החומר שמופיע כאן לא נועד מעולם להופיע בצורת ספר ואינו מייצג אבחנה מפורטת של הסיכסוך המזרח־תיכוני.
במשך למעלה משנתיים באו"ם הקשבתי לזרם בלתי פוסק של התקפות והאשמות נגד ישראל, בכל נושא העולה על הדעת. הדיבוק שבו אחוז האירגון העולמי נגד ישראל הגיע לרמה כזו של אבסורד שכ־50% מהזמן של כל ישיבה של העצרת הכללית מוקדש לגינוי דמוקראטיה יהודית קטנה זו, כאילו לא היו בעיות אחרות בעולם כולו, כיום. באווירה זו (הנראית לקוחה מספריו של אורוול) הוברר לי, חזור והבהר, שעלי להציג את עמדת ישראל ולענות למבקרינו.
לעיתים קרובות מדי מצאתי את עצמי בודד. במצבים אלה החריד וקומם אותי ביותר לראות אומות, שפעם לחמו להגנת ערכים ועקרונות מפני רודנות טוטאליטארית, כשהן מתפשרות על אותם ערכים עצמם בגלל סיבות פוליטיות וכדאיות כלכלית. עגום מאוד לראות אומות מתורבתות נכנעות לסחטנות מדינות הנפט, דבר שהביא לכך, שחלק ניכר מהעולם המתפתח עומד על סף פשיטת־רגל. הדבר מזכיר את שנאמר בכרך האחרון של “מלחמת העולם השניה” של וינסטון צ’רצ’יל: “היאך ניצחו הדמוקראטיות הגדולות ועקב כך חידשו את הסיכלות, והשגעון, שקודם כמעט עלה להם במחיר חייהם.”
פוליטיקה אינה מתנהלת תמיד באווירה של אוביקטיביות הגיונית ולכן התוצאות וההחלטות אינן אוביקטיביות והגיוניות אף הן, עם כל היתרונות והחסרונות הנובעים מכך.
לדוגמא, אציין את המאורע ההיסטורי של ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות. מאורע המייצג את ההתקפות הבין־לאומיות המרוכזות ביותר מאז ימיו של היטלר נגד העם היהודי. אציין את המתח הרב והאווירה הכבדה באולם הדחוס של העצרת הכללית, כאשר כל הנוכחים חשו במשמעות העמוקה של הארוע הזה, ושישראל, פעם נוספת בתהליך ההיסטוריה, עומדת על דוכן הנאשמים.
אני נזכר במבצע החילוץ המזהיר באנטבה, כאשר מועצת הבטחון, שהיתה מתוחה מאד, התווכחה על פעולתה של ישראל, שהיכתה את המכה הראשונה והמשמעית נגד הטרור הבין־לאומי. החומר בספר זה מייצג את עמדת ישראל גם בנושאים רבים אחרים, הנוגעים לישראל ולעם היהודי: המאבק לשלום, השטחים תחת ממשל ישראלי, יחסים עם מדינות ערב, זכויות האזרח, אנטישמיות, אירגון האומות־המאוחדות, ואלה הם רק מעט מהם.
החומר שבספר זה מקדים את הרגעים ההיסטוריים הגדולים. את ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים, שנתקבל בזרועות פתוחות ע"י הממשלה, הכנסת והאזרחים בישראל; את ביקורו ההיסטורי לא פחות של ראש־הממשלה, מנחם בגין, באיסמעליה; וכשספר זה עומד לדפוס נערכים מגעים נמרצים בדרג מיניסטריאלי.
הצעד הראשון בוצע. למעשה – יותר מאשר צעד. היה זה מעשה של אומץ־לב והעזה משני הצדדים. אתגר שהתעלה מעל היריבות וההתחמקויות שבעבר, כדי ליצור עתיד חדש שצופן בחובו את התקווה האמיתית הראשונה לשלום באזורנו.
סידרת מאורעות מרשימים והיסטוריים קרתה במזרח־התיכון. העולם התבונן מוקסם כאשר חשדות ישנים הוסרו ומחסומים נשברו, כאשר נאומים פינו מקום לדו־שיח, והגבולות של מה שנראה אפשרי התרחבו לפתע לאופקים ומרחבים חדשים.
ההתפתחויות ההיסטוריות האחרונות הן הוכחה לטענה המובעת בדפים אלו. הן, למעשה, הוכחה לעמדת ישראל במשך השנים. עמדה הטוענת, שרק משא ומתן ישיר יכול להביא את אזורנו שבע־הקרבות לקראת השלום. הנשיא סאדאת בא לירושלים בדרך שבחר בגלל שלא יכול היה להגיע למטרתו בשום דרך אחרת.
אין לנו אלא לקוות ולהתפלל שהמנהיגים של מדינות ערב האחרות הגובלות עם ישראל, ילכו בעקבות צעדיו של הנשיא סאדאת. המאורעות ההיסטוריים בירושלים, קהיר ואסמעליה הוכיחו דבר אחד והוא: השאיפה היחידה והאמיתית של העמים באזורנו היא סיום המלחמות וחיים של שלום ושיתוף פעולה.
בשלב מסוים עלה רעיון של לקיחת חלק מהנאומים וההצהרות שעשיתי במשך תקופת שרותי באו"ם, והצגת הרעיונות המרכזיים שבהם בצורה שתאפשר לקורא המתעניין להבין את טענת ישראל. ספר זה נולד כתוצאה מרעיון זה.
אני חייב רבות להרבה אנשים, אבל מעל לכולם למר דן אברהם מנתניה וניו־יורק, שהציע את כתיבתו של ספר זה ושעזרתו המעשית לא תסולא בפז.
תודתי נתונה לגב' סוזאן בולוטין, עורכת, שהדרכתה המקצועית היתה כה קונסטרוקטיבית, ולגב' רחל לדרמן, אשר הדפיסה ללא לאות את הנאומים המקוריים וגם את גירסתם, כפי שמוצגת בספר זה.
ח.ה.
ינואר, 1978
האומות־המאוחדות,
ניו־יורק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.