רקע
חיים הרצוג
ירושלים
חיים הרצוג
תרגום: חיה תלמי (מאנגלית)

העיר ירושלים היא עיר בעלת אופי מיוחד במינו. זוהי עיר קדושה, המקודשת לבני שלוש הדתות הגדולות ומקדשיה והמסורות שלה הם מורשת האנושות. שורשי הבעיות הסבוכות שלה נעוצים בייחודה של ירושלים. הנושאים הדמוגרפיים והאורבניים, התרבותיים והחוקיים, ההיסטוריים והדתיים, האסטתיים והכלכליים, המקומיים והבינלאומיים – קשורים כולם בצורה כה מסובכת בעיר ירושלים.

במהלך ההיסטוריה ידעה ירושלים מושלים רבים, אך רק עבור היהודים היתה היא בירה. כל הזרים שמשלו בירושלים התייחסו אליה כאל עיר פרובנציאלית. ליהודים של ירושלים כיום יש הקשר ההיסטורי הרצוף והארוך ביותר איתה. ירושלים היתה בירת הקהילה היהודית הרבה לפני שערי בירה אחרות בעולם קמו. האתרים שהם כיום ערי הבירה של העולם, היוו מקום משכן לעדרים משוטטים כאשר נביאי־ישראל הילכו ברחובות ירושלים. הם הכריזו אז, לראשונה במילים, על העקרונות האדירים של ההומאניות. כאשר רבות מהציביליזציות הגדולות של היום היו עדיין חברות פרימיטיביות, כבר שפטו שופטי־ישראל בירושלים, על בסיס אוסף החוקים המתקדם והברור ביותר בהיסטוריה. מסורת היחס היהודי לירושלים היתה מאבק בלתי פוסק לשמר את הנוכחות היהודית בה, מבלי לתת לקשר להינתק, וזאת גם כאשר זרים שלטו בה.

ירושלים היתה מרכז החיים היהודיים ותיקוותם וכמיהתם של היהודים מאז ימי שלטונו של דוד המלך (970 – 1010 לפנה"ס) כשנוסדה העיר כעיר־הבירה של ישראל. יהודים התפללו שלוש פעמים ביום, במשך אלפי שנים: “לירושלים עירך, נשוב בשמחה”, ובמשך אלפי שנים חזרו היהודים על שבועת תהילים: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”.


עם הולדתה מחדש של ישראל, בזמנים המודרניים, יכלה ירושלים לקבל את המקום הראוי לה במרכז חיי היהודים. היהודים בכל העולם ראו את השיבה להר־ציון כמאורע בעל חשיבות היסטורית ורוחנית עמוקה.

תקוות אלו נתבדו ב־1947. בעוד שהקהילה היהודית קיבלה את החלטת האומות המאוחדות לחלוקת מה שהיתה אז פלשתינה לשתי מדינות אחת יהודית והשניה ערבית, דחו מדינות ערב את רעיון החלוקה ובחרו במקומו לנסות להרוס את מדינת־ישראל הקטנה בכוח הזרוע.

בהתרסה לצ’ארטר של האומות המאוחדות, התקיפה ירדן את העיר ירושלים ב־1948, שמה עליה מצור ופתחה באש, ללא אבחנה, על תושביה ואתריה הדתיים וההיסטוריים. ירדן היתה הארץ הראשונה בהיסטוריה המודרנית שהפגיזה את העיר העתיקה. קולונל עבדאללה א־טל, שפיקד על חלק מהכוחות הירדניים ב־1948, תיאר את ההתקפה על הרובע־היהודי בעיר העתיקה כך:

המיבצעים של הרס מכוון החלו. ידעתי שהרובע היהודי היה מיושב בצפיפות ביהודים שגרמו ללוחמים שלהם מידה רבה של התערבות וקשיים. לכן, פתחתי בהפגזת הרובע במרגמות וביצירת לחץ והרס. ארבעה ימים בלבד לאחר כניסתנו לירושלים, הפך הרובע היהודי בירושלים לבית־קברות, מוות והרס שלטו בכל. עם זריחת השמש של יום שישי, 28 במאי, 1948, היה הרובע היהודי מכוסה בענן שחור – ענן של מוות ויסורים.1


הקונסול הצרפתי בירושלים באותה תקופה, מ. נויל, שלח מברק לנשיא של מועצת הבטחון של האו"ם:

הלגיון הערבי הפגיז קשות במשך הלילה, את העיר החדשה ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. ההפגזות שהחלו הבוקר מחדש, נמשכות כבר שעתיים. הרס העיר מתקדם בקצב גובר והולך.2


הפגזה זו איפשרה לצבא הירדני להטיל מצור על החצי המזרחי של ירושלים ועל העיר העתיקה המוקפת חומות, המכילה את המקדשים הדתיים המקודשים לנוצרים, יהודים וערבים.

ירושלים נשארה עיר חצויה על־ידי גדרות תיל וקירות מכוערים עד 1967. במשך תשע־עשרה שנה רשם לחובתו השלטון הירדני בחצי המזרחי של העיר חילול מכוון של המקומות הקדושים והתעלמות מוחלטת מהסכם בין־לאומי המרשה גישה חופשית למקומות דתיים. ב־1949 חתמה ירדן על הסכם שביתת־נשק עם ישראל. סעיף 8 של אותו הסכם מורה על: “גישה חופשית למקומות הקדושים ולמוסדות התרבות, ושימוש בבית־הקברות היהודי בהר־הזיתים”. אולם הממשלה הירדנית לא כיבדה מעולם את התחיבויותיה. בפעם הראשונה מזה מאות שנים היתה הדרך לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים חסומה לגמרי בפני היהודים. לא היתה ליהודים שום גישה לבית־הקברות שעל הר־הזיתים או למוסדות התרבות שלהם שעל הר־הצופים; תיפקודם של מוסדות אלה ניפסק עד יוני 1967. תושבים מוסלמים שבישראל לא יכלו אף הם לבקר את המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים המזרחית, על־פי הוראת הירדנים.

הממשלה הירדנית לא הסתפקה בחלוקת העיר לשניים ובאיסור כל תנועה של ישראלים – יהודים ומוסלמים – בחלק שסיפחה. היא החלה מחסלת באופן שיטתי את כל העקבות של עבר יהודי בעיר. הרובע היהודי הוחרב. חמישים ושמונה בתי־כנסת, כמה מהם עתיקים ביותר, נהרסו או חוללו. במשך שבע־מאות שנה, מאז 1267 עמד בית־כנסת “חורבה” כחלק מנופה של ירושלים עד שנהרס באופן זדוני על־ידי צו של הרשויות הירדניות. בתי־הכנסת שלא נהרסו עד היסוד הפכו לבתי־שימוש, אורוות ולולים, מלאים בערמות גללים, אשפה ופגרים. בתהליך זה נשרפו עד תום ונגנבו מגילות וספרים קדושים, שנשמרו בנאמנות במשך דורות בהר־הזיתים, מקום מקודש ליהודים במשך מאות שנים, נותצו וחוללו 38,000 מצבות מתוך 50,000 שהיו קיימות בבית־קברות יהודי עתיק זה, ושבריהן שימשו כאבני־דרך, מדרגות וכחומר בניין לבתי־שימוש ציבוריים ולקסרקטני הצבא הירדני. חלקים נרחבים מבית־הקברות יושרו ונהפכו למגרשי חנייה לתחנות־דלק. משאר החורבות של הקברים בנתה הממשלה הירדנית כביש אספאלט כדי ליצור קיצור דרך למלון חדש שניבנה בצורה יוצאת דופן מהנוף שעל פיסגת הר־הזיתים. ביוני, 1967 אני עצמי מצאתי, על הר־הבית עצמו, מחנה צבאי למשמר הלאומי הירדני.

במשך כל אותה תקופה בה נעשו מעשים נתעבים אלו של חילול המקומות הקדושים לעם היהודי, היה העולם דומם. לא היתה אף אסיפה של מועצת־הבטחון כאשר בתי־כנסת יהודיים נשרפו, קברות יהודיים נפתחו ומקומות קדושים ליהודים נסגרו. חודש לאחר המלחמה, ב־12 ביולי, 1967, פנה שר־החוץ של ישראל, אבא אבן, אל האומות המאוחדות:

לא שמעתי אף ביטוי אחד של אי־הסכמה בכל העולם כאשר הרסה ירדן בתי־כנסת עתיקים בעיר העתיקה, בהילולה של שנאה. אף גוף של האומות־המאוחדות לא השמיע אי־הסכמה כאשר במשך 20 שנה סרבה ירדן להרשות גישה למקום העתיק והמקודש ביותר מכל המקומות, הכותל המערבי, לא היה גם אף ביטוי של אי־הסכמה כאשר מצבות על הר־הזיתים נעקרו ממקומן כדי לשמש חומר גלם לבניית קירות של בניינים חילוניים.3


חוסר התגובה של העולם מקבל מימד נוסף של חומרה כאשר נוכחים לדעת שהממשלה הירדנית, בנסיונה ל“ערב” (לעשות ערבי) את העיר, לא רק שחיפשה דרך למחוק את הזהות היהודית ממנה, אלא אף נקטה צעדים נגד התושבים הנוצרים של ירושלים. לדוגמא, הפרלמנט העמאני העביר חוק הדורש מכל חברי האחווה של הקבר הקדוש4 לקבל את האזרחות הירדנית. מאז המאה החמישית היו תמיד חברי כת זו יוונים.

ב־1965 העביר בית־המחוקקים הירדני חוק המגביל את התפתחותם של מוסדות נוצריים ע"י ביטול זכותם לרכישת קרקעות בתוך או ליד ירושלים. ב־1958 הוכרחו בתי־הספר הנוצריים להיסגר בימי שישי, יום המנוחה של המוסלמים. החינוך הנוצרי הוגבל ובוטלו זכויות שהמוסדות הנוצריים דתיים נהנו מהן בעבר.


האיחוד מחדש של ירושלים ב־1967 היה הגשמת חלום שלמענו התפלל העם היהודי במשך מאות שנים. בשבעה ביוני נכנסנו לעיר העתיקה ואוחדנו מחדש עם הסמל של כמיהה ותפילה יהודית במשך אלפיים שנה, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הכותל המערבי. חלק זה של הקיר המערבי, התומך בהר־הבית, נשאר עומד על כנו מאז חורבן בית־המקרש השני בשנת 70 לספירה. זהו המקום הקדוש ביותר לדת היהודית ולהכרה הלאומית ולמסורת בזכות כך שהוא, כנראה, הקיר המערבי של קודש הקודשים שבמקדש, שממנו, לפי המסורת היהודית, לא פסקה הנוכחות האלוהית מעולם.

אחת־עשרה שנה בלבד עברו מאז רגעים היסטוריים אלה, ולגבינו הם מוחשיים כאילו קרו זה עתה. מכל המאורעות הדראמטיים של יוני 1967, אני זוכר רגע אחד, מיוחד במינו, שאותו אזכור תמיד בגאווה רבה: נערך כינוס של ראשי כל הדתות בירושלים, שאני – כמושלה היהודי הראשון מזה אלפיים שנה של יהודה ושומרון – ניהלתי במיפקדה החדשה שלי. בחדר אחד התכנסו הפטריארכים היווניים, אמריקאים והלאטינים, השליח האפוסטולי של הוואתיקן, הארכיבישוף האנגליקני, הבישוף הלותרני והמנהיגים הדתיים הסורים הקופטים והאתיופים יחד עם רבים אחרים. (המוסלמים היו אמורים להיפגש ביום המחרת).

עמדתי לפניהם ואמרתי להם כמה אני גא במאורע מיוחד זה – לא רק כנציגה של מדינת־ישראל אלא גם כבנו של אבי המנוח, שהיה רב ראשי לישראל – שנפל בחלקי למלא תפקיד היסטורי זה ולהודיע להם, שמעתה ואילך, תחת שלטון יהודי, יובטח להם חופש הדת והמצפון והם יהנו מחופש הדת והאמונה, כפי שלא קרה בירושלים מזה אלפיים שנה. הזכרתי להם את ההרס הירדני שהם היו עדים לו והבטחתי להם שמעשינו יהיו שונים מאוד.

כשסיימתי הביע הפטריארך היווני את תודתם של כל הנאספים לגישה ולמשטר ההומאניים. הארכיבישוף האנגליקאני קם כדי להוסיף לרישום ההיסטורי את הערכת כולם על העובדה שהפיקוד הישראלי, במודע, סיכן את חיי חייליו כדי לא לכוון אש אל המקומות הקדושים וכדי שהנזק לעיר־העתיקה של ירושלים יהיה מועט ככל האפשר.

אני רוצה לספר על זיכרון אישי נוסף, משום שהוא מבטא את כל הניגוד בין שלטון ירדני וישראלי בירושלים. היה זה יום שישי בערב באותו שבוע היסטורי ב־1967, כאשר המושל הירדני של אזור ירושלים, אנוואר אל חטיב, בא לבקר אותי להביע רגשי כבוד. הוא החל לדבר אלי אודות כניסת חיילינו לכפרו, בית־חנינא שמחוץ לירושלים, וכשדיבר פרץ לפתע בבכי כילד. הייתי מודאג, תמה, מה, בשם אלוהים, יכול היה לקרות בכפר. אמרתי לו: “מה הם עשו?” הוא ענה בבכי: “שום דבר”. ואז הבנתי. אמרתי לו: – “ציפית מהם שיתנהגו אליכם כפי שאתם הייתם מתנהגים אלינו?” הוא ניענע ראשו ל־“הן”.


הרובע היהודי העתיק בעיר העתיקה נהרס בפקודת הממשלה הירדנית, ומהיהודים נמנעה הכניסה לאזור זה, אפילו כתיירים. אך כיום ירושלים היא עיר פתוחה כפי שגילה הנשיא סאדאת כשבא להתפלל במסגד אל־אקצה ובכנסיית־הקבר הקדוש, בביקורו ההיסטורי בירושלים. היא פתוחה לכל תושביה – יהודים מוסלמים ונוצרים – לבני כל הדתות מכל האומות. היא פתוחה אפילו בפני אלה הטוענים שהם אויבי ישראל. עד היום ביקרו בירושלים מליוני תיירים מכל העולם, כולל ממדינות ערביות עוינות, והם יכלו להגיע בחופשיות אל המקומות הקדושים שלהם ולהנות מחופש הפולחן.

זה המקום להזכיר שבמשך תשע־עשרה שנה, בין השנים 1948 ו־1967, היו שערי המסגדים בהר־הבית בירושלים סגורים בפני מוסלמים ישראלים במצוות הירדנים. שערים אלו נפתחו בפני מוסלמים ישראלים רק ב־1967, כאשר אוחדה העיר מחדש. לעומת זאת מונעת ערב־הסעודית ממוסלמים ישראלים, עד עצם היום הזה, מלמלא את מצוות החאג' (העלייה לרגל למכה), אחת מחמש המצוות הבסיסיות של האיסלאם.

מדיניות ישראל בקשר למקומות הקדושים של ירושלים מעוגנת בחוק המקומות הקדושים, 5272/1967, שנחקק אחרי מלחמת ששת־הימים, ב־28 ביוני 1967. לפי חוק זה מובטחת גישה בלתי מוגבלת למקומות הקדושים לבני כל הדתות. לעדות, אצטט מהחוק חלק רלוונטי לנושא זה:

1) המקומות הקדושים יהיו מוגנים מחילול ומכל הפרה אחרת ומכל דבר העלול להפר את חופש הגישה לבני הדתות השונות למקומות הקדושים להם או לרגשותיהם שלהם בקשר למקומות אלו.

2) (א) כל המחלל או פוגע בצורה אחרת במקום קדוש יהיה צפוי למאסר לתקופה של שבע שנים.

(ב) כל מי שיעשה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה לבני הדתות השונות למקומות הקדושים להם או לרגשות שלהם בקשר למקומות אלה, יהיה צפוי למאסר לתקופה של חמש שנים.

3) חוק זה יוסיף ולא יגרע מכל חוק אחר.


הממשלה הישראלית מכירה, למשל, ברגישות של אזור הר־הבית, שבו נמצא מסגד אל־אקצה – המקום המוסלמי הקדוש ביותר השלישי בדרגתו לאחר המסגדים של מכה ומדינה. לכן, כדי להגן על האינטרסים המוסלמיים וכדי לא לפגוע ברגשות האוכלוסיה המוסלמית ובו בזמן למנוע הפרעות בין הקהילות הדתיות, נמנעה הממשלה, עד היום הזה, מלהוציא תקנות למתפללים יהודים בהר הבית.

ישראל עומדת בפני מצב פרדוכסאלי, שבו לא רק שהיהודים אינם יכולים לממש את זכותם לפולחן איפה וכיצד שהם רוצים, אלא שהממשלה הישראלית אף אסרה את אלה שניסו להתפלל על הר־הבית. תוצאה מעניינת ממצב זה היא, שבהתאם למדיניות ישראל להשאיר בידי הרשויות הדתיות המתאימות את ההגנה והניהול של המקומות הקדושים, הרי שהשומרים על הר־הברית, האחראים למניעת כניסתם של מתפללים יהודים לאזור, הם משטרה מוסלמית, ממונה ע"י משרד הוואקף המוסלמי (אחזקה דתית).

הקאדי הקודם של יפו וירושלים, טאופיק מחמוד עסאליה, העיר את ההערה הקטנה הבאה על המצב השורר בהר הבית:

….כמה טוב יכול היה להיות אם אלה ששמעו את השמועות הנלוזות של חילול והתערבות… יכלו לבוא לחזות במו עיניהם בשלום וברוגע ששוררים במקום הקדוש הזה במשך התפילות שנערכות שם באופן קבוע.5


אך ירושלים היא יותר מאשר סתם אוסף של מקומות קדושים. ירושלים היא עיר, ישות חיה ונושמת, קהילה אנושית המתעסקת במסחר ובתנועה של חיי יום יום. היא ביתם של 250,000 יהודים, 62,000 מוסלמים ו־11,500 נוצרים מבני כל הדתות – ארמנים, קופטים, יוונים אורתודוכסים, סורים, קאתולים רומים ופרוטסטנטים. לכל האנשים האלה ירושלים היא עיר בה הם חיים ועובדים, מגדלים משפחות ורוכשים את חינוכם. הבלתי־רגיל והיום־יומי מעורבים מאוד בחייהם של תושבי ירושלים, וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שירושלים הגיעה לרמה כזו של הרמוניה ודו־קיום בשלום בין הקהילות השונות שלה.

מבחינת המשמעות העולמית המיוחדת של ירושלים היה זה אך טבעי שאנשים מכובדים מכל העולם יתנדבו או יבוקשו לתת עצה על האופי העתיד של העיר. ב־1969 נתן ראש־העיר טדי קולק, צורה וארגון לרעיון זה כשהזמין כשבעים איש בעלי אישיות בין־לאומית – מנהיגים דתיים, אינטלקטואלים, אדריכלים, מדינאים, סופרים וסופרות – להתאגד כחברי הוועדה הירושלמית, לייעץ לראש־העיר קולק בנושא החזרת עטרת ירושלים לתפארתה.

בדצמבר 1975 העבירה הוועדה את הצעת ההחלטה הבאה:

בעולם שבו שולטים חילוקי־דעות מעציבים ואי סובלנות, נהנית ירושלים ומעודדת חופש עדתי ודתי, חופש של גישה למקומות הקדושים ולמקדשי הפולחן, כבוד רב למורשת ההיסטורית והתרבותית של כל תושביה, ומעל לכך כבוד לאנושות כולה. נסיונות להפרת השלום באמצעות מעשי טרור והפרעות אזרחיות, שנעשו לאחרונה או עלולים להעשות, אסור להם שיגרעו או ימנעו מהאחראים על עיר אוניברסלית זו את קיום המדיניות ואת הביצוע של עבודה בין־עדתית משותפת המתבצעת בעיר.

הוועדה רוצה להודות על המאמצים שנעשו בשדה החינוך ושהוכתרו בהצלחה. ראינו את המיבנים של בתי־הספר החדשים הממוקמים במקומות הנכונים ומשרתים את כל הקבוצות האתניות והדתיות. הוועדה משבחת במיוחד את הפעולות בתוך מערכת־ החינוך של ירושלים, המתירה לבתי־ספר נוצרים ומוסלמים כאחד, להרשות לתלמידיהם לבחור תכנית לימודים שתיתן להם את חופש הבחירה בין המשכת לימודיהם באוניברסיטאות ישראליות או אוניברסיטאות בארצות ערב…

הוועדה מודה לראש־העיר קולק ולעמיתיו המשקיעים אנרגיה, דמיון ורגישות בבעיות העיר ובאפשרויות הגלומות בעיר המאוחדת. הוועדה התרשמה במיוחד מהמסירות, אוביקטיביות ותיחכום הבאים לידי ביטוי בחפירות ובשיקום של השרידים ושל העבר המפואר של העיר, המבוצעים תוך התחשבות וכבוד לכל המקומות הקדושים וההיסטורים הקיימים.

קבוצת ארכיאולוגים מאומנים במיוחד, המכירים באחראיות הכבדה והמיוחדת המוטלת עליהם, מגלה עתה אספקטים חדשים חשובים על כל התרבויות והדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלאם – שעבורם היוותה ירושלים משכן במשך אלפי שנים. ברור כבר עכשיו שכאשר החקירה, החפירה והשיחזור יסתיימו, הם יהוו גילוי והבהרה היסטורית.

העולם המתורבת חב רבות לתמיכת הממשלה ולמיומנות של הארכיאולוגים שלה…

הוועדה התרשמה מהמאמצים הבלתי־רגילים והזהירים של העיריה בהבאת העיר־העתיקה המוקפת חומה לזוהר ולקסם הקדומים שלה….

הוועדה מוצאת לנכון להביע את אמונתה שירושלים הינה, ועליה להישאר, עיר מאוחדת, אנושית ואוניברסלית. לפי דעת הוועדה אלה שאחראים עתה על ניהול העיר הוכיחו עצמם כבעלי מצפון וראויים לאמון, בהגשמת האינטרסים של תושבי העיר ושל האנושות כולה.

לסיום, קוראת הוועדה לתושבי העולם ולכל האירגונים הבין־לאומיים להכיר באחראיותם לסייע לאלה העוסקים בתיכנון וביצוע עבודות השיקום והפיתוח של עיר אוניברסאלית זו. הסיוע יתבטא בהגברת התעניינותם בנושא ובסיפוק תמיכה בעבודה חשובה זו.6


ישראל אינה מתרצת את נוכחותה בירושלים; היא אינה חייבת התנצלות. ישראל נמצאת שם בזכות – זכות שקודשה ע“י התנ”ך, זכות שקודשה ע“י ההיסטוריה, ע”י הקרבה, ע“י תפילה ועל־ידי כמיהה. זכות שנתחזקה והוצדקה ע”י יצירת המינהל הליברלי בעיר, היחידי מזה אלפיים שנה.

ישראל גאה בירושלים ובכל המישתמע ממנה. היא גאה ביחס הכבוד שלה כלפי שתי הדתות האחרות בעיר־הבירה. היא עומדת גאה בפני ההיסטוריה על האופן שבו היא מתנהגת כלפי דתות אלה.

אבותינו אמרו שעשרה קבין של יופי ירדו על העולם. תשעה מהם שייכים לירושלים. תחת מנהיגותו הדינאמית ומלאת הדמיון של ראש־העיר קולק נעשתה העיר מקום של יופי שבו התרבותי, דתי ואסתטי מתערבבים יחד כדי לתת לירושלים את אופיה המיוחד.

אסור להרשות שירושלים, שהיא יפה־נוף משוש תבל, תחזור להיות שדה מוקשים רצוף מוות, אדמה ללא בעלים, אדמה הרוסה וזרועה גדרות תייל, אדמה שצחנת גוויות רקובות של חיות תועות שנהרגו ממוקשים עולה ממנה; אדמה שבה קול השנאה שולט, שבה הצחוק הוא לא של ילדים אלא של צבועים ותנים; אדמה שבה קול האדם מוחלף בטרטור מכונת יריה. ישראל לא תרשה שעיר יפהפיה ובת־אלמוות זו תהיה שוב עיר הנמצאת במלחמה, חצויה ומחולקת. היא לא תרשה שהחופש לכל הדתות, שהוא גאוותו של המימשל הישראלי יוחלף בהגבלות, הפליות וחוקים אנטי־יהודיים ואנטי נוצריים של השלטון הירדני.

אלה המנסים להחדיר שנאה ואפליה לא יסיטו את ישראל מלהמשיך בדרכה לקראת שלום במזרח־התיכון, עם הדוגמא המלבבת של ירושלים כיום כמודל.

תפילתם של יהודים, קריאת המואזין וצילצול פעמוני הכנסיות יישמעו שוב מעל ההרים המלכותיים של ירושלים ויתאחדו בתפילה לשלום בעיר־השלום.


  1. זיכרונות עבדאללה א־טל, פורסם בערבית (קהיר 1959).  ↩

  2. מועצת הביטחון, אסיפה מס‘ 301 (22 במאי, 1948) עמ’ 28.  ↩

  3. מיסמך האו"ם, 1550 A/PV.  ↩

  4. הקבר הקדוש, המיוחס לישו בירושלים.  ↩

  5. גילוי הדעת פורסם ב־ו בינואר, 1970.  ↩

  6. הצעת ההחלטה של ישיבת המליאה השלישית של וועדת ירושלים, 19 בדצמבר, 1975, ירושלים, ישראל.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות