נאום לעצרת הכללית של האומות־המאוחדות.

עשרה בנובמבר, 1975.

אדוני הנשיא,

סמלי הדבר שדיון זה, אשר עשוי להוות נקודת מפנה ביעודו של אירגון האומות־המאוחדות וגורם מכריע בהמשך קיומו האפשרי של אירגון זה, ייערך ב־10 בנובמבר.

הלילה, לפני שלושים ושבע שנה, נרשם בהיסטוריה כקריסטאלנאכט – ליל הבדולח. היה זה הלילה ב־1938, שבו פתחו חיילי פלוגות הסער הנאצים של היטלר בהתקפה מתואמת על הקהילה היהודית בגרמניה, שרפו את בתי־הכנסת בכל עריה והבעירו מדורות ענק מספרי הקודש, מגילות הקודש וספרי תנ"ך ברחובות. היה זה הלילה שבו הותקפו בתים יהודים וראשי משפחות נחטפו, רבים מהם ללא שוב. היה זה הלילה, שבו חלונות בתי־העסק והחנויות היהודיים נופצו, כשהם מכסים את רחובות גרמניה בשכבה של זכוכית שבורה, שנראתה כמליוני חתיכות בדולח, שנתנו ללילה ההוא את שמו.

היה זה הלילה שהוביל בסופו של דבר למשרפות ולתאי הגאזים, אושוויץ, ברקנאו, דאכאו, בוכנוולד, טרייזנשטאט ואחרים. היה זה הלילה שהוביל לשנאה המחרידה ביותר בהיסטוריה של האנושות.

אכן, הולם הוא, אדוני הנשיא, שדיון זה, שהוא מזימה להסיט את המזרח־התיכון מצעדיו לקראת שלום, ושנערך באווירה אנטישמית קשה, ייערך ביום השנה של הלילה ההוא.

אכן, הולם הוא, אדוני הנשיא, שאירגון האומות־המאוחדות, שהחל דרכו כברית אנטי־נאצית, ימצא עצמו, שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, הולך ונעשה מרכז האנטישמיות של העולם.

היטלר היה מרגיש עצמו בבית במספר הזדמנויות במשך השנה שעברה, אם היה מקשיב לדיונים בפורום זה, ומעל לכל, לדיון על הציונות.

עצוב מאוד לחשוב לאיזו רמה נגרר האו“ם, אם מוטל עלינו היום לעמוד מול התקפה על הציונות. התקפה זו נותנת תוקף לא רק להתקפה אנטי־ישראלית מהסוג המכוער ביותר, אלא גם להתקפה על היהדות – אחת הדתות העתיקות והמבוססות ביותר בעולם. דת שנתנה לעולם את ערכי האנוש של התנ”ך. דת, ששתי דתות אדירות אחרות, נצרות ואיסלאם, נבעו ממנה. האם אין זה טראגי לחשוב, שאנו כאן, באסיפה בשנת 1975, הוגים התקפה גסה על דת אדירה ומבוססת זו? היהדות היא הדת שנתנה לעולם את התנ“ך עם עשרת הדברות והנביאים הגדולים: משה, ישעיהו, עמוס; דת שנתנה את גדולי ההוגים בהיסטוריה: רמב”ם, שפינוזה, מרקס, איינשטיין; דת שנתנה רבים מגדולי האמנים ואחוז גבוה ביותר של זוכים בפרסי־נובל למדע, אמנות ומדעי־הרוח, יותר מכל עם אחר עלי אדמות.

הצעת ההחלטה נגד הציונות התכוונה, במקורה, לגנות גזענות וקולוניאליזם. בנושא זה היינו יכולים להגיע להסכמה, שהיתה יכולה להיות בעלת חשיבות עצומה לכולנו, ולעמיתינו האפריקנים במיוחד. אך הנה אנו רואים כיצד קבוצת מדינות, שיכורות מהרגשת העוצמה של רוב אוטומטי, מכוונות את האו“ם בתימרון מתועב, ע”י השימוש ברוב זה, להשוואת הציונות עם הנושא העומד לדיון.

אינני עומד על דוכן זה כדי להגן על הערכים המוסריים וההיסטוריים של העם היהודי. הם אינם זקוקים להגנה. הם מדברים בעד עצמם. הם נתנו לאנושות הרבה מאוד מגדולתה ונצחיותה. הם עשו לרוחו של האדם הרבה יותר מאשר פורום זה יכול להעריך.

אני בא לכאן כדי לקטרג על שתי העוולות האדירות המטילות אימה על חברה כלשהי ועל חבר האומות במיוחד.

שתי עוולות אלו הן: שנאה ובערות. שתי עוולות אלה מהוות את הכוח המניע מאחורי מציעי החלטה זו ותומכיה. שתי עוולות אלה מאפיינות את המדינות שעלולות לגרור אירגון עולמי זה לתהומות, כפי שנגרר היום; אירגון שאת האידאלים שלו הגו לראשונה נביאי ישראל.

המפתח להבנת הציונות טמון בשמה. מאז המאה העשירית לפני הספירה, נקראת הגבעה המזרחית בירושלים העתיקה: ציון.¹

למעשה, השם “ציון”, בהתייחסו לירושלים, מופיע 152 פעמים בברית־הישנה. השם הוא בעל יעוד פואטי ונבואי אדיר. ההתייחסות הדתית והרגשית אל השם נובעת מחשיבותה של ירושלים כעיר־מלכות וכעיר־מקדש.

“הר־ציון” הוא מקום משכנו של אלוהים.² ירושלים, או ציון, הוא מקום בו אלוהים הוא מלך)³, ובו קבע והפקיד את מלכו הוא – דוד⁴.

המלך דוד קבע את ירושלים כבירת־ישראל לפני כמעט שלושת אלפים שנה. מאז ועד היום ירושלים היא בירת־ישראל. במשך מאות השנים גדל והתרחב המונח “ציון” והכיל בתוכו את כל ישראל. בני־ישראל בגולה לא יכלו לשכוח את ציון. משורר תהילים ישב על נהרות בבל ונשבע: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”.⁵

במשך אלפי שנים חזרו יהודים בכל העולם על שבועה זו. זוהי שבועה יהודית עתיקה שנאמרה שבע־מאות שנה קודם להופעת הנצרות ואלף ומאתיים שנה קודם להופעת האיסלאם. מובנה של המלה “ציון” היא מולדתם של היהודים, סמלה של היהדות, של השאיפות הלאומיות היהודיות.

כאשר יהודי מתפלל הוא פונה בזמן התפילה לירושלים. תפילות היהודים ביטאו במשך למעלה מאלפיים שנה של גלות את הכמיהה של העם היהודי לחזור למולדתו העתיקה, ישראל. למעשה, היתה בארץ־ישראל נוכחות יהודית נמשכת, במספרים גדולים או קטנים, במשך כל אותן שנים.

הציונות היא השם של התנועה הלאומית של העם היהודי והיא הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה. הרעיון הציוני, כפי שמובע בתנ"ך, היה והינו חלק בלתי נפרד מהדת היהודית.

הציונות לעם היהודי היא מה שתנועות השחרור של אפריקה ואסיה הן לעמיהן.

ציונות היא אחת התנועות הלאומיות הדינאמיות ומלאות המרץ ביותר בהיסטוריה האנושית. מבחינה היסטורית מבוססת הציונות על קשר מיוחד במינו בין עם־הספר וארץ־התנ"ך. קשר המתמשך לאורך ארבעת אלפים שנה.

כדי להפוך את חלומו למציאות, הקים העם היהודי בזמנים המודרניים, בסוף המאה התשע־עשרה, את התנועה הציונית. דירבנו אותו אנטישמיות עזה ורדיפות מצד אחד ורגשות של לאומיות מהצד השני. הציונות כתנועה פוליטית היתה התקוממות של עם מדוכא נגד עושק, אפליה מרושעת ודיכוי, שהיו מחזה נפוץ בארצות בהן פרחה האנטישמיות.

אין זה מקריות, שהוגי ותומכי ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות הם מדינות האשמות בפשעים האיומים של אנטישמיות ואפליה עד לעצם היום הזה.

תמיכה במטרות הציונות הובעה במנדט של חבר הלאומים לפלשתינה, ואושרה שוב ע“י האו”ם ב־1947, כאשר העצרת הכללית הצביעה ברוב מוחץ בעד החייאת העצמאות היהודית במולדתנו העתיקה.

ייסודה מחדש של עצמאות יהודית בישראל, אחרי מאות שנים של מאבק להתגבר על שלטון זרים וגלות, הוא הוכחה לרעיונות היסוד של: שוויון העמים והגדרה עצמית. כאשר שוללים את זכותו של העם היהודי לקיום לאומי וחופש, אין זו סתם שלילת זכות שישנה לכל עם אחר על פני כדור הארץ, אלא הפרה גסה של ההוראות המרכזיות של האומות־המאוחדות.

כפי שכתב שר־החוץ הקודם של ישראל, אבא אבן:

 

הגינוי החריף על הציונות שהושמע כאן ע"י נציגים ערבים עלול לתת לאספה זו את הרושם המוטעה, שבזמן ששאר העולם תמך בתנועת השחרור הלאומית היהודית, היה העולם הערבי עויין לציונות תמיד. כך הם אינם פני הדברים. מנהיגים ערבים, בהכירם את זכויות העם היהודי, הסכימו ואישרו את העקרונות של הציונות במלואן. שריף חוסיין, המנהיג של העולם הערבי בזמן מלחמת־העולם השניה⁷, קיבל בברכה את שובם של היהודים לפלשתינה. בנו, האמיר פייצל, שייצג את העולם הערבי בוועידת השלום בפריז, אמר זאת אודות הציונות:

מתאים אולי, בנקודה זו, להיזכר, שכאשר נדונה השאלה של פלשתינה באו"ם ב־1947, תמכה ברית־המועצות בחוזקה במאבק היהודי לעצמאות.

כמה מהערותיו של אנדריי גרומיקו תהיינה מאוד רלוונטיות לנושא:

עצוב מאד לראות באולם זה קבוצת אומות, שרבות מהן שיחררו עצמן, זה לא מכבר, משלטון קולוניאלי, שמות ללעג את אחת מתנועות השיחרור האצילות ביותר במאה הזו. תנועה, שלא רק שנתנה דוגמא של עידוד ונחישות הדעת לעמים הנאבקים לעצמאות, אלא אף עזרה בצורה מעשית לעצמאותם או מיד לאחריה.

הנה לפניכם תנועה, שהיא ליכוד של רוח חלוצית מיוחדת במינה, של יחס כבוד לעבודה ולערכי אנוש. תנועה, שהראתה לעולם דוגמא של שוויון חברותי ודמוקראטיה פתוחה, שהיא מזוהה בהצעת החלטה זו עם תפיסות פוליטיות משוקצות.

אנו בישראל עשינו מאמצים ליצור חברה אשר משתדלת להגשים את האידאלים הנשגבים ביותר של האנושות, אידאלים פוליטיים חברתיים ותרבותיים, לכל התושבים בישראל, ללא קשר לדת, אמונה, גזע או מין.

הראו לי חברה דמוקראטית פלורליסטית בעולם כולו שבה, למרות כל הבעיות הקשות, יהודים וערבים חיים יחדיו בדרגה כזו של הרמוניה. חברה שבה כבוד־האדם וזכויות־האדם נשמרים לפני החוק. חברה שבה אין גזר־דין מוות, שבה חופש הדיבור, התנועה, המחשבה והביטוי נשמרים. חברה שבה אפילו תנועות המתנגדות למטרותינו הלאומיות מיוצגות בכנסת.

הנציגים הערבים מדברים על גזענות. הרשו לי לשאול מה קרה ל־800,000 היהודים, אשר חיו למעלה מאלפיים שנה במדינות ערביות. יהודים שיצרו כמה מהקהילות העתיקות ביותר, שהוקמו הרבה זמן לפני הופעת דת האיסלאם, איפה הן קהילות אלה היום?

היהודים היוו פעם את אחת הקהילות החשובות בארצות המזרח־התיכון. היו הם אלה שנתנו את הטון במחשבה, מסחר ומדע הרפואה. איפה הם בחברה הערבית כיום? אתם מעיזים לדבר על גזענות, כשאני יכול להצביע בגאווה על השרים הערבים ששרתו בממשלתי, על סגן־יו"ר הכנסת הערבי; כשאני יכול להצביע בגאווה על קצינים וחיילים ערבים המשרתים מרצונם החופשי במשמר־הגבול ובכוחות המשטרה ולעיתים קרובות מפקדים על יחידות יהודיות; כשאני יכול להצביע בגאווה על אלפי הערבים מכל המזרח־התיכון המבקרים בערי ישראל מדי שנה; על אלפי הערבים מכל המזרח־התיכון הבאים לטפול רפואי בישראל; כשאני יכול להצביע בגאווה על החיים בשלום ובצוותא שהתפתחו; על העובדה שערבית היא שפה רשמית בישראל, שווה לעברית; כשאני יכול להצביע בגאווה רבה על העובדה שטבעי הוא לערבי לשרת במשרד צבורי, כפי שהיינו רוצים לראות יהודי משרת במשרד צבורי כלשהו במדינה ערבית, (ואכן היו כאלה שניסו להתקבל). האם זו היא גזענות? לא! זוהי, אדוני הנשיא, הציונות.

הציונות היא נסיוננו לבנות חברה, שעל אף שהיא אינה מושלמת, יתממשו בה החזיונות של נביאי ישראל. יודע אני שיש לנו בעיות. יודע אני שרבים אינם מסכימים עם מדיניותה של הממשלה שלנו. רבים בישראל עצמה אינם מסכימים עם מדיניותה של הממשלה…. והם חופשים לעשות זאת, משום שהציונות יצרה את המדינה הדמוקראטית הראשונה, האמיתית והיחידה בחלק זה של המזרח־התיכון אשר מעולם לא ידע מה אמיתיים.

הצעת החלטה זדונית זו, שנועדה להסיח את דעתנו מהמטרה האמיתית שלה, היא חלק מסגנון אנטישמי מסוכן אשר מופיע בכל דיון פומבי, ע"י אלה שמטרתם היא לחסום בעד הצעד הנוכחי לקראת נורמליזציה ביחסים, ובסופו של דבר לקראת שלום במזרח־התיכון. כל זאת מתוכנן בשיטתיות כדי לחבל במאמצים של ועידת ז’נבה, ולהטות ממטרתם את המדינות הצועדות לקראת השלום. אך מזימה זו לא תצא אל הפועל ואני חוזר פה, במעמד זה, על מדיניות ממשלתי: נעשה כל צעד אפשרי לקראת שלום על בסיס של פשרה.

אנו חוזים כאן היום בהפגנה נוספת של שנאה אנטישמית ואנטי־יהודית מרה, המלבה את החברה הערבית. מי היה מאמין שבשנה זו, 1975, יופצו השקרים הזדונים של “זקני־ציון” בצורה רשמית ע“י ממשלות ערביות¹⁰. מי היה מאמין, שבתקופתנו שלנו, נהיה עדים להחדרת השנאה האנטישמית הנתעבת ביותר בגני ילדים ערבים?…. אנו מותקפים ע”י חברה, שמעשיה נשענים על הצורה הקיצונית ביותר של גזענות הידועה בעולם כיום. זו היא הגזענות שבוטאה בצורה כה מדויקת בדבריו של מנהיג אש"ף, יאסר עראפאת, בנאום הפתיחה שלו בסימפוזיון בטריפולי, לוב: “לא תהיה שום נוכחות באזור מלבד נוכחות ערבית….”¹¹

במילים אחרות, במזרח־התיכון, מהאוקינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי, מותרת נוכחות אחת בלבד, וזוהי נוכחות ערבית.

אף עם אחר, יהיו שורשיו באזור ככל שיהיו, לא יהיה מורשה להנות מזכותו להגדרה עצמית.

הביטו על גורלם הטראגי של הכורדים בעירק. הביטו מה קרה לאוכלוסיה השחורה בדרום סודאן. הביטו בסכנה מטילת האימה שבה חברה נוצרית שלמה מוצאת את עצמה בלבנון. הביטו במדיניות המוכרזת של אש“ף, הקוראת באמנה הפלשתינאית מ־1964 לחיסול מדינת ישראל, והשוללת כל צורה של פשרה בנושא הפלשתינאי. נציגו של אש”ף אמר זאת אך אתמול, בבניין זה, כאשר התייחס אל תל־אביב כאל שטח כבוש. הביטו בכל זה ואתם רואים לפניכם את הצעת ההחלטה הממאירה, שהובאה לפני אספה זו. אתם רואים את שתי העוולות שדיברתי עליהן קודם: השנאה העיוורת של מציעיה הערבים של החלטה זו, והבערות התהומית והרשעות של אלה שתומכים בהם.

הנושא העומד לדיון בפני אספה זו אינו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא גורלו של אירגון זה. אירגון זה, שמקימיו ראו את רוחם של נביאי־ישראל מול עיניהם, ושנולד מתוך ברית אנטי־נאצית אחרי הטראגדיה של מלחמת העולם השניה, התנוון לגמרי. הוא התנוון לצורה שתוארה בשבוע האחרון ע"י (פאול ג’ונסון) אחד מבכירי הסופרים, בביטאון חשוב ביותר של חברה ומחשבה חופשית במערב כ־: “נהפך במהירות לאחת היצירות המושחתות והמשחיתות בכל ההיסטוריה של מוסדות אנוש… המדינות שיצרו את הרוב הן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מדינות הידועות בדיכוי הגזעני שלהן, בכל צורה וגוון העולים על הדעת.” הוא ממשיך ומסביר את המאפיינים של דיון זה:

בחלקם של בני עמי נפל במשך הדורות להיות הגוף הבוחן של הגינות אנוש, אבן הדרך של התרבות, כור־ההיתוך שבו ניבחנים ערכי־אנוש. רמת האנושיות של אומה יכולה להימדד תמיד ע"י התנהגותה כלפי אוכלוסייתה היהודית. רדיפות ודיכוי התחילו לעיתים קרובות מדי עם יהודים, אבל אף־פעם לא נסתיימו עמם. הפוגרומים האנטי־יהודיים ברוסיה הצארית היו רק קצה הקרחון, שגילה את הריקבון של משטר שעמד להיעלם במהרה בסופת המהפכה. הקיצוניות האנטישמית של הנאצים היתה סימן לבאות בלבד. סימן לקטסטרופה שעמדה ליפול על האנושות באירופה…

על הנושא העומד לפנינו התפלג העולם לטוב ולרע, להגון ולישר, לאנושי ולשפל. אנו, העם היהודי, נזכור בעתיד, בהכרת תודה, את האומות הספורות שהתנגדו לתמוך בהצעה נלוזה זו.

אני יודע, שאפיזודה חולפת זו תחזק את כוחות החופש וההגינות בעולם זה ותעודד את העולם החופשי להמשיך ולתמוך באידאלים שהוא מעריך כל־כך. אני יודע שאפיזודה זו תחזק את הציונות, כפי שהיא החלישה את האו"ם.

בעומדי על דוכן זה, מתגלה לנגד עיני ההיסטוריה הארוכה והגאה של עמי. אני רואה את המדכאים של עמנו במשך הדורות, כשהם עוברים בתהלוכה ארוכה אל השיכחה. אני עומד לפניכם כנציג של עם חזק ומשגשג, שנשאר בחיים אחרי כל תלאותיו, ואשר יחזיק מעמד גם לאחר הצגה מבישה זו ויוזמיה.

כשאני עומד לפניכם שבים לזכרוני הרגעים האדירים של ההיסטוריה היהודית. עמי עומד נחות במספר, בפעם המי יודע כמה, כקורבן של שנאה, בערות ורוע. כשאני מביט לאחור על רגעים אדירים אלו, אני נזכר בגדולתה של אומה שיש לי הכבוד לייצגה בפורום זה. ברגע זה, לבי עם העם היהודי באשר הוא שם, אם זה בחופש או בעבדות, שאת תפילותיו ומחשבותיו אני נושא עמי.

לא כמתחנן עומד אני לפניכם. הצביעו כפי שהמצפון המוסרי מכתיב לכם. זיכרו שהנושא איננו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של אירגון זה, שנגרר ע"י קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון.

הצבעתה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את עמדת ארצה בקשר לאנטישמיות, גזענות ואנטי־יהודיות. אתם בעצמכם נושאים באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, כי כאלה תראו בהיסטוריה. אנו, העם היהודי, לא נשכח.

לגבינו, העם היהודי, זוהי אינה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה ארוכה, עשירה ומלאת מאורעות. אנו שמים מבטחנו בהשגחה העליונה, בדתנו ובאמונתנו, במסורת המקודשת והנערצת שלנו, במאבקנו לקידמה חברתית וערכי אנוש ובעמנו, בכל מקום בו הוא נמצא. לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי.¹³