רקע
חיים הרצוג
הסכסוך הערבי־ישראלי והדרך לשלום
חיים הרצוג
תרגום: חיה תלמי (מאנגלית)

לאחר מלחמת העולם הראשונה אישר חבר הלאומים את הזכויות ההיסטוריות והדתיות העתיקות של העם היהודי בארץ הקודש. ייסודה מחדש של המולדת היהודית בפלשתינה (תחת שלטון מנדאט בריטי) נתקבל בברכה ע“י רבים ובינהם המנהיגים הערבים, שנוכחו לדעת שיש מקום למדינה יהודית קטנה בשטח של כ־7 מליון קמ”ר שבו קיימת ריבונות ערבית בעשרים מדינות.

לאחר מלחמת העולם השניה אישרה העצרת הכללית של האו“ם את זכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו העתיקה, מדינה שתחולק לשתי מדינות, אחת יהודית והשניה ערבית. העם היהודי קיבל את הצעת ההחלטה המפורסמת הזו, שאומצה ע”י העצרת הכללית בכ"ט בנובמבר 1947, באופן רישמי; האומות הערביות דחו אותה על הסף. עם סיומו של המנדאט הבריטי, ב־15 במאי 1948, פלשו שיבעה צבאות ערביים לפלשתינה במטרה גלויה ומוצהרת להשמיד את מדינת ישראל שהיתה בחיתוליה.

הנציג הסובייטי באומות המאוחדות, אנדריי גרומיקו, תיאר בישיבת מועצת הבטחון את המבצעים הצבאיים הערבים כ: “מבצעים שמטרתם דיכוי תנועת שיחרור לאומית”.

אוכלוסייה יהודית קטנה, פחותה במספר ודלה בכלי־נשק, התגוננה בעקשנות ובהצלחה, איבדה אחוז אחד מתושביה והצליחה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. הטענות חסרותי השחר הנשמעות שוב ושוב מפי דוברים ערבים אודות גירוש ערבים פלשתינאים אינן אלא מסכת שקרים. כל אדם שיטריח עצמו לקרוא על המאורעות באותם ימים יגלה, שהערבים הפלשתינאים נטשו את בתיהם ולפי הוראות ברורות ממנהיגיהם, שהיו, הם עצמם, הראשונים שעזבו. הובטח להם שהם יחזרו מיד לאחר נצחון הצבאות הערביים ויהנו מהשלל והביזה של האוכלוסיה היהודית, שתחוסל ותיזרק לים.

תיאור ברור של תקופה זו מופיע בזכרונותיו של טריגווי לי, המזכיר הכללי הראשון של מועצת הבטחון. הוא תיאר את ההתקפה הערבית ב־15 במאי 1948 בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

המאורעות רדפו אחד את השני בשעות ובימים שבאו לאחר מכן. המדינות הערביות החלו בפלישתם לפלשתינה מיד עם סיום המנדאט. הכישלון בהתמודדות עם התקפה גלויה זו יכול היה, לגרום בקלות להתמוטטות מיידית של האומות־המאוחדות, כפי שהטיפול הכושל בנושאים של מנצ’וריה ואתיופיה בשנות ה־30 גרם להתמוטטות חבר הלאומים." 1


לכולם ברור עתה כיצד התחיל הסיכסוך הערבי־ישראלי ומי היה התוקף ב־1947–1948. אילולא בחרו מדינות ערב לצאת למלחמה למרות ובניגוד להחלטת האו"ם, במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת־ישראל שזה עתה נולדה, לא היה קיים היום ולו אף פליט ערבי אחד.

הפלשתינאים עצמם כתבו ספרות שלמה המתארת אותם ימים טראגיים ואותה הוראה שרירותית שניתנה ע"י מנהיגיהם. למשל, ניתן לקרוא את ניתוח הסיבות לכשלון הערבי ב־1948, בזכרונותיו של חלד־אל עזם, ראש ממשלת סוריה בשנת 1948, שפורסמו בביירות:

“מאז 1948 אנו דורשים את החזרת הפליטים לבתיהם. אך אנו עצמנו עודדנו אותם לעזוב. מספר חודשים בלבד הפרידו בין קריאתנו אליהם לעזוב ובין בקשתנו מהאו”ם שיפתור את בעיית חזרתם." (כרך 1, עמ' 386–387).


במרץ 1976 כתב אבו־מאסר, חבר בוועדה המבצעת של אש“ף, ב”א’־טאורה" (כתב־עט 2 רשמי של אש"ף):

“הצבאות הערביים חדרו לפלשתינה כדי להגן על הפלשתינאים… אבל במקום זאת הם נטשו אותם, הכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם והשליכו אותם לגיטאות דומים לאלה שישבו בהם היהודים במזרח אירופה.”


ישראל חזרה והציעה את עזרתה בשיקום הפליטים במשך השנים, אך המדינות הערביות סרבו, משום שרצו להעמיק את הסיכסוך ולא רצו לאבד את קלף המיקוח שלהם. ישראל הציעה, למשל, לשלם פיצויים עבור רכוש הפליטים אך מדינות ערב סרבו אף לשמוע על כך, מאחר שבצורה זו תבוא לידי ביטוי הכרתם במדינת ישראל. כל הצעה ישראלית שהראתה נכונות לפשרה נדחתה ע"י הערבים.

אולם היתה קיימת קבוצה נוספת של פליטים אשר יחד עם הפליטים הפלשתינאים הערבים היוותה את בעיית הפליטים של המזרח־התיכון.

כאשר נערך הדיון באו"ם על הצעת החלוקה ב־1947 איימו המנהיגים הערבים שהם ישתמשו ביהודים שבארצות ערב כבני־ערובה כדי למנוע את הקמת מדינת־ישראל. כאשר נתקבלה הצעת ההחלטה ומדינת ישראל קמה והיתה, החלו להתבצע האיומים מטילי־האימה האלה בעדן, במצרים, בעירק, בסוריה ובמקומות אחרים.

פקודת היום ברבות מארצות ערב היתה: מהומות ופוגרומים, מאסרים המוניים, תחיקה המעקלת את רכוש היהודים, הגבלות בהעסקת יהודים, הגבלות בחינוך יהודי ובחופש התנועה. כתוצאה מכך הגיעו לישראל 800.000 יהודים מארצות אלה בין השנים,1948 – 1967

ישראל יכולה היתה להתייחס לבעיית הפליטים היהודים באותה צורה שהערבים התייחסו לבעיית הפליטים הערבים. אחרי הכל, מדובר במספרים כמעט זהים של שתי הקבוצות. ישראל יכולה היתה להשאיר את הפליטים היהודים בארצות שבהם ישבו כקלף מיקוח פוליטי, והאו"ם היה מממן את ישיבתם במחנות. אולם לא כך עשתה ישראל. העם היהודי בכל העולם דאג לפליטיו: הוציא אותם מארצות־ערב, שיקם אותם ועזר להם לבנות את ביתם וחייהם מחדש ולהיות אזרחים מועילים.

ההבדל היסודי בגישות של ישראל ושל מדינות ערב מתואר אף הוא ע"י טריגווי־לי:

גישתה של ישראל לבעיית הפליטים שלה היתה הפוכה לגמרי. מאות יהודים הגיעו מדי יום ביומו, במיוחד מארצות ערב… אירגון קליטת העולים היה מרשים מאוד… בביקורי בישראל התרשמתי הן מההשגים והן מההתלהבות והאידאלים שהביאו להשגים אלה.


מקורות ערבים אישרו אף הם את האחראיות הערבית לגירוש תושביהם היהודים. במאמר שפורסם ב־“אל נאהאר” (ביירות) ב 15 במאי 1975 3, אומר סברי ג’ירייז, חוקר במכון ללימודים פלשתינאים בבירות, את הדברים הבאים:

אין זה המקום לתאר כיצד גורשו היהודים במדינות ערב מהמקומות בהם חיו במשך מאות שנים וכיצד נשלחו בבושת־פנים לאחר שרכושם עוקל או נמכר במחירים מגוחכים.

… אתם הערבים, גרמתם לגירוש מספר זהה של יהודים ממדינות ערב מאז 1948, רובם התיישבו בישראל לאחר שרכושם נלקח בצורה זו או אחרת. מה שקרה, למעשה, לאחר מכן, היה מעין “החלפת אוכלוסיה ורכוש” ועל כל צד לשאת בתוצאות. ישראל קולטת את היהודים מארצות־ערב; מדינות ערב צריכות, לכן, לקלוט וליישב את הפלשתינאים בתוכן ולפתור את בעיותיהם. אין כל ספק שבדיון הרציני הראשון בפורום בין־לאומי בבעיית הפלשתינאים, תביע ישראל את הטענה הזו.


בעיית הפליטים הערבים אינה שונה מכל בעיית פליטים אחרת בעולם מלבד העובדה שהיא לא הגיעה עדיין לפתרונה. לאמיתו של דבר, בעיות פליטים אחרות, ואפילו גדולות יותר, נפתרו ע"י יישובם ושיקומם של הפליטים בעזרת הסידורים הכספיים המתאימים.

כך קרה, למשל, לאחר הסיכסוך היווני־תורכי שבא בעיקבות מלחמת־העולם הראשונה, לאחר מלחמת־העולם השניה בגרמניה־המערבית ולאחר הסיכסוך הודו־פקיסטאן בתחילת שנות ה־60. אף לא אחת מבעיות הפליטים האלה נפתרה ע"י החזרת כולם כאחד לארצות ולבתים שמהם נמלטו. ומדובר פה בעשרות מיליוני בני אדם.

הערבים השתדלו במתכוון לא לפתור את בעיית הפליטים במשך 30 שנה כדי להשתמש בה ככלי־נשק מדיני במאבק נגד ישראל. העולם הערבי מחזיק בשפע חסר תקדים של נכסים ומשאבים המנוצלים לרכישת כלי־נשק במקום שיהיו מנוצלים לטובת אחיהם הפליטים הערבים הפלשתינאים. הגיע הזמן שהאו"ם יתייחס לבעייה ויביא בחשבון את שני הצדדים.

במשך כל השנים לא טרחו הערבים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות כאשר דרשו את החזרת הפליטים הערבים. אביא דוגמא אחת. הצעת ההחלטה הבאה נתקבלה ע"י “כנס הפליטים” בחומס, סוריה, ב־15 ביולי 1957:

“כל דיון שמטרתו פיתרון הבעייה הפלשתינאית שלא יהיה מבוסס על הבטחת זכויות הפליטים להשמיד את ישראל ייחשב כחילול העם הערבי וכבגידה בו.”


ואילו ישראל – היא עזרה, זה לא מכבר ליותר מששת־אלפים משפחות לצאת ממחנות הפליטים שבעזה, להחליף את התנאים העלובים והתת־אנושיים שבהם גרו, במיבנים הגונים שהם רכשו מחסכונותיהם שלהם בעזרת משכנתאות והלוואות מהממשלה הישראלית.

פליטים אחרים בעזה תובעים מהממשלה סכום כסף רציני כדי להיכנס למיבנים כאלה. למרות כל זאת אימצה העצרת הכללית של האו"ם – 119 בעד, 1 נגד ו־4 נמנעים – הצעת החלטה ערבית במקורה, הקוראת לישראל להחזיר את הפליטים למחנות. להחזיר אותם מבתים עם מים זורמים, חשמל וגינות, לביקתות הפרימיטיביות העלובות והמזוהמות. 4

חשוב מאוד לזכור שוב, ש־ 800,000 פליטים יהודים גורשו ממדינות ערב, ששם חיו אבות אבותיהם במשך אלפי שנים. הם תרמו את תרומתם לתרבות, למסחר, למדע, לספרות ולרווחה באותן מדינות שבהן חיו. הפליטים היהודים השאירו מאחוריהם עושר רב. אולם באף אחת מההחלטות באו"ם לא מזכירים, ולו גם במילה אחת, את זכויותיהם ורכושם. לאור כל זה, כל עוד מחצית מבעיית הפליטים במזרח־התיכון, הפליטים היהודים, אינה זוכה לתשומת־לב, לא תוכל ישראל, ואף לא תסכים, לראות את הדיון בבעיית הפליטים כחוקי.

ישראל טענה תמיד שפיתרון הבעייה של הערבים הפלשתינאים חייב לבוא בעיקבות משא־ומתן ישיר בין ישראל וירדן. אומנם, המכאניזם של השלום כבר קיים. העצרת הכללית של האו“ם הגיעה לשתי מסקנות אשר מהוות, בעיני ממשלת־ישראל, את המסגרת למשא־ומתן לקראת שלום צודק ובר־קיימא. על בסיס הצעות החלטה אלה, שנתקבלו ע”י המדינות הנוגעות בדבר, קמה וועידת ג’נבה לשלום.

ב־22 בנובמבר 1967, נתקבלה במועצת הבטחון הצעת החלטה 242, האומרת:

קיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון, מבוסס על שני העקרונות הבאים:

1. נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו בסיכסוך האחרון.

2. קץ לכל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלימות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית, של כל מדינה ממדינות האזור ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים בכוח או פעולות כוח.


ההחלטה אף מדגישה את הצורך ב: –

הבטחת חופש השייט במים בינלאומיים באזור… וגם את הצורך בהבטחת השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של כל מדינה באזור, בצורות שונות, כולל הקמת אזורי חייץ.


הצעה זו נתקבלה פה אחד ע"י כל חברי מועצת־הבטחון בפגישה מס' 1382 שלה.

ב־22 באוקטובר 1973 נתקבלה הצעת החלטה 338, אף היא פה־אחד. היא קוראת למדינות המעורבות בסיכסוך של 1973 ל: –

התחיל מיד עם הפסקת האש בביצוע החלטת מועצת הביטחון 242 (1967) על כל חלקיה.


החלטה זו הוסיפה:

הצדדים המעורבים יפתחו במשא־ומתן, בחסות נאותה לשם השגת שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון.


לכן נפתחה ועידת ג’נבה לשלום תחת חסותם של ארצות־הברית וברית־המועצות וכתוצאה מכך החל תהליך המשא ומתן במזרח התיכון שנועד להביא לפיתרון בדרכי שלום.

ב־1975 הריעו רוב המדינות החברות באו"ם להסכם ישראל־מצריים בסיני, והביעו את תיקוותן שהסכם זה הוא תחילתו של תהליך מתמשך לקראת שלום במזרח־התיכון, כפי שאכן מובע בהסכם עצמו. בקשר לכך אצטט מספר קטעים מהחוזה עצמו:

ממשלת הרפובליקה הערבית וממשלת ישראל הסכימו ש… הסיכסוך ביניהן ובמזרח־התיכון לא ייפתר באמצעות פעולות צבאיות אלא בדרכי שלום…

במעמד זה מתחייבים הצדדים לא לנקוט באמצעים של איום או שימוש בכוח או מצור צבאי אחד כנגד השני….

הסכם זה נחשב בעיני הצדדים כצעד משמעותי לקראת שלום צודק ובר־קיימא. אין זה הסכם שלום סופי.

הצדדים ימשיכו במאמציהם לשאת־ולתת על הסכם שלום סופי במסגרת ועידת ג’נבה לשלום בהתאם להחלטת מועצת־הבטחון…338


קטעים אלה משקפים את המסגרת שדובר עליה בהחלטות מועצת הבטחון 242 ו־338, הפותחות פתח לגישה המבטיחה התקדמות לקראת שלום.

בתוך מסגרת ועידת ג’נבה לשלום, הושג הסכם קודם במאי 1974, להפרדת כוחות בין ישראל וסוריה. נוסח הסכם זה דווח למועצת הבטחון ב־30 במאי

  1. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה אומר בסעיף א' ש:

ישראל וסוריה ישמרו בקפדנות על הפסקת־האש ביבשה, בים ובאוויר, ויימנעו מכל פעולות צבאיות אחת נגד השניה מזמן חתימת מיסמך זה. בהתאם להחלטת מועצת הבטחון 338 מה־22 באוקטובר 1973.


סעיף ח' אומר:

הסכם זה אינו הסכם שלום. זהו צעד לקראת שלום צודק ובר־קיימא על בסיס החלטת מועצת הבטחון 338 מה־22 באוקטובר 1973.


הנספח להסכם אומר את הדברים הבאים:

ישראל וסוריה תתמוכנה בהחלטת מועצת־הבטחון של האו“ם שתספק כוח משקיפי או”ם להפרדת הכוחות כפי שמובן מההסכם. המנדאט ההתחלתי יהיה לשישה חודשים עם אפשרות הארכה על־פי החלטה של מועצת־הבטחון.


ממשלת ישראל רואה את נוכחות כוח האו"ם המוצב בהסכמת שתי הממשלות ממאי 1974, כחלק אינטגרלי של הסכם הפרדת־הכוחות בין ישראל וסוריה. ישראל תמשיך לקיים את הסכם הפרדת הכוחות על בסיס של הדדיות, על כל מרכיביו ומשמעויותיו, כולל מניעת פעולות טרור.

ההסכמים בין ישראל ומצרים ובין ישראל וסוריה שנחתמו מרצון, הם הפירות הראשונים של המכאניזם לשלום שנוצר ע"י מועצת הבטחון. זהו מכאניזם שיכול להוביל את אזורנו שבע־הקרבות לקראת שלום והסתגלות של העמים אחד לשני.

ישראל הבהירה לאו"ם ולעולם שהיא מוכנה לחזור לג’נבה בכל עת, לחידוש וועידת השלום מדצמבר 1973, בהתאם להזמנה שקיבלו כל הצדדים בסיכסוך ממועצת הבטחון ב־18 לדצמבר.1973

הצעות שאש“ף ייכלל במשא־ומתן בג’נבה הן נסיון לכפות תנאים מוקדמים להשתתפות בוועידת השלום בג’נבה והם אינם עולים בקנה־אחד עם מכתביו של יו”ר הוועידה מהתאריך 18 בדצמבר 1973, שנחתמו ע“י השגריר יעקב מאליק מבריה”מ והשגריר ו. טפליי בנט מארה“ב. שני המכתבים שלהם, שהועברו ע”י המזכיר הכללי לנשיא העצרת הכללית, אומרים:

הצדדים הסכימו שהוועידה תמשיך להיות מנוהלת ע“י יושב־ראש מברה”מ ומארה"ב. הצדדים אף הסכימו ששאלת השתתפותם של גורמים נוספים מאזור המזרח־התיכון תידון בשלב הראשון של הוועידה.


מכאניזם זה יכול היה להיות מופעל כבר מזמן, וישראל היתה יכולה לפתוח במשא־ומתן עם ארצות־ערב. עמדת ישראל היתה תמיד ברורה כשמש: ישראל שואפת לשלום ומוכנה להתפשר על שלום, שלום אמיתי בין המדינות, כפי שהאדם הפשוט ברחוב מבין את המילה “שלום”.

כיום אנו שומעים שהנשיא סאדאת רוצה שלום. ובאמת, ההיגיון במצבו מורה לפעול לקראת שלום. צרכיו המיידיים הם התפתחות, משקיעים מחו"ל, ביסוס כלכלי וחברתי. הוא יכול לבחור במלחמה או בפיתוח והשקעות אבל אינו יכול לבחור בשניהם, והוא יודע זאת. סאדאת אמר שאם יחשוב שמלחמה תהיה לטובת העניין המצרי – הוא יצא למלחמה, ואם שלום יהיה לתועלתה של מצרים – הוא יעשה שלום. ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, הראה שהוא בחר לנסות שלום, ופתח תקופה של משא ומתן ארוך ומייגע.


בעייתה של ישראל היא, שאיש אינו יודע מהי הדיעה האמיתית המייצגת את העולם הערבי. האם ההצהרות המרגיעות של הנשיא סאדאת לחברי הקונגרס ולאמצעי־התקשורת האמריקאים מייצגות את הדיעה הרווחת בין הערבים כיום? או אולי יש להאמין לאותן הצהרות ערביות הקוראות לפיתרון כפוי במקום למו"מ ולמלחמה, אם ישראל לא תסכים לפיתרון כפוי זה?

הנשיא סאדאת, מצידו, הסביר בפיקחות למה התכוון בוועידת ג’נבה לשלום. במספר ראיונות עם כתבים מערביים הוא ציין, שלפי דעתו, משא־ומתן מוצלח בוועידת ג’נבה יביא בוודאי לנסיגה ישראלית, אך חידוש היחסים הדיפלומאטיים בין ישראל ושכנותיה, גבולות פתוחים, הקמת קשרי מסחר, תנועת תיירות וכו', אינם תוצאה מובנת מאליה בשלב זה. את כל זאת, הוא חושב, יש להשאיר לדורות הבאים. האם לא חיכינו מספיק? האם לא סבלו דורות רבים מדי עד עתה שעלינו לחכות לדור נוסף? מדוע אין אנו יכולים לשאת־ולתת על שלום עכשיו?

בו בזמן מתפתח תהליך מבשר רעות באו“ם, המאיים להרוס את המכאניזם הקיים לשלום. בנוסף למטרה זו, השמיטו במתכוון כל הצעות ההחלטה החד־צדדיות וחסרות השחר המוצעות ע”י משלחות ערב ומשלחות עוינות, את הרעיונות שבהחלטות 242 ו 338. הם אף מחקו כל זכר למילה “משא־ומתן”. זוהי הפרה שערורייתית של סעיף 33 באמנה של האו"ם הדורש ש: “הצדדים בכל מחלוקת יחפשו פיתרון על בסיס של משא־ומתן, התפשרות, הגעה לעמק השווה וכו'.” המחשבה על העובדה שאף הצעת החלטה של העצרת הכללית בנושא המזרח־התיכון אינה קוראת למשא־ומתן בין המדינות המעורבות בסיכסוך היא מפחידה וטראגית. הסיבה לכך ברורה לגמרי: משא־ומתן מעידים על הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל, והרי מדינות ערב מסרבות להכיר בזכות זאת, למרות הקולות המרגיעים היוצאים לאחרונה מבירות שונות במזרח־התיכון. שר החוץ המצרי, איסמעיל פהמי, איים בפומבי, כשנאם בעצרת הכללית ב־ 28.9.1977, שתפרוץ מלחמה. הוא גידף את הציונות ופתח בצעד חדש שמטרתו לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. הוא אף העז להתנות את השלום בהפסקת העלייה לישראל. זו איננה הדרך לעשיית שלום 5

הממשלה הישראלית תשתף פעולה בכל צורה, אם המטרה של הדיונים באו“ם היא לפתח את תהליך המשא־ומתן ולשמור על תנופתו, ללא תנאים מוקדמים, כיאה לאומה בעלת מימשל המכבד את עצמו. אך אם המטרה היא העברת הצעות החלטה חד־צדדיות ויצירת מצב שבו ינסה האו”ם לכפות פיתרון ולהכתיב לאחד מהצדדים דרכי פעולה, אזי לישראל לא יהיה שום חלק בתהליך שכזה.

הנושא העומד בפני העולם כיום הוא: האם ירשה העולם שאלמנטים של אלימות, שנאה וקשיות עורף יתנו את הטון במזרח־התיכון או שישמור על התנופה שהושגה על בסיס הצעות החלטת מועצת הבטחון. תנופה שתביא את הצדדים למשא־ומתן, והסתגלות ושלום במזרח־התיכון.

במהלך המאבק הממושך במזרח־התיכון לא הושג דבר ללא משא־ומתן. לעומת זאת, לא היה אף משא־ומתן לפני שהושג דברי מה חיובי. מדוע לא לעודד, איפוא, את תהליך המשא־ומתן שכבר השיג תוצאות?

אף אחד לא הצליח לסכם את הנושא הזה טוב יותר מאשר הנציג הסובייטי הקודם באו"ם, סגן שר־החוץ, אנדריי וישינסקי, שפנה אל מועצת הבטחון ב־29.3.54 במילים הבאות:

אתם יכולים להעביר כל הצעת החלטה הנראית לכם, אך החיים אינם זקוקים להצעות החלטה. הם זקוקים להחלטות אשר יקדמו את הפיתרון של בעיות בין־לאומיות חשובות קיימות.

מהי הדרך המתאימה לכך? הדרך היא של משא־ומתן ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר. מצד אחד עומד הנציג הישראלי ומן הצד השני – הנציג המצרי. הם יושבים אחד מול השני. הבה וישבו יחד, לשולחן אחד, וינסו ליישב את הבעיות שמועצת־הבטחון אינה יכולה ליישב עתה. אני משוכנע שהם יכולים למצוא פיתרון טוב יותר. זוהי הסיבה מדוע נציגים ומדינות מסוימים מביעים אי־רצון עקשני להרשות משא ומתן ישיר בין הצדדים ומנסים להתערב ואף להפריע למשא־ומתן הזה. 6


חזרתי והצהרתי שאני מוכן לשבת עם כל אחד ואף עם כל נציגי האו"ם ממדינות ערב, באווירה של כבוד הדדי. אך הם סרבו בעיקביות אפילו לדבר אלי; ועל ידי כך חשפו את כוונותיהם האמיתיות. כל עוד שהנציגים הערבים מסרבים לדבר איתנו הם גם מסרבים להכיר בזכותנו להתקיים. אם הם אינם מכירים בזכותנו להתקיים, אין אנו נוטים לשבת ולעשות עימם חסד ולחכות עד שיעלה הרצון לפניהם. 7

ישראל מוכנה להתחיל במשא־ומתן בכל רגע וללא שום תנאים מוקדמים. במשא־ומתן כזה תהיה כל מדינה חופשית להעלות כל הצעה שהיא רוצה אך אנו נישא־וניתן אך ורק עם מדינות שתכרנה בזכויות הריבונות של ישראל. לא נישא־וניתן על התאבדותנו, כי הרי זהו מובנה של נסיגה ללא התקדמות לקראת שלום.

שלום יכול להיות מושג אם תוכר העובדה שבעיית הפליטים הערבים היא חלק חשוב בסיכסוך אך איננה עיקרו, ולב הסיכסוך הערבי־ישראלי אינו מציאת פיתרון משביע רצון לבעיית השטחים שכתוצאה מהתוקפנות הערבית ב־1967 עברו להיות תחת מימשל ישראלי.

אפשר לפתור את הבעיות האלה ולא לפתור את הסיכסוך הערבי־ישראלי, בגלל שלב הבעיה נעוץ בסירוב הערבי להכיר בזכותה של האומה היהודית לעצמאות וריבונות לפחות בחלק ממולדתה העתיקה – מולדת שאף עם אחר בהיסטוריה לא התייחס אליה כאל כזאת; מולדת שבה ישב העם היהודי ללא הפסקה במשך ארבעת אלפים השנים האחרונות. לא ישכון שלום במזרח התיכון עד אשר יכירו הערבים בזכותה – ואני חוזר, זכות – להתקיים (ולא כפי שמנהיג ערבי אחד הכריז: כעובדה, משום שאין ביכולתם הצבאית להרוס את ישראל).

אין זו דיעה ישראלית בלבד, מיספר מלומדים ערבים הכירו בכך שבעייה זו היא תמצית הסיכסוך. מנהיג כזה הוא הנשיא הקודם של העצרת הכללית, ד"ר צ’ארלס מאליק המכובד. הוא מסר בראיון את הדברים הבאים:

הדבר החשוב ביותר לשלום הוא שהעולם הערבי יכיר בקיומה של ישראל." הוא (מאליק) מאמין שזה הנושא העקרוני. עד אשר ישנו הערבים את גישתם ואת התייחסותם, ינוע המזרח־התיכון ממשבר אחד למישנהו. הוא (מאליק) חזר: “שינוי עמדות” – כדי להדגיש את אמונתו שמה שנחוץ איננו רק הסתגלות זמנית או תימרון מדיני, אלא הכרה אמיתית בישראל כמדינה. 8


ישראל אינה מחפשת לגיטימציה לזכותה לריבונות. היא אינה מחפשת אישור לזכות זאת. אין היא מתנצלת על היותה מדינה ואין היא חייבת בהסברים על מימוש זכויותיה. ההכרה של שכנותיה בזכויות אלה, ובמקומה של ישראל כחלק אינטגרלי של המזרח־התיכון מהווה את שורש הבעייה, וכאשר יקבל העולם עובדה זאת יוכל המזרח־התיכון לחזור ולהיות מרכז שבו ייתאחדו שתי התרבויות הענקיות של היהדות והאיסלאם, כפי שהיה בעבר, כדי לתרום לטובתה ולהתעלותה של האנושות בכלל, וזאת של המזרח־התיכון בפרט.


  1. “לטובת השלום” (ניו–יורק, מק מילן, 1954)  ↩

  2. “כתב–עט” במקור – הערת פב"י  ↩

  3. במקור 1775 – הערת פב"י  ↩

  4. הצעת החלטה C 32/90 על רצועת עזה, ניתקבלה ב־13 בדצמבר 1977. ישראל הצביעה נגד; ארה"ב, קנדה, קוסטה ריקה וליבריה נימנעו.  ↩

  5. הצהרה זו, שנאמרה בניגוך חמור לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים ולנאומיו בכנסת, מדגישה את השינוי המהפכני שקרה במזרח–התיכון. שר החוץ פהמי התפטר כאות מחאה על יוזמתו של הנשיא סאדאת.  ↩

  6. מיסמך האו"ם 664 S/PV  ↩

  7. ביום ראשון 27.11.17, ניפגשתי עם השגריר המצרי לאו"ם א. אסמאת עבדול מג'יד, כאשר מסר לידי את הזמנת מצרים לישראל לשלוח נציג לשיחות בקהיר בדצמבר 1977. המחסומים ביננו נפלו.  ↩

  8. סאטרדיי רוויו (22.3.1975).  ↩

המלצות קוראים
תגיות