הנושא המרכזי העומד בפני העולם במזה"ת היום אינו הנושא הישראלי־ערבי אלא העולם הערבי עצמו – משוסע, לא מאוחד, מנוגד במטרותיו, קושר קשרים האחד נגד השני, בלתי יציב ונתון לשאיפותיו האישיות של קולונל זה או אחר במדינה זו או אחרת. מצב שנוצר בחברה של ימי הביניים בהשפעת המאה העשרים והתעצם בגלל סכומי כסף עצומים שמקורם – הנפט. זרעים של טראגדיה בינלאומית הנובטים מתוך קונפליקט צבאי וטרור בינלאומי שלוח־רסן כשהם נתמכים בעושר בלתי מוגבל קיימים כיום בעולם הערבי מבלי כל קשר לכל אלמנט חיצוני. העולם הערבי – ולא הסיכסוך הישראלי־ערבי – מהווה את מקור הבעיות הרציניות לחופש ולביטחון בעולמנו.
רק לאחרונה היו יחידות מצריות ולוביות מעורבות בקרבות. מטוסים מצריים הפציצו שדות תעופה וריכוזים צבאיים ואזרחיים בתוך לוב; הקונפליקט עדיין לא ניפתר. כיום, מבצעים בגלוי כוחות של סומאליה, חברה בליגה הערבית, נתמכים ע“י חברות אחרות בליגה הערבית כמו ערב־הסעודית, מצרים וסודאן, מעשי אלימות נגד אתיופיה, מדינה שחורה עצמאית באפריקה. הם כבשו, לפי הדיווח, כשליש משיטחה של אתיופיה בפלישה צבאית כשאלפי אתיופים נופלים בשדות־הקרב. בכל חודש מתים מאות אנשים במאבק שבין אלג’יריה ומרוקו ומאורטניה. כל חברי הליגה הערבית ממשיכים לנהל מזמן לזמן מלחמה שלעיתים נדירות מבחינים בה אמצעי התקשורת. במשך שנים מתנהל מאבק דמים על גבעות וחולות דופר, עומאן, כאשר צד אחד ניתמך ע”י דרום־תימן הקומוניסטית והאחר ניתמך ע“י ערב הסעודית, ירדן ואיראן. רק לאחרונה תאר סגן שר־החוץ של עומאן בפני העצרת הכללית של האו”ם כיצד יצרה התוקפנות הקומוניסטית חצי־מיליון פליטים. לכל הסיכסוכים האלה אין ולא כלום עם הסיכסוך הישראלי־ערבי.
אנו אף חזינו כיצד ערבים רוצחים עשרות אלפי ערבים אחרים בלבנון. צבאות ערביים הוצבו אחד מול השני בגבול העירקי־סורי ובגבול העירקי־כוויתי. במשך חמש שנים, בשנות השישים המוקדמות, ניהלו הערבים מאבק דמים אחד נגד השני בתימן. ב־1970 היו הערבים מעורבים בשפיכות דמים ברחובות עמאן במאמץ אש"פי להפיל את הממלכה ההאשמית של ירדן. ערבים הרגו ערבים בהפיכה בחסות לובית שניסתה להפיל את ממשלת סודאן, ותוניסיה גירשה סוכנים לובים שהואשמו בכך שנישלחו אליה למשימות רצח. סיכסוכים אלה, ללא כל קשר לסיכסוך הערביי־ישראלי, חושפים את האי־יציבות של העולם הערבי, אי־יציבות שמשפיעה על סיכויי השלום בעולם כולו כיום.
אולם בנוסף לכך שהן הורסות אחת את השנייה, לא מסוגלות מדינות ערב לסבול נוכחות של אף גורם אחר באיזור. כאשר נזכרים בגורלם האכזר והעצוב של הכורדים בעירק אי אפשר שלא להתפלא על שהאו“ם לא דן בשלילת זכויותיהם של מליוני כורדים לארצם שלהם בעירק. חצי מיליון שחורים נוצרים נטבחו בדרום סודאן אולם, שוב, נושא זה לא שווה היה התייחסות של האו”ם. קיומם של מאות אלפי נוצרים בלבנון היה תחת איום של חיסול בידי ערבים מוסלמים, אך העולם נישאר דומם. אם רק תינתן להם האפשרות, יעשו הערבים לאוכלוסיה היהודית בישראל מה שהצליחו לעשות לאוכלוסיה הערבית בכל ארצות ערב עד היום, ומה שהצליחו לעשות לכורדים, לנוצרים, לשחורים – במיוחד מאחר שאנו רואים כיום נטייה ברורה של אש"ף ובנות בריתו לקבלת המטרה שיאסר עראפאת נישבע לקיימה, כפי שאמר ב 1975 בלוב: “לא תהיה שום נוכחות באיזור מלבד נוכחות ערבית.”
במילים אחרות, כשאנו מנתחים את הגישה הערבית לבעייה הישראלית, אנו חייבים לראותה כחלק מהגישה הערבית למיעוטים החיים בעולם הערבי. אנו חייבים להשוות את ההפגנות של רצון טוב והצהרותיהם לשלום עם העובדות ועברם. העולם היה במידת מה פתי, נטה להתייחס אל הערבים במידה של סלחנות וטוב־לב. אומות הראו נטייה גדולה מדי להגיב בהסברים מרגיעים על ההצהרות הפומביות החריפות של הערבים, באומרן שהערבים אינם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, ושאין כל קשר בין הצהרותיהם הפומביות להצהרותיהם העדינות והמתונות בשיחות פרטיות.
ההתפתחות האחרונה המאיימת ביותר בעולם הערבי נתגלתה כתוכנית סורית בעלת השלכות לטווח ארוך. סוריה, הנימשלת על ידי סידרה ארוכה של דיקטטורים צבאיים במשך שנים, נחשבה כבר מזמן כגורם קיצוני במזה“ת. היציבות היחסית שממנה נהנית סוריה בשנים האחרונות נובעת מהפסקת ההפיכות שאירעו מאז הקמת המדינה הסורית, בממוצע של אחת לשנה. הדיקטטור הנוכחי, חאפז אל־אסאד, עומד בשלטון מזה שבע שנים ומייצג פלג של מפלגת הבעת' הדוגלת בצורה בלתי מוגדרת של סוציאליזם ערבי. משטרו הוא אכזר וקשה. למדנו מניסיון מר, שהתנהגות סוריה לאסיריה היא ברוטאלית קיצונית, כמו בימי־הביניים. הקהילה היהודית שלה חיה ממש במאסר כבני־ערובה. סוריה היתה במשך השנים האוייב הקיצוני ביותר, ועד היום היא לא הכירה עדיין בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם.
ישראל אינה המדינה היחידה שחושבת שסוריה היא שכן לא נעים. יחסי סוריה עם תורכיה היו מאוד לא נעימים ויחסיה עם משטר בעת’י שכן בעירק היו, אם לאמר בהמעטה, לא ידידותיים. שתי דיוויזיות משוריינות הוצבו על הגבול עם עירק. נסיונותיה של סוריה להטות מדי פעם בפעם את זרימת המים לעירק רק הגבירו את המתח.
אולם רק בלבנון נתגלו לבסוף מטרותיה האמיתיות של סוריה. המלחמה בלבנון הראתה לכולם את האין־אונות המושלמת של העולם הערבי עם הליגה הערבית וועידות הפיסגה שלה והכוחות לשמירת השלום שלה. לבנון מהווה את הזירה שבה באים לידי ביטוי אכזרי האמביציות הבין־ערביות, השינאות והיריבויות. אי־אפשר להעריך את ההתפתחויות בלבנון מבלי להבין את נקודת המפתח בבעייה כולה, כלומר – יחסה היסודי של סוריה ללבנון: סוריה התייחסה תמיד אל לבנון כאל חלק מ“סוריה הגדולה.” לא היו מעולם יחסים דיפלומטיים בין השתיים והן לא החליפו שגרירים. זוהי תוצאה טבעית של תביעת סוריה על לבנון, משום שמקובל הוא, שמדינה לא מנהלת קשרים דיפלומטיים עם חלק מעצמה.
הסורים היו מאושרים מאוד “לבלוע” את לבנון. מבחינה צבאית הם היו יכולים לעשות זאת בקלות יחסית אם רק היו מקדישים את הכוחות הדרושים למטרה זו. אולם מיספר גורמים מרתיעים מנעו מהם לעשות זאת – היחסים הבין־ערביים המורכבים, התגובה לצעד של סוריה בעולם הערבי, ויחסם של המעצמות הגדולות ושל ישראל. בגלל זה בחרה סוריה בקו פעולה שני – כלומר, להפוך את לבנון למדינה משועבדת, או לפחות לכלול אותה לגמרי בתוך שטח השפעה סורי. סוריה אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות וויתורים בנושא זה, מכיוון שלבנון מהווה שטח אסטראטגי חיוני במאבקה של סוריה נגד ישראל.
השליטה בלבנון מהווה גורם חשוב מאוד לסוריה במאמציה להשיג הגמוניה בעולם הערבי. סוריה לא זנחה אף פעם את תוכניותיה להקים את גוש מדינות המשראק (מזרח) כנגד גוש מדינות המג’רב (מערב) הכוללות את צפון אפריקה ומצרים ביניהן. רק מזרח חזק, תחת פיקוד והנהגת סוריה, יכול לשמש גורם של שיווי־משקל למנהיגות מצרים ולציר קהיר־ריאד שדמשק אינה מרוצה ממנו. לבנון היא, לכן, קשר חיוני בתוכנית הגוש־המזרחי הזה, ואם אי־אפשר יהיה להשתלט עליה מבחינה צבאית היא תישאר לבנונית לגמרי אולם תחת פטרוניות סורית בדרגה כזו שלמעשה תאבד את עצמאותה.
הסורים מאמינים שאפשר יהיה להשיג מצב כזה ע"י שמירה של נקודת־קיפאון פוליטית עדינה ושבירה בין המוסלמים והנוצרים. תוצאות העימות הממושך ביניהם נוטות להבטיח לבנון חלשה ותלויה לגמרי בסוריה. התוצאות של השלב הראשון במלחמת לבנון תואמות לחלוטין את האינטרסים הסוריים. הנוצרים המרונים היו הכוח הפוליטי והכלכלי השליט בלבנון, נטילת עוצמתם וכתוצאה מכך הגברת עוצמתם של המוסלמים היתה שאיפתה של סוריה.
מההתחלה תמכו הסורים במימסר המוסלמי, אם כי לא בענף השמאלי רדיקאלי, שמטרותיו נוגדות לגמרי לאלה של סוריה, כך שהמוסלמים השיעים והסונים בלבנון כאחד נהנו מתמיכה סורית.
ב־14 בפברואר 1976, נראה היה שהסורים השיגו את מטרתם. הנוצרים המרונים והמוסלמים חתמו על הסכם פוליטי חדש שיצר שווי משקל חדש, לפיו הופחת כוחם של הנוצרים ובו בזמן הוגבר כוחו של המימסד המוסלמי. הוסכם ע"י שתי המפלגות שהנשיא יהיה מרוני, עם פחות סמכויות, וראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני, עם סמכויות מוגברות, וחלוקת המושבים בפרלמנט תהיה שווה. אם היו מכבדים הסכם זה, היתה מלחמת לבנון מגיעה לקיצה והמצב שנוצר היה מאפשר לסוריה להפוך את לבנון למדינה משועבדת.
אולם ברית מורכבת שכללה את המוסלמים השמאליים הרדיקאליים בהנהגת קמאל ג’ומבלאט (מנהיג דרוזי צבאי סוציאליסטי יוצא־דופן), מיספר קבוצות קומוניסטיות, קבוצות פרו עירקיות ממפלגת הבעת' ואחרים ניסו לנצל את המצב הלא יציב כדי לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון הנוצרים.
הסורים שינו את עמדתם ב־180 מעלות. הם החלו תומכים במרונים נגד הפלג השמאלי כדי למנוע ממנו מלהשתלט על לבנון, בניגוד לאינטרסים של סוריה. זוהי הסיבה שביוני 1976 נכנסו ללבנון כוחות סוריים שמספרם הוערך ב־20,000 חיילים ו־400 טנקים, כדי לתמוך בנוצרים. המטרה היסודית היתה למנוע מכל אחד מהצדדים כסיכסוך אפשרות ליצור לבנון חזקה ויציבה מבחינה פוליטית, ולשמור את הסטטוס־קוו של לבנון חלשה ומקוטבת ותלויה בסוריה. בראיון שנתן לעיתון סעודי, "אוקאזה, " בתחילת 1977, הבהיר הנשיא אסאד מעל לכול צל של ספק את המהלכים הסורים הציניים, והצביע על כך שהסורים מספקים נשק לנוצרים כדי שיהרגו מוסלמים ומספקים נשק למוסלמים כדי שיהרגו נוצרים.
ישנה כאן נקודה מעניינת להסתכלות, והיא, שבעולם הערבי חישובים אידיאולוגים תופסים מקום שני אחרי אינטרסים לאומיים חיוניים, כפי שרואה אותם כל מדינה ערבית. כל החלוקות המקובלות בעולם המערבי לימין ושמאל, רדיקאלי ושמרני, אינן יכולות להיות מיושמות בעולם הערבי.
יש להבין את המצב בסוריה ובלבנון ביחס לאש“ף, שלמרות שהוא גורם בעל חשיבות רבה מאוד בלבנון, חייב להילחם על עצם קיומו במדינה זו. לאחר שהמלך חוסיין גירש את חברי אש”ף מירדן ב־1971–1970, הם הקימו את בסיסי הפעולה שלהם בלבנון, ומשם הפעילו מחבלים נגד ישראל. מכיוון שאש"ף היה מוחרם, או תחת פיקוח הדוק בירדן, סוריה ומצרים, הפכה לבנון למדינת העימות היחידה שבה יכול היה לפעול בחופשיות כבמדינה בתוך מדינה.
במשך השלב הראשון של הסיכסוך הלבנוני ישב אש“ף “על הגדר” ועקב אחר התפתחות המלחמה, אולם כשהחלה סוריה תומכת במרונים, הבין אש”ף שאם סוריה תשתלט על לבנון או תהפוך אותה למדינה משועבדת, הוא יאבד את השטח היחיד שבו הוא יכול לפעול בדרגה מסויימת של חופש. אז החליט אש"ף להצטרף למוסלמים השמאלניים רדיקאליים במאבקם נגד סוריה.
העימות כמעט ופירק את אש“ף למרכיביו השונים, ולמעשה הוביל לתהליך של התפצלות. כל הגורמים המרכיבים של אש”ף שיקפו את המדיניות של התומכים בהן, ולמעשה הפכו ללא יותר מאשר מכשירים בידי מדינות ערביות שונות. אל־צ’עיקה בחסות סורית היה חמדן מאוד, ואירגונו של אחמד ג’בריל, “הפיקוד הכללי” עבר כולו לסוריה. אירגון “הפתח” נישאר הקבוצה הפלשתינאית החזקה מכולם במיספר הלוחמים, ביכולת הלחימה ובליכוד הפנימי. הם הצליחו לגרום אבדות לשיריון ולקומנדו הסוריים, לאל־צ’עיקה ולחזית העממית לשיחרור פלשתין של ג’ורג' חבש. באופן כללי, נעשה אש"ף אירגון קיצוני יותר.
כשסוריה גמרה להשתלט על לבנון – נושא שלא היתה מוכנה להתפשר עליו – איבד אש“ף את מעט חופש הפעולה שנהנה ממנו קודם בסוריה, ואת חופש הפעולה הבלתי מוגבל, באופן יחסי, שהיה לו בלבנון. כשהוא חלש יותר מבחינה צבאית ופוליטית התחיל אש”ף לחזק את דמותו הפוליטית בחו“ל, בתיקווה שע”י כך יוכר מעמדו במזה"ת.
יחסיה של סוריה עם ירדן נעו במשך השנים בדרגות שונות של עוינות. כאשר הרגו סוכנים סוריים בעמאן את ראש ממשלת ירדן ב־1960 היה קשה מאוד לשגרירים הבריטי והאמריקאי לשכנע את המלך חוסיין שלא לפלוש עם צבאו לסוריה. חיל־האוויר הסורי ניסה לירות במלך חוסיין כשזה הטיס את מטוסו מעל שטח סוריה, ואף נעשו מספר נסיונות מצד סוריה להתנקש בחיי המלך. המלך חוסיין כתב על כך במרירות באוטוביוגרפיה שלו.
כשצבאו של חוסיין היה במאבק לחיים ולמוות עם חיילי אש“ף ברחובות עמאן ובמקומות אחרים, בספטמבר 1970, וכשירדן סבלה ממלחמת אזרחים, תקעה סוריה סכין בגבו של המלך כשפלשה לצפון ירדן. באותו הזמן העמידו הסורים פנים שכוח השריון הפולש הוא פלשתיני. ירדן ניצלה בזכות רמזים ברורים שארה”ב וישראל לא ישבו בחיבוק ידיים ויביטו בשלוות נפש על פלישה סורית לירדן. תנועת כוחות ישראליים, שינוי עמדות היחידות באירופה והתקרבות הצי־השישי לחוף הלבנט, הרשימו את הסובייטים במידה כזו שהם יעצו לסורים לסגת. כתוצאה מכך נטלה ירדן מאש“ף את חוקיותו – צעד שהערבים מתחו עליו בקביעות ביקורת. לאחר שביולי 1971 גורש אש”ף מירדן שידרו הסורים – שהיו המאמצים של אש“ף באיזור – מידי לילה, ביקורת חריפה על המלך, על כך שאין הוא מבצע חובה ערבית ומרשה לאש”ף לפעול נגד ישראל מתוך שטח ירדן. המלך היה נחוש בדעתו והעוינות הסורית לא פחתה.
ואז, בשינוי עמדות בלתי־ייאמן, התפתחה ב־1976 התקרבות בין הסורים לירדנים. לפתע נעלמו כל אותן שנים של עויינות ושנאה. נערכו ביקורים הדדיים של המנהיגים והוקמו וועדות תיכנון משותפות. הדבר המפליא ביותר הוא שכתוצאה מהתקרבות זאת השלימה ממשלת סוריה עם גירושו של אש“ף, שהוא היום מכשיר בעל ערך רב במדיניות סוריה, ולא ראתה כנוגדים את היחס העויין של ירדן לאש”ף ואת הצהרות הידידות הפומביות בינה לבין ירדן.
ניתוח מעמיק של מה שאירע במשך השנים בין שתי ארצות אלה חייב לעורר את החשד, משום שאין להעלות על הדעת שהבדלים פילוסופיים ומדיניים מהותיים יכולים להימחק בצורה קלה כל כך. הסורים מאכסנים, מספקים נשק ותומכים בגורמים של אש“ף, שמטרתם המוצהרת היא להשמיד את הממלכה ההאשמית בירדן, בנוסף למדינת ישראל. מנהיגי אש”ף חזרו והצהירו שירדן הינה פלשתינה. אין ספק שחוסר־האמון והעויינות הבסיסיים עדיין קיימים משום שהמישטרים לא נשתנו באופן מהותי. ירדן היא מונארכיה שמרנית עם נטייה מערבית, וסוריה נמשלת ע“י שילטון רדיקאלי קיצוני, שציודו הצבאי הוא סובייטי והוא מאומן ע”י כארבעת אלפים יועצים צבאיים סובייטים, שלא לדבר על הטייסים הצפון־קוריאנים, היחידות הצפון־וייטנאמיות והיועצים הקובאנים המוצבים מפעם לפעם בסוריה.
מה שמסתבר בעליל הוא, שסוריה החליטה להשתמש בירדן כבכלי להגשמת מדיניותה, ואילו הירדנים עומדים הפעם ליפול במלכודת שטמנו להם הסורים. העובדה שהגבול עם ירדן תוקן והוסרו כל המיכשולים האפשריים לאורך הגבול, כבר שירתה את מדיניות סוריה. לאחר שהבטיחה את אגפיה, יכולה סוריה להיכנס ללבנון כצעד הראשון ליצירת “סוריה גדולה.” תוכנית זו, שלמעשה היא הקמת קונפדרציה המורכבת מירדן, סוריה ולבנון, היא הצעד של סוריה לקראת שיווי מישקל נגד השפעה מצרית במזה"ת. זהו צעד שנועד ליצור גוש מגובש במזרח, שיוכל לפתוח במלחמה עם ישראל ללא מצרים – השקפה מהפכנית בעולם הערבי – או שייעודו הוא ליצור קבוצה חזקה דייה מבחינה מדינית, כדי לנקוט בצעדים המתאימים לקראת יחסים מדיניים עם ישראל.
ירדן הצטרכה את הברית עם סוריה מפני שאיחוד כזה עם ממשל רדיקאלי יתן תוקף רב יותר לשילטון הירדני, אשר היה במידה מסויימת נחשד בעיני העולם הערבי. ברור מעל לכל צל של ספק שהתקרבות זו שבין סוריה וירדן הושגה על חשבון אש“ף. יחסה של ירדן לאש”ף נישאר כפי שהיה משום שזהו נושא של חיים ומוות למלך חוסיין.
מעניין להתבונן בשינוי הגישות הבסיסיות שקיבל את ביטוייו ביחסים בין שתי הארצות. במשך זמן מה הפעילו הסורים לחץ כדי ליצור פדרציה או קונפדרציה כללית, עם איחוד צבאי ומדיני, כדי שימנע שגרירויות נפרדות. חוסיין, מצידו, הצליח בכישרונו הרב להלך על חבל דק, כשהוא שומר על יחסים טובים עם סוריה אולם בו בזמן ניכנע לחשדות צבאו לגבי כוונות סוריה, מבלי לאבד את זהותו הירדנית.1 רוב ההצעות הסוריות המעשיות לגבי יותר מאשר איחוד פורמאלי או לגבי קונפדרציה נידחו בתקיפות ע"י הירדנים; הם ערים לסכנה הטמונה בקשר עם סוריה ולכן מנסים ליהנות משני העולמות ולשמור על סוריה בטווח ידם.
אולם לירדן ישנה מטרה נוספת.
בזמן שהסורים מפתחים ומבצעים את תוכניתם בלבנון, משתמשים הירדנים במצב חדש זה כדי לרכוש שוב את מעמדם כאחראים בגדה־המערבית, למרות החלטת ועידת רבאט מ־1974. (החלטה זו, שנתקבלה למרות התנגדותו של המלך חוסיין, מצהירה שאש"ף מייצג את העם הפלשתינאי, כולל זה שבגדה־המערבית). אולם המלך שיחק בקלפיו בזהירות רבה מאוד, בשלמו מס־שפתיים להחלטת־רבאט אולם בלי שהירפה, ולא אף לרגע, מאחיזתו בגדה־המערבית. לכן הוא המשיך לשלם לאנשי השירות האזרחי – קבוצת אנשים ברת־מזל, אשר בגלל סיבות מדיניות מקבלת משכורות כפולות, אחת מישראל ואחת מירדן. הוא לא פיזר את הפרלמנט, ש־50% מחבריו מייצגים את הגדה־המערבית, אלא פשוט הישעה אותו ודחה את הבחירות, כדי שיוכל להפעילו בכל זמן. היחסים של חוסיין עם ראשי־ערים מהגדה־המערבית נשארו קרובים, למרות העמדה הרדיקאלית שהם אימצו בצורה פומבית. ראשי־הערים נתקבלו בברכה בעמאן וקיבלו ברצון הלוואות פיתוח מירדן – וגם מישראל. כך אנו עדים להשפעה גוברת של המלך חוסיין בגדה־המערבית, ובו זמנית לכירסום הדרגתי בהשפעת רבאט.2
למרות הרווחים המידיים של הירדנים, אני מאמין שירדן משחקת באש, ושהמלך חוסיין ילמד שהוא עשה טעות רצינית כשחשב שהוא יוכל לסדר את סוריה במשחק שלה. הוא וכל האחרים באיזור ימצאו את עצמם משחקים את המישחק לפי כלליה של סוריה.
פרטיה של התוכנית הסורית מהווים התפתחות מדאיגה מאוד באיזור, ועד שתיבלם התקדמותה עלולים הסורים, שניתמכים ע“י ברה”מ, לגרום במזה“ת להרעת מצב חריפה דייה, שתוביל להתפתחויות רציניות במערב. כרגע, לא יכולה סוריה, למרות מדיניותה הקיצונית, להתעלם מהמדיניות האנטי־סובייטית חסרת הפשרות של ערב־הסעודית, שמהווה מקור של תמיכה כספית להרבה ארצות ערביות וסוריה ביניהן. בגלל עובדות אלה מכלכלת סוריה את מעשיה בזהירות. תפקידה של ברה”מ בליבוי הסיכסוך והריב במזה“ת הודגש ע”י הנשיא סאדאת, כששלח אצבע מאשימה אל ברה“מ, שהיא מתקיפה את מצרים באמצעות סוריה ומתנגדת לסוריה באמצעות מצרים, שהיא מפעילה לחץ על עירק באמצעות סוריה ולחץ על סוריה באמצעות עירק, שהיא מסכסכת במצרים באמצעות לוב ובלוב באמצעות מצרים; במילים אחרות, בהתערבות ללא הבחנה בכל הארצות, כדי לקדם את ענייניה במזה”ת. התפתחות כוללת זו צריכה להגביר את הדאגה והחשש במערב בכלל ובמזרח־התיכון בפרט.
ככל שמזימתה של סוריה להתרחבות ולסיפוח מתקדמת, מתחולל שינוי רציני אשר עלול להוליד תוצאות רציניות באיזור כולו. זוהי, שוב, הכרה בתפקיד המזיק והמושחת שמילאה ברה“מ במזרח־התיכון – תפקיד שתואר ע”י הנשיא סאדאת בבהירות רבה – שההצהרה המשותפת של ארצות־הברית וברית־המועצות מה־1 באוקטובר 1977 נתקבלה בבהלה ודאגה לא רק ע“י ישראל, אלא ע”י מצרים גם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.