רקע
נחום גוטמן
פינה עגולה ופינה ישרה

נניח שהכותרת של הסיפור הזה היא – בנין הגימנסיה הרצליה שבתל־אביב, הרי שהשורה הריקה שמתחתיה היא – רחוב אחד־העם, ומובן שהרחוב הנמשך אל מול הגימנסיה – הוא רחוב הרצל.

זהו המקום. וכך הגענו לציון הנקודה הגיאוגרפית אשר עליה יסוב כל המעשה. ואתה, הקורא, אם תעבור במקום זה, הבט סביבך שמאלה וימינה ולך לשלום.


 

על השען ביפו    🔗

עתה כמה מלים על השען עקיבא וַיס. היה שען ביפו, עוד לפני היות תל־אביב. הוא דר באחת הסימטאות המרופשות שביפו. כשהיה מגיע משם לחנותו שברחוב הראשי, היו נעליו כוסות בוץ רב. הרפש והצחנה שבסימטאות היו מן המפורסמות. המדמנות היו מתקיימות חדשים גם לאחר עונת הגשמים. השען היה משיל את נעליו מעל רגליו ומעמידן ליד הדלת, נכנס לנעלי־הבית שלו, מתישב לפני שולחנו הקטן, נותן את שפופרת הזכוכית המגדלת לתוך עינו, פותח באיזמל את מכסה השעון הטעון תיקון, ומביט בו.

מה רואים בשעון פתוח? רואים גלגלים הנאחזים זה בזה, רואים קפיץ אחד כחול רועד.

אך אם יש לאדם גם ראש חושב, ראש שמסיק מסקנות לא של גלגלים בלבד, כי אם גם מסקנות־מחשבות, גם רעיונות כלליים – הו! יכול גם שעון להשפיע על הלך המחשבות ואפילו להיות מורה־דרך בחיים.

השען הזה מיפו ראה גלגלים לא רק בשעון. השען הסתכל בנעליו המרופשות, העיף מבט של תמיהה בזבובים הרבים, שבאים אף לחנותו של שען, ונתן עינו בגלגלי השעון הפתוח. בתקתוקו הקבוע, המתמיד, אמר לו השעון בפעם האלף:

– דע תמיד מה שאתה רוצה. יומם ולילה. לצאת מן העיר המרופשת הזאת. אין קטן ואין גדול. אין חלש ואין חזק. צריך להתחיל. יש לסובב גלגלים. שכונה יפה ונקיה. נעשה ועד. כמו הקפיץ הכחול הרועד. יישמע גם תקתוק.


 

ידעתי שכך יהיה    🔗

למה להאריך? בשכונה החדשה שהוקמה ליד יפו כבר יש כביש ראשי, העולה מפסי־הרכבת עד לבנין הגימנסיה הרצליה. הוגרלו מגרשים ונבנו כמה בתים. הבית בפינת רחוב הרצל משמאל הוא ביתו של השען. אין ספק שהגלגלים סבבו – ונעשו כמה מעשים.

בוקר אחד עומד אני בנקודה הגיאוגרפית שלנו, לפני שער הגימנסיה, ומסתכל ברחוב הרצל. על הכביש הלבן, העשוי אבני־חול, ראיתי מרכבה שחורה, נוצצת בקישוטי־נחושת, מתקרבת על עבר הגימנסיה, הזוגים הקטנים שעל צוארי הסוסים מצלצלים בשכרון־פתע, כמטבעות־כסף שנפלו מתוך יד פזרנית. השוט שבידי העגלון מזגזג את אויר מסביבו. רעמות הסוסים וציצית־התרבוש שבראש העגלון רוקדות ריקוד עליז. ידים אמיצות של העגלון הערבי, רחב־מכנסים ורחב־אבנט, עוצרות במושכות. הרעמות והציצית נצמדות למקומן, והסוסים זקופי אזנים קטנות, נושפים ברעש את האבק מתוך נחיריהם השעירים, ונעצרים כשהם שולחים לפניהם רגלים מלוכסנות. הם ממש לידי. רגע של ציפיית־אֵלם, כאשר יהיה תמיד לפני כל פתרון; כל גוש הגדול והסוער שבא – עמד דום, ומתוך המרכבה השתלח ויצא – מי יצא? – יצא השען.

7.png

קטן־קומה, נחפז בתנועותיו ומדבר לעצמו:

– ידעתי שכך יהיה… לבי אמר לי.

כיון את צעדיו הקטנים, לא לביתו כי אם לעבר המגרש הריק שבפינת הרחוב שממול לביתו. על המגרש הזה עבדו, בין חוטים מתוחים, ארבעה פועלים בחפירת יסוד לבית חדש. עלה השען על ערימת החול, עיין בתכנית היסודות וקרא אל הפועלים!

– הפסיקו!

זקפו הפועלים את קומתם, שלחו מבט תמה אל הדמות הזו ומבט שואל אל עבר בעל המגרש שעמד בקרבת מקום. זה היה אדם בעל קומה, פניו אדומים מאותם שאינם סובלים את שיזוף השמש, ומטפחת נתונה לו בצוארון כותנתו לספוג את הזיעה. הוא מדד בעיניו את קומתו של השען, עלה גם הוא על ערימת החול ועמד שם, כדי שיהיה ברור לעין מי גבוה ממי, ואמר:

– כן. מה יש?

קרא השען ואמר:

– ידעתי שכך יהיה. הנה מולך כבר עומד בית. את הרואה אותו, זויתו הפונה לשני הרחובות מעוגלת. הגדר שסביב הבית גם כן מעוגלת. וזה יפה. ואתה בונה את שלך מולו וחופר את יסודותיו ואינך מעגל פינתו. איזו צורה? שם פינה מעוגלת ואצלך פינה ישרה. סגרתי את חנותי ולקחתי מרכבה. הנה. אמר והראה מפתח שהחזיק בכפו. היה זה מפתח גדול כפטיש. ידעתי את חנותו הזעירה של השען ביפו: חנות קטנה, שבקושי היה בה מקום לשולחנו הקטן ולשרפרף. התפלאתי: לחנות זעירה שכזאת יש מפתח גדול כל כך?

– מה אתה מראה לי מפתח שלך? זה מגרש שלי אני בונה עליו כפי שאני רוצה.

– אדון פוליקובסקי! אני לא אתן לך. אי־אפשר שמול פינה מעוגלת תיבנה פינה ישרה. מול גלגל צריך להיות גלגל. גם בשעון. יש ועד לשכונה. יש תקנון. כך לא יכול ללכת. תפסיקו את העבודה – פנה ואמר אל הפועלים – אני אומר לכם. אני בועד.

– אדון וַיס! מה איכפת לך איך אני בונה? ומה איכפת לי הגלגלים שבשעון.

8.png

אני לא שען. אני סוחר־יערות הייתי. ואתה שומע? קניתי מגרש רבוע. הנה במפה. לא אוותר על חלק ממגרשי. אל תגיד לפועלים שלי, העובדים על מגרש שלי, ששילמתי בעדו כסף שלי, שיפסיקו את עבודתם. במחסנים שלי עבדו ששים פועלים. מי משלם לכם שכר עבודתכם: אני או האדון הזה? תמשיכו, – אמר הסוחר, מולל באצבעותיו כמי שסיים אכילת עוגה, ולא נותר ממנה אלא פירורים קטנים בקצות האצבעות, וירד מן הערימה.


 

חופרים יסוד    🔗

הפועלים שיפשפו את ידיהם בידיות המעדרים. לנער מעליהם את החול שנתיבש ושחו לעבודתם. שנים הלכו בראש והורידו באתיהם את שכבת־החול העליונה שהיתה יבשה. החול היה נקי וגרגרי כסוכר דק. עד שהאת היה מעביר את החול שבתוכו לערימה היו גולשים ממנו גרגרים דקים שהיוו באויר צעיף דק של חול. שני הפועלים הנותרים חפרו בשכבר התחתונה שהיתה לחה.

אחד מהם הלך בראש במעדרו וחתך מן החול חתיכות־חתיכות שהיו יוצאות מרובעות ופריכות כחלבה. בתנועה זריזה היה משליך את החול לאחוריו, אל תוך התעלה. הוא הקפיד בעשיית קירות ישרים, וגלוי היה לעין כמה נהנה מן התענוג והיופי שבכל עשיה פלאסטית. רגליו מפושקות־האצבעות עמדו על הקרקעית הישרה כעל רצפת חדר. הפועל השני היה תוקע את אתו בערימה שנצטברה בתוך התעלה ומטיל את החול, חבטות־חבטות, הרחוק משפת התעלה.


 

גלגלים    🔗

הפועל בעל המעדר שעבד בתעלה התקדם בעבודתו וקרב יותר ויותר אל רגליו של השען, שהתיצב בקו התעלה. השען לא זע ממקומו והפועל הוסיף להתקדם בלי דבר דבר.

הסוחר לא יכול להירגע. שילב ידיו לאחוריו והתהלך כתרנגולת שזה עתה הטילה ביצתה וקירקר למקוטעין בקול ובהרמת כתפים:

– עם מפתח! הוא לא יתן לי! כל השכונה שלו?! גלגלים! אני אדון אצלי! לכן באתי הנה! חבר בועד!

הפועל כבר כמעט הגיע לרגלי השען. אם יוסיף לחפור יפול השען לתוך התעלה. לפי אומדנת עיני, אם יפול לתוכה ייראה רק ה’קאסקט' המשובץ שלו מעל־פני האדמה,. הפועל עמד מעבודתו.

– למה אתה מפסיק? – קרא אליו הסוחר – על רגליו!

– אבל הוא בנעלים! – ענה הפועל, כשהוא נשען להנאתו על המעדר.

השען הביט כה וכה, מבקש את חווַת־דעת הקהל. אך איש לא היה שם מלבדנו.

העגלון הערבי הטה מכבר את מרכבתו וחזר העירה. עיני השען התעכבו רגע עלי, אך החליט, כנראה (כבר אז!), שאני פסול ליצג דעת־קהל. השען הרגיש שבא רגע של משבר. הוא פסע אל עבר הסוחר, ובמאמץ, בשינוי קול ותכסיס, פתח בשיחה חדשה, ממין אחר. לא בהטפת מוסר, כי אם בבקשת שיתוף. כאדם אל חברו. גם תנועות ידיו השתנו. הוא חדל מעשות בהן תנועות רחבות, זויתיות וגוזרניות, והתחיל להניע אותן ברכות, בלטיפה, כְמָה שעושות הידים לקציצת־בשר לפני שמטילים אותה לתוך המחבת.

– אדון פוליקובסקי! תראה. תראה בעצמך: הנה אתה הולך ברחוב הזה אל הגימנסיה. הולך לך לשלום. אתה הולך בצד שלי, ככה־ככה, עד שאתה מגיע לפינה המעוגלת שלי, ואתה ממשיך ופונה לך שמאלה, בנחת – ככה־ככה. אתה רואה? זה יפה. הלא אמרתי לך. ועכשיו – אמר השען והנמיך את קולו באוקטבה ורבע, כפי שעושות האהמות כשהן מגיעות בסיפוריהן לדבריו של השודד – אתה הולך לך, ברחוב הזה, לאותו הכיוון, אך בצד שלך. אתה הולך ככה־ככה עד שאתה מגיע אל הפינה הזויתית שלך. עצור! אתה מחויב לפנות ימינה, כמו חיל גס: ככה! (רקיעה ברגל) ככה! (רקיעה ברגל) כאילו מישהו מפקד עליך! אתה רואה? (חזר לקולו הקודם) וזה לא יפה. ליד גדר מעוגלת צומחים יפה הצמחים, יחד עם המדרכה המעוגלת, כמו –

– אדון וַיס! מה אתה מדבר? הלא אתה אדם חכם – ענה לו הסוחר – וכי אזניך שומעות מה שפיך מדבר? כשאתה הולך בצד שלך, הרי זה ככה־ככה, וכשאתה הולך בצד שלי גם כן ככה־ככה. אז מה אתה, עושה ממני צחוק?

ראיתי לפני שני אזרחים שהתיאשו מלהיות מובנים זה לזה, אבל לא נואשו מלהילחם על דעותיהם. השען הניף את ידו שעוד החזיקה במפתח הגדול וחזר לסגנונו הקודם:

– אני לא אתן!

הסוחר נתרתח:

– הפועלים ‘לא־עובדים’ – בכסף שלי. על מגרש שלי שקניתי בכספי ואני פה בעל־הבית. באתי מעיר גדולה. כבר ראיתי הרבה שענים. פה לא רוסיה. אין פה אדונים עלי. פה אין שוטרים. תביט מסביב, אין! ברוך השם.

– שוטרים!? אתה רוצה שוטר, אביא לך שוטר! – קרא השען בקול ניחר מעוצם ההתרגשות. ניתק את עצמו ממקומו כעפיפון שנקרע מחוטו.

ראיתי אותו מפליג והולך, דרך מגרשי החול אל עבר מגדל־המים. כל־אימת שהרים את רגלו היה החול תחת צעדיו משתפך וחוזר לחוליתו. חול עמוק היה באותם הימים במקומות אלה.


 

החול    🔗

הפועלים המשיכו בעבודתם, ואני יכולתי להשקיף על סביבי ולראות את המרחבים הבהירים של החול הבוהק. מרחבים ללא שוטרים, כפי שאמר הסוחר. האור היה רב – הוא התיך ובלע כל צבע או גון. אפילו הים היה נוצץ וצבעו הכחול נתמזמז באור החזק. גבעות־החול הבהיקו והחזירו את אורן על סביבן. אף השמים קיפחו צבעם. רק הצללים, שהטילו הבנינים והאנשים, היוו את הכתמים הכהים היחידים בכל הנוף, ונתנו אחיזה כלשהי לעינים. הצללים רבצו סגולים־חומים וכהים כצבע שחור. כל הגופים איבדו את בליטותם והיו לכתמים. מי אמר שהמזרח צבעוני?

גבעות החול היבש היו מוטלות רכות, ומשתפכות זו לתוך זו כמו גלי ים שקט. הן היו תפוחות כקוי עפרון על נייר מחוספס.

החול – כל יום מתחיל את חייו מחדש. העקבות שמשאירים בו בעלי־החיים נמחים כבאורח קסם – והוא בתולי ובראשיתי כל בוקר. כתב־החרטומים של העקבות – אם שביל־חיפושית נָקוד נקודות כבמגע של מכחול דק, אם עקבות הלטאות שהם קוים ארוכים עם נקודות פסיקיות משני עבריהם, אם העקבות ה’שינ’יים שמשאירות צפרים במהלכך, אם עקבות רגלי תנים כעקבות מקלות שנתקעו בחול, אם עקבות פרסות של שיירות חמורים נושאי אבנים וסיד, ואם עקבות אדם שמסמנים דרכים לתוך האופק ואובדים מאחורי הגבעה – כל כת־החרטומים הגראפי הזה נעלם עם משב־הרוח שנשלח כלשון ענקית. הוא מלכך את הבקעה, מגיע לראשה, מנפנף שם צעיף חול דקיק, וחולף ועובר לבקעה שלאחריה. כך הוא מוחה ומשכיח את כל סימני החי – ומותיר אחריו נקיון. פורש דף חדש, ליום חדש.

הרגלים שומעות את חריקת גרגרי החול עד שהסוליות מרגישות במשען־מה, מהסס ונע, שבבטן החול העמוק.


מים שמשתפכים מצינורות שופעים – נבלעים לתוך החול, כאילו אין החול אלא משפך. והעולם מתעטף שוב בסדין הבוהק.

עציץ גירניום קטן שעומד על מרפסת כובש את כל היקום – ונראה כמשחק יחיד הניצב על במה גדולה.

ושקט במרחבים, כאילו חוצצים בינינו ובין העולם קירות־לבד שאינם מעבירים קול. בשקט הזה קלטה האוזן כל שאון בבית מן הבתים המעטים שבסביבה. שמעתי את קול הכף הבוחשת בסיר במטבחה של הגברת וַיס. ודאי התקינה את ארוחת־הצהרים הצמחונית. הבתים בשכונה היו כבתי־זכוכית. יכולתי לנחש מה נעשה בכל אחד מהם.


 

במקום שוטר    🔗

ראיתי את השען עולה במדרגות לביתו של דיזנגוף ויוצא משם כעבור דקה. ודאי נאמר לו שהאדון דיזנגוף יושב עתה במשרדו בנמל יפו. ראיתי את השען עולה במדרגות לחדר ועד־השכונה במגדל־המים. גם משם מיהר לצאת. שיערתי בנפשי, משראה השען את פני מזכיר הועד, בעל המשקפים מחוסרי־המסגרת ושרשרת־הזהב הדקיקה – ודאי שהבין כי לא יסכון המזכיר להיות שוטר. ראיתי את השען ממהר לרדת במדרגות, כאילו נתפס לרעיון טוב. הוא כיווֵן צעדיו אל עבר ביתו של שומר־הלילה. אותו ודאי שמצא בביתו כשהוא ישן, מכוסה בשטיח הקאוקאזי. השען נשתהה בבית השומר. ודאי שהעיר אותו והסביר לו את הענין. השומר נכנס לתוך מגפיו הגבוהים, שלח את ידיו ופילג את זקנו לימין ולשמאל, – כזה היה זקנו – לבש את מעילו השחור והארוך בעל חגורת הכסף עם החנית הצמודה אליה, רכס את כפתורי־הכסף והציב את כובע־הפרוה על ראשו בנטיה קלה שאלה. פיהק פיהוק של סיום שינה קטועה ואמר:

– אבל במה אני יכול לעזור? אני רק שומר־לילה.

– בוא, בוא. תראה.

9.png

הנה, בהבעה של שיחה מעין זו על פניהם, הופיעו השנים וקרבו למקום־המריבה. הציב השען את השומר בראש חפירת היסוד, כדי שהפועל לא יוכל להמשיכה. השומר זקף את שפמו ועמד כסימן־קריאה.

הסוחר הסתכל בו בדומיה וקרא:

– זהו השוטר שלך? אתה מצחיק אותי.

חייך השומר אל השען, פרש ידים ואמר:

– אמרתי לך.


 

גפרורים כבויים?    🔗

השען עמד נבוך. כל טענותיו כבר השמיע. כבר נקט כל האמצעים שאפשר היה לנקוט. הוא רעד מהתרגשות, כאותו קפיץ קטן וכחול. מה עוד יכול לעשות ולא עשה? במקום זה יש להתקין את סדרי החברה – בלי כל אותם המכשירים שהתקינה החברה לעשייתם. אך לא! השען לא דמה לקופסת גפרורים שכל גפרוריה כבויים. זאת לא הייתי ואמר. אמנם, הוא גלגל קטן ויחיד – אך האם שלט קטן בצדה של דרך, שיד בלתי־מאומנת כתבה עליו: ‘היזהרו ממוקשים’, אינו קטן ויחיד? ודאי קטן ויחיד, אבל הוא מטיל מרות. אך מה הם ההולך בדרך יודע שמאחורי כתובת זו אין כל מוקשים, שזוהי רק כתובת בלבד? הסוחר שלנו יודע קרוא ויודע שאין השען מיצג חוק ממשלתי.

פה, בפינת רחוב הרצל ורחוב אחד־העם, יש לקבוע שאנחנו יחידה המקפידה על חוקי תכנון. פה, בשכונה הקטנה החדשה, האובדת בין גבעות החול. הנה לכן רעד השען כקפיץ החול הקטן. הוא שאף אויר כדי לענות דבר לסוחר – לפני שפתח את פיו השיט עיניו סביבו, שמא תימצא לו עוד משענת של דעת־ציבור…

עיניו ראו את הרופא, ד"ר חיסין, על חמורו הלבן בצל הירוק של שמשיה, שבא מעבר בית־החולים היהודי שעל חוף יפו.

– שלום ד"ר חיסין! – קרא השען בשמחה.

אך כיון שהסוחר היה גבוה ממנו, נדמה לי כי השלום של הסוחר הקדים להגיע לאזני הרופא הרכוב.

– שלום אדון פוליקובסקי – שלום. ושלום, אדון וַיס!


 

על החמור הלבן    🔗

את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עמו תמיד רוח טובה. חובש כובע־שעם עב־שולַים, ולובש מעיל־דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו על שפת ימה של יפו, היתה השמשיה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן־תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשיה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות־משקפים עבות כחתיכות קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, לגרש את הזבובים.

10.png

הנה דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, שלא אדם, אניה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת־המריבה. אפשר שקטעי דיבורים הגיעו לאזני הרופא עוד מרחוק – אך הוא לא הראה כל סימני סקרנות לדיון. הוא פנה אל הסוחר אדום־הפנים ואמר:

– אדון פוליקובסקי, אני רואה שהשמש השוזפת אינה טובה לעורך. מדוע לא תקנה לך כובע־שעם אנגלי, כזה שיש לי?

– אדוני הדוקטור! כל חיי חבשתי מגבעת רגילה – ומה פתאום אחליפנה בסיר־שעם?

– אדון פוליקובסקי, נמצאים אנו בארץ אחרת, באקלים טרופי. הרבה דברים יש לעשות פה, ולהבין אותם אחרת מכפי שהורגלנו שם. לקחת חינין? זה חשוב. גם במזון יש להיזהר. לאכול ירקות, רחוצים בקאליום היפרמנגאניקום. אל תאכל שומן־אוזים שאתה מקבל בודאי בפחים מאודיסה. פה צריך על הכל (הפסקה קטנה) לחשוב מחדש. הנה, למשל, האדון וַיס וכל בני־ביתו, כולם צמחונים ופניהם צחים. ברוסיה השענים אינם צמחונים. לא באת, אדון פוליקובסקי, רק למות בארץ־הקודש. איך אצלך הלשון – בבוקר?

הסוחר פסע פסיעה כדי להתקרב, עיסה בשפתיו והכין את לשונו להוציאה לאויר העולם, אך ד"ר חיסין מנע אותו:

– לא, לא. פה לא חדר־הביקורים שלי. אני רק שאלתי סתם. בכלל. צריך לחשוב.

השען דש ברגליו וכבש תחתיו את החול מחוסר סבלנות. אך הרגיש בודאות שככל שיהא שותק – יכוון הד"ר חיסין את ענין הדיון לאפיק הדרוש. נפלא, שאדם יכול לשתוק ואחר עושה את מלאכתו.

הסוחר נעשה רפה יותר, כמו השמשיה הפתוחה לאחר שלחצו על הכפתור שבקנֶהָ. הסוחר, כנראה, צירף בראשו מחשבה למחשבה והגיע למסקנה – שכן, פתאום, ללא כל שייכות לשיחה שנתגלגלה עתה, אמר לרופא ועיניו נעוצות בשען:

– אתה יודע, דוקטור, אני רוצה לבנות את הגדר בפינה מעוגלת, ככה־ככה. כשל האדון וַיס, זה יפה.

אנחת רווחה יצאה מפיו של השען. הוא הכניס את המפתח לכיס מעילו, והשומר פינה את הדרך לפועל בעל המעדר.


 

חסר משהו    🔗

כעבור כמה רגעים ראיתי את דמותו של הד“ר חיסין מתרחקת מאתנו על חמורו. הריח הנעים של עשן מקטרתו עוד היה תלוי באויר. החמור הקיש בחן בפרסותיו על הכביש והלך והתרחק; הרגשתי שחסר אני משהו, אך לא ידעתי מה. פתאום השמיט אחד הפועלים את אתו ורץ אחרי הד”ר חיסין וקרא בקול: דוקטור! דוקטור!

כשחזר הפועל, מתנשם, לעבודתו, שאלתיו למה רץ אחרי הרופא, ענה לי: – מעיל הדרכים של הרופא נשמט וכיסה את אחורי החמור. לא רציתי שהרופא יביא לביתו גללים.

עתה ידעתי – חסר הייתי את זנבו המיטלטל של החמור.


 

השען בשלו    🔗

והשען עלה במדרגות ביתו וישב לשולחן שליד החלון, לארוחת־הצהרים. אשתו הגישה לפני את צלחת הירקות המבושלים. משקירב את כסאו כדי לפתוח באכילה, אמר לה:

– כולם גלגלים.

אשתו הביטה בו בלי להשתדל לעמוד על דעתו והלכה למטבח. לא מלאכה קלה היא להכין יום־יום ארוחות צמחוניות משביעות. השען הוסיף והפריח אחריה עוד מלה:

– כולנו!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות