פתיחה    🔗

ספר זה הוּא צירוּף של הסתכּלוּיוֹת וּרשמים, הרהוּרים והנחוֹת. רשימוֹתי מקיפוֹת תקוּפה של ארבּעים ושלוֹש שנים – משנת תרס“ב עד שנת תש”ה (1945–1902).

לא כּתבתי את רשימוֹתי יוֹם־יוֹם, אלא לסירוּגין, בּהפסקוֹת של שנים, ולא כּל הרשימוֹת הוּבאוּ כּאן כּנתינתן, כּפי שרשמתין בּיוֹמני, פּעמים בּקיצוּר וּפעמים בּהרחבה – אלא ערכתין פּרקים־פּרקים, לזמניהם ולעניניהם. על הרוֹב – לפי מידת השתתפוּתי בּפעוּלוֹת ההתישבוּת וּבבירוּר השאלוֹת ההתישבוּתיוֹת־לאוּמיוֹת והחברתיוֹת־כּלכּליוֹת,

שהעסיקוּ את כּוּלנו בּמרוּצת השנים.

לספר זה ניתן צביוֹן אישי. נגעתי בּוֹ, בּעיקר, בּסוּגי נוֹשׂאים הקרוֹבים ללבּי.

שם הספר הוֹלם, כּמדוּמה לי, את תכנוֹ. אמנם, לא כּל הפּרקים הוּקדשוּ למַגעי עם עוֹבדי החקלאוּת, אוּלם בּכל הפּרקים

וּבקטעי־הפּרקים עמדוּ לנגד עיני דמוּיוֹתיהם וּשאיפוֹתיהם, הישׂגיהם וצרכיהם.

תל־אביב, שבט תש"ה.

 

פרק א: תרס"ב    🔗

בִּמְחִיצַת הָאִכָּרִים הָרִאשׁוֹנִים בּמוֹשבוֹת בּשנת תרס"ב (1902)    🔗

בּשנת תרנ“ח (1898) הוּזמנתי להשתתף בּאסיפה הראשוֹנה של אגרוֹנוֹמים יהוּדים שנתכּנסה מטעם הוַעד המרכּזי של חברת יִק”א בּפּטרבּוּרג. האסיפה החליטה לערוֹך מיפקד לחקלאים היהוּדים שבּ“תחוּם המוֹשב”, ועלי הוּטל להשתתף בּעריכת המיפקד וּלהכין תכנית לשיפּוּר מצבם של החקלאים היהוּדים בּבּסאראבּיה וּבפּוֹדוֹליה. עיבּוד התכנית והגשמתה העסיקוּני שנים אחדוֹת¹.

את עבוֹדתי בּרוּסיה לא ראיתי אלא כּעבודת־עראי, כּי לבּי הלך שבי אחרי הסיסמה: "דרך בּסאראבּיה לארץ־ישראל". ואמנם, יצאתי כּעבוֹר ארבּע שנים מבּסאראבּיה לביקוּרי הראשוֹן בּארץ־שראל, תקוַת חיי. בּיקוּר זה לא נמשך אלא שלוֹשה חדשים, ורק לאחר שתים־עשׂרה שנה, יצאתי שנית לארץ־ישראל, הפעם "דרך דרוֹם אמריקה", ועל מנת להשתקע בּה.

אספּר כּאן על סיוּרי הראשוֹן בּארץ.

בּיוּלי 1901 קיבּלתי מכתב מאת מ. דיזנגוֹף, שהיה אז חבר הועד האוֹדיסאי של “חוֹבבי ציוֹן”. בּמכתבוֹ כּתב לי כּי שמע על עבוֹדתי למען החקלאים היהוּדים בּדרוֹם־רוּסיה, כּי בּיקר לפני זמן־מה בּמכוֹן לחקלאוּת אינטנסיבית שיִסדתי בּבּסאראבּיה ונתרשם מאד מסדריו, ולכן הוּא מַציע לי, בּשם הוַעד האוֹדיסאי, לסייר את המוֹשבוֹת העבריוֹת בּארץ־ישׂראל וּלהשלים את הידיעוֹת עליהן אשר בּידי הוַעד. כּמה מחברי הועד, כּתב, שרוּיים בּמבוּכה וּבדכּאוֹן לאחר שבּא־כּוֹחם, מר אשר גינזבּרג, שנוֹדע בּשמוֹ הספרוּתי “אחד העם”, פּסק את פּסוּקוֹ: “לא זה הדרך”. אין הם מרוּצים מן היחס השלילי שמגלים עתה לעבוֹדת ההתישבוּת בּארץ־ישראל. חוֹששים הם שמא יתרכּזוּ מעתה חוֹבבי־ציוֹן בּפעוּלוֹת תרבּוּתיות־רוּחניוֹת בּלבד וּמתנגדים להצעה לעזוֹב את המתנחלים לנפשם. הם תוֹבעים להמשיך את העבוֹדה בּמוֹשבוֹת על יסוֹד חקירה חדשה של מצב האִכּרים, הן בּמוֹשבוֹת שבּהן תוֹמך הוַעד והן בּמוֹשבוֹת שאיננוּ תוֹמך

בּהן.

דיזנגוֹף הטעים והדגיש: העוּבדוֹת שמסתמך עליהן אחד־העם אינן מספּיקוֹת כּלל וּכלל כּדי להבהיר הבהרה גמוּרה מה הן הדרכים האפשריוֹת לשכלוּלה, שיפּוּרה והרחבתה של החקלאוּת היהוּדית

בּארץ־ישׂראל.

"לועד – הוֹסיף דיזנגוֹף – ידוּעה

פּעוּלתך לשיפּוּר מצבם של החקלאים היהוּדים בּדרוֹם־רוּסיה. חברי סבוּרים, איפוֹא, כּי חַוַת־דעתך תביא תוֹעלת לפעלם של חוֹבבי־ציוֹן בּארץ אבוֹתינוּ".

עניתי לדיזנגוֹף, כּי אני שוֹאף מכּבר לבקר בּארץ־ישׂראל. אם הועד האוֹדיסאי ימליץ לפני הועד המרכּזי של “יק”א" בּפּטרבוּרג, אוֹ לפני הנהלתה המרכּזית של החברה בּפּאריס, כּי תינתן לי חוּפשה לכמה חדשים – אסע מיד.

הועד עשׂה כּעצתי, וכעבוֹר זמן־מה הוֹדיעוּני כּי ניתנה לי החוּפשה המבוּקשת, וּמיד התחלתי לעסוֹק בּהכנוֹת לנסיעה, שעליה חלמתי מאז.

בּאוֹדיסה ערכתי לי רשימוֹת על סמך החוֹמר שנתפּרסם בּעתוֹנים העבריים והיהוּדיים־הרוּסיים אוֹ שמצאתי בּגנזי הועד, וכן החלפתי דברים עם אחד־העם, עם מ. ל. ליליֶנבּלוּם ועם האגרוֹנוֹם א. זוּסמן, שכּבר בּיקר בּארצנוּ, אף הוּא מטעם הועד של חוֹבבי־ציוֹן.

רשמים וּמסקנוֹת    🔗

מן השׂיחוֹת וּמן הרשמים הסקתי מסקנוֹת מסוּימוֹת ורשמתי אוֹתן בּיוֹמני. אביא כּאן מקצת מן הדברים:

"בּשלוֹש־ארבּע השנים האחרונות מתוֹארת החקלאוּת היהוּדית הארצישׂראלית בּצבעים שחוֹרים. אלה הם תיאוּרים של אנשים הרוֹאים לפני עיניהם את החזוֹן הגדוֹל של תחית ישׂראל בּארצוֹ. והנה אנשים אלה כּבר הגיעוּ לכלל יאוּש. אמנם, הבּיקוֹרת מקוֹרה בּרצוֹן לתקן שגיאוֹת, ולתיאוּר הקוֹדר יכוֹלה להיוֹת אוֹתה החשיבוּת שיש להתמרמרוּת על תוֹפעוֹת שליליוֹת

בחיי איזה ציבּוּר שהוּא. הבּיקוֹרת יכוֹלה להביא לידי שאיפה לתקן פגימוֹת וּלהוֹסיף לפעוֹל בּאמצעים בּדוּקים יוֹתר. אוּלם יש שהבּיקוֹרת אינה

מעריכה כּראוּי הישׂגים חיוּביים. דוֹמה, על כּל פּנים, כּי בּיחס להתחלוֹת שנעשׂוּ בּארץ־ישׂראל מזלזלים בּמה שכּבר הוּשׂג, מזלזלים בּגרעינים העתידים להצמיח, כּפי שאני מאמין, יבוּל טוֹב.

דוֹמה, כּי על אף האכזבוֹת המרוּבּוֹת כּבר הוּשׂגוּ כּמה

וכמה הישׂגים חשוּבים. הרי נוֹסדוּ 17 ישוּבים חקלאיים, המוֹנים כּ־700 משפּחוֹת, שהן 3000 נפש, ועתה נוֹסדוֹת חמש מוֹשבוֹת חדשוֹת (בּקרבת ים־כּנרת), שעיקר קיוּמן יהיה, לדעת מייסדיהן, על גידוּל דגנים. הענף העיקרי בּשאר המוֹשבוֹת הוּא מַטעים. ניטעוּ עד היוֹם 24.000 דוּנַם גפנים וכ־900 דוּנם פּרדסים. נבנוּ מאוֹת בּתים ונרכּשוּ אלפי בּהמות־עבוֹדה וּפרוֹת, כּמוּת הגוּנה של מחרשוֹת, עגלוֹת וכד'.

יש אוֹמרים כּי המַטעים, הבּנינים וּכלי־העבוֹדה אינם שווים הרבּה, כּיון שחסר למתנחלים בּסיס כּלכּלי בּריא. לגבּי המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, כּגון: ראשוֹן־לציוֹן, פּתח־תקוה וּרחוֹבוֹת, אין חששוֹת וּספקוֹת. מצד שני בּרוּר גם לי כּי לישוּבים רוֹפפים, כּגוֹן קַסטינה, נשקפת סכּנת עזיבה, אם מחמת מיעוּט תוֹשביהם ואם משוּם שנבנוּ מלכתחילה על יסוֹדוֹת רעוּעים. אוּלם מן הנסיוֹנוֹת שלא הצליחוּ עלינוּ ללמוֹד לקח להבּא.

האם בּאמת אין בּארץ־ישׂראל מרכּזים, שסביבם וּבקרבתם יוּכלוּ להיוַסד ישוּבים נוֹספים? האוּמנם אין מקוֹם להשתרשוּת, להתרחבוּת,

לדרכים חדשוֹת?

אוֹמרים: רע בּיוֹתר הוּא מצבם של הכּוֹרמים, שהם כּשני שלישים מכּל המתנחלים. הם מקבּלים מן הבּארוֹן בּעד ענביהם מחירים גבוֹהים מאלוּ שבּשוּק. תוֹספת־מחירים זוֹ אינה אלא תמיכה, “שטיצה” בּלעז. והרי סוֹף־סוֹף יפסיקוּה – ועל מה יתקיימוּ אז הכּוֹרמים שאין להם מקוֹרוֹת־מחיה אחרים? מסתבּר כּי הפּקידוּת שהוּבאה מצרפת ערכה את תכניוֹתיה לפי דוּגמאוֹת משקיוֹת בּלתי מתאימוֹת לתנאים שבּארץ־ישׂראל, הפריזה בּשיעוּרה של יחידת־הכּרם, שלא בּהתאם לכוֹחוֹת העבוֹדה של הכורמים, טעתה בּבחירת הזנים לנטיעה וכד'. אבל בּרוּר לי שמקוֹרוֹ של מַשבּר־הכּרמים אינוֹ בּתנאֵי־הטבע, ההוֹלמים את תרבּוּת הגפן. בּאלה ודאי לא טעוּ. השגיאוֹת נעשׂוּ, בּלי ספק, בּשטחים אחרים.

בּזמן האחרוֹן התחילוּ ליישב את האִכּרים על יסוֹד של גידוּל־דגנים – "פּלחה". המיישבים תוֹלים תקווֹת בּפּלחה. הם מאמינים כּי “הפּלחים” יעבּדוּ בּעצמם את אדמתם, וּבכך יצטיינוּ לטוֹבה מן הכּוֹרמים, שכּבר הספּיקוּ, במשך תקוּפה קצרה כּל־כּּך, להתנכּר לעבוֹדה וּמשליכים כּל יהבם על פוֹעליהם השׂכירים. חסידי הפּלחה רוֹאים בּה עוד יתרוֹן אחד: תוֹצרתה קלה יוֹתר לממכּר לעוּמת מכירות היינוֹת. אוּלם השאיפה העיקרית בּהעברת המתנחלים מכּרמי־הגפנים לפּלחה היא – יצירת טיפּוּס של אִכּר אמיתי, ההולך אחרי המַחרשה והמאסף בּמוֹ ידיו את תבוּאַת שׂדהוּ. האידיאל הוּא: עוֹבד אדמה פּשוּט, שעדיין אינוֹ מצוּי בּארץ־ישראל. אכן, אידיאל זה היה ראש מַאוַייהם של אבוֹת חיבּת־ציוֹן. ואילוּ עתה, לדברי המבקרים, התחילוּ הכּל להשתמש בעבוֹדה זרה.

יש סבוּרים כּי חיסוּל “האפּוֹטרוֹפּסוּת” של הבּארוֹן ושל חובבי־ציוֹן יביא את האִכּרים לידי כּך שיתגבּרוּ על יצרם ושוּב לא יסתפּקוּ בּתפקיד של משגיחים על הפּוֹעלים, וּבעיקר – על פּוֹעלים ערבים.

כּשקראתי את דבריהם של אחד־העם, חיסין ואחרים, על סדרי־החיים הלקוּיים בּמוֹשבוֹת ועל האמצעים שיש לנקוֹט לתקנתם, נתגנב ללבּי הרהוּר של ספק: "האם די בּחיסוּל האפּוֹטרוֹפּסוּת וּבמַעבר לפלחה פּרימיטיבית? אוּלי יש גם גוֹרמים מַכשילים אחרים, סמוּיים מן העין, המוֹנעים את התהווּתוֹ של הטיפּוּס החקלאי האמיתי, זה שמעבּד בּמוֹ ידיו את חלקת אדמתוֹ? האם לא מן הראוּי לברר מה טיבם של המתנחלים? השוֹאפים הם בּאמת וּבתמים להיוֹת חקלאים וּלהגיע לעצמאוּת בּעבוֹדה המשקית

היוֹם־יוֹמית? מן הראוּי לבדוֹק לא רק את התוֹצאוֹת המשקיוֹת, אלא גם – ובמיוּחד – את מידת הסתגלוּתם של המתנחלים לאוֹרח־החיים הכּפרי, השוֹנה תכלית שינוּי מזה שהיוּ רגילים בּוֹ קוֹדם לכן".

כּזאת וכזאת רשמתי ביוֹמני לפני נסיעתי הראשוֹנה לארצנוּ.

שאלון

לפני צאתי לדרך ערכתי שאלוֹן כּוֹלל לחֵקר תנאֵי המקוֹם. השאלוֹן עוּבּד בּהשתתפוּת אגרוֹנוֹמים יהוּדים שהוּזמנו, לפי הצעתי,

להתיעצוּת מיוּחדת על־ידי הועד האוֹדיסאי. השתתפוּ בּהתיעצוּת: א. זוּסמן, שחיוָה את דעתוֹ על מצב המוֹשבוֹת בּימים שבּהם פּוּרסמו מסקנוֹתיו של אחד־העם, ז. בּרוּנין, מנהל בּית־הספר החקלאי בּמוֹשבה “נוֹבוֹפּוֹליטאבקה”, ואני.

השאלוֹן כּלל ששה מדוֹרים: א) פּרטים עוּבדתיים, להשלמת הידיעוֹת על תוֹשבי המוֹשבוֹת, החקלאים ושאינם־חקלאים; ב) מקצוֹעוֹת האכּרים לפני התנחלוּתם ומידת הכשרתם; ג) הפּוֹעלים היהוּדים וּמצבם; ד) טיפּוּסי המשקים; ה) אוֹרח החיים של האִכּרים והפּוֹעלים; ו) הצעוֹת.

מדברי אחד־העם ולילינבּלוּם    🔗

בּאניה, בּדרך מאוֹדיסה ליפוֹ, עיינתי שנית בּכמה דברים שנכתבוּ בּשנוֹת תרמ“א–תרס”א על ההתחלוֹת של ההתישבוּת בּארץ־ישראל, ושוּב נתחזק בּי הרוֹשם כּי אחד־העם בּמאמריו וחיסין בּמכתביו הגדישוּ את מידת־הדין – כּאילוּ לא זה עתה התחילוּ יהוּדים להתנחל מחדש בּארץ־האבוֹת, אלא לפני יוֹבלוֹת שנים, וּכבר הגיעה השעה להסיק מסקנוֹת מוּחלטוֹת.

אחד־העם סיכּם בּישיבת ועד חוֹבבי־ציוֹן מיוֹם 22 בּמאי 1900 את שוּרת הרצאוֹתיו וּסקירוֹתיו בּקביעת העקרוֹנוֹת

הללו²:

“ראשית: אין לבוֹא לעזרת המתנחלים בּמַתן הלוָאוֹת, שכּן רוּבּן כּכוּלן מתפּרשוֹת כּ”תמיכוֹת" ואינן נפרעוֹת לעוֹלם.

שנית: המוֹשבוֹת זקוּקוֹת לעזרה מוּסרית, שאפשר להוֹשיטה על־ידי וַעדי־המוֹשבוֹת.

שלישית: צריך להעלוֹת את רמתם הרוּחנית־המוּסרית של האכּרים בּעזרת המוֹרים של בּתי־הספר שבּמוֹשבוֹת".

בּישיבה ההיא התרעם ליליֶנבּלוּם על מסקנוֹתיו של אחד־העם, ש“אינן נוֹבעוֹת בּשום פּנים – כּפי שהגדיר – ממצב הענינים בּארץ־ישׂראל”. יחסוֹ של ליליֶנבּלוּם לשאלוֹת שעמדוּ על סדר־היוֹם היה קרוֹב יוֹתר ללבּי.

קראתי בּרוֹב עיוּן גם את מאמריו של ליליֶנבּלוּם שפּירסם בּ“ראזסויֶט” בּתחילת שנוֹת השמוֹנים, בּתרמ"א (1881). כּמדוּמה לי שלא פּג טעמם גם היום:

"הוֹלכת וּמתפּשטת האנטישמיוּת הגרמנית, הגוֹררת אחריה

גלים של פּרעוֹת בּארצוֹת שוֹנוֹת. רבּים שוֹאלים: האם בּאמת חוֹזרים ימי־הבּינַיִם? לדעתי – כּן. ואין להתפּלא על כּך. האם מכניסים זרים לתוֹך המשפּחה בֹּמאה התשע־עשׂרה? האם יכניסוּ זרים לתוֹכה בּמאוֹת העשׂרים והעשׂרים והאחת?

“החוּצה, הזרים! ³ Hep! Hep! החוּצה, יהוּדים!” – החלוּ צוֹעקים בּגרמניה, רוֹמַניה וכוּ. ושוֹמע אני זמן רב את הצעקוֹת האלוּ…"

"סוֹחר גרמני רוֹאה בּית־מסחר של יהוּדי, וּמתעוֹררת בּו המחשבה: אילמלא היהוּדי, היה הבּית הזה שייך לי.

מלוּמדים גרמנים רוֹאים פּרוֹפסוֹרים, שוֹפטים, רוֹפאים

יהוּדים וּמתחילים להרהר: אילמלא הם היינוּ אנוּ בּמקוֹמם פּרוֹפסוֹרים, שוֹפטים וכד'. וּמי שסבוּר כּך, מתעלם מן המחשבה שהפּרוֹפסוֹר היהוּדי הוּא בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים יוֹתר. להיפך… דוקא נימוּק זה מעוֹרר יוֹתר לצעקה: “החוּצה, יהוּדים – – –”

"בּרוּר כּי עד כּמה שיהיוּ בּעלים לאויר ויהוּדים יצטרכו לאכוֹל, לשתוֹת, להתלבּש וכוּ' וּלשם כּך להתעסק בּמשהוּ – הם יהיוּ מַעמסה

לשכניהם. ואפילוּ יעבדוּ עבוֹדה שחוֹרה, ואפילוּ עבוֹדה חקלאית, לא יהיה קשה להסית בּהם את ההמוֹנים מתוֹך נימוּק שהיהוּדים גוֹזלים מהם, כּביכוֹל, אפשרויו­ת־עבוֹדה וּמנשלים אוֹתם מהקרקע".

ליליֶנבּלוּם התנבּא לפני ששים שנה ומעלה: "אתם לא תתנו לנוּ לחיוֹת בּאירוֹפּה וכל כּמה שתגבּילוּ את זכוּיוֹתינוּ – יתרבּו

בּינינוּ אנשים מחבּלים, וכל כּמה שתרחיבוּ את זכוּיוֹתינוּ – תגבּר התחרוּתנוּ בּכם. בּין כּך וכך נהיה זרים ולא תהיה לנו מנוּחה בּיניכם… הפּתרוֹן היחידי האפשרי – פּינתנוּ בּארצנוּ".

בּתרמ“ג סיכּם ליליֶנבּלוּם שוּרת מאמרים בּ”ראזסויֶט", ואלה עיקרי דבריו:

"ההמונים היהוּדים נתוּנים בּרוּסיה בּמצב העלוּל להביא

אוֹתם בּמשך הדוֹרוֹת הקרוֹבים לידי מיתה מרעב. רק ההתישבוּת בארץ־ישׂראל תצילם. בּכל הארצוֹת אנוּ נחשבים כּזרים, נידוֹנים למצב של התנַוונוּת וחיינוּ הם חיים בּלתי־נוֹרמַליים, בלתי־טבעיים, התרבּוּת והקידמה לא בּלבד שלא ישבּיחו את מצבנוּ אלא יָרעוּ אוֹתוֹ".

ועוֹד כּתב: "אין לנוּ כּל יִעוּד. שטוּת היא לתבּוֹע איזה יִעוּד שהוּא ממי שסוֹבל תמיד. לפנינוּ פּתוּחוֹת שלוֹש דרכים: אוֹ להישאר בּמצב כּמוֹ שהוּא, לאמוֹר – בּמצב של סוֹבלים נצחיים ושל נוֹדדים נצחיים ולהיוֹת מוּכנים תמיד לפרעוֹת וּשחיטוֹת; אוֹ להתבּוֹלל בּאוֹפן מוּחלט –

וּלכך נחוּץ תהליך ממוּשך מאד, של כּמה וכמה דוֹרוֹת; אוֹ לשוּב לארץ אבוֹתינוּ, שבּה נחיה חיים נוֹרמַליים".

“עליכם־עלינוּ לבחוֹר!” – בּמלים אלוּ סיים מל“ל את הקוֹבץ הקטן והיקר, אשר הוֹפיע בּשנת תרמ”ג בּמַהדוּרה שלישית בּשם “תחית עם ישׂראל בּארץ אבוֹתיו” ואשר הכיל גם את המאמרים שמהם הבאתי את הקטעים שלמעלה. דבריו לקחוּ את לבּי, לאחר שהשׂיחה עם אחד־העם לפני צאתי מאוֹדיסה היה בּה מן הקרירוּת שבּדיוּניו על מה שצריך ולא צריך לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל.

לאחר שחזרתי מן הסיוּר בּמוֹשבוֹת היוּ לי כּמה שׂיחוֹת עם מל"ל, וכל שׂיחה עמוֹ טבעה בּי רוֹשם שלא יִמחה מזכרוֹני לעוֹלם.

והיה לי סיפוּק־נפש אמיתי כשבּאָה לידי ההזדמנוּת, בּזמן יִסוּדוֹ של כּפר מל"ל, הנקרא על שמוֹ, לשקוֹד על נטיעת השׂדירה העוֹברת בּכּפר, מוֹסיפה לוֹ חן מיוּחד ומחבּבת אוֹתוֹ על תוֹשביו ועל עוֹברי־דרך.

אוּלם ראשוֹן – ראשוֹן ואחרוֹן – אחרוֹן.

חקר רמת־החיים    🔗

בּארץ סייעוּני להכּיר את המצב בּמוֹשבוֹת כּל אוֹתם

האנשים שעסקוּ אז בּעניני ההתישבוּת. שאלתי שאלוֹת, הסתכּלתי, התוַכּחתי, רשמתי רשימוֹת ואספתי ידיעוֹת. את החוֹמר המעניין והחשוּב בּיוֹתר סיפקוּ לי האִכּרים והפּוֹעלים שנפגשתי אתם בּבתיהם, בּכּרמים וּבשׂדוֹת.

עיניַן אוֹתי יוֹתר מכּל אָפים האישי של המתנחלים ושל הפּוֹעלים, שמספּרם היה עדיין מוּעט וכל עתידם היה לוּט בּערפל.

בּהסכּמת כּמה ממַכּרי החדשים עשׂיתי נסיוֹן ראשוֹן לערוֹך

מחקר על רמת־חייהם, כּדי לברר שאלוֹת שוֹנוֹת הנוֹגעוֹת למצב החקלאים. לאחר מחקר זה מלפני ארבּעים שנה ויוֹתר, שתוֹצאוֹתיו נתפּרסמו בּהוֹצאת ועד חוֹבבי־ציוֹן⁴, נערכוּ בּמשך 20–15 השנים האחרוֹנוֹת כּמה מחקרים על רמת־החיים של הישוּב החקלאי והעירוֹני בּארץ־ישׂראל. מכּל מקוֹם היה זה הנסיוֹן הראשוֹן של חקירה מסוּג זה.

סיירתי את דרוֹם הארץ, מיפוֹ עד קסטינה, ואחר־כּך נסעתי לחדרה וּלחיפה, יחד עם ידידי מנשה מאירוֹביץ. את הצפוֹן מחיפה ועד מטוּלה, סיירתי יחד עם אִכּרים אחדים ועם המוֹרים ש. א. וילקוֹמיץ ויצחק אפּשטיין. שהיתי זמן קצר בּיפוֹ, בּראשוֹן־לציוֹן, בּפתח־תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּזכרוֹן־יעקב וּבראש־פּינה, וּזמן ממוּשך יוֹתר בּגדרה, בּקסטינה, בּחדרה, וּבמטוּלה.

מכּל המוֹשבוֹת עשׂתה את הרוֹשם הקשה בּיוֹתר קסטינה הקטנה, אף על פּי שידעתי מתוֹך קריאה וּשמיעה וראיתי בּמוֹ עיני צדדים שליליים גם בּישוּבים הגדוֹלים.

ועד חוֹבבי־ציוֹן השקיע בּקסטינה הקטנה והמבוּדדת, בּ“סידוּר” עשׂרים משפּחוֹתיה, טיפּוּל וכוֹחוֹת מרוּבּים, ולא מעט כּסף.

קסטינה היתה דוּגמה בּוֹלטת לאי־העקיבוּת, לאי־ידיעת “האלף־בּית” של עריכת נסיוֹנוֹת התישבוּתיים. כּאִכּרים נבחרוּ בּעלי משפּחוֹת גדוֹלוֹת. לא היתה

להם כּל הכשרה, לא ניתן להם ציוּד משקי מתאים לתנאי המקוֹם, ולא ניתנה להם הדרכה נכוֹנה. המיישבים נהגוּ מנהג של שׂררה, הטיפוּ לפּרימיטיביוּת המשק וּלפשטוּת החיים של הפּלחים, שפּירוּשה האמיתי לא היה אלא דוֹחק וצמצוּם, ונתעלמוּ לגמרי מן השאלה המַכרעת בּדבר שיעוּרוֹ המינימַלי של מקוֹם־ישוּב, הן מצד בּטחוֹנוֹ והן מצד האפשרוּיוֹת של הקמת מוֹסדוֹת חינוּך וציבּוּר.

קיוּמה של קסטינה היה רוֹפף וּמפוּקפּק, וכידוּע נחרבה כּליל בּאחת הסערוֹת שעברוּ עלינוּ בּין שתי המלחמוֹת. בּמקוֹמה ועל־ידה נוֹסד מוֹשב־העוֹבדים בּאֵר־טוֹביה, לפי הדוּגמה של ההתישבוּת העוֹבדת החדשה.

משפּחוֹת “טיפּוּסיוֹת”    🔗

שיטוֹת מַדעיוֹת־מַעשׂיוֹת להגדרת רמת־החיים של שכבוֹת עוֹבדוֹת קיימוֹת משכּבר הימים. אחת השיטוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר היא: בּירוּר פּרטי הצרכים של משפּחוֹת “טיפּוּסיוֹת”.

כּלכּלתה של משפּחה בּמשך שנה אחת משתקפת בסכוּמים שלא קשה לקבעם בּדרך שׂיחה – אם יוֹדעים לעניֵן את המשׂוֹחחים בּמגמתן של שׂיחוֹת ממין זה. סקירוֹת מוּצלחוֹת על החיים הכּלכּליים של יחידוֹת משפּחתיוֹת כּמוֹהן כּמוֹנוֹגראפיוֹת מענינוֹת.

ואמנם, מצוּיוֹת בּספרוּת, בּיחוּד בּספרוּת האמריקאית, כּמה דוּגמאוֹת של מוֹנוֹגראפיוֹת מאַלפוֹת מסוּג זה.

בּחירת משפּחוֹת “טיפּוּסיוֹת” אינה קשה. בּכל כּפר אוֹ

מוֹשבה יוֹדעים התוֹשבים מי מהם חי חיים “רגילים”. בּיחוּד נקל לגלוֹת משפּחוֹת “טיפּוּסיוֹת” בּישוּב תרבּוּתי. מעוֹלם לא נתקלתי בּשוּם קוֹשי בּקבּלת תשוּבוֹת לשאֵלוֹן, שנערך מלכתחילה כּדי לקבּל תמוּנה מדרגת חייהם של המתנחלים. בּטוּח הייתי, כּי כּשם שנענוּ לי בּמוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בּרוּסיה, כּך לא יסרבוּ לי בּענין זה גם בּארצנוּ. היוּ שהצליחוּ בּסקירוֹת ממין זה אף בּין חקלאים נחוּתי־תרבוּת.

בּשׂיחוֹתי נהגתי לשתף גם שכנים אחדים. השאלוֹת התיחסוּ בּרוּבּן לתוֹפעוֹת המקיפוֹת שנה שלימה. הסיוּמים לכל תוֹפעה היוּ נעשׂים בּדרך אוֹמד לשבוּע אחד, והוּכפּלוּ הכפּלה מעוּגלת פּי חמישים. בּרוֹב

במקרים היוּ מסייעוֹת לי בּבירוּר הפּרטים הנשים והבּנוֹת.

זמן־מה לפני בּיקוּרי הראשון בּארץ הוֹפיע הספר הידוּע של פ. שצ’אֶרבּינה: “תקציביהם של עוֹבדי אדמה”, בּהוֹצאת ה“זאֶמסטבוֹ” בּווֹרוֹניאֶז'. בּספר זה הוּבאוּ מסקנוֹת על חייהן של משפּחוֹת חקלאיוֹת, שכּוֹחן יפה גם היוֹם. על סמך מסקנוֹתיו של שצ’אֶרבּינה ושל חוֹקרים אירוֹפּיים ואמריקניים אחרים ערכתי השוָאוֹת בּין רמת־החיים של אִכּרינוּ לבין זוֹ של חקלאים בּארצוֹת שוֹנוֹת של אירוֹפּה וארצוֹת־הבּרית, ועל יסוֹד ההשוָאוֹת הללוּ ערכתי טבלאוֹת ששיקפוּ את רמת־החיים.

ההשוָאה הלמה את “החוֹק” הכּלכּלי־הדימוֹגראפי, אשר לפיו הוֹצאוֹת־התזוּנה גדוֹלוֹת יוֹתר בּאוֹפן יחסי בּשכבוֹת העניוֹת יוֹתר. חקר מצבם של האִכּרים והפּוֹעלים בּארצנוּ לפני עשׂרוֹת שנים וּבימינוּ מאַשר את “החוֹק” הזה.

מַעמדוֹ של האִכּר הארצישׂראלי בּתקוּפה ההיא היה דוֹמה לזה של האכּר הגרמני והצרפתי, ואילוּ הוֹצאוֹתיו של “הפארמאֶר” (החַוָאי) האמריקני היוּ כּפוּלוֹת בּערך בּיחס להוֹצאוֹתיהם של האכּרים היהוּדים

בּארץ־ישׂראל ושל הגרמנים והצרפתים בּארצוֹתיהם.

בּמוֹשבוֹת היוּ מצוּיים אז שלוֹשה סוּגים של אכּרים: אכּרים שלא יכלוּ בּשוּם אוֹפן לאַזן את הוֹצאוֹתיהם והכנסוֹתיהם; אכּרים

שגמרוּ את מַחזוֹר השנה המשקית בּלי הפסדים וּבלי רוָחים; אכּרים שכּבר הגיעוּ לחסכוֹנוֹת. רוּבּם המכריע של האכּרים בּמוֹשבוֹת השתייך לשני הסוּגים הראשוֹנים. עברוּ שנים רבּוֹת עד שאוֹתם המתנחלים, שלא ראוּ בּרכה בּחקלאוּת, הגיעוּ למצב כּלכּלי מבוּסס.

ניצנים חדשים    🔗

מצאתי בּמוֹשבוֹת כּמה ניצנים חדשים, למשל, את הנטיה לגוון את המשק. בּגדרה היוּ לכל משפּחה מַטעי־כּרם כּדי מחצית השטח, גידוּלי־שׂדה כּ־40%, והשאר שקדים וזיתים. כּאן היה כּבר גרעין של משק מעוֹרב. לאכּרי גדרה היוּ 2–3 פּרוֹת למשפּחה, בּעוֹד שבּראשוֹן־לציוֹן, שכּל אדמתה היתה נטוּעה כּרמים, לא היתה לרוֹב האכּרים אפילוּ פּרה אחת. גם בּרחוֹבוֹת לא היוּ שוּם גידוּלים אחרים חוּץ ממַטעים. מספּר הפּרוֹת היה מוּעט מאד.

היוּ כּמה התחלוֹת של משקים מעוֹרבים בּפתח־תקוה וּבחדרה. בּפתח־תקוה כּבר נמנוּ אז, חוּץ מכּרמים וגידוּלי שׂדה, גם שנים־עשׂר פּרדסים.

בּראש־פּינה נעשׂה אז ניסיון מעניֵן של גיווּן ענפי המשק. הנהלת יק“א אמרה לפתח שלוֹשה ענפים בּכל משק וּמשק: גידוּלי־שׂדה, גידוּלי־ענבים לעשׂיית צימוּקים וגידוּל תוֹלעי־משי. המגמה, בּדרך כּלל, היתה נכוֹנה והתאימה לתנאֵי הגליל העליוֹן, הדוֹמים כּל־כּך לתנאי הלבנוֹן, וּבלבנוֹן נוֹדע ערך כּלכּלי רב לעצי התוּת, שעליהם משמשים מזוֹן לתוֹלעי־משי. אך בּראש־פּינה לא הצליח ענף זה כּלל וּכלל, בּגלל יחסם האדיש של האכּרים לחידוּשים משקיים, שהפּקידוּת לא ידעה להנהיגם וּלעוֹרר אליהם תשׂוּמת־לב. יחד עם זה, בּמקוֹם להפיץ שיטוֹת רציוֹנַליוֹת בּגידוּלי הפּלחה, ש”המוּמחים" של אז לא היוּ בּקיאים בּהם בּיוֹתר, נהגוּ האכּרים לפי דרכּי־העיבּוּד הפּרימיטיביים של הערבים. האכּרים התקשרוּ, לפי השיטה של “חרתים”, עם משפּחוֹת שלמוֹת של ערבים והכניסוּ אוֹתם לחצרוֹתיהם. הערבים היוּ מעבּדים את הקרקעוֹת שנמסרוּ לאכּרים, וכך נשתרש קמעה־קמעה המנהג של עבוֹדה זרה, והאכּרים נעשׂוּ תלוּיים בּדרכי־העיבּוּד הנוֹשנים של שכניהם, בּלי כּל תקוה ויכוֹלת להעלוֹת את רמת יבוּלי־השׂדה ואת תנוּבת־הפּרוֹת הזעוּמה. בּמצב כּזה, בּערך, נתוּנים עד היוֹם גידוּלי

השׂדה בּמוֹשבוֹת שנוֹסדוּ לפני המלחמה הקוֹדמת.

לגידוּל תוֹלעי־המשי התיחסוּ האכּרים מלכתחילה כּלענף שאינוֹ ראוּי לתשׂוּמת־לבּם, וּלבסוֹף הוּזנח לגמרי. גם את עשׂיית הצימוּקים, שבּלי ספק היוּ לה סיכּוּיים טוֹבים, לא פּיתחוּ. עם יציאת המוּמחים המיוּחדים שהוּזמנוּ מחוּץ־לארץ חדלוּ לטפּל בּמקצוֹע זה.

מכּה קשה הוּכּוּ בּימים ההם כּרמי הגפנים בּגליל וּבשוֹמרוֹן עם התפּשטוּת “הפילוֹכּסאֶרה”. היה הכרח לחדש את הכּרמים על־ידי כַּנוֹת של גפנים “אמריקניוֹת”, שמַרכּיבים עליהן זנים אירוֹפּיים משוּבּחים. בּראש־פּינה החליטה פּקידוּת יִק"א לא לסייע לחידוּש הכּרמים שנחרבוּ, אף על פּי שבּמוֹשבה אחרת, בּזכרוֹן־יעקב, ניטע חלק מן הכּרמים, שהוּתקפוּ אף הם על־ידי הפילוֹכּסאֶרה, נטיעה חדשה.

על כּל פּנים, הנסיוֹן לבסס ענפים חקלאיים שוֹנים, כּהתחלוֹת רבּוֹת אחרוֹת, שהיוּ יכוֹלוֹת להביא לידי תוֹצאוֹת כּלכּליוֹת

חשוּבוֹת – הוּפסק מחוֹסר התמדה מצד המתישבים והמישבים גם יחד.

לאחר ה“ניתוּח”    🔗

אֶמיל מאירסוֹן הפילוֹסוֹף היהוּדי־הרוּסי, שגר בּפּאריס, היה חוֹבב־ציוֹן, מילא תפקיד חשוּב בּהנהלה הראשית של חברת יק“א, וּביקר בּמוֹשבוֹת הבּארוֹן רוֹטשילד שבּארץ־ישׂראל. בּשוּבוֹ לפּאריס הציע לבּארוֹן להכניס רפוֹרמוֹת בּהנהלת המוֹשבוֹת ויעץ לוֹ לצמצם את חבר פּקידיו. הבּארוֹן פּנה ליק”א והציע לה לקבּל עליה את הנהלת המוֹשבוֹת, ויק"א הסכּימה לכך. המַעבר מאדמיניסטראציה אחת לשניה היה בּבחינת “ניתוּח” קשה לאכּרים. בּשנת 1902, כּשסיירתי בּמוֹשבוֹת, עדיין לא הספּקוּ האכּרים להתאוֹשש מן הצרוֹת שגרמוּ להם הפּקידות הבּלתי־מרוּסנת וחילוּפי הרשוּיוֹת. בּעקבוֹת החילוּפים הוּפחתה

בּמידה ניכּרת אוֹ נפסקה לגמרי ה“תמיכה”, שהיתה בּמשך שנים המקוֹר העיקרי – אוֹ היחידי – לאפשרוּת הקיוּם ואחד מיסוֹדוֹת ההוָי בּמוֹשבוֹת.

חוֹסר נוֹער    🔗

בּתקוּפת־המַעבר ההיא טרם נתעוֹררה בּמוֹשבוֹת שאלת הדוֹר הצעיר, דוֹר הממשיכים, אף על פּי שהעדר בּני־נעוּרים בּהן היה מנקר ממש את העינים. כּמעט שלא ראיתי בּחוּרים וּבחוּרוֹת בּמוֹשבה, כּי רוּבּם יצאוּה למרחקים, מי ללמוֹד וּמי לבקש את אָשרוֹ. והמעטים שלא הספּיקוּ לנטוֹש את בּית הוֹריהם ולצאת לחוּץ־לארץ, חלמוּ על כּך והתכּוֹננו לנסיעה.

מה גרם בּארץ־ישׂראל לתוֹפעה זוֹ של התנכּרוּת הדוֹר הצעיר לשאיפוֹת אבוֹתיהם בּשנים ההן?

אחד הגוֹרמים היה החינוּך בּבתי־הספר שבּמוֹשבוֹת. הללוּ היוּ רחוֹקים מכּל זיקה שהיא לחיי־כּפר, לחיי משק, מכּל שאיפה לנטוֹע בּלבּוֹת החניכים אהבה לטבע, לאדמה, למוֹלדת, ללשוֹן העברית. הצרפתית היתה שׂפת הלימוּדים השלטת בּרוֹב בּתי־הספר, והמוֹרים היוּ משבּחים וּמפארים את חיי פּאריס והליכוֹתיה כּל הימים. רק בּראש־פּינה וּבמטוּלה הצליחוּ יצחק אפשטיין ושׂמחה וילקוֹמיץ להשליט בּימים ההם את השׂפה העברית כּשׂפת־לימוּדים. הם נתנוּ לי רשוּת לבקר בּבתי־ספרם בּשעת השיעוּרים. כּאן נשבה רוּח אחרת. הרבּה למדתי מתוֹך שׂיחוֹתי עמהם. סיפּרתי להם על בּתי־הספר שעזרתי להקים בּמוֹשבוֹת בּסאראבּיה ועל “גני הלימוּד” שסוּדרוּ לידם, כּדי לחבּב על התלמידים את העבוֹדה בּגינת־ירקוֹת וּבגן עצי־פּרי. וּוילקוֹמיץ סיפּר לי כּי עוֹד לפני שעבר מרחוֹבוֹת למטוּלה השתדל לכלוֹל בּתכניתוֹ את לימוּדי־הטבע וּלשתף את התלמידים בּעבוֹדת שׂדה וכרם. בּמטוּלה היה נתוּן כּוּלוֹ לרעיוֹן זה של חינוּך לחיי־כּפר. בּמגמה זוֹ ראיתי אז גם אני אחת הדרכים לאיחוּי הקרע בּין חיי האכּרים לבין המטרה היסוֹדית של התנחלוּת שרשית בּארץ האבוֹת.

אוּלם בּדרך שוֹנה לגמרי נתגלוּ בּארץ, לאחר כּמה שנים, כּוֹחוֹת צעירים שהכּו שוֹרש נאמן בּכּפר העברי. בּא נוֹער יקר והביא עמוֹ רוּח חדשה, רוּח של אהבה וּמסירוּת־נפש, שהיוּ נחוּצוֹת כּל־כּך להמשכת מפעל התקוּמה וּלהרחבתוֹ.

השנים הראשוֹנוֹת של המאה העשׂרים היוּ שנוֹת עמידה וקפּאוֹן לחקלאוּת העברית בּארץ־ישׂראל. כּל הישוּב החקלאי לא מנה אז אלא מוֹשבוֹת אחדוֹת, שמספּר כּל תוֹשביהן לא עלה על זה של עיירה אחת גדוֹלה בּמזרח־אירופּה. המתנחלים נתנסוּ נסיוֹנוֹת קשים בּמַגעםַ וּמַשׂאם עם האפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּתית. כּוֹחוֹת־העבוֹדה היוּ מעטים, והעבוֹדה הזרה עשׂתה שַמוֹת בּנפשוֹת. גדוֹל היה צער המתנחלים בּראוֹתם את שאיפוֹתיהם להיאָחז בּאדמה מתנדפוֹת לעיניהם. אוּלם בּצדן של התוֹפעוֹת השליליוֹת אפשר היה להבחין גם בּהתחלוֹת בּריאוֹת, שהבטיחוּ הרחבה וּרוָחה לעתיד.

בּאוֹתם הימים קנה הבּארוֹן שטחים נרחבים בּגליל התחתוֹן, בּסביבוֹת טבריה – את אדמת יֶמה, מסחה, דַליקה ועוֹד – והתחילוּ ההכנוֹת ליִסוּד ישוּבים חדשים.

פּלחה פּרימיטיבית    🔗

הצרפתי בּארבּיאֶ Barbier)) המומחה החקלאי המפוּרסם, שבֹּיקר אז בארץ מטעם הבּארוֹן וחברת יִק"א, יעץ לבסס את הישוּבים החדשים שבּגליל התחתוֹן על יסוֹד של פּלחה פּרימיטיבית. הוּא ועסקני הישוּב נבהלוּ למַראֶה כּשלוֹנם של כּרמי־הגפנים וראוּ בּפּלחה הפּרימיטיבית בּנוּסח המשק הערבי פּתח להצלה ותקוה לעתיד. עצה זוֹ לא הניחה את דעתי. בּפגישתי אתוֹ – בּיקוּרוֹ חָל בּאוֹתם החדשים שסיירתי את המוֹשבוֹת – ניסיתי לשוא ללַמד זכוּת על תכניתי למשקים מעוֹרבים, כּדוּגמת משקיהם של החקלאים היהוּדים בּבּסאראבּיה, שידעתים מתוֹך מַגע קרוֹב בּיוֹתר. התנחמתי אז בתקוה, כּי מכּאן עלוּלה לבוֹא התרחבוּת בּשטח, שאוּלי תשׂים קץ לקפּאוֹן שנשׂתרר בּחקלאוּת העברית הארצישׂראלית בימיה הראשונים.

המתנחלים הראשוֹנים    🔗

המתנחלים הראשוֹנים בּאוּ מקצתם מרוּסיה ומקצתם מרוֹמַניה. מה היוּ מקצוֹעוֹתיהם הקוֹדמים? רוּבּם כּכוּלם לא ממשפּחת עמלנים יצאוּ, כּשם שרוֹב הפועלים מכּל העליוֹת אף הם לא יצאוּ מחוּגים של פּוֹעלים חקלאיים, ולא משכבה פּרוֹליטארית בּכלל.

למתנחלים הראשוֹנים לא היתה כּל הכשרה חקלאית. בּשׂים לב לעברם העירוֹני היתה הבּיקוֹרת החריפה שנמתחה על אי־הסתגלוּתם לתנאי הכּפר מוּפרזת בּהחלט. כּן לא היוּ מוּצדקוֹת הטענוֹת כּי הם מסתגלים בּמהירוּת יתירה להוָי של עיירה, שהלך ונוֹצר בּמוֹשבוֹת הראשוֹנוֹת. על כּל פּנים, אי אפשר היה לקווֹת שהדוֹר הראשוֹן יגלה בּקרבּוֹ תכוּנוֹת האָפייניות לחקלאים ותיקים. אמנם, הקוֹמץ הקטן של הבּיל"וּיים גילה מראשית צעדיו אוֹפי מוּבהק, אוּלם אי אפשר היה לדרוֹש מאלה שהגיעוּ לארץ בּתקוּפת הראשית של ההתישבוּת, שיפעלוּ יוֹתר ממה שפּעלוּ. והלא הם שהניחוּ את היסוֹדוֹת לכמה וכמה ישוּבים חקלאיים בּארץ השוֹממה! אוּלם בּצד החיוּב הגדוֹל של הנחת יסוֹדוֹת נתבּלטוּ גם הליקוּיים של חוֹסר נסיוֹן והכשרה ושל חוֹסר התמדה בּכיבּוּש הטבע. וּמאין היוּ הראשוֹנים יכוֹלים לשאוֹב כּוֹח כּדי להתגבּר

על מכשוֹלים כּלכּליים, על חבלי ההסתגלוּת לסביבה הזרה ולעמוֹד בּפני הלחץ של המשטר המדיני, אשר התנגד ליצירה וּלחישׂוּף האפשרוּיוֹת הצפוּנוֹת בארץ?

ידוֹע ידעתי את רוֹע מזלם של המתנחלים הראשוֹנים, שהיוּ נתוּנים לשרירוּת־לבּם של האפּוֹטרוֹפּסים מן המין הגרוּע בּיוֹתר. בּמוֹשבוֹת נתקלתי על כּל צעד ושעל בּסימני הכּבלים של המשטר הפּקידוּתי, ששיעבּד את האכּרים, השפּילם ודיכּא בּהם כּל שאיפה לעצמאוּת בּמשק,

בּעבוֹדה, בּחינוּך־הבּנים. ראיתי את מחנוֹת הפוֹעלים הערבים בּמוֹשבוֹת, על נשיהם וטפּם, שמילאוּ את חצרוֹת האכּרים – וּלעיני נתבּלטוּ בּכל מוֹראן תוֹצאוֹת ההרס המוּסרי והחמרי של שיטה זוֹ.

הירהרתי בּלבּי שוּב ושוּב: מן ההכרח שיבוֹאוּ שינוּיים יסוֹדיים בּכּל, אבל כּיצד יבוֹאוּ? מאליהם? כּשיעזבוּ את האכּרים לנפשם בּכל הנוֹגע לעניניהם החמריים, כּפי שדוֹרש אחד־העם?

כחניך התנוּעה הרוּסית שדגלה בּ“הליכה אל העם”, לא יכוֹלתי להשלים עם הכּלל של “שב ואַל תעשׂה”. הייתי חדוּר הכּרה כּי השיטוֹת של ה“זאֶמסטבוֹ” הרוּסית בּקויהן הכּלליים הוֹלמוֹת גם את האכּרוּת בּארץ־ישׂראל, כּשם שהלמוּ את צרכי החקלאים היהוּדים בּאזוֹרים הדרוֹמיים והצפוֹניים־מערביים שבּרוּסיה.

נוֹכחתי לדעת כּי בּמוֹשבוֹת הארצישׂראליות חסר הגוֹרם

הראשוֹן בּמַעלה לפעוּלוֹת נוֹעזוֹת לשם שינוּי מַהלך הענינים: בּני־הנעוּרים. חסרים צעירים וּצעירוֹת, שמתוֹכם היתה צריכה לבוֹא תסיסה בּריאה וּשאיפה עזה לשינוּי אוֹרח־החיים, אשר יתרחק כּכל האפשר ממסוֹרת העיירה ויתקרב יוֹתר ויוֹתר לחיי־עבוֹדה בּכּפר.

האמנתי כּי כּוֹחוֹת רעננים יתגלוּ בּישוּבים הקיימים עם התרחבוּתם על ידי אֶלמנטים חדשים ועם יִסוּדן של נקוּדוֹת־ישוּב חדשוֹת.

מתי וּמהיכן יבוֹאוּ אֶלמנטים חדשים? שוּם איש לא היה יכוֹל לראוֹת מראש שאחרי עלית תרמ“א–תרמ”ב ותרנ"א תבוֹא העליה השניה, השלישית, הרביעית…

מכּל מקוֹם האמנתי כּי יבוֹא מיפנה לטוֹבה בּהשפּעת האנשים שיתוַספוּ על הראשוֹנים, ואוּלי – הירהרתי – יבוֹא המיפנה בּעקבוֹת התנוּעה של השיבה לטבע, שהלכה וגברה בּאוֹתן השנים בּרוּסיה.

ההוָי והצרכים    🔗

ההוָי, כּידוּע, כּרוּך תמיד בּמידת התצרוֹכת וּבהרכּבה.

מה היוּ אז הרכּבה והיקפה של תצרוֹכת החקלאים, בּעלי הבּתים והפּוֹעלים, וּבאֵילו אפנים בּאה על ספּוּקה? שאלה זוֹ כּרוּכה בּבירוּר צוּרוֹת־החיים, יחסי־העבוֹדה וּמקוֹרוֹת הקיוּם.

מה היתה אז רמת־החיים של החקלאים בּארץ? מה היתה תזוּנתם, תלבּשתם? כּיצד וּבאיזוֹ מידה סוּפּקוּ צרכיהם הרוּחניים ודאגתם לבריאוּת הגוּף?

בּמוֹשבוֹת היתה בּוֹלטת התוֹפעה, כּי התזוּנה תוֹפסת –

כּמוֹ בּכל הארצוֹת וּבכל הזמנים – מקוֹם ניכּר יוֹתר בּדאגוֹתיהם

וּבהוֹצאוֹתיהם של בּני השכבה הדלה, בּהשוָאָה לשכבה האמידה.

המחלוֹת הציקוּ מאד. אמנם, כּבר היתה מצויה עזרה רפוּאית־ציבּוּרית שאוּרגנה על ידי האדמיניסטראציה של הבּארוֹן. גם הועד האוֹדיסאי השתתף בּמידת־מה בּהגשת העזרה הרפוּאית. ואף על פּי כן הייתי מוֹצא בּכל משפּחה שלישית אוֹ רביעית חוֹלה אחד קשה – אוֹ אפילוּ שנַיִם – מבּני־הבּית.

הרבּה התלוֹננוּ הנשים על האַקלים הקשה, והיתה רוֹוַחַת הדעה כּי האשה היהוּדית החלשה לא נוֹצרה אלא לעבוֹדת בּית וּמטבּח ולא לעבוֹדוֹת שׂדה וכרם, ואפילוּ העבוֹדה בּגינה וּהרפת מזיקה לה.

בּשוּבי לאֹודיסה ציינתי בּהרצאתי בּאסיפת ועד

חוֹבבי־ציוֹן כּמה מעטה היא עבוֹדתם העצמית של האִכּרים וכי הנשים אינן לוֹקחוֹת כּל חלק בּעבוֹדוֹת החקלאיוֹת – בּניגוּד למוֹשבוֹת היהוּדיוֹת

בּדרוֹם רוּסיה. על כּך העיר אחד־העם כּי “אָקלימה של ארץ־ישׂראל אינוֹ נוֹתן לנשים לעבוֹד מחוּץ לביתן”.

בּיפוֹ היוּ אוֹמרים כּי האכּרים מַרבּים לנסוֹע העירה

וּממוֹשבה למוֹשבה. לפי דעתי היתה “האשמה” זאת בּאיבּוד זמן והוֹצאוֹת מוּפרזת בּהחלט. תנוּדוֹתיו של קוֹמץ האכּרים בּלטוּ לעינים – כּי כּך טבעם של יהוּדים, שהם מתבּלטים בּנסיעוֹתיהם המרוּבּוֹת. אוּלם לאמיתוֹ של דבר לא היה ערך להפסדים המשקיים הפּעוּטים שהיוּ כּרוּכים בּנסיעוֹת אל העיר אוֹ אל המוֹשבה הקרוֹבה – על הרוֹב בּעסקי ציבּוּר חשוּבים.

הענינים הציבּוּריים תפסוּ מקוֹם חשוּב מאד בּסדרי־חייהם, ועוּבדה זוֹ זקפתי, כּמוּבן, מלכתחילה, לזכוּתם של החקלאים היהוּדים, בּארצנוּ כּבארצוֹת הגוֹלה.

ענינים ציבּוּריים    🔗

מה היה טיבם של הענינים הציבּוּריים בּתקוּפה ההיא?

עזרה לחוֹלים, חינוּך לילדים, צרכים דתיים (החזקת רבּנים, שוֹחטים וּבתי־כּנסיוֹת), שמירה, עסקי נציגוּת לפני הממשלה והמוֹסדוֹת המיישבים: יק"א, וַעדי המוֹשבוֹת וּמוּכתרים.

רוֹפאים ומילדוֹת היוּ מגישים עזרה לזקוּקים להם, כּמעט בּכל מוֹשבה היוּ חוֹבשים וּבתי־מרקחת. בּדרך כּלל, היתה העזרה הרפוּאית ניתנת בּמידה רחבה.

בּמוֹשבה היהוּדית הגדוֹלה “נוֹבוֹפּוֹלטאבקה”, בּמחוז

חאָרסוֹן שבּדרוֹם רוּסיה, הגיעוּ ההוֹצאוֹת לעזרה רפוֹאית בּשנת 1900 לחלק הרביעי בּערך מן ההוֹצאה הרפוּאית הממוּצעת לנפש בּמוֹשבוֹת הארצישׂראליוֹת (כּארבּעה פראנק, לעוּמת חמישה־עשׂר פראָנק בּערך).

אך בּראש כּל הענינים הציבּוּריים עמדוּ בּתי־הספר.

החלק הששי מן הילדים שבּשתים־עשׂרה המוֹשבוֹת נתחנך בּבתי־ספר, חוּץ מן הילדים שלמדוּ בּ“חדרים” (בּפתח־תקוה). ההוֹצאה לצרכי חינוּך עלתה, לפי חשבּוֹן ממוּצע למשפּחה, כּדי שבעים פראנק לשנה בּערך, בּה בּשעה שיהוּדי רוּסיה הוֹציאוּ לשׂכר־לימוּד בּבתי־ספר וּב“חדרים” לא יוֹתר מן החלק השלישי מהוֹצאוֹת אלוּ.

תוֹשבי המוֹשבוֹת, לרבּוֹת הפּוֹעלים, היו חרדים. ואף על פּי כן היתה הדאגה לסיפּוּק הצרכים הדתיים פּוֹחתת והוֹלכת, בּעוֹד שלצרכי החינוּך החילוֹני הלכה ועלתה.

בּמוֹשבוֹת היתה ניכּרת מאד השאיפה לעצמאוּת בּניהוּל הענינים הציבּוּריים והעדתיים. דוּבּר אז הרבּה על הצוֹרך לאַחד את כּל החקלאים בּמוֹסד מייצג אחד. וכן נתחוורה העוּבדה, כּי בּמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת קל יוֹתר לספּק את הצרכים הציבּוּריים והתרבּוּתיים, כּי בּטחוֹן החיים ונוֹחוּתם מרוּבּים בּהן בּמידה שאין לחלוֹם עליהם בישוּבים הקטנים. ועוֹד מַעלה אחת למוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת: הן מתפּתחוֹת בּמהירוּת גדלה והוֹלכת וּמשמשוֹת מרכּזי משיכה לתוֹשבים נוֹספים.

דרגתם התרבּוּתית של המתישבים היתה גבוֹהה למדי בּהשוָאה לזוֹ של החקלאים היהוּדים בּרוּסיה שמשם בּאוּ. סימנים רבים העידו על כּך: קנית ספרים עבריים באופן שיטתי, החתימה על עתוֹנים עבריים יהוּדיים־רוּסיים ועל שבוּעוֹנים חקלאיים רוּסיים: התרוּמוֹת למטרוֹת לאוּמיוֹת וּלחברוֹת־צדקה. לא כּן הפּוֹעלים, שהיוּ אז נחוּתים בּדרגתם התרבּוּתית. מצבם החמרי היה קשה וידם לא השׂיגה בּשוּם פּנים ואוֹפן לקנוֹת ספר אוֹ לחתוֹם על עתוֹן.

הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת לפני כּארבּעים שנה    🔗

העבוֹדה העברית עמדה אז בּמזל ירידה בּכלל, וּבמקוֹמה נתפּשטה העבוֹדה הזרה, שמצאה לה אחיזה בּמוֹשבוֹת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: אם בּעבוֹדה יוֹמית ואם בּעבוֹדה קבוּעה. הפּוֹעלים היהוּדים שעבדוּ בּקביעוּת

בּכּרמים וּביקב פּוּטרוּ והוּצעוּ להם פּיצוּיים – בּתנאי שיֵצאו מן

המוֹשבוֹת, ואפילוּ מן הארץ. חלק מן הפּוֹעלים היהוּדים לא השלים עם גזר־הדין.

בּחוֹרף תרס"א (1901) נתכּנסה בּיפוֹ אסיפה כּללית של הפּוֹעלים, שהחליטוּ לא לעזוֹב את הארץ. האסיפה בּחרה בּוַעדה “לחקירת מצבם של הפּוֹעלים היהוּדים, בּירוּר שאיפוֹתיהם והבהרת דרכי סידוּרם”. חלק מחברי הוַעדה היוּ פּוֹעלים חקלאיים (י. חַרלַפּ, מ. גיסין, א. שפּירא ואחרים) וחלק – מעסקני הישוּב, הפּקידוּת וציבּוּר האכּרים (ד"ר ה. יפה, מ. מאירוֹביץ, א. אייזנבּרג ואחרים). הוַעדה ערכה שאלוֹנים והפיצתם בּמוֹשבוֹת. מישוּבי יהוּדה נתקבּלוּ תשוּבוֹת

בּרוּרוֹת. לא כן מן הגליל. הוַעדה עיבּדה את החוֹמר שבּכתב, בּאה בּמַגע ישר עם פּוֹעלי יהוּדה וקבעה, כּי כּמאה מהם “מתאימים לסידוּר של קבע”, וכי הם שוֹאפים להתישבוּת חקלאית.

הועדה החליטה לבסוֹף לפנוֹת לועד האוֹדיסאי בּהצעה לבקש דרכים לעזוֹר לפּוֹעלים המוּכשרים לעבוֹדה חקלאית להקים להם משקים עצמיים. הצעה זוֹ הניעה את הועד האוֹדיסאי לייסד, לאחר דיוּן בּמשך שנים אחדוֹת, שני מוֹשבי־פּוֹעלים: את “עין־גנים” ליד פּתח־תקוה ואת “נחלת־יהוּדה” ליד ראשוֹן־לציוֹן. למשקים בּמוֹשבים אלה ניתן מלכתחילה אוֹפי של משקי־עֵזר וּבעליהם היוּ עוֹבדים בּעיקר בּמוֹשבוֹת הסמוּכוֹת (רק בּתקוּפה שבּין שתי המלחמוֹת התפּתחוּ, בּעזרת ההנהלה הציוֹנית, למשקים עצמיים).

כּיצד חיוּ הפּוֹעלים שעבדוּ בּאוֹפן קבוּע בּעבוֹדוֹת האדמיניסטראציה של הבּארוֹן בּמושבוֹת יהוּדה והגליל?

הנה תשוּבה מפּנקסי:

טיפּוס א': פּוֹעל בּסג’רה. הגיל – 26, אשתוֹ – בּת 23, ילד בּן שנה.

טיפּוּס ב': פּוֹעל בּמטוּלה. הגיל – 43, אשתוֹ – בּת 35, בּן בּגיל 14, שתי בּנוֹת בּגיל 12 ו־10.

הפּוֹעל בּסג’רה קיבּל בּ־1902 סך 543 פראנק (כּ־22 לי"ש) כּשׂכר־עבוֹדה. מסכוּם זה הוֹציא לכלכּלת משפּחתוֹ 332 פראנק (כּ־13 לי"ש), לשׂכר־דירה 99 פראנק (כּ־4 לי"ש), לריפּוּי, נפט וכוּ' – 128 פראנק (כּ־5 לי"ש). לצרכים רוּחניים לא הספּיק השׂכר.

הפּוֹעל בּמטוּלה השׂתכּר בּאוֹתה שנה (1902) מעט יוֹתר מן הסכוּם שהשׂתכּר הפּוֹעל בּסג’רה: 557 פראנק. כּלכּלת משפּחתו (5 נפשות) עלתה לוֹ בּ־484 פראנק, לאמוֹר: 97 פראנק לנפש (כּ־4 לי"ש לשנה!). הדירה עלתה לוֹ בּ־20 פראנק. לצרכים אחרים נשארוּ לוֹ 53 פראנק אוֹ כּשתי לירוֹת לשנה!

לא היה הבדל גדוֹל בּמחיר המיצרכים העיקריים בּין התקוּפה ההיא לבין זוֹ שלפני המלחמה של עכשיו.

כּזה היה, איפוֹא, המצב של הפּוֹעלים הקבוּעים בּראשית העליה השניה, שהסתערה לאחר שנים אחדוֹת על המוֹשבוֹת בּסיסמה של כּיבּוּש העבוֹדה.

בּדין־וחשבּוֹן לועד האוֹדיסאי הבלטתי בּשוּרה של טבלאוֹת־דיאגרמוֹת את רמת החיים של האכּרים והפּוֹעלים בּארץ בּימים הם, וּלעוּמתה – את רמת־החיים של החקלאים בּארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה.

השׁוָאוֹת    🔗

מעניֶנת, כּמדוּמה לי, גם כּיוֹם טבלת־ההשוָאה המבליטה את היחס שהיה קיים אז בּין ההוֹצאוֹת לתזוּנה לבין הוֹצאוֹת הקיוּם, הכּוֹללוֹת, נוֹסף לתזוּנה, את ההוֹצאוֹת להלבּשה, לשמירת הבּריאוּת,

לחינוּך וכוּ'.

מטבלה זוֹ נבעוּ המסקנוֹת המאָלפוֹת הבּאוֹת: א) רמת־החיים של האכּר בּארץ־ישׂראל היתה קרוֹבה לזוֹ של האכּרים בּגרמניה וּבצרפת; ב) עלתה עליה הרבּה רמת־חייו של החַוָאי האמריקאי; ג) נמוּכה מאד היתה רמת־חייו של האכּר הרוּסי; ד) הוֹצאוֹת־הקיוּם והוֹצאוֹת־התזוּנה של הפּוֹעל בּארץ קרוֹבוֹת יוֹתר לאֵלוּ של האכּר הרוּסי מאשר לאֵלוּ של האכּרים בּמוֹשבוֹת; ה) בּיחס לאחוּז הגבוֹה של הוֹצאוֹת־התזוּנה לגבּי כּל צרכי הקיוּם, היה הפּוֹעל היהוּדי בּארץ־ישׂראל נתוּן בּמצב קשה הרבּה מן האכּר הרוּסי.

הדיוּנים בּוַעד האוֹדיסאי    🔗

חזרתי לאוֹדיסה בּתמוּז תרס"ב, לאחר שעשׂיתי שלוֹשה חדשים בּמוֹשבוֹת ארץ־ישראל, וּמסרתי בּישיבוֹת אחדוֹת של ועד חוֹבבי־ציוֹן את רשמי סיוּרי ואת מסקנוֹתי והצעוֹתי. לא נשתמרוּ בּידי רשימוֹתי מן הישיבוֹת ההן, אוּלם לפנַי מוּנחים כּמה גליוֹנוֹת של השבוּעוֹנים

“בּוּדוּשצ’נוֹסט”⁵ וּ“ווֹסחוֹד”⁶, שבּהם נמסר בּפרוֹטרוֹט תוֹכן דברי וּרשמי.

בּוֹריס גוֹלדבּרג⁷, מוילנה, ששהה אז זמן־מה באוֹדיסה, פּירסם כּמה מאמרים שבּהם הדגיש את חַוַת־דעתי החיוּבית על עתידה של ההתישבוּת החקלאית בּארץ, על אף היאוּש שנשׂתרר אז בּחוּגי חוֹבבי־ציוֹן.

גוֹלדבּרג כּתב שסיפּרתי על ההישׂגים שהשׂיג הישוּב החקלאי

היהוּדי הצעיר והדל, ועל הנכסים שהספּיק לרכּוֹש לו חֵרף כּל התנאים הקשים וחוֹסר נסיוֹנם החקלאי של המתישבים. הדגשתי, לדברי גוֹלדבּרג, שבּעצם יִסוּדם של הישוּבים החקלאיים נוֹצרת האפשרוּת להרחיבם וּלבססם וּלהקים סביבם ישוּבים נוֹספים.

לפי הערכתי, שאינני זוֹכרה עכשיו ושהוּזכּרה על ידי גוֹלדבּרג, מנוּ אז המוֹשבוֹת כּ־700 בּתי־אָב חקלאיים, וּמהם כּחמש־מאוֹת שהיוּ מוּכנים להשתקע בּהן. חמש מאוֹת בּתי־אב אלה הם הם הגרעין שירכּז סביבוֹ אלפים חדשים, והללוּ ודאי ימצאוּ דרכים משוּכללוֹת יוֹתר וּבטוּחוֹת יוֹתר להקמת ישוּב גדוֹל וּמבוּסס בּארץ־האבוֹת. לא היה לי שוּם ספק, כּי עם כּל הליקוּיים של תקוּפת־הנסיוֹנוֹת יש סיכּוּיים טוֹבים לייצב את ההתחלוֹת הרוֹפפוֹת הראשוֹנוֹת וּלהרחיבן.

גוֹלדבּרג הזכּיר את דברי המוּדגשים על מיעוּט העבוֹדה העצמית של האכּר וּבני בּיתוֹ, שאינם מגלים כּל התענינוּת בּשכלוּל העבוֹדה, כּיון שהם תלוּיים בּשיטוֹת־עבוֹדתוֹ הנוֹשנוֹת של הפּוֹעל הערבי; על הזלזוּל בּענפי המשק המעוֹרב ועל הנטיה לטיפּוּס של משק חַדגוֹני – לכרמים בּלבד או לגידוּל תבוּאוֹת בּלבד. בּהמשך דבריו סיפּר גוֹלדבּרג, כּי גיליתי בּמוֹשבוֹת, בּצד כּמה תוֹפעוֹת שליליוֹת, גם שאיפה עזה לארגוּן ציבּוּרי וּלעזרה הדדית, ואפילוּ לקוֹאוֹפראציה. בּיחוּד המלצתי, לפי עֵדוּתוֹ, לעוֹדד את השאיפה להגדלת הראֶזאֶרבוֹת הקרקעיוֹת של הישוּבים שנוֹסדוּ זה עתה, לעזוֹר לפיתוּח האשראי הקוֹאוֹפּרטיבי (בּצוּרת “אגוּדוֹת להלואה־וחסכוֹן”, אחת בּיהוּדה ואחת בּגליל) ולתמוֹך בּכל צוּרה של קוֹאוֹפראציה יצרנית וצרכּנית שתצמח בּתוֹך האוּכלוּסיה החקלאית היהוּדית, בּזוֹ שקיימת מכּבר וּבזוֹ שעתידה לבוֹא.

בּגליוֹנוֹת “ווֹסחוֹד”(בּשנת 1902) פּוּרסמוּ מטעם ועד חוֹבבי־ציוֹן ההנחוֹת והמסקנוֹת שהגשתי לוֹ בּכתב ותמצית הדיוּנים עליהן בּישיבוֹת הועד וֹּבאסיפה הכּללית של החברה.

מסקנוֹת והחלטוֹת    🔗

ואלו היוּ מסקנוֹתי העיקריוֹת:

הנסיוֹן ההתישבוּתי היהוּדי בּארץ־ישׂראל, שאינוֹ מוֹנה אלא עשׂרים שנה, רב ערכּוֹ מאד. בּתקוּפה קצרה זוֹ נתחוורוּ כּמה שאלוֹת, שהיוּ תחילה מעוּרפּלוֹת. מעכשיו יֵדעוּ להימנע משגיאוֹת שנעשׂוּ, בּיחוּד בּניהוּל עניניהם של המתנחלים. ההשקעוֹת הכּספּיוֹת, על אף הבּזבּוּז מצד הפּקידוּת, לא עלוּ בּתוֹהוּ. נוֹשבוּ מאוֹת משפּחוֹת,

נוֹצרוּ גרעינים של ישוּבים חקלאיים, שילכוּ וישתרשוּ ויתרחבוּ.

הוּברר כּי בּארץ־ישׂראל אין להקים ישוּבים קטנים (כּגוֹן קסטינה).

צריך להגדיל את אוּכלוֹסית המוֹשבוֹת. עם ריבּוּי התוֹשבים תמצאנה את פּתרוֹנן שאלוֹת משקיוֹת וציבּוּריוֹת חמוּרוֹת, לרבּוֹת שאלת הבּטחוֹן.

הכרח הוּא כּי המתישבים יעבדוּ עבוֹדה עצמית.

מסתבּר, שטיפּוּס המשקים המעוֹרבים מתאים לתנאי ההתישבוּת בּארץ־ישׂראל יוֹתר מן הטיפּוּס החַדגוֹני של מַטעים בּלבד, אוֹ של פּלחה בּלבד.

רמת־חיים של המתישבים בּארץ־ישׂראל דוֹמה לזוֹ של החקלאים בּמערב אירוֹפּה, וּמחייבת על כּן בּניית משקים לפי שיטוֹת עבוֹדה, הדרכה מקצוֹעית וציוּד טכני המקוּבּלים על החקלאים האירוֹפּיים, בּהתאם לתנאים המיוּחדים של האקלים בּארץ־ישׂראל.

יש ליישב את הפּוֹעלים החקלאיים היהוּדים בּאמצעי "הקרן לפוֹעלים" של הועד האוֹדיסאי.

יש להקים מכוֹן לחקר החקלאוּת, שיעסוֹק בּבירוּר השאלוֹת המקצוֹעיוֹת החשוּבוֹת למתישבים.

ועיקר העיקרים: חיזוּק הישוּבים החקלאיים והרחבתם מחייב פּעוּלה שקוּדה וּמַתמדת להכנת ראֶזאֶרבוֹת קרקעיוֹת גדוֹלוֹת, וּביחוּד – ליד הישוּבים הקיימים.

נחוּץ אִרגוּן רציונַלי של אשראי חקלאי, וּבראש וראשוֹנה – אגוּדוֹת קוֹאוֹפּרטיביוֹת להלוָאה וחיסכוֹן⁸.

אחד־העם התנגד להצעוֹתי. דעתוֹ היתה שמוּטב לרכּוֹש אדמה נוֹספת בּסביבת קסטינה, אך שם לא עמדה אז למכירה שוּם אדמה (רק לאחר שקסטינה נחרבה, בּפרעוֹת תרפּ"ט, נקנה שם שטח נוֹסף שנספּח לאדמת קסטינה הקוֹדמת ונבנה עליו המוֹשב המוּרחב בּאֵר־טוֹביה).

אחד־העם הכּיר בּערכּם של משקים מעוֹרבים, אוּלם סבוּר היה ששיטה זוֹ אינה טוֹבה לחקלאים מתחילים (אף על פּי שנוֹכחתי לדעת, כּי כּבר אז נעשׂוּ התחלוֹת של משק מעוֹרב). כּן הבּיע את ספקוֹתיו לגבּי האפשרוּת של אִרגוּן אשראי קוֹאוֹפּרטיבי, כּי לאכּרים לא היה רכוּש משלהם ולא יכלוּ לקבּל אשראי.

אחד־העם התיחס גם בּשלילה לשיטוֹת־עבוֹדה חדשוֹת וּפקפּק בּתוֹעלתן. בּמקוה־ישׂראל, אמר, הכניסוּ כּל מיני שכלוּלים, והאכּרים יוֹדעים עליהם. ודאי היוּ מכניסים שכלוּלים טכניים, אילוּ היה צוֹרך בּכך.

בּסוֹף דבריו יעץ אחד־העם להזמין מוּמחים לא־יהוּדים מאנגליה כּדי שיחקרו את המצב בּמוֹשבוֹת ויקבּעוּ את הדרכים והאמצעים להצלתן וּביסוּסן⁹.

בּשעת הויכּוּחים תמכוּ בּדעוֹתי ליליֶנבּלוּם ודיזנגוֹף.

לעוּמתם הצטרף מ. סמילנסקי לדעתוֹ של אחד־העם, תיאר בּצבעים שחוֹרים את מצב האכּרים והציע, לשם תיקוּנוֹ, לצרף את בּאֵי־כּוֹח האכּרים לועד הפּוֹעל בּיפוֹ, שפּעל בּארץ מטעם הועד האוֹדיסאי.

את הישיבוֹת הללוּ ניהל מ. מ. אוּסישקין¹⁰. הוּא סיכּם את הדיוּנים בּהתאם למסקנוֹתי והציע להביא לפני האסיפה הכּללית את ההמלצוֹת שלהלן:

להפריש מדי שנה בּשנה 30% לקנית אדמה וּלהדגיש כּי לסכוּם מצער זה שיצטבּר בּקוּפּת הועד לתכלית זוֹ יש ערך עקרוֹני רב לגבּי גאוּלת הארץ.

להפריש 25% מן התקציב לחיזוּק המוֹסדוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים שיִוָסדו בּיזמת האכּרים והפּוֹעלים.

להפריש 25% לצרכי החינוּך.

להפריש 20% להוֹצאוֹת ציבּוּריוֹת.

הועד קיבּל את ההצעה בּרוֹב דעוֹת והאסיפה הכּללית אישרה אוֹתה בּחשוַן תרס"ג.

מזכרוֹנוֹתיו של מ. סמילנסקי    🔗

אוּלי מן הענין לציין כּאן, כּי על האסיפה הכּללית האמוּרה כּתב מ. סמילנסקי לפני שנים אחדוֹת את הדברים הבּאים¹¹:

“האסיפה החליטה לקבּוֹע מראש חלק מסוּים מן התקציב השנתי לרכישת קרקעוֹת מסביב למוֹשבוֹת בּשביל מחוּסרי קרקע. להחלטה זוֹ גרמוּ אחד־העם ואטינגר כּאחד, וכל הציבּוּר תמך בּה. והחלטת האסיפה לתת הלוָאוֹת מעתה רק להתחלוֹת בּעלוֹת אוֹפי שיתוּפי, שהאכּרים יתחילוּ בּהן מתוֹך איניציאטיבה עצמית, היתה אף היא “משוּתפת” להשפּעת אחד־העם ואטינגר, אלא שהראשוֹן הדגיש את סוֹף ההחלטה, את “האיניציאטיבה העצמית”, והאחרוֹן הדגיש את ראשיתה, את “האוֹפי השיתוּפי”. הוּא התחיל להטיף אז למפעלים קוֹאוֹפּרטיביים”.

עד כּמה שאני זוֹכר, חייבתי גם אז – כּמוֹ עתה – את “האיניציאטיבה העצמית”, כּשם שחייבתי את האיניציאטיבה הבּאה מן החוּץ.

 

פּרק ב: תרע"ד    🔗

חֲלִיפות וּתְמוּרוֹת בּין תרס“ב ותרע”ד (1902 – 1914)    🔗

חזרתי מאוֹדיסה לבּסאראבּיה על מנת לטפּל בּמכוֹן שיִסדתי בּסוֹרוֹקי וּלהתמסר ליִסוּד בּתי־ספר לפי שיטת “עברית בּעברית” וספריוֹת עממיוֹת – מוֹסדוֹת שהיוּ קרוֹבים מאד ללבּי והקדשתי להם הרבּה מכּוֹחי.

המכוֹן בּסוֹרוֹקי כּבש את לבּי לא רק משוּם ערכּוֹ המקצוֹעי וכן לא בּלבד משוּם ערכּוֹ החינוּכי, כּמוֹסד שהכשיר לעבוֹדה חקלאית מאוֹת צעירים וּצעירוֹת מן הישוּב היהוּדי העירוֹני שבּסביבה. ראיתי בּוֹ יסוֹד מוּסד להגשמת הרעיוֹן של משק גדוֹל שיִמסר לניהוּלם של פּוֹעליו.

בּאוֹתם הימים הייתי מוּשפּע מאד מרעיוֹנוֹתיו של קרוֹפּוֹטקין על הצוֹרך לחַזק את יחסי־הגוֹמלין בּין העיר לבין הכּפר, על ההכרח להעביר תוֹשבים מן הערים אל הפּרבּרים החקלאיים. כּל שאיפתי היתה – למַמש את הרעיוֹנוֹת הללוּ. למעשׂה עסקתי כּמה שנים בּמפעל העברה של יהוּדים מערים ועיירוֹת בּבּסאראבּיה וּפּוֹדוֹליה אל הכּרמים והגנים שבּעיבּוּרן. למאוֹת משפּחוֹת בּאוֹרגיאב, ראֶזינה, קישינוֹב שבּפלך

בּסארבּיה ויארוֹגה שבּפלך פּוֹדוֹליה, עזרתי להקים משקים בּקרבת הערים.

גדוֹל היה חלקוֹ של הדוֹר הצעיר בּתנוּעה זוֹ. הוּא גילה רעננוּת והתלהבוּת שלא מצאתי דוּגמתן בּזמן ההוּא בּמוֹשבוֹת

הארצישׂראליוֹת.

חזרתי, איפוֹא, לעניני ההתישבוּת “הפּנימית” של יהוּדים בּדרוֹם רוּסיה.

בּאוֹתם הימים הוּזמן דיזנגוֹף, ליפוֹ, כּדי לקחת בּידיו

את הנהלת החברה “גאוּלה”, והציע לי להצטרף אליו. אל קיבּלתי את הצעתוֹ. אמרתי לוֹ, נוֹסף לנימוּקים שכּבר הזכּרתי, כּי אני רוֹצה תחילה לערוֹך מַסע־מחקר בּארצוֹת שמעֵבר לים, שבּהן מתנהלוֹת פּעוּלוֹת של יִשוּב יהוּדים. ואמנם, בּאוּ לידי הזדמנוּיוֹת יפוֹת להגשים שאיפתי זוֹ, שעיקר כּוָנתה היה לקנוֹת לי נסיוֹן נוֹסף והכשרה נוֹספת, מאחר שנסיוֹני החקלאי וידיעוֹתי בּעניני התישבוּת נראוּ לי כּבלתי־מספיקים כּדי להשתקע בּארץ. לבּי אמר לי כּי עלי להסתכּל תחילה בּמה שעוֹשׂים אחרים בּשׂדה זה, לבחוֹן ולשקוֹל את התוֹצאוֹת שהשׂיגוּ וּלברר לעצמי בּתכלית הבּירוּר מה ניתן לעשׂוֹת וּלהגשים בּארץ עתידנוּ.

עברוּ עלי עוֹד כּשתים־עשׂרה שנה של חיי עבוֹדה עם חקלאים יהוּדים בּגוֹלה. עברוּ עלי שנוֹת המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה וספגתי לקרבּי

מרוּחם וּמשאיפוֹתיהם של לוֹחמי־החרוּת בּימים הנסערים ההם, וּמעט מעט נתגבּשה בּי ההכּרה כּי מן ההכרח לשנוֹת שינוּי יסוֹדי את כּל שיטת ההתישבוּת.

בּשנת 1910 סיירתי את מסוֹפּוֹטאמיה (עיראק) והגעתי למסקנה שאין בּה סיכוּיים לחקלאוּת יהוּדית בּזמננוּ. בּשנים 1911 – 1913 חקרתי את מפעלי ההתישבוּת היהוּדית בּדרוֹם אמריקה והגעתי גם בּיחס אליה למסקנוֹת שליליוֹת.

לאחר כּל נדוּדי קיבּלתי בּשׂמחה, בּראשית 1914, מכתב חתוּם בּידי הפּרוֹפסוֹר א. וַרבּוּרג וד"ר י. צ’לנוֹב, בּוֹ הציעוּ לי, בּשם ההסתדרוּת הציוֹנית, תפקיד מסוּים בּמפעל ההתישבוּת הציוֹנית, שהתחילה

אז לצעוֹד את צעדיה הראשוֹנים.

בּאתי לתל־אביב בּאפּריל 1914, לאחר שבּיקרתי תחילה בּקאֶלן אצל ד"ר מ. בּוֹדנהיימר, נשׂיא הקרן הקיימת, וּבלשכּה הראשית של הקרן, אשר בּשמה הוּזמנתי להיוֹת “יוֹעץ חקלאי וּמנהל מפעלי הקרן הקיימת בּמשׂרד הארצישׂראלי”. בּקאֶלן הוּברר לי, כּי עלי קוֹדם כּל לסייר את החַווֹת שנוֹסדוּ עד כּה, להציע לדירקטוֹריוֹן הצעוֹת לפיתוּחן וּלעבּד

תכנית לפעוּלה התישבוּתית להבּא.

לאחר חליפת דברים עם ד"ר א. רוּפּין, מייסדוֹ וּמנהלוֹ של “המשׂרד הארצישׂראלי”, על דרך חקירתי את בּעיוֹת החַווֹת וּשאר מפעלי הקרן הקיימת (נטיעוֹת, “יער הרצל”, שיכּוּן התימנים), עשׂיתי כּמעט רוֹב חדשי הקיץ בּחַווֹת, בּאחוּזוֹת וּבמוֹשבוֹת. כּן בּאתי בּמַגע, בּתל־אביב וּבחיפה, עם העוֹלים החדשים, שזה מקרוֹב בּאוּ.

בּחדשי יוּני־ספּטמבּר הייתי עוֹרך רשימוֹת, סקירוֹת

ותזכּירים, והייתי מעבירם להנהלת הקרן הקיימת, שמחמת המלחמה קבעה את מוֹשבה בּהאג שבּהוֹלנד.

תמוּרוֹת חשוּבוֹת    🔗

תמוּרוֹת חשוּבוֹת מאד חלוּ בּארץ מאז 1902, אף על פּי שהמשטר התוּרכּי עדיין היה קיים. הישוּב העברי גדל ונתרחב, ועמוֹ גדלוּ ונתרחבוּ גם הישוּבים החקלאיים, אוּלם בּעיקר היה מוּרגש הגל החדש, גל העליה השניה, שבּאה מרוּסיה. בּאוּ צעירים צמאי גאוּלה, חדוּרי רעיוֹנוֹת המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה וּמשתתפי ההגנה העצמית, עֵדי ההיאבקוּת הגוֹרלית

עם כּוֹחוֹת השחוֹר על זכוּת חייו של עמם הנענה ונוֹשׂאי האידיאל של החיאת המוֹלדת בּכוֹח עבוֹדה יוֹצרת.

העליה הלכה וגדלה. בּחדשים הראשוֹנים של שנת 1914 עלוּ כּ־7000 נפש, וּבוֹאם הכּה גלים בּישוּב הצעיר. נתגלוּ כּוֹחוֹת־עבוֹדה ויזמה, שאף לא חלמוּ עליהם קוֹדם. נתעוֹררה תסיסה חברתית ונתגבּרה הכּרת הצוֹרך להקים מפעלי־תרבּוּת עצמיים – בּתי־ספר ושיעוּרים ללימוּד הלשוֹן.

ד"ר רוּפּין תיכּן תכניוֹת למפעלים משקיים חדשים. הוּא התחיל בּפעוּלוֹת ראשוֹנוֹת למשיכת הוֹן יהוּדי מרוּסיה וּמארצוֹת־הבּרית, כּדי להניח יסוֹד לישוּב בּעלי־אמצעים שהתכּוֹננוּ לבוֹא לארץ־ישׂראל.

מרי בּמרחביה    🔗

בּמַגע ראשוֹן עם המפעל המשקי המבוּסס על העקרוֹנוֹת החדשים של שיתוּפיוּת בּאתי כּמעט תיכף לאחר בּוֹאי. ד"ר רוּפּין בּיקש ממני לבדוֹק את מצב הדברים בּ"קוֹאוֹפּראציה" שבּמרחביה, אשר בּה נתחדדוּ הוחריפוּ היחסים בּין חבריה לבין המנהל דיק.

ציר הויכּוּחים בּמרחביה היתה שאיפתם של חברי “הקוֹאוֹפּראציה” לנהל את המשק על אחריוּתם הם בּלבד, ללא השגחת המנהל, שישב בּמשק ולא הניח ל“אגוּדה השיתוּפית” של המוּעמדים־להתישבוֹת מקוֹם להתגדר בּוֹ. הוּא שלל מהם כּל אפשרוּת של שיתוּף וגילוּי־עצמיוּת בּעבוֹדה וּבמשק. לא שיתפם בּעיבּוּד התכנית ולא בּקביעת שיעוּרן שׁל השקעוֹת־היסוֹד ולא בּהכנסת שיפּוּרים ושכלוּלים טכניים מסוּימים, שהפּוֹעלים תבעוּ אוֹתם

ולא נענוּ. והעיקר: המנהל השתמש בּעבוֹדה זרה, למוֹרת רוּחם של העוֹבדים.

המנהל היה בּא בּדברים עם “הועדה המשקית”, שנבחרה מתוֹך חברי הרבוּצה, אך בּדרך אגב. לא הסכּים לכנס לאסיפה את חברי הקבוּצה, שמספּרם לא עלה על עשׂרים ואחד, כּדי לשתפם בּעצה וּבהחלטה בּענינים משקיים מכריעים.

חברי הקבוּצה רכשוּ להם ידיעוֹת מקצוֹעיוֹת בּיֶתר מהירוּת

מכּפי שתיאר לעצמוֹ המנהל. את ידיעוֹתיהם רכשוּ בּמקוֹמוֹת שעבדוּ בּהם קוֹדם לכן, והיוּ שהתמַחוּ בּהדרכת בּעלי־מקצוֹע בּארץ ועל ידי בּיקוּרים בּמקוֹמוֹת־עבוֹדה שוֹנים.

כּשהיוּ חברי הקבוּצה שוֹאלים את המנהל על הפּקוּדוֹת שהיה נוֹתן כּפעם בּפעם בּעניני המשק, היה דוֹחה אוֹתם בּתשוּבוֹת של מה־בּכך, שלא היוּ מניחוֹת את הדעת. וּבכלל היה נוֹהג בּהם כּשליט, הגוֹזר גזירה ואין להרהר אחריה.

הפּוֹעלים שאפוּ להרחיב את השפּעתם ושיתוּפם בּכל הנוֹגע

לעניני המשק. הם הסתמכוּ על דעתוֹ של הפּרוֹפסוֹר פראנץ אוֹפּנהיימר, יוֹזם אגוּדת “הקוֹאוֹפּראציה”, שהיה סבוּר כּי הקבוּצה זקוּקה בּזמן

הראשוֹן למדריך־מנהל. אך המנהל, תחת להדריך את פּוֹעלי הקבוּצה מתוֹך חיבּה, הראה להם את חוֹזק ידוֹ וכפה עליהם הר כּגיגית. ממילא גרם הדבר לחכּוּכים ולמרירוּת. תחילה נתעוֹררה התנגדוּת פּאסיבית בּלבד, אוּלם עד

מהרה הפכה להתנגדוּת אקטיבית. הפּוֹעלים סירבוּ למלא אחרי פּקוּדוֹתיו כּסוּמא בּארוּבּה. מצב זה הביא לידי נזקים חמריים וּמוּסריים.

בּימי שהוֹתי בּמשק ראיתי עין בּעין מה רבּוֹת התוֹצאוֹת השליליוֹת הנוֹבעוֹת מן המצב הבּלתי־נוֹרמַלי. הדוּגמה המאלפת בּיוֹתר היתה – גידוּל השוּמשמין, ענף שהוּכנס למשק בּפקוּדת המנהל. הוּא סירב להשתמש לעיבּוּד שׂדה־השוּמשמין בּמכשיר לעידוּר, בּקוּלטיבטוֹר, היה מַפחית את ימי העבוֹדה, והעדיף עבוֹדת־ידים. שיטה זוֹ הביאה לידי הכרח להעסיק פּוֹעלים עוֹנתיים. בּענין זה, כּבענינים רבּים אחרים, היתה לפּוֹעלים הבנה טכנית ואִרגוּנית טוֹבה יוֹתר מאשר למנהל דיק. עקשנוּתוֹ להעסיק פּוֹעלים עוֹנתיים היתה עלוּלה לפרוֹץ פּירצה רצינית בּיסוֹדוֹת המשק. וגרוּע מזה: הוּא עמד בּתוֹקף על דעתוֹ שצריך להביא למשק פּוֹעלים זרים, כּיון שהעבוֹדה היא דחוּפה ועוֹנתית, והשתדל לקבּל היתר מן “המשׂרד הארצישׂראלי” וּמהנהלת הקרן הקיימת להעביד פּוֹעלים ערבים בּמשק.

דעתי היתה, כּי הפּוֹעלים צוֹדקים בּהחלט, הן בּשאלוֹת הטכניוֹת והן בּשאיפתם לנהל את המשק על דעת עצמם ועל אחריוּתם. על כּן חיויתי דעתי לפני הד"ר רוּפּין כּי הגיעה השעה לבטל את האדמיניסטראציה ולמסוֹר את המשק לידי הפּוֹעלים. הם ינהלוּהוּ בּכוֹחוֹת עצמם, על־ידי וַעדה מיוּחדת שיבחרוֹּ מתוֹכם, בּפיקוּח המשׂרד הארצישׂראלי.

אך לא חַוַת־דעתי הכריעה בּענין זה, וגם לא דעתוֹ של רוּפּין, שנמצא אז בּין המצרים. מצד אחד הוֹדיע דיק כּי יתפּטר אם יטילוּ עליו חוֹבת עבוֹדה עברית, וּמצד שני הוֹדיעוּ הפּוֹעלים כּי מסרבים לעבוֹד בּניהוּלוֹ של דיק. רוּפּין חשש שמא תזיק ההתערבוּת לטוֹבת הפּוֹעלים למשיכת הוֹן יהוּדי, הוֹאיל וּבתקוּפה ההיא עמדוּ כּמה יהוּדים מחוּץ־לארץ לרכּוֹש להם נחלוֹת ו“אחוּזוֹת” בּארץ־ישׂראל.

ההכרעה בּמריבה זוֹ היתה לנתן גרוֹס, מזכּיר הקרן הקיימת בּקאֶלן. כּפוֹעל־ציוֹן נאמן וּכאדם מסוּר לרעיוֹן השיתוּפיוּת, עקב גרוֹס בּעֵרנוּת אחרי השתלשלוּת הסכסוּך בּמרחביה והוֹציא לאוֹר משפּט.

נתקבּלה ממנוּ טלגרמה, בּשם חברת “ארץ־ישׂראל” שדאגה למימוּן הנסיוֹן של אגוּדת “הקוֹאוֹפּראציה” בּמרחביה, כּי יש לקבּל את התפּטרוּתוֹ של דיק וּלקיים בּמלוֹאוֹ את העיקרוֹן של עבוֹדה עברית.

התבּוֹננתי וראיתי כּי פּוֹעלי מרחביה מוּכשרים לנהל משק עצמי. היוּ בּיניהם כּוֹחוֹת אִרגוּניים מצוּינים, וגם שאר החברים עשׂוּ בּי רוֹשם שיוּכלוּ להתגבּר על חבלי המַעבר למשק עצמי. ואמנם, מַעבר זה לא גרם שוּם תקלוֹת.

בּהתפּתחוּתה של מרחביה חלה, כּידוּע, הפסקה בּראשית המלחמה הקוֹדמת. בּחדשים הראשוֹנים של המלחמה הפקיעוּ השלטוֹנוֹת התוּרכּיים מכשירים וּכלי־עבוֹדה. חיילים הוּכנסוּ לבּתים, וּקציני־הצבא גייסוּ את הפּוֹעלים לעבוֹדה בּכּבישים. על אף כּל אלה החליטוּ החברים שלא לפטר שוּם פּוֹעל מן הפּוֹעלים הזמניים. העבוֹדה בּמשק לא נפסקה.

עוֹד לפני שפּרצה המלחמה אפשר היה לשער, כּי הקבוּצה תבקש דרכים לקליטת פּוֹעלים נוֹספים. יחד עם זה נתחַוור לי, כּי הקבוּצה לא תצליח להגשים את שיטתוֹ של אוֹפּנהיימר בּענין קביעת השׂכר לפי פּריוֹן העבוֹדה. כּבר אז נסתמנה הנטיה לנקוֹט את שיטת השׂכר הנהוּגה בּשאר הקבוּצוֹת בּארץ.

כּאשר בּיקרתי לאחר מכּן בּחַוַת כּנרת, בּבן־שמן וּבחוּלדה, כּבר עמדוּ בּסוֹפה של ההיאָבקוּת על עבוֹדה עברית. החַיוֹת, בּמקוֹם למלא את התפקידים שהוּטלוּ עליהן מראשיתן, בּחרוּ בּדרך חדשה, דרך הפּוֹטרת אוֹתן מאפּוֹטרוֹפּסים ושליטים. בּזמן שההסתדרוּת הציוֹנית התחילה

לייסד חַווֹת לא האמין איש כּי אלה תוּכלנה להתנהל בּלי “אדמיניסטראטוֹר”. והנה נתגלה ניגוּד רב בּין העוֹבדים לעבוֹד בּכפיפה אחת עם המנהל, והמנהל לא הבין לנפש הפּוֹעל העברי.

בּכנרת    🔗

בּכנרת סיפּרוּ לי את פּרטי הסכסוּך והשביתה, שהביאוּ למַעבר מחַוָה לקבוּצה. מציאוּתוֹ של אדמיניסטראטוֹר בּכנרת לא היתה כּלל וּכלל עילה להצלחת המשק בּמוּבן הטכני והכּלכּלי, וגם לא בּמוּבן הכשרת הפּוֹעלים, ונהפוֹך הוּא: מציאוּתוֹ גרמה לעיכּוּב התפּתחוּתה, ואילוּ

סילוּקוֹ פּתח פּתח להצלחה משקית.

לעצם חיסוּל האדמיניסטראציה היה ערך חיוּבי גדוֹל וּממשי. אילוּ היתה התנוּעה הציוֹנית מחזיקה בּשיטה זוֹ של אדמיניסטראטוֹרים גם להבּא, לא היתה מגעת לידי פּיתוּח ישוּבים עצמאיים.

הקבוּצה, בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, היא שלב שני לחַווֹת. ראשוֹנה לקבוּצוֹת היא דגניה, קבוּצת ההתישבוּת השיתוּפית.

נחרתוּ היטב בּזכרוֹני פּרטי בּיקוּרי הראשוֹן בּמשקי עמק

הירדן. כּאן נתגלוּ לי דברים וּמַראוֹת שלא ראיתי בּשוּם ישוּב חקלאי יהוּדי בּתפוּצוֹתינוּ, לא בּרוּסיה ולא בּאמריקה הדרוֹמית.

כּשבּיקרתי בּארץ בּשנת 1902 ראיתי בּפּעם הראשוֹנה את השטח, והוּא עזוּב ושוֹמם – ישימוֹן. כּבישים לא היוּ אז בּגליל, ונסעתי בּרכיבה מסג’רה לאדמת “דאלייקה”, שנרכּשה על ידי יק"א. לא היוּ אז מוּעמדים לכיבּוּש וּלהתישבוּת בּשממה זוֹ. עדיין לא הגיעה אז שעתה של החלוּציוּת שהיתה דרוּשה לכיבּוּש האֵזוֹר הקשה מבּחינת האקלים והבּטחוֹן. אי אפשר היה לראוֹת מראש אימתי יבוֹאוּ – וּמי ומי יהיוּ הבּאים – להפוֹך שטח נרחב זה, ששׂפוּנים בּוֹ אוֹצרוֹת־טבע נפלאים, לנכס ישוּבי, לפנינה יקרה.

בּשנת 1914 מצאתי על גדוֹת ים־הכּנרת והירדן בּסך־הכּל קבוּצה אחת וּמשק־פּוֹעלוֹת.

אִיכסנוּ אוֹתי בּבית שנמסר לאחר חיסוּלה של שיטת האדמיניסטראציה למשק־הפּוֹעלוֹת. הקבוּצה הצטוֹפפה אז – וגם שנים רבּוֹת לאחר מכּן – בּחצר המפוּרסמת, שהיתה אחר־כּך חצר־מַעבר לקיבּוּצים רבּים. מאז עמדתי בּמַגע מַתמיד עם החברים שיצרוּ את הגרעין ואשר מהם נמשך הקן מימי ראשיתה של קבוּצת כּנרת ועד היוֹם. נתרשמתי מתכוּנוֹת האנשים האלה שפּיתחוּ והרחיבוּ את ה“תוֹרה שבּעל־פּה”, שלפיה חיים חברי כּנרת וכמה ישוּבים אחרים בּארץ.

בּעית האדמיניסטראציה בּכנרת כּבר לא עמדה אז לויכּוּח. בּמשׂרד הארצישׂראלי, שמקוֹם מוֹשבוֹ היה בּתל־אביב ושבּוֹ היה תלוּי גוֹרל החַווֹת שנוֹסדוּ על אדמת הקרן הקיימת, עוֹד פּיקפּקוּ בּשאלה זוֹ של ניהוּל המשקים. לעוּמת הספקוֹת האלה, שנתעוֹררוּ מזמן לזמן על־ידי אנשים שוֹנים, “מוּמחים” ושאינם מוּמחים, בּטחוּ אנשי כּנרת וּדגניה בּטחוֹן

מוּחלט בּכוֹחוֹת עצמם.

בּבטחון זה ראיתי ערוּבּה להצלחתה של שיטת ההנהלה העצמית בּמשק הקבוּצתי.

בּמַגעי עם אנשי כּנרת נתעוֹררוּ שאלוֹת טכניוֹת, שבּחלקן

מצאוּ את פּתרוֹנן בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי מלחמת העוֹלם הקוֹדמת, וּבחלקן עדיין הן תלוּיוֹת ועוֹמדוֹת בּלי פּתרוֹן עד היוֹם.

הקבוּצה בּכנרת היתה שקוּעה מימיה הראשוֹנים בּמלאכת

ההשבּחה – סיקוּל ויִבּוּש. היִבּוּש התנהל בּכבדוּת, בּאִטיוּת וּמתוֹך

חוֹסר ידיעה. השׂדוֹת נעבדוּ בּדרך כּלל לפי השיטה הפּרימיטיבית, שמצאה לה מַהלכים בּמוֹשבוֹת הגליל. ואם הספּיקוּ להכניס שיפּוּרים בּמידת־מה – נהנוּ מהם רק גידוּלי הפּלחה החרבה, שנחשבוּ אז מתאימים לתנאי הטבע של עמק־הירדן.

חבר מכּנרת ששׂוֹחחתי עמוֹ לפני כּשלוֹשים שנה, אגב טיוּל בּשׂדה, רגיל להזכּיר בּפגישוֹתינוּ עד היוֹם, כּי הפליאוּני אז מאד האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת לגידוּלי־שלחין בּסביבה זוֹ, וכי מצדי עוֹררתי בּיחוּד את תשׂוּמת־לבּוֹ לתנאים המצוּינים לגידוּל בּננוֹת ואספּסת. קשה לי להעיד עד מה צוֹדק החבר היקר, בּן־ציוֹן ישׂראלי, בּיחסוֹ לי חלק בּהצלחתם של גידוּלים אלה, אשר הלכוּ והתפּתחוּ בּכנרת בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר.

בּן־ציוֹן כּתב בּ“דבר” בּשנת תרצ"ח:

“שלב חשוּב בּענין האינטנסיפיקציה אצלנוּ היה בּיקוּרוֹ של ידידנוּ עקיבא אטינגר בּקיץ תרע”ד. אטינגר היה מאז וּמתמיד לוֹחם למשק האינטנסיבי, וּלכל עצי פּרי ולעצי יער. טיילנוּ אתוֹ בּשׂדוֹת והגענוּ לביתניה, לראוֹת שם את שׂיחי־הבּננוֹת, שלא הצטיינוּ בּגידוּלם. בּדרך סיפּר ועוֹרר לאינטנסיפיקציה. בּעברנוּ בּקרבת חוֹף־הירדן הראה בּאצבּע: הנה מקוֹם לבּננוֹת. השׂיחה אתוֹ הבהירה יוֹתר את הרצוֹן ואת המעשׂה אשר יש לעשׂוֹת. אוּלם השעה לא היתה כּשרה לכך".

בּסוֹף הקיץ של אוֹתה השנה פּרצה מלחמת העוֹלם, וכל המַאמצים רוּכּזוּ ל“שמירת הקיים”.

החל משנת 1918, כּשניהלתי, אחרי המלחמה, את המחלקה להתישבוּת חקלאית, עמדתי בּמַגע קרוֹב עם כּנרת, ועד היוֹם אני שׂמח להיפּגש עם אנשיה, שקבעוּ את כּיווּנה וטבעוּ את צוּרתה ואָפיה. אף עם חברים אחרים, שעבדוּ בּמשך שנים בּכנרת ועברוּ משם לכיבּוּשים וּלכמה יצירוֹת־התישבוּת בּעלוֹת היקף, אני נפגש בּשׂמחה מיוּחדת. יש איזה קו משוּתף לתכוּנוֹתיהם. ישרנוּת וּפשטנוּת, מסירוּת בּלי גבוּל

לרעיוֹן־היסוֹד של אוֹרח־חייהם. גלוּיי־לב הם וּצנוּעים בּהבּעת רעיוֹנוֹתיהם. בּצניעוּת וּבאצילוּת נוּשׂאים הם את אש־התמיד שבּלבּוֹתיהם ואת אוֹר ההכּרה הלאוּמית, החברתית, החברית.

נתבּשׂרתי כּפעם בּפעם על הישׂגים חקלאיים־תרבּוּתיים בּכנרת. הנה הישׂג חדש בּפרט טכני של גידוּל ענבי־מאכל, שהוּשׂג לאחר הסתכּלוּיוֹת מרוּבּוֹת, נסיוֹנוֹת, התעמקוּת יתירה מצד חבר המעוּנין בּמיוּחד בּענף זה. והנה הוֹדעה – וכמוּבן בּלי רמז של התפּארוּת – על זני־תמרים חדשים שהוּבאוּ ממצרים, מעיראק, מפּרס. והנה הבּשׂוֹרה על “גן רחל” – היצירה החשוּבה בּמידה יוֹצאת מן הכּלל, שבּה היתה מתפּארת כּל תחנת־נסיוֹן ממשלתית אוֹ לאוּמית בּכל ארץ שהיא.

כּנרת היתה ונשארה בּית־ספר מעשׂי וּמכוֹן להתכּלוּת ונסיוֹנוֹת, שאין ערוֹך לערכּם, לא בּלבד לחבריה ולדוֹר השני, כּי אם גם לאלה שהתוַכּחוּ בּחדרים, בּחצר, ועל הגג, על רעיוֹן “הקבוּצה הגדוֹלה” והלכוּ אחר כּך והניחוּ את היסוֹד לעין־חרוֹד, לאפיקים ועוֹד.

בּרל כּצנלסוֹן, אשר עמד בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של משמר התנוּעה והלך מאתנוּ בּלא עת, גידל בּכנרת ירקוֹת בּשנוֹת המלחמה הקוֹמת, יחד עם קבוּצת צעירוֹת.

כּנרת שלחה לערינוּ לוֹחמים עקשניים, לתוֹצרת הארץ וּלתוֹצרת עברית.

בּדגניה בּקיץ תרע"ד (1914)    🔗

בּמשקי עמק־הירדן עמדתי על הגוֹרמים העיקריים שהביאוּ ליצירת משקים קבוּצתיים. רבּים מן העוֹבדים הגיעוּ לכלל הכּרה כּי לא כּיבּוּש העבוֹדה אצל האיכּרים יביא למטרה הנכספת: תחית הארץ וּתחית העם. הדרך הנכוֹנה להתקרב למטרה זוֹ היא – ליכּוּד הפּוֹעלים הבּוֹדדים ואיחוּדם בּתאים עצמאיים משלהם. הם נוֹכחוּ לדעת כּי החזקת מנהל מייקרת את הוֹצאוֹת־המשק ועלוּלה לכפּוֹת עליהם העסקת פּוֹעלים ערבים, כּדי לצמצם בּהוֹצאוֹת־העיבּוּד, וכי בּאוֹפן זה נמנעת מן הפּוֹעלים היהוּדים היכוֹלת להפעיל את כּוֹחוֹתיהם ולעמוֹד בּרשוּת עצמם.

בּהחלטתוֹ של רוּפּין למסוֹר את אדמת אוּם־ג’וּני לידי הפּוֹעלים היה, איפוֹא, משוּם שינוּי־ערכים יסוֹדי וּמכריע. רוּפּין האמין אמוּנה שלימה כּי התלהבוּתם של הפּוֹעלים ורוּח המסירוּת המפעמת בּהם עלוּלוֹת לשמש מנוֹף כּבּיר ליצירה, וּמשוּם כּך צריך לתת להם את היכוֹלת ללכת בּדרך שבּחרוּ בּה.

בּאתי לדגניה וראיתי בּמוֹ עיני כּי הקבוּצה שיתוּפית העצמאית היא עוּבדה קיימת רבּת חשיבוּת. שׂמחתי מאד שהייתי תמים־דעה בּשאלה חיוּנית זוֹ הן עם חברי הקבוּצה והן עם רוּפּין, אבי התישבוּת העוֹבדת.

העיקר החשוּב בּיוֹתר בּעיני העוֹבדים היה: לעבוֹד בּאחריוּת פּנימית הדדית. חלוּקת־העבוֹדה נעשׂתה לפי החלטוֹת האסיפוֹת הכּלליוֹת של החברים. היה בּכך משוּם הרגשת שיתוּפיוּת, שהיתה מלוּוה שאיפה עזה לשויוֹן, לצדק סוֹציאלי וּלהשתרשוּת בּארץ־האבוֹת.

יוֹסף בּוּסל בּיטא את השאיפה הזאת בּדיבּוּר וּבמעשׂה. וּבעוֹד שאצל אחרים קיבּלה צביוֹן רוֹמַנטי, שעוֹררה אוֹתם לנוּע

ממקוֹם למקוֹם כּדי לכבּוֹש אדמה שוֹממה וּלהכשירה לזוּלתם – היתה בּוֹלטת

בּדגניה לא בּלבד המטרה לכבּוֹש אדמה, אלא הרצוֹן הלוֹהט להיאָחז בּה בּכל נימי הנפש וליצוֹר עליה ערכים חדשים.

דגניה קיבּלה על עצמה ליצוֹר משק הנוֹשׂא את עצמוֹ, משק שאינוֹ תלוּי בּתמיכוֹת מן החוּץ, בּדוֹמה למשקי האכּרים שהיוּ קיימים אז. דגניה הצליחה בּכך, וּמה שחשוּב יוֹתר: מראשית צעדיה הוֹכיחה את יכלתה לחיוֹת חיים שיתוּפיים. מראשיתה לבשה השיתוּפיוּת בּדגניה צוּרה של קבע ונתבּלטה בּה המגמה לייצוּר משק שיתוּפי בּר־קיימא – והדבר הוּגשם בּמלוֹאוֹ.

העברתי לנגד עיני את כּל המכשוֹלים המרוּבּים שנתקלוּ בּהם אנשי כּנרת וּדגניה, את מאמציהם להתגבּר עליהם, את סיפּוּק־הנפש שגרמוּ להם הישׂגיהם – ולבּי נתמלא בּטחוֹן כּי דרך זוֹ של חיי משק שיתוּפי היא טוֹבה וּנכוֹחה. גדוֹלה היתה אמוּנתי, שאם יוֹסיפוּ ויתמידוּ בּדרך זוֹ – סוֹפם

להצליח.

בּבן־שמן    🔗

בּבן־שמן מצאתי משק מפוּתח למדי. הצלחתוֹ בּאה בּעיקר משוּפ כּך שהמנהל יצחק וילקנסקי (עתה – פּרוֹפסוֹר י. אלעזרי־ווּלקני) הקדים והכשיר פּוֹעלים חקלאיים וטיפּח את משק־החלב.

עד אז היתה מצוּיה בּמשקי האכּרים רק הפּרה הערבית המקוֹמית, שחלבה מוּעט. וילקנסקי הוּא שהתחיל לטפּח בּמשק העברי עדרים חדשים של פּרוֹת, על־ידי שהכליא את הטיפּוּסים הבּירוּתי והדמשׂקאי בּפרוֹת מקוֹמיוֹת. הוּא הצליח לחַסן את הפּרה המקוֹמית וּלהרבּוֹת את חלבה. נסיוֹנוֹ הביא, כּידוּע, לתוֹצאוֹת חשוּבוֹת מאד בּהתפּתחוּת המשק העברי, וּבן־שמן נעשׂתה עד מהרה חַוַת־לימוּד וּמקוֹם־הכשרה לפּוֹעל העברי. לבן־שמן הלכוּ פּוֹעלים ללמוֹד את שיטוֹת המשק המוֹדרניוֹת.

בּמשק־החלב נתגלוּ מתחילתוֹ, בּשעה שרפתנים מנוּסים עדיין לא היוּ מצוּיים בּמוֹשבוֹת, תקלוֹת מיוּחדוֹת בּמינן. האכּרים בּמוֹשבוֹת

לא החשיבוּ, בּדרך כּלל, את משק־החלב של בּן־שמן. לעוּמת זה נתפּרסמה החַוָה הרבּה בּחוּגי הפּוֹעלים.

בּחַוַת בּן־שמן קנוּ להם פּוֹעלים רבּים הרגלי־עבוֹדה – בּיחוּד החדשים שמקרוֹב, בּאוּ, שלא היתה להם כּל ידיעה בּחקלאוּת. החַוָה היתה להם מקוֹם־קליטה נוֹח, שהקל עליהם את חבלי ההשתרשוּת בּחקלאוּת.

בּכל מקוֹם בּארץ – בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת – מצאתי

פּוֹעלים שעבדוּ קוֹדם לכן בּבן־שמן, ועוּבדה זוֹ העמידתני מיד על כּל מלוֹא ערכּה וחשיבוּתה של בּן־שמן כּחַוַת־לימוּד המכשירה פּוֹעלים להתתישבוּת בּעתיד. ואף על פּי שהדחיפה ליִסוּד בּן־שמן וחוּלדה בּאה בּעיקר עם התחלת הנטיעה של עצי זית, מ“תרוּמוֹת עצי־זית” שהוכרז עליהן בּתקוּפה ההיא – פּנה תהליך התפּתחוּתן לכיווּן אחר.

המטרה של נטיעת יער־זיתים מכניס רוָחים הוּסחב מן הדעת משהוֹפיעוּ גוֹרמים אחרים ונתגלתה תכלית אחרת.

“יער הרצל”    🔗

עוֹד בּשנת 1908 התחילה הקרן הקיימת לנטוֹע “יער” מכּספי התרוּמוֹת שנאספוּ לנטיעת “יער הרצל”. מפעל זה שנתכּוון, כּפי ששמוֹ מעיד עליו, להציב מצבת־עוֹלם לזכרוֹ של המנהיג בגדוֹל, נעשׂה שם נרדף לבּיקוֹרת החריפה שנמתחה על פּעוּלוֹת הקרן־הקיימת.

ערטילאי, כּכל רעיוֹן חדש, יצא הרעיוֹן של “יער הרצל”, ושל היִעוּר בּכלל, לאוֹר־העוֹלם. מפעל זה היה נתוּן מתחילתוֹ לנסיבּוֹת גוֹרל וּזמן שוֹנוֹת. חליפוֹת וּתמוּרוֹת רבּוֹת עברוּ עליו, כּל אחת שוֹנה

מחברתה, אוּלם הצד השוה שבּהן היה שקו ההתפּתחוּת נמתח מן הספק אל הוַדאי. כּשסקרתי את תוֹלדוֹת “יער הרצל” משנת 1908 עד 1914, נתחוור לי, כּי רעיוֹן היִעוּר נמצא אז בּשלב הראשוֹן של התפּתחוּתוֹ.

בּתקוּפה הראשוֹנה התחילוּ לנטוֹע את יער הרצל לפי התכנית של הועדה שחבריה היוּ פּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג, אהרוֹן אהרוֹנסוֹן וד"ר ז. סוֹסקין. בּעלי התכנית שׂמוּ עיניהם בּעץ הזית. אוֹתוֹ בּחרוּ משוּם מה כּעץ־היער וּבוֹ תלוּ תקווֹת מרוּבּוֹת, הן בּיחס לגידוּלוֹ והן בּיחס להכנסתוֹ. וכך הוּחלט לנטוֹע על אדמת הקרן הקיימת בּבן־שמן וּבחוּלדה רבבוֹת זיתים. תכנית זוֹ היתה לקוּיה בּיסוֹדה והביאה לידי טעוּיוֹת חמוּרוֹת.

דרך המדינוֹת והעמים העוֹסקים בּיִעוּר היא – לא להשתמש בּעצי־פּרי למטרה זוֹ. עצי־פּרי דוֹרשים טיפּוּל מרוּבּה בּמשך כּל שנוֹת חייהם. עצי־פּרי אינם מתקיימים שנים רבּוֹת ואינם מסוּגלים למלא כּל אוֹתן הפוּנקציוֹת שיער עצי־סרק יכוֹל וצריך למלא. זוֹהי השגיאה הראשוֹנה שנעשׂתה, שגיאה שמקוֹרה בּמוּשׂגים מוּטעים.

טעוּת שניה היתה הבּחירה בּעץ־הזית דוקא. אין זאת כּי חוּרשוֹת הזיתים שבּסביבוֹת לוּד, רמלה וּבעוֹד כּמה מקוֹמוֹת בּארץ, התעוּ

את בּעלי התכנית לחשוֹב, שכּמוֹתן אפשר לגדל בּמשך זמן קצר. הם לא שׂמוּ אל לבּם כּי אין הערבי נוֹהג לנטוֹע את זיתיו חוּרשוֹת חוּרשוֹת, אלא הוּא נוֹטעם כּגידוּלי־בּינַיִם בּשׂדוֹת המזרע שלוֹ. הוּא נוֹטע עצים בּוֹדדים פּה ושם בּשטח אדמתוֹ, וּבמשך חמש־עשׂרה שנה אין הוּא מטפּל בּהם אלא טיפּוּל ארעי. וכך גדל העץ בּמשך תקוּפת־שנים ארוּכּה ללא טיפּוּל מיוּחד, עד שבּעליו זוֹכה לקבּל ממנוֹּ הכנסה. ואף גם זאת: אין הערבי נוֹטע שׂדהוּ זיתים בּלבד, אחת היא לוֹ אם האדמה מתאימה למַטעים אוֹ שאינה מתאימה, כּי חשבּוֹן של עבוֹדה וחשבּוֹן של שנים אינוֹ עוֹשׂה. לוֹ, לערבי, לא איכפּת אם יתפּתח העץ קמעה קמעה, כּי כּכל שהעץ גדל – הכנסתוֹ גדלה עמוֹ. ואוֹתן חוּרשוֹת הזיתים שאנוּ רוֹאים בּארץ – זקנה מוּפלגת חוֹפפת עליהן. אלה הם גידוּלי מאוֹת בּשנים, וּלכל הפּחוֹת – עשׂרוֹת בּשנים.

בּמוֹשבוֹת היהוּדים לא הוּנהג גידוּל עץ־הזית בּלי גידוּלי עצים אחרים בּיניהם אלא בּמידה מעטה מאד. כּרמי הזיתים היוּ בּוֹדדים, ועל הרוֹב היוּ נוֹטעים זיתים בּצד השקד אוֹ בּצד הגפן. כּרמי הזיתים שנטעה פּקידוּת הבּארוֹן בּעקרוֹן, עם יִסוּד המוֹשבה, ניטשוּ ולא עוּבּדוּ, אף על פּי שכּבר הגיעוּ לגיל הפּוֹריוּת.

שנים אחדוֹת של עבוֹדה היוּ צריכוֹת לעבוֹר עד שהוֹכיחה המציאוּת כּי אין “יער זיתים” יכוֹל לשמש מקוֹר של הכנסה. אז הוּחלט לגוון את היער, לא להסתפּק בּנטיעת זיתים בּלבד, אלא לנטוֹע בּיניהם וּבחוּרשוֹת מיוּחדוֹת עצי שקדים – עצים שגידוּלם מהיר וּפירוֹתיהם וַדאיים יוֹתר.

אוּלם גם תיקוּן זה לא היה בּוֹ כּדי למצוֹא את הדרך הנכוֹנה לגדל יער ממש, שיהיה בּעל ערך קיים. גם לאחר שניטעוּ זיתים וּשקדים על פּני שטחים נרחבים – של אלפי דוּנמים ויוֹתר – בּבן־שמן וּבחוּלדה – לא הניח “היער” את הדעת.

כּיצד מיַערים?    🔗

בּיררתי למעוּנינים בּדבר שלא בּדרך זוֹ יִנָטע יער. הצעתי לשנוֹת את שיטת־הגידוּל תכלית שינוּי, והוּא – להרבּוֹת בּנטיעת עצי־יער ממש.

אוֹתם הארנים, הקאזוֹארינוֹת, הבּרוֹשים והאיקליפטוס

שנטעוּם, דרך אגב, בּחוּרשוֹת קטנוֹת ואשר התפּתחוּ בּפחוֹת עמל מכּפי שהוּשקע בּעצי הזית, הוֹכיחוּ בּעליל כּי רק שיטה זוֹ יפה ליִעוּר. נוֹסף לכך הוֹכחתי כּי לעצי־יער אפשר לנצל שטחי־קרקע שאינם יפים לניצוּל חקלאי אחר, כּגוֹן אדמת־טרשים, מה שאין כּן הזיתים והשקדים, שלנטיעתם נבחרה אדמה הטוֹבה למזרע, ועל־ידי כּך היה הנזק כּפוּל וּמכוּפּל.

תקוּפת התהיה והגישוּשים, שבּעצם לא נתמשכה בּיוֹתר, בּשׂים לב לעוֹצם התפקיד של יצירת ישוּב חדש, נסתיימה בּכך שניטעוּ בּבן־שמן וּבחוּלדה כּ־95.000 זיתים וּשקדים.

לבּי נתחמץ בּי מכּאב כּשסיירתי את הארץ וראיתי כּמה דלה היא בּיערוֹת. מַסעי הכּיבּוּש רבּי־הדמים שהיוּ ממיטים עליה אסוֹנוֹת וסבלוֹת לרוֹב, כּמעט שהחריבוּ לגמרי את היערוֹת הרבּים שהיוּ מצוּיים בּה

לפנים. הגיתי בּלבּי: האם לא הגיעה השעה לנטוֹע יערוֹת חדשים?

לאחר שהוּברר כּשלוֹנה של נטיעת זיתים תחת עצי־יער, הצעתי להכניס שינוּי ראדיקאלי בּשיטת הנטיעוֹת. ואף אמנם נתקבּלה הצעתי, והתחילוּ לנטוֹע עצי־יער בּאדמוֹת הקרן הקיימת שאינן יפוֹת לגידוּלים אחרים. מאז עברנוּ מיִעוּר מדוּמה ליִעוּר אמיתי.

אין ספק, כּי בּחלק גדוֹל מהרי ארץ־ישׂראל, שעכשיו הם חשׂוּפים ושוֹממים, התנשׂאוּ בּימי־קדם חוּרשוֹת ויערוֹת. גם בּשפלת הארץ גדלוּ יערוֹת על פּני שטחים נרחבים. בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת כּרתוּ תוֹשבי הארץ את רוֹב היערוֹת ועקרוּ אף את שרשי־העצים. מעשׂי־חבּלה אלה גרמוּ להשחתת האדמה הטוֹבה, שהגשמים שטפוּה וּגרפוּה מעל לגבעוֹת אל השפלה והעמקים. חוּרבּן היערוֹת הביא לחוֹרב האדמה.

רבּוֹת התבּוֹננתי בּשׂרידי המדרגוֹת (טאֶראסוֹת) בּהרים.

עריכתן וסידוּרן הצריכוּ עמל־ענקים, יגיעה של מאוֹת אלפי ידים – רב יוֹתר מבּנייתן של הפּירמידוֹת המפוּרסמוֹת. והנה עכשיו לא נשתיירוּ מרוּבּן אלא סלעים בּלבד, בּלי רוֹבד של אדמה, כּי רוּבּה כּכוּלה נשטפה על־ידי הגשמים ונסחפה למטה, אל השפלה.

ואף על פּי כן אפשר למצוֹא גם בּימינוּ שׂרידים של יערוֹת עתיקים בּארצנוּ, שעדיין לא נחרבוּ כּליל, כּגוֹן בּחוֹרשת־הגויים בּדרך מחיפה לנהלל, בּהר הכּרמל, בּסביבת זכרוֹן־יעקב, היערוֹת שבּין עכּוֹ לצפת, היער העתיק ששׂרד בּדרך־נס בּדרוֹם חברוֹן. עדים הם השׂרידים הללוּ לנוֹפי־יער שהיוּ מצוּיים בּארצנוּ בּימי קדם. האם נצליח לשמוֹר את השׂרידים המעטים האלה מחוּרבּן גמוּר? היעלה בּידינוּ לנטוֹע שוֹב יערוֹת בּראשי ההרים? הנוּכל להחיוֹת את יער־הקדוּמים שבּאזוֹר ההרים וּלהפריח את אדמתם?

בּשביל יִעוּר חדש רגילים להביא בּמנין שלוֹשה סוּגי קרקעוֹת שאינם יפים לשימוּש חקלאי: חוֹלוֹת, בּצוֹת, הרים. שטח החוֹלוֹת לאוֹרך הים התיכוֹן מגיע בּערך לחצי מיליוֹן דוּנם (ולא לשני מיליוֹן דוּנם, כּפי שהעריכוּ קוֹדם לכן). יִעוּר החוֹלוֹת חשוּב מכּמה טעמים, אוּלם הוּא כרוּך בּמפגעים טכניים מרוּבּים ודוֹרש, חוּץ מסכוּמי־כּסף

גדוֹלים לנטיעת כּל דוּנם, סבלנוּת, התמדה ועקיבוּת – שלא לתת לחוֹלוֹת להתפּשט על־פּני שטחים נוֹספים, הראוּיים לחקלאוּת.

בּנוֹגע ליִעוּר הבּצוֹת היתה רוֹוַחת זמן רב דעה מוּטעה. היהוּדים בּארצנוּ וּבגוֹלה, שאינם בּקיאים בּשאלוֹת הנוֹגעוֹת להשבּחת

הקרקע וליִעוּר, סבוּרים היוּ כּי נטיעת יערוֹת בּבצוֹת מביאה לידי יִבּוּשן. דעה זוֹ אין לה על מה שתסמוֹך. אפילוּ האקליפּטוּס לא נתבּרך בּסגוּלה זוֹ. את הבּצוֹת יש ליבּש על־ידי ניקוּז – על־ידי תעלוֹת וצינוֹרוֹת־יִבּוּש. הניקוּז הוּא שמיבּש את הבּצוֹת, משבּיח את הקרקע וּמבער את היתוּשים המזיקים לאדם – ולא היעוּר, כּפי שהיוּ סבוּרים קוֹדם לכן.

היִבּוּש על־ידי ניקוּז הוֹפך אדמת בּצוֹת לאדמה פּוֹריה בּיוֹתר, המצמיחה, אמנם, עצי־יער למַכבּיר, אבל בּכוֹחה להצמיח גם כּל מיני עצים אחרים וכל מיני צמחים בּכלל. אין ספק כּי להבּא שוּב לא ישתמשוּ בּאדמוֹת הבּצוֹת, שהן העשירוֹת והפּוֹריוֹת בּיוֹתר בּארצנוּ, לנטיעת

יערוֹת.

השטחים העיקריים – מיליוֹני דוּנמים – המחכּים ליִעוּר

בּזמננוּ וּבמשך הדוֹרוֹת שיבוֹאוּ אחרינוּ, ־ הם שטחי ההרים. הנקל לנטוֹע יערוֹת בּאדמה טוֹבה, בּיחוּד בּקרקעוֹת־בּצוֹת שנוּקזוּ ויוּבּשוּ,

אוּלם אחת הבּעיוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר, העוֹמדוֹת לפני עמנוּ השב לארצוֹ, היא – יִעוּר הרי יהוּדה, השוֹמרוֹן והגליל, החזרת יערוֹת ההרים לקדמוּתם.

כּיוֹם עלינוּ להוֹדוֹת: מה שנעשׂה עד עכשיו אינוֹ אלא התחלה. בּמוּבן הכּמוּתי פּעלנוּ עד עתה בּיִעוּר הארץ פּחוֹת ממעט. אנוּ מוֹנים עדיין את מַטעי היערוֹת לפי מספּר העצים, ולא לפי מספּר ההקטארים אוֹ האַקרים, כּפי שנהוּג בּארצוֹת אחרוֹת. יחידת השטח שלנוּ – הדוּנם –

היא כּל־כּך זעירה (החלק העשׂירי מן ההקטאר אוֹ החלק הרביעי מן האַקר), ועדיין אנוּ רחוֹקים, לפי יחידת־השטח הזאת, אפילוּ ממַחצית הרבבה השניה של מַטעי־יער חדשים. עד היוֹם ניטעוּ בּסך־הכּל כּ־15.000 דוּנם יער.

המפעל מַשׂבּיע רצוֹן מבּחינת ערכּוֹ – ראשית יִעוּר ההרים השוֹממים שבּארצנוּ. אבל מי יוֹדע אימתי נבוֹא על סיפּוּקנוּ בּמוּבן הכּמוּת? אימתי נראה שטחים מיוּערים גדוֹלים, כּמוֹ שרוֹאה אוֹתם, למשל, העוֹבר בּהרי הקארסט, בּדרך מטריאֶסט לוינה?

וכן לא ידענוּ להניע את הממשלה שתשמוֹר בּכוֹח השלטוֹן שבּידה שמירה מעוּלה על שׂרידי היערוֹת העתיקים שבּארצנוּ, אף על פּי ששׂרידים אלה חשוּבים לא פּחוֹת משׂרידים עתיקים אחרים של תרבּוּת, שהממשלה וחברוֹת שוֹנוֹת של כּל העמים התרבּוּתיים משתדלוֹת להעלוֹתם בּארצנוּ

ממַעמקי האדמה ולשמוֹר עליהם.

שׂרידי היער העתיק, שנשמרוּ בּדרך נס מהישחת בּידי אדם בּמשך דוֹרוֹת, הם מצבוֹת־זכּרוֹן, מוֹנוּמנטים הראוּיים לשמירה וּלטיפּוּל כּמצבוֹת־זכּרוֹן אחרוֹת שחוֹפרים וּמגלים מנבכי האדמה, ־ כּמוֹ ששוֹמרים על שׂרידי העיר סקיתוֹפּוֹליס ליד בּית־שאן וּכמוֹ ששוֹמרים על החוֹמה השלישית בּירוּשלים.

יש בּארץ חברוֹת לשמירת העתיקוֹת ויש גם חברה עברית שנוֹסדה לתכלית זוֹ, אבל עדיין אין חברה עברית שתקבּל עליה לשמוֹר על שׂרידי היערוֹת הקדוּמים, יערוֹת־בּראשית של ארצנוּ. עדיין לא שמענוּ על קיוּמה של חברה שתשׂים לה למטרה לייסד בּחלקים מתאימים של היער העתיק “פּארקים לאוּמיים”, כּפי שנהוּג בּארצו־ת תרבּוּתיוֹת.

כּשלוֹשים אחוּז מכּל הקרקעוֹת בּאירוֹפּה מכוּסים יערוֹת.

אם בּמשך הדוֹרוֹת הבּאים נגיע לכך שלפּחוֹת החלק השלוֹשים משטח ארצנוּ יהיה מיוּער, יברכוּנוּ על כּך בּני־בּנינוּ.

בּסידוּר העבוֹדוֹת הראשוֹנוֹת של יִעוּר ממש של אדמת הקרן הקיימת התחלתי לפני כּ־25 שנים, ועזרה רבּה ונאמנה עזר לי בּכך יוֹסף וַיץ. מראשית נטיעתם של “יערוֹת הרצל” ליד כּמה ישוּבי־עוֹבדים שקד יוֹסף וַיץ על הרחבת היִעוּר הלאוּמי, ותוֹדוֹת למסירוּתוֹ ונאמנוּתוֹ

למפעל זה הצליחה הקרן הקיימת לנטוֹע כּ־3^1/₂ מיליוֹן עצי־יער, ששטחם הכּללי מגיע כּיוֹם ל־15.000 דוּנם בּערך. מאז ועד היוֹם הוּא מוֹסיף וּמשכלל את שיטוֹת הנטיעה, מַרחיב משנה לשנה את תחוּמי היִעוּר, בּהמציאוֹ על־ידי כּך עבוֹדה למתישבים בּשנים הראשוֹנוֹת לעלייתם על הקרקע – כּכל שמַרשים האמצעים המיוּעדים לכך בּקוּפּת הקרן הקיימת. כּן הוּא שוֹקד על שמירתם וטיפּוּחם של שׂרידי היערוֹת הקדוּמים. וכל זאת עוֹשׂה יוֹסף וַיץ בּד בּבד עם עבוֹדתוֹ המסוּרה להגדלת רכוּשה הקרקעי של הקרן הקיימת ועם שקידתוֹ על פּיתוּח ההתישבוּת בּהרים. תבוֹא עליו בּרכה!

תנוּעת ה“אחוּזוֹת”    🔗

בּשנת 1914 פּעלוּ, מלבד מרכּזי הפּוֹעלים שבּחַוַת

בּן־שמן וחוּלדה וּבמשקי מרחביה, כּנרת וּדגניה, קבוּצוֹת־כּיבּוּש בּשטחי־אדמה שנקנוּ בּשנוֹת 1914־1910 על־ידי יהוֹשע חנקין. “המשׂרד הארצישׂראלי” הכניס קבוּצוֹת צעירוֹת לקסטינה וּלגן־שמוּאל, לחיטין ולכפר־אוּריה. כּן נוֹספוּ מקוֹמוֹת־עבוֹדה בּחברוֹת פּרטיוֹת למַטעים – בּ "אחוּזוֹת", שבּאִרגוּנן שיקע מאמצים רבּים הד"ר רוּפּין, כּדי למשוֹך הוֹן פּרטי לבנין הארץ.

שנים מעטוֹת לפני מלחמת־העוֹלם הקוֹדמת נוֹסדוּ בּתפוּצוֹת־הגוֹלה חברוֹת למַטעים וּלהתנחלוּת בּארץ־ישׂראל, שנקראוּ

"חברוֹת אחוּזה". אחדוֹת מהן הספּיקוּ לקנוֹת שטחי אדמה וּלנטעם. כּך עשׂוּ, למשל, שתי החברוֹת ממוֹסקבה, שנטעוּ עצי־פּרי בּמגדל וּברוּחמה. גם חברוֹת־נוֹטעים אחרוֹת, שנוֹסדוּ בּבּיאליסטוֹק, בּוילנה וּבוארשה התחילוּ

בּמַשׂא־וּמַתן לרכישת קרקע בּארץ־ישׂראל. בּאוֹתוֹ פּרק־זמן ניהלוּ שתי חברוֹת הנוֹטעים שנוֹסדוּ בּצ’יקאגוֹ וּבס"ט לוּאיס את החוּזוֹת פּוֹריה

ורמה שבּגליל. וכמה חברוֹת דוֹמוֹת נוֹסדוּ בּניוּ־יוֹרק, בּקליבלנד, בּפּטסבּוּרג, בּלוֹס־אַנג’לוֹס ועוֹד, ואספוּ כּספים לשם קנית אדמה בּארצנוּ.

לחברת נוֹטעים שנוֹסדה בּרוֹמַניה כּבר היוּ עצים נטוּעים

בּכפר־סבא. חברת ה"אחוּזה הלוֹנדוֹנית" רכשה לה חלק גדוֹל מאדמת כּרכּוּר. בּמַחצית הראשוֹנה של שנת 1914 ניהלה החברה לעבוֹדת האדמה "מכּבּי", שנוֹסדה אף היא בּלוֹנדוֹן, תעמוּלה לאיסוּף כּספים למַטעים וּליִסוּד מוֹשבה בּסביבוֹת מוֹדיעים – הוּא כּפר החשמוֹנאים לפנים, ורכשה

את אדמת גזר.

יסוֹדוֹתיה וּמטרתה של תנוּעת “האחוּזה” התאימוּ, לדעת

חסידיה, למצבם של בּני המַעמד הבּינוֹני. מימוּש הרעיוֹן המוּנח בּיסוֹדה היה מכּוָן למידת יכלתה החמרית של משפּחה יהוּדית בּינוֹנית, שהאמינה כּי תצליח בּמשך שנים אחדוֹת לחסוֹך סכוּם כּסף שיאַפשר לה לבוֹא לארץ וּלהיאָחז בּה. בּיסוֹד “האחוּזה” הוּנח גם הרעיוֹן לאַחד אנשים קרוֹבים זה לזה בּרוּחם וּבהליכוֹת־חיים, הנוֹשׂאים את נפשם לעלוֹת לארץ־ישׂראל.

אף על פּי שחברוֹת המַטעים נקראוּ בּשם המציין קנין פּרטי – “אחוּזה” – וּמטרתן אף היא היתה עסקים פּרטיים־קאפּיטאליסטיים, השתמשוּ חברוֹת האחוּזה בּמידה מסוּימת – שלא בּכוָנה – בּיסוֹדוֹת של שיתוּף, החל מרכישת הקרקעוֹת עצמן.

אחת ממטרוֹתיה של האחוּזה היתה לקשוֹר קשרים בּין האנשים ששאפוּ להתנחל בּארץ בּמסגרת קבוּצתית. אוּלם מטרה זוֹ לא הוּשׂגה ולא יצאה מכּלל שאיפה, מחמת הליקוּיים שנתגלוּ בּאחוּזוֹת מתחילת יִסוּדן.

ראשית – החברוֹת היוּקטנוֹת יוֹתר מדי. על הרוֹב מנוּ רק 40־30 משפּחוֹת, שאמרוּ לעלוֹת לאחר שהמַטעים יתחילוּ לשׂאת רוָחים. שנית – לא הוּבאוּ בּחשבּוֹן צרכי הכּלל ולא נכללוּ בּתכנית הישוּבים שעמדוּ להיוָסד (בּתי־ספר, עזרה רפוּאית וכד'). והעיקר – חסרה ההכשרה החקלאית לאנשים שאמרוּ להתישב על אדמתם.

מלבד הליקוּיים האלה נתבּלטה בּאחוּזוֹת האידיאוֹלוֹגיה של האַבּסאֶנטאיזם, נתבּלט העדרם של החברים הקשוּרים בּרעיוֹן האחוּזה. הם דחוּ את בּוֹאם עד שהמַטעים ישׂאוּ פּרי. חברי האחוּזוֹת ראוּ בּכך תנאי הכרחי, ודבר זה הוּא שהביא את האחוּזוֹת לידי פּשיטת־רגל.

אכן, ענין רע הוּא העדרם של המוּעמדים להתישבוּת. לא לחינם נקבּעה ישיבת המתנחלים על אדמתם כּחוֹבה בּאוֹסטרליה וּבזילאנדיה החדשה. העדר המתישבים בּתקוּפת התישבוּתם הראשוֹנה מתנגד לענינים הלאוּמיים והחברתיים, גוֹרם לשימוּש בּעבוֹדה שׂכירה וּמביא לניתוּק הקשר בּין המתנחל לבין נחלתוֹ.

בּקרתי בּאחוּזוֹת מגדל, פּוֹריה, רמה־שרוֹנה ורוּחמה. בּכוּלן נתקלתי בּאוֹתן התוֹפעוֹת השליליוֹת האָפייניוֹת למשק החַדגוֹני

(ניטעוּ בּהן בּעיקר מַטעי שקדים): מנהלים מחוּסרי ידיעה ונסיוֹן בּאִרגוּן משק מעוֹרב; חיכּוּכים בּין ההנהלה והפּוֹעלים; הנטיה מצד המנהלים לעבוֹדה זוֹלה; חוֹסר קשר בּינם לבין חברי האחוּזוֹת; אִי־יציבוּת כּספּית; חוֹסר קבע ויציבוּת בּדרכי מימוּנם והכשרתם של המוּעמדים להתישבוּת.

שאלתי את עצמי: האם אפשר לתקן בּמידת־מה את השלילה שבּאַבּסאֶנטאיזם? ואוּלי יבוֹא לפי שעה חלק מצעירי החברים של האחוּזוֹת? אוּלי יתכן סידוּר כּזה שקבוּצוֹת פּוֹעלים יהוּדים יעבּדוּ את האדמה עד שיבוֹאוּ רוֹב החברים?

אוֹדה שלא התעמקתי הרבּה בּמחשבוֹת אלוּ. כּל ענין האחוּזוֹת לא משך את לבּי. וּלאחר המלחמה נתחסל חסוּל גמוּר.

תנוּעה דוֹמה לזוֹ של האחוּזוֹת היתה “קהילית־ציוֹן”, חברה שנוֹסדה בּארצוֹת־הבּרית. לפי תקנוֹתיה היה עליה “להבטיח לחבריה ולבּאים אחריהם זכוּיוֹת אישיוֹת בּארץ־ישׂראל עברית, לכוֹנן בּה ישוּבים שבּהם ישוּתפוּ ההוֹן היהוּדי ועבוֹדה עברית”.

חברת “קהילית ציוֹן” לא תבעה מחבריה שדוקא הם יהיוּ המתנחלים. ונהפוֹך הוּא: היא פּנתה בּקיראה לחוֹבבי־ציוֹן בּארצוֹת־הבּרית וּבקאנאדה, לאלה שלא יכלוּ לעזוֹב את מקוֹמוֹתיהם, אבל רצוּ לסייע לגאוּלת הארץ, ־ שיקנוּ להם נחלה בּארץ־ישׂראל. אלה שלא ירצוּ לעלוֹת על האדמה שיזכּוּ בּה בּגוֹרל – יחכּירוּה לחברה על־מנת שתיישב עליה פּוֹעלים עברים.

לאחר שנים אחדוֹת נתחסלה גם חברה זוֹ וּמוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים – הקרן הקיימת וקרן היסוֹד – הצילוּ את רכוּשה הקרקעי מידי נוֹשיה.

“אַחוָה”    🔗

בּניגוּד לחברוֹת מטיפּוּס ה“אחוּזוֹת” רחשתי חיבּה יתירה לאגוּדה “אַחוָה”, שנוֹסדה בּשנת 1913 בּניוּ־יוֹרק כּ“חברה להתישבוּת קוֹאוֹפּרטיבית בּארץ־ישׂראל”. “אַחוָה” שׂמה לה למטרה לאַפשר יציאַת פּוֹעלים עברים לארץ־ישׂראל וּליישבם על הקרקע, על יסוֹד עבוֹדה משוּתפת. התכנית הממשית הית שכּל חבר יכניס לקרן החברה סך 500 דוֹלר (מאה לי"ש) בּמשך חמש שנים. לאחר שמאתים החברים יכניסוּ את הסך של מאה אלף דוֹלר בּמזוּמנים, על החברה לייסד ישוּב קוֹאוֹפּראטיבי. את הקרקע קיותה החברה להשׂיג מן הקרן הקיימת. והוֹאיל ורוֹב החברים, לפי שחשבוּ המייסדים, עמדוּ להצטרף מעוֹבדי המחט והעוֹר – על החברה לפתח בּתי־מלאכה קואופרטיב לתעשׂית בּגדים ונעלים. ענפי החקלאוּת יתנהלוּ על יסוֹד עבוֹדה משוּתפת.

בּיסוֹדה של תכנית “אַחוָה” הוּנחוּ עיקרים שלא היוּ מקוּבּלים בּחברוֹת מסוּג ה“אחוּזה”. “אַחוָה” לא נתכּוונה להשקיע את כּספּיה בּרכישת קרקע (כּי זוֹ צריכה היתה להנתן על־ידי הקרן הקיימת), אלא להשתמש בּהם לבניית משקים. “אַחוָה” קיבּלה מלכתחילה את ההנחה של פּיתוּח הקוֹאוֹפּראציה היצרנית, האשראית והצרכּנית, ושאפה לפתח, בּצד המשק החקלאי, גם ענפי תעשׂיה, ועל־ידי כּך לחַזק את בּסיסה הכּלכּלי. כּל העבוֹדה היתה צריכה להיעשׂוֹת בּידי המתנחלים עצמם, בּלי שיזדקקוּ לעוֹבדים מן החוּץ.

האִרגוּן הפּנימי של “אַחָוָה”, כּפי שנתכּן בּתקנוֹתיה, נתכּוון להגשים את העיקרוֹן של שלטוֹן עצמי ו“דימוֹקרטיה כּלכּלית”.

תכניתה של “אַחוָה” הוּסבּרה בּשוּרת מאמרים בּשבוּעוֹן הניוּ־יוֹרקי “דער אידישער קעמפּפער” בּשנת 1917. נחמן סירקין, בּעל המאמרים, קבע את מגמתה על בּסיס רחב. המגמה היתה צריכה להיות כּפוּלה – לאוּמית וחברתית: א) להמוֹני היהוּדים בּארץ־ישׂראל תינתן האפשרוּת להתמַחוֹת בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. ב) “אַחוָה” תשקוֹד לפתח את הישוּב החקלאי העברי על בּסיס סוֹציאלי וקוֹאוֹפּראטיבי. “אַחוָה”, האִרגוּן

הקוֹאוֹפּראטיבי של המוֹני העם, היתה צריכה להיוֹת אִרגוֹן־מילוּאים לקרן הקיימת ולבּנק הלאוּמי וּלסייע להם בּאיסוּף כּספים וּבמַתן אשראי עממי.

אין ספק, כּי “אַחוָה” היתה ממלאת תפקיד חשוּב בּנין הארץ אילוּ התפּתחה לפי הקוים האלה. אך שאיפוֹתיה לא נתגבּשוּ בּקרב הפּוֹעלים בּאמריקה, בּעוֹד שניצני השיתוּפיוּת בּארצנוּ הלכוּ והתפּתחוּ כּבר אז

בּקצב ניכּר.

תכניתוֹ של סירקין לא נתקיימה, אוּלם היא נתקבּלה על דעת תלמידיו בּארץ־ישׂראל, שראוּ בּה מטרה סוֹפית נכספת. כּדי להשׂיג את המטרה הזאת ראוּ הכרח בּהכשרה חקלאית מוּקדמת, וּכדי לנצל כּל הזדמנוּת להכשרה ולעבוֹדה בּכלל, החליטוּ לאַרגן חבוּרוֹת קבּלניוֹת חקלאיוֹת. בּדרך זוֹ

הלכה “אַחוָה” בּארץ, שנוֹסדה בּשנת 1918. היא היתה החבוּרה החקלאית הגדוֹלה הראשוֹנה, וערכּה היה רב בּשעתה.

“מבּחינה אִרגוֹנית” – כּתב ד. בּדר בּצדק¹² – היתה “אַחוָה” דוֹמה, לפי תנאֵי הנסיוֹן של הימים ההם, ל“יכין” בּזעיר אַנפּין".

כּדאי לצטט בּהזדמנוּת זוֹ את דברי נטע הרפּז, מחבּר המאמר על החבוּרוֹת בּקוֹבץ “ארץ־ישׂראל” משנת 1919 ואחד ממייסדי “אַחוָה”. הדברים נאמרוּ בּחגיגת יוֹבל ה־30 ל“אַחוָה”:

"היינוּ הוֹלכים מבּית לבית וּמבקשים יוֹם־עבוֹדה. דפקנוּ

על הדלתוֹת והתשוּבה היתה: ‘לא כּדאי לנוּ’… היינוּ רעבים ויחפים".

מַגָע עם התנוּעה הקבוּצתית    🔗

קבוּצוֹת־הפּוֹעלים השיתוּפיוֹת שוּב לא היוּ ענין מוּפשט. הן היוּ פּרי הצוֹרך הדוֹחק והחזיקוּ מַעמד על אף כּל המכשוֹלים המרוּבּים. הן הלכוּ והסתגלוּ לצרכיה הדחוּפים בּיותר של ההתישבוּת. הן מילאוּ תפקיד רב־ערך בּהכשרת פּוֹעלים בּלתי־מנוּסים לחקלאוּת, וּלשם כּך היתה כּל קבוּצה משתדלת לסַפּח אליה כּמה פּוֹעלים בּלתי־מנוּסים.

הקבוּצה הקבּלנית היתה לצוּרת־אִרגוּן המסוּגלת להכשיר קרקעוֹת־בּוּר וּלבצע עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. בּמוּבן זה נשקף להן עתיד גדוֹל עם התרחבוּת היקף ההתישבוּת.

מה ששייך לקבוּצוֹת שמגמתן הבּרוּרה היתה התישבוּת־קבע, לא פּיקפּקתי בּהצלחתן – אם יכשירוּ תחילה את הקרקע כּראוּי, אם תיערך תכנית ההתיישבותי שתשמש ערוּבּה להתפּתחוּת הקבוּצה מבּחינה כּלכּלית

וחברתית־תרבּוּתית, אם המשק יהא מבוּסס על אוֹתם ענפי התוֹצרת המתאימים לכל אֵזוֹר ואזוֹר, אם התקציב הדרוּש ייקבע מלכתחילה בּדייקנוּת מַכּסימַלית, אם יצליחוּ לקבּל אַשראי מספּיק וּבתנאים נוֹחים, הן לצרכי בניית המשק והן להתפּתחוּתוֹ בּעתיד, ואם תוּבטח בּוֹ הרמה המקצוֹעית־הטכנית הדרוּשה.

מתנגדים פּרינציפּיוֹניים ורוֹאי־שחוֹרוֹת מוּשבּעים

התנבּאוּ שהקבוּצוֹת תתפּוֹררנה משיגיעוּ עוֹבדיהן לחיי־משפּחה. “האשה לא תוּכל להסתגל לחיי־קבוּצה והילדים הראשוֹנים יגרמוּ לבריחת ההוֹרים”. כּך טענוּ רבּים. התבּוֹננוּתי בּיחסים ששׂררוּ בּקבוּצוֹת שכּבר התקיימוּ לא

הצדיקה חששוֹת אלה. לא ראיתי מניעה להשתתפוּת הצעירה והאשה בּמשק־הבּית השיתוּפי, בּחצר, בּגן וּבשׂדה המשוּתפים. האמנתי כּי תמצאנה דרכים לעזוֹר לאשה בּימים שתהא זקוּקה לעזרה, כּי תהיה חברה טוֹבה ואֵם מסוּרה, וכי ילדיה לא יסבּלוּ – משיתרבּה מספּר המשפּחוֹת בּקבוּצה וּתהא אפשרית דאגה מרוּכּזת יוֹתר לאֵם ולילד.

שׂיחוֹתי עם חברי הקבוּצוֹת הצעירוֹת וּבחינת התוֹצאוֹת

המשקיוֹת חיזקוּ בּי יוֹתר ויוֹתר את בּטחוֹני בּעתידה של קבוּצת ההתישבוּת

השיתוּפית. האמנתי כּי הקבוּצה תוּכל להוֹציא יבוּל מאדמתה, יבוּל שיבטיח קיוּם לעוֹבדיה, וסוֹפה שתגיע לעצמאוּת כּלכּלית שלימה. זה היה בּגדר האפשר, ראשית – משוּם שהקבוּצה מוּשתתת על רבוּת הדדית, ושנית – משוּם שהאדמה ניתנת לה מידי הקרן הקיימת, בּחכירה העוֹברת בּירוּשה אישית וגם קבוּצתית, וּממילא יִוָצרוּ התנאים הדרוּשים כּדי להשׂיג אשראי התישבוּתי,

שבּלעדיו לא תהיה תקוּמה ליצרוֹת חקלאיוֹת חדשוֹת.

המלחמה לא הפסיקה את הפּעוּלוֹת בּארץ, אבל דיכּאה והשפּילה את רוּח הישוּב, שניתק ממרכּזי־הגוֹלה העיקריים. כּדי למצוֹא תיקוּן למצב שהחמיר מיוֹם ליוֹם, התחילוּ יחידי סגוּלה, וּביחוּד רוּפּין,

לטכּס עצה.

עלי הוּטל תפקיד מסוּים. נסעתי בּראשית אוֹקטוֹבר לקוּשטא, להתראוֹת עם ציר ארצוֹת הבּרית, הנרי מוֹרגנטוֹי (אביו של שׂר־האוֹצר האמריקני כּיום) וּלבקש עזרה מממשלת ארצוֹת־הבּרית לישוּב היהוּדי בּארץ־ישׂראל.

הנסיעה היתה חפשית בּחדשים הראשוֹנים של המלחמה, כּי תוּרכּיה טרם לקחה בּה חלק. אוּלם בּזמן נסיעתי הכריזה תוּרכּיה מלחמה והצטרפה לגרמניה. כּנתין רוּסי לא ניתנה לי רשוּת לבוֹא לקוּשטא, וגם לחזוֹר לארץ לא היתה לי כּל אפשרוּת. המפקד התוּרכּי ג׳מל פּחה סירב להרשוֹת לי לשוּב לארץ. לנימוּק שזקוּקים לעזרתי בּמלחמה בּאַרבּה, שפּשט אז בּארץ — לא הוּשׂם לב.

מאין בּרירה, נסעתי, דרך סאלוֹניקי ואתוּנה, לאלכּסנדריה, שהיתה אז מרכּז לפליטים מארץ־ישׂראל. מספּרם הגיע לעשׂרת אלפים איש, שהוּבאוּ בּשתי אניוֹת מלחמה אמריקניוֹת.

בּערך באוֹתוֹ הזמן בּא לאלכּסנדריה מפּאריס ז׳בּוֹטינסקי, וּמארץ־ישראל — י. טרוּמפּלדוֹר. נוֹלד הרעיוֹן על גדוּד מתנדבים עברים מבּין פּליטי ארץ־ישׂראל, שיעמיד את עצמוֹ לרשוּת הממשלה האנגלית וישתתף בּכיבּוּש ארץ־ישֹראל.

בּראשית מַרס 1915 התאספוּ

מ. מרגלית (בא־כּוֹח חברת נוֹבּל), ז. גלוּסקין, ז. ד. ליבוֹנטין, ז. ז׳בּוֹטינסקי, י. טרוֹמפּלדוֹר, ד״ר מ. וַיץ (מירוּשלים) ואני, כּדי לדוּן בּהצעתוֹ של ז׳בּוֹטינסקי על יִסוּד הגדוּד. ההצעה נתקבּלה, והנאספים חתמוּ על הפּרוֹ­טוֹקוֹל, שהוּא המיסמך הראשוֹן הנוֹגע לתוֹלדוֹת הגדוּד העברי הראשוֹן. הגדוּד נשלח, כּידוּע, לא לחזית ארץ־ישׂראל אלא לגאליפּוֹלי, כּפי שנוֹדע לנו לאחר מעשׂה. אכזבתנוּ היתה גדוֹלה מאד.

בּמאי אוֹתה שנה (תרע״ה) הוּזמנתי מטעם הנהלת הקרן הקיימת להאג (הוֹלאנד), אשר לשם עברה בּינתים מקלן, כּדי להתכּוֹנן לפּעוּלוֹת שלאחר המלחמה.

בּהאג השתתפתי בּקבצים ״ארץ־ישׂראל״, שהוֹציאה לאוֹר הלשכּה הראשית של הקרן הקיימת בּגרמנית וּבאנגלית. אחד מהקבצים האלה, שנערך על־ידי, יצא בּארץ בּעברית, בשנת

1. פּוּרסמה בּוֹ שוּרת סקירוֹת

על חבוּרות־פּוֹעלים וּקבוּצוֹת, על המשק הגדוֹל והקטן, על בּעיוֹת האדמה והעבוֹדה החקלאית בּארצוֹת שוֹנוֹת, על ספרוּת התישבוּתית ועל עקרוֹני הקרן הקיימת – מאת ש. קפּלנסקי, י. וילקנסקי, פרופ׳ פראנץ אוֹפּנהיימר, נ.הררי (נטע הרפּז), נחמיה דה־לימה, יוּליוּס סימוֹן, וכן מאמרים וּרשימוֹת משלי.

פּירסמתי בּקבצים השוֹנים של ״ארץ־ישׂראל״ מאמרים וּרשימוֹת על היתרוֹנוֹת המעשׂיים של חכירת־אדמה לצמיתוּת, על התישבוּת החיילים המשוּחררים, על הקבוּצוֹת וגידוּל ירקוֹת בּזמן המלחמה, על ספרים בּעניני ארץ־ישׂראל (״האמת על ארץ־ישׂראל״, מאת לוין הבּונדאי, ועוֹד). אך בּעיקר עסקתי בּימים ההם בּעריכת תכנית להתישבוּת יהוּדית בּהיקף ארצי כּתוֹם המלחמה.

תכניתי פּוּרסמה בּספרי ״השיטוֹת וההוֹן הדרוּש להתישבוּת יהוּדית בּארץ־ישׂראל" ¹³. הספר יצא לאוֹר בּסוֹף שנת 1916 בּגרמנית, בּאנגלית וּברוּסית, וזכה לתפוּצה שלא קיויתי לה (למעלה מ־18.000 טפסים), והעיקר – הוּא עוֹרר תשׂוּמת־לב והד בּארצוֹת הגוֹלה, הלוֹחמוֹת והנייטראליוֹת. הספר לא הגיע לארץ בּזמן המלחמה, וּלאחריה הייתי שקוּע מדי בּעבוֹדה מעשׂית, ולא הספּיקה לי השעה לדאוֹג לענין הפצתוֹ או תרגוּמוֹ. רק פּרק אחד ממנוּ מסרתי לתרגוּם לקוֹבץ ״בּעבוֹדה״, וּבוֹ פּוּרסם בּאלוּל תרע״ח.

מן התלאוֹת שעברוּ על הישוּב היהוּדי בּארץ בּשנוֹת המלחמה הקוֹדמת צמחה גם טוֹבה כּלשהי. העוּבדוֹת הוֹכיחוּ שדוקא בּימים הרעים ההם בּאה התקדמוּת ניכּרת בּישוּב: גדל הצוֹרך בּעבוֹדה עברית והוּרחב השימוּש בּתוֹצרת הארץ. מצד שני, מחמת ההפסקה שחלה בּפעוּלותיה המשקיוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית, היתה שהוּת להתעמק בּשיטוֹת העבוֹדה, לחשוֹב על דרכי הפּעוּלה להבּא וּלהכין תכנית מוּתאמת לימים הבּאים.

מעשׂה־ההתישבוּת בּארץ התחיל בּלי כּל הכנוֹת.

עוֹדרי הקרקע הראשוֹנים היוּ מעטים וצעדוּ את ראשוֹני צעדיהם בּכוֹח שאיפתם ואמוּנתם בּלבד, ורק לאחר זמן זכוּ לסַעד ולתמיכה מצד חוֹבבי־ציוֹן והבּארוֹן. תוֹמכי הישוּב לא היוּ פנוּיים להרהר בּמה שלפניהם ולא ראוּ מה דלים כּוֹחוֹתיהם לעוּמות הכּוֹחוֹת השׂפוּנים בּעם היהוּדי הגדוֹל, בן

המיליוֹנים.

בּתקוּפת המלחמה נתגבּשה המחשבה על תכנית מסוֹעפת לימים שלאחר המלחמה. וּבזמנים הקשים, כשהצרוֹת והפּוֹרעניוֹת ניתכוּ על ראשי אחינוּ מכּל עֵבר, התחילוּ לבקש מקוֹרוֹת לאמצעים מרוּבּים להצלה. אז הוּשמעה לראשוֹנה המלה ״מיליוֹן״ בּחלל עוֹלמנוּ ונרקם חלוֹם על התישבוּת גדוֹלה וענפה. הנה נחשׂפוּ כּוֹחוֹת וּמרץ של

אלפי אנשים בּאמריקה היהוּדית ונאספוּ מיליוֹני דוֹלרים לעזרת אחים בּמקוֹמוֹת הפּוּרענוּת – וּמדוּע לא יימצאוּ כּוֹחוֹת ואמצעים לבנין היסוֹד של חיינוּ בּארצנוֹ? אם רבבוֹת בּתי־אב יהוּדים יוּכרחוּ להגר וּלבקש להם מקלט – למה לא נַראה להם את הדרך לארץ אבוֹת? יהוּדים רבּים נוֹשׂאים את נפשם לעלוֹת לציוֹן – למה לא נבוֹא לעזרתם ולא נכין בּשבילם את המקוֹם? בּימים שנפרצוּ הגבוּלוֹת וּמַפּת־העוֹלם משתנה, בּימים שהעיקרוֹן

של חיים לאוּמיים וחירוּת לאוּמית מוּכּר ונישׂא בּפי כּל – למה לא נתבּע להחזיר לנוּ את זכוּיוֹתינוּ כּעם?

כּזה היה מַהלך־המחשבוֹת בּשעה הרת־עוֹלם זוֹ, וכך נתגבּשה ההכּרה בּנחיצוּתה של תכנית שיטתית וּמעשׂית להתישבוּת לאוּמית בּארץ־ישראל.

התישבוּת לאוּמית    🔗

קדמוּ להתישבוּת הלאוּמית מעשׂים של יחידים ואגוּדוֹת ההתישבוּת הפילנטרוֹפּית, ונסיוֹנוֹתיה הראשוֹנים של ההתישבוּת השיתוּפית.

בּבוֹאי להאג בשנת 1916 ידעתי מכּבר, מן הנסיוֹן הארצישׂראלי, כּי ההתישבוּת הפילנטרוֹפּית יסוֹדה רוֹפף ורעוּע, כּי הפילנטרוֹפּיה עשׂוּיה מלכתחילה

לעקוֹר כּל נבט של יזמה אצל המתישבים, כּי בּשיטה הפילנטרוֹפּית כּרוּך אי־צדק בּוֹלט, כּיון שאינה נוֹהגת שויוֹן לא בּחלוּקת המשק ולא בּאמצעי הקיוּם וגוֹרמת לטרוּניוֹת ולטענוֹת וּמַענוֹת בּין חוּגי המתישבים – עד

שרוּבּם רוֹאים עצמם מקוּפּחים על־ידי קוֹמץ ״מיוּחסים״.

בּמצב כּזה לא יתוֹאר פּיתוּח נוֹרמַלי של המשק ולא יתכן קיוּם נוֹרמַלי לעוֹבדיו. מתרוּמות של נדבנים יחידים, ולוּ יהיוּ עשירים כּקוֹרח וּנדיבי־לב כּרוֹטשילד, לא תקוּם התישבוּת מוּשרשת – אם ההתחלוֹת הפילנטרוֹפּיוֹת לא תעבוֹרנה לשיטה של משקיוּת לאוּמית. אמנם, אפשר לצמצם בּמקצת את מגרעוֹתיה של ההתישבוּת הפילנטרוֹפּית, הכּרוּכה בּציוּת לפּקידוּת,

בּסכסוּכים שאין למנעם – על־ידי שיפּוּרים בּשיטת הניהוּל. אפשרוּת זו הוּכחה עם מַעברן של מוֹשבוֹת הבּארוֹן לניהוּלה של יִק״א; כּמעט נתבּטלה ״התמיכה" הנצחית, רוּסנה שרירוּת־לבּם של האדמיניסטראטוֹרים, הוּרחבוּ זכוּיוֹתיהם של המתנחלים, הוּכנסוּ סדרים שהביאוּ להתקדמוּתם של מוֹסדוֹת המוֹשבה ושל הנהלתה העצמית.

ידוֹע ידעתי, כּי המַחסוֹר בּאמצעים חמריים הוּא רק אחד המכשוֹלים בּדרך להתנחלוּת בּכּפר. אנשים בּעלי אמצעים קשוּרים, כּרגיל, למקוֹמוֹת מגוּריהם, כּי בּכספּם הם מנהלים עסקים כּדאיים יוֹתר מן החקלאוּת וּמתאימים יוֹתר להרגליהם. וּמצד שני, בּני־אדם המוּכשרים לעבוֹדה גוּפנית – על הרוֹב אין האמצעים מַספּיקים בּידם לכוֹנן להם משק וּלהתישב. האידיאליסטים המעטים שעבדוּ בּמשקי זוּלתם, מתוֹך תקוה למצוֹא להם אחיזה בּכּפר וּלהגיע בּיוֹם מן הימים למשק עצמי – הלכוּ ונתיאשוּ בּרבוֹת הימים, משבּטלוּ סיכּוּייהם לקיוּם אנוֹשי.

גם־ההתישבוּת הפּרטית המפוּצלת של יחידים בּעלי־אמצעים שנצטרפוּ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, לא היה בּה משוּם מפעל מתוּכּן מבּחינה לאוּמית.

אשר לפעוּלוֹתיהן של החברוֹת להתישבוּת, הצליחה, אמנם, ״מנוּחה ונחלה", שיִסדה בּשעתה את רחוֹבוֹת. אוּלם נסיוֹנן של שאר ה״אחוּזוֹת״ שיצאוּ בעקבוֹתיה נכשל ועלה בּתוֹהוּ.

מכּל מקוֹם – ההתחלוֹת ההתישבוּתיוֹת לא היוּ מבוּססות על עיקרוֹן לאוּמי משוּתף. לא היתה להן שיטה אחת, וכל מה שנעשׂה בּהן בּמקרה נעשׂה, ללא תכניתיוּת משקית. היה צוֹרך לאַחד את הכּוֹחוֹת מנקוּדת־ראוּת לאוּמית משוּתפת אחת. אוּלם איחוּד זה איחר לבוא. אי אפשר היה לראוֹת בּהתישבוּת היהוּדית כּפי שהתנהלה אז מפעל לאוּמי מתוּכּן, הדוֹאג לרכישת קרקע לצרכי ההתישבוּת וּלריכּוּז כּוֹחוֹת עבוֹדה יהוּדיים ואמצעים כּספּיים יהוּדיים.

בּעיוֹת הקרקע, העבוֹדה והאמצעים הכּספּיים הדרוּשים

להתישבוּת תכניתית הן בּעיוֹת לאוּמיוֹת ותבעוּ פּתרוֹן

לאוּמי־כּללי. לשאיפוֹת בּיל׳׳ו לחוֹבבי־ציוֹן, לאכּרי המוֹשבוֹת וּלאִרגוּני הפּוֹעלים (פּועלי־ציוֹן והפּוֹעל הצעיר) היה חסד מַצע התישבוּתי־לאוּמי משוּתף, והקרן הקיימת טרם נתנה דעתה לבעית העבוֹדה. ממילא היה חסר הבּסיס הלאוּמי שישתף ויאַחד את הגוֹרמים ההתישבוּתיים העיקריים של הקרקע, העבוֹדה והאמצעים הכּספּיים.

העיקרוֹן היסוֹדי של הקרן הקיימת, העיקרוֹן שהקרקע היא קנין העם – היה אבן־השתיה לתיכּוּן תכנית להתישבוּת לאוּמית. אבל בּארץ וּבגוֹלה טרם הכּירוּ אז בּחשיבוּת הגדוֹלה של קרקע לאוּמית לקידוּם ההתישבוּת. והיה הכרח לנטוֹע הכּרה

זו בּלבּוֹת הרבּים, היה הכרח שהקרן הקיימת תחדל לטפּל בּיִסוּד חַווֹת, אלא תיטוֹל על עצמה את התפקיד לבנוֹת ישוּבי־קבע חקלאיים, בּשיתוּף גוֹרמים אחרים וּלפי תכנית ערוּכה מראש. כּל ארץ של התישבוּת מתוּכּנת דוֹאגת לכך שהמתישב לא יצטרך להשקיע את חסכוֹנוֹתיו בּרכישת הקרקע, אלא ישמרם – נֹוסף על כּסף המלווה הניתן לוֹ – להקמת בּנינים, להכשרת הקרקע, לכלכּלת המשפּחה בּתקוּפה הראשוֹנה להתנחלוּתוֹ.

בקאנאדה, בּאוֹסטרליה ואפילוּ בּרוּסיה הצארית ניתנה האדמה למתישבים חדשים חינם.

הקרן הקיימת בּחרה בּשיטת ההחכּרה לצמיתוּת, שהיא השיטה המתאימה בּיוֹתר לתנאֵי ארצנוּ, כּתנאי בּל־יעבוֹר לעבוֹדה התישבוּתית

לאוּמית בּארץ ראתה את העבוֹדה העצמית של המתישב. האדמה שייכת לא לבעלי־הקרקע, אלא לעוֹבדיה.

בּתנוּעה הציוּנית– הדגשתי בּ״שיטוֹת ההתישבוּת״ – צריך עיקרוֹן יסוֹדי זה להיוֹת אַב־בּנין. החַווֹת שהוּקמוּ על־ידי הקרן הקיימת קיבּלוּ עיקרוֹן זה. אוּלם כּדי שיוּכלוּ לקיימוֹ היתה נחוּצה תנוּפה אחרת, היתה נחוּצה תכניתיוּת בּרכישת שטחי קרקע גדוֹלים וּרצוּפים.

חקרתי את שיטוֹת ההתישבוּת הנהוּגוֹת בּארצוֹת שוֹנוֹת. בּגרמניה פּעלה אז ״ההתישבוּת הפּנימית״, ששׂמה לה למטרה להביא שינוּי בּחלוּקת הקרקע וּבנתה כּפרים חדשים. לשם כּך אוּרגנה ״ועדה מרכּזית להתישבוּת״. תפקידיה היוּ: רכישת קרקעוֹת, חלוּקתן לשטחים קטנים, הכשרת חלקוֹת המתישבים ואִרגוּן עדוֹת חדשוֹת. הנסיוֹן הגרמני הוֹרה: עדֹות־מתישבים גדוֹלוֹת, בּעלוֹת־יכוֹלת, ושטחי התישבוּת נרחבים. והכּלל היסוֹדי היה: כּל עבוֹדת המשק צריכה להיעשוֹת בּידי המתישב וּבני־בּיתוֹ, ללא העסקת־קבע של פּוֹעלים מן החוּץ.

מאַלפת מאד היתה דוּגמת ההתישבוּת ״הפּנימית״ בּדניה. החל משנת 1899 נעשׂתה בּדניה פעוּלה ענפה להתנחלוּתם של פּועלים חקלאיים וּפוֹעלי תעשׂיה. ואף על פּי שחקלאוּתה הגיעה לדרגה שאין למעלה הימנה, היה הכרח ליצוֹר תנאים מיוּחדים לפיתוּח ההתישבוּת. ועוּבדה הראוּיה לתשׂוּמת־לב מיוּחדת: להתיישבוּת בּדניה נבחרוּ לא בּני־אִכּרים, אלא, בּעיקר, תוֹשבים עירוֹניים.

הנסיוֹן הדני הוֹכיח, כּי העברתם של פוֹעלים חקלאיים, אוֹ בּעלי מקצוֹע אחרים חסרי־רכוּש, להתישבוּת חקלאית – ניתנת להתגשם בּקצב מהיר.

ועוֹד דבר אפשר ללמוֹד – גם בּזמננוּ – מדוּגמת דניה. יש סבוּרים כי שיטת התיכּוּן המשקי לתקוּפוֹת של חמש־חמש שנים הוּנהגה לראשוֹנה בּרוּסיה הסוֹביטית. לאמיתוֹ של דבר – דניה היא שנקטה ראשוֹנה שיטה זוֹ של חוֹמש בּתיכּוּן ההתנחלוּת. דניה התחילה לישב פוֹעלים חקלאיים ותעשׁיתיים עוֹד בשנת 1899, המשיכה בּשנת 1904 והרחיבה את פעוּלוֹתיה אֵלוּ בּשנת 1909 לחוֹמש נוֹסף. לחוֹמש ראשון הקציב הפּרלמנט הדני למטרת ההתישבוּת הפּנימית עשׂרה מיליוֹן כּתרים, לחוֹמש שלאחריו – חמישה־עשׂר מיליוֹן, וּמשנת 1910 – עשׂרים מיליוֹן.

איני יוֹדע אם התקדים הדני היה ידוּע למתכּני תכניוֹת־החוֹמש הרוּסיוֹת, שמצאוּ להן מַהלכים בּכמה ארצוֹת המטפּלוֹת

בּתיכּוּן משקי. מצדי הדגשתי בּכל הזדמנוּת שבּאה לידי, בּעל־פּה וּבכתב, את חשיבוּתוֹ של הרעיוֹן הדני המוּצלח. האמן האמנתי שיבוֹא זמן וגם אנוּ ננקוֹט שיטה זוֹ לשם טיפוּח החקלאוּת וההתישבוּת הפּנימית שלנוּ.

בּהאג בּאתי בּדברים על העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית עם נתן גרוֹס, עם ש. קפּלנסקי ועם ה״וַעדה הציונית המדינית״, שבּראשה עמד יעקוֹבּוּס קאן וחברים לה יוּליוּס סימוֹן, ז׳אן פישר וּנחמיה דה־לימה. הוַעדה הזמינתני להשתתף בּדיוּניה. בּאוֹפן זה נוֹצר קשר בּין עיבּוּד התכנית ההתישבוּתית לבין המַשׂא־וּמַתן שהתנהל בּשנת 1916 בּמרכּזים המדיניים הציוֹניים שנוֹסדוּ בּימי המלחמה בּקוֹפּנהאגן, בּהאג וּבלוֹנדוֹן. בספרוֹ של ד״ר נ. גלבּר על ״תוֹלדוֹת הצהרת בּאלפוּר״ מוּבאים העתקים רבּים ממכתבַי המתיחסים לקשר זה.

״שיטוֹת ההתישבוּת״    🔗

ידידי בּהאג שמעוּ מפּי מזמן לזמן על התקדמוּת מחקרי לתיאוּר טיפּוּסי המשק הקיימים, האפשריים והרצוּיים בּארץ־ישׂראל, ועל עיקרי הצעתי ליִסוּד שיטתי של אזוֹרי־יִשוּבים חקלאיים בּתקוּפוֹת־שנים קצרוֹת וּבפּרוֹגרסיה עוֹלה.

תכניתי נוֹדעה בּרבּים ונמצאוּ לה תוֹמכים מכּל הצדדים, וראשי הציוֹנוּת שיכוֹלתי להחליף דברים אתם בּימי המלחמה ראוּ אוֹתה כּטוֹבה וּנכוֹחה והבּיעוּ את דעתם החיוּבית על אפשרוּת בּיצוּעה בּמכתבים, בּמאמרים וּברשימוֹת שפּוּרסמוּ בּעתוֹנים ציוֹניים וּכלליים וּבשפוֹת

לוֹעזיוֹת שוֹנוֹת.

לא פּעם יעצוּ לי לפרסם מהדוּרה שניה של ספרי על שיטוֹת ההתישבוּת בּארץ, ואמנם, היה בּדעתי לכתוֹב אוֹתוֹ מחדש, וכמוּבן – בּעברית, אף עד היוֹם לא נפניתי לכך, וּמי יוֹדע אם איפּנה… אך כּיון שעיקר תכנוֹ של הספר אַקטוּאלי, כּמדוּמה לי, גם היוֹם – אביא כּאן את תמציתוֹ מתוֹך מאמרוֹ של ד״ר רוּפּין בּ״יידישה רוּנדשאוֹ״ מ־23 בפברואר 1917.

״אטינגר – כתב רוּפין – בּוֹחן את ההתישבוּת היהוּדית בּארץ ומַציע תכנית מַקיפה לעתיד. הוּא מכּיר את ההתישבוּת היהוּדית בּרוּסיה, בּארגנטינה וּבּארץ־ישׂראל. הוּא בּיקר בּארץ־ישׂראל לפני חמש־עשׂרה שנה וּפירסם סקירה רבּת־ערך על סיוּרוֹ, ולפני המלחמה סייר את הארץ פּעם שניה. לידיעתוֹ את המציאוּת מצטרפת שיטתיוּת המחשבה, שיקוּל־דעת זהיר וּבהירוּת ההסבּרה, מה שעוֹשׂה את קריאת הספר לתענוּג אמיתי.

״לאחר בּדיקת השיטוֹת ההתיישבוּתיוֹת שהשתמשוּ בּהן עד כּה בּארץ־ישׂראל וּבארצוֹת אחרוֹת, הוּא קוֹבע את הנחוֹת־היסוֹד של ההתישבוּת הלאוּמית, מחַשב את ההוֹן הדרוּש להקמת משקים לדוּגמה מטיפּוּסים שוֹנים בּארץ, סוֹקר את דרכי המימוּן של הקמת ישוּבים בּני מאה משפּחוֹת כּל אחד וּמסיים בּתכנית של התישבוּת בּהיקף ארצי לימים שלאחר המלחמה״.

״הוּא חוֹקר – מוֹסיף רוּפין – את טיפּוּסי המשק לגידוּל תבוּאוֹת, לגידוּל מספּוֹא, לחלב (כּענפים עיקריים), למַטעי־בּעל וּלמַטעי־שלחין, לגידוּל ירקוֹת בּהשקאה, וטיפּוּסים של משקי־עֵזר. לפי חישוּביו יגיע הוֹן ההשקעה הממוּצע בכּפר חקלאי בּן מאה משפחוֹת וּמוּרכּב מטיפּוּסי־משק שוֹנים, בּהתאם לתנאֵי כּל מקוֹם וּמקוֹם, לסך שנים וחצי מיליוֹן פראנק בּערך (מאה אלף לי״ש), ויִשוּבם של מאה אלף בּתי־אב אוֹ חצי מיליוֹן נפש בּ־800 כּפרים יעלה בּשני מיליארד פראנק בּערך (שמוֹנים מיליוֹן לי״ש)״.

רוּפין הדגיש את נכוֹנוּת הסכימה שלי בּיחס למקוֹרוֹת ההוֹן להתישבוּת הלאוּמית, שבּה צריכים להשתתף ארבּעה הגוֹרמים

הללוּ: הקרן הקיימת, קרן לאשראי התישבוּתי, קרן לתרבּוּת ציוֹנית,

רכוּש המתישבים.

המקוֹר הראשוֹן כּבר היה קיים. השני והשלישי נמצאוּ לאחר שנים מעטוֹת, עם יִסוּד קרן היסוֹד. מה שנוֹגע למקוֹר הרביעי — למדנוּ שנינוּ, גם רוּפין וגם אני, מן המציאוּת שלאחר המלחמה, כּי בּעלי רכוּש לא נמשכוּ לחקלאוּת. עד מהרה הוּברר

כּי אנשים מעוּטי אמצעים בּעלי הכשרה חקלאית, השוֹאפים בּכל לבּם להיאָחז וּלהשתרש בּקרקע המוֹלדת, עדיפים מאלה שצרוֹר הכּסף בּידם, אבל אינם מוּכנים לעבוֹד בּעצמם.

לא פּיללתי אז כּי בּמשך כּמה שנים יִמצאוּ לנוּ מוּעמדים להתישבוּת רק בּחוּג אחד ויחיד – בּחוּג הפּוֹעלים. הם היוּ מחוּסרי־כּל, אבל לעוּמת זה היוּ עשירים בּנסיוֹן מַעשׂי וּפעם בּהם רצוֹן עז ולוֹהט להוֹציא לחם מן הארץ. הם היוּ מלאי אמוּנה וּבטחוֹן כּי בּכוֹח עמלם יִוָצרוּ גם נכסים של ממש, ואלה לא יכזיבוּם. בּגמר המלחמה הוּברר, כּי הפּוֹעלים החקלאיים מסוּגלים בּאוֹפן זה לתת את חלקם בּיצירת הוֹן־ההשקעה ההתישבוּתי.

המבקרים המרוּבּים שחיווּ אז את דעתם על תכניתי בּעתוֹנוּת, מצאוּ כּי היא הוֹלמת את הצרכים והאפשרוּיות. הסכוּם הכּוֹלל של שמוֹנים מיליוֹן לי״ש לחקלאוּת בּלבד לא הדהים את הקוֹראים. סכוּם זה כּלל את ההוֹן לרכישת שמוֹנה מיליוֹן דוּנם אדמה, לעבוֹדוֹת יִבּוּש והשקאה, להקמת הבּנינים למשק ולדיוּר, לרכישת האינואֶנטר החי והדוֹמם, וכן את ההוֹן הדרוּש להחזקת בּתי־ספר ומוֹסדוֹת ציבּוּריים וקוֹאוֹפראטיביים למשך שנים אחדוֹת.

פּרסוּם תכניתי והשתתפוּתי בּוַעד הציוֹני המדיני בּהאג

הניעוּ את ד״ר ח. וייצמן, שניהל אז מַשׂא־וּמַתן עם הממשלה הבּריטית על עתידה של ארץ־ישׂראל, להזמין אוֹתי ללוֹנדוֹן כּיוֹעץ בּעניני ההתישבוּת.

בּאביב 1917 נסעתי ללוֹנדוֹן

והתמסרתי לחקר המדיניוּת ההתישבוּתית בּעוֹלם, כּדי ללמוֹד גזירה שוה מן התקדימים הדוֹמים בּארצוֹת העוֹלם לצרכינוּ אנוּ. השתדלתי לחקוֹר את הבּעיוֹת הללוּ חקירה יסוֹדית וּלהתאים את תוֹצאוֹת חקירוֹתי לסיכּוּיי מפעלנוּ בּגמר המלחמה.

תוֹלדוֹת הניסוּח של הצהרת בּאלפוּר    🔗

סיכּמתי את מסקנות חקירוֹתי בּתזכּיר מפוֹרט שהשׂתרע על פּני 236 עמוּדים (מסרתיו לפני שנים אחדוֹת לגניזה לספריה הלאוּמית בּירוּשלים). בּתזכּיר הוּבאוּ פּרטי הצעוֹתי על ניהוּלה וּפיתוּחה של ארץ־ישׂראל לאחר המלחמה. “ Administration and development of Palestine after the War“

לא כּללתי בּתזכּיר זה את ההצעוֹת המרוּבּוֹת להכרזה ממשלתית, שהשתתפתי בּניסוּחן. נוּסחאוֹת אלוּ נשמרוֹת בּארכיוֹני. אחדוֹת מהן פּירסמתי בּשנת תרצ״ט בּ״דבר״. אף מסרתי העתקים מהן, זמן־מה לפני כן, לד״ר נ. גלבּר, ששילב אוֹתן בּספרוֹ ״הצהרת בּאלפוּר ותוֹלדוֹתיה״ (הוֹצאת ההנהלה הציוֹנית, ירושלים, תרצ״ט).

על סמך דיוּנים ממוּשכים בּועד הפוֹליטי הלוֹנדוֹני הצעתי בּ־5 בּיוּלי 1917, בּישיבה שבּה ישב ראש נ. סוֹקוֹלוֹב, את הנוּסח הבּא (בּאנגלית) של ההכרזה, שמן הרצוֹי היה שתתפּרסם על־ידי הממשלה:

״הממשלה הבּריטית, בּשׂים לב לצדקת השאיפוֹת הציוֹניוֹת, מכּירה בּזכוּת העם היהוּדי על ארץ־ישׂראל בּחסוּתוֹ של השלטוֹן אשר יקוּם בּארץ־ישׂראל לאחר נצחוֹנן של הממשלוֹת המאוּחדוֹת.

״התנאים המיוּחדים להגשמת התכנית הזאת יִקבעוּ על־ידי מַשׂא־וּמַתן עם בּאֵי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, והתחיקה של ארץ־ישׂראל תהיה מיוּסדת על העקרוֹנוֹת של עצמאוּת, על הכּרת ארץ־ישׂראל כּארץ שלימה, (“an Integral Country) בּגבוּלוֹת שיש לקבעם באּוֹפן מוּחלט מלכתחילה, ועל מַתן צ׳ארטר להסתדרוּת הציוֹנית אוֹ למוֹסד מתאים שיִוָסד על־ידיה לשם פּיתוּח ההתישבוּת היהוּדית בארץ־ישׂראל״ ¹⁴.

בּהצעת הנוּסח הזה בּאוּ לידי בּיטוּי המגמוֹת שבּהן דנוּ חדשים אחדים לפני פּרסוּם ההצהרה. בּחוּג המנהיגים הציוֹנים שנמצאוּ אז בּלוֹנדוֹן עקבוּ אחרי מַהלך המַשׂא־וּמתן של ד״ר וייצמן עם הממשלה וקיבּלוּ מזמן לזמן הוֹדעוֹת מפּי נ. סוֹקוֹלוֹב. חוּג זה נתאַרגן בּחֹודש אבגוּסט 1917 בּתֹורת ועד מיוּחד – ״ועד פוֹליטי״ – שחבריו היוּ: נ. סוֹקוֹלוֹב, אחד־העם, ג׳וֹזף קאוּן, ש. טוֹלקוֹבסקי, ה. סאקר, י. זיף, א. סימוֹן ואני.

הצעת הנוּסח הנ״ל הבליטה עיקרים אחדים, שמן הראוּי לפרשם:

ראשית: ארץ־ישׂראל בּנוּסח זה היא \״ארצוֹ של העם היהוּדי\״. לא מדוּבֹר בּה, כּבהצהרת בּאלפוּר, על ״יִסוּד בּית לאוּמי לעם היהוּדי בּארץ־ישׂראל״.

שנית: מדוּבּר בּנוּסח זה על ארץ \״שלימה\״, כּלוֹמר: בּלתי־מחוּלקת. בּענין הגבוּלוֹת נתכּוונה ההצעה, כּפי שהוּטעם בּתזכּיר

מיוּחד, להכללת עֵבר־הירדן, החוֹרן, הגוֹלן והחבל הצפוֹני שמעֵבר לגבוּל הנוֹכחי, וּבכללוֹ – נהר ליטאני, החשוּב מאד בּשפע מימיו.

שלישית: בּנוּסח זה מדוּבּר על \״צ׳ארטר\״ לשם פּיתוּח ההתישבוּת היהוּדית (החוֹמר שאספתי על תוֹלדוֹת הצ׳ארטרים ועל ערכּם נכלל בּתזכּירים שהבאתי לפני ״הועד הפּוֹליטי״ ונספּח לכתב־היד שמסרתי לספריה הלאוּמית).

רביעית: לא הוּכנסה בּנוּסח ההוּא ההגבּלה שבּהצהרה בּדבר הזכוּיוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של העֵדוֹת הבּלתי־יהוּדיות. על ההגבּלה הזאת עמדוּ בּאֵי־כּוֹח הממשלה, והמנהיגים הציוֹנים לא יכלוּ להתנגד לה.

חמישית: לא הוּכנסה בּנוּסח הנ״ל ההגבּלה הנוֹגעת לזכוּיוֹתיהם וּלמַעמדם המדיני של היהוּדים שמחוּץ לארץ־ישׂראל. הגבּלה זוֹ הוּכנסה להצהרה לפי הצעתם של יהוּדים לא־ציוֹניים אנגליים, מאוֹתם החוּגים שנפל עליהם פּחד המוּנח: ״מדינה יהוּדית״.

בּ־13 בּיוּלי 1917 דנוּ בּישיבת הועד הפּוֹליטי בּשתי הצעוֹת־הכרזה. האחת היתה פּרי הדיוּן של חוּג המנהיגים הציוֹנים, והאחרת – הצעה חשוּבה מאד – הוּבאה על־ידי נ. סוֹקוֹלוֹב. מחַבּרה היה ידידנוּ המפוּרסם, המדינַאי והסוֹפר ה. סיידבּוֹתאם.

ואלה הם דברי הנוּסח הקולקטיבי מיום 13 בּיוּלי:

״ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ, בּשׂים לב למגמוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית, מקבּלת את העיקרוֹן של הכּרת ארץ־ישׂראל כּבּית הלאוּמי של העם היהוּדי ושל זכוּת העם היהוּדי לבנוֹת את חייו הלאוּמיים בּארץ־ישׂראל, בּחסוּת שתיקבע עם כּריתת בּרית־השלוֹם, לאחר סיוּמה המוּצלח של המלחמה.

״ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ מַכּירה, לשם הגשמת המגמה הזאת, בּחשיבוּתם של מַתן אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמה היהוּדית בּארץ־ישׂראל, של חוֹפש העליה ליהוּדים ושל הקמת מוֹסד התישבוּתי יהוּדי לאוּמי לשם החיאת הארץ וּפיתוּחה הכּלכּלי.

״התנאים והצוּרוֹת של האוֹטוֹנוֹמיה ושל הצ׳ארטר ההתישבוּתי היהוּדי הלאוּמי צריכים להיוֹת מעוּבּדים, לדעת ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ, בּמפוֹרט, וּמוּגדרים בּמַשׂא־וּמַתן עם בּאֵי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית״.

בּהצעה זוֹ הוּדגשוּ בּמיוּחד שני העיקרים החשוּבים

של חוֹפש העליה וּמַתן צ׳ארטר לחברה התישבוּתית לאוּמית.

הצעתוֹ של ה. סיידבּוֹתאם    🔗

רבּת־ענין היא התעוּדה השלישית, השמוּרה בּאַרכיוֹני, היא הצעת ההכרזה שהוּצעה על־ידי סיידבּוֹתאם. והנה תרגוּמה מאנגלית:

1. הממשלה הבּריטית רוֹאה כּאחת ממטרוֹתיה העיקריוֹת של המלחמה הקמת ארץ־ישׂראל שלימה (”An Integral Palestine”) כּמדינה יהוּדית וּכבית לאוּמי של העם היהוּדי. מדינה יהוּדית פּירוּשה – לא מדינה שאזרחיה יהיוּ רק יהודים, אלא מדינה שאָפיה הלאוּמי השׂוֹרר (“Its Dominant National Character״) יהיה, לכשתוּגשמנה תקווֹת מיסדיה, יהוּדי בּאוֹתוֹ המוּבן שהאוֹפי הלאוּמי השׂורר בּאנגליה הוּא אנגלי, בּקאנדה –

קאנדי, וּבאוֹסטרליה – אוּסטרלי. שויוֹן דתי יהיה תמיד אחד החוּקים של חוּקת המדינה הזאת.

2. הממשלה הבּריטית מכריזה שהיא רוֹאה בּהסתדרוּת הציוֹנית את בּאת־כּוֹחוֹ של הלאוֹם היהוֹדי, והממשלה מסכּימה לכך שבּתוֹר מכשיר להשׂגת המטרוֹת שצוּינוּ בּסעיף הראשוֹן, תיוָסד

חברת צ׳ארטר (“An Chartered Company “) שבּה תהא זכוּת החברוּת נתוּנה ליהוּדי כּל העוֹלם. על חברה זו יהיה לסייע לעליה וּלפיתוּחה הכּלכּלי של הארץ. חברה זוֹ תמַנה את השלטוֹן המוֹציא לפּוֹעל – חוּץ מעניני הגנה חיצוֹנית ויחסים חיצוֹניים – בּתנאי של זכוּת ואֶטוׂ [Veto] לממשלה שתשלוֹט בארץ. לאחר שהחברה תשלים את עבוֹדתה ותתחסל, תהיה ארץ־ישׂראל למדינה עוֹמדת בּרשוּת עצמה.

3. ההגנה החיצוֹנית והענינים החיצוֹניים של ארץ־ישׂראל יהיוּ מסוּרים בידי שלטוֹן־מאנדאט מטעם חבר בּינלאוּמי, אוֹ בּידי שלטוֹן בּלתי־תלוּי. על השלטוֹן יהיה לסייע לחברת הצ׳ארטר בּמטרוֹתיה המסוּימוֹת וּלהעניק לה את הזכוּיות החוּקיות הדרוּשוֹת. יוֹרש הזכוּיוֹת והתפקידים המדיניים של חברת הצ׳ארטר, לאחר חיסוּלה, יהיה עם ארץ־ישֹראל.

בּהצעת הנוּסח של סיידבּוֹתאם, שלא נתקבּלה, לא לפי תכנה ולא לפי רוּחה, בּוֹלטים הרעיוֹנוֹת החשוּבים האלה, שערכּם קיים ועוֹמד גם היוֹם:

1. ״סיידבּוֹתאם הטעים אף הוּא את חשיבוּתה של ארץ־ישׂראל ״שלימה״.

2. בּהצעתוֹ השתמש סיידבּוֹתאם הן בּמוּנח ״מדינה יהוּדית״ והן בּמוּנח ״הבּית הלאוּמי של העם היהוּדי״. יפה וקוֹלעת היא הגדרתוֹ את המדינה היהוּדית. ראוּיה לתשׂוּמת לב מיוּחדת העוּבדה, שהגדרה זוֹ הוּגדרה עוֹד בּיוּלי 1917, וּביחוּד מעניֶנת ההטעמה כּי ״האוֹפי היהוּדי השׂוֹרר יהיה יהוּדי בּאוֹתוֹ המוּבן שהאוֹפי הלאוּמי השוֹרר בּאנגליה הוּא

אנגלי״. כּידוּע, עשׂה גם הד״ר ח. וייצמן שימוּש בּהשוָאה זוֹ בּהזדמנוּת אחרת.

3. סיידבּוֹתאם הגדיר בּקצרה את התפקידים הזמניים של ״חברת הצ׳ארטר״ בּיחס לעליה, לפיתוּחה הכּלכּלי של הארץ וּלניהוּלה.

4. בּהצעה זוֹ הוּזכּר, בּשלב ראשוֹן של המַשׂא־וּמַתן על עתידה של ארץ־ישׂראל, רעיוֹן ה״מאנדאט״ מטעם ״חֶבר בּינלאוּמי״. אך מעטים חשבוּ אז, בּקיץ 1917, על הצוּרה החדשה של שלטוֹן ועל הסכּם בּינלאוּמי שהיה צריך להביא ליצירת ״חֶבר לאוּמים״, או חֶבר ״בּינלאוּמי״, כּפי הגדרתוֹ של סיידבּוֹתאם.

לנוּסח זה יש בּלי ספק, ערך היסטוֹרי גדוֹל. ויש להצטער על שהצעתוֹ של מחַבּרה האדם והסוֹפר הדגוּל, לא זכתה לתשׂוּמת־לב לא בּשנת 1917 ולא בּכל החליפוֹת והתמוּרוֹת שלאחריה.

ארבּעה ימים לאחר שהועד הפּוֹליטי דן בּישיבתוֹ בּשתי ההצעוֹת האמוּרות, הוֹדיע נ. סוֹקוֹלוֹב, בּישיבה מ־17 ביולי 1917, כּי בּאי־כּוֹח הממשלה רוֹצים בּנוּסח הכרזה קצר כּכל האפשר, שיכלוֹל רק את שתי המגמוֹת העיקריוֹת: בּיחס ל״בּית הלאוּמי״ וּביחס להתאמצוּת מצד הממשלה לסייע להגשמתוֹ. הנה תרגוּמה של ההצעה הזאת, מאנגלית:

1. ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ מקבּלת את העיקרוֹן שארץ־ישׂראל תקוּם בּתוֹר הבּית הלאוּמי של העם היהוֹדי.

2. ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ תתאמץ בּמיטב כּוֹחותיה להבטיח את השׂגת המטרה הזאת ותדוּן עם ההסתדרוּת הציוֹנית על השיטוֹת והדרכים הדרוּשוֹת לכך.

בּהצהרת בּאלפוּר הוּכנס המשפּט הראשוֹן של הצעת הנוּסח מ־17 בּיוּלי 1917, בּשינוּי לשוֹן: המלים ״מקבּלת את העיקרוֹן ש…״ הוּחלפוּ בּמלים: ״מבּיטה בּעין יפה על יִסוּד בּית לאוּמי״. כּן הוּכנס בּהצהרה חלקוֹ הראשוֹן של המשפּט השני בּדבר ״ההתאמצוּת בּמיטב כוֹחוֹתיה״ (”The best endeavours”) מצד הממשלה הבּריטית, בּשינוּי המלה ״להבטיח״ בּמלה ״להקל״. חלקוֹ של המשפּט השני על המַשׂא־וּמַתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית לא הוּכנס בּגוּף ההכרזה. בּמקוֹמוֹ בּאה, בּסוֹף מכתבוּ של בּאלפוּר אל הלוֹרד רוֹטשילד, הבּעת תוֹדה על שמסר את ההכרזה לפדרציה הציוֹנית.

המַערכה על ההצהרה    🔗

בּפרק־הזמן שמחוֹדש יוּלי ועד שהוּבאה הצעת ההכרזה לפני הממשלה, נתקבּלה על־ידיה וּפוּרסמה לאַלתר – התנהל מַאבק עז בּציבּוּר היהוּדי האנגלי על שני פּלגיו, המתבּוֹללים והציוֹנים, מצד אחד, וּבתוֹך הממשלה הבּריטית, מצד שני.

המוֹני היהוּדים בּאנגליה תבעוּ בּפה מלא: להחזיר לעם היהוּדי את ארצוֹ. העתוֹנוּת האנגלית כּוּלה תמכה בּתביעה הזאת. ה״מַנצ׳סטר גארדיֶן״ פּירסם מאמרים רבּים בּזכוּת ״הבּית המדיני לעם היהוּדי בּארץ־ישׂראל״, ו״ניוּ־סטייטסמן״ ראה את הדרך לפתרוֹנה של שאלת היהוּדים ב״יִסוּד מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל״.

כּנגד תביעתם של ראשי הציוֹנים, של הציבּוּר היהוּדי־האנגלי ושל תוֹמכי הציוֹנוּת בּחוּגי הממשלה, שאמרוּ לפתוֹר את שאלת ההכרזה הפּוּמבּית עוֹד בּקיץ 1917, יצאוּ חוֹצץ המתבּוֹללים, וגם בּממשלה הבּריטית קם לנוּ, כּידוּע, אוֹיב מבּית –

הוּא היהוּדי אֶדוין סמוּאל מוֹנטגיוּ, שהיה אז מיניסטר לעניני הוֹדוּ. מחוּגי הממשלה הצטרפוּ למוֹנטגיוּ מדינאים

שוֹנים, אשר התנגדוּ לציוֹנוּת מטעמים שוֹנים וּמשוּנים – מדיניים, צבאיים ודתיים. מַאבק פּנימי זה נמשך כּשלוֹשה חדשים, עד שלבסוֹף ניצחה עמדתם של ידידינוּ לוֹיד ג’וֹרג', בּאלפוּר, סייקס, ואֶג׳ווּד ואחרים.

כּנגד הנוּסח הציוֹני שנמסר למיניסטריוֹן לעניני־חוּץ, ערך משׂרד המיניסטריוֹן נוּסח משלוֹ. הנּוסח הרשמי הכּיר בּרעיוֹן הציוֹני, וּבחלקוֹ השני הוּבטחוּ זכוּיותיהן של ״העֵדוֹת הבּלתי־יהוּדיוֹת היוֹשבוֹת בארץ־ישׂראל״, ושל היהוּדים בּשאר הארצוֹת. כּוַנת הנוּסח היתה – להרגיע את מתנגדי הציוֹנוּת משני הסוּגים.

כּשהוּבא נוּסח רשמי זה לפני ״הוַעד הפוֹליטי״, עמד מיד על הסכּנה הכּרוּכה בּסעיף השני, העלוּל להתפּרש פּירוּשים סוֹתרים וּמזיקים

בּעתיד ולהפוֹך את הקערה על פּיה. אוּלם דעתוֹ של הועד לא נתקבּלה. מצד שני, לא רבּים היוּ הסיכּויים בּמבוּכת הימים ההם להצליח בּגילוּי המזימוֹת שהצפּינוּ שׂונאינוּ בּמלים ״התמימות״, שנתכּוונוּ, כּביכוֹל, ליישר את ההדוּרים וּלהביא ליחסי שלוֹם הן עם שכנינוּ בּארץ והן עם מתנגדינוּ היהוּדים. כּבר אז ריחפה בּאויר רוּח הפּייסנוּת האוּמללה.

לא פּחוֹת חמוּר היה ההבדל היסוֹדי השני שבּין הנוּסח הציוֹני לבין נוּסח הממשלה: בּוֹ בּזמן שהנוּסח שלנוּ אמר גלוּיוֹת וּברוּרוֹת: ״הקמת ארץ־ישׂראל כּבּית הלאוּמי היהוּדי״ דוּבר בּנוּסח הממשלה על ״הקמת בּית לאוּמי לעם היהוּדי בּארץ־ישׂראל״.

לויצמן וּלסוֹקוֹלוֹב היוּ בּרוּרים ההבדלים העצוּמים

בּנוּסחאוֹת השוֹנוֹת וּשניהם תבעוּ שינוּיים בּמַשׂאם וּמַתנם עם חוּגי

המיניסטיריוֹן לעניני־חוּץ. אוּלם השעה דחקה. אי־אפשר היה לדחוֹת את האפשרוּת של מַתן אישוּר להכרזה, מטעם הקאבּינט הבּריטי, ותוֹדוֹת למַאמַציו הבּלתי־פּוֹסקים וּלכשרוֹנוֹתיו המדיניים של ויצמן נתאַשרה ההכרזה בּצוּרתה הנוֹדעת, שעם כּל ליקוּייה ראינוּ בּה כּוּלנו אוֹת מבשׂר גאוּלה.

מה למדתי מתוֹלדוֹת הרעיוֹן הציוֹני ה״בּריטי״?    🔗

לא רבּים יוֹדעים, כּי עוֹד לפני מאתים שנה ויוֹתר, בּסוֹף המאה הי״ז וּבתחילת המאה הי״ח, עסקוּ מדינאים וסוֹפרים אנגלים בּכוֹבד־ראש בּשאלת שיבת ישׂראל לארצוֹ. בּימים שבּיקרתי בּספרית המוּזיאוֹן הבּריטי למדתי פּרקים מאַלפים מתוֹלדוֹת הרעיוֹן האנגלי של שיבת ציוֹן. הרבּה שמעתי על כּך מפּי נ. סוֹקוֹלוֹב. אכן, ספרים וּמאמרים רבּים בּיטאוּ את האמוּנה בּשיבת ישׂראל לארצוֹ. כּמה וכמה אנשי־שם הוֹדוּ בּזכוּתוֹ של עם ישֹראל על ארץ־ישֹראל ותבעוּ לתת ליהוּדים את האפשרוּת לשוּב לארצם וּלחדש את קיוּמם כּעם. והיוּ מהם שהקדישוּ עֵטם להפצת הרעיוֹן של תחית ישׂראל.

בּמאה הי״ט היתה התנוּעה של ״תחית ישׂראל״ – ”The Restoration of the Jews״ רעיוןׂ־שעשוּעיו של הציבּוּר האנגלי לא בּלבד בּספרוּת, אלא גם בּחיים הפוֹ­­ליטיים. דעת־הציבּור היתה נתוּנה מתוֹך רחשי־לב עמוּקים לבעיה זוֹ. ולא רק יחידים, רוֹאֵי עתידוֹת, אלא תנוּעת־עם רחבה דבקה בּרעיוֹן הגאוּלה לעם גוֹלה בּארץ אבוֹתיו.

מי מאתנוּ יוֹדע, כּי עוֹד לפני מאה שנים חוּבּרוּ תזכּירים והכרזוֹת על תקוּמת עמנוּ בּארצנוּ, שלא פּג טעמם גם היוֹם? והרי עוֹד בּשנת 1839 חיבּרוּ הלוֹרד שאֶפטסבּוּרי, אַחד הלוֹחמים המוּבהקים לציוֹנוּת, ואנשי־שם אחרים מן הציבּור האנגלי, תזכּירים מפוֹרטים שבּהם תבעוּ לסייע לתקוּמת ישׂראל. הלוֹרד שאֶפטסבּוּרי טרח להוֹכיח בּנימוּקים חוֹתכים שכּוֹחם יפה גם היוֹם, כּי אין גאוּלה לישׂראל אלא בּארץ־ישׂראל. הנימוּק העיקרי בּתזכּירוֹ היה – הקשר ההיסטוֹרי בּין העם והארץ, כּלוֹמר: אוֹתוֹ הנימוּק ממש שהוּבלט בּמאנדאט, נימוּק שלא העלינוּ על דעתנוּ כּי הוּא ניתן לערעוּר. שאֶפטסבּוּרי הסתמך בּנימוּקיו על אהבת היהוּדים לארץ־האבוֹת, הנטוּעה בּלבּם מדוֹרי דוֹרוֹת. כן הבּיע את בטחוֹנוֹ כּי היהוּדים בּחריצוּתם וּבכוֹח סבלם שאין למעלה מהם יהפכוּ את אדמת־השממה לארץ פּוֹרחת.

תזכּירים מעֵין אלה נשלחוּ לפני מאה שנים למלכי אנגליה, שודיה, דניה, ואף לנשׂיא ארצוֹת־הבּרית. עד כּמה נתקבּל רעיוֹן התקוּמה היהוּדית על דעתם של אנשי הממשלה האנגלית, וּבעיקר על דעת נציגיה הדיפּלוֹ­מַטיים, ילמדנוּ הנאוּם שנשׂא הקוֹנסוּל הבּריטי בּדמשׂק בּשנת 1840. קוֹנסוּל זה, בּן למשפחת צ׳רצ׳יל, אמר בּשעת סעוּדה שנערכה לכבוֹדוֹ בּבית הבּנקאי היהוּדי פרחי: ״תהיה נא אסיפה זוֹ אוֹת בּרית בּין האוּמה האנגלית וּבין האוּמה היהוּדית, בּרית שתביא עמה תהילה וּברכה לשתיהן. העם היהוּדי נוֹדע לתהילה בּשדה־המַדע ונחל כּבוֹד בּמלחמוֹתיו. העמקים והגאיוֹת הנהדרים, שבּידי

הערבים הם עוֹמדים בּחרבוֹנם וּבשממוֹנם, הניבוּ בּימי קדם תנוּבת־שׂדה ויבוּל־כּרמים. מי יתן והתפּשטוּת התרבּוּת המערבית תביא לארץ־החמדה את אביב תחיתה והתחדשוּת חייה המדיניים. מי יתן והאוּמה היהוּדית תשוּב ותתפּוֹס את מקוֹם כּבוֹדה בּקרב מַמלכוֹת תבל״.

מעניֵן הדבר, כּי לפני מאה שנים גילה המיניסטריוֹן לעניני־חוּץ אוֹתוֹ יחס של אהדה לרעיוֹן תחית ציוֹן, שנתגלה בּוֹ בּימי כּהוּנתוֹ של בּאלפוּר. העתוֹן ״גלוֹבּ״, שוֹפרוֹ הרשמי־למחצה של המשׂרד לעניני־חוּץ, דן בּשנת 1840 בּאפשרוּת שיבתם של היהוּדים לארץ־ישׂראל והבּיע בּטחוֹנוֹ, כּי ״הגשמת מדיניוּת זֹו תהיה אחת האבנים היקרוֹת בּיוֹתר בּכתר־המלכוּת האנגלי. כּכוֹרש בּשעתוֹ, שהרשה ליהוּדים המוּגלים

לחזוֹר לארץ־ישׂראל, תקנה לה גם אנגליה שם־עוֹלם בּתוֹלדוֹת ישׂראל״.

האם לא שמענוּ אוֹתם הדברים ממש לאחר הכרזת בּאלפוּר?

שאלת שיבתם של היהוּדים לארץ־ישׂראל העסיקה לא רק יחידים מבּין המַשׂכּילים. בּימים ההם, לפני כּמאה שנים, שקדה תנוּעת ״תחית היהוּדים" בּאנגליה שקידה יתירה על מימוּש הרעיוֹן הזה. היא ערכה אסיפוֹת פּוּמבּיוֹת, כּדי להפיץ את הרעיוֹן בּציבּוּר האנגלי. מנהיגי התנוּעה תבעוּ לא בּלבד חסוּת גמוּרה ליהוּדים והבטחת חירוּתם האזרחית והדתית בּארץ־ישׂראל, אלא הדגישוּ בּכמה וכמה החלטוֹת, שחוֹבתה של אנגליה לתמוֹך תמיכה של ממש בּיהוּדים וּבשיבתם לארצם.

הציבּוּר האנגלי גילה התענינוּת מרוּבּה בּשאלת

ארץ־ישׂראל, כּל־אֵימַת שמצב המדיניוּת החיצוֹנית הניח פּתח־תקוה להגשמת שאיפוֹתיהם של הבּריטים הציוֹנים. בּימי מלחמת קרים (1853—1856) נתבּע שוּב הציבּוּר האנגלי לעיין בּשאלת ארץ־ישׂראל, ואוֹתוֹ קוֹלוֹנל צ׳רצ׳יל, שנאם בשנת 1840 על החיאת ארץ־ישׂראל בּידי היהוּדים, ראה אפשרוּת יחידה להשכּין שלוֹם בּמזרח – ביִסוּד מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל. אף הטעמים האיסטרטגיים שנתבּלטוּ בּמלחמת העוֹלם הקוֹדמת מצאוּ להם תוֹמכים עוֹד

בּימי מלחמת קרים.

ג׳וֹרג׳ גאוּלר הוּא הראשוֹן שׂדרש ליישב יהוּדים בּארץ־ישׂראל מטעמים איסטרטגיים. הוּא טען, כּי ״ההשגחה העליוֹנה קבעה את ארץ־ישׂראל בּחלל הריק שבּין אנגליה וּבין המרכּזים החשוּבים בּיוֹתר של סחרה הקוֹלוֹניאלי והחיצוֹני – הוֹדוּ, סין, איי הוֹדוּ ואוֹסט­רליה״. הוּא הדגיש את יתרוֹנוֹתיה הגיאוֹגרפיים של ארצנוּ בּשבילי תחבּוּרת הארצוֹת

הבּריטיוֹת.

״אין אנגליה זקוּקה להרחבה בּשטח. יש לה ארצוֹת רבּוֹת למַדי, שתוּכל להגן עליהן בּנקל. אוּלם אנגליה זקוּקה מאד לקוי־תחבּוּרה קצרים וּבטוּחים בּיוֹתר למדינוֹת הכּפוּפוֹת לה. וּמי כּיהוּדים מוּכשרים להגנה על קוי־תחבּוּרה אלה וּבמי אפשר לבטוֹח יוֹתר? היהוּדים הם האוּמה היחידה, שתקדיש למפעל זה את כּל כּוֹחה וּמרצה. הרי הם הם בּניה האמיתיים של הארץ הזאת״.

בּימי מלחמת תוּרכּיה – רוּסיה (1877– 1878) נשמעה שוּב בּאנגליה הדעה, שמלחמה זוֹ היא שעת־כּוֹשר לכוֹנן מלוּכה יהוּדית בּארץ־ישׂראל. אז, לפני כּששים שנה, נוֹסדוּ בּאנגליה ועדים ששׂמוּ להם למטרה להתאים את שאלת הקמתה של המלוּכה היהוּדית לתביעוֹתיה של המדיניוּת האנגלית. נוֹסדה אפילוּ חברה בּמגמה לקנוֹת מידי תוּרכּיה את ארץ־ישׂראל, בסכום של שמוֹנה מיליוֹן לירוֹת. הויתוּר על ארץ־ישׂראל מצד תוּרכּיה צריך היה לבוֹא בּהסכּמת המעצמוֹת. העתוֹנוּת תמכה בּרעיוֹן זה מתוֹך הנחה שתוּרכּיה, הזקוּקה לכסף, תסכּים למסוֹר את ארץ־ישׂראל לידי היהוּדים אפילוּ תמוּרת הלוָאה. לא היה ספק כּי יימצאוּ יהוּדים עשירים שיסכּימוּ לתרוּם את הסכוּם הדרוּש – בּתנאי שתוּקם מלוּכה

יהוּדית, בּחסוּתן של מַעצמוֹת אירוֹפּה. והאמן

האמינוּ כּי גם בּעלי־הוֹן נוֹצרים יסייעוּ ליהוּדים בּענין זה, כּי מלוּכה יהוּדית תביא תוֹעלת מרוּבּה למזרח בּכלל וּלארץ־ישׂראל בּפרט.

עם ״בּעית המזרח״ שנתעוֹררה בּימים ההם, נתפּרסמה חוֹברת אנגלית בּשם: ״שאלת המזרח בּאוֹר חדש״, שעשׂתה רוֹשם גדוֹל בּארצוֹת דוֹברי אנגלית. חוֹברת זוֹ הדגישה והטעימה, כּי כּל זמן שלא תיפּתר שאלת היהוּדים, לא יימצא פּתרוֹן גם לשאלת המזרח, ועל כּן אין שוּם עם זכּאי לקבּל את ארץ־ישׂראל, אלא העם היהוּדי בּלבד. בּעל החוֹברת השתדל להוֹכיח, כּי ארץ־ישׂראל יהוּדית, שתהא נתוּנה לחסוּתן של כּל מדינוֹת אירוּפּה, עלוּלה להיעשׂוֹת צוֹמת־הקשרים בּין אירוֹפּה לאסיה. ״לכשתוּחזר ארץ־ישׂראל ליהוּדים, יסייעוּ ממילא – ורק הם בּלבד – לפתרוֹנה של שאלת המזרח המסוּבּכה״.

בּאוֹתם הימים שאל הלוֹרד שאֶפטסבּוּרי (שעסק בּחקר שיבת היהוּדים לארץ־ישׂראל עוֹד בּשנת הארבּעים של המאה הי״ט) בּאחד ממאמריו: ״האם נגזר על ארץ־ישׂראל שתישאר בּשממתה וּתשמש כּדוּר־מישׂחק בּידי הדיפּלוֹמַטיה?״ כּמדינַאי קולוניאלי צפה עתיד מַזהיר לארץ־ישׂראל. הוּא ראה מראש, כּי חשיבוּתה של הארץ עלה תעלה. בארץ־ישׂראל ימצאוּ היהוּדים שׂדה־פּעוּלה נרחב. היא זקוּקה לאנשים וּלכסף, והיהוּדים יוּכלוּ להכניס לתוֹכה הן חוֹמר אנוֹשי מתאים והן הוֹן בּשפע. משוּם כּך לא יהא זה לטוֹבת אנגליה שארץ־ישׂראל תפּוֹל בּידי מדינה אחרת. נימוּק זה בּלבד דיוֹ שאנגליה תעוֹרר את היהוּדים לשוּב לציוֹן. כּמַעצמה ימית צריכה אנגליה לקבּל על עצמה את התעוּדה ההיסטוֹרית של ישוּב ארץ־ישׂראל על ידי היהוּדים.

אֶדוּאַרד קאזאלאֶט – אף הוּא בן למשפּחה המתעניֶנת עד היוֹם בּגוֹרלנוּ – ישב שנים רבּוֹת בּמזרח. הוּא הרבּה לטפּל בּשאלת ההתישבוּת היהוּדית בּמזרח. הוּא תבע וחזר ותבע שארץ־ישׂראל ״צריכה להימסר לידיו הנאמנוֹת של העם היהוּדי, כּיון שהערבים אינם מהימנים בּמעשׂיהם ואינם ראוּיים להיוֹת שוּתפים בּקביעת גוֹרלה של הארץ וצוּרת שלטוֹנה. היהוּדים מוּכשרים יוֹתר להחיאת הארץ״.

קאזאלאֶט נתן דעתוֹ גם לשאלוֹת ההגשמה של ההתישבוּת היהוּדית בארץ־ישׂראל. מסקנתוֹ היא שאנג­ליה ״צריכה ליצוֹר את התנאים שיאַפשרוּ להכניס מספּר גדוֹל של יהוּדים לארצם. לשם כּך צריך להשליט בּה חוֹק וסדר בּחסוּת הדגל האנגלי״. קאזאלאֶט הבּיע גם את בּטחוֹנוֹ, שאם יתחדש הישוּב היהוּדי בארץ־ישׂראל יהא בּכוֹחוֹ ליצוֹר בּה מרכּז, שממנוּ יפיצוּ את תרבּוּתם. ״עצם הקמת המרכּז היהוּדי בּארץ־ישׂראל יעוֹרר הרבּה יהוּדים לשוּב לארצם, תחת היוֹתם משוּללי זכוּיוֹת אזרחיוֹת בּארצוֹת־העוֹלם. כּשארץ־ישׂראל

תימסר לחסוּתה של אנגליה, יהא בּכוֹחה לקלוֹט מספּר רב מאד של יהוּדים. הלשוֹן והתרבּוּת העברית מוֹכיחוֹת למַדי, שהיהוּדים הם עדיין אוּמה מאוּחדת״.

האם לא מאַלפים הם הדברים האלה, שנכתבוּ לפני מאה שנים בּידי נוֹצרי, על התנאים שיביאוּ לעליה יהוּדית גדוֹלה?

מעניֵן קו אחר בּספרוּת האנגלית של הימים ההם. היוּ סוֹפרים שגינוּ את היהוּדים על שהם מגלים את אהבתם לארץ־ישׂראל בּתפילוֹת בּלבד, ואילוּ בּחייהם יוֹם־יוֹם הם מתענינים בּכּל, אך לא בּגוֹרל ארצם – ״אף על פּי שהרוֹטשילדים, המוֹנטפיוֹרים, הגוֹלדשמיטים היוּ יכוֹלים לרכּוֹש את הארץ בּנקל״.

פּרשה לעצמה היא – יחסוֹ של לוֹראֶנס אוֹליפאנט לשיבת־ציוֹן. אוֹליפאנט המליץ על התישבוּת יהוּדית בּארץ לא מתוֹך טעמים שבּרגש ולא בּהשפּעת התנ״ך, אלא מטעמים מעשׂיים־מדיניים. אוֹליפאנט כּתב בּשנת

1880, כּי המאוֹרעוֹת המדיניים בּמזרח לבשוּ צוּרה כּזוֹ,

שארץ־ישׂראל – וּביחוּד החבלים שמעֵבר לירדן מזרחה – נעשׂוּ מעֵין ציר שעליו סוֹבבים שאר עניני המזרח. ערכּם המדיני של החבלים האלה הוּא, בּעיקר, גיאוֹגרפי: הם משׂתרעים בּין הים התיכון וים־סוּף, בּין סוּריה וּמצרים. אוֹליפאנט האמין, כּי ״לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ יבינוּ הכּל כּי הענינים החשוּבים בּיוֹתר של בּריטניה הגדוֹלה נתוּנים בּסכּנה, משוּם

שהאנגלים עלוּלים להחמיץ את ההזדמנוּת לעשׂוֹת מעשׂה שאין לדחוֹתוֹ לזמן רב״.

האם לא נתבּרך האיש הזה בּסגוּלה הנפלאה של ראיית הנוֹלד?

מאַלפת גם העוּבדה שתנוּעת חוֹבבי־ציוֹן ונסיוֹנוֹתיה

הראשוֹנים בּשׂדה ההתישבוּת היהוּדית בארץ־ישׂראל עוֹררוּ מיד את תשׂוּמת־לבּם של מדינאים, סוֹפרים וראשי צבא אנגליים. אנשי המַדע הארכיאוֹלוֹגי, מאַרגני החקירוֹת והחפירוֹת, שהיוּ בּוֹ בּזמן אנשי־צבא – וּבראשם קוֹנדר, קיצ׳נר וגנראל אוֹארן – עוֹררוּ בּזמנם את הרעיוֹן על יִסוּד ״חברה להתישבוּת בארץ־ישׂראל״, כּדוּגמת ה״איסט־אינדיה קוֹמפּאני״. אוֹארן חיבּר ספרים יסוֹדיים לידיעת הארץ. הוּא פּירסם בּספר “The Land of Promise“ תכנית ליִשוּב יהוּדים בּארץ־ישראל עד ש״תגיע למצב שבּוֹ יוּכּר מקוֹמה הנכבּד בּין מַמלכוֹת תבל״. ועוֹד כּתב אוֹארן, שאם יקוּם בארץ־ישראל שלטוֹן ראוּי לשמוֹ, אפשר יהיה להוֹשיב בּה חמישה־עשׂר מיליוֹן נפש בּשני עֶברי הירדן. לבסוֹף לא שכח להדגיש, כּי ״שיבת היהוּדים לארץ־ישׂראל רצוּיה גם לטוֹבת עניניהם של כּל שאר תוֹשביה״ ¹⁵.

״צ׳ארטר״    🔗

כּל פּעם שרעיוֹן המדינה עולה וּמנסר בּחלל עוֹלמנוּ, אַתה נזכּר כּי גלגוּלוֹ הראשוֹן של רעיוֹן זה בּתנוּעה הציוֹנית היה ה״צ׳ארטר״.

רעיוֹן ה״צ׳ארטר״ על ארץ־ישׂראל – שנוֹתיו כּשנוֹת התנוּעה הציוֹנית. מיסד ההסתדרוּת הציוֹנית תלה בּוֹ תקווֹת רבּוֹת. הוּא קיוָה כּי בּכוֹח ה״צ׳ארטר״ תוּכל ההסתדרוּת הציונית להעלוֹת המוֹני יהוּדים לארץ־ישׂראל, לבנוֹתה משממוֹתיה וּלהחיוֹתה.

הממשלה התוּרכּית לא הראתה כּל נכוֹנוּת להעניק להסתדרוּת הציוֹנית זכוּיוֹת וזכיוֹנוֹת מעֵין אלה הכּלוּלים ב״צ׳ארטר״ אנגלי, זה ה״זכּיוֹן לזכיוֹנוֹת״, לפי הגדרתוֹ הקוֹלעת של א. לאֶרוּאַ־בּוֹליאֶ. וכיון שלא היוּ אז כּל סיכּוּיים להשׂיג ערוּבּוֹת מדיניוֹת בּצוּרת צ׳ארטר – חדלוּ לפני המלחמה הקוֹדמת לחתוֹר לבטחוֹנוֹת מדיניים, למפעלים בּהיקף מדיני, לעבוֹדה מדינית־התישבוּתית שיטתית ותכניתית. הלכה ונשתרשה הדעה שאין לדאוֹג לבטחוֹנוֹת פוֹליטיים. אלה יוּשׂגוּ אחר־כּך – בּתוֹקף המעשׂה. חלוּצי העליה השניה, וּבעיקר מנהיגיה, לא נרתעוּ מפּני כּל המכשוֹלים הקשים שמצאוּ על דרכּם בּימי המשטר התוּרכּי הישן ואף בּתקוּפת התוּרכּים הצעירים, שגזרוּ כּל מיני גזירוֹת על עליית יהוּדים והתישבוּתם בּארץ.

מצב זה נמשך עד שפּרצה המלחמה הקוֹדמת, ואף בּשנוֹתיה הראשוֹנוֹת. המוֹסדוֹת הציוֹניים – הבּנק הציוֹני והמשׂרד הארצישֹראלי – המשיכוּ בּפעוּלוֹתיהם. הסתפּקוּ בּתכניוֹת צנוּעוֹת מאד של עבוֹדה מעשׂית מצוּמצמת וקיווּ שיתגבּרוּ על אי־בטחוֹן החיים והרכוּש ועל חוֹסר הערבוּיוֹת הדרוּשוֹת לפעוּלה משקית ותרבּוּתית בּארץ עזוּבה וּפרוּעה.

אך המלחמה העלתה שוּב את הרעיוֹן של ערוּבּוֹת פוֹליטיוֹת. וּבאוּ ימים שלא המוֹני העם בּלבד אלא אף המנהיגים הציוֹנים ראוּ בהכרזה החגיגית שהוּכרזה בּנוֹבמבּר 1917 את ה״צ׳ארטר״ שלנוּ. וּבספרוּת־התעמוּלה הציוֹנית השתמשוּ עוּד שנים רבּוֹת בּמוֹנח זה כּשם נרדף להצהרת בּאלפוּר – גם לאחר שהוּברר שאין בּה כּלוּם מן הזכוּיוֹת שאפשר לכנוֹתן ״זכוּיוֹת צ׳ארטר״ אוֹ ״זכּיוֹן לזכיוֹנוֹת״.

וּבימינוּ – כּלוּם אין משתמשים בּמוּנח ״צ׳ארטר״ בּיחס למיסמך המתפּרש פּירוּש מנוּגד וסוֹתר לעצם הרעיוֹנוֹת שהוּנחוּ

ביסוֹדוֹ?

בּימי ניסוּחה של הצהרת בּאלפוּר, וכן זמן־מה לאחר פּרסוּמה, עד שנקבּעה בּצוּרת המאנדאט – תפס רעיוֹן הצ׳ארטר מקוֹם ניכּר בּמַשׂא־וּמַתן עם הממשלה הבּריטית.

אספתי את החוֹמר על צ׳ארטרים וחברוֹת־צ׳ארטר ותפקידן בּדברי ימיה של התפּשטוּת ההשפּעה הבּריטית בּעוֹלם. היתה נחוּצה ידיעה יסוֹדית בּענין הצ׳ארטרים, שכּן בּאוּ בּהם לידי בּיטוּי בּאוֹפן בּוֹלט וּמוּחש הרעיוֹנוֹת על בּטחוֹנוֹת חתישבוּתיים

בּארצוֹת ידוּעוֹת.

נתעוֹררה השאלה: האם לשם הבטחת בּנינה של ארץ־ישׂראל וּתקוּמתה יש אוֹ אין מקוֹם ליִסוּד חברת־צ׳ארטר יהוּדית (”Jewish Chartered Company״) הנוּכל להסתייע בּצ׳ארטר לפתרוֹן הבּעיוֹת הקשוֹת הנוֹגעוֹת לארץ־ישׂראל וּלהתישבוּת היהוּדים בּה?

קוֹדם כּל היה צוֹרך לברר: מה היה תכנם של הצ׳ארטרים האנגליים וּמה היוּ מגמוֹתיהם?

חברוֹת־צ׳ארטר    🔗

הצ׳ארטרים מטעם הממשלה הבּריטית הקנוּ זכוּיוֹת הכיוֹנוֹת לחברוֹת־צ׳ארטר שפּעלוּ בּטריטוֹריוֹת ידוּעוֹת. בּמאוֹת ה־16 וה־17 ניתנוּ בּאנגליה צ׳ארטרים לחברוֹת שוֹנוֹת שעמדוּ בּקשרים כּלכּליים עם רוּסיה (״החברה הרוּסית״ – קיבּלה את הצ׳ארטר שלה בּשנת 1554); עם תוּרכּיה (״החברה הלאֶואנטינית״ – התקיימה עד שנת 1825), ועוֹד. ערך חשוּב שאין למעלה הימנוּ נוֹדע לחברוֹת־הצ׳ארטר שפּעלוּ בּמאוֹת ה־17 וה־18 בּהוֹדוּ וּבעוֹלם החדש. להצלחה מלאה זכוּ חברוֹת־הצ׳ארטר בּאמריקה הצפוֹנית, שנוֹסדוּ למטרוֹת התישבוּת. הישוּבים הבּריטיים בּאמריקה הצפוֹנית נוֹסדוּ, רוּבּם כּכוּלם, על־ידי חברוֹת־צ׳ארטר משני סוּגים שוֹנים:

א) חברוֹת־צ׳ארטר כּלכּליוֹת, שסייעוּ הרבה לעצם יִסוּדן של המוֹשבוֹת והפכוּ אחר־כּך אבני־נגף בּדרך התקדמוּתן והתפּשטוּתן. הצ׳ארטרים ממין זה גרמוּ לעתים סכסוּכים קשים בּין החברוֹת והמתישבים, אלא שלבסוֹף היתה ידם של המתישבים תמיד על העליוֹנה.

ב) צ'ארטרים שניתנוּ בּשעתם למתישבים עצמם, כּדי להגן עליהם מפּני דיכּוּים של השלטוֹנוֹת המרכּזיים הבּריטיים. המתישבים החשיבוּ מאד את הצ׳ארטרים מסוּג זה.

לפני כּשבעים שנה נתחדשה השיטה של חברוֹת־צ׳ארטר בּריטיות. בּאוֹתם הימים הוּרגש בּיוֹתר הצוֹרך לחַזק את ההשפּעה הבּריטית בּארצוֹת שמעֵבר לים. למטרה זוֹ נוֹסדוּ חברוֹת־צ׳ארטר חדשוֹת, שסייעוּ הרבּה לעניני הקיסרוּת הבּריטית. אמנם, לחברוֹת הללוּ לא ניתנוּ

כּל אוֹתן הפּריבילגיוֹת הבּלתי־מוּגבּלוֹת שניתנוּ לקוֹדמוֹתיהן בּמאה

ה־16 אוֹ ה־17. אף על פּי כן זיכּוּ אוֹתן בּזכוּיוֹת יתירוֹת, שתעוּדתן היתה למשוֹך הוֹן רב לשם השקעה בּטריטוֹריוֹת הכּלוּלוֹת בּחוּג פּעוּלתן. הצ׳ארטרים האחרוֹנים, מסוֹף המאה ה־19, נבדלים מאלה שקדמוּ להם בּשנַיִם: ראשית – לאחרוֹנים לא ניתנוּ זכוּיוֹת מוֹנוֹפּוֹלין בּעניני־מסחר, וּלעוּמת זה נהנוּ מזכוּיוֹת מדיניוֹת מסוּימוֹת, אף כּי היוּ טעוּנוֹת פּיקוּח מצד

הממשלה הבּריטית המרכּזית, ואילוּ לחברוֹת הקוֹדמוֹת ניתנה יד חפשית הן בּעניני מסחר הן בּענינים המדיניים. הקו הבּוֹלט בצ׳ארטרים הקרוֹבים יוֹתר לזמננוּ הּוא – הפּיקוּח מצד הממשלה המרכּזית, וּביחוּד – בּעניני־חוּץ. כּן הוּשלט העיקרוֹן

שבּכל מַחלוֹקת בּין החברוֹת והתוֹשבים ההכרעה היא בּידי הממשלה המרכּזית, ולא עוֹד אלא שהיא רשאית גם לבטל את הצ׳ארטר מעיקרוֹ.

מה היוּ תוֹצאוֹת הצ׳ארטרים שניתנוּ לחברוֹת שוֹנוֹת לפני כּששים־שבעים שנה? רשמתי לפני את העוּבדוֹת האָפייניוֹת בּיוֹתר:

זכוּיותיה של ״חברת ניגר המלכוּתית “Royal Niger Co“. עברוּ בּשנת 1900 לממשלה הבּריטית, שכּוֹננה בּאוֹתה שנה ״פּרוֹטקטוֹראט״ (ממשל־נציבוּת) בּניגריה הצפוֹנית. עוֹד לפני כן, בּשנת 1894, עברוּ זכוּיוֹת החברה

“The imperial Chartered British East Africa Co“. לממשלה המרכּזית, שכּוֹננה בּאוֹתה שנה את ממשל־הנציבוּת בּאוּגנדה. גם זכוּיוֹתיה של החברה “.The Chartered British North Borneo Co״ שניתנוּ לה מידי מוֹשלים ילידים ואוּשרוּ וקוּימוּ בצ׳ארטר בּריטי – בוּטלוּ אף הן בּאוֹתוֹ הזמן בּערך, עם יסוּד מדינה מיוּחדת בּבּוֹרניאוֹ הצפוֹנית, בּחסוּתה של הממשלה הבֹריטית.”

מכּל הצ׳ארטרים הללוּ נוֹדע ערך כּלכּלי וּמדיני חשוּב בּיֹותר לחברה הבּריטית הדרוֹם־אפריקאית ” The British South Africa Co.” שניהלה בּמשך שנים רבּוֹת את השטחים שנספּחוּ לקיסרוּת הבּריטית ונקראוּ בּשם ”Rhodesia” – על שם רוֹדאֶס [Rhodes] שכּבש את הטריטוֹריה הענקית הזאת. חברת־צ׳ארטר זוֹ הוֹסיפה לפעוֹל עד לאחר מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה, שאז נמסרוּ זכוּיוֹתיה לאסיפת הנבחרים של המתישבים עצמם.

חקר פּרשת הצ׳ארטרים הביאני לידי מסקנה כּי הצ׳ארטרים מילאוּ בּדרך כּלל תפקידים מדיניים וכלכּליים רבּי־ערך לטוֹבת הקיסרוּת הבּריטית. מצד שני נתחוור לי כּי החברוֹת הללוּ לא זכוּ להצלחה פיננסית. הן סייעוּ לקיסרוּת לסַפּח אליה טריטוֹריוֹת גדוֹלוֹת (בּאפריקה – כּשלוֹשה וחצי מיליוֹן קילוֹמטרים מרוּבּעים), סללוּ דרכים, פּיתחוּ יחסי־מסחר והניחוּ את היסוֹדוֹת להנהלה אזרחית מסוּדרת בּאזוֹרים פּרוּעים ונחשלים. סוף דבר: יוֹתר משהביאוּ רוָחה לחבריהן ששיקעוּ בּהן את הוֹנם – הביאוּ תוֹעלת מדינית לבּריטניה.

מתוֹך החקירה נתחַוורה לי עוּבדה שניה רבּת־חשיבות, והיא: חברוֹת הצ׳ארטר לא הוּפרעוּ כּל הפרעה בּפעוּלוֹתיהן בּמקוֹמוֹת המאוּכלסים ילידים חסרי כּל תרבּוּת, ואילוּ

בּישוּבים של בּני־תרבּוּת מאיזוֹ מדרגה שהיא הגיעוּ הדברים לא פּעם לידי סכסוּכים וּלהפרעוֹת רציניוֹת.

בּיחס לארץ־ישׂראל היה בּרוּר, שהאוּכלוֹסיה הערבית, אף כּי היא נחשלת בּהתפּתחוּתה – אין לזלזל כּלל וּכלל בּדרגתה התרבּוּתית. והשאלה היתה: האפשר יהיה להתאים את שיטת הצ׳ארטר לתנאי הארץ, לאוּכלוֹסים היוֹשבים בּה ולאוּכלוֹסים העתידים לבוֹא וּלהתישב בּה? היכּירוּ הערבים, כּפי שהכּירוּ אז כּל העמים שנלחמוּ לימין אנגליה וצרפת וארצוֹת־הבּרית, בּזכוּת העם היהוּדי להקים לוֹ בארץ־ישׂראל את מרכּזוֹ הלאוּמי? האם לא יתנגדוּ למַתן הזכוּיוֹת המדיניוֹת־ההתישבוּתיות הדרוּשוֹת להשׂגת המטרה

הזאת? אמנם, לפני הערבים פּתוּחוֹת כּל הדרכים להתפּשטוּת על פּני טריטוֹריוֹת נרחבוֹת מאד, בּעוֹד שלעם היהוּדי יש רק אפשרוּת אחת ויחידה – לפתח את מרצוֹ ואת כּשרוֹנוֹתיו בּתחוּמי הארץ הקטנה כּכף איש – ארץ עברוֹ ועתידוֹ.

בּשעת בּירוּר האמצעים לביטוּח הזכוּיות הדרוּשוֹת להחיאת

הארץ לא היה כּל ספק כּי היהוּדים יֵדעוּ לכבּד את זכוּיוֹת זוּלתם, הן זכוּיוֹת אישיוֹת והן זכוּיוֹת לאוּמיוֹת, אוּלם לא היה כּל בּטחוֹן שהערבים יתיחסוּ ליהוּדים יחס גוֹמלין, יחס של סבלנוּת ורצוֹן טוֹב.

שאלת הצ׳ארטר נבחנה בחינוֹת שוֹנוֹת, אוּלם השאלה העיקרית היתה: היש צידוּק לחברת־צ׳ארטר בּתנאים המיוּחדים של ארצנוּ? תשוּבתם של האנשים שניהלוּ את המַשׂא־וּמַתן עם הממשלה הבּריטית היתה שלילית מעיקרה, וכזאת ממש היתה גם תשוּבתם של דוֹברי הממשלה. המוּנח ״זכוּיוֹת צ׳ארטר [”Chartered Rights”] הוּצא איפוֹא לגמרי מן הנוּסח הסוֹפי של הצהרת בּאלפוּר.

מה בּין ״זכּיוֹן לזכיונוֹת״ לבין ״רצוֹן טוֹב״?    🔗

האין עוֹד כּיוֹם מקוֹם להרהוּרים בּענין זכוּיוֹת

קבוּעוֹת וּמוּגדרוֹת בּצ׳ארטר? האם לא היוּ מוֹעילוֹת לנוּ יוֹתר מן ״הרצוֹן הטוֹב״ שהוּבּע בּהצהרה? אמנם, גם צ׳ארטר ניתן ליבּטל, כּפי שמוֹכיחוֹת תוֹלדוֹת הצ׳ארטרים בּעבר. ואף על פּי כן – אוּלי היתה ״חברת־צ׳ארטר יהוּדית״ מַצדיקה את קיוּמה לתקוּפה מסוּימת? אוּלי היתה מצליחה חברה בּעלת זכוּיוֹת קבוּעוֹת וזכיוֹנוֹת מסוּימים לרכּז סביבה יוֹתר כּוֹחוֹת ואמצעים לפיתוּח הארץ מכּפי שהצליחוּ היזמה הקוֹלקטיבית והפּרטית גם יחד? הרי ״זכּיוֹן לזכיוֹנוֹת״, אף אם כּוֹחוֹ יפה רק לזמן מוּגבּל, כּמוֹהוּ כּ״ּפאטאֶנט״ המגן הגנה חוּקית על הממציא וּמאפשר לוֹ להשתמש בּהמצאתוֹ לטוֹבתוֹ – אם יש בּה ממש. על כּל פּנים, הרי לא יתכן שיוּשׂגוּ זכיוֹנוֹת מיוּחדים (לבנין נמלים, למפעלי מים, לניצוּל אוֹצרוֹת טבעיים אחרים וכיוֹצא בּהם), בּלי שיוּבטח להלכה וּלמעשֹה העיקרוֹן של זכוּיות וערוּבּוֹת

מַספּיקוֹת!

מה היה הכּוֹח המוֹשך שבּרעיוֹן הצ׳ארטר? מה היוּ ההנחוֹת ליצירת חברת הצ׳ארטר?

בּנידוֹן שלנוּ, היתה חברת־הצ׳ארטר צריכה ליהנוֹת מזכוּיוֹת מדיניוֹת־כּלכּליוֹת מסוּימוֹת בּתקוּפת המַעבר – עד שמספּר

יהוּדים מספּיק יכּנס לארץ ויהווה בּה רוֹב מנין. חברת הצ׳ארטר היתה צריכה להיוֹת מכשיר לעליה וּלהתישבוּת יהוּדית רחבה, בּמגמה ליצוֹר רוֹב יהוּדי בארץ־ישׂראל. הצ׳ארטר היה צריך להגדיר קוֹדם כּל את מטרוֹתיה של החברה. הנימוּקים בּעד מַתן הצ׳ארטר היוּ בּרוּרים. אפשר היה לסַכּמם בּנוּסחה פּשוּטה וּברוּרה: תקוּמת ארץ־ישׂראל כּארץ עברית, לטוֹבתה וּלטוֹבת העם העברי כּוּלוֹ.

הצ׳ארטר היה קוֹבע את גבוּלוֹת הטריטוֹריה שבּה תנהל החברה את פּעוּלוֹתיה.

בּהגדרת תחוּמי פּעוּלתה של חברת־הצ׳ארטר היה צריך להדגיש בּכל לשוֹן של הדגשה שהחברה נוֹצרה בּשביל ארץ־ישׂראל, ורק בּשביל ארץ־ישׂראל. הגבלה זו־היתה נחוּצה כּדי למנוֹע את החברה מלהשתתף בּכל פּעוּלה התישבוּתית מחוּץ לארץ־ישׂראל, העלוּלה לפזר את כּוֹחוֹתיה ואת האמצעים שבּידה, לרעת מטרתה העיקרית.

יש שהירהרתי: אם יוּשׂג הצ׳ארטר – יוּטל על שלטוֹנוֹת הארץ לישבה בּצפיפּוּת האפשרית. מצד אחר הייתי בּטוּח, כּי אדמיניסטראציה עברית תוֹכיח את כּשרוֹנה לכוֹנן שלטוֹן המיוּסד על עקרוֹנוֹת פּרוֹגרסיביים, לנהל בּהצלחה את עניניה הכּלכּליים של הארץ, לבצע עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּקנה־מידה גדוֹל, לאַרגן שירוּתים חברתיים מוֹעילים וּלפתח תרבּוּת־עם.

שאלוֹת וּתשוּבוֹת    🔗

סיכּמתי את חקירוֹתי על הארצוֹת, שמַצבן היה דוֹמה מאיזוֹ בּחינה שהיא לזה של ארץ־ישׂראל ואשר עברוּ בּזמן מן הזמנים לתחוּמי חסוּתה של הקיסרוּת הבּריטית, וניסחתי את המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מהן ניסוּח כּוֹלל בּצוּרת ״שאלוֹת וּתשוּבוֹת״. ואלה ראשי־הפּרקים של מסקנוֹתי:

תנאים קוֹדמים; שאלת הקוֹנדוֹמיניוֹנים; מוֹשבוֹת־כּתר; שאלת־הנאמנוּת; התישבוּת צפוּפה; שאלוֹת הקרקע; נחיצוּת מוֹסד מישב מרכּזי בּעל זכוּיוֹת מלאוֹת.

השאלוֹת והתשוּבוֹת נערכוּ כּעין דוּ־שׂיח בּין אדם המחזיק בּדעוֹתיו הציוֹניוֹת לבין חברוֹ המלא ספקוֹת־היסוּסים כּרימוֹן. אביא אחדוֹת מהן:

שאלה: האם די בּמשטר חסר־פּניוֹת ונאמן לחוֹק כּדי להבטיח למיעוּט היהוּדי היוֹשב בּארץ־ישׂראל ולמתישבים היהוּדים העתידים לבוֹא אליה את האפשרוּת לכוֹנן בּה את מרכּזם הלאוּמי?

תשובה: להבטיח את גידוּלוֹ של הישוּב היהוּדי בּארץ־ישׂראל אפשר יהיה רק אז, אם הישוּב היהוּדי ייחשב לא כּחלק מכּלל האוּכלוֹסים היוֹשבים בּארץ־ישׂראל, אלא כּחלק מכּלל האוּמה היהוּדית.

שאלה: הדרוּשים תנאים קוֹדמים מסוֹימים ליצירת רוֹב יהוּדי בּארץ?

תשוּבה: ודאי. דרוּשים תנאים קוֹדמים בּצוּרת מַתן זכוּיוֹת למוֹסד יהוּדי מוּסמך שיבּחר על־ידי האוּמה. הזכוּיוֹת המיוּחדוֹת, מוּתאמוֹת לתנאים המיוּחדים שבּהם נתוּנים העם היהוּדי

וארץ־ישׂראל, צריכוֹת להיכּלל בּמיסמך רשמי, שמטרתוֹ הבּרוּרה תהיה להגן על זכוּיות האוּכלוֹסיה היהוּדית וּלזרז את גידוּלה.

שאלה: אוּלי תתאים האינטרנַציוֹנליזציה של ארץ־ישֹראל לשאיפוֹת הציוֹניוֹת?

תשוּבה: אוּלי יש בּאינטרנַציוֹנליזציה משוּם פּתרוֹן המתקבּל על הדעת, אוּלם אך בּתנאי אחד, שהשלטוֹן האדמיניסטראטיבי יהא מסוּר לא לשתים אוֹ לשלוֹש מַעצמוֹת, אלא למַעצמה אחת בּלבד, שתקבּל עליה את ה״נאמנוּת״ ¹⁶ המיוּחדת כּלפּי העם היהוּדי.

המוּשׂג ״אינטרנַציוֹנליזציה״ לגבּי טריטוֹריה – שני פנים לוֹ: או ניהוּל משוּתף בּידי שתי מדינוֹת אוֹ יוֹתר, אוֹ נאמנוּת בּינלאוּמית. המוּבן הראשוֹן מוּגדר ביֶתר דיוּק בּמוּנח ״קוֹנדוֹמיניוֹן״ (לאמוֹר: ״ממשל משוּתף״). ממשל כּזה עלוּל להיקבע בּארץ־ישׂראל, אם תימסר לחסוּתן המשוּתפת של אנגליה וצרפת.

שאלה: מה תהיינה התוֹצאוֹת של ״ממשל משוּתף״?

תשוּבה: ממשל משוּתף עלוּל לסַכּן בּמידה רבּה את התפּתחוּתה של הארץ וּלעכּב את צמיחתוֹ הטבעית של המרכּז היהוּדי. אדמיניסטראציה משוּתפת תביא לידי תקלוֹת מרוּבוֹת, לניגוּדים וּלסיבּוּכים בּין שני שוּתפי הממשלה. מצב כּזה עלוּל להביא בסוֹפוֹ של דבר אף לחלוּקתה של הארץ, הקטנה בּלאו הכי, וּלרוֹפף לגמרי את מַעמדה, הוֹאיל ושוּם חלק מן הטריטוֹריה המחוּלקת לא יהיה חזק למַדי כּדי להתקיים קיוּם חפשי וּבלתי־תלוּי, לא קיוּם כּלכּלי ולא קיוּם מדיני. תשוּבתנוּ להצעת ממשל כּגוֹן זה צריכה להיוֹת קצרה ונמרצת: ״לא קוֹנדוֹמיניוֹן!״ כּל צוּרת ממשל דוּ־לאוּמי אוֹ רב־לאוּמי תביא לאוֹתן התוֹצאוֹת הרוֹת־האסוֹנוֹת.

ערך אחר יהיה לאינטרנַציוֹנליזציה, אם תימסר הארץ לנאמנוּתה של בּריטניה ואם תנוּהל בּאוֹפן כּזה שלאחר תקוּפה מסוּימת תהיה לארץ יהוּדית.

שאלה: וּמה בּיחס לצוּרת שלטוּן של מוֹשבת־כּתר, עם נציב אנגלי, עם ועד מנהל שרוֹב חבריו יהוּדים, עם פּקידוּת שרוּבּה יהוּדים?

תשוּבה: ארץ־ישׂראל כּמוֹשבת־כּתר תוֹצאתה תהיה רק אחת – הגנה על זכוּיוֹת הרוּב הערבי הקיים. מינוּי יהוּדים כּחברי האדמיניסטראציה לא יהא בּוֹ כּלל וּכלל משוּם ערובּה לשמירת זכוּיוֹתיהם של היהוּדים. ולא עוֹד אלא יש לחשוֹש כּי היהוּדים אשר יתמַנו לתפקיד זה יהיוּ המכשוֹל הקשה בּיוֹתר בּדרך פּיתוּחה של הארץ כּארץ יהוּדית. אם תיקבע אדמיניסטראציה של מוֹשבת־כּתר – תחת למסוֹר את תפקידי הניהוּל למוֹסדוֹת יהוּדיים – תהא מוּשתתת על פּקידוּת שתהא כּפופּה בּכל דבר לשלטוֹנוֹת המרכּזיים בּלוֹנדוֹן. הארץ

תהא נתוּנה להשפּעת הרוֹב המצוּי, ולא תנוּהל בּהתאם לרוֹב הרצוּי, שצריך להיוֹת עיקר יִעוּדה של האדמיניסטרא­ציה שתוּקם בּארץ.

האינטרסים של המתישבים העתידים לבוֹא לא יהיוּ מוּגנים בּמשטר כּזה. פּעוּלוֹתיהם של מוֹסדוֹת היהוּדים, של ההסתדרוּיוֹת וחברוֹת־ההתישבוּת היהוּדיוֹת, תהיינה לצנינים בּעיני השלטוֹנוֹת, והמגמה המיוּחדת של יצירת רוֹב יהוּדי בּארץ־ישׂראל לא תהיה מגמתם. ביחוֹד יש לחשוֹש להתנכּרוּת השלטוֹנוֹת לאינטרסים של הפּוֹעלים היהוּדים העתידים לעלוֹת אל הארץ.

שאלה: התוּכל הנהלת הארץ לסייע להתישבוּת צפוּפה של יהוּדים בּארץ־ישׂראל בּלי שיִוָצרו התנאים המיוּחדים הנחוּצים לכך?

תשוּבה: בּשוּם אוֹפן לא. שיטת ההתישבוּת הצפוּפה מחייבת תחיקה מיוּחדת, שתבטיח, בּצד האינטרסים של האוּכלוֹסיה החקלאית שבּעין, את עניני המתישבים העתידים לבוֹא. אחד התפקידים הראשוֹנים של האדמיניסטראציה צריך להיוֹת – עיבּוּד תכנית לשימוּש ראציוֹנַלי בּקרקעוֹת הממשלה וּבקרקעוּת־הפקר, וּלשם כּך יש לרשוֹם לאלתר וּבלי שהיוֹת את כּל הקרקעוֹת הבּאוֹת בּחשבּוֹן להתיישבוּת צפוּפה בּקנה־מידה גדוֹל.

שאלה: האפשר יהיה להסתפּק בּקרקעוֹת הממשלה לשם יצירת ישוּב יהוּדי צפוּף המוּשתת על החקלאוּת?

תשוּבה: לא. לשם כּך יש לנהל מדיניוּת קרקעית מתוּכּנת מלכתחילה, יש לעבּד את כּל פּרטי התכנית, לקבּוֹע את יסוֹדוֹתיה העיקריים, בּהסכּמת הצדדים המעוּנינים בכך.

שאלה: היש אפשרוּת לכוֹנן את המרכּז היהוּדי בּארץ־ישׂראל בּלי מוֹסד מישב מרכּזי, בּעל זכוּיוֹת

מלאוֹת?

תשוּבה: מוֹסד מרכּזי כּזה

הוּא צוֹרך הכרחי, ואף על פּי כן לא יוּכל להשׂיג את המטרה – אם לא יהיוּ בּידיו, נוֹסף על האמצעים החמריים הדרוּשים, גם זכוּיוֹת משפּטיוֹת. מוֹסדוֹת יהוּדים כּלכּליים נפרדים, חברוֹת נפרדוֹת, שיפעלוּ בּשטחים שוֹנים, יוֹעילוּ פּחוֹת להקמת המרכּז היהוּדי

בּארץ ממוֹסד מישב מרכּזי, וּמן ההכרח שמלכתחילה יִנתנוּ למוֹסד הזה זכוּיות רחבוֹת להסדרת העליה וּלביצוּע כּל אוֹתן הפּעוּלוֹת הדרוּשוֹת לפיתוּח הארץ.

תאריך ״השאלוֹת והתשוּבוֹת״ הוּא: שלוֹשה בּיוּלי 1918.

מאֵין ערוּבּות    🔗

בּאוֹתם הימים רשמתי בּיוֹמני:

״דרוּשוֹת ערוּבּוֹת, ולא הבטחוֹת בּלבד. הוּכרזה הכרזה נפלאה, הכּוֹללת הבטחה חגיגית, אך אין בּהבטחה בּלבד משוּם ערוּבּה מַספּקת. ואוּלי נשׂיג בּמשך הזמן גם ערוּבּות ממש? אוּלי נגיע בּיוֹם מן הימים לחתימת חוֹזה בּין העם היהוּדי לבין העם האנגלי, חוֹזה לתקוּפת־ המַעבר – עד שמספּר יהוּדים מספּיק יעלה לארץ ויהווה בּה רוֹב מנין?

חוֹזה כּזה, אם יֵחתם, יצטרך להבליט בּאוֹפן בּרוּר, בּלי לתת מקוֹם לפקפּוּקים וּלפירוּשים מַטעים, את המגמה האחת והיחידה: הקמת מדינה עברית. בּחוֹזה צריך להיקבע המוּנח ״מדינה״, בּמקוֹם המוּנח המעוּרפּל ״בּית לאוּמי״ שאין לוֹ תקדים בּטרמינוֹלוֹגיה הבּינלאוּמית והעלוּל בּמשך השנים להשתמע לכמה פּנים וּלהביא לידי סיבּוכים וסכסוּכים.

אחרי הגדרת המגמה צריכה לבוֹא בּחוֹזה קביעת הגבוּלוֹת. קביעה זוֹ נחוּצה לא רק מבּחינת הבּטחוֹן יאִפשוּר הקליטה של עליה רחבה, אלא בּיחוּד מבּחינת הצרכים הכּלכּליים. החוֹזה צריך לכלוֹל בּקרבּוֹ את יתרוֹנוֹתיהם של ה״צ׳ארטרים״ מן התקוּפה האחרוֹנה לקיוּמם, בּלי מגרעוֹתיהם. מטרת החוֹזה תהיה לסייע להרחבת האפשרוּיוֹת לקידוּם וּלפיתוּח, כּדי שנוּכל ליצוֹר את התנאים הטוֹבים בּיוֹתר למימוּש שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת,

החברתיוֹת, התרבּוּתיוֹת והמשקיוֹת בּמסגרת מדינית, שנסיבּות ימינוּ

וּצרכיו החיוּניים של עם ישׂראל מחייבים אוֹתה.

בּצד הזכוּיוֹת המדיניוֹת לניהוּל הטריטוֹריה, להבטחת

גבוּלוֹתיה ולשמירת הבּטחוֹן הפּנימי, תוּגדר בּחוֹזה מדיניוּת הזכיוֹנוֹת

בּכללה, כּגון: חקירת אוֹצרוֹת המים, הפעלתם וניצוּלם, וכן ניצוּל שאָר האוֹצרוֹת הטבעיים, בּנין נמלים וכד׳.

אשר לשאלה העלוּלה להתעוֹרר בּדבר ״זכיוֹנוֹת מוֹנוֹפּוֹלין״ שיגרוֹר אחריו החוֹזה – אין מקוֹם לחששוֹת. אם זכיוֹנוֹת־המוֹנוֹפּוֹלין שבּצ׳ארטרים הביאוּ לידי סכסוּכים בּין החברוֹת בּעלוֹת הצ׳ארטרים לבין תוֹשבי הטריטוֹריוֹת שבּהן פּעלוּ, אוֹ לבין חברוֹת אחרוֹת שלא ניתנה להן אפשרוּת חדירה לאוֹתם התחוּמים – הרי בּטריטוֹריה היהוּדית הארצישׂראלית יהא רצוּי – ואפילוּ נחוּץ – שיתוּף

הפּעוּלה של חברוֹת ממין זה עם הנהלת המדינה בּדרך.

הצד השני ירצה לשמוֹר לעצמוֹ את זכוּת הפּיקוּח. כאן יהיה חשוּב לראוֹת את הנוֹלד ולדאוֹג לכך שזכוּת הפּיקוּח לא תתפּרש כּזכוּת הכרעה. דוקא ענין זה דוֹרש זהירוּת יתירה ויש להשגיח בּשבע עינים שהיהוּדים בּארצנוּ יהיוּ לא אוֹבּיֶקטים לפּוֹליטיקה, אלא קוֹבעיה וּמכווניה.

אם תגיע התפּתחוּת הענינים לשלב כּזה שבּוֹ תוּעמד על סדר־היוֹם עריכת חוֹזה עם הממשלה הבּריטית – אפשר שלא נהא מוּכנים לכך, וּבידינוּ לא תהיה שוּם הצעה ההוֹלמת את האינטרסים שלנוּ. וּמן הצד שכּנגד – אוֹ שלא תבוֹא בּכלל שוּם הצעה, אוֹ שתוּגש לנוּ נוּסחה כּזוֹ שלפי תכנה וצוּרתה תשׂים לאַל את כּל עמלנוּ ויגיענוּ בּמשך עשׂרוֹת שנים״.– –

כּמה הוּרחקנוּ בּתקוּפת ״הספר הלבן״ משנת 1939, ממחשבוֹת על חוֹזה עם בּריטניה וּמן התקוה שתנאי חוֹזה כּזה יחלמוּ את ענינינוּ…

הצעה על קבּלנוּת חקלאית בּנגב    🔗

בּימי שהוּתי בּלוֹנדוֹן, בּאביב 1918, הציע מיניסטריוֹן־המלחמה האנגלי למשׂרד הציוֹני בּלוֹנדוֹן הצעה של קבּלנוּת חקלאית: לגדל לצרכי הצבא שׂעוֹרה וחיטה על פּני שטח של חצי מיליוֹן דוּנם בּנגב, ממזרח לרפה. הרוֹשם הראשוֹן היה שהצעה זוֹ תביא תוֹעלת מרוּבּה לענינינוּ, וּבעיקר – תוֹעלת משקית־התישבוּתית.

השלטוֹנוֹת העריכוּ את הוֹצאוֹת הגידוּל בּשיעוּר של לירה אחת לדוּנם. הוֹצאוֹת אלוּ כּללוּ את עבוֹדוֹת החריש, הזריעה והקציר, חוּץ מן הזרעים שהיוּ ניתנים על חשבּוֹן הממשלה. הכשרת שטח של חצי מיליוֹן דוּנם ועיבּוּדוֹ הצריכוּ השקעה בּסך חצי מיליוֹן לירוֹת – סכוּם עצוּם לפי המוּשׂגים והיכוֹלת של התנוּעה הציוֹנית בּימים ההם. היתה נחוּצה מפרעה לביצוּע ההצעה, שאם לאו – היינוּ כּוֹרעים תחת העוֹל הכּבד של ההתחייבוּיות הכּספּיוֹת. נוֹסף על כּך נתעוֹררוּ

ספקוֹת קשים אם ההצעה ניתנת למימוּש בּכלל, הוֹאיל ועיבּוּד שטח של חצי מיליוֹן דוּנם בּנגב לא היה מן הדברים הקלים בּתנאים של הימים ההם.

שיתוּפוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּעבוֹדה זוֹ היה מוּגבּל

מלכתחילה, כּי לפי התכנית היה החריש נעשׂה בטרקטוֹרים ולא היה מעַסיק אלא מספּר מוּעט של פּוֹעלים, ואילוּ רוּבּה הגדוֹל של העבוֹדה, וּביחוּד

עבוֹדת הקציר, היה צריך להיעשוֹת בּידי ערבים מקוֹמיים אוֹ בּידי פוֹעלים שיוּבאוּ ממצרים, הוֹאיל והם רגילים בּעבוֹדת הקציר – בּוֹ בּזמן שהפּוֹעלים היהוּדים בּמוֹשבוֹת הדרוֹם לא היוּ מנוּסים בּגידוּל תבוּאוֹת.

ואפילוּ היוּ מגייסים את כּל הפּוֹעלים היהוּדים,

הן בּמוֹשבוֹת והן בּערים, לא היוּ מהווים אלא חלק קטן ממספּר העוֹבדים שהיה דרוּש לעבוֹדה כּבּירה כּגוֹן זוֹ.

ועוֹד: אילוּ היוּ מַעסיקים אך

מספּר מצוּמצם של פּוֹעלים יהוּדים בּהכשרת השטח ההוּא, לא היה הדבר מַעלה את הפּרסטיג׳ה שלנוּ ולא היה מחזק את תביעתנוּ לקרקע, אלא אם כּן היינוּ מַכניסים מספּר גדוֹל של פּוֹעלים יהוּדים מן החוּץ. אפשר היה להביא לתכלית זוֹ פּוֹעלים יהוֹדים מאמריקה, כּשם שהוּבאוּ אז חיילים יהוּדים מאמריקה, ולא מן הנמנע היה אז להכשיר שם בּמשך חדשים אחדים צעירים יהוּדים לעבוֹדוֹת חקלאיוּת דחוּפוֹת.

אך כּל המשׂא־וּמתן נסתיים בּכשלוֹן: השלטוֹנוֹת לא הסכּימוּ לתת רשיוֹן להבאת פּוֹעלים יהוּדים מן החוּץ, וכן. לא הסכּימוּ למַתן מפרעה על חשבּוֹן הוֹצאוֹת ההכשרה והעיבּוּד של אדמת־הבּוּר בּנגב.

 

פּרק ד: תרע“ח – תרפ”ד    🔗

הִתְחַדְּשׁוּת: ארגוּן המחלקה להתישבוּת חקלאית    🔗

משנכבּשוּ ירוּשלים וחלקה הדרוֹמי של הארץ על־ידי אַלנבּי, השתדלתי להקדים את שוּבי לארץ. נ. סוֹקוֹלוֹב טרח והשֹיג רשיוֹן לצרף אוֹתי ואת בּני משפּחתי לשיירה של רוֹפאים ואחיוֹת – המשלחת הראשוֹנה שיצאה אז לארץ מטעם “הדסה”. המשלחת מנתה חמישים איש. נסענוּ דרך צרפת ואיטליה. כּשבוּעים ימים ישבנוּ בּמחנה בּריטי סמוּך לנמל טאראנטוֹ וחיכּינוּ לאנית מלחמה אנגלית. וזוֹ הביאתנוּ לאלכּסנדריה של מצרים. בּראשית אבגוּסט הגענוּ לתל־אביב. עברוּ ימים אחדים – ונכנסתי בּעוֹל העבוֹדה.

בּארץ פּעל אז “ועד הצירים”, והימים ימי גישוּשים והיסוּסים. ועד הצירים לא הבחין בּזמן הראשוֹן בּין עיקר וטפל ולא היתה לוֹ כּל שיטה בּעבוֹדתוֹ. הוּא השתדל לשמוֹר על הקיים ועדיין לא נתן דעתו להתישבוּת חדשה. לחקלאוּת בּכללה הקדיש רק חלק מוּעט מן האמצעים שהיוּ בּידוֹ. במשך שלוֹש שנוֹת פּעוּלתוֹ (1918 – 1921) הקציב לה רק 12% מכּלל הוֹצאֹותיו.

העבוֹדה החקלאית של ההסתדרוּת הציונית התנהלה בּימי המלחמה בּידי יצחק וילקנסקי, שהיה מנהל בֹן־שמן וחוּלדה. משבּאתי לתל־אביב, מקוֹם מוֹשבוֹ של ועד־הצירים, סוּפחתי להנהלת העבוֹדה החקלאית,שהוּטלה עלי עוֹד בּשנת 1914, ונזדמנתי בּכפיפה אחת עם וילקנסקי. עבדנוּ יחד כּמה חדשים, אך בּתחילת 1919 יצא וילקנסקי ללוֹנדוֹן ומשם לקאליפוֹרניה, ושהה שם זמן ממוּשך. גם רופּין יצא לארצוֹת־הבּרית.

הצעתי לועד־ הצירים לייסד “מחלקה להתישבוּת חקלאית”. ועד הצירים קיבּל את הצעתי והטיל עלי את התפקיד לארגן את המחלקה וּלנהלה.

מאוּשר הייתי שסוֹף־סוֹף ניתנה לי האפשרוּת להגשים את חלוֹם חיי וּלשרת את החקלאוּת העברית בּארצנוּ.

ניגשתי לעבוֹדה מתוֹך הכּרה, שיחד עם השמירה על הקיים יש להרחיב את התחוּמים וּלהתחיל מיד בּהתישבוּת חדשה. את החַווֹת הקיימוֹת יש לבסס וּלחזק ולהפכן לישוּבים קבוּעים, וּמשימָצאוּ האמצעים לכך – לייסד כּמה ישוּבים חקלאיים חדשים. אם הישוּבים הללוּ יצליחוּ – וּבכך לא פּיקפּקתי כּלל וכלל – יהא על התנוּעה הציוֹנית לייסד, בּתקוּפת־שנים קבוּעה מראש, ישוּבים חקלאיים נוֹספים.

החקלאים העברים בּגמר המלחמה    🔗

הייתי תמים־דעים עם תנוּעת הפּוֹעלים בּדבר ההכרח של יצירת ישוּבים כּפריים על יסוֹד עבוֹדה עצמית. על המתישבים לעשֹוֹת את כּל עבוֹדתם בּלי להעסיק פּוֹעלים מן החוּץ, לא כּן שכּן – בּלי פּוֹעלים זרים.

מצאתי לפַני עוּבדה קיימת וּמשֹמחת: בּשנוֹת המלחמה נתפּתחוּ ונתבּססוּ הקבוּצוֹת הקיימוֹת ונוֹספוּ עליהן חדשוֹת. המציאוּת

דיבּרה בשפה ברוּרה: שלוֹשים קבוּצוֹת בּמקוֹם עשֹר שלפני המלחמה. המצוּקה ליכּדה יחידים לחיים משוּתפים ולעבוֹדה משוּתפת. לקבוּצוֹת־הכּבוש ולקבוּצוֹת־ההתישבוּת הראשוֹנוֹת נצטרפוּ בּמשך המלחמה שני סוּגים חדשים: קבוּצוֹת קבּלניוֹת וּקבוּצוֹת לגידוּל־ירקוֹת.

כּבר הזכּרתי שעוֹד בשנת 1914 נוֹסדה בּפתח־תקוה קבוּצה קבּלנית בשם “אַחוָה”, ששֹמה לה למטרה לכבּוֹש את העבוֹדה בּמַטעים וּלהקים לעצמה משקי עזר. רעיוֹן “אַחוָה” בּפתח־תקוה היה שוֹנה מתכנית “אַחוָה” האמריקאית, שעיקרה היה התישבוּת קוֹאוֹפּרטיבית של פּוֹעלים יהוּדים מאמריקה. “אַחוָה” הארצישֹראלית לא התפּתחה לפי אוֹתם הקוים, אף כּי היתה קבוּצה קבּלנית, אבל מילאה תפקיד נכבּד בּהכשרה ובהתכּוֹננוּת להתישבוּת העוֹבדת. לפי דוּגמת “אַחוָה” נוֹסדוּ כּמה קבוּצוֹת אחרוֹת. וגם להן נוֹדע בּזמנן ערך רב מבּחינת ההכשרה והליכּוּד החברתי.

לאחר שחרוּר השוֹמרוֹן והגליל נתבּרר כּי המוֹשבוֹת

והחַווֹת העבריוֹת – חוּץ מכּפר סבא שנחרבה כּליל ומעין־ גנים שבּניניה ניזוֹקוּ הרבה – נשארוּ בשלימוּתן, אף על פּי שהיוּ נתוּנוֹת זמן רב בּסכּנת החזית, הוֹאיל ונמצאוּ בּמרכּזי הצבאוֹת הלוֹחמים. הריסוֹת

עֵין־גנים הוּקמו מיד, בּעזרת ועד הצירים. לא כן כּפר־סבא, שעדיין עמד בּחוּרבּנוֹ. אכּריו הקוֹדמים טרם שבוּ אליו, והעבוֹדוֹת הראשוֹנוֹת שנעשוּ

בּוֹ לא היוּ אלא מעֵין התחלה.

המוֹשבוֹת והחַווֹת – יוֹתר משסבלוּ מפּגעי המלחמה, סבלוּ

מן הקפּאוֹן שנשֹתרר בּהן בעקבוֹתיה. פּיגוּר בּשיטוֹת העבוֹדה, ירידה

באיניאֶנטר החי והדוֹמם, חסרוֹן סממנים לביעוּרים של מזיקי־הצמחים שיבּוּש הדרכים – כל אלה וכיוֹצא בּאלה נתנוּ אוֹתוֹתיהם בּמשקי המוֹשבוֹת

והחַווֹת ונצטרפוּ לתמוּנה קוֹדרת. גם ימים רבּים לאחר שחרוּרה של הארץ לא הוּרגשה בּהן כּל התעוֹררוּת והתנַערוּת למעשֹים חדשים.

לאחר הכּיבּוש האנגלי נפתחוּ לפני המוֹשבוֹת סיכּוֹיים טוֹבים להיטיב את מצבם החמרי. החקלאים היוּ רוֹאים בּרכה בּעמלם והתפּרנסו בּריוַח בּימי הכּיבּוש הגרמני, ועתה, עם שחרוּר הארץ, אפשר היה לקווֹת כּי מקוֹרוֹת הפּרנסה עוֹד יתרבּוּ. ואמנם, בּבת אחת גדל הבּיקוש לפירוֹת, לתבוּאוֹת וירקוֹת וּמחיריהם היוּ גבוֹהים מאד. יוֹשבי־קרנוֹת היוֹ מרננים אפילוּ שהחקלאים, וּביחוּד חקלאֵי הגליל, צברו להם עוֹשר. הפּרדסנים – לבד מאלה שבּפתח־תקוה, שפּרדסיהם ניזוֹקוּ – קווּ ליבוּל בּרכה, וכזאת היתה גם תקותם של אנשי הקבוּצוֹת, שעסקוּ בּזמן המלחמה בּמרץ וּבהצלחה מרוּבּה בּגידוּל ירקוֹת והתכּוֹננוּ להרחיב את שטחי גניהם.

אַכזבוֹת    🔗

אוּלם עד מהרה בּאה המציאוּת וטפחה על פּניהם של החקלאים העברים והכזיבה את תקווֹתיהם, הצבא הבּריטי כּמעט שלא קנה שוּם דבר בּארץ, לבד מיין, ואת כּל ציוּדוֹ הביא מן החוּץ, ממרחקים. השלטוֹנוֹת הצבאיים לא נתנוּ כל הנחוֹת להוֹבלת תוֹצרת חקלאית בּמסילוֹת־הבּרזל, ודבר זה כּמעט עירער את מַעמדם של הפּרדסנים והירקנים גם יחד. הפּרדסנים הצליחוּ למכּוֹר אך חלק מצער מיבוּלם למצרים. לירקני אזוֹר טבריה לא ניתן רשיוֹן להביא את ירקוֹתיהם אל הערים. ואפילוּ להביא חלב ממרחביה לחיפה, שבּה הוּרגש אז מַחסוֹר גמוּר בּחלב, לא התירוּ המוֹשלים הצבאיים.

אף גוֹרמי הטבע התאכזרוּ בּשנה ההיא, שנת תרע"ט לחקלאים. הגשמים היוּ מעטים והחוֹם הקדים לבוֹא (בּראשית ניסן) והכּה את תבוּאוֹת השֹדה בּשדפוֹן. בּמקוֹמוֹת שקיווּ ליבוּל בּינוֹני הביאה הדישה מַפּח־נפש. בּאוֹתם הימים הלכוּ מחירי התבוּאה הלוֹך וירוֹד, וּמצבם של האִכּרים העוֹסקים בּפלחה היה בּכל רע, גרוּע הרבּה יוֹתר ממצבם של הפּרדסנים בּשנה שלפניה, שהיתה שנה קשה. עוּבדה זוֹ השפּיעה על אִכּרי הגליל, ורבּים מהם החליטוּ לצמצם להבּא את גידוּלי הפּלחה ולהרבּוֹת יוֹתר בּנטיעוֹת, וּכבר

ניגשוּ להוֹציא תכנית זוֹ לפּוֹעל. בּמוֹשבוֹת הגליל היתה מוּרגשת אז שאיפה גדוֹלה לאינטנסיביוּת המשק. האִכּרים הצעירים העדיפוּ להסתפּק בּשטחים

קטנים יוֹתר ולהשקיע בּהם יוֹתר מרץ ועבוֹדה.

אף על פּי שמחירי התוֹצרת החקלאית ירדוּ פּלאים בּגמר המלחמה, לא הוּזלוּ שאר המיצרכים, וּלהיפך – מחיריהם הלכוּ והאמירוּ. יוֹקר המחיה הכבּיד על כל שֹדרוֹת הישוּב, אך בּיוֹתר סבלוּ ממנוּ כּמוּבן, הפּוֹעלים. שאלת הפּוֹעלים החקלאיים היתה בּשנת תרע"ט אחת השאלוֹת החמוּרוֹת בּיוֹתר. המוֹשבוֹת שהיוּ מעסיקוֹת בּימי המלחמה מספּר גדוֹל של

פּוֹעלים עברים – כּמעט שחדלוּ לגמרי לתת להם עבוֹדה. ההפרש הגדוֹל בּין שֹכר העבוֹדה לפּוֹעלים העברים לבין זה ששילמוּ לפּוֹעלים הערבים, היחסים המחוּדדים שבּין נוֹתני־העבוֹדה וּבין מקבּליה, והעיקר, חוֹסר הסיכּוי

להיטיב את מצבוֹ של הפּוֹעל העברי– כּל אלה גרמוּ לכך שהמוֹשבוֹת העבריוֹת כּמעט נתרוֹקנוּ מפּוֹעליהן העברים. כּל מיני ההצעוֹת שהוּצעוּ לתקנת המצב לא יצאוּ מכּלל הצעוֹת. הישיבוֹת המשוּתפוֹת שהיוּ לאִכּרים ולבאֵי־כּוֹחם

של הפּוֹעלים נסתיימוּ בּכשלוֹן. אוּלם קשה שבעתיים מן הכּשלוֹן היתה המסקנה: המוֹשבוֹת לא תוּכלנה בּזמן הקרוֹב לסַפּק עבוֹדה לאלפי פּוֹעלים עברים, ןאפילוּ לא למאוֹת.

חלק גדוֹל מן הפּוֹעלים החקלאיים שֹמוּ פּניהם אל הקבוּצוֹת. כּ־600 פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת עבדוּ בּשנה ההיא בּשלוֹשים ואחת קבוּצה. והרי כּלל הפּוֹעלים בּארץ לא מנה אלא אַלפּים איש.

היחס לקבוּצֹות    🔗

היחס לקבוּצוֹת היה, בּדרך כּלל, שלילי – הן בּמוֹשבוֹת והן בּערים. אך בּלבּי הלך ונתחזק הבּטחוֹן, כּי יש לקבוּצוֹת חשיבוּת התישבוּתית ממדרגה ראשוֹנה. ראיתי בּהן גרעיני התפּתחוּת בּריאים. קווה קיויתי כּי במשך הזמן יתבּססוּ וישתרשוּ וישלחו שלוּחוֹת לכל רחבי הארץ.

מצבן החמרי של החַווֹת והקבוּצוֹת היה קשה כּי רוּבּן עסקוּ בּגידוּל תבוּאוֹת וירקוֹת, שהבּרכה לא היתה מצוּיה בּהם לאחר המלחמה. גדוֹל היה הצוֹרך בּתיקוּנים, בּשכלוּלים טכניים, בּתוֹספת ענפים חדשים.

יִעוּר ממש    🔗

בּאוֹתה שנה התחלתי לטפּל בּיִעוּר ממש וּלשם כּך שתלתי מַשתלוֹת עצי־יער בּכספּי ועד־הצירים, שנוֹעדוּ להקלת מצבם החמרי הקשה של הפּוֹעלים. עלה בּידי להזמין שתילים אצל קבוּצוֹת למשתלוֹת בּמוֹשבוֹת ובערים – בּירוּשלים, בּחברוֹן וּבבאֵר־שבע, שבּהן פּעלוּ אז חבוּרוֹת־פּועלים עבריוֹת. חכרתי למטרה זוֹ אדמה פּרטית, מיהוּדים וּמשאינם־יהוּדים, והזמנתי מאוֹת אלפי שתילים של אקליפּטוּסים, ארנים, בּרוֹשים.

בּיחס לחברוֹן וּבאר־שבע היתה לי כּוָנה מיוּחדת: לחקוֹר את אפשרוּיוֹת ההתישבוּת בּאזוֹר ההוּא, וללמוֹד את תנאי המקוֹם. לאחר שנים נקפני לבּי לא פּעם: מי יוֹדע? אילמלא היוּ קצרי־הראִיה שבּתוֹכנוּ מפסיקים את הליכתן של חבוּרוֹת פּועלים לשם – אפשר שהיינוּ מצליחים לחזק וּלבצר את הישוּב היהוּדי הרוֹפף בּחברוֹן, עיר האבוֹת, שהיה קיים ומפרפּר שם מאוֹת שנים, ולא היה נמחה בּן לילה בּסערת־הדמים האכזרית שהתחוֹללה עלינו בשנת תרפ"ט.

שתילי עצי־היער ניטעוּ על אדמוֹת הקרן־הקיימת בּבן־שמן, בּחוּלדה, בּקרית ענבים, בּעטרוֹת, ועל אדמת “חברת־הישוּב” בּהר הכרמל, החל משנת 1920.

בּערך בּאוֹתוֹ הזמן הנחתי יסוֹד למַשתלוֹת עצי־פּרי נשירים ולעצי־נוֹי. המשתלה הראשוֹנה נשתלה ליד תלפּיוֹת, בּירוֹשלים. כּן טיפּלתי בּסידוּר משתלוֹת גפנים “מוּרכּבוֹת”. המשתלה הראשוֹנה מסוּג זה נשתלה בּמשק הפּוֹעלוֹת בּנחלת־יהוּדה, שבּה נעשית הרכּבת גפנים וּשתילתן בּמשתלה עד היוֹם. הכנת שתילים לעצי יער, לעצי פּרי ולגפנים משוּבּחוֹת בשיעוּרים גדוֹלים היתה חלק אחד מתכניתי: לאַפשר נטיעוֹת מסוּג זה בּבוֹא השעה המקוּוָה, עת נתחיל בּהתישבוּת חדשה, הוֹאיל וּבארץ לא נמצאוּ אז שתילים מתאימים וּמטוּפּחים אלא בּמידה מעטה מאד. המשתלוֹת לא הכזיבוּ. וּדאי וּודאי לא הכזיבוּ הצעירים והצעירוֹת שלמדוּ בּמשך הזמן לטפּח שתילים רבּים וּמוּבחרים.

תחוּמי פּעוּלתי בּשנה ההיא הקיפוּ את עניני הקבוּצוֹת וחיזוּקן וענינים דחוּפים אחרים של המחלקה, מהם הכי נכבּד – יִסוּדה של קרית־ענבים. אך לפני שאגע בּפרשה זוֹ יִסוּד קרית־ענבים אזכּיר כּאן את השתתפוּתי בּפּרשה המדינית של השנה הראשוֹנה שלאחר הכּיבּוּש האנגלי.

“ראשי פּרקים לתכנית שלטוֹן זמני”    🔗

הייתי חבר ל“ועד הזמני” של הישוּב, זה שקדם ל“ועד הלאוּמי”, שהוּטל עליו להוֹציא לפּוֹעל את החלטוֹת “המוֹעצה הארצישֹראלית”,

היא,אסיפת הנבחרים" שלאחר כּך. נמניתי בּין חברי הועדה שנבחרה על־ידי הועד הזמני לשם ניסוּח “דרישוֹתינו הלאוּמיוֹת־המדיניוֹת והכּלכּליוֹת”, על מנת להביאן לפני ועידת השלוֹם. השתתפוּ בּועדה: מ. דיזינגוֹף, בּצלאל יפה, ז. ז’בּוֹטינסקי, דוד ילין, ד"ר י. לוּריא, א. אייזנבּרג, בּ. כּצנלסוֹן, י. וילקנסקי, ד. בּן־גוּריוֹן, י. טבּנקין, א. בּרלין ואני.

הצעתי לועדה את “ראשי־ הפּרקים לתכנית שלטוֹן זמני בארץ־ישֹראל”. בּפּרוֹטוֹקוֹל של אסיפת המוֹעצה מיוֹם 22 בּדצמבּר 1918, שבּה נתקבּל הנוּסח של “ראשי־הפּרקים” צוּין כּי “התכנית אינה מקרית, כּי כּל חוּליוֹתיה מתאימוֹת זוֹ לזוֹ וכי בּעיקרה היא פּרי עבוֹדתוֹ של מר אטינגר”.

פּרוֹטוֹקוֹל המוֹעצה הארצישֹראלית ונוּסח “ראשי הפּרקים”

גנוּזים בּארכיוֹן הועד הלאוּמי. העתק "ראשי־הפּרקים נמסר גם לארכיוֹן הציוֹני ופוּרסם בּקוֹבץ “אוֹצר התעוּדוֹת הפּוֹליטיוֹת” לח.

מרחביה.

בּ“ראשי הפּרקים” נאמר שהתכנית מיוּסדת על ההנחה העיקרית שארץ־ישֹראל תשוּב להיוֹת מדינה יהוּדית, שדרישה זוֹ תקבּל אישוּר בּועידת השלוֹם ושהממשלוֹת תכּרנה, כּי בּכל עניני ארץ־ישֹראל והנהלתה יש זכוּת דעה מַכרעת לעם ישֹראל בּכל תפוּצוֹתיו.

הוּצע לייסד “חברה לאוּמית ליִשוּב ארץ־ישֹראל”. על החברה להסדיר את עלייתם של יהוּדים מארצוֹת הגוֹלה לארץ־ישֹראל, להכשיר את הארץ לקליטתם וּלהתישבוּתם וּלקבּל על קרקעוֹת הממשלה התוּרכּית, על קרקע בּלתי־מיוּשבת, בּלתי־מעוּבּדת ועל כּל קרקע שאין לה בּעלים, את כּל הזכוּיוֹת שהיוּ בּעבר לממשלה התוּרכּית ואת הזכוּת למַתן קוֹנצסיוֹת

(זכיוֹנוֹת) לפיתוּח אוֹצרוֹת אדמה, כּוֹחוֹת טבע, אמצעי תחבּוּרה והוֹבלה. התכנית הדגישה בּמיוּחד שעל הממשלה לעשֹוֹת את ההכנוֹת הדרוּשוֹת לתיקוּן חוּקי־הקרקע.

לא אצטט את הפּרקים על שלטוֹן עצמי, לאוּמי לכל קהילה לאוּמית, על ענין הלשוֹנוֹת וכוּ'. בּ“ראשי הפּרקים” הוּבלטה בּעיקר המגמה לעצמאוּת העם היהוּדי, שלוֹ מַגעת הזכוּת לניהוּלה המדיני והכּלכּלי של הארץ.

התכנית נשלחה להסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן. בּתזכּיר

מיוּחד עוֹרר הועד הזמני את מנהיגי הציוֹנים על הצוֹרך להוֹכיח למנהלי הפּוֹליטיקה של העוֹלם, כּי “בּארץ־ישֹראל יש רק שאלה מדינית אחת, והיא: שאלת הקמתה של מדינת היהוּדים. שאלה ערבית מדינית יש בּכל ארצוֹת ערב הגדוֹלוֹת ושם יש להביאה לידי הכרעה, אבל אין זוֹ יכוֹלה להכריע בּמשהוּ בּארץ־ישֹראל, שתעוּדתה היא לפתוֹר את השאלה המדינית של עם ישֹראל”.

על תביעוֹת דוֹמוֹת בּיססוּ אז גם ציוֹני ארצוֹת אחרוֹת את תכניתם. הקוֹנגרס היהוּדי האמריקאי, שנתכּנס בּפילדלפיה בּדצמבּר 1918, מילא את ידי שליחיו לועידת השלוֹם לתמוֹך בּתביעוֹתיה של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, שועידת־השלוֹם תבטיח את התפּתחוּתה של ארץ ישֹראל ל“קהיליה יהוּדית” [“The Develoment of Palestine into a Jewish Commonwealh”]

בּראשית 1919 נפתחה בּלוֹנדוֹן הועידה הציוֹנית הראשוֹנה לאחר מלחמת העוֹלם. צירים מארצוֹת־הבּרית, מרוּסיה, מארץ־ישֹראל, מפּוֹלין וּמארצוֹת אחרוֹת נתכּנסוּ, כּדי להבּיע את רצוֹן התנוּעה. כּוּלם היוּ

בּטוּחים, שדרישוֹתיה של התנוּעה נתקבּלוּ. והנה נוֹדע כּאן שהתזכּיר

הציוֹני לועידת השלוֹם כּבר הוּגש ואין אפשרוּת לקבּלוֹ בּחזרה וּלתקנוֹ.

צירי ארץ־ישֹראל רגזוּ על שההצעוֹת הארצישֹראליוֹת לא הוּבאוּ בּתזכּיר. הם רגזוּ מאד על ראשי ההסתדרוּת הציוֹנית, שלא הביאוּ בּתזכּירם לא את התביעה להקמת מדינה יהוּדית ולא את הדרישה להוֹדוֹת בּזכוּתוֹ של עם ישֹראל כּוּלוֹ להכריע בּעניני הארץ. בּהתמרמרוּתם זוֹ נתמכוּ צירי הישוּב על־ידי כּמה צירים אחרים מבּני אירוֹפּה.

מוּזיאוֹן חקלאי    🔗

היה בּארץ “חוֹמר אנוֹשי” מצוּין ונאגר נסיוֹן חקלאי שלא העריכוּהוּ אז כּראוּי – ונוֹלד בּי הרעיוֹן להבליט את ההישֹגים שהוּשֹגוּ בּפוֹעל ואת האפשרוּיוֹת שבּכּוֹח בּצוּרה מוּחשת, עוֹד לפני שנתחיל בּמעשֹה־ההתישבוּת. מדוּע לא אסדר תערוּכה חקלאית, ודוקא בּעיר, בּתל־אביב הצעירה? יבוֹאוּ נא אנשי העיר, אנשי המוֹשבוֹת והחַווֹת ויִוָכחוּ בּמוֹ עיניהם מה נעשֹה וּמה ניתן לעשוֹת בּעתיד.

השגתי דוּגמאוֹת למוֹפת של פּירוֹת, גרעינים וירקוֹת וסדרתי הכּל, בּתוֹספת בּיאוּרים, בּחדריו, אוּלמיו וּבשתי מרפּסוֹתיו

הגדוֹלוֹת של בּית “המשֹרד הארצישֹראלי” (אז פּינת רחוֹב הרצל ואחד־העם, מוּל הגימנסיה “הרצליה”). “המוֹנים” לפי המוּשֹגים של הימים ההם, מאוֹת ואלפי מבקרים מכּל פּינוֹת הארץ, בּאוּ לחזוֹת בּ“תוֹצרת היהוּדית”. ההצלחה היתה רבּה, והעיקר – התערוּכה עוֹררה את הרעיוֹן לסדר תערוּכוֹת של קבע בּתל־אביב. ראשוֹן נתעוֹרר לכך י. גוֹרדוֹן, ואחר־כּך יצא בּעקבוֹתיו א. יֶבזרוֹב, שריכּז סביבוֹ חֶבר אנשים בּעלי־מרץ.

בֹשנת 1920 הוּעברה התערוּכה לירוּשלים, יחד עם המחלקה להתישבוּת חקלאית, ושימשה יסוֹד ל“מוּזאוֹן החקלאי”.

כּיון שלא אשוּב לענין זה, אספּר עליו קצרוֹת. הצגתי למוּזיאוֹן את המטרה לאסוֹף דוּגמאוֹת מן העוֹשר הטבעי של ארצנוּ, מן החי, הצוֹמח והדוֹמם, וּמכּל מה שהיהוּדים יצרוּ אוֹ חידשוּ בּשֹדה החקלאוֹת

בּארץ לכל ענפיה, בּתוֹספת בּיאוּרים מוּבנים לכּל, לכל שֹדרוֹת הציבּור, לתלמידי בּתי־הספר וּלחוֹבבי טבע – כּדי לנטוֹע בּלבּם חיבּה לארץ ולחקלאוּתה.

המוּזיאוֹן אסף בּמשך שנוֹת קיוּמוֹ חוֹמר הסתכּלוּתי

לימוּדי רב. מחלקת גידוּלי־השֹדה הציגה דוּגמאוֹת מיבוּל שֹדהוּ של האִכּר העברי וּמיני זנים שההסתדרוּת הציוֹנית הכניסתם והקליטתם לראשוֹנה בּארץ־ישֹראל. נאספוּ עשֹרוֹת דוּגמאוֹת של מינים וּבני־מינים של תבוּאוֹת, צמחי־מספּוֹא, ירקוֹת וצמחי תעשֹיה.

בּמחלקת הפּירוֹת הוּכנוּ יוֹתר ממאה דוּגמאוֹת של פּירוֹת

– משבעת המינים שהארץ משתבּחת בּהם: זיתים, ענבים, תאנים, תמרים, רימוֹנים וכוּ', של שימוּרי פּירוֹת בּסוּכּר, שהוֹכיחוֹ כּי יש סיכּוּיים טוֹבים

להתפּתחוּת תעשֹיה זוֹ בּארץ.

מחלקת גידוּל הגפנים העבירה לפני עיני המבקרים כּל מה שעשֹה הישוּב העברי בּענף זה. בּתמיסוֹת־שימוּר הוּראוּ דוּגמאוֹת רבּוֹת מזני ענבים למאכל (שסלה", “תמר בּירוּתי”, "מוּסקט אלכּסנדרוֹני ", “מוּסקט המבּוּרגי”, “פּנינת צ’אבוּ” וכוּ'), שאת גידוּלם הפיצוֹתי בּמַחצית הראשוֹנה של שנוֹת העשֹרים בּמשקים החדשים (בּקרית ענבים, בּנהלל, בּעין־חרוֹד וּבעמק יזרעאל בּכלל).

בּמחלקת היִעוּר היוּ מוּצגוֹת דוּגמאוֹת בּצוּרת חתכים

לאוֹרך ולרוֹחב של עצי־יער ארצישֹראליים. מקצתם עצים מקוֹמיים, כּגוֹן: אוֹרן־ירוּשלים, אוֹרן־הסלע, וּמקצתם – מינים שהוּכנסוּ על־ידי יהוּדים מקאליפוֹרניה אוֹסטרליה וכוּ'.

בּאוֹסף המינרלוֹגי הוּצג מספּר גדוֹל של מיני מַחצבּים,

סלעים וּמאוּבּנים, מארצנוּ וּמחוּץ־לארץ. אוֹסף כּלי־צוּר מתקוּפת האבן הפיץ אוֹר על התרבּוּת הקדוּמה בּארץ כּנען. המוֹן המאוּבּנים הדגימוּ

חוֹמר לימוּדי להכּרת תוֹלדוֹת הקרקע בּארצנוּ.

האוֹסף הזוֹאוֹלוֹגי הכיל אדרים של עוֹפוֹת וּמינים רבּים של יוֹנקים, זוֹחלים, דגים מן הימים והנהרוֹת ויצוּרי מים אחרים (שבּלוּלים, צדפים). אוֹסף של בּיצי עוֹפוֹת, מבּיצת בת־היענה ועד בּיציהם הקטנוֹת של צפּרי־השיר, השלים את התמוּנה של הפאוּנה הארצישֹראלית.

המוֹזיאוֹן נתעשר בּמשך הזמן בּתמוּנוֹת מדעיוֹת־אמנוּתיוֹת צבעוֹניוֹת של פּירוֹת, עצים, שֹיחים.

נוֹסף לתפקיד העיקרי – ההסתכּלוּתי־הלימוּדי – הוּטל על המוּזיאוֹן התפקיד התעמוּלתי של הכשרת הלבבוֹת לטבע הארץ. לשם כּך נשלחוּ לעתים קרוֹבוֹת תצלוּמים מחיי המשקים למוֹסדוֹת ציוֹניים בּחוּץ־לארץ ולעתוֹנוּת העברית והלוֹעזית בּכל הארצוֹת.

המוּזיאוֹן השתתף גם בּתערוּכוֹת גדוֹלוֹת בּחוּץ־לארץ (בּמוֹסקבה, בּלוֹנדוֹן, בּגאֶנט) על ידי משלוֹח מוּצגים מכּל ענפי החקלאוּת העברית.

המוּזיאוֹן שימש מכשיר לתעמוּלה בּין התיירים שבּיקרו בּחוֹרף וּבּאביב בּארץ, בּהראוֹתוֹ להם את מעשֹי ידיו של החקלאי העברי.

המוּזיאוֹן נתחבּב על הקהל הארצישֹראלי. מספּר מבקריו מבּין היהוּדים, הערבים וּבני־הלאוּמים האחרים, הגיע לאלפים ולרבבוֹת. תלמידי בּתי־הספר – יהוּדים, מוּסלמים ונוֹצרים – היוּ בּאים, בּהדרכת מוֹריהם, לשמוֹע שיעוּרים בּידיעת הטבע.

רוֹב המוּצגים נאספוּ ונערכוּ בּסיוּעוֹ של בּרוֹך

צ’יזיק, שהכּרתיו מימי לימוּדוֹ בּמכוֹן לחקלאוּת אינטנסיבית שניהלתי בּבּסאראבּיה. בּעלי־החיים נערכוֹ על־ידי הזוֹאוֹלוֹג הארצישֹראלי י. אהרוֹני. תמוּנוֹת הפּירוֹת, הענבים וכוּ' שכּבשוּ את לב המבקרים בּצבעיהן הטבעיים, צוּירוּ על־ידי הצייר אהרן הלוי. רוֹב המוּצגים של האוֹסף המינרלוֹגי והפּליאוֹנטוֹלוֹגי סוּדרוּ ונערכוּ על־ידי ד"ר נ. שָלֵם.

כּשיצאתי בּשנת 1928 לאמריקה הדרוֹמית כּשליחה של קרן היסוֹד, בּא הקץ לכל העמל הזה. הגזבּרוּת חיסלה את המוּזיאוֹן. בּהעדרי נארזוּ האספים המרוּבּים ונמסרוּ למחלקוֹת שוֹנוֹת של האוּניברסיטה העברית בּירוּשלים.

הכּרמל    🔗

סיירתי הרבּה את אזוֹר הכּרמל, את רמוֹתיו ומדרוֹניו, בּימים שניצחתי על נטיעת החוּרשוֹת בּכספּי ועד הצירים – עבוֹדה שנוֹעדה בּעיקרה לתמוֹך בּמחוּסרי עבוֹדה. לתכלית זוֹ אוּרגנה “קבוֹצת הכּרמל”, שבּצעה עבוֹדוֹת־יִעוּר בּקנה־מידה גדוֹל על אדמת “חברת הכשרת הישוּב”, בּהנהלתי וּבהנהלת יוסף וַיץ, שמאז היה לי ידיד ושוּתף בּטיפּוּח נטיעוֹת מכּל המינים וּבמשיכת חקלאים עברים אל ההר.

בּשעת סיוּרי על הכּרמל¹⁷) מצאתי לפנַי מן המוּכן חוֹמר רב לחקירה בּכמה מקצוֹעוֹת המדע. כּאן מצאתי שֹרידי ישוּבים עתיקים – כּר נרחב לחקירת דברי־הימים של עמנוּ בּימי קדם. כּן ראיתי בּכּרמל ערך מַעשֹי כּבּיר. הלא הכּרמל, הקרוֹב כּל־כּך לחיפה, עתיד לתפּוֹס מקוֹם חשוּב בכלכּלת הארץ כּוּלה, אם נדע לשעבּד לחפצנוּ את סגוּלוֹתיו המרוּבּוֹת. הכּרמל יכוֹל לשמש מקוֹר עבוֹדה ומקוֹם לשיכּון

רבבוֹת אדם. כּי אזוֹר הכּרמל גדוֹל הרבּה יוֹתר מכּפי שאנוּ רגילים לשער. שטחוֹ מגיע לארבּע מאוֹת אלף דוּנם וּבימי קדם היה מאוּכלס בּצפיפוּת רבּה.

בּימי הנביאים וּבימי הבּית השני היה הכּרמל מלא

אדם וּמלא נטיעוֹת. גידוּלים בּעלי ערך כּלכּלי רב עטוּ את גבעוֹתיו בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת.

אוֹליפאנט, שחקר את הכּרמל חקירה יסוֹדית, חישב ומצא כּי אוּכלוֹסיו בּימים ההם מנוּ חמישים אלף נפש. האם לא נוּכל לשכּן עליו אוּכלוֹסיה גדוֹלה פּי עשֹרה?

נתעוֹרר בּי רצוֹן עז לקחת חלק בּהכשרת הכּרמל לישוּב עברי חדש. הכּרמל נעשֹה לי למקוֹר עשיר של רגשוֹת נַעלים. נוֹפוֹ פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה, וּמחזוֹת נהדרים עוֹברים כּאן חליפוֹת וּמַרהיבים את העין. אוֹצרוֹת טבע עשירים שֹפוּנים בּו, שוַדאי יתגלוּ בּמלוֹאם בּמרוּצת השנים. הכּרמל, שהיה מפוּרסם בּימי אבוֹתינוּ בּהדרוֹ וּבפּריוֹנוֹ וּבריבּוּי

אוּכלוֹסיו, עתיד לשכּן עליו ישוּב עברי צפוּף פּי כּמה. וּמן הראוּי להתכּוֹנן לכך בּעוֹד מוֹעד. זה היה חלוֹמי.

שטחים רבּים בּכּרמל ראוּיים ליִעוּר וּלחקלאוּת. קרקע

הכּרמל יפה לחוּרשוֹת, למרעה, לכרמים וּלגנים – אם יכשירוּה כּל צרכּה על ידי עריכת מדרגוֹת (טאָראסוֹת), וּבכמה מקוֹמוֹת – על ידי חרישה עמוּקה.

אוֹצר המים של הכּרמל אינוֹ נראה לעין. מי הגשמים נספּגים בּתוֹך האדמה, מעמיקים וחוֹדרים לנקרוֹת הסלעים וּפוֹרצים בּדמוּת מַעינוֹת בּתחתית ההר וּבחוֹף הים. הם יוֹרדים לנחלים וּמשתפּכים רוּבּם בּלי תוֹעלת לתוֹך הים. אך כּלוּם מן הנמנע הוּא שיבוֹאוּ חוֹקרים ויגלוּ כּי מֵי הכּרמל מרוּבּים הרבּה יוֹתר מכּפי שאנוּ רגילים לשער למַראית עין? כּבר ראינוּ כּזאת וכזאת בּכמה אזוֹרים של הארץ. אפשר שחקירה הידרוֹלוֹגית יסוֹדית תגלה בּכּרמל מוֹצאי מים, מַעינוֹת וּמקוֹרוֹת החתוּמים לפנינוּ

לפי שעה והמחכּים כּי יבוֹאוּ ויגלוּ תעלוּמוֹתיהם ויקבּעוּ את דרכי שאיבתם העלאתם ושימוּשם.

שיני הזמן השחיתוּ את הדרוֹ של הכַּרמל, ושיני העזים נשתלחוּ בּצאצאי שֹרידיו העלוּבים והדלים, ועוֹד הגרזן נטוּי על דלַת ראשוֹ המרוּטה, ואש הכּבשן ותנוּרי הפּחם לוֹחכת את שרשי רגליו. יקוּמוּ נא מגינים לכּרמל ויכסוּ את מַערוּמי צלעוֹתיו ויחַדש החוֹרש הכּרמלי

עלוּמיו.

וּכבר שבה יד האדם להחיוֹתוֹ. נטעוּ פּה חוּרשה, שם כּרם. כּבר הוּקמוּ בּו משכּנוֹת לאדם – פּה שכוּנה, שם משק, פּה בּתי־מלוֹן ושם בּתי־הבראה. אך עוֹד גדוֹל מאד ההבדל בּין פּני הכּרמל והדרוֹ בּימי קדם. עוֹד אין הכּרמל כּי אם חוּרבה רבּת־מידוֹת שנשארה לזכּרוֹן לימים ההם. חוּרבוֹת הישוּבים מאז, שֹרידי שיטת המדרגוֹת וגדרוֹת־האבן המרוּבּוֹת של כּרמיהם – אך מוֹסיפים שממוֹן למראה הסלעים החשֹוּפים. עוֹד עוֹמד הכּרמל הנהדר – כּכמה הרים אחרים בּארץ – כּסמל האֵבל על הארץ העזוּבה.

החזוּת הקשה אשר חזה הנביא – “ונאסף שֹמחה וגיל מן הכּרמל” – נתקיימה בּמלוֹאה בּתקוּפת הכּיבּוש הערבי השני, אחרי גירוּש הצלבּנים וּבזמן שלטוֹן התורכּים. אחרי גירוּש הצלבּנים על־ידי הערבים (בּסוֹף המאה ה־13) נהפּך הכּרמל לישימוֹן.

הטבע אָצל לכּרמל את כּל הסגוּלוֹת הדרוּשוֹת לישוּב הררי צפוּף. אדמה זוֹ תענה את העוֹבד לתת לוֹ מחיה מיגיע כּפּיו. אף גם תשפּיע מעתרת חינה על אלה אשר יבחרוּ לשבת בּה.

רבּות ראה הכּרמל – ימי שלוֹם וימי מלחמה, ימי עבוֹדה וימי עזוּבה, ימי עֶדנה וימי אֵבל. הוּא הגיע אל שֹיא פּריחתוֹ בּפרוֹח עם ישֹראל בּארצוֹ. עם תחית העם ישוּב גם הוּא לתחיה ויהיה שוּב פּאֵרוֹ גדוֹל.

הכּרמל שהכּרתיו יפה בּזמן שניטעוּ עליו חוּרשוֹת "אוֹרן

ירוּשלים" ו“אוֹרן הסלע” (אוֹ “אוֹרן הגַלעינים”), הביאני להכּיר וּלהוֹקיר שטחים הרריים אחרים, המשֹמחים את העין בּשפעת מַראוֹתיהם, חדשים לבּקרים, והחשוּבים בּמוּבן הכּלכּלי וּמבּחינת אקלימם המרפּא והמבריא.

יִסוּד קרית־ענבים    🔗

בּחוֹרף 1920 בּאה מאוֹדיסה ליפוֹ האניה “רוֹסלאן”. בּין

עוֹליה נמצא חלק מקבוּצת צעירים שמגמת פּניהם היתה להתישבוּת חקלאית. חבריה הכשירוּ את עצמם בּחַוָה ליד אוֹדיסה, בּהנהלת ידידי א. זוּסמן. ששת חברי הקבוּצה, חמישה בּחוּרים וּבחוּרה אחת, פּנוּ אלי בּבקשה לעזוֹר להם לבצע את חפצם.

מחשבוֹתי בּזמן ההוּא היוּ נתוּנוֹת לכיבּוּש ההרים

ויִשוּבם. בּעליה אל ההר וביצירת משק חקלאי הררי ראיתי תפקיד התישבוּתי ראשוֹן בּמַעלָה. לפני אלפי שנים היוּ ההרים מיוּשבים. הם היוּ מעוֹז צוּר לאבוֹתינוּ – וּמדוּע לא נשב בּהם עתה? בּהרים יש מקוֹם גם לחקלאות אינטנסיבית, וגם לנטיעת יערוֹת וּלמרעה־צאן. בּישוּבי ההרים יהיוּ לנוּ טיפּוסים חדשים של חקלאים, יערנים ורוֹעים. ההרים יעסיקוּ אלפים וּרבבוֹת ידים עוֹבדוֹת בּדירוּג מדרוֹניהם ועיבּוּדם.

כּך חשבתי, ולא נתתי דמי לרוּחי. וּכשבּאוּ אלי חבריה הראשוֹנים של הקבוּצה האוֹדיסאית, חניכי האגרוֹנוֹם זוּסמן, הוֹדעתי להם כּי האדמה היחידה שישנה בּעין בּרשוּת הקרן הקיימת, היא אדמה הררית – אדמת “דילבּ”. סיפּרתי להם כּי האדמה עזוּבה ושוֹממה, תיארתי לפניהם את כּל הקשיים הכּרוּכים בּהתישבוֹת בּהרים והזהרתים מפּני המכשוֹלים

הרבּים.

החברים הקשיבוּ רב קשב לדברי וענוּ מיד, כּי הם מוּכנים לעלוֹת על אדמת דילבּ, על אף כּל הקשיים. הצעתי להם לצאת עמי וּלסייר את המקוֹם.

עלינוּ אל הגבעוֹת של אדמת דילבּ וּלפנינוּ השֹתרעה הסביבה השוֹממה והמלאה הוֹד כּאחת. סלעים קרחים נזדקרוּ מכּל צד. אפשר היה לפקפּק אם על אדמת־שאִיה זוֹ יקוּם ישוּב עברי. האם לא שוא יהיה הנסיוֹן להוֹשיב כּאן אנשים?

אוּלם בּי לא היוּ ספקוֹת. הייתי בּטוּח כּי בּחביוֹן

ההרים האלה צפוּנה בּרכה רבּה. לא הייתי זקוּק להוֹכחוֹת רבּוֹת כּי אדמתם אינה “סַלעית” כּל־כּך: מבּין הסלעים צצוּ שיחים ירוּקים. פּה ושם נראה ענף־אלוֹן שחוֹח. בּיצבּצוּ עלים של צמחי מספּוֹא. כּל אלה העידוּ כּי כּאן מפכּים חיים, כּי כּאן גנוּזים כּוֹחוֹת־צמיחה רבּים. צריך לעבּד מקוֹמוֹת אלה, צריך לסַקלם מאבנים, לדרג את מדרוֹניהם ושיפּוּעיהם.

תיכּנתי תכנית מקיפה. כּל שאיפתי היתה להקים ישוּב עברי הררי, שיהיה מוֹפת ודוּגמה להתישבוּת העתידה להתפּתח בּהרי יהוּדה והגליל.

היוּ כּאן שלוֹשה סוּגי שטחים: שטח אחד מישוֹרי שהיה מַתאים למשק חלב; שטחים משוּפּעים שהיוּ טוֹבים למַטעים, וּלשם כּך היוּ צריכים לחַדש את המדרגוֹת העתיקוֹת שסימניהן עדיין נראוּ לעין, ושטחי־סלעים, שאינם ראוּיים לשוּם גידוּל חקלאי אלא ליִעוּר בּלבד.

אחת הגבעוֹת המרכּזיוֹת נראתה לי מתאימה בּמידה יוֹצאת מן הכּלל לנוה־קיץ, שיוּכל לשמש בּעתיד מקוֹם־הבראה לאוּכלוֹסי העמקים.

הסבּרתי לקבוּצה את פּרטי תכניתי, וזוֹ נתקבּלה על דעתם.

לעבוֹדוֹת ההכשרה עלה בּידי למשוֹך כּמאתים איש מבּני העליה החדשה שעלתה אז לארץ, היא העליה השלישית. הם אוּרגנוּ קבוּצוֹת־קבוּצוֹת. האחת עבדה בסיקוּל, השניה בּדירוּג, והשאר – בּסלילת הכּביש הצר, המוֹביל מן הדרך הראשית ירוּשלים – תל־אביב עד למקוֹם הבּניה. זה היה הכּביש הראשוֹן שנסלל בּידי יהוּדים אחרי הכּיבּוּש האנגלי וקדם לכביש צמח– טבריה.

בּינתים בּאוּ מדרוֹם רוּסיה שאר חברי הקבוּצה המתישבת, כּשלוֹשים צעירים וצעירוֹת. הם שיפּצוּ את המדרגוֹת העתיקוֹת שלאוֹרך מדרוֹני הגבעוֹת. לפי שֹרידי סימניהן מימי קדם. הוּקמו הצריפים הראשוֹנים לדירה ולמשק, הוּכשרה האדמה לנטיעת גפנים, עצי־פּרי ועצי־יער – והישוּב החדש קם על תלוֹ. הכּפר דילבּ היה לקרית־ענבים.

זמן־מה לאחר שעלוּ המתישבים לקרית־ענבים בּאה לארץ “הוַעדה הריאוֹרגניזציוֹנית” של האכּסקוּטיבה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן. ועדה זוֹ מצאה כּי יש לצמצם את כּל עבוֹדת ההתישבוּת בּארץ, כּדי להתאים את ההוֹצאוֹת להכנסוֹתיה של הקוּפּה הציוֹנית, שהיוּ ירוּדוֹת. היא החליטה לעשֹוֹת קימוּצים קיצוֹניים ואמרה לחַסל, קוֹדם כּל, את ההתישבוּת בּהר. הרבּה

נאבקתי עמה כּדי להציל את קרית־ענבים מגזירת החיסוּל.

בּישיבוֹת הרבּוֹת עם חברי הועדה טענתי וחזרתי וטענתי כּי יהא זה חטא לאוּמי שלא יכוּפּר, אם נחַסל את ההתישבוּת בּהר ונבנה את ישוּבינוּ רק בּעמקים וּלחוֹף הים. הדבר יתנקם בּנוּ בּעתיד, אם לא נדע בּעוֹד זמן לכבּוֹש לנוּ מקוֹם בּהרים. ההשקעוֹת שאנוּ משקיעים לכיבּוּש

ההרים עלוּלוֹת להביא לנוּ בּרכה אם נדע לעבוֹד לפי תכנית.

הועדה התיחסה בּחַשדנוּת גם ליִשוּבם של מחוּסרי אמצאים, וההתישבוּת השיתוּפית לא היתה בּעיניה אלא בחינת “אֶכּספּרימנט” העלוּל לעכּב את בּנין הארץ.

להתישבוּת בּהרים התנגדוּ לא בּלבד חברי “וַעדת־החיסוּל”, כּפי שנקראה בּלעג בּפי רבּים מבּני הישוּב, אלא גם לא מעטים מותיקי האכּרים בּמוֹשבוֹת, שתמכוּ בּהם בּפה מלא והצהירוּ לא פּעם, כּי

“האֶכּספּרימנטים הנעשֹים בּישוּבים השיתוּפיים וההרריים אינם מצדיקים את המשכם”.

אוּלם אם לא הצלחתי להשפּיע על “ועדת הריאוֹרגניזציה” שתשנה את דעתה בּענין ההתישבוּת ההררית בּכללה, הרי הצלחתי, לפּחות בּדבר אחד: להציל את קרית־ענבים. אחרי דין־וּדברים ובירוּרים מרוּבּים הסכּימה הועדה שבּקרית־ענבים תתישב קבוּצה של עשֹרים וחמישה בּתי־אָב.

בּמשך השנים נפל בּגוֹרלי להיאָבק לא פּעם על קיוּמוֹ והתפּתחוּתוֹ של ענף זה אוֹ אחר בּקרית־ענבים. כּשעמדה הקבוּצה להקים לה מַחלבה משוּכללת נמצאוּ “חכמים” שיעצוּ להנהלה הציוֹנית לסייע להקמת מַחלבוֹת בּשכוּנוֹת ירוּשלים, ולא בּישוּב “מרוּחק”, שממנוּ צריך להוֹביל

את החלב העירה, מַהלך חצי שעה בּמכוֹנית־מַשֹא. אז, כּמדוּמה לי, לא ידעה הקבוּצה כּי אָרבה סכּנה לאחד הענפים העיקריים שעליו אמרה לבסס את קיוּמה. השתדלתי להסיר ממנה גם את רוֹע הגזירה הזאת.

כּיוֹם שוּב אין מזלזלים – לפּחות, לא בּפומבּי – בּקרית־ענבים. מוּמחים מקוֹמיים ושאינם מקוֹמיים שוּב אינם לוֹעגים לישוּב זה ולרעיוֹנוֹת שהוּנחוּ בּיסוֹדוֹ ולא לאלה שסייעוּ להקימוֹ וּלבססוֹ.

בּשנים בראשוֹנוֹת הייתי בּא לעתים קרוֹבוֹת לקבוּצה.

לימדתי את החברים כּיצד לזרוֹע את גרעיני “אוֹרן־הסלע” וכיצד לנטוֹע גפנים מוּרכּבוֹת על כּנוֹת אמריקניוֹת, המחוּסנוֹת מפּני ה“פילוֹכּסאֶרה”, זה המַזיק שהשמיד את הכּרמים הבּלתי־מוּרכּבים בּזכרוֹן־יעקב, בּמוֹשבוֹת הגליל ואת כּרמי הגרמנים של הכּרמל.

שֹמתי לבּי בּמיוּחד לנטיעת ענבי־מַאכל. בּחרתי בּחמישה זנים כּ“זני־סטאנדארט”. אלה הם אוֹתם הזנים שהפיצוֹתים בּמשקים החדשים בּכלל. בּהשפּעתי ניטע בּקרית־ענבים גם מַטע־נסיוֹן של חמישים זנים מטוֹבי ענבי־המאכל שבּכל העוֹלם, כּדי ללמוֹד את דרכי גידוּלם והתפּתחוּתם. קיויתי שעל־ידי מַטע זה נגַלה עוֹד זן אחד אוֹ שנים שיתאימוּ אף הם לתנאֵי האַקלים של ארצנוּ. למגינת לבּי הוּזנח המַטע לאחר התפּטרוּתי מהנהלת המַחלקה להתישבוּת.

בּקרית־ענבים נטעתי עוֹד מַטע־נסיוֹן: “מַטע־אֵם” של עצי פּרי מארצוֹת הדוֹמוֹת לאקלים ארצנוּ – מדרוֹם צרפת, איטליה, ספרד, קליפוֹרניה ואוֹסטרליה.

בּמַטע זה למדוּ אנשי המשקים להכּיר זנים חשובים של עצי פרי, ומהם נלקח “רכב” והופץ בכל גני הארץ.

לקרית־ענבים עלוּ בּראשוֹנה ששה חלוּצים, ועתה יוֹשבים בּה יוֹתר משלוֹש־מאוֹת נפש. בּימי המאוֹרעוֹת נפלוּ חמישה חברים מקבוּצת “בּמַעלה”, שישבה ישיבת־עראי בּקרית־ענבים, לשם הכשרה. הקרבּנוֹת היקרים האלה הכריעוּ את גוֹרלה של הסביבה. הוֹנח יסוֹד לישוּב שני, שנתקדש בּדמם של חמשת חבריו ונקרא על שמם: מַעלה החמישה. הקבוּצה ההררית הראשוֹנה בּסביבת ירוּשלים שוּב אינה בּוֹדדה וּמבוּדדת.

גם קבוּצת “מַעלה החמישה” עמדה לפני תפקידים קשים, אוּלם היא מצאה את דרכּה. והאדמה הסלעית נענית לעוֹבדיה. בּצד עבוֹדוֹת יִעוּר מטעם הקרן הקיימת הם עוֹסקים בּנטיעת עצי־פּרי וגפן, בּרפת וּבלוּל, בּירקנוּת ובגידוּל זרעי ירקוֹת.

לי היה בּרוּר מימיה הראשוֹנים של קרית ענבים כּי ההר תוֹבע מיוֹשביו כּוֹחוֹת רבּים. ידעתי כּי תנאֵי החיים והעבוֹדה בּהר קשים יוֹתר מאשר בּשפלה וּבעמקים. דבר זה למדתי מנסיוֹני בּבּסארבּיה וּמבּיקוּרי בּהרי שוייץ, צרפת, הוּנגריה ואיטליה, אבל ידוֹע ידעתי כּי העמל המוּשקע בּהרים לא שוא הוּא. אבוֹתינוּ יוֹשבי ההרים ידעוּ להסתגל לאקלים ולקרקע. הם ידעוּ לעמוֹד בּפני הסַחַף הגוֹרף את הקרקע אל השפלה. הם סיקלוּ את שֹדוֹתיהם וכרמיהם וגידרוּם גדרוֹת־אבן משוּכללוֹת. על ההר יצר עמנוּ את תרבּוּתוֹ, את יצירוֹתיו הנצחיוֹת.

שטחי ההרים המשֹתרעים בּארץ־ישֹראל המערבית מגיעים לתשעה מליוֹן דוּנם. מהם שייכים לנוּ כּארבּע מאוֹת אלף דוּנם. מוּמחים אחדים חישבוּ וּמצאוּ, כּי ההכנסוֹת “ממהרוֹת לבוֹא”, כּביכוֹל, בּעמקים, ועל כּן

הוּזנחוּ ההרים שנים רבּוֹת. הדבר דוֹרש תיקוּן. אם נעשֹה מַאמץ כּבּיר, על אף כּל הגזירוֹת, ונעלה אל ההרים – ישוּבוּ מדרוֹניהם לכלכּל ישוּב צפוּף בּהרבּה מן הישוּב הקיים.

הנסיוֹן שרכשנוּ לנוּ עד עתה והלקח שאנוּ לוֹמדים מן הנסיוֹן יוֹם־יוֹם דיָם להוֹכיח כּי יש שֹכר לדירוּג מוּשלם, להספּקת מים, לציוּד המתישבים בּבקר, בּצאן וּבעוֹפוֹת בּכמוּיוֹת מספּיקוֹת, להפצת

הירקנוּת בּצוּרוֹת המתאימוֹת לתנאים הרריים, לנטיעת מַטעים בּהיקף רחב. ונוֹסף על החקלאים והכּוֹרמים יהיוּ לנוּ יערנים ורוֹעים בּאוֹתם חלקי ההרים שאינם ראוּיים לעיבּוד חקלאי. אף בּערכּן של נאוֹת קיץ להבראה ולנוֹפש שיתפּתחוּ בּהרים אין לזלזל, לא מבּחינה משקית ולא מבּחינת שמירת בּריאוּתוֹ של העם.

יוֹסיפוּ־נא העוֹבדים לסַקל את סַלעי ההרים ויחשֹפוּ את אדמתם הפּוֹריה!

בּשנים האחרוֹנוֹת נוֹסדוּ בּארצנוּ ישוּבים הרריים חדשים: כּפר־עציוֹן, כּפר־החוֹרש, עין־השוֹפט, רמת־השוֹפט, חניתה, אילן, מנרה. כּן ירבּוּ!

התהווּתוֹ המחוּדשת של עמק יזרעאל    🔗

בּפּרק הקוֹדם סיפּרתי כּי בּשעת כּיבּוּשה של הארץ על־ידי האנגלים עבדוּ בּשלוֹשים קבוּצוֹת כּשש־מאוֹת פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת. עוֹבדים

אלה היווּ את הגרעין של ההתישבוּת הציוֹנית. הם עבדו בּחַווֹת, על אדמת הקרן הקיימת, וּבשטחים שנחכּרוּ לשעה בּשנוֹת המלחמה וּלאחריה, ונשֹאוּ את נפשם להתישבוּת של קבע. עבוֹדתם בּחַווֹת, בּגני־הירקוֹת וּבמשתלוֹת־ליִעוּר הוֹכיחה כּי הם מסוּגלים וּמוּכשרים לחיי חקלאוּת. הם שאפוּ למשק חקלאי מגוּוָן ולא הסתפּקוּ בּפלחה אוֹ בּגידוּל ירקוֹת, שבּשנוֹת המלחמה עסקוּ בּו בּעיקר הפּועלוֹת. הגיעה השעה להרחיב את אפקיה של ההתישבוּת.

בּשלהי שנת 1920    🔗

סוֹף־סוֹף הוּעמדה על הפּרק רכישתוֹ של גוּש אדמה חשוּב – אוֹ נכוֹן יוֹתר: שני גוּשים – בּאחד האזוֹרים החשוּבים בּיוֹתר שבּארצנוּ.

עוֹד בּשנת 1902, בּשעת בּיקוּרי הראשוֹן בּארץ, נתרשמתי מאד מן האפשרוּיוֹת המשקיוֹת הצפוּנוֹת בּעמק יזרעאל. אמוּנתי בּסיכּוייו הגדוּלים של העמק נתחזקה בּי עוֹד יוֹתר בּזמן בּיקוּרי בּמרחביה בּשנת 1914. עתה, משהוּצעוּ הגוּשים “מַעלוּל”

ו,נוּריס" למכירה לקרן הקיימת, יצאתי וסיירתים לאָרכּם ולרחבּם, וּמיד המלצתי בּהתלהבוּת רבּה לקנוֹתם כּמוֹ שהם, על בּצוֹתיהם הרבּות, בּלי לחשוֹש למַלָריה המקננת בּהם. בּטוּח הייתי כּי נדע להיפּטר ממנה, לאוֹר הנסיוֹן שנרכּש בּביעוּר המלריה בּארצוֹת אחרוֹת.

אוּסישקין, רוּפּין ואני, בּאי־כּוח הנהלת הקרן הקיימת בּארץ (הלשכּה הראשית עדיין היתה בּהולנד), תבענוּ לרכוֹש את שני הגוּשים המהווים יחד שטח של 40.000 דוּנם בּערך. תנאֵי הקניה לא היוּ קשים: תשלוּמים בּמשך שש שנים לבעלי הקרקע. רוֹב חברי הדירקטוֹריוֹן הבּיעוֹ את הסכּמתם אמנם, נ. דה־לימה, והוּא בּעל זכוּת ה“ויטוֹ”, התנגד. אוּלם הפּוֹליטיקה ההתישבוּתית שלנוּ חייבה יצירת עוּבדה ממשית. אי־אפשר היה להתחשב בּדעת יחיד שלָקה בּקוֹצר־ראיה. נאלצנוּ להיאָבק, לשלוֹח טלגרמוֹת, לכתוֹב תזכּירים, עד שלבסוֹף הצטרפוּ לדעתנוּ ח. ויצמן ונ. סוֹקוֹלוֹב וביטלוּ את הויטוֹ. האדמה נרכּשה בּלי דיחוּיים.

העוּבדה הקיימת    🔗

בּכוֹחה של “העוּבדה הקיימת” נוֹצר תקדים בּעל חשיבוּת מרוּבּה, הן כּלפּי פּנים והן כּלפּי חוּץ. בּלי קנייתן של מַעלוּל ונוּריס אי־אפשר היה להעביר לחקלאוּת את העוֹבדים שהתכּוֹננוּ לכך עשֹר וחמש־עשֹרה שנה. בּלי קניה זוֹ לא היוּ נוֹצרוֹת העבוֹדוֹת הציבוּריוֹת שהעסיקוּ בּהן את החלוּצים שהתחילוּ לעלוֹֹת לארץ. י‏סוּד ישוּבים על קרקעוֹת אֵלוּ הרחיב את הבּסיס לפעוּלוֹת התישבוּת וחיזק את עֶמדתנוּ המדינית.

בּראשית שנת 1921 התחלתי לעסוֹק בּהכנת התכנית להשבּחת הקרקעוֹת החדשוֹת, שהיוּ צריכוֹת תחילה יִבּוּש גמוּר. התיעצתי עם המהנדס י. בּרוֹיאר (עתה פּרופסוֹר בּתכניוֹן בּחיפה), שעלה אז מהוּנגריה. הוּא קנה לוֹ נסיוֹן רב בּעבוֹדוֹת ניקוּז ותיעוּל. בּרויאר הציע תכנית מפוֹרטת, שלפיה היה הכרח להתחיל בּבת אחת בּכמה עבוֹדוֹת המשלימוֹת זוֹ את זוֹ, כּדי להבריא את הקרקע להכשירה להתישבוּת.

אוּסישקין, שהיה אז ראש ההנהלה הציוֹנית, התנגד בּתחילה לביצוּע כּל אוֹתן העבוֹדוֹת בּבת אחת, והרבּה היה עלי להיאָבק בּישיבוֹת ההנהלה, כּדי להוֹכיח את תוֹעלתה של השיטה החדשה להשמדת גוֹרמי המלריה – היא שיטת הניקוּז והתיעוּל. בּפתח –תקוה וּבחדרה, שבּהן הפּילה הקדחת חללים רבּים בּשנים הראשוֹנוֹת ליִסוּדן, לא השתמשוּ בּשיטה זוֹ, כּי לא היתה ידוּעה אז. גם הרוֹפאים לא ידעוּ אז כּי אין לבער את המלריה אלא אם יבריאוּ תחילה את הסביבה הנגוּעה בּה.

לאחר מַאבק פּנימי ממוּשך נתאשרוּ התכניוֹת המוּשתתוֹת על

מדידוֹת טוֹפֹוֹגרפיוֹת, על מַפּוֹת מדוּיקוֹת וחישוּבים מפוֹרטים.

סוֹף־סוֹף הגענוּ לפּרשה של הבראת הקרקע!

הבראת נהלל    🔗

באדמת נהלל היוּ ארבּע בּיצות: עֵין סמוּנה, עֵין מַדאירה, עֵין שיך, עֵין בּידה. כּל הבּצות נתהווּ ממי המַעינוֹת שנעצרוּ בּזרמם

ויצרוּ שטחי־דגירה ליתוּשים, נוֹשאֵי המלריה.

רוֹפאים חיווּ את דעתם, כּי המקוֹם אינוֹ ראוּי בּשוּם

פּנים להתישבוּת, מחמת המלריה המקננת בּו. גם הערבים חשבוּ את המקוֹם לבלתי־ראוּי לישוּב בּני־אדם. השם “עין סמוּנה”, שמוֹ של אחד מארבּעת המעינוֹת הזוֹרמים שם – פּירוּשוֹ בּערבית: “המַעין המוּרעל”. מסוֹרת היתה בּידי הערבים, שכּל השוֹתה ממים אלה סוֹפוֹ למוּת בּקדחת. ואמנם, שֹרידי החרבוֹת שנשארוּ בּמקוֹם ההוּא מעידים על ישוּבים שנעזבוּ ונחרבוּ בּעֶטיה

של הקדחת. המוֹשבה הגרמנית שנוֹסדה בּסביבה ההיא לפני כּשבעים שנה, נחרבה אף היא כּליל. חלק מתוֹשביה מתוּ והשאר עזבוּ את המקוֹם.

והנה היה צריך לחוֹלל את הפּלא: המתישבים ישתוּ ממי “המַעין המוּרעל”! הבּדיקה החימית הוֹכיחה כּי המים טוֹבים הם, והמסוֹרת הערבית מקוֹרה בּכך, שמי המעין עכוּרים וּדלוּחים, כּיון שהערבים היוּ מַשקים בּהם את עדרי צאנם וּמזהמים אוֹתם. משֶנוּקה המַעין ונגדר בּפני העדרים, נעשֹוּ מימיו זכּים וּטהוֹרים.

לאחר שנערכה התכנית ליִבּוּש אדמת נהלל, התחלתי לחזוֹר אחרי אדם מוּכשר ונאמן שיקבּל על עצמוֹ לנהל את העבוֹדה בּמקוֹם המעשֹה, להשגיח שהתעלוֹת תיחפרנה בּדיוּק לפי השֹרטוּטים, להדריך את העוֹבדים שאינם מנוּסים בּמלאכוֹת אלוּ וּלהקפּיד הקפּדה יתירה על קיוּם כּל ההוֹראוֹת

לשמירה מפּני המלריה בּשעת עצם העבוֹדה בּבּצוֹת.

נפגשתי עם אליעזר יפה ושֹוֹחחתי עמוֹ ארוּכּוֹת בּענין זה. והנה אגב שֹיחה הבריק רעיוֹן בּמוֹחי: הנה האיש לפניך! רק לידיו הנאמנוֹת עליך למסוֹר משֹימה אחראית זוֹ שבּה תלוּי כּל עתידוֹ של מוֹשב העוֹבדים הראשוֹן!

המציאוּת הוֹכיחה כּי לא טעיתי בּבחירתי. אליעזר יפה ניהל את העבוֹדה הגדוֹלה והאחראית הזאת בּכשרוֹן־מעשֹה וּבמרץ יוֹצאים מגדר הרגיל. ידע תמיד לחַשב את כּוֹחוֹת־האדם אשר בּרשוּתוֹ, לדאוֹג לבריאוּת העוֹבדים, לדייק עד קצה הגבוּל בּמדידוֹת וּבתצפּיוֹת הכּרוּכוֹת בּתנוּדוֹת המים בּתוֹך הקרקע, בּריכּוּזם בּבּריכוֹת וכיוֹצא בּזה.

אוֹפן ניהוּלה של עבוֹדת הניקוּז בּנהלל על־ידי אליעזר יפה שימש דוּגמה וּמוֹפת לעבוֹדוֹת אלוּ בּשאר חלקיו של עמק יזרעאל. הוּא הוּא שהעלה את מלאכת היִבּוּש בּישוּבים שנוֹסדוּ אז למדרגה גבוֹהה של שכלוּל ודיוּק שלא נוֹדעה לפני כן.

מאז שֹמחתי לכל פּגישה עמוֹ בּענינים מעשֹיים לכל שֹיחת־רעים עמוֹ על מצב חקלאוּתנו בּהוֹוה ועל חזוֹנה לימים יבוֹאוּ.

דמוּתוֹ הדגוּלה של אליעזר יפה ידוּעה לרבּים. ילדוּתוֹ עברה עליו בּבּסאראבּיה. למד חקלאוּת בּבית־הספר החקלאי היהוּדי בווּדבּאין שבּארצות הבּרית. יִסד בּאמריקה את “האִכּר הצעיר” – איגוּד חלוּצי של מתישבים בּאמריקה לשם עליה לארץ־ישֹראל. היה ראשה וּמארגנה של הקבוּצה “האמריקנית” בּחַוַת כּנרת, הוֹגה הרעיוֹן של "מוֹשבי

עוֹבדים“¹⁸), ממייסדי נהלל וּמנהלה של,תנוּבה”. מי ימנה מספּר לפעוּלוֹתיו הבּרוּכוֹת בּארצנוּ? בּלבּי אני שמוּרים הרשמים העמוּקים שטבעה בּי אישיוּתוֹ מתוֹך מַגָעי המיוּחד עמוֹ בּתקוּפת היִבּוּש

של בּיצות נהלל.

על־ידי היִבּוּש היה עלינוּ לא בּלבד להבריא את המקוֹם, אלא, בּעקר, להכשיר שטח אדמה גדוֹל למזרע. והיה עלינוּ לאסוֹף וּלרכּז את המים ולשֹים להם מַעצוֹר, שנוּכל להשתמש בּהם לשם השקאה. הייתי בּטוּח מראש שנראה בּרכה בּעמלנוּ, והמים אשר היוּ לקללה יֵהפכוּ לברכה. הייתי בּטוּח כּי מי שיראה לאחר זמן־מה את השטחים המיוּבּשים האלה, לא יוּכל לתאר לעצמוֹ שכּאן היוּ פּעם בּצוֹת ממַאירוֹת שרגל אנוֹש לא יכלה לעבוֹר בּהן, שכּאן שלטה המלריה שלטוֹן בּלתי־מוּגבּל.

אכן, ד"ר ד. דוֹיטש, אשר בּדק את תוֹשבי נהלל בּסוף שנת 1922, כּתב על תוֹצאוֹת היִבּוּש בּנהלל:

"בּין כּל הילדים, וכן אצל המגוּדלים, לא היה בּשנה זוֹ אף מקרה של מלריה, והמדוּבּר הוּא על מקוֹם שעוֹד לפני שנה הגיע בּו מספּר הקוֹדחים עד ל־% 40 מכל יושבי המקום. הקדחת נעלמה לגמרי ממושב זה, לאחר גמר יבוש הבצות שהיו כה מרובות עוד לפני שנה. אפשר להגיד באמת, שהאדם ניצח את הטבע ואת – המות.

"בּגיל משנה עד שלוֹש שנים נמצאים ילדיםשאפשר להגיד עליהם שהם סמל הבּריאוּת, והתפּתחוּתם הגוּפנית היא מוֹפתית.

“תוֹפעה זוֹ של בּריאוּת מצוּינת איננה מקרית. אפשר לבאר אוֹתה אך ורק בּתנאֵי האקלים, שכּאילוּ נוֹצר מחדש, בּעקבוֹת עבוֹדוֹת ההבראה”.

הבראת נוּריס העברית    🔗

גם השטח של נוּריס היה שוֹמם מכּל ישוּב. רק שֹרידי חרבוֹת העידוּ, כּי כּאן היוּ כּפרים ערביים שיוֹשביהם יצאוּם אוֹ נכחדוּ בּמאֵרת

הבּצוֹת והקדחת.

כּדי להפוֹך מדבּר שממה זה למקוֹם ישוּב נקבּעוּ, לאחר חקירה מַקיפה של הסביבה, כּמה כּללים.

כּלל ראשוֹן: אין להשאיר שוּם בּצה אוֹ שלוּלית בּמרחק שלוֹשה ק“מ ממערב לשטח שנוֹעד לנקוּדת־ישוּב וּבמרחק שני ק”מ ממזרח.

כּלל שני: הטית מי הגשמים תיעשֹה בּאוֹפן כּזה שעשֹרה אוֹ שנים־עשֹר יוֹם לאחר עוֹנת הגשמים (בּערך בּסוֹף מַרס) לא תימצא עוֹד שוּם בּצה אוֹ שלוּלית, שכּן עשרה אוֹ שנים־עשֹר יוֹם הם הזמן הדרוּש כּאן בּימוֹת החמה להתפּתחוּת האַנוֹפלס.

כּדי למצוֹא פּתרוֹן נכוֹן לבעית ההבראה, היה בּרוֹאֶר מתחַקה על סיבּוֹת התהווּתה של כּל בּצה אוֹ שלוּלית. הסיבּה העיקרית להתהווּת הבּצוֹת היתה על הרוֹב – חוֹסר מוֹצא למי המעינוֹת. בּצוֹת אחדוֹת נתהווּ על־ידי תעלוֹת־ההשקאה וטחנוֹתיהם של הערבים, שהוּתקנוּ בּאוֹפן פּרימיטיבי ולא נשמרוּ כּראוּי. בּמקוֹמוֹת נמוּכים גרמוּ לכך המים העוֹמדים שנצטבּרוּ מן הגשמים.

כּמקוה עיקרי לאיסוּף המים בּסביבה ההיא נבחר נחל חרוֹד.

הוּחלט לייבּש את הבּצוֹת לפי שיטת ניקוּז מכוּסה, מתחת לאדמה, כּי התעלוֹת הפּתוּחוֹת מַדשיאוֹת עד מהרה והן הוֹפכוֹת קנים לאַנוֹפלס – אם אינן נתוּנוֹת לשמירה מעוּלה וּמַתמדת, המצריכה הוֹצאוֹת מרוּבּוֹת.

הקפּדנוּ מן הרגע הראשוֹן על שמירת בּריאוּתם של העוֹבדים בּיִבּוּש. לתכלית זוֹ הוּתקנוּ תעלוֹת ארעיוֹת, בּאוֹפן שאפשר יהיה אחר־כּך להשתמש בּהן לניקוּז.

התחלנוּ בּטיהוּר המַעינוֹת “חרוֹד”, “ריחניה” ונחל

“זרעין”. העבוֹדה הראשוֹנה כּללה גם הספּקת מי שתיה לכפר־יחזקאל. אחר־כּך ניגשנוּ ליִבּוּש הבּצוֹת של מַעינוֹת “טבּעוּן” ו“סַחנה”.

העבוֹדה נעשֹתה על־ידי המתישבים עצמם. על־ידי כּך השֹגנוּ תוֹעלת כּפוּלה: ראשית, המצאנוּ עבוֹדה מפרנסת למתישבים בּזמן הראשוֹן להתישבוּתם. שנית, אִימַנוּ חבר עוֹבדים מוּמחים ליִבּוּש בּצוֹת. אמנם, תחילה נתקלה השיטה הזאת בּמכשוֹלים, אוּלם בּדרך כּלל הצליחה. עברוּ חדשים אחדים והמתישבים נתמַחוּ יפה בּמלאכה זוֹ.

עמק יזרעאל, על שנתישב על־ידי יהוּדים שימש בּחלקוֹ מקוֹם־מרעה לעדרי הבּידוּאים. הללוּ קיבּלוּ את פּני המתישבים בּאֵיבה והפריעוּ לעבוֹדתם בּדרכים שוֹנוֹת. גנבוּ, גזלוּ. לעתים קרוֹבוֹת נחמסוּ

סוּסים, פּרדוֹת וּפרוֹת. היוּ מקלקלים צינוֹרוֹת וחמרים אחרים, אוֹ שהיוּ מסַתמים את התעלוֹת שנחפּרו בּאבנים וּבעפר. היוּ גם הפרעוֹת מצד הפּלחים השכנים. אוּלם אלה נוֹכחוּ עד מהרה לדעת שמקוֹרוֹת מימיהם לא דללוּ ושמצב בּריאוּתם הוּטב עד מאד עקב יִבּוּש הבּצוֹת.

צוּרוֹת ההתישבוּת    🔗

רב היה הקסם שבּרעיוֹן מוֹשב־עוֹבדים. והנה הקציב הקוֹנגרס הציוֹני ה־12 שנתכּנס בּקארלסבּאד את האמצעים הדרוּשים ליִסוּד שני המוֹשבים הראשוֹנים,וּמיד נמצאוּ ונתארגנוּ המוּעמדים. עוּבדה זוֹ הרנינה

את הלב.

והרי הקבוּצה, אף על פּי שהיתה עוֹד צעירה לשנים, כּבר הצדיקה את זכוּת קיוּמה והתפּתחוּתה. אמנם, רבּוֹת היוּ הבּעיוֹת הארגוּניוֹת והכּלכּליוֹת בּקבוּצה שחיכּוּ לפתרוֹנן. אוּלם העיקר היה לתת לה את האפשרוּת להתפּתח בּכוֹחוֹת עצמה. רק בּדרך זוֹ תנצח, על אף ההתנגדוּת החזקה שנתעוֹררה לצוּרת משק זוֹ בּארץ וּבחוּץ־לארץ.

גדוֹלה היתה ההתנגדוּת – וּביחוּד לרעיוֹן של "הקבוּצה

הגדוֹלה". אמנם, הצוּרה החברתית של קבוּצה גדוֹלה, האוֹפי המשקי שלה, הקשר בּין החקלאוּת וּבין שאר המקצוֹעוֹת שהיא מפתחת, היחסים עם העוֹלם החיצוֹני – כּל המוֹן השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּרעיוֹן חדש זה תבעוּ מַאמץ עצוּם

לפתרוֹנן. אך דוקא משוּם כּך היה מן ההגיון לתת למחוֹלל הרעיוֹן הזה – ש. לביא (לבקוֹביץ) – ולמצדדיו את ההזדמנוּת להגשימוֹ.

בּשֹים לב לשאיפוֹת ולזרמים בּתנוּעת הפּוֹעלים החקלאיים, הבאתי לפני “הוַעדה להתישבוּת” של הקוֹנגרס ה־12 הצעה לייסד שני מוֹשבי־ עוֹבדים וּלבסס משקי עוֹבדים קבוּצתיים על האדמה החדשה שנקנתה בּעמק. הקוֹנגרס אישר את תקציבה של המחלקה להתישבוּת, וּבכלל זה – את התקציב הראשוֹן לישובי עוֹבדים. זאת היא הפּעם הראשוֹנה שתכנית התישבוּתית אוּשרה על־ידי הקוֹנגרס. לפני כן היוּ המפעלים החקלאיים הציוֹניים נתמכים כּידוּע, על־ידי הקרן הקיימת אוֹ שנתמכוּ תמיכה ארעית על־ידי ועד־הצירים.

וּמיד התחילה העבוֹדה בּכל תקפּה. המתישבים מיהרוּ לעלוֹת

על האדמה והתחילוּ בּמרץ בּמלאכת הכבוש וההכשרה. וּמצד שני – התחילה “המלחמה הפּנימית” עם חסידי “ועדת הריאוֹרגניזציה” שבּתוֹך המנגנוֹן של ההנהלה הציוֹנית. הם התגדוּ לעקרוֹנוֹת ההתישבוּת החדשה והשתדלוּ בּכל מיני עיכּובים ודיחוּיים להאיט את קצבּה וּלהצר את צעדיה.

המערכה “בּפנים”    🔗

חסידי האטת הקצב והציוֹנים־התיירים מאמריקה התיחסוּ למשקים בּביטוּל וּבלעג והתרעמוּ, בּעיקר, על אוֹרח־החיים בּקבוּצה הגדוֹלה. החוּגים שנטוּ להכללוֹת בּלתי־מבוּססוֹת וּלהאשמוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת,

כּביכוֹל, התריעוּ בּיחוּד על התביעה ל“ציוּד מלא” ועל “קביעתן של צוּרוֹת־ההתישבוּת מראש”.

ההתרעה כּנגד “הציוּד המלא” לא היתה אלא לעג לרש. האנשים הטוֹבים הללוּ לא הבינוּ מה רבּה הבּרכה הצפוּנה בּציוּד מלא וּמוּשלם כּכל האפשר הניתן בּזמנוֹ. והרי לפי התכנית הראשוֹנה היה על המתישבים להוֹסיף חלק ניכּר מאד מן הציוּד המשקי על חשבּון כּוחוֹתיהם ועמלם – ואף אמנם, הוֹסיפוּ.

ואשר ל“קביעת צוּרת ההתישבוּת מראש” נתכּוונוּ המאשימים להעדפת הצוּרה הקוֹלקטיבית של המשק על־ידי חלק ניכּר מן העוֹבדים. המתנגדים הוֹכיחוּ כּי לא היתה להם הבנה כּלשהי בּגוֹרמים הנפשיים שחוֹללוּ את התנוּעה הקבוּצתית. המתנגדים נלחמוּ בּקרב התנוּעה הציוֹנית להשלטת שיטתם. הם הצליחוּ בּכך בּמידה נכּרת. הם הצליחוּ להאיט את הקצב. בּיקרתם המַתמדת השפּיעה לרעה על השֹגת האמצעים הכּספּיים לצרכים המינימַליים של המשקים. אוּלם, על אף הכּל, קמוּ המשקים והתבּססוּ מתוֹך מַאמץ אחד, אדיר ועקשני.

כּפר נהלל    🔗

זה מכּבר נוֹדעוּ לי המַעלוֹת המנוּיוֹת בּבנין ערים וּכפרים בּצוּרת מַעגל שנזדמן לי לראוֹת כּדוּגמתם בּנסיעוֹתי הרבּוֹת

בּארצוֹת שוֹנוֹת. בּספרי “שיטוֹת ההתישבוּת בּארץ ישֹראל” (פּוּרסם בּשנת

תרע"ו) הבאתי ציוּר של כּפר הבּנוּי בּצוּרת מַעגל: חצרוֹת האִכּרים סדוּרוֹת בּעיגוּל, וּבמרכּזוֹ – מוֹסדוֹת הציבּוּר, הקוֹאוֹפּרטיבים

וּבניניהם של בּעלי־ המלאכה. המרחקים מתקצרים בּאוֹפן זה, והקרבה למוֹסדוֹת הכּפר נוֹדעת לה חשיבוּת מרוּבּה. שֹמתי לי למטרה לסייע להקמת כּפר־מַעגל עברי לכשתבוֹא ההזדמנוּת לכך.

שֹמחתי היתה גדוֹלה מאד בּסיירי בּעמק בּשנוֹת תרע“ט ותר”פ וּבהיגָלוֹת לעיני הרמה האידיאלית לבניית כּפר־מַעגל בּשטח “מַעלוּל”, עם מוֹרדוֹת קלים לכל צד. התבּוֹננתי בּפרטי הצעתוֹ של האדריכל קוֹיפמן, המוּמחה לבניית ערים וּכפרים, וראיתי כּי השֹכּיל להתאים את התכנית לטוֹפּוֹגרפיה של נהלל.

הכּפר ייבּנה – החלטנוּ בּעצה אחת עם אליעזר יפה – על הגבעה. מדרך־המלך ייסלל כּביש עד לראש הגבעה ושם יהיה מרכּז המוֹשב. הכּביש ייסלל בּצוּרת עיגוּל, וּמחוּצה לוֹ ייבּנוּ החצרוֹת. בּין החצרוֹת והמרכּז

תיקבענה החלקוֹת למוֹרים, לבעלי־מלאכה וכוּ'.

בּיסוֹדוֹ של מוֹשב־העוֹבדים הוּנחוּ כּמה עקרוֹנוֹת

שנבעוּ מנסיוֹנה של ההתישבוּת החקלאית הארצישֹראלית. לכל משק הוּקצה שטח מסוּים, שהמתישב וּבני משפּחתוֹ יוּכלוּ לעבדוֹ בּכוֹחוֹת עצמם ולראוֹת

בּרכה בּעמלם. על המתישב וּבני בּיתוֹ לאכוֹל מפּרי אדמתם וגנם, ורק העוֹדף יוּצא לשוּק. המתישב לא יהא תלוּי בּעבוֹדה שֹכירה, כּי בּמשקוֹ ימצא לוֹ עבוֹדה בּכל עוֹנוֹת השנה.

סינתיזה של שתי שיטוֹת    🔗

שיטת העבוֹדה בּמוֹשב היתה בּמידה ידוּעה סינתיזה של שתי השיטוֹת – האינדיבידוּאַלית והקוֹאוֹפּרטיבית. קניית החמרים הנחוּצים,

מכירת התוֹצרת, הקמת הבּנינים, החרישה העמוּקה וכד' נעשֹוּ בּאוֹפן קוֹאוֹפּראטיבי.

בּהתאם לתנאים הכּלכּליים ששֹררוּ אז בּארץ, בּהתאם

לטיפּוּס המשק המגוּוָן וליכלתה של המשפּחה הבּינוֹנית, נקבּעה יחידת־השטח הנוֹרמַלית למשפּחה למאה דוּנם. עבוֹדוֹת הבּנאוּת, היִבּוּש, הספּקת המים,

השקאה וכד' יוּצאוּ לפּוֹעל על־ידי המתישבים, לפי הוֹראוֹת המוּמחים וּבהשגחתם. שיטה זוֹ של בּיצוּע העבוֹדה – לא בּצוּרה של פּקוּדוֹת, אלא בּעזרת מדריכים בּעלי מקצוֹע ועל־ידי המתישבים המעוּנינים בּהצלחת עבוֹדתם – שיטה זוֹ היתה מאז לקו יסוֹדי בּכל פּעוּלוֹת ההתישבוּת.

בּשעת יִסוּדן של המוֹשבוֹת הראשוֹנוֹת היוּ המתישבים

אנשים בּוֹדדים, שלא היה כּל קשר בּיניהם, וזוֹ היתה שגיאה חמוּרה. בּיִסוּד משקי העוֹבדים הוּשׂם לב לכך. האנשים הּכּירוּ זה את זה, עבדוּ שנים רבּוֹת עבוֹדה משוּתפת, היוּ בּעלי עבר משוּתף וּבעלי שאיפה משוּתפת.

אמצעים מצוּמצמים    🔗

עם יִסוּדם של מוֹשבי־העוֹבדים קיבּלה עליה ההנהלה הציוֹנית לתת למתישבים הלוָאה מכּספּי קרן היסוֹד לצרכי מימוּשה של התכנית המשקית. ההלואה היתה צריכה להינתן בּשלוֹשה שיעוּרים, בּמשך שלוֹש שנים.

ההלואה לכל מתישב כּללה סכוּמים להקמת בּנינים, לרכישת אינואֶנטאר חי ודוֹמם, למַטעים ולזרעים הראשוֹנים. רווחה אז הדעה שיש להקדים את בּניית הרפתים והאוּרווֹת לבניית בּתי־דירה של קבע למתישבים ולבני־בּיתם. המתישבים יוּכלוּ לגוּר זמן מסוּים בּאוֹהלים אוֹ בּצריפי־עץ, ואילוּ הבּהמוֹת זקוּקוֹת למַחסה בּטוּח יוֹתר. כּיון שהאמצעים המצוּמצמים

לא הספּיקוּ גם לבתים וגם לרפתים, ניתנוּ תחילה למתישבים רק הסכוּמים הנחוּצים להקמת בּניני־המשק, והמתישבים הוּכרחוּ לגוּר לפי שעה בּצריפי־עץ.

המגמה המשקית    🔗

מן ההלואה לרכישת האינואֶנטאר החי הוּקצב חלק ניכּר לרכישת בּהמות־חלב מגזעים טהוֹרים ומעוֹרבים ולרכישת פּרים גזעיים לשם השבּחת הרפת, שהיתה ענף־המשק העיקרי.

היה יסוֹד לקווֹת כּי הענף הזה יתפּתח יפה. בּה בּשעה שהפּרה הערבית נוֹתנת בּממוּצע 600 ליטר חלב לשנה, תתן הפּרה בּמשקינוּ 2000 ליטר. כּך שיערנוּ. כּידוּע, הגיעה בּמשך הזמן תנוּבת החלב של פּרה עברית אף ל־4000 ליטר ויוֹתר לשנה.

ההלואה כּללה גם את האמצעים לראשית פּיתוּחוֹ של ענף גידוּל העוֹפוֹת.

בּגידוּל־ירקוֹת עסקוּ בּזמן הראשוֹן בּמידה מצוּמצמת,

בּעיקר – לסיפּוּק צרכי המתישבים עצמם. לענף זה נראוּ סיכּויים טוֹבים עם גידוּלן של הערים ועם ריבּוּי הדרישה לירקוֹת.

ניתנה הלואה לנטיעת עצי־פּרי נשירים וּגפנים. המתישבים היוּ צריכים להרחיב בּהדרגה את שטחי המַטע שלהם. עמדתי על כּך שכּל בּית־אב יטע לוֹ כּרם ענבי מַאכל של שלוֹשה דוּנמים.

המצאתי למשקים החדשים שתילים מוּרכּבים של עצי פּירוֹת צפוֹניים, גלעיניים וגרעיניים, וזנים מסוּימים של ענבי מַאכל וּמַרפּא, אף הם בּצוּרת שתילים מוּרכּבים (על כּנוֹת אמריקניוֹת).

רבּים מן האכּרים הותיקים בּיהוּדה ובשוֹמרוֹן הרבּוּ

לנוּד למתישבים החדשים וּלמַטעיהם ועוֹררוּ ספקוֹת בּלבּם אם יעשוּ הגפנים פּרי בּאדמת עמק יזרעאל ואם יימצא קוֹנה לפּרי אשר יעשֹוּ. לא שֹמתי לבּי לדברי הלעג והשתדלתי להעיר וּלעוֹרר את העוֹבדים שיטפּלוּ בּגפנים וּבעצים בּאמוּנה וסוֹף ההצלחה לבוֹא.

המטעים נענוּ לטיפּוּל הנאמן שטיפּלוּ בּהם עוֹבדיהם, והם מעניקים להם שנה שנה פּרי יפה וטוֹב למכבּיר, ודאגת השוּק אינה מטרידה אוֹתנוּ כּלל וּכלל. עוֹד שנים רבּוֹת יהיה אצלנוּ הבּיקוּש לפירוֹת גדוֹל

מן ההיצע.

כּמעט משנה לשנה גדלוּ ועלוּ יבוּלי גניהם וכרמיהם של משקי־העמק. אמנם, קיויתי להתפּתחוּת מהירה יוֹתר, להיקף רחב יוֹתר. ואף על פּי כן זכינוּ למעט נחת.

כּאשר הזמנתי בּשביל המשקים גפנים “מוּרכּבוֹת” של ענבי־מַאכל בּכמוּיוֹת שלא נוֹדעוּ לפני כן בּארץ, הדרכתי את הנוֹטעים בּעניני הנטיעה, הטיפּול, הזמירה וכוּ', וכך גם בּיחס לעצי פּרי – שזיפים, תפּוּחים ואגסים. בּמשך שנים היוּ המתישבים פּוֹסחים על שתי הסעיפּים ומפקפּקים אם יש תקוה ועתיד למטעים אלה. עברוּ כּעשֹר שנים והכּל הכּירוּ בּחשיבוּתם של זני־הענבים שהכנסתי והקלטתי בּמשקים. תוֹצאוֹת מוּצלחוֹת הוּשגוּ גם מגידוּל עצי־פּרי.

כּל פּעם שאני עוֹבר בּארץ ורוֹאה עצים עמוּסי פּרי ממינים ומזנים אלה אני מתמלא צער על שטרם ידענוּ להרחיב את שטחי הכּרמים והגנים בּארצנוּ. עד היוֹם לא זכה הענף הזה ל“הצדקה”. עוֹד רבּוֹת יהא עלינוּ לעמוֹל ולפעוֹל כּדי להרחיב את שטחי הכּרמים והגנים של מיני עצי־הפּרי שהגיעוּ אלינוּ מצפוֹן וּמדרוֹם.

ּכּשנערכה התכנית הראשוֹנה למוֹשבי־העוֹבדים נקבּע לכל מתישב, כּאמוּר, שטח של מאה דוּנמים, מתוֹך הנחה מוּקדמת כּי בּמשך הזמן אפשר יהיה לצמצם את יחידת השטח הזאת. המתישבים הסכּימוּ שאם יוּברר כּי לקיוּם המשפּחה די בּשטח קטן מזה – יוַתרו על עוֹדף הקרקע.

בּטוּח הייתי כּי לכשתתחיל בּארץ תקוּפה של התפּתחוּת מהירה יוֹתר, כּשתוּגבּר העליה ויוּרחב השוּק המקוֹמי – ממילא תזוֹרז גם האינטנסיפיקציה בּמשקים. כּל שטח יוּכל לפרנס עוֹבדים פּי שלוֹשה וארבּעה מכּפי שהוּא מפרנס כּיוֹם.

בּראשית שנת 1923 רשמתי בּיוֹמני:

"…כּשאנו נכנסים לחצר של מתישב, אנוּ רוֹאים לפנינוּ מצד אחד את הרפת הבּנוּיה בּטוֹן־בּרזל, וּמהצד השני – את הבּית לדירה. לפי שעה – מעץ. הבּית מכיל שני חדרים. הנקיוֹן והסדר השֹוֹררים בּוֹ עוֹשֹים רוֹשם טוֹב מאד.

מעבר לבּנינים ולחצרוֹת – כּרם־הגפנים וגן עצי־הפּרי, וּבקרבתוֹ – גינת הירקוֹת. בּגינוֹת עוֹבדוֹת על הרוֹב נשי המתישבים וּבנוֹתיהם.

הבּיקוּר בּגן־הילדים וּבבּית־הספר גוֹרם תענוּג מיוּחד. הפּעוּטים משֹחקים אוֹ מתעמלים בּגן, והילדים מגיל בּית־הספר לוֹמדים בּשקידה וּבחשק מפּי המוֹרה המסוּר בּכל נפשוֹ לחינוּכם, חינוּך דוֹר חדש

בּסביבה טבעית, יפה וּבריאה, על האדמה המחוּדשת של ארצנוּ. העבר, ההוֹוה והעתיד מתלכּּדים בּעמק־יזרעאל לתמוּנה מיוּחדת בּמינה שאין דוּגמתה בּעוֹלם".

עין־חרוֹד ותל־יוֹסף    🔗

ההתישבוּת על אדמת גוּש נוּריס נתגבּשה בּשתי

צוּרוֹת:מוֹשב־עוֹבדים מזה וּקבוּצה מזה. הטיפּוס של המוֹשב המוּשתת על המשק המשפּחתי ואינוֹ משוֹלל יסוֹדוֹת של קוֹאוֹפּראציה ועזרה הדדית נבנה בּכפר־יחזקאל. שאר נקוּדוֹת הישוּב על אדמת נוּריס, חוּץ מקבוּצת גבע, הוּשתתוּ על היסוֹדוֹת של “קבוּצה גדוֹלה” (אוֹ קיבּוּץ).

אדמת נוּריס היתה אז מעין “ארץ־ישֹראל קטנה”. היא שימשה בּבוּאה לארץ־ישֹראל העברית העוֹבדת, לפי צוּרוֹת ההתישבוּת החדשה: מוֹשב, קבוּצה גדוֹלה וּקבוּצה קטנה.

הראשוֹנים לעליה על אדמת נוּריס וּלכיבּוּשה היוּ אנשי עין־חרוֹד. בּמוֹרד הר הגלבּוֹע, סמוּך למַעין חרוֹד, תקעוּ את אהליהם. השכנים לא השאירוּ אחריהם כּל סימני תרבּוּת. בּתי האבן הבּוֹדדים, שנמצאוּ פּה ושם, היוּ רעוּעים ומזוֹהמים וּבלתי־ראוּיים לישיבת אדם. מן ההכרח היה להתחיל הכּל מבּראשית.

המשק נעשֹה מראשיתוֹ רבגוֹני והכיל ענפים רבּים: גידוּל צמחי מספּוֹא וּדגנים, מַחלבה, גידוּל עוֹפוֹת וּדבוֹרים. המגמה היתה אינטנסיפיקציה מַתמדת. המים המרוּבּים איפשרוּ את כּל אלה.

בּשנת תרפ"א התישבה בּעין־חרוֹד פּלוּגת “גדוּד העבוֹדה” על שם יוֹסף טרוּמפּלדוֹר. היא עלתה על גבעה, בּמרחק ארבעה קילוֹמטרים מעין־חרוֹד. משק זה היה מתחילה סניף לאחיו שבּעין־חרוֹד ונקרא בשם “תל יוֹסף”. סיבּוֹת שוֹנוֹת, כּגוֹן ריחוּק השֹדוֹת ממקוֹם הישוּב הראשוֹן

וריבּוֹי האוּכלוּסיה, גרמוּ ליצירת הנקוּדה השניה. שני המשקים עבדוּ עבוֹדה משוּתפת וכל עניניהם נחתכוּ על פּי ועד מנהל אחד. כּך התנהלה העבוֹדה בּשנת תרפּ“א – תרפּ”ב. בּשנת תרפּ"ג נתגלעוּ חילוּקי דעוֹת בּין שני המשקים בּשל השאלה: היכוֹלים המשקים החקלאיים להיוֹת שוּתפים למשקי “גדוּד העבוֹדה” ולפלוּגוֹתיו בּכל מקוֹם שהם, אוֹ שיש להבדיל בּין משק חקלאי למשק עירוֹני־תעשייתי וּבינם לבין פּלוּגה העוֹסקת בּעבוֹדוֹת ציבּוֹריוֹת? כּתוֹצאה מחילוּקי הדעוֹת הללוּ נתפּלג המשק המאוּחד לשנַיִם:

בּעין חרוֹד נשארוּ חברי הקבוּצה הגדוֹלה שבּחרוּ להיאָחז וּלהתרכּז

בּמקוֹם אחד, וּבּתל־יוֹסף נתרכּזוּ חברי גדוּד העבוֹדה.

כּפר־יחזקאל, גבע, בּית־אלפא, חפצי־בּה    🔗

השם כּפר יחזקאל ניתן לישוּב זה לפי בּקשתוֹ של התוֹרם, שתרוּמתוֹ הגדוֹלה לקרן הקיימת (36.500 לירוֹת) שימשה יסוֹד ליצירת הנקוּדה הזאת. התרוּמה ניתנה בּשני תנאים: א) שהכּסף ישמש להקמת מפעל בארץ שישֹא עליו את שם אחיו המנוֹח;

ב) ששמוֹ של המנַדב לא יתפּרסם בּקהל.

מאדמת נוּריס הוּפרש שטח של 6000 דוּנם ליִסוּד הנקוּדה הזאת בּצוּרת מוֹשב.

קבוּצת גבע אִיותה לה את הגבעה השניה, הנמצאת בּצפוֹן אדמת נוּריס והגוֹבלת לצד מזרח עם אדמת הכּפר “קוּמיה”. לקבוּצה הוּקצה שטח על הרמה ועל מוֹרדוֹתיה היוֹרדים צפוֹנה מזרחה, שעליהם נטעה הקבוּצה כּרם גפנים ועצי־פּרי.

מטעמים אידיאוֹלוֹגים וּמַעשיים גם יחד הוּנהגוּ בּקבוּצוֹת הטיפּוּל המשוּתף בּקטנים. החיים המשוּתפים אינם נכבּשים על נקלה ואין האדם מסתגל אליהם בּן־לילה. הם דוֹרשים הכנה נפשית רבּה. יש לחנך את האדם מילדוּתוֹ לצוּרת חיים זוֹ. אוּלם החינוּך המשוּתף, וּביחוּד הטיפּוּל המשוּתף בּפּעוּטוֹת שלפני גיל הגן – הכרחי הוּא בּקבוּצה גם משוּם שהוּא משחרר את האשה ונוֹתן לה את האפשרוּת לעבוֹד בּעבוֹדת המשק ולקחת חלק בּחיי החברה. לא לחינם היה הטיפּוּל המשוּתף אידיאל נכסף לנשים בּמוֹשב־העוֹבדים. לאשה בּמוֹשב אין יכוֹלת פיסית לעסוֹק בּבת אחת בּעבוֹדוֹת הבּית, בּמשק וּלטפּל בּפּעוּטוֹת שלה, וּלעוּמת זה

“בּית־התינוֹקוֹת” בּקבוּצה, המכיל, למשל, עשֹרה פּעוּטוֹת – רק שלוֹש אמהוֹת עסוּקוֹת בּו וּשאר הנשים חפשיוֹת למלאכתן בּמשק.

אם עוֹד רבּוֹת השאלוֹת והקוּשיוֹת הכּרוּכוֹת בּסוּגיה

זוֹ, הרי מוּתר לוֹמר כּי בּענין הטיפּול בּילדים הקטנים בּקבוּצוֹת

וּבּקיבּוּצים הוּשגוּ תוֹצאוֹת חיוּביוֹת חשוּבוֹת. קבוּצת גבע היתה

מקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת שהצטיינוּ בּטיפּוּלן המסוּר בּדוֹר הצעיר.

על אדמת בּית־אלפא התישבוּ שני קיבּוּצים: “השוֹמר הצעיר” ו“חפצי־בּה”.

מצבה הטוֹפּוֹגראפי של אדמת בּית־אלפא איפשר לסדר השקאה על־ידי לחץ־מים טבעי (גראביטאציה). עוּבּדה תכנית לסדר כּאן, כּמוֹ בּשאר הישוּבים בּנוּריס העברית, השקאה, בּאַמַת־מידה רחבה, כּדי לאַפשר למתישבים להשקוֹת לא בּלבד צמחי־גן, אלא גם צמחי־שֹדה.

אדמת בּית־אלפא היא העשירה בּיוֹתר בּכל שטח נוּריס ודוֹמה בּסגוּלוֹתיה לאדמת בּית־שאָן הדשנה והפּוֹריה. כּשבּאוּ המתישבים למקוֹם הזה, מצאוּ בּו חציר טבעי גבוֹה מאד, שלא ראוּ דוּגמתוֹ בּמקוֹם אחר בּארץ. בשנים הראשוֹנוֹת היוּ אנשי בּית־אלפא מכינים מספּוֹא רב מחציר טבעי זה.

הערבים היוּ קוֹראים למקוֹם הזה “בּית־אילפא”, והחלוּצים שלנוּ נאחזוּ בּשם זה בּצוּרתוֹ העברית: “בּית־אַלפא”, שבּא לרמז כּי כּאן יקוּם בּית אוּלפנא לעבוֹדה.

שני הקיבּוּצים שהתישבוּ על אדמת בּית־אלפא היוּ שוֹנים זה מזה בּאָפים וּבסגנוֹנם. קיבּוץ “השוֹמר הצעיר”, היה מוּרכּב מצעירים וצעירוֹת שעלוּ לארץ בּתחילת העליה השלישית, רוּבּם הגדוֹל מגליציה. לפני עלוֹתם על הקרקע עבדוּ בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת – בּכבישים. חלק מהם עסקו בּחקלאוּת בּחוּץ־לארץ והשתדלוּ לרכּוֹש להם ידיעוֹת מספּיקוֹת בּחקלאוּת גם בּארץ. הם לא נרתעוּ מפּני אזהרוֹת המוּמחים שהתרוּ בּהם לבל יעלוּ על הקרקע לפני יבּוּש הבּצוֹת ולא השגיחוּ בּסכּנה שהיתה צפוּיה להם מן המלריה וּמצד מחנוֹת־הבּידוּאים, שנדדוּ לאוֹרך הגבוּל המזרחי, בּין נוּריס העברית ואדמוֹת הג’יפתליק.

קיבּוּץ חפצי־בּה היה מוּרכּב בּרוּבּוֹ מחברים אשר נאגדוּ לאגוּדה אחת עוד בצ’כוסלוֹואקיה, לשם עליה ועבוֹדת־אדמה שיתוּפית. גם קיבּוּץ זה עלה עם העליה השלישית. כּמה מחבריו עבדוּ בּ“אגוּדת נטעים” בּחפצי־בּה הסמוּכה לחדרה. השם “חפצי־בּה” נתחבּב עליהם כּל כּך שדבקו בּוֹ גם לאחר שעלוּ והתישבוּ על אדמת בּית־אלפא. חברי קיבּוּץ זה היו מבוּגרים יוֹתר מחברי,השוֹמר הצעיר".

תנאֵי הטבע, הכשרה ראשוֹנה של הקרקע וטיב החוֹמר האנוֹשי – כּל אלה נטעוּ בּטחוֹן בּלב כּי יש עתיד ל“נוּריס העברית”.

הערכוֹת    🔗

מטעמים אידיאוֹלוֹגיים וּמעשיים גם יחד הוּנהג “…בּלב הארץ, בּמקום שבּצוֹת היוּ משתרעוֹת בּיגוֹן־שממוּתן עד אַפסי האוֹפק, הוּנח היסוֹד לישוּב עברי גדוֹל. חלוּצי העמק רוֹאים בּרכה בּעמלם הקשה. עמק יזרעאל – זוֹהי התפּתחוּת בּלתי־פּוֹסקת, זהוּ גוּף חי שאת דָפקוֹ ניתן לך למשש כּל יוֹם וכל שעה. פּה מתגַשמים־מתגבּשים בּמַעשֹי יוֹם יוֹם העיקרים הגדוֹלים של חיי חירוּת ועבוֹדה. פּה הוּנח היסוֹד לבית־הספר העמלני הטבעי, שתעוּדתוֹ היא לחנך דוֹר הקשוּר לאדמתוֹ. משקי העוֹבדים בּעמק־יזרעאל הם כּבר כּיוֹם לבּה החי של היצירה הכפרית החדשה בּארצנוּ”.

בּתשרי שנת תש“א נכתב בּ”ידיעות המרכּז החקלאי":

"עמק יזרעאל נעשֹה אחד האזוֹרים הבּריאים והפּוֹרים בּיוֹתר בּארץ. בּמשק הפלח הערבי הגיע ערך התוֹצרת לארבּעים גרוּש בּשנה מכּל דוּנם בּממוּצע. בּכפרי עמק־יזרעאל הערביים היתה ההכנסה הממוּצעת נמוּכה יוֹתר. עברוּ רק שנים אחדוֹת – וההכנסה הממוּצעת מדוּנם הגיעה אצל החקלאים העברים לשתי לירוֹת וששים גרוּש, וּבגוּש נוּריס – לשלוֹש לירוֹת וּשלוֹשים גרוּש. המספּרים מתיחסים לשנת 1938, שנה קשה לחקלאוּת. סכוּם־ההכנסה התאים לזה שהיוּ מקבּלים בּאוֹתה התקוּפה החקלאים המנוּסים בּשודיה אוֹ בּגרמניה מדוּנם אדמה.

כּיוֹם מהווה העמק אחד מאזוֹרי החקלאוּת העברית המרוּכּזים והצפוּפים בּיוֹתר. על פּני שטח של כּמתאים אלף דוּנם, השייכים לקרן הקיימת, קיימים 17 משקים קיבּוּציים ו־11 משקי־עוֹבדים, עם אוּכלוֹסיה שמנתה בשנת 1940 למעלה מעשֹרת אלפים נפש.

וזוֹהי התפּתחוֹת האוּכלוֹסיה בּששת הישוּבים הראשוֹנים

(נהלל, עין־חרוֹד, תל־יוֹסף, גבע, כּפר־יחזקאל, חפצי־בּה) בּעמק יזרעאל: בּשנת 3/ 1922 – 992 נפש, בּשנת 1930 – 1967, וּבשנת 1941 – 4010 נפש".

וי. אוּרי (זסלבסקי) כּתב בּאוֹתה חוֹברת:

"מענין להשווֹת את האוּמדנה של יבוּלי־הגידוּלים לפי התכניוֹת הראשוֹנוֹת לאלה שהוּשֹגוּ אחר־כּך.

כּיבוּל טוֹב נחשבוּ בעינינוּ 100 קילוֹגרם חיטים לדוּנם,

לעוּמת 50 – 60 ק“ג לדוּנם בּארץ בּכלל. למעשֹה עברוּ החקלאים העברים בּעמק יזרעאל על המכסה המשוֹערת הזאת. הממוּצע כּיוֹם קרוֹב ל־150 ק”ג לדוּנם, ויש שהוּא מגיע ל־300 ואף ל־400 ק"ג לדוּנם.

בּהתחלה נחשבה כּהישג גדוֹל תנוּבה שנתית של 2000 ליטר חלב פּרה. כּיוֹם סבוּרים החקלאים העברים שלא כּדאי להחזיק פּרה כּזאת. 4000 ליטר חלב לשנה וּלמעלה מזה – זהוּ הממוּצע שהגענוּ אליו בּעמק יזרעאל.

גני הירק שבּעמק יזרעאל מספּקים עכשיו ירקוֹת לערים בּכל תקוּפוֹת השנה. תפּוּח־האדמה, שהיוּ מתקשים בּגידוּלוֹ – כּיוֹם אזרח קבוּע הוּא כּאן, כּבכל משקי החקלאים העברים בּארץ.

גם הלוּל נוֹתן תוֹצאוֹת מצוּינוֹת. ההטלה של התרנגוֹלת הלבנה ("לגהוֹרן, נקיה וּמעוֹרבת) אינה מביישת אוֹתנוֹ מפּני קרוֹבוֹתיה היחסניוֹת שבּפּאֶטאלוּמה (מרכז מפוּרסם לגידוּל עוֹפוֹת

בּקליפוֹרניה)".

והנה דבריו על התוֹצאוֹת של גידוּל עצי־פּרי בּעמק יזרעאל:

“גוּלת הכּוֹתרת של מפעלנוּ הוּא – גידוּל עצי־פּרי. התפּוּחים שגני העמק, וּבּיחוּד בּחלקוֹ המערבי, כּה התבּרכוּ בּהם, מרהיבים את העין וּטעימים יחד. האגסים והשזיפים מניבים פּרי רב ועדין – – וכן פּרי הגפן. – ויש משקים בּתוֹכנוּ שאין אף חוֹדש בּשנה שבּוֹ לא יניב איזה עץ את פּריוֹ למינהוּ. – עמלנוּ לא לשוא. רכשנו לנוּ נסיוֹן והרגל בּעלי ערך כּבּיר”.

רשמתי בּאוֹתה החוֹברת של “ידיעוֹת המרכּז החקלאי”:

…תוֹפעה היסטוֹרית היא, שמשקי עמק יזרעאל הצליחוּ מראשיתם ועד היוֹם, על אף מתנגדיהם הדוֹגמטיים ועל אף המכשוֹלים המרוּבּים בּדרך התפּתחוּתם. המשקים נאבקוּ על קיוּמם והתגבּרוּ על כּל המעצוֹרים. הגיעוּ לשגשוּג וּממשיכים בּתהליכי התרחבוּתם והשתרשוּתם המַתמדת. תוֹפעה

היסטוֹרית זוֹ – שרשיה נעוּצים בּשיטת ההתישבוּת הזאת, שיטה המוּשתתת על העקרוֹנוֹת של קרקע לאוּמית הנמסרת למתישבים לאחר הבראתה והכשרתה הראשוֹנה, של ארגוּן שיתוּפי בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, של עצמאוּת בּעיצוּב חייהם החברתיים־הכּלכּליים ושל אֵמוּן הדדי בּין המתישבים והמוֹסדוֹת המישבים.

תבוֹא בּרכה על המגשימים הראשוֹנים של ההתישבוּת העוֹבדת בּעמק יזרעאל. זכינוּ להיוֹת עדים להצלחתם החברתית־הכּלכּלית־הרעיוֹנית בּקנה־מידה של גוּשי התישבוּת גדוֹלים. תבוֹא בּרכה עליהם ועל הממשיכים ויזכּו להיוֹת עֵדים להצלחה בּכל המוּבנים, בּקנה־מידה ארצי והמוֹני".

בּמשקי הפּוֹעלוֹת    🔗

הייתי נוֹהג לבקר לעתים קרוֹבוֹת בּמשקי־הפּוֹעלוֹת בּשנוֹתיהם הראשוֹנוֹת. בּנחלת־יהוּדה וּבשכוּנת־בּורוֹכוֹב זכיתי אפילוּ לתוֹאר של כּבוֹד: “אבי משקי הפּוֹעלוֹת”. הייתי מקשיב לסיפּוּריהן של החברוֹת־המדריכוֹת והתלמידוֹת על הקשיים והמכשוֹלים הרבּים. אספתי ידיעוֹת על היש ועל החסר ושֹמחתי לעקוֹב אחרי צעדי ההתקדמוּת המתמדת, המשקית והחינוּכית.

יצירה זוֹ היתה בּת לוָיה נאמנה לחקלאוּת העוֹבדת מראשית צעדיה והיתה קשוּרה קשר אמיץ בּהתחלוֹת ההתיישבוּתיוֹת של תקוּפת הנחת היסוֹדוֹת, הלא הן השנים תר“פ – תרפ”ג. לא אגזים אם אוֹמר כּי החקלאוּת העוֹבדת לא היתה בּאה לידי הגשמה בּלי משקי־הפּוֹעלוֹת ה“עצמיים”.

בּקוֹשי הוּשג בּשביל משק הפּוֹעלות הראשוֹן בּנחלת־יהוּדה

השטח המצוּמצם של תשעה דוּנם. כּך הוּשגוּ שטחים קטנים גם בּשכוּנת־בּרוּכוֹב, בּחדרה וּבמקוֹמוֹת אחרים. משק הפּועלוֹת בנחלת־יהוּדה הוּרחב לבסוֹף לחמישים וחמישה דוּנם.

מנחלת־יהוּדה התפּשטוּ המשתלוֹת של עצי־יער ועצי־נוֹי בּכל הארץ. בּנחלת־יהוּדה הצלחתי לשתוֹל את המַשתלה הראשוֹנה בּמשקי העוֹבדים לגפנים מוּרכּבוֹת.

הכּל הוּשֹג בּקוֹשי ונתקל בּמכשוֹלים בּלי סוֹף – האדמה,

המים, הרפת, הלוּל, הבּית לדירה, הפּרדס. ועוֹד כּיוֹם חסרים דברים רבּים מן הציוּד האֶלמנטרי, שאינם דוֹרשים סכוּמים גדוֹלים. אין ספק כּי משקים אלה היוּ מביאים תוֹעלת חינוּכית פּי כּמה וכמה, אילוּ היוּ המוֹסדוֹת מציידים אוֹתם כּראוּי. ואף על פּי כן, החל מן “המַחזוֹר” הראשוֹן של משק נחלת־יהוּדה בשנת תרפ"ד, יצאו מכּאן שנה שנה פּוֹעלוֹת מוּכשרוֹת למאוֹת והפיצוּ ידיעה בּכל ענפי המשק המעוֹרב, ידיעה ספוּגה אהבה וּמסירוּת בּלי גבול.

כּשהייתי מציץ לגן הירקוֹת, לרפת, ללוּל, וּלבסוֹף לבית־הדירה ולבּנינים המשקיים, – התרשמתי שוּב ושוּב כּמו בּראשוֹנה, מן היחס הפּשוּט הלבבי לעלה ולשוֹרש, לעץ וּלבעלי־החיים. בּפשטוּת זוֹ כל גַדלוּתם של משקי־הפּוֹעלוֹת.

ויש שהייתי מזדמן לחדר, שבּוֹ הקשיבוּ התלמידוֹת לשיחה של מַדריכה אוֹ מדריך. תמיד היוֹ צמאוֹת לשיחה אוֹ להרצאה מקצוֹעית, כּשם שהן צמאוֹת להן גם עכשיו, כּי מעוֹלם לא פּינקוּ אוֹתן בּכמוֹ אלה, לא כּל שכּן בּלימוּד עיוּני. והרי דברים אלה הם אצלנוּ בּבחינת מוֹתרוֹת עד היוֹם. היה זמן וּמשקי־הפּוֹעלוֹת עצמם היוּ בּעיני רבּים בּבחינת מוֹתרוֹת. לאָשרנוּ הצלחנוּ להצילם מאפוטרופסוּתם של האנשים הרחוֹקים מהבנת הערכים ההתיישבוּתיים, החברתיים והתרבּותיים שהוּנחוּ בּיסוֹדם של המשקים הללוּ.

בּנחלת־יהוּדה הראוּ לי לפני שנים אחדוֹת את עצי האַבּוּקדוֹ שגידלוּ מן הזרעים ששלחתי למשקי־הפּוֹעלוֹת מפּארנאמבּוּקוֹ שבּבּראזיל. החברוֹת טיפּלוּ בּעצים אלה בּאהבה, והעצים התפּתחוּ יפה, הניבוּ פּירוֹת לתפארת, וּמהפּירוֹת האלה אכלוּ החברוֹת להנאתן וגם זרעוּ את זרעי הפּירוֹת וגידלוּ מהם שתילים חדשים של אַבּוּקדוֹ. עץ נהדר ורב־תוֹעלת זה הוֹלך וּמתאַקלם עכשיו בּארץ ויהיה לברכה למתישבים רבּים. בּברכה זוֹ רב יהיה חלקן של חברוֹת משק־הפּוֹעלוֹת בּנחלת־יהוּדה.

כּאלפּיִם חברוֹת קיבּלוּ הכשרתן בּמשקי־הפּוֹעלוֹת,

ורוּבּן נקלטוּ בּמשק המעוֹרב וּבמשק־הבּית הכּפרי. המשקים הללוּ עזרוּ להן למצוֹא את מקוֹמן בּחיים, בּעבוֹדה, בּבנין המוֹלדת. הם מסייעים בּידי החלוּצוֹת לפתח את יכלתן ואת מרצן. היצירה העצמית של משקי־הפּוֹעלוֹת נטעה בּלבּות הפּוֹעלוֹת את האמוּנה והבּטחוֹן בכּוֹחוֹתיהן ונטלה מהן את הרגשת הנחיתוּת. משקי־הפּועלוֹת הכשירוּ בּעלוֹת־מקצוֹע מוּשלמוֹת, מדריכוֹת וּמנהלוֹת־עבוֹדה מוּכשרוֹת וּמסוּרוֹת. יש להוֹדוֹת כּי לא ידענוּ עד עתה להשתמש בּמידה מַספּקת בּ“מכשיר”, המצוּין הזה. חוֹבה עלינוּ לצייד את משקי־הפּוֹעלוֹת הקיימים בּכל הדרוּש, לבססם וּלהקים עוֹד כּהנה וּכהנה.

 

פּרק ה: תרפ“ד – תרצ”ב    🔗

א. מִתּוֹךְ פָּרָשַׁת הַקַּרְקַע

ב. גְּזֵרָה שָׁוָה מִן הַחַקְלָאִים בְּיָוָן

א. מתוֹך פּרשת הקרקע    🔗

מ. אוּסישקין הפציר בּי תכוּפוֹת להתרכּז אך ורק בּעניני הקרקעוֹת של הקרן הקיימת. ואמנם, בּשנת תרפּ“ד פּרשתי מהנהלת המחלקה להתישבוּת חקלאית והתמכּרתי לניהוּל המחלקה הקרקעית של הקרן הקיימת. מאז ועד שנת תרצ”ג עסקתי בּבדיקת הקררקעוֹת שהוּצעוּ לנוּ לקניה וּבחקירת שטחים נרחבים שטרם הוּצעוּ לנוּ. אף על פּי כן לא פּטרתי את עצמי מן הזיקה לעניני ההתישבות וּמַהלכם.

הנהלת המחלקה להתישבוּת עברה לידי ש. קפּלינסקי, ואני הוֹספתי לכהן כּיוֹשב־ראש “הועד החקלאי”, שאירגנתי בּשנת תר“פּ כּמוֹסד מיעץ ליד המחלקה להתישבוּת. בּועד החקלאי שוּתפוּ נציגי הזרמים השוֹנים בּחקלאוּתנוּ וּבאי־כּוֹח מוֹסדוֹת החקר והחינוּך החקלאיים בּארץ, וּלפניו הוּבאוּ הצעוֹת המחלקה בּעניני תכנית ותקציב. השתתפוּ בּוֹ: ט. קראוּזה, י. וילקנסקי (י. אליעזר־ווּלקני), אל. יפה, א. הרצפלד, מ. סמילנסקי, ש. קפּלנסקי וד”ר א. רוּפּין, שהיה אחראי לעניני ההתישבוּת בּפני הנהלת הסוֹכנוּת.

"הועד החקלאי, התקיים כּל זמן שקפּלנסקי עמד בּראש המחלקה. פּעוּלת הועד לא פּסקה אלא לאחר שנים אחדוֹת. בּמקוֹם קפּלנסקי נתמנַה ראש־המחלקה מנהל־פּנקסים חרוּץ, שלא ראה כּל צוֹרך לשאוֹל עצה מפּי מוּמחים לחקלאוּת והתישבוּת.

קמעה קמעה חדלתי להשתתף השתתפוּת פּעילה בּמעשׂי ההתישבוּת. אוּלם הוֹספתי לעקוֹב אחריהם כּ“מסתכּל” מן הצד.

לאחר סיוּרים רבּים בּארץ וּלאחר שמסרתי עליהם דינים־וחשבּוֹנוֹת מרוּבּים וערכתי מַפּוֹת קרקעיוֹת מפוֹרטוֹת, יצאתי פּעמים אחדוֹת, בּשנוֹת תרפּ“ח־תרצ”א, לסיוּרים ממוּשכים בּחוּץ־לארץ. נסעתי מטעם הקרן הקיימת וקרן היסוֹד ליוָן וּלבּוּלגריה, לארצוֹת אמריקה הדרוֹמית וּלארצוֹת־הבּרית. לפני צאתי לאמריקה הדרוֹמית, בּסוֹף שנת 1927, נערכה בּירוּשלים מטעם קרן היסוֹד מסיבּת עתוֹנאים, שבּה הרציתי על מטרת נסיעתי: חיזוּק קרן היסוֹד בּארגנטינה, בּראזיל וצ’ילי. ישבה ראש הגב' הנרייֶטה סאלד, שהיתה אז חברת הנהלת הסוֹכנוּת. את נאוּם בנעילה נשׂא אוּסישקין. הוּא מנה את פּעוּלוֹתי בּשדה ההתישבוּת החקלאית בּארץ ואמר: “דבר אחד משוּתף יש לשנינוּ, המקשרנוּ זה לזה בּמאה אחוּזים, והוּא – הרעב הגדוֹל לקרקע. כּמעט לא היתה קניה של קרקע לאוּמית שמר אטינגר לא השתתף בּה”. הוּא סיים בּהבּעת בּטחוֹנוֹ שאצליח גם בּשליחוּתי החדשה.

כּיצד מַשׂיגים קרקע?    🔗

בּנוֹבמבּר 1917, כּלוֹמר, בּחוֹדש שבּוֹ הוּצהרה הצהרת בּאלפוּר, רשמתי בּיוֹמני:

"התקוּפה החדשה שאליה נכנסת עתה התנוּעה הציוֹנית מחייבת אוֹתנוּ למעשׂים גדוֹלים. עלינוּ למַמש את הרעייוֹן של שחרוּר עמנוּ.

אנגליה הבטיחה לנוּ את עשרתה, אוּלם הצלחת ההגשמה תללוּיה בּעיקר בּנוּ, בּמַאמַצי העם היהוּדי וּבקרבּנוֹת שיֶדע להקריב על מזבּח בגאוּלה. מַאמַצים אלה וקרבּנוֹת אלה צריכים לבוֹא מתוֹך העם, וקוֹדם כּל מן החלק המאוּרגן שבּוֹ – מן התנוּעה הציוֹנית.

כּדי שנוּכל לחדש את חיינוּ כּעם בּריא, מן ההכרח הוּא ששוּב תהיה לנוּ בּארץ־ישׂראל אוּכלוֹסיה חקלאית עברית גדוֹלה. ואף על פּי שאין החקלאוּת הוֹלמת את הסטרוּקטוּרה של עמנוּ בּהוֹוה, חשוּב לנוּ היסוֹד החקלאי משני טעמים עיקריים: א) שהתוֹשבים יוּכלוּ לבסס את כּלכּלתם על תוֹצרתם הם ולא יהיוּ תלוּיים בּיבוּא מן החוּץ; ב) שהעם יכּה שרשים עמוּקים בּאדמת מוֹלדתוֹ.

הישוּב היהוּדי בּארץ יחַשל את אָפיוֹ הלאוּמי אם יתפּתח

לפי שיטה מדינית־התישבוּתית בּריאה. אוּלם מדיניוּת זוֹ לא תצליח ולא תשׂיג את מטרתה כּל זמן שהעבוֹדה ההתישבוּתית תהא מסוּרה ליזמה הפּרטית. הציוֹנוּת, בּדרך כּלל, לא גילתה עד כּה אלא התענינוּת מוּעטת בּשאלוֹת התישבוּת וּריכשת קרקע. כּך היה גם בּתקוּפת הציוֹנוּת “המעשׂית”. אך יבוֹא יוֹם, והוּא לא רחוֹק, שפּרוֹבּלמוֹת ההתישבוּת, וּבעיקר הפּרוֹבּלימה של

רכישת קרקע – תתבּענה פּתרוֹן דחוּף. יש הכרח לקבּוֹע את מדיניוּתה של הקרן הקיימת. הצו העיקרי צריך להיוֹת: רזרבוֹת קרקעיוֹת בּכל אזוֹרי הארץ.

בּעלי הקרקעוֹת השוֹממוֹת יוֹדעים היטב שאין להם כּל יכוֹלת לעבּדן כּראוּי – אם לא ימכּרוּ חלק הגוּן מהן ליהוּדים. שכנינוּ מבינים יפה, כּי רק אנחנוּ עלוּלים לסייע להם לפתח אוֹתוֹ חלק מן האדמה שבּכוֹחם לעבּדוֹ. הם יוֹדעים כּי הבּצוֹת לא תיוּבּשנה אם אנוּ לא ניבּשן, כּי המים לא יימצאוּ אם אנוּ לא נגַלם. הם יוֹדעים שהיהוּדים מוּכשרים להחיוֹת עת עוֹדף הקרקע שיש להם בּעמקים וּבהרים".

דברים אלה רשמתי בּפנקסי בּ־27 בּנוֹבמבּר שנת 1917, בּהיוֹתי בּלוֹנדוֹן. והנה מה שמספר הוּגוֹ בּרגמן בּספרוֹ “עוֹלם מתהווה” [“Fune werdende Welt”) על סיוריו בּארץ בּשנת 1924:

“אזעקה: לקנוֹת!”    🔗

"נכנסתי עם ה' אטינגר לעמק יזרעאל, סיירנוּ את נהלל, הכּפר היפה שהוּקם על אדמת הבּצות שיוּבּשוּ בּשנוֹת 1922־1921. א. אמר לי: “עכשיו אתאֵר לפניך את עתידוֹ של העמק. אנוּ נמצאים בּאזוֹר הצפוֹני של העמק. המדרוֹן שייך לנוּ. ניעֵר אוֹתוֹ. למעלה, על ההר, שוֹכן הכפר מעלוּל, שממנוּ קנינוּ את אמדת נהלל. גם אוֹתוֹ נקנה. מכּאן נראים גם הבּתים הלבנים של גניגר, שבּה כבר עוֹבדת קבוּצת חלוּצים. בּעתיד הקרוֹב יקוּמוּ כּאן כּמה ישוּבים עברים חדשים!”

“העפתי עיני”, ממשיך הוּגוֹ בּרגמן, "על פּני העמק היפה והירהרתי: אפשר שבּרגע זה שאני מעביר את עיני על פּני מרחבי העמק, עדיין מתוַכּחים שם בּלוֹנדוֹן על הקניה הזאת. והרי אטינגר איננוּ נוֹתן דמי לנפשוֹ. זה ימים אחדים הוּא מחכּה בּאי־סבלנוּת לטלגרמה שתכיל מלה אחת: "נקנה!" רוֹב חברי הנהלת הקרן־הקיימת נמצאוּ אז, בּאוֹפן ארעי, בּלוֹנדוֹן. בּדרך כּלל היוּ החלטוֹת מתקבּלוֹת, מאז הקוֹנפליקט עם “הועדה לריאוֹרגניזציה”, בּירוּשלים.

הטלגרמה מלוֹנדוֹן לא בּאה למחרת. אמנם, ידעוּ שם בּלוֹנדוֹן כּי הכנין חשוּב ודחוּף, כּי ההזדמנוּת היא בּלתי־רגילה, אבל האמצעים שבּידם נמצאוּ בּלתי־מספּיקים. שם חיפּשׂוּ מוֹצא לכסף…

בּנתים המשכתי בּסיוּרי. בּמשך שמוֹנה ימים עברתי מישוּב לישוּב ובכל מקוֹם וּמקוֹם שאלוּני: האם כּבר הוּסכּם על הקניה החדשה בּעמק? בּיוֹם התשיעי חזרתי ליִרוּשלים, וּמיד שׂמתי פּני למשׂרד

האכּסקוּטיבה. שם פּגשתי את אטינגר. הוּא בּכה וצחק וחבטני על שכמי בּקראוֹ בּקוֹל: הטלגרמה ישנה! יש בּה רק מלה אחת: ‘לקנות!’"

בּגלל העיכּוּבים מצד השלטוֹנוֹ עלתה רכישה זוֹ לקרן הקרקעית הלאוּמית שלנוּ בּ דמים מרוּבּים. ולא היא בּלבד. היה עלינוּ להיאָבק על כּל שעל אדמה שוֹממה, שחיכּתה דוֹרוֹת רבּים כּל־כּך לגאוּלתה.

אל פּרשת המַאבק לרכישת הקרקעוֹת שנגאלוּ בּשני ההדוֹרוֹת

האחרוֹנים יוּכל לספּר לנוּ דברים נפלאים האיש הדגוּל, גוֹאל הקרקע, יהוֹשע חַנקין. הוּא האיש שכּתב את הפּרקים הנפלאים בּיוֹתר, פּרקי גבוּרה אמיתית, בּספר הגאוּלה שלנוּ, וּבלעדיו לא היוּ החקלאים העברים מַגיעים למה שהגיעוּ עד היוֹם. לוֹ ידוּעים יוֹתר מאשר למישהוּ אחר כּל אוֹתם המַעצוֹרים וּמככשוֹלים של אידעם שוּם עם בּשוּם ארץ מארצוֹת תבל. הוּא נאבק בּימי התוּרכּים ובּימי הבּריטים. הוּא אל אדמוֹת ונשאר עם זה אהוּב על השכנים. הוּא מסר לנוּ שטחים שוֹממים וּביצע וּמימש את העברת אנשיהם שלא ידעוּ להשתמש בּהם – מרצוֹנם הטוֹב – למקוֹמוֹת אחרים, ששם פרה נחלתם.

על חקירת הקרקעוֹת שקדתי הרבּה מטעם הקרן הקיימת, לפני “החקירוֹת” של הועדוֹת הממשלתיוֹת השוֹנוֹת (ועדת שאוּ, סימפּסוֹן, פרנטש ואחרוֹת) וּלאחריהן, ועדוֹת שניגשוּ לתפקיד זה בּדעוֹת מוּקדמוֹת. מעוֹלם לא נסיתי לבוֹא בּדברים עם אלה שהחזיקוּ בּ“זכוּיוֹת” בּיחס לאדמוֹת שהיתה להם איזוֹ שייכוּת אליהן. בּרוֹב המקרים סוּדרוּ הדברים על־ידי יהוֹשע חנקין. לידיו הנאמנות נמסרוּ הענינים הקשים והמסוּבּכים בּיוֹתר. ותמיד ידעתי: אם נטל עליו – יוּשׂג כּל מה שניתן להשׂיג.

בּמשטר הקרקעי של דוֹרנוּ עמד יהוֹשע חנקין בּהתמדה על המשמר. כּה לחי!

עניני הג’יפתליק ¹⁹    🔗

בּפעם הראשוֹנה בשנת 1921 הציעה לנוּ הממשלה אדמה, את אדמת “תל־ערד” בּנגב – להתישבוּת החיילים המשוּחררים.

אחרי קדיחוֹת לא עמוּקוֹת נתחוור, כּי אין לגלוֹת שם מים לשתיה וּמשוּם כּך אין להביאה בּחשבּוֹן להתישבוּת.

לאחר זמן־מה הוּצעה לנוּ הצעה שניה למטרה זוֹ: שטח אדמה בּסביבוֹת “רפה”. אוּלם החקירה הוֹכיחה כּי הפּלחים השכנים כּבר תפסוּ בּשטח המוּצע את העידית וּבידי הממשלה נשתיירוּ רק חוֹלוֹת־הים, שאין להקים עליהם משק חקלאי.

ההצעה השלישת, שהוּצעה על־ידי הממשלה, התיחסה לשטח הכּלוּל בּג’יפתליק בּית־שאָן. אפשק היה לחשוֹב, כּי הפּעם הוּצע לנוּ שטח מצאים מן הקרקעוֹת הפּוֹריוֹת הרבּוֹת של הג’יפתליק. והנה הוּברר כּי טעינוּ טעוּת מרה: השטח המוּצע לא היה אלא אדמת טרשים וּסלעים, שהערבים לא רצוּ לקבּלוֹ.

הצעוֹת אלוּ לא היוּ אלא תוֹצאה של כּל שיטת החלוּקה של אדמוֹת הג’יפתליק. למעשׂה חילקוּ שם לערבים אדמה בּשיעוּר גדוֹל הרבּה יוֹתר מכּפי שיכלוּ לעבּד. אילוּ היוּ שׂמים לב לעיקרוֹן של מסירת האדמה לעוֹבדיה בּהתאם לכוֹחוֹת העבוֹדה הממשיים, ודאי היוּ נמצאים בּג’יפתליק שטחים נרחבים שהיוּ ראוּיים להתישבוּת יהוּדים.

את הג’יפתליק שבּסביבוֹת בּית־שאָן וּבבקעת־הירדן סיירתי בּפּעם הראשוֹנה לפני יוֹתר מארבּעים שנה. התרשמתי אז מאד מעשרוֹ הטבעי, בּיחוּד מן האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת הגנוּזוֹת בּוֹ לחקלאוּת המבוּססת על השקאָה. מאז עברתי את הג’יפתליק לעתים קרוֹבוֹת, לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ. אנשי המקוֹם היוּ מוֹסרים לי כּל פּעם

ידיעוֹת על פּעוּלוֹתיה של הועדה הממשלתית לעניני הג’יפתליק. הנה זז עתה חילקה אדמוֹת בּסביבוֹת צמח. רבּים זכוּ שם בּחלקוֹת גדוּלוֹת – וּכבר הם מציעים ליהוּדים לקנוֹת מהם את זכוּיוֹתיהם וּלשלם להם “פּיצוּיים”!

עבר עוד זמן־מה והוַעדה, שנקראה בּשם “הוַעדה לקביעת הגבוּלוֹת”, חילקה שוּב קרקעוֹת בּג’יפתליק. היא הספּיקה לחלק שטחים מקרקעות “מיצרי”, “טירה”, “כַּוּכּב” ועוד. אנשי־המקום סיפּרוּ לי, כּי לא כּל הקרקעוֹת חוּלקוּ הפּעם לפּלחים וּלבּידוּאים, וכי בּידי הממשלה עוֹד

נשארוּ אלפי דוּנמים, אלא שאינם ראוּיים לעיבּוד ואפילוּ לא למרעה, כּי רוּבּם אדמת טרשים וּסלעים.

הוַעדה הוֹסיפה לעשׂוֹת את שלה.

בּסביבוֹת צמח וּבבית־שאָן סיפּרוּ לי, מי בשׂמחה וּמי בּצער, כּי הפּלחים והבּידוּאים שזכוּ בּחלקוֹת שמנוֹת, תוֹבעים “פּיצוּי” של לירה, שתי לירוֹת, שלוֹש לירוֹת ואף יוֹתר מזה לכל דוּנם! תוֹבעים ונענים. וזה מחוּץ לתשלוּם המגיע לממשלה. ועתה צא וחַשב מה הם הסכוּמים שיוּצאוּ לבטלה לקרקעוֹת אֵלוּ בּעתיד!

ועוֹד נוֹדע לי, כּי הממשלה הסכּימה לקבּל את דמי הקרקע בּתשלוּמים לשיעוּרים משך 15 שנה, אלא שנמצאוּ ספסרים ערבים המשלמים ת המַ גיע לה בּבת אחת. והרי הממשלה לא הסכּימה לקבּל מן המוֹסד הקרקעי של ההסתדרוּת הציוֹנית – הקרן הקיימת – שלוּמים לשיעוּרִין לא משך 15 שנה, ואף לא משך שש שנים בּעד חלקוֹת שנקנוּ מאדמוֹת־צמח – שלא כּמנהגם של בּעלי־אחוּזוֹת פּרטיים, המוֹכרים לקרן הקיימת את הקרקעוֹת שאין בּכוֹחוֹתיהם וּברצוֹנם לעבּדן.

ממשלת המאנדאט נתחייבה לספּק את הקרקע לצרכי ההתישבוּת היהוּדית. בּסעיפים ה' וּו' קבא המאנדאט הלָכה מפוֹרשת, כּי הקרקעוֹת השייכוֹת לממשלה צריכוֹת לשמש ל“התישבוּת צפוּפה” של היהוּדים. מה ששייך לשאר סוּגי הקרקעוֹת שבּארצנוּ, לא עמד המאנדאט על הצוֹרך לחוֹקק חוּקים שיתירוּ להשתמש בּהם להתישבוּת יהוּדית. נוֹהג זה נמצא מַתאים לחוּקים המקוּבּלים בּכמה ארצוֹת הנכנסוֹת לספירת ההשפּעה האנגלית. מכּל מקוֹם

הכּיר המאנדאט הכּרה מלאה כּי זכוּת השימוּש בּקרקעוֹת הממשלה תהא שמוּרה להתישבוּת היהוּדים, הוֹאיל והם זקוּקים לקרקע וּבדרך אחרת לא ישׂיגוּה.

אוּלם הוֹראה זוּ של המאנדאט לא נתמלאה כּל עיקר בּיחס לג’יפתליק. בּרוּר היה שהרכוּש הממשלתי הקרקעי הראוּי להתישבוּת יהוּדית צפוּפה מוּגבּל מלכתחילה, וכן היה ברוּר שהממשלה מאנדאטוֹרית, בּבוֹאה לקיים את התפקיד המיוּחד שהטיל ליה המאנדאט, תהא חייבת לנהוֹג זהירוּת יתירה בּקרן הקרקעית הזאת. אוּלם למעשׂה נהגה בּה לא זהירוּת אלא בּזבּוּז!

בשנת 1920 מינתה הממשלה ועדה שהוּטל עליה “לאסוֹף חוֹמר על קרקעוֹת־הממשלה וּליעץ, בּין השאר, גם על הדרכים המוֹעילוֹת בּיוֹתר בּתנאֵי הארץ להתישבוּת צפוּפה על קרקעוֹת הממשלה”. לא עבר זמן רב אחרי מינוּיה של הוַעדה הזאת והממשלה קבעה את ההסכּם בּינה לבין העוֹרך־דין הערבי ודיע אל־בּוּסתאני, הסכּם שהיה בּוֹ משוּם סתירה להוֹראוֹת המאנדאט וּלחוּקי הארץ גם יחד. אף על פּי שהמאנדאט הוֹרה לשמוֹר את קרקעוֹת־הממשלה לצוֹרך האחד והיחיד, שלשמוֹ נוֹצר המאנדאט, ואף על פּי שמבּחינת החוֹק היתה לממשלה זכוּת־בּעלוּת על קרקעוֹת אלה, מצאה ממשלת הרבּרט סמוּאל לנחוּץ – לפי הסבּרוֹתיו בּדין־וחשבּוֹן על חמש שנוֹת נציבוּתוֹ – לחַלק קרקעות אלה לערבים־פּלחים וּלערבים־בּידוּאים. וזה נעשׂה בּלי כּל חשבּוֹן משקי תכליתי, וּוַדאי לא מתוֹך חשבּוֹן של התישבוּת יהוּדית צפוּפה.

הממשלה לא פּיקפּקה לקבּוֹע בּ“ג’יפתליק” יחידת־שטח מוּפרשת ללא שיעוּר: 150 דוּנם למשפּחה. לא היתה כּל אפשרוּת למשפּחת פּלחים אוֹ בּידוּאים לעבּד שטח גדוֹל כּל־כּך. והיוּ משפּחוֹת שקיבּלוּ

שטחים גדוֹלים בּהרבּה מאלה, מאדן־השלחין שבּ“ג’יפתליק”. והרי יחידת־שטח קטנה פּי שלוֹשה ואפילוּ פּי ששה היתה מַספּקת בּתנאי המחוֹז הפּוֹרה ההוּא! ואילוּ נקבּעה יחידה שתכליתה התישבוּת צפוּפה, היתה הקרקע מַספּקת גם לערבים, הנמצאים בּאמת בּמקוֹם, וגם ליהוּדים הזקוּקים לה.

הוַעדה שעסקה בּעניני הג’יפתליק פּעלה בּכיווּן חיסוּלן הגמוּר של קרקעוֹתיו, בּאוֹפן שלא תישאר מהן אף זרת אחת להתישבוּת יהוּדית. שיטה זוֹ היתה גלוּיה לרוּח המאנדאט וּלתכליתוֹ, פּגעה בּזכוּיוֹתיה החוּקיוֹת של הממשלה עצמה ובזכוּיוֹתיהן של אלה שלהם הבטיח המאנדאט לא קרקעוֹת ממשלתיוֹת סתם, אלא קרקעוֹת הראוּיוֹת להתישבוּת צפוּפה דוקא. שיטה זוֹ נתכּוונה ך לטוֹבתם של יחידים, שזכו בּחלקוֹת מוּפרזוֹת ולא השתמשוּ בּהן כּלל. הממשלה העניקה להם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת, והם סיפסרוּ בהן וּמילאוּ כּיסיהם זהב – לרעת הארץ וּלרעת היהוּדים, שוַדאי היוּ הוֹפכים את שממוֹת בּית־שאן לאזוֹרים פּורחים כּבימים מקדם.

פּירסמתי בּ“דבר” שוּרה של מאמרים בּעניני הג’יפתליק. הבּעתי בּהם את ההשערה כּי בּלוֹנדוֹן אוּלי אין יוֹדעים כּלל על הליקוידציה הנעשׂית בּאדמת הג’יפתליק. טעיתי. לאחר זמן קצר בּאה הוֹדעה מלוֹנדוֹן שלא הניחה כּך תקוה לקבּל שטחים מאַדמוֹת הג’יפתליק להתישבוּת יהוּדים.

לא שוּם עזרה! לא שוּם הנחה! לא שוּם הקלה להתישבוּת היהוּדים!

לפי תנאֵי האקלים של אזור הג’יפתליק, לפי טיב אדמוֹתיו ושפע מימיו, היתה מספּקת למשפּחה עוֹבדת יחידת־שטח של 25־20 דוּנם אדמת שלחין. ואם קבעוּ כּאן מכסה \ל 150 דוּנם למשפּחה של 5 נפשוֹת – הרי לא נתכּוונוּ אלא למשק פּרימיטיבי, הנעבד בּאפנים פרימיטיביים של ימי מתוּשלח. למעשׂה נחלקוּ קרקעוֹת־הג’יפתליק חלוּקה בּזבּזנית, העוֹלה על המכסה הזאת, וניצוּל המים הרבּים להשקאה כּמעט לא הוּבא בּחשבּוֹן.

הוַעדה הליקוידאציוֹנית של הג’יפתליק לא הסתפּקה בּכך שקבעה מכסה גבוֹהה שאיננה הוֹלמת את תנאֵי האֵזוֹר הפּוֹרה הזה. היא הרחיקה לכת והביאה בּחשבּוֹן לא רק את הנוֹקדים, רוֹעי־הצאן, שאינם מסוּגלים לעבּד את אמתם, אלא גם את המקנה שירצוּלרכוֹת שם… וּבוֹ בּזמן טענה הממשלה כּי “אין בּידה לתת קרקע להתישבוּת יהוּדים… משוּם שזוֹ נחוּצה לעֶדרי הבּידוּאים”!

אל חטא שחטאנו    🔗

ואף אנוּ בּעצמנוּ חטאנוּ לא מעט. לא ידענוּ להשליט בּקרבּנוּ משמעת לאוּמית בּדבר הנוֹגע בּבבת עיננוּ. לא ידענוּ להסיר מעלינוּ את נגע הספסרוּת שגרמה לנוּ נזקים עצוּמים. לא הוֹקקענוּ את פּשעיהם של יחידים וחברוֹת, שעטוּ על הרכוּש הקרקעי, שהיה יכוֹל לעבוֹר לרשוּתנוּ בּשעת הכּוֹשר בּפחוֹת יגיעה וּבפחוֹת קרבּנוֹת, אילמלא ה“בּהלה” בּשוּק ה“חפשי”. לא ידענוּ לעמוֹד בּפּרץ וּלהתריע על הבּזבּוּז בּאדמת הג’יפתליק, וּבוֹ בּזמן שמדינוֹת מתוּקנוֹת חוֹקקוּ חוּקים קרקעיים לטובת ציפּוּפם של האוּכלוֹסים – השלמנוּ לכל מיני גזירוֹת והפליוֹת ושילמנוּ בּעד השטחים שהוּצאוּ מידינוּ, והוּצעוּ לנוּ אחר־כּך למכירה, מחירים מוּפרזים ללא שיעוּר.

ומתי סוֹף־סוֹף נשליט בּ קרבּנוּ את החוֹ ק הפּנימי, שיצווה על כּל אדם לפנוֹת למוֹססד הלאוּמי העליוֹן בּכל מקרה שמציעים לוֹ קרקע לקניה? הנדע לפחוֹת עתה, לאחר הלקח המר של שנוֹת הגיאוּת, לאחר הבּזבּוּז האיוֹם של הוֹן לאוּמי וּפרטי – הנדע לעמוֹד על המשמר שלא יפרצוּ שוּב את חוֹמתנוּ מבּפנים?

בּנסיעוֹתי בּאמריקה הדרוֹמית והצפוֹנית היוּ שוֹאלים אוֹתי וחוֹזרים ושוֹאלים: מַהוּ המצב בּארץ־ישׂראל לאמיתוֹ?

תמצית תשוּבתי היתה:

על אפ המכשוֹלים, ההפרעוֹת והגזירוֹת, הוּנַח יסוֹד

לחקלאוּת עברית, וע־ידי כּך לישוּב עברי איתן. ערכּה של החקלאוּת העברית אינוֹ מתמצה בּשויה החמרי. רכשנוּ לנוּ נכסים יקרים מכּל כּסף.

ארצנוּ עדיין שוֹממה וּמעוּטה בּאוֹכלוּסים. עלינוּ לישבה

יִשוּב עברי צפוּף – ועתידה מוּבטח לה. היא נתבּרכה בּכמב וכמב מעלוֹת העלוּלוֹת לסייע לנוּ בּכך: היא שוֹכנת לחוֹף הים, ואנוּ נוּכל לחבּרה עם כּל חלקי העוֹלם בּדרכי־התחבּוּרה הנוֹחוֹת בּיוֹתר – בּים, בּיבּשה

וּבאויר; אקלימה נוֹח וּממוּזג יוֹתר מאשר בּארצוֹת הטרוֹפיוֹת; כּמוּת

הגגמשים היוֹרדים בּה בּממוּצע שנתי דוֹמה לזוֹ של ארצוֹת אירוֹפּה המערבית; אנוּ למדנוּ ליבּש את הבּצוֹת, לבער מהן את קיני המלריה וּלהשבּיח את הקרקע; גילינוּמים רבּים להשקאת מַטעים וגידוּלי שׂדה. ןעדיין מצוּיים בּארצנוּ שטחים נרחבים הראויּיים לעיבּוּד, שהוּזנחוּ משך דוֹרוֹת רבּים, אוֹ שמעבּדים אוֹתם עיבּוּד פּרימיטיבי המדלדל את עשרם הטבעי. אַל נחמיץ את השעה…

סך־הכֹל של פּרשת הקרקע    🔗

בּמשך ששים שנוֹת החקלאוּת העברית רכשנוּ לנוּ רק 1,7 מיליוֹן דוּנם מ־27 מיליוֹני הדוּנם של ארץ־ישׂראל המערבית!

אנוּמוֹנים בּממוּצע רק כּ־3 דוּנם על כּל נפש עברית לעוּמת 24 דוּנם על כּל נפש לא־עברית!

אנוּ מחזיקים בּפחוֹת מ־6% מאדמת ארץ־ישׂראל המערבית וּכ־ 0.014% מאדמת ארץ־ישׂראל כּוּלה – רק כּ־1600 קמ“מ לעוּמת 117.000 קמ”מ!

כּיון שהממשלה לא מסרה לנוּ, בּניגוּד להוֹראה המפוֹרשת של המאנדאט, את קרקעוֹת־המדינה ואת אדמוֹת־ההפקר, נאלצנוּ לקנוֹת כּל שעל אדמה בּמיטב כּספנוּ וּבמחירים מוּפרזים.

אוּלם על אף סירוּבה של הממשלה להקים בּארץ משטר קרקעי ההוֹלם את צרכינוּ, לא נתייאש החקלאי העברי. בּעקשנוּת וּבהתמדה הוּא ממשיך לעדוֹר ולחרוֹש, לשתוֹל ולנטוֹע, לייער וּלסקל, ליבּש בּצוֹת, לעצוֹר

חוֹלוֹת, להשקוֹת אדמה צחיחה וּלהפרוֹתה.

ואם לא היה די בּמכשוֹלים וּבמַעצוֹרים, בּהגבּלוֹת וּבהפליוֹת – בּאה ממשלת־הפּיוּס שח צ’מבּרליין ומאקדוֹנלד וּפירסמה את ה“ספר הלבן”, שבּוֹ קבעה תחוּם־הסגר לעליה העברית, וּבשנת 1940 נחלקה הארץ המחוּלקת והמקוּצצת מלכתחילה חלוּקה חדשה: לאזוֹר אחד קטן שבּוֹ קניית־קרקעוֹת מוּתרת ליהוּדים, חאזוֹר שני, קטן אף הוּא, /בּוֹ הקניוֹת טעוּנוֹת רשיוֹן מיוּחד, ולאזוֹר שלישי גדוֹל, הכּוֹלל את רוֹב שטחה של ארץ־ישׂראל, שבּוֹ הקניוֹת אסוּרוֹת ליהוּדי איסוּר גמוּר!

בּעֶטיה של גזירה זוֹ נאסר עלינוּ לרכּוֹש קרקעוֹת בּרוֹב חלקי הארץ. משטר קרקעי זה, נמתנגד לרוּח המאנדאט וּלתכנוֹ, קבע בשביל העברים בּארץ עברם ועתידם “תחוּם מוֹשב” אוֹ “גאֶטוֹ” טריטוֹריאלי!

הספר הלבן הפא את המאנדאט הפרה גלוּיה ועשׂאוֹ לאַל. הוּא שלל מן היהוּדים את הזכוּת האלמנטרית לרכּוֹש להם קרקע בּרוֹב שטחה של ארץ־ישׂראל – זכוּת המַגַעת לכל אזרח בּאשר הוּא אזרח.

האין המדיניוּת הקרקעית האנטי־יהוּדית הזאת מתכּוונת לפגוֹע בּשרשים? האין היא מתכּוונת לערער את היסוֹד העיקרי של עתידנוּ, כּדי למנוֹע ממנוּ כּל אפשרוּת להגיע לעצמאוּת, לבנוֹת לנוּ בּנין איתן

שיתמיד לאוֹרך ימים? הלא בּרוּר: בּלי קרקע, בּלי אוּכלוּסיה חקלאית גדוֹלה, לא תהיה לנוּ תקוּמה!

ב. גזירה שוה מן החקלאים בּיון    🔗

יוָן היא הארץ היחידה, שבּה הוּגשם בּימינוּ מפעל התישבוּתי, הדוֹמה מכּמה בּחינוֹת למפעלנוּ. הרבּה למדתי בּסיוּרי בּיון,

וכּשהתהלכתי שם בּין החקלאים, היוּ מחשבוּתי נתוּנוֹת לחקלאים העברים בּארצנוּ.

בּשנת תרפ"ח סיירתי את אזוֹרי ההתישבוּת היוָנית החדשה, כּדי לחקוֹר את התנאים המיוּחדים שבּהם בּוּצע המעשׂה הגדוֹל הזה ולאסוֹף ידיעוֹת וּרשמים ממקוֹר ראשוֹן. אחדים מידידי היהוּדים בּסאלוֹניקי

הציגוּני לפני מנהלי ההתישבוּת היוָנית.

בּזמן סיוּרי סייע לי הרבּה פּקיד גבוֹה יוָני, שלוַני אל נקוּדוֹת־היִשוּב החדשוֹת לטיפּוּסיהן השוֹנים. הוּא דיבּר עמי צרפתית וּמסר לי ידיעוֹת מפוֹרטוֹת על מַהלך ההתישבוּת ועל תהלך ההעברה של אוּכלוּסים מרוּבּים.

עליה המוֹנית    🔗

הוּא פּתח את דבריו בּהשוָאה:

– על היקפה של העברת היוָנים נוּכל לקבּל מוּשׂג אם נתאר לנו שבּפרק־זמן קצר באוּ לצרפת, המוֹנה 40 מיליוֹן תוֹשבים, 12 מליוֹן פּליטים, אוֹ שלארצוֹת־הבּרית, המוֹנוֹת 130־120 תוֹשבים, בּאוּ 30 מיליוֹן מהגרים.

לפי חוֹזה לוֹזאן נעשׂה בּפּעם הרשוֹנה בּדברי ימי

האנוֹשוּת נסיוֹן של חילוּפי־אוּכלוֹסין בּין שני עמים. כּמליוֹן ורבע מיליוֹן יוָנים הוּחלפוּ בּארבּע־ מאוֹת אלף תוּרכּים. הוּחלפוּ

מקוֹמוֹת־מגוּריהם, וגם בּתיהם וקרקעוֹתיהם. הדבר נעשׂה בּפרק־זמן קצר מאד. הרבּה סבל ויסוּרים היוּ כּרוּכים בּהעברה זוֹ, אוּלם הוּשׂגה המטרה

העיקרית: איחוּדוֹ של העם היוני. זה היה נסיוֹן שהצליח.

– עד כּמה שידוּע לי – העירוֹתי לאיש שׂיחי – סבלה יון הרבּה מן הבּצוֹת וּמן המלריה המַתמדת. בּעוֹלפ נפוֹצה הדעה כּי מקדוֹניה היוַנית אינה ראוּיה ליִשוּב בּני־אדם מחמת קדחת הבּצוֹת המקננת בּה. איך התגבּרתם על מאֵרה זוֹ?

בּתשוּבה להערתי־שאלתי הציע לי לבקר בּכּפרים שנבנוּ בּשטחי הבּצוֹת המיוּבּשים.

מצאנוּ את הכּפרים הללוּ נקיים לגמרי מקדחת.

הוּא סיפּר לי כּי המתישבים הראשוֹנים בּמקוֹמוֹת אלה סבלוּ הרב ּ מן הקדחת בּשנתים הראשוֹנוֹת. היוּ כּפרים שמַחצית יוֹשביהם חלוּ בּה, וּמקררי המות מקדחת הגיעוּ ל־70 אחוּז. לאחר שיוּבּשוּ הבּצוֹת בּמחוֹזוֹת המיוּבּשים, כּמעט נעלמה הקדחת. אבל עדיין יש שטחים גדוֹלים שעלינוּ ליבּשם וּלהבריאם.

– Tout comme chez nous!“” )"הכל כמו אצלנוּ!) – העירוֹתי והוֹספתי לשאוֹל: – מה היה יחסם של התוֹשבים למתישבים הפּליטים?

– יחס של אחים לאחיהם. העם היוני עשׂה כּל מה שבּכוֹחוֹ להקל מעליהם את חבלי הקליטה והשתרשוּתם בּמקוֹמם החדש. אבל עד מהרה נוֹכח לדעת כּי אין בּכוֹחוֹ לפתוֹר לבדוֹ את כּל הבּעיוֹת הקשוֹת הכּרוּכוֹת בּסידוּרם של הפּליטים הרבּים. דרוּשה היתה עזרה מן החוּץ. והנה קם איש רב־פּעלים, היהוּדי הנרי מוֹרגנטוֹי, שצרת הפּליטים נעה עד נפשוֹ, ולא נח ולא שקט עד שהוּשׂגה העזרה הדרוּשה בּצוּרת ערבוּת להלוָאה מטעם חבר־הלאוּמים. הלואה זוֹ היא שהצילה לא בּלבד את הפּליטים, אלא את יון כּוּלה, שאילמלא היא היתה כּל המדינה הקטנה והחלשה מתפּוֹררת.

(הנרי מוֹרגנטוֹי, מי שהיה ציר ארצוֹת־הבּרית בּקוּשטא ויוֹעצוֹ האישי של הנשׂיא וילסוֹן, עמד בּראש הועדה לסידוּר הפּליטים היונים מטעם חבר־הלאוּמים. על פּעוּלוֹתיו בּיון שמעתי אז הרבּה. שמוֹ היה נערץ בּפי כּל יוני, ואילוּ יהוּדי סאלוֹניקי ואתוּנה ידעוּ לספּר עליו מעט מאד, וּפחוֹת מזה – יהוּדי ארץ־ישׂראל, שבּיקר בּה בּאוֹתם הימים).

– כּצד בּוּצעה העברת האוּכלוּסים ליון? – שאלתי.

– הם בּאוּ המוֹנים המוֹנים לכל נמלי יון. הערבּוּביה היתה גדוֹלה מאד. יש שבּני משפּחה אחת נקלעוּ למקוֹמוֹת שוֹנים, ועבר זמן רב עד שמצאוּ זה את זה. כּמעט כּוּלם בּאוּ חוֹלים וּרעבים. מַגיפת הטיפוּס וּמחלוֹת אחרוֹת עשׂוּ בּהם שַמוֹת. הם שוּכּנוּ בּבתי־הכּנסיה,

בּבתי־הספר, בּתיאטראוֹת, בּמַחסנים, בּתחנוֹת־רכּבת, ודרוּ בּהם בּדוֹחק וּבצפיפוּת שנתיים, ואפילוּ שלוֹש שנים. רק בּשנה הרביעית הצליחוּ להוֹציאם מן הבּנינים הציבּוּריים וּלשכּנם בּישוּביהם. רבּים מהם שוּכּנוּ גם אחר־כּך בּאוֹהלים.

– לאיזה מַעמד השתייכוּ הפּליטים?

– רבּים היוּ סבוּרים כּי הפּליטים הם חקלאים מלידה וכי משוּם כּך הצלחנוּ עד מהרה לישבם על הקרקע…

– וּכלוּם אין סברה זוֹ מַתאימה למציאוּת? האם לא היה מפעלכם מפעל העברה של חקלאים מנוּסים מאזוֹר אחד לאזוֹר אחר?

– לא ולא! המתישבים היוּ בּמקוֹמוֹת־מוֹצאיהם בּני מעמדוֹת שוֹנים. רוּבּם בּאוּ מן הערים הגדוֹלוֹת, מקוּשטא וּמסמירנה. לא יוֹתר מעשׂרים אחוּז מהם התגוֹררוּ בּעיירוֹת, ורק כּעשׂרים אחוּז בּכּפרים.

תוֹשבי הערים הגדוֹלוֹת והבּינוֹניוֹת היוּ בּעיקר פּוֹעלים, בּעלי־מלאכה, סוֹחרים זעירים, מקצתם בּעלי תעשׂיה, בּנקאים ומקצתם בּעלי מקצוֹעוֹת חפשיים – מוֹרים, רוֹפאים, עוֹרכי־דין, עתוֹנאים, רוֹקחים.

– וּמה היה הרכּבם של יוֹצאי העיירוֹת?

– רוּבּם היוּ בּעלי־בּתים זעירים. לרבּים מהם היתה גינה קטנה ליד הבּית, שטוּפּחה בּידי בּני־הבּית, הוֹאיל והאב היה טרוּד בּעניני פּרנסה.

– כּיצד הסתגלוּ אנשים אלה לתנאים החדשים?

– עוּבדה משׂמחת היא שדוקא בּני העיירוֹת הקטנוֹת, שזיקתם לחקלאוּת היתה חלשה ורוֹפפת, הוֹכיחוּ מן ההשנים הראשוֹנוֹת להתישבוּתם הסתגלוּת בּלתי־שכיחה לענפי החקלאוּת האינטנסיביים בּיוֹתר – גידוּל ירקוֹת, נטיעת כּרמים ועצי־פּרי. ואילוּ הכּפריים האמיתיים, שהביאוּ אתם מסוֹרת של דוֹרוֹת והרגלים טבעיים לעבוֹדת שׂדה ולגידוּל בּהמה גסה ודקה – לא בּמהרה הסתגלוּ לשיטוֹת־עבוֹדה חדישוֹת, והמדריכים שלנוּ היוּ צריכים לטפּל בּהם יוֹתר מאשר בּסוּגי המתישבים שהיוּ רחוֹקים מן החקלאוּת. בּדרך כּלל היתה ההסתגלוּת לתנאֵי החיים החדשים קשה ייוֹתר למתישבים נחוּתי תרבּוּת.

– מי ומי טיפּל בּחקלאים הותיקים והחדשים?

– תחילה טיפּלוּ בּהם חברוֹת־צדקה שוֹנוֹת, אוּלם ידן קצרה מלהוֹשיע וּלהתגבּר על האנדרלמוּסיה והחוּרבּן שאִיימוּ על ארצנוּ בּשל

נַחשוֹל הפּליטים הגדוֹל. חבר הלאוּמים, שבּראשוֹ עמדוּ אז מדינאים גדוֹלים, נתעוֹרר לשלוֹח אלינוּ את הד"ר נַנסן המפוּרסם, שהיה אז נציב עליוֹן לעניני הפּליטים מטעם החֶבר. נַנסן חקר את המצב והמליץ על מַתן עזרה דחוּפה ליון, ואז אירגן החֶבר את “הוַעדה לסידוּר הפּליטים היוָנים”. על הוַעדה הוּטל לסדר את הפּליטים בּעבוֹדה חקלאית והממשלה היונית הקצתה את הקרקע הדרוּשה לתכלית זוֹ. אבל עדיין היה חסר הוֹן להתישבוּת, וּלכך דאג מוֹרגנטוֹי.

הועדה היתה מוּרכּבת מארבּעה חברים. שנַיִם מהם נתמנוּ על־ידי מוֹעצת חבר־הלאוּמים, בּתנאי שאחד מהם יהיה בּא־כּוֹח ארצוֹת הבּרית ויוֹשב ראש הועדה. שני חברי הועדה האחרים נתמַנוּ על־ידי ממשלת יון. זכוּת גדוֹלה היא ליון שמוֹרגנטוֹי נתמנה יוֹשב־ראש הועדה – סיים איש־שׂיחי את דבריו.

חברו של מוֹרגנטוֹי מטעם חבר־הלאוּמים היה סאֶר ג’וֹן קאֶמפּבּאֶל, הוּא ג’וֹן קאֶמפּבּאֶל שבּיקר בארץ ישׂראל בּשנת 1927 כּחבר “וַעדת המוּמחים” מטעם הסוֹכנוּת לחקירת דרכי התישבוּתנוּ. הוּא לא היה אל פּקיד נוּקשה וחסר מעוּף. הדין־וחשבּוֹן שלוֹ על פּעוּלוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית מוֹכיח כי לא הבין לבעיוֹת התישבוּתנוּ. בּרוֹחב דעתוֹ הציע לנוּ אז הצעוֹת מחוּכּמוֹת, כּיצד לבדר את יציאת העוֹלים היהוּדים מארץ־ישׂראל… “הדרך היחידה היא לזרז בּכל האמצעים האפשריים את תהליך ההגירה מארץ־ישׂראל, ואני מציע לתת כּרטיסי־נסיעה חינם למהגרים”… כּך כּתב "מוּמחה, להתישבוּת בּשנת 1927! אין ספק כּי לוּלא מוֹרגנטוֹי וּשני החברים היונים היה קאֶמפּבּאֶל זה מעכּב גם את יסוּד הישוּבים החדשים בּיון.

בּסוֹף 1924 חזר מוֹרגנטוֹי לואשינגטוֹן. בּמקוֹמוֹ בּא

מאמריקה מר הוֹלאנד, ומאנדליה – בּמקוֹם קאֶמפּבּאֶל – סאֶר ג’וֹן הוֹפּ־סימפּסוֹן. אף הוּא לא הצטיין בּפעוּלוֹתיו בּיון, וכידוּע – גם לא בּארצנוּ. למעשׂה ניהלוּ את מפעלי ההתישבוּת הענ’יים, אחרי לכתו של מוֹרגנטוֹי, לא קאֶמפּבּאֶל ולא הוֹפּ־סימפּסוֹן, אלא הממוּנים היוָנים.

לאחר זמן נזדמנתי עם מנהל ההתישבוּת בּמקדוֹניה. שאלתי הראשוֹנה היתה:

– כּמה כּפרים אתם מוֹנים עכשיו בּמקדוֹניה היונית?

־ בּסך הכּל יש בּמקדוֹניה כּ־1400 כּפרים, מהם כּאלף כּפרים חדשים.

הוּא הראה לי את מפּת מקדוֹניה, שבּה היוּ מסוּמנים כּל הכּפרים החדשים.

“מי יתן – חשבתי בּלבּי – ותהיה לנוּ מפּה גדוּשה סימנים של ישוּבים חדשים כּמפּה זוֹ של מקדוֹניה…”

ידיעוּת סוֹדיוֹת על מַתן הקרקע למתישבים ניתנוּ לי בּמרכּז ההתישבוּת היונית בּאתוּנה.

שאלתי:

– מהוּהשטח שנמסר על־ידי הממשלה לרשוּת “הועדה לסידוּר פּליטים”?

– השטח היה גדוֹל מזה שהתחייבה עליו לפני חבר־הלאוּמים: למעלה מ־71/2 מיליוֹן “סטראמה”²⁰. מהם היוּ כּחמישה מיליוֹן ראוּיים לעיבּוּד ולא היוּצריכים כּל השבּחה מוּקדמת,

והשאר – אדמת בּצוֹת.

– בּאיזה אוֹפן ידעוּ לקבּוֹע מראש אם השטחים ראוּיים אוֹ בּלתי־ראוּיים לעיבּוּד, והרי לא היה קיים כּל “קאדאסטר”?

– הקרקעוֹת נמדדוּ מדידה ארעית, בּמהירוּת, כּי השעה היתה דחוּקה לנוּ ולא יכוֹלנוּ לחכּוֹת עד שיסוּדר הקאדאסטר. בּמשך השנים הוּברר כּי היטבנוּ לעשׂוֹת. אמנם ניוּקשיים רבּים בּקביעת הגבוּלוֹת של אזוֹרים

שלמים, של שטחי הכּפרים ושל החלקוֹת לבית־אָב. נתגלוּ גם סכסוּכים בּשעת חלוּקתן של הקרקעוֹת בּין אִכּרי המקוֹם לבין המתנחלים החדשים. כּדי להתגבּר על כּל אלה הוּצט חוֹק מיוּחד, שלפיו נמסרו ל“ועדת סידוּר הפּליטים” כּל זכוּיוֹת הבּעלוּת על השטחים החקלאיים שנוֹעדוּ להתישבוּת. חוֹק זה סילק בּבת אחת את כּל הפּגעים שהיוּ נעוּצים בּחוֹסר הקאדאסטר. מחכמה דחינוּ את הרישוּם הקפּדני והמדוּקדק לשעה כּשרה יותר. הדאגה לעליה מהירה על הקרקע וּלראשית זריעה וּנטיעה אילצתנוּ להפוֹך את הסדר: להקדים את עלית המתיישבים על הקרקע להתקנת הקאדאסטר.

(סדר הפוּך זה שנקטוּ המישבים בּיון הזכּיר לי כּי בּארצנוּ דאגה הממשלה דאגה יתירה להתקנת הקאדאסטר וקבעה לכך מוֹעד של עשׂרים שנה, ואחרי כן, כּפי שהצהירוּ טפסריה לפני “הועדה המלכוּתית” של הלוֹרד פּיל (1936) – אפילוּ חמישים שנה!)

– ואיך השׂגתם את הקרקע? – שאלתי ברוֹב ענין.

– בּעלוּתן הקוֹדמת של הקרקעוֹת שנמסרוּ להתישבוּת לא היתה מסוּג אחד. רוּבּן, בּערך כּ־70 אחוּז, היוּ שייכוֹת לתוּרכּים ונכללוּ בּתכנית חילוּפי האוּכלוֹסים והקרקעוֹת; כּ־11% הוּפקעוּ מידיהם של בּעלי אחוּזוֹת; כּ־10% היוּ שייכוֹת גם קוֹדם לכן לממשלה, וּכ־90% – אדמה שבּעלוּתה לא היתה ברוּרה מעוֹלם.

אימלא החילוּפין לא היינוּ משׂיגים את מטרתנוּ. אוּלם גם לאחר שנוֹספוּ לנוּ קרקעוֹת־החילוּפין, עדיין היינוּ חסרים שטחים להשלמה המפעל ההתישבוּתי שלנוּ והיה הכרח להפקיעם מידי בּעליהם בּתוֹקף “חוֹק ההפקעה”.

– מה היוּתוֹצאוֹתיה המשיוֹת של הפקעת הקרקע?

– ראשית, הוּשׂג השטח שהיה דרוּש להשלמת ההתישבוּת. ושנית – חוֹק ההפקעה סייע בּידינוּ למַמש בּהצלחה את “הראֶפוֹרמה הקרקעית”.

– מה הם היסוֹדוֹת העיקריים של הראֶפוֹרמה הקרקעית הזאת?

– הראֶפוֹרמה הקקעית נעשׂתה לפי עקרוֹנוֹת אלה: אדמוֹת האחוּזוֹת שנעבדוּ בּידי אריסים הוּפקעוּ, וּלבעליהן השאירוּ מהן רק 300 דוּנם. לבעלי אחוּזוֹת שעיבּדוּ את אדמתם בּעצמם השאירוּ לא יוֹתר מ־2000 דוּנם. שטחים נטוּעים גפנים אוֹ עצי־פּרי לא הוּפקעוּ בּשוּם מקרה, וּלעוּמת זה היתה ה“ועדה לסידוּר הפּליטים” רשאית להפקיע בּשעת הצוֹרך שׂדוֹת מעוּבּדים.

– הניתנוּ פּיצוּיים לבעלי האחוּזוֹת, ואם כּן – בּאיזה שיעוּר ואוֹפן?

– בּעלי־האחוּזוֹת קיבּלוּ שטרי־חוֹב ממשלתיים כּדי 1% מערך הקרקע לשנה, בּרבּית שנתית של 5% למשך שלוֹשים שנה. בּממוּצע הוּערך מחיר הדוּנם הראוּלגידוּלי שׂדה בּ־750 דראכמוֹת (בּערך שתי לירוֹת). המחיר המַכּסימלי נקבּע בּעד קרקע הראוּיה לגידוּל גפנים ועצי־פּרי עד 6 לירוֹת לדוּנם. שיטה זוֹ לא עוֹררה שוּם התנגדוּת, הוֹאיל וּבעלי־האחוּזוֹת היוּ שׂמחים לקבּל שטרי־החוֹב, שהבטיחוּ להם מקוֹר קבוּע של הכנסה לתקוּפה ארוּכּה, תחת הסיכּוּן שבּהחזקת הקרקע ועיבּוּדה בּתקוּפת הזעזוּע החברתי שהביאוּ עמם נַחשוֹל הפּליטים וּמימוּש הראֶפוֹרמה.

– כּיצד נוֹסדוּ הכּפרים החדשים?

– הצעד הראשוֹן ליסוּד כּפר חדש היה – אירגוּן מספּר ידוּע של משפחוֹת. תחילה סברה ההנהלה, כּי בּאֵי־כּוֹחה יאַרגנוּ את המוּעמדים לחקלאוּת עֵדוֹת עֵדוֹת, ויַפנוּ אוֹתן לשטחים קבוּעים מראש, בּהתאם לתכנית הכּללית של התישבוּת. אוּלם הוּברר עד מהרה שדבר זה הוּא מן הנמנע, ראשית – משוּם קוֹצר הזמן, ושנית – משוּם שהמתישבים, כּמעט בּלי יוֹצא מן הכּלל, תבעוּ לעצמם את הזכוּת לבחוֹר להם את שכניהם לפי רוּחם, וכן תבעוּ לתת לבאֵי־כּוֹחם לסייר תחילה את השטחים שנוֹעדוּ להתישבוּתם. ההנהלה הכּירה בּצדקת תביעוֹתיהם והסכּימה לשתפם בּכל הענינים הנוֹגעים

להתישבוּתם.

בּאֵי־כּוֹח האִרגוּנים היוּ מסיירים אזוֹריך שוֹנים, עד שבּחרוּ את המקוֹם המַתאים, לדעתם, לחבריהם. הסיוּרים נעשׂוּ על חשבּוֹן המוֹסד המישב, והארגוּנים היוּ מעניקים לבאֵי־כּוֹחם סכוּם ידוּע להוֹצאוֹת נוֹספוֹת. לאחר שהארגוּנים אישרוּ את בּחירת המקוֹם, היה עליהם לקבּל אישוּר רשמי מטעם המוֹסד המישב. להלכה היה עלינוּ לחקוֹר תחילה מהוּ השטח הדרוּש לכל כּפר חדש, בּהתאֵם לטיב הקרקע ולטיפּוּס המשק וּבהתאם למספּרם וּלכשרם של המוּעמדים. אוּלם חקירה כּזאת לא נערכה אלא בּמקרים בּוֹדדים. כּדי לערוֹך חקירוֹת כּאֵלוּ היה נחוּץ מַנגנוֹן אדיר וּמשוּכלל, שיוּכל

להיענוֹת לתביעוֹת הדחוּפוֹת הרבּות, אבל צרכי ההתישבוּת דחקוּ ואי־אפשר היה לעכּבם, והמישבים נאלצוּ לוַתר על החקירוֹת המוּקדמוֹת.

– האם נעשׂוּ מדידוֹת מדוּיקוֹת של הקרקע בּכל כּפר וּכּפר?

– לא היתה כּל אפשרוּת לערוֹך מדידוֹת כּאֵלוּ, הוֹאיל ולא היה בּידינוּ שוּם קאדאסטר. מאֵין בּרירה היינוּ מַחתימים את בּאֵי־כּוֹח הכּפרים הגוֹבלים על תעוּדה של מסירת השטח לרשוּת העֵדה, והגבוּלוֹת סוּמנוּ בּסימנים ארעיים. לשני הצדדדים ניתנה שהוּת לתיקוּן הגבוּלוֹת, כּדי שהמתישבים יוּכלוּ להתחיל מיד בּעיבּוּד חלקוֹתיהם. החלוּקה הפּנימית בּין בּתי־האָב נעשׂתה בּידי המתישבים עצמם, אוֹ על־ידי בּאֵי־כּוֹחם, וּבעזרת אנשים שהיוּ בּקיאים בּמדידת קרקע. את היחידה המשקית לכל כּפר וּכפר וּלכל מחוֹז וּמחוֹז קבעה הנהלת ההתישבוּת, וּבדרך כּלל הצליחה בּכך.

– מה הם העקרוֹנוֹת שלפיהם קבעתם את היחידה המשקית־המשפּחתית?

– המשפּחוֹת, בּרוּבּן המכריע, היוּ בּנוֹת ארבּע נפשוֹת.

אוּלם בּחשבּוֹן הוּבאה גם רזרבה ידוּעה, ויחידת השטח לבית־אָב נקבּעה לפי חמש נפשוֹת. בּבקביעת היחידה הוּבאוּ בּחשבּוֹן טיב הקרקע, טיפּוּס המשק המתאים לכל אזוֹר ואזוֹר, אפשרוּיוֹת ההשקאה, קרבת השוָקיםי. בּשטחים המתאימים לגידוּל דגנים נקבּעה יחידה של 80־60 דוּנם, וּבעמקים, שקרקעם פּוֹריה מאד, רק של 25־20 דוּנם. למידוֹת־יסוֹד אלה הוֹספנוּ תמיד שטחים למרעה. בּמקוֹמוֹת המתאימים לגידוּל־גפנים, שגם המתישבים וגם המישבים החשיבוּהוּ מאד, נקבּעה יחידה של 15־10 דוּנם לבית־אָב, בּתוֹספת שטח מסוּים למשק מעוֹרב. בּמקוֹמוֹת המתאימים בּמיוּחד לגידוּל ירקוֹת היחידה היא 5־3 דוּנם אדמת־שלח ן ו־15־10 דוּנם לגידוּלי־בּעל. בּשטחים האוּיים לגידוּל עצי־פּרי היחידה היא 6־5 דוּנם למַטע ו־15־10 דוּנם לגידוּלים אחרים. בּהרים ניתנוּ לכל בּית־אָב כּמה דוּנמים של קרקע עידית, לנטיעת עצי־פּרי אוֹגפנים, וּ־100־80 דוּנם זיבּוּרית, למרעה.

היחידוֹת הללוּ נקבּעוּ למשפּחוֹת של חקלאים. אוּלם בּכל

כּפר יש גם מספּר מסוּים של בּעלי מלאכה – נגרים, עֶגלוֹנים, נַפּחים, ולהם נקבּעה יחידה מצוּמצמת – כדי חצי אוֹ רבע מן החלקה הרגילה לבית־אָב. יחידה זוֹ נקבּעה גם לדייגים שהתישבוּ לאוֹרך חוֹף הים, ולאלמנוֹת הרבּוֹת שבּעליהם נפלוּ בּמלחמה. לאלמנוֹת הוֹסיפוּ גם פּרה אחת אוֹ כּבשׂים

אחדים.

בּעוֹלם היתה מקוּבּלת הדעה, כּי העם היוני הוּא עם של סוֹחרים, של סַפּנים, ולא של חקלאים. דעה זאת היתה נכוֹנה בּעיקרה. והנה לפני כּשלוֹשים שנה נתחוֹלל שינוּי מַכריע בּעם היוני. נשבה רוּח חדשה, רוּח של תחיה וּשאיפה לשוּב אל הקרקע.

בּשהנוֹת המלחמה הקוֹדמת נשתפּר מצב החקלאוּת בּיון. עיזבת הכּפר וההגירה לחוּץ־לארץ הוּפסקוּ, ורבּים מאֵלוּ שהיגרוּ לאמריקה חזרוּ וקנוּ להם נחלת־שׂדה. אוּלם הנחשוֹל העצוּם של המוֹני אדם שזרם ליון עם חילוּפי האוּכלוֹסים, הביא אתוֹ אֶלמנטים עירוֹניים מרוּבּים, אוֹ

עירוֹניים למחצה – דייגים, ספּנים, ואך מעטים מהם היוּ אכּרים זעירים, שטיפּלוּ בּכמה עצי־זית אוֹ בּגידוּל תאנים וּגפנים.

מה דחף את האנשים האלה, שהיוּ רחוֹקים זה דוֹרוֹת מן החקלאוּת, להיאָחז בּקרקע? מסתבּר, כּי בּענין זה יש קו משוּתף בּינינוּ וּבין היונים. בּתקוּפת הבּריחה מן הכּפר בּרוֹב ארצוֹת העוֹלם, וּביחוּד

בּארצוֹת דוֹברי אנגלית, חוֹזרים עמנוּ והעם היוני לחקלאוּת דוקא!

החקלאים חהדשים בּיון השבּיחוּ שטחים גדוֹלים, שהיוּ שוֹממים ועזוּבים. בּמשך שנים מעטוֹת הגדילוּ פּי כּמה את שיעוּר הקרקע הראוּי לעיבוּוּד. הם הכניסוּ שיטוֹת חדשוֹת, העלוּ את יבוּלי השׂדה

והגדילוּ פּי חמישה את תוֹצרת החקלאית היונית בּכללה.

שמעתי את כּל הפּרטים המאַלפים הללוּ והירהרתי בּלבּי: כּמה רחוֹקים מן המציאוּת הדעוֹת והמוּשׂגים שהיוּ נפוֹצים בּינינוּ על

ההתישבוּת היונית! הרי אין זה נכוֹן כּלל שהמתישבים החדשים היוּ חקלאים מנוּסים! רק לעשׂרים אחוּז מהם היתה זיקה כּלשהי לחקלאוּת. כּן לא נכוֹן הוּא כּי הביאוּ אתם שיטוֹת־חדשוֹת. אלה הם מן “השקרים המוּסכּמים” שראוּי לעקרם משוֹרש.

מה הוּשׂג?    🔗

בּיקשתי לברר לעצמי, כּיצד מעריכים בּיון את מידת־ההצלחה של מפעלם. שאלתי:

– מַהוּ המַאזן הכּללי של החקלאוּת החדשה שלכם?

– אנוּ מחלקים את כּל הכּפרים החדשים לשלוֹשה סוּגים. סוּג ראשוֹן – כּפרים שפּריחתם ושׂגשׂוּגם נראים לעין. בּימוֹת החוֹל עמלים אנשיהם בּשׂדוֹת וּבכּרמים, הנשים עוֹשׂוֹת בּמלאתכ הבּית, מטפּלוֹת

בּפּרוֹת וּבעוֹפוֹת וּבכּפר לא יישמע קוֹל שׂיחה. הכּל עסוּקים למעלה ראש. וּבימי החג הם מתקהלים ושרים ורוֹקדים. את הכּפרים מסוּג זה אנוּ חוֹשבים כּמסוּדרים וּמוּצלחים, אף כּי יש בּיניהם דרגוֹת שוֹנוֹת של התפּתחוּת.

– מהוּ, לפי הערכתכם, אחוּז החקלאים שהצליחוּ?

– כּמַחצית ממספּרם הכּוֹלל של המתישבים. אבל גם הסוּג השני – בּערך כּדי שליש – נוֹתן תקווֹת טוֹבוֹת. אלה הם כּפרים שעדיין לא הגיעוּ לגמר סידוּרם, הוֹאיל ולא קיבּלוּ מלכתחילה את הציוּד הדרוּש. הם עדיין זקוּקים לתמיכה עד שיתבּססוּ בּיסוּס גמוּר. הרוֹשם החיצוֹני של הכּפרים הללוּ אינוֹ רע, אלא שהם נחשלים בּהתפּתחוּתם לעוּמת כּפרים מן הסוּג הראשוֹן. קו משוּתף לתוֹשבי הכּפרים האלה: אין הם יוֹדעים חסכוֹן. הם נוֹטים יוֹתר לחיי עיר. אף על פּי כן ניכּרים גם בּהם סימני הסתגלוּת לחיי כּפר.

– וּמה טיבוֹ של הסוּג השלישי?

– הכּפרים מן הסוּג השלישי, כּ־20%־15%, עדיין לא הגיעוּ לסידוּר של קבע, ולא תמיד בּאשמתם. לא כּל אנשיהם מוּכשרים לעבוֹדה חקלאית ויש מהם שאינם מוּכשרים לעבוֹדה גוּפנית בּכלל. הם לא יכלוּ לעמוֹד בּפני פּגעי הטבע וּבפני תנאים קשים של שיווּק תוֹצרתם. יש מהם לא מעטים שלא צוּידוּ זמן רב בּמכשירי עבוֹדה. הם חיים “מן היד אל הפּה”, שקוּעים בּחוֹבוֹת וּתלוּיים בּעבוֹדת־שׂכירם אצל שכניהם. ממילא הם מזניחים את שׂדוֹתיהם שלהם.

– וּמה עוֹשׂה המיניסטריוֹן החקלאי לתקנתם?

– הממשלה היונית דאגה לסוּג זה, כּשם שהיא דוֹאגת לכל הכּפרים בּיון, וסוֹפוֹ שיצליח אף הוּא. אין לשכּוֹח שהתישבוּת שבּוּצעה בּהיקף כּזה ובמהירוּת כּזוֹ אין דוּגמתה בּדברי הימים. החשבּוֹן הסוֹפי

מַראֶה כּי מספּר האנשים שמצאוּ את דרכּם מחיי מסחר וּפקידוּת לחיי חקלאוּת, עוֹלה על כּל המשוֹער. הם הוֹכיחוּ בּפוֹעל כּי ארצם נתבּרכה בּיכוֹלת־קליטה עצוּמה ולפניהם נפתחה הדרך להיטיב את דרגת החיים בכל המוּבנים – החמריים והרוּחניים־לאוּמיים.

מַסקנוֹת    🔗

שׂיחוֹתי עם המתישבים והמישבים, הטבלאוֹת והדיאגרמוֹת שקיבּלתי בּמשׂרד הנהלת ההתישבוּת, רשי ההצלחה והכּישלוֹנוֹת, העליוֹת והירידוֹת – כּל אלה הוֹכיחוּ הוֹכחה חוֹתכת וּמשכנעת כּי מפעל ההתישבוּת

בּיון הצליח בּמידה יוֹצאת מן הכּלל.

כּן, ההתישבוּת בּיון הוּכתרה בּהצלחה. אוּלם יש להביא

בּחשבּוֹן את הגוֹרמים החשוּבים שסייעוּ להצלחה זוֹ: את עזרתוֹ הפּעילה של חבר־הלאוּמים בּמַתן ערבוּת להלואה וּבהדרכה, ואת עזרתה של ממשלת יון, שנתנה את הקרקעוֹת ושיקעה בּמפעל זה כּוֹחוֹת אִרגוּן עצוּמים.

נפגשתי בּיון בּכמה אנשים שעקבוּ בּהתענינוּת מרוּבּה אחר הנעשׂה בּחקלאוּת העברית, ויש מהם שהבּיעוּ רצוֹנם ללמוֹד מן הנסיוֹן שלנוּ בּמַטעים, בּמשקי־החלב המשוּכללים, וּבעיקר – מן החידוּש של החיים החברתיים־השיתוּפיים בּקיבּוּצינוּ. הרהרתי בּלבּי: לעוּמת התקדמוּתנוּ בּמוּבן האיכוּת התקדמוּ הם בּמוּבן הכּמוּת. הם בּנוּ כּמה מאוֹת כּפרים

חדשים – ואנוּ רק בּראשית הדרך, בּשלב של אתחלתא…

בּיון למדתי פּרק מאַלף על דרכי הבּיצוּע של התישבוּת רחבת־היקף, המתבּססת על היסוֹד של ליכּוּד גיאוֹגרפי לאוּמי. נוֹכחתי לדעת, כּי בּרעיוֹן הנוֹעז של העברת המוֹני אוּכלוֹסים מארץ לארץ, מאוּרגנת ומתוּכננת כּהלכה, גלוּם הפּתרוֹן לבעיוֹת קשוֹת וּמסוּבּכוֹת, לאוּמיוֹת

וחברתיוֹת, בּכמה מפּינוֹת העוֹלם, וּביחוּד – בּפינתנוּ אנוּ…

לפני חמש־עשׂרה שנה לא היתה העברת־אוּכלוֹסים כּזאת לגבּינוּ אלא ענין מוּפשט, בּבחינת חזוֹן לאחרית הימים. ואילוּ עתה, על סף ועידת־השלוֹם הקרוֹבה – מי יוֹדע? אוּלי אשוּרנוּ – והוּא קרוֹב?…

 

פּרק ו: תרצ“ג־תש”ה    🔗

בִּשְׁנוֹת הַהִתְבַּצְּרוּת – “הַמְּאֹרָעוֹת” – הַמִּלְחָמָה    🔗

בּבית “יכין”

בּשנת תרצ"ב, בּמלאוֹת לי ששים שנה, התפּטרתי מן העבוֹדה בּהנהלת הקרן הקיימת. מאז אני נמצא בּבית “יכין”, בּתוֹך כּתלי הבּית של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאיים.

אני מזדמן יוֹם־יוֹם עם ידידים טוֹבים, עוֹקב אחר מעשׂיהם של חקלאים עברים, ותיקים וּצעירים, אחר מַאוַייהם וּשאיפוֹתיהם. טוֹב לי בּאוירה זוֹ, בּפגישה עם כּוֹחוֹת חלוּציים רעננים ועם קשישים שזכוּ לכיבּוּשים רבּים.

בּמרוּצת השנים האלה פּירסמתי מאמרים בּ“דבר”, בּ“המשק השיתוּפי”, בּ“השׂדה”, בּ“העוֹלם”, בּ“מדע וטכניקה”, בּ“פאלסטיין אֶנד מידל איסט” וּבכתבי־עת אחרים. בּצד שאלוֹת מקצוֹעיוֹת־טכניוֹת עסקתי בּבעיוֹת רמת־החיים של שכבוֹת עוֹבדוֹת בּעמים שוֹנים, בּשאלוֹת הקשר שבּין היִצוּר החקלאי לבין מדיניוּת התזוּנה וזיקתוֹ של המעשׂה ההתישבוּתי למדיניוּת הכּללית.

בּמשך שתים־עשׂרה השנים הללוּ רשמתי בּיוֹמני רשימוֹת שלא כּוּלן נוֹעדוּ לפרסוּם בּשעתן. אביא כּאן קטעים מרשימוֹתי. אביאם לפי קשרי הענינים, ולא לפי סדרם הכרוֹנוֹלוֹגי.

הישׂגים ותפקידים

ג' תשרי תרצ"ג

החקלאים העברים הוֹכיחוּ לעצמם ולאחרים את כּשרוֹנם למַלא בּארץ־ישׂראל את השליחוּת הקוֹלוֹניזאטוֹרית הגדוֹלה שהעם העברי ציפּה לה מאוֹת בּשנים. הם הוֹכיחוּ כּשרוֹן זה דוקא בּתקוּפה שעמים אחרים נחלוּ כּשלוֹנוֹת בּשׂדה ההתישבוּת.

בּמאה וארבּעים השנים האחרוֹנוֹת נמצאוּ יהוּדים שפּנוּ

לחקלאוּת גם בּארצוֹת הגוֹלה, ויש בהם שהצליחוּ והקימוּ ישוּבים חקלאיים. בּרם, רבּים מהם לא הוּשלמוּ, רבּים נעקרוּ ונחרבוּ אוֹ נשארוּ כּאיים בּים

הנכר. רק בּארץ־ישׂראל הצליחוּ חקלאינוּ להיאָחז בּקרקע אחיזה של ממש וּלהכּוֹת בּה שרשים עמוּקים.

זכינוּ בּארצנוּ לדוֹר רביעי של חקלאים עברים. משקינוּ נעשׂוּ בּית־יוֹצר לשיטוֹת ארגוּן התישבוּתיוֹת, לשיטוֹת עיבּוּד

חדשוֹת.

החקלאים העברים הגיעוּ לשׂיאים בּכמה מענפי החקלאוּת. משקינוּ שיכללוּ את שיטוֹת היִצוּר החקלאי המיכני, השבּיחוּ את גזעי בּעלי־החיים, טיפּחוּ צמחים תרבּוּתיים שהוּכנסוּ מאקלימים ממוּזגים, סוּבּטרוֹפיים וּטרוֹפּיים.

החקלאים העברים גילוּ כּוֹשר הסתגלוּת לתנאים קשים, הצליחוּ להעלוֹת את יבוּלי השׂדוֹת והגן ואת תנוֹבת בּעלי־החיים.

בּעוֹד שהיבוּל הממוּצע של החיטה בּארץ הוּא כּ־60 ק“ג לדוּנם, הגיע היבוּל הבּינוֹני של החיטה בּמשק העברי ל־120 ק”ג לדוּנם. בּעוֹד שהפּרה המקומית נותנת 600 ליטר חלב לשנה, נוֹתנת הפּרה בּמשקים העבריים למעלה מ־3000 ליטר לשנה. התרנגוֹלת מטילה בּלוּל הערבי 60 בּיצים לשנה, וּבלוּל העברי – 180. יבוּל הענבים בּכּרם הערבי הוּא כּ־200 ק“ג לדוּנם, וּבכּרם העברי לענבי־מַאכל – אלף ק”ג לדוּנם.

אך עם כּל הישׂגינוּ המקצוֹעיים־הטכניים, עדיין אנוּ רחוֹקים מאד מן הפּסגה. עדיין יש מקוֹם בּכל ענף וענף לשיפּוּרים, לשכלוּלים לחידוּשים, לעילוּי היבוּלים וּלהשבּחת טיבה של התוֹצרת.

י“ב אדר תרצ”ה

בּשנים האחרוֹנוֹת מדיינים חקלאינוּ בּשאלת העלאתם של יבוּלי החיטה.

המשק העברי מספּק אחוּז קטן מאד מן החיטים הדרוּשוֹת לישוּב: רק כּ־15% מן הכּמוּת הכּללית של ששים־שבעים אלף טוֹן לשנה. והרי האוּכלוסיה היהוּדית הוֹלכת וּגדלה, ותקותנוּ כּי בּשנים הקרוֹבוֹת תגדל

פּי כּמה. ואם כּיוֹם מפגרים משקינוּ בּגידוּל שהוּא יסוֹד ועיקר לכל אוּכלוֹסיה השוֹאפת לעצמאוּת כּלכּלית – הרי הפּיגוּר יוּרגש יוֹתר

כּשתגבּר העליה.

עלינו לתקן את המעוּוָת, וּבזמן הקרוֹב בּיוֹתר. משקי הפּלחה נתבּעים, לטוֹבתם הם וּלטוֹבת הכּלל, להרחיב כּכל האפשר את שטחי החיטה, וּבהשקאה דוקא, ולברוֹר לזריעה זנים משוּבּחים, הנוֹתנים יבוּלים גבוֹהים יוֹתר. השאיפה צריכה להיוֹת, להגיע בּזמן הקרוֹב בּיוֹתר לשיעוּר של שלוֹשים־ארבּעים אלף טוֹן חיטים בּשנה.

הוּא הדין בּאַספּסת. משקים אחדים קנוּ להם נסיוֹן מספּיק בגידוּל זה, ויוּכלוּ להרחיבוֹ בּלי קוֹשי. הגיעה השעה לשׂים לב לגידוּל זה, בּיחוּד בּאזוֹרי הפּרדסים.

זעוּמה היא אַספּקת הבּשׂר ממשקינוּ לישוּב. עדיין אין התנאים מתאימים להרחיב את גידוּל הבּקר לבשׂר. לעוּמת זה יש אפשרוּת להרחיב את גידוּל הצאן. מתוֹך הרגל שהבאנוּ אתנוּ מהגוֹלה אין אנוּ משתמשים כּמעט בּבשׂר־צאן. יש להגדיל את תצרוֹכת בּשׂר־הצאן בּישוּב, על חשבּוֹן הבּקר המוּבא בּעיקר מחוּץ־לארץ.

יִשוּבנוּ מַרבּה בּאכילת בּשׂר־עוֹפוֹת. המשק העברי מסַפּק כּמַחצית מתצרוֹכת הבּיצים ויש אפשרוּת להגיע לאספּקת 80% ממנה, ואפילוּ לכל מאַת האחוּזים.

אנוּ מפגרים הרבּה בּגידוּל עצי־פרי נשירים, אף כּי הוּכנסוּ זנים משוּבּחים של שזיפים, תפּוּחים ואגסים, והגענוּ להישׂגים ניכּרים בּענף זה. מוֹסדוֹתינוּ ההתישבוּתיים וּמתכּני התכניוֹת המשקיוֹת

גילוּ היסוּסים יתירים בּענין זה. מוֹסדוֹת המחקר אף הם עוֹמדים מן הצד ואינם מסייעים בּידי מגדלי־הפּירוֹת שלנוּ.

הפּיגוּר בּענף זה מנקר את העינים. אם נַשוה את השטח המוּקצה בּמשקינוּ לעצי־פּרי נשירים לזה של הערבים, נמצא כּי הוּא קטן פּי כּמה. מַחלקת החקלאוּת הממשלתית מפרסמת מזמן לזמן מספּרים בּדבר גידוּל עצי־פּרי נשירים, שטחם וּתנוּבתם. אין לסמוֹך הרבּה על דיוּקה של סטטיסטיקה זוֹ. יש בּה, בּלי ספק, הרבּה מן הגוּזמה. אבל אם גם נניח שהמספּרים הרשמיים מוּגזמים אפילוּ פּי עשׂרה – יהא הסיכּוּם מעציב מאד בּשבילנוּ: כמה אלפי דוּנמים אצלנוּ לעוּמת כּמה מאות אלפי דוּנמים אצל הערבים!

הזנחנוּ את הפּירוֹת הטרוֹפּיים והסוּבּטרוֹפּיים שהצלחתם

מוּבטחת להם בּתנאֵי האקלים שלנוּ, כּפי שמוֹכיח הנסיוֹן. עדיין אין לנוּ מַטעים רצוּפים של עצי אַבּוּקדוֹ וּמַנגוֹ. המטעים בּכללם לקוּיים אצלנוּ בּחוֹסר גיווּן. והרי נתבּרכה ארצנוּ בּאקלים רבגוֹני! והרי אנוּ מוֹציאים

שנה שנה רבבוֹת לירוֹת, לכל מיני פּירוֹת המוּבאים מרחוֹק וּמקרוֹב.

לא פּחוֹת מזה מצער הפּיגוּר בּגידוּל ענבים – ענבי־מַאכל, ענבי־ריפּוּי וענבי־צימוּקים. אמנם, זני הסטנדארד של ענבי־מַאכל, שהכנסתי לחקלאוּתנוּ תוֹפסים מקוֹם ניכּר בּתּצרוֹכת הישוּב. אוּלם עדיין אנוּ

חסרים ענבי־מַאכל מַאפילים, לעוֹנת הסתיו והחוֹרף. את אלה אפשר לגדל בּכל יִשוּב הררי שגָבהוֹ מגיע ל־500 מטר מעל לפני הים.

הזנחנוּ את השימוּש בּענבי־מַרפא בקנה־מידה המתאים לערכּוֹ. בּכך אשמים בּעיקר הרוֹפאים – רוֹפאי “הדסה” ו“קוּפּת חוֹלים” והרוֹפאים הפּרטיים – שלא גילוּ התענינוּת בּריפּוי על־ידי ענבים לפי השיטה הנפוֹצה בּאירוֹפּה, ולא דאגוּ, להקמת בּתי־מרפּא המיוּסדים על השיטה הזאת.

בּגידוּל ענבים לשם עשׂיית צימוּקים נעשׂוּ נסיוֹנוֹת לפני 45 שנה בּראש־פּינה, ולפני 20 שנה בּנהלל – והמשך אָיִן. בּנהלל הוּשׂגוּ צימוּקים משוּבּחים, כּצימוּקי “מַלַגה”, ואין ספק כּי לתעשׂיה

זוֹ יש סיכּוּיים טוֹבים. ואם על צימוּקי “לוּכּסוּס” מסוּג זה אין הקוֹפצים מרוּבּים, הרי לצימוּקי “סוּלטאנינה” מרוּבּוֹת האפשרוּיוֹת

לשיווּק. בּכנרת הגיעוּ ליבוּלי־בּרכה של “סוּלטנינה”, ויש לשער על סמך הנסיוֹן בּקאליפוֹרניה, יון ותוּרכּיה, כּי גידוּל זה עלוּל לתפּוֹס גם אצלנוּ מקוֹם נכבּד בּענפי המשק.

כּן, ארוּכּה רשימת הגידוּלים המחכּים ליד מטַפּחת, ועליהם יש להוֹסיף: זרעי־דגנים, זרעי־ירקוֹת וזרעי־פּרחים. התנאים הטבעיים נוֹחים מאד להשׂגת תוֹצאוֹת מצוּינוֹת בּטיפּוּח זרעים אלה.

לפני זמן־מה בּיקר בּארץ־ישׂראל סאֶר ג’וֹן ראסל, שעמד בּמשך שנים רבּוֹת בּראש תחנת הנסיוֹן המפוּרסמת של רוֹתהאמסטאֶד בּאנגליה. הוּא מכהן עתה יוֹשב־ראש “הועדה החקלאית של בּעלוֹת־הבּרית לצרכים שלאחר המלחמה”.

אביא כּאן מקצת מדבריו על בּיקוּרוֹ זה:

"לכשיכּתבו תוֹלדוֹת הימים האלה ואפשר יהיה לראוֹת את פּני הדברים בּאוֹרם הנכוֹן, אין ספק כּי החקלאוּת העברית בּארץ־ישׂראל תתפּוֹס בּהן מקוֹם נכבּד. היא תרמה תרוּמה חשוּבה לפתרוֹן שתי הבּעיוֹת העיקריוֹת של החקלאוּת בּכל רחבי העוֹלם. האחת: בּעית השבּחת הקרקע. בּמקצוֹע זה קנוּ להם המתישבים העברים נסיוֹן רב־ערך. הבּעיה האחרת והחשוּבה יוֹתר: צוּרוֹת ההתישבוּת. ארץ־ישׂראל היתה מעֵין מַעבּדה גדוֹלה, שבּה נבחנוּ ונתנַסו צוּרוֹת־התישבוּת שוֹנוֹת. קרוֹב לוַדאי שלאחר המלחמה תהיה ההתישבוּת הקיבּוּצית דוּגמה וּמוֹפת לארצוֹת רבּוֹת. ההתישבוּת הקיבּוּצית

בּארץ־ישׂראל היא רבּת צוּרוֹת. היהוּדים לא זוֹ בּלבד שבּנוּ בּית לעצמם וּלעמם, אלא הדליקוּ לפּיד להפיץ אוֹר על כּמה מן הבּעיוֹת המסוּבּכוֹת והקשוֹת בּיוֹתר המחכּוֹת לפתרוֹנן בּעוֹלם־המחר".

רשמתי בּשוּלי הדברים:

ליִשוּבי העוֹבדים, הן לקיבּוּצים והן למוֹשבים נוֹדעת

חשיבוּת גדוֹלה נוֹספת: הם בּטוּחים כּי בּעבוֹדתם הם מכשירים את הקרקע לרבבוֹת חלוּצים נוֹספים שיעלוּ מן הגוֹלה.

זה שלוֹשים שנה שאני עוֹקב אחרי נסיוֹנוֹתיהם של היִשוּבים הקוֹלקטיביים, וּלעינַי מתבּלטים תמיד יתרוֹנוֹתיהם המרוּבּים בּקידוּם

החקלאוּת. הם הגיעוּ לצמצוּם ניכּר של הוֹצאוֹת היִצוּר, לחסכוֹן בּכוֹחוֹת

אדם וּבעמל־אדם, השׂיגוּ הישׂגים חשוּבים בּשׂדה החינוּך והטיפּוּל המשוּתף. הניהוּל המרוּכּז בּיִשוּבים הקיבּוּציים מבטיח יֶתר הצלחה

בּביעוּר הקדחת וּמחלוֹת־הצמחים ויֶתר בּטחוֹן מפּני התקפוֹת וחַבּלוֹת.

החלוּצים העוֹלים לארץ רוּבּם צעירים מאד, וּבחיים המשוּתפים הם מוֹצאים הרבּה מן הנוֹחוּת שבּבית המשפּחה.

אוּלם עתידם של החיים המשוּתפים תלוּי בּמידה מַכרעת בּדוֹר השני והשלישי. המציאוּת מוֹכיחה, כּי בּניהם וּבנוֹתיהם של הראשוֹנים מעוּרים וּמוּשרשים בּחיי־הכּפר וּבחיים השיתוּפיים ויש להאמין כּי גם הדוֹר השלישי לא יכזיב.

“חברת התישבוּת העוֹבדים”

ג' חשון תרצ"ד

בּתקוּפת יִסוּדם של קרית־ענבים, של מוֹשבי העוֹבדים והמשקים השיתוּפיים בּעמק יזרעאל עוֹררתי שאלה שעדיין לא מצאה את פּתרוֹנה הנכוֹן והמלא עד היוֹם. הצעתי להסתדרוּת החקלאית לייסד חברה עצמאית להתישבוּת עוֹבדים. ההצעה נתקבּלה ובעקבוֹתיה נוֹסדה חברת “ניר”, שהסתעפה בּמשך הזמן ל“ניר חברה בע”מ" וּל“ניר השיתוּפית”. לאמיתוֹ של דבר נתכּוַנתי בּהצעתי להתפּתחוּת אחרת.

השיתוּף בּין הקרן הקיימת וקרן היסוֹד לבין המתישבים הביא בּרכה רבּה להתישבוּת, על אף כּל הלבטים הקשים שעברוּ גם על המוֹסדוֹת המישבים וגם על המתישבים, עד שנתבּססו המשקים. ניצחוּ היסוֹדוֹת הבּריאים של החקלאוּת העוֹבדת, של המשקיוּת המוּשתתת על אדמה לאוּמית, על הוֹן לאוּמי לאשראי החקלאי, על טיפּוּס המשק המעוֹרב, על עבוֹדה עצמית יוֹצרת.

אוּלם מראשית ההתישבוּת העוֹבדת נתעוֹררה בּלבּי חרדה רצינית לעתידה.

האפשר לבטוֹח בּציבּוּר הציוֹני “הכּללי” שירצה לאוֹרך

ימים לשׂאת בּעוֹל התקציב הדרוּש להרחבת החקלאוּת העוֹבדת בּקנה־מידה המתאים לצרכיה?

ושמא יתעייפוּ כּמה מהתוֹרמים? שמא יֵרדוּ מנכסיהם? שמא ישנוּ רבּים מהם את יחסם למפעל?

ואף אם תהיה הקוּפּה הציוֹנית מלאה וּגדוּשה תמיד – שמא תיפּגם השוּתפוּת בּין המישבים והמתישבים? האין לחשוֹש שהמוֹסדוֹת המוֹציאים לפּוֹעל עלוּלים בּיוֹם מן הימים לשנוֹת את יחסם למתישבים, כּיון שאינם משקיעים בּמשקיהם אלא את עבוֹדתם וּמרצם ולא את הוֹנם? והרי יתכן שיבוֹא משטר ציוֹני אחר שירצה להתעלם בּכוָנה מצרכיה של החקלאוּת העוֹבדת, שירצה לדכּאה וּלשעבּדה לשיטוֹת המקוּבּלוֹת בּהתישבוּת

הקאפּיטאליסטית?

כּלוּם לא מן הנמנע הוּא שיֵהפך עלינוּ הגלגל ויחזירנוּ לימי האדמיניסטרציה של הבּארוֹן, לשיטוֹת הנפסדוֹת של האפּוֹטרוֹפּסוּת? כּלוּם לא יתכן שיתעוֹרר בּיִשוּב יֵצר השׂררה ויבקש להשתלט על חקלאינוּ, לדכּא את רצוֹנם הבּוֹנה ואת מרצם היוֹצר, לטשטש את דמוּתם המקוֹרית, לערער את אִרגוּנם ואת מַעמדם החברתי ולכפּוֹת עליהם חוֹזים שישימו לאַל את תקותם לעצמאוּת?

כּדי למנוֹע התפּתחוּת הרת אסוֹן כּזאת לחקלאוּת שלנוּ,

ראיתי לפני רק דרך אחת: עצמאות גמוּרה למשקי העוֹבדים, עצמאוּת שתוּבטח על־ידי מכשיר אבטוֹנוֹמי מיוּחד שיהא מסוּנף להסתדרוּת העוֹבדים הכּללית כּ"חברה להתישבוּת עוֹבדים".

החברה תרכּז בידיה את האמצעים הכּספּיים של ציבּוּר הפּוֹעלים ושל ידידי החקלאות העוֹבדת, תמשוֹך הוֹן ציבּוּרי וּפרטי לשם השקעתוֹ בּמשקי העוֹבדים.

החברה תרכּוֹש לעצמה את הבּעלוּת העליוֹנה על המשקים, לאחר שישתחררוּ בּהדרגה מן השעבּוּד למוֹסדוֹת האשראי, תקבּל עליה את ההדרכה המשקית ותפקח על מימוּש יעוּדיו הכּלכּליים והחברתיים של המשק התכניתי החקלאי.

מגמתה העיקרית של החברה תהיה עצמאוּת ההתישבוּת העוֹבדת, לשם הרחבת תחוּמיה, העמקת יסוֹדוֹתיה וּביסוּסה – עצמאוּת בּקביעת התקציבים, בּתכניוֹת המשקיוֹת, בּהדרכה וּבפיקוּח.

כ' חשון תש"ה

אמנם, העיקרים האלה הוּנחוּ בּיסוֹדה של “חברת ניר”, אבל זוֹ צמצמה את תפקידיה, וּמאין מוֹסד מרכּזי אחד, ממלאים את הפוּנקציוֹת הלוּ מוֹסדוֹת שוֹנים: “המרכּז החקלאי”, “בּרית הפּיקוּח של הקוֹאוֹפּראציה החקלאית העוֹבדת”, הקרנוֹת של הזרמים ההתישבוּתיים (קרן “הקיבּוּץ המאוּחד”, קרן “השוֹמר הצעיר”, קרן “חבר הקבוּצוֹת”, קרן “תנוּעת המוֹשבים”). אין ספק, כּי כּל המוֹסדוֹת הללוּ מַפעילים כּוֹחוֹת ואמצעים מרוּבּים וּמביאים בּרכה להתישבוּת העוֹבדת, בּכללה. אבל עד מתי יהיוּ כּוֹחוֹתינוּ מפוּזרים? האם בּאמת לא תימצא הדרך לאַחד את הקרנוֹת המפוּצלוֹת, לגבּש את המגמוֹת המאַחדוֹת וּלהקים מכשיר אחד מרוּכּז, בּעל סמכוּת וּבעל כּוֹח־בּיצוּע שירכּז אמצעים מרוּבּים פּי כּמה מבּפנים וּמן

החוּץ?

בענין יִסוּד “חברה להתישבוּת עוֹבדים” נגעתי בזכרוֹנוֹתי על בּ. כּצנלסוֹן ז"ל, בּיום השלוֹשים לפטירתוֹ.

לפני יוֹתר מעשׂרים שנה נתגלגלה לי זכוּת מיוּחדת בּמינה: הרציתי בּשנת תרפ"ב, בּועידת פתח־תקוה, הרצאה מפוֹרטת על הצעתי להקים “חברה להתישבוּת עוֹבדים”. והנה קם בּ. כּצנלסוֹן בּסיוּם דברי ותמך בּהתלהבוּת בּהצעתי. דבריו הנלהבים והמעמיקים הפתיעוּני ונעמוּ לי מאד.

הוּא לא היה מרוּצה מדרך התפּתחותה של “ניר בּע”מ" שנוֹסדה בּמקוֹם “החברה להתישבוּת עוֹבדים”. לאחר שנים אחדוֹת ניסה לעוֹרר את “ניר” להרחבת תחוּמיה וּפעוּלוֹתיה, וגם לפני שנתים חזר לענין זה.

מקוֹרה של הצעת החלוּקה

ט' שבט תרצ"ח

מסקנוֹת הוַעדה המלכוּתית בּפּרק האחרוֹן של הרצאתה

עוֹשוֹת רוֹשם, לפי סימנים שוֹנים, כּי נתחבּרוּ בּידי מישהוּ אחר ולא בּידי מחבּרי ההרצאה עצמה. הדבר היה כּחידה בּעיני. דוֹמה כּי מצאתי את פּתרוֹנה.

בּגוּף ההרצאה הוּבאוּ הבּירוּרים המענינים על היחסים בּין השלטוֹנוֹת והאוּכלוֹסים, בּין האוּכלוֹסים לעדוֹתיהם לבין עצמם, ועל פּירוּשוֹ של “הבּית הלאוּמי היהוּדי” שאינוֹ אלא “מדינה יהוּדית”. וּבסיוּם המסקנוֹת הוּבאה הצעה על חלוּקת הארץ.

שאלתי את עצמי: אוּלי נכתב הפּרק המסַכּם של הדין־וחשבּוֹן בּידי אדם שלא נטה להשקפוֹתיהם של חברי הועדה? מאַיִן בּאה ההצעה של החלוּקה, וּבנוּסח כּה פּסקני? מה מקוֹרה?

לאחר חקירה וּדרישה נוֹדע לי, כּי “מַזכּירת הכּבוֹד” של “המרכּז הערבי” בּלוֹנדוֹן, הגברת בּיאטריס אֶרסקין (Beatrice Erskine), שלחה בּאמצע 1937 לעתוֹנוּת האנגלית, לממשלה הבּריטית וּלבית־הנבחרים אגרת שבּה המליצה על “צ’ארטר ערבי”.

הגב' אֶרסקין בּיקרה בּארץ כּמה פּעמים והסתוֹפפה כּל

הימים בּחברת הגב' ניוּטוֹן המפוּרסמת וּבחברת ריצ’מוֹנד, מנהל המחלקה הממשלתית לארכיוֹלוֹגיה, שבּמשך כּל זמן שהוּתוֹ בּארץ תמך בּגלוּי במאַרגני התעמולה האנטי־ציוֹנית.

עיינתי בּספרה, פּלשׂתינה של הערבים" (“Palestine of the Arabs”), שהוֹפיע זמן־מה לפני שפּרצוּ מהוּמוֹת 1936, וּמצאתי כּי בּיחס ליִשוּב העברי היא מַבחינה בּין התנהגוּתם של המתישבים הראשוֹנים לבין זוֹ של החדשים, שלדעתה היא שוֹנה לגמרי: הראשוֹנים הביאוּ אתם עבוֹדה וקידמה לפּלחים, מה שאין כּן הציוֹנים. היא מדגישה וּמטעימה שהציוֹנים מכריזים בגלוי שהם עוֹלים לארץ בּזכוּת ולא בּחסד. היא מגלה בּדבריה אהדה רבּה לפוֹרעי הפּרעוֹת בּ־1929 וּמרימה על נס את השתתפוּתן של הנשים הערביוֹת בּתנוּעת “המרד”.

אגב, משלחת הנשים הערביוֹת שהתיצבה אז לפני הנציב העליוֹן בּדרישה לבטל את הצהרת בּאלפוּר לא תבעה כּלל להפסיק את העליה אלא רק להגבּילה בּלבד ולתלוֹתה בּכוֹח הקליטה הכּלכּלי של הארץ. כּלוֹמר: הערבים אף לא חלמוּ אז על איזה בּיסוּס פּוֹליטי להגבּלת העליה, ושיטת־כּזב זוֹ לא הוּמצאה אלא בּימיו של צוֹררנוּ מאלקוֹלם מאקדוֹנאלד.

הגב' אֶרסקין מתרעמת בּספרה על הפּירוּש שניתן למאנדאט על־ידי מַחזיקיו, פּירוּש המַקנה ליהוּדים זכוּת לעליה גדוֹלה למשך תקוּפה שתספּיק ליצירת רוֹב יהוּדי בּארץ. היא מעירה בּלעג, כּי לפי פּירוּש זה היתה הממשלה המאנדאטוֹרית חיבת לחוֹקק חוּקים לשם שמירה על הקרקעוֹת השוֹממים, כּדי ליצוֹר רזרבה קרקעית להתישבוּת ולמנוֹע עליה מוּפרזת של מחירי הקרקע.

אבל את עיקר “התגלית” מצאתי בּסיוּם הספר. מסתבּר שבּזמן בּיקוּרה האחרוֹן של הגב' אֶרסקין בּארץ, שקדם למהוּמוֹת־הדמים וּלוַעדת פיל והצעוֹתיה, – כּבר רווחוּ בּחוּגי הממשלה שמוּעוֹת על מין קאנטוֹניזאציה, והדפּים האחרוֹנים של הספר דוֹמים דמיוֹן רב – ולא בּלבד בּקשרי רעיוֹנוֹת – לדפּים האחרוֹנים של הדין־וחשבּוֹן של הוַעדה המלכוּתית!

גב' אֶרסקין כּתבה:

“התכנית היא – לחַלק את הארץ לשני חלקים, אחד – יהוּדי, ואחד – ערבי. לקרקעוֹת שבּידי היהוּדים יוֹסיפו שטח להקמת מדינה יהוּדית, שבּה יוּכלו להקים להם שלטוֹן עצמי. וּבידי הערבים יישאֵר אזוֹר־ההרים, שיצוֹרף לעבר־הירדן”.

האם מקרה הוּא שהצעתה של גב' אֶרסקין מזדהה עם מסקנוֹתיה של וַעדת פּיל? האפשר להניח כּי לפני הוַעדה לא הוּבאה הצעתה של הגב' אֶרסקין? והלא היא וידידותיה טרחוּ כּל כּך הרבּה להפיץ את הספר בּרבּים!

החלפתי מכתבים עם בּ. כּ. לאחר מלחמת הגבוּרה שלוֹ נגד “החלוּקה”, בּזמן שהוּתוֹ בּלוֹנדוֹן בשנת 1938. בּמכתבוֹ אלי, מ־23 בּנוֹבמבּר 1938 מלוֹנדוֹן, העיר: “קראתי בּענין רב את דבריך על מרת אֶרסקין. מצאתי אישוּר לדעתי, כּי תחילתה של ‘החלוּקה’ – מקוֹר ערבי היא, וּלפיכך היוּ המדינאים האנגלים נוֹטים להאמין כּי לא יכבּד עליהם הדבר”.

“העברת קרקעוֹת ואוּכלוֹסים”

כ' אב תש"ה

זהוּ שם אחת ההצעוֹת של ה“וַעדה המַלכוּתית”. אכן, השאלה של העברת אוּכלוֹסים בּארצנוּ נתעוֹררה לראשוֹנה על־ידי “הוַעדה המלכוּתית”, היא הוַעדה שהציעה את הצעת החלוּקה. הרבּה נלחמנוּ בּהצעה זוֹ עד שהצלחנוּ לבטלה ולהסירה מעל הפּרק. אנוּ עוֹמדים עתה לפני גמר המלחמה, ולבּי סמוּך וּבטוּח כּי בועידת השלוֹם הקרוֹבה יוּכרע עניננוּ הכרעה

גמוּרה לטוֹבתנוּ. שערי ארצנוּ יפּתחוּ לרוָחה לפני עליה המוֹנית של יהוּדים בּשיעוּר ההוֹלם את צרכי עמנוּ, ואין ספק כּי תתעוֹרר אז השאלה של מיעוּט לא־יהוּדי בּארץ. עלינוּ לראוֹת את הנוֹלד ולבחוֹן מבּעוֹד זמן את הבּעיה של העברת אוּכלוֹסים, מצדדיה השוֹנים.

הרעיוֹן על חילוּפי אוּכלוֹסים לשם מניעת סכסוּכים עדתיים־לאוּמיים נוֹלד עוֹד לפני מלחמת־העוֹלם הקוֹדמת. בּשנת 1912 הוּחלפוּ אוּכלוֹסים בּין בּולגריה ותוּרכּיה. זה היה הנסיוֹן הראשוֹן של חילוּפי אוּכלוֹסים בּין שתי אוּמוֹת. רבבוֹת אנשים משני הצדדים הוּעברו לפי הסכּם ממדינה למדינה ואזוֹרים שלמים קיבּלוּ אוֹפי לאוּמי בּוֹלט, תוּרכּי אוֹ בּוּלגרי.

בּאביב 1914, כּלוֹמר זמן־מה לפני מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, נעשׂה הסכּם לחילוּפי מהגרים בּין ממשלת “התוּרכּים הצעירים” לבין הממשלה היוָנית של ואֶניזאֶלוֹס. מטרת ההסכּם היתה להקל הן על התוֹשבים המוּעברים והן על החלפת הקרקעוֹת. אוּרגנה וַעדה שהוּטל עליה להסדיר את ההגירה וּלהשגיח שתינתן למהגרים שהוּת מַספּקת לסידוּר עניניהם ואמצעי־הוֹבלה להעברת חפציהם. נקבּעוּ תנאים נוֹחים לחיסוּל הרכוּש. בּוַעדה השתתפו יונים, תוּרכּים וגם בּאֵי־כּוֹח מדינוֹת נייטראליוֹת. וכך נמצאה דרך להשכּין שלוֹם בּין שתי אוּמוֹת וּליישב מקוֹמוֹת לא נוֹשבים.

יש מצבּיעים על העוול הנוֹרא שבּהעברת אוּכלוֹסים על כּרחם על־ידי העריצים הנאציים זמן־מה לפני המלחמה הזאת, בּראשיתה וּבאמצעה. עדיין אין אנוּ יוֹדעים מה היה היקפם של הגירוּשים האכזריים ממדינה למדינה ואת הסך־הכּל האיוֹם של מעשׂי השוֹד והרצח שליווּ אוֹתם. אוּלם האם נפסוֹל משוּם כּך את עצם הרעיוֹן של העברת אוּכלוֹסים? האם נדחה בּגלל מעשׂי הטירוּף של חיוֹת־אדם את הבּחינה הכּל־צדדית של שאלה זוֹ? והרי סילוּפיהם וזיוּפיהם של הנאצים בּשטחים מדיניים־חברתיים אינם מוֹנעים אוֹתנוּ מלהעריך הערכה נכוֹנה את החיוּב שבּתנוּעוֹת קידמה וחירוּת. והרי עצם השם של טמאֵי־אדם הללוּ, “נאציוֹנאל־סוֹציאליסטים”, לא פּגם את מגמוֹתיהן וּשאיפוֹתיהן של תנוּעוֹת לאוּמיוֹת טהוֹרוֹת ושל תנוּעוֹת סוֹציאליסטיוֹת

נאמנוֹת, כּשם שחגיגת האחד בּמאי על־ידי הנאצים לא בּיטל את ערכּוֹ של חג זה בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים הבּינלאוּמית.

התנוּעה הציוֹנית חייבת להתכּוֹנן מבּעוֹד זמן להעברת מיליוֹני יהוּדים לארצנוּ בּמשך זמן קצר כּכל האפשר. העברה זוֹ תבוּצע בּתמיכת האוּמוֹת המאוּחדוֹת, לפי תכנית ערוּכה מראש לכל פּרטיה, כּדי למנוֹע כּל מקריוּת וקאטאסטרוֹפה.

הטרגדיה של יהדוּת אירוֹפה מעוֹררת אוֹתנוּ לעוֹרר את השאלה הזאת בּכל היקפה לפני העוֹלם התרבּוּתי, ויפה שעה אחת קוֹדם. יון העבירה לארצה בּסוֹף המלחמה הקוֹדמת קרוֹב למיליוֹן וחמש מאוֹת אלף נפש, בּתקוּפה של שלוֹש שנים! והרי מצבנוּ כּיוֹם קשה פּי שבעים ושבעה ממצבה של יון בּימים ההם. מפעל ההתישבוּת וההעברה של יון צריך לשמש לנוּ דוּגמה. עתה, לאחר האסוֹן הגדוֹל שהמיטוּ עלינוּ הגרמנים, אין מקוֹם לדחיוֹת ולתהיוֹת.

אנוּ מצדנוּ נוֹסיף להחזיק בּהנחה שבּצד מיליוֹני יהוּדים

בּארץ־ישׂראל השלימה והבּלתי־מחוּלקת יש מקוֹם גם ליהוּדים וגם לערבים. אוּלם אם חלק מן הערבים ירצה לעבוֹר לארץ ערבית אחרת, צריכה האפשרוּת להינתן להם, וטוֹב שתהא תכנית מוּכנה לכך.

ועדת פּיל לא עמדה על העוּבדה כּי לערבים יש ארץ פּוֹריה ורחבת־ידים, ארץ בּלתי־נוֹשבת כּמעט וּברוּכה בּמים רבּים, ארץ שהיתה מאוּכלסת פּי כּמה וכמה מכּפי שהיא כּיוֹם: עיראק. ארץ זוֹ זקוּקה למיליוֹני ידים עוֹבדוֹת, ואין להבין מדוּע לא נמצא מי שיציע לערבי ארץ־ישׂראל לעבוֹר לשם. והרי הערבים שוֹאפים לאיחוּד עם הארצוֹת השכנוֹת, והממשלה האנגלית מתיחסת בּאהדה לשאיפוֹתיהם, ואפילוּ הכניסה את עיראק וּמדינוֹת ערביוֹת אחרוֹת לתוֹך הסבך המדיני שנוֹצר בּארצנוּ. מדוּע,

איפוֹא, תתעלם הממשלה האנגלית מן האפשרוּת לפתוֹר את שאלת ערבי ארץ־ישׂראל – בּעיראק?

משוּנה היא עֶמדתה של עיראק לגבּי הבּעיה היהוּדית־הערבית. מן ההגיוֹן היה שעיראק תציע לפתוֹח את שעריה לפני ערביי ארץ־ישׂראל, שיביאוּ אתם כּסף שיקבּלוּ חֵלף אדמתם ויפתחוּ את חקלאוּתה הנחשלת. ממשלת עיראק סוֹמכת על עוֹשר הנפט וּמזניחה את האפשרוּיוֹת הכּבּירות הגנוּזוֹת בּאדמוֹת־השלחין שלה. והרי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים תיכּן המהנדס הגאוֹני וילקוֹקס תכניוֹת להקמת מפעלי השקאה ענקיים. לעיראק המאוּכלסת בּדלילוּת מרוּבּה – היא מוֹנה בּסך־הכּל שלוֹשה מיליוֹן וחמש מאוֹת אלף נפש – יש אפשרוּת להכניס מיליוֹני תוֹשבים, וּבנקל היתה יכוֹלה לקלוֹט כּמה רבבוֹת

ערבים.

אבל הממשלה האנגלית התעלמה מן הפּתרוֹן ההגיוֹני והממשלה העיראקית לא פּתחה את שערי ארצה להגירה ערבית, שהיתה מביאה לה בּרכה רבּה – והארץ הגדוֹלה והפּוֹריה זוֹעקת מאֵין יוֹשבים.

הצעת הוַעדה המלכוּתית, וַעדת פּיל, הביאה בּחשבּון

חילוּפים בּין יהוּדים וערבים בּמסגרת שתי מדינוֹת מקוּצצוֹת שאינן אלא אחת. להצעה זוֹ אין הגיוֹן ואין הצדקה. אבל יש הגיוֹן ויש הצדקה לחילוּפים בּין האכלוסיה הערבית, שיש לה שטחים בּלתי־מוּגבּלים בּעיראק, לבין היהוּדים הדווּיים מארצוֹת אירוֹפּה, שאין להם מקוֹם אחר בּתבל אלא בּארץ־ישׂראל. כּמוּבן, אין להעלוֹת על הדעת חילוּפי אוּכלוֹסים בּכפיה. בּמקוֹם הכּפיה יש לנקוֹט בּשיטת האוֹפּציה ולקבּוֹע זמן מסוּים לתקפּה של זכוּת־האוֹפּציה. התנאים צריכים להיוֹת נוֹחים כּכל האפשר.

להחלפת האוּכלוֹסים יהיה ערך אם תוּצא לפּוֹעל בּקנה־מידה גדוֹל. התנאי העיקרי למימוּש תכנית רחבה – עזרה כּספּית בּינלאוּמית, בּדרך דוֹמה לזוֹ שניתנה להתישבוּת בּיוָן.

האפשרוּת ליישב בּארצנוּ מיליוֹני יהוּדים בּלי להזיק

למישהוּ וּמתוֹך שמירה על זכוּת האוּפּציה קרוֹבה לבוֹא. אין זוֹ אוּטוֹפּיה.

שׂוֹחחתי הרבּה בּעניני ההעברה עם בּ. כּצנלסוֹן. היינו תמימי־דעים כּי בּמצבנוּ וּבמצב הארץ מַשמעוּתה של העברה – העברת המוֹני יהוּדים לארץ־ישׂראל. וכמוּבן, ללא כּל כּוָנה של שימוּש בּאמצי כּפיה. מי שיֵלך – יֵלֵך מרצוֹנוֹ הטוֹב. וּלעוּמתם ילכוּ רבּים משכנינוּ לארצוֹת

השכנוֹת, העשירוֹת מאד בּקרקע פּוריה וּבמים והזקוּקוֹת מאד – וּביחוּד

עיראק – לריבּוּי אוּכלוֹסיהן.

הוּא לא נתבּהל, כּמוּבן, מפּני המלה “טראנספאֶר”. הוּא פּירסם בּשנת תש"א בּקוֹבץ “בּכּוּר” את סקירתי והצעתי בּשאלה זוֹ. מישהוּ בּאמריקה התקיף אוֹתי בּדברי בּיקוֹרת.

כּשדיבּרנוּ על כּך בּינינוּ, אמר לי מתוֹך חיוּכוֹ המקסים: “הלא ידענוּ מראש את היחס הבּלתי־מחוּכּם לדברים אלה מצד אנשי הדוֹגמה העיורת. אך לא איכפּת: הענין ימשוֹך את לבּוֹתיהם של יחידים רבּים ושל העמים המתקדמים דוקא”.

זה היה זמן רב לפני שתנוּעת־העבוֹדה האנגלית הבּיעה את דעתה החיוּבית בּשאלת ההעברה והבטיחה לתמוֹך בּה.

א.שרוֹן (שוַדרוֹן), בּעל אוֹסף האבטוגרפים באוּניברסיטה העברית, הוּא, כּפי שידוּע לי, הראשוֹן שראה בּהעברת אוּכלוֹסין מארץ לארץ פּתרוֹן בּינלאוּמי לבעיוֹת המיעוּטים הלאוּמיים.

עוֹד בשנת 1916 פּירסם מאמרים בּעתוֹנוּת הלוֹעזית והלוֹעזית־היהוּדית בּשאלה זוֹ. “רק לאחר שמַגיעים לכלל הכּרה – כּתב בּאחד ממַאמריו – כּי ה”סטטוּס קווֹ" אינוֹ קדוֹש בּכל המקרים וכי, להיפך, יש שהמוּסר מצווה לשנוֹתוֹ – רק אז מוֹפיע הרעיוֹן על העברת אוּכלוֹסין כּאחת האפשרוּיוֹת של השינוּי, שהיא גם מוּסרית, וּבמקרים מסוּימים גם היחידה".

כ“ג אלוּל תש”ד, שלוֹשים לפטירתוֹ של בּ. כּצנלסוֹן.

בּמשך זמן־מה היה שקוּע בּדבר “פּחוּת־ערך” לכאוֹרה: התמסר בּימי המלחמה הקוֹדמת לגידוּל ירקוֹת בּידי פּוֹעלוֹת. לאמיתוֹ של דבר היתה אז לגידוּל ירקוֹת חשיבוּת לא פּחוּתה, בּאוֹפן יחסי, מזוֹ שיש להם בּימי המלחמה הזאת. מלבד זה היה בּכך משוּם כּיבּוּש ענף חקלאי שהתאים בּמיוּחד, לפי תנאֵי הזמן ההוּא, לצעירוֹת, ששאפוּ לתת את חלקן לעבוֹדה פּעילה וּמוֹעילה ליִשוּב. עדיין לא היוּ אז הזדמנוּיוֹת לעבוֹד בּלוּל וּברפת. השתתפוּתוֹ של בּ. כּצנלסוֹן בּאִרגוּן

המפעלים הצנוּעים, ילידי צוֹרך השעה, נתנה למעשׂה דחיפה עצוּמה למשיכת הבּחוּרוֹת לחקלאוּת. הוּא העיד על עצמוֹ שיחסוֹ לגידוּל ירקוֹת היה נפשי מאד. אי־אפשר לשכּוֹח את אִמרתוֹ: “יחסי לגידוּל ירקוֹת היה הרבּה יוֹתר נפשי מאשר למלאכת־עריכה”.

בּפעוּלתוֹ זאת נתבּלט ההבדל האָפייני בּין מוֹרה דוֹר

קוֹדם לבין מוֹרה הדוֹר השני. אחד־העם היה אוֹמר, בּישיבוֹת הועד האוֹדיסאי, כּי בּארץ־ישׂראל אי־אפשר לאשה היהוּדית לעבוֹד בּחקלאוּת. וּלעוּמתוֹ, בּ. כּ., לא זוֹ בּלבד שהעריך נכוֹנה את חשיבוּתה של החקלאוּת העברית, אלא עשׂה מעשׂה רב – וּבזמן הנכוֹן – למען תנוּעת־העבוֹדה של האשה העברית, ועל־ידי כּך – למען כּל התנוּעה. הוּא נתן בּכך דחיפה עזה לתנוּפה מַכריעה בּמפעלנוּ ההתישבוּתי.

בּימים האחרוֹנים של המלחמה הקוֹדמת סיפּר לי בּ. כּ. מה הוּשׂג על־ידי הקבוּצוֹת הארעיוֹת של הפּוֹעלוֹת, ותיאר לפנַי בּמלים עמוּקוֹת את החזוּת הצפוּנה בּסידוּר עבוֹדוֹת חקלאיוֹת לצעירוֹת. דבריו אלה היוּ תמיד נר לרגלי בּזמן יִסוּד משקי הפּוֹעלוֹת והמפעלים ההתישבוּתיים הראשוֹנים לאחר המלחמה.

בּשנים ההן הרגשתי בּמקרים רבּים, בּפגישוֹתי עמוֹ וּפעמים

אף מרחוֹק, את עמידתוֹ המַתמדת בּשער על ערכים התישבוּתיים יסוֹדיים. נחרתה בּזכרוֹני הגנתוֹ על תפקידי הקרן הקיימת לגבּי החקלאוּת העוֹבדת. עוֹדדה מאד עמידתוֹ על עקרוֹנוֹת המשק המעוֹרב כּנגד ההצעה הפּזיזה של סוֹסקין בּדבר בּיסוּס ההתישבוּת על משק ירקוֹת חדגוֹני.

בּימים שדה־לימה ואחרים מתחוּ בּיקוֹרת קשה על הרכישה הגדוֹלה הראשוֹנה של הקרן הקיימת בּעמק יזרעאל והתנגדוּ למַתן עזרה לישוּבי העוֹבדים שנוֹסדוּ שם, רחשתי אליו רחשי הוֹקרה מיוּחדת. הוּא גם הבּיע לא פּעם את הערכתוֹ לשאיפתי לסייע בּמה שיכוֹלתי.

בּשנה האחרוֹנה בּאתי עמוֹ בּדברים בּענין הוֹצאת ספרי זה, והוּא עוֹדדני לסיימוֹ. בּשׂמחה מסרתי לידוֹ את כּתב־היד.

עקבתי מתוֹך הערצה אחרי היאָבקוּתוֹ על יסוֹדוֹת התנוּעה, בּימי הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת. קיויתי, עם רבבוֹת מעריציו, להמשכת פּעלוֹ הכּבּיר, וּביוֹם א' המר ההוּא התכּוֹננתי לכתוֹב לוֹ ירוּשלימה.

והנה בּא העתוֹן וּבישׂר את הבּשׂוֹרה המַחרידה.

וּמה להבּא?

ג' תשרי תש"ה

הישׂגי החקלאים העברים הביאוּ לידי חישׂוּף אוֹצרוֹת־מים גדוֹלים.

בּארץ־ישׂראל המערבית יוֹרדים אל הים התיכוֹן כּתשעה מיליארד מטרים מעוּקבים מים לשנה, מהם ניתנים לשימוּש, לפי האוֹמד, שני מיליארד מטרים מעוּקבים לשנה. והרי כּמוּת המים שמשתמשים בּהם כּיוֹם אינה מַגעת אלא ל־3% מהם!

לא רבּים יוֹדעים שאחד המהנדסים המוּכשרים והמנוּסים שלנוּ, ש. בּלאס, עיבּד תכנית מקיפה להשקאה בּהיקף ארצי, מטעם חברת “מקוֹרוֹת”. תכניתוֹ קרוֹבה מאד לזוֹ של לאוּדרמילק, שעל ספרוֹ קראנוּ לא מעט בּזמן האחרוֹן. תכניתוֹ של בּלאס ותכניתוֹ של לאוּדרמילק מוֹכיחוֹת שתיהן עד כּמה גדוֹלים הסיכּוּיים להרבּוֹת פּי כּמה את מספּרם של החקלאים העברים בּארץ, ואתם – את מספּרם של האוּכלוֹסים העברים בּכלל.

הישוּבים החקלאיים מונים כּיוֹם קרוֹב לשליש מן האכלוסיה העברית. כּ־15% מן הישוּב העברי כּוּלוֹ מוֹצאים את פּרנסתם רק בּחקלאוּת. אלָפים מתפּרנסים מן החקלאוֹת למחצה, לשליש ולרביע. אלפי יהוּדים העוֹסקים בּמקצוֹעוֹת שוֹנים בּמוֹשבוֹת, בּשכוּנוֹת וּבערי הארץ, מחכּים בּכליוֹן

עינים להגשמת שאיפתם לעבוֹר לחקלאוּת. בּאוֹפן מַקבּיל לקידוּם החרוֹשת העברית בשנוֹת המלחמה, מתרבּה מספּר הצעירים והצעירוֹת העוֹבדים עתה בּחרוֹשת ושוֹאפים לחקלאוּת. אם נביא בּחשבּוֹן את הנוֹער הנמצא בּהכשרה, את החיילים והחיילוֹת העוֹמדים לשוּב בּקרוֹב לגבוּלם, את העוֹבדים בתעשיה המלחמתית וחוּגים אחרים – יכוֹל אחוּז החקלאים העברים בּישוּב להגיע בּקרוֹב ל־20% מן האוּכלוֹסיה העברית. אחוּז כּזה יביא לידי חלוּקה רצוּיה של המקצוֹעוֹת השוֹנים בּחקלאוּת וּמַתאים להרכּב האוּכלוֹסים בּארצוֹת

המצטיינוֹת בּבסיס חקלאי נוֹרמַלי וּבחרוֹשת מתפּתחת, לפי דוּגמת הארצוֹת

המתקדמוֹת הקטנוֹת בּאירוֹפּה (הוֹלנד, בּלגיה, דניה).

בארץ־ישׂראל ישבוּ בּימי כּיבּוּשה על־ידי העברים 2,5 מיליון נפש.

לדעת מלוּמדים וחוֹקרים ישבוּ בּארץ־ישׂראל לפני חוּרבּנה ארבּעה מיליוֹנים וחמש מאוֹת אלף נפש. אם נביא בּחשבּוֹן את האפשרוּיוֹת הטכניוֹת של זמננוּ – לא תהיה משוּם הפרזה בּקביעת המספּר של ארבּעה מיליוֹן נפש כּשיעוּר אִכלוּסוֹ של מערב ארץ־ישׂראל.

הישוּב החקלאי העברי בּחלק המערבי של ארץ־ישׂראל יגיע למאה אלף בּתי־אָב, אם יתוַספוּ 70.000 בּתי־אָב ל־30.000 היוֹשבים עכשיו על הקרקע.

עוֹד 70.000 משפּחוֹת של חקלאים עברים – זאת צריכה להיות תכנית־המינימוּם לתקוּפת השנים הקרוֹבה.

הדאגוֹת בּתקוּפת המַעבר

כ' תשרי תש"ה

שנוֹת המלחמה, הקרוֹבה כּנראה לקצה, עברוּ בּארץ בּסימן

אינפלאציה. מחירי התוֹצרת החקלאית החשוּבה בּיוֹתר – של דגנים וחציר – עלוּ פּי שלוֹשה, פּי ארבּעה ויותר לעוּמת המחירים בּשנים כּתיקוּנן. עליה זוֹ מעוֹררת דאגוֹת וחששוֹת, וּביחוּד בּגלל העוּבדה שלא היתה עליה דוֹמה לא בּאנגליה ולא בּארצוֹת־הבּרית. מאיימת עלינוּ הצפה Dumping) בּלע"ז), ולא לגבּי מיצרכים תעשׂייתיים בּלבד. יבוּא אַבקוֹת־חלב וּביצים מארצוֹת שמעֵבר־לים ושל ירקוֹת מסוּריה יש בּוֹ משוּם סכּנה. וּבשעה שבּארצוֹת אחרוֹת משגחת הממשלה על מחירי כּל מיצרכי היִצוּר המקוֹמיים – עוֹלים אצלנוּ המיצרכים הללוּ פּי שלוֹשה ממחיריהם הקוֹדמים,

ואף למעלה מזה. די אם נזכּיר את המחירים המוּפרזים של הזבלים וצינוֹרוֹת־ההשקאה.

הכנסת תוֹצרת זוֹלה מבּחוּץ עלוּלה להביא לידי מַשבּר. הדרך הרצוּיה למנוֹע מַשבּר היא יבוּא כּלים

וחמרים המשמשים ליִצוּר החקלאי – זבלים, צינוֹרוֹת, מכוֹנוֹת, חמרי־אריזה וכוּ' – לפי המחירים המקוּבּלים בּארצוֹת האנגלוֹ־סאכּסיוֹת, ולא לפי המחירים של “מרכּז האַספּקה למזרח התיכוֹן”. על־ידי הכנסת אמצעי־היצוּר הדרוּשים בּמחירים בּלתי־מוּפרזים, ולא לפי אלה שקוֹבעים השלטוֹנוֹת, – תהא אפשרית הוֹרדה הדרגתית של מחירי התוֹצרת המקוֹמית, בּלי לגרוֹם לזעזוּעים משקיים קשים.

וּמה על המשקים לעשׂוֹת לפי שעה? אין לדעת מה תהיה המדיניוּת הבּינלאוּמית בּיחס להגבּלת היבוּא וההגנה על החקלאוּת. על כּל פּנים – על אנשי משקינוּ לא להיבּהל, לא להיסוֹג אחוֹרנית וּלהמשיך בּמַאמַציהם להרחבת היִצוּר וּלשיפּורו ועל מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים לעמוֹד

על המשמר ולתבּוֹע מדיניוּת של מעבר הדרגתי לימי שלוֹם, בּלי זעזוּעים קשים, כּשם שמוּטל עליהם להגן על זכוּיוֹתינוּ הכּלליוֹת־המדיניוֹת ועל שאיפוֹתינוּ לעצמאוּת.

בּתקוּפת המַעבר נצטרך לחַזק וּלהשלים את “המגמה האזוֹרית” של השנים האחרוֹנוֹת, מגמה של הגבּרת ההתישבוּת בּאזוֹרי־הספָר. יש להגדיל וּלצַפּף את הרשת של הישוּבים העבריים בּצפוֹן וּבדרוֹם, להרחיב את הפּעוּלה בּנגב, להרבּוֹת את ישוּבנוּ ההררי. בּכל הכּיווּנים האלה עלינוּ להגבּיר את הקצב ולערוֹך תכנית־פּעוּלה להתישבוּת רחבה, תכנית מחוּשבת מראש לכל פּרטיה.

הרזרבה הראשוֹנה

כּארבּעים קיבּוּצים ואִרגונים מחכּים להתישבוּת. זוֹהי

רזרבה מעטה מדי. לפני שנים אחדוֹת היה מספר הארגוּנים להתישבוּת גדוֹל מזה. יש לאַרגן תאים חדשים להתישבוּת מבּני הארץ, מחוּגי הנוֹער העוֹבד והלוֹמד מכּל העדוֹת והזרמים וּמצעירי הפּליטים.

את זכוּת הבּכוֹרה להתישבוּת החדשה יש לתת למוּעמדים מבּין החיילים המשוּחררים והנוֹטרים. רוּבּם כּכוּלם יוֹדעים את תנאֵי הארץ. חלק מהם ישוּב אוֹ ייקלט בּישוּבים הקיימים. הם ילמדוּ את העבודֹה החקלאית וכיצד לנהל את ענפי המשק בּישוּביהם הם בּהדרכת חברים מנוּסים.

בּתקוּפה הקרוֹבה יצטרכוּ המשקים למלא את תפקידם של מרכּזי־ההכשרה שהיוּ קיימים בּחוּץ־לארץ, וּלהתאים כּמה ממוֹסדוֹת החינוך החקלאי לצרכי ההכשרה המקצוֹעית בּשיעוּרים גדוֹלים הרבּה יוֹתר מאֵלוּ של עכשיו.

אשר לרזרבה גדוֹלה של קרקע – תלוּי הדבר לא בּלבד בּמַאמַציה של הקרן הקיימת, אלא בּעיקר בּמשטר המדיני החדש שאנוּ חוֹתרים לקראתוֹ.

פּני החקלאוּת העברית – להרחבה גדוֹלה פּי כּמה, להישׂגים

גדוֹלים פּי כּמה, לפיתוּח שטחי־שלחין בּהיקף ארצי, לבניה מוּגבּרת בּתקוּפת המַעבר. בּקצרה – להקמת עצמאוּתנוּ המדינית על בּסיס חקלאי מוּצק.

תכנית־מינימוּם

כ“א תשרי תש”ה

משק תכניתי, אוֹ משק מכוּוָן, אוֹ משק מוּסדר – זהוּ אחד הרעיוֹנוֹת המרכּזיים של דוֹרנוּ. הרעיוֹן כּבש את העוֹלם. היפּוּכוֹ –

משׂחק הכּוֹחוֹת, אי־התערבוּת מצד המדינה, הציבּוּר, היִשוּב, שליטת העיקרוֹן “שב ואַל תעשׂה” אוֹ “תנוּ לעשׂוֹת” [Iaissez faire“”].

לאמיתוֹ של דבר הוּכּר הרעיוֹן של שלילת המשק החפשי, של המשק הבּלתי־מכוּוָן, הבּלתי־מוּסדר, עוֹד מראשית ימי הציוֹנוּת. יוֹצר הציוֹנוּת שלל את המשׂחק החפשי של הכּוֹחוֹת המשקיים עוֹד בּשעה שרקם את חזוֹנוֹ הוּא על החיאת הארץ העתיקה־החדשה. וּכלוּם לא קמה ההתישבוּת הציוֹנית בּכוֹח הרעיוֹן של תיכּוּן, עד כּמה שניתן לראוֹת את הבּאוֹת מראש?

בּענין התיכּוּן המשקי, אפשרוּיוֹתיו וסיכּוּייו – עלינוּ

בּעצם לא להתחיל, אלא להמשיך. החקלאוּת התפּתחה מלאחר המלחמה הקוֹדמת בּסימן התכניתיוּת. היא התבּססה על תכנית כּללית מראשית צעדיה ושאפה למַמש את עקרוֹניה בּמסגרת מַקיפה וֹמרחיקה ראוֹת – החל מעבוֹדוֹת־היִבּוּש הראשוֹנוֹת והכשרת קרקע בּאֵזוֹר ההררי, בּסביבוֹת ירוּשלים, ועד “המצפּוֹת” בּנגב.

הזמן הקרוֹב יתבּע ממנוּ פּעילוּת התישבוּתית מזוֹרזת, ואף

על פּי כן יהא עלינוּ לכוון את מעשׂינוּ לפי קוים תכניתיים קבוּעים וערוּכים מראש. התכניתיוּת תהא מוּשתתת על הנסיוֹן שרכשנוּ לנוּ בּכיבּוּש הקרקע והכשרתה, בּצוּרוֹת ההתישבוּת, בּטיפוּסי־משק. אבל אַל לנוּ לדקדק יוֹתר מדי בּפרטים, כּי הקפּדנוּת היתירה עלוּלה לגרוֹם עיכּוּבים

ודיחוּיים וּלהזיק למפעלנוּ יוֹתר מן השגיאוֹת הנעוּצוֹת בּביצוּע

מזוֹרז.

יסוֹדוֹת התיכּוּן קיימים ועוֹמדים מלכתחילה, אוּלם לא ניתן לנו למַמש את התכנית ההתישבוּתית בּמלוֹא היקפה וּבתקוּפת־שנים קצרה. עבוֹדתנוּ הוּפרעה לא בּלבד מחמת חסרוֹן אמצעים, אלא בּגלל הרצוֹן לעכּב, לעצוֹר, לרסן. כּיוֹם אין מי שיטען כּי לא היה תיכּוּן – אוֹ “תיכנוּן”, לפי המוּנח החדש – בּחקלאוּתנוּ, שיסוֹדוֹתיה הוּנחוּ מראש. על כּל פּנים, הנסיוֹן שקנינוּ לנוּ משמש דוּגמה מאַלפת וציוּן דרך למשק החקלאי בּארץ כּוּלה.

המגמה של תיכּוּן משקי אינוֹ רעיוֹן חדש כּלל וּכלל. כּלוּם לא נתכּוונוּ מחַבּרי האוּטוֹפּיוֹת, החל מאַפלטוֹן ותוֹמַס מוֹר, למדיניוּת משקית קבוּעה מראש? והרי רעיוֹן־יסוֹד זה הוּנח גם בּאוּטוֹפּיוֹת של הזמן החדש, בּ“פריילאנד” של הֶרצקה וּב“אַלטנוֹילאנד” של הרצל. וגם התכניוֹת המתגשמוֹת בּימינוּ בּמַחזוֹרים קבוּעים – של ארבּע, חמש, אוֹ שש שנים – אינן דבר חדש, אף כּי התרגלוּ להאמין שאנוּ חיים בּתקוּפה המצטיינת בּמיוּחד בּתכניתיוּת מדוּקדקת וּבביצוּע קפּדני. עוֹד עשׂר שנים לפני המלחמה הקוֹדמת נתכּנוּ בּארצוֹת הסקאנדינאביוֹת מפעלים רחבי־היקף למַחזוֹר־שנים קבוּע מראש.

כ“ב תשרי תש”ה

מן הנסיוֹן שקנינוּ לנוּ נוֹבעת המסקנה היסוֹדית: עלינוּ ליסד בּשנים הקרוֹבוֹת יִשוּבים חקלאיים חדשים בּמהירוּת מַכּסימַלית. עלינוּ להוֹסיף ליצוֹר עוּבדוֹת קיימוֹת. עלינוּ להשתמש בּכל השטחים שישנם וּבאֵלו שיעברוּ לרשוּתנוּ בּזמן הקרוֹב, וּלהעלוֹת עליהם בּהקדם את כּל

המוּעמדים שיכוֹלים לבוֹא בּחשבּוֹן לשם היאָחזוּת בּקרקע, וּלהקדיש לכך את כל האמצעים הניתנים לגיוּס מזוֹרז.

השאלה היסוֹדית היא: המוּתר לנוּ להפקיר את יסוֹד תקותנוּ, את ההשתרשוּת בּקרקע, לגוֹרל המקריוּת? הנוּכל להרשוֹת לנוּ בּעתיד,

בּאֵיזוֹ קוֹניוּנקטוּרה שהיא, בּזבּוז הכּרוּך בּחוֹסר ריכּוּז בּרכישת

הקרקעוֹת? האוּמנם נהיה כּל כּך חלשים מבּחינה

אִרגוּנית שלא נוּכל למצוֹא את הדרכים למדיניוּת קרקעית שתתאים למטרתה העיקרית של הציוֹנוּת – ליצירת בּסיס קרקעי איתן?

ההתישבוּת החקלאית העברית יצאה זה כּבר מתקוּפת הויכּוּח על זכוּת הבּכוֹרה של צוּרה התישבוּתית זוֹ אוֹ אחרת. שוּב אין עכשיו התנגדוּת להתישבוּת קוֹלקטיבית ולא להתישבוּת לפי שיטוֹת

אינדיבידוּאַליסטיוֹת. אבל עדיין לא נסתיים הויכּוּח על יתרוֹנה של חקלאוּת מאוּרגנת, ולא מן הנמנע כּי שאיפוֹת אנטי־חברתיוֹת תתגלינה שוּב בּשעת הכּוֹשר. עלינוּ, איפוֹא, להשליט את העיקרוֹן של העדפת ההתישבוּת המאורגנת.

החקלאוּת העברית מגלה אפשרוּיוֹת חדשוֹת בּאינטנסיפיקציה

משקית, וּביחוּד – בּהרחבת מפעלי ההשקאה ושכלוּליהם, בּגילוּי שיטוֹת ההוֹלמוֹת את האזוֹרים ההרריים, באִקלוּם צמחים חדשים, בּאִרגוּן קיבּוּצי וקוֹאוֹפּרטיבי משוּכלל. אך כּל אלה לא יבטיחוּ התפּתחוּת מלאה לחקלאוּת העברית.

התפּתחוּת כּזאת תוּבטח רק אם היקפה של החקלאוּת העברית יוּתאם להיקפם של העליה העברית ושל הישוּב העברי הכּללי בּתקוּפה הממַשמשת וּבאה. והבּסיס צריך להיוֹת: החקלאוּת היא משלַח־ידוֹ של החלק החמישי מכּלל הישוּב!

קוי־היסוֹד

השטח שנרכּש עד עתה בּשביל ההתישבוּת החקלאית העברית מצוּמצם מאד. להבּא תוּגבּל עוֹד יוֹתר, אוֹ תינטל לגמרי, האפשרוּת לרכּוֹש קרקע – אם לא יוּשׂם קץ לעיקרוֹן של “שוּק חפשי” מזה וּלהגבּלוֹת ואיסוּרים מזה. השׂגנוּ את שטחי־הקרקע המצוּמצמים שבּרשוּתנוּ לא בּעזרת הממשלה, שאחזה מלכתחילה בּאמצעים רבּים ושוֹנים כּדי להפריע להתערוּת העברים בּארץ. מעכשיו דרוּשה בּשטח זה, כּבכל שאָר שטחי הבּניה והתקוּמה, פּעוּלה מַמלכתית. דרוּשה חוּקה קרקעית ההוֹלמת את צרכינוּ.

מן ההכרח שיוּנהג בּארץ אוֹתוֹ משטר קרקעי שממשלת המאנדאט נתחייבה להקימוֹ מראשית פּעוּלתה – אם לא למעלה מזה.

מן ההכרח הוּא שבּמשך השנים הבּאוֹת תוּגבּר קליטות העוֹלים בּארץ, והיא תוּגבּר שלבּים־שלבּים. מן ההכרח יהיה להרחיב את היִצוּר החקלאי, להרחיב את ההכשרה לנוֹער, זה שנמצא בּארץ וזה שעתיד לבוֹא אליה, להרחיב את העליה על האדמוֹת אשר בּרשוּתנו ואשר אפשר יהיה להשׂיגן.

בּתקוּפת המַעבר, שוַדאי תימשך שנתים אוֹ שלוֹש שנים, יוֹסיפוּ גוּשים חלוּציים “לעבוֹר לפני המחנה”. צעירים וצעירוֹת אשר יצליחוּ להגיע לחוֹפי הארץ, וכן חיילים משוּחררים וחלק מהעוֹבדים בּחרוֹשת יפנוּ לעבוֹדה חקלאית.

בּזמן המלחמה וּבתקוּפת המַעבר תוּגשם השאיפה לשלב עבוֹדה חקלאית בּחרוֹשת ולבנוֹת ליד הערים והכּפרים שכוּנוֹת חדשוֹת של עוֹבדי התעשׂיה, אשר בּהן יטפּחוּ בּני־בּיתם גידוּלים אינטנסיביים ליד מקוֹמוֹת מגוּריהם. יֵעשׂו מַאמצים לשיכּוּן העוֹבדים, שמתוֹכם יתגבּשו אִרגוּנים

להתישבוּת חקלאית. תסוּדרנה עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּקנה־מידה רחב, כּהכנה לפעוּלוֹת ההתישבוּת. למדנוּ הרבּה בּשטח זה בּתקוּפה שבּין שתי המלחמוֹת.

אז סוּדרוּ בּראשוֹנה עבוֹדוֹת לשם הבראת הקרקע, השקאתה, דירוּג, סלילת דרכים, בּניה וּנטיעה. הסידוּרים הארעיים יהיוּ דוֹמים לאלה שהתנסינוּ בּהם עוֹד לפני המלחמה הזאת וּבזמנה. יוּקמוּ אוֹהלים, צריפים וגם בּניני־קבע, וכן תאוּרגן תזוּנת העוֹלים, אלא שעתה תקיף הדאגה רבבוֹת וּמאוֹת אַלפי נפשוֹת, ולא מאוֹת ואלפים אחדים, כּפי שהיה אחרי המלחמה הקוֹדמת.

כּדי לישב 70.000 משפּחוֹת נוֹספוֹת, דרוּש, לפי החישוּב של מאה דוּנם ליחידה, שטח כּוֹלל של שבעה מיליוֹן דוּנם. שטח זה תוֹפס רק חלק מן הקרקעוֹת הבּלתי־מעוּבּדוֹת והמעוּבּדוֹת בּאוֹפן אֶכּסטנסיבי מאד וּמן הקרקעוֹת הנחשבוֹת בּאוֹפן רשמי כּ“בלתי ראוּיוֹת” לעיבּוּד.

כּיצד יוּשׂג שטח מינימַלי זה?

בּתוֹקף החוּקה הקרקעית החדשה.

החוּקה הקרקעית החדשה תבטל את הספר הלבן משנת 1939, שבּוֹ מצאוּ את בּיטוּים הלך־רוּח של תבוּסנוּת ורעיוֹנוֹת ריאקציוֹניים המתנגדים לא בּלבד לאינטרסים שלנוּ, אלא גם לאינטרסים של המזרח התיכוֹן בּכללוֹ, הזקוּק להרחבת מפעלנוּ ההתישבוּתי.

יש למסוֹר לממשלה הבּריטית וּלכל הממשלוֹת המאוּחדוֹת

ידיעוֹת מפוֹרטוֹת על הדרך שעברנוּ עד עכשו, על כּוֹשר ההתישבוּת שגילינוּ, על כּוֹשר הקליטה של הארץ, על הישׂגינוּ ועל המכשוֹלים שיש להסירם, וכן את משאלוֹתינוּ וּתביעוֹתינוּ בּשטח הקוֹלוֹניזאטוֹרי, לפי תכנית מחוּשבת

לתקופה קצרה. עלינוּ להתרגל וּלהרגיל את האחרים לרעיוֹן, כּי ארצנוּ יכוֹלה לקלוֹט בּשנים הבּאוֹת מאוֹת אלפי נפש מדי שנה בּשנה, כּשם שקלטה רבבוֹת בּמשך השנים הקוֹדמוֹת. בּד בּבד עם עלית הניצוֹלים – עד כּמה שעוֹד אפשר יהיה להציל – מהארצוֹת הפאשיסטיוֹת, יש להביא בּחשבּוֹן גם מוּעמדים להתישבוּת מרוּסיה ואף מהארצוֹת שמעֵבר לים.

דרכי הבּיצוּע

א. יוּקם מוֹסד משוּתף של נציגוּת העם היהוּדי (הסוכנוּת היהוּדית) וּבנוֹת־הבּרית, שיוּטל עליו להקים את הבּסיס הרחב להתישבוּת החקלאית העברית.

ב. השטחים הנכללים בּגבוּלוֹת הטבעיים וההיסטוֹריים של ארץ־ישׂראל ייקבעוּ בּאוֹרח בּינלאוּמי כּטריטוֹריה שנוֹעדה למטרוֹת

ההתישבוּת של העם היהוּדי, מאחר שלעמי ערב כּבר ניתנה האפשרוּת לפתח עצמאוּת מדינית, תרבּוּתית וכלכּלית בּשטחים רחבים מאד, הסוֹבלים מדלילוּת האוּכלוֹסים והעשירים בּמים רבּים.

ג. בּארץ־ישׂראל המחוּדשת תבוּטלנה כּל ההגבּלוֹת לעלית יהוּדים ולרכישת קרקע על ידי יהוּדים, וכן כּל הגבּלוֹת אחרוֹת בּחוּקים וּבמנהגים אדמיניסטראטיביים העלוּלים להפריע להתישבוּתם של יהוּדים, בּין אלה שישנם בּארץ וּבין אלה שעתידים לבוֹא אליה.

ד) בּמשך זמן שלא יארך מששה חדשים, תוּכן רזרבה לקרן הקרקעית המיוּעדת להתישבוּת יהוּדית נוֹספת, מן הקרקעוֹת הבּלתי־מעוּבּדוֹת והמעוּבּדוֹת בּמידה בּלתי־מַספּקת. ייקבעוּ העקרוֹנוֹת לחילוּפי קרקעוֹת

לשם ריכּוּז גוּשי־שטחים בּשביל הקרן הקרקעית העברית, כּדי למנוֹע חלוּקת הארץ בּכל צוּרה שהיא.

ה) מתפקידוֹ של המוֹסד המשוּתף לעם היהוּדי ולבנוֹת־הבּרית היה לשקוֹד לאַלתר על הגשמת טראנסאקציה מַקיפה בּין הנציגוּת העברית וּנציגוּת ערבית מוּסמכת, כּדי למנוֹע מַשׂא־וּמתן בּעניני מקַרקעים בּין

אנשים פּרטיים משני הצדדים, העלוּל לגרוֹם להתפּתחוּת הספסרוּת.

ו) המוֹסד המשוּתף יברר ויגדיר את היסוֹדוֹת להגירת ערבים שירצוּ לעבוֹר מארץ־ישׂראל לארצוֹת הערביוֹת הזקוּקוֹת להרבּית אוּכלוֹסיהן

ושתגלינה נכוֹנוּת להמציא בּתחוּמיהן אדמה ומים למתנחלים ערביים. הכּוָנה, כּמוּבן, להעברה שאין עמה כּפיה.

אין לקבּוֹע מסמרוֹת בּדבר צוּרוֹתיהם השוֹנוֹת של

הישוּבים החקלאיים העתידים להיוָסד אוֹ להתרחב. מכּל מקוֹם יש להתחשב בּשאיפה הגוֹברת לצוּרוֹת־חיים שיתוּפיוֹת. יש להניח כּי מ־70.000 בּתי־אב יעדיפוּ לפּחוֹת 40.000 צוּרוֹת שיתוּפיוֹת שוֹנוֹת על התנחלוּת אינדיבידואלית, אוֹ התנחלוּת כּדוּגמת המוֹשבוֹת הראשוֹנוֹת, אוֹ בּלי

חוּקת התארגנוּת קיבּוּצית, חברתית אוֹ עדתית כּלשהי.

תכנית־מינימוּם זוֹ תבוּצע בּמשך ארבּע־חמש השנים הראשוֹנוֹת לאחר תקוּפת המַעבר.

שבעה מיליוֹן דוּנם, שהיווּ יחד עם השטחים הנמצאים בּידינוּ, קרן קרקעית של 8¹/₂ מיליוֹן דוּנם בּערך, יתפּסוּ כּשליש מכּל אדמת עבר־הירדן מערבה.

להגשמת תכנית־המינימוּם הראשוֹנה להתישבוּת החקלאית העברית בּארץ דרוּש, לפי חישוּבים מפוֹרטים²¹, הוֹן של 120 מיליוֹן לירוֹת. סכוּם זה כּוֹלל רכישת שבעה מיליוֹן דוּנם אדמה, הוֹצאוֹת להשקאת מיליוֹן דוּנם, להקמת משקים לשבעים אלף בּתי־אָב, להשלמת הציוּד של המשקים הקיימים שעדיין לא נתבּססוּ כּל צרכּם ולשאר הוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּמימוּש התכנית.

אם היוֹקר הממוּצע לאחר המלחמה יהיה בּערך כּדי 100% לעוּמת המחירים שמלפני המלחמה, יעלה הוֹן ההשקעה להתישבוּת החקלאית העברית ל־240 מיליוֹן לירוֹת.

מקוֹרוֹת המימוּן

מקוֹרוֹת המימוּן להתישבוּת החקלאית יהיו:

א. הכנסוֹתיה של הסוֹכנוּת היהוּדית בּאמצעוּת הקרנוֹת

הלאוּמיוֹת, הקרן הקיימת לישׂראל וקרן היסוֹד, ושל החברוֹת והמוֹסדוֹת הלאוּמיים־הציבּוּריים השוֹנים, אשר ירכּזו את פּעוּלוֹתיהם למען המגמה האחת של יצירת בּסיס איתן לחקלאוּת העברית;

ב. הפּיצוּיים המגיעים מגרמניה וּגרוּריה, שרצחוּ מיליוֹני נפשוֹת מישׂראל ושדדוּ והחריבוּ את רכוּשם;

ג. עזרה כּספּית בּינלאוּמית להתישבוּת פּליטים בּארץ־ישׂראל;

ד. הלוָאה בּינלאוּמית;

ה. השקעוֹת הוֹן פּרטי;

ו. קרן מרכּזית של “החברה להתישבוּת עוֹבדים”.

כּנגד תכניוֹת “הריקוֹנסטרוּקציה” של מחַבּרי הספר הלבן, עלינוּ להביא את תכניתנוּ להתישבוּת חקלאית כּחלק מתכנית הריקוֹנסטרוּקציה הציוֹנית הכּללית, המכוּונת להמשכת מפעלנוּ וּלהרחבתוֹ לאַלתר. על האוּמוֹת המאוּחדוֹת לפתוֹר בּגמר המלחמה את השאלה היהוּדית פּתרוֹן גמוּר וּמוּחלט, שאינוֹ אלא אחד: שיבת היהוּדים למוֹלדתם.

גם את הבּעיוֹת הכּספּיוֹת של תכניתנוּ עלינוּ לראוֹת בּאוֹרוֹ המדיני הבּינלאוּמי. התביעוֹת לפיצוּיים מצד יחידים והחזרת הרכוּש שנגזל מהם אוֹ מקרוֹביהם יצריכוּ בּירוּרים ודיוּנים ממוּשכים ומסוּבּכים.

אך לא תהא כּל הצדקה לדיחוּיים וּלהתחמקוּיות בּיחס לרכוּש הציבּורי שהוּחרם ונשדד. התגמוּל בּעד רכוּש ציבּוּרי שנשדד – מגיע לאוּמה. הרכוּש שנשדד מן העדוֹת היהוּדיוֹת בּבּרלין, וינה, אַנטורפּן, מיהדוּת פּוֹלין, רומַניה, בּוּלגריה וכוּ' עוֹלה לכמה וכמה מאוֹת מיליוֹנים

לירוֹת. עלינוּ יהיה לקדש מלחמה שרכוּש זה, בחלקוֹ הגדוֹל, יוּחזר לנציגוּת עם ישׂראל, וּבעיקר – לשם ההתישבוּת החקלאית בּארץ־ישׂראל, אשר בכוֹחה להיוֹת מקלט בּטוּח לפליטים מגוֹרשים ולנידחי ישׂראל.

התכנית מביאה בּחשבּוֹן גם מילוה בּינלאוּמי בּמסגרת התכניוֹת לקימוּם עמים וארצוֹת, שהאוּמוֹת המאוּחדוֹת תטפּלנה בּהן

כּבמטרוֹת השלוֹם. המילוה – אפשר שיהא בּוֹ משוּם מַעמס כּבד ללוֹוים מחמת התנאים של סילוּק הקרן ותשלוּם הריבּית. אך אין להוֹציא גם אפשרוּת שתוּשׂג התחשבוּת “בּלתי־עסקית” בּצוֹרך לסייע לחלוּצי התקוּמה להיאָחז בּקרקע, בּאוֹפן שהמילוה לא יהא משוּעבּד להוֹן בּינלאוּמי על־ידי תשלוּמים גבוֹהים.

הדבר תלוּי, כּמוּבן, בּתנאים המדיניים שיִוָצרו. מכּל

מקוֹם צריך יהיה להשתדל שתנאי המילוה יהיוּ מוּתאמים לתנאים המיוּחדים של החקלאוּת, ועצם השימוּש בּמילוה חיצוֹני צריך שיֵעשׂה רק בּמקרה שלא יוּשׂגוּ הסכוּמים הדרוּשים ממקוֹרוֹת אחרים (פּצוּיים, תרוּמוֹת וכוּ'), שלא יהיוּ טעוּנים סילוּק בּתנאים של אַשראי מסחרי.

צריך שהמילוה הבּינלאוּמי, הפּיצוּיים והתגמוּל לפּליטים

מקרנוֹת בּינלאוּמיוֹת יהווּ כּשמוֹנים אחוּז מכּל התכנית הכּספּית, לעוּמת

עשׂרים אחוּז שנציגוּתנוּ תצטרך להשׂיג מתרוּמוֹת לקרנוֹת, ממסים וּמגיוּס

הוֹן פּרטי לאוֹתה מטרה.

יחידים וחברוֹת פּרטיוֹת להשקעת אמצעים בּחקלאוּת יצטרפוּ למַאמץ הלאוּמי, לאחר שיתרבּוּ הסיכּוּיים להצלחה משקית. שוּב תעלה קרנה של הפּרדסנוּת ויתוַסף לה גיווּן משקי. וגם בּחקלאוּת המעוֹרבת יתרבּה מספּר הענפים שיש בּהם כּדי למשוֹך הוֹן פּרטי

בּצוּרוֹת שוֹנוֹת. הֶסדר מַמלכתי, השוֹקד על היִצוּר החקלאי, שכלוּלוֹ,

הרחבתוֹ והצלחתוֹ, יגבּש ויבצר אפשרוּיוֹת וסיכּוּיים רבּים

ושוֹנים.

צוֹרך מיוּחד יהיה – להפעיל “חברה מרכּזית להתישבוּת עוֹבדים”.

היימצאוּ לרעיוֹן זה גוֹאלים בּתקוּפה הקרוֹבה? היבינוּ

לצוֹרך לרכּז את היזמה והאמצעים להתישבוּת פוֹעלים, לאסוֹף אחוּז מסוּים מהוֹן ההשקעה הדרוּש לתכנית־המינימוּם? השתתפוּת זוֹ מצד אלה שהיוּ בּראשוֹנה חַסרי־אמצעים וידעוּ ליצוֹר נכסים רבּים וערכים חשוּבים – עשׂוּיה לחוֹלל נפלאוֹת.

בּסיכּוּם כּוֹלל: עלינוּ להכין הצעה קוֹנקרטית של תכנית להתישבוּת חקלאית, שתבוּצע בּמשך תקוּפה קצרה על־ידי מכשיר מדיני בּדרך של תחיקה קרקעית מוּתאמת לצרכי ההתישבוּת והארץ, תכנית לריכּוּז אמצעים כּספּיים גדוֹלים מפּיצוּיי מלחמה, מקרנוֹת־עזרה בּינלאוּמיוֹת לפליטים, מתרוּמוֹת העם היהוּדי לתפוּצוֹתיו, ממילוה בּינלאוּמי וּמקרן “החברה המרכּזית להתישבוּת עוֹבדים”.

סוֹף דבר    🔗

י' טבת תש"ה

החקלאים העברים השׂיגו גדוֹלוֹת בּהשוָאה למפעלים דוֹמים בּארצוֹת אחרוֹת. התישבוּתנוּ לא היתה אלא מעֵין מַעבּדה בּיחס להיקפה בּעתיד. עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת היוּ המתנגדים לוֹעגים לישוּבים שנוֹסדוּ בּאמצעי קרן־היסוֹד על אדמת הקרן הקיימת, וכינוּ אוֹתם כּינוּי של זלזוּל: “אֶכּספּרימנטים”. ואילוּ עתה, כּשאנשי־שם שלא מבּני־בּריתנוּ משבּחים את מפעלינוּ, חדלוּ אנשי ה“אֶפישנסי”, כּביכוֹל, לזלזל בּהם וּבשיטוֹתיהם. שוּב איננוּ שוֹמעים עליהם אוֹתם דברי הבּיקוֹרת שהיוּ מצטיינים תמיד בּשטחיוּת וּבדעוֹת קדוּמוֹת.

לפי השקפה ציוֹנית עקיבה עלינוּ לראוֹת בּתקוּפה שבּין שתי המלחמוֹת תקוּפה של התחלה. עוֹד נגיע לאִכלוּס רחב פּי כּמה, בּהתאם לאפשרוּיוֹת הארץ וּלצרכי עמנוּ, בּתנאים כּלליים נוֹחים יוֹתר מאלה שהיוּ לנוּ עד כּה, וּבאמצעים וּבכוֹחוֹת הדרוּשים ליִצוּב מרכּזנוּ המדיני בּמידה כּזאת, שיוּכל לעמוֹד בּפני כּל סערה.