לאחר מלחמת העולם הראשונה אישר חבר הלאומים את הזכויות ההיסטוריות והדתיות העתיקות של העם היהודי בארץ הקודש. ייסודה מחדש של המולדת היהודית בפלשתינה (תחת שלטון מנדאט בריטי) נתקבל בברכה ע“י רבים ובינהם המנהיגים הערבים, שנוכחו לדעת שיש מקום למדינה יהודית קטנה בשטח של כ־7 מליון קמ”ר שבו קיימת ריבונות ערבית בעשרים מדינות.

לאחר מלחמת העולם השניה אישרה העצרת הכללית של האו“ם את זכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו העתיקה, מדינה שתחולק לשתי מדינות, אחת יהודית והשניה ערבית. העם היהודי קיבל את הצעת ההחלטה המפורסמת הזו, שאומצה ע”י העצרת הכללית בכ"ט בנובמבר 1947, באופן רישמי; האומות הערביות דחו אותה על הסף. עם סיומו של המנדאט הבריטי, ב־15 במאי 1948, פלשו שיבעה צבאות ערביים לפלשתינה במטרה גלויה ומוצהרת להשמיד את מדינת ישראל שהיתה בחיתוליה.

הנציג הסובייטי באומות המאוחדות, אנדריי גרומיקו, תיאר בישיבת מועצת הבטחון את המבצעים הצבאיים הערבים כ: “מבצעים שמטרתם דיכוי תנועת שיחרור לאומית”.

אוכלוסייה יהודית קטנה, פחותה במספר ודלה בכלי־נשק, התגוננה בעקשנות ובהצלחה, איבדה אחוז אחד מתושביה והצליחה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. הטענות חסרותי השחר הנשמעות שוב ושוב מפי דוברים ערבים אודות גירוש ערבים פלשתינאים אינן אלא מסכת שקרים. כל אדם שיטריח עצמו לקרוא על המאורעות באותם ימים יגלה, שהערבים הפלשתינאים נטשו את בתיהם ולפי הוראות ברורות ממנהיגיהם, שהיו, הם עצמם, הראשונים שעזבו. הובטח להם שהם יחזרו מיד לאחר נצחון הצבאות הערביים ויהנו מהשלל והביזה של האוכלוסיה היהודית, שתחוסל ותיזרק לים.

תיאור ברור של תקופה זו מופיע בזכרונותיו של טריגווי לי, המזכיר הכללי הראשון של מועצת הבטחון. הוא תיאר את ההתקפה הערבית ב־15 במאי 1948 בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

לכולם ברור עתה כיצד התחיל הסיכסוך הערבי־ישראלי ומי היה התוקף ב־1947–1948. אילולא בחרו מדינות ערב לצאת למלחמה למרות ובניגוד להחלטת האו"ם, במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת־ישראל שזה עתה נולדה, לא היה קיים היום ולו אף פליט ערבי אחד.

הפלשתינאים עצמם כתבו ספרות שלמה המתארת אותם ימים טראגיים ואותה הוראה שרירותית שניתנה ע"י מנהיגיהם. למשל, ניתן לקרוא את ניתוח הסיבות לכשלון הערבי ב־1948, בזכרונותיו של חלד־אל עזם, ראש ממשלת סוריה בשנת 1948, שפורסמו בביירות:

במרץ 1976 כתב אבו־מאסר, חבר בוועדה המבצעת של אש“ף, ב”א’־טאורה" (כתב־עט ² רשמי של אש"ף):

ישראל חזרה והציעה את עזרתה בשיקום הפליטים במשך השנים, אך המדינות הערביות סרבו, משום שרצו להעמיק את הסיכסוך ולא רצו לאבד את קלף המיקוח שלהם. ישראל הציעה, למשל, לשלם פיצויים עבור רכוש הפליטים אך מדינות ערב סרבו אף לשמוע על כך, מאחר שבצורה זו תבוא לידי ביטוי הכרתם במדינת ישראל. כל הצעה ישראלית שהראתה נכונות לפשרה נדחתה ע"י הערבים.

אולם היתה קיימת קבוצה נוספת של פליטים אשר יחד עם הפליטים הפלשתינאים הערבים היוותה את בעיית הפליטים של המזרח־התיכון.

כאשר נערך הדיון באו"ם על הצעת החלוקה ב־1947 איימו המנהיגים הערבים שהם ישתמשו ביהודים שבארצות ערב כבני־ערובה כדי למנוע את הקמת מדינת־ישראל. כאשר נתקבלה הצעת ההחלטה ומדינת ישראל קמה והיתה, החלו להתבצע האיומים מטילי־האימה האלה בעדן, במצרים, בעירק, בסוריה ובמקומות אחרים.

פקודת היום ברבות מארצות ערב היתה: מהומות ופוגרומים, מאסרים המוניים, תחיקה המעקלת את רכוש היהודים, הגבלות בהעסקת יהודים, הגבלות בחינוך יהודי ובחופש התנועה. כתוצאה מכך הגיעו לישראל 800.000 יהודים מארצות אלה בין השנים,1948 – 1967

ישראל יכולה היתה להתייחס לבעיית הפליטים היהודים באותה צורה שהערבים התייחסו לבעיית הפליטים הערבים. אחרי הכל, מדובר במספרים כמעט זהים של שתי הקבוצות. ישראל יכולה היתה להשאיר את הפליטים היהודים בארצות שבהם ישבו כקלף מיקוח פוליטי, והאו"ם היה מממן את ישיבתם במחנות. אולם לא כך עשתה ישראל. העם היהודי בכל העולם דאג לפליטיו: הוציא אותם מארצות־ערב, שיקם אותם ועזר להם לבנות את ביתם וחייהם מחדש ולהיות אזרחים מועילים.

ההבדל היסודי בגישות של ישראל ושל מדינות ערב מתואר אף הוא ע"י טריגווי־לי:

מקורות ערבים אישרו אף הם את האחראיות הערבית לגירוש תושביהם היהודים. במאמר שפורסם ב־“אל נאהאר” (ביירות) ב 15 במאי 1975 ³, אומר סברי ג’ירייז, חוקר במכון ללימודים פלשתינאים בבירות, את הדברים הבאים:

בעיית הפליטים הערבים אינה שונה מכל בעיית פליטים אחרת בעולם מלבד העובדה שהיא לא הגיעה עדיין לפתרונה. לאמיתו של דבר, בעיות פליטים אחרות, ואפילו גדולות יותר, נפתרו ע"י יישובם ושיקומם של הפליטים בעזרת הסידורים הכספיים המתאימים.

כך קרה, למשל, לאחר הסיכסוך היווני־תורכי שבא בעיקבות מלחמת־העולם הראשונה, לאחר מלחמת־העולם השניה בגרמניה־המערבית ולאחר הסיכסוך הודו־פקיסטאן בתחילת שנות ה־60. אף לא אחת מבעיות הפליטים האלה נפתרה ע"י החזרת כולם כאחד לארצות ולבתים שמהם נמלטו. ומדובר פה בעשרות מיליוני בני אדם.

הערבים השתדלו במתכוון לא לפתור את בעיית הפליטים במשך 30 שנה כדי להשתמש בה ככלי־נשק מדיני במאבק נגד ישראל. העולם הערבי מחזיק בשפע חסר תקדים של נכסים ומשאבים המנוצלים לרכישת כלי־נשק במקום שיהיו מנוצלים לטובת אחיהם הפליטים הערבים הפלשתינאים. הגיע הזמן שהאו"ם יתייחס לבעייה ויביא בחשבון את שני הצדדים.

במשך כל השנים לא טרחו הערבים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות כאשר דרשו את החזרת הפליטים הערבים. אביא דוגמא אחת. הצעת ההחלטה הבאה נתקבלה ע"י “כנס הפליטים” בחומס, סוריה, ב־15 ביולי 1957:

ואילו ישראל – היא עזרה, זה לא מכבר ליותר מששת־אלפים משפחות לצאת ממחנות הפליטים שבעזה, להחליף את התנאים העלובים והתת־אנושיים שבהם גרו, במיבנים הגונים שהם רכשו מחסכונותיהם שלהם בעזרת משכנתאות והלוואות מהממשלה הישראלית.

פליטים אחרים בעזה תובעים מהממשלה סכום כסף רציני כדי להיכנס למיבנים כאלה. למרות כל זאת אימצה העצרת הכללית של האו"ם – 119 בעד, 1 נגד ו־4 נמנעים – הצעת החלטה ערבית במקורה, הקוראת לישראל להחזיר את הפליטים למחנות. להחזיר אותם מבתים עם מים זורמים, חשמל וגינות, לביקתות הפרימיטיביות העלובות והמזוהמות. ⁴

חשוב מאוד לזכור שוב, ש־ 800,000 פליטים יהודים גורשו ממדינות ערב, ששם חיו אבות אבותיהם במשך אלפי שנים. הם תרמו את תרומתם לתרבות, למסחר, למדע, לספרות ולרווחה באותן מדינות שבהן חיו. הפליטים היהודים השאירו מאחוריהם עושר רב. אולם באף אחת מההחלטות באו"ם לא מזכירים, ולו גם במילה אחת, את זכויותיהם ורכושם. לאור כל זה, כל עוד מחצית מבעיית הפליטים במזרח־התיכון, הפליטים היהודים, אינה זוכה לתשומת־לב, לא תוכל ישראל, ואף לא תסכים, לראות את הדיון בבעיית הפליטים כחוקי.

ישראל טענה תמיד שפיתרון הבעייה של הערבים הפלשתינאים חייב לבוא בעיקבות משא־ומתן ישיר בין ישראל וירדן. אומנם, המכאניזם של השלום כבר קיים. העצרת הכללית של האו“ם הגיעה לשתי מסקנות אשר מהוות, בעיני ממשלת־ישראל, את המסגרת למשא־ומתן לקראת שלום צודק ובר־קיימא. על בסיס הצעות החלטה אלה, שנתקבלו ע”י המדינות הנוגעות בדבר, קמה וועידת ג’נבה לשלום.

ב־22 בנובמבר 1967, נתקבלה במועצת הבטחון הצעת החלטה 242, האומרת:

ההחלטה אף מדגישה את הצורך ב: –

הצעה זו נתקבלה פה אחד ע"י כל חברי מועצת־הבטחון בפגישה מס' 1382 שלה.

ב־22 באוקטובר 1973 נתקבלה הצעת החלטה 338, אף היא פה־אחד. היא קוראת למדינות המעורבות בסיכסוך של 1973 ל: –

החלטה זו הוסיפה:

לכן נפתחה ועידת ג’נבה לשלום תחת חסותם של ארצות־הברית וברית־המועצות וכתוצאה מכך החל תהליך המשא ומתן במזרח התיכון שנועד להביא לפיתרון בדרכי שלום.

ב־1975 הריעו רוב המדינות החברות באו"ם להסכם ישראל־מצריים בסיני, והביעו את תיקוותן שהסכם זה הוא תחילתו של תהליך מתמשך לקראת שלום במזרח־התיכון, כפי שאכן מובע בהסכם עצמו. בקשר לכך אצטט מספר קטעים מהחוזה עצמו:

קטעים אלה משקפים את המסגרת שדובר עליה בהחלטות מועצת הבטחון 242 ו־338, הפותחות פתח לגישה המבטיחה התקדמות לקראת שלום.

בתוך מסגרת ועידת ג’נבה לשלום, הושג הסכם קודם במאי 1974, להפרדת כוחות בין ישראל וסוריה. נוסח הסכם זה דווח למועצת הבטחון ב־30 במאי

1. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה אומר בסעיף א' ש:

סעיף ח' אומר:

הנספח להסכם אומר את הדברים הבאים:

ממשלת ישראל רואה את נוכחות כוח האו"ם המוצב בהסכמת שתי הממשלות ממאי 1974, כחלק אינטגרלי של הסכם הפרדת־הכוחות בין ישראל וסוריה. ישראל תמשיך לקיים את הסכם הפרדת הכוחות על בסיס של הדדיות, על כל מרכיביו ומשמעויותיו, כולל מניעת פעולות טרור.

ההסכמים בין ישראל ומצרים ובין ישראל וסוריה שנחתמו מרצון, הם הפירות הראשונים של המכאניזם לשלום שנוצר ע"י מועצת הבטחון. זהו מכאניזם שיכול להוביל את אזורנו שבע־הקרבות לקראת שלום והסתגלות של העמים אחד לשני.

ישראל הבהירה לאו"ם ולעולם שהיא מוכנה לחזור לג’נבה בכל עת, לחידוש וועידת השלום מדצמבר 1973, בהתאם להזמנה שקיבלו כל הצדדים בסיכסוך ממועצת הבטחון ב־18 לדצמבר.1973

הצעות שאש“ף ייכלל במשא־ומתן בג’נבה הן נסיון לכפות תנאים מוקדמים להשתתפות בוועידת השלום בג’נבה והם אינם עולים בקנה־אחד עם מכתביו של יו”ר הוועידה מהתאריך 18 בדצמבר 1973, שנחתמו ע“י השגריר יעקב מאליק מבריה”מ והשגריר ו. טפליי בנט מארה“ב. שני המכתבים שלהם, שהועברו ע”י המזכיר הכללי לנשיא העצרת הכללית, אומרים:

מכאניזם זה יכול היה להיות מופעל כבר מזמן, וישראל היתה יכולה לפתוח במשא־ומתן עם ארצות־ערב. עמדת ישראל היתה תמיד ברורה כשמש: ישראל שואפת לשלום ומוכנה להתפשר על שלום, שלום אמיתי בין המדינות, כפי שהאדם הפשוט ברחוב מבין את המילה “שלום”.

כיום אנו שומעים שהנשיא סאדאת רוצה שלום. ובאמת, ההיגיון במצבו מורה לפעול לקראת שלום. צרכיו המיידיים הם התפתחות, משקיעים מחו"ל, ביסוס כלכלי וחברתי. הוא יכול לבחור במלחמה או בפיתוח והשקעות אבל אינו יכול לבחור בשניהם, והוא יודע זאת. סאדאת אמר שאם יחשוב שמלחמה תהיה לטובת העניין המצרי – הוא יצא למלחמה, ואם שלום יהיה לתועלתה של מצרים – הוא יעשה שלום. ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, הראה שהוא בחר לנסות שלום, ופתח תקופה של משא ומתן ארוך ומייגע.

בעייתה של ישראל היא, שאיש אינו יודע מהי הדיעה האמיתית המייצגת את העולם הערבי. האם ההצהרות המרגיעות של הנשיא סאדאת לחברי הקונגרס ולאמצעי־התקשורת האמריקאים מייצגות את הדיעה הרווחת בין הערבים כיום? או אולי יש להאמין לאותן הצהרות ערביות הקוראות לפיתרון כפוי במקום למו"מ ולמלחמה, אם ישראל לא תסכים לפיתרון כפוי זה?

הנשיא סאדאת, מצידו, הסביר בפיקחות למה התכוון בוועידת ג’נבה לשלום. במספר ראיונות עם כתבים מערביים הוא ציין, שלפי דעתו, משא־ומתן מוצלח בוועידת ג’נבה יביא בוודאי לנסיגה ישראלית, אך חידוש היחסים הדיפלומאטיים בין ישראל ושכנותיה, גבולות פתוחים, הקמת קשרי מסחר, תנועת תיירות וכו', אינם תוצאה מובנת מאליה בשלב זה. את כל זאת, הוא חושב, יש להשאיר לדורות הבאים. האם לא חיכינו מספיק? האם לא סבלו דורות רבים מדי עד עתה שעלינו לחכות לדור נוסף? מדוע אין אנו יכולים לשאת־ולתת על שלום עכשיו?

בו בזמן מתפתח תהליך מבשר רעות באו“ם, המאיים להרוס את המכאניזם הקיים לשלום. בנוסף למטרה זו, השמיטו במתכוון כל הצעות ההחלטה החד־צדדיות וחסרות השחר המוצעות ע”י משלחות ערב ומשלחות עוינות, את הרעיונות שבהחלטות 242 ו 338. הם אף מחקו כל זכר למילה “משא־ומתן”. זוהי הפרה שערורייתית של סעיף 33 באמנה של האו"ם הדורש ש: “הצדדים בכל מחלוקת יחפשו פיתרון על בסיס של משא־ומתן, התפשרות, הגעה לעמק השווה וכו'.” המחשבה על העובדה שאף הצעת החלטה של העצרת הכללית בנושא המזרח־התיכון אינה קוראת למשא־ומתן בין המדינות המעורבות בסיכסוך היא מפחידה וטראגית. הסיבה לכך ברורה לגמרי: משא־ומתן מעידים על הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל, והרי מדינות ערב מסרבות להכיר בזכות זאת, למרות הקולות המרגיעים היוצאים לאחרונה מבירות שונות במזרח־התיכון. שר החוץ המצרי, איסמעיל פהמי, איים בפומבי, כשנאם בעצרת הכללית ב־ 28.9.1977, שתפרוץ מלחמה. הוא גידף את הציונות ופתח בצעד חדש שמטרתו לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. הוא אף העז להתנות את השלום בהפסקת העלייה לישראל. זו איננה הדרך לעשיית שלום ⁵

הממשלה הישראלית תשתף פעולה בכל צורה, אם המטרה של הדיונים באו“ם היא לפתח את תהליך המשא־ומתן ולשמור על תנופתו, ללא תנאים מוקדמים, כיאה לאומה בעלת מימשל המכבד את עצמו. אך אם המטרה היא העברת הצעות החלטה חד־צדדיות ויצירת מצב שבו ינסה האו”ם לכפות פיתרון ולהכתיב לאחד מהצדדים דרכי פעולה, אזי לישראל לא יהיה שום חלק בתהליך שכזה.

הנושא העומד בפני העולם כיום הוא: האם ירשה העולם שאלמנטים של אלימות, שנאה וקשיות עורף יתנו את הטון במזרח־התיכון או שישמור על התנופה שהושגה על בסיס הצעות החלטת מועצת הבטחון. תנופה שתביא את הצדדים למשא־ומתן, והסתגלות ושלום במזרח־התיכון.

במהלך המאבק הממושך במזרח־התיכון לא הושג דבר ללא משא־ומתן. לעומת זאת, לא היה אף משא־ומתן לפני שהושג דברי מה חיובי. מדוע לא לעודד, איפוא, את תהליך המשא־ומתן שכבר השיג תוצאות?

אף אחד לא הצליח לסכם את הנושא הזה טוב יותר מאשר הנציג הסובייטי הקודם באו"ם, סגן שר־החוץ, אנדריי וישינסקי, שפנה אל מועצת הבטחון ב־29.3.54 במילים הבאות:

חזרתי והצהרתי שאני מוכן לשבת עם כל אחד ואף עם כל נציגי האו"ם ממדינות ערב, באווירה של כבוד הדדי. אך הם סרבו בעיקביות אפילו לדבר אלי; ועל ידי כך חשפו את כוונותיהם האמיתיות. כל עוד שהנציגים הערבים מסרבים לדבר איתנו הם גם מסרבים להכיר בזכותנו להתקיים. אם הם אינם מכירים בזכותנו להתקיים, אין אנו נוטים לשבת ולעשות עימם חסד ולחכות עד שיעלה הרצון לפניהם. ⁷

ישראל מוכנה להתחיל במשא־ומתן בכל רגע וללא שום תנאים מוקדמים. במשא־ומתן כזה תהיה כל מדינה חופשית להעלות כל הצעה שהיא רוצה אך אנו נישא־וניתן אך ורק עם מדינות שתכרנה בזכויות הריבונות של ישראל. לא נישא־וניתן על התאבדותנו, כי הרי זהו מובנה של נסיגה ללא התקדמות לקראת שלום.

שלום יכול להיות מושג אם תוכר העובדה שבעיית הפליטים הערבים היא חלק חשוב בסיכסוך אך איננה עיקרו, ולב הסיכסוך הערבי־ישראלי אינו מציאת פיתרון משביע רצון לבעיית השטחים שכתוצאה מהתוקפנות הערבית ב־1967 עברו להיות תחת מימשל ישראלי.

אפשר לפתור את הבעיות האלה ולא לפתור את הסיכסוך הערבי־ישראלי, בגלל שלב הבעיה נעוץ בסירוב הערבי להכיר בזכותה של האומה היהודית לעצמאות וריבונות לפחות בחלק ממולדתה העתיקה – מולדת שאף עם אחר בהיסטוריה לא התייחס אליה כאל כזאת; מולדת שבה ישב העם היהודי ללא הפסקה במשך ארבעת אלפים השנים האחרונות. לא ישכון שלום במזרח התיכון עד אשר יכירו הערבים בזכותה – ואני חוזר, זכות – להתקיים (ולא כפי שמנהיג ערבי אחד הכריז: כעובדה, משום שאין ביכולתם הצבאית להרוס את ישראל).

אין זו דיעה ישראלית בלבד, מיספר מלומדים ערבים הכירו בכך שבעייה זו היא תמצית הסיכסוך. מנהיג כזה הוא הנשיא הקודם של העצרת הכללית, ד"ר צ’ארלס מאליק המכובד. הוא מסר בראיון את הדברים הבאים:

ישראל אינה מחפשת לגיטימציה לזכותה לריבונות. היא אינה מחפשת אישור לזכות זאת. אין היא מתנצלת על היותה מדינה ואין היא חייבת בהסברים על מימוש זכויותיה. ההכרה של שכנותיה בזכויות אלה, ובמקומה של ישראל כחלק אינטגרלי של המזרח־התיכון מהווה את שורש הבעייה, וכאשר יקבל העולם עובדה זאת יוכל המזרח־התיכון לחזור ולהיות מרכז שבו ייתאחדו שתי התרבויות הענקיות של היהדות והאיסלאם, כפי שהיה בעבר, כדי לתרום לטובתה ולהתעלותה של האנושות בכלל, וזאת של המזרח־התיכון בפרט.

המבקרים את ישראל דרשו לא פעם שנישא־וניתן עם אש“ף. כדי להבין את סירובה של ישראל יש לבחון את טיבעו ואופיו של אירגון זה. זהו, למעשה, אוסף של מיספר קבוצות טרור נפרדות, צמאות לדם, אשר אינן מייצגות את רוב הפלשתינאים הערבים, ואשר שואפות לחיסולה של מדינת ישראל. אש”ף לא נבחר מעולם בצורה דמוקראטית והוא נוסד בעיקבות יוזמה של ליגת־מדינות־ערב, שנפגשו בינואר 1964, ולא ביוזמת הפלשתינאים. בין קבוצות הטרור המרכיבות את אש"ף נימנות הקבוצות הבאות:

מיספר קבוצות ופלגים נוספים, קטנים יותר, טענו שהם אחראים לחטיפות, הפצצות והתקפות על אזרחים, ואף הם שייכים לאש"ף.

הקבוצות השונות הממומנות ע"י מצריים, סוריה, לוב ועיראק, נמצאות בדרך־כלל במחלוקת, בהתאם למדיניות של המדינות שתחת חסותן הן נמצאות באותו הזמן.

לעיתים קרובות הן מעורבות בהתנגשויות מזוינות בינן לבין עצמן. אחת מהן, בלבנון ב־1977 – 1976, גרמה להרג של עשרות רבות מחבריהן. בדרך כלל, מאשימות החזית־הדמוקרטית־לשיחרור־פלשתין וקבוצות קיצוניות את אל־פתח על שהוא נכנע למצרים, ובו בזמן טוען אל־פתח עצמו, שהוא שיא הקיצוניות הקיימת, והוא דוחה כל הסדר עם הציונים (אלג’יריה, קול פלשתין 14.7.1977). למעשה, ההסכמה היחידה השוררת בין כל קבוצות המחבלים היא על חיסולה של מדינת ישראל.

אש“ף פועל על פי האמנה הפלשתינאית מ־1964, אשר תוקנה ב־1968. סעיף 19 של אמנה זו מצהיר ש: “קיומה של מדינת־ישראל הוא ביסודו ללא כל תוקף חוקי וריק מתוכן.” סעיף 20 מעלה את הטענה האווילית והמגוחכת ש: “הטענה לקשרים היסטוריים ורוחניים בין היהודים לבין פלשתינה אינה תואמת את המציאות ההיסטורית.” במילים אחרות, אש”ף דוחה ומתכחש לארבעת־אלפים שנה בתולדותיה של אחת ההיסטוריות העתיקות ביותר בעולם. הפלשתינאים מתכחשים לכל קשר בין היהדות וארץ הקודש ומתייחסים אל התנ“ך כאילו לא היה קיים. הם גם רומזים שהנצרות נולדה בארץ דמיונית, לעם שלא היה קיים, וניזונה מדת שהיתה קיימת במיתולוגיה בלבד. מכיוון שמנוי וגמור עם אש”ף להשמיד את מדינת־ישראל ואת עמה, אין לו כל עניין בהסכם שלום. חלקים אחרים באמנה קוראים לחיסול הציונות (סעיף 15) ולגירוש רוב האוכלוסיה היהודית מישראל (סעיף 6). סעיף 21 מצהיר שהם:

הפלשתינאים כמעט ואינם מתייחסים להחלטת האו“ם 242. למשל, 10 הנקודות הראשונות שאומצו ע”י המועצה הלאומית הפלשתינאית ב־

8.6.1974 מצהירות במפורש ש:

נקודה מספר 3 מבהירה ש:

בנקודה מס' 8:

פארוק קאדומי, הקצין המדיני הבכיר של אש“ף, הבהיר במסיבת עיתונאים באו”ם ש“כל האדמות הפלשתינאיות” כוללות את תל־אביב, הנחשבת כשטח כבוש.

האם מצפים מישראל שתגיע לוועידת־ג’נבה על בסיס כזה? האם תסכים איזו שהיא מדינה המכבדת את עצמה לשבת לשולחן אחד עם גוף, שמטרתו היחידה והמוצהרת היא ההרס שלה וכניעתה?

המדיניות של אש“ף אושרה פעמים רבות ע”י מנהיגיו. בראיון לשבועון הצהיר קאדומי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש: “הגיטו הציוני הזה, ישראל, חייב להיות מושמד.” ¹ עכשיו הוא קצת יותר זהיר. לפי השבועון “ניוזויק” (14.3.1977), אמר קאדומי את הדברים הבאים:

זוהי התוכנית הרישמית של אש“ף – השמדת ישראל בשלבים. מנהיג אש”ף, יאסר עראפאת, הבהיר היטב כיצד יש ליישם תוכנית זאת:

סגנו של עראפאת, סלאח חלאף, הידוע בשם אבו איאד, אמר:

האם זוהי הקבוצה שאיתה צריכה ישראל לדבר, שלה צריכה ישראל לעשות וויתורים ־ קבוצה שה“אני מאמין” שלה והעיקרון הראשי של אמונתה הוא חיסולנו?

מאז 1976, מנסים רוב אמצעי־התקשורת המערביים להוכיח לישראל, בעזרת כתבות מגמתיות, שאש“ף מאמץ עתה מדיניות וגישות מתונות יותר. למרבה הצער, הדברים הנשמעים במזרח־התיכון הם ההיפך הגמור להצהרות המרגיעות המתפרסמות בעיתונות המערבית. ההערה הבאה, למשל, שודרה ברדיו דמשק ב”פינת פלשתין":

ומספר שבועות לאחר מכן:

במרץ 1977 התאספה המועצה הלאומית הפלשתינאית בקהיר, ופיזרה את הספיקות מליבם של אלה שפינקו את עצמם באשליות. ברוב של 194 נגד 13 החליטה המועצה הלאומית של אש"ף על המשך “המאבק המזויין” נגד ישראל, דחתה את רעיון ההכרה במדינת ישראל והתנגדה לחתימת הסכם שלום. ה־13 שהתנגדו חשבו שההחלטה שנתקבלה לא היתה חריפה דייה.

אחת הטעויות הפופולאריות כיום היא, שישנו גרעין מתון באש“ף, השואף לשינויים, אך הקיצוניים מצליחים תמיד לגבור עליו בהצבעות. אין לכם דבר רחוק מהאמת כמו זה. אכן, יש מתונים וקיצוניים באש”ף אך דעתם בנושא ישראל או בכל הקשור לאמנה הפלשתינאית זהה. אשלייה פופולארית נוספת אומרת שנערך דיון בשורות אש“ף על שינוי הגישה הבסיסית לישראל. בדיון זה מסכימים המתונים, אם ישנם כאלה, לצורה כלשהי של דו־קיום, והקיצוניים מתנגדים לה. זהו שקר וכזב. שלילת זכותה של ישראל להתקיים, היא עיקרון שנתקבל ע”י כל הקבוצות באש"ף. אף לא משלחת אחת לוועידה הלאומית הפלשתינאית הביעה התנגדות כלשהי לעיקרון זה.

החלוקה למתונים וקיצוניים מתייחסת, למעשה, לנושאים מישניים: לטאקטיקה ולדרכי הפעולה. הקיצוניים מדגישים את חשיבות המאבק המזויין. הם טוענים שהשתתפות בוועידת־ג’נבה תוביל להפסקת המאבק נגד ישראל, וכתוצאה מכך להמשך קיומה של ישראל. קיצוניים אלה מותחים ביקורת על כניעתו של אש“ף לסוריה. הם מתנגדים לשיחות עם ירדן הנוגדות את העמדה המסורתית של אש”ף. עמדה זו קוראת לסילוק המנהיגות הירדנית העכשווית, להפלת הממלכה ההאשמית ומתנגדת לכל מגע עם הישראלים.

לעומתם מוכנים המתונים לאמץ טאקטיקה על בסיס של עמדה פוליטית, בתנאי, שגישה כזו תוביל בוודאות לחיסולה של ישראל. לכן ההחלטה שנתקבלה במועצה הלאומית הפלשתינאית היתה ברוח דבריהם של אלה המכונים מתונים.

ה“מתונים” דוחים, למשל, את החלטה 242 משום שהיא מכירה בזכותה של ישראל להתקיים, ומתייחסים במקומה להחלטת העצרת הכללית 3236, אשר תוארה בפי יאסר עראפאת כך:

“החלטה זו כוללת בתוכה את חיסול קיומה של הציונות.” ⁴

לא רק שהאמנה הפלשתינאית לא נשתנתה בפגישה בקהיר, אלא יתרה מזו, המועצה אישרה מחדש את האמנה והצהירה, שכל ההחלטות מבוססות על האמנה הזאת. דבר לא נשתנה בגישה הבסיסית של אש"ף, והוא נשאר הדוגמא היחידה בעולם לאירגון הקורא להשמדה ממשית של אומה ועם.

האשליה של מתינות באש“ף הצליחה להשפיע אף על אזרחים ישראלים המציעים לנהל דו־שיח עם האירגון. איני מטיל ספק בכנות כוונותיהם הטובות של אלה המנסים ליצור מגעים מסוג זה, אך עליהם להבין, שאם אש”ף מוכן להיפגש עימם הרי זה אך ורק כחלק מתעמולה מדינית שהוא מנהל, ולגבי אש“ף הם אינם אלא חלק מתעמולה זו, במתכוון או שלא במתכוון. העובדה היא שאש”ף לקח על עצמו התחייבות לחיסול 3 מיליון יהודים, והוא פועל על פי הדוקטרינה של הרס, השמדה וחיסול, כפי שמובעת באמנה הפלשתינאית.

אנו, בישראל, הולכים לוועידת ג’נבה ולתהליך המשא־ומתן במטרה אחת ויחידה: להשיג שלום. אין אנו רואים אותה כצעד לקראת התאבדות לאומית שלנו, כפי שאש"ף היה רוצה שתהיה.

אש“ף מציע שתקום מדינה דמוקראטית חילונית, שבה יחיו בשיוויון ובהבנה מוסלמים, נוצרים ויהודים. אם אש”ף הוא אכן מאמין נילהב בדמוקראטיה וחילוניות, מדוע לא קיימת אף מדינה דמוקראטית חילונית אחת בעולם הערבי? במשך 19 שנה שלטו הירדנים בגדה־המערבית והמצרים ברצועת עזה. ירדן ומצרים מדברות כיום על מולדת לפלשתינאים ועל עצמאות בגדה־המערבית וברצועת עזה. אך בכל אותה תקופה ארוכה לא הקימו המצרים והירדנים אפילו מינהל פלשתינאי מקומי. למעשה השיגו הערבים הפלשתינאים שליטה רבה יותר על ענייניהם הפנימיים (כמו בחירות חופשיות בגדה־המערבית) תחת שלטון ישראלי מאשר ב־19 השנים שהיו תחת מישטר ערבי עד 1967.

אם הממשלות הערביות תומכות באמת ובתמים בעניין הפלשתינאי, מהן הסיבות, איפוא, שהקרבות העיקריים של אש“ף נערכו נגד ממשלות ערביות? במאבק של “ספטמבר השחור” בממלכה ההאשמית של ירדן ב־1970, ולאחרונה כגורם מכריע בהרס המדינה הלבנונית. הסיבה האמיתית היא שאש”ף, למרות מס־השפתיים שמשלמות לו ממשלות ערביות, נמצא בתהליך של איבוד אמון במזרח־התיכון והוא, למעשה, נלחם על עצם קיומו.

מהתנהגותם של המנהיגים הערבים במזרח־התיכון אפשר לראות שהם מסתייגים מאש“ף. מה שהם אומרים על אש”ף זה דבר אחד, ומה שהם עושים זה דבר שני. מצרים מקפידה במיוחד עם חברי האירגון. אין הם מורשים להיכנס לירדן, שלא לדבר על לפעול ממנה. הם תחת ביקורת קפדנית בסוריה. הם אינם אפילו מורשים לטוס בטיסות מסחריות סוריות ללא היתר מיוחד. ועתה, לאחר שסוריה הפכה את לבנון למדינה משועבדת, חופש הפעולה שלהם קוצץ בצורה משמעותית אפילו בלבנון. ואכן, לאחרונה, החלו הרשויות הלבנוניות לאסור את כניסת הפלשתינאים ללבנון.

אפשר להבין את יחסן של מדינות ערב לאש"ף לאור האיומים שלו על הריבונות שלהן עצמן. ב־1974 הודיע יאסר עראפאת:

מנהיגים אחרים של אש"ף חזרו על האיום הזה, ועשר הנקודות של המועצה הלאומית הפלשתינאית מ־8.6.1970 קוראות (בנקודות 5 ו־8) למאבק נגד השלטון הירדני.

רציחתו של ראש־ממשלת ירדן, ואספי טל, בביקורו בקהיר, באה להוכיח שלא היו אלה דיבורים בלבד. אחד הרוצחים, שלא היה מרוצה שטל נורה בגבו, הרגיש צורך לשתות את דמו על מדרגות מלון “שרתון” בקהיר. ⁶

אין זה מפתיע כלל שהמלך חוסיין, בראיון לשבועון הגרמני “דר שפיגל,” הגיב על תביעת אש"ף לפעול כדוברם של הפלשתינאים במילים אלו: “מגוחך! כיצד יכולים חצי תריסר אירגונים לא מלוכדים, בעלי אידאולוגיות סותרות, כשבראש חלק מהם עומדים פושעים, לתבוע זאת?” הנשיא סאדאת הגיב על דברים אלו כאשר תיאר את זוהיר מוחסין, מנהיג אל־צ’עיקה, כ “גנב מכוניות פשוט.”

במשך מלחמת לבנון ניסתה סוריה להשיג שליטה מלאה על אש“ף, תהליך שהוביל לשפיכת דמים גדולה בקרבות קשים בין הצבא הסורי לבין יחידות אש”ף. במשך מספר שבועות נספרו בצבא הסורי נפגעים רבים יותר מאשר בצה"ל במשך 30 שנה, מאז ייסודה של המדינה.

כאשר חלה הסלמה בהתנגשויות, הפעיל אש"ף את מערכת הטרור שלו בליבה של סוריה. ב־26.9.1976 הודיע רדיו דמשק:

בדברי התייחסות להתקפה הצהיר הנשיא אסאד ברדיו דמשק למחרת: “אנו מגנים מעשה טרור זה, שבוצע ע”י חבורת בוגדים ופושעים. אנו מסרבים להתדיין איתם." את הדברים הבאים הוא היפנה אל אלה ששלחו את המחבלים לדמשק: “הדבר היחיד שרצו מנהיגי אש”ף היה לתקוף את סוריה, למרות מה שעשתה לטובת הפלשתינאים."

ב 10.9.1976 הופיע מאמר בעיתון הרשמי של הצבא הסורי. המאמר היה חתום ע“י גנרל מוסטאפה טילאס, שר הבטחון הסורי. הוא התקיף את אש”ף בחריפות ואמר:

ובמשפט נוסף הקשור באופן עקיף לישראל סיים הגנרל:… “אף משטר לא יסכים אי פעם למעשים הלא־חוקיים של אש”ף בתוך גבולותיו."

המלחמה בלבנון הראתה את שמסתתר באמת מאחורי הסיסמה של מדינה דמוקראטית וחילונית. לפני מלחמת האזרחים היתה לבנון המדינה היחידה שבה היה אש"ף חופשי לפעול. יאסר עראפאת התפאר ב־1975: “מצבנו בלבנון הוא דוגמא למדינה הרב־דתית שאליה אנו שואפים להגיע.” ⁷

מה שקרה בלבנון צריך ללמד את העולם לקח בכל הקשור לאחדות הערבית וליעילות הפעולה הערבית. אומה ערבית זו, שאש"ף הביא כדוגמא למדינה דמוקראטית חילונית, שכמוה הוא רוצה לייסד בפלשתינה, נקרעה לגזרים, והעולם הערבי, עם הליגה הערבית שלו וועידות הפיסגה שלו, לא היה מסוגל לעשות דבר כדי להציל את לבנון, משום שהוא עצמו היה מעורב באופן ישיר בחלוקתה.

שגריר לבנון באו"ם תיאר את מצב ארצו במילים אלו:

על אש"ף הוא אמר את הדברים הבאים:

אש“ף סיכסך בין קבוצות לבנוניים אך לא הסתפק בכך. הוא אף גרם לכך שהן תהרוגנה אחת את השנייה ברחובות הערים בלבנון. הקבוצות השונות שבתוך אש”ף עוד לא הפסיקו לריב בינן לבין עצמן עד עצם היום הזה. ואני חייב לשאול את אלה הרוצים שישראל תדבר עם אש“ף – עם איזה אש”ף עלינו לדבר? עם א־צעיקה או עם אל־פתח? כל קבוצה מכנה את השנייה כבוגדת ברעיון הערבי, וב־1976 נהרגו עשרות מחבריהן מדי יום בגלל מריבות אלה, אש"ף אינו אלא קואליציה של כמה קבוצות מחבלים צמאי דם שאינם מסוגלים להגיע להסכמה באף נושא מלבד אחד: גורלם האכזר והמבעית של כל איש, אישה וילד בישראל.

במשך שנים תיארה ישראל את אופיו של אש"ף ואת ההרס וההשמד המנחים את מדיניותו. אלה המסרבים לקבל את הערכת ישראל, יקשיבו נא לדבריהם של מנהיגים ערבים על המלחמה הטראגית בלבנון. הנה מספר דוגמאות:

הנשיא הקודם של לבנון. סולימן פראנג’יה, בשיא המלחמה:

המלך חוסיין מירדן:

שייך מוחמד עלי אל־ג’עברי מחברון:

וישראל נזכרת ב־800,000 היהודים שעזבו או גורשו ממדינות ערב במזרח־התיכון וצפון אפריקה מאז 1948, ומתבוננת בתנאי העינוי של 4,000 בני־הערובה היהודים האחרים שנשארו בסוריה עד היום, כאשר היא מנסה לתאר לעצמה מה היה גורלם של היהודים בישראל אם סיוט הבלהות של אש“ף היה, אכן, מתממש. אש”ף עצמו הדגים את הסיוט הזה ברדיו דמשק ב־7.7.1975: “כל בית ייהרס בצפת. יש לשרוף עיר זאת עד היסוד, ולא ישאר שם אף יהודי לפליטה.” לא אלאה את הקורא בתיאורים עקובי־דם נוספים של מה היה קורה, לפי תיאורו של דובר אש“ף, אילו נתממשה תוכניתו של אש”ף. זה איום מדי מכדי שדעת אנוש תוכל להבין. אך העם היהודי מודע היטב לעובדה שזוועות כאלה אכן יכולות להתקיים בזמנים המודרניים, בעולם כפי שהוא כיום.

יאסר עראפאת לא השאיר מקום לספק בקשר לגורל היהודים במדינה הפלשתינאית. בפתיחת סימפוזיון על פלשתין בטריפולי שבלוב, מאי, 1976, הוא אמר:

הגיע הזמן, עתה, כאשר מקובל, נוח מאוד ואפילו אופנתי לטעון שפיתרון כל הבעיות במזרח־התיכון טמון בהזמנת אש"ף לג’נבה, לבחון את עברו של אירגון זה, שעליו תולים את תקוותם לשלום במזרח־התיכון דוברים של מדינות עוינות וידידותיות לישראל.

המדיניות של אש"ף משקפת את עברו. עברו מתבסס על טרוריזם אכזר ביותר, שבמהלכו נערכו התקפות על אנשים חפים־מפשע, כולל נשים וילדים. חבורות אלה ביתרו בדם קר נשים הרות בקרית־שמונה, ירו בספורטאים אולימפיים שהיו קשורים בידיהם וברגליהם, חטפו מטוסים, עסקו ברצח לאור־היום, התקיפו תיירים בתל־אביב, החזיקו תלמידי בית־ספר קטנים כבני־ערובה במעלות וגרמו את מותם של עשרים ילדים ופציעתם של שישים פצועים באותו מקום. אלה אותם מחבלים שהרגו עוברי־אורח יהודים וערבים בהפעלת מטעני חבלה בכיכר־ציון בירושלים. אלה הם אותם אנשים שכפו מישטר של טרור על העם הפלשתינאי בגדה־המערבית וברצועת־עזה, ושרצחו בדם קר את אלה שנחשדו שלא הסכימו. עם דעות האירגון.

פעילותם כוונה לא רק לישראל. 17 מחבלים פלשתינאים נעצרו ברבת ובספרד כאשר תיכננו לרצוח חמישה מראשי מדינות ערב שנכחו בפיסגה הערבית ברבת ב־1974.

אלה אותם האנשים שב־31.1.1974 חיבלו במיתקני הנפט בסינגפור. אלה אותם האנשים שהשתלטו על שגרירות מצרים במדריד והחזיקו בשלושה מאנשי הסגל, כולל השגריר.

אלה אותם האנשים אשר רצחו בדם קר דיפלומטים אמריקאיים ובלגיים, קשורים בידיהם וברגליהם, לפי פקודות של עראפאת, בחארטום 1973. אלה הם האנשים שהיו מכשיר ההרס של מדינת לבנון; הרגו עשרות אלפים ופצעו אלפים אחרים. אלה, הם המחבלים שחטפו והחזיקו כבני ערובה את השרים שהשתתפו בוועידת־אופק בווינה וששוחררו אח“כ ע”י ממשלת־אלג’יריה, במעשה שהיה בו מחילה צורמת על מעשי הטרור הנפשעים של אותה קבוצה. משם הם המשיכו ללוב, שם קיבל אותם ראש־הממשלה גאלודי בברכות ובחיבוקים, לאחר שיום אחד לפני ההתקפה בווינה ירו באזרחים לובים. אלה הם אותם המחבלים שהתקיפו בתי־מלון בעמאן ובדמשק ושפלשו לשגרירויות סוריות בחו“ל. הצבא האדום היפאני וקבוצות טרור בינלאומיות אחרות שחטפו מטוסים בשדות־תעופה ערביים וחוטפים ורוצחים דמויות ציבוריות בגרמניה, הם תלמידיהם של אש”ף, שאת לימודיהם סיימו בהדרכתו וששומרים עדיין על קשרים עם קבוצות טרור פלשתינאיות.

אש“ף הביא סבל, רצח והרג לאיזור המזרח התיכון והציג את הטרור כביטוי בינלאומי – טרור הפוגע באנשים חפים־מפשע בכל מקום בו הם נמצאים. האמת במערומיה היא, שאש”ף הוא שם נרדף לנגע הטרור הבינלאומי, אשר לאו"ם אין האומץ לגנות.

המנהיגים של המחבלים האלה מקפידים היטב להיות רחוקים ממה שהם מכנים: איזור הקרבות. לפי מסורתם עתיקת־היומין נשארים המנהיגים תמיד מאחור, בטווח ביטחון מבסיסיהם בלבנון או בכל מקום אחר. הם שולחים אחרים לביצוע הפעולות הנתעבות. בהתאם למדיניות הפחדנית שלהם, סיכנו המחבלים את חייהם של האזרחים שליד ביתם מיקמו את בסיסיהם. אלה המתייחסים אל אש"ף כאל תנועת שיחרור לאומית יואילו נא להיווכח לדעת שזהו האירגון היחיד בעולם שמנהיגותו אינה חיה בין האנשים שאותם היא אמורה לשחרר.

קיימות שתי אפשרויות: האחת היא תהליך של משא־ומתן שיוביל לשלום; השנייה היא מדיניות אש"ף הקוראת להשמדת ישראל והדוחה על הסף כל תהליך של משא־ומתן או פשרה.

מדינות רבות ששות להביע את דיעותיהן בשאלת ייצוגו של אש“ף בג’נבה או אף במועצת־הבטחון. אש”ף הבהיר שהוא אינו מקבל את עיקרון־היסוד שהביא להקמתה של ועידת ג’נבה, שהרי עיקרון זה מבוסס על הכרה בישראל, התפשרות עם ישראל, גבולות מוכרים ובטוחים, וכו'. מועצת־הבטחון יצרה את ועידת ג’נבה על בסיס החלטות 242 ו־338. אין להעלות על הדעת שהאו"ם יציע להזמין לג’נבה אירגון אשר מתנגד להצעות שלפיהן בנתה מועצת־הבטחון את הסכם המסגרת לוועידה

באשר לישראל, היא לא תישא־ותיתן עם נציג של גוף אשר דוחה באופן עקרוני כל פשרה כבסיס לפיתרון בעיות בינלאומיות ואשר מתייחס לחיסולם של ישראל ושל עמים אחרים באיזור כאל הפיתרון היחיד של בעיית המזרח־התיכון. ישראל תישא־ותיתן אך ורק על בסיס הכרה בזכויות הריבונות שלה. היא לא תישא־ותיתן על התאבדותה.

מתנגדינו טוענים, שכל שיש לעשות כדי לפתור את הסיכסוך המזרח־תיכוני הוא שישראל תיסוג לגבולות של 1967. גישה זו, המתייחסת לגבולות 1967 כאל נוסחת־פלא, מוטעית מיסודה. היא מתמקדת בתוצאות של מלחמת־ששת־הימים ומתעלמת מהמאורעות שקדמו לה, ושהיוו את הגורם לסיכסוך. לכן, לפני שנבחון את המצב בגדה־המערבית ובעזה, נראה כיצד נפלו שטחים אלה לידי ישראל, ונשאל, האם יש באמת ערובות לשלום בגבולות שלפני מלחמת ששת־הימים.

באמצע חודש מאי 1967, הודיע הנשיא גמאל עבדל נאצר ש: “מצרים, עם כל משאביה – אנושיים, כלכליים ומדעיים – מוכנה לצאת למלחמה כוללת שתביא לחיסולה של ישראל” ¹. באותו יום הורתה מצרים לכוח־החירום של האו“ם לסגת מיד מעמדותיו לאורך הגבול עם ישראל, והמזכיר הכללי, או טאנט, מילא אחר ההוראה ללא התנגדות. נאצר הכניס לסיני 100,000 חיילים, אשר תפסו בזריזות את מקומם של חיילי כוח־החירום של האו”ם, לאורך הגבול הישראלי.

אחת אחרי השניה צירפו האומות הערביות את כוחותיהן עד אשר הקיפו את ישראל ב: 250,000 חיילים, 2,000 טנקים ו־700 מטוסי קרב – כאשר תל־אביב וירושלים היו בטווח תותחיהם. תל־אביב היתה במרחק של כ־23 ק“מ מגבול ירדן; ובין נתניה והגבול עם ירדן היה מרחק של 16 ק”מ. אכן היו לישראל מותניים צרות מאוד.

ב־22 במאי סגר נאצר את מיצרי טיראן בפני כלי־שייט ישראליים – פעולה ששווה בחומרתה להצהרת מלחמה.

ב־19 במאי הודיע רדיו קאהיר: “זוהי ההזדמנות שלנו, הערבים, להכות את ישראל מכת מוות וחיסול, למחוק את נוכחותה מעל אדמתנו הקדושה.” הוא הוסיף ב־25 במאי: “העם הערבי נחוש בהחלטתו להוריד את ישראל מהמפה.”

ב־26 במאי, קבע הנשיא נאצר:

ב־28 במאי אמר נאצר במסיבת עיתונאים ש: “עצם קיומה של ישראל הוא מעשה של תוקפנות… אין אנו מוכנים לקבל כל צורה של דו־קיום עם ישראל.”

במשך שלושה שבועות עמך העולם וחזה באוכלוסיית ישראל העומדת לפני הרס. העיתונות המערבית היתה מלאה במאמרים של פרידה מהדמוקראטיה הישראלית הניפלאה.

ודאי שכח העולם, בנוח לו, את הטראומה שעברה על ישראל והעם היהודי בשלושה שבועות אלה, כאשר כמויות עצומות של כוחות צבא ערביים כיתרו את ישראל והתכוננו להתקפה. אך ישראל לא שכחה את ההבטחות של אמצעי התקשורת הערביים, הבטחות של טבח, השמדה וחיסול. היא לא שכחה, שכל המנהיגים של העולם הערבי הבטיחו לזרוק את כל הישראלים, איש אישה וילד, לים; מנהיגים המצטיירים כיום כמתונים בעיתונות המערבית.

ישראל גם לא שכחה כיצד עמד העולם מבוהל בעת ההיא, חסר יכולת לחלוטין לנקוט באיזו פעולה שהיא. המעצמות הגדולות היססו וערכו דיונים וועידות שבהם דנו בבעיית פתיחת מיצרי־טיראן. באותה עת היו באיזור שתי נושאות מטוסים אמריקאיות, נושאת מטוסים בריטית אחת ואוניית מלחמה צרפתית. אף אחת מהן לא פעלה. לבסוף פתחו את המיצרים שתי ספינות טורפדו ישראליות ללא אף יריה אחת.

בניגוד לאלה המייעצים לנו לשוב ולהסתמך על ערבויות של האו“ם, ישראל עדיין לא שכחה כיצד הגיבה קהילת העולם כאשר סכנת המלחמה היתה ממשית. המזכיר הכללי של האו”ם הורה על נסיגת כוחותיו לפי פקודת נאצר, ללא התנגדות, כשהוא משאיר את מצרים חופשיה לצאת למלחמה. ואז, כל זמן שהאמינו להודעות הניצחון הערביות, לא נעשה שום צעד להפסקת הקרבות. ניקולאי פדורנקו, שגריר ברית־המועצות באו"ם, קבע שאין דחיפות לבעייה. (אולם למחרת, כשהגיעו ידיעות על הצלחת ישראל, התעורר האו"ם לפעולה.)

זהו הרקע למלחמת ששת הימים, ואלה הן הסיבות שבגללן החליטה ישראל להיות אדון לגורלה, והיכתה את המכה המונעת ב־5 ביוני. כתוצאה מפעולות עויינות אלה נפלו לידי ישראל סיני, רמת־הגולן, הגדה־המערבית ועזה, שמהווים כיום נושא לוויכוחים כה רבים. אולם, אין לשכוח שישראל לא ביקשה ולא רצתה את המלחמה ב־1967.

מייד לאחר מלחמת־ששת־הימים, קראה ישראל שוב למשא־ומתן ישיר בין הצדדים, לקראת דו־קיום בשלום בין ישראל והאומות הערביות. ב־19 ביוני 1967, החליטה ממשלת הליכוד־הלאומי, שכללה את מנחם בגין, פה אחד, להחזיר את סיני למצרים ואת רמת־הגולן לסוריה בתמורה לשלום ולהפסקת הלוחמה. התשובה היחידה שנתקבלה היתה מה־1 בספטמבר 1967, מוועידת חארטום: לא יהיה מו"מ, לא הכרה ולא שלום עם ישראל. העמדה הערבית הזו נעשית מובנת כשניזכרים בשדר הדחוף מהמנהיגות הסובייטית אל ממשלות מצריים וסוריה מה־11 ביוני, המבטיח להן לפצותן על אובדן כל אדמותיהם אם לא יעשו כל צעד שהוא לקראת ישראל.

במשך תשע־עשרה שנים לא ישבה ישראל בשטחים אלא לאורך גבולות 1967, הנחשבים כיום למקור כל רע. עובדה זו לא מנעה מרבע־מיליון חיילים ערביים לאיים בחיסולה של ישראל. אם ישנו לקח אחד ממלחמת־ששת־הימים שעל העולם ללמוד, הרי זה העובדה שגבולות 67 היוו הזמנה למלחמה ויהוו הזמנה כזו אם ישראל תיסוג אליהם.

טקטיקה אחידה בלוחמה הפוליטית הערבית נגד ישראל היא להאשים אותה, בכל פורום בין־לאומי, בהפרת זכויות האדם בשטחים. לפני שנבדוק האשמות אלה, טוב נעשה אם נבחון את מעשיהן של שתיים מהמאשימות – מצרים וירדן.

במשך תשע־עשרה שנה דיכאה מצרים את התושבים בעזה וכלאה אותם במחנות הפליטים שלהם, כשהיא מונעת מהם את החירויות האלמנטריות ביותר ומפרה את זכויות האדם בשיטתיות.

במשך כל אותה תקופה, היא לא התירה לתושבי עזה לעבוד במצרים. כיום יוצאים מדי יום ביומו אלפי תושבים מעזה לעבודה בישראל. אחת הפעולות הראשונות של המימשל הצבאי המצרי בעזה היתה הטלת עוצר משעה 9 בערב ועד עלות־השחר. עוצר זה נמשך תשע־עשרה שנה, ומי שהפר אותו הוצא להורג מחשיכה נסגרו כל הדרכים לתנועה, פרט לתנועה צבאית. הוטלה צנזורה חמורה. נאסרה הפצת עיתונות מקומית וכל העיתונים הגיעו מקאהיר. במשך אותן תשע־עשרה שנה תחת שלטון מצרי לא נערכו בחירות אפילו פעם אחת. המושל היה המבצע, המחוקק והשופט כאחד, והחלטתו היתה סופית.

באוקטובר 1961 הודיע רדיו דמשק ש“מצרים מפעילה רודנות ברצועה.” הודעה זו הזכירה את אחד התיאורים שהופיע בעיתון ירדני:

ב־16.3.1962 תיאר רדיו ערב הסעודית את השלטון המצרי בצורה זו:

לתושבי עזה, כמו לאלה שבגדה־המערבית, יש דעות משתנות לגבי גורלם בהסכם העתיד. הם חופשיים להביע את דיעותיהם ולנהל ויכוחים פתוחים בנושא. אך עובדה בעלת חשיבות היא, שאף פעם לא הוצע פיתרון מצרי לעזה בעזה עצמה.

מעשיה של ירדן בגדה־המערבית אינם טובים יותר. במשך תשע־עשרה השנים של שלטון ירדני בגדה־המערבית, הם אפילו לא יצרו אדמיניסטרציה מרכזית לאיזור. במקום זה הם נגשו באוכלוסיה הערבית ודיכאו באכזריות את המהומות שפרצו מידי כמה חודשים. במשך תשע־עשרה שנים אלה נהרגו ונפצעו ערבים תושבי הגדה־המערבית ע"י הצבא הירדני.

תיאור מפורט וכרונולוגי של מאורעות אלה יכסה עמודים רבים מאוד. די אם ניזכר בחלק מהאירועים בגדה המערבית במשך 1966, חודשים מספר לפני שהתחיל המימשל הישראלי.

בינואר 1966 אסרו השלטונות הירדניים מאתיים איש ביריחו; באפריל הם אסרו אלפיים בגדה־המערבית. במאי נערכו הפגנות המוניות בירושלים המזרחית, בחברון וברמאללה. המשטרה השתמשה בכוח, סגרה בתי־ספר ואסרה מאות אנשים. ביולי היו הפרעות והפגנות המוניות בשכם. המשטרה הירדנית פצעה 12 אנשים ואסרה מאתיים וחמישים.

בנובמבר היתה סידרה של התנגשויות סוערות בין אזרחים וכוחות משטרה וצבא, עם נפגעים רבים. ב־21 בנובמבר פרצה שביתת־מסחר בכל איזור רמאללה. הצבא, שנקרא להתערב, הפעיל טנקים כדי להשיב את הסדר על כנו. השלטונות הירדניים הטילו עוצר וסגרו את כל בתי־הספר. מאורעות דומים קרו במשך חודש נובמבר ודצמבר ברוב הערים האחרות. ב־24 בנובמבר הפעיל הצבא הירדני שוב טנקים וגז מדמיע. עשרים מפגינים נהרגו ורבים אחרים נפצעו. ב־ 8.12.1966 דוכאה בכוח שביתת־מסחר כללית ע"י המשטרה והצבא הירדני.

ב־13 בינואר 1967 התמרדה אוכלוסיית שכם והוקמו מחסומים ברחובות. הצבא הירדני הקיף את העיר ודיכא את ההתנגדות בכוח.

בעזרת צבא המורכב ברובו בדווים מהגדה־המערבית הצליחה הממשלה הירדנית לשמור על מאחזה הצבאי בגדה־המערבית. השלטונות הירדניים ידעו שהגדה־המערבית היתה רק ילד־חורג, לא בן משפחה; הם ידעו שלבבותיהם של תושבי הגדה נתונים לא אליהם. ממשלת עמאן התייחסה, איפוא, אליהם בהתאם.

ב־23.4.1971 נערך ראיון עם תושבים ערבים מהגדה המערבית, שביקרו בלבנון, ע"י העיתון הביירותי היומי “אל חוואדיס:”

ואם דרושה עוד הוכחה ליחסה של ירדן לפלשתינאים, הנה הודעתו של יאסר עראפאת בלילה של ה־9 באפריל 1971: “המהפיכה הפלשתינאית איבדה 20,000 הרוגים ופצועים בירדן.”

עד שיבוא פיתרון פוליטי כולל, שאינו יכול להיות מופרד מהבעייה הכללית של המזרח־התיכון, גאה ישראל על הישגיה בשטחים. לפני שנבחון הצעות פיתרון שונות לשטחים אלו, כדאי להתבונן בכמה אספקטים של המימשל הישראלי בעשר השנים האחרונות ובשיטות אשר הביאו את “הניו־יורק טיימס” להגדיר את המימשל הזה כ“מימשל הנדיב ביותר בהיסטוריה.”

סטטיסטיקה כלכלית בינלאומית שפורסמה לא מכבר מגלה שהגדה־המערבית ועזה הובילו בראש שכניהם בגדילה כלכלית. התוצר הלאומי הגולמי לנפש עלה בשני איזורים אלה הרבה יותר מאשר בישראל, במצרים, בירדן, בסוריה, בעירק ובלבנון. העלייה האמיתית בתוצר הלאומי הגולמי התבטאה בממוצע של 18% לשנה, מאז 1967. השכר לנפש באותה תקופה גדל ב־80% בגדה־המערבית וב־120% בעזה. הצריכה הפרטית עלתה ב־99% לשנה בשני האיזורים, והסכום הכולל של יצוא הסחורות והשירותים עלה ב 24% לשנה בגדה־המערבית וב־39% בעזה, בזמן ששיעור האבטלה ירד מ־10% בגדה־המערבית ומ־30% ברצועת עזה ב־1967 לכמעט אפס עד 1975. יש כיום פי עשרה יותר מכונות חקלאיות בשני השטחים מאשר לפני עשר שנים.

התפתחויות משמעותיות אירעו בשטחים רבים אחרים. מיספר מוסדות החינוך והכיתות גדל ב־46% במערכת המספקת חינוך חינם בגדה־המערבית ובעזה. תקציב החינוך שניתן ע"י מצרים לעזה וצפון־סיני ב־1967־68 היה בן שני מיליון דולאר לאוכלוסייה של 400,000. תקציב החינוך הירדני לאוכלוסיה שמנתה 650,000 בגדה־המערבית היה בסביבות שיבעה מיליון דולאר. ההקצבה הישראלית לחינוך בעזה ובצפון־סיני היה ב־1976 פי עשרה ממה שהיה עשור שנים לפני־כן, והתקציב לגדה־המערבית היה פי תישעה יותר מאשר בתקופת הירדנים. תקציב הבריאות המצרי לשנים 1967־68 ברצועת עזה ובצפון־סיני היה רק 800,000 דולאר – 2 דולאר לגולגולת. סכום זה הוגדל פי שלושים תחת השלטון הישראלי, ותקציב הבריאות בגדה־המערבית גדל פי עשרים.

דוגמא לשינויים שנעשו אפשר לראות בהערות הבאות שהופיעו במאמר בעיתון מערב גרמני “דה־ריינפלץ,” ב־5.1.1976:

כיום עזה היא איזור משגשג ולמרות הנסיונות מבחוץ להסית את התושבים, לא היו הפרעות. התושבים בעזה שסבלו מהאכזריות והדיכוי של המצרים במשך תשע־עשרה שנה אינם נוטים להיות מושפעים מהאשמות חסרות־שחר על השילטון הישראלי. הנושאים לשיחה בעזה כיום הם בעלי אופי מקומי, הם מסוג מוניציפאלי וכספי, כמו בכל חברה העסוקה בחיי יום־יום.

חופש תנועה ומעבר מוחלט קיים בין ישראל והשטחים מחד ומעבר על הירדן מהשטחים ואליהם מאידך. כתוצאה מכך מגיעים מידי יום 75,000 פועלים ערבים לישראל לעבוד, כשהם מוגנים ע"י המוסד לאיגוד מקצועי של ישראל. מאז יוני 1967 חצו קרוב לחמישה מיליון אנשים את הגשרים הפתוחים שעל נהר הירדן, בשני הכיוונים, כולל 800,000 תיירים ערבים שהגיעו מארצות־ערב השונות כדי לבלות את חופשתם בשטחים ובישראל עצמה. בנוסף לכך מתייצבים אלפי ערבים מכל המזרח־התיכון בבתי־החולים בישראל לטיפול רפואי. למרות שאין אף חוק בינלאומי המחייב את ישראל להרשות לסטודנטים בעזה, בגדה־המערבית וברמת־הגולן להמשיך את לימודיהם באוניברסיטאות בקהיר, עמאן, דמשק ועוד, הוא עושה כן. נקודה בעלת חשיבות היא שלמרות חופש התנועה אין מהגרים ערבים מהשטחים.

החיים בשטחים רחוקים מאוד מלהיות הגיהנום עלי־אדמות שמנסות הרבה מדינות ערביות לתאר. השבועון המערב גרמני “דר שפיגל” כתב: “הגיהנום הציוני הוא גן עדן לתיירים (ערבים).” אבל מעל ומעבר להתקדמות החברתית והכלכלית שתיארתי, שמרה ישראל והקפידה על כבוד לזכויות־אנוש בשטחים, הרבה מעבר למה שמתחייב מהחוק הבינלאומי.

למרות ההסתות הרבות נגד הישראלים, למרות מעשי־הרצח האכזריים ופעולות הטרור נגד אזרחים חפים־מפשע, לא ביצעה ישראל אף הוצאה להורג אחת של מחבלים. אלה שנאסרים זכאים לעורך־דין שהם בוחרים בו, ונשפטים בבית־משפט פתוח כשהם זוכים למשפט הוגן. כנגד זאת, ניתלו בדמשק, בכיכר העיר, מחבלים של אש“ף שהואשמו בתקיפת מלון סמירמיס בעיר, לאחר משפט בן 12 דקות שבו הודיע השופט בגלוי שאין זמן אפילו לשתיית כוס־קפה. מחבלים שנאסרו בקהיר ובעמאן היו בעלי גורל דומה על עמודי־התלייה, ולאחרונה ביצעה גם לוב הוצאות להורג המוניות. לא פלא שלאחר “ספטמבר השחור” של ס197, העדיפו מעל מאה חברי אש”ף לבוא לישראל, מרצונם החופשי, מאשר להסתכן בחסדיו של הצדק הירדני.

יש לציין שישראל היא אחת מהמדינות המעטות במזרח־התיכון המאפשרות לצלב־האדום־הבינלאומי להיפגש עם אסיריה באופן קבוע. במשך ביקורים שבועיים אלה יכולים האסירים לדבר עם קציני הצלב האדום, מבלי שיהיו נוכחים שומרים בשיחה. כמה ארצות פתחו את שערי בתי־הכלא שלהן לבדיקה בינלאומית, ובכמה מהן נשפטו העבריינים בתהליך חוקי אמיתי כמו בישראל? ב־14.12.1975 כתב קולין לגום בעיתון “אובזרוור” הלונדוני:

אבל העובדה המשמעותית ביותר היא שהשטחים המוחזקים הם המקומות היחידים בעולם הערבי כולו, שבהם חופשים הערבים להביע את דיעותיהם, יכולים לקרוא עיתונות חופשית ומשתתפים בתהליך דמוקראטי של בחירות חשאיות. מתוך 16,000 פקידי מימשל בשטחים רק 500 הם ישראלים, וכל ראשי הערים והמועצות העירוניות נבחרו בבחירות חשאיות וחופשיות. עורכי־עיתונים ועיתונאים ערבים בעלי חופש מוחלט בהבעת כל דיעה פוליטית, אפילו אם היא קיצונית ומתנגדת למדינת־ישראל, כותבים, עורכים ומפרסמים שלושה עיתונים בשפה הערבית, היוצאים לאור במזרח־ירושלים.

דרך אגב, אש“ף התנגד בחריפות לעריכת בחירות בגדה־המערבית וקרא לתושבים להפריע את מהלכן. רדיו קהיר ותחנות־שידור ערביות אחרות הסיתו בצורה גלויה במטרה לחבל בתהליך הבחירות. הערבים הפלשתינאים המקומיים העדיפו פתקים על כדורים. הם התעלמו מאיומי אש”ף והלכו לקלפיות בצורה מסודרת כדי להצביע. אש“ף לא היה נילהב לאשר את עליית המנהיגות הצעירה הנאבקת בגדה־המערבית, שניבחרה לתפקידה ע”י רצון העם עצמו ולא נקבעה ע“י קנה רובה של מחבל או ע”י כדור של רוצח. שורשיה של מנהיגות זו, שדיעותיה עשויות להיות מנוגדות לאלה של המימשל הישראלי, נמצאים עמוק בין התושבים והיא מעורבת בשיחות יום־יומיות גם עם הישראלים וגם עם הממשלה הירדנית. את הדו־שיח הזה היתה ההסתה האש“פית אמורה למנוע. קיווינו שאלה שנבחרו בגדה־המערבית לא ירשו לעצמם להיות מונחים בכיסם של מדינות ערב ולא יקבלו תכתיבים מהמנהיגות הגולה של אש”ף, שאפילו איננה חיה בין התושבים שאותם היא מתיימרת לשחרר.

אפילו לפני הבחירות האחרונות, נראה היה בוודאות שמועמדים עוינים לישראל יחזרו. ואמנם, לפי החוק הירדני המיושם בגדה־המערבית, רשאית היתה ממשלת ישראל להתעלם מתוצאות הבחירות ולמנות מועמדים משלה. כך למעשה קרה בזמן תקופת הכיבוש הירדני. אך כעיקרון התייחסה ישראל בכבוד לתוצאות הבחירות, מינתה את כל אלה שניבחרו ונימנעה בדקדקנות מלהתערב בעניינים המוניציפליים של הערים השונות, בלי להתחשב בדיעותיהם הפוליטיות של אלה שניבחרו. הערבים בגדה־המערבית היו צריכים לחכות למימשל ישראלי כדי ליהנות מזכויות וחרויות אלה.

לאחר שסקרנו את המצב השוטף בשטחים המוחזקים, עלינו לבחון אפשרויות פיתרון לניהול המיידי של שטחים אלו. אחת מההצעות שהוגשו היתה – – הקמת מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה.

לפני שנבדוק מהי עמדתה של ישראל לגבי מדינה כזו, הבה נבדוק את עמדותיהן של מדינות ערב. בדרך כלל נוטים לשכוח שלאותן מדינות המצדדות בקולניות רבה ברעיון להקים מדינה ערבית פלשתינאית בשטחים היו כל ההזדמנויות במשך תשע־עשרה שנה ליצור מדינה כזאת והן לא עשו זאת. במשך כל אותן תשע־עשרה השנים לא היו קיימים ה“סיבוכים” הנובעים מהתיישבות ישראלית בגדה־המערבית, מאחר שלא היתה כזאת. אף לא היו קשיים מאיחודה של ירושלים, מאחר שהעיר היתה חצויה והיהודים גורשו מהרובע היהודי בעיר העתיקה ב־1948, ובתיהם נלקחו ע"י הירדנים. האמת הפשוטה היא שלמדינות ערב לא היתה הכוונה ליישם את הנוסחה שכיום, הם טוענים, עשויה להגשים את האוטופיה, שתביא את השלום למזרח התיכון.

ראוי שתהיה לסופרים המערביים בעלי הכוונות הטובות הקוראים לנסיגה ישראלית מלאה ולהקמת מדינה פלשתינאית, לפחות ההגינות האינטלקטואלית לדרוש מהדוברים הערבים מידה של עקביות בין הצהרותיהם ומעשיהם, והבהרה של כוונותיהם המעשיות. לדוגמא, ישנה דרישה להקים מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה, שתנוהל ע“י אש”ף. בו בזמן סיפר אש"ף מה הוא מתכוון לעשות בשטחים אם ישלוט בהם.

האישיות השנייה בדרגה באירגון פתח אחרי עראפאת, אבו איאד, סיפר לעיתון הלבנוני “אל־מוחרר” ב־1.3.1976:

ועד היום אין עדות מאף דובר של אש“ף המצהיר, שמדינה פלשתינאית בשטחים שיפונו ע”י ישראל תספק אותם, או שאש"ף יכיר אי־פעם בגבולות 1967 כבגבולות שלום.

למה, אם כן, מתכוונת מצרים בהנהלה אש"פית של מדינת הגדה־המערבית ועזה, ומדוע על ישראל לסגת לקווים אשר, לפי המנהיגים החדשים האמורים להוביל מדינה כזאת, יהוו הזמנה מחודשת למלחמה?

מאחר שברית־המועצות תומכת כיום באש“ף; מדינה פלשתיניאית בניהול אש”ף תהיה לא יותר מאשר מיני־מדינה הנתמכת ע“י הסובייטים, ללא יכולת קיום כלכלית עצמאית (כפי שהוכח ע”י פרופסור אמריקאי ⁴. מדינה כזאת, במצב־רוח עויין, תוכל לעשות את המעבר במרחב האווירי הישראלי לבלתי־אפשרי בעזרת טילי קרקע־אוויר מודרניים שיוצבו במקומות המתאימים. כל מרכז אוכלוסיה בישראל יהיה בטווח טילי קרקע־קרקע מהסוג המסופק כיום למדינות ערב ע"י ברית־המועצות, שיוצבו בגדה־המערבית ובעזה.

אל לנו לשכוח שבמשך תשע־עשרה שנות השילטון הערבי בגדה־המערבית ועזה, היוו שני איזורים אלה את הבסיסים לפשיטות אין־ספור לתוך ישראל, פשיטות שגרמו לאובדן חיים ללא אבחנה. קווי 1967 הביאו מלחמה לישראל והם יעשו זאת שוב אם היא תחזור אליהם. אין זו המצאה דמיונית של מישהו – הדבר הובטח לישראל בצורה פומבית ע"י אותם מנהיגים שלהם אמורה ישראל למסור את הגדה המערבית.

ישראל איננה המדינה היחידה הגובלת במדינה הפלשתינאית המוצעת. השכנה השניה בכוח היא ירדן. למרות שהמלך חוסיין משלם מס־שפתיים לאש“ף למען תדמית של אחדות ערבית, הוא לא שכח עדיין את הקרבות העקובים מדם ב־1970, שבהם ניסה אש”ף להפיל את השילטון ההאשמי. הוא אף לא שכח את ההצהרות הפומביות האחרונות של מנהיגי אש“ף, כמו עראפאת וקאדומי, שנשבעו להפיל אותו ואת ממשלת־ירדן. המלך חוסיין, עמו ותושבי הגדה־המערבית אינם מקלים ראש במלחמת האזרחים הקטסטרופלית שגרם אש”ף בלבנון.

למעשה, אין הממשלה הירדנית נלהבת יותר מישראל ממיני־מדינה בת חסות סובייטית בגבולותיה, בעלת אלמנט עויין גלוי נגד השילטון ההאשמי. לירדן ולישראל אין אף אשלייה שמדינה כזו תהיה שונה ממה שמייעדת לה התוכנית הרשמית של אש"ף – קרש קפיצה לפעולה עויינת נגד שתיהן.

אם במקום לכפות על הגדה־המערבית רשות טרוריסטית שתהיה עויינת לשתי שכנותיה ננסה להגיע לפיתרון מהמציאות הקיימת, קרוב לוודאי שנגיע לפיתרון הולם. העובדה היא, שלמרות שהגדה המערבית מנוהלת ע"י מימשל צבאי ישראלי, קיימות בה נוכחות והשפעה ירדניות. כל התושבים בגדה־המערבית הם אזרחים ירדנים ומשתמשים בדרכון ירדני. 50% מחברי הפרלמנט הירדני מייצגים את הגדה־המערבית. תנועת אנשים ומסחר זורמת בחופשיות בשני הכיוונים על נהר הירדן, בין ירדן והגדה־המערבית. המטבע הירדני הוא חוקי בגדה־המערבית (וגם המטבע הישראלי). בתי־המשפט שופטים לפי החוק הירדני. תוכניות־לימודים ירדניות נלמדות בבתי־הספר. שרות ממשלתי ירדני מנהל את העניינים באיזור. ראשי־הערים שנבחרים בבחירות חופשיות וחשאיות ושהם עצמאים בעניינים מוניציפליים, מקבלים הדרכה מירדן, מכבדים את חצר־המלכות בעמאן ומקבלים, לעיתים קרובות, סיוע מהאוצר הירדני. אחוז מסויים מהקבינט בעמאן מורכב מפלשתינאים מהגדה־המערבית. המלכה המנוחה עליה הייתה בת הגדה־המערבית. פלשתינאים גרים משני צידי נהר־הירדן, קשורים בקשרי משפחה, כלכלה, שפה, תרבות, אזרחות, נאמנות וחינוך.

למרות ההצהרות הירדניות שלכאורה תומכות באש"ף, מצביעות הפעולות והמדיניות הירדניות בשטח על ההתנגדות התקיפה למדינה פלשתינאית ועל החלטת ירדן להעדיף השתתפות ישירה במשא־ומתן על הגדה־המערבית.

מציאות נוספת בגדה־המערבית, שאי־אפשר להתכחש לה, היא הדו־שיח היום־יומי שנוצר בין ישראלים וגורמים בכירים של הערבים הפלשתינאים. למרות הימצאותם של הבדלים מהותיים בהשקפות, הביא דו־שיח זה, שהתפתח בעיקבות עשור שנים של קידום כלכלי וחברתי תחת מינהל ישראלי, לדרגת הבנה הדדית גבוהה יותר מכל מה שהושג עד עתה. היינו עדים להתפתחותו של שיתוף פעולה ערבי־ישראלי יום־יומי מסועף בכל הנושאים האנושיים: רפואה, חקלאות, מסחר, פוליטיקה, מדע וחינוך גבוה. שיתוף פעולה זה הוא בניגוד גמור לפצצות ולאיומים של אש"ף. שיתוף פעולה זה, המופגן בכל עיר, כפר ושדה בגדה־המערבית, הניח את היסודות להתקדמות הלאה לקראת פיתרון הנושא של הערבים הפלשתינאים על בסיס הבנה.

העובדות והמספרים מדברים בעד עצמם על פיתרון במסגרת הסכם שלום ישראלי־ירדני. 1.75 מיליון ערבים פלשתינאים בגדה המזרחית והמערבית הם אזרחים ירדנים ובעלי דרכונים ירדניים. מתוך מיספר כולל של 2.8 מיליון ערבים פלשתינאים קיימים, 0.5 מיליון הם אזרחים ישראלים בעלי דרכון ישראלי. מכאן ש־80% מכל הערבים הפלשתינאים חיים בירדן, בישראל ובשטחים שתחת מינהל ישראלי, שיטחה של ממלכת ירדן הוא כ־80% משיטחה של פלשתינה המנדטורית. בגלל הסיבות הבסיסיות האלה ובגלל היחסים ההדוקים בין הגדה המזרחית והמערבית, עמדת ישראל היתה וממשיכה להיות, שהפיתרון לבעייה חייב להיות מושג במסגרת משא־ומתן לשלום בין ישראל וירדן, אם בג’נבה או בכל מקום אחר. בהזדמנויות שונות בעבר כבר הועלו מספר הצעות, כולל מיני־מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית וברצועת־עזה, או צורה כלשהי של חלוקה מחדש של השטחים בין ירדן וישראל. כבר הסברתי מדוע מדינה פלשתינאית – או, ליתר דיוק, מדינה אש“פית – איננה באה בחשבון. בקשר לחלוקה מחדש, העובדה היא, כפי ששר החוץ הישראלי, משה דיין, אמר בעצרת הכללית של האו”ם ב־6 באוקטובר 1977:

בקצרה, הפיתרון חייב להיות מבוסס על דו־קיום בין ישראל והערבים הפלשתינאים בשטחים. תפיסה זו נובעת מהניסיון בן עשר השנים שבין 1967 ו־1977 שבהן סירבו מדינות ערב להיענות להצעות הישראליות הנדיבות החוזרות ונישנות של וויתורים בשטחים תמורת שלום אמיתי, ואילו היהודים והערבים הוכיחו שהם יכולים לחיות יחד בהצלחה רבה. משמעותו של דו־קיום היא כבוד הדדי וגם, בהמשך לכך, שימור המורשת והקשרים הלאומיים של כל אחד מהצדדים על בסיס שווה. בתרגום למונחים מעשיים, יכולים לקרוא לדו־קיום זה “חלוקה פונקציונאלית” – הסדר שלפיו הערבים בשטחים ישארו נתינים ירדנים ויבחרו את נציגיהם לפרלמנט הירדני, והיהודים הישראלים יבחרו את נציגיהם לכנסת; התושבים בשטחים יהנו מאוטונומיה מקומית ושילטון־בית, בו בזמן שגבול ההגנה הישראלי ישאר על נהר־הירדן וישראל תהיה אחראית לביטחון האיזור כולו. תפיסה זו היא אולי לא רגילה בתקופה שבה ישנה זהות מוחלטת בין זכויות פוליטיות וגבולות גיאוגרפיים. אבל התפיסה המהותית של “מדינה־אומה” כפי שאנו מכירים אותה כיום היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית, וישנם סימנים שאירופה המערבית כבר צועדת לקראתה. יש לזכור שאיטליה וגרמניה בעצמן לא היו אומות עד סוף המאה ה־19. הקונפליקט במזרח־התיכון הוא מורכב מאוד, ויש צורך בפתרונות בלתי־שגרתיים אם אנו עומדים לפרוץ את המבוי הסתום שכבר גרם למיספר מלחמות ואלפי הרוגים. הרעיון של “חלוקה פונקציונאלית” שבה, מבחינה פוליטית, יהודים יהיו אזרחים של מדינה יהודית וערבים יהיו אזרחים של מדינה ערבית, והאחדות הגיאוגרפית ושלמות האיזור תישמרנה, הוא אולי בלתי־רגיל, אבל אין כל סיבה שהוא יהיה לא־מעשי. בכל מקרה, זוהי אחת האפשרויות הראויות לדיון רציני בכל משא־ומתן בין ישראל ושכנותיה.

פיתרון זה, שהוצע ע"י ישראל בשיחות האחרונות שבין בגין לסאדאת, הוא מיוחד במינו בכך שהוא נמנע בכוונה מהנושא המסובך והקשה של ריבונות ⁵ ומתרכז בנושא בני־אנוש, ערבים ויהודים, החיים זה בצידו של זה. בראיית העתיד הזו דו־קיום הוא גורם מרכזי – הרעיון שיהודים וערבים חיים זה בצידו של זה ומוכיחים לעולם לא רק שמלחמות ביניהן הן חסרות תועלת אלא אף שפיתרונות חלוקה נוסח שלמה המלך אינם נחוצים.

מכיוון שבחנו את הדו־קיום היהודי־ערבי בגדה־המערבית במונחים כלליים בלבד, כדאי להתבונן במיקרה ספציפי אחד. חברון, אחת הערים העתיקות בעולם, ועיר קדושה לעם היהודי, הפכה להיות בשנים האחרונות מרכז התעניינות כאשר האו“ם, הוועידה האיסלאמית וגופים שונים אחרים הכריזו על גינוי המדיניות הישראלית בה. מאחר שהתעמולה הערבית הכחישה בעקביות כל קשר יהודי לחברון, ומאחר שעיר זו מייצגת דוגמא ברורה במיוחד של המשכיות ההיסטוריה היהודית בארץ־ישראל, כדאי לסקור בקצרה את סיפור חברון מזמן התנ”ך ועד היום.

חברון היתה המקום שבו היתה התיישבות יהודית נמשכת מאז 2000 לפנה“ס בערך. התנ”ך מספר כיצד הפטריארך של חברון, אברהם, אבי העם היהודי ודתו, התיישב בחברון ⁶. כאשר נפטרה שרה אישתו “בקריית ארבע – היא חברון” ⁷ קנה אברהם אחוזת קבר בעבור 400 שקלי כסף מאפרון החיטי ו“קבר את שרה אישתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא – היא חברון” ⁸. חוזה זה, יש להדגיש, נחתם לפני ארבעת־אלפים שנה!

מאוחר יותר, בראשית מ“ט 29–31 מתייחס כיצד יעקב, הידוע גם בישראל, ביקש להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה. “שמה קברו את אברהם ואת שרה אישתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אישתו ושמה קברתי את לאה” נזכר יעקב. כך נעשתה מערת־המכפלה, קבר האבות, המקדש העתיק ביותר ומקום קדוש לעם היהודי, והיא נשמרת ע”י היהודים עד עצם היום הזה.

חברון שמרה על חשיבותה לאורך מאות השנים שלאחר מכן. פה שלט דוד כמלך יהודה במשך שבע וחצי שנים, ופה נולדו שישה מבניו.

בגלות הראשונה (גלות בבל) יצאו היהודים מן העיר במאה השישית לפנה"ס, אך חזרו תוך 50 שנה. חמש מאות שנה אחר כך שיפץ הורדוס הגדול, המלך היהודי ובונה ירושלים, את קבר האבות, ונתן לו את צורתו הנוכחית. זמן קצר לאחר מכן, במשך מלחמות היהודים נגד רומי, שרף המפקד הרומי צריליוס את חברון עד היסוד והפסיק את קיומה כמרכז יהודי חשוב. למרות זאת המשיכו היהודים לגור שם, אפילו במשך התקופה הביזנטית, כאשר הוקמה כנסיית סט. אברהם על מערת־המכפלה. במאה השישית לספירה חולקה הכנסייה לשני חלקים – אחד ליהודים ואחד לנוצרים.

הערבים כבשו את חברון ב־638 לספירה, ולזכר האב העברי אברהם, קראו לעיר חליל אל־רחמאן [חברו של (אלוהים) הרחמן] או בקיצור – אל־חליל. הערבים הירשו ליהודים להיות האחראים על מערת־המכפלה, למרות שחלק ממנה היה עתה מסגד – מסגד אברהם, עם כיבוש הצלבנים ב־1100 לספירה, הפך שוב מסגד אברהם להיות כנסיית סט. אברהם והמוסלמים וגם היהודים גורשו. אבל עולי־רגל יהודים המשיכו לבקר את חברון ואת מערת־המכפלה למרות שלא הורשו להיכנס לקבר עצמו.

בזמן שילטון הממלוקים השיגה שוב הקהילה היהודית הקטנה שגרה בשכונה דמוית־גיטו בחברון גישה למערת־המכפלה. הם התפללו שם מדי יום ביומו, ורבים מהם גם ביקשו להיקבר בסביבות הקבר.

ושוב ב־1267 אסר השולטאן הממלוקי בייברס על היהודים והנוצרים להתפלל באיזור; אולם היהודים הורשו לרדת חמש מדרגות, ומאוחר יותר שבע, בצד הקיר המזרחי ולטמון פיתקאות־בקשה בחור מול המדרגה הרביעית. הגבלה משונה זו ניכפתה בקפדנות עד המאה העשרים; למרות כל זאת נשארה הקהילה היהודית במקום, ועולי־רגל יהודים לארץ־הקודש ראו את מסעם בלתי־מושלם אם לא ביקרו בחברון.

תחת השילטון העותומאני המשיכה הקהילה היהודית להתפתח, למרות רדיפות וביזות שקרו לפעמים ב־1659 הקימה הקהילה היהודית ישיבה בשם: “חסד לאברהם” שנהפכה לאחר מכן למרכז למידה חשוב ולגורם ראשון במעלה בחיים הרוחניים של הקהילה היהודית המקומית. הקהילה היהודית התפתחה בצורה משמעותית במאה ה־19 והוקמו מיספר מוסדות יהודיים ציבוריים כמו: בתי־ספר, בתי־צדקה ובית־חולים.

בתום העשור הראשון למנדאט הבריטי, באוגוסט 1929, הנחיתה האוכלוסייה הערבית מכה טראגית על הקהילה היהודית בחברון. ההמון הערבי, משולהב ומוסת ע"י מנהיגיו הדתיים, פתח בהתקפה מתוכננת היטב במטרה גלויה לחסל את הקהילה היהודית. הם לא חסו על נשים, זקנים וטף – שישים ושבעה נטבחו ושישים נפצעו. הם הרסו את הקהילה, הרסו עד היסוד את בתי־הכנסת ושרפו ספרי תורה. הנוכחות היהודית בחברון בת מאות השנים הגיעה לקיצה. ידם של הפורעים הערבים עצרה את הנוכחות היהודית בת מאות־השנים בחברון.

סבת־סבתי, אישה בת שמונים, היתה אחת הנרצחות מפגיון ערבי ב־1929. ואני נזכר, שכילד איימו עלי בחרב כשניסיתי לשים את רגלי על המדרגה השמינית של הקברים.

אחרי המלחמה של 1948 החזיקה ירדן בגדה־המערבית ואח"כ צירפה אותה לממלכה ההאשמית של ירדן. במשך השנים 1967 – 1948 לא גרו יהודים בחברון, ואף לא אחד מהם הורשה לבקר את העיר או את מקומותיה הקדושים.

כתוצאה מהתוקפנות הירדנית ב־5 ביוני 1967, מצאה עצמה ישראל שולטת על יהודה ושומרון (“הגדה־המערבית”) כולל העיר חברון. כשחזרו הישראלים לחברון לאחר 20 שנה הם מצאו את הרובע היהודי העתיק הרוס לגמרי; את בית־כנסת אברהם אבינו משמש כבית־שימוש ציבורי וכמחסן עירוני; ואת בית־הקברות היהודי העתיק בחברון מוכחד כמעט לגמרי.

אולם מיד לאחר המלחמה החליטה הממשלה הישראלית שהמקומות הקדושים בכל השטחים יהיו פתוחים לכל המאמינים מכל הדתות. ב־28 ביוני 1967 חוקקה הממשלה את חוק הגנת המקומות הקדושים, שהבטיח לבני כל הדתות גישה חופשית לאתריהם הקדושים. וכך, בפעם הראשונה מאז שבע־מאות שנה בדיוק, נפתח קבר־האבות לבני כל הדתות ובמיוחד לבני שלוש הדתות המונותאיסתיות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלאם.

בו בזמן, לא נעשה דבר להפחית בכל צורה שהיא את האחראיות שהיתה לוואקף המוסלמי על מערת־המכפלה. אנשי משרד הוואקף מחזיקים במפתחות למערה ואחראים לפתיחה והסגירה היומיים של המערה ולאחזקתה. ניהול התפילות המוסלמיות לא הופרע במאומה ולא הוקמה חלוקה כלשהי של המערה במקדש קדוש זה.

מאחר שמערת־המכפלה קדושה גם ליהדות וגם לאיסלאם, נערכו סידורים שיאפשרו למוסלמים וליהודים להתפלל ולנהל את טכסי הפולחן שלהם בצורה מסודרת המבוססת על כבוד הדדי. אולם יצחק ורבקה, הגדול והחשוב ביותר לכל הדתות, המכיל את במת האימאם, שמור בלעדית למתפללים המוסלמים, 24 שעות ביממה, במשך כל ימי השבוע, ותפילות היהודים נערכות באולם אברהם ושרה. ההסדרים הנוכחיים שנעשו בהתחשבות הרבה ביותר ברגשות הדתיים המוסלמיים ומבלי להפחית מזכויות הערבים, פועלים לשביעות רצונם של כל הצדדים מאז 1967.

לקהילה היהודית ניתנה הרשות להתיישב מחדש – לא בעיר חברון עצמה, אלא בסביבה. הממשלה הישראלית החליטה שהדרך הטובה ביותר לאירגון החיים באיזור חברון היתה להרשות לתושבים ערבים לפתח את עירם לפי רצונם, להמשיך את מהלך חייהם, ובו בזמן הוקמה עיר יהודית, הנושאת את השם העתיק עיר־האבות – קריית־ארבע – מחוץ לגבולות המוניציפליים של חברון. העיר היהודית לא לקחה את מקומה של חברון הערבית, אלא שתיהן מתקיימות אחת לצד השנייה, כשכל אחת גדלה ומתפתחת לפי דרכה.

המציאות היומית היא שהיהודים והמוסלמים עושים את עבודת הפולחן זה לצידו של זה, תחת אותו הגג בקבר האבות, כאשר שני הישובים חיים יחד בשלווה.

דמיון דתי כבר גרם ליותר מדי מאורעות טראגיים בעבר כדי שנרשה להסתה בלתי־אחראית מבחוץ לחרחר שינאה בין ערבי ליהודי. הניסיון המעציב הוא, שבמשך למעלה מארבעים וחמש שנה היו אלימות, טרוריזם ושינון בלתי פוסק של שנאה נגד יהודים וישראל – ברדיו, בעיתונות, בבתי הספר ובמסגדים – העקרונות העיקריים של המדיניות של כמה ממדינות ערב. למרבה המזל עשו המנהיגים היהודים והמוסלמים בשטחים ובישראל עצמה כל מאמץ לשמור על הכבוד ההדדי, דו־הקיום וחופש הפולחן שחותמה של מדיניות ישראל הטביע בחברון במשך למעלה מעשור שנים.

לאחרונה היינו עדים לניסיון למקד את תשומת־הלב לנושא צדדי שאינו עיקר הבעיות האמיתיות במזרח־התיכון ולא רלוונטי לכל הסכם שלום בעתיד. ההתישבויות היהודיות בשטחים, שמעולם לא נישלו אף ערבי, שלא עלו במחיר חייו של איש, ושלא היו אף פעם נושא בסיכסוך המזרח־תיכוני הפכו להיות נקודת המוקד לצעקה וגינוי עולמיים. טענו כבר שההתישבויות היהודיות מעבר לקווי 1967 הן “בלתי־חוקיות” שהביאו ל“שינויים דמוגראפיים” בשטחים ושהם מהווים “מכשול לשלום” באיזור. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת־הכללית הצעת החלטה בנושא זה. מן הצורך, לכן, לבדוק כל אחת מההאשמות כדי לחשוף את הכוונות הניסתרות מאחורי העיסוק הרב בנושא.

ראשית, יש לזכור שב־15 במאי 1948 פלשו לפלשתינה צבאות ערביים, כולל הלגיון הערבי, במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת־ישראל עם הולדתה. כפי שנאמר ע"י הנציג הסובייטי למועצת הביטחון באותה עת:

בגלל האופי התוקפני של פלישתם לפלשתינה, לא יכלו המדינות הפולשות לרכוש זכויות או ריבונות על השטחים שתפסו. נציג ארה"ב, וארן אוסטין, כינה את הפלישה הירדנית ליהודה ושומרון “הפרת החוק הבינלאומי מהסוג הגרוע ביותר.”

זכויות המדינות הפולשות בשטחים של מה שהיתה פלשתינה המנדטורית היו, לכל היותר, זכויותיו של כובש, ללא סמכות לספח את השטחים הכבושים. “סיפוחם” של יהודה ושומרון לירדן ב־1950 היה, לכן, ללא בסיס או תוקף בחוק הבינלאומי. ה“סיפוח” הירדני לא קיבל אישור בינלאומי: רק אישור בריטי, שבאותה עת היתה הכוח האמיתי מאחורי ירדן של עבדאללה, ואישור פקיסטאני שהבטיח הכרה בצעד ירדני זה. אפילו בריטניה לא כללה את מזרח ירושלים בהכרתה. המדינות החברות בליגה הערבית הרחיקו לכת כשאיימו על ירדן בגירוש משורותיהם בגלל “סיפוח זה”.

ב־1967 היתה ישראל שוב קורבן לתוקפנות, כאשר מנהיגים ערבים נשבעו בפומבי לחסל את ישראל. מצרים חסמה את מיצרי־טיראן והכניסה את כוחותיה לסיני. בו בזמן התעלמה ירדן מעצת ישראל להתרחק מהמלחמה ופתחה בהתקפה צבאית על ישראל, כשהיא מפגיזה ערים וכפרים, כולל את עיר־הקודש, ירושלים.

כאשר ניכנס צה"ל ליהודה ושומרון ביוני 1967 – כדי להשיב לאלימות הירדנית המתחדשת – הוא לא גירש משטחים אלה את צבאות “השליטים החוקיים”, אלא את הפולשים שהיו בחזקת דיירים. אך, זכויותיו של דייר הן, שהוא מחליט בעצמו מתי תסתיים תקופת מגוריו, ואין בידיו שום זכות לאחר שעזב את המקום.

מאחר שירדן לא היתה אף־פעם “שליט חוקי” ביהודה ושומרון, לא מתייחסות ההוראות של ועידת ג’נבה הרביעית – כולל אלה שבסעיף 49, שנועדו להגן על זכויות “השליט החוקי” ־ לירדן. לכן, ישראל אינה נפגעת מהוראות אלה ואינה צריכה להרגיש עצמה מוגבלת בגללם. במילים אחרות, ישראל אינה יכולה להחשב “כוח כובש”, לפי פרוש הוועידה, בכל חלק מפלשתינה המנדטורית, כולל יהודה ושומרון.

מסקנה דומה יכולה להתקבל מקריאת מאמרו של פרופסור סטפן ה. שוובל, שנתפרסם ב־1970 בירחון האמריקאי לחוק־בינלאומי, שם הוא כתב:

באותו מאמר הצביע פרופסור שוובל על כך, שעיקרון הוא בחוק הבינלאומי שלמרות שזכותה של מדינה על שטח אינה יכולה להיות מבוססת על כיבוש, הרי שעקרונות מיושמים אחרים הם “שזכות חוקית לא תצמח מעוול” ושחברות האו“ם לא תשתמשנה ב”איום או שימוש בכוח נגד שלמות טריטוריאלית או עצמאות פוליטית של אף מדינה." פרופסור שוובל מסיים את מאמרו ואומר שירדן ומצרים סיפחו ב־1948 שטחים באמצעות “כיבוש תוקפני” שהיה לא חוקי, אבל הכיבושים של ישראל ב־1967 היו “הגנתיים”.

פרופסור שוובל אף מדגיש שלוש נקודות אודות “כיבושים הגנתיים.” האחת: מדינה רשאית להחזיק או לתפוס שטח זר בצורה חוקית אם הדבר “נחוץ להגנתה העצמית.” שניה: מדינה רשאית לדרוש, לפני נסיגתה משטח כבוש בכיבוש הגנתי, שייערכו סידורים בטחוניים מספקים לצורך הגנת ביטחונה. שלישית: למדינה שמחזיקה בשטחים בעיקבות כיבוש הגנתי יש, לעומת הכובש הקודם שרכש את השטח בעיקבות כיבוש לא־חוקי, זכות קניין גדולה יותר על האדמה.

דעת החוק סוכמה ע"י אליהו לאוטרפאכט, דמות מכובדת בחוק הבינלאומי, כדלקמן:

העובדה שרוב ההודעות וההצהרות קושרות את כל השטחים יחד, למרות שמעמדם החוקי־הבינלאומי שונה מאחד לשני, מצביעה על מידת השיטחיות שבטיפול בבעייה כולה. הרעיון המוטעה שבוויכוח זה הובע ע"י אלפרד ל. אתרטון, עוזר מזכיר־המדינה למזרח־הקרוב ודרום אסיה, בעדות לפני וועדות־המישנה ליחסים בינלאומיים על אירגון־בינלאומי ועל אירופה והמזרח־התיכון. בעדות זו הוא מתח קו מבדיל ברור בין הסטטוס החוקי של סיני והגולן מחד, ובין זה של הגדה־המערבית מאידך. (מצרים מעולם לא הביעה דרישה ריבונית לרצועת־עזה).

בקיצור, פרופסור שוובל, שהוא עתה בסטייט דפרטמנט של ארה"ב, אמר שמנקודת ראותו של החוק־הבינלאומי “לישראל יש זכות קניין טובה יותר בשטחים שהיו פלשתינה, כולל ירושלים השלמה, מאשר למצרים ולירדן.” ועוזר מזכיר־המדינה למזרח־הקרוב ולאסיה הודה בחקירת הקונגרס, ששאלת הריבונות בגדה־המערבית ועזה עדיין לא ניפתרה, וממשלתי רמזה בעבר שהסכם. כזה הוא לא־חוקי.

הטענה החוקית נגד התישבויות ישראליות היתה מבוססת בדרך־כלל על החלטות ועידת ג’נבה הרביעית. קריאה של מיסמך זה מבהירה לגמרי שאי־אפשר ליישמו בשטחים. החלטות ועידת ג’נבה הרביעית מיועדות להיות מיושמות (לפי מיטב ידיעתי הן לא יושמו בצורה רישמית באף מקום בעולם) איפה שישנו כיבוש צבאי לזמן קצר, והן אינן רלוונטיות למצב המיוחד באיזור זה. ויותר, אפילו אם אפשר היה ליישם את חוקי הכיבוש, כולל תקנות האג מ־1907, אין בהן הגבלה לגבי חופש המגורים באיזורים הנדונים.

היו שטענו שסעיף 49 של וועידת ג’נבה הרביעית הולם את המצב כאן. מהקריאה של סעיף 49 מתברר, שמטרתו היא להגן על האוכלוסיה המקומית מגירוש ושלילת־זכויות. את קטע 6 חייבים לקרוא לאור המטרה הכללית של הסעיף. ולכן מתברר, שתנועת תושבים לתוך השטחים שבשליטה אסורה רק כאשר היא תנועת פינוי של תושבים מקומיים.

מסקנה זאת מוצאת ביטוי במחקר הראשי בנושא:

לכוח הכובש אסור להעביר חלקים מאוכלוסייתו האזרחית לשטחים שנכבשו על־ידו – איסור שנועד לכסות מקרים שבהם מועברים אזרחים כדי לתפוס את מקומה של האוכלוסייה בשטח הכבוש. ³

את סעיף 49 יש להבין מתוך הרקע למלחמת־העולם השנייה. הוא נועד, בחלקו, להיות נגד זוועות כמו מחנות־ההשמדה הברבריים באירופה הכבושה, שאליהם הובלו יהודים ואחרים ע"י הנאצים, ובחלקו נגד פינוי האוכלוסיה המקומית כדי להכין מקום מקום לפולשים הגרמנים.

כשאנו מביאים בחשבון את ההחלטות של הסעיף ואת הסיבות ההיסטוריות לתחיקתו, ברור לגמרי שהמצב המתואר בסעיף 49 אינו נוגע לישובים היהודים העומדים לדיון. כפרים וערים שלווים אלה לא באו במקום ולא עקרו אף תושב ערבי אחד ממקומו. ולכן, לפי החוק הבינלאומי, ההתישבויות הישראליות אינן “בלתי חוקיות” מפני שלישראל יש חזקה חוקית תקפה יותר, בגדה־המערבית ובעזה, מאשר לכל ארץ אחרת. ויותר מכך, רבות מההתישבויות הנדונות הוקמו במיסגרת הדרישות הבטחוניות של ישראל כפי שהובנו ע"י ממשלתה.

מתוך נוחות נשכחת העובדה שמדינות ערב טוענות שקיים מצב מלחמה בינן לבין ישראל. אולם, כשישראל נוקטת בצעדים להבטחת בטחונה שלה, הן מרגישות עצמן מנושלות. כל עוד טוענות שכנותיה של ישראל שקיים מצב מלחמה ביניהן, חובתה של ממשלת ישראל – חובה שהחוק הבינלאומי מכיר בברור – לעשות מה שנראה בעיניה מתאים להגנת תושביה. אי־אפשר לצפות מישראל שתעמיד פנים שהזמן עומד על מקומו ושתתעלם מצרכיה הבטחוניים, כאשר העולם מחכה עד אשר מנהיג ערבי זה או אחר יחליט לפתוח במשא־ומתן במקום לשלוח את נציגו לאו"ם לכנות בשמות גנאי ולגדף…

בהקשר לכך יש לציין שקיימות שאלות מדיניות ומשפטיות נוספות. לדוגמא, גבולות מדיניים מוכרים בין ישראל ושכנותיה הערביות לא היו קיימים מעולם. מאז מלחמות 1967 ו־1973 נמצאים הסכמים מיוחדים בתוקף, עד אשר יושג “שלום צודק ובר־קיימא,” כפי שדורשות החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, שלום שנועד, בין השאר, להציב גבולות בטוחים ומוכרים.

אולם ישנו אספקט נוסף לשאלת ההתישבויות שהתעלמו ממנו לגמרי. במשך מאות שנים היו אדמות ביהודה, שומרון ועזה בבעלות יהודים, והם כמובן חיו שם. הם חיו על אדמות אלה בתקופת האימפריה העותומאנית ובמנדאט הבריטי. הם גורשו ע“י התוקפנות הירדנית והמצרית, שלא הוכרה ע”י הקהילה הערבית הבינלאומית, ובוודאי לא ע"י הקהילה הבינלאומית הכללית. אם מישהו מתכוון לאמר שזכותו של יהודי להתיישב על אדמה שבבעלותו, בכל מקום אשר היא, אינה בעלת תוקף חוקי רק בגלל העובדה הפשיטה שהוא יהודי, אזי, אותו אדם, למעשה, חותם על חוקי נירנברג הנאציים – שרבים מהם מיושמים כיום בקודקס החוקים הגזעני של מדינות ערב. הבה נתבונן, לדוגמא, בחוק האזרחות הירדני מס' 6, מ־4 בפברואר 1954, שלפיו מובטחת לאומיות ירדנית לתושבי יהודה ושומרון שסופחו באופן בלתי־ליגאלי לירדן. קטע 3 של אותו החוק אומר: “כל אדם יהיה נתין ירדני…(3) אם אינו יהודי.” בנוסף לכך, חוק חדש, יחסית, מודיע שמכירת אדמות ליהודי ראויה לעונש מוות.

עתה מוצע שיהודי, בגלל היותו יהודי, ולא בגלל סיבה אחרת, אינו יכול להתיישב על אדמה שהיתה בבעלותו ובבעלות משפחתו במשך עשרות ואפילו מאות שנים. ישנן התישבויות על אדמה בבעלות יהודית על גבעות חברון, ברצועת־עזה, בעמק־הירדן, ליד ים־המלח.

מה שדורשת הצעת ההחלטה של האו“ם בעניין ההתישבויות זה, שאסור לי להתיישב על אדמת הכפר שעל גבעות חברון, משואות יצחק, הנושא את שמו של אבי המנוח ואשר הוא בבעלות יהודית, בגלל עובדה אחת, ועובדה אחת בלבד: מפני שבמיקרה אני בן העם היהודי. זוהי הפילוסופיה האנטישמית־נאצית המרושעת שמאחורי חוקי האזרחות הירדניים ומאחורי הצעת ההחלטה על ההתישבויות. מפליא מאוד שמדינות אירופאיות [ירדני…3) אם אינו יהודי.” בנוסף לכך, חוק חדש, יחסית, מודיע שמכירת אדמות ליהודי ראויה לעונש מוות.]… ⁴

נאמר שההתישבויות מוקמות על חשבון אדמות ערביות מופקעות. אין זה נכון. רובן המכריע של ההתישבויות הוקם על אדמה ממשלתית וציבורית. אדמה מכוסת סלעים, חשופה, גבעות ומדבריות שזה היה מצבן במשך מאות שנים. באותם מקרים מועטים שאדמה פרטית היתה מעורבת, היא נרכשה לצרכים ציבוריים לפי החוק הירדני המיושם ביהודה ושומרון, וכנגד פיצוי מלא. חוקים דומים לרכישת אדמות למטרות ציבוריות קיימים בישראל וברוב הארצות האחרות.

בכל מקרה של רכישת אדמות, יכול כל בעל־אדמות המרגיש עצמו מנוצל או שהפיצוי שקיבל אינו הולם, לפנות לבית המשפט העליון, היושב כבית־דין גבוה לצדק. בית משפט זה יכול ומוציא צווים נגד הממשלה או המימשל־הצבאי בכל פעם שהוא חושב שלאזרח, כולל תושבים מהשטחים, יש עילה חוקית. במספר מקרים כבר פסק בית המשפט נגד הרשויות ודרש מהן לפצות את התובע.

הטענה האווילית ביותר בהצעת ההחלטה של האו“ם היא, שההתישבויות היהודיות מהוות “שינוי דמוגראפי.” ביטוי בינלאומי חדש זה, המתיימר להסתיר את המדיניות הערבית הגזענית והאנטי־יהודית, אומץ, לרוע המזל, ע”י דוברים רציניים של הרבה ארצות שהפילוסופיה שלהן רחוקה מאוד מגזענות ומפילוסופיה גזענית.

כוונתו של הביטוי הזה היא, שאין זה הולם וצודק שיהודים יחיו בין ועם ערבים, מפני שהם יהודים. 50,000 ערבים שחזרו במיסגרת איחוד המשפחות ואוכלוסית השטחים שגדלה ב 17.4% מאז 1967, לא נחשבים “שינוי דמוגראפי.” האוכלוסיה הערבית של ישראל שגדלה מ־150,000 ב־1949 ל־550,000 כיום, אינה נחשבת “שינוי דמוגראפי” אולם אם 6,000 יהודים מתיישבים ביהודה, בשומרון, בסיני, בעזה ובגולן, באיזור המיושב ב־1.25 מיליון ערבים, מיד מכונה המצב כ“שינוי דמוגראפי”. כאשר 2,500 יהודים התיישבו באיזור המאוכלס ב־750,000 ערבים ביהודה ושומרון, ולא קופחו חיים בשל כך ואף אדם לא נושל בשל כך, מצא האו"ם לנכון להתעלם מכל הטראגדיות המכות את העולם כדי להביע את דאגתו ממה שהוא מכנה: “שינוי דמוגראפי”. מעל 500,000 ערבים חיים בישראל בתוך אוכלוסיה יהודית שלטת, צד בצד עם שכניהם היהודים. אך כנראה שפשע הוא שכמה אלפי יהודים גרים בתוך אוכלוסיה ערבית שלטת.

הפילוסופיה הגזענית מאחורי דרישות אלה היא אותה הפילוסופיה הקוראת לסילוקם של כל הגורמים הלא־ערבים מהמזרח־התיכון: הנוצרים מלבנון, האשורים והכורדים מעירק, היהודים מהעולם הערבי, היהודים מישראל, הנוצרים מדרום סודאן, הקופטים ממצרים, וכך הלאה. פילוסופיה זו סוכמה ע"י יאסר עראפאת באמנה הנאצית של אירגונו הקוראת להשמדת עם: “לא תהיה אף נוכחות באיזור מלבד הנוכחות הערבית.”

האיסור על התיישבות ישראלית זהה לחתימת אישור על הפילוסופיה הנאצית של יצירת איזור “יודנריין” – חופשי מיהודים. מעציב לראות אומות שסבלו תחת הדיכוי והשיעבוד הנאציים תומכות עתה בהחייאת התיזה האנטישמית השנואה הזו, שהביאה שואה וטראגדיה לעולם.

ישראל, לעומתם, מאמינה שדו־הקיום הפורה בין יהודים ו־500,000 ערבים בישראל ו־1.25 מיליון ערבים בשטחים יצר גשר לעולם הערבי. ע"י חיים יחד עם אוכלוסיה ערבית זאת, יצרה ישראל דו־שיח יומי עם אלמנט חשוב של הערבים הפלשתינאים. הוא הביא להבנה הדדית רבה יותר מאשר הושגה אי־פעם, ופיתח שורשים מסועפים לשיתוף יהודי־ערבי בכל התחומים של מאמץ אנושי: רפואה, חקלאות, מסחר, פוליטיקה ומדע.

כך הקימה ישראל את היסודות שמהם יש להתקדם לקראת פיתרון בעיית הערבים הפלשתינאים על בסיס הבנה.

ישראל מאמינה שהדרך היעילה היחידה לגשר על פני הפער בין יהודים וערבים היא ע"י כך שהעמים ישמרו על דו־השיח המתמשך, וילמדו לחיות זה לצידו של זה. רק אז יוכל הגשר לשלום להיות מוקם. גשר זה וודאי שלא יוכל להיבנות על־ידי

טיפוח ניקלה של גזענות בסיסית ופילוסופיה אנטישמית, הקוראת, בדורנו, להקמת איזורים חופשיים מיהודים, שמהם יגורשו אנשים רק בגלל שהם יהודים.

לבסוף, היו שהאשימו את הקמת ההתיישבויות כמיכשול לשלום. האשמה זו היא סילוף ציני של ההיסטוריה:

במשך 19 שנה, מ־1948 עד 1967, לא הקימה ישראל התיישבויות ביהודה, בשומרון, בעזה, בסיני ובגולן, מפני שישראל לא היתה בשטחים אלה. לא היה מיכשול כזה מ־1948 עד 1967, אך הערבים סירבו אפילו לדבר על שלום. לא רק שישראל לא היתה בשטחים, מצרים וירדן היו שם. ישראל לא הקימה התיישבויות ולא הביאה פיתוח וקידום חקלאי לאיזורים, מצרים וירדן לא ניצלו את נוכחותם כדי להקים חוות וישובים. הם הניחו לשטחים להתנוון במחלה ובעוני (30% אבטלה, תנאי עוני שלא יתוארו במחנות הפליטים, וכו'). הם שלטו בגדה־המערבית ובעזה אך לא הירשו את הקמתה של מדינה פלשתינאית מפני שאז, כמו עכשיו, הם לא רצו מדינה כזו. ירדן ראתה את עצמה, בצדק, כמדינה פלשתינאית, והיא אכן כזו. הערבים שניהלו את הגדה־המערבית ועזה ושיכלו להקים מדינה פלשתינאית בראשות אש“ף, יצרו את אש”ף ב־1964 לא בגלל נושא ההתיישבויות ביהודה ושומרון או עזה. הנושא היה והינו התיישבות יהודית בישראל. הנושא איננו קדום או עציון או רגבים או ימית או רמת מגשימים. הנושא הוא תל־אביב או חיפה, כפי שנציג אש“ף בעצמו אמר באו”ם. הנושא הוא כל ישוב שהקימה ישראל, בכל מקום שהוא – בגליל, בנגב, בגלבוע, בשרון, ביהודה, בשומרון ובשפלת־החוף.

שר החוץ הישראלי, משה דיין, הבהיר לגמרי שאין זה נושא מדיני, בנאומו בעצרת־הכללית של האו“ם: “ההתיישבויות לא יקבעו את הגבולות הסופיים בין ישראל ושכנותיה. הגבולות ייקבעו ע”י משא־ומתן בין ישראל ושכנותיה. הישובים אינם, בשום פנים ואופן, מיכשול לשלום, משום שאם אכן היו מיכשול כזה, היה לנו שלום כבר לפני הרבה שנים.”

אין קשר בין התקדמות לקראת שלום במזרח־התיכון ובין הקמת יישובים. נושא ההתיישבות הוא פשוט אמצעי להסוות את הסירוב העקשני של מדינות ערב לשאת ולתת עם ישראל, שאת חיסולה הם מבקשים. מהלך המאורעות האחרונים במזרח־התיכון מוכיח שההתיישבויות לא עצרו, בשום צורה, את ההתקדמות לקראת הסכמים. הסכמי הפרדת־הכוחות עם מצרים וסוריה הושגו מבלי שתוזכרנה ההתיישבויות.

השיחות בקשר לכינוסה מחדש של וועידת־ג’נבה לשלום לא התייחסו לשטחים. הם היו בקשר למיספר בעיות כמו: ייצוג פלשתינאי, מיספר המשלחות, וכו'. בעיות אלה היו נדונות גם אם לא היתה אף התיישבות אחת בשטחים שבשילטון ישראל. כפי שאמר פרופסור פרד גוטהייל מאוניברסיטת אילינוי בבית־הנבחרים ב־2.9.1977: “ההתיישבויות היהודיות הן נושא למחלוקת משום שקיומה של מדינת ישראל הוא נושא למחלוקת.”

בשטחים אלה החלה ההיסטוריה היהודית לפני ארבעת־אלפים שנה, ונמשכה ללא הפסקה.

הרבה לפני שרוב האומות בעולם אפילו חלמו על מדינה, פרחה ציביליזציה יהודית גדולה באתרים ובכפרים של יהודה ושומרון. שופטי ישראל עשו צדק בירושלים על בסיס אחד מאוספי־החוקים המתקדם והנאור בהיסטוריה. חברון היא מקום קבורתם של האבות היהודיים עד היום, ושם שלט דוד עד אשר העביר את בירתו לירושלים.

מלכות ישראל רוכזה בגבעות של יהודה ושומרון. השם המקראי “שומרון” היה שמה של עיר הבירה של מלכות ישראל העתיקה.

עבור היהודים התנ"ך אינו רק דבר שמלמדים בבית ספר של יום ראשון. הוא רישום נסיון חיים של עם שהשרשרת ההיסטורית שלו – של גדלות, טראגדיה, תרומות אנושיות שאין דומה להן, מאבק לקיום מול מספרים עצומים ותמיד של ניצחון וצעידה קדימה – לא נותקה.

העובדה היא שההתיישבויות הן נושא צדדי, כפי שהודה הנשיא סאדאת בעצמו, בראיון לרשת הטלביזיה אי. בי. סי. ב־4.8.1977. כשנשאל על ההתישבויות הוא אמר: “ובכן, לפי דעתי, זהו נושא צדדי.” הן בוודאי לא מיכשול לשלום. המיכשול לשלום הוא הסירוב הערבי להכיר בזכות העם היהודי לריבונות במולדתו העתיקה. המיכשול לשלום הוא הסירוב הערבי להכיר בישראל, לשאת ולתת עם ישראל, לעשות שלום עם ישראל. המיכשול לשלום הוא סירוב המדינות הערביות לשבת לשולחן הדיונים עם ישראל. ⁵

המיכשול לשלום נימצא בכישלונן של מנהיגות ודעת העולם לדרוש ששני הצדדים ישבו ויתדיינו פנים מול פנים. המיכשול לשלום נימצא בעידוד שניתן לקשיות העורף הערבית בגלל סיבות של כדאיות. המיכשול לשלום הוא בגישה ערבית בסיסית, ועד אשר תשונה גישה זו, לא תוכל להתבצע אף התקדמות ממשית לקראת שלום. אלה הם המיכשולים לשלום, וכל ניסיון לשלוח אצבע מאשימה אל פעולות ישראל ולכנות אותם “מיכשולים לשלום” אינו צודק, חסר בסיס והוא אינו אלא פירוש מוטעה וחמור של מאורעות במזרח־התיכון.

המדינות הערביות חייבות ללמוד שהן לא תוכלנה לשנות את המצב החוקי, האופי הגיאוגרפי וההרכב הדמוגראפי בשטחים ע“י השגת הצעת החלטה אנטי־ישראלית נוספת באו”ם. הן תוכלנה להשיג שינויים ע“י קיום הצעת החלטה 242 וע”י משא־ומתן על גבולות בטוחים ומוגנים עם ישראל.

כפי שאמר מזכיר האו"ם המנוח דאג המרשלד: “אתה יכול לגנות מדינה ואתה יכול לשאת ולתת איתה, אך אינך יכול לעשות את שני הדברים.” לפי דברים אלה, גינוי ישראל בעצרת־הכללית בנושא ההתנחלויות הוא צעד לאחור, אשר רק ירעיל את האווירה ויסכל את הסיכויים לשלום.

הנושא המרכזי העומד בפני העולם במזה"ת היום אינו הנושא הישראלי־ערבי אלא העולם הערבי עצמו – משוסע, לא מאוחד, מנוגד במטרותיו, קושר קשרים האחד נגד השני, בלתי יציב ונתון לשאיפותיו האישיות של קולונל זה או אחר במדינה זו או אחרת. מצב שנוצר בחברה של ימי הביניים בהשפעת המאה העשרים והתעצם בגלל סכומי כסף עצומים שמקורם – הנפט. זרעים של טראגדיה בינלאומית הנובטים מתוך קונפליקט צבאי וטרור בינלאומי שלוח־רסן כשהם נתמכים בעושר בלתי מוגבל קיימים כיום בעולם הערבי מבלי כל קשר לכל אלמנט חיצוני. העולם הערבי – ולא הסיכסוך הישראלי־ערבי – מהווה את מקור הבעיות הרציניות לחופש ולביטחון בעולמנו.

רק לאחרונה היו יחידות מצריות ולוביות מעורבות בקרבות. מטוסים מצריים הפציצו שדות תעופה וריכוזים צבאיים ואזרחיים בתוך לוב; הקונפליקט עדיין לא ניפתר. כיום, מבצעים בגלוי כוחות של סומאליה, חברה בליגה הערבית, נתמכים ע“י חברות אחרות בליגה הערבית כמו ערב־הסעודית, מצרים וסודאן, מעשי אלימות נגד אתיופיה, מדינה שחורה עצמאית באפריקה. הם כבשו, לפי הדיווח, כשליש משיטחה של אתיופיה בפלישה צבאית כשאלפי אתיופים נופלים בשדות־הקרב. בכל חודש מתים מאות אנשים במאבק שבין אלג’יריה ומרוקו ומאורטניה. כל חברי הליגה הערבית ממשיכים לנהל מזמן לזמן מלחמה שלעיתים נדירות מבחינים בה אמצעי התקשורת. במשך שנים מתנהל מאבק דמים על גבעות וחולות דופר, עומאן, כאשר צד אחד ניתמך ע”י דרום־תימן הקומוניסטית והאחר ניתמך ע“י ערב הסעודית, ירדן ואיראן. רק לאחרונה תאר סגן שר־החוץ של עומאן בפני העצרת הכללית של האו”ם כיצד יצרה התוקפנות הקומוניסטית חצי־מיליון פליטים. לכל הסיכסוכים האלה אין ולא כלום עם הסיכסוך הישראלי־ערבי.

אנו אף חזינו כיצד ערבים רוצחים עשרות אלפי ערבים אחרים בלבנון. צבאות ערביים הוצבו אחד מול השני בגבול העירקי־סורי ובגבול העירקי־כוויתי. במשך חמש שנים, בשנות השישים המוקדמות, ניהלו הערבים מאבק דמים אחד נגד השני בתימן. ב־1970 היו הערבים מעורבים בשפיכות דמים ברחובות עמאן במאמץ אש"פי להפיל את הממלכה ההאשמית של ירדן. ערבים הרגו ערבים בהפיכה בחסות לובית שניסתה להפיל את ממשלת סודאן, ותוניסיה גירשה סוכנים לובים שהואשמו בכך שנישלחו אליה למשימות רצח. סיכסוכים אלה, ללא כל קשר לסיכסוך הערביי־ישראלי, חושפים את האי־יציבות של העולם הערבי, אי־יציבות שמשפיעה על סיכויי השלום בעולם כולו כיום.

אולם בנוסף לכך שהן הורסות אחת את השנייה, לא מסוגלות מדינות ערב לסבול נוכחות של אף גורם אחר באיזור. כאשר נזכרים בגורלם האכזר והעצוב של הכורדים בעירק אי אפשר שלא להתפלא על שהאו“ם לא דן בשלילת זכויותיהם של מליוני כורדים לארצם שלהם בעירק. חצי מיליון שחורים נוצרים נטבחו בדרום סודאן אולם, שוב, נושא זה לא שווה היה התייחסות של האו”ם. קיומם של מאות אלפי נוצרים בלבנון היה תחת איום של חיסול בידי ערבים מוסלמים, אך העולם נישאר דומם. אם רק תינתן להם האפשרות, יעשו הערבים לאוכלוסיה היהודית בישראל מה שהצליחו לעשות לאוכלוסיה הערבית בכל ארצות ערב עד היום, ומה שהצליחו לעשות לכורדים, לנוצרים, לשחורים – במיוחד מאחר שאנו רואים כיום נטייה ברורה של אש"ף ובנות בריתו לקבלת המטרה שיאסר עראפאת נישבע לקיימה, כפי שאמר ב 1975 בלוב: “לא תהיה שום נוכחות באיזור מלבד נוכחות ערבית.”

במילים אחרות, כשאנו מנתחים את הגישה הערבית לבעייה הישראלית, אנו חייבים לראותה כחלק מהגישה הערבית למיעוטים החיים בעולם הערבי. אנו חייבים להשוות את ההפגנות של רצון טוב והצהרותיהם לשלום עם העובדות ועברם. העולם היה במידת מה פתי, נטה להתייחס אל הערבים במידה של סלחנות וטוב־לב. אומות הראו נטייה גדולה מדי להגיב בהסברים מרגיעים על ההצהרות הפומביות החריפות של הערבים, באומרן שהערבים אינם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, ושאין כל קשר בין הצהרותיהם הפומביות להצהרותיהם העדינות והמתונות בשיחות פרטיות.

ההתפתחות האחרונה המאיימת ביותר בעולם הערבי נתגלתה כתוכנית סורית בעלת השלכות לטווח ארוך. סוריה, הנימשלת על ידי סידרה ארוכה של דיקטטורים צבאיים במשך שנים, נחשבה כבר מזמן כגורם קיצוני במזה“ת. היציבות היחסית שממנה נהנית סוריה בשנים האחרונות נובעת מהפסקת ההפיכות שאירעו מאז הקמת המדינה הסורית, בממוצע של אחת לשנה. הדיקטטור הנוכחי, חאפז אל־אסאד, עומד בשלטון מזה שבע שנים ומייצג פלג של מפלגת הבעת' הדוגלת בצורה בלתי מוגדרת של סוציאליזם ערבי. משטרו הוא אכזר וקשה. למדנו מניסיון מר, שהתנהגות סוריה לאסיריה היא ברוטאלית קיצונית, כמו בימי־הביניים. הקהילה היהודית שלה חיה ממש במאסר כבני־ערובה. סוריה היתה במשך השנים האוייב הקיצוני ביותר, ועד היום היא לא הכירה עדיין בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם.

ישראל אינה המדינה היחידה שחושבת שסוריה היא שכן לא נעים. יחסי סוריה עם תורכיה היו מאוד לא נעימים ויחסיה עם משטר בעת’י שכן בעירק היו, אם לאמר בהמעטה, לא ידידותיים. שתי דיוויזיות משוריינות הוצבו על הגבול עם עירק. נסיונותיה של סוריה להטות מדי פעם בפעם את זרימת המים לעירק רק הגבירו את המתח.

אולם רק בלבנון נתגלו לבסוף מטרותיה האמיתיות של סוריה. המלחמה בלבנון הראתה לכולם את האין־אונות המושלמת של העולם הערבי עם הליגה הערבית וועידות הפיסגה שלה והכוחות לשמירת השלום שלה. לבנון מהווה את הזירה שבה באים לידי ביטוי אכזרי האמביציות הבין־ערביות, השינאות והיריבויות. אי־אפשר להעריך את ההתפתחויות בלבנון מבלי להבין את נקודת המפתח בבעייה כולה, כלומר – יחסה היסודי של סוריה ללבנון: סוריה התייחסה תמיד אל לבנון כאל חלק מ“סוריה הגדולה.” לא היו מעולם יחסים דיפלומטיים בין השתיים והן לא החליפו שגרירים. זוהי תוצאה טבעית של תביעת סוריה על לבנון, משום שמקובל הוא, שמדינה לא מנהלת קשרים דיפלומטיים עם חלק מעצמה.

הסורים היו מאושרים מאוד “לבלוע” את לבנון. מבחינה צבאית הם היו יכולים לעשות זאת בקלות יחסית אם רק היו מקדישים את הכוחות הדרושים למטרה זו. אולם מיספר גורמים מרתיעים מנעו מהם לעשות זאת – היחסים הבין־ערביים המורכבים, התגובה לצעד של סוריה בעולם הערבי, ויחסם של המעצמות הגדולות ושל ישראל. בגלל זה בחרה סוריה בקו פעולה שני – כלומר, להפוך את לבנון למדינה משועבדת, או לפחות לכלול אותה לגמרי בתוך שטח השפעה סורי. סוריה אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות וויתורים בנושא זה, מכיוון שלבנון מהווה שטח אסטראטגי חיוני במאבקה של סוריה נגד ישראל.

השליטה בלבנון מהווה גורם חשוב מאוד לסוריה במאמציה להשיג הגמוניה בעולם הערבי. סוריה לא זנחה אף פעם את תוכניותיה להקים את גוש מדינות המשראק (מזרח) כנגד גוש מדינות המג’רב (מערב) הכוללות את צפון אפריקה ומצרים ביניהן. רק מזרח חזק, תחת פיקוד והנהגת סוריה, יכול לשמש גורם של שיווי־משקל למנהיגות מצרים ולציר קהיר־ריאד שדמשק אינה מרוצה ממנו. לבנון היא, לכן, קשר חיוני בתוכנית הגוש־המזרחי הזה, ואם אי־אפשר יהיה להשתלט עליה מבחינה צבאית היא תישאר לבנונית לגמרי אולם תחת פטרוניות סורית בדרגה כזו שלמעשה תאבד את עצמאותה.

הסורים מאמינים שאפשר יהיה להשיג מצב כזה ע"י שמירה של נקודת־קיפאון פוליטית עדינה ושבירה בין המוסלמים והנוצרים. תוצאות העימות הממושך ביניהם נוטות להבטיח לבנון חלשה ותלויה לגמרי בסוריה. התוצאות של השלב הראשון במלחמת לבנון תואמות לחלוטין את האינטרסים הסוריים. הנוצרים המרונים היו הכוח הפוליטי והכלכלי השליט בלבנון, נטילת עוצמתם וכתוצאה מכך הגברת עוצמתם של המוסלמים היתה שאיפתה של סוריה.

מההתחלה תמכו הסורים במימסר המוסלמי, אם כי לא בענף השמאלי רדיקאלי, שמטרותיו נוגדות לגמרי לאלה של סוריה, כך שהמוסלמים השיעים והסונים בלבנון כאחד נהנו מתמיכה סורית.

ב־14 בפברואר 1976, נראה היה שהסורים השיגו את מטרתם. הנוצרים המרונים והמוסלמים חתמו על הסכם פוליטי חדש שיצר שווי משקל חדש, לפיו הופחת כוחם של הנוצרים ובו בזמן הוגבר כוחו של המימסד המוסלמי. הוסכם ע"י שתי המפלגות שהנשיא יהיה מרוני, עם פחות סמכויות, וראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני, עם סמכויות מוגברות, וחלוקת המושבים בפרלמנט תהיה שווה. אם היו מכבדים הסכם זה, היתה מלחמת לבנון מגיעה לקיצה והמצב שנוצר היה מאפשר לסוריה להפוך את לבנון למדינה משועבדת.

אולם ברית מורכבת שכללה את המוסלמים השמאליים הרדיקאליים בהנהגת קמאל ג’ומבלאט (מנהיג דרוזי צבאי סוציאליסטי יוצא־דופן), מיספר קבוצות קומוניסטיות, קבוצות פרו עירקיות ממפלגת הבעת' ואחרים ניסו לנצל את המצב הלא יציב כדי לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון הנוצרים.

הסורים שינו את עמדתם ב־180 מעלות. הם החלו תומכים במרונים נגד הפלג השמאלי כדי למנוע ממנו מלהשתלט על לבנון, בניגוד לאינטרסים של סוריה. זוהי הסיבה שביוני 1976 נכנסו ללבנון כוחות סוריים שמספרם הוערך ב־20,000 חיילים ו־400 טנקים, כדי לתמוך בנוצרים. המטרה היסודית היתה למנוע מכל אחד מהצדדים כסיכסוך אפשרות ליצור לבנון חזקה ויציבה מבחינה פוליטית, ולשמור את הסטטוס־קוו של לבנון חלשה ומקוטבת ותלויה בסוריה. בראיון שנתן לעיתון סעודי, "אוקאזה, " בתחילת 1977, הבהיר הנשיא אסאד מעל לכול צל של ספק את המהלכים הסורים הציניים, והצביע על כך שהסורים מספקים נשק לנוצרים כדי שיהרגו מוסלמים ומספקים נשק למוסלמים כדי שיהרגו נוצרים.

ישנה כאן נקודה מעניינת להסתכלות, והיא, שבעולם הערבי חישובים אידיאולוגים תופסים מקום שני אחרי אינטרסים לאומיים חיוניים, כפי שרואה אותם כל מדינה ערבית. כל החלוקות המקובלות בעולם המערבי לימין ושמאל, רדיקאלי ושמרני, אינן יכולות להיות מיושמות בעולם הערבי.

יש להבין את המצב בסוריה ובלבנון ביחס לאש“ף, שלמרות שהוא גורם בעל חשיבות רבה מאוד בלבנון, חייב להילחם על עצם קיומו במדינה זו. לאחר שהמלך חוסיין גירש את חברי אש”ף מירדן ב־1971–1970, הם הקימו את בסיסי הפעולה שלהם בלבנון, ומשם הפעילו מחבלים נגד ישראל. מכיוון שאש"ף היה מוחרם, או תחת פיקוח הדוק בירדן, סוריה ומצרים, הפכה לבנון למדינת העימות היחידה שבה יכול היה לפעול בחופשיות כבמדינה בתוך מדינה.

במשך השלב הראשון של הסיכסוך הלבנוני ישב אש“ף “על הגדר” ועקב אחר התפתחות המלחמה, אולם כשהחלה סוריה תומכת במרונים, הבין אש”ף שאם סוריה תשתלט על לבנון או תהפוך אותה למדינה משועבדת, הוא יאבד את השטח היחיד שבו הוא יכול לפעול בדרגה מסויימת של חופש. אז החליט אש"ף להצטרף למוסלמים השמאלניים רדיקאליים במאבקם נגד סוריה.

העימות כמעט ופירק את אש“ף למרכיביו השונים, ולמעשה הוביל לתהליך של התפצלות. כל הגורמים המרכיבים של אש”ף שיקפו את המדיניות של התומכים בהן, ולמעשה הפכו ללא יותר מאשר מכשירים בידי מדינות ערביות שונות. אל־צ’עיקה בחסות סורית היה חמדן מאוד, ואירגונו של אחמד ג’בריל, “הפיקוד הכללי” עבר כולו לסוריה. אירגון “הפתח” נישאר הקבוצה הפלשתינאית החזקה מכולם במיספר הלוחמים, ביכולת הלחימה ובליכוד הפנימי. הם הצליחו לגרום אבדות לשיריון ולקומנדו הסוריים, לאל־צ’עיקה ולחזית העממית לשיחרור פלשתין של ג’ורג' חבש. באופן כללי, נעשה אש"ף אירגון קיצוני יותר.

כשסוריה גמרה להשתלט על לבנון – נושא שלא היתה מוכנה להתפשר עליו – איבד אש“ף את מעט חופש הפעולה שנהנה ממנו קודם בסוריה, ואת חופש הפעולה הבלתי מוגבל, באופן יחסי, שהיה לו בלבנון. כשהוא חלש יותר מבחינה צבאית ופוליטית התחיל אש”ף לחזק את דמותו הפוליטית בחו“ל, בתיקווה שע”י כך יוכר מעמדו במזה"ת.

יחסיה של סוריה עם ירדן נעו במשך השנים בדרגות שונות של עוינות. כאשר הרגו סוכנים סוריים בעמאן את ראש ממשלת ירדן ב־1960 היה קשה מאוד לשגרירים הבריטי והאמריקאי לשכנע את המלך חוסיין שלא לפלוש עם צבאו לסוריה. חיל־האוויר הסורי ניסה לירות במלך חוסיין כשזה הטיס את מטוסו מעל שטח סוריה, ואף נעשו מספר נסיונות מצד סוריה להתנקש בחיי המלך. המלך חוסיין כתב על כך במרירות באוטוביוגרפיה שלו.

כשצבאו של חוסיין היה במאבק לחיים ולמוות עם חיילי אש“ף ברחובות עמאן ובמקומות אחרים, בספטמבר 1970, וכשירדן סבלה ממלחמת אזרחים, תקעה סוריה סכין בגבו של המלך כשפלשה לצפון ירדן. באותו הזמן העמידו הסורים פנים שכוח השריון הפולש הוא פלשתיני. ירדן ניצלה בזכות רמזים ברורים שארה”ב וישראל לא ישבו בחיבוק ידיים ויביטו בשלוות נפש על פלישה סורית לירדן. תנועת כוחות ישראליים, שינוי עמדות היחידות באירופה והתקרבות הצי־השישי לחוף הלבנט, הרשימו את הסובייטים במידה כזו שהם יעצו לסורים לסגת. כתוצאה מכך נטלה ירדן מאש“ף את חוקיותו – צעד שהערבים מתחו עליו בקביעות ביקורת. לאחר שביולי 1971 גורש אש”ף מירדן שידרו הסורים – שהיו המאמצים של אש“ף באיזור – מידי לילה, ביקורת חריפה על המלך, על כך שאין הוא מבצע חובה ערבית ומרשה לאש”ף לפעול נגד ישראל מתוך שטח ירדן. המלך היה נחוש בדעתו והעוינות הסורית לא פחתה.

ואז, בשינוי עמדות בלתי־ייאמן, התפתחה ב־1976 התקרבות בין הסורים לירדנים. לפתע נעלמו כל אותן שנים של עויינות ושנאה. נערכו ביקורים הדדיים של המנהיגים והוקמו וועדות תיכנון משותפות. הדבר המפליא ביותר הוא שכתוצאה מהתקרבות זאת השלימה ממשלת סוריה עם גירושו של אש“ף, שהוא היום מכשיר בעל ערך רב במדיניות סוריה, ולא ראתה כנוגדים את היחס העויין של ירדן לאש”ף ואת הצהרות הידידות הפומביות בינה לבין ירדן.

ניתוח מעמיק של מה שאירע במשך השנים בין שתי ארצות אלה חייב לעורר את החשד, משום שאין להעלות על הדעת שהבדלים פילוסופיים ומדיניים מהותיים יכולים להימחק בצורה קלה כל כך. הסורים מאכסנים, מספקים נשק ותומכים בגורמים של אש“ף, שמטרתם המוצהרת היא להשמיד את הממלכה ההאשמית בירדן, בנוסף למדינת ישראל. מנהיגי אש”ף חזרו והצהירו שירדן הינה פלשתינה. אין ספק שחוסר־האמון והעויינות הבסיסיים עדיין קיימים משום שהמישטרים לא נשתנו באופן מהותי. ירדן היא מונארכיה שמרנית עם נטייה מערבית, וסוריה נמשלת ע“י שילטון רדיקאלי קיצוני, שציודו הצבאי הוא סובייטי והוא מאומן ע”י כארבעת אלפים יועצים צבאיים סובייטים, שלא לדבר על הטייסים הצפון־קוריאנים, היחידות הצפון־וייטנאמיות והיועצים הקובאנים המוצבים מפעם לפעם בסוריה.

מה שמסתבר בעליל הוא, שסוריה החליטה להשתמש בירדן כבכלי להגשמת מדיניותה, ואילו הירדנים עומדים הפעם ליפול במלכודת שטמנו להם הסורים. העובדה שהגבול עם ירדן תוקן והוסרו כל המיכשולים האפשריים לאורך הגבול, כבר שירתה את מדיניות סוריה. לאחר שהבטיחה את אגפיה, יכולה סוריה להיכנס ללבנון כצעד הראשון ליצירת “סוריה גדולה.” תוכנית זו, שלמעשה היא הקמת קונפדרציה המורכבת מירדן, סוריה ולבנון, היא הצעד של סוריה לקראת שיווי מישקל נגד השפעה מצרית במזה"ת. זהו צעד שנועד ליצור גוש מגובש במזרח, שיוכל לפתוח במלחמה עם ישראל ללא מצרים – השקפה מהפכנית בעולם הערבי – או שייעודו הוא ליצור קבוצה חזקה דייה מבחינה מדינית, כדי לנקוט בצעדים המתאימים לקראת יחסים מדיניים עם ישראל.

ירדן הצטרכה את הברית עם סוריה מפני שאיחוד כזה עם ממשל רדיקאלי יתן תוקף רב יותר לשילטון הירדני, אשר היה במידה מסויימת נחשד בעיני העולם הערבי. ברור מעל לכל צל של ספק שהתקרבות זו שבין סוריה וירדן הושגה על חשבון אש“ף. יחסה של ירדן לאש”ף נישאר כפי שהיה משום שזהו נושא של חיים ומוות למלך חוסיין.

מעניין להתבונן בשינוי הגישות הבסיסיות שקיבל את ביטוייו ביחסים בין שתי הארצות. במשך זמן מה הפעילו הסורים לחץ כדי ליצור פדרציה או קונפדרציה כללית, עם איחוד צבאי ומדיני, כדי שימנע שגרירויות נפרדות. חוסיין, מצידו, הצליח בכישרונו הרב להלך על חבל דק, כשהוא שומר על יחסים טובים עם סוריה אולם בו בזמן ניכנע לחשדות צבאו לגבי כוונות סוריה, מבלי לאבד את זהותו הירדנית.¹ רוב ההצעות הסוריות המעשיות לגבי יותר מאשר איחוד פורמאלי או לגבי קונפדרציה נידחו בתקיפות ע"י הירדנים; הם ערים לסכנה הטמונה בקשר עם סוריה ולכן מנסים ליהנות משני העולמות ולשמור על סוריה בטווח ידם.

אולם לירדן ישנה מטרה נוספת.

בזמן שהסורים מפתחים ומבצעים את תוכניתם בלבנון, משתמשים הירדנים במצב חדש זה כדי לרכוש שוב את מעמדם כאחראים בגדה־המערבית, למרות החלטת ועידת רבאט מ־1974. (החלטה זו, שנתקבלה למרות התנגדותו של המלך חוסיין, מצהירה שאש"ף מייצג את העם הפלשתינאי, כולל זה שבגדה־המערבית). אולם המלך שיחק בקלפיו בזהירות רבה מאוד, בשלמו מס־שפתיים להחלטת־רבאט אולם בלי שהירפה, ולא אף לרגע, מאחיזתו בגדה־המערבית. לכן הוא המשיך לשלם לאנשי השירות האזרחי – קבוצת אנשים ברת־מזל, אשר בגלל סיבות מדיניות מקבלת משכורות כפולות, אחת מישראל ואחת מירדן. הוא לא פיזר את הפרלמנט, ש־50% מחבריו מייצגים את הגדה־המערבית, אלא פשוט הישעה אותו ודחה את הבחירות, כדי שיוכל להפעילו בכל זמן. היחסים של חוסיין עם ראשי־ערים מהגדה־המערבית נשארו קרובים, למרות העמדה הרדיקאלית שהם אימצו בצורה פומבית. ראשי־הערים נתקבלו בברכה בעמאן וקיבלו ברצון הלוואות פיתוח מירדן – וגם מישראל. כך אנו עדים להשפעה גוברת של המלך חוסיין בגדה־המערבית, ובו זמנית לכירסום הדרגתי בהשפעת רבאט.²

למרות הרווחים המידיים של הירדנים, אני מאמין שירדן משחקת באש, ושהמלך חוסיין ילמד שהוא עשה טעות רצינית כשחשב שהוא יוכל לסדר את סוריה במשחק שלה. הוא וכל האחרים באיזור ימצאו את עצמם משחקים את המישחק לפי כלליה של סוריה.

פרטיה של התוכנית הסורית מהווים התפתחות מדאיגה מאוד באיזור, ועד שתיבלם התקדמותה עלולים הסורים, שניתמכים ע“י ברה”מ, לגרום במזה“ת להרעת מצב חריפה דייה, שתוביל להתפתחויות רציניות במערב. כרגע, לא יכולה סוריה, למרות מדיניותה הקיצונית, להתעלם מהמדיניות האנטי־סובייטית חסרת הפשרות של ערב־הסעודית, שמהווה מקור של תמיכה כספית להרבה ארצות ערביות וסוריה ביניהן. בגלל עובדות אלה מכלכלת סוריה את מעשיה בזהירות. תפקידה של ברה”מ בליבוי הסיכסוך והריב במזה“ת הודגש ע”י הנשיא סאדאת, כששלח אצבע מאשימה אל ברה“מ, שהיא מתקיפה את מצרים באמצעות סוריה ומתנגדת לסוריה באמצעות מצרים, שהיא מפעילה לחץ על עירק באמצעות סוריה ולחץ על סוריה באמצעות עירק, שהיא מסכסכת במצרים באמצעות לוב ובלוב באמצעות מצרים; במילים אחרות, בהתערבות ללא הבחנה בכל הארצות, כדי לקדם את ענייניה במזה”ת. התפתחות כוללת זו צריכה להגביר את הדאגה והחשש במערב בכלל ובמזרח־התיכון בפרט.

ככל שמזימתה של סוריה להתרחבות ולסיפוח מתקדמת, מתחולל שינוי רציני אשר עלול להוליד תוצאות רציניות באיזור כולו. זוהי, שוב, הכרה בתפקיד המזיק והמושחת שמילאה ברה“מ במזרח־התיכון – תפקיד שתואר ע”י הנשיא סאדאת בבהירות רבה – שההצהרה המשותפת של ארצות־הברית וברית־המועצות מה־1 באוקטובר 1977 נתקבלה בבהלה ודאגה לא רק ע“י ישראל, אלא ע”י מצרים גם.

במיקרה של מדינה קטנה מתפתחת, כפי שישראל הינה, חשוב שנביא בחשבון לא רק מה שארצות אחרות יכולות לעשות בשבילנו. אלא גם מה שאנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, וכיצד אנו יכולים, בדרכנו שלנו, לתרום לרווחת כולם. בהקשר לכך קיבלה ישראל בברכה את הערותיו של ראש־המשלחת הסינית, מר לי צ’יאנג, שנאמרו בפגישה השביעית של העצרת הכללית של האו"ם:

למרות הקשיים העצומים שעמדו בפני ישראל ושעדיין קיימים, ניסינו, במשך השנים, לשפר את מצבנו ולשמור על צמיחה כלכלית. לרוע המזל לא איפשרו לנו הצרכים הצבאיים העצומים שלנו, שנבעו מבעייתנו המיוחדת, לנצל את כל היתרונות של הקידמה הכלכלית. בהשגת קידמה זו עזרו לנו כמו להרבה מדינות מתפתחות, מדינות ידידותיות רבות בסיוע רציני.

ישראל לא רק שהשתמשה בסיוע, אלא ראתה זאת כחובתה של מדינה החברה בקהילת העמים, להבטיח שהיתרונות שהיא השיגה יועברו למדינות אחרות, בצורות שתאפשרנה תרגום מעשי מיידי, כדי להתאימן לצרכים המיוחדים של מדינה זו או אחרת.

בהקשר לכך, ולפי מדיניות הממשלה הישראלית, תוכננו תוכניות של שיתוף־פעולה וסיוע טכני עם מדינות מתפתחות אחרות. אכן, העובדה שישראל, לא מתת השמים של משאבים טבעיים או מקורות אנרגיה טבעיים, מנהלת שיתוף פעולה בשטח טכני זה או אחר עם כחמישים מדינות בכל העולם, מהווה מקור גאווה רבה.

העובדה שישראל עצמה היא ארץ מתפתחת צעירה, מייחדת אותה מבין כל המדינות המתועשות, ביכולתה לספק ניסיון ועזרה בפיתוח כלכלי וחברתי. נשיא קניה, ג’ומו קניאטה, ביטא זאת כך, הישראלים “הראו מה יכולה מדינה קטנה לעשות לעצמה בעזרת עבודה קשה ואמונה בעתידה. הדוגמא הטובה של ישראל היא שיעור מועיל אשר הרבה מדינות מתפתחות מנסות ללמוד.” ²

בגלל שישראל היא עדיין במעמד של מדינה מתפתחת ובגלל מצבה הכלכלי, עובדה שאין להתעלם ממנה, לא יכולה ישראל להרשות לעצמה להלוות או להבטיח סכומי כסף עצומים כהון לפרוייקטים. במקום זאת ייחדו שני גורמים בולטים את שיתוף־הפעולה הבינלאומי הישראלי: ההתמקדות הכמעט מוחלטת בסיוע טכני וההדגשה על שיתוף־פעולה.

תוכנית הסיוע הטכני של ישראל התחילה בגאנה, מיד לאחר שזו זכתה בעצמאותה ב־1967, ולאחר מכן התפשטה התוכנית מאפריקה לאסיה ולאמריקה הלאטינית. שמה הטוב של התוכנית ניבנה ע"י יועצים שעזרו לתכנן את הפיתוח החקלאי והאיזורי, ואשר הציגו טכניקות חדשות ברפואה, חינוך, עבודה ואירגון איגודי־מסחר.

הפרוייקטים היו מגוונים מאוד, מהדרכה בגידול משק־החי והקמת שרותים וטרינאריים באפריקה, ועד אימון מדריכי תנועות־נוער באיים הקאריביים. ישראלים עזרו להקים את מעגן המיסחר “הכוכב השחור” בגאנה, ולבנות מערכת אספקת מים לאיזור אקרה. הם התחילו בהקמת פקולטה להנדסאות באוניברסיטה של אדיס־אבבה והדריכו אתיופים בתחזוקת נמל, הנדסאות תנועה ופיתוח תיירות. ישראלים ספקו לליבריה ציוד לעיניים, בנו מבנה לזיקוק נפט בסיירה־ליאונה, והיו מעורבים בפרוייקט למקורות מים ברפובליקה המלאגאסית.

תוכניתה של ישראל מתבססת כולה בעיקר על סיוע טכני – אימון והדרכת מומחים, ועל מספר פריטי סיוע כמו: זרעים ומכשירים. סטנדרט גבוה ועיקבי של הישגים הוא פיצוי להשקעה הכספית, הקטנה יחסית, של ישראל. הדרישה ששותפים מקומיים יספקו את ההשקעה, הגדולה יחסית, בפרוייקטים שבסיוע ישראל, מתבטאת אח"בהרגשה יוצאת מן הכלל של מעורבות ודאגה להצלחת הפרוייקט.

בו בזמן נראה שהמעורבות האישית של המומחים הישראלים משתקפת אח"כ באמונה הרווחת שהתוכנית היא השקעה חשובה במשאבים לאומיים יקרים. דבר זה יכול להסביר את המסירות שבה מבצעים העובדים בתוכנית הסיוע־הטכני את משימותיהם. לדוגמא, לא מכבר נסע מנהל חווה ישראלי במדינה אפריקאית לעיר הבירה הרחוקה כדי להזהיר את השגריר שלו שהתקפה פתאומית של מזיקים עלולה להשמיד את יבולו תוך 48 שעות. מאחר שהשגריר לא יכול היה לאתר את החומר להשמדת המזיקים באותה ארץ, הוא טילפן לירושלים, ומספר שעות לאחר מכן היו שני מטוסים בדרכם, עמוסים בחומר משמיד מזיקים ומלווים בחוקר חרקים של צמחים. היבול ניצל וקשרי שיתוף הפעולה נתהדקו.

אולם מסירות, מעורבות ומקוריות לבדם אינם מסבירים את המשיכה שיש לסיוע הישראלי בעיני הארצות המתפתחות. מה שנראה חשוב באותה מידה הוא הצלחת ישראל, בזמן קצר יחסית, ליצור כלכלה מודרנית, חברה משולבת יפה למדי, ומערכת חברתית שבה ממלאים העקרונות הסוציאליסטיים של אירגון ושיווק תפקיד חשוב ביותר.

לדוגמא, למרות שטנזאניה, שמקורה הוא סוציאליסטי, ביקורתית כלפי ישראל בפורום בינלאומי מאז מלחמת 1967, לא הפריע לה הדבר לבקש מישראל שתספק לה קורס אימון מיוחד בשיתוף־פעולה חקלאי, לקראת תוכניתה להקים צורות חדשות של יישובים שיתופיים חקלאיים – תוכנית כפר ה“אוג’מה” (סוציאליסטי). ישראל היתה המדינה החופשית היחידה שאליה פנתה טנזאניה. המדינות האחרות שהיא פנתה אליהן היו: ברה"מ, בולגריה ויגוסלביה. כך גם בגאנה, בזמן שילטונו של קוומה נקרומה. רק בארבע חוות מתוך יותר ממאה היו יועצים זרים: שני ישראלים ושני סובייטים.

העניין הרב בתוכנית הסיוע הישראלית לארצות מתפתחות נובע מהישגיה של ישראל בחקלאות וקואופרציה. מעל 40% מהאנשים שבאים להיות מודרכים בישראל מקבלים הדרכה בפרקטיקה חקלאית וקואופרטיבית. שליש ממשימות המומחים היו בהתמחויות אלה.

ככל שהתרחב הבסיס של התעשיות המדעיות והטכנולוגיות בישראל, כך גם גדלה יכולתה לעזור לעמים אחרים בשטח זה. הדחף להתפתחות בא מאז 1960 מהמוסדות הטכניים והמדעיים השונים של ישראל, המונחים ע"י מכון ויצמן למדע ברחובות.

מכיוון שישראל היתה המדינה הצעירה היחידה שירשה את המהפיכה המדעית במלואה, ראה אבא אבן, שר החוץ לשעבר, את ישראל כמקום מפגש של מדענים מהעולם הישן עם מדינאים של העולם החדש. הוא התייחס ליוזמתה של ישראל בקשירת קידמה מדעית עם בעיות התפתחות כאל: “קריאה למדינות החדשות לקשור את עתידם בעידן העתיד… וכמאמץ לעורר את ההכרה המדעית לפעולה ברבדים העמוקים של הבעיות של חברות מתפתחות.” ³

בנוסף להשלכות של תוכנית זו מחוץ לישראל, היו לה גם השפעות עצומות בתוך החברה הישראלית. היא מיקדה תשומת־לב ורגישות רבות יותר לצרכים של העולם השלישי בנושאים של מחקר חקלאי, אקולוגיה של האיזור השחון, מחקר מי־תהום ופיתוח יחסים קרובים עם מכונים מדעיים ואקדמיים בארצות מתפתחות. תוכנית הפיתוח של האו“ם (שהיא אומנם זעירה, יחסית, אך חשובה מאוד) בישראל המשיכה את הרעיון הזה ע”י כך שתמכה בפרוייקטים הקשורים למדע כמו: התפלת מים והשימוש במים מלוחים, שעשויים להיות מועילים להרבה ארצות בעולם, שהן דלות במשאבים והכנסה.

הדגש על השתתפות אישית בפיתוח ובנייה הוא אחד המאפיינים של תוכנית שיתוף־הפעולה הישראלית. גישה פדאגוגית זו נובעת מהפילוסופיה הסוציאליסטית ומהמוסדות של ישראל עצמה, בעיקר מתנועות־הנוער הרבות שלה והתוכניות לבנייה ציבורית. המתאמנים הזרים בישראל עובדים עבודת־כפיים וטועמים את טעם הישובים השיתופיים, ואילו המומחים הישראלים בחו"ל מצליחים בעבודתם בגלל דוגמתם האישית, תכונות המנהיגות שלהם וחוש האחראיות וההתחייבות שלהם, לא פחות מאשר בגלל נסיונם הטכני.

לרוע המזל הופחתה תוכנית הסיוע הטכני לאפריקה מאז 1973, ולא ביוזמתה של ישראל. כתוצאה מלחץ עצום של מדינות ערב, ובמיוחד לוב, ניתקו רוב ארצות אפריקה את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל.

ישראל עדיין ממשיכה בתוכנית הסיוע במיספר ארצות אפריקאיות, למרות היעדר יחסים דיפלומטיים, אולם ממשלות אחרות החליטו לחסל גם את הקשרים הכלכליים. עובדה מעניינת היא, ש־10% מהתלמידים הזרים הלומדים במוסדות להשכלה בישראל הם ממדינות אפריקאיות שניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל.

רבות ממדינות אלה הרגישו בשנים האחרונות טעמו של תיסכול והתפכחות מאשלייה בגלל לחץ ערבי זה. כפי שנכתב ב“הד גאנה”:

מלבד הקשיים החמורים שמהם סבלו רוב הארצות המתפתחות כתוצאה מהאמרת מחיר הנפט פי ארבע מאז 1973, היו גם בעיות נוספות כתוצאה מהקשר הערבי־אפריקאי. הסיוע הכלכלי הערבי מעדיף מדינות איסלאמיות וקראפי של לוב ניסה, באופן פעיל ביותר, להעביר מנהיגים אפריקאים רבים לדת האיסלאם. תשלומים שהובטחו נתעכבו בדרך כלל זמן רב לאחר ההתחייבות. לדוגמא, הסעודים פרטו כיצד יש להוציא 15% ממליארד הדולאר שהם נתנו בפיסגה האפרו־ערבית האחרונה.

במאמר שנתפרסם בסתיו של 1976, בירחון היוקרה “ירחון המזה”ת," אמרו שני מדענים ערבים, ראג’י אל־מלך ומיהסן חאדים, את הדברים הבאים על אודות העזרה הערבית לעולם השלישי:

לפי המחברים הגיע הסכום ששולם מקרנות פיתוח ערביות שונות לשליש או לחצי מהסכום שדובר עליו, שהיה 8.742 מיליון דולאר. בסופו של דבר רק 3% מהסכום הזה היה מיועד לארצות אפריקאיות לא ערביות. רוב התשלומים הגיעו לארצות ערביות ומוסלמיות, והסכום הכולל הגיע ל־1.504 מיליון דולאר. אי־אפשר היה להשיג את סכומי ההלוואות מהקרנות שיועדו לארצות אפריקאיות.

אין כל פלא, לכן, שבפיסגה האפרו־מצרית בקהיר, 1977, דרשו מנהיגים אפריקאים עזרה ערבית נוספת. לאחר לחץ רב ניתנו הבטחות לסכום גדול של 1.4 מליארד דולאר. אולם הסכומים והקרנות המובטחים יסופקו תוך תקופה בלתי מוגדרת של זמן, והתשלומים יהיו כולם בידי הערבים, וע"י כך חשפו את האומות האפריקאיות לחסדיהן ולחצן הפוליטי של מדינות ערביות.

הבטחות אלה הן אומנם מרשימות מאוד, אולם אם נתבונן על העבר, מעניין יהיה לראות כמה כסף יקבלו המדינות האפריקאיות מהסכומים העצומים שהובטחו.

לסיום, בחודשים האחרונים היו ביטויים גלויים של חרטה מצד מספר מדינות, שנוכחו לדעת מה הן התוצאות של גירוש המומחים הישראלים. חוסר כוח עבודה מאומן גרם למספר ממשלות לנסות לייבא פועלים מבנגלה־דש, פאקיסטן, צ’כוסלובקיה ומצרים. בזמביה, כיום, דורשים חברי הפרלאמנט שמשרד הפיתוח החקלאי יחזיר את הישראלים, כדי לשפר את התוצרת החקלאית. נציג מחוזי בהאטי, ולנטין קאפויה, אמר, “שהישראלים חוללו ניסים בעזרה לכפריים הנבערים להפוך את המטעים שלהם לגנים פורחים.” אולם כשהישראלים עזבו, חזרה האדמה להיות שממה. כפריים כורתים עצים בעלי ערך ובוזזים את המשאבים הלאומיים כדי להתקיים ולהשאר בחיים.

קאפויה העמיד בספק את ערכם של הפועלים המצרים. “מצרים איננה מולדתם של מגדלי תוצרת מזון” הוא אמר: “כיצד יכולים הם ללמד אותנו, כשארצם שלהם מייבאת את רוב מזונה הטרי?” ג’ון מוואנקטאווי, שר־האוצר לשעבר, התלונן, שהפועלים הזרים יושבים במשרדים, ואילו הישראלים יצאו לשדות והראו לכפריים כיצד לעבוד.⁵ לאחרונה, ב־־16.3.1977, יצא ה“טיימס” הלונדוני במאמר שכותרתו הייתה: “האפריקאים מתגעגעים למומחיות הישראלית למרות ההבטחות הערביות לסיוע.”

למרות ניתוק היחסים הגלוי עם הישראלים מאז 1973, ישנן עדיין שבע מדינות אפריקאיות אשר, בסתר, מקבלות בברכה את פני המומחים הישראלים, ואחרות – שלמרות חוסר הקשרים הדיפלומטיים – שמעונינות מאוד לשלוח סטודנטים שלהן לישראל, כדי להשתתף בפרוייקטים הממומנים בחלקם ע“י ישראל וחלקם ע”י ממשלות וסוכנויות ממשלתיות אחרות.

בשיא תקופת היחסים הטובים של ישראל באפריקה, בשנות ה־60, היתה ישראל מיוצגת ברוב מדינות אפריקה השחורה, והיו לה 1,800 יועצים טכניים שעבדו בו־זמנית בכל היבשת. כיום נשארו כ 100 בלבד, רובם עובדים עם אירגונים בינלאומיים. מיספר קונצרנים ישראליים גדולים, כמו חברת הבנייה “סולל בונה”, שהיא חברת בת של ההסתדרות והתשלובת התעשייתית שלה, כור, מבצעים עדיין חוזים פרטיים במדינות אפריקאיות.

ישראל תקדם בברכה את חידוש קשרי החינוך והכלכלה עם אפריקה, קשרים שבמשך שנים רבות הוכיחו שהם מועילים וקונסטרוקטיביים לשני הצדדים. בינתיים יש לישראל כ־110 מומחים העוברים בפרוייקטים ב־20 ארצות באמריקה הלאטינית, וכ־70 מומחים באסיה, בנוסף לאלה שבאפריקה. ישראל ממשיכה לקבל בברכה את פניהם של מאות סטודנטים מחו"ל למוסדות ההשכלה שלה, כדי ללמוד את המיומנויות הנחוצות במשימות פיתוח בארצם שלהם.

עד עתה דנו בתוכנית הישראלית לשיתוף־פעולה עם ארצות מתפתחות אחרות במושגים של מה נעשה עד עתה, מה שקיים היום, ההישגים והעיכובים. אולם היתרונות של דיון כזה יהיו מוגבלים אם לא נביט אל העתיד. במונחים של נסיון העבר של ישראל והשגי העבר, מה יכולה הארץ לתרום לאיזורה שלה – המזרח התיכון?

הבה נתחיל במיספר השערות דראמטיות. הבה נתבונן קדימה אל שנת 2000, ונניח שהסיכסוך המזרח־תיכוני ייפתר, וישראל ושכנותיה יחיו בשלום. הבה נמשיך לתאר שקיים שוק מזרח־תיכוני משותף, מבוסס על אותם עקרונות של השוק האירופאי המשותף, ובקשרים עימו. מרכזו של השוק המזרח־תיכוני המשותף יהיה כניראה בביירות, והוא יהיה מורכב מרשות איזורית של מים והשקאה, רשות פיתוח המידבר, רשות הנפט, רשות פיתוח התיירות, וכך הלאה. תהיה תקשורת חופשית ומהירה באוויר וביבשה בין מרכזי המזרח־התיכון. על אוסטוסטראדה בינלאומית תהיה הנסיעה לקהיר מירושלים בת שלוש שעות בלבד, ומבגדד – בת תשע שעות בלבד.

מאחר שתקציבי החינוך והפיתוח יעלו על תקציבי הביטחון, תוכל האוכלוסיה במזה"ת לצפות לשיפור השרותים הרפואיים, לשיפור תוחלת החיים, להעלאת רמת החיים. ככל שיבוזבז פחות כסף למטרות צבאיות, כך יוקצה סכום גדול יותר להשקעות קונסטרוקטיביות, אשר יביאו לעלייה ברמת החיים.

ישנן פעולות מוכנות בעבור כלכלת מצרים לפי התסריט הזה. עם אוכלוסייה משוערת של 65 מיליון תושבים בשנת 2000, ובהנחה שהסיכסוך כבר ניפתר, יוכל התוצר הלאומי הגולמי של מצרים להיות 16 מיליארד דולאר, או 250 דולאר לנפש. אם יימשך מצב המלחמה עד שנת 2000, יהיה התוצר הלאומי הגולמי של מצרים בערך 11 מיליארד דולאר, או 170 דולאר לנפש.

כנראה שיהיו שינויים נוספים בסדר העדיפויות. מאחר שכל הארצות מפיקות הנפט במזרח־התיכון הן גם ארצות מדבריות, חלק ניכר מהכנסתם יופנה לפיתוח המידבר, נושא שלישראל יש בו מומחיות רבה. טכנולוגיות חשובות של השקאה, התפלת מים וחקלאות מידבר יפותחו בצוותא, ויש לצפות שהיבול החקלאי יגדל.

התיירות תהיה תעשייה חשובה במזרח־התיכון, והאוניברסיטאות של דמשק, ירושלים, קהיר ואחרות תחלפנה מידע על חינוך. חיסול מחלות יהיה בעל עדיפות עליונה. מחלות, כמו גרענת במצרים, הפוגעות בחלק גדול מהאוכלוסיה, יכולות להיות מחוסלות. תמותת תינוקות, הנאמדת כיום בשיעור של מעל 20% במיספר ארצות מזרח תיכוניות, יכולה לרדת לפחות מ־1%, ואת השחפת אפשר לחסל.

אוטופיה? אולי, אולם לכל אחד במזרח־התיכון, שכוונותיו לגבי השלום הן כנות, ישנה הזכות והחובה להסתכל מעבר לגבולות ההווה אל העתיד. ובתהליך כזה, על ישראל לבחון לא רק מה שהיא תשיג בעיקבות דו־קיום בשלום, אלא גם מה היא תוכל לתרום לרווחתו של האיזור כולו. בהקשר לכך יהיה זה אולי רלוונטי להזכיר מיספר דוגמאות של קידמה חשובה, אשר ימלאו תפקיד חשוב בשיתוף הפעולה הכלכלי הנדון.

כתוצאה מפיתוח טכניקת השקאה מהפכנית וגידול מיגוון רחב של צמחים עמידים למלח, הצליחו מדענים ישראלים מהרשות לפיתוח ומחקר לשבור את מחסום חקלאות המידבר. הם מציעים, עתה, עתיד ותיקווה לאותם איזורים מדבריים נרחבים במזרח התיכון, שלמעשה הם חצי משטח המזרח־התיכון כולו.

ישנם כבר כיום מיספר ישובים במידבר הנגב שמתרכזים בגידול פירות וירקות בהשקאה של מים מלוחים. ישראל אף פיתחה את טכניקות הגברת־הגשם שלה, וכמות המישקעים עלתה בכ־20% בעיקבות השימוש בטכנולוגיה זו.

אולם מלבד הגברת אספקת המים, הצעד הממשי של המדענים הישראלים להתקדמות הוא בשימור ושימוש במים. שיטת ההשקאה בטיפטוף, שהיא המצאה ישראלית, ומיושמת בכל ישראל כיום, חוסכת קרוב ל־50% מתצרוכת המים. כמויות זעירות של מים ביחד עם דשנים מסיסים וכימיקאלים מוחדרים ישר לשטח פני האדמה, קרוב לצמח. שיטה זו נוסתה בהצלחה, לא רק באיזורים רגילים, אלא גם בעמק־הערבה ובנגב הצחיח, עם מים מלוחים שהם למעשה בלתי־שמישים בכל צורת השקאה אחרת. ועוד, שיטה זו נוסתה בהצלחה על גבעות טרשים שלא נוצלו מעולם למטרות חקלאיות. בנוסף לכך נערכים עתה ניסויים להשקאת גנים ויצירת איזורים בנגב בעזרת מים מלוחים.

לאחרונה הצליחו מדענים ממכון וויצמן למדע לפתח זן מיוחד של חיטה שהוא עמיד בפני מחלות ובעל תנובה גבוהה במיוחד. בהווה מגדלת ישראל רק כ־55% מתצרוכת החיטה שלה. כאשר יושלם פיתוח הזן המיוחד, תוכל ישראל לספק בעצמה את תצרוכת החיטה שלה.

מחקרים ופיתוחים בשימוש באנרגיית השמש הם נושא שבו מושקע מאמץ ישראלי רב. השימוש בדודי־שמש נפרץ מאוד בישראל. ישראל מתרכזת עתה במיספר פרוייקטים לניצול אנרגיית השמש לחקלאות ולתעשייה. כמובן שמאמצים אלה נובעים מהצורך והנחיצות לפתח מקור אנרגיה מקומי. המחקר שלנו מתבצע לאור הדרישות המיוחדות של האיזור, וקשור עם הפיתוח המואץ בישראל לשימוש במקורות מים, כולל תהליך ההתפלה של מי־ים. מחקר ופיתוח זה, שהגיע להישגים הגבוהים ביותר בעולם בפיקוח על מים, מכוון לקראת הפיכת מדבריות צחיחים לאדמה ירוקה, מניבה פרי. נעשים צעדים חשובים ביותר בנושאים אלה.

כמחווה של רצון טוב, מבלי להתייחס למחלוקות מדיניות עם מדינות באיזור, מוכנה ממשלת ישראל להעמיד לרשות שכנותיה את פירות המחקר והפיתוח שלה בנושאים חיוניים אלה, בצורת פרוייקט איזורי, כך שתנאי חייו של האדם במזרח־התיכון ישופרו. כתוצאה מכך מוכנה ישראל להפוך את המרכז הנוכחי למחקר איזורים צחיחים, שמקום מושבו במידבר הנגב, ואת המוסדות האחרים הקשורים במחקר ופיתוח נושאים חקלאיים ומים, ממרכז לאומי למרכז איזורי, שיהיה פתוח לכל המדינות במזה“ת המשתוקקות להשתתף ולשתף פעולה. עד עתה הציעה ישראל את המרכז לחקר האיזורים הצחיחים כתרומתה לאוניברסיטת האו”ם.

שנית, ממשלת ישראל ממשיכה לקבל את פניהם של אנשים מארצות שונות, הבאים להתאמן בשטחים שונים של פיתוח, טכני, תרבותי, רפואי ואחרים, שבהם הצליחה ישראל להשיג מידה מסויימת של מומחיות. זהו המשך של מדיניות, שממשלת־ישראל דבקה בה.

לבסוף, ישראל הודיעה שהיא מוכנה, ללא קשר לבעיות המדיניות המחלקות את האיזור, להרשות מעבר חופשי של סחורות לשכנותיה הקרובות, אל ומנמלי ישראל. זוהי, שוב, הצעה בלי כל קשר לכל דבר אחר, וללא תנאי של פיתרון מידי של הבעיות המדיניות המשסעות את האיזור.

אם יוכל מישהו למתוח ביקורת על הצעות אלה, ולאמר שאין הן מעשיות, יש לזכור מה שכבר נעשה בין ישראל ושכנותיה. בעיקבות מדיניות “הגשרים הפתוחים” שעל נהר הירדן, מהווה זרם חזק של מיסחר ותנועת תיירים עובדה. עשרות אלפי תיירים ערבים מכל המזרח־התיכון חוצים את נהר הירדן מידי שנה, כדי לבקר את קרובי משפחתם, כדי להתפלל במקומות הקדושים בירושלים, וכדי לבקר באתרי תיירות ופיתוח.

שיתוף־פעולה חקלאי הדוק בין ישראלים וערבים בגדה־המערבית נתן את תוצאותיו בהגדלת התוצרת. מחקר שפורסם רק השנה ע"י מכון קרנגי לשלום בינלאומי מוסר:

היתרונות משיתוף הפעולה הזה לא היו מוגבלים לגדה־המערבית בלבד. משרד החקלאות הישראלי מפעיל שלוחת שירות, המאמנת מומחים ויועצים בטכניקות של חוואות. שכרם של פקידי שלוחת השירות בגדה־המערבית ידוע כגבוה בגלל הסיבה הפשוטה, שלעיתים קרובות מפתים אותם במשכורות גבוהות בארצות השכנות ואפילו רחוקות, כמו אמירויות המיפרץ. המשכורות הגבוהות שהם מקבלים הן, לפחות כחלק מהסיבה, בגלל שהם קיבלו הדרכה ישראלית. בנוסף לכך, משדרת שלוחת השירות בערבית. ידוע שחקלאים ירדנים מעבר לנהר מקשיבים לה ולומדים ממנה. בכל פעם שיש יום־שדה המוקדש לבעייה חקלאית מסויימת, עומדת השלוחה בפני דרישה לכמויות עצומות של חומר כתוב בערבית, שחלק מהן מוצא את דרכו לארצות השכנות.

אולם הדרגה הגבוהה ביותר של שיתוף־פעולה היא ללא ספק בשטח הרפואה. מיד לאחר קבלת עצמאותנו, ב־1948, התייצבו בחשאי בבתי־החולים הישראלים הרבה מאוד ערבים מארצות שכנות, כשהם מבקשים טיפול רפואי – במיוחד במחלקת עיניים ובמחלקה הגניקולוגית. מאחר שמחלות עיניים היוו בעיה רצינית באיזור, נתפרסמה ישראל במהירות בכל המזרח־התיכון במומחיות הרפואית שלה. במשך עשור שנים הצליחה ישראל לחסל את מחלות העיניים בגבולותיה שלה, והוסיפה למשוך חולים מהארצות השכנות. כיום מקבלים מאות חולים מכל המזרח־התיכון טיפול רפואי בבית־חולים הדסה שבירושלים, במיגוון רחב של מחלות.

אפילו מחוץ למזרח־התיכון הפך הידע הרפואי לייצוא ישראלי חיוני. ואכן הביטוי “בריאות עולמית” פירושו אחראיות הדדית של אומות להתחלק במשאבים, לעזור לחולה, שאם לא כן – לא יטופל. מאז 1958 היו לישראל לא פחות מ־551 תוכניות רפואיות שפעלו ב־25 ארצות, וששירתו במסגרת אירגון הבריאות העולמי.

אחת ההצלחות הגדולות ביותר בשיתוף־פעולה רפואי באיזורנו היתה תוכנית רדיו שבועית בתחנת־השידור הערבית של ישראל. התוכנית שנקראה: “רופא מאחורי המיקרופון” אירחה בדרך כלל מומחים מבית־חולים הדסה, שענו על שאלות שנישלחו אליהם מכול המזרח־התיכון. כשנתאפשר הדבר, הופיעו רופאים דוברי ערבית; ואם לא – תורגמה תשובת הרופא מעברית לערבית. בהרבה מקרים לא ניפסק השירות עם שידור המידע הרפואי. בדרך־כלל זהו הצעד הראשון לקראת אירגון של ביקור לאחד המרכזים הרפואיים בישראל, תהליך שאינו קשה, אם לפציינט המיועד יש קרובים בישראל או בשטחים.

הדוגמאות שהובאו כאן לא הופיעו ככותרות בעיתונות הבינלאומית, אשר מעדיפה, ללא ספק, להתמקד במתח ובסיכסוך, ולאמר את האמת, שיתוף־פעולה כלכלי ורפואי זה אינו אלא טיפה בים בהשוואה למצב שיכול לשרור באיזור, אם היה השלום מושג. פתיחת “הגדר הטובה” עם לבנון, מקום שבו יכלו תושבים לבנוניים לקבל טיפול רפואי, מצרכי מזון ומצרכים בסיסיים מישראל, בזמן שמלחמת אזרחים אכזרית הרסה את ארצם, היא דוגמא קטנה נוספת לשיתוף הפעולה שיכול להתקיים בין ישראל ושכנותיה. כפי שכתב פעם היו"ר מאו טסה טונג: “התקדמות של אלף מייל מתחילה בצעד אחד.” הצעד הראשון נעשה, אם רק ידענו לאן להמשיך מכאן.

בבריסל, ב־ 11.5.1976, נכנסה ישראל להסכם להקמת איזור סחר חופשי עם קהילת השוק האירופאי המשותף. בהזדמנות ההיסטורית ההיא, ביטא יגאל אלון, שר־החוץ של ישראל אז, את תפילתו ש“הסכם זה לא רק יצור איזור סחר חופשי לסחורות תעשייתיות ויאפשר את יצוא התוצרת החקלאית שלנו. הוא יהיה בעל חשיבות מדינית רבה.”

“אירופה סוללת את דרכה לקראת סוג חדש של שיתוף־פעולה, אשר, אנו מאמינים, יהיה דגם לשיתוף־פעולה איזורי בשיטחנו. הדבר נראה אולי אוטופי, כיום, אולם אנו בטוחים שיבוא היום שמדינות המזרח התיכון תחיינה בשלום אחת עם השנייה ותבצענה חילופי ידע וטכנולוגיה לתועלת ההדדית של כל אוכלוסייתן. במזרח־התיכון, כמו בכל מקום אחר, יכולה אינטגרציה כלכלית להיות אלמנט חשוב בדו־קיום בשלום, ממשלת ישראל מאמינה שיצירת אינטגרציה כלכלית איזורית במזרח־התיכון תשרת את האינטרסים של איזורנו בצורה הטובה ביותר.”

מילת אזהרה: הפיתוח שדיברתי עליו והתחזית לעתיד הם כולם ברי־ביצוע – אך הם לא יבואו בעצמם. אם על כל האנשים החושבים במזרח התיכון לשבת ולחכות לפיתוח שיתחולל, אזי לא יקרה דבר. לפי דברי השיר הישראלי הידוע: “אל תגידו: יום יבוא; הביאו את היום!”

הארצות שמעייניהן עדיין מופנים לכוח והרס במקום לתיקון ושיפור תנאי האדם, תמצאנה את עצמן מפגרות מאחור. במקום להשתייך לכוח החלוץ של ההעזה האנושית, הן תהיינה הכוח המאסף, ניצמדים לעבר. עולמם, שלושים שנה מעתה, לא יהיה טוב יותר, והתנאים האנושיים בארצם ישארו עלובים.

ישנה אלטרנטיבה הגיונית אחת: להתעלות מעל הקונפליקטים של חיי יום־יום. להניח בצד את המחלוקות וההבדלים המשסעים את עולמנו, ולהתאחד כדי למצוא פיתרון עבור האיש, האישה והילד הפשוטים, אשר לעיתים קרובות נשכחים בלהט הוויכוח המדיני ובאווירה הקלושה של הוועידות הבינלאומיות.

עלינו לנענע את מצפונו של האדם ולעורר את שאיפתו לעזור לבני מינו, ברוח נביאי ישראל שנתנו לעולם את תפיסת האבהות של אלוהים, ותפיסת האחווה של האדם. אנו, העמים במזרח־התיכון, האיזור שהוליד את האידאלים הגדולים של האנושות, יכולים וודאי ליישם אידיאלים אלו בעתידנו שלנו.