לאחרונה היינו עדים לניסיון למקד את תשומת־הלב לנושא צדדי שאינו עיקר הבעיות האמיתיות במזרח־התיכון ולא רלוונטי לכל הסכם שלום בעתיד. ההתישבויות היהודיות בשטחים, שמעולם לא נישלו אף ערבי, שלא עלו במחיר חייו של איש, ושלא היו אף פעם נושא בסיכסוך המזרח־תיכוני הפכו להיות נקודת המוקד לצעקה וגינוי עולמיים. טענו כבר שההתישבויות היהודיות מעבר לקווי 1967 הן “בלתי־חוקיות” שהביאו ל“שינויים דמוגראפיים” בשטחים ושהם מהווים “מכשול לשלום” באיזור. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת־הכללית הצעת החלטה בנושא זה. מן הצורך, לכן, לבדוק כל אחת מההאשמות כדי לחשוף את הכוונות הניסתרות מאחורי העיסוק הרב בנושא.

ראשית, יש לזכור שב־15 במאי 1948 פלשו לפלשתינה צבאות ערביים, כולל הלגיון הערבי, במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת־ישראל עם הולדתה. כפי שנאמר ע"י הנציג הסובייטי למועצת הביטחון באותה עת:

בגלל האופי התוקפני של פלישתם לפלשתינה, לא יכלו המדינות הפולשות לרכוש זכויות או ריבונות על השטחים שתפסו. נציג ארה"ב, וארן אוסטין, כינה את הפלישה הירדנית ליהודה ושומרון “הפרת החוק הבינלאומי מהסוג הגרוע ביותר.”

זכויות המדינות הפולשות בשטחים של מה שהיתה פלשתינה המנדטורית היו, לכל היותר, זכויותיו של כובש, ללא סמכות לספח את השטחים הכבושים. “סיפוחם” של יהודה ושומרון לירדן ב־1950 היה, לכן, ללא בסיס או תוקף בחוק הבינלאומי. ה“סיפוח” הירדני לא קיבל אישור בינלאומי: רק אישור בריטי, שבאותה עת היתה הכוח האמיתי מאחורי ירדן של עבדאללה, ואישור פקיסטאני שהבטיח הכרה בצעד ירדני זה. אפילו בריטניה לא כללה את מזרח ירושלים בהכרתה. המדינות החברות בליגה הערבית הרחיקו לכת כשאיימו על ירדן בגירוש משורותיהם בגלל “סיפוח זה”.

ב־1967 היתה ישראל שוב קורבן לתוקפנות, כאשר מנהיגים ערבים נשבעו בפומבי לחסל את ישראל. מצרים חסמה את מיצרי־טיראן והכניסה את כוחותיה לסיני. בו בזמן התעלמה ירדן מעצת ישראל להתרחק מהמלחמה ופתחה בהתקפה צבאית על ישראל, כשהיא מפגיזה ערים וכפרים, כולל את עיר־הקודש, ירושלים.

כאשר ניכנס צה"ל ליהודה ושומרון ביוני 1967 – כדי להשיב לאלימות הירדנית המתחדשת – הוא לא גירש משטחים אלה את צבאות “השליטים החוקיים”, אלא את הפולשים שהיו בחזקת דיירים. אך, זכויותיו של דייר הן, שהוא מחליט בעצמו מתי תסתיים תקופת מגוריו, ואין בידיו שום זכות לאחר שעזב את המקום.

מאחר שירדן לא היתה אף־פעם “שליט חוקי” ביהודה ושומרון, לא מתייחסות ההוראות של ועידת ג’נבה הרביעית – כולל אלה שבסעיף 49, שנועדו להגן על זכויות “השליט החוקי” ־ לירדן. לכן, ישראל אינה נפגעת מהוראות אלה ואינה צריכה להרגיש עצמה מוגבלת בגללם. במילים אחרות, ישראל אינה יכולה להחשב “כוח כובש”, לפי פרוש הוועידה, בכל חלק מפלשתינה המנדטורית, כולל יהודה ושומרון.

מסקנה דומה יכולה להתקבל מקריאת מאמרו של פרופסור סטפן ה. שוובל, שנתפרסם ב־1970 בירחון האמריקאי לחוק־בינלאומי, שם הוא כתב:

באותו מאמר הצביע פרופסור שוובל על כך, שעיקרון הוא בחוק הבינלאומי שלמרות שזכותה של מדינה על שטח אינה יכולה להיות מבוססת על כיבוש, הרי שעקרונות מיושמים אחרים הם “שזכות חוקית לא תצמח מעוול” ושחברות האו“ם לא תשתמשנה ב”איום או שימוש בכוח נגד שלמות טריטוריאלית או עצמאות פוליטית של אף מדינה." פרופסור שוובל מסיים את מאמרו ואומר שירדן ומצרים סיפחו ב־1948 שטחים באמצעות “כיבוש תוקפני” שהיה לא חוקי, אבל הכיבושים של ישראל ב־1967 היו “הגנתיים”.

פרופסור שוובל אף מדגיש שלוש נקודות אודות “כיבושים הגנתיים.” האחת: מדינה רשאית להחזיק או לתפוס שטח זר בצורה חוקית אם הדבר “נחוץ להגנתה העצמית.” שניה: מדינה רשאית לדרוש, לפני נסיגתה משטח כבוש בכיבוש הגנתי, שייערכו סידורים בטחוניים מספקים לצורך הגנת ביטחונה. שלישית: למדינה שמחזיקה בשטחים בעיקבות כיבוש הגנתי יש, לעומת הכובש הקודם שרכש את השטח בעיקבות כיבוש לא־חוקי, זכות קניין גדולה יותר על האדמה.

דעת החוק סוכמה ע"י אליהו לאוטרפאכט, דמות מכובדת בחוק הבינלאומי, כדלקמן:

העובדה שרוב ההודעות וההצהרות קושרות את כל השטחים יחד, למרות שמעמדם החוקי־הבינלאומי שונה מאחד לשני, מצביעה על מידת השיטחיות שבטיפול בבעייה כולה. הרעיון המוטעה שבוויכוח זה הובע ע"י אלפרד ל. אתרטון, עוזר מזכיר־המדינה למזרח־הקרוב ודרום אסיה, בעדות לפני וועדות־המישנה ליחסים בינלאומיים על אירגון־בינלאומי ועל אירופה והמזרח־התיכון. בעדות זו הוא מתח קו מבדיל ברור בין הסטטוס החוקי של סיני והגולן מחד, ובין זה של הגדה־המערבית מאידך. (מצרים מעולם לא הביעה דרישה ריבונית לרצועת־עזה).

בקיצור, פרופסור שוובל, שהוא עתה בסטייט דפרטמנט של ארה"ב, אמר שמנקודת ראותו של החוק־הבינלאומי “לישראל יש זכות קניין טובה יותר בשטחים שהיו פלשתינה, כולל ירושלים השלמה, מאשר למצרים ולירדן.” ועוזר מזכיר־המדינה למזרח־הקרוב ולאסיה הודה בחקירת הקונגרס, ששאלת הריבונות בגדה־המערבית ועזה עדיין לא ניפתרה, וממשלתי רמזה בעבר שהסכם. כזה הוא לא־חוקי.

הטענה החוקית נגד התישבויות ישראליות היתה מבוססת בדרך־כלל על החלטות ועידת ג’נבה הרביעית. קריאה של מיסמך זה מבהירה לגמרי שאי־אפשר ליישמו בשטחים. החלטות ועידת ג’נבה הרביעית מיועדות להיות מיושמות (לפי מיטב ידיעתי הן לא יושמו בצורה רישמית באף מקום בעולם) איפה שישנו כיבוש צבאי לזמן קצר, והן אינן רלוונטיות למצב המיוחד באיזור זה. ויותר, אפילו אם אפשר היה ליישם את חוקי הכיבוש, כולל תקנות האג מ־1907, אין בהן הגבלה לגבי חופש המגורים באיזורים הנדונים.

היו שטענו שסעיף 49 של וועידת ג’נבה הרביעית הולם את המצב כאן. מהקריאה של סעיף 49 מתברר, שמטרתו היא להגן על האוכלוסיה המקומית מגירוש ושלילת־זכויות. את קטע 6 חייבים לקרוא לאור המטרה הכללית של הסעיף. ולכן מתברר, שתנועת תושבים לתוך השטחים שבשליטה אסורה רק כאשר היא תנועת פינוי של תושבים מקומיים.

מסקנה זאת מוצאת ביטוי במחקר הראשי בנושא:

לכוח הכובש אסור להעביר חלקים מאוכלוסייתו האזרחית לשטחים שנכבשו על־ידו – איסור שנועד לכסות מקרים שבהם מועברים אזרחים כדי לתפוס את מקומה של האוכלוסייה בשטח הכבוש. ³

את סעיף 49 יש להבין מתוך הרקע למלחמת־העולם השנייה. הוא נועד, בחלקו, להיות נגד זוועות כמו מחנות־ההשמדה הברבריים באירופה הכבושה, שאליהם הובלו יהודים ואחרים ע"י הנאצים, ובחלקו נגד פינוי האוכלוסיה המקומית כדי להכין מקום מקום לפולשים הגרמנים.

כשאנו מביאים בחשבון את ההחלטות של הסעיף ואת הסיבות ההיסטוריות לתחיקתו, ברור לגמרי שהמצב המתואר בסעיף 49 אינו נוגע לישובים היהודים העומדים לדיון. כפרים וערים שלווים אלה לא באו במקום ולא עקרו אף תושב ערבי אחד ממקומו. ולכן, לפי החוק הבינלאומי, ההתישבויות הישראליות אינן “בלתי חוקיות” מפני שלישראל יש חזקה חוקית תקפה יותר, בגדה־המערבית ובעזה, מאשר לכל ארץ אחרת. ויותר מכך, רבות מההתישבויות הנדונות הוקמו במיסגרת הדרישות הבטחוניות של ישראל כפי שהובנו ע"י ממשלתה.

מתוך נוחות נשכחת העובדה שמדינות ערב טוענות שקיים מצב מלחמה בינן לבין ישראל. אולם, כשישראל נוקטת בצעדים להבטחת בטחונה שלה, הן מרגישות עצמן מנושלות. כל עוד טוענות שכנותיה של ישראל שקיים מצב מלחמה ביניהן, חובתה של ממשלת ישראל – חובה שהחוק הבינלאומי מכיר בברור – לעשות מה שנראה בעיניה מתאים להגנת תושביה. אי־אפשר לצפות מישראל שתעמיד פנים שהזמן עומד על מקומו ושתתעלם מצרכיה הבטחוניים, כאשר העולם מחכה עד אשר מנהיג ערבי זה או אחר יחליט לפתוח במשא־ומתן במקום לשלוח את נציגו לאו"ם לכנות בשמות גנאי ולגדף…

בהקשר לכך יש לציין שקיימות שאלות מדיניות ומשפטיות נוספות. לדוגמא, גבולות מדיניים מוכרים בין ישראל ושכנותיה הערביות לא היו קיימים מעולם. מאז מלחמות 1967 ו־1973 נמצאים הסכמים מיוחדים בתוקף, עד אשר יושג “שלום צודק ובר־קיימא,” כפי שדורשות החלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, שלום שנועד, בין השאר, להציב גבולות בטוחים ומוכרים.

אולם ישנו אספקט נוסף לשאלת ההתישבויות שהתעלמו ממנו לגמרי. במשך מאות שנים היו אדמות ביהודה, שומרון ועזה בבעלות יהודים, והם כמובן חיו שם. הם חיו על אדמות אלה בתקופת האימפריה העותומאנית ובמנדאט הבריטי. הם גורשו ע“י התוקפנות הירדנית והמצרית, שלא הוכרה ע”י הקהילה הערבית הבינלאומית, ובוודאי לא ע"י הקהילה הבינלאומית הכללית. אם מישהו מתכוון לאמר שזכותו של יהודי להתיישב על אדמה שבבעלותו, בכל מקום אשר היא, אינה בעלת תוקף חוקי רק בגלל העובדה הפשיטה שהוא יהודי, אזי, אותו אדם, למעשה, חותם על חוקי נירנברג הנאציים – שרבים מהם מיושמים כיום בקודקס החוקים הגזעני של מדינות ערב. הבה נתבונן, לדוגמא, בחוק האזרחות הירדני מס' 6, מ־4 בפברואר 1954, שלפיו מובטחת לאומיות ירדנית לתושבי יהודה ושומרון שסופחו באופן בלתי־ליגאלי לירדן. קטע 3 של אותו החוק אומר: “כל אדם יהיה נתין ירדני…(3) אם אינו יהודי.” בנוסף לכך, חוק חדש, יחסית, מודיע שמכירת אדמות ליהודי ראויה לעונש מוות.

עתה מוצע שיהודי, בגלל היותו יהודי, ולא בגלל סיבה אחרת, אינו יכול להתיישב על אדמה שהיתה בבעלותו ובבעלות משפחתו במשך עשרות ואפילו מאות שנים. ישנן התישבויות על אדמה בבעלות יהודית על גבעות חברון, ברצועת־עזה, בעמק־הירדן, ליד ים־המלח.

מה שדורשת הצעת ההחלטה של האו“ם בעניין ההתישבויות זה, שאסור לי להתיישב על אדמת הכפר שעל גבעות חברון, משואות יצחק, הנושא את שמו של אבי המנוח ואשר הוא בבעלות יהודית, בגלל עובדה אחת, ועובדה אחת בלבד: מפני שבמיקרה אני בן העם היהודי. זוהי הפילוסופיה האנטישמית־נאצית המרושעת שמאחורי חוקי האזרחות הירדניים ומאחורי הצעת ההחלטה על ההתישבויות. מפליא מאוד שמדינות אירופאיות [ירדני…3) אם אינו יהודי.” בנוסף לכך, חוק חדש, יחסית, מודיע שמכירת אדמות ליהודי ראויה לעונש מוות.]… ⁴

נאמר שההתישבויות מוקמות על חשבון אדמות ערביות מופקעות. אין זה נכון. רובן המכריע של ההתישבויות הוקם על אדמה ממשלתית וציבורית. אדמה מכוסת סלעים, חשופה, גבעות ומדבריות שזה היה מצבן במשך מאות שנים. באותם מקרים מועטים שאדמה פרטית היתה מעורבת, היא נרכשה לצרכים ציבוריים לפי החוק הירדני המיושם ביהודה ושומרון, וכנגד פיצוי מלא. חוקים דומים לרכישת אדמות למטרות ציבוריות קיימים בישראל וברוב הארצות האחרות.

בכל מקרה של רכישת אדמות, יכול כל בעל־אדמות המרגיש עצמו מנוצל או שהפיצוי שקיבל אינו הולם, לפנות לבית המשפט העליון, היושב כבית־דין גבוה לצדק. בית משפט זה יכול ומוציא צווים נגד הממשלה או המימשל־הצבאי בכל פעם שהוא חושב שלאזרח, כולל תושבים מהשטחים, יש עילה חוקית. במספר מקרים כבר פסק בית המשפט נגד הרשויות ודרש מהן לפצות את התובע.

הטענה האווילית ביותר בהצעת ההחלטה של האו“ם היא, שההתישבויות היהודיות מהוות “שינוי דמוגראפי.” ביטוי בינלאומי חדש זה, המתיימר להסתיר את המדיניות הערבית הגזענית והאנטי־יהודית, אומץ, לרוע המזל, ע”י דוברים רציניים של הרבה ארצות שהפילוסופיה שלהן רחוקה מאוד מגזענות ומפילוסופיה גזענית.

כוונתו של הביטוי הזה היא, שאין זה הולם וצודק שיהודים יחיו בין ועם ערבים, מפני שהם יהודים. 50,000 ערבים שחזרו במיסגרת איחוד המשפחות ואוכלוסית השטחים שגדלה ב 17.4% מאז 1967, לא נחשבים “שינוי דמוגראפי.” האוכלוסיה הערבית של ישראל שגדלה מ־150,000 ב־1949 ל־550,000 כיום, אינה נחשבת “שינוי דמוגראפי” אולם אם 6,000 יהודים מתיישבים ביהודה, בשומרון, בסיני, בעזה ובגולן, באיזור המיושב ב־1.25 מיליון ערבים, מיד מכונה המצב כ“שינוי דמוגראפי”. כאשר 2,500 יהודים התיישבו באיזור המאוכלס ב־750,000 ערבים ביהודה ושומרון, ולא קופחו חיים בשל כך ואף אדם לא נושל בשל כך, מצא האו"ם לנכון להתעלם מכל הטראגדיות המכות את העולם כדי להביע את דאגתו ממה שהוא מכנה: “שינוי דמוגראפי”. מעל 500,000 ערבים חיים בישראל בתוך אוכלוסיה יהודית שלטת, צד בצד עם שכניהם היהודים. אך כנראה שפשע הוא שכמה אלפי יהודים גרים בתוך אוכלוסיה ערבית שלטת.

הפילוסופיה הגזענית מאחורי דרישות אלה היא אותה הפילוסופיה הקוראת לסילוקם של כל הגורמים הלא־ערבים מהמזרח־התיכון: הנוצרים מלבנון, האשורים והכורדים מעירק, היהודים מהעולם הערבי, היהודים מישראל, הנוצרים מדרום סודאן, הקופטים ממצרים, וכך הלאה. פילוסופיה זו סוכמה ע"י יאסר עראפאת באמנה הנאצית של אירגונו הקוראת להשמדת עם: “לא תהיה אף נוכחות באיזור מלבד הנוכחות הערבית.”

האיסור על התיישבות ישראלית זהה לחתימת אישור על הפילוסופיה הנאצית של יצירת איזור “יודנריין” – חופשי מיהודים. מעציב לראות אומות שסבלו תחת הדיכוי והשיעבוד הנאציים תומכות עתה בהחייאת התיזה האנטישמית השנואה הזו, שהביאה שואה וטראגדיה לעולם.

ישראל, לעומתם, מאמינה שדו־הקיום הפורה בין יהודים ו־500,000 ערבים בישראל ו־1.25 מיליון ערבים בשטחים יצר גשר לעולם הערבי. ע"י חיים יחד עם אוכלוסיה ערבית זאת, יצרה ישראל דו־שיח יומי עם אלמנט חשוב של הערבים הפלשתינאים. הוא הביא להבנה הדדית רבה יותר מאשר הושגה אי־פעם, ופיתח שורשים מסועפים לשיתוף יהודי־ערבי בכל התחומים של מאמץ אנושי: רפואה, חקלאות, מסחר, פוליטיקה ומדע.

כך הקימה ישראל את היסודות שמהם יש להתקדם לקראת פיתרון בעיית הערבים הפלשתינאים על בסיס הבנה.

ישראל מאמינה שהדרך היעילה היחידה לגשר על פני הפער בין יהודים וערבים היא ע"י כך שהעמים ישמרו על דו־השיח המתמשך, וילמדו לחיות זה לצידו של זה. רק אז יוכל הגשר לשלום להיות מוקם. גשר זה וודאי שלא יוכל להיבנות על־ידי

טיפוח ניקלה של גזענות בסיסית ופילוסופיה אנטישמית, הקוראת, בדורנו, להקמת איזורים חופשיים מיהודים, שמהם יגורשו אנשים רק בגלל שהם יהודים.

לבסוף, היו שהאשימו את הקמת ההתיישבויות כמיכשול לשלום. האשמה זו היא סילוף ציני של ההיסטוריה:

במשך 19 שנה, מ־1948 עד 1967, לא הקימה ישראל התיישבויות ביהודה, בשומרון, בעזה, בסיני ובגולן, מפני שישראל לא היתה בשטחים אלה. לא היה מיכשול כזה מ־1948 עד 1967, אך הערבים סירבו אפילו לדבר על שלום. לא רק שישראל לא היתה בשטחים, מצרים וירדן היו שם. ישראל לא הקימה התיישבויות ולא הביאה פיתוח וקידום חקלאי לאיזורים, מצרים וירדן לא ניצלו את נוכחותם כדי להקים חוות וישובים. הם הניחו לשטחים להתנוון במחלה ובעוני (30% אבטלה, תנאי עוני שלא יתוארו במחנות הפליטים, וכו'). הם שלטו בגדה־המערבית ובעזה אך לא הירשו את הקמתה של מדינה פלשתינאית מפני שאז, כמו עכשיו, הם לא רצו מדינה כזו. ירדן ראתה את עצמה, בצדק, כמדינה פלשתינאית, והיא אכן כזו. הערבים שניהלו את הגדה־המערבית ועזה ושיכלו להקים מדינה פלשתינאית בראשות אש“ף, יצרו את אש”ף ב־1964 לא בגלל נושא ההתיישבויות ביהודה ושומרון או עזה. הנושא היה והינו התיישבות יהודית בישראל. הנושא איננו קדום או עציון או רגבים או ימית או רמת מגשימים. הנושא הוא תל־אביב או חיפה, כפי שנציג אש“ף בעצמו אמר באו”ם. הנושא הוא כל ישוב שהקימה ישראל, בכל מקום שהוא – בגליל, בנגב, בגלבוע, בשרון, ביהודה, בשומרון ובשפלת־החוף.

שר החוץ הישראלי, משה דיין, הבהיר לגמרי שאין זה נושא מדיני, בנאומו בעצרת־הכללית של האו“ם: “ההתיישבויות לא יקבעו את הגבולות הסופיים בין ישראל ושכנותיה. הגבולות ייקבעו ע”י משא־ומתן בין ישראל ושכנותיה. הישובים אינם, בשום פנים ואופן, מיכשול לשלום, משום שאם אכן היו מיכשול כזה, היה לנו שלום כבר לפני הרבה שנים.”

אין קשר בין התקדמות לקראת שלום במזרח־התיכון ובין הקמת יישובים. נושא ההתיישבות הוא פשוט אמצעי להסוות את הסירוב העקשני של מדינות ערב לשאת ולתת עם ישראל, שאת חיסולה הם מבקשים. מהלך המאורעות האחרונים במזרח־התיכון מוכיח שההתיישבויות לא עצרו, בשום צורה, את ההתקדמות לקראת הסכמים. הסכמי הפרדת־הכוחות עם מצרים וסוריה הושגו מבלי שתוזכרנה ההתיישבויות.

השיחות בקשר לכינוסה מחדש של וועידת־ג’נבה לשלום לא התייחסו לשטחים. הם היו בקשר למיספר בעיות כמו: ייצוג פלשתינאי, מיספר המשלחות, וכו'. בעיות אלה היו נדונות גם אם לא היתה אף התיישבות אחת בשטחים שבשילטון ישראל. כפי שאמר פרופסור פרד גוטהייל מאוניברסיטת אילינוי בבית־הנבחרים ב־2.9.1977: “ההתיישבויות היהודיות הן נושא למחלוקת משום שקיומה של מדינת ישראל הוא נושא למחלוקת.”

בשטחים אלה החלה ההיסטוריה היהודית לפני ארבעת־אלפים שנה, ונמשכה ללא הפסקה.

הרבה לפני שרוב האומות בעולם אפילו חלמו על מדינה, פרחה ציביליזציה יהודית גדולה באתרים ובכפרים של יהודה ושומרון. שופטי ישראל עשו צדק בירושלים על בסיס אחד מאוספי־החוקים המתקדם והנאור בהיסטוריה. חברון היא מקום קבורתם של האבות היהודיים עד היום, ושם שלט דוד עד אשר העביר את בירתו לירושלים.

מלכות ישראל רוכזה בגבעות של יהודה ושומרון. השם המקראי “שומרון” היה שמה של עיר הבירה של מלכות ישראל העתיקה.

עבור היהודים התנ"ך אינו רק דבר שמלמדים בבית ספר של יום ראשון. הוא רישום נסיון חיים של עם שהשרשרת ההיסטורית שלו – של גדלות, טראגדיה, תרומות אנושיות שאין דומה להן, מאבק לקיום מול מספרים עצומים ותמיד של ניצחון וצעידה קדימה – לא נותקה.

העובדה היא שההתיישבויות הן נושא צדדי, כפי שהודה הנשיא סאדאת בעצמו, בראיון לרשת הטלביזיה אי. בי. סי. ב־4.8.1977. כשנשאל על ההתישבויות הוא אמר: “ובכן, לפי דעתי, זהו נושא צדדי.” הן בוודאי לא מיכשול לשלום. המיכשול לשלום הוא הסירוב הערבי להכיר בזכות העם היהודי לריבונות במולדתו העתיקה. המיכשול לשלום הוא הסירוב הערבי להכיר בישראל, לשאת ולתת עם ישראל, לעשות שלום עם ישראל. המיכשול לשלום הוא סירוב המדינות הערביות לשבת לשולחן הדיונים עם ישראל. ⁵

המיכשול לשלום נימצא בכישלונן של מנהיגות ודעת העולם לדרוש ששני הצדדים ישבו ויתדיינו פנים מול פנים. המיכשול לשלום נימצא בעידוד שניתן לקשיות העורף הערבית בגלל סיבות של כדאיות. המיכשול לשלום הוא בגישה ערבית בסיסית, ועד אשר תשונה גישה זו, לא תוכל להתבצע אף התקדמות ממשית לקראת שלום. אלה הם המיכשולים לשלום, וכל ניסיון לשלוח אצבע מאשימה אל פעולות ישראל ולכנות אותם “מיכשולים לשלום” אינו צודק, חסר בסיס והוא אינו אלא פירוש מוטעה וחמור של מאורעות במזרח־התיכון.

המדינות הערביות חייבות ללמוד שהן לא תוכלנה לשנות את המצב החוקי, האופי הגיאוגרפי וההרכב הדמוגראפי בשטחים ע“י השגת הצעת החלטה אנטי־ישראלית נוספת באו”ם. הן תוכלנה להשיג שינויים ע“י קיום הצעת החלטה 242 וע”י משא־ומתן על גבולות בטוחים ומוגנים עם ישראל.

כפי שאמר מזכיר האו"ם המנוח דאג המרשלד: “אתה יכול לגנות מדינה ואתה יכול לשאת ולתת איתה, אך אינך יכול לעשות את שני הדברים.” לפי דברים אלה, גינוי ישראל בעצרת־הכללית בנושא ההתנחלויות הוא צעד לאחור, אשר רק ירעיל את האווירה ויסכל את הסיכויים לשלום.