ראה גם שנה ב‘ נומ’ א‘ עמו’ 3 המשך הדברים.  ↩

  94. שם נומ‘ י"א עמו’ 69.  ↩

  95. שם נומ‘ י"ד עמו’ 90.  ↩

  96. שם נומ‘ י"ב עמו’ 76.  ↩

  97. שם נומ‘ ב’ עמו' 5.  ↩

  98. שם.  ↩

  99. שם עמו‘ 7 ראה גם מכתבו שם נומ’ ד‘ עמו’ 16.  ↩

  100. יהודה וירושלם נומ‘ ז’ עמו' 35 – 36.  ↩

  101. שם.  ↩

  102. שם נומ‘ ח’ עמו' 47.  ↩

  103. שם נומ‘ א’ עמו' 1.  ↩

  104. השם “פתח תקוה” שנתן אחר–כך למושבה נזכר עשרות פעמים אצל הרימ“ס ור”י ריבלין בקשר עם הרחבת הישוב, עפ“י הושע ב' פסוק 17. כבר בלבנון תרכ”ג נאמר בקשר עם יסוד “מוצא”: “והיה זה לפתח תקוה לענינים גדולים ונשגבים מאלה האצורים אצלנו וטמונים עד עת מצוא“. החברה לקנית אדמת יריחו נקראה אף היא ”פתח–תקוה".  ↩

  105. יהודה וירושלם נומ‘ א’ עמו' 3.  ↩

  106. שם נומ‘ ב’ עמו' 5.  ↩

  107. שם נומ‘ ג’ עמו' 82.  ↩

  108. שם נומ‘ א’ עמו‘ 6, נומ’ ה‘ עמו’ 19, נומ‘ ט’ עמו‘ 50 נומ’ י"ז עמו' 115 ועוד.  ↩

  109. הלבנון נומ‘ א’ ר“ח אדר תרכ”ג.  ↩

  110. שם.  ↩

  111. הלבנון סיון תרכ"ג נומ' 4.  ↩

  112. שם תמוז תרכ"ג נומ' 5.  ↩

  113. שם סיון תרכ"ג נומ' 4.  ↩

  114. שם אלול תרכ"ג נומ' 7.  ↩

  115. בלבנון תרכ"ג סיון נומ' 4.  ↩

  116. שם אלול נומ' 7  ↩

  117. שם אב נומ' 6.  ↩

  118. הלבנון כסלו תרכ"ד  ↩

  119. שם אלול תרכ"ג נומ' 7.  ↩

  120. יהודה וירושלם נומ‘ י"ג עמו’ 82  ↩

  121. שם  ↩

  122. שם.  ↩

  123. שם נומ‘ ב’ עמוד 6.  ↩

  124. שם  ↩

  125. נומ‘ ט’ עמו' 52  ↩

  126. נומ‘ י"ג עמו’ 83. הערה.  ↩

  127. שם נומ‘ ט"ו עמו’ 98.  ↩

  128. שם  ↩

  129. שם נומ‘ י’ עמו' 58  ↩

  130. שם נומ‘ י"ב עמו’ 74.  ↩

  131. שם נומ‘ ג’ עמו' 10.  ↩

  132. נומ‘ ה’ עמו' 19.  ↩

  133. בנוגע ללבנון אין לתת הערכה, כי מצד אחד באו שם המאמרים על הרוב בלי חתימה, ואין להבחין תמיד אם כותבם היה הר“י בריל או הרימ”ס. לעתים נכרת יד הרימ“ס וכדי לדון על הר”י ברי"ל צריך לברר את מצב הדברים גם בלבנון הפריזי וגם המגנצי.  ↩

  134. יצויין הדבר שהרימ"ס היה – לפי קבלה שיש בידי – מתקשה דוקא בכתיב הרבה מאד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53635 יצירות מאת 3183 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!