רקע
עבר הדני
נקמת פר

לעורכי הראשון, אשר ברש


רגז זמרי הזקן ויתהלך סר וזעף בעדר. לחך ליחוך – ליחוכיים את העשב הירוק ומיד נשא את ראשו בגאון יהיר, ליכסן את מבטי עיניו העגולות והיה משרבב למעלה את שורש זנבו המורם. בפסיעות-און עבר בין הפרות המלחכות, כגבר שכוחותיו עוד במתניו. כל הפרות האלה היו רעיותיו-לעדר זה שנים מספר, וכל העגלות המבכירות האלה מיוצאות חלציו היו. אפילו העגלים השעירים והמדובללים, שהשתרכו בצידי דרכים בעקבות העדר, ולדותיו היו.

את כל העדר רב-הראשים הזה הקים זמרי הזקן. ואם נשאת את עיניך על פני העדר, ולו בסקירה חטפוה – וראית מיד את אותותיו של זמרי: הפס החום, העובר לאורך השדרה, הזנב הארוך המעוטר ציצת מסולסלה, שורש-הזנב הזקור למעלה – סימניו המובהקים של זה. אכן הוריש זמרי מדמו ולא חסך אונו. כל הטבוע בדמו מסר לעדר זה.


האם היו סגולותיו רבות? על שאלה זו לא ידע איש להשיב תשובה ברורה. מוצאו של זמרי לא היה ברור. אמרו כי בן-תערובת הוא, בן-כלאיים. הדם האציל הדמשקאי ניכר בו – ראשו, זנבו, אורך גוו העידו כי דם דמשקאי בו. אבל ניכר היה גם דם נוסף, דם של אחרים:

הצבע השחור של פרוותו ורצועת הגב החומה-האדמומית ענו בו, כי דם נחות יותר נמזג בו לדם דמשקאי.


רק באחת לא היו חולקים, כי רב אונו של זמרי, וכוח פריונו גדול היה. כל הפרות האלה, המלחכות עכשיו בלי-הרף את העשב בבקעה ועל הגבעות – כולן היו מביאות ולדות מדי אביב באביב, אחת לא נעדרה. ולא היה דואג לעדר. – ידעו כי זמרי מהלך בו ואפשר לסמוך עליו: בבוא האביב ו“הרביעה” תתחלה הפרות ללדת בזו אחר זו, מי מהן תלד בלילה בהיותה כלואה בדיר, ומי מהן תמלט בשדה לעיני השמש, על מרבד הדשא תשגר את ולדה הרטוב-הרך.


והיו הוולדות יפים בהוולדם, על נקלה היו מגיחים מרחם אמם בבוא יומם ונשגרים לארץ. עדי-רגע היו קמים על רגליהם, מתנודדים אילך ואילך ומנגחים בעקשנות עיוורת אל ירכיהן של אמהותיהם. והיו אנשי המשק מביטים על הוולד הרך, מחליקים על עורו הנוצץ ושבים ונטרדים לעבודתם.


- ולדותיו של זמרי איתנים הם – הסתפקו ואמרו בבטחה.

- מוצקים הם וכבדים במשקלם. – היו עונים ואומרים אמן למעשיו של זמרי.


אמנם אחר-כך לא היו גורלם של הוולדות שווה. את הנקבות היו מוסיפים לטפח, כי עגלות הן ותהיינה לפרות. ואילו מפי הזכרים היו מזדרזים אנשי המשקל לחסר חלב, כי על כן רק עגלים הם וסופם לטבח. והיו ממהרים העגלים להזדקן, שערם הרך היה ממהר להסתמר, סנטריהם היו נעים ומתארכים כמחוסרי דם, ופרוות שער מדובללות ודהות היו גדלות עליהם, כאשר תצמחנה על כלבים מזי-רעב.


בכל זאת היו מוסיפים לגדול בין הזכרים, בין הנקבות – בין ברוכה היתה השנה ובין זעומה. כי טבע בהם האב רב-האונים כוח לא מצוי, ובכוח זה היו לבסוף מתיישרות עצמותיהם ומתחסנות, עד היות הזכרים לבני-בקר ראויים לטבח והנקבות ראויות להבכיר. כן נוספו שנה-שנה ראשים בעדר והעגלה עולה ביפיה על אמה. בצד פרה פעוטה ועניה הלכו דורות – הדור השני יפה מקודמו; בצד אם שחורה ופזלנית השתרכו זקופים שניים, שלישיים ורבעים והם חומים, גבוהים ואצילים ממנה.

- כל אלה פרי זמרי. היו אומרים במשק בבטחה.

והרגיש זמרי במדובר עליו. נשא בגאון ראשו, פעם במתינות את פסיעותיו. בין בצאת העדר למרעה ובין בשובו עם ערב, הלך זמרי בראש או במאסף וכולו אומר כבוד. אכן, לא הרועה נהג בעדר, כי אם זמרי, ולא היתה סיבה לנזוף או לגעור בו – כה ישרה היתה דרכו, נאמנה ומכובדה. לשדה זרוע לא נטה מימיו ובשדות זרים לא דרכה רגלו. ואם סטו הפרות ופרצו לתוך שדות זרועים והרועה קיבצן בשצף-קצף ובאפס-נשימה, היה ניצב זמרי במקומו: לא זע ממקל-חובלים של הרועה, לא נע מחלוקי האבנים אשר קלע.


- בי לא תנזוף ולא תגער. בי לא תשלח את מקלך ואבניך. – היה אומר מבטו העגול של זמרי בהשתרבב שורש-זנבו אל-על.


ולא נגע בו הרועה בשטף מרוצתו. ידו היתה נעצרת מאליה. האבן היתה נוטה ממסילתה ומקל החובלים היה טס ועובר על גביהם של נחותי-הדרגא בעדר: על פרה עניה וסוערה, על עגל מדובלל ועקשני אשר לא תואר לו ולא הדר, או על אותם זכרים מסורסים שאינם יודעים מורא-שמים ודרך-ארץ… כה נהג זמרי כל ימיו ולא נגעה בו יד רועה, וראשו הגא לא ידע כניעה מהי.

- בעדר אני מנהיג וראש. – נדמה הכריז ראשו הקט והנאה המיושב על עורף ענוד קפלים של עור נוצץ.

והיה שוכך זעפו של הרועה למראה זמרי; היה הרועה בוחר לו רצועת דשא, צל של מחילת עפר, יושב ומעיין בספר ורק לפרקים מעיף מבט חטוף על פני הבקר המלחך בעשב, כי זמרי נהג את שררתו ביד רמה. לא הרבה ללחך, שתים-שלוש לחיכות קלות ומניח את השאר לפרות המלחכות. הללו ליחכו כמו לא ידעה בטנן שבעה, אבל הוא שבע מחופן דשא. והזדקף מיד באצילות המיוחדת לו וסקר את אלה הסמוכות אליו, המלחכות בשקידה רבה כל-כך. ובהזדקפו ראה הכל, דבר מעיניו לא נעלם.


ראה זמרי את בני-הבקר המשתובבים, שהאביב נסך אונים במתניהם. כל עוד השתובבו ביניהם-לבין-עצמם לא שעה אליהם ואל משובתם; אבל אם עבר מי מהם על מעשי הקונדס המותרים והחל לחזר בשחצנות יתירה אחרי עגלה שסטתה, וראו ממנו בני-הבקר האחרים וחיזרו גם הם אחריה – ונטה זמרי את ראשו לאות, כי אינו מרוצה מהליכות אלה. אך תנועה גאיונה אחת היה מניע – ומיד הבינו בני-הבקר לכוונתו. היו פונים ופורשים להם, כנזופים נחבאו בין ראשי-העדר, כאותם שנתפסו בשעת קלקלתם.

וקרב זמרי בפסיעות מתונות אל אותה עגלה שסטתה, והתיצב בסמוך אצלה, ליחך שתים-שלוש לחיכות קלות מן העשב הדשן ושב והזדקף בעמידתו האצילה. מעתה לא העז עוד בן-בקר לבוא במחיצתו, ואותה עגלה שהגיעה לפרקה היתה זהירה מלשקר בעיניה לצדדים. ענווה וחסודה ליחכה בעצב כמו יראה את גבורתו של זה ואת תנועתו הכבירה.


כה היתה דרכו של זמרי ביום אביב ובשלהי קיץ, ביום גשום ובליל קרה. תמיד נאמן לתפקידו.

ובהכנס העדר מהמרעה לדיר והשער סוגר עליו, והבקר צפוף מבהלה וחפזון, גוף אל גוף ועור אל עור, ניצב זמרי בתווך, שירבב גוו, זקר ראשו כאילו בשבילו מזומנה תמיד עמדה מרווחה. שקט וגאה עמד לא כפף ראשו בפני הגשם או הרוח או החמה הלוהטת ביום קיץ.

ויש שצלף הגשם במצלפות חדות את עורותיהם של ראשי העדר; יש שעמד העדר באחוריו אל הרוח העזה הנושבת מצפון ושולחת חיצי גשם ממורטים כקרח \– וזמרי לא חת. יש שרעב העדר וגעיות רפות נשמעו בדיר בעוד לילה קר שורר בחוץ – וזמרי הגה לא השמיע. איש לא שמע געייה של זמרי, לא געיית שמחה ולא געיית עצב, געייה למים או לאוכל. גא היה מלהשמיע את תלונתו, ידע להבליג גם בשעת שמחה.


משום כך זכה להכרת-כבוד כזו במשק, ולא רק בריונים שבבני הבקר הצעירים לא המרו את פיו, אלא גם אנשי המשק היו ניצבים במרחק מתאים ממנו ואומרים:

- עודנו יפה זמרי שלנו.

- גם כיום לא תמצא טוב ממנו בכל העדרים.

מדוע סרה, איפוא, רוחו של זמרי? שמא הרגיש, כי מתקרבת הזקנה, או אולי ראה יריב חזק וצעיר מתקומם בעדר, והוא – כוחו תש מהפיל עליו את מוראו? – לא. טרם הרגיש זמרי בזקנה המתקרבת ויריב צעיר ראוי-לשמו לא קם בעדר. גם אנשי המשק דאגו לכך שלא יקום יריב נחות-דרגה לזמרי. עגל כי בגר סרסוהו, ואם היה מחסור בשר במשק, שחטוהו עוד בטרם יגיע לגיל סירוס. נשארו, איפוא, בעדר רק זכרים מסורסים ספורים והללו שמו עיניהם בתבואה ירוקה בשדות זרים. בחלקת התירס אשר אצל המים, בכל מאכל גנוב שמו עיניהם ולא שעו אל הפרות והעגלות.

אף-על-פי-כן אמת ניבא לו לבו של זמרי. קם לו יריב חזק במשק – יריב הולך על שתים. מאז הופיע אותו רפתן חיוור-פנים השתלטו סדרים שהטילו חשד במוחו של זמרי. לפתע-פתאום חל שינוי בארחות העדר, וכן החלו להשמט מתוכו פרות בזו אחר זו. ראה זמרי כי מנהג חדש בא, אך טרם ידע מהו.

ואותו רפתן הוסיף לחולל מעלליו. לעיתים תכופות יותר מדי היה נצב ליד הדיר ומסתכל במבט נוקב במתרחש, כמעביר תחת בקרת עינו כל ראש וראש.

“לשם מה אתה מרבה להסתכל?” – היה זמרי כופף עורפו, מותח את שריגי גבו, משרבב למעלה את שורש זנבו.

- הצידה, זמרי!" – היה הלה גוער בו מעבר לגדר הדיר.

ומשנטה זמרי הצידה באי-רצון ובפסיעה גאה, שוב לא היה משגיח בו ברנש חיוור זה, אך לאחר כל ביקור וביקור שלו היו נעלמים ראשים אחדים מתוך העדר. כי מהפרות והעגלות הובאו לרפת הגדולה, לבנין-האבן החדש ונכלאו בו, ומי מהן הוצאו ולא נראו עוד בחצר המשק. וירגש זמרי מדי פחת העדר במספר ראשיו, כי ממשלו הולך ומצטמצם. בחוש הרגיש, כי דבר-מה מתרחש כאן, הנוגע לו מאוד-מאוד.


ואמנם לא הטעתו תחושתו. הגיעה יד אותו רפתן עדיו. לפתע-פתאום שולחה אליו היד, בלי שהספיק להבין ולהתאושש. בשרשרת-ברזל כבדה וארוכה נכבל ערפו הגא, ובלי הראות אף שמץ התנגדות פסע בעקבות הברנש הזה, שהוציאו מתוך הדיר וכלאו בבנין גם הוא.

- פה תעמוד, זמרי, – קשרו הרפתן אל האבוס ולא נרתע ממבטו העגול של זה.

- סוף-סוף כלאוך גם אותך. – עמדו סביב וצחקו אנשי המשק, מיששו את ערפו הגא, החליקו את קפלי העור הגולשים מצווארו.

אמנם, אל אבוס ועמד מאז ולא חסר דבר, לא הכתה עוד השמש על ראשו והצינה לא אכלתו, ואף-על-פי-כן החשד שנתעורר בזמרי שוב לא נרדם. גרדו-קרדו אותו ברנש במברשות ובמסרקות-ברזל, קרצף-שפשף את שריגי ערפו, את הקפלים על צווארו, ויש אשר היה מעניק לו טפיחת-יד טובה ועליזה – ואף-על-פי-כן זמרי לא נתפייס לו. בפנים עמם אותו חשד והיה מוסיף לעמוד על המשמר.

- אין דבר, – דיבר אז הרפתן אל אנשי המשק המבקרים ברפת – מתרגל זמרי. מסתגל לסדר החדש.

- מסתגל, הא? – תהו אנשי המשק והתקרבו.

- בעל כרחו. – דיבר בתקיפות מרגיזה מאוד אותו ברנש חיוור באזני שומעיו – אם הפרות עומדות ברפת, מוטב שגם הפר לא ישוטט על ההרים. כאן יעמוד, כלוא אל האבוס, יקבל את מזונו וייטיב למלא את תפקידו.

- את תפקידו – ח-ח. – נהנו אנשי המשק ולא הרהיבו עוז להתערב בסדרים החדשים שהשתלטו.

ושמע זמרי את קול הדברים האלה, ראה את החיוכים על פניהם של העומדים – כאינו-רואה וכאינו-שומעי – זקוף-גו ומשורבב זנב ניצב ופניו לקיר, ערפו משורג וגא כמו נכון לשאת עליו את משא הבנין הזה על בריחיו ושעריו ולהטילם אל אחד הגאיות.

הרי שצדק חושו של זמרי, כי חידושים רבים נתחדשו עליו מאז ובכולם היתה אך כוונה אחת: התנקשות בשררתו. מי התנקש לו? אותו ברנש חיוור-פנים, שהיה עוסק בחריצות בבנין-האבן של הרפת, שהבדיל עגלות מעגלים, ולדות מעל אמותיהם, פרות משובחות מעל נחותות-דרגה. לא סמך עוד אותו ברנש על חושו של זמרי, כי אם על חושו הוא סמך.

  • הפרות תלדנה בזמן שאבחר אני. – פסק אותו רפתן באזניהם של אנשי המשק, – ולא תשגורנה בירח אחד של האביב.

וראה זמרי כי אנשי המשק נתנו לברנש זה יד פתוחה לאמור: “עשה”.

אף עשה הברנש צעד בצעד את מעשהו. חצר גדר מאחורי בנין האבן ולחצר זאת היה מוציא את הפרות לשעת טיול וחוזר ומכניסן בשעה קבועה. פרצו הפרות בדילוגים לשאוף אוויר צח וחזרו ונכנסו בגעיות בהפתח השער ואבוסיהן מלאים. רק זמרי לא היה עוד עמהן, לא הלך עוד בראשן, ולא פסע פסיעותיו ביניהן. פתח קטן לחוד היה לו, ומרחוק הביט אליהן בעין עגולה.

אף הקים אותו ברנש עומד בחצר. על עמודים טובים כונן אותו כדי ארכה של פרה וחיבר בקרשים עבים. וכאשר נהג את זמרי בפעם הראשונה אל עומד זה, – וזמרי קשור בשרשרת ארוכה, תוהה תהיה כבושה על החידוש – אמר אותו ברנש לאנשי המשק הניצבים סביב:

- פה בעומד הזה יעשה מעכשיו את מעשהו.

ואנשי המשק צחקו.

נאלץ זמרי בו-במקום להתרומם על רגליו החסונות ולעלות על הפרה הקשורה בתוך העומד. לעיני הכל שאפו נחיריו אוויר, גאה ראשו והשתרגו שרירי בשרו, עד שבעתה וחיל תקפו את הפרה הקשורה בלי-נוע. אף נהנו אנשי המשק וטפחו על ירכיו, כשאר נהגו בפקודת אותו ברנש את הפרה בשרשרתה אל קצה הרפת האחד ואת זמרי בשרשרתו אל קצה הרפת השני.

- אין עוד כזמרי בכל העדרים, – שיבחוהו והביטו אחריו בהיותו מתרחק מהם בפסיעתו המתונה והגאה – ראו: רגליו חזקות, קפיצתו קפיצת אריה.

אף-על-פי-כן לא שונה במאום גורלו של זמרי מעכשיו. לא עמדו לו השבחים של אנשי המשק והתהילות שפיזרו לו מלוא-חפנים. שב להיות כלוא בתא הצר המיוחד בבנין הרפת הגדול.

- חסל סדרי העדר – דיבר בעקשנות הולכת וגדלה אותו ברנש חיוור, – הפרה היא בהמת-בית ואיננה בהמת-חוץ.

ודיבר אותו ברנש כמתנקש, כחורש מחשבות גדולות ונצורות מאלה, כמוסיף ורוקם מזימותיו. חזר ובא אביב ועשב הרים בצבץ דשן בין הסירים הדוקרניים, ושדות עטפו ירק – אך זמרי לא ראה את אלה. בעד אשנבו ראה רק את קצה השמש הזוהרת, ומרחוק שאף אל קרבו את ריחות הדשא הירוק. אך עם העדר לא יצא עוד בדרך המובילה בין השדות, מקל רועים לא טס עוד ועבר בקשת מעל גבו, ועינו לא היתה פקוחה עוד על עגלה שסטתה קודם זמנה.


עבר אביב ובאו שלהי הקיץ, ושלף הצהיב לאור השמש החמה, אך זמרי לא ראה בשלף ולא נהג בעדר הצמא אל מעין המים. רק על-פי צלע חשופה של הר הכיר בעד אשנבו, כי בא מועד השלף וכי המים מקלחים עכשיו קרים וצוננים ממרגלות ההר. ועיגל זמרי את עינו ושלא-מדעת השתרג ערפו הגא, ופרסתו החסונה גרדה באבן המרצפת הקשה. - -

מו-ו-ו תישמע אז גאיה גאיונה ועמומה ככוח-געש בבנין האבן של הרפת ותפרוץ חוצה – מו-ו-ו-ו.

- אהה, גועה זמרי שלנו! – הניחו אנשי המשק את עבודתם ונשאו את עיניהם בצחוק – כועס… כועס היטב…

אף-על-פי-כן אין איש אשר יקום לחלץ את זמרי מכלאו. יד לא תרום להתיר את השרשרת איש לא יהין לפתוח את השער ולהוציא את זמרי למרחב.

- חסל סדר העדר! – נדמה שמע זמרי את הפיסקה היבשה והשנואה של הברנש הרודה בו ומדכאו בשרירות לבו.

עוד מעט ושכח זמרי את מנהגיו מקדם. אפילו געייתו לא תישמע עוד באדיר. אינו יודע אם יצא העדר למרעה ומתי ישוב, ואם מוסיפים לגדול העגלים יוצאי-חלציו והיו לבני-בקר. רק בהיותו יוצא ערב ובוקר, פעמיים ביום, אל השוקת, והוא נהוג בשרשרת, יסקור במבט חטוף את הנעשה בחוץ. אמנם יוצא אז זמרי את שערי הרפת בפסיעתו האצילה, כאילו דבר אינו נוגע לו, אבל עינו הזועפת סוקרת ודבר לא נעלם ממנה.

רואה הוא יפה-יפה את האורחים החדשים הקשורים בטבעות אל קיר הרפת. תחילה היה קשור רק אחד: יצור גבוה ודק-רגלים, שאחוריו צרים כזרת ופניו צעירים משוממים. אחר-כך הופיע יצור שני נמוך ממנו אך עלוב מהראשון ורגלו האחורית חבושה תמיד. אחריו הובאה אותה בריה מנומרת עבת-עור ולבנת-פנים שהביט כסומא אל פני השמש. ולא עוד אלא ביום אחד קשרו ביניהם גם בן-פריצים קטן, גמול-מחלב שחוץ, אשר לא תואר לו ולא הדר.

“כל אלה יריבים הם” – חילחלה חימה כבושה בלב זמרי המאריך לשתות מתוך השוקת. –

ולא שעה זמרי אליהם. לא גער בהם כהיותו רגיל לעשות לשעבר בעדר, היה חוזר על פניהם מהשוקת ופסיעתו מתונה כאינו משגיח במציאותם של אלה.

:יריבים הם "… – ניקרה מחשבת-לעג עמומה בראשו הקטן בהיסגר השער אחריו והוא לבדו על אבוסו. – "האם אותו אברך דק-רגלים יעצור כוח לעלות על הפרה? או אותו שלומיאל חבוש-רגל האם גם הוא יימנה על משפחת הפרים? והברייה המנומרה, הסומא הלבקן עשוי לשמש לי יריב?! - -

צחק זמרי צחוק שאינו נשמע בפנים לבו ליריבים החדשים האלה, ובפרט גבר הלעג לזכר אותו עול-ימים, הקשור גם הוא בטבעת אל הכותל ומסנטרו טרם יבש החלב אשר ינק מדדי אמו.

“מעלליו של אותו ברנש הם”… – היה מחליט זמרי בוודאות, כאילו כל הרע בעולם זה עלול לבוא רק ממקור אחד. – “בכוונה הביא אותם כדי לשבור את גאוני. בכוונה טרח וקשה אותם בשורה לכותל כדי להשפילני עד עפר”.


כן הגה זמרי, שרג שעה קלה את גאון עורפו, כמבקש לנתק את השרשרת. אבל איש לא ראה אותו בגאונו, איש לא קרא את התרעומת הקשה מעל פניו. כי בבוא אותו רפתן עם המברשת והמגרדת בידו, הרכין זמרי את ראשו, הרים את שורש זנבו כלפי מעלה כמו נהנה מהגירוד והקרצוף ולא ידע כל דאגה.

- אהה, עורב זקן… – טפח בן-האדם במסרקו ובמברשתו על עורו של זמרי. – אוהב הנך שיגרדו אותך, שיסרקו את קפליך הנוצצים, שיברשו את המקשה הזאת על ערפך.

“כן, אני אוהב”… – הביט זמרי בעינים מתרצות והוסיף ושירבב את צווארו.

- אוהב אתה להתפנק, אשמאי זקן… – הוסיף ודיבר בלעג בן-האדם כמאלף מומחה לחיות-בר – מילא, הבה ואפנק אותך עוד שעה קלה, כי לא יארכו ימיך עוד אתנו. הפנה נא את הראש הגאה הזה אלי, ואברוש גם את פניך. אסרק את השער על מצחך כיאה לגבר רב-אונים.

והושיט זמרי כמדובר וכמצווה את ראשו, שירבב את צווארו, נתן גוו לשיני הברזל של המגרדת ואת עורו לשער החד והנוקשה של המברשת.

- נו-נו, יבושם לך. – טפח-בן-האדם טפיחה אחרונה על ירכו של זה, כאילו אינו חושד במאום.

והביט אחריו זמרי כמתרצה עד צאתו את השער, עד נעלו את הדלת אחריו. יביט אחריו במבט תוהה, ימתח את שרירי גוו המלוכדים ומשורגים יפה, ויאכל אכילה גסה את הבליל אשר הכין לו הברנש באבוסו.


“משונים הם הולכי על שתים אלה” – יחלוף הרהור תמיהה בראשו של זמרי – “לכאורה גומלים הם רק טובה, ואף-על-פי-כן חדה היא טובתם כחרב פיפיות. לכאורה מעניק לך ביד נדיבה הכל, ואף-על-פי-כן הריהו כולא אותך מעולם וממלואו. לכאורה אינו חוסך ממך דבר, ואף-על-פי-כן מונע ממך הכל”…

ועמוס הרהורי תמיהה כאלה ירבץ זמרי על מרבד התבן בנשימה כבדה של ריאותיו האדירות.


כה התפייס זמרי, לכאורה, לארחותיו של האדם ויקבל עליו את מרותו. לא מחה ולא רגז אפילו כאשר דחקו אותו לקרן-הזווית בתא ובשורה אחת אל אותו אבוס קשרו יום אחד את האורחים החדשים. רק השלומיאל חבוש-הרגל לא הוכנס למחיצה זו, אבל את היצור האציל גבה-הרגלים ואת הבריה השמנה-המנומרת העמידו עור אל עור עם זמרי, עד אשר מלא אותם התא.

- זה תא הפרים שלנו. – אמר אז הברנש ביהירות כלשהי לאנשי המשק.

- נו, נו… – הציצו אנשי המשק גם הם בדלת והשתעשעו – אכן פרים הם!

והיו כמודדים בעיניהם את אחוריהם של הפרים הנוגעים ירך בירך ושוק בשוק.

- גם את עול-הימים הזה אקשור בפינה ולמד גם הוא להיות פר בין הפרים. – הוסיף ותיכן את תכניתו הברנש חיוור-הפנים באזני שומעיו.

- חו, חו – צחקו אנשי המשק הבדוחים – את עול-הימים הזה במחיצה אחת עם זמרי! אך כבוד גדול הוא! הרי טרם עשה את אבריו. – ח-ח-

- אין דבר – טען בתוקף הברנש – אציל הוא. מיוחס הוא. דם טהור נוזל בעורקיו של זה. אם משובחה לו.

ויסקרו אותם אנשי המשק סקירה נוספת, טפחו טפיחות על ירכיהם של הפרים והלכו לעבודתם, וגם הרפתן חיוור-הפנים הלך. וזמרי התבונן אז בעין עגולה אל שכניו החדשים, היטיב להסתכל אליהם, כאומר: זה, איפוא, הטעם שהובאו למשק האורחים-הפורחים האלה! דם אציל נוזל בעורקיהם. יחסן הוא דק-רגליים זה, שאחוריו רחבים כזרת. בריה לבקנית זו ודאי גם היא אצילה מאוד… הם, איפוא, יזרימו דמים חדשים ואצילים לתוך העדר. מהם יקומו הדורות המיוחסים, אשר עליהם חולם אותו ברנש.

עתה נתחוור הכל לזמרי ולעג מר חילחל בחזהו האדיר בהוסיפו להביט אל שכניו מן הצד באלכסון – לשם כך קשרו את בני האצילים הללו בחחים המשונים האלה התקועים להם בחטמיהם, כאשר יקשרו בעלי חיים מטורפים… נועע פתאום זמרי את ראשו, שרג את שרירי ערפו, געה געייה ממושכה, וסובב אילך ואילך כמבקש לנתק את השרשרת הכבולה מתוך קיר האבנים.

  • מו-ו – געה געייה עמומה, לטש עיניו עד חשבן לקפוץ מחוריהן, שרג ומתח את שרירי גוו, כמבקש לשאת על כתפיו את הבנין על דלתותיו ובריחיו גם יחד.

- זמרי!! – הופיע בפתח הברנש וצלף במגלב על עורו.

- זמרי!!! = הוסיף ופקד פקודה יבשה והגיף בכעס את הדלת.

נדם זמרי. הביט במבט עגול מלא-דם אל אויבו – והחריש. גוועה הגעייה בחזהו ורפו שרידי ערפו המשורגים. נדמה, כי קיבל את הדין ונעשה רך משהיה ומתון מבכל ימי חייו. כאילו לשם יתר השפלה יש והברנש היה נוהג את הפרים לשוקת וזמרי בתוכם. הוא בראש ושלושת היצורים פוסעים אחריו כבהמות-בית מאולפות.

- אכן חינכת אותם יפה! – היללו אנשי המשק את המומחה שלהם לרפת.

- את הבריות הללו מוכרחים לחנך יפה – דיבר הלה כמאלף בדוק \– יש אשר תחנכם במקל-נועם ויש אשר מקל-חובלים אינו מזיק. “זמרי”! “פוש”! "רספוטין! - -

ועמדו דום לקריאתו שלושת הפרים הרכינו את ראשיהם ואת ערפיהם החזקים. ולמרבה הבטחון גרד אותם הברנש הנוהג בהם בכף-ידו בין קרניהם, בין ציציות השער המסתלסלות על מצחיהם.

- מעתה ינוח זמרי ממלאכתו – דיבר בנחת הרפתן – לדקות בין הפרות נגיש את “רספוטין”, ואת הפרות רחבות-האגנים ישמש “פוש”. הלה יקים ולדות-חלב טובים, וזה יקים צאצאים שמנים ובעלי בשר, בריות אדומות-לבנות כמוהו. זמרי ישמש רק בשעת-דחק.

- אכן, נפלת זמרי. – ענו ואמרו אנשי המשק במנוד-ראש – גאונך ירד \– ולא תמחה? כבודך הושפל – ואתה מחריש? - -

וידום זמרי, וילך גם הוא בפסיעה מתונה אחרי הברנש הנוהג בהם, לרפת.


מאז הושפל זמרי עד דכא. יום ביומו נשא את חרפתו. כי ידע זמרי יפה יפה, שאם נפתח השער בשעה לא-יעודה ואותו ברנש חיוור מופיע – אות הוא כי בא לנהוג אחריו פר מן הפרים. על-פי התנועה שהתרחשה מעבר למחיצה הרגיש בחושו הנאמן כי התיחמה פרה מן הפרות, אבל לא אותו בא הברנש לנהוג. לפי ראות עיניו בחר באחד מהם, ותמול התיר את “רספוטין” ושלשום את הבריה המנומרת – את “פוש”. אליו לא שעה, כאילו אינו קיים עוד בעולם.

ובלכת האיש מהם והפר אחריו, היה זמרי מביט בעין עגולה, לאמור: “הו, ראה נא, ברנש הולך על שתיים, אל תהא נחפז. שים עינך על האברך ארוך-הרגלים, שלא יהיה נמהר במעשהו”… – ויחלחל לעג מהול בכעס ואיבה בחזהו של זמרי. – ואם חזר האיש כעבור שעה קלה, ואחריו הפר המיוחם והנרגש, היה זמרי מביט על שניהם ולעגו חרב-פיפיות: “האמנם עלה גבר זה ולא נכשל?… האמנם נתעברה פרה ממנו? הו, ראה נא, הולך-על-שתים, בדוק והוסף ובדוק פן טעות גסה טעית… ואותה פרה לא נתעברה כלל”…

אף נדמה כי צדק זמרי הזקן… האם בלהטים עשה לעדר, לרעיותיו מזה שנים מספר, או אולי באמת ידע אשר לא ידעו הולכי-על-שתים? מכל מקום הפרות לא נתעברו. כעבור מספר שבועות שבה והתיחמה אותה פרה. רגז הברנש ההולך על שתים ולא נכנע. החליט לבצע את זממו ולא רצה להימין או להשמאיל. אם שבה והתיחמה אותה פרה כעבור שבועות מספר והוסיף והוציא אליה את הפר אשר יעד לה.

- אולי כדאי להוציא את זמרי? – היססו ויעצו אנשי המשק. – אולי השנה הזאת עוד תוותר? – שאלו בזהירות את הרפתן.

והלה מיאן לשמוע. פניו חוורו מכעס ועיניו זעפו, אך בהחלטתו עמד קשה מצור.

- אחת אמרתי – פסק לאנשי המשק – רחבות-האגן לחוד והצרות לחוד. בדרך זו יקום העדר החדש.

והקשיב זמרי לטענות האלה כאינו מקשיב. ובפנים לבו צחק צחוק רע, צחוק שמחה לאיד: “כן, אנשי המשק הוו זהירים בברנש זה, פן יסתלף אצלו חשבון העדר מכל וכל. עוד מעט ולא נודע אם התיחמה פרה או לא. אם עגלה הגיעה לפרקה. אם התעברה פרה או אולי מהלכת עקרה”.


כה צחק זמרי בפנים לבו מאחורי אנשי המשק המודאגים ולברנש העקשן צחק משנה. עד שלא יכלו להבליג אנשי המשק ויאמרו בתוקף לאותו ברנש:

- שים נא לב, כי הפרות בנות עדר הן, וחיו תמיד חיי עדר. לא ידעו הפרות האלה ארחות רפת מה הן. ולפיכך שמע נא בקולנו אך הפעם: הוציא אליהן את זמרי, כי הוא מיטיב להכיר את רעיותיו.

ואף-על-פי שצחק הברנש עז-הפנים, בכל זאת שמע בקול אנשי המשק. ובראותו כי פרה חזרה והתיחמה בפעם שלישית ורביעית, בא והתיר את זמרי משרשרתו.

- נו, זמרי, הראה כוחך מה רב. – צהלו אנשי המשק למראה ידידם מאז.


צחק גם זמרי בפנים-לבו מאחורי גבו של הברנש, לאמור: “למה התרת אותי היום, הולך-על-שתים? – שמא לא הספיקו כל הזכרים האלה? האם לא צלחה הבריה המנומרה למאום? והאברך דק-הרגלים – האמנם גם הוא אין בכוחו לתקן את המעוות? והשלומיאל חבוש-הרגל, האם את כחו ניסית?”

ונגש זמרי בפסיעה בטוחה אל הפרה הקשורה בעומד, הריח בה והכיר את רעיתו מכבר, עמד שעה קלה וכה אמר לה:

“אכן לא צלחו לך כל הזכרים האלה ולא יצלחו לעולם ועד. כי רעיותי אתן ולא תחלפנה את זמרי באחר”.

ויזכור זמרי ברגע זה את הדרו וגאונו לפנים… ואף-על-פי שנהגו כבר את הפרה כשהיא שקטה ומצונפה לרפת – עוד עמד זמרי במקומו, נשא ראשו הקט והגאה ורחרח בנחיריו את האוויר. לא יכול עוד זמרי להרגע ולשוב אל מנוחתו.

- זמרי! – גער בו בקול קשה אויבו ההולך-על-שתים ובלי שהיות רבות משך את השרשרת.

הלך זמרי בלי-חפץ אחריו. הדם הזקן והטוב שהתעורר הוסיף עוד לקלוח בעורקיו בהלמות-פעם. נחיריו עוד שאפו והתרחבו, כאילו אש התמלטה מהן, רגלי דרכו באון כנכונות לקפוץ את קפיצת הגבר האדירה.

- זמרי! – הוסיפה וטפחה בו הגערה היבשה והשנואה כצליפת השוט, בסגור עליו ההולך-על-שתים, הרודה בו, את השער.

ויזכור עתה זמרי את כל ההשפלות והדיכויים אשר נשא מיד האדם הזה. כי השח אותו, לא חס על גאונו וישפילהו עד עפר. עם עול-ימים גמול מחלב השים אותו בדרגה אחת. בבריה נרפה ומסורבלת המיר אותו, באברך דק-רגלים אשר כוחו כאין וכאפס.

מו-ו-ו – געה לפתע געייה שהרעידה את הרפת מן המסד עד הטפחות.

וידמה לזמרי ברגע זה, כי הוא מהלך בעדר על כברת שדה רחבת-ידים, רעיותיו מפוזרות בגיא ובגבעה ומלחכות את העשב הירוק. את כולן ידע היטב ואף אחת מהן לא נעלמה ממנו. הנה שם “חומה” ארוכת-הראש, הוולדנית המשובחה שהביאה לו שלוש בנות יפות בזו אחר זו. והנה שם “עדינה” המגוחכה הלהוטה משום-מה לינוק את דדיה המלאים חלב כאותו שיכור הלהוט אחרי היין. והנה “שחורה” הפזלנית הזוללת-וסובאה – והיא כדרכה מאז חומקת לשדה תבואה, מלחכת בגניבה, כי מתק לחיכה מאוד…

הנה הן כול-ה-ן! – שאף זמרי בנחיריו הגועשים, ניתק את שרשרתו מקיר-האבן.

- מו-ו-ו! – התהלך עכשיו והשרשרת הנתוקה נגררת אחריו. מ-מ-מ – היה עובר ברפת בנהימה כבושה, מריח ומרחרח לשני צדדיו בין הפרות הקשורות לאבוסים, מ-מ-מ – הוסיף וטופף בגאון על פני המרצפת של הרפת אל החצר אשר מאחוריה.

- אה! הנה הן! העגלות שגדלו בינתים והגיעו לפרקן… רעיותיו המיועדות אשר השמינו ועשו בשר מאז האיבוס ברפת. - - מו-ו-ו! – נהם ושאג שאגות כבושות, וירם את ראשו ברמה כמכריז על שלטונו.

- זמרי! – חתכה ברגע זה הגערה השנואה את אזנו. – זמרי למקום!


מלאו דם עיני זמרי למראה אויבו ההולך על שתים. נתעגלה עינו, כמבקשת לקפוץ מתוך חורה. נשתרג ערפו באזהרה חמורה ואימתנית.

- זמרי! – לא חת הלה ולא נרתע והוסיף לנזוף בו.

עתה ידע זמרי כי הגיעה שעתו לנקום. בפסיעה מתונה וטופפה קרב אל ההולך-על-שתים, בתנועה קלה של ראשו הקט הפיל אותו לארץ. ועכשיו גלגל אותו את ההולך-על-שתים, בנגיחות-ראש, בנהימות כבושות, מצד אל צד.

- ז-מ-ר-י! – נאנק בשארית-כוחו ההולך-על-שתים, וידה אבן במורד.

עמד זמרי וצחק למקלע האבן שלא יכלה להזיק במאום. עמד דומם, כאשר התרומם הקרבן מעל הארץ ורמוס-מושפל הלך משדה הקרב כשדמו שותת, כשהוא יורק מפיו את רסיסי שיניו ושערותיו סומרות מאימת הסכנה.


  • מו- ו-ו-ו! – שאג זמרי באדיר ויכרז על שלטונו שנתחדש.

סוף

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות