החומר שמופיע כאן לא נועד מעולם להופיע בצורת ספר ואינו מייצג אבחנה מפורטת של הסיכסוך המזרח־תיכוני.

במשך למעלה משנתיים באו"ם הקשבתי לזרם בלתי פוסק של התקפות והאשמות נגד ישראל, בכל נושא העולה על הדעת. הדיבוק שבו אחוז האירגון העולמי נגד ישראל הגיע לרמה כזו של אבסורד שכ־50% מהזמן של כל ישיבה של העצרת הכללית מוקדש לגינוי דמוקראטיה יהודית קטנה זו, כאילו לא היו בעיות אחרות בעולם כולו, כיום. באווירה זו (הנראית לקוחה מספריו של אורוול) הוברר לי, חזור והבהר, שעלי להציג את עמדת ישראל ולענות למבקרינו.

לעיתים קרובות מדי מצאתי את עצמי בודד. במצבים אלה החריד וקומם אותי ביותר לראות אומות, שפעם לחמו להגנת ערכים ועקרונות מפני רודנות טוטאליטארית, כשהן מתפשרות על אותם ערכים עצמם בגלל סיבות פוליטיות וכדאיות כלכלית. עגום מאוד לראות אומות מתורבתות נכנעות לסחטנות מדינות הנפט, דבר שהביא לכך, שחלק ניכר מהעולם המתפתח עומד על סף פשיטת־רגל. הדבר מזכיר את שנאמר בכרך האחרון של “מלחמת העולם השניה” של וינסטון צ’רצ’יל: “היאך ניצחו הדמוקראטיות הגדולות ועקב כך חידשו את הסיכלות, והשגעון, שקודם כמעט עלה להם במחיר חייהם.”

פוליטיקה אינה מתנהלת תמיד באווירה של אוביקטיביות הגיונית ולכן התוצאות וההחלטות אינן אוביקטיביות והגיוניות אף הן, עם כל היתרונות והחסרונות הנובעים מכך.

לדוגמא, אציין את המאורע ההיסטורי של ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות. מאורע המייצג את ההתקפות הבין־לאומיות המרוכזות ביותר מאז ימיו של היטלר נגד העם היהודי. אציין את המתח הרב והאווירה הכבדה באולם הדחוס של העצרת הכללית, כאשר כל הנוכחים חשו במשמעות העמוקה של הארוע הזה, ושישראל, פעם נוספת בתהליך ההיסטוריה, עומדת על דוכן הנאשמים.

אני נזכר במבצע החילוץ המזהיר באנטבה, כאשר מועצת הבטחון, שהיתה מתוחה מאד, התווכחה על פעולתה של ישראל, שהיכתה את המכה הראשונה והמשמעית נגד הטרור הבין־לאומי. החומר בספר זה מייצג את עמדת ישראל גם בנושאים רבים אחרים, הנוגעים לישראל ולעם היהודי: המאבק לשלום, השטחים תחת ממשל ישראלי, יחסים עם מדינות ערב, זכויות האזרח, אנטישמיות, אירגון האומות־המאוחדות, ואלה הם רק מעט מהם.

החומר שבספר זה מקדים את הרגעים ההיסטוריים הגדולים. את ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים, שנתקבל בזרועות פתוחות ע"י הממשלה, הכנסת והאזרחים בישראל; את ביקורו ההיסטורי לא פחות של ראש־הממשלה, מנחם בגין, באיסמעליה; וכשספר זה עומד לדפוס נערכים מגעים נמרצים בדרג מיניסטריאלי.

הצעד הראשון בוצע. למעשה – יותר מאשר צעד. היה זה מעשה של אומץ־לב והעזה משני הצדדים. אתגר שהתעלה מעל היריבות וההתחמקויות שבעבר, כדי ליצור עתיד חדש שצופן בחובו את התקווה האמיתית הראשונה לשלום באזורנו.

סידרת מאורעות מרשימים והיסטוריים קרתה במזרח־התיכון. העולם התבונן מוקסם כאשר חשדות ישנים הוסרו ומחסומים נשברו, כאשר נאומים פינו מקום לדו־שיח, והגבולות של מה שנראה אפשרי התרחבו לפתע לאופקים ומרחבים חדשים.

ההתפתחויות ההיסטוריות האחרונות הן הוכחה לטענה המובעת בדפים אלו. הן, למעשה, הוכחה לעמדת ישראל במשך השנים. עמדה הטוענת, שרק משא ומתן ישיר יכול להביא את אזורנו שבע־הקרבות לקראת השלום. הנשיא סאדאת בא לירושלים בדרך שבחר בגלל שלא יכול היה להגיע למטרתו בשום דרך אחרת.

אין לנו אלא לקוות ולהתפלל שהמנהיגים של מדינות ערב האחרות הגובלות עם ישראל, ילכו בעקבות צעדיו של הנשיא סאדאת. המאורעות ההיסטוריים בירושלים, קהיר ואסמעליה הוכיחו דבר אחד והוא: השאיפה היחידה והאמיתית של העמים באזורנו היא סיום המלחמות וחיים של שלום ושיתוף פעולה.

בשלב מסוים עלה רעיון של לקיחת חלק מהנאומים וההצהרות שעשיתי במשך תקופת שרותי באו"ם, והצגת הרעיונות המרכזיים שבהם בצורה שתאפשר לקורא המתעניין להבין את טענת ישראל. ספר זה נולד כתוצאה מרעיון זה.

אני חייב רבות להרבה אנשים, אבל מעל לכולם למר דן אברהם מנתניה וניו־יורק, שהציע את כתיבתו של ספר זה ושעזרתו המעשית לא תסולא בפז.

תודתי נתונה לגב' סוזאן בולוטין, עורכת, שהדרכתה המקצועית היתה כה קונסטרוקטיבית, ולגב' רחל לדרמן, אשר הדפיסה ללא לאות את הנאומים המקוריים וגם את גירסתם, כפי שמוצגת בספר זה.

ח.ה.

ינואר, 1978

האומות־המאוחדות,

ניו־יורק.

נאום לעצרת הכללית של האומות־המאוחדות.

עשרה בנובמבר, 1975.

אדוני הנשיא,

סמלי הדבר שדיון זה, אשר עשוי להוות נקודת מפנה ביעודו של אירגון האומות־המאוחדות וגורם מכריע בהמשך קיומו האפשרי של אירגון זה, ייערך ב־10 בנובמבר.

הלילה, לפני שלושים ושבע שנה, נרשם בהיסטוריה כקריסטאלנאכט – ליל הבדולח. היה זה הלילה ב־1938, שבו פתחו חיילי פלוגות הסער הנאצים של היטלר בהתקפה מתואמת על הקהילה היהודית בגרמניה, שרפו את בתי־הכנסת בכל עריה והבעירו מדורות ענק מספרי הקודש, מגילות הקודש וספרי תנ"ך ברחובות. היה זה הלילה שבו הותקפו בתים יהודים וראשי משפחות נחטפו, רבים מהם ללא שוב. היה זה הלילה, שבו חלונות בתי־העסק והחנויות היהודיים נופצו, כשהם מכסים את רחובות גרמניה בשכבה של זכוכית שבורה, שנראתה כמליוני חתיכות בדולח, שנתנו ללילה ההוא את שמו.

היה זה הלילה שהוביל בסופו של דבר למשרפות ולתאי הגאזים, אושוויץ, ברקנאו, דאכאו, בוכנוולד, טרייזנשטאט ואחרים. היה זה הלילה שהוביל לשנאה המחרידה ביותר בהיסטוריה של האנושות.

אכן, הולם הוא, אדוני הנשיא, שדיון זה, שהוא מזימה להסיט את המזרח־התיכון מצעדיו לקראת שלום, ושנערך באווירה אנטישמית קשה, ייערך ביום השנה של הלילה ההוא.

אכן, הולם הוא, אדוני הנשיא, שאירגון האומות־המאוחדות, שהחל דרכו כברית אנטי־נאצית, ימצא עצמו, שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, הולך ונעשה מרכז האנטישמיות של העולם.

היטלר היה מרגיש עצמו בבית במספר הזדמנויות במשך השנה שעברה, אם היה מקשיב לדיונים בפורום זה, ומעל לכל, לדיון על הציונות.

עצוב מאוד לחשוב לאיזו רמה נגרר האו“ם, אם מוטל עלינו היום לעמוד מול התקפה על הציונות. התקפה זו נותנת תוקף לא רק להתקפה אנטי־ישראלית מהסוג המכוער ביותר, אלא גם להתקפה על היהדות – אחת הדתות העתיקות והמבוססות ביותר בעולם. דת שנתנה לעולם את ערכי האנוש של התנ”ך. דת, ששתי דתות אדירות אחרות, נצרות ואיסלאם, נבעו ממנה. האם אין זה טראגי לחשוב, שאנו כאן, באסיפה בשנת 1975, הוגים התקפה גסה על דת אדירה ומבוססת זו? היהדות היא הדת שנתנה לעולם את התנ“ך עם עשרת הדברות והנביאים הגדולים: משה, ישעיהו, עמוס; דת שנתנה את גדולי ההוגים בהיסטוריה: רמב”ם, שפינוזה, מרקס, איינשטיין; דת שנתנה רבים מגדולי האמנים ואחוז גבוה ביותר של זוכים בפרסי־נובל למדע, אמנות ומדעי־הרוח, יותר מכל עם אחר עלי אדמות.

הצעת ההחלטה נגד הציונות התכוונה, במקורה, לגנות גזענות וקולוניאליזם. בנושא זה היינו יכולים להגיע להסכמה, שהיתה יכולה להיות בעלת חשיבות עצומה לכולנו, ולעמיתינו האפריקנים במיוחד. אך הנה אנו רואים כיצד קבוצת מדינות, שיכורות מהרגשת העוצמה של רוב אוטומטי, מכוונות את האו“ם בתימרון מתועב, ע”י השימוש ברוב זה, להשוואת הציונות עם הנושא העומד לדיון.

אינני עומד על דוכן זה כדי להגן על הערכים המוסריים וההיסטוריים של העם היהודי. הם אינם זקוקים להגנה. הם מדברים בעד עצמם. הם נתנו לאנושות הרבה מאוד מגדולתה ונצחיותה. הם עשו לרוחו של האדם הרבה יותר מאשר פורום זה יכול להעריך.

אני בא לכאן כדי לקטרג על שתי העוולות האדירות המטילות אימה על חברה כלשהי ועל חבר האומות במיוחד.

שתי עוולות אלו הן: שנאה ובערות. שתי עוולות אלה מהוות את הכוח המניע מאחורי מציעי החלטה זו ותומכיה. שתי עוולות אלה מאפיינות את המדינות שעלולות לגרור אירגון עולמי זה לתהומות, כפי שנגרר היום; אירגון שאת האידאלים שלו הגו לראשונה נביאי ישראל.

המפתח להבנת הציונות טמון בשמה. מאז המאה העשירית לפני הספירה, נקראת הגבעה המזרחית בירושלים העתיקה: ציון.¹

למעשה, השם “ציון”, בהתייחסו לירושלים, מופיע 152 פעמים בברית־הישנה. השם הוא בעל יעוד פואטי ונבואי אדיר. ההתייחסות הדתית והרגשית אל השם נובעת מחשיבותה של ירושלים כעיר־מלכות וכעיר־מקדש.

“הר־ציון” הוא מקום משכנו של אלוהים.² ירושלים, או ציון, הוא מקום בו אלוהים הוא מלך)³, ובו קבע והפקיד את מלכו הוא – דוד⁴.

המלך דוד קבע את ירושלים כבירת־ישראל לפני כמעט שלושת אלפים שנה. מאז ועד היום ירושלים היא בירת־ישראל. במשך מאות השנים גדל והתרחב המונח “ציון” והכיל בתוכו את כל ישראל. בני־ישראל בגולה לא יכלו לשכוח את ציון. משורר תהילים ישב על נהרות בבל ונשבע: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”.⁵

במשך אלפי שנים חזרו יהודים בכל העולם על שבועה זו. זוהי שבועה יהודית עתיקה שנאמרה שבע־מאות שנה קודם להופעת הנצרות ואלף ומאתיים שנה קודם להופעת האיסלאם. מובנה של המלה “ציון” היא מולדתם של היהודים, סמלה של היהדות, של השאיפות הלאומיות היהודיות.

כאשר יהודי מתפלל הוא פונה בזמן התפילה לירושלים. תפילות היהודים ביטאו במשך למעלה מאלפיים שנה של גלות את הכמיהה של העם היהודי לחזור למולדתו העתיקה, ישראל. למעשה, היתה בארץ־ישראל נוכחות יהודית נמשכת, במספרים גדולים או קטנים, במשך כל אותן שנים.

הציונות היא השם של התנועה הלאומית של העם היהודי והיא הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה. הרעיון הציוני, כפי שמובע בתנ"ך, היה והינו חלק בלתי נפרד מהדת היהודית.

הציונות לעם היהודי היא מה שתנועות השחרור של אפריקה ואסיה הן לעמיהן.

ציונות היא אחת התנועות הלאומיות הדינאמיות ומלאות המרץ ביותר בהיסטוריה האנושית. מבחינה היסטורית מבוססת הציונות על קשר מיוחד במינו בין עם־הספר וארץ־התנ"ך. קשר המתמשך לאורך ארבעת אלפים שנה.

כדי להפוך את חלומו למציאות, הקים העם היהודי בזמנים המודרניים, בסוף המאה התשע־עשרה, את התנועה הציונית. דירבנו אותו אנטישמיות עזה ורדיפות מצד אחד ורגשות של לאומיות מהצד השני. הציונות כתנועה פוליטית היתה התקוממות של עם מדוכא נגד עושק, אפליה מרושעת ודיכוי, שהיו מחזה נפוץ בארצות בהן פרחה האנטישמיות.

אין זה מקריות, שהוגי ותומכי ההחלטה המזהה את הציונות עם גזענות הם מדינות האשמות בפשעים האיומים של אנטישמיות ואפליה עד לעצם היום הזה.

תמיכה במטרות הציונות הובעה במנדט של חבר הלאומים לפלשתינה, ואושרה שוב ע“י האו”ם ב־1947, כאשר העצרת הכללית הצביעה ברוב מוחץ בעד החייאת העצמאות היהודית במולדתנו העתיקה.

ייסודה מחדש של עצמאות יהודית בישראל, אחרי מאות שנים של מאבק להתגבר על שלטון זרים וגלות, הוא הוכחה לרעיונות היסוד של: שוויון העמים והגדרה עצמית. כאשר שוללים את זכותו של העם היהודי לקיום לאומי וחופש, אין זו סתם שלילת זכות שישנה לכל עם אחר על פני כדור הארץ, אלא הפרה גסה של ההוראות המרכזיות של האומות־המאוחדות.

כפי שכתב שר־החוץ הקודם של ישראל, אבא אבן:

 

הגינוי החריף על הציונות שהושמע כאן ע"י נציגים ערבים עלול לתת לאספה זו את הרושם המוטעה, שבזמן ששאר העולם תמך בתנועת השחרור הלאומית היהודית, היה העולם הערבי עויין לציונות תמיד. כך הם אינם פני הדברים. מנהיגים ערבים, בהכירם את זכויות העם היהודי, הסכימו ואישרו את העקרונות של הציונות במלואן. שריף חוסיין, המנהיג של העולם הערבי בזמן מלחמת־העולם השניה⁷, קיבל בברכה את שובם של היהודים לפלשתינה. בנו, האמיר פייצל, שייצג את העולם הערבי בוועידת השלום בפריז, אמר זאת אודות הציונות:

מתאים אולי, בנקודה זו, להיזכר, שכאשר נדונה השאלה של פלשתינה באו"ם ב־1947, תמכה ברית־המועצות בחוזקה במאבק היהודי לעצמאות.

כמה מהערותיו של אנדריי גרומיקו תהיינה מאוד רלוונטיות לנושא:

עצוב מאד לראות באולם זה קבוצת אומות, שרבות מהן שיחררו עצמן, זה לא מכבר, משלטון קולוניאלי, שמות ללעג את אחת מתנועות השיחרור האצילות ביותר במאה הזו. תנועה, שלא רק שנתנה דוגמא של עידוד ונחישות הדעת לעמים הנאבקים לעצמאות, אלא אף עזרה בצורה מעשית לעצמאותם או מיד לאחריה.

הנה לפניכם תנועה, שהיא ליכוד של רוח חלוצית מיוחדת במינה, של יחס כבוד לעבודה ולערכי אנוש. תנועה, שהראתה לעולם דוגמא של שוויון חברותי ודמוקראטיה פתוחה, שהיא מזוהה בהצעת החלטה זו עם תפיסות פוליטיות משוקצות.

אנו בישראל עשינו מאמצים ליצור חברה אשר משתדלת להגשים את האידאלים הנשגבים ביותר של האנושות, אידאלים פוליטיים חברתיים ותרבותיים, לכל התושבים בישראל, ללא קשר לדת, אמונה, גזע או מין.

הראו לי חברה דמוקראטית פלורליסטית בעולם כולו שבה, למרות כל הבעיות הקשות, יהודים וערבים חיים יחדיו בדרגה כזו של הרמוניה. חברה שבה כבוד־האדם וזכויות־האדם נשמרים לפני החוק. חברה שבה אין גזר־דין מוות, שבה חופש הדיבור, התנועה, המחשבה והביטוי נשמרים. חברה שבה אפילו תנועות המתנגדות למטרותינו הלאומיות מיוצגות בכנסת.

הנציגים הערבים מדברים על גזענות. הרשו לי לשאול מה קרה ל־800,000 היהודים, אשר חיו למעלה מאלפיים שנה במדינות ערביות. יהודים שיצרו כמה מהקהילות העתיקות ביותר, שהוקמו הרבה זמן לפני הופעת דת האיסלאם, איפה הן קהילות אלה היום?

היהודים היוו פעם את אחת הקהילות החשובות בארצות המזרח־התיכון. היו הם אלה שנתנו את הטון במחשבה, מסחר ומדע הרפואה. איפה הם בחברה הערבית כיום? אתם מעיזים לדבר על גזענות, כשאני יכול להצביע בגאווה על השרים הערבים ששרתו בממשלתי, על סגן־יו"ר הכנסת הערבי; כשאני יכול להצביע בגאווה על קצינים וחיילים ערבים המשרתים מרצונם החופשי במשמר־הגבול ובכוחות המשטרה ולעיתים קרובות מפקדים על יחידות יהודיות; כשאני יכול להצביע בגאווה על אלפי הערבים מכל המזרח־התיכון המבקרים בערי ישראל מדי שנה; על אלפי הערבים מכל המזרח־התיכון הבאים לטפול רפואי בישראל; כשאני יכול להצביע בגאווה על החיים בשלום ובצוותא שהתפתחו; על העובדה שערבית היא שפה רשמית בישראל, שווה לעברית; כשאני יכול להצביע בגאווה רבה על העובדה שטבעי הוא לערבי לשרת במשרד צבורי, כפי שהיינו רוצים לראות יהודי משרת במשרד צבורי כלשהו במדינה ערבית, (ואכן היו כאלה שניסו להתקבל). האם זו היא גזענות? לא! זוהי, אדוני הנשיא, הציונות.

הציונות היא נסיוננו לבנות חברה, שעל אף שהיא אינה מושלמת, יתממשו בה החזיונות של נביאי ישראל. יודע אני שיש לנו בעיות. יודע אני שרבים אינם מסכימים עם מדיניותה של הממשלה שלנו. רבים בישראל עצמה אינם מסכימים עם מדיניותה של הממשלה…. והם חופשים לעשות זאת, משום שהציונות יצרה את המדינה הדמוקראטית הראשונה, האמיתית והיחידה בחלק זה של המזרח־התיכון אשר מעולם לא ידע מה אמיתיים.

הצעת החלטה זדונית זו, שנועדה להסיח את דעתנו מהמטרה האמיתית שלה, היא חלק מסגנון אנטישמי מסוכן אשר מופיע בכל דיון פומבי, ע"י אלה שמטרתם היא לחסום בעד הצעד הנוכחי לקראת נורמליזציה ביחסים, ובסופו של דבר לקראת שלום במזרח־התיכון. כל זאת מתוכנן בשיטתיות כדי לחבל במאמצים של ועידת ז’נבה, ולהטות ממטרתם את המדינות הצועדות לקראת השלום. אך מזימה זו לא תצא אל הפועל ואני חוזר פה, במעמד זה, על מדיניות ממשלתי: נעשה כל צעד אפשרי לקראת שלום על בסיס של פשרה.

אנו חוזים כאן היום בהפגנה נוספת של שנאה אנטישמית ואנטי־יהודית מרה, המלבה את החברה הערבית. מי היה מאמין שבשנה זו, 1975, יופצו השקרים הזדונים של “זקני־ציון” בצורה רשמית ע“י ממשלות ערביות¹⁰. מי היה מאמין, שבתקופתנו שלנו, נהיה עדים להחדרת השנאה האנטישמית הנתעבת ביותר בגני ילדים ערבים?…. אנו מותקפים ע”י חברה, שמעשיה נשענים על הצורה הקיצונית ביותר של גזענות הידועה בעולם כיום. זו היא הגזענות שבוטאה בצורה כה מדויקת בדבריו של מנהיג אש"ף, יאסר עראפאת, בנאום הפתיחה שלו בסימפוזיון בטריפולי, לוב: “לא תהיה שום נוכחות באזור מלבד נוכחות ערבית….”¹¹

במילים אחרות, במזרח־התיכון, מהאוקינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי, מותרת נוכחות אחת בלבד, וזוהי נוכחות ערבית.

אף עם אחר, יהיו שורשיו באזור ככל שיהיו, לא יהיה מורשה להנות מזכותו להגדרה עצמית.

הביטו על גורלם הטראגי של הכורדים בעירק. הביטו מה קרה לאוכלוסיה השחורה בדרום סודאן. הביטו בסכנה מטילת האימה שבה חברה נוצרית שלמה מוצאת את עצמה בלבנון. הביטו במדיניות המוכרזת של אש“ף, הקוראת באמנה הפלשתינאית מ־1964 לחיסול מדינת ישראל, והשוללת כל צורה של פשרה בנושא הפלשתינאי. נציגו של אש”ף אמר זאת אך אתמול, בבניין זה, כאשר התייחס אל תל־אביב כאל שטח כבוש. הביטו בכל זה ואתם רואים לפניכם את הצעת ההחלטה הממאירה, שהובאה לפני אספה זו. אתם רואים את שתי העוולות שדיברתי עליהן קודם: השנאה העיוורת של מציעיה הערבים של החלטה זו, והבערות התהומית והרשעות של אלה שתומכים בהם.

הנושא העומד לדיון בפני אספה זו אינו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא גורלו של אירגון זה. אירגון זה, שמקימיו ראו את רוחם של נביאי־ישראל מול עיניהם, ושנולד מתוך ברית אנטי־נאצית אחרי הטראגדיה של מלחמת העולם השניה, התנוון לגמרי. הוא התנוון לצורה שתוארה בשבוע האחרון ע"י (פאול ג’ונסון) אחד מבכירי הסופרים, בביטאון חשוב ביותר של חברה ומחשבה חופשית במערב כ־: “נהפך במהירות לאחת היצירות המושחתות והמשחיתות בכל ההיסטוריה של מוסדות אנוש… המדינות שיצרו את הרוב הן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מדינות הידועות בדיכוי הגזעני שלהן, בכל צורה וגוון העולים על הדעת.” הוא ממשיך ומסביר את המאפיינים של דיון זה:

בחלקם של בני עמי נפל במשך הדורות להיות הגוף הבוחן של הגינות אנוש, אבן הדרך של התרבות, כור־ההיתוך שבו ניבחנים ערכי־אנוש. רמת האנושיות של אומה יכולה להימדד תמיד ע"י התנהגותה כלפי אוכלוסייתה היהודית. רדיפות ודיכוי התחילו לעיתים קרובות מדי עם יהודים, אבל אף־פעם לא נסתיימו עמם. הפוגרומים האנטי־יהודיים ברוסיה הצארית היו רק קצה הקרחון, שגילה את הריקבון של משטר שעמד להיעלם במהרה בסופת המהפכה. הקיצוניות האנטישמית של הנאצים היתה סימן לבאות בלבד. סימן לקטסטרופה שעמדה ליפול על האנושות באירופה…

על הנושא העומד לפנינו התפלג העולם לטוב ולרע, להגון ולישר, לאנושי ולשפל. אנו, העם היהודי, נזכור בעתיד, בהכרת תודה, את האומות הספורות שהתנגדו לתמוך בהצעה נלוזה זו.

אני יודע, שאפיזודה חולפת זו תחזק את כוחות החופש וההגינות בעולם זה ותעודד את העולם החופשי להמשיך ולתמוך באידאלים שהוא מעריך כל־כך. אני יודע שאפיזודה זו תחזק את הציונות, כפי שהיא החלישה את האו"ם.

בעומדי על דוכן זה, מתגלה לנגד עיני ההיסטוריה הארוכה והגאה של עמי. אני רואה את המדכאים של עמנו במשך הדורות, כשהם עוברים בתהלוכה ארוכה אל השיכחה. אני עומד לפניכם כנציג של עם חזק ומשגשג, שנשאר בחיים אחרי כל תלאותיו, ואשר יחזיק מעמד גם לאחר הצגה מבישה זו ויוזמיה.

כשאני עומד לפניכם שבים לזכרוני הרגעים האדירים של ההיסטוריה היהודית. עמי עומד נחות במספר, בפעם המי יודע כמה, כקורבן של שנאה, בערות ורוע. כשאני מביט לאחור על רגעים אדירים אלו, אני נזכר בגדולתה של אומה שיש לי הכבוד לייצגה בפורום זה. ברגע זה, לבי עם העם היהודי באשר הוא שם, אם זה בחופש או בעבדות, שאת תפילותיו ומחשבותיו אני נושא עמי.

לא כמתחנן עומד אני לפניכם. הצביעו כפי שהמצפון המוסרי מכתיב לכם. זיכרו שהנושא איננו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של אירגון זה, שנגרר ע"י קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון.

הצבעתה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את עמדת ארצה בקשר לאנטישמיות, גזענות ואנטי־יהודיות. אתם בעצמכם נושאים באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, כי כאלה תראו בהיסטוריה. אנו, העם היהודי, לא נשכח.

לגבינו, העם היהודי, זוהי אינה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה ארוכה, עשירה ומלאת מאורעות. אנו שמים מבטחנו בהשגחה העליונה, בדתנו ובאמונתנו, במסורת המקודשת והנערצת שלנו, במאבקנו לקידמה חברתית וערכי אנוש ובעמנו, בכל מקום בו הוא נמצא. לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי.¹³

היום, מספר שנים לאחר הדיון על הציונות, אנו יכולים להצביע על שתי תוצאות ברורות מהאפיזודה המבישה ההיא. האחת: הושמעה אזהרה, הברורה ביותר מאז ימיו של היטלר, שהשנאה האנטישמית, אשר לפני דור אחד בלבד השמידה שליש מעמנו, ממשיכה להתקיים. לאמיתו של דבר השנאה כיום גרועה אף יותר משום שהיא קיבלה הצדקה רשמית ואף זכתה בכבוד והכרה מהאו"ם עצמו. התוצאה השניה: גינוי הציונות יצר התייחסות חדשה למהותה של מדינת־ישראל. הוא חידש את הקשר ההדוק בין הערכים הנצחיים של העם היהודי לבין ציון. ראוי, איפוא, שנבחן את השנאה ואת חידוש הקשר גם יחד, לאור ההתרחשויות בשנים האחרונות.

לפני ארבעים שנה היה הנאציזם בעליה ודברי ההתהוללות האנטישמיים של היטלר הידהדו באירופה, כשהם משמיעים אות אזהרה לאנושות. אך האזהרה לא זכתה בתשומת־לב והעולם נשטף במרחץ דמים שהוביל לשואה האיומה ביותר בתולדות האנושות. האמת המעציבה היא שהעולם לא למד עדיין לקח. היום אנו מתקדמים לקראת מינכן חדשה, כאשר האומות החופשיות של העולם מתפייסות ומשלימות עם העריצים של שנות השיבעים. הרגעה ופיוס כמו ב־1938 קיימים גם היום. אותם סימנים מבשרי רע! אומות מערביות מוכנות לעצום עין, להתעלם מהבעיה, להעמיד פנים שאינה קיימת.

נסיוננו באו“ם במשך שלוש השנים האחרונות צריך היה להשמיע את האזהרה לכל האנשים ההגונים ואוהבי השלום בעולם כולו. ב־1974 נתקבל באו”ם מנהיג מחבלים חמוש באקדח, יאסר עראפאת, בחנופה, בתרועות ובכבוד השמורים בדרך־כלל, לראשי־מדינה. וכאילו לא די בכך, ובלי שמץ של התנגדות מצידם של נציגי המערב, הופיע על במת העצרת הכללית אידי אמין, שהוא בעצמו רוצח גזעני, שאחראי למותם של מאות־אלפים מאנשי ארצו, ודרש את סילוקה של מדינה חברה באו"ם – ישראל. כאשר דברים כאלה קורים בסמוך לקבלת הצעת ההחלטה המתועבת המזהה את הציונות עם גזענות, וכאשר דוגמאות נוספות של כדאיות צינית מתרחשות מדי יום, אזי, אנו רואים כברור את הכיוון שאליו צועד העולם.

רבות מארצות העולם השלישי, שקיבלו בעבר עזרה מישראל והמוכנות אף היום לקבל עזרה ישראלית נוספת בשטחים השונים של טכנולוגיה וחקלאות, הושתקו ע“י הרוב האוטומאטי שגילה מעט מאוד התחשבות בצרכיהן הלאומיים. המערב נכנע לסחטנות מדינות הנפט ולצרכים המסחריים שלו, התעלם מהתנהגותם של מדינות הדיקטטורה והעריצות, התרפס והשתדל למצוא־חן בצורה קטנונית וזולה. האומות החופשיות שותקות היום, כאשר ישראל מואשמת בטרוריזם ע”י טרוריסטים, במדיניות־משטרה ע“י מדינות משטרה, בענויים ע”י מענים בגזענות ע"י גזענים. האומות החופשיות שותקות היום כפי שעמדו מחרישות לפגי ארבעים שנה, כאשר הטיח היטלר את האשמותיו שלו נגד העם היהודי. אות־האזעקה הושמע, ושוב לא הגיעה התגובה הצפויה.

העם היהודי אינו יכול להקהות את זכרונות השואה. למדנו מנסיוננו שאסור לנו להתעלם מהאנטישמיות, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהאנטישמיות המודרנית שבה חזינו בשנים האחרונות. על כל היהודים, כעם אחד, למחות נגד התפרצות אנטישמית בין־לאומית זו, שהובעה בהצהרת גינוי הציונות. עלינו לעשות זאת למען הדורות הבאים שישאלו איפה היינו כשכל זה קרה. חטאנו כבר בעבר. חשבנו שהסופה תעבור מעלינו אם רק נשמור את ראשינו כפופים. טעינו. יהיה זה חסר תועלת לשאול כמה היינו יכולים להציל אם היינו מתקוממים, נעמדים כאחד מול התוקף ונלחמים בכל אשר היה לנו. אני מאמין שאת הלקח למדנו. היהודים לא יסכימו להיות מרומים שוב. כל יהודי נכון לקום ולהילחם כאשר הוא שומע היום אותן דעות קדומות ושנאה אנטישמית אשר הובילו לפני דור את עמו לאושוויץ. העם היהודי עומד מאוחד וגא ומביט ישירות בעיני אויביו. העם היהודי מוכן להשיב מלחמה. הוא שואב את כוחו מאלה שהתקוממו בגיטו וורשה לפני שלושים וחמש שנה, והצהירו שרוחו של האדם חזקה יותר מזרועות המדכאים. הוא זוכר את קומץ המורדים המיואשים, הנחותים במספר והנידונים למוות, שלחמו מתעלות הביוב של וורשה עד הכדור האחרון ונשימת־אפם האחרונה, ומתו בבניינים המתמוטטים של הגיטו.

היהודי כיום נזכר ברחובות של הגיטו בוורשה, שבהם חיו, כתבו, יצרו ומתו דמויות כה רבות בהיסטוריה היהודית, ושמהם עזבו רבים, כדי להעשיר את היהדות בישראל ובגולה.

הרחובות שהיוו פעם את מקור העוצמה של האומה היהודית היו מכוסים בחורבות ב־1943¹. דממת המוות הופרה על־ידי אנחות הפצועים וקולות דריסת מגפי הקלגסים.

בכל פסח קורא היהודי מההגדה את המילים: “בכל דור ודור”. ובכל דור ודור עלינו לראות עצמנו כאילו לקחנו חלק ביציאת־מצרים. ובכל דור ודור עלינו לראות עצמנו כאילו עמדנו זקופים כעם. כפי שביציאת־מצרים ובגיטו־וורשה הצהרנו: “אין אנו מוכנים להתפשר על כבודנו כעם חופשי” חובה עלינו לחדש את הנדר: “לא עוד”, כדי שמותם של גיבורי גיטו־וורשה לא יהיה לשווא.

לעיתים קרובות מאשימים אותנו בתסביך השואה; השואה איננה תסביך. היא נסיון מחריד ואמיתי שנתנסה בו דורנו. מה יש בפינו לאמר כאשר הפילוסופיה הנאצית שקראה להרס עמנו היא הבסיס לפילוסופיה של אירגון כמו אש“ף, שניתנה לו עמדת משקיף באו”ם? מי יכול לחלוק עלינו כשהרג המוני בלבנון ועירק, פלישה למדינה עצמאית כמו אתיופיה, והתפחויות מעוררות אימה אחרות בכל העולם אינם זוכים בתשומת־הלב של האו"ם? מי יכול לחלוק עלינו אם אנו חשים שעולם זה עדיין מסוגל להתעלמות צינית מרצח־המוני והרס אומות? מי יכול לחלוק עלינו אם בטחוננו חשוב לנו יותר מהכדאיות הכלכלית של אומות אחרות? 

לעיתים נדירות בהיסטוריה הארוכה שלנו יכלה תגובה יהודית מאוחדת ונחושה בדעתה לרפות ידי אויבים ולעודד ידידים. שוב ושוב נוכחנו לדעת שמדינות ידידותיות ועוינות כאחת מושפעות ממידת התמיכה שמקבלת ישראל מיהדות העולם ומיהדות ארצות־הברית במיוחד. הן עוקבות מקרוב אחרי מידת התמיכה הזו מכיוון שדבריהם ומעשיהם של היהודים מהווים אינדיקטור לדרגה שאליה מוכן העם היהודי להגיע כדי להתקומם ולהילחם. כאשר עמדנו מאוחדים נגד אויבינו בנושא הציונות ראינו שאין אנו בודדים. ארצות־הברית, האירופאים, למעשה כל העולם המערבי עמד איתנו באירוע ההוא, נילחם לצידנו בצורה המרשימה ביותר. יבשת אפריקה היתה חצויה בנושא זה. בפעם הראשונה מזה שנים סרבו לתמוך רוב מדינות אפריקה השחורה בהצעת החלטה אנטי־ישראלית. רובן הגדול של מדינות אמריקה הלאטינית סרבו גם הן להצטרף להצעת החלטה זו.

אנו מייצגים עקרונות וערכים כה נתעבים לכל־כך הרבה משטרים בעולם, שעלינו להמשיך לצפות למבול ניתך של עלילות־שווא נגד העם היהודי וישראל, דבר שנעשינו מורגלים אליו. השאלה היא, האם קולם של אויבינו הוא הקול היחיד הנשמע. תפקידו של העם היהודי הוא לעמוד מאוחד כנגד הגל החדש של אנטישמיות בינלאומית, ולהגן בגאווה ובנחישות על מורשתנו, מסורתנו וערכינו. אנו חבים זאת לקודמינו, אנו חבים זאת לילדינו ולדורות שיבואו.

כשקרעתי את המיסמך שהכיל את הצעת ההחלטה המבישה, המשווה את הציונות עם גזענות, נתתי ביטוי להתנגדות העם היהודי לכל נסיון להחיות את הקללה של האנטישמיות בעולם. ברם, הרגע ההוא ייצג גם רגש עמוק של חידוש האחדות והערכים של העם היהודי. אני פעלתי בשמו של עם שנתן לעולם רבים מהערכים הנצחיים של האנושות, אך ידעתי שלא פעלתי לבד. באותו הרגע פעם הלב היהודי בכל העולם כאחד – מהקהילות היהודיות הגדולות של אמריקה עד בתי־הכלא בסיביר, מאחי ואחיותי בישראל עד הגיטו היהודי בדמשק שהוא גיהנום עלי אדמות. באותו הרגע היינו כולנו עם אחד, כפי שלא היינו מעודנו. מחדשים אמונתנו ביהדות, בציונות, במדינת־ישראל ובערכים הנצחיים של העם היהודי.

הציונות לא היתה סיסמא פוליטית סתם ואף פעם לא איבדה את הקשר הקרוב ביותר שלה עם עקרונות היהדות. זוהי עובדה מכריעה בעצם קיומנו. היה זה ברור למייסדים של הציונות המודרנית, שהישגיה הממשיים של ישראל יהיו חסרי משמעות ללא האידאלים הרוחניים. לכן, טבעי היה, שאצטט את התנ“ך והנביאים בויכוחים באו”ם, לא רק כיסודות המוסריים של מעשינו אנו, אלא כעדות לתרומתנו כעם לאנושות. למשל, אף מיסמך דתי לא היה בעל השפעה רבה יותר על חייו המוסריים והחברתיים של האדם כמו ההצהרה האלוהית של חובת האדם, שידועה כ־עשרת הדברות. מילים קצרות וספורות אלה – רק 120 מילים עבריות בסך־הכל – מכסות את כל מיגוון צורות ההתנהגות ומניחות את הבסיס לחוקים הקשורים בכבוד ובזכויות לכל האנשים בכל הזמנים. האגדה שלנו מספרת כיצד, כאשר ניתנה התורה על הר־סיני, שום עוף לא צייץ, אף שור לא געה, הים לא נהם ואף יצור לא זע; הטבע כולו עמד בדממה עוצרת נשימה מול קולו של האלוהים, המאשר את העליונות של המצפון והצדק בעולם. הרבנים קבעו את השישה בחודש סיוון, יום ההתגלות על הר־סיני, כשווה בחשיבותו ליום הבריאה עצמו, משום שללא קיומו של חוק מוסרי היתה הבריאה של העולם החומרי בלתי־מושלמת, אפילו – חסרת משמעות.

עם עקרונות אלה שהם בני למעלה משלושת־אלפים שנה, הגענו כאומה אל העולם המודרני. אלה הם העקרונות ששימרו אותנו בזמנים של מצוקה, מבחן ומאבק, ואשר מחזקים אותנו בהווה. העם היהודי הוא אומה שהצליחה להשאר בחיים במשך ארבעת־אלפים שנה, עם אותה דת, אותה שפה, אותה ארץ, אותה זהות ותרבות – אומה יחידה בעולם, עם אפשרות של יוצאת־מן־הכלל אחת, האומה הסינית. המטרה של החינוך היהודי היא להבטיח שילדים יהודים ירכשו את מסורתנו המקודשת ויחזקו את שרשרת האלמוות המאחדת אותנו כאומה.

התורה הנצחית שנתנו היהודים לעולם, מבוצעת בישראל ולא רק מוטפת. כאשר נמשך ההרג הנורא במלחמת לבנון היתה “הגדר הטובה” בין לבנון וישראל, האי היחיד של אדיבות אנושית בים של מוות, הרס וסבל. שם פתחה ישראל את שעריה לאויביה המוצהרים, הקימה מרכזים לטיפול רפואי, העבירה ניצולים לבתי־חולים, נתנה להם עבודה, קנתה את מוצריהם ומכרה להם אספקה. כפי שאנו מגנים את ההרג בלבנון ואת שתיקתו של העולם הנוצרי בזמן שבניו נרצחים, כך אנו גאים במחויבות של העם היהודי לאחיו המדוכאים. אלפי אסיפות של יהודים נערכות בעולם בכל שנה במטרה אחת ויחידה – עזרה לאחינו היהודים. אך ההישג בעל החשיבות הרבה ביותר בדורנו הוא גורלם של 800,000 פליטים יהודים מארצות־ערב. הם ניצלו, הועברו, נקלטו ואומנו להיות אזרחים מועילים על־ידי יהודים בישראל ובמקומות אחרים. בניגוד לכך מוחזקים עדיין 500,000 פליטים ערבים על־ידי מוסדות צדקה בין־לאומיים במחנות – שלושים שנה אחרי מלחמת־העצמאות – כשהם שמורים שם כערבון ע"י אחיהם הערבים, העסוקים מדי בביזבוז מליארדי פטרול־דולארים ליד שולחנות ההימורים במונטה־קרלו או לאס־וגאס מכדי לעזור להם.

מסירותנו האחד לשני קיבלה את צורתה הגדולה ביותר ב־4 ביולי 1976. ביום זה הורתה הממשלה הישראלית לצה"ל לחלץ יותר ממאה בני־ערובה יהודים בנמל־התעופה באנטבה, שהופרדו מהנוסעים הלא יהודים ושהיו תחת איומים של מוות מידי כוחות הטרור הבינלאומי. לגבי העם היהודי היה זה הרבה יותר מאשר מבצע הצלה מבריק. הפרדתם של הנוסעים היהודים הזכירה את תהליך הסלקציה של מחנות הריכוז הנאציים ועוררה את נחישות ההחלטה: שלא יהיו שוב אושוויץ או דכאו נוספים! החיילים הישראליים, שלקחו חלק במבצע ההצלה המזהיר, סיכנו את חייהם שלהם להציל את אחיהם היהודים. במודע או שלא במודע, הם הבינו שהיהודים חייבים לעמוד או ליפול מאוחדים, ואף לא אחד מהם היסס למלא את חובתו. אנטבה סימלה ליהודים את אחד העקרונות הגדולים של עמנו. העיקרון של אחדות, העיקרון של נכונותנו להקריב עצמנו למען אחינו היהודים.

כפי שהראיתי קודם, הביאה הצעת ההחלטה על הציונות לגל חדש של אנטישמיות ולביסוס הערכים היהודיים והאידאלים של הציונות. תוצאה כפולה זו היתה, במובן מעשי מאוד, דגם למה שעבר על דורנו. דור זה נבחר להיות עד לגדולה שבשואות ההיסטוריה וגם להולדתה של המדינה היהודית. 

זהו, איפוא, הרגע להיזכר בימים ההיסטוריים ב־1948, כאשר החלום הציוני הפך למציאות. המחפשים דיווח אובייקטיבי של מה שאירע, עליהם לחפש אותו במקום אחר, משום שאיני יכול להביט לאחור על הימים ההם ללא זיכרונות אישיים חיים של המעשים והעושים שהגשימו את החלום למציאות. במבט לאחור, אני מאמין שכוחנו נבע מהעובדה שלא ידענו ממש עד כמה חסר־ישע היה מצבנו. אני נזכר באוכלוסיה של 600,000 נפש הנאבקת נגד מספרים שלא ייאמנו. אני נזכר בצעירים היוצאים להילחם, שאינם חמושים דיים, שחייבים להסתתר מעינם הבוחנת של שלטונות המנדאט הבריטיים לפני שהם נכנסים למאבק עם הכנופיות הערביות ומאוחר יותר עם הצבאות הערביים. אני נזכר בצלליות של כלי־השייט של חיל־הים המלכותי, כשהם מסיירים במרחק מה מחופי הארץ, במטרה למנוע את הגעתם של פליטים ונשק. אני נזכר במאבקה של תל־אביב נגר העיר השכנה יפו עם 70,000 הערבים שבה. בסיוט של נסיעה באוטובוסים משוריינים מתל־אביב לירושלים, דרך סידרה של ערים עוינות כמו אזור ורמלה, ובנסיעה, שהיתה למעשה הימור, דרך הגבעות של שער־הגיא המלאות ערבים. אני נזכר בנסיעה הארוכה והמפותלת מתל־אביב לחיפה ובמעבר דרך אזור הכרמל. אני נזכר בים שהיה הקשר היחידי הקיים בין חיפה והישובים היהודיים בגליל־המערבי, כמו נהריה. אני נזכר בשתי התפוצצויות איומות שבשתיהן נוכחתי, האחת ברחוב בן־יהודה והשניה בסוכנות היהודית. אני זוכר את המצור על ירושלים, העיר הקדושה, כשהוכנו בארטילריה ערבית שכוונה על־ידי הבריטים, כשהיה עלינו לקבור את מתינו בחצרות האחוריות, כאשר גיבורים אנונימיים חילקו, תחת מטח המוות, ליטר מים ליום לכל משפחה, כשאנשים חיו משלוש פרוסות לחם ליום, ולארוחותיהם בישלו את העשבים שבגינה. אני נזכר במסע אחד לירושלים, דרך המחסום הערבי, עם שיירה של אוכל ואספקה, ובמחזה שנתגלה בצד השני של העיר: הערבים הקיפו והציתו את שרירי השיירה של הדסה אל הר־הצופים – שבעים רופאים, עובדים ואחיות – שהיו כבר ביסורי הגסיסה האחרונים שלהם. אני נזכר בקרבות הנואשים וחסרי התקווה בלטרון, כאשר, ברוב יאושו, ניסה הגדוד השביעי, שהיה מורכב מעולים חדשים ממחנות פליטים בקפריסין עם מעט מאוד אימון, או ללא אימון כלל, לפרוץ את הדרך לירושלים. אני נזכר בקומץ אנשים בגבעות ירושלים, בונים את דרך בורמה, שהיתה קו החיים לירושלים הנצורה. אני נזכר ברוחם של האנשים, רוח נפלאה כל־כך שמילים לא תוכלנה לתאר. אני נזכר ביהודים מהרובע האורתודוכסי של ירושלים, עם רבניהם לצידם, עובדים בשבת וחופרים תעלות, משתתפים במאבק. אני נזכר בילדי בית־הספר הקטנים שהסתובבו בתוך מטח הכדורים והתפוצצויות הפגזים, כשהם נושאים הודעות ומאיישים את עמדות הקשר. אני נזכר בקרבות נגד הליגה הערבית על לטרון, ובמיקי מרקוס, קולונל יהודי אמריקאי, שהצטרף אלינו ונלחם איתנו לאחר שראה את הכמות האדירה של אש ערבית שקצרה את יחידותינו. אני יכול עדיין לזכור את מותה של נערה צעירה בת תשע־עשרה, הדסה שמה, קשרית שהיתה בשריונית, שהצליחה לעבור את קווי האויב וכשהגיעה לתחנת־המשטרה נפתחה עליהם אש. מילותיה האחרונות – שנקטעו ע"י המוות – מהדהדות עדיין באוזני.

אני יודע שנסיוני שלי הוכפל פי 600,000, כאשר עם קטן ונחוש בהחלטתו עמד ולחם. מטיבעם של הדברים, ראיתי רק חלק זעיר מהגבורה, המסירות וההקרבה. לא ראיתי את בית־אשל ליד באר־שבע, שהיה במצור במשך חודשים. לא ראיתי את יד־מרדכי נאבקת מול הצבא המצרי שפלש לאורך החוף. לא ראיתי את כוחות המחץ של הפלמ"ח במדבר בדרום, בצפון ובגבעות ירושלים. אך כולנו הרגשנו את רוחנו כמשפחה אחת, והכרנו בעובדה שהמנהיג שהוביל אותנו באותה תקופה היה אחד המנהיגים הדגולים ביותר שקם לעם ישראל בהיסטוריה היהודית.

יצאנו מנצחים ממלחמת העצמאות. איבדנו אחוז אחד מאוכלוסייתנו – נוער שעמד במבחן ומעולם לא איכזב אותנו בזמן משבר. היינו מודעים למשמעות ההיסטורית של המאורעות סביב לנו. היבטנו בתקווה לעתיד גדול וחדש לעמנו. בהצהרת העצמאות שלנו הושטנו ידנו לשכנינו הערבים ולעם הערבי. חתמנו חוזי שביתת־נשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, כשאנו משוכנעים שחוזה השלום הסופי, שדובר עליו בהקדמה לחוזים, יכנס לתוקפו תוך שישה חודשים. אך לא כך היו פני הדברים. עמדנו בפני מאבק מר לעצמאותנו, אך עמדנו בפני מאבק מר עוד יותר לשמור על עצמאות זו. 

למרות הרגלם של אמצעי־התקשורת להדגיש את השלילה ולהתעלם מהחיוב, משתקף המובן של הציונות מעל לכל באופי של החברה הישראלית ובהישגים הבלתי רגילים של חברה זו בתקופה של פחות משלושים שנה. ישראל היא דמוקראטיה בעולם שבו הדמוקראטיה שוקעת. באומות המאוחדות יש כ־30 דמוקראטיות מתוף 149 מדינות חברות. במזרח־התיכון ישנה רק אחת – ישראל. אנו חיים בתקופה שבה הערכים הרוחניים שהינחו את ארצות־הברית במשך מאתיים שנה ושהובאו לעולם ע"י נביאי ישראל, נמצאים בסכנה. כאשר אנו רואים שכדאיות של עמים וקפריזות של עריצים הם דברים מקובלים של יום־יום, זהו הזמן שבו על כל אלה המאמינים בשיטה שתבטיח חופש וערכי אנוש לעמוד ולהצביע.

לכן, כשאנו מתבוננים במזרח־התיכון ורואים מדינה יציבה אחת, ישראל, מנהלת דמוקראטיה ונותנת חופש לכל אזרחיה, הרי זה נושא לגאווה. יצרנו חברה חופשית שבה כבוד האדם מקודש כערך עליון, חברה עם מערכת בתי־משפט חופשית, כנסת שנבחרה בצורה דמוקראטית ועיתונות חופשית.

כשנערכנו לאחרונה לקראת בחירות בישראל, הפריע לנו לראות את מידת חוסר האמון שבו נתקבל התהליך הדמוקראטי הזה בארצות־הברית ובמקומות אחרים. אפשר היה לחוש בתיסכול ואפילו בכעס על שישראל נהנתה מכאלה מותרות, ששינו הערכות וחישובים מראש וסיכלו תכניות. סימן השאלה של תוצאות הבחירות, שמתקבל כדבר מובן מאליו בתהליך דומה בחיי יום־יום באמריקה, נתקבל כדבר חסר חשיבות ואפילו מעייף כשמדובר היה בישראל.

תגובה מוזרה ופרימיטיבית זו לבחירות שלנו, שנעזרה ע"י תגובה עצומה של אמצעי־התקשורת היתה מרושעת ובלתי־מנומסת. הושמעו צלילים מוסווים של אנטישמיות, כמו שהעיר השבועון “טיים” ש: בגין “מתחרז עם פגין”², שהיכו רבים בהלם. קיבלו את פנינו בהשמצה שוטפת וברמזים של הטלת דופי, כפי שרק מנהיגים של מדינות עוינוֹת זוכים לקבל ואף זאת לעיתים נדירות מאוד, ואנו הרי בת־ברית קרובה. היסטריה המונית אחזה באמצעי־התקשורת בארצות־הברית, בבריטניה ובמדינות אחרות, והם מיהרו להדביק לבגין את התווית של טרוריסט. מנחם בגין הוא פטריוט שהנהיג את תנועת המחתרת נגד הבריטים בפלשתינה. לא כולם הסכימו עימו, אך הוא נלחם לוחמת גרילה כמנהיג תנועת ההתנגדות היהודית נגד הכוחות הסדירים. הוא לא קרא אף־פעם להרס של אומה או עם. אף אחד אינו קורא כיום לאֶמוֹן דֶה וַלֵירה מאירלאנד, ג’ומו קניאטה מקניה, או ארכיבישוף מקריוס מקפריסין טרוריסטים, למרות שכולם לחמו נגד הבריטים.

אמצעי התקשורת אלו רמזו שבחירת בגין עצרה את ההתקדמות לשלום. שכנינו וכמה מידידינו מבַכִּים עתה את הקואליציה בראשות מפלגת העבודה. הם שכחו שבמשך תשע־עשרה שנה היתה בישראל קואליציה כזו – מתונה, מוכנה לפשרות, כזו שנקראת יונה, אם אפשר להשתמש בביטוי זה. למדינות ערב הסופדות את גורלו של המזרח־התיכון היו שלושים שנה שבהן אפשר היה לזוז לקראת התאמה, שלושים שנה שבהן הן סרבו לנהל משא־ומתן, סרבו לעשות שלום, סרבו להכיר בישראל. הנושא של מלחמה ושלום במזרח־התיכון אינו מתייחס לבחירות בישראל. ישנן מפלגות המוכנות להתפשר יותר מאחרות אבל כולן רוצות לשבת לשולחן הדיונים ולשאת ולתת פנים מול פנים.

בתוך התגובה הבזויה הזו לבחירות חופשיות, בעולם שבו תופעה כזו היא נדירה באופן יחסי, הופיע אלמנט חיובי מאוד. נקודת האור היתה תגובתה הגאה והיוצאת מן הכלל של היהדות האמריקאית לבהלה הצבועה של אמצעי התקשורת. המנהיגות של יהדות אמריקה סרבה להרשות תקיעת טריז בינה לבין ישראל וחזרה בנחישות דעת על התחייבות יהדות־אמריקה לישראל. כמובן שהיו כאלה שהיו ספקות בליבם אך הם לא הפרו את התחייבויותיהם הבסיסיות של היהודים אחד לשני ברחבי העולם ובמיוחד זו של יהדות ארצות־הברית לישראל. יהדות ארצות־הברית הבהירה שמסירותה אינה נתונה למפלגה פוליטית אלא למדינת־ישראל. 

אין זה התהליך הדמוקרטי בלבד המבדיל את החברה הישראלית. אנו קלטנו את אחינו היהודים מארצות שבהן היתה מסורת של אפלייה נגד היהודים, והיום הם אזרחים מועילים. אנו יצרנו מערכת חינוך שבה כל ילד זוכה בחינוך ללא התחשבות באמצעיו החומריים. אנו פיתחנו את אחת ממערכות החקלאות המפותחות ביותר בעולם, שתריסר אומות באו ללמוד ממנה. אנו יצרנו מערכת של שוויון חברתי הכוללת בתוכה צורות מקוריות כמו קיבוץ ומושב.

יצרנו תעשייה המסוגלת לייצר מכשירים מתוחכמים ביותר – מטוסים על־קוליים, ספינות טילים וטילים – וגם לבוש מודרני שהוא הטוב ביותר בעולם. ארצנו הקטנה היא אחת מעשר מדינות בעולם המייצרות מטוס קרב על־קולי מודרני. מטוס ה“כפיר” שלנו משך תשומת לב עולמית בתצוגה האווירית בפריס, ביתן התצוגה הישראלי שהציג את ה“כפיר,” ה“ערבה,” ה“ווסטווינד”, ספינות נושאות טילים, טילים וטכנולוגיה אלקטרונית היה הלהיט הגדול של התצוגה.³

אלפים התאספו לחזות בתוצרת הטכנולוגיה הישראלית, כשהם אינם מאמינים למראה עיניהם. אנו אחת מתוך שש מדינות המייצרות, כיום, טנק קרב. ה“מרכבה” שלנו הינה, לפי עניות דעתי, הטנק הטוב ביותר בעולם. אני מזכיר מוצרים אלה משום שהם מצביעים על קיומו של בסיס תעשייתי מתפתח ביותר, שגדל במשך השנים.

אנו גם אחת מהמדינות המתקדמות ביותר בייצור פריטי אלקטרוניקה מתוחכמים בעולם כולו. הפריטים המורכבים בישראל משמשים את ספינות החלל של ארצות־הברית על הירח ועל המאדים. אנו בין המובילים בעולם בהתפלת מי־ים ובניצול אנרגיית השמש. הפכנו מדבר שומם לאזור פורח. המדבריות שלנו כיום הם הספקים העיקריים של תוצרת חקלאית לאירופה בחודשי החורף. מליון פרחים מיוצאים מישראל בכל לילה, אנו מדינה ימית בינונית בגודלה, עם צי־סוחר חזק וגדול.

יש בכוחנו, יחד עם העושר הערבי, ליצור אזור של שיגשוג, של קידמה חקלאית והרמוניה תרבותית במזרח־התיכון. אנו מצידנו נמשיך לצעוד, לאט אך בביטחה, לקראת המטרה – בביטחה, משום שאנו כמהים לשלום; באיטיות מפני שאנו רוצים להיות בטוחים בשלום אמיתי וצודק. אנו נצליח בזאת אם נהיה חזקים דיינו, אם נוכל לשמור על עמדה יציבה בהגנתנו ובדיפלומטיה שלנו, ואם המצב החברתי־כלכלי ישאר איתן ומאוחד.

ארצנו הקטנה בעלת שלושה מליון תושבים בלבד, ייצאה בשנת 1977 סחורות בשווי של 4.5 מליארד דולאר. מספר זה ראוי שיקדישו לו מחשבה מאחר שמאז ייסודה של מדינת־ישראל היתה התרומה הכללית של המגבית היהודית המאוחדת לישראל 5.3 מליארד דולאר. ב־1978 יגיע יצוא הסחורות והשרותים מישראל ל־5.4 מליארד דולאר. במילים אחרות, במקביל למאמצים העצומים של יהדות העולם, התקדמה ישראל בצעדים גדולים בהתפתחותה היא. אם לא היה רובץ עלינו עול הוצאות הבטחון הענק, היתה ישראל כיום שוויץ חדשה מבחינה כלכלית. כאשר כמויות עצומות של נשק מוזרמות למזרח־התיכון ע"י ברית־המועצות ומדינות מערביות, אין לנו ברירה אלא לפנות לידידינו בבקשת עזרה. הגרעון של 3.5 מליארד דולאר בתקציבנו הוא פונקציה של הצעדים שעלינו לנקוט בהתחשב בחימושן של ארצות־ערב, במיוחד זה שמקורו מברית־המועצות. בעיותינו הכלכליות הן גדולות ואנו מנסים לפתור אותן באמצעים מכאיבים. מספר מועט של מדינות בעולם עשו צעדים דראסטיים כמו ישראל כדי לקצץ בהוצאות ובו־זמנית לפתח את המבנה הכלכלי. למרות הבעיות העצומות העומדות בפנינו, הצלחנו ליצור הכנסה ממוצעת לנפש השווה למשכורת ממוצעת במערב אירופה.

אך את הישיגיה של ישראל אי־אפשר לסכם במספרים ובסחורות בלבד, למרות שהם חשובים כמודד של חיוניותה של חברה וכושר החיים שלה. אנו, הישראלים, חייבים להסתכל גם על איכות חיינו ולהיות גאים בעובדה שנעשינו מרכז למידה, לימודים ותרבות בעולם היהודי. הגשמנו, לפחות בחלקה, את נבואתו של ישעיה: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.”⁴ המוסיקאים שלנו, השחקנים והאומנים מביאים לנו כבוד רב. למרות כל הבעיות הקיימות יצרנו את אחת החברות הרב־גזעיות המוצלחות בעולם כיום. האוכלוסיה הערבית שלנו השיגה שוויון פוליטי, חופש אישי והתקדמות כלכלית וכל זאת בנסיבות של איום מתמיד מצידו של העולם הערבי נגד עצם קיומנו. חמישה מליון אנשים חצו את הגשרים ביננו ובין העולם הערבי בשנים האחרונות. 50% מהילדים המטופלים בבית־חולים הדסה בירושלים הם ילדים ערבים מכל מדינה באזור. באותה מידה אנו גאים בהתנהגות הליבראלית של הממשל בשטחים, כאשר האוכלוסיה הערבית ממשיכה להינות מהיתרונות של חברה חופשית.

בקיצור, השתדלנו להתנהג בצורה ההולמת את המסורת שלנו כיהודים. לעיתים אני מתבונן בנציגים שבאו"ם המתאמנים בגינוי ישראל, ואני בוחן את הסבל, אי־מתן חופש הביטוי, רעב, מחלות, עריצות, מחנות עבודה וחוסר ההתחשבות בזכויות אנוש שהם מייצגים. באותם רגעים אני משווה זאת עם השגיה של מדינה קטנה כמו ישראל, במושגים של כבוד אנושי והתקדמות טכנולוגית, בחוסר תנאים משווע אבל באווירה של חופש אמיתי. כשאני מתבונן באלו המגנים אותנו, אני נוכח לדעת שאני מייצג עם, אשר בתקופה רצופה של ארבעת אלפים שנה, נשאר נאמן לערכים המוסריים שהם הבסיס לציביליזציה. או אז אני גא במיוחד במסורת היהודית שאני מייצג.

העיר ירושלים היא עיר בעלת אופי מיוחד במינו. זוהי עיר קדושה, המקודשת לבני שלוש הדתות הגדולות ומקדשיה והמסורות שלה הם מורשת האנושות. שורשי הבעיות הסבוכות שלה נעוצים בייחודה של ירושלים. הנושאים הדמוגרפיים והאורבניים, התרבותיים והחוקיים, ההיסטוריים והדתיים, האסטתיים והכלכליים, המקומיים והבינלאומיים – קשורים כולם בצורה כה מסובכת בעיר ירושלים.

במהלך ההיסטוריה ידעה ירושלים מושלים רבים, אך רק עבור היהודים היתה היא בירה. כל הזרים שמשלו בירושלים התייחסו אליה כאל עיר פרובנציאלית. ליהודים של ירושלים כיום יש הקשר ההיסטורי הרצוף והארוך ביותר איתה. ירושלים היתה בירת הקהילה היהודית הרבה לפני שערי בירה אחרות בעולם קמו. האתרים שהם כיום ערי הבירה של העולם, היוו מקום משכן לעדרים משוטטים כאשר נביאי־ישראל הילכו ברחובות ירושלים. הם הכריזו אז, לראשונה במילים, על העקרונות האדירים של ההומאניות. כאשר רבות מהציביליזציות הגדולות של היום היו עדיין חברות פרימיטיביות, כבר שפטו שופטי־ישראל בירושלים, על בסיס אוסף החוקים המתקדם והברור ביותר בהיסטוריה. מסורת היחס היהודי לירושלים היתה מאבק בלתי פוסק לשמר את הנוכחות היהודית בה, מבלי לתת לקשר להינתק, וזאת גם כאשר זרים שלטו בה.

ירושלים היתה מרכז החיים היהודיים ותיקוותם וכמיהתם של היהודים מאז ימי שלטונו של דוד המלך (970 – 1010 לפנה"ס) כשנוסדה העיר כעיר־הבירה של ישראל. יהודים התפללו שלוש פעמים ביום, במשך אלפי שנים: “לירושלים עירך, נשוב בשמחה”, ובמשך אלפי שנים חזרו היהודים על שבועת תהילים: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.

עם הולדתה מחדש של ישראל, בזמנים המודרניים, יכלה ירושלים לקבל את המקום הראוי לה במרכז חיי היהודים. היהודים בכל העולם ראו את השיבה להר־ציון כמאורע בעל חשיבות היסטורית ורוחנית עמוקה.

תקוות אלו נתבדו ב־1947. בעוד שהקהילה היהודית קיבלה את החלטת האומות המאוחדות לחלוקת מה שהיתה אז פלשתינה לשתי מדינות אחת יהודית והשניה ערבית, דחו מדינות ערב את רעיון החלוקה ובחרו במקומו לנסות להרוס את מדינת־ישראל הקטנה בכוח הזרוע.

בהתרסה לצ’ארטר של האומות המאוחדות, התקיפה ירדן את העיר ירושלים ב־1948, שמה עליה מצור ופתחה באש, ללא אבחנה, על תושביה ואתריה הדתיים וההיסטוריים. ירדן היתה הארץ הראשונה בהיסטוריה המודרנית שהפגיזה את העיר העתיקה. קולונל עבדאללה א־טל, שפיקד על חלק מהכוחות הירדניים ב־1948, תיאר את ההתקפה על הרובע־היהודי בעיר העתיקה כך:

הקונסול הצרפתי בירושלים באותה תקופה, מ. נויל, שלח מברק לנשיא של מועצת הבטחון של האו"ם:

הפגזה זו איפשרה לצבא הירדני להטיל מצור על החצי המזרחי של ירושלים ועל העיר העתיקה המוקפת חומות, המכילה את המקדשים הדתיים המקודשים לנוצרים, יהודים וערבים.

ירושלים נשארה עיר חצויה על־ידי גדרות תיל וקירות מכוערים עד 1967. במשך תשע־עשרה שנה רשם לחובתו השלטון הירדני בחצי המזרחי של העיר חילול מכוון של המקומות הקדושים והתעלמות מוחלטת מהסכם בין־לאומי המרשה גישה חופשית למקומות דתיים. ב־1949 חתמה ירדן על הסכם שביתת־נשק עם ישראל. סעיף 8 של אותו הסכם מורה על: “גישה חופשית למקומות הקדושים ולמוסדות התרבות, ושימוש בבית־הקברות היהודי בהר־הזיתים”. אולם הממשלה הירדנית לא כיבדה מעולם את התחיבויותיה. בפעם הראשונה מזה מאות שנים היתה הדרך לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים חסומה לגמרי בפני היהודים. לא היתה ליהודים שום גישה לבית־הקברות שעל הר־הזיתים או למוסדות התרבות שלהם שעל הר־הצופים; תיפקודם של מוסדות אלה ניפסק עד יוני 1967. תושבים מוסלמים שבישראל לא יכלו אף הם לבקר את המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים המזרחית, על־פי הוראת הירדנים.

הממשלה הירדנית לא הסתפקה בחלוקת העיר לשניים ובאיסור כל תנועה של ישראלים – יהודים ומוסלמים – בחלק שסיפחה. היא החלה מחסלת באופן שיטתי את כל העקבות של עבר יהודי בעיר. הרובע היהודי הוחרב. חמישים ושמונה בתי־כנסת, כמה מהם עתיקים ביותר, נהרסו או חוללו. במשך שבע־מאות שנה, מאז 1267 עמד בית־כנסת “חורבה” כחלק מנופה של ירושלים עד שנהרס באופן זדוני על־ידי צו של הרשויות הירדניות. בתי־הכנסת שלא נהרסו עד היסוד הפכו לבתי־שימוש, אורוות ולולים, מלאים בערמות גללים, אשפה ופגרים. בתהליך זה נשרפו עד תום ונגנבו מגילות וספרים קדושים, שנשמרו בנאמנות במשך דורות בהר־הזיתים, מקום מקודש ליהודים במשך מאות שנים, נותצו וחוללו 38,000 מצבות מתוך 50,000 שהיו קיימות בבית־קברות יהודי עתיק זה, ושבריהן שימשו כאבני־דרך, מדרגות וכחומר בניין לבתי־שימוש ציבוריים ולקסרקטני הצבא הירדני. חלקים נרחבים מבית־הקברות יושרו ונהפכו למגרשי חנייה לתחנות־דלק. משאר החורבות של הקברים בנתה הממשלה הירדנית כביש אספאלט כדי ליצור קיצור דרך למלון חדש שניבנה בצורה יוצאת דופן מהנוף שעל פיסגת הר־הזיתים. ביוני, 1967 אני עצמי מצאתי, על הר־הבית עצמו, מחנה צבאי למשמר הלאומי הירדני.

במשך כל אותה תקופה בה נעשו מעשים נתעבים אלו של חילול המקומות הקדושים לעם היהודי, היה העולם דומם. לא היתה אף אסיפה של מועצת־הבטחון כאשר בתי־כנסת יהודיים נשרפו, קברות יהודיים נפתחו ומקומות קדושים ליהודים נסגרו. חודש לאחר המלחמה, ב־12 ביולי, 1967, פנה שר־החוץ של ישראל, אבא אבן, אל האומות המאוחדות:

חוסר התגובה של העולם מקבל מימד נוסף של חומרה כאשר נוכחים לדעת שהממשלה הירדנית, בנסיונה ל“ערב” (לעשות ערבי) את העיר, לא רק שחיפשה דרך למחוק את הזהות היהודית ממנה, אלא אף נקטה צעדים נגד התושבים הנוצרים של ירושלים. לדוגמא, הפרלמנט העמאני העביר חוק הדורש מכל חברי האחווה של הקבר הקדוש⁴ לקבל את האזרחות הירדנית. מאז המאה החמישית היו תמיד חברי כת זו יוונים.

ב־1965 העביר בית־המחוקקים הירדני חוק המגביל את התפתחותם של מוסדות נוצריים ע"י ביטול זכותם לרכישת קרקעות בתוך או ליד ירושלים. ב־1958 הוכרחו בתי־הספר הנוצריים להיסגר בימי שישי, יום המנוחה של המוסלמים. החינוך הנוצרי הוגבל ובוטלו זכויות שהמוסדות הנוצריים דתיים נהנו מהן בעבר.

האיחוד מחדש של ירושלים ב־1967 היה הגשמת חלום שלמענו התפלל העם היהודי במשך מאות שנים. בשבעה ביוני נכנסנו לעיר העתיקה ואוחדנו מחדש עם הסמל של כמיהה ותפילה יהודית במשך אלפיים שנה, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הכותל המערבי. חלק זה של הקיר המערבי, התומך בהר־הבית, נשאר עומד על כנו מאז חורבן בית־המקרש השני בשנת 70 לספירה. זהו המקום הקדוש ביותר לדת היהודית ולהכרה הלאומית ולמסורת בזכות כך שהוא, כנראה, הקיר המערבי של קודש הקודשים שבמקדש, שממנו, לפי המסורת היהודית, לא פסקה הנוכחות האלוהית מעולם.

אחת־עשרה שנה בלבד עברו מאז רגעים היסטוריים אלה, ולגבינו הם מוחשיים כאילו קרו זה עתה. מכל המאורעות הדראמטיים של יוני 1967, אני זוכר רגע אחד, מיוחד במינו, שאותו אזכור תמיד בגאווה רבה: נערך כינוס של ראשי כל הדתות בירושלים, שאני – כמושלה היהודי הראשון מזה אלפיים שנה של יהודה ושומרון – ניהלתי במיפקדה החדשה שלי. בחדר אחד התכנסו הפטריארכים היווניים, אמריקאים והלאטינים, השליח האפוסטולי של הוואתיקן, הארכיבישוף האנגליקני, הבישוף הלותרני והמנהיגים הדתיים הסורים הקופטים והאתיופים יחד עם רבים אחרים. (המוסלמים היו אמורים להיפגש ביום המחרת).

עמדתי לפניהם ואמרתי להם כמה אני גא במאורע מיוחד זה – לא רק כנציגה של מדינת־ישראל אלא גם כבנו של אבי המנוח, שהיה רב ראשי לישראל – שנפל בחלקי למלא תפקיד היסטורי זה ולהודיע להם, שמעתה ואילך, תחת שלטון יהודי, יובטח להם חופש הדת והמצפון והם יהנו מחופש הדת והאמונה, כפי שלא קרה בירושלים מזה אלפיים שנה. הזכרתי להם את ההרס הירדני שהם היו עדים לו והבטחתי להם שמעשינו יהיו שונים מאוד.

כשסיימתי הביע הפטריארך היווני את תודתם של כל הנאספים לגישה ולמשטר ההומאניים. הארכיבישוף האנגליקאני קם כדי להוסיף לרישום ההיסטורי את הערכת כולם על העובדה שהפיקוד הישראלי, במודע, סיכן את חיי חייליו כדי לא לכוון אש אל המקומות הקדושים וכדי שהנזק לעיר־העתיקה של ירושלים יהיה מועט ככל האפשר.

אני רוצה לספר על זיכרון אישי נוסף, משום שהוא מבטא את כל הניגוד בין שלטון ירדני וישראלי בירושלים. היה זה יום שישי בערב באותו שבוע היסטורי ב־1967, כאשר המושל הירדני של אזור ירושלים, אנוואר אל חטיב, בא לבקר אותי להביע רגשי כבוד. הוא החל לדבר אלי אודות כניסת חיילינו לכפרו, בית־חנינא שמחוץ לירושלים, וכשדיבר פרץ לפתע בבכי כילד. הייתי מודאג, תמה, מה, בשם אלוהים, יכול היה לקרות בכפר. אמרתי לו: “מה הם עשו?” הוא ענה בבכי: “שום דבר”. ואז הבנתי. אמרתי לו: – “ציפית מהם שיתנהגו אליכם כפי שאתם הייתם מתנהגים אלינו?” הוא ניענע ראשו ל־“הן”.

הרובע היהודי העתיק בעיר העתיקה נהרס בפקודת הממשלה הירדנית, ומהיהודים נמנעה הכניסה לאזור זה, אפילו כתיירים. אך כיום ירושלים היא עיר פתוחה כפי שגילה הנשיא סאדאת כשבא להתפלל במסגד אל־אקצה ובכנסיית־הקבר הקדוש, בביקורו ההיסטורי בירושלים. היא פתוחה לכל תושביה – יהודים מוסלמים ונוצרים – לבני כל הדתות מכל האומות. היא פתוחה אפילו בפני אלה הטוענים שהם אויבי ישראל. עד היום ביקרו בירושלים מליוני תיירים מכל העולם, כולל ממדינות ערביות עוינות, והם יכלו להגיע בחופשיות אל המקומות הקדושים שלהם ולהנות מחופש הפולחן.

זה המקום להזכיר שבמשך תשע־עשרה שנה, בין השנים 1948 ו־1967, היו שערי המסגדים בהר־הבית בירושלים סגורים בפני מוסלמים ישראלים במצוות הירדנים. שערים אלו נפתחו בפני מוסלמים ישראלים רק ב־1967, כאשר אוחדה העיר מחדש. לעומת זאת מונעת ערב־הסעודית ממוסלמים ישראלים, עד עצם היום הזה, מלמלא את מצוות החאג' (העלייה לרגל למכה), אחת מחמש המצוות הבסיסיות של האיסלאם.

מדיניות ישראל בקשר למקומות הקדושים של ירושלים מעוגנת בחוק המקומות הקדושים, 5272/1967, שנחקק אחרי מלחמת ששת־הימים, ב־28 ביוני 1967. לפי חוק זה מובטחת גישה בלתי מוגבלת למקומות הקדושים לבני כל הדתות. לעדות, אצטט מהחוק חלק רלוונטי לנושא זה:

הממשלה הישראלית מכירה, למשל, ברגישות של אזור הר־הבית, שבו נמצא מסגד אל־אקצה – המקום המוסלמי הקדוש ביותר השלישי בדרגתו לאחר המסגדים של מכה ומדינה. לכן, כדי להגן על האינטרסים המוסלמיים וכדי לא לפגוע ברגשות האוכלוסיה המוסלמית ובו בזמן למנוע הפרעות בין הקהילות הדתיות, נמנעה הממשלה, עד היום הזה, מלהוציא תקנות למתפללים יהודים בהר הבית.

ישראל עומדת בפני מצב פרדוכסאלי, שבו לא רק שהיהודים אינם יכולים לממש את זכותם לפולחן איפה וכיצד שהם רוצים, אלא שהממשלה הישראלית אף אסרה את אלה שניסו להתפלל על הר־הבית. תוצאה מעניינת ממצב זה היא, שבהתאם למדיניות ישראל להשאיר בידי הרשויות הדתיות המתאימות את ההגנה והניהול של המקומות הקדושים, הרי שהשומרים על הר־הברית, האחראים למניעת כניסתם של מתפללים יהודים לאזור, הם משטרה מוסלמית, ממונה ע"י משרד הוואקף המוסלמי (אחזקה דתית).

הקאדי הקודם של יפו וירושלים, טאופיק מחמוד עסאליה, העיר את ההערה הקטנה הבאה על המצב השורר בהר הבית:

אך ירושלים היא יותר מאשר סתם אוסף של מקומות קדושים. ירושלים היא עיר, ישות חיה ונושמת, קהילה אנושית המתעסקת במסחר ובתנועה של חיי יום יום. היא ביתם של 250,000 יהודים, 62,000 מוסלמים ו־11,500 נוצרים מבני כל הדתות – ארמנים, קופטים, יוונים אורתודוכסים, סורים, קאתולים רומים ופרוטסטנטים. לכל האנשים האלה ירושלים היא עיר בה הם חיים ועובדים, מגדלים משפחות ורוכשים את חינוכם. הבלתי־רגיל והיום־יומי מעורבים מאוד בחייהם של תושבי ירושלים, וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שירושלים הגיעה לרמה כזו של הרמוניה ודו־קיום בשלום בין הקהילות השונות שלה.

מבחינת המשמעות העולמית המיוחדת של ירושלים היה זה אך טבעי שאנשים מכובדים מכל העולם יתנדבו או יבוקשו לתת עצה על האופי העתיד של העיר. ב־1969 נתן ראש־העיר טדי קולק, צורה וארגון לרעיון זה כשהזמין כשבעים איש בעלי אישיות בין־לאומית – מנהיגים דתיים, אינטלקטואלים, אדריכלים, מדינאים, סופרים וסופרות – להתאגד כחברי הוועדה הירושלמית, לייעץ לראש־העיר קולק בנושא החזרת עטרת ירושלים לתפארתה.

בדצמבר 1975 העבירה הוועדה את הצעת ההחלטה הבאה:

ישראל אינה מתרצת את נוכחותה בירושלים; היא אינה חייבת התנצלות. ישראל נמצאת שם בזכות – זכות שקודשה ע“י התנ”ך, זכות שקודשה ע“י ההיסטוריה, ע”י הקרבה, ע“י תפילה ועל־ידי כמיהה. זכות שנתחזקה והוצדקה ע”י יצירת המינהל הליברלי בעיר, היחידי מזה אלפיים שנה.

ישראל גאה בירושלים ובכל המישתמע ממנה. היא גאה ביחס הכבוד שלה כלפי שתי הדתות האחרות בעיר־הבירה. היא עומדת גאה בפני ההיסטוריה על האופן שבו היא מתנהגת כלפי דתות אלה.

אבותינו אמרו שעשרה קבין של יופי ירדו על העולם. תשעה מהם שייכים לירושלים. תחת מנהיגותו הדינאמית ומלאת הדמיון של ראש־העיר קולק נעשתה העיר מקום של יופי שבו התרבותי, דתי ואסתטי מתערבבים יחד כדי לתת לירושלים את אופיה המיוחד.

אסור להרשות שירושלים, שהיא יפה־נוף משוש תבל, תחזור להיות שדה מוקשים רצוף מוות, אדמה ללא בעלים, אדמה הרוסה וזרועה גדרות תייל, אדמה שצחנת גוויות רקובות של חיות תועות שנהרגו ממוקשים עולה ממנה; אדמה שבה קול השנאה שולט, שבה הצחוק הוא לא של ילדים אלא של צבועים ותנים; אדמה שבה קול האדם מוחלף בטרטור מכונת יריה. ישראל לא תרשה שעיר יפהפיה ובת־אלמוות זו תהיה שוב עיר הנמצאת במלחמה, חצויה ומחולקת. היא לא תרשה שהחופש לכל הדתות, שהוא גאוותו של המימשל הישראלי יוחלף בהגבלות, הפליות וחוקים אנטי־יהודיים ואנטי נוצריים של השלטון הירדני.

אלה המנסים להחדיר שנאה ואפליה לא יסיטו את ישראל מלהמשיך בדרכה לקראת שלום במזרח־התיכון, עם הדוגמא המלבבת של ירושלים כיום כמודל.

תפילתם של יהודים, קריאת המואזין וצילצול פעמוני הכנסיות יישמעו שוב מעל ההרים המלכותיים של ירושלים ויתאחדו בתפילה לשלום בעיר־השלום.