ברצוני לספר על המורה, המורה שביתו היה ברחוב הרצל. ברחוב הרצל של השכונה תל־אביב שמנתה רק כארבעים בתים.

הנה ציירתי אותו כשהוא הולך בבוקר לדרכו לבית־הספר. שכמיות רחבות, מרובות קפלים, היו לובשים אז בימות־הגשמים.

אם אמנה את טרדותיו בבית־הספר ומעשיו במשך היום – לא יהיה די בזה. כי מי האיש שאין לו טרדות בעבודתו; ומי אינו טורח כשיש לו שלוש בנות?

אך אם אספר שמדי לכתו לבית־הספר או מדי שובו ממנו היה נושא ערימה גדולה של מחברות התלמידות, אשר עליהן הוא מאחר שבת בלילות – אני מתקרב לעצם סיפורי.

בחלון המואר היחיד, אל שולחן קטן, ומנורת־נפט לפניו, ישב המורה. האור שנפל על ראשו טישטש את צבע שערותיו הבהירות ותסרקתו התמזגה עם צבע פניו הבהיר. כל תנועה קלה של גופו הקפיצה את צלו הענקי שנפל על הרצפה, טיפס על הקיר ועלה על התקרה.

ליד שולחן זה היה נקבע סדר יומו הבא. בכל מחברת, שהיה מחזיר לתלמידות, היו כתובות כמה שורות בכתב־ידו המדויק, בדיו אדומה, ולכל מחברת צורפו גם הערות בעל־פה. על טיב הסגנון, על התסרוקת, על הנקיון ועל ספרים שכדאי לקרוא. לפני שולחן זה היה מכין את השיעורים ליום המחרת. וכאן היה עליו להחליט על מלים ועל מושגים שאין להם לפי שעה מלים בעברית. יללה זה שהוא שומע מתוך החשכה, של תן או של אי. מה ההבדל בין תן ואי?

ואותו דבר הנבנה כעת לפני הבתים בשכונה – יש לקרוא לו מפסעה או מדרכה? ואיך לקרוא לאותו מכשיר: מריצה? ואיך להרחיב את ידיעת התלמידים כשאין ספרי־לימוד מן המוכן ואין ספרים לילדים לקריאה. איך להטעים לתלמידים טעמם של סיפורים טובים שיש בשפות אחרות. השבוע נערכת ישיבה ליסוד ירחון לילדים. השבוע ישיבת ועד הסתדרות המורים. והשבוע יש לכנס ישיבה לתכנון הצגה בבית־הספר. חוץ מחיי ה’חדר' שכתבו עליהם אצלנו – אין חיים? ומתי נתחיל בגינה ליד בית־הספר? איך יכולים התלמידים לקבל מושג – מה זה צמח, גן ציבורי, יער? איך העזנו בלב השממה הזאת לקבץ ילדים? איך נַקנה להם מושגים על מולדת – הכל עדיין לא מוכן ואפילו לא נחקר.

המורה מפנה את ראשו ימינה אל הקיר הלבן המסויד והריק ומחייך לעצמו: האם חשב בשעתו אבא שלי שבנו יבוא להחיות מדבר? הוא מפנה ראשו שמאלה ורואה את ריבוע האור הנופל מחלונו על החול. על השטח המואר של החול רוחשים רמשים שונים; תן קרב למקום ואור המנורה הנציץ את אישוניו. התן התישב על עכוזו, הרים ראשו וילל.

ככל ששקע המורה בתוך הלך־מחשבות זה נתבהרו עיניו. אור־המנורה חדר לאישוני וגילה בהם את צבע התכלת – שהיה חבוי עמוק בעיניו. רק כשהיה מצטחק במחלקה היתה התכלת הזאת מתגלית, וגם פה, בלילה, לאר המנורה ולשמע יללת התנים, נתגלתה אותה תכלת.

למחרת בבוקר, בעשרים לפני שמונה, יוצא המורה מביתו ללכת לבית־הספר. המחברות המוגהות תחת בית־שחיו. עקביו דופקים במרצפות – והוא מחייך לעצמו – כן! נדבר על זאת בחדר־המורים. ודאי שיש לקרוא לזו מידרכה. הוא חייך גם משום שידע שבשיעור הראשון הבוקר יקראו את פרק ג' בספר שמות. פעמים הרבה כבר לימד פרק זה, וכל פעם מגלה הוא בו חן חדש. ‘של נעליך’ לבש בעיניו ברגע זה משמעות מיוחדת ומובנת, משום שראה בזה הרגע איך ‘יצא’ מתוך נעליו – הרַצף שבא להמשיך בהנחת המרצפות שבמידרכה. כך: שקועות במקצת בחול, כל חרטום מופנה לעבר שונה, – עמדו בודאי ממתינות גם נעלי משה, במרחק־מה מן הסנה.

תלמידות, שהלכו בקבוצות לעבר בית־הספר, הרימו ראשן וראו את גבו הישר של המורה. הן הריצו עצמן כמה צעדים, כדי לעבור על פניו וכדי שתוכלנה להרים אליו את פניהן ולאמר לו:

‘שלום המורה!’

הן המשיכו בהליכתן מתוך הנעת צמות גנדרניות, משום שהרגישו את מבטו עליהן.