רקע
מאיר בראלי
עיונים במדיניות חוץ

אחרינו: עבדות וניוון. לפנינו: קוממיות ועצמאות. זאת היא המערכה. עד מתי? כך שואלים. עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת האויב, באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח־חיים אתו ואמת־החיים אתו, ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה.


משה בילינסון



 

מאבק על ארץ אחת    🔗


עמים ומטרות לאומיות    🔗

אפלטון ניסה להימנע מקביעת הנחות בלתי־מוכחות. הוא האמין בשלטון השכל ובאפשרות להוכיח כל דבר נכון ולהפריך כל דבר לא נכון. הוא נמנע מלהוכיח רק מה שנראה היה בעיניו מובן מאליו, מוּשׂכל ראשון. לא עלה כלל על דעתו של חכם יווני קדמון זה, כי לא כל מושכליו הראשונים הם ראשוניים כל כך וכי יבוא יום ויקומו אנשים שילמדו את כתביו, יעריצו את הגיונו ולא יקבלו את מסקנותיו, מפני שהן בנויות על הנחות יסוד שאין הם מקבלים, הנחות יסוד הסותרות את אלה שלהם.

למשל, הנחת היסוד שלו היתה ש“כמובן” מדינה טובה היא מדינה חזקה, כלומר שמטרתה של מדינה היא להיות חזקה יותר. לא עלה על דעתו כלל שיבוא יום ויקומו אנשים שיגידו שחוזקה של מדינה הוא רק אמצעי, כדי שאזרחי המדינה יהיו יותר מאושרים. תפיסה זו, הרואה במדינה (החזקה) מטרה או ערך מוחלט ובאזרח אמצעי למען מטרה זו, מונחת ביסוד כמה וכמה משטרים, משטרים שאנו שוללים שלילה נחרצת.

דומה שכל אחד מאתנו יענה מיניה וביה שבעיניו אושרו של האדם הוא המטרה ו“המדינה הטובה” (אם להשתמש במונח מימי אפלטון) היא זו שמעניקה לאדם יותר אושר ויתרונה של המדינה החזקה הוא יכולתה לתת לאדם יותר בטחון.

עם זאת, כשאנו בוחנים את גישתנו לנושאים שונים ולבעיות שונות, קשה לנו שלא להודות שיש בגישתנו לא מעט חריגות מהקביעה שלנו – אמנם לאו דווקא לטובת התפיסה של “מדינה חזקה”, אבל לא פעם אנו קוראים לויתור על האושר הפרטי לטובת רעיון – רעיון לאומי, רעיון חברתי או רעיון דתי – כשאנו רואים בקורבנו של הפרט אידיאליזם ראוי לכבוד. רק חלק מהרעיונות האלה מתיישבים עם התפיסה בדבר פרימט של אושר הפרט. רק לפעמים האידיאל הוא אושרם של הרבה פרטים. לעתים קרובות האידיאל הוא אחר לגמרי – קיומה העצמאי של אומה, כדי שבניה לא יתבוללו באומה גדולה שתשלוט בארצה (ואפילו יהיה השלטון נאור ולא שלטון מדכא בני־אדם). יהודים היו נכונים “לצאת שמחים לקראת מוות” ובלבד שיוכלו לשמור על השבת, על מאכל כשר ועל בית־המדרש היהודי. אנחנו מכבדים את מאבקי העצמאות של עמים אחרים, אבל אנו גאים ביהודי שהעדיף “לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה, וב’אחד' למות מות קדושים” – אף־על־פי שהתנהגות זו ודאי שלא עלתה בקנה אחד עם התפיסה בדבר אושרו של הפרט והיא באה לשם אידיאל רוחני לחלוטין.

יתר על כן, רובנו מתייחסים בזלזול אל אדם שאושרו ואושר אשתו וילדיו הם חזות הכל בשבילו. “פיליסטר” זהו שם הגנאי שאנו מכנים אותו בו. הנה, אנו הישראלים מתייחסים בביקורת ובשלילה אל הירידה מהארץ אף־על־פי שכמה מהיורדים מצאו את אושרם האישי בארץ שהם ירדו אליה. גם רחבי הדעת שבקרבנו מעכלים בקושי נישואי תערובת המוציאים את הזוג אל מחוץ לעם היהודי, אם כי לפעמים זו דרך יחידה לאושר אישי.

קנה המידה למדינה טובה שהיה מושכל ראשון בעיני אפלטון הוא קנה המידה הנחשב בימינו לקנה מידה פשיסטי והוא אחד היסודות של תפיסת העולם הפשיסטית (ההתנגדות של אפלטון לדמוקרטיה וההתנגדות של הפשיסטים נובעת מאותה דרך מחשבה ואותה שיטה של הסקת מסקנות). כיוון שבפשיזם יש יסודות נוספים, שמכלולם הוא העושה אותו מפלצתי כל כך, אין זה מוצדק להכתים מחשבה מדינית זו או אחרת כפשיזם, בגלל זהות בקו אחד או שנים עם פשיזם.

אכן, אפשר ליישב את תפיסתנו הלאומית עם הגישה הליברלית של עליונותו של האדם וזכותו לחפש אושר אישי. אפשר לפתח טיעון שאין אושר אמיתי לאדם היהודי אלא בחברה לאומית, שבה הוא יכול לפתח את תרבותו־מורשתו, שבה טוב לו לא רק מן הבחינה של אכילה, שתיה והנאות הגוף. חוששני, שהסבר זה דחוק במקצת והוא מזכיר לי את הנסיון המזהיר – מבחינה אינטלקטואלית – של ב. בורוכוב ליישב מרקסיזם עם ציונות. הנסיון היה מזהיר, אבל הוא הוכיח רק את גאונותו של ב. בורוכוב ולא את האפשרות להוכיח את צדקת הציונות בהוכחה “מדעית” על פי תורתו של קרל מרקס.

יתכן שיקום גאון אחר שיוכיח את צדקתה של הציונות מנקודת הראות של התפיסה הליברלית בדבר אושרו של האדם. יהיה לו קשה לצרף לזאת גם את העקרון הדמוקרטי שכל אדם רשאי להחליט בעצמו מה טוב בשבילו. אם יקום גאון כזה נרכין ראש בפני גאוניותו, אבל…

האמת היא שתפיסת עולמנו היא מעורבת, מעורבת מאוד. אנו רוצים יהודים מאושרים, אבל לא פחות מזה אנו רוצים עם יהודי איתן, יוצר ערכי רוח וחומר – עם שאין כוח שיעקור אותו ממקומו וממעמד איתן בעולם. אנו רוצים ליצור ליהודים תנאים שיבטיחו את בני העם היהודי מפני מפלצת נאצית חדשה העלולה לקום בעתיד, בעם זה או אחר, אבל לא די לנו בכך. אנו רוצים יהודים מאושרים, אבל גם יהדות משגשגת, גם תרבות עברית גם עם יהודי. תשובה חלקית לבעיה זו נותנת אמנם הציונות־הסוציאליסטית, הרוצה לגאול את האדם היחיד, הפרט, תוך כדי מעשה הגאולה הלאומי, אבל זו תשובה חלקית.

אל נטעה טעות סמנטית ונחשוב שסוציאליזם וליברליזם סותרים זה את זה. הסתירה היא בין הסוציאליזם והליברליזם הישן, זה שגרס ש“המדינה היא שומר לילה”. יש סתירה, כמובן, גם בין ליברליזם ובולשביזם, אבל אין היא גדולה יותר מאשר זו שבין סוציאליזם ובולשביזם. על סתירה זו כדאי ללמוד מספרו של ברל כצנלסון “ערכים גנוזים” (לא נכלל בי"ב הכרכים של כתביו).

האמת היא שלא רק אנו כך. הדברים הללו נכונים לגבי רוב העמים הדמוקרטיים והנאורים בימינו – כל עם ובעייתו. כל עם והאידיאל הלאומי היקר בעיני בניו. כשהפינים לחמו בשצף קצף להדיפת הענק הרוסי ונהרגו לאלפיהם – הם לא עשו זאת אך ורק כדי להינצל מגורל אישי איום במשטר העריצות הבולשביסטי, אלא גם כדי לשמור על עצמאותה של פינלנד ועל אפשרות לשמור על מירב הקשרים עם אומות אחרות בסקנדינביה.

לא רק דה־גול והימין הצרפתי מאוהבים ב“תפארתה של צרפת”. זו נחלת אומה שלמה, אם כי לא כל האומה הצרפתית רואה את הדברים דרך משקפיו המיושנים של הגנרל המנוח.

אפשר למנות כך אומה אחרי אומה. לעבור מאומות גדולות לקטנות ולחזור לגדולות והדברים יהיו נכונים כמעט לגבי כולן. דומה שאומה אחת בלב אירופה תעכב את הקריאה, מפני שהיא נוהגת אחרת. כוונתי להולנד, שלא איכפת לה כלל שבניה יעזבו אותה והיא גם מעודדת זאת. אין היא מנסה לשמור על נאמנותם של המהגרים לארץ־האֵם – העיקר שהם יהיו מאושרים, העיקר שלנשארים נשאר יותר קרקע, יותר אפשרויות קיום. אכן, אפילו להולנדים יש חשבונות של הולנד ולא רק של בני הולנד. למשל, בסכסוך המדיני החמור האחרון של ארץ זו, הסכסוך על מערב גינ

יאה החדשה ההולנדים היו צודקים, אבל היה להם גם אינטרס מדיני־לאומי. נכון שההכרעה נפלה לטובת אינדונזיה שלא צדקה, היתה הכרעה רעה לבני פפואה, תושבי אותו אי (ביתר דיוק: חלק מאי), מפגי שהאימפריאליזם של ג’קרטה הוא חמור ואכזר פי כמה מזה של ההולנדים ומפני שההולנדים היו מעלים לאט־לאט את רמתו של האי ורמת תושביו ואילו ג’קרטה תשאיר הכל בתקופת האבן. עם זאת היה להולנדים גם אינטרס אימפריאליסטי, שההיבט הכלכלי אינו החלק החשוב שבו.

ההולנדים אינם משלים את עצמם שהם עדיין מעצמה ונוהגים כפי שראוי וכדאי לאומה קטנה לנהוג. עם זאת לא יתכן כלל שהילד ההולנדי הנוסע על אופניו לבית־הספר אינו לומד שם על גדולת אבותיו עוברי אורחות־ימים, ולומד להיות גאה באותם ספנים אמיצים, לא פחות משהוא גאה באמירה ש“אלהים ברא את העולם וההולנדים בראו את הולנד”.

מכל מקום אין אנו יוצאים מהכלל בעולם המודרני, לרבות חלקו הדמוקרטי, בכך שיש לנו קני־מידה לאומיים והיסטוריים בקביעת עדיפויות נוסף לקני המידה של אושר הפרט.

אכן, אילו קנה המידה היחיד היה אושרו של הפרט, אילו פתרון שאלת היהודים באירופה היה אך ורק הימלטות מרשעותם של פוגרומשצ’יקים במזרח אירופה ורוצחים־לפי־שיטה מגרמניה, כי אז צדקו הטריטוריאליסטים. יש בוודאי תחת השמש כברת ארץ שקל יותר לייסד בה את מדינת היהודים מאשר בלב העולם הערבי, ליד תעלת סואץ, במוקד מדיניות עולמי, צומת של שלוש יבשות.

התשובה הציונית הנכונה לטריטוריאליזם אינה בלגלוג על טריטוריה זו או אחרת, שכולן הופרכו כמקום מקלט ולו גם זמני ביותר. יתכן שיש בעולם טריטוריה שתסכון מבחינה אובייקטיבית. התשובה הפשוטה היא שמבחינתנו הסובייקטיבית נחוצה ארץ־ישראל, עם כיסופי הדורות אליה ועם כל מה שמדבר מתוכה אל היהודי (ועושה אותו למאושר יותר!). זה הכרחי כדי שאפשר יהיה להתגבר על כל המכשולים בדרך אל מדינת היהודים. יהודים הם בני אדם, אבל גם בני עם מסויים, העם היהודי. 

נזכור נא כשאנו אומרים שלטריטוריה אלמונית יהודים לא יילכו, אין אנו מדברים על “יהודים” בגוף שלישי – אנחנו לא נלך. לא אנחנו, לא אבותינו ולא בנינו ונכדינו.

לא רק אנו, שנופה של הארץ הזאת הוא הנוף שלנו, שראינו אותו בעיני בשר מילדותנו, גם יהודים שרק קראו על הארץ ורק שמעו את שמעה למדו לאהוב אותה לא פחות מילידי הארץ. אותו ילד יהודי שבעיני בשר ראה את הדניסטר או הנימן או נחל במרוקו, ידע שהנהר שלו הוא הירדן הקדמוני.

אצלנו יש עירבוב לא מועט בין מה שמביא אושר לפרט ומה שמביא להגשמת יעודו של הכלל היהודי. דומני שעירבוב כזה ישנו גם אצל עמים אחרים, אצל מי יותר ואצל מי פחות.

עמים אינם רק קיבוצי בני אדם הגרים בסביבה אחת, אלא ישויות שיש לכל אחת מהן חיים שלמים. מי שמתעלם מכך באה המציאות וטופחת על פני מסקנותיו.

הציונות־הסוציאליסטית (בניגוד ל“בונד” ולסוציאליסטים לא יהודים רבים מאוד) הבינה זאת מראשיתה ומיניה וביה שינתה את הסיסמה הסוציאליסטית מ“פועלי כל הארצות – התאחדו!” ל“פועלי כל העמים – התאחדו!” ומעולם לא גרסה, כי “לפועל אין מולדת”. משקלם של נטולי מולדת (בהרגשתם) בקרב בעלי הרכוש גדול הרבה יותר מאשר בקרב הפועלים.


קנה־המידה ביחסים הבין־לאומיים בימינו    🔗

מי שבא ללמוד את תורת היחסים הבין־לאומיים, לבדוק איך פועלת המערכת המסובכת של קשרים ומריבות, בריתות והפרות אמונים בין אומה לאומה, חייב לזכור, בעת ובעונה אחת, שתי עובדות, הסותרות, לכאורה, זו את זו. מצד אחד עליו לזכור את הנאמר בסוף הפרק הקודם, כי עמים הם ישויות ולא אוסף מקרי של בני־אדם שכנים זה לזה במגורים ובעבודה. מצד שני עליו להבין שהקשרים בין עמים נקבעים אחרת לגמרי מאשר הקשרים בין בני אדם בחברה לאומית אחת.

אנשים המשוכנעים לגמרי שמניעים מוסריים מדריכים את כל פעולותיהם, ולעולם לא יטלו מחוט ועד שׂרוך נעל משל אחרים, כאשר הם נקראים – בתוקף תפקיד מטעם עמם – להחליט החלטה ביחסים בין־לאומיים, הם מוכנים בהחלט לקבל את שיטותיו של ההוטנטוט. 

בספר ילדים ידוע למדי של ה. סנקביץ מסופר על נער פולני וילדה אנגליה שנקלעו לישימון אפריקאי בלווית כושי וכושיה העוזרים להם להחלץ משם. הנער הפולני מסביר לכושי הצעיר הלכות צדק ויושר ומגיע לכלל יאוש מסיכויי מתן השכלה דתית ומוסרית לכושי, כאשר הוא שומע מפיו שכאשר גונבים ממנו פרה זה אי־צדק ואילו כאשר הוא עצמו גונב פרה מהזולת זהו הצדק בהתגלמותו. הסופר הפולני סנקביץ מוסיף, כי סטש (זה שמו של הנער) היה צעיר מאוד ולא ידע שעמי אירופה הנאורים נוהגים בדיוק כך וחושבים בדיוק כך זה כלפי זה.

אכן, סנקביץ כתב שורות אלה כאשר מולדתו היתה שסועה בין שלוש אימפריות, ושום עם אירופי לא היה מוכן לנקוף אצבע למען בני עמו הנאנקים תחת עול השיעבוד של מחלקי פולין. סנקביץ טען את טענתו המוסרית, אבל הוא לא קיווה, בוודאי, שבכוח מוסרי תבוא גאולה לפולין והיה בעד השחזת החרב של עמו. מכל מקום, הטיעון המוסרי לא הביא לביטול חלוקתה של פולין, אלא השינוי במערך העולמי.

“לא ישא גוי אל גוי חרב” זו, כידוע, הלכה לימות המשיח, ואילו בימינו, כל גוי ממרט את חרבו יותר ויותר ומחזק את מגינו בפני חרבו הממורטת של שכנו. כל גוי עושה זאת מפחד חרבו של השכן, אך זהו מעגל קסמים. אין להפיק שום תועלת למען השלום העולמי, מהחלטה חד־צדדית של עם אחד לשנות את פני הדברים – כיוון שאותו גוי שיקדים לכתת את חרבו לאת, יהיה הגוי שיוכה בחרבו של שכנו שלא כותתה. הגוי שיוכה מפני שלא רצה במלחמה, לא ישמש מופת איך לנהוג, אלא ילמדו ממנו איך לא לנהוג, ממה יש להיזהר.

משה ביילינסון כתב את מאמרו “שעור הסתכלות במדיניות ימינו” (נאסף ל“במשבר העולם” עמ' 404) לפני קרוב לארבעים שנה, על יחסו של העולם הנאור לבליעתה של אתיופיה בלועו של מוסוליני. מאז קיבלנו שיעורים רבים שלא היו שונים באופים, אם כי כל מקרה לבש צורה אחרת. יש כמה אבני־סימון על הדרך הזאת שהולך בה העולם: צ’כוסלובקיה בימי מינכן, הרפובליקות הבלטיות שאבדו בכרס הגדולה של רוסיה, שוב צ’כוסלובקיה שהופקרה, הפעם לרוסים ובתקופה האחרונה עמה המסכן של ביאפרה. יש המסרבים לצרף לזאת את חשבוננו האיום, בשל התירוץ שאנו לא היינו אז מדינה, אלא רק עם מפוזר. 

לא נותרה לנו ברירה, אלא לאשר את האמת המרה והנכונה שבדברים בהם סיים משה ביילינסון את מאמרו הנזכר (נדפס לראשונה ב“דבר” מ־26.7.1935):

“לחלש לא נשאר בלתי אם דבר אחד: לחדול להיות חלש, במידת יכולתו, בכל מידת יכולתו. לראות בעין פקוחה, בלי מורא, בלי השליות רגשניות, את העולם הזה אשר אין בו חוק אחר מאשר הכוח, יחסי הכוחות, התאבקות הכוחות, שיתוף הכוחות, ברית הכוחות. תמיד לדעת זאת, תמיד לזכור זאת, לאור הידיעה הזאת לסדר את חיי המשק ואת חיי החברה ואת היחסים עם השכנים ואת היחסים עם אדוני העולם הזה.”

השאלה אם עולם זה ומערכת יחסים זו מוצאים חן בעינינו או לא היא שאלה חשובה כמודד לרמתנו התרבותית, אבל אין בה כדי להשפיע על החלטה ריאליסטית, לגבי מדיניותה של מדינה שיש לנו בה זכות בחירה, שבה אנו שותפים להכרעה המדינית – מדינה שגורלה יקר לנו.

רבים יאמרו שהדברים שנאמרו בשורות דלעיל ידועים יפה לכל ויש בכך משום טרואיזם לחזור ולהסביר אותם, משל למי שמנסה להוכיח כי בבוקר אנו רואים שמש זורחת במזרח ובערב – שוקעת במערב.

אכן, נכון שאיש אינו חולק על ההנחות הללו עקרונית, אבל… לא שמעתי מעודי על שום תמהוני הקם בבוקר פונה מערבה, ומתפלא על שאינו רואה בצד זה שום זריחה. לעומת זאת יש לגיון של דוגמאות כיצד בני אדם, לרבות אנשים הנחשבים לנבונים, מציעים לעמם הצעות נאיביות בשם הצדק והיושר.

נדגים זאת בנושאים שאירעו לפני יותר מעשר שנים, אשר לגביהם יש לנו כבר ראשיתה של פרספקטיבה. אינני יודע אם היו הולנדים או איטלקים, מערב גרמנים או בלגים שהציעו לעמיהם בשנות החמישים המאוחרות לתמוך במורדי אלג’יריה נגד צרפת שאתה היו מדינותיהם מעוניינות כל כך לקשור קשרים מדיניים וכלכליים, אבל זכור לי היטב שהיו מפלגות ואישים בישראל שתבעו תמיכה במורדי אלג’יריה מפני שאנחנו בעצמנו עם שלחם לחרותו וכו' וכו'. אילו אמרו שכדאי לנו להפסיד משהו בטווח הקצר לטובת הטווח הארוך הם היו לא צודקים (מפני שהאופי הערבי של אלג’יריה היה מתגבר על כל הרגשת תודה כלפי “המדינה הציונית”), אבל לא היו סתורים מראש מבחינת תורת היחסים הבין־לאומיים, כפי שהיא מתגלה ומוכחת בעולם בו אנו חיים. משהסתמכו על הנימוק “אנחנו בעצמנו עם שלחם לחרותו” שכחו והשכיחו שמלחמתנו שלנו עדיין לא נגמרה ובעלי בריתה הטבעיים של אלג’יריה המוסלמית הם אלה, שבאשמתם אנו נאלצים, כל שנות קיומה של המדינה, להעלות את הבטחון אל ראש סולם עדיפויותינו.

אלה בקרבנו, שרצו, באותם ימים, שישראל תתמוך בתביעתה של אינדונזיה לגבי המחצית המערבית של גיניאה החדשה, וזעמו על תמיכתה בהולנד טעו, לא בגלל העובדה שאימפריאליזם הולנדי רך, נאור וטוב יותר לפפואסים של גיניאה החדשה מאימפריאליזם אינדונזי חסר רחמים, הם לא צדקו מפני שבקרב חברות או"ם לא היתה אפילו מדינה אחת שהצביעה לפי מהותו של הענין. הכל נהגו לפי מערך היחסים שלהם – מדינה פלונית הצביעה מפני שהולנד היא ידידתה, האחרת מפני שאיגדונזיה היא בעלת־בריתה, ואילו שלישית – מפני שאינדונזיה (או הולנד) היא אויבתה. שיקולים אלה הם השיקולים שלפיהן נוהגת כל מדינה ואם תקום מדינה נאיבית, שמדינאיה נפלו אתמול מהירח ואינם יודעים ואינם מבינים שום דבר והם יפעלו לפי מה שנראה להם כצדק ויושר הם יגרמו נזק בל ישוער לארצם ואילו על העולם לא ישפיעו.

אילו, למשל, נהגה ישראל אחרת משנהגה בשאלת גיניאה החדשה או בשאלת אלג’יריה היתה מעלה עליה תגובה זועמת מצד צרפת וידידיה, ולגלוג של ביטול מצד ידידיה של אלג’יריה. גם האחרונים לא היו רוצים בידידותה של ישראל אילו נהגה לפי האינטרסים שלהם ולא שלה. למי דרושה ידידות של מדינה שאינה מקפידה לשלם טובה לידיד ורעה ליריב? מי חושש מיריבותה?

אין אני בטוח אם הסיבה לתחושה מדינית לקויה אצלנו היא העדר מסורת מדינית במשך מאות שנות גולה או שיש לכך סיבה אחרת, אבל הנסיון לערבב רצוי עם מצוי בשטח הבין־לאומי הוא נפוץ למדי בקרבנו, בעיקר בחוגים אינטלקטואליים.

מעשה בפרופסור ירושלמי נודע אשר עפר אני תחת כפות רגליו בכל הנוגע למקצועו. לאחר שנדפסה ב“דבר” (כ“ב בכסלו ה’תשל”ג, 28.11/72) רשימתי “מוסר בין עמים” הדנה בהיבטים של הנושא שלפנינו שהיו אקטואליים אז, מצאתי בתיבת המכתבים שלי תדפיס של מאמרו של אותו פרופסור, בלי כתובת השולח. המחבר מסביר שם יפה עד כמה חשוב שיהיו יחסי מוסר בין עמים. אכן, חשוב מאוד, צודק מאוד וגם… מועיל מאוד לעם קטן כעמנו, שיש לו אויבים גדולים וחזקים, עם שרוסיה מגישה לאויביו את מלוא תמיכתה, ושולחת להם יותר נשק משהם מסוגלים לשאת ואשר סין מדברת עליו כפי שמדברת. אז מה? האם מפני שזה טוב וחשוב ואפילו מועיל לנו עלינו לנהוג כאילו מצב טוב זה כבר קיים?!

כדאי גם להבין, שלא רק שאין מצב של צדק בין העמים, מצב שבו קריטריון כלשהו של צדק משפיע השפעה מכרעת על היחסים הבין־לאומיים. יותר מזה – עיקרון כזה לא קיים עדיין. בתוך חברה לאומית אחת העיקרון המוסרי הקובע הוא “ואהבת לרעך כמוך” וממנו נובע שוויון האדם, התפיסה הדמוקרטית של זכות שווה לבני האדם להכריע בגורל עמם, וכל היתר.

דומה, שיש עקרון ראשוני מוסרי של צדק בין־לאומי והוא עקרון השלום. נבואתו של ישעיהו “וכתתו חרבותם לאתים” היא תשתית לבניית חברה בין־לאומית שיש בה חוק, סדר ומוסר. זו אבן־יסוד, אבל אין היא בנין שלם.

מה פירוש זכותו של עם על ארץ? מה מקנה זכות כזאת, ואם היא ניתנת להישלל, וכיצד היא נשללת? האם יש זכות טבעית לתורכים לפתוח ולסגור את הבוספורוס והדרדנלים בפני הרוסים, הרומנים והבולגרים כרצונם או שהזכות של אניות סובייטיות, לרבות אניות מלחמה המצויידות במיטב המכשירים המודרניים, לעבור שם ולבלוש אחרי הנעשה בערי תורכיה וכפריה שלאורך המיצרים?

מבלי לשלול, הלכה למעשה, את זכותה של מדינה ריבונית על אוצרות הטבע שלה נשאלת השאלה: האם זה מושכל ראשון מוסרי שיש לכמה רבבות תושבים בנסיכות נפט זו או אחרת, במפרץ הפרסי זכות בלתי־מעורערת על משאבי נפט אגדיים? מדוע יש זכויות כאלה לערבים בכוויית ואילו הערבים שבמצרים חייבים להמשיך בחיי עוני ודלות שאין דוגמתם? האם יש בזה צדק?

ומה זו ריבונות? למי מגיעה ריבונות? האם העובדה שהאי האירי הוא אי, כלומר, יחידה בעלת גבולות טבעיים מובהקים, מחייבת שהאי הזה יהיה מדינה אחת שבה המיעוט מקבל את דינו של הרוב או שמותר למיעוט המרוכז בצפון אירלנד (ושם הוא רוב) להיות נפרד מאיירה, ולקיים אזור מדיני הנוח לרוב של צפון אירלנד (שהוא, כאמור, מיעוט באירלנד כולה). אין אני בא לקבוע עמדה בוויכוחים אלה, רק לציין שאין בידינו קני מידה מוסכמים לנורמות מוסריות בין עמים. אגב, הדוגמה האירית מעניינת במיוחד בענייננו – האם יש זכות למיעוט הערבי ב“ישראל הקטנה” להיפרד מאתנו ולהצטרף לאחיהם ־ היש לנו זכות לשלוט על כל הארץ, כפי שאנו שולטים אחרי מלחמת ששת הימים בתוקף רוב שיש לנו בארץ כולה?

המצב נעשה מסובך עוד יותר כשאנו רוצים לקבוע נורמות לגוף מדיני כל־עולמי – מהו קנה המידה הנכון לקביעת ההשפעה בארגון האומות המאוחדות. המצב כיום הוא פרי פשרות רבות, חלק מהן פשרות משונות, כיוון שברית־המועצות רצתה שכל רפובליקה סובייטית תהיה מיוצגת באו“ם ובעלות־בריתה המערביות במלחמת העולם רצו שיהיה לה קול אחד באו”ם (כמו להן) נקבע שיהיו לה שלושה קולות: לברית־המועצות עצמה, לרפובליקה האוקראינית ולרפובליקה הבלורוסית (ואילו לרפובליקות הסובייטיות האחרות אין נציגות באו"ם).

לא ברור, מבחינה מוסרית, מהו ההגיון שבמתן זכות “וטו” לחמש מדינות שהיו אז “הגדולים” בעוד שתים ממדינות אלה חדלו מזמן מלהיות גדולות ואילו הזכות של סין היתה שנים רבות מופקדת בידי מדינה קטנה, וסל של ארצות־הברית. מצד שני זה ממש מגוחך שלנסיכות נפט קטנה כמו אבו־דבי או למדינה סימפטית ונאורה כמו לוקסמבורג יש בעצרת האומות המאוחדות משקל שווה לזה של ארצות־הברית.

אילו יישמנו ביחסים בין־לאומיים את קנה־המידה הנקוט בידינו בחברה לאומית אחת, היינו קובעים נציגות פרופורציונית ל־700 מיליון סינים ול־200 מיליון אמריקאים. אין לי הרושם שרבים יקבלו קנה מידה זה כבסיס להסדר חברה בין־לאומית צודקת.

הבאתי שאלות ללא תשובות, כדי להדגים עד כמה אנו רחוקים עדיין מחברה בין־לאומית הבנויה על אדני הצדק הבין־לאומי, צדק שאפילו את דמותו אין אנו יודעים לתאר כהלכה.

אין פירושו של דבר הסתלקות מאחרית הימים, ואפילו לא ויתור על מאבק למען קהיליה בין־לאומית. כל מה שאני מנסה להסביר הוא שאין לקדם מטרה זו בפעולה חד־צדדית של מדינה אחת, ודאי לא של מדינה קטנה מוקפת אויבים.


 

דעת הקהל והמאבק המדיני    🔗

המציאות, כפי שתוארה בפרק הקודם, היא המציאות הבסיסית ביחסים הבין לאומיים, בימינו כמו בעבר. פרט למקרים חריגים נוהגת כל מדינה בכל ענין וענין לפי האינטרס המדיני שלה. טעות ופשטנות היא להניח שפירושם של דברים אלה הוא שאין טעם לשום מדינה להסביר את עצמה, לנסות לשכנע גורמים מדיניים שראוי לעזור לה במכלול מאבקיה או לפחות במאבק ספציפי זה או אחר. יש לעשות מאמץ גדול בכיוון זה, אך יש לדעת את מגבלותיה של ההסברה הזאת. יש לדעת זאת גם כדי להמנע משגיאות בהסברה וגם כדי להמנע מתסכולים ומהרגשות אשם.

המאבק על דעת הקהל העולמית, הנסיונות התקיפים, של כל גורם מדיני ושל כל מדינה, להשפיע על דעת הקהל בעולם שמחוצה לה הוא גם למען החריגים הנזכרים ובעיקר – כדי להשפיע על מדינות וגורמים מדיניים שאין להם אינטרס בנושא המעניין את המדינה המסבירה. עובדה זו קובעת את אופיה והיקפה של ההסברה, כיוון שגורמים אלה הם לרוב גם נעדרי ידיעות על הנושא.1

יש אובייקט נוסף למאבקי התעמולה הבין־לאומיים – דעת הקהל בארצות הדמוקרטיות, שלא תמיד היא כפופה לאינטרס הלאומי. היא מרשה לעצמה להתמרד כשנראה לה שאין זה אינטרס לאומי עליון. למאבק זה – להצלחותיו ולכשלונותיו – יש מגבלות קשוחות ביותר. כאשר קיים אינטרס מדיני משמעותי (או כשהממשלה בארץ זו או אחרת משוכנעת שהוא קיים) יכולה תעמולה מצליחה להביך את השלטון ולגרום לו אי־נעימויות גדולות, כפי שאנחנו, למשל, גרמנו לממשלת אטלי–בווין, בתקופה שלפני קום המדינה, בפעילותנו בדעת הקהל הבריטית, אך הסיכוי שהיה לנו לשנות את המדיניות האנטי־ציונית של ממשלת בריטניה לא היה, ולא יכול היה להיות, בנוי על השפעתנו על דעת הקהל הבריטית, אלא על הנזק שבכוחנו היה לגרום לבריטניה בדעת־הקהל שמחוצה לה. מובן שאינטרס בריטי משפיע על דעת הקהל שמחוץ לבריטניה הרבה פחות מאשר על זו שבתוך בריטניה.

הנאמר בפרק הקודם מכוון למדיניות של מדינות, אך לא תמיד הוא קובע הלכי רוח של בני־אדם. אמנם קשה להשפיע על בני־אדם ברוסיה הסובייטית או בספרד של פרנקו וגם לא מועיל, כי יש להם השפעה עקיפה מאוד ורופפת מאוד על המדיניות בארצם. לעומת זאת מאבק על דעת הקהל בארץ דמוקרטית, אם הוא מצליח מאוד – יכול להשפיע גם על המדיניות, אם לא השפעה מלאה, לפחות השפעה חלקית.

מי שמנסה להבין את התנהגותן של מדינות על בסיס האינטרסים שלהן, חייב להביא בחשבון מכלול שלם של אינטרסים. המאבק של המדינה האחרת על אהדה בעולם הדמוקרטי גם הוא אינטרס ואינטרס לא מבוטל. למשל, במאבק על שחרורה של יהדות ברית־המועצות תופס מאבק זה מקום חשוב, אולי ראשון במעלה. ברית־המועצות מרבה לנצל אהדה אידיאולוגית בעולם הדמוקרטי, הקרוי בפיה קפיטליסטי (מפני ששליטי ברית־המועצות מנסחים את דבריהם במינוח מרקסיסטי). ההצלחה היהודית בכירסום אהדה זו, תוך תיאור סבלם של יהודי רוסיה היא גורם רב־משקל בקיומה של עליה מברית־המועצות.

המאמץ של כל ממשלה הרוצה בטובת עמה הוא לרתום לצרכים הלאומיים שלה אהדות ושנאות בדעת הקהל בחוץ־לארץ ולהישמר שדעת הקהל שבתוך ארצה לא תנוצל לטובת אינטרסים זרים, ביחוד שלא תנוצל לרעת האינטרס שלה. הדוגמה הבולטת ביותר לכשלון במאבק על דעת הקהל הפנימית הוא מה שקרה בארצות־הברית סביב המלחמה בויאטנם. נכון שהיה גם ויכוח מדיני בנושא זה ובקרב מתנגדי מלחמת ויאטנם היו שאמרו שהיא לא טובה מבחינת האינטרס האמריקאי, אך דומני שלא אטעה אם אומר שהמתנגדים העקרוניים למלחמה, אלה שטענותיהם היו על רשעותו של המשטר בסייגון ועל העדר זכות לארצם להתערב בנעשה מעבר לאוקינוס השקט – הם שיצרו תנאים שבהם אמריקה לא היתה מסוגלת להמשיך במלחמה.

גם בנצחונותיו של היטלר ביבשת אירופה היה חלק לא קטן לערעור הבטחון הלאומי בצד שכנגד. ה“גייס החמישי” הזכור לרע לא היה סתם בגידה לאומית תמורת כסף. זה היה פרי השפעה היטלריסטית בדעת הקהל של הארצות שהיו לקרבנותיו. קויזלינג היה נאצי שהאמין בתורתו של היטלר, אולי יותר מהיטלר עצמו. הוא מילא תפקיד־מה בשליטה הגרמנית בנורבגיה לאחר כיבושה, ואילו הפשיסטים הבלגיים והצרפתים מילאו תפקיד גם בהדברת ארצות המולדת שלהם.

המאבק על דעת הקהל איננו במישור אחר מזה של מאבקי האינטרס. להיפך: הוא משולב ושזור בהם לבלי הפרד. מנהלים את המאבק על דעת הקהל מומחים היודעים יפה מהו האינטרס של עמם ואיך נוח “למכור” את הרעיון המשרת אינטרסים אלה. לרוב אין מתכחשים לקיומו של אינטרס, אלא מנסים להדביק אותו לרעיונות, לאידיאולוגיות ולמה שנראה לבני אדם כ“צדק טבעי”.

במאבק זה יש כללים, יש בו הגיון (לרוב הגיון פסיכולוגי – מה משפיע על מי) ויש בו שדה קרב, שעת קרב ושעת רגיעה. יש זמנים שבהם ציבורים גדולים פתוחים לקבל השפעות ואז דעותיהם של אנשים נקבעות, ויש זמנים שבהם הלבבות סגורים לנושא שאתה רוצה להשפיע בו והדעות קפואות. למשל, הרצח המתועב של הספורטאים הישראליים, באולימפיאדה במינכן, בקיץ 1972, יצר מצב שבו קל היה, יחסית, להסביר את ענייני ישראל להמוני חובבי ספורט בעולם, אשר בדרך כלל פוליטיקה אינה מעניינת אותם. משקבעו דעה, בשעת רצון, היא קשיחה למדי.

ניטענו טענות רבות על ההסברה הישראלית בחוץ־לארץ, רובן טענות על חוסר כשרון. נראה לי שאין טענה זו ממצה את הנושא. הטעות הקשה ביותר, שאין עליה כפרה, שטועים רבים ממנהלי המאבקים האלה מטעמנו, היא שנדמה להם, כי צרכי ההסברה הם קנה־מידה שלפיו יש לקבוע מדיניות. במקום לקבוע מדיניות לאומית נאותה ולחפש דרכים להסביר אותה, הם רוצים להשפיע על עמם, עלינו, שהמדיניות שעליהם להסביר תהיה קלה ונוחה להסברה…

דומני שמותר לקבוע כלל שכל אשר זהו קו מחשבתו, פסול לקביעת קו מדיני בארצו, ואין הוא מועמד מועדף לתפקידי הסברה בחוץ־לארץ. מסביר כזה הוא גם נעדר גאווה מקצועית של מסביר ענייני עמו, אבל זה לא חשוב. העיקר הוא שדרך מחשבתו מביאה רעה לעמו. אכן, מי שחש בלבו שעמו עושה עוול, עוול לפי הרגשתו הפנימית (הוסבר כבר שאין צדק ועוול אובייקטיבים בחיים הבין־לאומיים) ספק אם יוכל להסביר את מדיניותה של ממשלתו.

גם הקוטב השני בדעת הקהל לא יצלח להסברה. גרמני שחשב בימי היטלר שגרמניה חייבת לרמוס את העולם, היה זקוק לכשרון הונאה לא קטן כדי לנהל תעמולה בקרב לא גרמנים למען גרמניה הנאצית. יש יהודים – גם בימינו – המאמינים ש“את הטוב בגויים הרוג” ו“טעות גוי מותרת” וכיוצא באלה פראזות של עם מדוכא שאינו יכול להרוג ומסוכן בשבילו לרמות והוא מתנחם בדיבורי־סרק. מי שמנסה לתרגם זאת למציאות של עם נושא מדינה – ייכבד ויישב בביתו. להסביר את ישראל לגויים הוא לא יצלח.

הטיפוס האנושי שיכול להביא תועלת לארצו הוא אדם שמאווייו הם בכיוון של “וחי זאב עם כבש”, אדם המבין שזו משאלה לאחרית הימים ובינתיים הוא רוצה בהצלחת עמו במסגרת חברת עמים המתאמצת לחיות בשלום ובצורה מסודרת.

טעות לא מבוטלת היא להעדיף, כמסבירים, אנשים החולקים על הקו המדיני של מדינתם. אמנם, לא יתכן כלל שכל המסבירים יהיו “עוני אמן” מושבעים. הללו לא יעוררו אמון. עם זאת קשה, דומני, להכחיש שההסברה הישראלית, מאז 1967, סובלת מאוד מעודף של מסבירים שכל מה שהם יכולים להסביר הוא ש“יש ישראלים החושבים אחרת…”

דומה שהעולם המדיני, סטודנטים בכל הארצות, אמצעי התקשורת ההמוניים – כל אלה שמעו הרבה על ישראל האחרת, זו החולקת על הממשלה המחזיקה בשטחים בתקיפות ושמעו מעט מאוד על הנימוקים המדיניים והמוסריים שהנחו את האישים שעמדו בראש ממשלות ישראליות מאז ועד עתה.


המטרה הלאומית שלנו    🔗

עד מלחמת ששת הימים היו לנו שאלות וספקות וחילוקי־דעות רק על אודות האמצעים למטרה. המטרה הלאומית עצמה היתה ברורה לנו לגמרי. הציונות היתה חד־משמעית בעינינו. זו אחת הסיבות שעטפנו מלה זו במרכאות כשניסה ממלל רברבן זה או אחר להסביר לנו מה רוצה הציונות ועד כמה היא צודקת. תנועת התחיה העברית באה לבנות את ארץ־ישראל היהודית. ברור היה לנו שאנו רוצים בכל ארץ־ישראל, במשמעות הרחבה ביותר של המושג ומה שנשיג – נשיג.

הויכוח על צדקתה של הציונות היה בשבילנו ויכוח של דור האבות. הם התווכחו עם סתם מתבוללים על הערך שבקיומו של העם היהודי, עם “בונד” על לאומיות יהודית, עם סיימיסטים ופולקיסטים על ריכוז יהודי מול גולה נצחית, ועם טריטוריאליסטים על ייחודה של ארץ־ישראל. עם הפסיעה הראשונה על אדמת ארץ־ישראל, נטש העולה היהודי ויכוחים אלה והדור שגדל כאן קרא עליהם כמו על כל נושא אחר בהיסטוריה היהודית. לאחר מלחמת העולם השניה לא היה יכול להיות ספק לשום איש שכל התנועות הלא־ציוניות ברחוב היהודי שגו שגיאה שאין טרגית ממנה. הנצחון הרעיוני של הציונות היה נצחון שאיש לא יכול היה לשמוח בו, כמובן, אבל הוא חיסל – או צריך היה לחסל – אחת ולתמיד, ספקות בדבר צדקתה של הציונות.

כל המייחס למישהו מגדולי האומה – מנהיגיה והוגי הדעות שלה, או סופריה ומשורריה – הערכה נבואית על אימי השואה מפריז עד מאוד. ד"ר הרצל כתב על כך שהעולם הלא־יהודי לא ירצה לחיות עם יהודים בתוכו ומיהר להוסיף שזה לא יקרה כמו בימי הביניים, אלא יאפשרו יציאה מסודרת של היהודים מאירופה. אכן היציאה היתה “מסודרת” ומאירופה יצאו, אבל… גם ז. שניאור בשירו “דברי דון הנרייקיס” המנבא הסתלקותה של אירופה מהנצרות היהודית (והיה יסוד כזה בנאציזם) משלח את היהודים ואת סמלי הנצרות גם יחד אל ארץ יהודה ולא אל המוות.

התנועה הקרובה ביותר לציונות, מכל מתנגדותיה ברחוב היהודי, היתה התנועה הטריטוריאליסטית. זו האמינה – כמו הציונות – בהכרח לרכז יהודים בארץ אחת, שבה יהיו יהודים עם הרוב, אבל לא האמינה שאפשר לעשות זאת בארץ־ישראל והאמינה שיש טריטוריה במקום כלשהו על פני כדור הארץ שבה אפשר לעשות את הדבר בפחות קשיים ונחוץ למצוא טריטוריה זו.

הטריטוריאליסטים דיברו על ערביי ארץ־ישראל (המונח “פלשתינאי” יוחד אז לציונים המאמינים שפתרון שאלת היהודים קשור ל“פלשתינה” דווקא…) כעל גורם שימנע הגשמת הציונות ב“פלשתינה”. הם ראו מראש את כל הסיכונים שבמצב הגיאופוליטי של ארץ־ישראל – במרכזו של העולם הערבי בצומת של יבשות וימים, ארץ קדושה לנוצרים ולמוסלמים (נוסף לקדושתה הראשונה, היהודית). הם היו הראשונים שבדקו מספרי אוכלוסיה (בלי לקרוא לזאת דמוגרפיה) והסבירו שאין אפשרות להתגבר על ערביותה של ארץ־ישראל. אמנם טענות אלה ודומות להן היו בפי כל האנטי־ציונים, אך “בונד” ואחרים נהגו יותר ללגלג על ארץ־ישראל מאשר להוכיח משהו, הטריטוריאליסטים היו אבות הטיעון הרציני בדבר הקשיים שבבנין ארץ־ישראל עברית. אין בדברים אלה התעלמות מדברי פולמוס אנטי־ציוניים ענייניים מצד גורמים אחרים, אך בעוד שהאחרים ריכזו את הטיעון העקרוני שלהם בהתנגדות לריכוז לאומי יהודי בכלל, העלו הטריטוריאליסטים את הקשיים המיוחדים שיש ב“פלשתינה”. הם ראו את כל הקשיים שיש בארץ־ישראל ולא הבחינו די בקשיים שיש בעם ישראל. לכן לא הבינו שרק הקשר העמוק, המיוחד במינו, שבין עם ישראל וארץ־ישראל, יש בכוחו לגבור על הקשיים בדרך ריפויו של עם נגוע־גולה. פרטי הבעיה הזאת מוסברים ומתוארים בעטו של י. ח. ברנר. יתכן שדווקא העובדה שאין ארץ־ישראל ניתנת בלי קשיים גדולים – מלריה מזה וערבים מזה, שממה ואקלים שיש לגבור עליהם מזה ושלטון תורכי ואחר כך בריטי מזה – דווקא עובדה זו היתה מעין “ריפוי בעיסוק” לעם ישראל.

מכל מקום הטיעון הטריטוריאליסטי היה התקף מכל הטיעונים האנטי־ציוניים. עובדה היא שאפילו הרצל נתפס לו, במידה לא מעטה, בסוף ימיו. דומני שהטיעון בעד נסיגה מיהודה, שומרון ועזה הוא ביסודו הטיעון הטריטוריאליסטי.

לעניות דעתי הגשמת הציונות, ממלחמת הקוממיות ועד מלחמת ששת הימים, היתה במידה מסויימת פשרה בין ציונות וטריטוריאליזם. מקומות המפתח מבחינתנו לא היו בידינו – והכוונה אינה להר הבית לבדו. אמנם היו בידינו מקומות שבהם עשה עמנו היסטוריה גדולה כשאבותיהם של עמים אחרים טיפסו עדיין על עצים – כאימרתו המפורסמת של ד’ישראלי. עלינו למצדה ויכולנו לבקר ביודפת, שחינו בכנרת וביקרנו ליד המעין שממנו יצא גדעון למלחמתו. הצלחנו לזהם את נחל קישון נחל קדומים, ולא דאגנו די הצורך להחזיר לצפת את כבודה. אף־על־פי־כן רק קהות יהודית איומה יכולה להביא לאי־הבחנה בכך שרק במלחמת ששת הימים הצלחנו לשוב ל“ערש תרבותנו”.

במלחמת הקוממיות הטיל דוד בן־גוריון את מלוא משקלו על כך שהמאמץ הגדול ביותר של צה"ל ירוכז במאבק על ירושלים – ולו גם ירושלים החדשה בלבד. ד. בן־גוריון היה בעד החלוקה – מפני שלא היתה דרך אחרת להגשמה ציונית, להתגברות על העובדה שהיה אז רוב ערבי בארץ־ישראל (לפי הצעת החלוקה ב־1947 היו יחסי המספרים בין יהודים וערבים במדינה היהודית בערך כמו שהם עתה בארץ־ישראל המערבית כולה). ריכוז המאמץ סביב ירושלים והרצון לעשות עוד מעשה גדול בהרי יהודה בשלהי מלחמת הקוממיות, מעידים שאדריכל המדינה חש בחסרונם הגדול של הרי יהודה והרי אפרים במדינה שהוא הצליח לייסד.

מי שמסוגל לזכור את הויכוחים בעד ונגד חלוקת הארץ, בשנות השלושים האחרונות ובשנות הארבעים, ולא יוכל להכחיש, כי מצדדי החלוקה אמרו שאי־אפשר להשיג מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל בלי שנשיג לפני כן “מקפצה” ראשונה, בלי שנשיג עצמאות מדינית בחלק מהארץ ונוכל לרכז בה הרבה מיליונים של יהודים.

בויכוחים עם אנשי “חירות” אמרו תומכי מפא"י ומפלגות אחרות שזוהי דמגוגיה כשהם אומרים שלהם יקר הר הבית יותר מאשר לנו. שהשמות יריחו וענתות, שילה והר גריזים, אומרים ללבם יותר מאשר ללבנו. העם הבוחר דחה את טענותיהם לא מפני שלא רצה בחברון ובחל בגוש עציון – אלא מפני שהאמין לתנועת העבודה והיה משוכנע שההנהגה הלאומית – זו שצמחה מקרב פועלים וחלוצים – תדע להשיג למענו את מבוקשו, את נושא כיסופיו בכל הדורות, כאשר הדבר יהיה אפשרי.

אילו ניתן היה לנו לקבוע ולתכנן מתי תגדל מדינת ישראל מגבולות 1949 לאלה שבהם היא יושבת עתה, אולי היינו דוחים מועד הרחבת הגבולות עד לאחר שמספרנו בגבולות “הקו הירוק” יהיה גדול יותר וכלכלתנו חזקה יותר, אם כי גם מבחינה תיאורטית־מופשטת זו יש פנים לכאן ולכאן. מכל מקום לא אנחנו קבענו את העיתוי. מי ששם מצור כבד על ישראל במאי 1967, הוא שהכריח אותנו לפרוץ ימה וקדמה – עד לסואץ ועד לירדן, צפונה ונגבה עד לאופירה ועד למורדות החרמון. ממש כך אילצו אותנו להעמיק חדירה לסוריה ב־1973 ולחצות את תעלת סואץ (התוצאה המדינית של מלחמת 1973 – הפרדת הכוחות – היא נושא לעצמו וידון לחוד).

הטרגיות של ההיסטוריה היהודית נתגלתה כאשר בשיא הצלחתנו, כשיכולנו שוב לעלות על הר הזיתים ועל הר הצופים, לנסוע מעפולה לירושלים דרך הרי אפרים, לרדת למפרץ שלמה ולעלות על הר משה, להביט על עמק החולה ממרומי המשלטים שמהם איימו עלינו הסורים זה לא כבר – כשכל זה, ולא רק זה, קרה – פרץ בתוכנו הויכוח על העיקר, על מטרתנו הלאומית וקמו מקרבנו, מקרב הטובים שבנו, מערערים על צדקתנו ועל אמיתנו – על זכותו של עם ישראל לארץ־ישראל.

בראשית הדברים נאמר שלא נקבע עדיין במסמרות קנה מידה מוסכם לזכויות לאומיות, אבל דבר אחד נקבע בדם ואש ותימרות עשן, בגזים ובכבשנים: אין קיום לעם היהודי, אין חיים לבניו אלא בפיסת ארץ זו. החולק על זכות היהודים בארץ־ישראל חולק על זכות היהודים לחיות. הויכוח היסודי אינו בין יהודים ויהודים, בין יהודים הרוצים ארץ־ישראל רבתי ואלה המעדיפים את ישראל הקטנה. הויכוח החמור הוא בין יהודים חפצי חיים וערבים שאינם רוצים בנו במזרח־התיכון יותר משרצה בנו היטלר באירופה. זוהי תמצית הבעיה. 


זכויות היהודים והערבים    🔗

על אף כל האמור בדבר העדר קני מידה לקבוע זכויות של עם ואף־על־פי שמצבם של עמים לא נקבע עד כה לפי המידה שהם שמרו על החובות שלהם כלפי אחרים – קיים בהכרת בני האדם מושג מעורפל של “זכויות לאומיות”, מושג שהכל דשים בו, אך מעטים ניסו להגדירו, וגם הם – ללא הצלחה.

אמנם גורלנו בארץ ייקבע באמצעות מכלול של גורמים שגורם “הזכויות הלאומיות” אינו החשוב שבהם, אבל גם הוא גורם שיש לו משמעות מדינית מוגבלת, ולגבי יהודים רבים משמעות מוסרית מוחלטת. ראוי איפוא לדון בנושא זה, גם אם מסכימים לנאמר בפרקים הקודמים על העדר הבהירות שבנושא זה.

יש המקבלים את הגישה הערבית הקיצונית, שלפיה אין ליהודים קשר וזיקה לארץ זו יותר משיש להונגרים זיקה לערבות מרכז אסיה שמהן הגיעו בימי הביניים לארץ חדשה, שהם עשו אותה להונגריה. הללו אינם יודעים או שאינם רוצים לדעת את העובדות מן הצד היהודי. מי שמאמין שאומה ששמרה על ייחודה בתנאים ששום עם לא עמד בהם, ששמירת ייחודה קשורה באלפי נימים לארץ מולדת מסויימת, שכל זה אין לו משמעות – אין טעם להתווכח אתו.

מי שטוען שלערבים אין שום זכות (מפני שאינם רשומים בתנ"ך) אין לו צורך להתווכח, להוכיח ולשכנע. הכל ברור לו. מי שאינו מקבל לא עמדה זו ולא עמדה זו – חייב, לדעתי, להביא בחשבון בדיון זה גם את מימד הזמן, על ההתרחשויות שבו.

הויכוח היהודי־ערבי מתחיל לא מהצהרת בלפור שהיתה לא יותר מהצהרת כוונות שהגשמתן היתה חלקית מאוד והיחס של בעלי ההצהרה נעשה מהול יותר ויותר באינטרסים פרו־ערביים וברומנטיקה פרו־ערבית. הויכוח מתחיל, לדעתי, מהצעת הועדה המלכותית הבריטית בראשותו של לורד פיל לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, כשהוא מציע שבריטניה תקבל “קומיסיון”, בדמות אזור בריטי הכולל את ירושלים.

ייחודו של הדין וחשבון של לורד פיל וחבריו הוא בהצעה שתקום מדינה יהודית לאלתר, ולו גם בחלק קטן של ארץ־ישראל (השטח המיועד היה כפול מזה של… לוקסמבורג).

הוסבר לא פעם, כי אילו מדינה זו היתה מוקמת בשעתה היו רבים מנרצחי השואה חיים אתנו במדינה יהודית חפשית. 

באותו דין וחשבון אומרים מחבריו שהטרגדיה של שאלת ארץ־ישראל היא שיש כאן ריב בין צדק לצדק. צודקים היהודים, מבחינתם. צודקים הערבים, מבחינתם. אמנם אין אני מאמין כלל וכלל, כי זו היתה הסיבה שהביאה את המדינאים הבריטיים להצעה שהציעו. הם האמינו, כי זו הדרך הטובה ביותר – לבריטניה. הם קיוו שבדרך זו יישמרו עיקר האינטרסים הבריטיים, לרבות שמה הטוב של ארצם. ההצעה שונתה לרעת היהודים, ולבסוף בוטלה כליל, בלחץ אינטרסים משתנים של בריטניה ובגין כוח מיקוח מתחזק של הערבים וכוח מיקוח נחלש של היהודים.

העיקרון המדיני־רעיוני שנזרק בדין וחשבון הזה נשאר בעינו – “בין צדק לצדק”. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה היה רגע של “פתיחת השמיים”, והיתה השפעת־מה למושגים של צדק בין־לאומי (מושגים לא־ברורים, לא־מוגדרים – אבל היתה להם השפעה).

ההחלטה מכ"ט בנובמבר 1947 הושפעה בראש ובראשונה מהרגשת האשמה של אלה שלא הפריעו להיטלר בהשמדה, אפילו לא באותה מידה שהיה בכוחם להפריע. אופי הפתרון המוצע, חלוקה, הושפע מהעיקרון שקבע לורד פיל כעשר שנים לפני כן. לכן הצליחה ישראל בויכוחים על גבולות להשיג את הנגב הריק מאדם וקשה היה לה מאוד בכל מה שנגע לאזורים שגרו בהם ערבים.

החלטת כ"ט בנובמבר היא מסמך משפטי בין־לאומי חשוב. לא פחות חשובה ממנו העובדה שהפרטנר הערבי לחלוקה לא הסכים להחלטה זו וקשר עליה מלחמה. תחילה לחמו ערביי ארץ־ישראל, ומשהובסו אלה מדינות ערב פתחו במלחמה.

מלחמה זו, מלחמת קוממיותנו, ביטלה את גבולות 1947. הסכמתנו לגבולות ההם היתה על תנאי, על תנאי שלא נהיה נאלצים להילחם למענם בדם ובאש. משהופר התנאי בטלו הגבולות. אמנם ביטול זה היה תחילה לא שלם ואין זה מקרה שבמפות מימי שנות החמישים הראשונות מופיעים גם “גבולות 1947”, אמנם בקוים מרוסקים. רק העליה ההמונית, זו שקראנו לה “קיבוץ גלויות”, וההתישבות משני צידי הקווים המרוסקים של גבול 1947, טישטשו אותם גבולות וקבעו את גבולות 1949 כגבולות שהחזיקו מעמד עד 1967.

אמנם בקרב הערבים היה כל השנים מי שניסה לומר משהו, בקול ענות חלושה, על גבולות שקבע או"ם ב־1947, אבל מכל בחינה שהיא אלה הם גבולות לא קיימים ואיש לא יוכל להחיותם. המדבר כיום על גבולות 1947 אינו מרמה שום אדם. הכל מבינים שכוונתו פשוטה: השמדת ישראל.

אין שום הצדקה, טעם או הגיון לדרוש מישראל שתהיה מוכנה להסכים, אחרי מלחמת נצחון שלה, לתנאים שהיתה מקבלת אילו איפשרו לה שלא להילחם, אלמלא הותקפה.

לכן כמעט שלא נשמעו ב־1949–1967 שום קולות הדורשים מישראל להיסוג לגבולות כ"ט בנובמבר “תמורת שלום”, אפילו לא תמורת “שלום אמת”.

מן ההיבט הזה אין שום הבדל בין מלחמת הקוממיות ומלחמת ששת הימים. יתר על כן, אם מלחמת הקוממיות באה כחטף ומדינות ערב לא ידעו אז הרבה על מהותם וכוחם של יהודי ארץ־ישראל ולא על עומק שורשיהם באדמת הארץ – הרי ב־1967 הן ידעו הכל.

אם בימי תש“ח הקדומים לא ידעו ערביי ארץ־ישראל ש”זה ברצינות" ושמי שלוחם עלול גם לספוג מפלה, ומי שבורח ממקומו עלול להישאר מנותק ממנו – הרי ב־1967 הם ידעו כל זה יפה.

אף־על־פי־כן פתחו ערבים ממוצא ארצישראלי בפעולות חבלה מסוריה בשנות הששים (הפדאיון שפעלו ממצרים בשנות החמישים היו ברובם מארצות ערביות אחרות והפיקוד היה למעשה מצרי, אם לא להלכה). אף־על־פי־כן עודדו מדינות ערב הסלמה במצב עד לשיא בריכוז הצבאי סביב ישראל, ריכוז שאם הוא אינו הטלת מצור אין למושג מצור שום משמעות. מצב זה, כזכור, לווה בסגירת מיצרי אילת ובתביעה לחזור למצב שלפני מבצע קדש, כלומר, בשלב ראשון, החזרת הפירוז לאזור ניצנה (זאת לאחר ששליט מצרים סילק את יחידות או"ם).

יעבור עוד זמן מה עד שיהיה ברור מה היתה תכניתו של עבד א־נאצר: אם הוא פשוט התכוון למלחמה – כפי שאמר – או שקיווה להשיג את מטרתו טיפין־טיפין בלי מלחמה (סגירת המיצרים, אזור ניצנה ואחר כך עוד משהו ועוד משהו). יתכן גם שלא היתה לו תכנית ברורה וכוונה מפורשת. לא מן הנמנע שהאיש נסחף בזרם שלא היתה לו שום שליטה עליו.

לגבי ישראל אין בכך הבדל רב. בכל אחת מהאפשרויות היתה טמונה אותה סכנת מוות, מהיר או קצת יותר איטי, לכן ירד על המזרח התיכון ב־1967 “סדין אדום”.

לאחר שהתפזר ערפל הקרב מצא את עצמו המזרח־התיכון במצב חדש. השינוי הוא כה גדול עד שאין זו הפרזה אם נאמר שהמצב בעולם נשתנה במקצת.

הערבים פתחו בהתגרויות שהביאו עליהם תבוסה. לא יתכן משום נקודות ראות לטעון שאילו ניצחו הערבים – ניחא. נחלו תבוסה – יש להחזיר את מחוגי השעון אחורנית.

דברים אלה היו ברורים לגמרי לערבים ולרוסים מן ההתחלה. לכן הם כל כך עקשנים בשקר שלהם – שישראל היא שהתקיפה, היא התוקפנית. לכן זו שגיאה חמורה שההסברה הישראלית אינה עוסקת כמעט כליל בתיאורי אירועי מאי־יוני 1967 ובהסברתם.

בתשובה לשאלה מי היה התוקפן ב־1967 יש מפתח חשוב לקביעת עמדה של גורמים בעלי־משקל. חבל שאנו מטפלים מעט כל כך בהוכחת האשמה הערבית.


ערבים או פלשתינים    🔗

עד אחרי מלחמת העולם השניה היה מקובל בעולם שיש יחסי ידידות בין מדינות שאין ביניהן גבול משותף, מפני שגבול משותף הוא מקור לסכסוכי גבול ולריב על טריטוריה זו או אחרת. תמיד יש איזה שטח שכל צד טוען לבעלותו עליו, לזכויות היסטוריות, לרצון התושבים, ל“בעלות לגיטימית” וכיוצא באלה. אלזס ולורין הם המחוזות שצרפת וגרמניה לחמו על השליטה עליהן יותר מפעם אחת. זו הדוגמה המפורסמת ביותר, לא היחידה.

בין שתי מלחמות עולם היו שלוש רפובליקות שהיו קרויות “המדינות הבלטיות” – ליטא, לטביה ואסטוניה. אסטוניה היתה היחידה מהן שלא היה לה גבול משותף עם פולין והיא העדיפה אותה על פני שתי המדינות הגדולות האחרות שהיו להן אינטרסים באיזור (גרמניה וברית־המועצות). באותה תקופה היתה פולין “פרסונה גרטה” בקרב שליטי עולם (אנגלים, צרפתים) ואילו גרמניה המנוצחת ורוסיה הבולשביקית – היו “נון גרטה”. ללטביה היה גבול משותף עם פולין ועם רוסיה, והיא השתדלה להישען על גרמניה, ואילו ליטא, שגבלה בפולין וגרמניה (טענה לבעלות על וילנה שהפולנים שלטו בה, ושלטה על חבל ממל־קלייפדה שהגרמנים ראו בו שטח גרמני) פזלה קצת לעבר הדב הרוסי, אף כי משטרה הימני היה משטר שנוא במוסקבה והמשטר המוסקבאי היה אהוּד בקאונס־קובנו באותה מידה.

אפשר להאריך בדוגמאות כאלה ממעצמות גדולות וממדינות קטנות. הקובע הוא שמצב זה נשתנה שינוי יסודי לאחר מלחמת העולם השניה. לקח הבליעה שבלע היטלר ושבלע סטאלין את המדינות הקטנות הביא לליכודים אזוריים. הכוונה אינה ל“שוק המשותף”, ליכוד זה הוא בעיקר פרי אי־הרצון של בעליו העיקריים לוותר על מקומם בשורה הראשונה של המדיניות הבין־לאומית. אם אי־אפשר להופיע כגרמניה, כצרפת או כבריטניה, מוטב להופיע כ“אירופה”, מאשר לעבור לשורה שניה ואולי, במשך הזמן, לשלישית. אופייני יותר למדינות קטנות הוא הליכוד של אמריקה הלטינית, של גוש אפריקאי, של גוש אסייני וכיוצא באלה. ליכודים אלה הם לקח של הבליעות ההיטלריות והסטאליניות. ליכודים אלה והשוק האירופי יצרו היערכות בין־לאומית שונה במהותה מזו שהיתה עד כה. כאשר פורץ בימינו ריב בין שתי מדינות לטינו־אמריקאיוח הן מתאמצות (ולרוב מצליחות) להביאו לגמר “בתוך המשפחה” הלטינו־אמריקאית.

עובדה זו קובעת את ייחודה של מדינת ישראל על מפת העולם. אנחנו מדינה שאין לה קשר אזורי בתוך האזור שלה. כשסוכנויות וגופים של או"ם פועלים פעולה אזורית – גם בנושאים לא־פוליטיים לגמרי – מצרפים את ישראל לאזור אחר, מפני שאזורנו אינו רוצה בנו.

כל הקשיים המדיניים שיש ושהיו לנו עם מדינות רחוקות – מעצמות או לא מעצמות – נבעו בעיקרם מהקשיים שיש לנו בתוך האזור, במזרח־התיכון גופו. פרט לבעיתיות של יחסי ישראל עם ברית־המועצות בגלל נושא זכות היציאה של יהודי ארץ זו, אין בעיות קשות בין ישראל ומדינות שמחוץ לאזור, אלא אלה הנובעות מרצונן של אותן מדינות למצוא חן בעיני מדינות ערב. אמנם יש תחרות כלכלית בשוקי אירופה על הדרים, אך לא היא שהעיבה על יחסי ישראל–ספרד והראיה – אין בעיה דומה מפריעה כלל לידידות שלנו עם איטליה.

יש מדינות המגלות כלפינו איבה נוקשה. הודו והמדינות המוסלמיות פקיסטן, אינדונזיה, סומליה. אין זו איבה הנובעת מצרכים שלהן, אין זו אלא איבה לצורך רכישת ידידות הערבים. האיסלם המשותף למדינות רבות ושונות זו מזו הוא נכס מדיני, לא רק לערבים, גם לאינדונזים ולפקיסטנים. למען שמירה עליו כדאי להם לקיים מדיניות אנטי־ישראלית. זהו מחיר זול למדי. בשביל התורכים והפרסים המחיר הוא יותר יקר, בגלל השכנות המסוכנת עם מה שקרוי “העולם הערבי”, אשר אחדותו הצפוייה מסוכנת לשני שכניו המוסלמים שאינם ערבים. על כך ידובר בפרוטרוט.

היחס השלילי הסובייטי לישראל נובע בפירוש, וכמעט בגלוי, מרצון להשתמש באיבה הערבית לישראל כדי להתבסס במזרח־התיכון, אך הדוגמה הבולטת ביותר היא צרפת. אצל מדינה זו היחס לישראל היה ונשאר פונקציה של יחסי צרפת עם הערבים. כאשר הללו נחשבו לאויביה בגלל המרד באלז’יריה היתה צרפת ידידה לישראל, משבטל המרד וצרפת החלה לעסוק במרץ רב בשיפור יחסיה עם העולם הערבי, שונה היחס לישראל כבמטה קסם. צרפת המתינה לעילה נוחה להבליט כלפי הערבים את השינוי שחל. מלחמת ששת הימים והמשבר המדיני שהיה לפניה, סיפקו לדה־גול עילה כזאת, והיא משרתת את צרפת זה שנים.

אפשר לעבור מארץ לארץ ולראות שכל הבעיות והקשיים שיש לנו עם עמים רחוקים נובעים מהאיבה הערבית ומהרצון של עמים רחוקים למצוא חן בעיני הערבים באמצעות הזדהות שלמה או חלקית עם איבתם לישראל. גם מדינות שאינן מקבלות את דינה של איבה זו יודעות יפה ושומרות חשבון על שהפרו את דינה של איבה זו. ארצות־הברית שוקלת יפה אם היתרונות שיש לה במאבקים הגלובליים מקיומה ומחוסנה של ישראל במזרח־התיכון שקולים מול החסרונות של משיכת אש האיבה הערבית גם אליה – אל ארצות־הברית – בשל ידידותה לישראל. המדיניות הקיסינג’רית היא נסיון להפיק תועלת במכלול היחסים האמריקניים־ערביים מהתלות הגוברת של ישראל בארצות־הברית.

יש לנו קשיים מדיניים לא מבוטלים בזירה הבין־לאומית, ביחסים דו־צדדיים עם מדינות שונות. אין עוד מדינה כישראל שמדינות רבות כל כך מסרבות להכיר בה ומקיימות אתה מצב של העדר מופגן של יחסים דיפלומטיים. הדבר היה נכון כל השנים והוא רק החריף עם הגל של ניתוק יחסים אתנו שעבר על אפריקה. קשיים אלה נובעים ממשקלו המדיני הגדול של אויבנו. אויב זה הוא העולם הערבי, הוא מדינות ערב. מי שרוצה לתאר תמונה אחרת לפיה יריבנו הוא ערביי ארץ־ישראל, אלה הקוראים לעצמם “פלשתינים”, מצייר לעצמו תמונה נוחה, פחות חמורה מהתמונה הקיימת. אילו “הפלשתינים” הללו היו האויב, ואילו עם מדינות ערב אפשר היה להסתדר, כי אז מצבנו המדיני היה נוח מאוד. הצרה היא שמולנו ניצבים – חזיתית – עמי ערב כולם, על השטחים העצומים שלרשותם, על משאבי כוח־האדם הגדולים ועל אוצרות הנפט שלהם. במלחמת אוקטובר בלטה אחדות אנטי־ישראלית זו יותר מאשר במלחמות הקודמות.

נוהגים להתווכח אצלנו בשנים האחרונות על נושא שאינו שייך לענייננו, ושדעתנו בו קובעת אך מעט. האם ערביי ארץ־ישראל הם אומה לעצמם או חלק מעם גדול. שאלה זו צצה, מפני שבאחרונה נוהגים הערבים מנהג של כפילות בהצגת זהותם הלאומית. כשהם באים להתפאר בכוח העומד לרשותם, ובבואם להסביר שכדאי להיות קשור בברית אתם הם מדברים על עם ערבי אחד המונה מאה מיליון נפש ויושב על פני שטח המשתרע מהאוקינוס האטלנטי ועד החופים המזרחיים של חצי־האי ערב. כשהם באים לדבר על העוול שנעשה לערביי ארץ־ישראל נהפכים הללו מיניה וביה לאומה נפרדת שארצה היא אותה פיסת ארץ שבה בנינו מדינה. למנוע טעות – לא את יהודה, שומרון ורצועת עזה תובעים למען “האומה הפלשתינית”, אלא את ארץ־ישראל השלמה, לרבות תל־אביב ורחובות, עמק יזרעאל ועמק חפר, לא את ירושלים המזרחית לבדה תובעים למען ערביי ארץ־ישראל, אלא את כל ירושלים השלמה.

בשיקולים המדיניים שלנו אי־אפשר לראות בכל הצהרה ערבית בענין זה אמת מוחלטת, כיוון שכולן נובעות מצרכים תעמולתיים אנטי־ישראליים. מזוית ראייתנו אין כל חשיבות לשאלה אם “הערבים הפלשתינים” הם אומה נבדלת, שבט באומה פדרטיבית או חלק אינטגרלי מאומה גדולה. בשבילנו קיימת עובדה פשוטה: העולם הערבי כולו מאוחד בכל הנוגע לענייננו, כולו כמיהה להשמדתה של מדינת ישראל. שליט לוב, למשל, אינו נוהג כלפינו כמי שרוצה לעזור לעם אחר, פלשתיני, אלא כאויב ממש. במלחמת 1973 לחמו, כידוע, לצידן של מצרים וסוריה ערבים מכל העולם הערבי – הפחות מורגשים היו ערביי ארץ־ישראל.

מאז הפלישה של מדינות ערב ב־1948 הצדדים לסכסוך אינם התושבים היהודים והתושבים הערבים של ארץ־ישראל. זהו סכסוך מזרח־תיכוני בין מדינת ישראל ומדינות ערב. כל מדינה ערבית חדשה, שזכתה בעצמאות אחרי 1948 הצטרפה למחנה הערבי בסכסוך זה.

בהיסטוריה הערבית יש גורמי איחוד וגורמי פילוג, יש מרכזים אחדים שסביבם התרכזו הערבים. ארץ־ישראל וערבייה היו קשורים ברוב התקופות למרכז הדמשקאי, אבל לא מעט היו גם תחת כיבושו של המרכז הקהירי. גם הניב הערבי המדובר בארץ הוא הניב הסורי ועד להופעת “הישות הפלשתינית” היתה “פלשתין” קרויה לעתים “סוריה הדרומית” במינוח של הלאומיות הערבית.

האם קמה אומה ערבית חדשה או שבט חדש באומה הערבית כתוצאה מהמאבקים אתנו – אין איש יכול לומר בבטחה. העובדה שערבים אומרים שיש אומה פלשתינית אינה מוכיחה דבר, מפני שברור לגמרי שכדאי להם לומר זאת. אמירה זו נוחה מאוד לצרכי הסברה. אם יש אומה פלשתינית מה טוב לתעמולה הערבית, אך אם אין אומה כזאת – טוב מאוד להמציא אותה, לטעון שהיא קיימת. אגב, הערבים מבחינים יפה בין הסברה ותעמולה מזה ומדיניות מזה.

גם העובדה שערביי ארץ־ישראל מתקשים להיקלט בארצות ערב אינה מוכיחה שום דבר. ההסבר לעובדה זו הוא כפול. בחלקו זוהי זהירות מצד מדינות הנפט העשירות (ורק שם אפשר להיקלט) לבל ישתלטו “שותפים” על העושר שבבטן אדמתן, ובחלקו זוהי תעמולה שנועדה להחזיק את הנושא “פתוח”. אגב, בשנים הראשונות לקיום ישראל, לפגי שהומצאה האומה הפלשתינית ראינו ערבים ילידי ארץ־ישראל בתפקידי מפתח בארצות ערב, בסעודיה למשל (שרידים יש גם כיום).

חשוב לנו להבין שמבחינתנו הבעיה איננה אם יש או אין אומה או שבט “פלשתיני”. מבחינתנו חשוב לדעת אם יש או אין גורמים ערביים בעלי השפעה המוכנים לעשות אתנו שלום. משהתברר לנו שאין, אנו שואלים את עצמנו היכן עלינו לחפש ניצנים בקרב הערבים שיצמיחו אי־פעם רצון לשלום אתנו. אין להניח שכדאי לחפשם במחנות האימונים של “פתח” דווקא. דומני שגם מחנות הפליטים בכללם אינם המקום המבטיח ביותר.

המצב הוא שמולנו עומד עולם ערבי גדול ומולו עלינו להישאר ערוכים. אם נצליח לעקור מדינה ערבית זו או אחרת משותפות אנטי־ישראלית זו מה טוב, את הפלשתינים עצמם לא נעקור. יתכן שתוניסיה היא המדינה הקרובה ביותר להבנה אתנו, אולם דומני שכל עוד לא אבדה האשליה הערבית שיוכלו לעקור אותנו משורש אין תקוה שישלימו אתנו, שאפילו מדינה כתוניסיה תפר את החרם המוצק נגדנו. אנחנו תקועים בלב העולם הערבי, פוגעים בהומוגניות שלו במקום רגיש למדי. אפשר לקרוא לאויבנו “העם הערבי”, “העמים הערביים”, או בכל שם אחר. אויב זה מאוחד נגדנו. היה זמן שאמרו אצלנו שבדיבורינו על פירודי הערבים “הרצון הוא אבי המחשבה”, עכשיו אומרים לנו שאי־הבנה שהפלשתינים הם עם נפרד היא העיוורון.

חשוב ללמוד מה קורה בעולם הערבי, לא פחות חשוב שלא ליפול קרבן לתעמולה ערבית.


ישראל־ערב – יחסי אנוש    🔗

דיון זה נסב עד כה על הנושא – יחסי ישראל־ערב – אך ורק מזווית ראיה של מדיניות חוץ, כלומר היחסים בין העם היהודי והעם הערבי. כיוון שיש ערבים לא רק מעבר לגבולות, יש גם מגע בין בני אדם, יהודים וערבים, בתוך מדינה אחת (בעיקר בארץ־ישראל, אבל גם בארצות השכנות) יש בהחלט פרובלמטיקה של יחסים בין בני אדם, יחסים בהם לא תמיד נשמר צלם אדם.

דומני שאם יימצא שופט־צדק אובייקטיבי שישקול על כפות מאזניים מעויינות היטב את החטאים שחטאו כל היהודים לצדק האנושי המקובל ביחסים עם “אחמד” ו“מוחמד” וכל החטאים שחטאו ערבים לצדק האנושי המקובל ביחסים עם “איציק” ו“ניסים” כף המאזניים שעליה יוטלו חטאי בני עמנו תקפוץ למעלה מכוח המשקל העודף של החטאים שבני עמנו היו להם לקרבן.

כוונתי לאותם מעשים ומחדלים שעשו ועושים יהודים לערבים וערבים ליהודים, אשר ביסודו של דבר אין בינם ובין המאבק על אופיה הלאומי של הארץ ולא כלום. לפעמים זו רשעות גרידא ולפעמים רצון להפיק ריווח לא כל כך הוגן בחסות של אינטרסים לאומיים מדומים. העוול שבמעשים אלה הוא, כמובן, כפול – לבן העם האחר הנפגע מן העוול ולאינטרס הלאומי של עמו של הפוגע; אינטרס שנוצל לרעה, עוּות ולכן ניזוק במידה זו או אחרת.

דומני שאם יחקור היסטוריון את כל העיוותים שנעשו ימצא שיש יותר עיוותים מתוך רשעות חסרת תכלית מן הצד הערבי ויותר עיוותים לשם תכלית פרטית מן הצד היהודי. זוהי כמובן התרשמות, אך דומני שהיא התרשמות כללית של כל מי שחי כאן ועוקב אחרי המתרחש.

התמונה המתקבלת מתיאור הנושא היא בדרך כלל מעוותת מפני שהמתארים השונים מניחים שהזוועות שחוללו הערבים הן ידועות ולשם מה לתאר ולשוב ולתאר את הטבח בחברון, את שריפת חולדה, את כל הרציחות הברוטליות לפני כן ואחרי כן? בגלל הנחת השווא שלנו שזה ידוע לכל נוצרת בעולם תמונה מסולפת, שבה יש תיאור נרחב של פעולות יהודים נגד ערבים – חלקן קרו וחלקן פרי הדמיון. אלה שקרו חלקן מן הסוג שמדובר בו בפרק זה וחלקן מן הסוג שהוא תוצאת לוואי איומה אבל בלתי נמנעת בכל מלחמה. אשר למעשי הערבים – הס מלהזכיר.

יהיה זה לא צודק אם נאמר שכל העיוותים מן הצד היהודי נעשו בהשראה של הרביזיוניזם, בידי אנשי אצ“ל ולח”י. הדבר היחיד המבדיל את הרביזיוניזם לרעה מן הבחינה הזאת הוא שמקרבו, מבית מדרשו, יצאה ההצדקה היחידה שנשמעה בקרב היהודים למעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מוסרה של תורת ישראל. כאשר קרה משהו בקרב יחידות של “ההגנה” (נוטרים ואחר כך גם פלמ"ח) ושל צה"ל – לא נשמעה לכך שום הצדקה אידיאולוגית, אלא להיפך – גינוי חד־משמעי וברוב המקרים גם ענישה. נכון שהפרובלמטיקה הבין־לאומית שביחסי ישראל־ערב מנעה ענישה ראויה, בכמה וכמה מקרים.

כשמזכירים בעולם ובקרבנו את המעשים אשר לא ייעשו שנעשו מהצד היהודי מדברים בעיקר על דיר יאסין, קיביה וכפר קאסם. בלי לרצות להקטין במשהו את הביקורת הפנימית שנשמעה בתוכנו על מה שאירע שם נראה לי שאם משווים זאת למכלול מעשי הרצח והשוד, האונס וההתעללות בגופות נרצחים, שחוללו ערבים נגד יהודים בארץ ובארצות ערב לפני קום מדינת ישראל וגם אחריה – נראים מעשי הזוועה היהודיים באור חיוור למדי. לכן מותר לומר שיותר משמפריע לנו שנרצחו ערבים, מפריע לנו שיהודים רצחו. מה שקרה לערבים אלה אינו יוצא דופן בחברה שבה הם חיים ויחסה לחיי אנוש. מת שעשו יהודים הוא בהחלט יוצא דופן בחברה שבה אנו חיים ורוצים לחיות.

המקרה החמור שבו היתה הצדקה כאילו־רעיונית לפגיעה בחפים מפשע, כחלק ממאבק יהודי – בעצם ההצדקה הרעיונית־כביכול שקדמה לפעילות והיא שהולידה אותה – קדם בעשר שנים להקמתה של מדינת ישראל. כוונתי למה שקראו אנשי אצ"ל בשם “שבירת ההבלגה”.

בשנות המאורעות 1936–1939 נהגה “ההגנה” בפעם הראשונה בתולדות הישוב במדיניות של התקפת המתקיפים. לא עוד הגנה סטטית בלבד על ישובים, כמו לפני כן, כשהישוב העברי היה קטן יותר וחלש יותר, אלא יציאה לשטח הפתוח ותקיפת הכנופיות הערביות במקומות המחבוא שלהן. בצד התיאורים המסולפים על הפסיביות של “ההגנה” שישבה כביכול בחיבוק־ידיים נוכח רציחות של יהודים בשנות הדמים תרצ“ו–תרצ”ט, ידועים הסיפורים על הפו“שים, על “בחורי וינגייט” ופעולותיהם, בחורים שמקרבם יצאו מיטב המפקדים בדור הפיקוד הראשון של צה”ל. לזאת יש להוסיף את המעשה הרב שנודע בשם ישובי “חומה ומגדל”, התרחבות ההתישבות היהודית, בשנים בהן התחולל בארץ “המרד הערבי הגדול”, שבא להצמית את הציונות – את ההתישבות היהודית בארץ. שנים אלה היו שנות זינוק התישבותי בעמק בית־שאן, בצפון הגליל המערבי ובמקומות אחרים בארץ.

עם זאת היתה הרגשה כבדה בישוב. בחלקה מפני שלא כל מה שנעשה מן הצד היהודי היה ידוע, ובחלקה מפני שכל מעשה רצח (וביחוד כאשר נרצחו בבת אחת כמה וכמה יהודים) היה מעורר גל גואה של זעם והרגשה שנחוץ “לעשות משהו”. ההרגשה הפרימיטיבית של “דם תחת דם” קיימת גם בקרב אנשי תרבות ולא תמיד קל לרסן אותה. ערבים רצחו יהודים – יש לרצוח ערבים. לא חשוב היה כלל ליהודים הכואבים את רצח בני עמם אם ייפגעו ערבים נכונים או ערבים לא נכונים. לזאת נוספה גם תורה כביכול־מדינית שרציחת ערבים רבים תרתיע את הטירור הערבי. גם אז היו די נתונים להבין שזו תורת הבל. רציחת ערבים שאינם טרוריסטים אינה משפיעה על הטירור הערבי – היא לא השפיעה בשנות השלושים ואינה משפיעה בשנות השבעים. כולנו יודעים, כולנו מבינים את ההבדל העצום בין יהודים וערבים בכל הנוגע לחיי אדם. שום מנהיג יהודי לא היה מעז להתרברב שהוא מוכן להקריב כך וכך יהודים למען הנצחון, הכבוד והפאר. שום ראש כנופיה ערבי קטן או גדול אינו מביא בחשבון בשיקוליו שמעשי אנשיו יגרמו למות ערבים שאינם נמנים עם לוחמיו.

הכינוי “הבלגה” למדיניות הישוב היה כינוי טוב ומועיל מבחינת הסברת ענייני הציונות לעולם הלא־יהודי, אם כי הכינוי – כמוסבר לעיל – לא היה לגמרי נכון ובוודאי לא היה שלם. ההבלגה היחידה היתה על יצרי נקם פרימיטיביים.

הכינוי הזה היה כינוי מזיק כלפי פנים. הישוב לא רצה להבליג, מכל מקום, רבים מאוד בישוב לא רצו להבליג. באותו זמן חל פילוג ראשון ב“ארגון הצבאי הלאומי” (או ב"ארגון ב' " או “ההגנה הימנית” כפי שקראו לו) והחלק הלא־רביזיוניסטי התאחד עם ארגון ההגנה ("ארגון א' " או “ההגנה השמאלית”) והחלק הרביזיוניסטי הקים מחדש את “הארגון הצבאי הלאומי” וקבע את “שבירת ההבלגה” כסדן לפעולתו.

אצ“ל, שלא היה שותף בהגנה על ישובים, לא היו לו גם די אנשים למטרה זו. לעומת זאת בתמוז ה' תרצ”ח (יולי 1938) היו שני מקרים חמורים שבהם הטילו אנשי ארגון זה פצצות בשוק הערבי בחיפה וגרמו להרג רב, נקטלו עשרות ערבים, זקנים נשים וטף – שום איש כנופיה לא היה, כמובן, בין הקרבנות.

אמת היה, בפי הטוענים להגנת אצ“ל, שערבים הרגו הרבה יותר יהודים – גם כן זקנים, נשים וטף – ולעתים קרובות עשו זאת באכזריות איומה המעידה על אופיים האנושי של הרוצחים. אך אין צורך להוכיח לאדם בעל כושר חשיבה רציונלי שההקבלה ששימשה יסוד לפעילות זו היא מופרכת (“ערבים רוצחים יהודים – נחוץ לרצוח ערבים”). לכן אמת היו דברי המגינים על מעשי אצ”ל אך צדק לא היה בהם. מעשי הזוועה הערביים הם תשובה למשמיצי הציונות, אבל בשבילנו עצמנו אין בהם הצדקה למעשי אצ"ל.

על מה שאירע בדיר יאסין יש גירסות שונות. דומני שכל הגורמים התלכדו למגמה משותפת – לנפח את מה שאירע באותו כפר. הערבים רצו לעשות מכפר זה תעמולת זוועה נגד ישראל. אנשי אצ“ל רצו שהישוב יראה במעשה זה “תרומה” לבריחת הערבים והישארותה של ישראל עם מיעוט ערבי קטן. מתנגדי אצ”ל רצו להשתמש באותו מאורע לתעמולה נגד רצחנות של אצ“ל ולח”י. בין כל אלה האמת היא שקופחה חוששני.

כאמור, היו עוד מעשים אשר לא יעשו. ב. כצנלסון ז“ל שלא היה אחרון בין תובעי זכותו של העם היהודי על ארץ־ישראל היה זה שלחם למען טוהר הנשק העברי – הן מטעמים מוסריים של בניין חברה שתהיה יהודית גם ברוחה והן מתוך הבנה מעמיקה יותר של הצרכים המדיניים של הישוב. הוא הוקיע עוד בימי מאורעות תרצ”ו–תרצ“ח מעשים שסתרו גישה זו בקרב המחנה שלו, וציטט פסוקים שהיו מזמרים אז על גפיר שהוביש את נשקו. כאמור, במלחמת הקוממיות היו כמה מקרים, שאין להתפאר בהם, גם מחוץ לדיר יאסין והערבים מרבים עד היום לנצל את קיביה וכפר קאסם בתעמולתם. ההבדל הוא של”שבירת ההבלגה" ולדיר יאסין קמו מגינים שאמרו: כך יש לנהוג.

מי שמבין שיש הבדל חתוך בין מושגים של מדיניות חוץ ומדיניות פנים חייב להבין שקו אינטרסנטי יהודי במדיניות חוץ, אינו סותר פעילות מסורה למען ענייני בריאות, חינוך וסעד, בכפרים הערבים בישראל, וגישה אנושית אל הערבי, אל חייו וזכויות האדם שלו. אין זו רק גישה הנובעת מראיית הציבור הערבי כגשר אפשרי בין ישראל והעולם הערבי, או לחילופין: בניית חברה ערבית־ישראלית עשירה ותרבותית יותר מזו שבארצות השכנות, שתהיה אמנם לא יהודית אבל שונה מהותית מהעולם הערבי. זו גם גישה הנובעת מההבדלה החדה בין מדיניות חוץ ומדיניות פנים. אפשר ומותר לנהל מדיניות חוץ לפי “כללי המשחק” הקיימים ביחסי מדינות בעולם אך ורק אם מגבילים זאת ליחסי חוץ, אם אין מיישמים כללים זאביים אלה בשום צורה ובשום מידה ליחסי אנוש, גם כשהאנוש האחר הוא בן לעם אחר.


פליטים ערבים    🔗

דעה מוטעית מייחסת את בעייתם של הפליטים הערבים לנושא של הפרק הקודם. אין זה נכון, אין זו שאלה הומניטרית גרידא, מנותקת מן המאבק על אופיה הלאומי של ארץ־ישראל. להיפך, נושא זה הוא דוגמה קיצונית של שימוש במניעים הומניטריים המשפיעים על בני־אדם רבים שאינם צד בסכסוך הישראלי־ערבי, כדי לגייס עזרה מדינית לשם הכרעה בסכסוך.

בעיה זו נוצרה כחלק מהמאבק היהודי־ערבי, משמרים את קיומה למען מטרות קיצוניות במאבק זה ולכן גם דרכי הפתרון שמציעים הערבים הן במגמה להכריע לטובתם את המאבק בעזרת הפליטים, ולאו דווקא לפתור את בעייתו של כל פליט ופליט2. אין עוד נושא שבו הצליחו הערבים לגייס לטובתם תמיכה עולמית רחבה כמו נושא זה, שבו גם ישראלים רבים מרגישים הרגשת מועקה. אין הצדקה אובייקטיבית למועקה זו. יותר משהיא פרי מצב מסויים של בני־אדם היא פרי כשלוננו הגדול, אולי גדול כשלונותינו, בשטח ההסברה. כשלון זה שלנו אינו רק מחדל בהצגת הנושא באורו הנכון. היה גם כשלון חמור במעשים. היו גם היו ישראלים שניסו לתאר את הנושא כהלכה ומאמצים אלה הופרעו. הפרעה זו חמורה ממחדל שהוא, לרוב, תוצאה של כשרון מוגבל.

דוגמה מאלפת היא גורלה של אשה אמיצה, תלמידה מצטיינת במדע המדינה, שהקדישה שנות חיים לעבודת דוקטור על הנושא הזה ובמחקר אובייקטיבי ומעמיק הגיעה למסקנות מפתיעות על אודות מספרים מאלפים של פליטים. היא בדקה יפה את היווצרות הבעיה ואת ההשפעה שהיתה לתמיכה של סוכנות או“ם לפליטים על הנצחתה. החוקרת, דבורה קפלן, נפסלה לתואר דוקטור. הפוסלת – האוניברסיטה העברית בירושלים. איש לא אמר לדבורה קפלן שהעובדות אינן נכונות. איש לא טען שדרכי ההוכחה שלה אינן מדעיות או שלא בדקה את החומר די הצורך. העבודה נפסלה בטענה ש”רוח לא הומניטרית נושבת בה". הווה אומר – ההומניטריות סותרת אמת, סותרת עובדות. דבורה קפלן ויתרה על תואר אקדמאי ועל סיכויים של התקדמות בחיים ובלבד שתוכל להדפיס את ספרה “האמת על בעיית הפליטים הערבים” (הוצאת “המאור”, ירושלים תשי"ז, 1957). פה ושם היו נסיונות ביישניים להשתמש בספר ובחומר שבו להסברה ישראלית. בדרך כלל הספר נשאר לא מנוצל וקרבנה האישי של דבורה קפלן לא נרצה.

בספרה מטפלת דבורה קפלן בהרחבה במושג “פליט” וכיצד עוקם המושג המקובל בעולם לצרכי הערבים ונכללו במושג זה ערבים שלא חצו שום גבול ובשום מקום בעולם לא היו נחשבים לפליטים.

גם עתה, לאחר השינויים שחלו במצב, עם שתי המלחמות הנוספות, יש ערך מדיני עצום לספרה של ד. קפלן (נוסף לחשיבותו ההיסטורית), כי הוא יורד לשורשי הנושא שבו מכים את ישראל יותר מאשר בכל נושא אחר.

הפרק השני (“הפליטים”) בספרו של שמואל כץ “אדמת מריבה” עוסק אף הוא בהיבט אחד של אותה בעיה. בעזרת ציטוטים משמעותיים מאוד מוכיח המחבר, כי רק בשלב מאוחר התחילו הערבים לטעון שיהודים גרשו את תושבי הארץ הערבים.

אין לנו צורך במחקרים מיוחדים, כדי להשוות את מה שקרה לפליטים באירופה עם מה שקרה לערביי ארץ־ישראל. מוסדות חסד בין־לאומיים נאלצו לטפל בפליטים מארצות שהשלטון בהן אילץ חלק מבני עמם להגר מהארץ ובכל מקום אחר בעולם היו זרים, בני עם אחר. כאשר, למשל, הונגרים נמלטו מארצם אחרי שהטנקים של חרושצ’וב השליטו מחדש את האימפריאליזם הרוסי בהונגריה. בקרב הנמלטים היו גם יהודים – ביהודים שבהם טיפלנו אנו. להונגרים שבהם לא היה דואג, אלא מוסדות בין־לאומיים, ובאמת טיפלו בהם מוסדות אלה. שם המוסדות טיפלו בפליטים ופתרו את בעייתם. שום גורם מדיני לא הפריע להם לפתור בעיה, שום גורם לא ניסה להשיג יתרונות פוליטיים על גבם של הפליטים עצמם.

חלקים נרחבים של גרמניה, חבלי ארץ שגרמנים ישבו בהם דורות רבים, נקרעו מגרמניה והועברו לפולין ולברית־המועצות (חלק מפרוסיה המזרחית). התושבים הגרמנים הוצאו מחבלי ארץ אלה וכן מארץ הסודטים. העמים הסלביים ביקשו לעצמם גבולות בטחון ריקים מגרמנים לאחר שנתנסו בתוקפנות גרמנית. העמים הסלביים לא הסתפקו בחוזי שלום כתובים וחתומים ואפילו לא בהבטחות חגיגיות. יתר על כן, גם העובדה שרוסיה של היום חזקה לאין שיעור מגרמניה של היום לא הספיקה כדי לתת להם הרגשה של בטחון מפני התקפה מחודשת. כך נוצרה בעיה של פליטים שהסלבים יצרו אותה וגרמניה המערבית פתרה אותה. הממשלה הפדרלית והאוכלוסיה הגרמנית שבמערב גרמניה קלטו את הפליטים הללו.

זה לא היה קל. זה לא היה פשוט. ההבדלים בין גרמנים מקניגסברג לגרמנים מדיסלדורף אינם קטנים יותר מאשר בין ערבי מיפו לערבי מבגדד. היתה גם בעיה פוליטית. גרמניה המערבית הבינה ששיקום מעמדה המדיני של גרמניה מחייב בניית אמון בעולם שגרמניה השלימה עם מפלתה ומתחרטת על מעשי היטלר, מוכנה לשאת בנטל האחריות והעיקר: אין לה שום כוונות לשוב ולכבוש את קניגסברג ואת ברלסאו, שהיו לערים חדשות, האחת רוסית ואחת פולנית. גרמניה התכוונה להוכיח שאין לה שום כוונה להחזיר לעצמה בכוח מה שלקחו ממנה בכוח. הנה באו למערב גרמניה מיליונים פליטים שביקשו דבר אחד בחיים: לשוב למחוזות המכורה שלהם. בכינוסים הם נהגו לשיר את השירים שהיו מקובלים עליהם בפרוסיה המזרחית ובשלזיה ומבחינה פוליטית היו גורם המעכב יצירת יציבות ציבורית, הבנויה על המציאות המדינית שנוצרה לאחר מלחמת העולם השניה.

גרמניה הדמוקרטית, זו שהבינה, כי אסור לה לחלום חלומות של רבנש, קלטה אותם כל כך יפה עד כי כיום הם חלק אורגני ממנה ואין הם עוד גורם זר – לא ציבורי, לא חברתי־כלכלי אף לא תרבותי.

אכן, ההבדל בין הטיפול הזה ומה שקרה במזרח־התיכון אינו רק בפתרון. ההבדל הוא גם בהיווצרות הבעיה. נכון, יש מקום ליותר מדעה אחת בדבר התרומה היחסית של גורמים שונים לבריחת ערביי ארץ־ישראל ממקומות מגוריהם, אך רק תועמלן אנטי־ציוני זול יאמר שהגורם היהודי עשה זאת לבדו. דומה ששום גורם השומר על מיזער האובייקטיביות ולו גם על אובייקטיביות־לכאורה בלבד לא יוכל לומר שהגורם היהודי היה הגורם הראשי לבריחה זו.

עם זאת לא נכון לשים את הדגש על הצד ההיסטורי – גורמי הבריחה הערבית – בהתנגדות הישראלית לשובם של הפליטים למקומות מגוריהם. ודאי שלא טוב שזהו, בעצם, הטיעון היחיד הנשמע מן הצד היהודי. מתמיה מאוד שאין אנו מפנים את תשומת הלב של העולם המדיני, של אמצעי התקשורת ושל כל מטיפי המוסר למיניהם, לכך שבעצם הפליטים הערבים כלל וכלל אינם רוצים לשוב למדינת ישראל. כדאי לקרוא בתשומת לב מה שהם כותבים ולהאזין בתשומת לב למה שהם אומרים. הם מדברים על שיבה למקומות שבהם גרו. הם מזכירים את הערים והכפרים והשם הכולל בפיהם הוא “פלשתין”. כדי למלא את משאלת לבם לא די להחזיר אותם ליפו או לרמלה, לשם כך נחוץ לברוא שם את מדינת “פלשתין”. בכל התעמולה למען החזרת הפליטים לא אמרו הפליטים ודובריהם שהם מוכנים להיות במדינת ישראל ובלבד שישובו לערים ולכפרים שמהם ברחו. לענין זה יש משמעות רבה בהבנת המניעים והמטרות של הגורם הערבי במאבק המזרח־תיכוני.

אילו רצו הערבים החיים במחנות פליטים בארצות ערב לחיות בישראל, כמיעוט במדינה יהודית, היתה נשאלת השאלה: האם זה טוב?

יש מציאות כזאת בעולם, קבוצות אנשים גדולות וקטנות חיות חיי מיעוט בארץ שבה התרבות השלטת היא של עם אחר. יש מיעוטים החיים בשלום עם עם הרוב ויש מיעוטים אירידנטיסטיים. קיומם של מיעוטים היא עובדה שאין לשנותה בלא לגרום סבל קשה כלומר, העברת אוכלוסין ממקום ששם הם מיעוט לאומי למקום ששם הם חלק כמעט הרוב. יש שטרנספר כזה הוא הפתרון הטוב ביותר וההומני ביותר (כי רק הוא מונע רציחות). לגבי שאלת ארץ־ישראל רק תומכים לא יהודים בציונות (בלייבור הבריטי) הציעו אי־פעם טרנספר. התנועה הציונית לא הציעה זאת מעולם – גם מפני שההנחה היתה שהצעה כזאת יש בה נזק הסברתי חמור לציונות, וגם מתוך הנחה שאין בזאת צורך. יש די מקום בארץ לקליטת המוני יהודים שיהיו בה לרוב בלי להזיז את התושבים הערבים של הארץ אל ארצות אחרות. עמדה זו לא השתנתה גם כאשר העליה היהודית לארץ־ישראל הפכה את הארץ לאבן שואבת לערבים מהארצות השכנות שבאו הנה לחפש שכר גבוה יותר, הזדמנויות פרנסה טובות יותר.

במחנות הפליטים יש ילדים שנולדו שם והם אומרים “אני מיפו” כיוון שהאב הוא מיפו. לא ברור לי כמה מהאבות האלה הם בנים ונכדים של ערבים ארץ־ישראליים. זה כמובן יותר קוריוז מאשר טענה מדינית, מפני שודאי שאין משמעות לעובדה היכן נולד סבו של אדם. מכל מקום, טרנספר, העברת אוכלוסין ממקום למקום, אינו דבר פסול בכל מקרה ובכל תנאי. כשאנו יודעים מה קורה ליהודי עיראק שנותרו שם, ברור שהטרנספר שעשינו ביהודי עיראק בראשית שנות החמישים היה מעשה מבורך.

לא מן הנמנע שכאשר יגיע היום והערבים יחפשו דרך של השלמה כנה אתנו (ולא כמו דיבוריהם כיום שכל כוונתם להשיג מצב התחלתי נוח יותר למלחמה חדשה) הם יציעו לנו סידורי טרנספר בשביל ערבים שלא ירצו להישאר בארץ שתרבותה ואורח־חייה הם יהודיים, וישארו יהודיים.

מכל מקום החזרת ערביי ארץ־ישראל למדינת ישראל זהו מעשה של טרנספר הפוך. יש מקום להשלמה עם מציאות של מיעוטים בעולם ובמזרח־התיכון. רק הטפשות בהתגלמותה יכולה להציע להגדיל את ממדי הבעיה.

אין לייחס טפשות זו לגורם הערבי בסכסוך אתנו. אין להם שום כוונה להרבות ערבים שיחיו בשלטון יהודי. כוונתם אינה להגדיל את מספר הערבים שישלמו מס הכנסה לאוצר הישראלי ושבניהם ילמדו בפיקוחו של משרד החינוך הישראלי. כוונתם להרוס את מדינת ישראל. לתעמולה להחזרת פליטים יש כוונה ראשונה וכוונה אלטרנטיבית. לגרום נזק פוליטי למדינת ישראל שאינה מחזירה אנשים למקומות מגוריהם הקודמים ומתעלמת משיקולים הומניטריים. אם הנזק הפוליטי יהיה די גדול ויאלץ את ישראל להיכנע ולהחזיר את הבורחים הערבים לישראל – יהיו הם חומר נפץ שיעזור לנפץ את ישראל לרסיסים.

כשלון ההסברה הישראלית כלפי חוץ הביא לכך שנושא זה גורם נזק מדיני רב לישראל. כשלון ההסברה הישראלי כלפי פנים הוא, אולי, חמור עוד יותר. בגללו יש ישראלים נאמנים, שקיומה של ישראל יקר להם, המצדדים בהחזרת פליטים.

חובה עלינו לקום בגילוי לב גמור ולומר לעולם וליהודים בתוכו – אין שום מעשה הומניטרי בהבאת ערבים למדינת ישראל. המעשה ההומניטרי היחיד לגביהם הוא יישובם במקומות שבהם יש להם סיכוי מירבי להשתלב ולהיות חלק בלתי־נפרד מעם הרוב.


הרכוש היהודי והחרם הערבי    🔗

מדברים בעולם הרבה על הרכוש הערבי, על הרכוש הרב שהשאירו אחריהם הערבים שנמלטו מהארץ תוך כדי מפלותיהם במלחמת תש"ח. עיקר הרכוש שנותר היה, כמובן, רכוש קרקעי רב־ערך, אבל לא רק קרקע השאירו אחריהם הבורחים. אין, דומני, שום חוג יהודי ובוודאי שאין מפלגה ציונית שתתעלם מזכותם של בעלי הרכוש הזה לפיצויים נאותים במסגרת של הסכם שלום.

עמדה זו נכונה, כמובן, מבחינתה המוסרית. היא נוגעת לזכותם של בני־אדם ולאו דווקא לפרובלמטיקה המדינית שבין אומה לאומה. היא נכונה גם מבחינתה המדינית, מבחינת האינטרס של מדינת ישראל לסיים את הפרשה.

עוד בשנים הראשונות לקיומה העצמאי של ישראל פנה אל ראשי המדינה צבר, בן בילויים מגדרה, עתיר נסיון במגע עם ערבים (בעיקר ברכישת קרקעות), והציע תכנית מפורטת לישוב הפליטים הערבים בתוניסיה. לתכנית זו הושגה הסכמה תוניסית מוקדמת (כללית, כמובן, הסכמה שהיתה כפופה לעיבוד פרטים). המדובר היה בתשלום מדויק לכל בעל קרקע לפי הקרקע שהיתה שייכת לו והוא יוותר סופית והחלטית על בעלותו, לכל אריס לפי הקרקע שעיבד, וכן לגבי בתים, מתקנים ועוד. באותם ימים אפשר היה – אולי! – להתגבר על התנגדות הלאומנות הערבית לתכנית כזאת. אילו הוגשמה היה מצבנו המדיני כיום טוב יותר.

התכנית נדחתה, ולא יצא ממנה שום דבר. לכן אין הדבר ידוע ברבים וגנוז, בוודאי, בתיק נשכח אי־שם במשרדי הממשלה. כאמור, אילו יצאה תכנית זו לפועל היה נשמט מידי אויבינו קלף עיקרי במאבק על דעת הקהל. זה לא קרה ואינו שייך איפוא לפרובלמטיקה הקיימת. במצב שנוצר חובה עלינו להציע פיצויים בעד הרכוש הערבי. עם זאת יש להדגיש, כי מותר לנו – ובעצם חובה עלינו – להציג כלפי העולם בעיה מול בעיה: הרכוש הערבי שנשאר בידי מדינת ישראל, והרכוש היהודי שנשדד מיהודים בארצות ערב, בעיקר בעיראק. דובר רבות על כך, כי מה שקרה במזרח־התיכון הוא בעצם העברת אוכלוסין, טרנספר במינוח המדיני הבין־לאומי. מספר הבורחים הערבים מארץ־ישראל קטן בהרבה ממספר יהודי ארצות ערב שעלו לישראל. לא רק הערבים השאירו אחריהם רכוש. גם היהודים השאירו רכוש. הערבים הם בני אדם וזכאים לקבל פיצוי על רכושם. גם היהודים הם בני־אדם וגם הם זכאים לקבל פיצוי על רכושם. אמנם פה ושם אומרים זאת נציגים ישראליים, אך מדינת ישראל לא עשתה דבר וחצי דבר כדי להציג את התביעה כתביעה ממש ולא כטענה רטורית שמשמיעים אותה כדי שיהיה ממה להיסוג. אולי היה זה משגה אילו נטלה ישראל את רכוש הפליטים הערבים (“הרכוש הנטוש”) והשתמשה בו, הלכה למעשה, לתשלום פיצויים ליהודי עיראק, אף־על־פי שהדבר היה תורם תרומה שאין להפריז בה לביטול הזיהוי של פער כלכלי עם מוצא עדתי – זיהוי הקיים לאסוננו בחברה הישראלית. יתכן שהדבר היה מחריף את הביקורת על ישראל בעולם מעבר למה שאנו מסוגלים לעמוד בו. כדאי איפוא לבחון את הדבר יפה־יפה לפני שניגשים לפעולה, שאין ממנה דרך חזרה.

לעומת זאת אין להבין את הצניעות המופרזת שבה מעלים, לעתים רחוקות, נציגים ישראלים את הנושא בפגישות בין־לאומיות. אכן, נעשה בשעתו רישום התביעות. ידוע שרק חלק מהתביעות נרשמו, מפני שרבים מבעלי הרכוש התייאשו מרכושם עד כדי כך שלא רצו לטפל בזאת, להיזכר במה שאבד להם ולשוב ולהצטער על כך. חלק מן הבעיה הוא שיש קשיים אובייקטיביים ברישום, מפני שבימי “מבצע עזרא ונחמיה” היו יהודים שמכרו את רכושם בעיראק בחצי חינם ובלבד שיקבלו משהו שבמשהו תמורת רכוש שלא האמינו שיוכלו להנות ממנו אי־פעם.

חרף הסיבוכים והקשיים אין להבין מדוע כל הנושא הזה נשכת ונדחק לקרן זוית. חלק מאבירי המלחמה לזכויות ערביי ארץ־ישראל שבקרבנו לוטשים עין גם לכתר הלוחמים ב“אפליה עדתית”. הנה לפניהם מקור לא אכזב לתיקון מצבה של אחת העדות המזרחיות הגדולות בארץ.

יעשו הללו אשר יעשו ויסתדרו עם מצפונם המסובך כאשר יסתדרו, אשר למדינת ישראל – חובה עליה להציג את הבעיה הזאת בכל כובדה ויועמד הדבר כפי שהוא קיים במציאות: בעיה מול בעיה, סבל מול סבל. הפתרון יכול להיות אך ורק פתרון משולב.  

בנושא הכלכלי של פיצויים וגרימת נזק יש נושא שאינו שייך לאנשים פרטיים משני העמים, אלא הוא נזק שגרמו מדינות ערב שגרמה המדיניות הערבית, למדינת ישראל. גם נזק זה חייב לבוא על תיקונו. גם עליו יש לדבר ברורות ולחדול ממדיניות השתיקה שלנו. הכוונה לנזקים שגורם לנו החרם הערבי. ספק אם אפשר למדוד נזק זה בדיוק, אבל גם הערכה גסה תוכיח שהנזק הוא רב. בצד הוצאותינו העצומות לבטחון (שגם בקיומן אשמים הערבים – אלמלא תוקפנותם לא היה הכרח בהוצאות אלה) החרם הערבי הוא סיבה מכרעת לקשיים הכלכליים של מדינת ישראל. כוונת הדברים אינה לחרם הערבי הישיר, לסירובן של מדינות ערביות לסחור אתנו, כי קשה לתבוע פיצוי על סירובה של מדינה לקנות סחורה מארץ אחרת או למכור לה סחורה. מבחינת המוסר העסקי הקיים בעולם וההגיון של כלכלת העולם אין זה מתקבל על הדעת שמדינות ערביות יביאו ממרחקים תוצרת תעשייתית שישנה לידן, בישראל, או שיסרבו למכור לה תוצרת חקלאית שהיא מייבאה ממרחקים. אף־על־פי־כן אין כאן מקום לטענה שיש עמה תביעה. יש מקום לתרעומת וזה נושא צדדי במערכת הסברה.

לעומת זאת החלק האחר של החרם הערבי – הלחץ על כל גורם שלישי, לא יהודי ולא ערבי – שיימנע מסחר עם ישראל פן יוחרם אף הוא, לחץ זה הוא בהחלט נושא לתביעה ישראלית וגם הוא עומד מול הטענות בדבר הרכוש הנטוש.

ראוי היה שייעשה מחקר מעמיק על אודות הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מהחרם הערבי העקיף – הלחץ על מדינות ועל גופים משקיים שונים לבל יסחרו עם ישראל. משום מה חוששים אצלנו “להודות” בנזק שהדבר גורם לנו. נזק כלכלי זה לא יגדל אם יהיה ידוע לפרטיו. לעומת זאת יכול הדבר להביא נזק פוליטי לאויב. חקירת הנושא ופרסום המסקנות יכול להועיל במסע תעמולתי ישראלי בהווה. הוא הכרחי לשם הצגת תביעה צודקת בעתיד.

השימוש בנשק הנפט, בעיקר נגד הולנד, באוקטובר 1973, הוא המשך לפעילות החרם הזאת. אולי העדר תגובה מצידנו לחרם הערבי עודדה המשך והרחבה זו שלו.


“הבעיה הדמוגרפית”    🔗

הנושא קיבל שם: “הבעיה הדמוגרפית”. המדובר בשינוי אפשרי לרעת היהודים בפרופורציה שבין יהודים וערבים בישראל, שינוי שימהל את יהודיותה של ישראל יותר ויותר עד שתחדל מלהיות ישראל. חוששני שאין בישראל דיון רציני בנושא, מפני שחלק מן הציבוריות מתייחס אליו בפחד ובחלחלה, שאינם יפים כלל וכלל לדיון הגיוני ושקול; חלק אחר מציבוריותנו מגיב על פחדי האחרים בתיעוב, בזלזול ובהתעלמות מהנושא. גם אלה אינם מועילים לדיון הגיוני ושקול.

אי־אפשר להסתפק באמירה שנתגבר על הבעיה בעזרת עליה גדולה. ממדי העליה הדרושים לנו הם בסדר גודל שונה מזה שיש עתה בישראל ובסדר גודל שונה מזה שישראל ערוכה לקלוט – על מוסדותיה וכלכלתה, על מידת הפתיחות המעטה שיש בחברה הישראלית לקליטת עליה. כדי לשנות את היקף העליה בהתאם לדרוש נחוץ שינוי יסודי במדיניות הישראלית והיהודית (זו של התנועה הציונית). מי שפותר כל אלה בתשובה סתמית שקצב העליה היהודית יענה על קצב הילודה הערבית וחוזר לעיסוקו בתעמולה נגד פינוי שטחים שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים – הריהו מתעלם מן הבעיה.

גם מי שתובע נסיגה בגלל הפחד מפני ריבוים של הערבים – פחד הקרוי, כאמור, “הבעיה הדמוגרפית” – מתעלם מהבעיה, לטווח ארוך קצת יותר – אך לא בהרבה. וכי שכחנו שלפני מלחמת ששת הימים דובר בישראל לא מעט על התרבותם של ערביי ישראל (אז לא היתה עליה כלל, להיפך היתה ירידה!). מתקבל על הדעת שישראל מוקטנת שוב לא תהיה כל כך אטרקטיבית לעולים. אין זה מקרה שרק לאחר מלחמת ששת הימים בא גל של התעוררות הן בברית־המועצות והן באירופה המערבית. באמריקה הצפונית והדרומית. דורשי הנסיגה מיהודה ושומרון מעולם לא ניסו להסביר את היסוד לאמונתם, כי בטחונה של ישראל יהיה מבוסס יותר אם האזור המאוכלס ערבים יהיה מחוץ לשליטתנו וישראל תשוב להיות “צרת מותנים” ליד נתניה. הם פשוט עוברים על נושא זה בשתיקה.

מעטים מאוד חולקים על כך שהעליה דרושה לישראל, ודרושה עליה גדולה מאוד. חוששני שמעטים עוד יותר מוכנים לדון בכך. בתרוץ שהנושא לפרטיו משעמם. אנו משתמטים מלעסוק בענין המחייב למסקנות קשות ולא נעימות. דומני, כי המסקנה הראשונה הפוגעת בגאוותנו היא, שהעליה לא רק חשובה לנו מאוד – היא פשוט כורח. בלי עליה אין לנו קיום. כשראש עירית שכם דאז אמר – זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים – שאחד התנאים לשלום מצד “הפלשתינים” הוא הפסקת העליה היהודית לארץ, חזקה עליו שהוא ידע יפה שאין זו עמדה פחות קיצונית, לטווח קצת יותר ארוך, מאשר זו של המחבלים או של ממשלת סוריה. גם “פשרנותו” מובילה בסופו של דבר להטלת היהודים הימה. הוא הדין בכמה מנהיגים ערביים שחזרו על הצעה זו מאז.

כל אלה שמרכז מחשבתם הציבורית מאז מלחמת ששת הימים ועד עתה – גם אחרי המלחמה ב־1973 – הוא הצורך לשמור על פירות הנצחון ב־1967, לרבות השטחים שיש בהם הרבה ערבים, ודאי שהם נאלצים להבין שלהבטחת שמירה זו – בין שתיקרא “ארץ ישראל השלמה” ובין שיימצא לזאת שם פחות מליצי – נחוצים יהודים רבים, הרבה יותר יהודים משמסוגלים יהודי ישראל להוליד. דברים אלה נאמרים ללא שום זלזול בריבוי טבעי ולא באופי החברתי הטוב והיציב שנוצר בעזרת משפחות שיש בהן יותר משני ילדים.

המחפשים דרך להשתחרר מאוכלוסיה ערבית גדולה בתחומי ישראל, נדמה להם שבזאת הם משתחררים גם מכורח העליה הגדולה. ודאי שגם הם רוצים עליה. אולי אמונתם שעליה גדולה היא אפשרות ריאלית – מעטה יותר; אבל לא רצונם שהיא תבוא. הם מתעלמים מעובדה לא־נוחה: “הבעיה הדמוגרפית” קיימת לא רק כשהערבים מצויים בתחומי ישראל, ואין היא מתמצית בפרופורציה המסוכנת של שנים וחצי מיליון יהודים מול כמיליון ערבים הפרים ורבים, הבעיה היסודית היא היותנו אי יהודי בתוך “ים ערבי” מסביב. קיומנו ב“ים” זה מותנה בגידולנו. כל עוד העולם הערבי מביט עלינו דרך הכוונת של הרובה והתותח הכורח לגדול מספרית הוא גם כורח בטחוני – זה דרוש כדי לשמור עלינו פיזית, על חיינו ממש. כאשר יבוא שלום־אמת ישררו יחסי ידידות, אנו ניסע לשם והם יבקרו אצלנו, תתעורר בעיה של שמירה על האופי היהודי של מדינה המצויה באזור דובר ערבית. שמירה על האופי היהודי של המדינה אינה מוגבלת לשמירה על כך שיהיו יותר בוחרים יהודים לכנסת מאשר בוחרים ערבים.

כדי שלא יקרה לנו מה שקרה למיעוטים השונים במזרח־התיכון (וחלקם מרוכזים טריטוריאלית ויש גם שאינם נטולי כוח מדיני) נחוצים לנו כמה וכמה דברים הקשורים בחינוך וברוח, בתרבות חומרית ולא־חומרית, אבל מעל לכל נחוץ לנו גידול מספרי רב מאוד. 

נדמה לי שאין גם אחד בתוכנו שיפקפק בכך שעלייתם של יהודים רבים ב־1949, ב־1950 וב־1951 ובשנים שלאחריהן – עליה שהכפילה ושילשה את אוכלוסייתנו היתה הצלת קיומה של ישראל. אילו נשארנו אותו ישוב שהקים את ישראל, בצירוף ריבוי טבעי ועליה “נורמלית” – כי אז לא היינו קיימים כבר כיום. יהודי 1948 לא היו מנצחים את ערביי 1956 ובוודאי לא את ערביי 1967 או 1973.

וכי יוכל מישהו לטעון שמה שהיה נכון בענין זה עד כה חדל להיות נכון?

מהעובדה הפשוטה, אבל הקשה, הזאת בדבר כורח העליה וצמידותה לעצם קיומה של ישראל, מתבקשת המסקנה הפשוטה: עלינו לעשות את המעשים הדרושים להבאת עליה – את כל המעשים הדרושים – ולחדול מעשיית דברים המעכבים אותה מלבוא. זאת גם אם זה קשה לנו מאוד ולא רצוי לנו, גם כשזה מחייב לשנות דפוסי חיים והרגלי מחשבה. כיוון שעליה היא כורח בטחוני, כמוה כנשק, כעצם קיומו של צה“ל – עלינו להיות מוכנים לעשות מעשים למען גידול העליה כפי שאנו מוכנים לעשות למען צה”ל.

השאלה הרטורית־כביכול שמשיבים המסרבים להסיק מסקנות לא־נעימות היא: “וכי זה תלוי בכלל בנו?” ומוסיפים באנחה: “הם אינם רוצים לעלות, טוב להם יותר מדי!…”

על “יותר מדי” לא נדון כאן, על אף חשיבותו – זה נושא אחר הנוגע, לעניות דעתי, ליחס נפשי שלילי ליהודים בקרב כמה מאבות הציונות, יחס שיש לו השפעה, בעיקר סגנונית, עד היום. יחס זה יצר רגש עליונות בקרב ישראלים כלפי יהודים בחוץ־לארץ. אנו מתיחסים קצת יותר טוב אל יהודים שרע להם מאוד בגולה ואנו מתיחסים הרבה יותר רע אל יהודים שמצבם החמרי מניח את הדעת. זו בעיה רוחנית קשה, בעיה שלנו לא של יהודי הגולה.

אכן, הסיכוי לבואם של יהודים מארצות הרווחה לישראל אינו טמון בכוח הדחיפה של האנטישמיות בארצות מושבם, אלא בכוח המשיכה של מדינת יהודים, של חיים יהודיים שלמים – חיים דתיים לדתיים ותרבותיים־מודרניים ללא־דתיים. נכון שבתקופה לא שקטה מבחינה מדינית בדרום אמריקה עולים יותר יהודים מאשר בתקופה שקטה. נכון שבעיתות משבר כלכלי בצפון אמריקה עולים משם יותר יהודים מאשר בתקופה של גריפת כסף. עם זאת נכון שבסיכומו של חשבון – הגורם העיקרי (לפעמים אין הוא מספיק לבדו) הוא כוח המשיכה של ארץ־ישראל. 

הטענה־תשובה “הם אינם רוצים לבוא” נכונה לגבי ששה מיליון יהודים באמריקה שאינם נוהרים לקונסוליות הישראליות לבקש אשרות. וכי זו הבעיה?! האם באמת הנושא המעשי שלפנינו הוא אם אנו מסוגלים להזיז בבת אחת את מיליוני היהודים מניו־יורק ומלוס־אנג’לס, משיקגו3 ומבוסטון? הבעיה היא, כי בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת 1973 לא היתה שנת עליה שהסתכמה במאה אלף עולים ואילולא העליה מרוסיה היה חורבן גמור בממדי העליה.

דומה כי כל אדם ישר, ויאהב את היהודים בישראל כאשר יאהב, יודה שבהעדר גידול זה האשם הוא בנו, לפחות גם בנו. מספר העולים מוגבל גם בגלל מחדלי קליטה, בגלל אי־התאמות שונות, בגלל מידע לא נכון שמוסרים מכאן לשליחים ומהשליחים חזרה לישראל והרע ביותר – מידע שאין נותנים למועמדים לעליה וכשנותנים מידע – הלוואי שלא נתנו. מי שוחח עם עולה ולא שמע על כל אלה, פעם ברוח הומור טובה ופעם בכעס?

אם נתחיל בדוגמאות אין לזה קץ. מעשה בעולה… מעשה בשליח… מעשה בתייר שרצה לבדוק אפשרויות עלייתו…

השאלה של עליה מארצות הרווחה, וקודם כל מן הארץ שמחצית בני עמנו חיים בה, היא שאלה יהודית־פנימית. כאן אין בעיה של גויים רשעים הנועלים שערי יציאה. לא גויים מקטינים את מספר העולים ולא גויים מגדילים את אחוז היורדים. מה שקורה בתוך הארץ הוא הגורם העיקרי למשקל הקטן שיש לעליה מהארצות החפשיות בגידולנו המספרי.

אשר לעליה מברית־המועצות זו תלויה, כמובן, בראש וראשונה בשליטיה של ארץ זו, אבל האם רק בהם? יהודי רוסיה הוכיחו שאפשר לעשות מעשים ש“יעודדו” את השליטים במוסקבה להחליט החלטות פחות רעות בנושא זה. תחילה עזרנו להם; ראשית כל בלבנו, בהתרגשותנו, אבל גם בהפעלת גורמים בדעת הקהל בעולם לעזרתם. בשלב שני “התרגלנו” לעובדת הגבורה של יהודי ברית־המועצות. הם באו לארץ וראינו שהם בשר ודם ונחוצות להם דירות והם מחפשים מקומות עבודה (ומעדיפים מקומות עבודה טובים) וחלק מהם משתמשים בזכויות עולים לרכישת מכונית. כיוון שהחוק שאנו חוקקנו הוא כזה שכדאי להם לקנות מכונית גדולה – הם עושים זאת.

המתחים בין ותיק ועולה בארץ אינם סוד. הדברים מגיעים גם לרוסיה ואין בהם כדי לעזור לגידול מספר הנאבקים על זכותם לעליה.

השאלה אינה אם חוק זה או אחר טוב או רע, אלא אם אנו מבינים שמספר העולים שיעלו לישראל הוא הדבר היחיד שיכול להבטיח שיהיה לנו עתיד בארץ הזאת, שיהיה לעמנו עתיד תחת השמש.

המחדל החמור ביותר הוא משיכת כתף, ויתור על כל פעולה תוך הנחת־שווא: “זה לא תלוי בנו”.


מלחמת יום הכיפורים    🔗

אילו היו מדינות ערב בשלות לשלום עם ישראל להבדיל באלף אלפי הבדלות מ“שלום במזרח־התיכון”, שהוא היפוכו של שלום עם ישראל, כי פירושו בטרמינולוגיה המדינית הערבית הכחדת ישראל והחזרת ההומוגניות הערבית לאזור, היתה מלחמת יום הכיפורים מביאה אותו. אין הכוונה לדון בצד הישראלי של הבעיה, לא בהטלת אשמות ולא בהגנה על נאשמים. בין שמנהיג זה חטא והאחר נקי ובין שכל שנשאו באחריות אשמים – אין לזאת שום השפעות על מדיניות החוץ ועל החשיבה המדינית שלנו.

מן הבחינה הערבית, הלקח שהם היו מפיקים מ“מלחמת רמדן”, כפי שהם קוראים לה, הוא כפול. ראשית, ירדה אבן כבדה מעל ליבם. מראהו של החייל המצרי העומד מעל סוללה ישראלית לשעבר, ממזרח לתעלת סואץ ומריע לכבוד הצלחתו, מחקה את רגש החרפה שאכל בהם מאז יוני 1967. הביקורים ב“קו בר־לב” לשעבר – ביקורי מנהיגים ערבים ואורחים לא־ערבים – מבססים את ההרגשה הטובה החדשה. הבעיה, שהסבירו לנו הכל, שהרגשת החרפה מונעת השלמה, חדלה להתקיים. הוסרה איפוא אבן נגף אחת, אולי החשובה ביותר, לשלום ערבי־ישראלי.

מי שמקיש מעמים אחרים שעשו שלום עם מנצחיהם – וההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה – מתפלא על שקיימת בעיה מוזרה כזאת אצל הערבים. להיפך, ידוע שמנצחים התקשו לעשות שלום עם מנוצחים ולא להכניעם עד הסוף כפי שעשו הרומאים לקרטגו.

ההבדל הוא כפול. ראשית, הערבים עצמם. האומה הערבית חיה בעולם מושגים רגשי מיוחד במינו. ההרגשה שעוול שאני גרמתי אינו עוול, ועוול שגרמו לי הוא דבר איום ונורא, היא יסודית וכנה מן הבחינה הסובייקטיבית.

כשאירן או ונצואלה נאבקות לקבלת מחירי נפט גבוהים, ומנסות למנוע או לפחות לעכב התארגנות של צרכניות הנפט, הן פועלות פעולה אינטרסנטית בלתי־מוסווית. כשסעודיה, לוב או אלג’יריה עושות זאת הן לוחמות בעד צדק למניעת רשע.

חלקו השני של ההבדל קשור בזהות המנצח: היהודים. אם כי יש מידת אמת בטענות המוסלמים, כי יחסם ליהודים טוב יותר מזה של הנוצרים. אצל מאמיני מוחמד אין היהודים נושאים באחריות לרצח־אל וגם היקף הפוגרומים והרציחות, בכל הדורות, היה קטן יותר – הן יחסית והן במספרים מוחלטים.

אין זה נכון לגבי הביזוי. היהודי נחשב לדמות בזויה, בן־חסות, ואין זה מכובד כלל להילחם אתו. מפלה במלחמה עם יהודים אין גם להעלות על הדעת. מפלה אחת תירצו בשחיתות של משטר פארוק וחוסר נאמנותו של עבדאללה למשימה הלאומית. חוסר הנאמנות של עבדאללה זהו סתם סיפור־בדים ושחיתות משטרו של פארוק השפיעה אך מעט, כפי שראינו בשנים שלאחר הדחתו. האמת לא חשובה. התירוץ שמר על הכבוד. מלחמת קדש ב־1956 תורצה באנגליה וצרפת. בגללן, כביכול, נוצחו המצרים.

במלחמת ששת הימים חלה הקטסטרופה – אין תירוץ לגדולה במפלות הערבים. גם מומנט ההפתעה (“תוקפנות בוגדנית”) לא שימש תירוץ כאשר ההתקפה הישראלית באה בתשובה ל“הזמנה” כמעט רשמית מצד שליט מצרים בנאום לצבאו במדבר סיני.

“מלחמת רמדן” תיקנה כל זאת כבמטה־קסמים. היהודים הופתעו, “קו בר־לב” נופץ, מצרים חצו את תעלת סואץ בכוח הזרוע, חיילים מצרים רמסו ברגליים בשצף קצף את הדגל השנוא, דגלם של הציונים שהתנוסס מעל תעלת סואץ שלהם.

המשך המלחמה סיפק לערבים לקח נוסף, הנוגע לאפשרות להכחיד את ישראל. הושג מה שנחשב לבלתי־אפשרי. ישראל הופתעה. ישראל נוצחה בקרב. צה“ל נסוג לקו שני ו… המלחמה נגמרה כפי שנגמרה. בצפון, הסורים הוכו שוק על ירך. אמנם יש להם עוצמה צבאית גם עתה, אבל זו חדשה עמהם, מה שהיה להם בעבר, אותה עוצמה שתקפה את רמת הגולן נשארה שם וב”מובלעת" ובהר חרמון שנפלו בידי צה"ל. גם המצרים לא הצליחו יותר – נצחונם ההתחלתי לא התפתח לנצחון אלא למפלה. אמנם הם שמרו בידם אח מרבית כיבושם, אך הכיבוש שכבשו הישראלים ממערב לסואץ היה גדול יותר, מסוכן פי שבעה. יתר על כן: סאדאת וכל עוזריו יודעים יפה מה גורל היה צפוי לצבאם (ולא רק לארמיה השלישית) אילולא צו הפסקת־האש.

הם קיבלו מה שקיבלו בהסכמי “הפרדת כוחות”, בהסכמתה המפורשת של ישראל – לא בכוחם. אין זה מפריע לחגוג את הנצחון, אבל זה מחייב להרהורים בדבר הסיכוי להכחיד את ישראל. שתי סיבות אלה יכולות היו להביא את מנהיגי ערב לכוונות שלום – אילו בשלו הערבים לשלום עם ישראל.

יש יסוד אחד, נוסף לאמוציות האנטי־ישראליות האדירות בעולם הערבי, העוזר לכוונות המלחמתיות – ההצלחה הגדולה במישור המדיני. כשם שהתוצאה הסופית של המלחמה הצבאית איכזבה את הלאומנות הערבית, כך עודדו אותה ההצלחות המדיניות באו"ם, ההצלחה להשפיע על עשרות מדינות לנתק יחסים דיפלומטיים עם ישראל וההצלחות הפנטסטיות של נשק הנפט.

נראה כי לא בשלו עדיין תנאי יסוד בחברה הערבית ובמימסדים המדיניים הערביים לשלום ערבי־ישראלי. לכן אירוע זה או אחר, גם אם היה זה אירוע חשוב, אין בו כדי להביא את השלום. כדי שיבשילו התנאים לשלום, בצד הערבי, דרושה ישראל הרבה יותר חזקה ומבוססת משיש לנו כיום ודרושה ישראל מאוכלסת בהרבה יותר יהודים.



 

לא יהודים ולא ערבים    🔗


ארצות־הברית    🔗

הייחוד של היחסים בין ישראל וארצות־הברית בולט לא רק על הרקע של יחסי ישראל עם כל מדינה אחרת ושל ארצות־הברית עם מדינות אחרות. ייחוד זה בולט בעולם המדיני כולו. אין כוונת הדברים לשיתוף האינטרסים והידוק הקשרים הנובע ממנו מאז מלחמת ששת הימים – קשר שהיה קיים גם לפני אוקטובר 1973 ובמלחמה בחודש זה בלט במיוחד. ישראלי שלדעתו נהגה ארה“ב במו”מ על “הסכמי ההפרדה” שלא בתבונה – יבוא בטענות אל מנהיגי ישראל שלא לחצו ליותר מזה. האמריקאים לא היו יותר קתולים מהאפיפיור.

הייחוד של יחסי ישראל־ארצות־הברית הוא בערבוב הקיים בין מדיניות פנים ומדיניות חוץ בקשרים שבין שתי המדינות, מפני שבארצות־הברית חיים מיליוני יהודים. זוהי מסכת קשרים העומדת בפני עצמה. יש שהיא מחזקת קו מדיני הקושר בין המדיניות ויש שהיא מרופפת קו מדיני המפריד ביניהן.

ידוע, ודובר רבות על כך, שבשביל ארצות־הברית מדינת ישראל איננה רק מדינה זרה. ישראל היא מקור הגאוה ובבת העין של ציבור אזרחים אמריקאי, שחשיבותו הפוליטית גדולה בהרבה ממשקלו המספרי.

פחות הודגש, אבל אין זה פחות נכון, שבשביל ישראל ארצות־הברית היא בית של קרוב למחצית בני עמנו. בחשבון גס במקצת אפשר לומר שכל יהודי שני בעולם שפתו היא אנגלית, והמחצית הזאת של עמנו רובה המכריע בארצות־הברית. לזאת יש להוסיף שיחסם של יהודי ארצות־הברית לארץ מושבם הוא כיחס של בני אדם למולדתם. בין שאנו מודים ב“אמריקניות” שלהם ובין שאין אנו מודים, בין שאנו חושדים באמריקאים שאינם בני ברית, שהם לא כל כך מודים ב“אמריקניות” של יהודי ארצות־הברית ובין שאין אנו חושדים – עובדה היא שיהודים רבים כל כך חיים באמריקה, שהיא משמשת להם בית והם מאמינים שהיא מולדתם ומכל מקום הם נאמנים לה – היא משמעותית בשביל מדינת ישראל, כי יהודי אמריקה, על דעותיהם ואמונותיהם, הם בשר מבשרנו.

זו ראיה אנכרוניסטית כשמדברים על “ארצות־הגולה” או בלשונם – “התפוצות”. יהדות ישראל אינה לא גולה ולא תפוצה ומובן שלא אתה עלינו “לשמור קשר”. יהדות רוסיה סגורה וכל מה שניתן לנו זו העליה המצומצמת מארץ זו, אבל לא קשר ולא גישה אל היהדות הרוסית. נשארה איפוא “תפוצה” שבה יהדות ארצות־הברית היא רוב עצום. מספר היהודים בארץ אחרת בעולם המערבי הוא כמספר יהודי עיר אחת (לא ניו־יורק!) בארצות־הברית. יהודי פילדלפיה ולוס־אנג’לס רואים בארצות־הברית בית, הם חניכים של תרבותה ומאמינים גדולים בדמוקרטיה שלה ובחירות האדם שהיא מבטיחה, לרבות חרותו של היהודי. אלה מהם העולים לישראל, רובם הגדול הוא בעל גישה שאינה שונה מיסודה מזו של כלל הקיבוץ היהודי בארצות־הברית. העולים עולים מתוך מניע חיובי – רצון לחיות בארץ יהודית ולגדל ילדים בתרבות יהודית.

אי־אפשר לדון על יחסי ישראל–ארצות־הברית בלי להיעגן בעובדות אלה, שאין בינן ובין כללי המדיניות הבין־לאומית ולא כלום. היחס של ישראל אל ארצות־הברית הוא החריג הגדול ביותר ביחסים הבין־לאומיים שלנו מן הכללים שסומנו ב“קנה המידה ביחסים הבין־לאומיים בימינו”. יהודי אמריקה ומדינת ישראל משתדלים שהם יהיו חריג דומה גם מן העבר האחר של האוקינוס.

הבחנו יפה בשינוי מכריע שחל ביחסים בין שתי המדינות בששת הימים הגורליים של יוני 1967. אכן, השינוי הסתמן עוד לפני כן, אך הוא בא לגמר בישולו בשינוי שהביאה ישראל במפת המזרח־התיכון, במפתו הגיאוגרפית ובמפתו המדינית. שינוי זה בלט בכינון הרכבת האוירית בימי המלחמה באוקטובר 1973.

כל עוד לא היה אינטרס אמריקאי ריאלי לתמוך בישראל – או ביתר דיוק כל עוד היה האינטרס הריאלי זעיר – היתה התמיכה המדינית רופפת והתמיכה הצבאית לא היתה קיימת כלל. אין להתכחש לתמיכה החומרית העצומה, אבל עלינו לזכור שזו היתה בחלקה תמיכת היהודים – תוצאה ישירה מהזיקה המיוחדת שנזכרה לעיל. החלק הממשלתי של התמיכה החומרית היה חלק ממדיניות עזרה כללית של ה“דוד סם” לעמים הלא־קומוניסטיים בעולם והיה קשור למדיניות החוץ האמריקאית הכללית. מדיניות החוץ האמריקאית נעזרה במשאבים החומריים העצומים של ארצות־הברית. היא ניסתה למנוע הידרדרות אומות לקומוניזם בגלל רעב בעזרת כספים שמנעו רעב. כדי שלא תהיה זו שפיכת כספים לחבית נטולת תחתית דאגו האמריקאים (ברוב הארצות בהצלחה) שהכספים שהם נותנים יוצאו לא רק ללחם, אלא גם לבניין משק.

אכן, התמיכה בישראל היתה גדולה, בהשוואה לזו שניתנה למדינות אחרות. היא גדולה יותר גם מפני שישראל קטנה יותר (משווים את מספר הדולרים הניתן מחולק למספר הנפשות) ויש להביא בחשבון שעזרה לישראל ניתנה למדינה הקולטת פליטים מארצות אחרות. גם לאחר שאנו מביאים בחשבון את כל זאת נכונה הקביעה, כי העזרה היתה גדולה מאוד וזאת גם בזכות הקשר המיוחד של ארצות־הברית אל ישראל, קשר שבסיסו הוא, כאמור, מדיניות הפנים של שתי המדינות.

העירוב הזה של מדיניות פנים במדיניות החוץ אינו סותר את “תורת האינטרס המדיני”, הוא רק מביא בחשבון את אופיו המיוחד, ומצבו המיוחד, של העם היהודי. בגלל אופי ומצב אלה יש הבדל בין אינטרסים של עם ישראל ואינטרסים של ארץ־ישראל או של מדינת ישראל. גם השלטון האמריקאי יודע שמשקלה של יהדות אמריקה גדול בקביעת מדיניותה של כל ממשלה בישראל.

עם הקמתה של מדינת ישראל, ובעיקר עם התחזקותה, נוצר בסיס מדיני ריאליסטי לאינטרס אמריקאי שחשיבותו הולכת וגדלה. אינטרס זה חשוב לארצות־הברית יותר מהקטנת ההשפעה שלה בארצות ערב, מפני שהוא קשור לנושא העיקרי במדיניות האמריקאית: היחסים עם ברית־המועצות.

מי שרוצה שיהיה לו סיכוי להתחיל להבין את בעיות היסוד של מדיניות החוץ בימינו חייב לתפוס את השינויים המהותיים שחלו במדיניות החוץ עם הופעתו של הנשק הגרעיני ההרסני. יש לתופעה זו השפעה מרחיקת לכת על היחסים בין מעצמה גרעינית ומדינה נטולת נשק גרעיני – אם בעימות זה יכול הנשק הגרעיני להיות מופעל וידוע שהושמו מגבלות לא מעטות ולא קטנות על הפעלתו. עוצמתו ההרסנית של נשק זה עושה את הסיכון הקל ביותר של הפעלתו לגורם רב־עוצמה בשיקולים מדיניים. קיומו של נשק זה קבע גם את החשיבות העליונה שארצות־הברית וברית־המועצות מוכרחות לייחס ליחסים בין שתיהן.

התפתחות נשק הטילים הקטינה בהרבה את החשיבות של שליטה על בסיסים ודרכי מעבר. בסיסים אמריקאים בתורכיה אינם מגדילים את הסכנה האמריקאית לברית־המועצות, כשהיא יודעת שמטוסים אמריקאים נושאי פצצות גרעיניות משוטטים באויר יומם ולילה וצוללות אטומיות של צי ארצות־הברית מקיפות את הימים. גם ארצות־הברית חוששת יותר מאיום הבא מאדמת ברית־המועצות גופא מאשר מהבסיס הקרוב בקובה.4

המאבק חורג מגבולות שתי המעצמות אך ורק במאבק על השפעה, והשפעה זו אינה רק על בני־אדם, על נפשות. זהו, בעיקרו, מאבק על כוח אדם טכנולוגי. גם האמריקאים וגם הרוסים מבינים שלא כל החכמה האנושית אצורה בעמיהם בלבד. אין זה מקרה שגורם הנפט הוא ה“קלף” החזק ביותר של הערבים. נושא זה קשור לטכנולוגיה ולרמה טכנית.

כיום הקשר האמריקאי לישראל והקשר הרוסי לערבים הם עובדות שיש להן שורשים בעבר (ובימינו זמן של קרוב לעשרים שנה הוא מספיק, כדי להכות שורשים עמוקים ועבים). לכל צד יש יתרונות משלו ויש חסרונות משלו.

יש, כידוע, חוגים אמריקאים המצטערים שהקשר של ארצם הוא עם הצד היהודי, שמלבד בכושר טכנולוגי הוא נחות מן הצד הערבי בכל – במשאבים ובאוצרות אנרגיה, בכוח פוליטי בזירה העולמית ובכוח קניה למוצרים אמריקאים. אין לייחס משקל מופרז ללחצים של אנשי הנפט. פסבדו־ריאליסטים נוטים לייחס לגורמים כאלה השפעה כמעט מאגית. אלה הן אגדות לילדים או תעמולה קומוניסטית. במציאות השפעות אלה אינן חזקות כל כך. ארצות־הברית תעשה שורה של פעולות לפתרון בעיות האנרגיה לפני שתרשה לערבים להכתיב לה מדיניות בכוחו של “הזהב השחור”. כל מדינאי זוטר בארצות־הברית מבין שאם תיכנע ארצו לתכתיב ערבי בענין ישראל יוכתב לה למחרת היום משהו בענין אחר. המצב שונה באירופה, שם יש פחות אמביציות גלובליות והרבה פחות אחריות גלובלית ויותר תלות בנפט הערבי.

גם בקרמלין יש בוודאי, מחשבה על כך שמצער, כי במזרח־התיכון בעל־הברית שלהם דומה יותר מדי לדרום ויאטנם של האמריקאים במזרח הרחוק ולהיפך – ישראל היא הגורם הדינמי בעל הכושר העצמי, כמו בעלי־בריתם של הסובייטים במזרח הרחוק.

בקרב הערבים יש מי שהיה רוצה שהערבים יסמכו על המערב. מלכי ערב רוצים בזאת מטעמים פנים־ערביים. גם במצרים יש כמיהה כזאת. מתקבל על הדעת, כי סאדאת עצמו שותף לה.

עד היום יש בתוכנו מיעוט קטן של אנשים המצטערים על שהקשר שלנו הוא עם “כוחות האתמול”, עם “אימפריאליסטים”, עם גורם השנוא על אנשים וגורמים אהודים עליהם. אכן, היחס של ברית־המועצות אלינו משתיק קולות אלה בישראל, אבל הם קיימים. אגב, אין זה מקרה שבחוגים אלה רופפת גם הזיקה היהודית, הזיקה לאותם חלקים מהעם היהודי שאינם עדיין בישראל.

כל זה לא חשוב. מערך הבריתות המזרח תיכוני הקובע את ישראל לימינה של ארצות־הברית בזירה הגלובלית ואת ארצות־הברית לימינה של ישראל בזירה הלוקלית, כאן, הוא מערך נתון. זוהי מסגרת שבתוכה – ורק בתוכה – נעשים המהלכים הקרויים מדיניות חוץ.


ברית־המועצות    🔗

גם ביחסים של ישראל עם ברית־המועצות יש עירבוב של מדיניות פנים ומדיניות חוץ וכן השפעות של הנושא הרעיוני או ביתר דיוק – השפעות של השלכות של הנושא הרעיוני. ענייני פנים הם המאבקים של יהודי ברית־המועצות והמאבקים למענם. ברית־המועצות רואה בזאת ענייני פנים שלה ואנו רואים בזאת ענייני פנים שלנו. הדבר קשור באופי המיוחד של עמנו. “אזרחי ישראל” אינו מושג החופף בדיוק את המושג “עמנו”, כפי שאנו מבינים אותו. אין כוונתי לפרובלמטיקה העדינה והמורכבת שבין המדינה היהודית ואזרחיה הלא יהודים. כוונתי לקשרים הרוחניים, הנפשיים, ובעקיפין גם המדיניים, שבין מדינת היהודים והיהודים שעדיין אינם אזרחיה – חלקם מודעים יפה לתיבה “עדיין” שבמצבם, וחלקם טועים בהנחה שמקום גלותם הוא “מקלט בטוח”, “מקלט ליברלי” או “מקלט סוציאליסטי”.

המאבק של יהודי ברית־המועצות, שהחל להתפתח למערכה גלויה נגד המשטר – המערכה האמיצה ביותר שניהלה קבוצת אנשים כלשהי בברית־המועצות כל שנות קיומה – העלה על פני השטח את הבעיה היהודית־סובייטית, על התהום הפעורה בין מוסקבה וירושלים לא רק לגבי פתרונה, אלא גם לגבי אופיה ולגבי הזכות של הממשלות למעורבות בה. בשבילנו מאבק זה הוא השלכה בת ימינו ל“שלח את עמי”. זוהי תביעה של משה הקולקטיבי בימינו אל פרעה המודרני – הרוסי.

לנו ברור שלא תיתכן השלמה מצידנו עם המשך כליאתם של יהודי ברית־המועצות ומניעת עלייתם, ולו גם במחיר שיפור היחסים שלנו עם המעצמה הסובייטית. לנו ברור שלא נקריב את יהודי מוסקבה וריגה, טיבליסי וחרקוב, וילנה ולנינגרד כדי לקנות לעצמנו יותר בטחון ותנאים מדיניים נוחים יותר. לא ברור לנו כלל האם העמידה על העיקרון ההפוך היא תנאי בגי ראובן ובני גד בשביל שליטי ברית־המועצות.

הערבוב של נושאים שאינם קשורים מובהקוֹת למדיניות חוץ ביחסי ישראל עם ברית־המועצות אינו רק נושא בוער זה. המאבק הרעיוני בקרב יהודים בין ציונות ובולשביזם נמשך מאז 1917, הוא חצה בתוך משפחות, הרס יחסים בין אח לאח וגרם לקרעי לב בתוך נפשו של אדם, יהודים רבים נקרעו בלבותיהם בין ציונות ובולשביזם. הבנת עומק הבעיה ושורשיה הכרחית כדי להבין את מלוא החומרה של הקונפליקט המדיני של ישראל עם ברית־המועצות.

כמה מפלגות ציוניות שניסו להיות פרו־סובייטיות – לא רק מן הבחינה המדינית בלבד, אלא בעיקר מן הבחינה הרעיונית – התנפצו רעיונית בקול תרועה גדולה. רק מבנה ארגוני מוצק מאין כמוהו של כמה מהן מנע התפוררות גמורה ואיפשר למנהיגיהן לנווט את מפלגותיהם אל עמדות פחות צמודות לברית־המועצות.

המאבק הרעיוני עם הבולשביזם היה ונשאר המאבק הרעיוני החמור ביותר של הציונות. אין עוד גורם זר שגזל מהגשמת הציונות יותר אנשים, אנשים טובים ומסורים, מאשר הבולשביזם. הזוהר האוניברסלי שבהגשמת חזון הנביאים קסם לרבים וטובים, וכאשר נתוספו לזאת הקשיים שבארץ־ישראל – קדחת עם שלטון בריטי, שממה וחוסר גשם עם רציחות מצד ערבים – פנו צעירים יהודים רבים (אלה משנות העשרים הזקינו בינתיים, בציונות או בבולשביזם שלהם…) אל השמש העולה ממזרח אירופה.

גם לקומאינטרן היה הריב עם הציונות חשוב הרבה יותר משמנהיגיו היו מוכנים להודות בגלוי. יהודים תפסו מקום חשוב בארגון הקומוניסטי בשלבים הראשונים שלו. יש מדינות שיהודים מילאו תפקיד חשוב במפלגות הקומוניסטיות שבהן עד לאחר תפיסת השלטון, ועד צמיחת אינטליגנציה בולשביסטית מקומית; היו מקומות שיהודים הצמיחו קדרים בולשביסטיים מקרב עם הארץ והורחקו בלי שהבולשביזם עלה לשלטון. כשנתאכזבו יהודים אלה מן הבולשביזם היו, נבר מאוחר. יש שהודו בשגיאתם באנחה של חוסר אונים זיש שנאחזו בשגיאה כטובע הנאחז בקנה קש אחרון.

יהודים היו, ונשארו עד היום, “חומר אנושי” בשביל הבולשביזם. אכן, חומר אנושי מצוין, אפשר ללוש אותו לפי הצרכים כל עוד צריכים לו ואפשר למעוך אותו בקלות לאחר שעשה את שלו – אין אפילו הכרח לתת לו ללכת.

בגלל טעמים מעשיים אלה, נוסף לטעמים הרעיוניים ממש – סתירה פנימית עמוקה בין שתי התורות – אין כל פשרה אפשרית בין בולשביזם וציונות.

הבולשביזם לובש אדרת של אינטרנציונליזם, של תנועת חרות קיצונית ואינו אלא תנועת רודנות עריצה, תנועה לאומנית רוסית שהשיגה בשביל המדינה שהקים איבן האיום מה שלא יכלו להשיג הצארים. הציונות היא תנועה הנראית כתנועה לאומית צרה, יש שיגדירוה אפילו כלאומנית, ואילו במהותה היא תנועת שחרור שערכה והשפעתה מעבר לגבולות העם היהודי. רק ביטול קיומם של מיעוטים יהודיים יביא לביטול האנטישמיות ורק ביטול האנטישמיות יפתח פתח לעולם מתקדם.

מכל מקום, צדק משה בילינסון ז“ל באמרו, בסיום מאמרו על לנין: “לפני תנועת הפועלים בארץ־ישראל עומדת הבחירה – עם לנין ונגד ארץ־ישראל עברית או בעד ארץ־ישראל עברית ונגד לנין, כי לשחק בלניניזם אסור – זוהי אש אוכלה בלי רחם המשחיתה הכל ואינה יוצרת כלום”. (דברים אלה נכתבו לראשונה ב־1925 הם נאספו ל“במשבר העולם” אחרי מות המחבר). עברו שלושים שנה עד שיצחק טבנקין ז”ל ומאיר יערי יבל“א, הם ותלמידיהם, למדו בדרך קשה מאוד עד כמה צדק משה בילינסון ז”ל.

ברית־המועצות שלא היתה זהירה כלל בפגיעה בקומוניסטים בארץ זו או אחרת. היא היתה ראשונה להפר את הסנקציות שהטיל חבר הלאומים על מוסוליני בעוון התקפתו על אתיופיה, כשזה היה נוח לאינטרסים מסחריים של ברית־המועצות. סכסכנותה עזרה להרוס את הרפובליקה הספרדית (אשמת מפלה זו מוטלת לא עליה לבדה – אך אשמתה קיימת אף היא, אם כי כוסתה יפה בתעמולת כזב). היא לא חסה על מפלגות קומוניסטיות גדולות וקטנות כשנוח היה למדיניות החוץ הסובייטית לשנות עמדה לפתע, ולהעמיד במצב מטופש ביותר את המפלגה הקומוניסטית בארץ שביחסים עם ממשלתה חל שינוי פתאומי.

ביחסים עם ישראל – ואולי עם ישראל לבדה – היתה השפעה לצד הרעיוני, השפעה לרעה. היה צורך באינטרס סובייטי חד, כדי לגרום לכך שתקופה קצרה תהיה מדיניות החוץ הסובייטית פרו־ציונית. משהתברר לשליטי מוסקבה שקומוניסטים או לאומנים ערבים לא יעקרו את השלטון הבריטי מארץ־ישראל נתנו את תמיכתם לתביעה היהודית ולמאבק היהודי. לנשק שקיבלנו מהם היה ערך רב. יחד עם הנשק שייצרנו בתע"ש של “ההגנה” (שאת מכונותיו העביר ארגון “ההגנה” לארץ מתחת לחוטמיהם של הבריטים) הכריע נשק זה במלחמת הקוממיות.

מבחינת ההתבטאויות היתה גם אז זהירות רבה מצד הסובייטים, זהירות של מי שיודע שעמדתו בהווה לא תהיה עמדתו בעתיד וכדאי להיזהר שלא יוכלו לצטט אותו הרבה. גם בזאת היה הבדל בין התנהגות הסובייטים כלפינו והתנהגותם בכל נושא אחר – שבו לא איכפת להם כל כך שיוכלו בעתיד להאשים אותם בחוסר עקביות. הם יודעים יפה שחוסר עקביות יפה למדיניות חוץ. הנושא הציוני־ישראלי הוא חריג מן הסיבה הנזכרת. אכן, לא רק השינוי הצפוי בעמדה גרם לזהירות בביטוי. היה גם אי־רצון להעמיק קשרים, ולו גם לזמן קצר, בגלל היריבות על כוח אדם יהודי, כאמור. יריבות זו נמשכה גם בתקופה של הקמת המדינה.

אחת הסיבות למפלתה של צ’כוסלובקיה ללא קרב ב־1938 היה אי־הרצון להיעזר בברית־המועצות (במקצת מפני שהדמוקרטים הצ’כיים חששו מפניה ובמקצת מפני שחששו לקלקול יחסים עם המערב שבגד בהם). דוד בן־גוריון למד מנסיון זה וללא היסוס פנה לעזרה לצד זה, היחיד שהיה נכון לספק לו נשק ותחמושת, שלח אנשים והשיג מצ’כוסלובקיה הקומוניסטית את הדרוש לו (פראג לא היתה שולחת לנו כל זאת בלי ברכתה של מוסקבה).

ד. בן־גוריון לא חשש ומוסקבה לא קיוותה שהדבר יביא למפנה רעיוני, שיביא לתמיכה גדלה במק“י ובמפ”ם (שגם היא לא היתה רחוקה אז מסרביליות למוסקבה). אכן, כך התרחשו הדברים. השכר היחיד שקיבלה מוסקבה מתמיכתה בישראל – בנאומים במוסדות או"ם ובמשלוחי נשק – היה עקירת השלטון הבריטי מארץ־ישראל.

אחרי שזה קרה פנו מדינה־מדינה לעברה – ישראל למערב והרוסים לערבים. ההיסטוריה של החיזור הסובייטי אחרי הלאומנות הערבית ידועה. על בשרו של הישוב היא הודגמה בשיתוף פעולה של בחורים יהודים, קומוניסטים, עם שליחי המופתי. כל השנים היה החיזור חד־צדדי והלאומנות הערבית הפנתה לסובייטים כתף סוררת. רק אחרי הקמת ישראל בעזרת מוסקבה, אחרי שברית־המועצות עזרה “לנעוץ סכין בגבם של הערבים” החל החיזור לשאת פרי.

זו דוגמה לאופים של החיים הבין־לאומיים ולעקרונות השולטים בהם. אין משלמים טובה תחת טובה שנעשתה בעבר, אלא אך ורק למען טובה שיעשו לך בעתיד. אין נוקמים ונוטרים, אלא כאשר הנקימה והנטירה כדאיות.

כך נהפכה ברית־המועצות מעוזר להקמת ישראל לגדול אויביה בעולם הלא־ערבי. הנושאים למאבק היהודי־רוסי הם שניים: גורל יהודי רוסיה, מהותו של ההסדר במזרח־התיכון.

יש בפינו הסבר רציונלי מדוע כדאי להם, לשליטי מוסקבה, לוותר לנו בעניין היהודי־רוסי ולהיפטר מהיהודים ומהאנטישמיות. זאת לדעת: אכן, המשטר הסובייטי משלים עם האנטישמיות ומנסה אפילו לעזור לה ולהיעזר בה. בסוף תקופת סטאלין המשטר השתכר אפילו מהסם האנטישמי, ובכל זאת מי שמנסה להבין את המבנה הפנימי היסודי של המשטר הטוטליטרי הבולשביסטי, יגיע למסקנה שאנטישמיות חותרת תחת יסודותיו. המשטר הזה אינו מוכרח כלל וכלל להיות פילושמי ואולי טוב לו יותר בלי יהודים בכלל (לאחר שמילאו את תפקידם בכינונו), אבל בגלל אופים החברתי השונה מזה של משטרים טוטליטריים פשיסטיים־מיליטריסטיים, בגלל הסיסמאות האחרות (ולסיסמאות יש חיות וכוח במשטר טוטליטרי הרבה יותר מאשר בדמוקרטיה), גלגליו חורקים כאשר בקרב המשועבדים לשלטון הבולשביסטי יש חיכוך לאומי קשה כמו זה שבין אנטישמים ויהודים. לא מאהבת יהודים – לפחות לא מאהבת יהודים בלבד – הוציאו הסובייטים, בראשית דרכם בשלטון, את האנטישמיות אל מחוץ לחוק.

התברר יפה לשליטי ברית־המועצות שיותר מחמישים שנות בולשביזם לא הקטינו את האנטישמיות בעם הרוסי וברוב עמי המיעוט הנתונים לשלטונם.

אמנם יתכנו פתרונות אכזריים לבעיה, אבל גם סיבות של מדיניות פנים וגם סיבות של מדיניות חוץ מביאות לכך שנוח יותר לשליטים ורצוי יותר למעצמה הרוסית לפתור את הבעיה בדרך של “אקסודוס” רבתי. 

על כף המאזניים האחרת מונחת התנגדותם של הערבים ואי־הרצון הבולשביסטי להודות בכשלון רעיוני כה המור כהכרה בעובדה שהיהודים הם עם (אף־על־פי שההגדרות השונות של מושג זה אינן עולות בקנה אחד עם מציאות חייו) והם גם בעיה שהשלטון הסובייטי אינו מסוגל לפתור – עליו להוציאם החוצה. בין כל האפשרויות הללו השלטון הרוסי נוקט, בינתיים, בדרך של “חצי קפה, חצי תה”. קצת נותנים לצאת, עושים הרבה קשיים למבקשים לצאת ואומרים לעצמם: “נראה מה יהיה הלאה”…

אשר לבעיות המדיניות המובהקות – גישתה של ברה"מ לסכסוך הישראלי־ערבי – קשה מאוד לנסות לשכנע את הסובייטים שלא היה כדאי להם ללכת בדרך שבה הלכו. הם רואים עין בעין שדרך זו הניבה פירות.

קשה מאוד להשפיע על הסובייטים שישנו את דרכם במזרח־התיכון, אבל חשוב להבין אותה ואת מטרותיה. האם יש זהות במטרה בין הערבים והרוסים? דומה שגם בלי חקר מעמיק יאמר כל בעל שכל ישר שהרוסים מאוד־מאוד מעוניינים שישראל תמשיך להתקיים, מפני שאך ורק בחסות השנאה אליה הם חדרו למזרח־התיכון. מי שהניח שלאחר שחדרו עמוק כל כך שוב אין להם צורך ב“מטריה הישראלית” כדי להישאר באזור, לא הבין את ההבדל התהומי ביחסים בין מעצמות ראשוניות ומדינות נחשלות במאה הי"ט ובימינו.

בעזרת ספינת תותחים אפשר היה להכתיב מדיניות בימי מלחמת האופיום. בימינו זה נעשה בדרך הפוכה – משתדלים מאוד שכדאי יהיה למדינה הנחשלת לקבל חסות מהמעצמה הראשונית. יש מקום לספק רב אם תוכל ברית־המועצות לעמוד בתחרות עם ארצות־הברית בפיתויים לערבים בלי להיזקק לשאלת ארץ־ישראל. הערבים חמרנים יותר ומגיבים פחות לסיסמאות “אנטי־אימפריאליסטיות” מאשר הודים או בני אפריקה השחורה.

על משקל האמירה הנודעת מוצדק לומר, כי מבחינתה של ברית־המועצות אילולא היתה קיימת ישראל נחוץ היה להמציא אותה…

אין לברית־המועצות הכרח ב“פינוי השטחים”, בתנאי שלא היא תהיה האשמה בעיני הערבים בהמשך שליטתה של ישראל בהם. אילו אפשר היה להביא לפינוי ישראלי מיהודה, משומרון, מרצועת עזה ומרמת הגולן ובעיקר מחצי האי סיני – היה זה רצוי מאוד לסובייטים. מספיקה להם ישראל קטנה, כדי להחזיק את הערבים במסגרת הרצויה להם ופתיחת תעלת סואץ לשיט דרושה להם יותר מאשר לאמריקאים, הרבה יותר ־ אבל כל זה לא שווה בסיכון המפלה הערבית בהתנגשות צבאית.

המלחמה באוקטובר 1973 לא היתה דרושה לרוסים, אבל הם לא היו מסוגלים “להחזיק את הערבים בידיים” בלעדיה (סילוק מומחים סובייטים היה סימפטום בולט למתיחות ביחסים, אבל לא יחיד). הם עשו כל שביכולתם להנחיל לערבים נצחון, ומשזה לא הוגשם – הוציאו מאמתחתם רכבת אוירית מזה והפסקת אש מטעם מועצת הבטחון מזה ומנעו מפולת ערבית. הם רצו יותר מזה. רק עמידה איתנה של הנשיא ניקסון אילצה אותם להסתפק במה שהשיגו.

היחסים הרוסו־ישראליים הם רעים. הרוסים גורמים לנו נזק מדיני בכל מקום שהם יכולים, אבל המתיחות ביחסים החיצוניים גדולה בהרבה מזו האמיתית. עם כל המתיחות החיצונית ביחסים בין ישראל וברית־המועצות – ביסודו של דבר “זה לא נורא”.


שכנינו הלא־ערבים    🔗

הבעיה הקשה ביותר לקיומה של מדינת ישראל אינה הבעיה הדמוגרפית שבתוך גבולותיה, אלא דווקא זו שמחוצה להם. העובדה שאנו חיים בלב העולם הערבי, שמכל צד מקיפות אותנו מדינות ששפתן ערבית, תרבותן ערבית ולאומיותן ערבית, היא מציאות קשה מן הבחינה המדינית, מציאות שאין כל אפשרות ושום סיכוי להתגבר עליה, מפני שזו מציאות הטבועה באזור. נאמר כבר בפרק קודם, כי אפשר להפיג במקצת את חומרת הבעיה באמצעות גידול מספרי. אין זה דומה כשאנו שנים וחצי מיליון יהודים בתוך ים ערבי וכשנהיה חמישה, שישה, שבעה מיליונים ויותר מזה. אין זו רק שאלה של פרופורציה. המספר המוחלט של יהודים המהווים את מדינתם יש לו בענין זה ערך לעצמו, בלי השוואה למספרם של הערבים.

עם זאת עלינו לחפש גם פתרונות מדיניים ולו גם חצאי־פתרון. אחד הפתרונות־למחצה הללו הוא לחפש שותפים לבעיה, ואם אין שותפים מלאים הרי חצי־שותפים יש ויש. הקושי הוא שהם רק חצי שותפים ויש מהם שגם פחות מזה.

אין עוד מדינה לא־ערבית שהיא ממש בלב העולם הערבי, כמונו. אמנם הלבנון הנוצרי הוא גורם שהלאומנות הערבית מתקשה לעכלו. יש יסוד להנחה שאלמלא “הבעיה הציונית” היו היחסים בין הלאומנות הזאת (שהיא מעצם טבעה מוסלמית ואפילו מוסלמית־סונית) והלבנון הנוצרי מחריפים. עם זאת הלבנון הנוצרי משתף פעולה בשלטון במדינת לבנון עם המוסלמים. הבסיס הוא נחיתות־מה למוסלמים במדינה הלבנונית עם כפיפות של מדינה זו לעולם הערבי־מוסלמי. כך מתאזנים, בינתים, הדברים עד שאין לנו ברירה, אלא לראות בלבנון אחת המדינות העוינות, בלי שיהיה משהו משמעותי המבדיל אותה לטובה מהאחרות.

לעומת זאת, על גבולות העולם הערבי, לא רחוק מישראל, יש כמה מדינות, שיש להן יסוד לחשוש מהלאומנות הערבית – והן יודעות זאת יפה. כוונתי בעיקר לאתיופיה, לאירן, לתורכיה וליוון.

הקמת ברית־חמש־מדינות של מדינות אלה עם ישראל זהו חלום רחוק, שאי־אפשר להציע דרך המוליכה למימושו. עם זאת היות וברית כזאת היא אינטרס חיוני של כל אחת מחמש המדינות אין להתייאש לחלוטין מכינונה. במצב הקיים מדינות אלה לא רק שהן רחוקות מכריתת ברית עם ישראל (כולן או כל אחת לחוד) אלא שהן מקיימות יחסים פורמליים מסוייגים למדי עם ישראל – שלא להרגיז עליהן את הערבים (לזאת נוספה, כמובן, הבעיה של יחסי תורכיה־יוון).

יש הבדל מכריע בין ישראל וארבע השכנות הלא ערביות שלנו ושל הערבים: אין הלאומנות הערבית מערערת על עצם קיומן וגם אם יש חלום ערבי להשתלט עליהן זהו חלום רחוק יותר, שאין עושים דבר להגשמתו ואין מקריבים דבר כדי לשמור על שלהבתו. לכל אחת ממדינות אלה יש בעיות לא קלות עם שכניה הערבים, אבל אין זו בעיה חריפה כל כך כמו זו של ישראל. הסיבה המכרעת למצב זה הוא מיקומנו בתוך העולם הערבי ומיקומן בשולי עולם זה.

ישראל חוצה, כידוע, בין ערביי אסיה וערביי אפריקה ומונעת רציפות טריטוריאלית ערבית. גם אילולא חצייה זו (אילו, למשל, הנגב לא היה בידינו) מיקומה הוא לא בשכנות לעולם הערבי אלא בקרבו ממש. לכן האיבה של הלאומנות הערבית אלינו היא נחרצת כל כך, והנכונות שלה להתפשר עם שכנים לא־ערבים שיש לה מחלוקות אתם רבה כל כך (כדי למקד את מאמץ האיבה הערבי אלינו).

הבעיה הקשה ביותר שיש לאחת מארבע מדינות אלה עם העולם הערבי היא זו של אתיופיה והקלה ביותר היא זו של יוון. אויביה המוסלמים של אתיופיה הם בעצם לא ערבים, אלא מוסלמים שהם ערבים למחצה, כלומר הם היו רוצים להיחשב ערבים אך הערבים רואים בהם כושים שהתאסלמו. אפילו הסודנים מקובלים על הערבים יותר מן השפה ולחוץ מאשר באמת ובלב שלם. ספק רב יותר אם ערבים בדמשק ואפילו בקהיר מוכנים להכיר במוסלמים של אריתריאה כבני עמם. הנכונות לעזור היא רבה מאוד, בחלקה הקטן מטעמים מוסלמיים לשמם, ובחלקה הגדול מטעמי מדיניות אפריקאית, שבה האיסלם תופס מקום מרכזי כגורם המפנה את אפריקה לקהיר ולא לבירות אירופה.

התמיכה בסומליים (התובעים אזורים מוסלמים שהם חלק מהמדינה האתיופית) היא קטנה יותר מפני שהמאבק הסומלי פעיל פחות. האתיופים יודעים יפה שאם וכאשר ישתלהב המאבק הזה ימצאו את הערבים כולם בצד אויביהם.

לאתיופיה אין מה להפסיד, איפוא, מקשרים עם ישראל, ובכל זאת גם היא נזהרה כל השנים מאוד ובאחרונה אף ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. סביר להניח שהיא פשוט לא רצתה לבלוט כיוצאת דופן באפריקה ולהרגיז עליה את הערבים עוד יותר. המשטר החדש באדים אביבה ישנה הרבה בענייני פנים. אשר לענייני חוץ הוא ישאר כפוף לאותם האינטרסים שהכריעו בהתנהגותו של המשטר הישן.

יוון כאמור, היא זו שהבעיה שלה עם מדינות ערב רדומה לגמרי. הבעיה של יוון היא בעייה גיאו־פוליטית לטווח ארוך. אילו התגשם החלום הערבי וחודשה האימפריה הערבית מהאוקינוס ההודי עד לאטלנטי היה נוצר, טבעית, רצון ערבי להשתלט על קפריסין וכרתים – ולא רק עליהם. כמו כל מדינה, גם יוון מעדיפה הרבה שכנים קטנים, על פני שכן גדול ומאיים. כיוון שהחלום הערבי הוא בינתיים רק חלום, אין ליוון נטייה להצטרף לגורמי הרתעה. כל עוד הערבים־הנוצרים שותפים ללאומנות הערבית, ההשפעה היוונית בכנסיה האורתודוקסית מחייבת אותה לתמיכה, לפחות מן השפה ולחוץ, בתביעות ערביות.

אשר לאירן ולתורכיה יש בקרבן (ובמקצת גם בקרב היוונים) בוז מסורתי לערבים. הם מתייחסים לערבים ולעם הערבי הרבה יותר רע משאנו מתייחסים. אנו אמונים על תורת שוויון ערך האדם ומחונכים יפה שלא לזלזל באויב.5 לאירנים ולתורכים יש יחס אחר אל הערבים. לזאת נוספות בעיות מדיניות לא קלות. התורכים יודעים שהערבים לא שכחו איך נגזלה מסוריה אלכסנדרטה, ערב מלחמת העולם השניה, כשהצרפתים היו אלה שבידם היה להגיש מתנה זו לתורכיה, כשסוריה אינה בת חורין להתנגד לכך. התורכים ששלטו בארצות ערב עד מלחמת העולם הראשונה, אינם מאושרים מן השינוי הגדול ביחס בין שני העמים המוסלמיים – בעבר היו הם אדוניהם של הערבים. עתה הערבים מהווים יותר מתריסר מדינות ויש להם שפע של קולות באו"ם, ותורכיה היא מדינה אחת. כאשר היא מסובכת בסכסוך מדיני (למשל עם יוון על קפריסין) היא זקוקה לקולות של מדינות ערביות ונחוץ להתרפס לפני מי שהיו “רק אתמול” עבדיהם.

הפרובלמטיקה של אירן במפרץ הפרסי וסכסוכי הגבול שלה עם עיראק הם מן המפורסמות. כל קילומטר מרובע שעליו נאבקות אירן ועיראק הוא קילומטר מרובע של בארות נפט והשליטה במפרץ הפרסי היא נושא שיש בו כדי להבטיח את עתידה של ממלכת אירן, גם מן הבחינה המדינית והבטחונית.

לזאת נוספה הבעייה הגלובלית. אירן ותורכיה גובלות עם ברית־המועצות ויש להן ממה לפחד. הן רואות בחרדה גוברת שהן מתחילות להיות מוקפות בברית־המועצות, עיראק וסוריה נהפכות לבסיס סובייטי וזה מחמיר את בעייתן.

קיימת לעומת זאת, בעיה במזרח־התיכון המקובלת כבעיה שבה יש שיתוף אינטרסים בין תורכיה ואירן מזה ועיראק וסוריה מזה – זו הבעיה הכורדית. אילו הבינו התורכים והאירנים שבעיה זו אינה ניתנת לפתרון בדרך של רמיסת הכורדים לאורך ימים, והיו מחפשים לכורדים ולתנועתם מוצא על חשבונה של עיראק (כגון, כינון צפון עיראק כמדינה כורדית חדשה, שיהגרו אליה הכורדים מאירן ומתורכיה) היה נוצר מצב חדש במזרח־התיכון, מצב נוח לאירן ולתורכיה ומתאים לשיתוף פעולה בינן ובין ישראל.

בינתיים אין לראות דרך סלולה להידוק השותפות שלנו עם שכנינו הלא־ערבים. טוב היה אילו ראתה מדיניות החוץ הישראלית את האפשרות הזאת, ולוּ גם אפשרות רחוקה, כמטרה שמגששים לקראתה, עד שאין להשיג אותה ראוי היה לנצל את שיתוף האינטרסים ככל האפשר.


מערב אירופה    🔗

עיקר חשיבותו של כל דיון על היחסים בין ישראל ובריטניה, ישראל וצרפת או גרמניה הוא בחלקו ההיסטורי. לגבי העתיד מסתמן מצב חדש שבו יהיו לנו יחסים לא עם מדינות מערב אירופה, אלא עם מערב־אירופה. בצדק אנו מרכזים מאמצים לא קטנים להסדרת יחסינו עם “השוק”, אבל ראוי לנו להקדיש מאמץ גדול לפיתוח יחסים מדיניים עם אירופה המתאחדת, עם המוסדות הלא־כלכליים של אירופה.

אכן, יש היסטוריה מעניינת ביותר של יחסי ישראל עם בריטניה, המתחילה לא רק לפני קום המדינה, אלא גם לפני הצהרת בלפור ולפני שהיה שלטון בריטי בארץ־ישראל. זכורה יפה תכנית אוגנדה שהוצעה להרצל וזכורה פחות ההצעה להקים מדינה יהודית על גבולות ארץ־ישראל, באזורים שהיו בשליטה בריטית בראשית המאה העשרים.

יש בקרבנו פרשנות שונה על יחסו של השלטון הבריטי להתקדמותנו בארץ. יש בתוכנו המנסים להסביר שמאז ראשיתו היה השלטון הבריטי עוין לציונות (במידה מסוימת זהו טיעון־שכנגד, המשיג לטענת־הסרק הערבית שהציונות היא, כביכול, מוצר של האימפריאליזם הבריטי). דומה שכאשר הנושא ייבדק היסטורית באורח אובייקטיבי יתברר שהמדיניות הבריטית היתה לא פרו־יהודית ולא פרו־ערבית, אלא ניסתה להיות פרו־בריטית (וגם זה בהצלחה לא מלאה…) היו בה אסכולות שהיו נוחות יותר לציונות והיו אסכולות פחות נוחות. יש שגברה זו ויש שגברה זו, עד שלקראת פרח מלחמת העולם השניה השתלטה האסכולה הפרו־ערבית. מדיניות “הספר הלבן” ואחר כך האנטי־ציונות של בווין ידועות לכל.

עם קום המדינה עשו היהודים והאנגלים מאמץ ניכר “לשכוח ולסלוח”. החריקות ביחסי ישראל־בריטניה הן פרי אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד ולא תוצאת משקעי עבר. אף־על־פי שהערבים הנחילו לבריטניה אכזבות קשות אין לומר שהנהר הבריטי זורם לים המערב אירופאי בלי השפעות אנטי־ישראליות חזקות למדי במדיניות החוץ הבריטית. גם בימינו יש אמת במימרה שהיתה נפוצה בימי השלטון הבריטי בארץ־ישראל: האופוזיציה בבריטניה היא תמיד בעדנו…

תולדות יחסי ישראל־צרפת הם פחות דרמטיים, אבל גם בהם איו עקביות, אין “קו ישר”. הסיפור מתחיל מתמיכה צרפתית בפוליטיקה יהודית לעזרת קהילות נרדפות (בעיקר בארצות האיסלם), דרך מאבק יהודי למען הרחבת שטח המנדט הבריטי (שלגביו היתה קיימת הבטחת בית־לאומי) על חשבונו של המנדט הצרפתי (סוריה) ואי־התנקמות מצד צרפת, שנהגה כלפי הציונות יפה למדי הן בימי הריפובליקה השלישית והן אחר כך. זכורה עדיין התמיכה הצרפתית במאבק ההעפלה בתקופה שלא נוח היה לצרפת לפעול נגד בריטניה. התסכול הצרפתי כלפי בריטניה וארצות־הברית פעל באורח מוזר לטובת הציונות ואחר כך לטובת מדינת ישראל. היחסים ההדוקים ביותר בין צרפת וישראל התפתחו כאשר הערבים היו אויב משותף שלהם ושלנו – בימי המרד האלג’ירי. יחסים אלה תוארו בפרוטרוט, אם כי בהתאפקות דיפלומטית, בעטו של אחד האדריכלים העיקריים של מערכת יחסים זו, שמעון פרס (ראה ספרו “קלע דוד”).

ישראל ניסתה להשתית יחסים אלה על בסיס רחב ככל האפשר. היו שהחשיבו את האהדה שגילו שלטונותינו ללימוד השפה הצרפתית בבתי־ספר שלנו, אפילו על חשבון השפה האנגלית. מבחינתנו היה בזה קרבן לא קטן. הן מפני שמן הבחינה הלימודית הכללית אין להשוות מה שיכול אדם בימינו להפיק מהלשון האנגלית ומה שהוא יכול להפיק מן הלשון הצרפתית היפה, והן מפני שבחלק האחרון של המאה העשרים כמחצית העם היהודי – אם לא יותר מזה – הוא עם דובר אנגלית וזו שפה שהשימוש בה עוזר למגע עם יהודים יותר מהשימוש בכל שפה אחרת. עד מהרה התברר שעם כל הענין שיש לצרפת בהתפשטות הלשון הצרפתית אין אינטרס זה משפיע הרבה על מדיניותה.

היו בקרבנו שהאמינו כי יש שיתוף אינטרסים באפריקה השחורה – בהתחרות על השפעה שם עמדו הצרפתים הנוצרים מול המצרים המוסלמים ישראל היתה מסוגלת לעזור לצד הצרפתי. זה היה הגיוני אבל צרפת שלאחר דה־גול מחשיבה את אפריקה השחורה הרבה פחות משהחשיב אותה דה־גול וגם הוא העדיף את הנפט הערבי על תמיכה ישראלית בכל מקום שהוא ובכל שטח שהוא. צרפת נכנסה לשותפות האירופית כגורם שאינו אוהד לישראל.

גרמניה היא המדינה היחידה שביחסיה עם ישראל יותר משקיימח בעיית יחסה היא אל ישראל, קיימת בעיית יחסה של ישראל אליה; אם כי מצב זה משתנה במהירות. הפרובלמטיקה הלאומית־מוסרית־תרבותית שביחסנו לגרמניה חדלה להיות נושא הקשור למדיניות חוץ, עם כל חשיבותו הלאומית־רוחנית. בשנות החמישים היתה לנושא נגיעה ישירה לענייני חוץ של ישראל, מפני שהיה בדעת הקהל הישראלים ויכוח פעיל על יחסי ישראל־גרמניה מההיבט של נאמנות לזכרם של הניספים. בתקופה ההיא עוררה מפלגת “אחדות העבודה – פועלי־ציון” משבר מדיני בויכוח עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון ז“ל ומפא”י, כשהיא האמינה שבעזרת הסנטימנט האנטי־גרמני תעקור תמיכה פוליטית ממפא“י ותעביר אותה לעצמה. דוד בן־גוריון הרים את הכפפה ובעזרת נאום היסטורי ברדיו (מהטובים ומהחשובים שבנאומיו) הביא את הנושא אל העם וזכה בתמיכה מירבית. כשם ש”חרות" לא נשכרה מעמדה אנטי־גרמנית קיצונית, כך גם “אחדות־העבודה– פועלי־ציון”.

אופי הפעילות המדינית שלנו ביחסים עם גרמניה נשתנה מאז התקופה שבה נאבקה גרמניה על מקום ב“משפחת העמים”. ספק אם תימצא מפלגה ישראלית שתנסה לעורר ויכוח ציבורי בתוכנו על נושא זה. אמנם הגורמים האנטי־נאציים הקיצוניים השולטים עתה בגרמניה מעוניינים ביחסים טובים עם ישראל גם למטרות של מדיניות פנים (חינוכו האנטי־נאצי של עמם) וגם השקפתם המדינית הכללית גורמת שיהיו נוטים ליחס טוב אל ישראל אך הם נרתעים מ“יחסים מיוחדים”, מפני שהם המאיצים התקיפים ביותר לאיחודה של אירופה המערבית (איחוד מדיני בעקבות האיחוד הכלכלי). בכל נושא הם בעד גיבוש “עמדה אירופית” משותפת. סיכוינו הוא שהם יפעלו במסגרת המשותפת למען יחסים טובים יותר עם ישראל. יותר מצרפת ויותר מבריטניה חושבים הגרמנים במושגים כלל־אירופיים, כשמדובר באינטרס אירופי זהו אינטרס של מעצמה גלובלית והוא נעשה דומה לזה של ארצות־הברית. בריטניה או צרפת מחזרות אהרי הערבים. אירופה מאוחדת – לא כל כך. העמדה הגרמנית לגבי אספקת נשק אמריקאי דרך גרמניה לישראל אינה רק כניעה לאיומי נפט ערבים. יש כאן גם “התיישרות” עם הקו הבריטי והצרפתי.

גם איטליה עשויה להיות גורם מועיל לנו בקהיליה האירופית (לא בשטח הכלכלי, שבו הם ואנו מגדלים פרי הדר המתחרה זה בזה). יש אמירה נורבגית לפיה גבול היבשה מרחיק בין עמים ואילו קשר ימי – מקרב. אמירה זו כוחה יפה לגבי יחסי איטליה־ישראל וכוחה אינו יפה כל כך לגבי איטליה והערבים. איטליה היא מדינה ים תיכונית (במידה רבה יותר מצרפת), היא מדינה השוכנת בלב הים התיכון. מבחינה גיאו־פוליטית היא יותר מדינה ים־תיכונית מאשר אירופית, או: היא שלוחה אירופית אל תוך הים התיכון. הלאומנות הערבית המאיימת בהקמת מעצמה – לפחות מן הבחינה התיאורטית – שתשלוט בכל החוף הדרומי של הים התיכון מקצה מערב עד קצה המזרח, אינה רצויה לאיטליה. יש איפוא סיכוי טוב שאיטליה תהיה גורם חיובי מבחינת ישראל בהתייעצויות האירופיות שיילכו ויתפתחו מהתייעצויות להחלטות ולגיבוש מדיניות משותפת עד למדינה מערב אירופית (בתחילה קונפדרטיבית). על ישראל לעמול לא מעט לצרף לצד החיובי של “המאזן” את השותפות הזוטרית במערב אירופה – כשמצבה נוח יותר בהולנד ובסקנדינביה ונוח פחות בבלגיה (זה יכול להשתנות, כמובן, לטובה כאן ולרעה שם).

נכון שהראיה של יחסים עם מערב אירופה תוך הנחה שהיא בדרך לאיחוד מלא היא הנחה שיש אפשרות כלשהי שתתבדה. יש בהיסטוריה בית קברות ענק של הנחות שהיו סבירות מאוד והתבדו. אין להציע למדינת ישראל מדיניות חוץ של ויתור על כל פעולה בקרב גורמים המעכבים את איחוד אירופה. אין ספק שבשלב זה מוכרחה ישראל לנהל יחסים מדיניים (ולא רק דיפלומטיים) גם עם כל מדינה לחוד ולנהל הסברה בתוך כל מדינה.

כל שנאמר כאן הוא שבמבט כללי על הפרובלמטיקה המדינית שלנו ועל סיכויינו המדיניים – יש להביא בחשבון שמתקבל על הדעת כי בעתיד נעמוד מול מערב אירופה המאוחדת.

בימי מלחמת אוקטובר 1973 היתה עמדה אירופית קשה מאוד לישראל. זו תוצאה לא רק של משבר הנפט, אם כי מלחמה זו מצאה את אירופה במצב התלות הקשה ביותר בנפט הערבי – קשה יותר מאשר בעבר ובעתיד. זו גם תוצאה של העדר אחריות מעצמתית ותחרות בין מדינות אירופה על חסדי הערבים בלי יכולת לקיים עמדה משותפת שיש בה כוח מיקוח רב יותר. זאת מפני שמדינות אירופה אינן בוטחות די הצורך בנאמנות כל אחת מהן לחברותיה.

יש יסוד להנחה שמערב־אירופה מאוחדת תהיה אוהדת לישראל יותר מאשר המעצמות־לשעבר שיהיו חלק ממנה. היא תהיה מעצמה בהווה, יהיו לה אינטרסים מעצמתיים מול ברית־המועצות, שכנתה, שיובילו אותה, כאמור, אל מדיניות מזרח־תיכונית דומה לזו של ארצות־הברית. מערב־אירופה תירש את האינטרס הים־תיכוני הנזכר של איטליה, שגם הוא עודד אותה להתחשבות יתר בישראל.

במישור הכלכלי האיחוד האירופי מקשה עלינו לא מעט – יש סיכוי שכאשר האיחוד האירופי יגיע למדיניות יצא הפסדנו בשכרנו.


יחסי חוץ סוציאליסטיים    🔗

לכאורה יש סתירה בין כותרת פרק זה לתיזה המרכזית שבעל הדברים מנסה לפתח, לפיה נעדר מהיחסים הבין־לאומיים היסוד הרעיוני, שהוא רב־השפעה בקביעת מדיניות הפנים. אם הגיאו־פוליטיקה היא היסוד המכריע ביחסים הבין־לאומיים מניין יחסי חוץ סוציאליסטיים?

אכן, נוסף למציאות גיאו־פוליטית קישחת יש גם דעת קהל, שגם על השפעתה דובר, ויש גם חזון לעתיד על ארגון אחר לגמרי, על בסיס שונה לחלוטין, של מה שהיום קוראים לו “הקהיליה הבין־לאומית” ללא הצדקה, ויבוא יום והשם הזה יהיה מוצדק.

התנועה הסוציאליסטית בארצות הדמוקרטיות השונות היא חלוץ האמונה בעתיד טוב יותר לאנושות, הן ביחסי אנוש בכל חברה לאומית לעצמה והן ביחסים בין החברות הלאומיות השונות. אין זאת אומרת שהתנועות הסוציאליסטיות מרשות לעצמן לפעול בסתירה לאינטרס הלאומי של המדינות שבהן הגיעו לשליטה. הסוציאליסטים במדינות השונות הם פטריוטים לא פחות מהימין (ואולי יש הצדקה גם לטענה שהרכוש הוא הרבה יותר קוסמופוליטי ומוכן לבגוד באינטרס לאומי למען אינטרס מעמדי מאשר העבודה) וגם מבינים יפה שאם ממשלה סוציאליסטית לא תגן יפה על האינטרס הלאומי, כפי שהאוכלוסיה תופסת אותו – דינה ייחרץ לחובה בבחירות קרובות.

אף־על־פי־כן יש מרווח לא מבוטל ליחס אוהד, לגישה חיובית – ביחוד כאשר המדובר במדינות רחוקות מאוד, שאין להן אינטרסים גלובליים חמורים (מפני שהן קטנות). מכאן מתחילה הרלבנטיות המדינית של יחסי חוץ של ההסתדרות הכללית ושל מפלגת העבודה עם תנועות מקצועיות בעולם ועם מפלגות סוציאליסטיות – אלה בשלטון ואלה שעוד יגיעו לשלטון.

יחסי חוץ אלה של המפלגה הסוציאליסטית (מפא"י ואחר כך “עבודה”) ושל ההסתדרות עם תנועות מקבילות בארצות שונות, הניבו פירות רבים למדיניות החוץ הישראלית. הדבר בולט לגבי ארצות סקנדינביה שבהן ההשפעה הסוציאליסטית רבה מאוד (אם בארצות כמו הולנד למשל, שבה ההשפעה הסוציאליסטית מעטה כי השלטון הסוציאליסטי אינו רצוף שם כמו בישראל) ובולט פחות במקצת והאהדה לישראל בחוגים אחרים אינה נופלת מזו של הסוציאליסטים.

תנועות מקצועיות, בארצות שונות, עזרו לנו להשפיע בשאלות שונות על ממשלותיהן, ובולטת בזאת התנועה המקצועית האמריקאית, שיש לה השפעה רבה על המפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית, מפלגה ששלטה רוב השנים שבהן קיימת מדינת ישראל, וכל השנים שבהן נערכו המאבקים להקמתה.

ודאי, לא בכל תמכו בנו הסוציאליסטים, ולא כל תמיכה סוציאליסטית תורגמה לתמיכה ממשלתית, שרק לה יש ערך מדיני מיידי.

בראש בריטניה שביקשה להצמית אותנו עמדה מפלגה סוציאליסטית. מפלגה שהישגיה הסוציאליסטיים הם לתפארת ומעשיה בארץ־ישראל הם הכתם המחפיר ביותר בכל שנות קיומה של ממשלת אטלי־בווין. זאת ללמד אותנו את המגבלה האיומה של תמיכות אידיאולוגיות (והרי ה“לייבור” הבריטי תמך בנו תמיכה עקבית כל שנותיו באופוזיציה – התנגד ל“ספר הלבן” וכמה מראשיו דיברו אפילו על טראנספר של ערבים מארץ־ישראל).

אגב, בשיא המאבקים עם ממשלת בריטניה, כשארנסט בווין היה הדמות השנואה ביותר בעם היהודי, אמר שר החוץ הסוציאליסטי של בריטניה, כי אילו דב הוז היה בחיים היו היחסים אחרים לגמרי… לא פירש מנהיג הפועלים הבריטי אם הוא היה מוותר לדב הוז או שקיווה שדב הוז היה מוותר לו. ספק אם כשרונו הרב והקסם האישי העצום של דב הוז ז"ל היו מסוגלים לשנות קו מדיני יסודי. אמירה זו יותר משיש בה אמת יש בה כדי להוכיח שיחסי חוץ סוציאליסטיים הם גורם הקיים אפילו כאשר גורמים גיאו־פוליטיים מבטלים את השפעתו לחלוטין.

ביחסים של ישראל עם סקנדינביה, עם הולנד ועם עוד כמה מדינות, שבהן פועל במיוחד יסוד האהדה ההדדית, יש חיפוש מתמיד אחרי אינטרס משותף ולו גם לא מכריע, תוך הבנה שאינטרס משותף הוא דבק טוב ליחסים מדיניים טובים.

לעומת הישגים אלה וההצלחות הרבות של היחסים הבין־לאומיים הסוציאליסטיים שלנו, מצביעים על כשלון אחד גדול. יש המנסים לנפח את ממדיו מעל ומעבר לנזק הממשי שנגרם לישראל. כוונת הדברים ליחסים (שאינם) עם ספרד של פראנקו ועם פורטוגל של סלזר (בשעתה).

כאשר קמה ישראל, ב־1948, וביקשה הכרה בין־לאומית, היא פסחה במתכוון על ספרד ועל פורטוגל הפשיסטיות. ישראל הכריזה, בפי משה שרת ז"ל, שהיא עושה זאת מטעמים רעיוניים – מדינות אלה הן דיקטטורות פשיסטיות. הימין בישראל מחה, בקול ענות חלושה.

בסתר לבם ידעו הכל – הטוענים לאופי רעיוני של אי־הרצון לקשור יחסים עם פשיסטים ומתנגדי דעה זו גם יחד – שיש אינטרס מדיני ישראלי המחייב את הדרך הזאת. ספרד ופורטוגל היו “מנוטרלות” מבחינה מדינית והעדר קשרים אתן, אז, נזקו היה מינימלי (אם בכלל היה בזה נזק). מצד שני הדבר קנה לישראל יוקרה רבה בקרב השמאל בעולם, שעזרתו ותמיכתו היו אז בעלי חשיבות שאי־אפשר היה להפריז בה.

המשגה היחיד שבו מוצדק להאשים את ישראל הוא שלא גילתה יזמה וזריזות לשינוי קו מדיני זה כלפי חצי־האי הפירינאי זמן קצר לפני שעשו כן הסקנדינבים ומדינות אחרות. זה לא היה קשה. האות ניתן מהמפלגה הסוציאליסטית הספרדית שבגולה. בראשית שנות החמישים עבר על מפלגה זו תהליך מהיר של שינוי עמדה שבסופו ביקשה מפורשות שכל מדינה תקיים קשרים עם ספרד, חרף משטרה.

כשישראל התעוררה לפעולה היה כבר מאוחר. יחסים עם ישראל היו כבר לא כל כך דרושים לספרד ולפורטוגל והיחסים שלהן עם הערבים התהדקו. העדר קשרים עם ישראל היה לנכס למדיניות של ספרד. פורטוגל היתה לנושא לעצמו במדיניותנו מאוחר מאוד, אולי רק בשנת 1973.

דומה שגם מתנגד מושבע של השקפת העולם הסוציאליסטית ושל הארגונים הסוציאליסטיים הישראליים יודה ש“המאזן” של היחסים הבין־לאומיים הסוציאליסטיים של ישראל הוא חיובי מאוד – גם לאחר שיירשם בצד חובה המעשה בספרד ובפורטוגל.

מאזן זה הולך ומתקלקל באחרונה – תופעות אנטי־ישראליות חמורות ב“שמאל החדש” וגם שינוי לרעה בשמאל המסורתי חדלו להיות יוצא דופן מוזר.

יש כמה גורמים למצב זה ולא כולם בשליטתנו. הגורם הראשון שאינו בשליטתנו הוא השפעת הקומוניסטים. עד ההפשרה במלחמה הקרה לא היתה להם שום השפעה על התנועה הסוציאליסטית. זו היתה אנטי־קומוניסטית מובהקת. עתה יש שינוי בענין זה. גם ישראלי שאינו אנטי־קומוניסט מובהק חייב להודות שכל שינוי המפיג את היחס השלילי הקיצוני לדיקטטורה טוטליטארית במסווה סוציאליסטי הוא גם שינוי לרעת ישראל. ההשפעה הקומוניסטית מכוונת נגדנו הן בשאלות המזרח־התיכון והן בשאלת יהודי רוסיה.

סיבה שניה היא השינוי במצבנו. אין אנו עוד המסכנים הראויים לרחמים. כשלונות ההסברה שלנו בענין הפליטים הערבים נתנו גם הם קלף חזק זה בידי אויבינו.

סיבה שלישית קשורה למדיניות פנים שלנו, לויכוחים שבקרבנו. זה שנים שניהול מדיניות החוץ הסוציאליסטית מסור, ברובו המכריע בידי חברים (טובים ונאמנים) החולקים על עמדותיה של ממשלת ישראל ומצדדים בנסיגה ובעמדות מדיניות שממשלת ישראל רחוקה מלאמץ אותן. החולק על עמדת הממשלה יכול לשרת את ענייני ישראל אך ורק אם הוא נוקט את הכלל שקבע לעצמו ראובן בדקת ז"ל כשניגש לחידוש יחסי החוץ הסוציאליסטיים אחרי המפולת שגרמה להם מריבתנו הגדולה עם מפלגת העבודה הבריטית. ראובן ברקת נמנע מכל ויכוח על עקרונות מדיניות החוץ הממשלתית גם כאשר זו לא נראתה לו. למזלו היו לו מעט הזדמנויות לחלוק עליה בלבו – בכל מקרה כזה שמר את דעתו הפרטית בלבו. החברים הממשיכים בעבודה שהוא החל בה, נוקטים לעתים קרובות כלל הפוך: מבליטים את הויכוח שיש להם עם הקו המדיני של ממשלת ישראל.

לכן יכול היה ראובן ברקת למלא תפקיד נכבד בעזרה לחיזוק הקשרים עם הסקנדינביות ועם מדינות מערב אירופיות אחרות, לכינון הקשרים עם בורמה (שממשלתה אז היתה סוציאליסטית) ולקידום הקשרים עם ארצות־הברית באמצעות א.פ.ל. – סי. אַי. או. ואילו כיום ההישגים קטנים בהרבה.

עדיף שניטיב להבין את מלוא חשיבותם של יחסי החוץ הסוציאליסטיים ונדע שאין להשיג בהם שום דבר בעזרת ההוכחה ש“יש בישראל גם דעות אחרות”, אלא בעזרת השכנוע שעמדתה של ישראל היא נכונה, צודקת ואין בה שום סתירה להשקפת העולם הסוציאליסטית.


דרום־אפריקה    🔗

היחסים של ישראל עם דרום אפריקה אינם נושא ראשון במעלה – לא ביחסי החוץ של ישראל ולא באלה של דרום־אפריקה. כל אחת משתיהן מלאה בעיות כרימון ובעיות אלה מרות יותר מקליפתו של רימון. היחסים עם ישראל אין בהם פתרון לפרובלמטיקה של דרום אפריקה וביחסים עם דרום אפריקה אין תרומה גדולה לפתרון בעיותיה של ישראל. עד כאן הדמיון. כל נסיון להרחיב את ההשוואה ולצייר תמונה לפיה דומה ישראל לדרום אפריקה (או לרודזיה) מבחינת יחסי גזעים הוא נסיון אידיוטי או מרושע ולרוב הוא נובע משתי תכונות אלה גם יחד.

ראשית, היהודים הם רוב בישראל – מצב שהלבנים בשתי הארצות האמורות אפילו אינם חולמים עליו. שנית, אין הבדל גזעי בין יהודים וערבים, אלא הבדל לאומי־תרבותי־דתי, בערך כמו ההבדל בין אנגלים ואפריקנרים בדרום אפריקה. שלישית, שום משפטן לא יוכל למצוא קווי דמיון בין התחיקה המפלה כושים בדרום אפריקה או ברודזיה לחוקי החירום הבטחוניים של ישראל, אלא אם כן יהיה משפטן זה גם אנטי־ישראלי “שרוף” וגם בלתי־הוגן.

אף־על־פי שהיחסים בין שתי המדינות הללו אינם השובים במיוחד הם מעניינים מאוד ואפשר ללמוד מהם שיעור מאלף בתורת היחסים הבין־לאומיים. אין ספק שהרוב המכריע של אוכלוסי ישראל מגנה, מבחינה מוסרית, את היחס אל שחורי העור בדרום אפריקה (וברודזיה) ולכן שולל את המשטר שם ואת עצם המבנה המדיני בשתי ארצות אלה. יתר על כן אפילו בחוגי המשכילים בישראל אין ידיעה רבה על ההבדלים הגדולים בין שלושת המשטרים השנואים על אפריקה השחורה – דרום אפריקה, רודזיה והקולוניאליזם הפורטוגלי הדועך. כמו בכל העולם נוהגים גם אצלנו להזכיר אותם בנשימה אחת, מכל מקום נהגו כך עד לשינוי המשטר בפורטוגל.

המשטר הפורטוגלי באנגולה ובמוזמביק אינו משטר גזעני. אולי העדר הגזענות בקרב הפורטוגלים עזר להם לקיים את האימפריה שלהם בתקופה שמדינות גדולות וחזקות מהם איבדו את האימפריות שלהם. נכון, לתושבי אנגולה ומוזמביק (ועוד כמה מושבות פורטוגליות זעירות) לא היו זכויות – גם לתושבי פורטוגל לא היו. נכון שהשיטה לפיה זכויות הנקנות בהשכלה פועלות לרעת הרוב הגדול של שחורי העור, אך הפורטוגלים אינם נרתעים כלל משום מגע עם משכיל, יהיה צבע עורו כהה כאשר יהיה, שלא לדבר על הפלייתו לרעה בחוק. אגב, ברזיל (שתרבותה פורטוגלית) היא מופת ליחסי גזעים באמריקה הלטינית ולא רק ביבשת זו. שכניהם הרודזים ואנשי דרום אפריקה מפלים לרעה כל שחור עור, יהיה משכיל ככל שיהיה. הרודזים הם אנגלים (גם אם מכורתם מתנכרת להם לא מעט) ה“אפריקנס” דוחקים בקושי לקרן זווית את שנאתם המושרשת לכל מה שהוא בריטי (מפני שהם זקוקים לכל אדם לבן עור בארצם בהתגוננות בפני השטפון האנושי של שחורי העור המרובים). בפתוס הלאומי של ה“אפריקנס” תופסת מלחמת הבורים עם בריטניה מקום בכותל המזרח. הרודזים, לעומת זאת, מלאים, אמנם, מרירות כלפי בריטניה; אבל מרירות זו אינה עושה אותם פחות בריטיים – יש שהם רואים את עצמם אחרוני הבריטים “האמיתיים”. כל זה אינו מעניין את דעת הקהל שבישראל. זו מתנגדת לכל צורה של גזענות ושיעבוד לאומי.

אשר לדרום אפריקה, נוטים יהודים זוכרי־היסטוריה לזכור לשליטי פריטוריה לרעה את נהייתם אחרי הנאצים בימי מלחמת העולם השניה (השליטים עתה הם יריביו של גנרל סמאטס, שותפו של צ’רצ’יל במלחמה בהיטלר – חלקם היו במעצר בימי מלחמת העולם וחלקם באופוזיציה חוקית). יש לציין שהנהיה אחרי הנאציזם היתה בעיקרה אנטי־בריטית, קצת פרו־גרמנית וכלל לא נהיה אחרי משטר טוטליטרי. השלטון בדרום אפריקה שומר על דמוקרטיה בקרב לבני העור, אם כי לא קל לעשות זאת כששוללים זכויות מרוב האוכלוסיה, וכשבקרב בעלי זכות הבחירה יש מיעוט לאומי גדול מאוד (האנגלים). בעינינו, מזוית ראיה של יהודי אין, כמובן, שום דבר שיצדיק תמיכה בהיטלר, לא תמיכת גזענים בדרום אפריקה ולא תמיכת דמוקרטים בפינלנד.

אף־על־פי שנתונים אלה אינם עוזרים כלל ליחסים בין שתי המדינות – יש יחסים ואפילו הדוקים למדי.

מעט מדינות הצביעו במוסדות בענייני ישראל־ערב הצבעה רצויה לנו כמו דרום אפריקה. זאת לא רק מפני שדרום אפריקה רואה בנו “קולוניזטורים” בני אירופה, אלא בעיקר מפני שהערבים התחברו חיבור איתן לאויביה של דרום אפריקה ובכל ההתוועדויות האפריקאיות הם תומכים ביסודות הקיצוניים ביותר שביבשת.

אכן, התמיכה הדרום אפריקאית בציונות, ואחר כך בישראל, קדמה למאבקם של עמי אפריקה למען שחורי העור בדרום אפריקה, אבל בתקופה ההיא התמיכה בישראל היתה רחבה ומדינות רחוקות תמכו בנו בלי שיקולים רבים, כשהצד שכנגד לא עשה כמעט שום דבר כדי למנוע זאת. 

לדרום אפריקה יש הבנה למצבנו, לכך שישראל משתתפת בהצבעות המגנות את רודזיה ודרום אפריקה ומציינות לחיוב את העובדה שישראל משתדלת שלא להיות במחנה הקיצוני ביותר בקרב אויבי שתי המדינות האלה, להיפך, היא ממתנת את עמדותיה ככל שזה אפשרי בלי להיות לחריג בין־לאומי בנושא שאינו שלה. מובן שישראל מתנגדת לסילוק דרום אפריקה מאו“ם – זאת מטעמי אינטרס ישראלי, כדי שלא להיות המועמדת “המועדפת ביותר” לסילוק, לאחר שיסלקו את דרום אפריקה. גם בנושאים שאין בהם אינטרס ישראלי ישיר או עקיף נזהרת ישראל שלא להרגיז יתר על המידה לא את אפריקה השחורה (ובעיקר לא את דעת הקהל באירופה ובאמריקה התומכת בה תמיכה אידיאולוגית) ולא את אפריקה הדרומית. זאת לא רק למען הקהילה היהודית שבארץ הזהב והיהלומים, אלא גם משיקולי מדיניות חוץ “טהורים”. אנשי משרד החוץ הדרום אפריקאים המסבירים לעצמם את עמדות ישראל אינם מניחים ששיקולי מדיניות פנים של הממשלה (סלידת האוכלוסיה הישראלית מפני “אפרטהייד”) גם הם משמשים גורם בהצבעות ישראליות באו”ם. אכן, יש מחמאה גדולה לממשלתנו הדמוקרטית, התלויה בהצבעות אזרחים, בהנחה ששיקולים אלה אינם קובעים את הצבעותיה של מדינה, שמסוכן מאוד בשבילה לסטות במדיניותה משיקולי האינטרס שלה, אינטרס של מדינה מוקפת אויב.

לא קשה להסביר למדינות אפריקה השחורה את התנהגותנו ולא בגללה באה עלינו המפולת ביחסי ישראל־אפריקה. אכן, גם מדינות אפריקאיות שהיו ידידות נהגו להצביע באו"ם, מפעם לפעם, נגדנו. הן היו מסבירות לנו שיש להן בעיות פנים־אפריקאיות, השפעה ערבית באפריקה ועוד. קל היה, איפוא, להסביר למדינאיהן את רתיעתנו מהצבעות אנטי־רודזיות או הצבעות איבה לדרום אפריקה. גם לנו יש בעיות וקשיים. לא רק לגבון.

אכן, לישראל יש יחסים טובים עם מדינה גזענית, עם מדינה ששליטיה אהדו את ההיטלריזם. יחסים טובים אלה דרושים לישראל כדי שתהיה חזקה למדי, כדי שהיטלריזם מחודש לא יאיים על יהודים.


הודו    🔗

לכאורה יחסה של הודו אל ישראל (ואל הציונות עוד לפני קום המדינה) סותר את קווי המחשבה שצויינו לעיל. הנה, מדינה שיש לה דין ודברים קשה, שמפעם לפעם מתפרץ גם במעשי איבה, עם מדינה מוסלמית הנהנית מחסות של האידיאה או הברית הבלתי־כתובה של האיסלם, המאחד אותה עם מדינות ערב. מדינה זו, הודו, אינה עושה שום מחווה כלפי ישראל (ולפני כן כלפי הציונות) ותמיכתה בצד הערבי היא עקבית ושלמה. הצעד הביישני של הכרה בישראל נעשה אף הוא כדי שלא להיראות נוהה אחרי אשליות ערביות ריקות, אחרי בניית מגדלים באוויר.

זאת – לכאורה. למעשה מדיניותה המזרח־תיכונית של הודו היא מדיניות ריאליסטית נוקשה, שהצד הרעיוני שבה הוא מסווה שקוף לאינטרסנטיות פשוטה. אופיה של מדיניות זו יש בו כדי להרגיז אפילו אדם שאין לו אשליות רבות על אופי היחסים הבין־לאומיים בעולם. הודו של גנדי, הודו של אי"אלימות, שרה במלוא הגרון שירי הלל לשלום, לצדק ולשוויון האדם ודוקרת בחרב שבידה בכל מקרה שנראה לה שכדאי הדבר. איש לא יאמר שסילוקה של פורטוגל מגואה היה מעשה שלילי (אף־על־פי שתושבי גואה העדיפו את השלטון הקולוניאלי של פורטוגל על פני השלטון המשחרר של בני עמם ההודים), גם שחרורה של מזרח־פקיסטן מעול מערב־פקיסטן לא היה מעשה רע כל כך, עם זאת – רק שוטה גמור יאמין לנהרו־האב ואינדירה גנדי, הבת, שהם עשו זאת לשם שמיים.

כשם שהמלחמה עם פקיסטן על קשמיר (שהיא מוסלמית ברובה ומעדיפה כנראה, את פקיסטן) והמלחמה עם סין על מחוזות גבול, לא היו מלחמות מצווה ולא עלו בקנה אחד עם רעיונותיו הגדולים של המהטמה הנערץ על מאות מיליונים – כך גם כל מלחמותיה האחרות של הודו, וכך גם הופעותיה בזירה הבין־לאומית.

עם כינונה של מדינת הודו העצמאית (אחרי חלוקתה של תת־היבשת) ניגש מנהיגה לבנות לארצו מעמד בין־לאומי בכיר. הופעתה, המאוחרת יחסית, על בימת המשחק, יצרה מצבים מכבידים. סין (שהיתה עד מהרה לפורמוזה) היתה כבר חברה קבועה במועצת הבטחון, והודו – לא. בריטניה וצרפת שמספר תושביהן כמספר תושביה של אחת מהמדינות המרכיבות את הודו היו חברות קבועות, והודו – לא. נהרו חיפש בשביל הודו מעמד מנהיגותי אחר. הוא ניגש לגיבוש גוש מדיני גדול שקרא לו “העולם השלישי” (מול הגוש הקפיטליסטי־דמוקרטי מזה והגוש הקומוניסטי־טוטליטרי מזה). הכוח הצבאי והמשקי של “העולם השלישי” לא היה גדול, כידוע, אך הוא צבר לעצמו כוח גדל והולך באו"ם בזכות המספר הגדול של מדינותיו.

הדגש החזק ששמה הודו על הקמת גוש כזה, חייב אותה למהלך פוליטי פרו ערבי. גם בשנות הארבעים המאוחרות היו כמה וכמה מדינות ערביות ורק אחת יהודית (וגם זו נתקבלה לאו"ם רק ב־11 במאי 1949). מאז הלך מצב זה והעמיק עם כל מדינה ערבית נוספת שזכתה בעצמאות ובכסא בעצרת או"ם.

חשיבותו של “העולם השלישי” אינה רק בשפע הקולות באו"ם שלרשותו. חשיבותו היא גם בכך ששני הצדדים למאבק הגלובאלי (או הסדר גלובאלי, שהוא תמיד הסדר של “גב אל גב” ולעולם לא של “יד ביד”) מיצו את עיקר הפוטנציאל שלהם וכל התקדמות נוספת בפנים היא בהכרח איטית. כל התקדמות על חשבון הצד האחר עלולה לסבך במלחמת עולם גרעינית. רכישת השפעה על מדינות אסיה ואפריקה יכולה להיות הישג מהיר, גדול ונטול סיכונים. התחרות בין ושינגטון ומוסקבה העלתה את חשיבותו של “העולם השלישי” והצדיקה במידה מכרעת את השיקול המדיני שאינדירה גנדי פועלת לפיו בעקבות הגדולים של אביה המנוח.

עד כה נופצו לרסיסים כל התקוות שתלו מנהיגים ישראלים לשינוי לטובה ביחסה של דלהי הרשמית כלפינו. לא המלחמות עם סין האנטי־ישראלית והפרו־ערבית ולא מלחמת בנגלה־דש – כל אלה לא הועילו לנו – ההודים אינם נותנים לשום דבר לקלקל את ההרמוניה בתזמורת הרבגונית של “העולם השלישי”.

לא ייעשה צדק לנושא אם לא ייזכר הצד העקרוני־רגשי. להודים נראה שגם בסכסוך המזרח־תיכוני יש יסוד דומה למה שהיה בינם ובין הבריטים כשהערבים הם “ההודים” של ארץ־ישראל ואנו “הבריטים”. אמנם אין להפריז בהשפעת הדבר על קובעי המדיניות עצמם. כלל לא מפריע להם שהרוסים הם “לבנים”, וכשהם עומדים בתחרות עם הסינים, או כשתאילנד עומדת בדרכם בנושא מדיני זה או אחר, כלל לא איכפת להם המוצא האסייני המובהק של שכניהם אלה.

אף־על־פי־כן רצוי היה שיוגבר מאמץ ההסברה הישראלי בהודו (ובארצות אחרות באסיה ובאפריקה) שידון בנושאים תרבותיים־היסטוריים, הבאים להראות שיחסה של אירופה “הלבנה” אל היהודי לא היה טוב יותר מיחסה אל ההודי. אין די בהסברה שלפני אלפיים שנה ישבו אבותינו בארץ־ישראל, זה משפיע (אולי!) על נוצרים ובמשהו גם על מוסלמים – מפני שהתנ"ך ספוג בתרבותם. העמים שתרבותם שונה לחלוטין אינם קושרים קשרים אסוציאטיבים בין יהודים וארץ־ישראל יותר משהם קושרים את עמי אירופה אל המוצא הסנסקריטי של לשונותיהם.

העובדות על השואה יש להן משמעות עמוקה לא רק בקרב עמים שיש להם הרגשת אשמה פנימית ועמוקה. גם בקרב עמים אלה יש לה משמעות, אם כי אחרת במהותה. השואה, היא־היא שבכוחה להמחיש בתודעת עמי אסיה שאין אנו חלק מהמערב הקולוניאליסטי. שוב, בהודו, ובארצות אנטי־קולוניאליסטיות אחרות, חשוב מאוד להגיב על תעמולת הכזב הערבית כאילו הבריטים הם ששתלו את ישראל בלב העולם הערבי.

כאמור, אין לתלות תקוות לשינוי מהפכני בעמדת “העולם השלישי” כלפינו – וכן בעמדתה של הודו עצמה – לפני שישתנו מיסודם יחסי ישראל־ערב. אפשר לעשות כמה דברים שיקטינו את קשיינו עם “העולם השלישי”. בהודו עצמה אין בידינו לפעול הרבה חוץ מאשר במישור ההסברתי שמגבלותיו חמורות. פעולה בארצות מתפתחות קטנות יותר, בעלות בריתה של הודו, יכולה לעזור ליחסי הודו־ישראל – בעקיפין.


סין    🔗

במערך היחסים הבין־לאומי מתקרבת סין למקום הצפוי לה – אחת משלוש המעצמות העולמיות. לכאורה מעמד דומה צפוי גם להודו, שגם היא עטירת אוכלוסין; אמנם לא כמו סין אבל יותר משתי המעצמות העולמיות בהווה – ארצות־הברית וברית ־המועצות.

סין מתפתחת למעצמה עולמית מדרג עליון ואילו הודו מפגרת אחריה הרבה. בעוד שחשיבותה של הודו היא במרכזיותה בגוש “העולם השלישי” סין היא בעלת משקל עצמי גדול וגדל, גם בלי כוכבי לכת סביבה.

דומה שהשגיאה החמורה ביותר ששגתה מדיניות החוץ הישראלית מעודה נעשתה בתקופה שבין סיומה של מלחמת קוריאה וקיומה של ועידת בנדונג בחודש מאי 1955. אז היה הזמן המתאים לקשור יחסים דיפלומטיים עם סין. ארצות־הברית לא היתה מביטה על זאת בעין יפה, אך לא קשה היה להסביר צעד זה הן בצרכים המדיניים שלנו והן ביחס השלילי הקיצוני של פורמוזה אלינו (יחס שנמשך עד שיחסם של הערבים אליה שינה אותו). הדבר נמנע בגלל פחדים מיותרים של מכווני המדיניות, בעיקר פחדים מפני תגובה אמריקאית, ובמקצת גם מפני שהיה חשש מפני פעילות אינטנסיבית מצד שגריר סיני בישראל.

הספקולציות “מה היה קורה אילו” הן לפעמים מעניינות, לעולם אין הן חשובות ומועילות. לכן כדאי לוותר על תיאור פני הדברים בועידת בנדונג ולפניה, אילו במאי 1955 היה לסין אינטרס שלא להחריף יחסים עם ישראל. בקהיר היתה מיוצגת עדיין פורמוזה וכן ברוב בירות ערב. בשום בירה לא היה יצוג לסין הקומוניסטית.

מה שקרה, כידוע, הוא שסין התחרתה בהודו ובכל הגורמים האנטי־ישראליים שהתקבצו בבנדונג שבאינדונזיה ומאז פועל גוש מדינות גדול וגדל בשרותם של הערבים – בכל שאלה הקשורה לסכסוך הישראלי־ערבי. בזכות גוש קולות זה מובטח לערבים רוב למען כל הצעה שיביאו לעצרת או“ם ורק זכות ה”וטו" של ארצות־הברית מונעת מצב דומה במועצת הבטחון. מצב זה לא נולד בבנדונג, אבל שם הוא בּוּצר.

בתקופה שבין ועידת בנדונג וביקורו של ניקסון בפקין ספק אם אפשר היה לשנות משהו בנושא זה. בין שלוש המעצמות היה קיים מצב שאפשר לתאר אותו כקו ישר, שעליו שלוש נקודות – בקצה אחד הנקודה האמריקאית, בקצה האחר הנקודה הסינית ובאמצע – הרוסים.

ניקסון וקיסינג’ר “שברו” קו ישר זה ובנו משולש (בינתיים עדיין אין הוא משולש שווה צלעות, אבל הוא משולש, לא קו ישר) כשכל מעצמה היא “קדקד” אחד שלו.

במצב היחסים של ישראל עם המעצמות מאפשר מצב חדש זה גישושים לקראת קשירת יחסים דיפלומטיים עם סין.

לא מן הנמנע שיהיה לסין ענין בקשרים אלה דווקא מפגי שקיים ניתוק יחסים בין ישראל וברית־המועצות. יתכן שהסינים יראו ענין בחדירה לתחום של קשרים שבו הסובייטים נעדרים. יש יסוד להניח שהסינים לא יחששו כל כך מפני מה שיאמרו על כך הערבים. במצב של קשרים הדוקים של מדינות ערב עם ברית־המועצות, קשרי תלות גוברת במעצמה היריבה לסינים, הידידות הערבית־סינית אינה מניבה שום פירות לסין. יש להניח שהסינים מבינים, כי הערבים יזהרו מאוד מתגובה אנטי־סינית. הם “גיבורים” רק כלפי מדינות הנבהלות מאיומיהם.

ספק אם נחוץ להסביר את המשמעות העצומה שיש לקשירת היחסים האלה בשבילנו. אמנם את ועידת בנדונג ותוצאותיה כבר אין למנוע, אבל באחידות האנטי־ישראלית של האנטי־קולוניאליזם אפשר לפגוע, וכן בפעילות האנטי־ישראלית של חלקים גדולים מ“השמאל החדש”. קשרים אלה היו מאפשרים שיתוף פעולה ישראלי־סיני בכמה מדינות (בעיקר באפריקה, בכמה מהמדינות שניתקו יחסים אתנו) לתועלת שלושת הצדדים – ישראל, סין והמדינה האפריקאית.

תועלת לא מעטה יכולה לצמוח לנו מקשרים מסחריים עם סין, ארץ שיש בה שוק ענק לתוצרת תעשייתית שלנו. אם נוכל להיכנס למשק הסיני כמתקני טעויות תכנון – בשבילנו זה עולם כלכלי שלם. כוונתי ליצוא מוצר שהתכנון הסיני שכח לשנה שנתיים ובעוד שנה מוצר אחר שאירעה לו תקלה דומה. המשק הישראלי אינו יכול לתקן את כל עיוותי התכנון הללו, אבל להשתתף בתיקונים הוא יכול – לתועלת שני הצדדים.

ודאי, המצב כיום שונה מזה של שנות החמישים הראשונות. אז היה ברור שהסינים רוצים בקשרים ואילו ממשלת ישראל פיקפקה ולא קיבלה הכרעה חיובית.

עתה המצב הפוך, הסינים יודעים שאנו היינו רוצים בחילופי שגרירים. ההתנגדות היא מצידם. אף־על־פי־כן אין די בציפיה לשינוי עמדה בסין. הנושא מחייב מדיניות אקטיבית – לחפש מגעים עם שגרירי סין בכל בירה שיש בה שגרירות לשתי המדינות, לחפש דרך באמצעות מדינות (רומניה?) וגורמים מדיניים שאפשר להיעזר בהם.

מדיניות החוץ הישראלית חייבת לראות בקשרים דיפלומטיים עם סין מטרה שיש להשיג.


יוגוסלביה    🔗

תולדות יחסי ישראל־יוגוסלביה מתחילות זמן קצר לפני קום המדינה, כאשר הנציג היוגוסלבי היה שותף להצעות מיעוט בועדה של או"ם להצעת פתרון למשבר הארצישראלי, לאחר שבריטניה הניחה את הנושא על שולחנו של הגוף הבין־לאומי הדבר היה לאחר התפנית הפרו־ציונית בעמדה הסובייטית, לאחר נאומו המפורסם של אנדרי גרומיקו בעצרת המיוחדת. אם כי נמצאו כמה מתנגדי חלוקת הארץ שרצו לראות קווי־אור בהצעות ההן, כיום ברור לכל, שהן היו שליליות בהחלט מבחינתנו. הגורמים הציבוריים שחיפשו בהן קווי־אור אינם אוהבים כשמזכירים להם את דעותיהם מהימים ההם. 

מאז ועד עתה כל היוזמות המיוחדות של יוגוסלביה – החורגות ממדיניותו של הגוש המזרח־אירופי – הן פרו־ערביות ואנטי־ציוניות יותר מאלה של ברית־המועצות וגרורותיה. לקביעה זו יש יוצא מהכלל אחד חשוב ביותר: יוגוסלביה היתה החלוצה בקרב המדינות הקומוניסטיות בשחרור יהודים לעליה. אכן, נוכחנו במשך שנות קיומה של ישראל שאין קשר הגיוני בין מדיניותה של רוסיה או של מדינה קומוניסטית אחרת במזרח־התיכון ויחסה לעליה.

מכל מקום, הבסיס למדיניות החוץ הנפרדת של טיטו היה הקשר לגוש “העולם השלישי”. הוא נשאר נאמן למדיניות זו גם כששני שותפיו העיקריים, נהרו ונאצר, עברו לעולם האמת.

המאבק של טיטו עם סטאלין היה מאבק רב־פנים. הוא סמך על נאט"ו ועל המערב שהיו מגינים עליו אילו שלח סטאלין טנקים לבלגראד, כפי ששלח חרושצ’וב עשר שנים אחר כך לבודפשט וכפי ששלח ברז’נייב אחרי עוד עשר שנים לפראג. הטנקים לא היו מעולם נשק יחיד של מוסקבה במאבק עם “סטייה לאומנית” באחת מהמושבות שלה.

במאבק עם ה“אינפורמבירואצים” (כינוי הגנאי של אנשי טיטו ליוגוסלבים שתמכו בסטאלין) היתה המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית חייבת להוכיח גם את הכשרות הרעיונית שלה. הכשר כזה לא יכלו לתת לה לא בושינגטון, לא בלונדון ואפילו לא בפאריס וברומא.

לעומת זאת קשר עם המדינות שזה עתה השתחררו מהקולוניאליזם וסיסמאותיהן היו יפות וערבות לאוזן קומוניסטית היה קשר מועיל. לזאת נוספים כל הנימוקים שהיו לנהרו לארגן “עולם שלישי”. ליוגוסלביה נשמר תפקיד נכבד בארגון של נהרו – היא הנציגה האירופית בו.

התמיכה בכל העמדות הערביות בסכסוך המזרח־תיכוני זהו מחיר זול למדי בשביל לבסס ליוגוסלביה מעמד בין־לאומי חדש, בלתי־ תלוי במוסקבה. גם כאשר תוקנו היחסים בין בלגראד ומוסקבה לא השתנה דבר. למוסקבה היו תביעות אחרות לגמרי אל בלגראד ואילו אנטי־ישראליותה כלל לא הפריעה לרוסים. ככל שתוקנו יחסי שתי המדינות הקומוניסטיות כן נהנתה מוסקבה מהאמון שיש להודו, למצרים ולמדינות לא־קומוניסטיות אחרות אל יוגוסלביה.

לאחר מלחמת ששת הימים, כשהגוש הסובייטי ניתק את יחסיו עם ישראל (פרט לרומניה, כידוע), התיישר הקו היוגוסלבי עם הסובייטי.

עם זאת חשים המנהיגים היוגוסלביים שהנתונים שהביאו את טיטו לקביעת הקו המדיני הפרו־ערבי והאנטי־ישראלי השתנו במידה כזאת שהם מחייבים שינוי במדיניות. אומרים שבשיחות לא רשמיות רבים מהיוגוסלבים מודים שרק זקנתו המופלגת של טיטו מפריעה לו לראות את הדברים נכוחה – אין איש מסוגל בגילו לתפנית מדינית חדה, גם כשהמצב המדיני שהשתנה מחייב זאת.

השינוי במצב, המחייב שינוי במדיניות, אינו דווקא מותם הפיסי של שני המנהיגים שהיו שותפיו של טיטו בברית – נהרו ונאצר. זה לא השינוי המהותי. זה רק החליש את הברית מצד אחד וחיזק את מעמדו של טיטו בתוכה מצד שני. השינוי הוא בהשפעה הסובייטית הגוברת בעולם הערבי ובנוכחות הגוברת שלה במימי הים התיכון.

אין זה סוד שלא כוחו וגבורתו של טיטו יעדו לו גורל טוב יותר מזה של נאג' ההונגרי ודובצ’ק הצ’כוסלובקי.6 מיקומה של יוגוסלביה הוא שהציל אותה. החוף הדלמטי של יוגוסלביה מצטיין לא רק בנוף שלו – הוא גם הבסיס שעליו היא סמכה, כדי שסטאלין יחשוש מפני התערבות צבאית בענייניה.

עתה, כשהסובייטים מגבירים את כוחם בים התיכון, מצבה של יוגוסלביה משתנה לרעה בקצב מהיר.

הפרובלמטיקה של חופיו הדלמטיים של הים התיכון מוכרחה להדאיג לא רק את איטליה ואת יוון – זו בעיה גם ליוגוסלביה.

גם הצורך להפגין נבדלות מן העמדה הסובייטית כלפי ישראל אינו בא עתה על סיפוקו בעמדה האנטי־ישראלית המסורתית של יוגוסלביה.

כיוון שטיטו זקן מאוד, אין להניח שנחכה זמן רב עד שנוכל לדעת אם אחרי מותו יחול שינוי לטובה ביחסה של ארצו אלינו. עד אז ספק אם יכולה ישראל לעשות משהו מועיל ביחסיה עם יוגוסלביה.


ארצות מתפתחות    🔗

התשובה הישראלית לועידת בנדונג ולקיומו של גוש אנטי־ישראלי היתה קרויה בקרב אנשי משרד החוץ מש"ב, אלה הם ראשי תיבות שפירושן מחלקה לשיתוף פעולה בין־לאומי. הכוונה היא לארגון עזרה לארצות אפריקה, אסיה וגם אמריקה הלטינית. מטעמי צניעות וטקט מדובר על אודות “שיתוף פעולה בין־לאומי”. הסדן הראשון – והעיקרי, עד למפולת ביחסי ישראל־אפריקה – היתה יבשת אפריקה. עסקנו רק מעט ביבשת שלנו – אסיה. כמה ממדינות אמריקה הלטינית התרעמו – התזנחו ידידים ותיקים למען חדשים? שאלונו. ישראל מיהרה לתקן מעוות זה, במקצת. זו שגיאה חמורה שלא העמקנו את פעילותנו באמריקה הלטינית, לפחות אחרי מה שקרה באפריקה, היה עלינו להעמיק פעילותנו ולהיזהר מהשגיאות ששגינו באפריקה.

פעולת ישראל באפריקה הניבה לנו, תחילה, פירות מצויינים. שמה של ישראל יצא לתהילה בארצות בהן הנטיה הטבעית היתה, לפני כן, לראות בנו קולוניזאטורים לבנים, גוזלי אדמה מעם מדוכא כמותם – הערבים. במקום זה באו ברכות על עזרה ישראלית למימוש השחרור האפריקאי באמצעות פיתוח מואץ, כלכלי וחברתי.

היו שנים שבהן יזמה אפריקאית בעצרת או"ם למען משא ומתן ישיר בין ישראל ומדינות ערב, היתה משקל שכנגד להצעות ערביות־מוסלמיות שחודן דוקר את ישראל. בתקופת הידידות הישראלית־צרפתית חשבו רבים מאתנו שידידות זו תפעל גם באפריקה, ביחוד בארצות ששפתן נשארה צרפתית גם אחרי השחרור.

במאבק התרבותי־דתי באפריקה, בין איסלם ונצרות, צרפת היתה היריב הקשה של מצרים; סורבון היתה המתחרה של “אל אזהר”. לנו יש עניין בנצחון הנצרות על האיסלם ביבשת זו, בנצחון תרבויות אירופיות על התרבות הערבית־מוסלמית. זאת לא בשל קרבה תרבותית שלנו לאירופה (בכל הנוגע לתרבות לא־חמרית דומה שקרבתנו לתרבות ערב, אינה נופלת כלל וכלל מקרבתנו לתרבויות הנוצריות). כיוון שקשר לתרבות מוסלמית ממילא קושר, (פחות או יותר) את העמים לעגלת המדיניות הערבית, יש לנו ענין בגורמים נוצריים (ואפילו פגניים, כמו בדרום סודאן) ואין לנו שום ענין בהתפשטות האיסלם באפריקה.

כמעט בעת ובעונה אחת עם התקררות הידידות הצרפתית לישראל פג במידה רבה גם הענין של צרפת בהשפעה צרפתית באפריקה. אין הם מוכנים עוד למאמצים שהיה מוכן להם שרל דה־גול בכיוון זה. הדוגמה של צ’ד שהצרפתים הפקירו מניה וביה להשפעה לובית מבליטה שינוי זה, שיש לו תוצאות במקומות רבים באפריקה. 

תנופת הפיתוח הישראלית נעצרה לא רק בשטח המדיני. עוד לפני כן היא נעצרה בשטח הפיתוח עצמו. זכורה האמירה הביקורתית של משה דיין לאחר ביקור באפריקה (בתקופה שבין היותו שר החקלאות והיותו שר הבטחון) על אודות “הישראלי המשוויץ” (על משקל “האמריקאי המכוער”). ניתוח מפורט של הבעיה ירחיק אותנו מהנושא. לא מעט אשם קנה המידה שלנו לשליחת אנשים לחוץ־לארץ. הדבר נכון לגבי אנשי־פיתוח לאפריקה ולגבי מדריכים לתנועת הנוער היהודית באמריקה ובאירופה. לעתים קרובות אין מחפשים את המועמד המתאים דווקא, אלא את האיש, שבגלל בעיות אישיות ומשפחתיות נחוץ לו “להתאוורר” בחוץ לארץ, או שהוא פשוט רוצה לנסוע והוא גם “פחות או יותר” מתאים לתפקיד.

המנהל הראשון של מש"ב אלוף (מיל.) אהרן רמז, היה ער מאוד לבעיה זו והיה מסביר אותה בסבלנות לכל מי שבא אליו עם הצעת מועמד, כשהאינטרס של המועמד לנגד עיני המציע ולא זה של התפקיד. ההקפדה הזאת לא האריכה ימים. אולי זה קרה מפני שא. רמז הועבר לתפקיד אחר ואולי מפני שג. מאיר (שהחשיבה מאוד את הפעילות האפריקאית מבחינת האינטרס הישראלי, ואגב כך את התרומה להשקפתנו הסוציאליסטית־האינטרנציונליסטית) חדלה להיות שרת החוץ, ואולי פשוט מפני שקשה להתמיד בחיפוש אחר מועמדים טובים, שיש להשקיע מאמצים בשיכנועם לקבל על עצמם תפקיד שאין הם רוצים בו, בשעה שמתדפקים על הדלת מועמדים הכמהים לתפקיד. אין הם כל כך מתאימים, אבל יש להם “קשרים” מצויינים בקרב בעלי השפעה ובקרב ידידים של המחליטים.

התוצאה ידועה. אמנם נמשכו פה ושם הצלחות טכניות רבות, אבל הן פחתו מאז. אילו שמרנו אמונים לקו שניסה ללכת בו א. רמז יתכן מאוד שפני הדברים היו אחרים לגמרי, אולי גם במישור המדיני.

מדינות ערב, וביחוד האפריקאיות שבהן, לא חסכו מאמצים להדוף את מה שהן קראו “המתקפה האפריקאית של ישראל”. יתכן שאילולא היו משקיעים מאמצים בכיוון זה היו גורמים לגו נזק רב במקום אחר. מכל מקום עוד לפני ניתוק היחסים אתנו ב־1973 נעשתה היבשת האפריקאית שותפה לאסיינית במגמות אנטי־ישראליות. יש איים באסיה שלא סולפה בהם דמותנו ועד למלחמת אוקטובר 1973 היו איים כאלה גם באפריקה. נחוץ תכנון נועז ורב דמיון וביצוע מדיני מוכשר, כדי לשוב ולזכות במעמד מדיני כלשהו באפריקה, ואולי גם ביתרונות המדיניים שפעם עמדו לרשותנו.

יש בהחלט סיכוי לשכר לפעולה ישראלית באפריקה. יש סיכוי להצלחות אם נגלה יוזמה. לאחר שנשיג דריסת רגל לפעילות, יש לכוונה בזהירות מירבית. ראשית, יש לכוון את הפעילות המשקית למטרות מועילות לעמי אפריקה, ולמטרות שאינן בולטות יתר על המידה. שנית, יש לחפש בעלי־ברית אירופיים, שיצטרפו למלחמה על אופיה של התרבות המתפתחת באפריקה. אין לנו סיכוי ולא כוונה ליהד אפריקאים (גם אילו היה סיכוי כזה ספק אם הרבנים המקשים על ערביי ישראל להתיהד היו מקילים על אפריקאים דווקא). יש לנו איפוא ענין לעזור לכל מסיון נוצרי באפריקה – קתולי או פרוטסטנטי, אמריקאי או אירופי. לעזרה כזאת יכולה להיות השפעה על היחס לישראל מצד גורמים דתיים נוצרים וגם זה אינו ענין מבוטל. שלישית, עלינו להקדיש מאמצים רבים להסברה, לטפל באישים צעירים שנראה לאנשינו שיש להם סיכוי לתפוס מקום בחיים הציבוריים של ארצותיהם.

אסור לנו להיות מיואשים בגלל הכשלון הגדול שהיה לנו באפריקה ובשום פנים לא לוותר על מאמצים לשוב אל היבשת הזאת בנוכחות דיפלומטית ובנוכחות של עזרה טכנית.

נשתדל ונתאמץ שמדינות שיחדשו את היחסים הדיפלומטיים אתנו ויקבלו מאתנו עזרה טכנית, תהיינה המדינות המשגשגות ביבשת האפריקאית. נשתדל להביא להן תועלת. זה לא רק תפקיד אלטרואיסטי. בטווח קצת יותר ארוך התועלת לישראל היא רבה מאוד. האיבה הערבית ניצחה אותנו באפריקה בשלב זה. בעזרת פעילות ברוכה בארצות מתפתחות אחרות תוכל, אולי, ישראל לא רק לשוב למקומות ולעמדות שמהם הורחקה, אלא גם לדלג על פני האיבה הערבית ואולי אפילו לזרז את תהליך התפוגגותה של איבה זו. 



 

…ולכן    🔗


רצוי ומצוי    🔗

מפריזים אצלנו בעיסוק בשאלה אם אנו רוצים שלום ישראלי־ערבי, באיזו מידה אנו רוצים בו, על מה אנו מוכנים לוותר למען שלום ועוד שאלות כיוצא באלה. גם מי שרחוק מלזלזל בקביעת מטרות למדיניות ובקביעת עדיפויות הן לגבי מטרות והן לגבי אמצעים ומכשירים להשגתן מוצא עצמו תמה על חוסר הפרופורציות בין הטיפול ברצונות ובמאוויים והויכוחים המרים על אודות רצונות אלה – מה ראוי לנו לרצות ומה ראוי לביטול כקליפת השום – מול העדר טיפול בניתוח מצבים מדיניים שבמסגרתם מוכרחה להתנהל מדיניות החוץ והבטחון של מדינת ישראל.

האומנם יש בקרבנו אנשים המאמינים שמותר לאבד את הזהירות כלפי האויב הערבי כדי להוכיח שרצוננו בשלום הוא כביר? מוזר, אבל זוהי עובדה שממשלת מצרים יכולה היתה לרמות אותנו ללא קושי, אילו רק הצליחה להביא את עצמה לדיבורים לא נעימים. גם בלי לשנות כהוא זה את תכניותיה, את כוונותיה ואפילו לא את התכניות המבצעיות שלה, אילו היא רק היתה מוכנה לעשות אתנו שלום פורמלי ולומר שזהו “שלום אמת” – היו נמצאים יהודים רבים, וחלק ניכר מהמימסד המדיני של ישראל, שהיו מוכנים לנסיגה רבתי מקווי הפסקת האש של 1967 עד למקום לא רחוק מ“הקו הירוק”.

מן הבחינה הערבית זה נוח למדי, אבל מאוד לא נעים. המדיניות הערבית, מאז התבוסה ביוני 1967 ועד היום, מתאמצת להביא לנסיגה ישראלית. כבר ב־1970 היו המצרים מוכנים להסתפק בנסיגה חלקית תמורת הסדר חלקי (שאינו מחייב אותם, כמובן, לשלום). הבעיה שלהם היא השפעות עמוקות של גורמים (פלשתיניים ולא פלשתיניים) שלדעתם אסור לעשות שלום עם ישראל, אפילו כדי לרמותה. לא יכול להיות ספק שיש מדינאים ערבים נבונים במידה מספקת המבינים שהסכם שלום (ואפילו “שלום חוזי”) אין בו כדי להפריע להם לתקוף את ישראל בזמן ובמקום שיהיה להם הכוח להכותה. הם נתקלים בקיר אידיאולוגי המשבש עליהם מדיניות חוץ נבונה, מבחינה ערבית.

התועלת שתצמח לתכניות המלחמה הערביות מהעתקת קו ההתחלה של התקפה עתידה שלהם על ישראל בכיוון רצוי להם גדולה לאין ערוך מן הנזק שבחתימת הסכם שלום.

הערבים לא עשו זאת עד כה בגלל שתי סיבות. האחת, והיא העיקרית, הפילוג הערבי והיריבות בתוך העולם הערבי גורמת לכך שכל שליט נזהר שלא לחשוף עצמו להשמצות של יריביו שיוקיעו אותו כבוגד. אמנם כדאי מאוד לאומה הערבית לנהוג כלפי ישראל במרמת־שלום, אך המנהיג הערבי שיעשה זאת ישלם בראשו. הדרך הנוחה ביותר להפר את השלום היא לסלק את המנהיג שעשה שלום וקיבל שטחים – הוא בוגד, אבל השטחים ישארו…

אכן, הסכמי שלום נעשו בעבר, ונשמרו לא אחת, בין אויבים ורק לאחר זמן נמוגה האיבה לאט־לאט. זה קרה לאחר ששני הצדדים חשו והבינו שהאיבה ומעשי האיבה ביניהם מוצו ותחושת השנאה היתה רק גחלים לוחשות, גחלי עבר. המצב בין ישראל והערבים הוא שונה לחלוטין. האיבה הערבית איננה אך ורק תסכול על מפלות מביישות. מדינת ישראל תקועה בלב העולם הערבי, בין חלקו האסיאני וחלקו האפריקאי, מונעת רציפות ערבית, מרגיזה בעליונותה הטכנולוגית ומשמשת הוכחה חיה לתהום שבין היומרות הערביות ויכולת המעשה שלהם.

בעניינים אלה שום נסיגה לא תועיל. המצב לא היה טוב יותר לפני מלחמת ששת הימים, כשישראל ישבה בגבולות “הקו הירוק”, כשרק פיסת קרקע צרה הפרידה בין ירדן ומצרים ועוד פיסת קרקע צרה הפרידה בין ירדן לים התיכון, ליד נתניה.

הדיבורים על שטחים תמורת שלום הם דיבורים ריקים לא מפני ש“התנועה למען ארץ־ישראל שלמה” אינה מוותרת על שום שטחים וגוש “אמונים” שולח מתנחלים בלתי־חוקיים. אפילו היותה של ראש ממשלת ישראל יהודיה “נוקשה”, או שהיה לישראל שר בטחון תקיף מדי, לא השפיעו. גם הממשלה החדשה אינה יכולה להתקדם לשלום יותר מהקודמת. הגדיר זאת פעם שמעון פרס: לא שטחים וגבולות מונעים שלום, אלא העדר פרטנר לעשיית שלום.

מלחמת שש הימים שינתה את מפתו של המזרח־התיכון, את מפתו הגיאוגרפית ואת מפתו המדינית. קשה להפריז בחשיבותו של השינוי בכל הנוגע לבטחונה של ישראל. מרבים לדבר בקרבנו על השינוי שהביאה מלחמת אוקטובר 1973 ומתעלמים מכך ששינוי זה הוא קטן ללא השוואה מזה שקדם לו. מלחמת ששת הימים שינתה את מעמדה המדיני של ישראל. הצלחותיה של התעמולה הערבית האפילו על עובדה זו במידה לא קטנה גם לפני מלחמת אוקטובר 1973, אך אין ספק, כי במשרדי החוץ ובמשרדי הבטחון של המדינות השונות מתייחסים אחרת אל ישראל השליטה בחצי האי סיני, אפילו לאחר שהיא נסוגה מתעלת סואץ, מגינה על עמק החולה ממרומי הגולן ומפקחת על גשרי הירדן. אין זו ישראל שרצועת עזה איימה עליה מדרום, שהירדנים יכולים לאיים בביתורה בין קלקיליה ונתניה והסורים יכלו לירוק עלינו ממרומי הגולן בין התקפת יריות להתקפת יריות.

דבר אחד ויחיד לא השתנה כלל וכלל. הרצון של הערבים להשמיד את ישראל לא פחת כלל וכלל. ככל שחולף הזמן מתחדשות גם האשליות שאפשר יהיה בעתיד לא רחוק לעשות מה שנכשלו בו בעבר פעם, פעמיים ושלוש פעמים. הרוסים מילאו את ארצות ערב בנשק, כדי לרכוש שם השפעה. תוך כדי כך הם ניפחו מחדש את היהירות הערבית והפיחו חיים בחלומות השווא של הערבים. כך באה לעולם מלחמת אוקטובר 1973. הערבים אומרים שהם גאים בה, אך כיוון הגאווה אינו לעשיית שלום של כבוד עם ישראל, אלא ליבוי התקווה הגדולה: השמדת ישראל.

מאז מלחמת אוקטובר 1973 מרוכזת הפעילות המדינית הערבית למטרה אחת: להביא לכך שכוח זר, לא ערבי, יכריח את ישראל לוותר ולהיסוג חזרה לקווי שביתת־הנשק שהיו בתוקף עד 5 ביוני 1967. בעצם זו היתה המגמה גם בין ששת הימים ואוקטובר 1973. אחרי הפסקת־מלחמה קצרה חזרו הערבים לדרך זו ביתר אינטנסיביות. פעם מטילים הערבים את יהבם על או“ם ופעם על המעצמות. כשהם נוכחו באפסות כוחו של או”ם, שבו יש להם השפעה רבה, הם פונים למעצמות, כשהם נוכחים שהמעצמות (בעיקר העיקרית שבהן, ארצות־הברית) לא יעשו את חפצם – ודאי לא בשלמות – חוזרים לאו“ם. בכל תפנית כזאת הם גם מנפנפים בחרב, מאיימים ב”אופציה צבאית", שהם עשו שימוש בה במיטב יכולתם באוקטובר 1973. מיטב יכולתם לא היה בו כדי למלא את מזער רצונותיהם.

כל שליט ערבי יודע שכדור של מרצח מצפה לו אם יעשה שלום עם ישראל והוא יודע שכדור כזה מצפה לו גם אם יעשה מלחמה, שתביא תבוסה נוספת. רק הכריזמה של עבד א־נאצר יכולה היתה לעמוד בתבוסה (השליטים האחרים לא היו “אשמים”, הם עזרו לעבד א־נאצר). סאדאת היה זהיר. הסתפק בהצלחה ראשונית ומיהר להשיג הפסקת־אש.

הבנה יסודית של עובדות מדיניות אלה הולידה את התביעה הישראלית למשא ומתן ישיר. אילו התנהל משא ומתן כזה היה נבחן המצב בעולם הערבי. אילו עיכלו הערבים קיומו של משא ומתן, אילו התחילו מנהיגיהם ודובריהם להסביר להמונים, לאינטליגנציה ולקצונה שעצם הדיבור עם היהודים אינו ויתור ואינו “טובה” שהערבים עושים ליהודים – כי אז נפתח היה הסיכוי להשלמה יהודית־ערבית.

כשלוננו ההסברתי גרם שהתביעה למשא ומתן ישיר החלה להחשב ל“נוקשה” וכל מיני גורמים – לרבות גורמים בעלי כוונות שלום אמיתיות לגבי המזרח־התיכון – החלו לחפש תחליפים למשא ומתן ישיר.

האמירה המרירה המיוחסת למשה דיין מימי היותו רמטכ“ל “אל תסמכו על היהודים, תסמכו על הערבים” הוכיחה את עצמה עד כה. ההסכמה הישראלית ל”משא ומתן בקרבת מקום" למען הסדר חלקי שפירושו ויתור על אחד ההישגים הצבאיים העיקריים של מלחמת ששת הימים (גדתה המזרחית של תעלת־סואץ) לא הניבה לערבים שום פרי. רק אם גולדה מאיר ומשה דיין יכתבו פעם זכרונות נדע מה עבר במוחותיהם ומה נאמר ביניהם כשהחליטו להסכים לזאת, תוך ויתור על “ממשלת הליכוד הלאומי” – אם עשו זאת בהבנה שהויתור יביא תועלת הסברתית בלי נזק בטחוני. מכל מקום התוצאה היתה – ויתור ישראלי מ־1970 שהביא להפסקת מלחמת ההתשה ותו לא. המתקפה הערבית המשולבת – זו הצבאית וזו של הנפט – אינה תוצאה של הויתור אשר מנחם בגין ביקר קשות כל כך, אלא היא באה מפני שהויתור ההוא כלל לא סיפק את הערבים.

לא היה ועדיין אין בכוחנו לשנות הלכי־רוח בקרב הערבים, וכל עוד אלה אינם משתנים הדרך לשלום יהודי־ערבי חסומה. אין קפנדריה אל השלום. כל מה שאפשר להשתדל להשיג – וגם בזאת אין בטחון בהצלחה – הוא העדר לחימה, העדר קרבנות כנפש. זאת מתאמצת להשיג הממשלה ומנסה לא לשלם מחיר מופרז, מחיר המסכן אותנו לעתיד.

נוהגים לומר אצלנו שלא יתכן לשמור זמן רב על מצב של לא שלום ולא מלחמה, מפני שלערבים אין ברירה. כמו שהם יצאו למלחמה באוקטובר 1973 – הם ייצאו שוב. הם לא יוכלו להרשות לעצמם קיום ממושך של הסטטוס קוו. לפני שמונה שנים אמרו שמצב כזה לא יימשך שלוש שנים. אחר כך אמרו שמצב זה לא יימשך חמש שנים. הוא נמשך מעל שש שנים ונגמר, בעצם, בנסיון לחימה קצר, שמגמתו ללחוץ לפתרון מדיני רצוי. יותר משאפשר לראות במעשהו של סאדאת באוקטובר 1973 הגשמת סיסמתו של עבד א־נאצר על החזרה בכוח את שנלקח בכוח, יש לראות בה מהלך צבאי זהיר ביותר (לא מבחינת מספר ההרוגים המצרים!) ולא בדיוק שימוש ב“אופציה צבאית” ממש. כל מה שרצה סאדאת הוא לשבור קפאון מדיני. התוצאה הצבאית היתה טובה, אולי, משציפה – מכל מקום לא נצחון צבאי היה מטרתו אלא שבירת קפאון מדיני.


משמעותה של נסיגה    🔗

ההבדל היסודי בתכניות המדיניות הישראליות אינו בין נסיגה־תמורת־שלום מזה ונסיגה כפעולה ישראלית יזומה בלי שום הסדר או הסכם עם הערבים מזה (הצעה שהציע לראשונה בפומבי פ. לבון וחזר עליה י. בן־אהרן). ההבדל הוא בין נסיגה תמורת הבטחות סרק (או גם בלי הבטחות) ונסיגה שהיא תוצאה של הבנה יסודית בין ישראל והערבים על כמה יסודות שהעיקרי שבהם הוא קיומה של ישראל בגבולות בטוחים ומוסכמים – לא רק בהווה, אלא גם לעתיד – תוך הסתלקות מוחלטת של הערבים והיהודים משימוש בכוח לשינוי מפתו המדינית והגיאוגרפית של המזרח־התיכון.

נכון, פירושה המעשי של הגדרה זו הוא אי־נסיגה, אי־הסכמה לחלוקתה מחדש של ארץ־ישראל המערבית, מפני שהנחת־היסוד הדרושה לנסיגה כזאת היא בלתי־מציאותית. תהליך סוציו־פוליטי כנדרש אינו מתהווה תוך כמה חדשים ואולי אפילו לא תוך כמה שנים. איטיותו של תהליך זה אינה ניתנת לשינוי בכוח רצוננו העז להגיע לשלום־אמת עם שכנינו מהר, להגיע לזאת מייד.

אכן, יש בקרבנו גם חילוקי דעות מה רצוי לנו יותר – שטח מולדת או שלום מיידי, יש ויכוח אפילו על מינוח. האם יהודה ושומרון הם “שטחים” או פשוט ארץ מולדת. יש ויכוח אם ביטויו של משה דיין “ערש תרבותנו” הוא הגדרת עובדה ידועה או מליצה לאומנית ודמגוגית. מוזר, האומנם מישהו מאמין, כי ישעיהו הנביא פסע בשבילים שמסביב לתל־אביב ואלישע ירד לחוף נתניה לשחות בים?… מכל מקום יש מי שרוצה שנסתפק בישראל של “הקו הירוק” כמולדתנו השלמה (עם או בלי תיקוני גבול).

גם בתקופה שבין 1949 ו־1967 ידענו תמיד שחלוקת הארץ היא פשרה מכאיבה מאוד ומי שמציע לחזור אליה אסור לו == ולוּ גם מבחינת צרכי חינוכו של העם, עתה ולדורות הבאים – לזלזל בויתור העצום שכופה עלינו חלוקתה מחדש של ארץ־ישראל המערבית.

יש גם הרוצים בחלוקתה מחדש של ארץ־ישראל המערבית, אף־ על־פי שהם מבינים שהמדובר בערש תרבותנו, שהמדובר באותם מקומות ונופים שבהם נבאו נביאי ישראל ובהם נטעו אבותינו כרמים ואכלו פריים. הם רוצים בחלוקתה מחדש, מפני שהם רוצים שפחות ערבים יהיו במדינת ישראל. דברים אלה נאמרו בבחירות ונומקו בפרוטרוט. נסיון להגיב עליהם נעשה בפרק “הבעיה הדמוגרפית”, כאן אין דיון על הנושא מה טוב יותר ליהודים, אלא יוצאים מנקודת המוצא שנסיגה תמורת שלום־אמת היא בניית מגדלים באוויר ואלה כידוע אין בכוחם להתקיים. אין בעולם הערבי נתונים לשלום־אמת עם מדינת ישראל ומי שאומר שיש להחזיק ביהודה ובשומרון וברצועת עזה על תושביהם “עד לשלום” אין אמירתו שונה במסקנותיה המעשיות מאמירתו של מ. דיין על ממשלת ישראל כממשלת קבע בשטחים.

מי שאינו רוצה לשוב7 ולהילחם על חצי האי סיני ועל יהודה ושומרון נאלץ לאמץ לעצמו גישה זו.

מן הבחינה המעשית נראית העמדה המובאת כאן דומה לזו של אנשי “חרות”, אבל מן הבחינה הרעיונית היא רחוקה ממנה לפחות באותה מידה שרחוקה ממנה העמדה של תומכי הנסיגה.

הויכוח שהיה בזמנו על חלוקת הארץ, למען הקמתה של מדינה יהודית אינו ויכוח מדיני־אקטואלי בימינו, אבל העמדות הרעיוניות שהביאוהו בשעתו קיימות גם בימינו. דרך החשיבה של מתנגדי החלוקה בשעתה – חלוקה למען הקמת מדינה יהודית – היא דרך חשיבה מוטעית כשדנים בנושאים מדיניים.

זאת לגבי העבר, ואילו עתה עלינו להבין שאילו היה מתרחש הבלתי־אפשרי, אילו היו הערבים מביאים עצמם כיום למצב שבו היתה טענת הבטחון שבפי ישראל נעשית נטולת משמעות, לא היתה לנו ברירה, אלא להיכנע לויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת. אילו גישת היסוד הערבית השתנתה והם היו מסכימים לקיומה הקבוע של מדינת ישראל (ומוכנים להוכיח זאת) ותובעים שיהיו רק תיקוני גבול על חשבון הפסדם ב־1967 לא היתה ברירה לישראל אלא ללכת לקראתם. השאלה אם אנו רוצים או לא רוצים מצב כזה היא היפותטית ועצם הנסיון להשיב עליה מערפל מחשבה מדינית ומביא את המטפל בנושא להלך־מהשבה המונע מסקנות הגיוניות במחשבה על מדיניות חוץ.

עלינו לדעת כי הסיכוי שהערבים יגיעו בעתיד הקרוב למצב שבו יהיה אפשרי שלום בינינו כדוגמת זה שבין מדינות “בנלוקס” (אם להשתמש בדוגמה שנקט שר החוץ א. אבן) הוא קרוב לאפס וגם זאת קביעה זהירה. עלינו לתכנן את צעדינו המדיניים בלי שום קשר לאפשרות ערטילאית זו, תוך הנחה שזה לא יקרה, מכל מקום זה לא יקרה בעתיד שאפשר לתכננו תכנון מדיני כלשהו.

לכן כל תכנית מדינית המביאה בחשבון נסיגה היא לא רק תכנית רעה מבחינה מדינית ומסוכנת מבחינה בטחונית – אלא זו תכנית למיליטריזציה חמורה ביותר של מדינת ישראל. אילו ישראל איבדה את שליטתה על קווי ההתראה האוירית בסיני ובהרי שומרון, על גדתה של תעלת סואץ, על קו הרכס של רמת הגולן או על מעברות הירדן היה נוצר מצב שבו היה עלינו לרכז את כל מאמצינו ומשאבינו לעמידה על הנפש עוד יותר מאשר עתה.

יש בענין זה טעות אופטית. תמימים בקרבנו אומרים לעצמם שאילו נסוגונו היינו יכולים לחסוך משאבים ומאמצים לצרכי בטחון והראיה – לפני מלחמת ששת הימים היה תקציב הבטחון קטן יותר, השרות הצבאי קצר יותר. הללו אינם מבינים שתקציב הבטהון גדול יותר והשרות הצבאי ארוך יותר לא בגלל הגבולות שהורחקו והטריטוריה שנוספה לישראל – אלא בגלל ההערכות הערבית החדשה. מה שקרה באוקטובר 1973 אינו אלא פרי הערכות כזאת של כל העולם הערבי, שניצניה נראו עוד לפני מלחמת ששת הימים, אבל תוצאתה הוטלה אל הזירה ב־1973. פת"ח החל בפעולתו לפני מלחמת ששת הימים. פעולה זו התפתחה במשך זמן לא קצר. איש לא הוכיח, כי הפעילות הערבית נגדנו נעשתה אינטנסיבית יותר מפני שלאחר יוני 1967 “יש להם יותר מוטיבציה”. איש לא הוכיח, איפוא, כי אילו נסוגה ישראל מחצי האי סיני היתה מתרופפת ההערכות המצרית נגדנו; וכי אילו נסוגונו מיהודה ושומרון היה נפסק או נחלש הטירור של ארגוני המחבלים.

ההגיון מחייב, כי אילו נסוגה ישראל לא היתה נשארת לה ברירה אלא לבנות את עצמה כ“מבצר ישראל”, כמדינה שכל הגיגיה, כל משאביה וכל מאמציה נתונים לנושא אחד – ההתגוננות הלאומית. אין פירושו של דבר, כי העומק הבטחוני מאפשר שאננות, אבל הוא מאפשר עיסוקים נוספים.

אם יש משמעות לכינויים השאולים ממציאות זרה בדבר “יונים” ו“ניצים” – אין עמדה “ניצית” יותר מזו של תובעי הנסיגה. עמדה זו היא מיליטריזציה קיצונית ביותר של מדינת ישראל.


מדיניותנו “הערבית” ו“היהודית”    🔗

לא־שלום־ולא־מלחמה אינה מטרה שמתכננים לקראתה, אבל במציאות חיינו זהו מצב קיים, ובהערכות לעתיד זהו הסיכוי הסביר ביותר. סבירות זו נפגמת לכאורה מפעם לפעם בשמועות והצעות שונות, אך הכל חוזר תמיד לנקודת המוצא. יתכן שמצב זה יופרע עוד פעם או פעמיים בכיוון מלחמתי, אבל אין זה מן הנמנע שהערבים לא ינסו עוד פעם להילחם, מפני שתוצאות טובות יותר מזו שהשיגו באוקטובר 1973 – לא ישיגו. הערכה זו של מלחמת אוקטובר אינה משותפת לכל היהודים, אבל היא מקובלת על שליטי ערב. מכל מקום המצב הנורמלי באזור הוא מצב של לא־שלום־ולא־מלחמה וכנראה ישאר כזה עוד זמן לא קצר. הדברים אמורים, כמובן, אם נצחון מדיני ערבי מזהיר לא יביא את ישראל לגבולות שקשה מאוד להגן עליהם. הנתונים המביאים למסקנה זו הוסברו ואין הכרח לשוב ולפרט אותם. מפעם לפעם נדמה, לאלה אצלנו המתרשמים יותר מן הראוי מתופעות חולפות כ“יוזמות” וכדומה, שהמצב הוא לפני שינוי ואין שינוי; נדמה כאילו אנו לפני שלום ואין שלום.

השאלה הקובעת היא מה ראוי לישראל לעשות במצב זה, כדי לשמור על קיומה ולהיטיב את מצבה, ואיך עליה לנהוג, כדי להגיע ביום מן הימים לשלום עם שכניה הערבים.

דומה שכיום אין חילוקי־דעות בדבר ההצלחה הגדולה של המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון וברצועת עזה, הצלחה שגולת הכותרת שלה היתה השקט בימי מלחמת אוקטובר 1973. רבים בישראל לא האמינו שנוכל להחזיק באזורים אלה, בעלי אוכלוסיה עויינת, כלי שטרור וגרילה יכו על ראשנו ללא חשך. מתנגדיו האישיים של שר הבטחון משה דיין, שלא האמינו מראש שהמדיניות הערבית שהוא הציע לממשלת ישראל תהיה ל“סיפור הצלחה” חדלו במשך הזמן לקרוא לה “מדיניותו של דיין” (עוד בהיותו שר הבטחון) ומעדיפים לקרוא לה “מדיניות הממשלה”. מכל מקום, עובדה היא שהערבים שבשלטונה של ישראל כמעט אינם נותנים יד לארגוני המחבלים. סיפורם של המחבלים אינו זר לקורא העברי: תחילה ניסו לפעול בקרב ערבים שבשלטון ישראל ורק אחרי הכשלון התרכזו בירדן ואחר כך בלבנון ובפעולות טרור בעולם.

ההצלחה הצבאית כלפי הארצות השכנות – ירדן, לבנון וסוריה – שנתנו למחבלים לפעול גם משטחן, היא השלמה להצלחה המדינית, להצלחה של מדיניות נבונה ששילבה תקיפות רבה כלפי תמיכה בטירור (לרבות פיצוץ בתים של אוכלוסיה שאינה נהנית מדיור מרווח מדי) עם מדיניות ליברלית ביותר כלפי אוכלוסיה שקטה (מדיניות “הגשרים הפתוחים”, ביקורי קיץ, מינימום של התערבות בענייניהם הפנימיים של הערבים, אדישות כלפי ביטויים לאומניים אנטי־ישראליים ועוד). צירוף זה הניב לישראל את הפרי המקווה: העדר טרור בכמות ובאיכות שיערערו את שלטון ישראל ב“פלשתין”. אכן, אין התושבים רוצים בשלטון הישראלי, אך הם משלימים אתו.

לעומת זאת לא התקדמנו די בכמה נושאים של “מדיניות יהודית”. הכוונה בראש ובראשונה לאיכלוס הארץ. משום מה שינתה ההתישבות היהודית את שמה וכיום היא קרויה “התנחלות”, הכינוי הקדום, מימי התנחלותם של השבטים בארץ. גם מי שלטעמו עדיף השם הישן (אגב, קדם לו הכינוי “שכלול”, בימי העליה הראשונה) שואל את עצמו בעיקר את השאלה מה קורה להתישבות־התנחלות היהודים בארצם?

יש בקרבנו “חילוקי דעות”, אלה בעד התישבות ממזרח ל“קו הירוק” ואלה טוענים: רק ממערב לו. ובינתיים? בינתיים יש מעט מאוד התישבות־התנחלות משני צידי “הקו הירוק”. יש הטוענים על ממשלת ישראל על שהגבילה את ההתישבות לאזורים מסויימים. דומה שכל תכנון לאומי מחייב לקבוע מה מוקדם ומה מאוחר. מתקבל על הדעת שהקמת שכם עילית או בניית פרבר יהודי ליד ג’נין אינם האובייקטים הראשונים בתור. דומה ששגיאת העדיפות העיקרית היא שלא נקבעה חיוניותה של התישבות יהודית לאורך מה שקראנו עד מלחמת ששת הימים “המתניים הצרות של ישראל” כלומר באזור שממזרח ל“קו הירוק” החל מדרום לקלקיליה ועד לצפונה מטול־כרם. מי שחושש שיהיה עלינו להיסוג משטחים שאוכלוסייתם אינה יהודית, ודאי ובוודאי שעליו לשאוף לכך שקודם כל יורחבו “המתניים” הללו, שלא יהיה עוד אזור בישראל שרוחבו צר כל כך כמו זה שליד נתניה. גם מי ששותף לאמונה שנוכל להתחזק ב“שטחים המוחזקים” חייב להבין שיש גבול מדיני ויש גבול בטחוני ויש גם גבול ממשי, גבול התישבותם של היהודים. הגבול שחשוב מכל להרחיבו הוא הגבול של הארץ שבה חיים יהודים.

מכל מקום לא כל כך חשוב אם מקדימים את בקעת הירדן להרי יהודה או את גוש עציון לרמת־הגולן או שקובעים שפתחת רפיח תהיה בראש התור. המחדל החמור ביותר שלנו שבכל האזורים הללו גם יחד ילד ימנה את מספרנו. לא פחות חמוּר הוא מחדלנו בהתישבות ב“ישראל הקטנה”. הגליל הוא לא פחות ארץ־ישראל מהשומרון והוא לא בהרבה יותר יהודי מהשומרון בהרכב אוכלוסייתו. הנגב שומר על ריקנותו, מחכה לאותם היהודים הטוענים שרק מה שהיה בידינו מ־1949 הוא “באמת” שלנו.

נחוץ לנו חיים וייצמן קולקטיבי שיקום ויפנה אלינו וישאל: העם היהודי – אייך?!

איזכור פנייתו ההיסטורית של הנשיא וייצמן מביא אותנו אל המחדל השני החמור עוד יותר מהראשון. היקף העליה הדרוש לנו הוא בסדר גודל לגמרי אחר מזה שיש לנו. ישנו ויכוח זה או אחר על גבולות ועל התישבות – אבל כולנו מסכימים שהעליה היא האויר שאנו נושמים.

מדינת ישראל בהנהגתו של דוד בן־גוריון ידעה להביא את העליה הגדולה שהכפילה ושילשה את אוכלוסייתנו בזמן קצר, מחקה את גבולות 1947 וצבעה בירוק של חקלאות את ישראל וכך קיבל קו שביתת הנשק את כינויו, “הקו הירוק”.

עליה בהיקף כזה נחוצה לנו גם כיום. יש מידה לא מבוטלת של צדקנות בתשובה הישראלית הטיפוסית: “מה לעשות? הם אינם רוצים לעלות…” אין הישראלי הבא בטענות אל עולים ומביע את דעתו בחופשיות יתר על הטבות לעולים, בשיחה עם עולה במקום עבודתו – הוא הרבה יותר קמצן במילים כשיש צורך להסביר לעולה את הנעשה בארץ, לעזור לו להיקלט, ואין הישראלי הזה מוטרד כלל מהשאלה מה ייכתב במכתבי עולים לחוץ לארץ.

אכן, גם היקף העליה מברית־המועצות תלוי בנו במידה מסוימת. אין זה תלוי בנו בהרבה לאיזה אחוז מהמבקשים יתנו לצאת מארץ זו, אבל זה בהחלט תלוי בנו כמה יהודים ברוסיה יבקשו היתרי יציאה. אכן, בעיית יהודי רוסיה היא קודם כל בעיית עם ישראל – מפני שאין לדעת מה יקרה ליהודים בארץ שהשלטון בה הוא אכזר וקשוח והעם אנטישמי בשורש עצמותיו. עם זאת זו גם בעיה של ארץ־ישראל. אין שאלה חשובה יותר בשביל מדינת ישראל מאשר היקף העליה הרוסית, היקף העליה מארץ שמרוכז בה רבע מהעם היהודי.

אשר לעליה מארצות הרווחה ודאי ובוודאי שיש לנו השפעה מכרעת על היקפה ובשום פנים ואופן אין אנו רשאים להתפאר שעשינו ואנו עושים מה שאנו יכולים כדי להרבותה.

חסידי ישראל רבתי, המתנגדים לנסיגה, אומרים שהם יודעים שעליה זהו דבר ראשון במעלה בחשיבותו, אבל אין הם מגייסים אפילו עשירית מהפתוס בו הם מתווכחים עם “נסיגיסטים” כדי להשיב דבר למחרפי העולים. חסידי הנסיגה אומרים שבכל הנוגע לעליה גם הם מקסימליסטים, אלא שיש די מקום לעולים גם בישראל הקטנה. אכן בענין העליה יש אחדות בין שני המחנות – המחדל משותף לכולנו.


פעולתנו מעבר ל“קו הירוק”    🔗

עלינו לכוון את הפעילות הישראלית בארץ־ישראל שמעבר ל“קו הירוק” לפי העקרונות של מדיניות חוץ בכל הנוגע לבעיות שבין שני העמים, היהודי והערבי, ואילו בכל הנוגע לפרט הערבי – עלינו לשמור על זכויותיו. זכויות האדם אינן מתחשבות בגזע, מין או לאום.

אין הכוונה כאן לשרטט מצע מפורט להתנהגות ישראלית, אלא רק להציע קווים מנחים. הנחת־היסוד היא שבעתיד הנראה לעין – והוסבר כאן שאין להניח שעתיד זה יהיה קצר ימים – יימשך המצב של לא־שלום־ולא־מלחמה בין ישראל והערבים ומשתמע מכך שיימשך ביהודה ובשומרון המצב של ממשל ישראלי. המבין שהדבר גזור לזמן בלתי־מוגבל שאין לחזות את סופו, חייב להבין שממשלת ישראל – והממשל הצבאי שהוא זרוע שלה – היא ממשלת קבע בשכם וברמאללה, בעזה ובאל־עריש.

לממשל הצבאי הישראלי יש כמה וכמה זכויות שאין אנו נוטים לוותר עליהן ובראש וראשונה הזכות למנוע כל התארגנות במקומות אלה, התארגנות צבאית או טרוריסטית, לשם פגיעה בישראל. יש לנו גם התחייבויות. כל ממשלה חייבת לתת לאוכלוסים שהיא מושלת בהם שירותים. בצדק תבע איפוא משה דיין כל השנים בהן היה שר הבטחון להעלות את רמת השרותים הירודה ביהודה ובשומרון – את שרותי הבריאות, הסעד, את שרותי הטלפון וכל שרות אחר וטוב ששר הבטחון שמעון פרס פועל באותו כיוון.

מדינת ישראל והחברה הישראלית אינן יכולות להרשות לעצמן מצב שבו אוכלוסיה גדולה חיה לצידנו ומשקה מעורבב עם משקנו ופועליה נטולי כל ארגון מקצועי. ודאי שהדבר בולט ביותר לגבי הפועלים מיהודה ושומרון ומעזה העובדים במשק הישראלי ו“האיגוד המקצועי” שלהם הם הראיסים: האמת היא שחובתה של ההסתדרות להקים איגוד מקצועי לכלל הפועלים בעזה ובחברון, בטול־כרם ובג’נין. זו חובתה הסוציאליסטית של ההסתדרות ותהיה בזאת גם תרומה נכבדה לאינטרס היהודי. הקושי שבמיזוג כלכלי בין שני חלקי ארץ־ישראל הוא ברמת השכר הנמוכה של הערבים.

מי שטוען על העבודה הערבית במשקנו מדבר במונחים של לפני עשרות שנים. כאשר תנועת העבודה עמדה בראש המאבק למען עבודה עברית היה זה מאבק למען מקום עבודה לפועל יהודי מובטל, מקום קליטה לעולה יהודי שלחמנו על זכותו לקבל סרטיפיקט. בימינו העבודה הערבית במשק היהודי היא חלק מתופעה כללית בעולם. בגרמניה ובאנגליה, בשווייץ ובהולנד ובארצות אחרות אתה מוצא ערבים (מאזורים שונים בעולם הערבי) וספרדים, יוונים ופורטוגלים וכן בני עמים רחוקים יותר, העובדים בדיוק באותן העבודות שבהן מועסקים אצלנו ערבים. אגב, מעולם לא הוסבר מדוע “מסוכן” שעובדים במשקנו ערבים ממזרח ל“קו הירוק” שיש להם אזרחות ירדנית ולעומת זאת זה “נורמלי” כשעובדים באותן עבודות עצמן (וגם בעבודות הכרוכות במעורבות עמוקה יותר במשקנו) ערבים ממערב לאותו קו שיש להם תעודות זיהוי ישראליות.

הרע הוא בכך שמועסקים אצלנו בני אדם בשכר נמוך ובתנאים רעים. זה מזיק גם למשק הישראלי, מפני ששכר נמוך מעכב אוטומציה ומיכון בגלל שיבוש בתחשיבי כדאיות.

קל להוכיח שכל פעולה חיובית, שתעלה את רמת המחייה של התושבים הערבים שבשליטה יהודית היא לא רק פעולה חיובית מבחינה מוסרית, אלא גם מועילה לאינטרס היהודי. אין צורך בהוכחות אלה, מפני שעלינו לנהוג כך “לשמה”. כשם שיש לתבוע ממדיניות החוץ הישראלית שתנהג לפי הכללים של תורת היחסים הבין־לאומיים, כך על מדיניות המימשל הישראלית לנהוג לפי הכללים של מדע המדינה, לנהל מינהל ציבורי לטובת האנשים שאת ענייניהם מנהל המינהל הציבורי.

מבחינות אלה אל לנו לראות שום קדושה בחוק הירדני שהשארנו על כנו, לגבי כל מקום שהיה בשליטה ירדנית עד שחוסיין הצטרף לתוקפנותו של נאצר ב־1967 וקיפח את שלטונו ממערב לירדן. אכן, היו סיבות לישראל להחליט שהחוק הירדני שריר וקיים ואף המטבע הירדני ממשיך להיות “הליך” – עם זאת אין להימנע משינויים בחוק הירדני בנושאים שאנו חושבים שבהם הוא רע. שינויים כאלה עלולים להביא לאחת משתי התוצאות – או שעבר הירדן המזרחי יילך בעקבות העבר המערבי של הירדן ויתקן את חוקיו או שייווצר הבדל באורח־החיים בין שני עברי הנהר. שתי האפשרויות אינן מהוות סכנה.

חוק ירדני אחד, לדוגמה, שיש לשנותו הוא חוק הבחירות לרשויות המקומיות. ספק אם מישהו בעולם יאשים את ישראל ב“סיפוחיזם” אם תחליט לקבוע זכות בחירה כללית לעיריות – לכל הגברים והנשים הגרים בהן. זה פוגע בחוק הירדני, אבל הפגיעה אינה חמורה מדי. גם שינוי כזה בחוק הוא חלק ממילוי חובתו של הממשל העברי כלפי התושבים הערבים – בזאת מביאים פרוגרס אל האוכלוסיה הערבית, לא פרוגרס מזוייף של חסידי האופנה הפוליטית האחרונה, אלא פרוגרס המביא קצת יותר אושר לבני אדם.

בדיון על יחסינו עם הערבים שבשליטה עברית אין להתעלם מבעיית האזרחות. השאלה אם עלינו להציע להם אזרחות ישראלית היא מסוג השאלות ההיפותטיות שאסור לשאול אותן ואסור להשיב עליהן אם אין רוצים בעירפול במחשבה המדינית, כמוה כשאלה מה היתה עמדתנו אילו הסכימו הערבים ל“שלום תמורת שטחים”. העובדה היא שאין הם רוצים באזרחות ישראלית. גם ערביי מזרח ירושלים שסופחו לישראל והוצעה להם אזרחות – דחו אותה בשתי ידיים.

בעלי הטענה שאין לספח שטחים בלי לספח את התושבים שיושבים בהם מתעלמת מבעיית יסוד: האם הם רוצים באזרחות ישראלית?

הבעייה של יהודה ושומרון חריפה פחות, יחסית, מזו של רצועת עזה. לכל ערביי יהודה ושומרון, לרבות הפליטים, יש אזרחות ירדנית. לתושבי עזה יש תעודות זיהוי חסרות ערך. ישראל מוכרחה לתת את דעתה על הסבל הכרוך בכך, אף־על־פי שלא היא גרמה לבעייה ופתרון ישראלי אינו רצוי כלל בעיני הסובלים ממנה.

כל ההצעות הללו, כל קווי המחשבה המוצעים כאן, אינם כוללים הצעה פשוטה לספח את כל השטח שבשליטתנו למדינת ישראל. לא כל מי שאינו חוזה נסיגה ישראלית חייב להמליץ על סיפוח מיידי. רק זה שחושד בממשלת ישראל כי תחפש דרך “להיפטר” מיהודה ושומרון רוצה להבריג אותן לישראל בעזרת סיפוח פורמלי. מי שירצה לאנוס את ישראל לנסיגה לא יירתע מסיפוח חוקי.

אולי תהיה פעם ממשלה בישראל שאין לסמוך עליה אז לא יועיל דבר. אי־אפשר להיאחז בארץ־ישראל המערבית כולה נגד העולם, נגד הערבים וגם נגד ממשלת ישראל.

כשמתכננים מדיניות יהודית לטווח ארוך אין שום צורך בסיפוח טוטלי, אך מוטב היה לנהל מדיניות שמתנגדיה קוראים לה “סיפוח זוחל”, או “נגיסה” יהודית בשטה הערבי. זה פירושה של התישבות יהודית בגולן ובבקעת הירדן. חבל שרק שם היא נעשית, ואילו בגוש עציון נעשה מעט כל כך, ולאורך “הקו הירוק” בין קלקיליה וטול־כרם לא נעשה דבר.

חבל שלא הועלתה עד כה ברצינות בתוקף הצעה לסיפוח נוסף, לאחר סיפוח של ירושלים. רמת הגולן היא מועמדת טובה לכך. מועמדים נוספים: גוש עציון, דרך לטרון, פיתחת רפיח ורצועה לאורך “הקו הירוק” מנקודה ממזרח לכפר סבא עד ל“משולש” של ואדי ערה. לאחר שיתברר, כי “ועידת השלום” שלאחר מלחמת אוקטובר 1973 לא הביאה שלום יהיה עלינו לנגוס נגיסה נוספת של סיפוח פורמלי כלשהו.


הדרך לשלום    🔗

יש רבים בקרבנו המגיבים בכעס כשמסבירים להם שאין קפנדריה לשלום ושכל מה שמציעים המכנים עצמם “מחנה השלום” בישראל מוביל למלחמה בתנאים לא נוחים לישראל. הם משיבים ברוגזה: "ובכן, מה אתה מציע? מצב נצחי של מלחמות עם הערבים? כיוון שמצב “נצחי” כזה אינו רצוי, הרי “שצריך להאמין” שויתורים, פשרנות, הרבה מאוד סובלנות יביאו “בסופו של דבר” שלום.

גם אילולא היתה דרך אחרת, הפוכה מזו של בעלי הויתורים, חסידי נסיגה, גם אז לא היתה דרכם אלא מבוי סתום בלבד והדברים הוסברו. אשר למצב “נצחי” קשה לומר על מצב כלשהו שהוא נצחי. הוכח שאפילו מצב הגולה של היהודים אינו מצב “נצחי”, מצב שאין מצביעים על דרך סלולה לשינויו, אין זאת אומרת שהוא נצחי.

המופרך מכל הוא טיעון המתחיל בביטוי האומלל “צריך להאמין” – מה פירוש “צריך”?! אנו מאמינים או לא מאמינים? האם עסקן יהודי פלוני האוהב להתהדר בנוצותיה של היונה הצחורה האם הוא גם תמים במידה מופלגת כל כך עד שיאמין שאילו נסוגה ישראל היה נפסק מאמץ החימוש הערבי המתכוון להגיע לעליונות צבאית על ישראל במידה המספיקה כדי להשמידה? מאמינים או “צריך” להאמין? שני מושגים אלה הם מושגים סותרים זה את זה במציאות חיינו.

אכן, יש דרך שבה אין הכרח להאמין (כדי לשמור על מצב רוח טוב), אלא שיש בה כדי לעורר אמון מפני שהיא מציאותית: הדרך לשלום מחייבת לחזק את ישראל יותר ויותר ולעשות את דחיית השלום כדאית לערבים פחות ופחות.

בתולדות ארץ־ישראל החדשה יש שני תהליכים שהתפתחו במקביל, כשהאחד משפיע על האחר. באו הנה יהודים והתישבו. יצרו כאן חברה וכלכלה, בנו מוסדות של שלטון עצמי – גרעינים למדינה יהודית. זמן קצר אחרי זה החלה לצמוח בארץ תנועה לאומית ערבית, חלק מתנועה לאומית ערבית כללית. שגשוגה היחסי של הארץ, בהשוואה לסביבתה, משך לארץ ערבים מארצות סמוכות וגם בקרב הערבים נוצרה מעין חברת מהגרים על הסיבוכים החברתיים הכרוכים בהיווצרות חברה כזאת, וגם זה דירבן תהליכים של תסיסה חברתית ולאומית בקרב הערבים, ביחוד שתסיסה כזאת זרמה באפיק של אלימות כלפי החברה הלאומית האחרת, העשירה יותר.

מכל מקום שני הצדדים הלכו והתחזקו, צברו יותר ויותר כוח. ביחסיהם ההדדיים היו תקופות געש והיו תקופות של רגיעה יחסית. בימי השלטון התורכי לא התגבשה לאומיות ערבית גלויה. זו החלה לצמוח בעיקר בימי השלטון הבריטי. לא נחקרה דיה הבעיה באיזו מידה היה השלטון הבריטי (או חלקים מהאדמיניסטרציה הבריטית) פעילים בהצמחת לאומיות ערבית, כמשקל שכנגד ללאומיות העברית, זו שהובטח לה “בית לאומי”.

השנים 1920, 1921, 1929, 1936–1939 היו שנות התגעשות בין שני העמים. כשבכל מקרה ומקרה, ללא יוצא מהכלל, הערבים הם הפותחים באלימות והיהודים יוצאים מחוזקים יותר. דומה שנסיונות הסילוף שנעשים עתה בקרבנו לתאר “תיאור חדש” את ההתפרצויות הערביות הללו (שמעולם לא נעדר מהן גם האלמנט הפלילי – הרצון לשדוד ולאנוס וסתם לתת פורקן ליצר אלימות) הוא חמוּר יותר, מבחינה רוחנית, מאשר ההצעות המדיניות “הנסיגיסטיות” של בעלי “הנסיון החדש”. מי שמתאר כמורדים לאומיים את החוסיינים שרצחו יהודים וערבים כשהקרבן המסכן ביותר היו הנששיביים, אנשי החמולה היריבה, עושה זאת לא מפני שנתגלתה לו אמת חדשה על תולדות ארץ־ישראל, אלא מפני שהוא חקיין – מפני שבארצות־הברית מרבים לכתוב היסטוריה פרו־אינדיאנית ופרו־כושית ואוהדת לכל גורם ובלבד שיהיה בה יסוד חזק של הלקאה עצמית של האמריקאי הלבן, אנגלו־סקסי, הפרוטסטנטי.

מה שקרה בעברה של ארצות־הברית ומה שקורה בהווה שלה אינו שייך לנדון כאן. מה שקרה בארץ־ישראל היה התנפלויות של שודדים ורוצחים שלעיתים רחוקות כיוונו את מעשיהם למטרה לאומית בלבד. לא מן הנמנע שהאופי השונה של המאבק היהודי והמאבק הערבי קבעו לא במעט גם את תוצאותיו.

כל צד אגר כוח ומפעם לפעם הצדדים גם השתמשו בכוח. זה נמשך כמה עשרות שנים, עד לכ"ט בנובמבר 1947. הבריטים מילאו תפקיד שנעשה במשך השנים יותר ויותר אנטי־יהודי ורק החלשתה של בריטניה בעקבות מלחמת העולם השניה וירידת המדינות בסדר גודל של עשרות מיליונים תושבים מדרגת מעצמות ראשוניות הביא לכך שיחסה ליהודים לא הכריע. כך קרה שהמאבק היהודי־בריטי המר והקשה, שהיה מלווה מאבקים מרים עוד יותר בין יהודים ליהודים, לא החליש את כוח היהודים ובדרך פרדוקסלית – אולי אפילו להיפך.

משפרצה המלחמה, לאחר החלטת עצרת או“ם, הטילו שני הצדדים למערכה את כל מה שהיה להם. המערכה בין יהודי ארץ־ישראל וערבייה נמשכה חדשים ספורים. במערכה זו הובסו ערביי ארץ ישראל. יהודי ארץ”ישראל – מיעוט במספר ורוב גדול במשק, בחברה ובכוח צבאי – ניצחו נצחון מוחץ. ערביי ארץ־ישראל איבדו כל תקווה להתמודד אתנו. אז באה הבריחה, שהיתה תוצאה ישירה מהתבוסה. כך נוצרה בעיית הפליטים. הם חששו שנעשה להם, ולו גם מעט מן המעט ממה שהם היו עושים לנו אילו הם ניצחו. "

צרתנו היא שבזאת לא תם הענין. בזאת שינה הסכסוך את צורתו. ממאבק ארצישראלי בין יהודי הארץ לערבייה הוא נעשה למלחמה מזרח־תיכונית, בין מדינת ישראל ומדינות ערב. במלחמה זו, שהחלה עם הכרזת המדינה (מבחינתם: עם גמר המנדט הבריטי), הערבים נחלו מפלה קשה, פלישתם נהדפה, אבל הם “נשארו על הרגליים”, בטלה התקווה להכות את ישראל “כאן ועכשיו”, אבל נשארה בעינה האשליה שאפשר יהיה להכותה בעתיד. לא נחזור על תיאור התירוצים הלאומיים של הערבים שהסבירו את מפלתם בכל מיני סיפורים חסרי שחר ובלבד שלא להודות בעליונותם הצבאית של היהודים. הקובע הוא שאבדה התקווה להצליח מייד ונשארה – התקווה הוורודה לעתיד.

תוצאות מלחמת הקוממיות הן צילום המצב דאז. הגבולות, אותו “קו ירוק” מפורסם, הוא תוצאת הקרבות, אין לו שום קדושה אחרת. הקדושה שבקו, שנכללות לפיו בתחומי ישראל פה גבעה ושם ואדי שעל כיבושם נפלו מיטב חברינו, הקדושה היא לגבי סכנת צמצומו, לא לסיכוי להרחיבו. גם במישור המדיני התוצאה היתה צילום המצב המדיני. הסכמי שביתת נשק פירושם לא מלחמה ולא שלום; פירושם שבמצרים, סוריה, ירדן ולבנון, הודו שלא הצליחו להשמיד את ישראל ב־1949 ושהן מקוות לעשות כן בעתיד. ישראל חתמה על אותם הסכמים מתוך בטחון שגם בעתיד לא יתגברו עליה אויביה ואילו העדר מלחמה יביא במשך הזמן לאווירה טובה יותר בין הצדדים.

עד כה נכזבו התקוות של שני הצדדים. כוחם היחסי של הערבים מול ישראל לא גדל. להיפך הפער בינם ובין ישראל, לרעתם, גבר והלך, הם יכלו להיווכח בזאת במלחמת סיני, אלא שאז הם ניחמו את עצמם בכך שהצרפתים והבריטים הם שגרמו לתוצאה. במלחמת ששת הימים נגזל מהערבים גם תירוץ זה ואילו השקר של נאצר וחוסיין על התערבות אמריקאית לא נקלט, אפילו התעמולה הערבית זנחה אותו. גם מלחמת אוקטובר מוכיחה אותו דבר עצמו. מהלכי הפתיחה הנוחים, הנשק הסובייטי המתאים במיוחד ללוחם הערבי – כל אלה לא מנעו לא את גירוש הסורים וכיבוש החרמון ולא את חציית הסואץ.

גם תקוות היהודים נכזבה – אין סימן להקטנת האיבה הערבית. היא מחלחלת לא רק בפוליטיקה – היא קיימת בבית־הספר הערבי, היא שליטה בספרות הערבית, היא גלשה לתפיסות אנטישמיות ארסיות, לרבות “הפרוטוקולים של זקני ציון”. היא הביאה למלחמה נוספת באוקטובר 1973. 

המכשול לשלום אינו שליטה ישראלית במרחבי סיני ובהרי ארץ־ישראל המערבית אלא באיבה הערבית. החלשת ישראל, החלשה טריטוריאלית או כל החלשה אחרת, מפרנסת את האיבה ומציגה לפניה מטרה ממשית. הדרך לשלום היא איפוא הפוכה – חיזוקה הבלתי־פוסק של ישראל; חיזוקה המספרי בעזרת עליה, פריטת כוחה על פני כל השטח שבשליטתה באמצעות התישבות בכל מקום אפשרי. על הדרכים לחיזוקה המשקי והטכנולוגי, לחיזוקה החברתי והרוחני, לא ידובר כאן, כי בזאת יש גלישה לתחומי מדיניות פנים. אמנם במציאות יש ערבוב בין שני הנושאים אך לצורך הדיון המבהיר מוטב להמעיט בערבוב ככל האפשר.

מדינה יהודית גדולה וחזקה המונה שבעה, שמונה מיליוני יהודים ואולי יותר מזה, הפרוסה על פני כל השטח שבין אופירה והחרמון, שיהודיה יושבים מקוניטרה ועד סמוך לקנטרה, תהיה גורם שיוכל להאביד את אשליית “המחיקה מעל המפה”, זהו תנאי בל יעבור להשגת שלום עם מדינות ערב. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק. דרוש עוד תנאי – נחוץ שיהיה ברור לגמרי למדינות ערב שהמשך העדר השלום פועל לרעתם, מזיק להם. הנבונים שבהם יודעים שהנזק שבהפניית המשאבים לנשק שאין החברה הערבית בשלה לשימוש בו גם הוא נזק חמור. נזק זה אין די בו כדי להאיץ בערבים לעשות אתנו שלום.

פעילותנו לעזרת ארצות לא־מפותחות יכולה לעזור לערבים להבין מה תועלת צפונה בשלום יהודי־ערבי. גם זה משפיע על מעטים מאוד ולכן התועלת מוגבלת מאוד.

ככל שירבו הכשלונות הערביים בזירה הבין־לאומית ויידרשו מאמצים גוברים והולכים להמשך העליונות הערבית בשטח זה – עלולים להתעורר קולות ערביים שישאלו: מה זה מועיל? לשם מה המאמץ הגדול?

המעשה החשוב ביותר שעלינו לעשות הוא גידולנו בארץ והאחזותנו בכל חלקיה. הערבים יודעים שאילו ביקשו שלום ב־1967 היו זוכים בנסיגה ישראלית גדולה. ב־1973 – גם לאחר המלחמה – יש כבר לא רק ירושלים מזרחית יהודית אלא יש גם כמה וכמה תנאים שגם “נסיגיסטים” לא יוותרו עליהם. התישבות יהודית נרחבת ביהודה, בשומרון ובחצי־האי סיני לא רק שהיא מחזקת את ישראל היא עוזרת גם להשגת התנאי השני לשלום, הפיכת העדר שלום ללא כדאי, למזיק למדינות ערב. 

אכן, מקובל לראות במתינות, בוותרנות, בנכונות לנסיגה דרך לשלום. צודקת בענין זה אמירתו של שקספיר: “לא כל הנוצץ זהב הוא”. במציאות המזרח תיכונית המסובכת והמסוכסכת הזהב האמיתי אינו נוצץ כלל וכלל.




  1. פורסם ולוגלג שראשי בריטניה שאלו את עוזריהם בדיונים לאחר מלחמת העולם הראשונה – מה זה, “צ'כוסלובקיה” והיכן זה?  ↩

  2. הערבים ותומכיהם אומרים גלויות שהבעיה אינה רק הומניטרית אך הם מסתירים עובדה חשובה: נגרם סבל רב לפליטים למעו קידום מטרה מדינית.  ↩

  3. “משקיגו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. אלא אם כן ינתן נשק גרעיני לאחריותה הנחשבת ל“פחות אחראית”.  ↩

  5. על הזלזול הצבאי שהיה בקרבנו אל הערבים לאחר מלחמת ששת הימים אנו מתחרטים עתה בלב שלם.  ↩

  6. הסטיה הרומנית הפריעה למוסקבה, כנראה, פחות מזו של יוגוסלביה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, מפני שלא היה בה סיכון שתשמש כדוגמה לחיקוי, לרוסים עצמם.  ↩

  7. “לשום” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות