המבקרים את ישראל דרשו לא פעם שנישא־וניתן עם אש“ף. כדי להבין את סירובה של ישראל יש לבחון את טיבעו ואופיו של אירגון זה. זהו, למעשה, אוסף של מיספר קבוצות טרור נפרדות, צמאות לדם, אשר אינן מייצגות את רוב הפלשתינאים הערבים, ואשר שואפות לחיסולה של מדינת ישראל. אש”ף לא נבחר מעולם בצורה דמוקראטית והוא נוסד בעיקבות יוזמה של ליגת־מדינות־ערב, שנפגשו בינואר 1964, ולא ביוזמת הפלשתינאים. בין קבוצות הטרור המרכיבות את אש"ף נימנות הקבוצות הבאות:

מיספר קבוצות ופלגים נוספים, קטנים יותר, טענו שהם אחראים לחטיפות, הפצצות והתקפות על אזרחים, ואף הם שייכים לאש"ף.

הקבוצות השונות הממומנות ע"י מצריים, סוריה, לוב ועיראק, נמצאות בדרך־כלל במחלוקת, בהתאם למדיניות של המדינות שתחת חסותן הן נמצאות באותו הזמן.

לעיתים קרובות הן מעורבות בהתנגשויות מזוינות בינן לבין עצמן. אחת מהן, בלבנון ב־1977 – 1976, גרמה להרג של עשרות רבות מחבריהן. בדרך כלל, מאשימות החזית־הדמוקרטית־לשיחרור־פלשתין וקבוצות קיצוניות את אל־פתח על שהוא נכנע למצרים, ובו בזמן טוען אל־פתח עצמו, שהוא שיא הקיצוניות הקיימת, והוא דוחה כל הסדר עם הציונים (אלג’יריה, קול פלשתין 14.7.1977). למעשה, ההסכמה היחידה השוררת בין כל קבוצות המחבלים היא על חיסולה של מדינת ישראל.

אש“ף פועל על פי האמנה הפלשתינאית מ־1964, אשר תוקנה ב־1968. סעיף 19 של אמנה זו מצהיר ש: “קיומה של מדינת־ישראל הוא ביסודו ללא כל תוקף חוקי וריק מתוכן.” סעיף 20 מעלה את הטענה האווילית והמגוחכת ש: “הטענה לקשרים היסטוריים ורוחניים בין היהודים לבין פלשתינה אינה תואמת את המציאות ההיסטורית.” במילים אחרות, אש”ף דוחה ומתכחש לארבעת־אלפים שנה בתולדותיה של אחת ההיסטוריות העתיקות ביותר בעולם. הפלשתינאים מתכחשים לכל קשר בין היהדות וארץ הקודש ומתייחסים אל התנ“ך כאילו לא היה קיים. הם גם רומזים שהנצרות נולדה בארץ דמיונית, לעם שלא היה קיים, וניזונה מדת שהיתה קיימת במיתולוגיה בלבד. מכיוון שמנוי וגמור עם אש”ף להשמיד את מדינת־ישראל ואת עמה, אין לו כל עניין בהסכם שלום. חלקים אחרים באמנה קוראים לחיסול הציונות (סעיף 15) ולגירוש רוב האוכלוסיה היהודית מישראל (סעיף 6). סעיף 21 מצהיר שהם:

הפלשתינאים כמעט ואינם מתייחסים להחלטת האו“ם 242. למשל, 10 הנקודות הראשונות שאומצו ע”י המועצה הלאומית הפלשתינאית ב־

8.6.1974 מצהירות במפורש ש:

נקודה מספר 3 מבהירה ש:

בנקודה מס' 8:

פארוק קאדומי, הקצין המדיני הבכיר של אש“ף, הבהיר במסיבת עיתונאים באו”ם ש“כל האדמות הפלשתינאיות” כוללות את תל־אביב, הנחשבת כשטח כבוש.

האם מצפים מישראל שתגיע לוועידת־ג’נבה על בסיס כזה? האם תסכים איזו שהיא מדינה המכבדת את עצמה לשבת לשולחן אחד עם גוף, שמטרתו היחידה והמוצהרת היא ההרס שלה וכניעתה?

המדיניות של אש“ף אושרה פעמים רבות ע”י מנהיגיו. בראיון לשבועון הצהיר קאדומי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש: “הגיטו הציוני הזה, ישראל, חייב להיות מושמד.” ¹ עכשיו הוא קצת יותר זהיר. לפי השבועון “ניוזויק” (14.3.1977), אמר קאדומי את הדברים הבאים:

זוהי התוכנית הרישמית של אש“ף – השמדת ישראל בשלבים. מנהיג אש”ף, יאסר עראפאת, הבהיר היטב כיצד יש ליישם תוכנית זאת:

סגנו של עראפאת, סלאח חלאף, הידוע בשם אבו איאד, אמר:

האם זוהי הקבוצה שאיתה צריכה ישראל לדבר, שלה צריכה ישראל לעשות וויתורים ־ קבוצה שה“אני מאמין” שלה והעיקרון הראשי של אמונתה הוא חיסולנו?

מאז 1976, מנסים רוב אמצעי־התקשורת המערביים להוכיח לישראל, בעזרת כתבות מגמתיות, שאש“ף מאמץ עתה מדיניות וגישות מתונות יותר. למרבה הצער, הדברים הנשמעים במזרח־התיכון הם ההיפך הגמור להצהרות המרגיעות המתפרסמות בעיתונות המערבית. ההערה הבאה, למשל, שודרה ברדיו דמשק ב”פינת פלשתין":

ומספר שבועות לאחר מכן:

במרץ 1977 התאספה המועצה הלאומית הפלשתינאית בקהיר, ופיזרה את הספיקות מליבם של אלה שפינקו את עצמם באשליות. ברוב של 194 נגד 13 החליטה המועצה הלאומית של אש"ף על המשך “המאבק המזויין” נגד ישראל, דחתה את רעיון ההכרה במדינת ישראל והתנגדה לחתימת הסכם שלום. ה־13 שהתנגדו חשבו שההחלטה שנתקבלה לא היתה חריפה דייה.

אחת הטעויות הפופולאריות כיום היא, שישנו גרעין מתון באש“ף, השואף לשינויים, אך הקיצוניים מצליחים תמיד לגבור עליו בהצבעות. אין לכם דבר רחוק מהאמת כמו זה. אכן, יש מתונים וקיצוניים באש”ף אך דעתם בנושא ישראל או בכל הקשור לאמנה הפלשתינאית זהה. אשלייה פופולארית נוספת אומרת שנערך דיון בשורות אש“ף על שינוי הגישה הבסיסית לישראל. בדיון זה מסכימים המתונים, אם ישנם כאלה, לצורה כלשהי של דו־קיום, והקיצוניים מתנגדים לה. זהו שקר וכזב. שלילת זכותה של ישראל להתקיים, היא עיקרון שנתקבל ע”י כל הקבוצות באש"ף. אף לא משלחת אחת לוועידה הלאומית הפלשתינאית הביעה התנגדות כלשהי לעיקרון זה.

החלוקה למתונים וקיצוניים מתייחסת, למעשה, לנושאים מישניים: לטאקטיקה ולדרכי הפעולה. הקיצוניים מדגישים את חשיבות המאבק המזויין. הם טוענים שהשתתפות בוועידת־ג’נבה תוביל להפסקת המאבק נגד ישראל, וכתוצאה מכך להמשך קיומה של ישראל. קיצוניים אלה מותחים ביקורת על כניעתו של אש“ף לסוריה. הם מתנגדים לשיחות עם ירדן הנוגדות את העמדה המסורתית של אש”ף. עמדה זו קוראת לסילוק המנהיגות הירדנית העכשווית, להפלת הממלכה ההאשמית ומתנגדת לכל מגע עם הישראלים.

לעומתם מוכנים המתונים לאמץ טאקטיקה על בסיס של עמדה פוליטית, בתנאי, שגישה כזו תוביל בוודאות לחיסולה של ישראל. לכן ההחלטה שנתקבלה במועצה הלאומית הפלשתינאית היתה ברוח דבריהם של אלה המכונים מתונים.

ה“מתונים” דוחים, למשל, את החלטה 242 משום שהיא מכירה בזכותה של ישראל להתקיים, ומתייחסים במקומה להחלטת העצרת הכללית 3236, אשר תוארה בפי יאסר עראפאת כך:

“החלטה זו כוללת בתוכה את חיסול קיומה של הציונות.” ⁴

לא רק שהאמנה הפלשתינאית לא נשתנתה בפגישה בקהיר, אלא יתרה מזו, המועצה אישרה מחדש את האמנה והצהירה, שכל ההחלטות מבוססות על האמנה הזאת. דבר לא נשתנה בגישה הבסיסית של אש"ף, והוא נשאר הדוגמא היחידה בעולם לאירגון הקורא להשמדה ממשית של אומה ועם.

האשליה של מתינות באש“ף הצליחה להשפיע אף על אזרחים ישראלים המציעים לנהל דו־שיח עם האירגון. איני מטיל ספק בכנות כוונותיהם הטובות של אלה המנסים ליצור מגעים מסוג זה, אך עליהם להבין, שאם אש”ף מוכן להיפגש עימם הרי זה אך ורק כחלק מתעמולה מדינית שהוא מנהל, ולגבי אש“ף הם אינם אלא חלק מתעמולה זו, במתכוון או שלא במתכוון. העובדה היא שאש”ף לקח על עצמו התחייבות לחיסול 3 מיליון יהודים, והוא פועל על פי הדוקטרינה של הרס, השמדה וחיסול, כפי שמובעת באמנה הפלשתינאית.

אנו, בישראל, הולכים לוועידת ג’נבה ולתהליך המשא־ומתן במטרה אחת ויחידה: להשיג שלום. אין אנו רואים אותה כצעד לקראת התאבדות לאומית שלנו, כפי שאש"ף היה רוצה שתהיה.

אש“ף מציע שתקום מדינה דמוקראטית חילונית, שבה יחיו בשיוויון ובהבנה מוסלמים, נוצרים ויהודים. אם אש”ף הוא אכן מאמין נילהב בדמוקראטיה וחילוניות, מדוע לא קיימת אף מדינה דמוקראטית חילונית אחת בעולם הערבי? במשך 19 שנה שלטו הירדנים בגדה־המערבית והמצרים ברצועת עזה. ירדן ומצרים מדברות כיום על מולדת לפלשתינאים ועל עצמאות בגדה־המערבית וברצועת עזה. אך בכל אותה תקופה ארוכה לא הקימו המצרים והירדנים אפילו מינהל פלשתינאי מקומי. למעשה השיגו הערבים הפלשתינאים שליטה רבה יותר על ענייניהם הפנימיים (כמו בחירות חופשיות בגדה־המערבית) תחת שלטון ישראלי מאשר ב־19 השנים שהיו תחת מישטר ערבי עד 1967.

אם הממשלות הערביות תומכות באמת ובתמים בעניין הפלשתינאי, מהן הסיבות, איפוא, שהקרבות העיקריים של אש“ף נערכו נגד ממשלות ערביות? במאבק של “ספטמבר השחור” בממלכה ההאשמית של ירדן ב־1970, ולאחרונה כגורם מכריע בהרס המדינה הלבנונית. הסיבה האמיתית היא שאש”ף, למרות מס־השפתיים שמשלמות לו ממשלות ערביות, נמצא בתהליך של איבוד אמון במזרח־התיכון והוא, למעשה, נלחם על עצם קיומו.

מהתנהגותם של המנהיגים הערבים במזרח־התיכון אפשר לראות שהם מסתייגים מאש“ף. מה שהם אומרים על אש”ף זה דבר אחד, ומה שהם עושים זה דבר שני. מצרים מקפידה במיוחד עם חברי האירגון. אין הם מורשים להיכנס לירדן, שלא לדבר על לפעול ממנה. הם תחת ביקורת קפדנית בסוריה. הם אינם אפילו מורשים לטוס בטיסות מסחריות סוריות ללא היתר מיוחד. ועתה, לאחר שסוריה הפכה את לבנון למדינה משועבדת, חופש הפעולה שלהם קוצץ בצורה משמעותית אפילו בלבנון. ואכן, לאחרונה, החלו הרשויות הלבנוניות לאסור את כניסת הפלשתינאים ללבנון.

אפשר להבין את יחסן של מדינות ערב לאש"ף לאור האיומים שלו על הריבונות שלהן עצמן. ב־1974 הודיע יאסר עראפאת:

מנהיגים אחרים של אש"ף חזרו על האיום הזה, ועשר הנקודות של המועצה הלאומית הפלשתינאית מ־8.6.1970 קוראות (בנקודות 5 ו־8) למאבק נגד השלטון הירדני.

רציחתו של ראש־ממשלת ירדן, ואספי טל, בביקורו בקהיר, באה להוכיח שלא היו אלה דיבורים בלבד. אחד הרוצחים, שלא היה מרוצה שטל נורה בגבו, הרגיש צורך לשתות את דמו על מדרגות מלון “שרתון” בקהיר. ⁶

אין זה מפתיע כלל שהמלך חוסיין, בראיון לשבועון הגרמני “דר שפיגל,” הגיב על תביעת אש"ף לפעול כדוברם של הפלשתינאים במילים אלו: “מגוחך! כיצד יכולים חצי תריסר אירגונים לא מלוכדים, בעלי אידאולוגיות סותרות, כשבראש חלק מהם עומדים פושעים, לתבוע זאת?” הנשיא סאדאת הגיב על דברים אלו כאשר תיאר את זוהיר מוחסין, מנהיג אל־צ’עיקה, כ “גנב מכוניות פשוט.”

במשך מלחמת לבנון ניסתה סוריה להשיג שליטה מלאה על אש“ף, תהליך שהוביל לשפיכת דמים גדולה בקרבות קשים בין הצבא הסורי לבין יחידות אש”ף. במשך מספר שבועות נספרו בצבא הסורי נפגעים רבים יותר מאשר בצה"ל במשך 30 שנה, מאז ייסודה של המדינה.

כאשר חלה הסלמה בהתנגשויות, הפעיל אש"ף את מערכת הטרור שלו בליבה של סוריה. ב־26.9.1976 הודיע רדיו דמשק:

בדברי התייחסות להתקפה הצהיר הנשיא אסאד ברדיו דמשק למחרת: “אנו מגנים מעשה טרור זה, שבוצע ע”י חבורת בוגדים ופושעים. אנו מסרבים להתדיין איתם." את הדברים הבאים הוא היפנה אל אלה ששלחו את המחבלים לדמשק: “הדבר היחיד שרצו מנהיגי אש”ף היה לתקוף את סוריה, למרות מה שעשתה לטובת הפלשתינאים."

ב 10.9.1976 הופיע מאמר בעיתון הרשמי של הצבא הסורי. המאמר היה חתום ע“י גנרל מוסטאפה טילאס, שר הבטחון הסורי. הוא התקיף את אש”ף בחריפות ואמר:

ובמשפט נוסף הקשור באופן עקיף לישראל סיים הגנרל:… “אף משטר לא יסכים אי פעם למעשים הלא־חוקיים של אש”ף בתוך גבולותיו."

המלחמה בלבנון הראתה את שמסתתר באמת מאחורי הסיסמה של מדינה דמוקראטית וחילונית. לפני מלחמת האזרחים היתה לבנון המדינה היחידה שבה היה אש"ף חופשי לפעול. יאסר עראפאת התפאר ב־1975: “מצבנו בלבנון הוא דוגמא למדינה הרב־דתית שאליה אנו שואפים להגיע.” ⁷

מה שקרה בלבנון צריך ללמד את העולם לקח בכל הקשור לאחדות הערבית וליעילות הפעולה הערבית. אומה ערבית זו, שאש"ף הביא כדוגמא למדינה דמוקראטית חילונית, שכמוה הוא רוצה לייסד בפלשתינה, נקרעה לגזרים, והעולם הערבי, עם הליגה הערבית שלו וועידות הפיסגה שלו, לא היה מסוגל לעשות דבר כדי להציל את לבנון, משום שהוא עצמו היה מעורב באופן ישיר בחלוקתה.

שגריר לבנון באו"ם תיאר את מצב ארצו במילים אלו:

על אש"ף הוא אמר את הדברים הבאים:

אש“ף סיכסך בין קבוצות לבנוניים אך לא הסתפק בכך. הוא אף גרם לכך שהן תהרוגנה אחת את השנייה ברחובות הערים בלבנון. הקבוצות השונות שבתוך אש”ף עוד לא הפסיקו לריב בינן לבין עצמן עד עצם היום הזה. ואני חייב לשאול את אלה הרוצים שישראל תדבר עם אש“ף – עם איזה אש”ף עלינו לדבר? עם א־צעיקה או עם אל־פתח? כל קבוצה מכנה את השנייה כבוגדת ברעיון הערבי, וב־1976 נהרגו עשרות מחבריהן מדי יום בגלל מריבות אלה, אש"ף אינו אלא קואליציה של כמה קבוצות מחבלים צמאי דם שאינם מסוגלים להגיע להסכמה באף נושא מלבד אחד: גורלם האכזר והמבעית של כל איש, אישה וילד בישראל.

במשך שנים תיארה ישראל את אופיו של אש"ף ואת ההרס וההשמד המנחים את מדיניותו. אלה המסרבים לקבל את הערכת ישראל, יקשיבו נא לדבריהם של מנהיגים ערבים על המלחמה הטראגית בלבנון. הנה מספר דוגמאות:

הנשיא הקודם של לבנון. סולימן פראנג’יה, בשיא המלחמה:

המלך חוסיין מירדן:

שייך מוחמד עלי אל־ג’עברי מחברון:

וישראל נזכרת ב־800,000 היהודים שעזבו או גורשו ממדינות ערב במזרח־התיכון וצפון אפריקה מאז 1948, ומתבוננת בתנאי העינוי של 4,000 בני־הערובה היהודים האחרים שנשארו בסוריה עד היום, כאשר היא מנסה לתאר לעצמה מה היה גורלם של היהודים בישראל אם סיוט הבלהות של אש“ף היה, אכן, מתממש. אש”ף עצמו הדגים את הסיוט הזה ברדיו דמשק ב־7.7.1975: “כל בית ייהרס בצפת. יש לשרוף עיר זאת עד היסוד, ולא ישאר שם אף יהודי לפליטה.” לא אלאה את הקורא בתיאורים עקובי־דם נוספים של מה היה קורה, לפי תיאורו של דובר אש“ף, אילו נתממשה תוכניתו של אש”ף. זה איום מדי מכדי שדעת אנוש תוכל להבין. אך העם היהודי מודע היטב לעובדה שזוועות כאלה אכן יכולות להתקיים בזמנים המודרניים, בעולם כפי שהוא כיום.

יאסר עראפאת לא השאיר מקום לספק בקשר לגורל היהודים במדינה הפלשתינאית. בפתיחת סימפוזיון על פלשתין בטריפולי שבלוב, מאי, 1976, הוא אמר:

הגיע הזמן, עתה, כאשר מקובל, נוח מאוד ואפילו אופנתי לטעון שפיתרון כל הבעיות במזרח־התיכון טמון בהזמנת אש"ף לג’נבה, לבחון את עברו של אירגון זה, שעליו תולים את תקוותם לשלום במזרח־התיכון דוברים של מדינות עוינות וידידותיות לישראל.

המדיניות של אש"ף משקפת את עברו. עברו מתבסס על טרוריזם אכזר ביותר, שבמהלכו נערכו התקפות על אנשים חפים־מפשע, כולל נשים וילדים. חבורות אלה ביתרו בדם קר נשים הרות בקרית־שמונה, ירו בספורטאים אולימפיים שהיו קשורים בידיהם וברגליהם, חטפו מטוסים, עסקו ברצח לאור־היום, התקיפו תיירים בתל־אביב, החזיקו תלמידי בית־ספר קטנים כבני־ערובה במעלות וגרמו את מותם של עשרים ילדים ופציעתם של שישים פצועים באותו מקום. אלה אותם מחבלים שהרגו עוברי־אורח יהודים וערבים בהפעלת מטעני חבלה בכיכר־ציון בירושלים. אלה הם אותם אנשים שכפו מישטר של טרור על העם הפלשתינאי בגדה־המערבית וברצועת־עזה, ושרצחו בדם קר את אלה שנחשדו שלא הסכימו. עם דעות האירגון.

פעילותם כוונה לא רק לישראל. 17 מחבלים פלשתינאים נעצרו ברבת ובספרד כאשר תיכננו לרצוח חמישה מראשי מדינות ערב שנכחו בפיסגה הערבית ברבת ב־1974.

אלה אותם האנשים שב־31.1.1974 חיבלו במיתקני הנפט בסינגפור. אלה אותם האנשים שהשתלטו על שגרירות מצרים במדריד והחזיקו בשלושה מאנשי הסגל, כולל השגריר.

אלה אותם האנשים אשר רצחו בדם קר דיפלומטים אמריקאיים ובלגיים, קשורים בידיהם וברגליהם, לפי פקודות של עראפאת, בחארטום 1973. אלה הם האנשים שהיו מכשיר ההרס של מדינת לבנון; הרגו עשרות אלפים ופצעו אלפים אחרים. אלה, הם המחבלים שחטפו והחזיקו כבני ערובה את השרים שהשתתפו בוועידת־אופק בווינה וששוחררו אח“כ ע”י ממשלת־אלג’יריה, במעשה שהיה בו מחילה צורמת על מעשי הטרור הנפשעים של אותה קבוצה. משם הם המשיכו ללוב, שם קיבל אותם ראש־הממשלה גאלודי בברכות ובחיבוקים, לאחר שיום אחד לפני ההתקפה בווינה ירו באזרחים לובים. אלה הם אותם המחבלים שהתקיפו בתי־מלון בעמאן ובדמשק ושפלשו לשגרירויות סוריות בחו“ל. הצבא האדום היפאני וקבוצות טרור בינלאומיות אחרות שחטפו מטוסים בשדות־תעופה ערביים וחוטפים ורוצחים דמויות ציבוריות בגרמניה, הם תלמידיהם של אש”ף, שאת לימודיהם סיימו בהדרכתו וששומרים עדיין על קשרים עם קבוצות טרור פלשתינאיות.

אש“ף הביא סבל, רצח והרג לאיזור המזרח התיכון והציג את הטרור כביטוי בינלאומי – טרור הפוגע באנשים חפים־מפשע בכל מקום בו הם נמצאים. האמת במערומיה היא, שאש”ף הוא שם נרדף לנגע הטרור הבינלאומי, אשר לאו"ם אין האומץ לגנות.

המנהיגים של המחבלים האלה מקפידים היטב להיות רחוקים ממה שהם מכנים: איזור הקרבות. לפי מסורתם עתיקת־היומין נשארים המנהיגים תמיד מאחור, בטווח ביטחון מבסיסיהם בלבנון או בכל מקום אחר. הם שולחים אחרים לביצוע הפעולות הנתעבות. בהתאם למדיניות הפחדנית שלהם, סיכנו המחבלים את חייהם של האזרחים שליד ביתם מיקמו את בסיסיהם. אלה המתייחסים אל אש"ף כאל תנועת שיחרור לאומית יואילו נא להיווכח לדעת שזהו האירגון היחיד בעולם שמנהיגותו אינה חיה בין האנשים שאותם היא אמורה לשחרר.

קיימות שתי אפשרויות: האחת היא תהליך של משא־ומתן שיוביל לשלום; השנייה היא מדיניות אש"ף הקוראת להשמדת ישראל והדוחה על הסף כל תהליך של משא־ומתן או פשרה.

מדינות רבות ששות להביע את דיעותיהן בשאלת ייצוגו של אש“ף בג’נבה או אף במועצת־הבטחון. אש”ף הבהיר שהוא אינו מקבל את עיקרון־היסוד שהביא להקמתה של ועידת ג’נבה, שהרי עיקרון זה מבוסס על הכרה בישראל, התפשרות עם ישראל, גבולות מוכרים ובטוחים, וכו'. מועצת־הבטחון יצרה את ועידת ג’נבה על בסיס החלטות 242 ו־338. אין להעלות על הדעת שהאו"ם יציע להזמין לג’נבה אירגון אשר מתנגד להצעות שלפיהן בנתה מועצת־הבטחון את הסכם המסגרת לוועידה

באשר לישראל, היא לא תישא־ותיתן עם נציג של גוף אשר דוחה באופן עקרוני כל פשרה כבסיס לפיתרון בעיות בינלאומיות ואשר מתייחס לחיסולם של ישראל ושל עמים אחרים באיזור כאל הפיתרון היחיד של בעיית המזרח־התיכון. ישראל תישא־ותיתן אך ורק על בסיס הכרה בזכויות הריבונות שלה. היא לא תישא־ותיתן על התאבדותה.