רקע
חיים הרצוג
האנטישמיות החדשה ותגובת ישראל
חיים הרצוג
תרגום: חיה תלמי (מאנגלית)

היום, מספר שנים לאחר הדיון על הציונות, אנו יכולים להצביע על שתי תוצאות ברורות מהאפיזודה המבישה ההיא. האחת: הושמעה אזהרה, הברורה ביותר מאז ימיו של היטלר, שהשנאה האנטישמית, אשר לפני דור אחד בלבד השמידה שליש מעמנו, ממשיכה להתקיים. לאמיתו של דבר השנאה כיום גרועה אף יותר משום שהיא קיבלה הצדקה רשמית ואף זכתה בכבוד והכרה מהאו"ם עצמו. התוצאה השניה: גינוי הציונות יצר התייחסות חדשה למהותה של מדינת־ישראל. הוא חידש את הקשר ההדוק בין הערכים הנצחיים של העם היהודי לבין ציון. ראוי, איפוא, שנבחן את השנאה ואת חידוש הקשר גם יחד, לאור ההתרחשויות בשנים האחרונות.


לפני ארבעים שנה היה הנאציזם בעליה ודברי ההתהוללות האנטישמיים של היטלר הידהדו באירופה, כשהם משמיעים אות אזהרה לאנושות. אך האזהרה לא זכתה בתשומת־לב והעולם נשטף במרחץ דמים שהוביל לשואה האיומה ביותר בתולדות האנושות. האמת המעציבה היא שהעולם לא למד עדיין לקח. היום אנו מתקדמים לקראת מינכן חדשה, כאשר האומות החופשיות של העולם מתפייסות ומשלימות עם העריצים של שנות השיבעים. הרגעה ופיוס כמו ב־1938 קיימים גם היום. אותם סימנים מבשרי רע! אומות מערביות מוכנות לעצום עין, להתעלם מהבעיה, להעמיד פנים שאינה קיימת.

נסיוננו באו“ם במשך שלוש השנים האחרונות צריך היה להשמיע את האזהרה לכל האנשים ההגונים ואוהבי השלום בעולם כולו. ב־1974 נתקבל באו”ם מנהיג מחבלים חמוש באקדח, יאסר עראפאת, בחנופה, בתרועות ובכבוד השמורים בדרך־כלל, לראשי־מדינה. וכאילו לא די בכך, ובלי שמץ של התנגדות מצידם של נציגי המערב, הופיע על במת העצרת הכללית אידי אמין, שהוא בעצמו רוצח גזעני, שאחראי למותם של מאות־אלפים מאנשי ארצו, ודרש את סילוקה של מדינה חברה באו"ם – ישראל. כאשר דברים כאלה קורים בסמוך לקבלת הצעת ההחלטה המתועבת המזהה את הציונות עם גזענות, וכאשר דוגמאות נוספות של כדאיות צינית מתרחשות מדי יום, אזי, אנו רואים כברור את הכיוון שאליו צועד העולם.

רבות מארצות העולם השלישי, שקיבלו בעבר עזרה מישראל והמוכנות אף היום לקבל עזרה ישראלית נוספת בשטחים השונים של טכנולוגיה וחקלאות, הושתקו ע“י הרוב האוטומאטי שגילה מעט מאוד התחשבות בצרכיהן הלאומיים. המערב נכנע לסחטנות מדינות הנפט ולצרכים המסחריים שלו, התעלם מהתנהגותם של מדינות הדיקטטורה והעריצות, התרפס והשתדל למצוא־חן בצורה קטנונית וזולה. האומות החופשיות שותקות היום, כאשר ישראל מואשמת בטרוריזם ע”י טרוריסטים, במדיניות־משטרה ע“י מדינות משטרה, בענויים ע”י מענים בגזענות ע"י גזענים. האומות החופשיות שותקות היום כפי שעמדו מחרישות לפגי ארבעים שנה, כאשר הטיח היטלר את האשמותיו שלו נגד העם היהודי. אות־האזעקה הושמע, ושוב לא הגיעה התגובה הצפויה.


העם היהודי אינו יכול להקהות את זכרונות השואה. למדנו מנסיוננו שאסור לנו להתעלם מהאנטישמיות, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהאנטישמיות המודרנית שבה חזינו בשנים האחרונות. על כל היהודים, כעם אחד, למחות נגד התפרצות אנטישמית בין־לאומית זו, שהובעה בהצהרת גינוי הציונות. עלינו לעשות זאת למען הדורות הבאים שישאלו איפה היינו כשכל זה קרה. חטאנו כבר בעבר. חשבנו שהסופה תעבור מעלינו אם רק נשמור את ראשינו כפופים. טעינו. יהיה זה חסר תועלת לשאול כמה היינו יכולים להציל אם היינו מתקוממים, נעמדים כאחד מול התוקף ונלחמים בכל אשר היה לנו. אני מאמין שאת הלקח למדנו. היהודים לא יסכימו להיות מרומים שוב. כל יהודי נכון לקום ולהילחם כאשר הוא שומע היום אותן דעות קדומות ושנאה אנטישמית אשר הובילו לפני דור את עמו לאושוויץ. העם היהודי עומד מאוחד וגא ומביט ישירות בעיני אויביו. העם היהודי מוכן להשיב מלחמה. הוא שואב את כוחו מאלה שהתקוממו בגיטו וורשה לפני שלושים וחמש שנה, והצהירו שרוחו של האדם חזקה יותר מזרועות המדכאים. הוא זוכר את קומץ המורדים המיואשים, הנחותים במספר והנידונים למוות, שלחמו מתעלות הביוב של וורשה עד הכדור האחרון ונשימת־אפם האחרונה, ומתו בבניינים המתמוטטים של הגיטו.

היהודי כיום נזכר ברחובות של הגיטו בוורשה, שבהם חיו, כתבו, יצרו ומתו דמויות כה רבות בהיסטוריה היהודית, ושמהם עזבו רבים, כדי להעשיר את היהדות בישראל ובגולה.

הרחובות שהיוו פעם את מקור העוצמה של האומה היהודית היו מכוסים בחורבות ב־19431. דממת המוות הופרה על־ידי אנחות הפצועים וקולות דריסת מגפי הקלגסים.

בכל פסח קורא היהודי מההגדה את המילים: “בכל דור ודור”. ובכל דור ודור עלינו לראות עצמנו כאילו לקחנו חלק ביציאת־מצרים. ובכל דור ודור עלינו לראות עצמנו כאילו עמדנו זקופים כעם. כפי שביציאת־מצרים ובגיטו־וורשה הצהרנו: “אין אנו מוכנים להתפשר על כבודנו כעם חופשי” חובה עלינו לחדש את הנדר: “לא עוד”, כדי שמותם של גיבורי גיטו־וורשה לא יהיה לשווא.

לעיתים קרובות מאשימים אותנו בתסביך השואה; השואה איננה תסביך. היא נסיון מחריד ואמיתי שנתנסה בו דורנו. מה יש בפינו לאמר כאשר הפילוסופיה הנאצית שקראה להרס עמנו היא הבסיס לפילוסופיה של אירגון כמו אש“ף, שניתנה לו עמדת משקיף באו”ם? מי יכול לחלוק עלינו כשהרג המוני בלבנון ועירק, פלישה למדינה עצמאית כמו אתיופיה, והתפחויות מעוררות אימה אחרות בכל העולם אינם זוכים בתשומת־הלב של האו"ם? מי יכול לחלוק עלינו אם אנו חשים שעולם זה עדיין מסוגל להתעלמות צינית מרצח־המוני והרס אומות? מי יכול לחלוק עלינו אם בטחוננו חשוב לנו יותר מהכדאיות הכלכלית של אומות אחרות? 

לעיתים נדירות בהיסטוריה הארוכה שלנו יכלה תגובה יהודית מאוחדת ונחושה בדעתה לרפות ידי אויבים ולעודד ידידים. שוב ושוב נוכחנו לדעת שמדינות ידידותיות ועוינות כאחת מושפעות ממידת התמיכה שמקבלת ישראל מיהדות העולם ומיהדות ארצות־הברית במיוחד. הן עוקבות מקרוב אחרי מידת התמיכה הזו מכיוון שדבריהם ומעשיהם של היהודים מהווים אינדיקטור לדרגה שאליה מוכן העם היהודי להגיע כדי להתקומם ולהילחם. כאשר עמדנו מאוחדים נגד אויבינו בנושא הציונות ראינו שאין אנו בודדים. ארצות־הברית, האירופאים, למעשה כל העולם המערבי עמד איתנו באירוע ההוא, נילחם לצידנו בצורה המרשימה ביותר. יבשת אפריקה היתה חצויה בנושא זה. בפעם הראשונה מזה שנים סרבו לתמוך רוב מדינות אפריקה השחורה בהצעת החלטה אנטי־ישראלית. רובן הגדול של מדינות אמריקה הלאטינית סרבו גם הן להצטרף להצעת החלטה זו.

אנו מייצגים עקרונות וערכים כה נתעבים לכל־כך הרבה משטרים בעולם, שעלינו להמשיך לצפות למבול ניתך של עלילות־שווא נגד העם היהודי וישראל, דבר שנעשינו מורגלים אליו. השאלה היא, האם קולם של אויבינו הוא הקול היחיד הנשמע. תפקידו של העם היהודי הוא לעמוד מאוחד כנגד הגל החדש של אנטישמיות בינלאומית, ולהגן בגאווה ובנחישות על מורשתנו, מסורתנו וערכינו. אנו חבים זאת לקודמינו, אנו חבים זאת לילדינו ולדורות שיבואו.


כשקרעתי את המיסמך שהכיל את הצעת ההחלטה המבישה, המשווה את הציונות עם גזענות, נתתי ביטוי להתנגדות העם היהודי לכל נסיון להחיות את הקללה של האנטישמיות בעולם. ברם, הרגע ההוא ייצג גם רגש עמוק של חידוש האחדות והערכים של העם היהודי. אני פעלתי בשמו של עם שנתן לעולם רבים מהערכים הנצחיים של האנושות, אך ידעתי שלא פעלתי לבד. באותו הרגע פעם הלב היהודי בכל העולם כאחד – מהקהילות היהודיות הגדולות של אמריקה עד בתי־הכלא בסיביר, מאחי ואחיותי בישראל עד הגיטו היהודי בדמשק שהוא גיהנום עלי אדמות. באותו הרגע היינו כולנו עם אחד, כפי שלא היינו מעודנו. מחדשים אמונתנו ביהדות, בציונות, במדינת־ישראל ובערכים הנצחיים של העם היהודי.

הציונות לא היתה סיסמא פוליטית סתם ואף פעם לא איבדה את הקשר הקרוב ביותר שלה עם עקרונות היהדות. זוהי עובדה מכריעה בעצם קיומנו. היה זה ברור למייסדים של הציונות המודרנית, שהישגיה הממשיים של ישראל יהיו חסרי משמעות ללא האידאלים הרוחניים. לכן, טבעי היה, שאצטט את התנ“ך והנביאים בויכוחים באו”ם, לא רק כיסודות המוסריים של מעשינו אנו, אלא כעדות לתרומתנו כעם לאנושות. למשל, אף מיסמך דתי לא היה בעל השפעה רבה יותר על חייו המוסריים והחברתיים של האדם כמו ההצהרה האלוהית של חובת האדם, שידועה כ־עשרת הדברות. מילים קצרות וספורות אלה – רק 120 מילים עבריות בסך־הכל – מכסות את כל מיגוון צורות ההתנהגות ומניחות את הבסיס לחוקים הקשורים בכבוד ובזכויות לכל האנשים בכל הזמנים. האגדה שלנו מספרת כיצד, כאשר ניתנה התורה על הר־סיני, שום עוף לא צייץ, אף שור לא געה, הים לא נהם ואף יצור לא זע; הטבע כולו עמד בדממה עוצרת נשימה מול קולו של האלוהים, המאשר את העליונות של המצפון והצדק בעולם. הרבנים קבעו את השישה בחודש סיוון, יום ההתגלות על הר־סיני, כשווה בחשיבותו ליום הבריאה עצמו, משום שללא קיומו של חוק מוסרי היתה הבריאה של העולם החומרי בלתי־מושלמת, אפילו – חסרת משמעות.

עם עקרונות אלה שהם בני למעלה משלושת־אלפים שנה, הגענו כאומה אל העולם המודרני. אלה הם העקרונות ששימרו אותנו בזמנים של מצוקה, מבחן ומאבק, ואשר מחזקים אותנו בהווה. העם היהודי הוא אומה שהצליחה להשאר בחיים במשך ארבעת־אלפים שנה, עם אותה דת, אותה שפה, אותה ארץ, אותה זהות ותרבות – אומה יחידה בעולם, עם אפשרות של יוצאת־מן־הכלל אחת, האומה הסינית. המטרה של החינוך היהודי היא להבטיח שילדים יהודים ירכשו את מסורתנו המקודשת ויחזקו את שרשרת האלמוות המאחדת אותנו כאומה.

התורה הנצחית שנתנו היהודים לעולם, מבוצעת בישראל ולא רק מוטפת. כאשר נמשך ההרג הנורא במלחמת לבנון היתה “הגדר הטובה” בין לבנון וישראל, האי היחיד של אדיבות אנושית בים של מוות, הרס וסבל. שם פתחה ישראל את שעריה לאויביה המוצהרים, הקימה מרכזים לטיפול רפואי, העבירה ניצולים לבתי־חולים, נתנה להם עבודה, קנתה את מוצריהם ומכרה להם אספקה. כפי שאנו מגנים את ההרג בלבנון ואת שתיקתו של העולם הנוצרי בזמן שבניו נרצחים, כך אנו גאים במחויבות של העם היהודי לאחיו המדוכאים. אלפי אסיפות של יהודים נערכות בעולם בכל שנה במטרה אחת ויחידה – עזרה לאחינו היהודים. אך ההישג בעל החשיבות הרבה ביותר בדורנו הוא גורלם של 800,000 פליטים יהודים מארצות־ערב. הם ניצלו, הועברו, נקלטו ואומנו להיות אזרחים מועילים על־ידי יהודים בישראל ובמקומות אחרים. בניגוד לכך מוחזקים עדיין 500,000 פליטים ערבים על־ידי מוסדות צדקה בין־לאומיים במחנות – שלושים שנה אחרי מלחמת־העצמאות – כשהם שמורים שם כערבון ע"י אחיהם הערבים, העסוקים מדי בביזבוז מליארדי פטרול־דולארים ליד שולחנות ההימורים במונטה־קרלו או לאס־וגאס מכדי לעזור להם.

מסירותנו האחד לשני קיבלה את צורתה הגדולה ביותר ב־4 ביולי 1976. ביום זה הורתה הממשלה הישראלית לצה"ל לחלץ יותר ממאה בני־ערובה יהודים בנמל־התעופה באנטבה, שהופרדו מהנוסעים הלא יהודים ושהיו תחת איומים של מוות מידי כוחות הטרור הבינלאומי. לגבי העם היהודי היה זה הרבה יותר מאשר מבצע הצלה מבריק. הפרדתם של הנוסעים היהודים הזכירה את תהליך הסלקציה של מחנות הריכוז הנאציים ועוררה את נחישות ההחלטה: שלא יהיו שוב אושוויץ או דכאו נוספים! החיילים הישראליים, שלקחו חלק במבצע ההצלה המזהיר, סיכנו את חייהם שלהם להציל את אחיהם היהודים. במודע או שלא במודע, הם הבינו שהיהודים חייבים לעמוד או ליפול מאוחדים, ואף לא אחד מהם היסס למלא את חובתו. אנטבה סימלה ליהודים את אחד העקרונות הגדולים של עמנו. העיקרון של אחדות, העיקרון של נכונותנו להקריב עצמנו למען אחינו היהודים.


כפי שהראיתי קודם, הביאה הצעת ההחלטה על הציונות לגל חדש של אנטישמיות ולביסוס הערכים היהודיים והאידאלים של הציונות. תוצאה כפולה זו היתה, במובן מעשי מאוד, דגם למה שעבר על דורנו. דור זה נבחר להיות עד לגדולה שבשואות ההיסטוריה וגם להולדתה של המדינה היהודית. 

זהו, איפוא, הרגע להיזכר בימים ההיסטוריים ב־1948, כאשר החלום הציוני הפך למציאות. המחפשים דיווח אובייקטיבי של מה שאירע, עליהם לחפש אותו במקום אחר, משום שאיני יכול להביט לאחור על הימים ההם ללא זיכרונות אישיים חיים של המעשים והעושים שהגשימו את החלום למציאות. במבט לאחור, אני מאמין שכוחנו נבע מהעובדה שלא ידענו ממש עד כמה חסר־ישע היה מצבנו. אני נזכר באוכלוסיה של 600,000 נפש הנאבקת נגד מספרים שלא ייאמנו. אני נזכר בצעירים היוצאים להילחם, שאינם חמושים דיים, שחייבים להסתתר מעינם הבוחנת של שלטונות המנדאט הבריטיים לפני שהם נכנסים למאבק עם הכנופיות הערביות ומאוחר יותר עם הצבאות הערביים. אני נזכר בצלליות של כלי־השייט של חיל־הים המלכותי, כשהם מסיירים במרחק מה מחופי הארץ, במטרה למנוע את הגעתם של פליטים ונשק. אני נזכר במאבקה של תל־אביב נגר העיר השכנה יפו עם 70,000 הערבים שבה. בסיוט של נסיעה באוטובוסים משוריינים מתל־אביב לירושלים, דרך סידרה של ערים עוינות כמו אזור ורמלה, ובנסיעה, שהיתה למעשה הימור, דרך הגבעות של שער־הגיא המלאות ערבים. אני נזכר בנסיעה הארוכה והמפותלת מתל־אביב לחיפה ובמעבר דרך אזור הכרמל. אני נזכר בים שהיה הקשר היחידי הקיים בין חיפה והישובים היהודיים בגליל־המערבי, כמו נהריה. אני נזכר בשתי התפוצצויות איומות שבשתיהן נוכחתי, האחת ברחוב בן־יהודה והשניה בסוכנות היהודית. אני זוכר את המצור על ירושלים, העיר הקדושה, כשהוכנו בארטילריה ערבית שכוונה על־ידי הבריטים, כשהיה עלינו לקבור את מתינו בחצרות האחוריות, כאשר גיבורים אנונימיים חילקו, תחת מטח המוות, ליטר מים ליום לכל משפחה, כשאנשים חיו משלוש פרוסות לחם ליום, ולארוחותיהם בישלו את העשבים שבגינה. אני נזכר במסע אחד לירושלים, דרך המחסום הערבי, עם שיירה של אוכל ואספקה, ובמחזה שנתגלה בצד השני של העיר: הערבים הקיפו והציתו את שרירי השיירה של הדסה אל הר־הצופים – שבעים רופאים, עובדים ואחיות – שהיו כבר ביסורי הגסיסה האחרונים שלהם. אני נזכר בקרבות הנואשים וחסרי התקווה בלטרון, כאשר, ברוב יאושו, ניסה הגדוד השביעי, שהיה מורכב מעולים חדשים ממחנות פליטים בקפריסין עם מעט מאוד אימון, או ללא אימון כלל, לפרוץ את הדרך לירושלים. אני נזכר בקומץ אנשים בגבעות ירושלים, בונים את דרך בורמה, שהיתה קו החיים לירושלים הנצורה. אני נזכר ברוחם של האנשים, רוח נפלאה כל־כך שמילים לא תוכלנה לתאר. אני נזכר ביהודים מהרובע האורתודוכסי של ירושלים, עם רבניהם לצידם, עובדים בשבת וחופרים תעלות, משתתפים במאבק. אני נזכר בילדי בית־הספר הקטנים שהסתובבו בתוך מטח הכדורים והתפוצצויות הפגזים, כשהם נושאים הודעות ומאיישים את עמדות הקשר. אני נזכר בקרבות נגד הליגה הערבית על לטרון, ובמיקי מרקוס, קולונל יהודי אמריקאי, שהצטרף אלינו ונלחם איתנו לאחר שראה את הכמות האדירה של אש ערבית שקצרה את יחידותינו. אני יכול עדיין לזכור את מותה של נערה צעירה בת תשע־עשרה, הדסה שמה, קשרית שהיתה בשריונית, שהצליחה לעבור את קווי האויב וכשהגיעה לתחנת־המשטרה נפתחה עליהם אש. מילותיה האחרונות – שנקטעו ע"י המוות – מהדהדות עדיין באוזני.

אני יודע שנסיוני שלי הוכפל פי 600,000, כאשר עם קטן ונחוש בהחלטתו עמד ולחם. מטיבעם של הדברים, ראיתי רק חלק זעיר מהגבורה, המסירות וההקרבה. לא ראיתי את בית־אשל ליד באר־שבע, שהיה במצור במשך חודשים. לא ראיתי את יד־מרדכי נאבקת מול הצבא המצרי שפלש לאורך החוף. לא ראיתי את כוחות המחץ של הפלמ"ח במדבר בדרום, בצפון ובגבעות ירושלים. אך כולנו הרגשנו את רוחנו כמשפחה אחת, והכרנו בעובדה שהמנהיג שהוביל אותנו באותה תקופה היה אחד המנהיגים הדגולים ביותר שקם לעם ישראל בהיסטוריה היהודית.

יצאנו מנצחים ממלחמת העצמאות. איבדנו אחוז אחד מאוכלוסייתנו – נוער שעמד במבחן ומעולם לא איכזב אותנו בזמן משבר. היינו מודעים למשמעות ההיסטורית של המאורעות סביב לנו. היבטנו בתקווה לעתיד גדול וחדש לעמנו. בהצהרת העצמאות שלנו הושטנו ידנו לשכנינו הערבים ולעם הערבי. חתמנו חוזי שביתת־נשק עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, כשאנו משוכנעים שחוזה השלום הסופי, שדובר עליו בהקדמה לחוזים, יכנס לתוקפו תוך שישה חודשים. אך לא כך היו פני הדברים. עמדנו בפני מאבק מר לעצמאותנו, אך עמדנו בפני מאבק מר עוד יותר לשמור על עצמאות זו. 

למרות הרגלם של אמצעי־התקשורת להדגיש את השלילה ולהתעלם מהחיוב, משתקף המובן של הציונות מעל לכל באופי של החברה הישראלית ובהישגים הבלתי רגילים של חברה זו בתקופה של פחות משלושים שנה. ישראל היא דמוקראטיה בעולם שבו הדמוקראטיה שוקעת. באומות המאוחדות יש כ־30 דמוקראטיות מתוף 149 מדינות חברות. במזרח־התיכון ישנה רק אחת – ישראל. אנו חיים בתקופה שבה הערכים הרוחניים שהינחו את ארצות־הברית במשך מאתיים שנה ושהובאו לעולם ע"י נביאי ישראל, נמצאים בסכנה. כאשר אנו רואים שכדאיות של עמים וקפריזות של עריצים הם דברים מקובלים של יום־יום, זהו הזמן שבו על כל אלה המאמינים בשיטה שתבטיח חופש וערכי אנוש לעמוד ולהצביע.

לכן, כשאנו מתבוננים במזרח־התיכון ורואים מדינה יציבה אחת, ישראל, מנהלת דמוקראטיה ונותנת חופש לכל אזרחיה, הרי זה נושא לגאווה. יצרנו חברה חופשית שבה כבוד האדם מקודש כערך עליון, חברה עם מערכת בתי־משפט חופשית, כנסת שנבחרה בצורה דמוקראטית ועיתונות חופשית.

כשנערכנו לאחרונה לקראת בחירות בישראל, הפריע לנו לראות את מידת חוסר האמון שבו נתקבל התהליך הדמוקראטי הזה בארצות־הברית ובמקומות אחרים. אפשר היה לחוש בתיסכול ואפילו בכעס על שישראל נהנתה מכאלה מותרות, ששינו הערכות וחישובים מראש וסיכלו תכניות. סימן השאלה של תוצאות הבחירות, שמתקבל כדבר מובן מאליו בתהליך דומה בחיי יום־יום באמריקה, נתקבל כדבר חסר חשיבות ואפילו מעייף כשמדובר היה בישראל.

תגובה מוזרה ופרימיטיבית זו לבחירות שלנו, שנעזרה ע"י תגובה עצומה של אמצעי־התקשורת היתה מרושעת ובלתי־מנומסת. הושמעו צלילים מוסווים של אנטישמיות, כמו שהעיר השבועון “טיים” ש: בגין “מתחרז עם פגין”2, שהיכו רבים בהלם. קיבלו את פנינו בהשמצה שוטפת וברמזים של הטלת דופי, כפי שרק מנהיגים של מדינות עוינוֹת זוכים לקבל ואף זאת לעיתים נדירות מאוד, ואנו הרי בת־ברית קרובה. היסטריה המונית אחזה באמצעי־התקשורת בארצות־הברית, בבריטניה ובמדינות אחרות, והם מיהרו להדביק לבגין את התווית של טרוריסט. מנחם בגין הוא פטריוט שהנהיג את תנועת המחתרת נגד הבריטים בפלשתינה. לא כולם הסכימו עימו, אך הוא נלחם לוחמת גרילה כמנהיג תנועת ההתנגדות היהודית נגד הכוחות הסדירים. הוא לא קרא אף־פעם להרס של אומה או עם. אף אחד אינו קורא כיום לאֶמוֹן דֶה וַלֵירה מאירלאנד, ג’ומו קניאטה מקניה, או ארכיבישוף מקריוס מקפריסין טרוריסטים, למרות שכולם לחמו נגד הבריטים.

אמצעי התקשורת אלו רמזו שבחירת בגין עצרה את ההתקדמות לשלום. שכנינו וכמה מידידינו מבַכִּים עתה את הקואליציה בראשות מפלגת העבודה. הם שכחו שבמשך תשע־עשרה שנה היתה בישראל קואליציה כזו – מתונה, מוכנה לפשרות, כזו שנקראת יונה, אם אפשר להשתמש בביטוי זה. למדינות ערב הסופדות את גורלו של המזרח־התיכון היו שלושים שנה שבהן אפשר היה לזוז לקראת התאמה, שלושים שנה שבהן הן סרבו לנהל משא־ומתן, סרבו לעשות שלום, סרבו להכיר בישראל. הנושא של מלחמה ושלום במזרח־התיכון אינו מתייחס לבחירות בישראל. ישנן מפלגות המוכנות להתפשר יותר מאחרות אבל כולן רוצות לשבת לשולחן הדיונים ולשאת ולתת פנים מול פנים.

בתוך התגובה הבזויה הזו לבחירות חופשיות, בעולם שבו תופעה כזו היא נדירה באופן יחסי, הופיע אלמנט חיובי מאוד. נקודת האור היתה תגובתה הגאה והיוצאת מן הכלל של היהדות האמריקאית לבהלה הצבועה של אמצעי התקשורת. המנהיגות של יהדות אמריקה סרבה להרשות תקיעת טריז בינה לבין ישראל וחזרה בנחישות דעת על התחייבות יהדות־אמריקה לישראל. כמובן שהיו כאלה שהיו ספקות בליבם אך הם לא הפרו את התחייבויותיהם הבסיסיות של היהודים אחד לשני ברחבי העולם ובמיוחד זו של יהדות ארצות־הברית לישראל. יהדות ארצות־הברית הבהירה שמסירותה אינה נתונה למפלגה פוליטית אלא למדינת־ישראל. 

אין זה התהליך הדמוקרטי בלבד המבדיל את החברה הישראלית. אנו קלטנו את אחינו היהודים מארצות שבהן היתה מסורת של אפלייה נגד היהודים, והיום הם אזרחים מועילים. אנו יצרנו מערכת חינוך שבה כל ילד זוכה בחינוך ללא התחשבות באמצעיו החומריים. אנו פיתחנו את אחת ממערכות החקלאות המפותחות ביותר בעולם, שתריסר אומות באו ללמוד ממנה. אנו יצרנו מערכת של שוויון חברתי הכוללת בתוכה צורות מקוריות כמו קיבוץ ומושב.

יצרנו תעשייה המסוגלת לייצר מכשירים מתוחכמים ביותר – מטוסים על־קוליים, ספינות טילים וטילים – וגם לבוש מודרני שהוא הטוב ביותר בעולם. ארצנו הקטנה היא אחת מעשר מדינות בעולם המייצרות מטוס קרב על־קולי מודרני. מטוס ה“כפיר” שלנו משך תשומת לב עולמית בתצוגה האווירית בפריס, ביתן התצוגה הישראלי שהציג את ה“כפיר,” ה“ערבה,” ה“ווסטווינד”, ספינות נושאות טילים, טילים וטכנולוגיה אלקטרונית היה הלהיט הגדול של התצוגה.3

אלפים התאספו לחזות בתוצרת הטכנולוגיה הישראלית, כשהם אינם מאמינים למראה עיניהם. אנו אחת מתוך שש מדינות המייצרות, כיום, טנק קרב. ה“מרכבה” שלנו הינה, לפי עניות דעתי, הטנק הטוב ביותר בעולם. אני מזכיר מוצרים אלה משום שהם מצביעים על קיומו של בסיס תעשייתי מתפתח ביותר, שגדל במשך השנים.

אנו גם אחת מהמדינות המתקדמות ביותר בייצור פריטי אלקטרוניקה מתוחכמים בעולם כולו. הפריטים המורכבים בישראל משמשים את ספינות החלל של ארצות־הברית על הירח ועל המאדים. אנו בין המובילים בעולם בהתפלת מי־ים ובניצול אנרגיית השמש. הפכנו מדבר שומם לאזור פורח. המדבריות שלנו כיום הם הספקים העיקריים של תוצרת חקלאית לאירופה בחודשי החורף. מליון פרחים מיוצאים מישראל בכל לילה, אנו מדינה ימית בינונית בגודלה, עם צי־סוחר חזק וגדול.

יש בכוחנו, יחד עם העושר הערבי, ליצור אזור של שיגשוג, של קידמה חקלאית והרמוניה תרבותית במזרח־התיכון. אנו מצידנו נמשיך לצעוד, לאט אך בביטחה, לקראת המטרה – בביטחה, משום שאנו כמהים לשלום; באיטיות מפני שאנו רוצים להיות בטוחים בשלום אמיתי וצודק. אנו נצליח בזאת אם נהיה חזקים דיינו, אם נוכל לשמור על עמדה יציבה בהגנתנו ובדיפלומטיה שלנו, ואם המצב החברתי־כלכלי ישאר איתן ומאוחד.

ארצנו הקטנה בעלת שלושה מליון תושבים בלבד, ייצאה בשנת 1977 סחורות בשווי של 4.5 מליארד דולאר. מספר זה ראוי שיקדישו לו מחשבה מאחר שמאז ייסודה של מדינת־ישראל היתה התרומה הכללית של המגבית היהודית המאוחדת לישראל 5.3 מליארד דולאר. ב־1978 יגיע יצוא הסחורות והשרותים מישראל ל־5.4 מליארד דולאר. במילים אחרות, במקביל למאמצים העצומים של יהדות העולם, התקדמה ישראל בצעדים גדולים בהתפתחותה היא. אם לא היה רובץ עלינו עול הוצאות הבטחון הענק, היתה ישראל כיום שוויץ חדשה מבחינה כלכלית. כאשר כמויות עצומות של נשק מוזרמות למזרח־התיכון ע"י ברית־המועצות ומדינות מערביות, אין לנו ברירה אלא לפנות לידידינו בבקשת עזרה. הגרעון של 3.5 מליארד דולאר בתקציבנו הוא פונקציה של הצעדים שעלינו לנקוט בהתחשב בחימושן של ארצות־ערב, במיוחד זה שמקורו מברית־המועצות. בעיותינו הכלכליות הן גדולות ואנו מנסים לפתור אותן באמצעים מכאיבים. מספר מועט של מדינות בעולם עשו צעדים דראסטיים כמו ישראל כדי לקצץ בהוצאות ובו־זמנית לפתח את המבנה הכלכלי. למרות הבעיות העצומות העומדות בפנינו, הצלחנו ליצור הכנסה ממוצעת לנפש השווה למשכורת ממוצעת במערב אירופה.

אך את הישיגיה של ישראל אי־אפשר לסכם במספרים ובסחורות בלבד, למרות שהם חשובים כמודד של חיוניותה של חברה וכושר החיים שלה. אנו, הישראלים, חייבים להסתכל גם על איכות חיינו ולהיות גאים בעובדה שנעשינו מרכז למידה, לימודים ותרבות בעולם היהודי. הגשמנו, לפחות בחלקה, את נבואתו של ישעיה: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.”4 המוסיקאים שלנו, השחקנים והאומנים מביאים לנו כבוד רב. למרות כל הבעיות הקיימות יצרנו את אחת החברות הרב־גזעיות המוצלחות בעולם כיום. האוכלוסיה הערבית שלנו השיגה שוויון פוליטי, חופש אישי והתקדמות כלכלית וכל זאת בנסיבות של איום מתמיד מצידו של העולם הערבי נגד עצם קיומנו. חמישה מליון אנשים חצו את הגשרים ביננו ובין העולם הערבי בשנים האחרונות. 50% מהילדים המטופלים בבית־חולים הדסה בירושלים הם ילדים ערבים מכל מדינה באזור. באותה מידה אנו גאים בהתנהגות הליבראלית של הממשל בשטחים, כאשר האוכלוסיה הערבית ממשיכה להינות מהיתרונות של חברה חופשית.

בקיצור, השתדלנו להתנהג בצורה ההולמת את המסורת שלנו כיהודים. לעיתים אני מתבונן בנציגים שבאו"ם המתאמנים בגינוי ישראל, ואני בוחן את הסבל, אי־מתן חופש הביטוי, רעב, מחלות, עריצות, מחנות עבודה וחוסר ההתחשבות בזכויות אנוש שהם מייצגים. באותם רגעים אני משווה זאת עם השגיה של מדינה קטנה כמו ישראל, במושגים של כבוד אנושי והתקדמות טכנולוגית, בחוסר תנאים משווע אבל באווירה של חופש אמיתי. כשאני מתבונן באלו המגנים אותנו, אני נוכח לדעת שאני מייצג עם, אשר בתקופה רצופה של ארבעת אלפים שנה, נשאר נאמן לערכים המוסריים שהם הבסיס לציביליזציה. או אז אני גא במיוחד במסורת היהודית שאני מייצג.


  1. 1934 במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. טיים (30 במאי 1977)

    פגין – גנב, רמאי, על שם טיפוס בספר “אוליבר טוויסט” של צ'רלס דיקנס (המתרגמת).  ↩

  3. ה“כפיר” הוא מטוס קרב סילוני על־קולי מתוצרת ישראל. ערבה הוא מטוס הובלה ואספקה הממריא ונוחת על מסלולים קצרים. הווסטווינד הוא מטוס מנהלים סילוני מתוחכם ביותר.  ↩

  4. ישעיהו. פרק ב' פסוק 3.  ↩

המלצות קוראים
תגיות