במיקרה של מדינה קטנה מתפתחת, כפי שישראל הינה, חשוב שנביא בחשבון לא רק מה שארצות אחרות יכולות לעשות בשבילנו. אלא גם מה שאנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, וכיצד אנו יכולים, בדרכנו שלנו, לתרום לרווחת כולם. בהקשר לכך קיבלה ישראל בברכה את הערותיו של ראש־המשלחת הסינית, מר לי צ’יאנג, שנאמרו בפגישה השביעית של העצרת הכללית של האו"ם:

למרות הקשיים העצומים שעמדו בפני ישראל ושעדיין קיימים, ניסינו, במשך השנים, לשפר את מצבנו ולשמור על צמיחה כלכלית. לרוע המזל לא איפשרו לנו הצרכים הצבאיים העצומים שלנו, שנבעו מבעייתנו המיוחדת, לנצל את כל היתרונות של הקידמה הכלכלית. בהשגת קידמה זו עזרו לנו כמו להרבה מדינות מתפתחות, מדינות ידידותיות רבות בסיוע רציני.

ישראל לא רק שהשתמשה בסיוע, אלא ראתה זאת כחובתה של מדינה החברה בקהילת העמים, להבטיח שהיתרונות שהיא השיגה יועברו למדינות אחרות, בצורות שתאפשרנה תרגום מעשי מיידי, כדי להתאימן לצרכים המיוחדים של מדינה זו או אחרת.

בהקשר לכך, ולפי מדיניות הממשלה הישראלית, תוכננו תוכניות של שיתוף־פעולה וסיוע טכני עם מדינות מתפתחות אחרות. אכן, העובדה שישראל, לא מתת השמים של משאבים טבעיים או מקורות אנרגיה טבעיים, מנהלת שיתוף פעולה בשטח טכני זה או אחר עם כחמישים מדינות בכל העולם, מהווה מקור גאווה רבה.

העובדה שישראל עצמה היא ארץ מתפתחת צעירה, מייחדת אותה מבין כל המדינות המתועשות, ביכולתה לספק ניסיון ועזרה בפיתוח כלכלי וחברתי. נשיא קניה, ג’ומו קניאטה, ביטא זאת כך, הישראלים “הראו מה יכולה מדינה קטנה לעשות לעצמה בעזרת עבודה קשה ואמונה בעתידה. הדוגמא הטובה של ישראל היא שיעור מועיל אשר הרבה מדינות מתפתחות מנסות ללמוד.” ²

בגלל שישראל היא עדיין במעמד של מדינה מתפתחת ובגלל מצבה הכלכלי, עובדה שאין להתעלם ממנה, לא יכולה ישראל להרשות לעצמה להלוות או להבטיח סכומי כסף עצומים כהון לפרוייקטים. במקום זאת ייחדו שני גורמים בולטים את שיתוף־הפעולה הבינלאומי הישראלי: ההתמקדות הכמעט מוחלטת בסיוע טכני וההדגשה על שיתוף־פעולה.

תוכנית הסיוע הטכני של ישראל התחילה בגאנה, מיד לאחר שזו זכתה בעצמאותה ב־1967, ולאחר מכן התפשטה התוכנית מאפריקה לאסיה ולאמריקה הלאטינית. שמה הטוב של התוכנית ניבנה ע"י יועצים שעזרו לתכנן את הפיתוח החקלאי והאיזורי, ואשר הציגו טכניקות חדשות ברפואה, חינוך, עבודה ואירגון איגודי־מסחר.

הפרוייקטים היו מגוונים מאוד, מהדרכה בגידול משק־החי והקמת שרותים וטרינאריים באפריקה, ועד אימון מדריכי תנועות־נוער באיים הקאריביים. ישראלים עזרו להקים את מעגן המיסחר “הכוכב השחור” בגאנה, ולבנות מערכת אספקת מים לאיזור אקרה. הם התחילו בהקמת פקולטה להנדסאות באוניברסיטה של אדיס־אבבה והדריכו אתיופים בתחזוקת נמל, הנדסאות תנועה ופיתוח תיירות. ישראלים ספקו לליבריה ציוד לעיניים, בנו מבנה לזיקוק נפט בסיירה־ליאונה, והיו מעורבים בפרוייקט למקורות מים ברפובליקה המלאגאסית.

תוכניתה של ישראל מתבססת כולה בעיקר על סיוע טכני – אימון והדרכת מומחים, ועל מספר פריטי סיוע כמו: זרעים ומכשירים. סטנדרט גבוה ועיקבי של הישגים הוא פיצוי להשקעה הכספית, הקטנה יחסית, של ישראל. הדרישה ששותפים מקומיים יספקו את ההשקעה, הגדולה יחסית, בפרוייקטים שבסיוע ישראל, מתבטאת אח"בהרגשה יוצאת מן הכלל של מעורבות ודאגה להצלחת הפרוייקט.

בו בזמן נראה שהמעורבות האישית של המומחים הישראלים משתקפת אח"כ באמונה הרווחת שהתוכנית היא השקעה חשובה במשאבים לאומיים יקרים. דבר זה יכול להסביר את המסירות שבה מבצעים העובדים בתוכנית הסיוע־הטכני את משימותיהם. לדוגמא, לא מכבר נסע מנהל חווה ישראלי במדינה אפריקאית לעיר הבירה הרחוקה כדי להזהיר את השגריר שלו שהתקפה פתאומית של מזיקים עלולה להשמיד את יבולו תוך 48 שעות. מאחר שהשגריר לא יכול היה לאתר את החומר להשמדת המזיקים באותה ארץ, הוא טילפן לירושלים, ומספר שעות לאחר מכן היו שני מטוסים בדרכם, עמוסים בחומר משמיד מזיקים ומלווים בחוקר חרקים של צמחים. היבול ניצל וקשרי שיתוף הפעולה נתהדקו.

אולם מסירות, מעורבות ומקוריות לבדם אינם מסבירים את המשיכה שיש לסיוע הישראלי בעיני הארצות המתפתחות. מה שנראה חשוב באותה מידה הוא הצלחת ישראל, בזמן קצר יחסית, ליצור כלכלה מודרנית, חברה משולבת יפה למדי, ומערכת חברתית שבה ממלאים העקרונות הסוציאליסטיים של אירגון ושיווק תפקיד חשוב ביותר.

לדוגמא, למרות שטנזאניה, שמקורה הוא סוציאליסטי, ביקורתית כלפי ישראל בפורום בינלאומי מאז מלחמת 1967, לא הפריע לה הדבר לבקש מישראל שתספק לה קורס אימון מיוחד בשיתוף־פעולה חקלאי, לקראת תוכניתה להקים צורות חדשות של יישובים שיתופיים חקלאיים – תוכנית כפר ה“אוג’מה” (סוציאליסטי). ישראל היתה המדינה החופשית היחידה שאליה פנתה טנזאניה. המדינות האחרות שהיא פנתה אליהן היו: ברה"מ, בולגריה ויגוסלביה. כך גם בגאנה, בזמן שילטונו של קוומה נקרומה. רק בארבע חוות מתוך יותר ממאה היו יועצים זרים: שני ישראלים ושני סובייטים.

העניין הרב בתוכנית הסיוע הישראלית לארצות מתפתחות נובע מהישגיה של ישראל בחקלאות וקואופרציה. מעל 40% מהאנשים שבאים להיות מודרכים בישראל מקבלים הדרכה בפרקטיקה חקלאית וקואופרטיבית. שליש ממשימות המומחים היו בהתמחויות אלה.

ככל שהתרחב הבסיס של התעשיות המדעיות והטכנולוגיות בישראל, כך גם גדלה יכולתה לעזור לעמים אחרים בשטח זה. הדחף להתפתחות בא מאז 1960 מהמוסדות הטכניים והמדעיים השונים של ישראל, המונחים ע"י מכון ויצמן למדע ברחובות.

מכיוון שישראל היתה המדינה הצעירה היחידה שירשה את המהפיכה המדעית במלואה, ראה אבא אבן, שר החוץ לשעבר, את ישראל כמקום מפגש של מדענים מהעולם הישן עם מדינאים של העולם החדש. הוא התייחס ליוזמתה של ישראל בקשירת קידמה מדעית עם בעיות התפתחות כאל: “קריאה למדינות החדשות לקשור את עתידם בעידן העתיד… וכמאמץ לעורר את ההכרה המדעית לפעולה ברבדים העמוקים של הבעיות של חברות מתפתחות.” ³

בנוסף להשלכות של תוכנית זו מחוץ לישראל, היו לה גם השפעות עצומות בתוך החברה הישראלית. היא מיקדה תשומת־לב ורגישות רבות יותר לצרכים של העולם השלישי בנושאים של מחקר חקלאי, אקולוגיה של האיזור השחון, מחקר מי־תהום ופיתוח יחסים קרובים עם מכונים מדעיים ואקדמיים בארצות מתפתחות. תוכנית הפיתוח של האו“ם (שהיא אומנם זעירה, יחסית, אך חשובה מאוד) בישראל המשיכה את הרעיון הזה ע”י כך שתמכה בפרוייקטים הקשורים למדע כמו: התפלת מים והשימוש במים מלוחים, שעשויים להיות מועילים להרבה ארצות בעולם, שהן דלות במשאבים והכנסה.

הדגש על השתתפות אישית בפיתוח ובנייה הוא אחד המאפיינים של תוכנית שיתוף־הפעולה הישראלית. גישה פדאגוגית זו נובעת מהפילוסופיה הסוציאליסטית ומהמוסדות של ישראל עצמה, בעיקר מתנועות־הנוער הרבות שלה והתוכניות לבנייה ציבורית. המתאמנים הזרים בישראל עובדים עבודת־כפיים וטועמים את טעם הישובים השיתופיים, ואילו המומחים הישראלים בחו"ל מצליחים בעבודתם בגלל דוגמתם האישית, תכונות המנהיגות שלהם וחוש האחראיות וההתחייבות שלהם, לא פחות מאשר בגלל נסיונם הטכני.

לרוע המזל הופחתה תוכנית הסיוע הטכני לאפריקה מאז 1973, ולא ביוזמתה של ישראל. כתוצאה מלחץ עצום של מדינות ערב, ובמיוחד לוב, ניתקו רוב ארצות אפריקה את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל.

ישראל עדיין ממשיכה בתוכנית הסיוע במיספר ארצות אפריקאיות, למרות היעדר יחסים דיפלומטיים, אולם ממשלות אחרות החליטו לחסל גם את הקשרים הכלכליים. עובדה מעניינת היא, ש־10% מהתלמידים הזרים הלומדים במוסדות להשכלה בישראל הם ממדינות אפריקאיות שניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל.

רבות ממדינות אלה הרגישו בשנים האחרונות טעמו של תיסכול והתפכחות מאשלייה בגלל לחץ ערבי זה. כפי שנכתב ב“הד גאנה”:

מלבד הקשיים החמורים שמהם סבלו רוב הארצות המתפתחות כתוצאה מהאמרת מחיר הנפט פי ארבע מאז 1973, היו גם בעיות נוספות כתוצאה מהקשר הערבי־אפריקאי. הסיוע הכלכלי הערבי מעדיף מדינות איסלאמיות וקראפי של לוב ניסה, באופן פעיל ביותר, להעביר מנהיגים אפריקאים רבים לדת האיסלאם. תשלומים שהובטחו נתעכבו בדרך כלל זמן רב לאחר ההתחייבות. לדוגמא, הסעודים פרטו כיצד יש להוציא 15% ממליארד הדולאר שהם נתנו בפיסגה האפרו־ערבית האחרונה.

במאמר שנתפרסם בסתיו של 1976, בירחון היוקרה “ירחון המזה”ת," אמרו שני מדענים ערבים, ראג’י אל־מלך ומיהסן חאדים, את הדברים הבאים על אודות העזרה הערבית לעולם השלישי:

לפי המחברים הגיע הסכום ששולם מקרנות פיתוח ערביות שונות לשליש או לחצי מהסכום שדובר עליו, שהיה 8.742 מיליון דולאר. בסופו של דבר רק 3% מהסכום הזה היה מיועד לארצות אפריקאיות לא ערביות. רוב התשלומים הגיעו לארצות ערביות ומוסלמיות, והסכום הכולל הגיע ל־1.504 מיליון דולאר. אי־אפשר היה להשיג את סכומי ההלוואות מהקרנות שיועדו לארצות אפריקאיות.

אין כל פלא, לכן, שבפיסגה האפרו־מצרית בקהיר, 1977, דרשו מנהיגים אפריקאים עזרה ערבית נוספת. לאחר לחץ רב ניתנו הבטחות לסכום גדול של 1.4 מליארד דולאר. אולם הסכומים והקרנות המובטחים יסופקו תוך תקופה בלתי מוגדרת של זמן, והתשלומים יהיו כולם בידי הערבים, וע"י כך חשפו את האומות האפריקאיות לחסדיהן ולחצן הפוליטי של מדינות ערביות.

הבטחות אלה הן אומנם מרשימות מאוד, אולם אם נתבונן על העבר, מעניין יהיה לראות כמה כסף יקבלו המדינות האפריקאיות מהסכומים העצומים שהובטחו.

לסיום, בחודשים האחרונים היו ביטויים גלויים של חרטה מצד מספר מדינות, שנוכחו לדעת מה הן התוצאות של גירוש המומחים הישראלים. חוסר כוח עבודה מאומן גרם למספר ממשלות לנסות לייבא פועלים מבנגלה־דש, פאקיסטן, צ’כוסלובקיה ומצרים. בזמביה, כיום, דורשים חברי הפרלאמנט שמשרד הפיתוח החקלאי יחזיר את הישראלים, כדי לשפר את התוצרת החקלאית. נציג מחוזי בהאטי, ולנטין קאפויה, אמר, “שהישראלים חוללו ניסים בעזרה לכפריים הנבערים להפוך את המטעים שלהם לגנים פורחים.” אולם כשהישראלים עזבו, חזרה האדמה להיות שממה. כפריים כורתים עצים בעלי ערך ובוזזים את המשאבים הלאומיים כדי להתקיים ולהשאר בחיים.

קאפויה העמיד בספק את ערכם של הפועלים המצרים. “מצרים איננה מולדתם של מגדלי תוצרת מזון” הוא אמר: “כיצד יכולים הם ללמד אותנו, כשארצם שלהם מייבאת את רוב מזונה הטרי?” ג’ון מוואנקטאווי, שר־האוצר לשעבר, התלונן, שהפועלים הזרים יושבים במשרדים, ואילו הישראלים יצאו לשדות והראו לכפריים כיצד לעבוד.⁵ לאחרונה, ב־־16.3.1977, יצא ה“טיימס” הלונדוני במאמר שכותרתו הייתה: “האפריקאים מתגעגעים למומחיות הישראלית למרות ההבטחות הערביות לסיוע.”

למרות ניתוק היחסים הגלוי עם הישראלים מאז 1973, ישנן עדיין שבע מדינות אפריקאיות אשר, בסתר, מקבלות בברכה את פני המומחים הישראלים, ואחרות – שלמרות חוסר הקשרים הדיפלומטיים – שמעונינות מאוד לשלוח סטודנטים שלהן לישראל, כדי להשתתף בפרוייקטים הממומנים בחלקם ע“י ישראל וחלקם ע”י ממשלות וסוכנויות ממשלתיות אחרות.

בשיא תקופת היחסים הטובים של ישראל באפריקה, בשנות ה־60, היתה ישראל מיוצגת ברוב מדינות אפריקה השחורה, והיו לה 1,800 יועצים טכניים שעבדו בו־זמנית בכל היבשת. כיום נשארו כ 100 בלבד, רובם עובדים עם אירגונים בינלאומיים. מיספר קונצרנים ישראליים גדולים, כמו חברת הבנייה “סולל בונה”, שהיא חברת בת של ההסתדרות והתשלובת התעשייתית שלה, כור, מבצעים עדיין חוזים פרטיים במדינות אפריקאיות.

ישראל תקדם בברכה את חידוש קשרי החינוך והכלכלה עם אפריקה, קשרים שבמשך שנים רבות הוכיחו שהם מועילים וקונסטרוקטיביים לשני הצדדים. בינתיים יש לישראל כ־110 מומחים העוברים בפרוייקטים ב־20 ארצות באמריקה הלאטינית, וכ־70 מומחים באסיה, בנוסף לאלה שבאפריקה. ישראל ממשיכה לקבל בברכה את פניהם של מאות סטודנטים מחו"ל למוסדות ההשכלה שלה, כדי ללמוד את המיומנויות הנחוצות במשימות פיתוח בארצם שלהם.

עד עתה דנו בתוכנית הישראלית לשיתוף־פעולה עם ארצות מתפתחות אחרות במושגים של מה נעשה עד עתה, מה שקיים היום, ההישגים והעיכובים. אולם היתרונות של דיון כזה יהיו מוגבלים אם לא נביט אל העתיד. במונחים של נסיון העבר של ישראל והשגי העבר, מה יכולה הארץ לתרום לאיזורה שלה – המזרח התיכון?

הבה נתחיל במיספר השערות דראמטיות. הבה נתבונן קדימה אל שנת 2000, ונניח שהסיכסוך המזרח־תיכוני ייפתר, וישראל ושכנותיה יחיו בשלום. הבה נמשיך לתאר שקיים שוק מזרח־תיכוני משותף, מבוסס על אותם עקרונות של השוק האירופאי המשותף, ובקשרים עימו. מרכזו של השוק המזרח־תיכוני המשותף יהיה כניראה בביירות, והוא יהיה מורכב מרשות איזורית של מים והשקאה, רשות פיתוח המידבר, רשות הנפט, רשות פיתוח התיירות, וכך הלאה. תהיה תקשורת חופשית ומהירה באוויר וביבשה בין מרכזי המזרח־התיכון. על אוסטוסטראדה בינלאומית תהיה הנסיעה לקהיר מירושלים בת שלוש שעות בלבד, ומבגדד – בת תשע שעות בלבד.

מאחר שתקציבי החינוך והפיתוח יעלו על תקציבי הביטחון, תוכל האוכלוסיה במזה"ת לצפות לשיפור השרותים הרפואיים, לשיפור תוחלת החיים, להעלאת רמת החיים. ככל שיבוזבז פחות כסף למטרות צבאיות, כך יוקצה סכום גדול יותר להשקעות קונסטרוקטיביות, אשר יביאו לעלייה ברמת החיים.

ישנן פעולות מוכנות בעבור כלכלת מצרים לפי התסריט הזה. עם אוכלוסייה משוערת של 65 מיליון תושבים בשנת 2000, ובהנחה שהסיכסוך כבר ניפתר, יוכל התוצר הלאומי הגולמי של מצרים להיות 16 מיליארד דולאר, או 250 דולאר לנפש. אם יימשך מצב המלחמה עד שנת 2000, יהיה התוצר הלאומי הגולמי של מצרים בערך 11 מיליארד דולאר, או 170 דולאר לנפש.

כנראה שיהיו שינויים נוספים בסדר העדיפויות. מאחר שכל הארצות מפיקות הנפט במזרח־התיכון הן גם ארצות מדבריות, חלק ניכר מהכנסתם יופנה לפיתוח המידבר, נושא שלישראל יש בו מומחיות רבה. טכנולוגיות חשובות של השקאה, התפלת מים וחקלאות מידבר יפותחו בצוותא, ויש לצפות שהיבול החקלאי יגדל.

התיירות תהיה תעשייה חשובה במזרח־התיכון, והאוניברסיטאות של דמשק, ירושלים, קהיר ואחרות תחלפנה מידע על חינוך. חיסול מחלות יהיה בעל עדיפות עליונה. מחלות, כמו גרענת במצרים, הפוגעות בחלק גדול מהאוכלוסיה, יכולות להיות מחוסלות. תמותת תינוקות, הנאמדת כיום בשיעור של מעל 20% במיספר ארצות מזרח תיכוניות, יכולה לרדת לפחות מ־1%, ואת השחפת אפשר לחסל.

אוטופיה? אולי, אולם לכל אחד במזרח־התיכון, שכוונותיו לגבי השלום הן כנות, ישנה הזכות והחובה להסתכל מעבר לגבולות ההווה אל העתיד. ובתהליך כזה, על ישראל לבחון לא רק מה שהיא תשיג בעיקבות דו־קיום בשלום, אלא גם מה היא תוכל לתרום לרווחתו של האיזור כולו. בהקשר לכך יהיה זה אולי רלוונטי להזכיר מיספר דוגמאות של קידמה חשובה, אשר ימלאו תפקיד חשוב בשיתוף הפעולה הכלכלי הנדון.

כתוצאה מפיתוח טכניקת השקאה מהפכנית וגידול מיגוון רחב של צמחים עמידים למלח, הצליחו מדענים ישראלים מהרשות לפיתוח ומחקר לשבור את מחסום חקלאות המידבר. הם מציעים, עתה, עתיד ותיקווה לאותם איזורים מדבריים נרחבים במזרח התיכון, שלמעשה הם חצי משטח המזרח־התיכון כולו.

ישנם כבר כיום מיספר ישובים במידבר הנגב שמתרכזים בגידול פירות וירקות בהשקאה של מים מלוחים. ישראל אף פיתחה את טכניקות הגברת־הגשם שלה, וכמות המישקעים עלתה בכ־20% בעיקבות השימוש בטכנולוגיה זו.

אולם מלבד הגברת אספקת המים, הצעד הממשי של המדענים הישראלים להתקדמות הוא בשימור ושימוש במים. שיטת ההשקאה בטיפטוף, שהיא המצאה ישראלית, ומיושמת בכל ישראל כיום, חוסכת קרוב ל־50% מתצרוכת המים. כמויות זעירות של מים ביחד עם דשנים מסיסים וכימיקאלים מוחדרים ישר לשטח פני האדמה, קרוב לצמח. שיטה זו נוסתה בהצלחה, לא רק באיזורים רגילים, אלא גם בעמק־הערבה ובנגב הצחיח, עם מים מלוחים שהם למעשה בלתי־שמישים בכל צורת השקאה אחרת. ועוד, שיטה זו נוסתה בהצלחה על גבעות טרשים שלא נוצלו מעולם למטרות חקלאיות. בנוסף לכך נערכים עתה ניסויים להשקאת גנים ויצירת איזורים בנגב בעזרת מים מלוחים.

לאחרונה הצליחו מדענים ממכון וויצמן למדע לפתח זן מיוחד של חיטה שהוא עמיד בפני מחלות ובעל תנובה גבוהה במיוחד. בהווה מגדלת ישראל רק כ־55% מתצרוכת החיטה שלה. כאשר יושלם פיתוח הזן המיוחד, תוכל ישראל לספק בעצמה את תצרוכת החיטה שלה.

מחקרים ופיתוחים בשימוש באנרגיית השמש הם נושא שבו מושקע מאמץ ישראלי רב. השימוש בדודי־שמש נפרץ מאוד בישראל. ישראל מתרכזת עתה במיספר פרוייקטים לניצול אנרגיית השמש לחקלאות ולתעשייה. כמובן שמאמצים אלה נובעים מהצורך והנחיצות לפתח מקור אנרגיה מקומי. המחקר שלנו מתבצע לאור הדרישות המיוחדות של האיזור, וקשור עם הפיתוח המואץ בישראל לשימוש במקורות מים, כולל תהליך ההתפלה של מי־ים. מחקר ופיתוח זה, שהגיע להישגים הגבוהים ביותר בעולם בפיקוח על מים, מכוון לקראת הפיכת מדבריות צחיחים לאדמה ירוקה, מניבה פרי. נעשים צעדים חשובים ביותר בנושאים אלה.

כמחווה של רצון טוב, מבלי להתייחס למחלוקות מדיניות עם מדינות באיזור, מוכנה ממשלת ישראל להעמיד לרשות שכנותיה את פירות המחקר והפיתוח שלה בנושאים חיוניים אלה, בצורת פרוייקט איזורי, כך שתנאי חייו של האדם במזרח־התיכון ישופרו. כתוצאה מכך מוכנה ישראל להפוך את המרכז הנוכחי למחקר איזורים צחיחים, שמקום מושבו במידבר הנגב, ואת המוסדות האחרים הקשורים במחקר ופיתוח נושאים חקלאיים ומים, ממרכז לאומי למרכז איזורי, שיהיה פתוח לכל המדינות במזה“ת המשתוקקות להשתתף ולשתף פעולה. עד עתה הציעה ישראל את המרכז לחקר האיזורים הצחיחים כתרומתה לאוניברסיטת האו”ם.

שנית, ממשלת ישראל ממשיכה לקבל את פניהם של אנשים מארצות שונות, הבאים להתאמן בשטחים שונים של פיתוח, טכני, תרבותי, רפואי ואחרים, שבהם הצליחה ישראל להשיג מידה מסויימת של מומחיות. זהו המשך של מדיניות, שממשלת־ישראל דבקה בה.

לבסוף, ישראל הודיעה שהיא מוכנה, ללא קשר לבעיות המדיניות המחלקות את האיזור, להרשות מעבר חופשי של סחורות לשכנותיה הקרובות, אל ומנמלי ישראל. זוהי, שוב, הצעה בלי כל קשר לכל דבר אחר, וללא תנאי של פיתרון מידי של הבעיות המדיניות המשסעות את האיזור.

אם יוכל מישהו למתוח ביקורת על הצעות אלה, ולאמר שאין הן מעשיות, יש לזכור מה שכבר נעשה בין ישראל ושכנותיה. בעיקבות מדיניות “הגשרים הפתוחים” שעל נהר הירדן, מהווה זרם חזק של מיסחר ותנועת תיירים עובדה. עשרות אלפי תיירים ערבים מכל המזרח־התיכון חוצים את נהר הירדן מידי שנה, כדי לבקר את קרובי משפחתם, כדי להתפלל במקומות הקדושים בירושלים, וכדי לבקר באתרי תיירות ופיתוח.

שיתוף־פעולה חקלאי הדוק בין ישראלים וערבים בגדה־המערבית נתן את תוצאותיו בהגדלת התוצרת. מחקר שפורסם רק השנה ע"י מכון קרנגי לשלום בינלאומי מוסר:

היתרונות משיתוף הפעולה הזה לא היו מוגבלים לגדה־המערבית בלבד. משרד החקלאות הישראלי מפעיל שלוחת שירות, המאמנת מומחים ויועצים בטכניקות של חוואות. שכרם של פקידי שלוחת השירות בגדה־המערבית ידוע כגבוה בגלל הסיבה הפשוטה, שלעיתים קרובות מפתים אותם במשכורות גבוהות בארצות השכנות ואפילו רחוקות, כמו אמירויות המיפרץ. המשכורות הגבוהות שהם מקבלים הן, לפחות כחלק מהסיבה, בגלל שהם קיבלו הדרכה ישראלית. בנוסף לכך, משדרת שלוחת השירות בערבית. ידוע שחקלאים ירדנים מעבר לנהר מקשיבים לה ולומדים ממנה. בכל פעם שיש יום־שדה המוקדש לבעייה חקלאית מסויימת, עומדת השלוחה בפני דרישה לכמויות עצומות של חומר כתוב בערבית, שחלק מהן מוצא את דרכו לארצות השכנות.

אולם הדרגה הגבוהה ביותר של שיתוף־פעולה היא ללא ספק בשטח הרפואה. מיד לאחר קבלת עצמאותנו, ב־1948, התייצבו בחשאי בבתי־החולים הישראלים הרבה מאוד ערבים מארצות שכנות, כשהם מבקשים טיפול רפואי – במיוחד במחלקת עיניים ובמחלקה הגניקולוגית. מאחר שמחלות עיניים היוו בעיה רצינית באיזור, נתפרסמה ישראל במהירות בכל המזרח־התיכון במומחיות הרפואית שלה. במשך עשור שנים הצליחה ישראל לחסל את מחלות העיניים בגבולותיה שלה, והוסיפה למשוך חולים מהארצות השכנות. כיום מקבלים מאות חולים מכל המזרח־התיכון טיפול רפואי בבית־חולים הדסה שבירושלים, במיגוון רחב של מחלות.

אפילו מחוץ למזרח־התיכון הפך הידע הרפואי לייצוא ישראלי חיוני. ואכן הביטוי “בריאות עולמית” פירושו אחראיות הדדית של אומות להתחלק במשאבים, לעזור לחולה, שאם לא כן – לא יטופל. מאז 1958 היו לישראל לא פחות מ־551 תוכניות רפואיות שפעלו ב־25 ארצות, וששירתו במסגרת אירגון הבריאות העולמי.

אחת ההצלחות הגדולות ביותר בשיתוף־פעולה רפואי באיזורנו היתה תוכנית רדיו שבועית בתחנת־השידור הערבית של ישראל. התוכנית שנקראה: “רופא מאחורי המיקרופון” אירחה בדרך כלל מומחים מבית־חולים הדסה, שענו על שאלות שנישלחו אליהם מכול המזרח־התיכון. כשנתאפשר הדבר, הופיעו רופאים דוברי ערבית; ואם לא – תורגמה תשובת הרופא מעברית לערבית. בהרבה מקרים לא ניפסק השירות עם שידור המידע הרפואי. בדרך־כלל זהו הצעד הראשון לקראת אירגון של ביקור לאחד המרכזים הרפואיים בישראל, תהליך שאינו קשה, אם לפציינט המיועד יש קרובים בישראל או בשטחים.

הדוגמאות שהובאו כאן לא הופיעו ככותרות בעיתונות הבינלאומית, אשר מעדיפה, ללא ספק, להתמקד במתח ובסיכסוך, ולאמר את האמת, שיתוף־פעולה כלכלי ורפואי זה אינו אלא טיפה בים בהשוואה למצב שיכול לשרור באיזור, אם היה השלום מושג. פתיחת “הגדר הטובה” עם לבנון, מקום שבו יכלו תושבים לבנוניים לקבל טיפול רפואי, מצרכי מזון ומצרכים בסיסיים מישראל, בזמן שמלחמת אזרחים אכזרית הרסה את ארצם, היא דוגמא קטנה נוספת לשיתוף הפעולה שיכול להתקיים בין ישראל ושכנותיה. כפי שכתב פעם היו"ר מאו טסה טונג: “התקדמות של אלף מייל מתחילה בצעד אחד.” הצעד הראשון נעשה, אם רק ידענו לאן להמשיך מכאן.

בבריסל, ב־ 11.5.1976, נכנסה ישראל להסכם להקמת איזור סחר חופשי עם קהילת השוק האירופאי המשותף. בהזדמנות ההיסטורית ההיא, ביטא יגאל אלון, שר־החוץ של ישראל אז, את תפילתו ש“הסכם זה לא רק יצור איזור סחר חופשי לסחורות תעשייתיות ויאפשר את יצוא התוצרת החקלאית שלנו. הוא יהיה בעל חשיבות מדינית רבה.”

“אירופה סוללת את דרכה לקראת סוג חדש של שיתוף־פעולה, אשר, אנו מאמינים, יהיה דגם לשיתוף־פעולה איזורי בשיטחנו. הדבר נראה אולי אוטופי, כיום, אולם אנו בטוחים שיבוא היום שמדינות המזרח התיכון תחיינה בשלום אחת עם השנייה ותבצענה חילופי ידע וטכנולוגיה לתועלת ההדדית של כל אוכלוסייתן. במזרח־התיכון, כמו בכל מקום אחר, יכולה אינטגרציה כלכלית להיות אלמנט חשוב בדו־קיום בשלום, ממשלת ישראל מאמינה שיצירת אינטגרציה כלכלית איזורית במזרח־התיכון תשרת את האינטרסים של איזורנו בצורה הטובה ביותר.”

מילת אזהרה: הפיתוח שדיברתי עליו והתחזית לעתיד הם כולם ברי־ביצוע – אך הם לא יבואו בעצמם. אם על כל האנשים החושבים במזרח התיכון לשבת ולחכות לפיתוח שיתחולל, אזי לא יקרה דבר. לפי דברי השיר הישראלי הידוע: “אל תגידו: יום יבוא; הביאו את היום!”

הארצות שמעייניהן עדיין מופנים לכוח והרס במקום לתיקון ושיפור תנאי האדם, תמצאנה את עצמן מפגרות מאחור. במקום להשתייך לכוח החלוץ של ההעזה האנושית, הן תהיינה הכוח המאסף, ניצמדים לעבר. עולמם, שלושים שנה מעתה, לא יהיה טוב יותר, והתנאים האנושיים בארצם ישארו עלובים.

ישנה אלטרנטיבה הגיונית אחת: להתעלות מעל הקונפליקטים של חיי יום־יום. להניח בצד את המחלוקות וההבדלים המשסעים את עולמנו, ולהתאחד כדי למצוא פיתרון עבור האיש, האישה והילד הפשוטים, אשר לעיתים קרובות נשכחים בלהט הוויכוח המדיני ובאווירה הקלושה של הוועידות הבינלאומיות.

עלינו לנענע את מצפונו של האדם ולעורר את שאיפתו לעזור לבני מינו, ברוח נביאי ישראל שנתנו לעולם את תפיסת האבהות של אלוהים, ותפיסת האחווה של האדם. אנו, העמים במזרח־התיכון, האיזור שהוליד את האידאלים הגדולים של האנושות, יכולים וודאי ליישם אידיאלים אלו בעתידנו שלנו.